בית יעקב על התורה, ויחי כ״דBeit Yaakov on Torah, Vayechi 24
א׳ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים וגו'. הנה כמו שנמצא בנפש אדם מדרגות שונות, לפעמים מאיר אצלו הבחירה בשלמות, ואז מתנהג האדם עם כל הדברים באור הדעת, היינו שאינו מקבל אלא מה שמבין בדעתו שלא יסתיר את האור, ויש בכח בחירתו לעזוב מה שאינו לפי כחו, כי בעומק לב ישראל יש זאת המבינות. ולזה תקנו חכמינו ז"ל (בברכות השחר) בכל בקר, הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, היינו שנמצא זאת המבינות בעומק הלב של ישראל להבחין מה הוא אצלו יום ומה הוא אצלו לילה. כי בזה יש בחינות שונות לא כל הזמנים ולא כל הנפשות שוים, יש דבר שאצל זה הנפש נקרא יום ונגד נפש אחר הוא לילה, ובעומק הלב של כל פרט נפש מישראל יש באמת זה המבינות, אך לפעמים נעלם הדעת מהאדם ונסתר ממנו אור הבחירה, והוא ממש אז כישן דמי, שאינו יכול לסובב עצמו בבחירתו לשום צד, ואז אין שום עצה, אלא כדאיתא במדרש תנחומא (פ' נצבים) כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בדבר הזה. ועל זה הענין תקנו חכמינו ז"ל בכל בקר קריאת שמע ותפלה, כי זה הקבלת עול מלכות שמים שבבקר אוחז את האדם ומקיף אותו כל היום, אפילו בעת שנסתלק ממנו הדעת והבחירה. כי הקבלת עול מלכות שמים שמקבל עליו האדם בבקר, פועל בו אפילו בשעת ההעלם לבל יפסק ממנו הקדושה לגמרי ח"וקכמבואר לעיל פרשת ויצא אות נג: וכן הוא הענין בקריאת שמע ותפלה, שאז הוא עיקר השלימות, ואז צריך האדם להתחזק את עצמו ביראת אלהים, כי באתר דשלימו שכיח תמן דחילו שכיח, כי אם לא יתחזק עצמו אז ביראת אלהים מאין יהיה לו חיים על כל היום. ועיין עוד פ' וירא אות לא.:
1
ב׳וכמו שהוא בכל פרט נפש כן הוא בכלל ישראל גם כן. ועל זה ביקש יעקב אבינו אל נא תקברני במצרים. היינו, כי בחיי יעקב אבינו היה לבניו סדר מסודר באורו של יעקב אבינו בבהירות עצום, אכן הסתכל יעקב אבינו להלן וראה שיהיו דורות אחרונים, כמו דורות הללו קטני הדעת ושפלי המדרגה, שטובה קטנה מתגבר על האדם ויעלה ויעבור על ראשו עד שיתעלם בה לגמרי. לכן התפלל יעקב אבינו והשביע אותם, ופעל בזה התפלה והשבועה כענין התפלה והקריאת שמע על כל פרט בבקר, כך היה התפלה והשבועה של יעקב אבינו פעל בהכלל ישראל עד ביאת גואל, לבלתי יתעלם מהם ח"ו האור לגמרי בשום זמן. כי השבועה שלו פעל בהכלל ישראל כדאיתא (שם) העבר בך קללה אם אתה חוזר בדבר הזה, ולזה השביע ליוסף וביקש ממנו, שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים, כי יוסף הצדיק הוא שומר תמיד את הברית, היינו ההתקשרות של ישראל עם השי"ת לבלתי יפסיק ח"ו בשום זמן. הגם שאצל יהודה מאיר זה האור יותר בשפע, כי עליה כתיב יהודה אתה יודוך אחיך, וכמבואר בזוה"ק (סבא משפטים קד.) אתה יודוך אחיך על שמא דא אסתליק ואתכפיא סטרא אחרא וכו' לא כתיב יודוך אחיך ולא יתיר אלא על שמא דאתה וכו' אתה מרישא ועד סיפא. היינו שאחר גודל ההסתרות הנמצאים אצלו, מכל מקום נשמר אצלו התקשרותו ית' שלא יאבד אפילו נקודה אחת, כי אם היה נאבד ממנו איזה נקודה ח"ו, אף שמצא אותה אחר כך, שוב לא היה נקרא אתה ולא היה נחשב עוד שמירת הברית. כי הפירוש משמירת הברית הוא, שאין שום היסח הדעת ואין שום הפסק אפילו רגע. ועל זה מורה מלת אתה, כמבואר שם, אתה מרישא ועד סיפא, וכדאיתא בזוה"ק (שם) אתה הוא אבא קדמאה אתה הוא אבא תניינא, היינו שבכל ההסתרות והעלמות שהיה נראה אצלו מלפנים על הלבוש, כל זאת היה כדי שתתגלה אחר כך הישועה יותר