בית יעקב על התורה, חיי שרה כ״גBeit Yaakov on Torah, Chayei Sara 23
א׳ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. בכל מורה שבא לשלימות, שיוכל מעתה להתפשט כפי שירצה, ולא יצרך עוד לצמצומים, אך בכל התפשטותו לא יגיעהו שום הפסד וחסרון, כענין דכתיב (עקב ח) לא תחסר כל בה. וע"ז מרמז מלת זקן, זה קנה חכמה, כדאיתא בש"ס (קידושין לב:), ומרמז לבחינת עתיקא קדישא, דכתיב ביה (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שנעתק מכל הבריאה, ששם אין שום נפקותא ממעשה בני אדם, ואין שום התרבות כבודו ית' מבריאת העולם, וכענין שאנו אומרים (בסדר התפלה) אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. ובעת שהשי"ת מתלבש בזו הבחינה הוא ברזא דעתיקא, דנעתק מהני יומין, כי הש"י הציב לבושים וגוונים בעולם, פעמים בזה ופעמים בזה, כענין דאיתא שבים נראה השי"ת כבחור ובסיני נראה כזקן. בים נראה כבחור עושה מלחמה כדכתיב (בשלח טו) ה' איש מלחמה, מפני שבא לנקום נקם ממצרים עוברי רצונו לכן נראה בלבוש זה, שזה מרמז שכל המכוון מבריאת עולם היה רק לכבודו, שיעבדוהו בני אדם ויעשו רצון השי"ת, מזה היה המשפט שהמצריים שהם עוברי רצונו ולא עבדו את השי"ת נטבעו בים ונאבדו מן העולם. וכשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל אזי נראה בלבוש זקן ויושב בישיבה, רזא דעתיקא קדישא, שזה מרמז על שאין להשי"ת שום נפקותא במעשה בני אדם אם ייטיבו ואם ירעו, אך כל הבריאה הוא מפני שחפץ חסד הוא להיטיב לבריותיו. ובעת שהשי"ת מתנהג ברזא דעתיקא, אזי תפחד כל הבריאה, מפני שזו ההנהגה הוא למעלה מתפיסת אדם, ואין להשי"ת שום התחברות עם הבריאה, כי כל הבריאה הוא כדברים של מה בכך. ולזה בשבת שאז עוסק השי"ת בעולמות עליונים למעלה מתפיסת אדם, שזה מורה על שאין להשי"ת שום נפקותא במעשה בני אדם, לזה הותר לדבר בשבת דברים של מה בכך. ומזה נקח פחד גדול על הבריאה בעוה"ז שמתהה לבו של אדם, אבל באמת מזה הוא עיקר קיום ומשתיתו של עולם. כי במקום שיש לאדם איזה נגיעה, אז הוא חבוש וכפוף תחת חפצו ורצונו, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה:), אבל כשאין לאדם שום נגיעה מצדו שיהיה קשור ואסור עי"ז לרצונותיו, אזי הוא בן חורין היותר גדול. וזה הוא שאמרו בש"ס (סנהדרין כו.) מאי תושיה דברים של תהו שהעולם מושתת עליהם:
1
ב׳ואימת בא אאע"ה לזה השלימות, אחר מיתת שרה אשתו, כי ע"י הנוקבא יבא האדם לשלימותו, ואחר שנשלם לא היה לו צורך עוד לבחינת נוקבא ומתה שרה. כי כל חיי אדם בעוה"ז הוא רק להגיע אל השלימות, ואחר שיגיע אל השלימות, אזי אין לו חיים עוד בעוה"זקלוכמבואר לעיל פרשה זו אות א, ג ד"ה רבו, בית יעקב הכולל פ' חיי ד"ה ויהיו [א].. אכן חיי אאע"ה שחי אחר זה השלימות היה מרזא דעתיקא קדישא, מסטרא דדכורא שהוא בחינת יובלא, שהוא מנפיחת רוח חיים מרצון הפשוט, וכדאיתא בש"ס (ר"ה כו.) מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא. וזה הוא שאמרו בתנחומא (חיי בריש הפרשה) אמר אברהם רבש"ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן, א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבקר כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל עטרת תפארת שיבה והדר זקנים שיבה, ולכך נאמר ואברהם זקן וכו', זשה"כ אשת חיל עטרת בעלה, זה אברהם שהיה מקונן על שרה וכו', וכיון שמתה קפצה זקנה על אברהם, מה כתיב אחריו, ואברהם זקן, אמר הקב"ה די לעבד להיות כרבו וכו' כשראה דניאל אמר, ושער ראשה כעמר נקא, וכתיב ואברהם זקן. הענין בזה, שאברהם טען לפני השי"ת מה הוא החילוק ביני שהשתדלתי בעבודה ובררתי את עצמי כל כחי, ובין אדם אחר שלא בירר את עצמו. שבעת שאדם עומד בעבודה הוא בבהירות, וברגע אחד יכול לשכחו ולאבד הבהירות, לזה ניתן לו זקנה שמרמז על זה קנה חכמה, שכבר נשלם בכל השלימות, שמעתה לא יפסיד מקדושתו כלל. אכן ע"ז אמר רבש"ע עשיתני דוגמא, היינו שאמת הוא שזה הוא טובה ומעלה גדולה מה שהורגלתי כ"כ בקדושה ובד"ת עד שלא אוכל עוד לצאת מגדר הקדושה, אבל לא אוכל גם לבא למעלה יתירה מזו, מאחר שאין לי עוד כח עבודהקלזכמו שביאר בתפארת יוסף פרשת וילך ד"ה וילך [ב]: בכל אדם יש מעלה שיכול בכל פעם להוסיף ד"ת וכבוד שמים, וכמו שכתיב (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אבל יש גריעות שביכולת ח"ו לפסוד ג"כ, אבל בעת שנשלם הגם שיש גריעות שאין ביכולת להוסיף עוד, אבל בזה יש יתרון ומעלה שאין ביכולת להפסיד., ובזה הנני נחשב רק כדוגמא בלי שום כח חיים, מפני שאין לי חיים מרזא דנוקבא, שע"י זה החיים שהוא מרזא דנוקבא יתוסף באדם קדושה כל פעם מחדש, והיה אאע"ה מקונן על מיתת שרה. וע"ז אמר לו השי"ת, דיו לעבד להיות כרבו וכו' שכשראה דניאל אמר, ושער ראשה כעמר נקא. והוא שהשפיע לו השי"ת חיים אמתיים מסטרא דדכורא, מרזא דעתיקא קדישא, דנעתק מהני יומין, שזה החיים יפה ביותר מכל חיי עוה"ז, וכדאיתא במס' אבות (פ"ד מכ"ב) יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, כי אז סמוך לב אדם בטוח בהשי"ת, שאף אם יתפשט כרצון לבו עכ"ז לא יפסיד כלל. ולזה אחר זה השלימות התפשט אאע"ה והוליד אלו התולדות הנאמרים בפרשה, כי כשיבא האדם לזה השלימות, אזי יוכל להתפשט בכל אשר ימצא לו רצון וחשק, מפני שבירר את עצמו שאין בלבו רק טובקלחכדלקמן פרשה זו אות לג.:
2