בית יעקב על התורה, מקץ ה׳Beit Yaakov on Torah, Miketz 5

א׳ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. ברוך ה' יום יום וגו' (תהלים סח). איתא בזוה"ק (מקץ קצג:) יום יום אלו שנתים ימים כמד"א ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. הענין בזה, דהנה שני ימים הם שנכפל בהם כי טוב יום שלישי ויום ששי (כדאיתא במי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]), ואין הפירוש בזה שנתחדשה טובה חדשה לגמרי באלו הימים, רק הפירוש הוא שהכי טוב הראשון נתגדל ונתמלא ונתחזק ביותר, וכענין דכתיב (יתרו יט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ואף שלא נתחדש לו בזה שום מאמר מהשי"ת, אכן הפירוש בזה הוא שהדיבור הראשון ירבה עד שיהיה בו ממש^כדהענין בזה, כמו שמצינו בצורת אדם, שנמצא בו לפעמים איזה מחשבה טובה או להיפך ח"ו, ולא יוגמר לצאת לפועל, מחמת שנמצא בו דבר זה בנסתרות ובפנימיות לבו בדקות גדול, לכן לא יוגמר הדבר לפועל אל המעשה, רק בא אל המחשבה וכו'. וענין זה נאמר כאן בד"ת, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, אשר נתן להם הד"ת עדי עד. היינו כי משה רבנו ע"ה היה התוך והפנימיות מכל ישראל, ואליו היה השי"ת מדבר רק בפנימיות, אך מצד העם היה צריך להעבות ולהתלבש השגחתו, בעבור שישמעו ויבינו ג"כ הדברי תורה, וכל מה שיתפשט ויתגשם יותר השגחתו ללב האדם, מזה יצא יותר לפועל הבחירה להאדם על מעשהו. מבואר בבית יעקב שמות פרשת יתרו אות עו ד"ה הנה.. והענין הוא, שהכי טוב הראשון, היינו מה שהשי"ת צמצם החשך וברא אור, שהמאמר הראשון היה יהי אור והוא עיקר בריאת עולם, כי קודם זה המאמר היה רק חשך, שכל הברואים היו רחוקים מהשי"ת וגם זה מזה, ואח"ז צמצם השי"ת את החשך, ויאמר אלהים יהיה אור ויהי אור, שנתכללו כולם יחד והיה להם חיבור עם השי"ת. ובשלישי נכפל כי טוב, זה מרמז שהכי טוב הראשון נתגדל ונתחזק עד שנכנס להתלבש גם בלבוש עב שיורגש גם בעוה"ז ויתחזק החיבור עוד יותר, וברא בו כל הפרנסות וצרכי הברואים, כמו אדם שאוהב לחבירו, שמתחלה הוא אוהבו ואח"כ נותן לו גם מתנה, והמתנה אינה ענין אחר, רק שהאהבה נתחזקה עוד יותר עד שנתן לו מתנה ג"כ. וכן מרמז הכפלת כי טוב ביום השלישי, שהשי"ת נתן בו מתנה להברואים די מחית נפשם ופרנסתם. וביום השישי נתחזק עוד יותר המאמר יהי אור עד שנברא בו צורת אדם ונעשה חיבור ודביקות גמור בין הברואים והשי"ת, כי כל הברואים מתכללים זה בזה עד שמתכללים בצורת אדם, והאדם מתיצב בזה הכח לנכח השי"ת וממליכו על כל הכחות מפני שמכיר לדעת כי אני ה' מקדשכם, שזה הוא כל עיקר הצורת אדם שלא יהיה כפוף תחת שום דבר רק שימשול על כל תאות הגוף, ואז יוכל לעמוד לפני השי"ת שהוא מנושא על כל טובה^כהנתבאר לעיל פרשת בראשית אות מו.:

ב׳וזה נקרא כבוד, שאין זה רק בצורת אדם, שיכול לעזוב ולהניח כל הטובות מעוה"ז להכיר שאין דבר בעולם מבלעדי השי"ת, כי מי שהוא כפוף תחת איזה דבר אינו יכול לעמוד לנכח השי"ת, כדכתיב (ישעיהו מ״ד:ט״ז) על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע וגו' ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה. היינו שאינו נכנע מפני רוממות השי"ת אלא נכנע מפני חסרונו, שמכיר שפרט זה נחסר לו, וע"ז נאמר לפסלו יסגד לו^כוכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה נכחו: דהנה אומה הישראלית אשר הם חלק הש"י הם דבוקים בחיים פשוטים בלי שום לבוש ויונקים ממקור חיים ההוא, וכמו שהש"י מופשט מכל מדות ומכל גוון, רק פשוט בתכלית הפשיטות, כן ישראל הם במקור חיותם אין אחיזתם בשום גוון ולבוש וכח, הן בחכמה, הן בהתנשאות או בעשירות, בלתי בה' לבדו. אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. ועיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף עז: וזה ענין, שיסוד היראה העיקרית הוא אמונה, שעל ידי שיבין ויאמין בדעת ברוממות הש"י, ועל ידי זה יירא את הש"י, אז תהיה יראתו שלמה. שהיראה שהיא מצד האדם, הוא רק מפני שמכיר חסרונו, ועל זה נאמר (ישעיה מג) לפסלו יסגד לו, שזה היראה נקרא כמה פעמים בזה"ק (וארא כט.) דחלא דלהון, שמפני שהם חסרים, ישתחוו למקום שנדמה להם שכשיציב לנגדו יראה ממה שמכיר חסרונו, מזה ישופע לו למלאות די חסרונו. ואף שבהדחלא עצמה אין בה שום כח למלאות לו, ורק שנדמה לו שע"י היראה שמציב חסרונו לנגדו, בזה יהיה הוא בעצמו שלם, וא"כ עובד רק לחסרונו שירא ממנו, וזה יקרא לפסלו יסגוד, היינו למקום שהוא פסול ומחוסר.. ואף שמשה רבינו ע"ה אמר בתוכחה (ואתחנן ד) ועבדתם שם אלהים וגו' אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, שזה מורה שיעבדו לגוון שהוא מסולק מהנאה וקרא זאת אלהים אחרים, משמע מזה שעבודת ישראל להשי"ת אינה כן, וכמו שבאמת הוא שכביכול השי"ת מתענג וחפץ בעבודתו של ישראל, וכדכתיב (פנחס כח) ריח ניחוחי, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ז:) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. אכן באמת צריך האדם למצוא תחלה חיים בעצמו, שלא יהיה משועבד וכפוף תחת שום דבר טובה, שאם יהיה כפוף תחת איזה טובה אזי לא יוכל להתפלל עליה, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין (ברכות ה:), לכן יסלק כל נגיעותיו שיש לו מצדו, ועי"ז ימשיך רצון השי"ת להשפיע לו^כזומובא במי השלוח ח"א פרשת שופטים ד"ה לא תטע: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך. הענין בזה אף שנצטוה האדם שיהיה כפוף תחת תלמיד חכם וכו'. זהו רק בד"ת, אבל בתפלה אסור להיות כפוף תחת שום גוון כי מזבח הוא מקום תפלה ועבודה. ועיין לעיל פ' וירא אות מו: כי זאת ידוע אשר מצד השי"ת אין שום מניעה מלהשפיע כל הטובות והוא מוכן לזה בכל עת, אבל מצד האדם המקבל תהיה המניעה, להיותו חסר בזה, שהוא כפוף תחת הטובה בחפצו לקבלה שלא על הכונה הטובה, אבל בחשך דרכו להתפעל מתענוגי העוה"ז, ולכן לא תוכל לפעול התפלה הזו החסרה בעצם, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. וביתר ביאור הכונה בזה הוא, כי עיקר התפלה הוא התדבקות הנפש אל יוצרה, במה שתבטל עצמה להתכלל בשרשה, ואם הוא מכוון בזה למען טובת העוה"ז שהוא הנאת הגופני, תהיה זאת ההרחקה בתכלית, וכדאיתא במס' תענית (דף ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו כדכתיב (איכה ג׳:מ״א) נשא לבבנו אל כפים, היינו שתהיה תפלתו זכה, וכמו שפירש"י ז"ל שם, כי בעת נשא כפינו בתפלה תהיה גם כונת הלב טובה בלתי לה' לבדו., והשי"ת יאיר לו בהדרגה מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא עד שיהיה כמו אכילה ושתיה ממש, היינו שיגיע לגבול תפיסת האדם, שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ז:) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וע"ז מורה הכפלת כי טוב בששי, שנתחזק הכי טוב הראשון ונעשה חיבור ודביקות גמור, לדעת כי אני ה' מקדשכם. ואיתא בהקדמת תיקוני זהר (דף ט:) ובהאר"י הק' ז"ל שהשם מזה החדש טבת יוצא מפסוק (תהלים לד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו, שהאדם מגדיל להשי"ת, לזה ג"כ הדלקת נר חנוכה הוא בזה החדש, שיש בהם מהדרין ומהדרין מן המהדרין, כמו שבבריאת עולם היה כי טוב והכפלת כי טוב. וזה הוא הענין בזו הפרשה, ויהי מקץ שנתים ימים, אחר החיבור מאלו השני ימים שהוכפל בהם כי טוב, התחילה הישועה ויצא יוסף מבית האסורין ויעמוד לפני המלך ה'. ואף שלעין נראה שזהו הפרשה מדברת ממעשה שכבר היה, שאין עתה שום נפקא מינה. אבל באמת לא כן הוא, רק עיקרה מדברת מכל סדר הנהגת העוה"ז שהשי"ת מנהג עם האדם, ורק מעט מן המעט מדברת מלפי שעה שהיה אז, אבל עיקרה מדברת מהתנהגות השי"ת עם האדם בעולם:

ג׳ועל זה מרמז עסק יעקב אבינו ע"ה ובניו. שיעקב אבינו נתיירא כ"כ, ולא סמך עצמו על תקיפות של יהודה לירד מצרימה, לפי שלא נתברר עוד יהודה בשלימות, והיה סבור יעקב אבינו אולי נמצא עוד איזה חסרון שלא מדעת ביהודה ונתירא מזה, כענין דכתיב (תהילים מ״ט:ו׳) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, היינו שע"י עון עקבי, שהוא חסרון שלא מדעת יש לאדם לפחוד, לזה פחד יעקב אבינו מלסמוך את עצמו על תקיפות יהודה, מפני שהיה נראה בו שיש בו התפשטות ביותר. אכן אחר שירדו שבטי ישרון עוד הפעם למצרים, ויאמר יהודה (מקץ מד) מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא וגו', נתברר בזה למפרע שמעולם לא היה בו התפשטות ותקיפות שלא טובה בעיני השי"ת. וכן הוא העסק שיש להשי"ת עם ישראל לעולם, שכל זמן שהם בעוה"ז נראה בהם חסרון, אכן אחר יציאתם מן העוה"ז מתבררים למפרע שלא היה בהם שום חסרון אף קודם זה:

ד׳ולהבין מה הציב כן השי"ת בעולם הזה שיהיה נראה שיש בהם חסרון מאחר שבעומק אין בהם זאת. הענין בזה, כדאיתא במדרש (הובא ברש"י על הפסוק בראשית ברא ומקורו בתנחומא) א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. היינו שאם היתה התחלת התורה מהחדש הזה לכם, אזי היה האדם נברא דעה שלמה כבן שלש עשרה שנה בכדי שיוכל להתגבר על כח הרע. רק לתת להם נחלת גוים, שהוא דבר הלמד מסופו, שכשיברר את עצמו יתן לו השי"ת חלק אף בההתחלה^כחולעיל פרשת בראשית אות ט תירץ באופן אחר: ומתרץ, משום כח מעשיו הגיד לעמו, והיינו שהתורה מלמדת להאדם, שאפילו בעוד שאין לבו מזוכך ואין אור התורה מאיר לו, עדיין על כל זה יכול לקרב לו הישועה ולעורר קצת ישועה ואור ע"י פעולותיו ועבודתו., כדוגמת הפתילה אשר תמשך אחר השמן, שמתברר שאף הפתילה מלאה אור, כן ישראל נמשלו לפתילה, כדאיתא בתיקוני הזהר (תיקון כא ס:) ישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא. נמצא שאם הפתילה, היינו ישראל, ימשכו אחר השמן, יתברר שיש להם חלק אף למעלה מהדעת והתפיסה שלהם, מה שהיה קודם זה שעוד לא היה בהם דעת אז. אבל אם היו נבראים עם דעה שלמה, אזי לא היה להם חלק רק מן אז והלאה, רק כפי השגתם. שאני עתה, שהציב השם יתברך שהבריאה נבראת מתחלה בלא דעת ובהתפשטות, ואח"ז מברר את עצמו, אזי יקנה גם התפשטות. ויש בזה גודל יקרות, וכמו שנאמר באאע"ה (חיי כד) ואברהם זקן בא בימים, שלא נברא בשלימות ולא היה לו השלמה בבת אחת, רק מעט מעט בירר את עצמו בהדרגה^כטכדאיתא בזוהר הקדוש חיי (קכט.) וזל"ק: ולא אתקריב אברהם ביומא חד או בזימנא חדא, אלא עובדוי קריבו ליה בכל יומוי מדרגא לדרגא, עד דאסתלק לדרגוי כד הוה סיב וכו'. ומבואר לעיל פרשת חיי אות כד: וכן אאע"ה בא אל השלימות ונשתנה מכמו שהיה עד עתה שהיה צריך לעבודות וצמצומים, ועתה נקבעה בו קדושה בקביעות שלא יצרך עוד לעבודות וצמצומים. ולזו המדרגה לא יוכל אדם לבא רק בהדרגה, ועל זה מורה בא בימים, כפי תפיסת האדם, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט.) ואברהם זקן בא בימים וכו' באינון יומין עלאין באינון יומין ידיעאן וכו'. וזה הוא דאיתא בש"ס (עירובין נו.) כל עיר שיש בה מעלות ומורדות מזקינים בחצי ימיהם, שבטבע זה העולם הוא, שאם יהלך אדם בדרך ישר לאט לאט אזי לא יזקין בחצי ימיו. וכן הוא בד"ת ג"כ, שלא יגיע אדם אל השלימות אך בהדרגה, שלפעמים נראה לו לאדם שהוא במדרגה גדולה, ואח"ז רואה חסרון בעצמו ומתחזק עי"ז בעבודת הש"י לתקן את זה החסרון, והוא כענין גערה, שע"י הגערה מתחזק האדם בד"ת כל פעם עוד יותר, עד שמגיע אל עיקר שלימותו.. וכפי שהוא נמשך יותר אחר השמן, כן נמשך השמן והאור אחריו כל פעם יותר אבל לא בבת אחת. כי רק משה רבינו ע"ה נשלם בבת אחת בהתגלות אספקלריא דנהרא, ובכל רגע ורגע השיג השתנות כפי רצון השי"ת שהראה לו בכל רגע מחדש^לכמבואר בתפארת יוסף מסכת תענית (יא:) ד"ה מר: הרי משרע"ה היה בתכלית השלימות והיה רואה האור מפורש, וכמו שאיתא בש"ס (ראש השנה כא:) נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן נתנו למשה חסר אחד, וכמו שכתיב (בראשית ו׳:ג׳) בשגם הוא בשר, ואיתא בש"ס (חולין קלט:) בשגם זה משה, ואמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שמזה הוא ראיה שהיה גדול שבנבראים., אבל לבר ממשה הציב השי"ת לטובת האדם שנברא בחסרון. וכן הדברי תורה מתחילין מבראשית, שנראה כמו שאין צורך לאדם לאלו הד"ת, אבל אחר שהאדם יברר את עצמו ירפא את הקודם ויאיר דברי תורה אף בהתפשטות, וכל מה שהאדם יתמשך יותר להד"ת ימשך אחריו רצון השי"ת ביותר, ויתברר שאף מתחלה שלא היה נראה אור אף גם אז היה בו אור בגניזו:

ה׳אמנם כל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן, והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי תורה ולהתברר. וע"ז מרמז מה שאסרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד, וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח, ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, ויצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) משחית נפשו הוא יעשנה^לאלעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזהו דכתיב ובהערה יא שם. לעיל פ' חיי אות כה.. ולא בחוסן מרמז על הפסולת שנפרד מיצחק אבינו ע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת, ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אבינו ע"ה, הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק, שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס' שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק הוא קנאה, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמה.) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע"מ (נשא קכד.) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה' את כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד.) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב.) תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שזה מורה על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על ידה על תאוותיו^לבמבואר לעיל פרשת בראשית אות יט: איתא בגמ' (חגיגה יב.) תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יצא חשך וכו'. הענין בזה, תהו היינו היפך ממדת החסד, שחסד הוא שנתפשט ההשפעה מאד. ותהו הוא היפך מזה היינו פחד, שהבריאה הפחידה להשפיע לבריאת עולם להמסר תחת יד האדם, פן יקלקל על ידי שיקבל האדם השפעת העולם הזה ויעשה בה היפך מרצון השי"ת, וישכח שהשי"ת השפיע לו, ולכן תצמצם הבריאה ההשפעה, כדכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה לשבת יצרה. ומבואר עניין הקו ירוק בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע דף לא. ד"ה ולפיכך: והארץ היתה תהו ובהו. ואיתא בגמ' (חגיגה י"ב.) תנא תוהו, קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו ושמעתי דר"ל היראה כמ"ש בזוהר (שלח קע"ה.) דגוון תכלת מורה יראה.. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה, נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור. והנה כשיצא יוסף מבית האסורים בטח היה ליעקב אבינו איזו הרגשה, אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא ניצוח, וכענין שאמרו בש"ס (מגילה יד.) אכתי עבדי אחשורוש אנן, שהעכו"ם אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר, כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות, אם הוא ע"י פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד:) אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת, וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו, הוא פעולת אדם. ימצא לך, הוא ההדלקה מהשי"ת^לגמבואר בהרבה מקומות עיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויסעו מרפידים: כמו שמצינו שהציב השי"ת אם תדרשנו ימצא לך (דברי הימים א כ״ח:ט׳), והיינו שכל כמה שאדם דורש ומחפש ומבקש אחר רצונו ית', כן מאיר לו השי"ת, שכמה שאדם מעורר למטה כן מאיר לו השי"ת למעלה. ועיין עוד שם שמחת תורה ד"ה ויאמר, פ' בראשית ד"ה בראשית [ב], מס' ראש השנה (יח.) ד"ה כתיב.. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת, שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם האדם שביגיע כפיו זכה לכל זה^לדמבואר במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א]: כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך.: