בן איש חי, הלכות שנה א, נצבים, פתיחהBen Ish Hai, Halachot 1st Year, Nitzavim, Introduction
א׳"כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). נראה לי בסייעתא דשמיא, על פי מה שכתב מהרי"א אבוהב, מדברי רבותינו זכרונם לברכה, באגדת בראשית, בפסוק "שמעו דבר ה'" (ירמיהו ב, ד), 'אין "דבר" אלא שמירת שבת כמה דאמרינן, "ממצוא חפציך ודבר דבר" (ישעיהו מח, יג), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אפילו אם עברתם על עשרת הדברות, שמרו שבת ואסלח לכם', עד כאן:
1
ב׳עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכל ימים נתת בן זוג, ולי לא נתת, אמר לה ישראל יהיו בן זוגך', עד כאן:
2
ג׳נמצא יש קורבה גדולה לישראל עם השבת, ברם ודאי אין קורבה זו נוהגת ביניהם, אלא אם כן יהיו ישראל שומרים שבת כהלכתו, במחשבה ודבור ומעשה, דאף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דבור אסור הרהור מותר, אין קדושתו של שבת שלימה, אלא אם כן יזהר בו גם בהרהור, וכמו שכתוב בשלחן ערוך, וכנזכר בפוסקים ז"ל, וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד", זה השבת המכונה בשם דבר, וכל זה הוא כאשר "בפיך ובלבבך לעשותו", דלא סגי בשמירתו במעשה בלבד, אלא צריך בדבור שבפה, ובהרהור הלב גם כן, ואז אתם תהיו בן זוג לשבת:
3
ד׳או יובן בסייעתא דשמיא, דאיתא באותיות דרבי עקיבא: 'אין דבר אלא לשון מצוה, שנאמר "כי דבר ה' בזה"' עיין שם:
4
ה׳וידוע דרמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה, הם מכוונים כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שכל אבר וגיד של האדם, אחוז במצוה אחת ודבוק בה. אך מקשים, והלא אי אפשר לאדם אחד לקיים כל תרי"ג מצות, ונמצא שהוא חסר באיבריו, ומתרצים דנשלם בתרי"ג מצות, על ידי הדיבור, דקורא בהם כאלו קיים, וגם במחשבה שמחשב אימתי תבוא לידי מצוה פלונית ואקיימנה:
5
ו׳וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר", הם תרי"ג מצות, כי המצוה מכונית בשם 'דבר', ואף על פי שאי אפשר שתבא לידי מעשה בהם, והיינו כי "בפיך" בדיבור, "ובלבבך" במחשבה, נחשב לך "לעשותו", רצונו לומר כאילו עשיתו:
6
ז׳או יובן בסייעתא דשמיא, דאיתא באותיות דרבי עקיבא, אין דבר אלא רפואה, שנאמר "ישלח דברו וירפאם", וידוע דהתשובה היא רפואה לעולם, שנאמר "ארפא משובתם", ועיקר התשובה שתרפא את האדם, היא אשר תהיה בפה ובלב יחדיו, וזהו שכתוב, "כי קרוב אליך הדבר" הוא רפואת התשובה, על ידי ש"בפיך ובלבבך לעשותו":
7
ח׳או יובן בסייעתא דשמיא, פה לב במילואם כזה - פ"ה, ה"י, למ"ד, בי"ת, עולים מספר תוקף, לרמוז תוקף האדם על ידי התחברות הפה והלב ביחד, ולכן מספר הנזכר, עולה מספר קדושה עליונה, שעל ידי שלימות פה ולב יחדיו, יזכה אדם לקדושה עליונה:
8
ט׳גם פה לב במילואם הוא מספר שופר לרמוז דהתעוררות התשובה הרמוזה בשופר כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'שופר - שפרו מעשיכם' צריכה להיות שלימה בפה ובלב ביחד ולא תהיה בפה דוקא. והנה ידוע דכל ענייני השופר רומזים לתשובה לכן אמרו רבותינו ז"ל מצותו בשל איל ופירשו בו לרמוז שצריך לעשות תשובה בעודו בתוקף החומר, ולכך שופר מספר תוק"ף. גם צריך שיהיה השופר כפוף רמז לבעל תשובה שיהי לבו כפוף ונכנע, וכאשר האריך הגאון השל"ה ז"ל ברמזי השופר על עניני התשובה:
9
י׳ומה שתוקעין תקיעה ושברים ותרועה ותקיעה בסדר זה תחלה, היינו כי התקיעה רומזת לשמחה וטובה, ושברים ותרועה רומזים לצער ויסורין כי זה ילולי יליל וזה גנוחי גנח, ולכך אין עושין תקיעה ושברים במשך אחד ונשימה אחת וכנזכר בספר ה'לבוש' ז"ל מפני שזו רומזת לשמחה וזו להפך ואין לערבם יחד. והנה ידוע המעשה באותו שעשה טבעת וכתב עליה גם זה יעבר, ואם הוא בצער אז יראנה ויתנחם, ואם הוא בטובה יראנה ולא יבא להתגאות בטובו ועשרו, כי יחשוב שגם זה יעבור ואין לו קיום. וכן כאן תוקעים אחר תקיעה (הרומזת לטובה ושמחה) שברים שהם רומזים לצער ויסורים, לרמוז לאדם שלא יתגאה בטובתו ויגבה לבו כי צריך לחשוב, אחר שמחה יבא לתוגה, ותוקעים אחר התרועה (הרומזת לצער ויסורין) עוד הפעם תקיעה (הרומזת לטובה) לרמוז, אם עומד בצער אל יתייאש מן הרחמים אלא יחשוב, סוף הכבוד לבא ויראה ימי טובה ושמחה, גם התקיעה הרומזת לטובה היא ארוכה במשך אחד, לרמוז הטוב יבוא בלתי הדרגות במשך אחד, אך שברים כוחות קצרים לרמוז שהצער יבא מעט מעט, וכמו שמרו על הפסוק (תהילים ט, י) "ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה" שיחלק עת אחד גדול של צרה לעתות קטנים כדי שיסבלם האדם ולא ימות:
10
י״אוהנה תמונת השופר הרומז בו התעוררות התשובה הוא צד אחד רחב וצד אחד קצר והאדם צריך לתקוע בצד הקצר ונמצא שמקום תפיסתו בשופר מתרחב והולך, לרמוז כי בעל תשובה צריך להיות מוסיף והולך בעבודת השם, על דרך שאמר רבותינו ז"ל (שבת קנב.) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתוספת עליהם, גם רמוז בזה התמונה שצידו אחד קצר וצידו אחד רחב ותוקע בצד הקצר לרמוז כי אות של התשובה שהיא אות ה' יש לה שני פתחים אחד רחב ואחד קצר ובעל תשובה ליעול בקצר דבזה מסתייעא מלתא וכנזכר בגמרא. או יובן, נרמז בתמונה זו שהקצר למטה והרחב למעלה, דבעל תשובה בדברים של מטה דהם שייכים להנאת עולם הזה יקצר ויקמץ בהם, אבל דברים השייכים למעלה שהם ענינים הנפשיים יתנהג בהרחבה ורבוי:
11
י״בובאופן אחר נראה לי בס"ד בתמונת השופר על פי המעשה דרבי יהושע בר חנניה הנזכר בגמרא דערובין דף נ"ג ע"ב, אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה ותינוק ותינוקת, אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת עשתה לי פולין ביום הראשון אכלתים ולא שיירתי מהם כלום, ביום שני לא שיירתי כלום, ביום שלישי הקדיחתן במלח כיון שטעמתי משכתי ידי מהן, אמרה לי רבי מפני מה אינך סועד אמרתי לה כבר סעדתי מבעוד יום, אמרה לי היה לך למשוך ידיך מן הפת, אמרה לי רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס אבל משירין פאה בקערה, תינוקת מה היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה, אמרה לי תינוקת אחת רבי לא שדה היא זו, אמרתי לה לא דרך כבושה היא, אמרה לסטים שכמותך כבשוה, תינוק מאי היא פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר, אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אות גנות ופרדסים חזרתי לאחורי אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה, אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה, נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם עד כאן, ופירש הגאון חיד"א ז"ל ב'פתח עינים' שמעשיות אלו לא היו ממש אלא רבי יהושוע בן חנניא נקיט הכי בדרך משל ללמד בזה תוכחות מוסר, דנודע ימי האדם חלוקים לשלשה זמנים שהם ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה, והאדם בשני הפרקים שהם עליה ועמידה נמשך אחר חומר עולם הזה וממלא תאותו בהבלי עולם הזה ותענוגיו ולא יפנה לעסק עולם הבא, ורק בימי הירידה שתש כוחו אז הוא פורש לעשות לו דרך תשובה, וזה שאמר נתארחתי אצל אכסניא היא עולם הז,ה עשתה לי פולין אותיות פלוני, שהזמינתו לתאוות החומר העכור של העולם הזה הנמשך מן 'פלוני', ויום ראשון שהוא זמן העליה אכל מהנאות ותענוג עולם הזה ולא שייר מן הזמן כלום לצורך עולם הבא, ויום שני הוא זמן העמידה גם כן עשה כך, אך יום שלישי שהוא זמן הירידה הקדיחתן במלח שלא נשאר בו כח לתענוג עולם הזה והקיפוהו מכאובים בגופו וכוחות אבריו מכל צד ואז כיון שבא לטעום בעל כורכו משך ידו מהתענוגים ואז התחיל לשוב בתשובה, ובאה הנשמה לעורר אותו בתשובה ביותר שמצאה מקום לדבר אתו דברים המתישבים על הלב, וכדי להכנס עמו בדברים לעורר אותו בתשובה אמרה לו בתחילה מפני מה אינך סועד היום בתענוגי עולם הזה כאשר היית נוהג בזמנים הראשונים והשיב כבר סעדתי באותם הזמנים שנתמלא הכרס זיני בישי ועד מתי יהיה זה, ואמרה הנשמה היה לך למשוך ידיך מן הפת, כלומר אם את מעשיך הראשונים אתה זוכר ומתחרט עליהם לא די לך בזה שאתה מושך ידיך רק מן התענוגים, אלא צריך סגופים ותעניות שתמשוך ידיך גם מן הפת שהוא צורך גדול לקיום הגוף, ואמרה לו שמא לא הנחת לעולם הבא בימים שעברו, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס רמז לזמן המיוחד לעסק התורה שהיא אל"ף ס', רוצה לאמר לימוד ס' מסכתות אין משיירין ממנו פאה לצורך עולם הזה, אבל משיירין פאה בקערה, רוצה לאמר מזמן המיוחד לעסק עולם הזה שנדמית לקערה והיא חיי שעה גימטריא קערה משיירין ממנו פאה לעסק עולם הבא שיחטוף מזמן זה לקדשו בקדושת התורה ואיך אתה כל ימי הראשונים אבדת כל זמנך כולו בהבלי עולם הזה:
12
י״גומעשה התינוקת מוסר לילדי הזמן שעושין דברים נגד דין תורה, ואם יאמר להם החכם שזה אסור יאמרו כך הוא מנהג העולם, וראוי להשיב להם לסטים שכמותכם כבשוה לדרך זו, שאותם שנהגו בכך הם היו גוזלים להקב"ה לעבור על דת. ועל ידי כך הקליפה יונקת משפע הקדוש ואין גזלה גדולה מזו:
13
י״דומעשה התינוק רמז ליצר הטוב שנקרא ילד מסכן וחכם (קהלת ד, יג), אמר לו באיזה דרך נלך לעיר האלקים היא גן עדן ואמר זו קצרה וארוכה רוצה לאמר דרך הרשעים שמראה להם היצר הרע דרך קצרה בעולם הזה שאין בה טרחא בעבודת השם, אך ארוכה מצד עולם הבא כי לא במותו יקח לו מקומו הראוי לו בגן עדן אלא צריך לחזור בגלגולים רבים וגם לידון בגיהנום שנים רבים עד שיהיה ראוי לבא אל מקומו בגן עדן, אך דרך הצדיקים שעוסקים ועמלים בעולם הזה בתורה ובמצות ומעשים טוסים היא ארוכה וקצרה, כי בעולם הזה ארוכה שיש טורח ויגיעה רבה לגוף, אמנם מצד עולם הבא היא קצרה כי אחר שנפטר מעולם הזה ילך תכף ומיד לעיר אלקים לאור באור החיים, עד כאן תורף דברין עיין שם:
14
ט״ונמצא החוטא הולך בדרך קצרה וארוכה, שהוא נמשך אחר הנאת החומר הנראית לעינים ואינו מביט בתכלית, ולכן השופר שבא לעורר החוטאין בתשובה צריך התוקע לתקוע בצד הקצר כדי שיהיה הקול הולך תחלה בקצרה ואח"כ בארוכה, יען כי הוא בא לעורר לבבות החוטאים שהם הולכים בקצרה וארוכה, אבל הצדיקים שהולכים בארוכה וקצרה אין צריך לעורר אותם בשופר:
15
ט״זומה שמצינו בהלכות השופר דאינו כשר אלא אם כן הוא שפופרת שיש בתוכו זכרות מתחלת ברייתו, אבל אם לקח הזכרות שבו וחקק בתוכה ועשאה שפופרת בידי אדם היר זה פסול, כל זה הוא רמז למשל האמור במעשה התינוק שבני אדם עושים מעשים אסורים כפי דעת תורה וטוענים שהוא מנהג, ובאמת אם המנהג הוא יש לו היתר על פי תורת ה' הרי זה מנהג טוב ויש לקיימו דנמצא דרך זה פתוח בידי שמים, אבל אם המנהג הוא הפך תורת ה' ורק פתוח דרך זה בידי אדם שהתירו לעצמם דבר זה הרי 'מנהג' זה הוא אותיות גהינם ואסור ללכת בדרך זה, וכמו כן דבר זה דהשופר הוא לשון שפופרת ולא הוכשר להוליך בו הקול אלא אם כן שפופרת זו היא פתוחה בידי שמים, אבל אם אדם עשה שפופרת בעצמו שחפר הזכרות ועשאו שופר הרי זה פסול:
16
י״זומה שאמרו שרבותינו ז"ל (ראש השנה כז:) בשיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן הוא רמז למוסר הרמוז במעשה האשה הנזכרת לעיל דהוכיחה הנשמה לאדם על אשר איבד כל זמנו בהבלי עולם הזה ולא שייר פאה בימי העליה והעמידה לצורך עולם הבא, דהא ודאי אין האדם יכול לעסוק בתורה כל הימים וכל הלילות, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות לה:) דמוכרח לעסוק בעסקי עולם הזה, אך צריך שיקבע עתים לתורה ועת לעסק עולם הזה באופן שהוא יאחז דרך התשובה תמיד כל הימים בידו ויראה לכאן ולכאן, כלומר יראה איזה שעות מן היום בעסק עולם הזה להביא טרף בני ביתו, ואיזה שעות מן היום ומן הלילה בעסק התורה ודרך התשובה יאחזנו בידו ולא ירפה ממנו, וזהו הרמז בשיעור השופר הרומז לתשובה שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:
17
י״חובאופן אחר נראה לי בס"ד בדין שיעור השופר הנזכר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, רמזו כאן חכמינו ז"ל בזה שגם בתשובה צריך שילך אדם במידת המצוע כי זה כלל גדול הן בענייני הגשמיות וגופניות הן בענייני הרוחניות והנפשיות, וכמו שכתב בספר בן המלך והנזיר מלך אחד היה עומד לפני רבו בשעת מותו ויאמר לו הריני וצווני! אמר לו השמר שלא תהיה לח ותתעצר ולא יבש ותשבר, ולא מתוק ותמצץ, ולא מר ותימאס עד כאן עיין שם, ופרשתי הכוונה שעשה לו שני חלוקות האחת כנגד עניינים הנפשיים באומרו "לא תהיה לח ותתעצר" שאם האדם ירצה לעשות תשובה באופן שירבה בתעניות וסגופים יותר ממה שמזגו סובל, אז זה ודאי מריק כל כוחו מגופו וימות ואין חפץ לה' בזה, ולזה אמר לא תהיה לח ותתעצר שיעצרו התעניות וסגופים כל כח וליחות שבגופך שאז יתרוקן גופך ותמות, וגם לא תהיה יבש ותשבר, רוצה לאמר שלא תקשה לבך כעץ יבש לא תכנע ולא תשוב שאז תשבר בעונותיך כמו שכתוב (משלי כח, יד) "ומקשה לבו יפול ברעה", וחזר ואמר חלוקה הב' כנגד עניינים הגופניים שלא תהיה מתוק להרבות מתנות ולהנות בני אדם יותר מדאי ואז תמצץ, שיקפצו עליך בני אדם ויכלו ממונך ותשאר ריקם ובזה לא חפץ ה', וגם לא מר ותמאס שלא תהיה קמצן וכילי מאד שאז תמאס בשמים ובארץ, ומאחר שגם דרך התשובה צריך האדם ללכת בו באופן המיצוע לכן אמרו השופר הרומז לתשובה יאחזו באחיזת המיצוע שיהיה נראה לכאן ולכאן באחיזתו בו:
18
י״טובאופן אחר נראה לי בס"ד שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, דאותיות שקודם 'שופר' הם אותיות 'עקרה' ואחר שופר - תשצ"ז שהוא מספר 'שכרך הרבה מאד', רמז שהחוטא קודם התשובה היתה נשמתו עקרה שאין לה בנים אלו מצות ומעשים טובים כמו שכתוב ע"פ "אלה תולדות נח נח", ואחר שעשה תשובה שאז הפך הזדונות לזכיות נאמר לו "שכרך הרבה מאד" שיש לו שכר עצום מזה שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וזה שכתוב יאחז השופר בידו ויראה לכאן לכאן, רוצה לאמר יראה אותיות שקודם השופר ואותיות שאחר השופר וילמוד מזה מוסר גדול. גם יראה קודם שופר יש מספר שע"ה שהוא מספר 'כלל ופרט', רמז שהשב יביט בתשובתו על הפרט מה שעשה בעצמו, וגם על הכלל מה שנעשה בכללות ישראל כי ישראל ערבים זה לזה, ואחר שופר תשצ"ז שהוא מספר 'ישוב הדעת' רמז לתיקון עון שיכבת זרע לבטלה שהוא תיקון הדעת בסוד אין קשוי אלא לדעת, ולזה אמרו רבותינו ז"ל אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת:
19
כ׳או יובן בס"ד יראה לכאן ולכאן על דרך מה שכתב רבינו מהר"מ אלשי"ך ז"ל בפרשה זו, דחסיד אחד היה מכבד כל אדם הגדול ממנו בשנים באומרו זה עשה מצות יותר ממני והגדול ממנו בחכמה אומר ודאי זה חייב אני לכבדו, והקטן ממנו בשנים אומר זה לא עשה עונות כמוני, והקטן ממנו בחכמה אומר זה לא יתחייב על עונותיו כמוני דנידון כשוגג לגבי דידי עיין שם, ומזאת העצה גם כן יש תועלת להיות מתקנא מן בני אדם במצות ויראה עצמו שפל מכולם, וזהו יראה לכאן ולכאן בהגדולים ממנו בשנים ובקטנים ממנו, גם נראה לי "יראה לכאן ולכאן" בעבירות שבין אדם למקום ובעבירות שבין אדם לחבירו, גם נראה לי בס"ד על דרך שאמר התנא (אבות ג, א) 'דע מאין באת ולאן אתה הולך', כי בשתי ראיות אלו יקנה האדם הכנעה ושפלות לעצמו, וקבלת התשובה תלויה בהכנעת הלב דכתיב (תהילים נא, יט) "זבחי אלקים רוח נשברה", וכתיב (שם) "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה":
20
כ״אולכן תיקנו להתענות ערב ראש השנה כדי שיכנס האדם לעשרת ימי תשובה בהכנעה ושברון לב כי התענית עושה הכנעה בלב האדם, ורוב ציבור נהגו בתענית זה של ערב ראש השנה ואין בזה יוהרא אם יכירו בו אחרים שהוא מתענה, ויש סמך לתענית זה ממדרש תנחומא כמבואר ב'לבוש' ז"ל, ולכן טוב שכל אדם ינהוג בתענית זה חוץ מחלוש הרבה וזקן וקטן:
21
