בן פורת יוסף, ויחיBen Porat Yosef, Vayechi

א׳ביאור על קושיות הזוהר (ח"א רכא:) על פי ששמעתי ממורי בכמה אופנים בפסוק ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו' שים נא ידך תחת יריכי וגו' אל נא תקברני במצרים (מז, כח-כט), והקשו בזוהר מאי טעמא בתואר יעקב כתיב ויחי, ובתואר ישראל כתיב מיתה. ועוד ויקרבו ימי, וכי בכמה ימים מת. והספיקות שיש עוד בזה, עם ביאורן, כתבתי במ"א.

ב׳וכעת נ"ל, דכתבתי במ"א ביאור פסוק אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז, א), ושמעתי פירוש פסוק זה, כי נודע אחרי הוא מופלג, והכוונה כי מופלג להם לירא ממיתה, והטעם כי אין דבר חדש אצלם, כי בכל זמן ועידן בקרבתם לפני ה' וימותו, שמסרו עצמן תמיד בעת עוסקן בעבודת ה' למיתה, וז"ש אחרי מות שני בני אהרן, כי בקרבתם לפני ה' תמיד וימותו, ודפח"ח. ושם כתבתי ביאור זה, על פי מה ששמעתי ממורי זלה"ה כל הדר בארץ ישראל וכו' (כתובות קי:).

ג׳ובזה יובן ויקרבו ימי ישראל למות, כי תואר ישראל היינו שכל ימי ישראל מסרו עצמן למיתה על עבודת ה', והבן.

ד׳אמנם תואר ויחי יעקב נ"ל דכתבתי ביאור פסוק (בראשית כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, על דרך ששמעתי ממורי זלה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), ודפח"ח. ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים, להעלותו ולקשרו בחיי החיים, והבן.

ה׳•

ו׳עוד י"ל, דכתבתי לעיל ביאור ש"ס (כתובות קי:) כל הדר בא"י דומה וכו'. וכעת נ"ל ששמעתי ממורי זלה"ה כי במקום שאדם חושב במחשבה שם הוא כולו וכו', ודפח"ח. והנה אם הוא דר בחוץ לארץ וחושק וחושב תמיד לארץ ישראל, אז דומה כמי שאין לו אלוד וכו', אבל באמת יש לו, כי מחשבתו תמיד לארץ ישראל. משא"כ כשהוא בארץ ישראל ועושה מעמד ומצב פרנסתו בח"ל אז מחשבתו תמיד בחוץ לארץ, להביא משם טרף לביתו, אז דומה כמי שיש לו אבל באמת אין לו, כי מחשבתו בחוץ לארץ, וק"ל.

ז׳והנה בזוהר (זח"א קעד.) הקשו, למה נקרא שמו יעקב מאחר שקרא שמו ישראל, ומשני, כשהיה בחוץ לארץ נקרא יעקב, וכשהוא בארץ ישראל נקרא ישראל וכו', יעו"ש.

ח׳ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים, ר"ל כשהיה בחוץ לארץ ומחשבתו בארץ ישראל דומה כמי שאין לו אלוה, אבל באמת יש לו אלוה, שהוא חי החיים, לכך נקרא ויחי יעקב. משא"כ כשנקרא ישראל, ויקרבו ימי ישראל למות, כי מחשבתו בחוץ לארץ שאין לו אלוה, היפך החיים הוא המיתה, לכך ויקרבו ימי ישראל למות. לכך ויקרא לבנו ליוסף ואמר שים נא ידך תחת יריכי, כמ"ש בזוהר (ח"א קעא.) ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו), דקאי על תמכי אורייתא, משא"כ כאן שאמר שים נא ידך תחת יריכי שהוא תומכי אורייתא, ובזה אל תקברני במצרים, שלא יהיה מחשבתו בחוץ לארץ במצרים, והבן.

ט׳ועוד יש לומר, דאיתא בש"ס דתמורה (תמיד לב.) הרוצה שיחי' ימות והרוצה שימות יחיה, וכתבתי ביאורו במ"א. וכעת נ"ל, דכתבתי במ"א בשם מורי זלה"ה ביאור ש"ס הנ"ל (כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה וכו'.

י׳•

י״אעוד יש לתרץ קושית הזוהר הנ"ל בג' פנים עש"ן, דאיתא בש"ס דקדושין (ל:) תנו רבנן ושמתם (דברים יא, יח) סם תם, נמשלה תורה בסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטי' על מכתו, ואמר לו בני כל זמן שהרטי' זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה כומי'. כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקים בתורה וכו', ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר (שם) ואתה תמשול בו, ע"כ.

י״בוי"ל, הא אין הנמשל דומה למשל וכו'. ועוד הקשה המוהרש"א אם תטיב שאת אצל קין נאמר, ומה ענינו לכאן וכו'. ושאר הספיקות יבוארו ממילא.

י״גונ"ל דכתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"ב מי"ג) הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה וכו' עד אל תהי רשע בפני עצמך וכו'. דפליגי הרמב"ם (סה"מ מצוה ה) דסבירא ליה דתפילה דאורייתא שהיא עבודה שבלב, והרמב"ן (שם) סבירא ליה דתפילה דרבנן. וכתבתי שם דלא פליגי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא, דאיתא בלקוטי תורה (פ' עקב) כל המצוה (דברים ח, א-ג) ולא כל המצות, וביאר, כי כל הדברים יש להם גוף ונשמה, התורה וכו', וכן המצוה המעשה נקרא גוף והכוונה נק' נשמה, וכשהיא בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה, לכך אמר המצוה תעשי' בשלמותה וכו', יעו"ש. [ובמ"א הרחבתי ענין זה, על פי משל בני מלך הלכו בדרך ותעו, ובאו עליהם ג' סוגי בני אדם, א' גזלן ב' בינוני ג' עשה פעולה וכו'. כך האותיות הם כלים, וצריך להמשיך בתוכו החיות שהוא רוחניות הספירות ואור א"ס, כמ"ש בחסד לאברהם (מעין ב נהר מד) יעו"ש, ה"נ יש בעסק התורה והתפלה ועסק המצות ג' סוגי בני אדם, א' שעושה פעולה כנ"ל להמשיך בכלים החיות, ב' לא מעלה ולא מוריד, ג' על ידי פני' חיצונית גורם וכו']. עצה יעוצה לחבר אנשי החומר שנקרא גוף התפלה, עם אנשי הצורה שנקרא נשמת התפילה וכו'. ובזה יובן הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה וכו'.

י״דועד"ז כתבתי לעיל ביאור משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם, שהיא אזהרה לאנשי החומר להתחבר עם אנשי הצורה שנקרא כל אדם, וחזר והזהיר לאנשי הצורה אל תהי מפליג לכל דבר, שהם אנשי החומר, וק"ל.

ט״וובזה יובן קושית הזוהר הנ"ל, ויחי יעקב וגו', כי לאנשי החומר הנק' יעקב, הזהיר הכתוב להתחבר עם אנשי הצורה שנקרא חי, כמ"ש (שמואל ב כג, כ) ו[בניהו בן] יהוידע בן איש חי. ומה שאמר ויקרבו ימי ישראל למות, הוא אזהרה לאנשי הצורה שנקרא ישראל, שיתחברו עם אנשי החומר שהוא כגוף בלא נשמה שנק' מתים, וכאשר יקרבו ויתחברו ימי ישראל למות שהם אנשי החומר, אז והמתים להחיות, כשיהיו חיבור הגוף עם הנשמה, והבן.

ט״זעוד י"ל דכתבתי במ"א כתב בעל עקידה פ' שמיני (שער ס) ביאור ש"ס דבבא בתרא (עד:) ענין לויתן, סירס את הזכר, כח השכלי, לפעול קצת פעולת החומר, והרג הנקיבה וכו'.

י״זובזה יובן ויחי יעקב, כי החומר והגוף נקרא יעקב צריך לפעול פעולת השכל והנשמה שנקרא חי, ונעשה החומר צורה כנודע, ויקרבו ימי ישראל למות, לבוא להגוף, כי הנשמה שנק' ישראל צריך לפעול קצת פעולת הגוף שנקרא מת, באכילה ושתיה וכיוצא בו שהוא לקיום הגוף, שיוכל לפעול פעולת הנשמה, ובזה והמתים להחיות, והבן. וז"ש בש"ס (תמיד לב.) הרוצה שימות יחיה וכו', ויש לפרשו בג' פנים עש"ן ג"כ כאמור.

י״חעוד י"ל, ונחזור לביאור ש"ס הנ"ל ושמתם כו', דקשה, דכאן בש"ס ס"ל דנמשלה התורה לסם חיים, והוא כסותר ש"ס דתענית פ"ק (ז.) דאמרו שם זכה נעשה לו תורה סם חיים, לא זכה נעשה סם המות שנאמר (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי וכו', כתבתי מזה במ"א. ולפי מה שכתבתי לעיל ביאור ב' אופנים, מבואר קושיא זו דלא קשיא מידי, כי התורה הזהיר ושמתם וסם תם, כי תם יש לו ב' צירופים, והוא א' מת וב' תם, דהיינו רמז הנ"ל, זכה הוא תם, ואם לא זכה הוא מת, וצריך לעשות וסם תם, שיהפך מן מת תם, כאשר זכרתי בביאור ב' אופנים הנ"ל בין בפרטות אדם א' בין בכללות העולם, כי בפרטות אדם אחד יש בו חומר וצורה שהוא גוף ונשמה, והגוף בלא נשמה נקרא מת, והנשמה נקרא חי, וכאשר נתחברו ב' בחינות הנ"ל יחד שהוא חיבור גוף ונשמה אז המתים להחיות, וזה וסם תם להפוך מן מת תם, והבן.

י״טעוד י"ל ביאור ושמתם, בחי' עולם שנה נפש, דכתבתי במ"א ביאור משנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו וכו' (שמות יז, יא), וביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזה[ו] חכם הלומד מכל אדם וכו', שמשתמש לשם שמים במדות יצר הרע שהוא המות, דהיינו על ידי שקר לעשות שלום, וכיוצא באינך וכו'. ובזה יובן ש"ס ושמתם, להפוך מדות היצה"ר שנקרא מת, ונעשה תם, על ידי התורה שנמשלה לסם חיים, משל לאדם וכו' כל זמן שהרטי' שם וכו', ה"נ בנמשל כל זמן שהרטי' שם והיינו התורה, כל מה שהנאתך עשה - להשתמש גם במדות יצה"ר אם הוא לשם שמים. וז"ש אם תטיב שאת, שמהפך מרע לטוב, אז שאת, שמעלה ומתנשא היצה"ר ונעשה כסא לקדושה. וז"ש ואליך תשוקתו, שגם היצה"ר משתוקק לזה שנעשה כסא לקדושה, כדאיתא בש"ס (ב"ב טז.) בא שטן ונשקי' לכרעי' וכו', ובזה ואתה תמשול בו, להשתמש עמו בקדושה לשם שמים, והבן.

כ׳והנה כתבתי במ"א דכתב היעבץ (אבות פ"א מי"ב) דאינו רשאי להשתמש בסמים הממיתים כי אם המומחה, משא"כ המוני עם וכו', יעו"ש.

כ״אובזה יובן ויחי יעקב וגו', כי המוני עם שנק' יעקב, אין רשאי להשתמש בסמים הממיתים רק בסם חיים, משא"כ בחי' [ישראל] שהם הצדיקים המומחים, רשאים להשתמש בסמים הממיתים, לכך ויקרבו ימי ישראל למות, שהם סמים ממיתים, שהוא ידע להפוך מן מת סם תם, והיינו והמתים להחיות, ועל ידי תורה שנמשלה לסם חיים מהפך מידות היצה"ר מרע לטוב, והבן.

כ״ב•

כ״גפן ב על פי כללים לעבודת הש"י בפסוק ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה [וגו'] ויקרבו ימי ישראל למות וגו' (מז, כח-כט), והקשו בזוהר (ח"א רכא:) וכו', יעו"ש.

כ״דונבאר פסוק (מח, כב) ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. ופירש רש"י וכו', ד"א שכם הוא הבכורה וכו' אשר לקחתי מיד האמורי מיד עשו, בחרבי ובקשתי הוא חכמתו ותפלתו. ונשאלתי, מה ענין בכורה של עשו לבכורה של יוסף, כי יעקב נטל בכורה מעשו לענין ירושה לירש מיצחק אביו ב' חלקים, ובכורה של יוסף הוא לירש מיעקב ב' חלקים, מה ענין זה לזה. עוד מה ענין אמורי על עשו. ומה ענין בחרבי ובקשתי לענין חכמה ותפלה.

כ״הואגב נבאר פסוק (בראשית כה, יט) אלה תולד[ו]ת יצחק בן אברהם וגו', לפי' רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה. שהוא תמוה. וגם נבאר פסוק (שם כח, ה) וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם וגו' אם יעקב ועשו, ופירש רש"י איני יודע מה מלמדינו.

כ״ולהבין זה נ"ל דכתבתי במ"א ביאור פסוק (עי' דברים כא, טו) כי תהיין לאיש ב' נשים [ה]אחת אהובה והאחת שנואה לא יוכל לבכר וגו'. קשה ממה נפשך וכו'. וביארתי, כי יש ב' סוגי התורה, א' סוד התורה נק' ראשית והוא בעולם האצילות, ב' לבוש התורה הוא הנגלה בעולם העשי'. אמנם בסדר הלימוד צריך ללמוד לבוש התורה תחלה ואח"כ הסוד וכו'. וה"נ כי סוג התורה נקרא יעקב, וזהו הקול קול יעקב (בראשית כז, כב) והוא התורה עצמה בחי' קול יעקב, ובחי' חלק הנגלה מהתורה שהוא בעולם העשי' נקרא עשו על שם עשי', ובסדר הלימוד עשו הבכור, שילמוד תחלה חלק הנגלה שהיא בעולם העשיה, אבל באמת עיקר התורה הוא בחי' יעקב שנקרא ראשית וכנ"ל.

כ״זובזה יובן אלה תולדות יצחק, שהוא בחי' התורה שניתן מפי הגבורה בחי' יצחק, הוא בחי' יעקב תחלה ואחר כך בחינת עשו, האמורים בפרשה, והבן. וזה הוא ג"כ מ"ש אם יעקב ועשו דייקא, כי בעשיה עשו, משא"כ בבטן אמו אז יעקב הבכור, והבן.

כ״חוהנה ב' בחי' אלו של יעקב ועשו הוא ג"כ בעצם ענין השבטים עם יוסף, כי השבטים היו מעלמא דנוקבא, שהוא חלק הנגלה מהתורה, שהוא בעולם עשיה, משא"כ יוסף היה מעלמא דדכורא כמבואר בזוהר. ובזה יובן ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי, דהיינו מיד עשו, כי כמו שמגיע הבכורה ליעקב נגד עשו כנ"ל כך היה מגיע ליוסף הבכורה נגד השבטים, והבן.

כ״טאמנם מ"ש אשר לקחתי מיד האמורי, נ"ל דכתבתי במ"א וישלח יהושע ב' אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב, א), כי היצה"ט נקרא חרש, והיצה"ר נקרא לאמר, כי הומה תמיד כמ"ש רבי משה אלשיך במשלי (ט, יג) יעו"ש. וכעת נ"ל, כי ב' אנשים בחי' התורה, א' סודי התורה נקרא חרש, כי כבוד ה' הסתר דבר. והחלק הנגלה לאמר. וב' הפירושים הנ"ל זה נמשך מזה, כמ"ש במ"א פירוש הש"ס (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין, שאינן בני תורה וכו', א"כ חלק הנגלה יש מקום ליצה"ר להתפאר בו, משא"כ רזי התורה הוא חרב פיפיות להרוג את הקליפות, שנקרא מחצדי חקלא, ואין חלק ליצה"ר בו, וז"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, והיא חכמת תורתו כנ"ל. גם ותפלתו הוא על ידי בחרבי ובקשתי, כמבואר בתיקונים מאן דנצח קרבא נסיב לברתא דמלכא דהיינו תפלה, והבן.

ל׳•

ל״אבפסוק יהודה אתה יודוך אחיך וגו' (מט, ח). ויש להבין, כי אתה מיותר. גם יודוך אחיך למה. ונ"ל דכתבתי לעיל ביאור פסוק (בראשית מד, יח) ויגש אליו יהודה, כי המכבד זולתו ומשבחו מצד שהוא נברא ממנו ית' נקרא הוא מכובד וכו', יעו"ש. ובזה יובן, יהודה אתה, הכוונה אם אתה בחינת יהודה, להודות ולשבח לזולתו, אז יודוך אחיך ג"כ, מצד שהוא אחיך באחדות, וז"ש חז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזהו מכובד המכבד את הבריות, והבן.

ל״ב•

ל״גפן ג על פי סוד וכללים גדולים המשך ארוך בכמה אופנים פסוק ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו' (מז, כח-כט). וי"ל, א' מה זה ב' תוארים יחד, א' יעקב ב' ישראל. קושיא ב', דבש"ס דברכות (יג.) אמרו הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא וגו', אלא מעתה יעקב וכו', ומשני דהדר אהדריה קרא וכו'. והקשה הרי"ף מאי טעמא באמת אהדרי' קרא ביעקב, משא"כ באברהם. ומוהרש"א פיר' יעו"ש.

ל״דג' קושית הזוהר (ח"א רכא:) בתואר ישראל היותר חשוב הזכיר מיתה, ובתואר יעקב חיים. ד' או הל"ל שני חייו קמ"ז בכלל אחד, או הל"ל שנה בכל פרט, ומאי טעמא פרט שבע שנים בפני עצמו וארבעים ומאת שנה בכלל אחד, הל"ל כמו (ו)אינך. ה' ויקרא לבנו ליוסף דווקא, ודרשת חז"ל ידוע. ו' שים נא ידך תחת יריכי, בלא שבועה למה, או הל"ל שים ידך ואשביעך וגו'.

ל״הואגב נבאר מה שאמרו חז"ל בפסוק (בראשית כה, כו) ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב, ואמרו הקב"ה קרא שמו יעקב, דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב. והקשו המפרשים דה"ל לקרותו עקב ולא יעקב לפי טעם ב', ולטעם א' קשה ל"ל וידו אוחזת בעקב עשו, בשלמא לטעם ב' הוא נתינת טעם, משא"כ לטעם א'.

ל״וונראה דאיתא בש"ס דבבא קמא (מא:) רבי שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלדיך [תירא] (דברים ו, יג) פירש וכו', עד שבא רבי עקיבא ולימד לרבות תלמידי חכמים. והקשו המפרשים מאי טעמא לא דרש רבי שמעון כרבי עקיבא. ועוד אצל רבי שמעון אמר דרש, וברבי עקיבא אמר לימד. וכתבתי מזה במ"א.

ל״זוכעת נ"ל דקושיא חדא יתורץ באידך, דאיתא בש"ס פרק ב' דברכות (יז.) מרגלא בפומא דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ורבו שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכו'. והקשה מוהרש"א איך מוכח מפסוק לעושים לשמה, דסתמא כתיב לעושיהם. וביאר וכו'. ועוד יש להבין למה הביא רישא דפסוק וסיפא דפסוק ללא צורך, דהל"ל שנאמר לכל עושיהם וגו', ללומדיהם לא נאמר וכו'. וכתבתי מזה במ"א.

ל״חונ"ל דכ' בע[ו]ללות אפרים דף ל"ד ע"ב (מאמר קכ) את ה' אלדיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ושמעתי אומרים שלזה נאמר (תהלים קיח, כב-כג) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת וגו', וזה אמר דוד על עצמו שהי' כאבן אשר מאסו הבונים וכו' וזכה זה מן את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח, שהושוו כבודם לכבוד המקום, ובאמת היא נפלא(ו)ת בעינינו שישוה כבוד עבד לכבוד רבו וכו'. ומוהרש"א פירש (ב"ק שם) שזהו טעם רבי שמעון שפירש, כי איך ישווה לכבודו ית' וכו', יעו"ש.

