בית יעקב על התורה, בראשית ל״הBeit Yaakov on Torah, Bereshit 35
א׳ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ וגו' ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו וגו'. ואיתא במדרש רבה (פ' ה) שהצווי היה שתוציא עץ שטעם עצו ופריו שוה והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי ולא עץ פרי. ולכאורה יפלא מדוע לא עשתה הארץ כפקודת השי"ת. והענין בזה הוא, כי על העץ בעצמו שורה השם אקי"ק, שהוא מורה על מה שהוא ברצון השי"ת להשפיע אבל לא יצא לפועל, וכדאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) שהשם הזה הוא פרושו אנא זמין לאולדא, ועל הפרי שורה שם יקו"קקידמבואר העניין בבית יעקב ויקרא פרשת אמור אות נג: כי שכל זמן שלא נפרד הפרי מהקליפה, אזי גם בהקליפה יש מעט טובה, שבהפרי יש מוצא פי ה' המחיה את האדם, וזה הוא השם הוי"ה ב"ה, המהוה הכל. ובהקליפה, אחר שקדמה לפרי ולא נגמרה עוד שתוכל להתכלל בנפש האדם, על זה שורה שם אהי"ה, וכדאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) אנא זמין לאמשכא ולאולדא וכו'. כי בדבר שאינו נגמר עוד יש יותר כח, כי זה הוא עוד ביד השי"ת שרצונו להבשיל אותה לכללה בצורת אדם. וכן מבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין חרוסת: והוא כמו התבן להדגן. שעל התבן שורה שם אהי"ה, שממשיך השפעה מרובה והגנה, אכן לא נגמרה עדיין לצאת לפועל וכו', ועדיין הוא חתום ולא נראה בו כחו רק שיכול לקבל ולהתרבות וכו'. ועל הדגן שורה שם הוי"ה, שהוא הארה מפורשת וכח מפורש, שבכל דבר שיש בו טעם שורה שם זה. ועיין עוד בסוד ישרים סוכות אות פ"ז, לקמן פ' תולדות אות כ"א.. אבל בהרצון נמצא המתיקות ביותר, כי כל זמן שלא קבלה הבריאה השפע ועודה ביד הנותן נגלה בהשפע אהבת הנותן מפורש, מה שאין כן לאחר הקבלה, שאז נסתר אהבת הנותן, ומצד השי"ת אין שום חילוק בין הרצון להשפע, מיד שעולה בהרצון כבר נגמר הדבר, ומצדו יתברך תוכל הבריאה לקבל השפע כמו שהוא במקורו בעלית הרצון, אבל מצד הבריאה נוח לה לקבל כל דבר דרך ברורים וגדרים, שזה הוא גמר הפרי. וזה הוא כענין שנזכר בגמרא (ברכות לא.) בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. והרמז בזה שאמרו טיפת דם כחרדל, בהיות ידוע שהחרדל מזיק להדבש כדאיתא (במס' ב"ב כה. במשנה) ודבש רומז להשם אקי"ק שהדבורים מכנסים אותו מהפרחים טרם שנגמר הפרי. וכדאיתא (במס' סוטה מח:) כדמתרגם רב ששת כמא דנתזן דברייאתה ושייטין ברומי עלמא ומתיין דובשא מעשבי טוריא, והיינו שהדבש נלקט מהעשבים שאינם מאכל אדם והוא דבר שלא נגמר. וזה הוא רומז להרצון שנמצא בו שורש המתיקות. אך לפי שנמצא החרדל, שהוא רומז להקטרוג שנמצא בעולם שהוא מזיק בקטרוגו, לכן הסכימו ישראל לקבל כל דבר דרך ברורים. וזה הוא הטעם שלא נזכרה הלכה זו על שם גזירת חכמים רק על שם בנות ישראל שהחמירו על עצמן, היינו שהם הכירו דעת כנסת ישראל בשורש שירצו בזה מצדם. וזהו מצד עצמן דייקא, והוא כדאיתא בזוה"ק (בלק קצד.) דהא מגו מהימנותא דילה דלא אשכחן בה מומא כלל יהבין לה בלא עיכובא כלל וכו'. אבל תתאין אינון מעכבין לון ומעכבא לה וכדין איהו עצרת, ומסיים שם, מפני שיש לפעמים שישראל אינם מבוררים בשלימות, כדין מטי לגבה טיפה כחרדל ומיד אעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו'. והכוונה בזה כמו שביארנו, כי מצד השי"ת אין שוב העכבה. אבל מצד ישראל בעצמם תהיה ההעכבה, מפני שרצונם לקבל כל דבר דרך ברורים. וזה הוא הענין גם כאן שלא הוציאה הארץ העץ שיהיה טעמו כהפרי, להיות הארץ רומזת לשורש מדת כנסת ישראל. ולכן מסר זאת השי"ת להארץ, שהיא מדעתה לא רצתה לקבל השפע עד שיהיה נגמר ע"י ברורים והוא הפרי בשלימותה:
1
