בן איש חי, הלכות ב, ויקרא, פתיחהBen Ish Hai, Halachot 2nd Year, Vayikra, Introduction
א׳ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו (ויקרא ה, טז). נראה לי, בסייעתא דשמיא: ידוע, כל חטא יש לו שייכות באות מן עשרים ושתים אותיות, וגם בחמישה דמנצפ"ך, לכן צריך להתוודות על סדר כל עשרים ושתיים אותיות ומנצפ"ך שפוגם בהם; וזה שאמר "ואת" רוצה לומר, עשרים ושתיים אותיות מן אלף ועד תיו, "אשר חטא" האדם "מן הקדש", צריך שיתקן הפגם שעשה בהם; ו"חטא" לשון חסרון, רוצה לומר, שפגם ועשה חסרון בקדושתם. ולאו דווקא עשרים ושתיים אותיות, אלא גם "חמישתו", הם חמישה אותיות מנצפ"ך, "יוסף עליו" – על התיקון ההוא.
1
ב׳או יובן בסייעתא דשמיא: "ואת אשר חטא מן הקדש", שחסר ציצוצי קדושה מן הקודש, שעל-ידי עוונותיו נפלו ניצוצי קדושה בקלפה "ישלם", שיחזירם אל מקום הקודש; "ואת חמישתו", הם חמישה: נפש רוח נשמה חיה יחידה שיש בו – "יוסף עליו", דידוע, אפילו אם לא יש באדם אלא נפש בלבד, מוכרח שיהיה חלק זה כלול מן נפש רוח נשמה חיה יחידה, וכן הרוח וכן הנשמה, כלומר – לא מבעיא שישלים חסרונם אלא יוסיף עליהם אורות עליונים. ועוד נראה לי, בסייעתא דשמיא: דידוע שהיסוד נקרא "קדוש"; גם כתב הרב "מאורי-אש" ז"ל, דהיסוד נקרא "אלומה", מפני ששם נקבצים אורות העליונים; והסימן: "ותשתחוין לאלמתי" (בראשית לז, ז), עין שם.
2
ג׳והנה "אלומה" עולה מספר שמונים ושתים, שהוא שתי פעמים שם יוה"ך, וחמישית מספר "קודש" עולה שמונים ושתיים שהוא מספר "אלומה". וזה שאמר: "ואת אשר חטא מן הקדש", המה ניצוצי הקדושה שחיסר על-ידי עוונות, "ישלם" להחזירם אל מקום הקודש; "ואת חמישתו" של "קודש" שהוא היסוד הנקרא "אלומה", שהוא חומש של מספר "קודש", "יוסף עליו" כלומר, על התיקון והברור הזה, שיהיה היסוד נוסף אורות עליונים. ונראה לי בסייעתא דשמיא: "קודש" עולה ת"י, ו"אלומה" מספר "לבן", ותצרף אותיות "לבן" עם ת"י יהיה מזה צרוף "תבלין", ולכן התורה נקראת "תבלין", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל, ב): בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין, כי כל זה יהיה על-ידי התורה שנקראת "תבלין", והם ארבע פעמים חנינה – לנפש רוח ונשמה, ונשמה לנשמה.
3
ד׳ובאופן אחר נראה לי בסייעתא דשמיא, על פי מה שכתב הרב "נשמת-חיים", דף עג בשם זהר חדש, פרשת אחרי: שהאדם בחטאו, מסתלק ממנו הארת יוד ואו שבשם הוי"ה שהם סוד זכרים, וישאר בו הארת שני ההין שהם סוד נקבות, עין שם. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא, רמז הכתוב (משלי יא, ח): "צדיק מצרה נחלץ, ויבא רשע תחתיו" – תבת "תחתיו" תתחלק לשתי חלוקות, וקרינן בה "תחת יו". פרוש: ברשע לא ישאר אלא רק הארת שתי ההין דשם הוי"ה, שהם עומדים תחת אותיות י"ו דשם הוי"ה.
4
ה׳ובזה יובן רמז הכתוב בישעיה ג' (פסוק יב): "עמי נגשיו מעולל, ונשים משלו בו", והינו בא לרמז דעל-ידי החטא לא נשאר בו אלא הארת שתי ההין שהם בסוד נוקבא. ובזה יובן: "ואת אשר חטא מן הקדש", רוצה לומר, מה שחסר על-ידי עוונותיו מאורות הקדושה "ישלם, ואת חמישתו" – הוא הארת שתי ההין שמספרם חמשה וחמשה שנשארו נפרדים ועומדים לבדם, "יוסף עליו" – חלק תבת "עליו" לשתים וקרי בה "על יו", שתתחבר הארתם עם הארת אותיות י"ו שבשם, ותהיה אצלו הארת ארבע אותיות השם בשלמות.
5
ו׳ועוד נראה לי, בסייעתא דשמיא, על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי תענית א, א), כי השנים-עשר ראשי-חדשים הם ראויים להיות מועדים ורגלים כמו שלוש רגלים; אך אחר שחטאו ישראל הפסידו אותן, שלא זכו שיהיו להם מועדים גמורים כמו שלוש רגלים. ובזה פרשתי הטעם דאין גומרים עתה את ההלל בראש-חודש. וכתבו המפרשים, דלעתיד אחר גמר התיקון, תחזור עטרה לישנה, ונזכה שיהיו כל ראשי-חודשים מועדים גמורים וגדולים כשלוש רגלים. גם ידוע כי שלוש רגלים, שורשם באות ה"א ראשונה שבשם, שהיא סוד בינה, ולכך נקראים "מקראי-קדש", אך ראשי-חודשים, שורשם באות ה"א אחרונה שבשם, שהיא סוד מלכות.
6
ז׳ונמצא לפי זה – אות ה"א ראשונה היא חמישה של אות יוד שבשם, שהיא שיכה לאות יוד, יען שהיא נוקבא לאות יוד; אך אות ה"א אחרונה היא חמישה של אות וא"ו שבשם שהיא נוקבא לאות ואו ושיכה לו; וזה שאמר: "ואת אשר חטא מן הקדש", מבחינת "קדש" שהוא משלוש רגלים שנקראו "מקראי-קדש", "ישלם" הפגם והחיסרון על-ידי התיקון, ואז "ואת חמישתו", קרי בה "חמישת ו", רוצה לומר, ראש-חודש שהוא סוד חמישה של אות ואו שהוא במלכות – ה"א אחרונה שבשם "יוסף עליו", כלומר על בחינת "קדש", שגם יום זה יהיה רגל גמור כשלוש רגלים שהם "מקראי-קדש", כדכתיב (ויקרא כג, ד): "אלה מועדי ה' מקראי קדש".
7