ל״טולי נראה לבאר עפ"ז קצת בסגנון אחר, עם המשך הפסוקים הקודמים והמאוחרים, דכתיב (תהלים קיח, כ-כד) זה השער לה' צדיקים יבואו בו אודך כי עניתני ותהי לי לישועה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו וגו'. וכתבתי מזה במ"א.

מ׳וכעת נ"ל, דכתב הר"ן בדרשותיו דרוש ו' דף ל"ה, דדרשו בש"ס (ברכות ו:) על פסוק קהלת (יב, יג) את האלדים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ודרשו בש"ס מאי כי זה כל האדם, שקול זה כנגד כל העולם וכו', כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, והדמיון ירחיק זה שיהי' כל העולם נברא בשביל צדיק אחד, אבל השכל יאמת זה וכו', ואחר שהשכל יודע בעצמו שיוכל להעלות נפשו במעלה עליונה עד שיהיה שקול כנגד כל העולם, והוא נמשך אחר חפצו כתבנית שור אוכל עשב, היש סכלות ועורון כזה. ואם יאמר שלא יוכל להשיג זה השלימות כי אם בחכמה יתירה וידיעת התורה על השלימות, נשיב אותו, הלא אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאוד, עד שאמרו (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) וויתר הקב"ה על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא וויתר על עזבם תורתי, ואעפ"כ רואה אני בדברי רז"ל שמי שמוסר גופו ונפשו להש"י וחושק בעבודתו ישיג מדריגה גדולה יותר ממי שהיה בתכלית החכמה, בש"ס דברכות (כ.) אמרו, מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא בתראי וכו' אי משום תנויי וכו', והשיבו רחמנא לבא בעי, הרי כי אין החכמה עיקר רק המעשה הטוב, וגם בזה אין תכליתם שיעשום הדברים רק אחר כוונת הלב בהם וכו', ומי שעוסק בגשמי ומחשבתו וכוונתו דבקות בהש"י, אז הרי זה עובד הש"י עבודה גמורה, ומי שעוסק בתורה ותפלה ואין מחשבתו וכוונתו דבקה בהש"י, הוא ממרה נגד הש"י כמ"ש (ישעיה כט, יג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחוק ממני וגו'. וזה הדבר מטעה ההמוני עם, כשרואין החסידים ואנשים הטובים מתעסקים בעניני העולם כמו האבות שזרעו זריעות והמקנה, וכמ"ש (בראשית לב, כה) ויותר יעקב לבדו, ודרשו רז"ל (חולין צא.) ששכח פכים קטנים, ואומר ההמוני בלבו אעשה כן גם אני, ואוי להם לבריות רואות ואינם יודעים מה רואות, כי רואין רק חיצוניות הדברים לא פנימותם, שהצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר. ומה מאוד דומה לזה מה ששאל אבוקר"ט בספר הנהגות החידוש, למה לא יכירו ההמון בין הרופא הטוב והרע, והשיב כי באותן הדברים שמתעסק בהן הרופא הטוב במשקין ומרקחות וכו' כך הרופא הסכל מתעסק בהן ג"כ, אלא שהרופא החכם עושה בכוונה ודבר בעתו, והסכל בלי כוונה ובלא עתו. כן ענייני המצוה וענייני המוניים בשוה החסיד וההמוניים מתעסק בהם, אלא הטובים כוונתם שלימה בהם, והאחרים גם כן כשעובדים השם אין עבודתם שלימה, כי הכוונה היא העיקר במצות כמו בעבירה שאמרו חז"ל (יומא כט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה וכו', וכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פ"ח) כשאדם ממרה השם במחשבתו הנה הוא ממרה בחלק הנכבד שלו שהוא השכל, אך כשיעשה בגופו העבירה עושה אותו בחלק הגרוע שבו שהוא החומר, עכ"ל. הארכתי בענין דברי הר"ן להעתיקו הנה לגודל תועלתו, ולחזק מחשבתו בכוונה ודביקות הש"י גם בעוסקו בגשמי ומכל שכן ברוחני.

מ״אונראה דז"ש חז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ר"ל שאל תדון אותו לומר שהוא חבירך שאתה עושה מעשיך כמוהו, כי אם שתגיע למקומו ומחשבתו, כי אפשר שהוא דבוק בהש"י גם בעוסקו בגשמי, ואתה אינך דבוק בהש"י גם בעוסקך ברוחני בתורה ותפלה, ואיך קרית ליה חבירך, ונודע כי המחשבה שהיא חכמה ובינה של האדם, יוצא מב' שמות ע"ב קס"א חו"ב, ומילוי שהוא הפנימי הוא מקום, וז"ש עד שתגיע למקומו, והבן. ועוד נבאר בזה אח"כ.

מ״בובזה יובן ביאור פסוקים הנ"ל, זה השער לה' צדיקים יבואו בו. ותחלה נבאר משנה (יג) באבות פ"ב, וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום שנאמר (יואל ב, יג) כי חנון ורחום הוא וגו', וכתבתי מזה במ"א. וכעת נ"ל לפי הנ"ל, דעיקר לפי כוונת הלב ומחשבתו לפני הש"י, ובזה יובן אל תעש תפלתך קבע, ר"ל שלא תהיה העשיה גופא דעובדא של התפלה עיקר וקבע אצלך גם שהיא בלא כוונה, אלא העיקר שיהיה רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה, ר"ל שתהיה בכוונה במחשבה בלי הפסק מחשבות זרות שאז היא לפני הש"י ממש, כי המחשבות זרות הם מסך מבדיל בינינו לבין אלדינו, וכמו שכתבתי במ"א התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א), ורימז תואר מקום, כי המחשבה נק' חכמה הפועל על ידי הבינה ושניהם המילוי ע"ב קס"א גימטריא מקום, והיינו כשמתפלל בכוונה על ידי חו"ב והמילוי גימטריא מקום, אז הוא לפני המקום ב"ה באמת, וזה סוד הקובע מקום לתפלתו (ברכות ו:) דמבואר בס' הכוונת וכו', וזה נמשך ממך שיהיה בכוונה העולה מקום, היא עולה עד מקום הנ"ל, והבן.

מ״גוזה שכתב כי חנון ורחום הוא וגו', שהוא על דרך אם תכין לבם תקשיב אזניך ודאי, וה"נ אם התפלה בלי הפסק מחשבה זרה אז היא לפני המקום שהוא רחום וחנון, ותפלתו עושה פרי, והבן.

מ״דובזה יובן ש"ס דברכות, מרגלא בפומא דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, ר"ל שיש חכמה תתאה וחכמה עלאה, ותתאה נק' חכמת שלמה, וחכמה עלאה נק' מחשבה. או י"ל תכלית וסוף של חכמה היא מלכות כמ"ש (משלי ג, יט) בחכמה יסד ארץ. וצריך לקשר סוף בראש שהיא חכמה, וז"ש חכמה על ידי תשובה ומעשים טובים, לקשר מעשה לטוב, במחשבה שהיא שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא, י), על דרך לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), היא מעשה טוב, והיא יראה פנימיות, שהיא יראה ואור צח של הכתר כמ"ש בפע"ח יעו"ש, ויראה תתאה היא שער ליראה עלאה (ובזה מתורץ קושית הש"ס וכמ"ש מוהרש"א) וז"ש תכלית חכמה, שיזכה לתכלית החכמה שהיא טהרת המחשבה לקשר ולדבק מחשבתו בו ית' בעת עוסקו בגשמי ומכל שכן ברוחני, וכמ"ש הר"ן הנ"ל מעלת האבות בזה, והיינו על ידי תשובה לשבר הקליפות והחשך המסבבים טוב הגנוז שלא יכנס בו אלא הראוי לו, וכמ"ש בזוהר ותיקונים וכתבתי מזה במ"א, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט בחכמים ורבותיו, לכך כתיב ראשית חכמה, המחשבה שבראש שנק' ראשית חכמה, והיא יראת ה' יראה עלאה, שיהיה שכל טוב לכל עושיהם, ר"ל שיהי' השכל והמחשבה טובה בלי תערובות רע וחשך בכל עושיהם, גם במעשיהם הגשמיי הוא דבק בהש"י שהוא שכל טוב, ומכל שכן ברוחני תורה ותפלה שמחשבתו דבקה בהש"י, שאז תהלתו שהיא מלכות שהיא תהלה ותפלה, עומדת לעד, שעל ידי המחשבה והבינה שלו מקשר מלכות עד הבינה שנקרא ע"ד שם קודש אכטד"ם גימטריא עד. ושפיר דרשו בש"ס ללומדיהם לא נאמר, שאין זה עיקר התכלית, רק לכל עושיהם, וגם במעשה אין עיקר התכלית המעשה בעצמו רק הכוונה והמחשבה בהם כמ"ש הר"ן הנ"ל, וז"ש לעושיהם לשמה, לקשר שם מלכות, עד ה' עלאה, וזהו לש"מ ה', ונלמד מדכתיב תהלתו עומדת לעד, ולא קשה מידי קושית מוהרש"א, והבן.

מ״הונחזור לש"ס דבבא קמא, דכתבתי במ"א מ"ש מוהרש"א דרבי שמעון סבירא לי' שזהו מורא ה' שלא להשוות לכבודו וכו', ורבי עקיבא סבירא לי' מורא הת"ח הוא עצמו מורא הש"י וכו'. ויש להבין מאי טעמא לא סבירא לי' לרבי שמעון כרבי עקיבא בזה.

מ״וונ"ל דודאי רבי שמעון סבירא לי' סברא זו ג"כ כי מורא הת"ח הוא מורא הש"י עצמו, וכמו שדרשו חז"ל ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בתלמידי חכמים, ובארנו שם כי התלמיד חכם הדבוק בהשי"ת נעשה כביכול אחדות א', והדבוק בת"ח זה דבוק בהש"י ממש, והכא נמי כך את ה' אלדיך תירא, את מרבה ת"ח ומי שיש לו דביקות בו ית', דמורא ת"ח היינו מורא הש"י. אבל ת"ח שמרבה לימודו וקורא ושונה ועל ידי זה בועט וכו', והוא רחוק מהש"י, שאין לו דביקות הש"י לא בגשמי ולא ברוחני, נקרא ממרה בהש"י כמ"ש הר"ן הנ"ל, זה לא נכלל בכלל מורא הש"י.

מ״זוהנה רבי שמעון דדרש ברבים, לא רצה לגלות בפני המוני עם שיש חילוק בין תלמיד חכם לתלמיד חכם, שלא יהיו לבז בפני המוני עם. משא"כ רבי עקיבא לימד לתלמידיו, ללמדם ריבוי את היינו ת"ח שדבוק בהש"י, שאז נכלל מורא המקום, וממילא נשמע מי שאינו בגדר זה אינו בכלל מורא המקום, כי רחוק הוא מהמקום, והבן.

מ״חוכן מפורש בזוהר ויחי דף ר"ך ג' ע"ב: עמלה דאורייתא לעילא מן שמשא הוא, רבי חייא אמר אף עמלה דאורייתא דאיהו עמל בגין בני נשא או בגין יקרא דיליה תחת השמש הוא, דלא סליק וכו' יעו"ש. ואם כן ודאי שאין מוראו בכלל מורא השם.

מ״טויובן דרבי שמעון ורבי עקיבא לא פליגי בעצם הסברא שניהם מודין דמורא התלמיד חכם הדבוק בהש"י נכלל בכלל מורא המקום, וטעם שפירש וכו' הוא כנ"ל, ואתי שפיר.

נ׳ושמא תאמר איך נודע אם תלמיד חכם הגון וכו'. ונ"ל דאיתא בש"ס דבבא בתרא (ט:) כל הרודף אחר צדקה הקב"ה ממציא לו בני אדם מהוגנין וכו', והבן.

נ״אובזה יובן פסוקים הנ"ל, זה השער לה' צדיקים יבואו בו, ר"ל שיזכה ליכנס פנימה דרך השער לה' לדבק בהש"י, לא כל אדם זוכה לכך, אפילו הלומדים שאינם לומדים לדבק בהש"י וכמ"ש הר"ן, כי אם צדיקים יבואו בו, וכמ"ש הרמ"א באורח חיים סימן א', שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) זה כלל גדול במעלות הצדיקים וכו', יעו"ש, והיינו הדביקים בהשי"ת, וכאשר כתבתי מזה, והיינו מי שמכניע החומר אז גובר הצורה והרוחני, ויוכל לדבק ברוחני בו ית', וכמ"ש בעללות אפרים (מאמר מא, תעב) כאשר יענו החומר, כן ירבה וכן יפרוץ הצורה וכו', וכמ"ש בזוהר (ח"ג קסח.) ה' צדיק יבחן (תהלים יא, ה) אעא דלא דליק בטשין בי' וכו', וכתבתי מזה במ"א. וז"ש אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, שעל ידי העינוי נזדכך החומר וגבר הרוחני, וזהו לי לישועה, שיוכל לדבק בו ית' תכלית הרוחני.

