בית יעקב על התורה, ויצא ב׳Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 2

א׳ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו'. זהו שאומר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. אם תשיב משבת רגלך, היינו מקום שהארת האדם קטנה, כי סוג האדם שהולך בקומה זקופה, עיקר הדעת והשכל שלו הוא בהראש, ומשם נשתלשל ומסתעף למטה לשאר האברים עד להרגלים, ושם הוא ההארה מועטת, לכן צריך שם התאפקות ומתינות לבל ידרוך חוץ לגבול. ושבת היא כלל כל התורה זכור ושמור, זכור כולל כל המצות עשה ושמור כולל כל המצות לא תעשה. כדאיתא בתיקוני הזוהר (תיקון נה דף פח:)^חכדאיתא בירושלמי ברכות פרק א הלכה ה: זכור את יום השבת לקדשו, למען תזכרו, רבי אומר זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית וגו' להודיעך שהיא שקולה כנגד מצותיה של תורה. ומבואר במי השלוח ח"א פרשת יתרו ד"ה זכור: כי כל התרי"ג מצות נקראים שבת כדאיתא בזוה"ק (שמות פח:) מאי שבת שמא דקוב"ה. והיינו כשבא לאדם חשק לעשות רצון הש"י מה שצוה לעשות ולהזהר ממה שציוה שלא לעשות וכאשר נתן זאת אל לבו נאמר זכור את יום השבת וכו', ואח"כ כשבא לאדם שכחה והעלמה מרצון הש"י ועשה מה שעשה נאמר ששת ימים וכו'.. וזהו דכתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', היינו בשעה שהאדם הולך בדעה ברורה. ולזמר לשמך עליון, הוא בשעה שהשי"ת נקרא עליון למעלה מתפיסת האדם, ואז צריך האדם להתנהג בצמצום מאד (וכמש"נ במקומו)^טלעיל פרשת נח אות ב.. עשות חפצך ביום קדשי, יום קדשי, היינו שהכין השי"ת לעצמו את זה היום ואין לאדם בו שום קנין. אך בזה שמצמצם את עצמו ומכיר שאין לו כלים, על ידי זה יש לו קנין גם בזה היום, כי השי"ת ברא את הכל לכבודו כדכתיב (ישעיה מג) ולכבודי בראתיו וגו' ומה הוא הכבוד שמים היוצא לנו מדברים אשר נאסרו לו להאדם. אכן בזה שהאדם מכיר שאין לו זה הדבר, על ידי זה יש לו בו קנין, והכרה זו הוא כבוד שמים. וזהו וקראת לשבת ענג, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת דיזמין ליה, והוא שלא תאמר שאין בזה שום טובה במה שנאסר על האדם, אדרבא במצות לא תעשה יש בה יותר טובה וקנין מהנמצא במצות עשה, וכדאיתא (שבת ע:) דידע ליה לשבת בלאו אבל בעשה לא הוה ידיעה. האמת הוא, שבמצות עשה יש בה מעלה במה שיש לו להאדם תפיסה מה הוא רצון השי"ת, ובמצות לא תעשה יש מעלה שמכיר שהשי"ת חפץ להקנות לו מה שלמעלה מתפיסתו, דאם לא כן למה נבראו כלל דברים האסורין על האדם. לקדוש ה' מכובד, היינו שתמשיך כל זה לתוך לבושים נאים, וכדאיתא (שבת קיג.) רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלת יעקב היינו כדאיתא (שבת קיח.) שנחלתו הוא בלי מצרים. והענין בזה, כי שם אדנ"י הוא מצר וגבול לשם הוי"ה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית נא.) שיש אשא תכלא ואשא חיוורא. אשא חוורא היינו שאינו נתפס בגדר וגבול, ומרמז על המחשבה, כי במחשבה אין שום צמצום ואין שם שום איסור, כי מותר לו לאדם לידע הכל כדאיתא (שבת עה.) לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ומה דאיתא (בספר בן סירא) במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור, הוא כדאיתא בזוהר הק' (נשא קכג.) שמחמת שהאדם חפץ להשיג מה שאינו שלו, לזה מבלבלין ומטרידין אותו שלא ידע, וכל הגדרים והסייגים הם רק במעשה. וזה הוא הענין שלמעלה מעשרה שהוא רשות השי"ת, כדאיתא (סוכה ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, שם אין שום חילוק רשויות. וזהו ענין דאיתא (בראשית רבה יא, תנחומא תשא לג) ששאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא, אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל יוריד בה גשמים, והשיב לו, שדומה למי שדר יחידי בחצר ואין בו דיורין אחרים שיאסרו עליו, מותר לו לטלטל בכל החצר בלי עירוב. וכן השי"ת שכל העולם שלו הוא ואין לאחרים חלק בו, מפני זה אין אצלו שום חילוק רשויות ומותר לו לטלטל בכל העולם, ואינו מטריד דעתו בטלטול משמים לארץ, כי השמים שמים לה' ולה' הארץ ומלואה^ילעיל במאמר הקודם בהערה ה שם.. אבל למטה מעשרה שהוא רשות האדם יש שם גדרים וסייגים ואסור להוציא מחוץ לגבולו, כי שם אי אפשר להעלות הדבר והפעולה לקדושה, ולא כן שלא יעלה אותה רק עוד ימשך אחריה למטה ממדרגתו. והן אמת שצריך האדם להעלות כל הדברים להשי"ת, אך אימתי לאחר הברכה שמברך עליה, שאז נאמר והארץ נתן לבני אדם, שיש לו אז בהם קנין^יאכמבואר בתפארת יוסף פרשת כי תבא ד"ה כי תכלה: דהנה מי נקרא בעליה של הטובה, מי שמכיר שהטובה אינו שלו רק לד' הארץ ומלואה, וכדאיתא בש"ס (ברכות לד:) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, קודם ברכה היינו קודם שמוסר הטובה להשי"ת וזה נקרא קודם ברכה, אז הטובה אינו שלו רק לד' הארץ ומלואה, ואז הוא כמאמר הכתוב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב נאום ד' צבאות, ולאחר ברכה היינו שמכיר שהטובה אינה שלו ומוסר הטובה להשי"ת, שזה נקרא אחר הברכה, אז אומר השי"ת והארץ נתן לבני אדם, היינו שיש להאדם חלק בהטובה ונקרא על שם האדם. ועיין עוד שם פ' אמור ד"ה שור, לקמן פ' ויגש אות ל.. וזהו גם כן הענין כאן ביעקב שנדר להפריש מעשר, כדכתיב, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, והיינו שהחזיר הכל להשי"ת עד המדרגה האחרונה שהוא מדה העשירית מדת מלכות, שרומז לעולם הזה, וממילא על ידי זה זכה לנחלה בלי מצרים^יבלקמן פרשה זו אות ס.: