בית יעקב על התורה, ויצא נ״זBeit Yaakov on Torah, Vayetzei 57
א׳ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. לוז הוא דבר סתום וחתום שאין בה תפיסה להבריאה, כי השי"ת הסתיר דרכו והנהגתו שלא ידעו מה הוא עומק המכוון שלו ומה הוא בונה, על זה מורה השם לוז, וכדכתיב (שופטים א׳:כ״ד) הראנו נא את מבוא העיר, שלא ידעו איך לכנוס בה, וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. והענין בזה הוא, כי אם היה בהתגלות לעין האדם כל מה שהשי"ת בונה בכל הנהגותיו, אזי לא היה שום צמצום בעולם, וע"ז מרמז השם לוז, שהוא סתום וחתום מכל בריה. וכן הוא הענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קנא:) אתר אית בישובא דלא שלטא ביה ההוא מחבלא כו' לא מתין עד דנפקין לבר מקרתא כו' מאי טעמא לא שלטא תמן ההוא מלאך מחבלא כו' אי תימא בגין קדושה לית אתר בקדושה בכל ישובא כגוונא דארץ ישראל כו' אלא מיומא דאתברי עלמא אתתקן ההוא אתר לקיומא כו', כד ברא קוב"ה עלמא ברא ליה ברזא דאתוון ואתגלגלו אתוון וברא עלמא בגלופי דשמא קדישא כו', אמר קוב"ה די יסתיים בי' אשתארת אות ט' בההוא דוכתא תליא באוירא כו' ט' איהו אות דנהירו חיין כו' ועל דא בגין דהוה ט' תליא על גב ההוא אתר לא שלטא ביה מותא כו' ואי תימא אי הכי דבההוא אתר שריין חיים אמאי לא אתבני תמן בי מקדשא למיהב חיין ליתבהא, אלא הכא בהאי אתר אתקיים בגין את חד דשריא עליה בבי מקדשא כל אתוון כלהו שארן ביה כו' ותו דארעא קדישא יהיב חיין וכפרה ליתבהא בההוא עלמא, ואתר דא לאו הכי יהיב חיין לההוא אתר בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי, ובי מקדשא בהפוכא מתמן בגין דאיתא חולקא לישראל בההוא עלמא ולא בעלמא דא כו'. והוא כענין דאיתא בהקדמה (דף ג.) עאלת אות ט' אמרה קמיה, רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא כו' אמר לה לא אברי בך עלמא דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך כו' לית ביה חולקא לעלמא דא דאנא בעי למברי אלא בעלמא דאתי. והוא שהאור הצפון באות ט' אי אפשר להמשיכו שיאיר מאור העתיד לבא שיאיר אף בעוה"ז, כי שם הוא החיים בתכלית ההסתר. שבעוה"ז הציב השי"ת שהחיי שעה הם גוון מחיי עולם, היינו שע"י חיי שעה יוכל האדם לקנות חיי עוה"ב. ושם הוא החיי עולם גניז וסתים מאד, עד שנדמה שם שזה החיים שלהם הוא חיי עולם, ובאמת זה הוא יותר רחוק מחיי עולם, והא ראיה שהם קצים בחיים, כדמוכח בזוה"ק דנפקין לבר מקרתא, וכדאיתא (סוטה מו:) על זה המקום לוז שאין למלאך המות רשות לכנוס בה אלא זקנים שבהן בזמן שדעתן קצה עליהם יוצאין חוץ לחומה. הרי לך שהם קצים בזה החיים, ואין זה סימן טוב לאדם לקוץ בחייו, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק יד). מוכח מזה שאין זה חיי עולם, כי חיי עולם האמתיים הם תמיד נובעים ממקור החיים, וכל רגע ורגע מוסיפין חיים ושמחה באדם. ובמקום המקדש היה זה ניכר מאד שהיה שם האדם נח ושמח בחייו, מפני שראה שע"י החיי שעה שעבד בה את השי"ת יקנה על ידה חיי עולם, וממילא הבין שהמיתה הוא רק מסטרא דילן, שמצד השי"ת לא יכלה החיים, וכדאיתא בתיקוני הזהר (תיקון סז צח:) באצילות לית תמן לא מיתה ולא חטא:
1
ב׳וזה מקום המקדש עצמו קודם ששינה יעקב את שמה היה בבחינה זו ג"כ, וע"ז מורה מה שהיה שמה לוז לראשונה, כי כל הדברים ששמם לוז הם למעלה מתפיסת האדם שאין לה מקום בהבנת האדם, ולזה איתא ג"כ (סוטה מו:) לוז שצובעין בה את התכלת, היינו משם יוצא נהורא תכלא והיינו יראה, כי אין האדם מבין מבוא העיר להבין מה בונה הש"י בזה. וכן העצם שיבנה ממנו התחיה "לוז" שמו, והוא ג"כ מורה על ישועה שאין לה מקום בתפיסת האדם, כדכתיב על זו הישועה (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, שאין בלבו של אדם קווי לזו הישועהקמטכמבואר במי השלוח ח"ב ישעיה (כה) ד"ה ואמר [ב]: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו. קוינו הוא לשון קו שמורה על דברים שיש בתפיסת האדם ציפוי לישועה ואינו מייאש עצמו, נגילה ונשמחה בישועתו זה מורה כענין שכתיב (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, שיש מקומות שהאדם מייאש עצמו מצדו ואין לו שום קו וציפוי להישועה שאין זה בתפיסתו ועל זה אמר הכתוב שזה הישועה הוא רק מצד השי"ת ונגילה ונשמחה בישועתו.. וכן הוא זה העצם קשה בטבע, כדאיתא במדרש רבה (בראשית כח) נתנו על הסדן נבקע הסדן ולא נבקע העצם. ובזוה"ק (ויחי ריד:) לוז דא ירושלים עלאה. וקודם שבא אבינו יעקב לעולם, אם היה אדם עובד את השי"ת הוצרך לו למסור נפשו מכל וכל עד שלא ישאר לו שום השארת חיים בתפיסתו, וכדאיתא (פסחים פח.) אברהם קראו הר, היינו בליטה מפורשת. ויצחק קראו שדה, היינו ג"כ שלא השאיר לעצמו כלל, רק כל מה שהיה בידו החזירו וזרעו לעבודת השי"ת, כדכתיב (תולדות כו) ויזרע יצחק (וכמש"נ בפ' תולדות אות ג ד"ה וזה היה, אות ח). והוא שמקום עבודה הזה היה כל כך מוסתר ונכסה מהאדם עד שהוכרח למסור נפשו בלי שום השארה, כמו שמצינו שאברהם מסר נפשו באור כשדים וכן יצחק בעקדהקנכמבואר לעיל פרשת וירא אות נו עיי"ש, ועיין עוד בתפארת יוסף מסכת פסחים (פח.) ד"ה א"ר אלעזר: וזה לא כאברהם שקראו הר, שלא יהיה בכח אדם להכיר כחו ית' ואורו בלתי שיבטל עצמו לגמרי וכו'. אכן אחר שבא אאע"ה קראו בשם ד' אל עולם (בראשית כא), שהתחיל להאיר בתפיסת אדם אף בעוה"ז, שע"י עבודה יוכל להגיע לאורו ית', אכן בגודל עבודה עצומה שיבטל עצמו לגמרי בתפיסתו וכו'. ומי שהיה רוצה להכיר אורו ית' היה מוכרח לבטל את עצמו דעתו ותפיסתו לגמרי, מבלי השאיר לו כל. וזה לא כאברהם, כי השי"ת חפץ בהשארת אדם.. ויעקב פעל כל זאת בתפלתו, שמאז והלאה אם יפנה אדם להשי"ת לעבדו אז לא יצרך לו למסור עצמו להשי"ת בלי שום השארה, שלא יהיה המקום הזה בהעלם כל כך כאשר היה עד הנה, אך כל מי שיפנה עצמו להשי"ת יתגלה לו הפנימיות מכל דבר, ויודע לו כי יש לו להשי"ת מכוון אחר בכל דבר, לא כמו שנדמה בזה העולם. וזאת הכניס יעקב בזה שכינה שם העיר לטובה וקראה בית אל, וע"ז מרמז השם בית, שיאיר גם לעוה"ז מחיי עולםקנאוכן ביאר בסוד ישרים שבת חוה"מ סוכות אות ה: כמו שמצינו אצל יעקב, ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. היינו, כי לוז מורה על מקום היותר קשה שנמצא גבי אדם, כדאיתא (בראשית רבה פ' כח) שיש באדם עצם קשה בטבע, טחנו בריחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום ושמו לוז וכו'. וזה רומז על גודל העקשות לבל ימסור עצמו להשי"ת. ובכל זאת האיר יעקב אבינו בעבודתו אף במקום העקשות כמו זו, והכניס שם ג"כ הכנעה לעבודתו ית'. לזה קראו בית אל, היינו שהראה גם שם קדושה בקביעות. וזה הוא ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה, להורות בזה, שאין שום מקום גבי ישראל שלא ימסור עצמו להשי"ת, כי השי"ת שוכן הקביעות בכל המקומות של ישראל.:
2