בית יעקב על התורה, תולדות ל״אBeit Yaakov on Torah, Toldot 31

א׳וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ענין הבארות שחפר יצחק אבינו, היינו יען כי ראה יצחק שיש לפלשתים קנאה בו, וקנאה הוא רק בשניהם שוים, כדאיתא בש"ס (ע"ז נה.) כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור, ולכן כיון שראה שנתקנאו בו דאג מאד פן יש להם איזה התדמות לו, ועי"ז יתקנאו בו, שמא יש בהם איזה צד עבודה מקדושה. לכן חפר באר, היינו שהשתדל שיהיה הבדל בין ישראל לאומות, כי כמו שהבדיל השי"ת בין צבאי מעלה לברואי מטה, כדכתיב (בראשית א׳:ז׳) ויעש אלהים את הרקיע ויבדל וגו', כמו כן צריך להיות הבדל בין ישראל לאומות, וישראל צריכים לעשות פעולות שיהיו נכרים שהם אות בצבא שלו, והם יכולים למסור עצמם לגמרי לכבוד שמים, והאומות אינם יכולים. וזהו דאיתא בזוה"ק (בא לד.) האי דאיוב לאו נסותא איהו דקוב"ה כנסותא דשאר צדיקיא דהא לא כתיב והאלהים נסה את איוב כמה דכתיב והאלהים נסה את אברהם, דאברהם איהו בידיה אקריב לבריה יחידאי דיליה לגבי קוב"ה. היינו כי אברהם לא היה לו מאמר מפורש שישחוט את בנו, ואם היה לו שום נגיעה היה יכל לפרש המאמר להיפך, והוא סילק נגיעתו לגמרי ורצה לשחוט את בנו^קכדמקורו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה והאלקים: ענין נסיון של העקידה היה גודל האמונה שהיה לאברהם אבינו בהש"י, כי אף שאמר לו כה יהיה זרעך, ונאמר לו את בריתי אקים את יצחק, ועכשיו כשנאמר לו העלהו לעולה עכ"ז האמין בדברים הראשונים כמו מקודם ולא נפלו אצלו, וזאת האמונה אין בשכל האדם להשיג, והנה באמת לא היה לאברהם דיבר מפורש מהש"י שישחוט את בנו, ע"כ לא נאמר וה' נסה רק והאלקים נסה, היינו שהיה אליו דבר באספקלריא דלא נהרא (זוה"ק בראשית ק"כ:) וע"ז נאמר והאלקים לשון תקופות, וע"ז לא נקרא הנסיון ע"ש יצחק כי יצחק האמין לאברהם כי מה' הוא ואינו נסיון כ"כ, רק לאברהם היה נסיון לפי שלא היה אצלו הדיבר מפורש, ואם היה לו שום נגיעה כאב לבן אז היה מכריחו לרחם עליו, כי באמת מאת ה' היה שלא ישחטו והנסיון היה רק למראה עיני אברהם. נתבאר באריכות לעיל פרשת וירא אות נג, פ' חיי אות א. ועיין עוד בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה ויהי [א], [ב], פרשת ויקרא ד"ה ושחט., והיינו שישראל יכולים למסור עצמן לגמרי לכבוד שמים. ולכן צדקיהו עבר על השבועה של נבוכדנצר, כדאיתא בש"ס (נדרים סה.), והיינו שצדקיה ראה שהשי"ת משפיע לו טובה ומצליח מאד ושמא יש בו דרך ארץ קצת, כדאיתא בש"ס (סנהדרין צו.) שכתב שלמא לאלהא רבא קודם שכתב שלם לחזקיה, ורצה לברר צדקיהו ולעשות הבדל בין ישראל לאומות, ולכן עבר על השבועה וגילה שאכל ארנבת חיה, וארנבת מורה על חוצפא מאד כמש"נ במקומו^קכהכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ראה ד"ה אך את זה [א]: ארנבת רומז לחוצפה שלא בישוב העולם כמו משחק בקוביא, וכנודע שיש הרבה אנדרוגינוס במין ארנבת שהוא שוכב ונשכב., והיינו שכל עבודתו היא רק חוצפא כלפי שמיא. וזהו דאיתא בתנחומא (ואתחנן א) דהסנהדרין השיבו לנבוכדנצר מתשילין על סכנת נפשות, היינו שהיה צריך לזה בשעתו לעבור על השבועה, ולגלות שכל העבודה של נבוכדנצר הוא רק חוצפא כלפי שמיא^קכונתבאר בגליון מי השלוח ח"א פרשת תולדות אות ח: כי האדם צריך להתדבק במדותיו של השי"ת וזה הוא אות בצבא שלו שלא ישיגוהו מקרים ומנושא על כל, כן צריכים נפשות מישראל להתברר נגד העכו"ם וכדאיתא בגמ' (נדרים סה.) דצדקיהו איתשול אשבועתיה דחזיא לנבוכדנצר דאכיל ארנבא חיה, והענין בזה כי מאחר שראו שהצליח מאוד סברו פן היא מפני שיש בו דרך ארץ מפני הקב"ה וכדאיתא בגמ' (סנהדרין צו.) שהחזיר השליח שהלך לחזקיה וכתב תחילה שלם לאלהא רבא, והיו נופלים בדעתיהם, והוכרח לגלות להם זאת שאכל ארנבת חיה, וארנבת מורה על עז פנים כמבואר בפ' שמיני (ח"א) ומאחר שאכל בריה הזאת בחיים נמצא בו בשורש חוצפה כלפי שמיא, וכל זה הוא רק על הלבוש, ולכן התיר לעצמו כי מאוד נפל דעתם פן נמצא בעכו"ם אחד שיוכל לשוות לישראל. ועיין אריכות הדבר בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות לו ד"ה וזהו.. וכמו כן התחיל יצחק לחפור הבאר, ההבדל בינו לבין הפלשתים, ולעשות פעולות שהם לא יוכלו לעשות פעולות כאלו, וכמו שנתבאר הענין במי השלוח (ח"א תולדות ד"ה ויכרו). ולכן קרא שם הבאר הראשון עשק, שצריך אדם לעסוק תמיד עם השי"ת, והיו אומרים הפלשתים שגם הם יש להם שייכות בזה, ואח"כ אמר שצריך האדם להיות לו יגיעה ועבודה, ואמרו הפלשתים שגם הם יכולים לעבוד, כדכתיב (מלכים ב כג) ויקח את בנו הבכור וגו' ויעלהו עולה על החומה, ולכן קרא שמה שטנה, כי עדיין לא היה הבדל בזה. ולכן חפר באר אחרת ויקרא שמה רחובות, היינו שצריך לסבול יסורין, כדאיתא במדרש רבה (תולדות סה) יצחק חידש יסורין, וע"ז לא רבו עמו, שהם אינם נוחין מזה, כדכתיב (ישעיהו ח׳:כ״א) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו וגו', וזה שקרא שם הבאר רחובות, שהתפלל להקב"ה שיהא די בתכלית יסורין כדאיתא (ערכין טז:):