בשלמות. כי מסבת הסבלנות הבא על ידי ההעלם מחזיר אחר כך השי"ת כפל, כמו שביארנו הפסוק, שדה המכפלה על פני ממרא (חיי כג) רומז על סבלנות וצמצום. כי ממרא נתן עצה לאברהם אבינו ע"ה על המילה. וזהו שדה המכפלה על פני ממרא, היינו שמחזיר השי"ת כפל גלל הסבלנותקאמבואר לעיל פרשת חיי אות טו ד"ה ועל זה: וע"ז רומז כפל ההי"ן דשמא קדישא, היינו שאחר שיעבור האדם את גודל ההסתר ושכחה ויסבול מאד מכל זה, אזי ינתן לו שכרו בכפלים וכו'. ולזה נקברו במערת המכפלה, שה' ראשונה האירה בה' אחרונה, שזה רומז שיהיה להם שכר כפול, וכדאיתא במדרש רבה (חיי נח) שכל מי שהוא קבור בה בטוח ששכרו כפול ומכופל. והיכן הוא זה המקום, על פני ממרא, למי שמסרב וממאן בכל טובות עוה"ז שמתנגדים לכבוד שמים, הוא מצמצם את עצמו בהם כפי כחו, אזי מאיר לו השי"ת ה' ראשונה בה' אחרונה. ועניין ממרא המובא כאן מבואר שם אות יג ד"ה וענין וזה לשונו בתוך הדברים: ומקומה הוא על פני ממרא, שהוא אחד מהשלשה יועצים שהיה לאאע"ה, והוא נתן לו עצה על המילה. ולא רק לאברהם אבינו, אך לכל פרט אדם נמצא בחינת אלו השלשה יועצים, כי אין תורתנו הקדושה מדברת לפי שעה. אכן כמו שעיקר הד"ת המה נצחיים כן כל הספורי מעשיות הבאים בתורתנו הקדושה הם למוד נצחיי לכל פרט אדם לעיקר החיים. והוא כי נמצא בכל אדם שלש דעות. אשכול מורה וכו'. ענר מורה וכו'. ממרא מורה, על הדעה שנמצא באדם המיעצתו היפך מאלו השנים, שכל מבטה ורצונה הוא לבחור במה שהשי"ת חפץ ולא במה שיהיה טוב לגופו של אדם. וזה נקרא ממרא, שממרא ומסרב בעניני עוה"ז, במקום שיראה להיכן רצון השי"ת נוטה, אז מסרב במה שיוטב להגוף ואינו חפץ בזה, רק במה שהשי"ת חפץ, ואף שיש לו סבלנות לפי שעה. וזו הנקודה היא אשר נתנה עצה לא"א על המילה.. וכך הוא תמיד מדת יהודה, שהתגלות אורו בא לעולם אחר ההעלם. כי זה הוא מדתו של יהודה תמיד לשבור ולבקוע כל גבולי הסתרות אשר אין כח אורו של יוסף הצדיק להאיר שם, והוא באורו הגדול מכניס גם לשם מדת יוסף הצדיק ומראה שם גם כן התקשרותו ית':
2
ג׳מכל מקום לא השביע יעקב אבינו ליהודה אל נא תקברני במצרים רק ליוסף. כי מדת יוסף הוא עיקר היסוד שורש עבודה, כי יוסף הצדיק עומד תמיד לשמור שלא יהיה אפילו על הגוון גם כן שום העלם והסתר, רק שיהיה כדכתיב, ועמך כלם צדיקים (ישעיהו ס׳:כ״א). היינו שנקודת הקדושה הקבועה בעומק הלב של ישראל תעלה דרך כל הלבושים בהתגלות מפורש. אמנם לפעמים צריכין גם להארת יהודה, היינו אחר שהאדם מברר עצמו כפי כחו, ומגיע למקום שאין ידו מגעת לברר עצמו, שם צריך לקבל תקיפות מהארת יהודה לבל יפול דעתו ושלא יתיאש ח"ו לגמרי. אבל ראשית עבודת האדם צריך להתחיל דוקא במדת יוסף הצדיק. ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (כתובות י:) תמרי מקמי נהמא כי נרגא לדיקולא בתר נהמא כי עברא לדשא. מקמי נהמא היינו קודם הבירורין, כי אכילה מורה על ברורים של אדם, כדאיתא בזוה"ק (בלק קפח:) נהמא דקרבא, ולזה נמי אומרים בברכת המזון ברית תורה חוקים וחיים. ותמרים רומזין על אחרית טובה שעתיד השי"ת להנחיל לישראל, כי הם האחרונים בשבעת המינים, ועל זה רמזו ז"ל (תענית כט:) כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' וגו' לתת לכם אחרית ותקוה (ירמיהו כ״ט:י״א) אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אלו דקלים, שעד שבעים שנה לא תגלה ותראה פרי הפרחתו כדאיתא במדרש. וזה הכל מורה על אחרית טובה שיהיה לעתיד. ולזה הוא קודם הברורין כנרגא לדיקולא, כי תקיפות כזאת יכול להחליש כח עבודהקבכי זה התקיפות הוא רק לעתיד לבא כמבואר במי השלוח ח"ב פרשת פקודי ד"ה אלה פקודי: כי תמר רומז על עומק אחרית הטובה כי תמרים הוא האחרון שבשבעת המינים שרומז על אחרית ותקוה, כדאיתא בגמ' (תענית כ"ט:) לתת לכם אחרית ותקוה אלו דקלים, שלעתיד יברר השי"ת את כל לבות בני ישראל שכונו לעומק רצונו ית'.. ועל זה איתא בגמ' (סנהדרין ו:) כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, כי על ידי תקיפות כזאת ימעט בברורין. אבל אחר אכילה הם תמרים כי עברא לדשא, היינו לאחר שאדם מברר לפי כחו כל היכא דאיכא לברורי, ורק שלא הגיע כחו לברר שם, אז טוב מאד התקיפות של יהודה, אולם בזה העולם צריך האדם לבקש רק מדתו של יוסף, לזה ביקש יעקב רק ממנו:
3
ד׳וכמו שיש בכל פרט נפש שאומר בבקר פ' שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' שמוליד בהאדם אהבה להשי"ת. ואחר כך פ' והיה אם שמוע וגו' פן יפתה לבבכם וגו' ולא יהיה מטר וגו', וזה מוליד יראה באדם על כל היום, כענין דאיתא שם במדרש העבר בך קללה אם תחזור בדבר הזה. וזה הסבלנות והפחד שמקבל אדם על עצמו אוחז אותו מאחורי ערפו אף שלא מדעתו, ואחר כל זאת צריכין לתפלה גם כן. כן היה הענין כאן, מתחלה ביקש ממנו אם נא מצאתי חן בעיניך ואחר כך השביע אותו שים נא וגו' ויאמר השבעה לי וגו', כי באמת אין זה לגמרי בידי אדם. לכך צריכין גם כן לשבועה, כענין העבר בך קללה וכו' והיה מתפלל אל נא תקברני במצרים. ואחר כך כשהבטיחו ונשבע לו כתיב, וישתחו ישראל על ראש המטה, וזאת ההשתחויה כתב האר"י הקדוש (לקוטי תורה ויחי ד"ה ויתחזק) שיעקב זכה במיתתו לבחינת משה רבינו ע"ה, והוא מזוה"ק (בראשית כא:) משה זכה בחייו מה דלא זכה ביה יעקב, יעקב שמש בה בההוא עלמא וכו' וכן היה ענין השתחואות יעקב אבינו ע"ה כאן כענין השתחויה של משה, היינו כמו דאיתא בגמ' (סנהדרין קיא.) וימהר משה ויקד ארצה וישתחו מה ראה משה, ר' חנינא בן גמליאל אומר ארך אפים ראה, היינו שראה משה רבינו שאפילו בשעת הכעס אז הוא גם כן השי"ת מלא רחמים ורצון על ישראלקגלקמן פרשה זו אות לג בהערה קכה שם.. ובאמת נמשך מזה המדה לישראל גם כן שיהיה בהם אהבה עזה להשי"ת, שאפילו בגודל טרדתם אינם יכולין לשכוח בהשי"ת. ומשה רבינו השתחוה מחמת שראה כן מצד השי"ת, ויעקב אבינו השתחוה מחמת זאת האהבה מצד ישראל, וכדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון יג דף כט.) משה מלגו ויעקב מלבר, היינו שמשה רבינו היה לו תפיסה בעצמות האור, ויעקב אבינו היה תפיסתו בהאור על ידי לבושים, היינו שעל ידי שראה גודל הרצון ואהבה הנמצא בתוך ישראל, מזה הבין שהעיקר וההתחלה הוא כן אצל השי"ת, ומזו האהבה שאצלו ית' נולד לישראל גם כן אהבה להשי"ת. כי השי"ת נקרא ראשון והוא ית' מתחיל תמיד, וזהו כדאיתא בזוה"ק (האזינו רפט.) אמר ר' שמעון כל מה דאמינא דעתיקא קדישא וכל מה דאמינא דזעיר אפין כלא חד וכלא חד מלה, היינו כגוונא דשני השמות יעקב וישראל. זעיר אפין מורה על שם יעקב בעת שצריך האדם עדיין לעבודה לעזוב את הרע, ומכל מקום אנו רואים שאף בעת שנקרא בשם יעקב בנקל לו לשבור את הרע, והוא יען ששורה בו בעומק גם השם ישראל. ועל השם ישראל רומז עתיקא קדישא, ועתיקא קדישא שורה בזעיר אנפין וכלא חד מלה, אלא שלפני אדם נעלם ונסתר ונדמה לו שהם שני שמות, אבל באמת השי"ת הוא המתחיל והוא הגומר כדכתיב (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון וגו' וכדאיתא בזוה"ק (וארא כה.) אני ראשון בכלל ואני אחרון בפרט וכלא בכללא חדא וכו':
4