נ״באבן מאסו הבונים, ר"ל הצדיק שנקרא אבן השתיה שממנו הושתת העולם, שנקרא צדיק יסוד עולם (משלי י, כה), מאסו אותו הבונים, שהלומדים נקרא בונים כמ"ש בש"ס (ברכות סד.) אל תקרי בניך אלא בוניך, וכן אמרו במשנה מקוואות (פ"ט מ"ו) של בנאים מצד אחד ושל בור משני צדדים וכו', כי אלו שאינם לומדים רק להתגדר שונאים הצדיקים אנשי מעשה, וכמ"ש בעללות אפרים, וביותר שמאסו זה גרם שיהיה לראש פנה, כי מנחליאל במות (במדבר כא, יט), וכמו שדרשו בש"ס דעירובין וכו' מאת ה' היתה זאת, רצה לומר שזה השנאה אבן מאסו הבונים, נמשך מחמת קנאה שאני מרבה מורא ת"ח מאת ה', והיינו דוקא הדבוק בהש"י וכנ"ל, לכך היתה זאת השנאה. ובאמת היא נפלאת בעינינו, שהוא מופלא ומכוסה מבני אדם, כמו רופא מומחה ורופא סכל שאין הפרש בעיני המוני עם שידעו הפרש בין זה לזה, כך אין הפרש בין הצבוע ובין החסיד, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א טז, ז). כי לעתיד שנקרא יום נגד עולם הזה שנקרא לילה, אז רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא נשאר רק מי שהי' מחשבתו דביקה בהש"י שנקרא יום, כמו שכתבתי ואברהם זקן בא בימים וכו' (בראשית כד, א), ואז זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בהש"י, מי שהורגל לשמוח בו. וגם מי שהיה חושק כל ימיו שיזכה לבוא למדריגה זו לדביקות הש"י, והתפלל להש"י אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, גם שלא זכה לזה בעולם הזה, מכל מקום מאחר שנכנס במימי הדעת טהור וכו', וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות מקוואות (פי"א הי"ב), וכתבתי מזה במ"א, גם הוא בכלל הדביקים בשמו יתברך, וז"ש ברוך הבא בשם ידו"ד, ר"ל שגם הוא בכלל ברוך הבא, מי שרוצה לבא ולדבק בשם ידו"ד, כבר הוא בא, וזהו לשון הווה כפירוש רש"י במ"א, לכך ברכנוכם מבית ה', מחשבה טובה מצרפה למעשה (קידושין מ.).

נ״גונחזור לענין תואר יעקב ותואר ישראל, דכתב בעקידה (שער כג) וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו) מה שהיה עשו דש בעקבו זה אחז ידו של יעקב וכו', יעו"ש. ולי נראה דאותיות ידו הוא אותיות יו"ד שהיא המחשבה, וכמו שפירש רש"י פ' בשלח (שמות טו, א) ישיר, יו"ד על שם המחשבה נאמרה וכו', שהיה אוחז מחשבתו בעקב של עשיה שנק' עשו כנודע, לקשר הגשמי ברוחני על ידי המחשבה שבראש, וכמו ששמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וכו' (קהלת ט, י). וז"ש (בראשית כט, א) וישא יעקב רגליו כמ"ש במ"א.

נ״דוא"כ ב' דעות הנ"ל, אם הקב"ה או אביו קראו כך, (ו)שניהם אמת, כי אביו רצה לקרותו עקב על שם שאוחז בעקב עשו, לכך ראוי לקרותו עקב, אלא ששם הקב"ה בפיו כי לעתיד יקשר עשי' ברוחני וקראו יעקב וכנ"ל, ואח"כ כשיצא יעקב מהגשמי כלל ונכנס ברוחני, לכך ברכו בשם ישראל, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלדים ועם אנשים ותוכל (בראשית לב, כט), כי שרית לשון ונתחברת [כן משמע בזוהר (ח"א קמד:)] עם אלדים, לדבק בהש"י גם בהיותך עם אנשים, ותוכל עשהו, משא"כ זולתו.

נ״הלכך ברכת יעקב הי' בלי מצרים, שנכנס ברוחני בלי מצר וגבול, משא"כ אברהם ויצחק וכו'. וזהו מ"ש בש"ס (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, כי עולם הזה נקרא ערב שבת, ועולם הבא הרוחני נקרא שבת, וכמו שאמרו חז"ל (ע"ז ג.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו', ומי שהוא בעולם הזה הגשמי ומענג את השבת, שיצא מהגשמי ונכנס ברוחני כמו יעקב הנ"ל, אז נותנין לו נחלת יעקב ברוחני שהוא בלי מצרים.

נ״וומרומז בפסוק אם תשיב משבת רגליך (ישעיה נח, יג), כמו ששמעתי ממורי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), ההרגל וכו', והכא נמי כך אם תשיב משבת רגליך, ההרגל של עולם הזה, וכל הפסוק יובן ממילא, אז והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו', וק"ל. ואפשר מ"ש (בראשית כט, א) וישא יעקב רגליו, הוא ג"כ ההרגל, שיצא מגשמי לרוחני, והבן.

נ״זאך דלפי זה קשה, אחר שנקרא ישראל בתכלית השלימות וכנ"ל, איך חזר לקרותו יעקב, הא מעלין בקודש ולא מורידין וכדמשני הש"ס הנ"ל, שאני יעקב דהדר אהדרי' קרא יעקב יעקב וכו', וקשה באמת למה אהדריה, וכקושיא ב' הנ"ל.

נ״חונראה דלא קשה מידי, דהוצרך תואר יעקב למילתיה, דשם נאמר (בראשית מו, ב-ד) יעקב יעקב וגו' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך, והספיקות רבו. ונ"ל דכתבתי במ"א שנתוסף ה' לאברהם כי אב המון גוים נתתיך וכו' (בראשית יז, ה), ובמ"א כתבתי לכי ומעטי עצמך כדי למשול ביום ובלילה (חולין ס:), שיוכל להתחבר עם המוני עם להעלותן בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, ובסוד שבע יפול צדיק וקם וכו' (משלי כד, טז), מה שאין כן כשהוא במעלה עליונה אי אפשר להתחבר עם המוני עם וכו'.

נ״טובזה יובן, כאשר ירד יעקב למצרים, דהיינו לגשמיי, מטעם לברר הניצוצין להתחבר עם המוני עם, לכך קראו יעקב תואר גשמי על שם אחיזת עקב עשו של עשייה גשמיית, וז"ש אל תירא מרדה מצרימה, לגשמיית, כי עי"ז לגוי גדול אשימך שם, לזכות הרבים להתחבר עמהן להעלותן. ושמא תאמר הירידה ודאי והעליה ספק, הלואי שתהי' עליה בנפשו ולא עם אחרים, לכך הבטיחו הקב"ה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, שתחזור למעלה עליונה תואר ישראל לראות ברוחני וכו', וגם עלה שאר נצוצין והמוני עם שיתחברו לעלות עמך.

ס׳ואופן החזרה שתחזור לראות ברוחני וכו', הוא כי יוסף ישית ידו על עיניך, והענין, דמבואר בפרי עץ חיים (ש' חג המצות פ"א) כי היסוד בחינת יוסף עולה עד הדעת [וז"ש (שמות יג, יט) ויקח משה בחי' הדעת את עצמות יוסף עמו], והדעת הוא ה' חסדים וה' גבורות י' הויות גימטריא סר, וז"ש (שמות ג, ד) כי סר לראות, כי על ידי סר הוא הראי', שהדעת הוא נגד העינים וכו' יעו"ש. ושפיר אמר בחי' יוסף ישית ידו, ר"ל יוד, המחשבה והדעת, על עיניך, שתחזור לראות ברוחני על ידי יסוד והדעת, והבן והש"י יכפר.

ס״אובזה יובן מוסר לדורות, ויחי יעקב בארץ מצרים, ר"ל שיש אדם כשעוסק בגשמי ונק' יעקב כנ"ל, ומכל מקום ויחי יעקב, גם שהיה בארץ מצרים בגשמי שהוא בעל מיצר וגבול, היה מחשבתו אז קשור ודבוק בהש"י שנקרא חי החיים גם בשעת עסקו בגשמי. משא"כ אינך גם שעסקו ברוחני תורה ותפלה שהיא תואר ישראל, ולבם בל עמם, שנקראו ממרים נגד הש"י, וכמ"ש הר"ן הנ"ל, ואז הם בתואר מיתה, וכמ"ש היעבץ במשנה (אבות פ"ג מ"ד) המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו יעו"ש, וז"ש ויקרבו ימי ישראל למות. והודיענו הפסוק אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ומחשבתו כאשר כתבתי לעיל, וק"ל.

ס״באמנם בזה מבואר קושיא ג' הנ"ל, וגם איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן. אך כדי לבאר שאר הספיקות, נ"ל דכתבתי במ"א ביאור קושית התוספות ותרצו שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרים וכו'. והעולה משם, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) ואי אפשר שיעמוד על מדריגה א' כשהוא במעלה עליונה, ולכך אחר יציאת מצרים חזרו למדריגה תחתונה ושיעלו בהדרגה וכו', והכא נמי כך.

ס״גובזה יובן, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ר"ל גם שהיה בתואר יעקב שעסק בגשמי שנקרא ארץ מצרים, היה מקשר הגשמי אל חי החיים שהוא הרוחני, והוא על ידי בחינת הדעת שהוא שם הקדוש אהוה גימטריא י"ז, שהוא שבע עשרה שנה.

ס״דאמנם אין זה בכל שנותיו, כי בתחלה הי' במדריגה זו, משא"כ אח"ז נתעלה למדריגת ישראל, שהיה בעצם הרוחני בלי שום גשמי, וז"ש ויהי (כל) ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ר"ל על דרך שכ' בזוהר פ' חיי שרה דף קכ"ג (ע"א) שנה רזא דיחודא דלא אתפרש מחשבה ויובלא לעלמין וכו', שבע שנים מתפרשין בדינא ורחמי וכו', יעו"ש. והכא נמי כך, בתחלה שנים, ר"ל שבע שנים הי' במדריגת דינא ורחמי, גשמי ורוחני, משא"כ אחר זה היה ברזא דיחודא ארבעים ומאת שנה, הכל ברוחני במחשבה ובינה, לכך מילוי קס"א דבינה הוא ק"ם מנין שנותיו ק"מ שנה, וזהו בחינת ישראל, הכל ברוחני.

ס״האמנם החיות רצוא ושוב ויקרבו ימי ישראל למות, ר"ל בחי' טהרת המחשבה נקרא ימים כמ"ש לעיל ואברהם זקן בא בימים וכו' (בראשית כד, א), וז"ש ויקרבו ימי ישראל למות, ירידה ממדריגתו נקרא מיתה כמ"ש באדרא (זח"ג קלה:), לכך ויקרא לבנו ליוסף ויאמר שים נא ידך, ר"ל יוד"ך תחת יריכי, כמו שזכרתי לעיל ויוסף ישית ידו על עיניך וכו', וכך עשה, שים יוד שלך במחשבה תחת יריכי, שהם יריכי קשוט דיעקב, לחזק האמנה ובטחון על ידי סמכי וירכי קשוט כנודע, ועי"ז ועשית עמדי חסד ואמת, כי מה שרגלי השכינה יורד[ו]ת מות ועל ידי האמנה ובטחון מעלה רגלי השכינה עד ירכי קשוט דיעקב, וז"ש (בראשית כט, א) וישא יעקב רגליו וכו', וזהו על ידי א' שיש ביוסף, כמ"ש בזוהר (ח"א ר.) בלא יוסף אמרו נחנו, ועם יוסף אמרו אנחנו וכו', וא"כ נתחבר מות עם א' ונעשה ואמת, כמבואר בסוד הקטורת יעו"ש, וז"ש ועשית עמדי חסד ואמת אל [נא] תקברני במצרים, שלא ירד לגשמיית שנקרא קבורה במצרים וגו', וז"ש וישבע לו סוד ז' מדריגות שנקרא שבע וכו', ואז ויתחזק וישתחו ישראל על ראש המטה שנק' השכינה שנק' מטה, ונתחברה על ידי יסוד בחינת יוסף שנקרא ראש, אל בחי' ישראל, וכמ"ש בזוהר (ח"א רכה:) וישתחו ישראל אל ראש המטה, והבן, והש"י יכפר.

ס״וועפ"ז נבאר פסוק ויחי (מח, כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. ופירש רש"י בחרבי זה חכמתו, ובקשתי תפלתו. והוא תמוה.

ס״זונראה לי דיש להבין מאחר שכל השבטים היו צדיקים שבטי י"ה, מאי טעמא כולם היו בעלמא דנוקבא ויוסף היה בעלמא דדכורא למעלה מכולם ולהיות ברית צדיק יסוד עולם כמפורש בזוהר. ונ"ל דאיתא בזוהר פרשה ויחי דף [ר]כ"ב (ע"א) ויקרא לבנו ליוסף (בראשית מז, כט) בגין דברעותא דרוחא ולבא אוליד לי' יתיר מכולא וכו'.

ס״חובזה יובן, ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, ר"ל שנתתי לך שכם וחלק יתיר, שאתה מעלמא דדכורא, וגם שיש בך כח לעשות אחדות לחבר אח' עם ד' על ידי יסוד בחינת יוסף, וז"ש אח' ד' על אחיך, למעלה ממדריגת אחיך. ומפרש הטעם, אשר לקחתי טפה זרעית שנולדת ממנו מיד האמורי שהיא המחשבה, בחרבי שהיא חכמתו, כמ"ש בסבא משפטים דף ק"י (ע"א) מאן דאגח קרבא איצטרך לאסתמרא ברעיונוי ומחשבה וכו', וז"ש שחכמתו ומחשבתו שהי' בטהרה ואגח קרבא נגד מחשבות רעות וזרות להסירן ולהפרידן ממחשבתו, אז וגם תפלתו עמדה לו שיהי' צדיק יותר מכולן, כמו יהושע בן חנניה שנקרא (אבות פ"ב מ"ח) אשרי יולדתו, ומפרש בירושלמי (יבמות פ"א ה"ו) שכל ימי עיבורה בקשה שיתפללו וכו', וראוי לך להתעסק עמי יותר מכולן לפי מה שכתבתי וכנ"ל, והבן.

ס״ט•

ע׳פן ב על פי סוד פסוק ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעינך שים נא ידך תחת ירכי וגו' אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי וגו' (מז, כח-ל).

ע״אוי"ל, א' קושית הזוהר (ח"א רכא:) מאי טעמא הזכיר תואר יעקב אצל החיים, ותואר ישראל החשוב יותר אצל המיתה, כמ"ש ויחי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות וגו'. ב' קושית האלשיך למה פרט כמה חי בארץ מצרים יותר משאר ארצות. ג' ה"ל לכלול בכלל א' כל שנותיו יחד ותו לא.

ע״בד' למה ויקרא לבנו ליוסף יותר מכולם, ודברי חז"ל (בר"ר צו, ה) ידוע, שהי' סיפק בידו. ה' לשון שים [נא] ידך תחת ירכי, בלא שבועה למה, וכי תימא מה שאמר לבסוף השבעה לי קאי על מה שנאמר שים נא ידך תחת ירכי, דהיינו שישבע, וכמו שנאמר באברהם שאמר לעבדו זקן ביתו וכו' (בראשית כד, א-ב), א"כ הל"ל מיד שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו' כמו להלן. ו' תחלה הל"ל ונשאתני ממצרים וגו' ואח"כ ושכבתי עם אבותי, ורש"י הרגיש בזה ופירש, יעו"ש.

ע״גונבאר ש"ס דתענית (ה:) אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, אמרו לו וכי בכדי חנטו וכו', א"ל מקרא אני דורש, ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' ואת זרעך מארץ שבים (ירמיה ל, י), מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ע"כ. וכבר תמהו בזה המפרשים.

ע״דונראה לי דאיתא בש"ס, יצא בת קול כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, עיין בפ"ב דברכות (יז:). והקושיא מפורסמת, ל"ל הסיפא וחנינא בני די לו בקב וכו'.

ע״הוראיתי בספר יד יוסף (לך לך דרוש א) כי הוא נתינת טעם שניזון כל העולם בשביל חנינא בני, לפי שחנינא בני די לו בקב חרובין וכו', לכך זכותו יספיק שיהיה העולם ניזון בזכותו וכו', יעו"ש. ובשם מורי, כי חנינא בני עשה שביל וצנור להמשיך שפע בעולם, וזה שאמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, ודפח"ח.

ע״וולי נראה, לא מלבד שעשה שביל וצנור וכו' אלא שהוא עצמו נקרא שביל וצנור, שהשפע עובר על ידו, בסוד ברכות לראש צדיק וכו' (משלי י, ו), וכמ"ש בפסוק שופטים סימן י"ד (יד) מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק, ודרש ההוא ינוקא בזוהר ויחי דף ר"מ (ע"א) מהאוכל דא צדיק, יצא מאכל, דאלמלא ההוא צדיק לא יפוק מזונא לעלמין וכו', ומעז דא תורה שבכתב, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן וגו', יצא מתוק, דא תורה שבעל פה וכו', יעו"ש. ולולי דמסתפינא היה אפשר לרמז דבר פנימי, כי מהאוכל שהוא צדיק המייחד זו"נ, יצא מאכל גימטריא ב' שמות זו"נ הוי' אדנ"י, ומעז שהוא תורה שבכתב הנמשך מיסוד אבא תוך יסוד אמא, יצא מתוק, שהוא מילוי מ"ו דאבא ורבוע דמילוי קס"א דאמא שניהם אותיות מתוק, וכמ"ש בכוונת בסוד סמים הוא מתוק וכו', יעו"ש.

ע״זוזהו שאמר (בראשית לז, ב-ג) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו וגו'. ר"ל יוסף הי' מחבר ומזווג בחינת יעקב הנקרא שמים ז"א, על ידי יסוד צדיק שהוא בן שבע עשרה שנה גימטריא גיד האמה, היה רועה ומחבר את אחיו, כי אחיו הי' בסוד י"ב בקר והים עליהם מלמעלה (מלכים א ז, כה) היא השכינה הנקרא ארץ, עם שמים הנקרא יעקב, ועי"ז הי' רועה את אחיו, להמשיך השפע לאחיו על ידי צדיק יסוד עולם, וכמ"ש בזוהר (ח"א רכז:, רכח:) על פסוק (בראשית מח, טו) האלדים הרועה אותי מעודי וכו' יעו"ש, וז"ש (שם) עד היום הזה גימטריא י"ז, והבן. וכן יעקב, כמ"ש בזוהר (ח"א) דף רכ"ט (ע"א) היושבי בשמים (תהלים קכג, א), כד ברכאן נגדין כלהו נטיל האי אתר דאקרי שמים, ומהאי נגדי לתתא עד דמטי לצדיקא קיימא דעלמא, ומהכא מתברכין וכו'.

ע״חוזהו רמז בזמירות ליל שבת (יום שבת קודש הוא) יוסף חצה דג ומצא מרגליות בבשרו, כי הצדיק נקרא גיד, כי הגימל משפיע לדלת הטפה שהיא מרגליות הנקרא יו"ד, וז"ש בזוהר (ח"א רלד.) ויגד הוא רמז חכמה וכו', והוא תואר השייך ליוסף כנ"ל, והש"י יכפר.

ע״טוהנה ענין השפע הנמשך לכל העולם על ידי הצדיק הוא לכל א' לפי בחינתו, ועל דרך שכתב הרמב"ן (ויקרא יח, ד) בפסוק אחרי מות (שם, ה) אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו', דנמשך על ידי המצות חיים לכל א' לפי בחינת חפצו ורצונו, למשמאילים חיי עולם הזה עושר וכבוד, למיימינ[י]ם ארך ימים בימינה, ויש עוד בחינה לדבק בחיים עליונים וכו', יעו"ש.

פ׳אך דצריך זה שרוצה לקבל השפע על ידי הצדיק להשפיל עצמו, וכמ"ש בש"ס פ"ב דברכות דף י"ז (ע"א) מר בריה דרבינא כי הוי מסיים צלותיה אמר הכי אלודי נצור לשוני מרע וגו' [ו]נפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך וכו', וכ' התוספות (ד"ה ונפשי) נפשי כעפר וכו', מה עפר אינו מקבל כלי' וכו'. וכתב מהרש"ל ואני שמעתי מה עפר הכל דורסים עליה ואח"כ היא דורסת על כל הדורסים, אף אני כן לכל מצעריי, וק"ל, עכ"ל. ויש להבין לפי זה מה חיבור יש למה שאמר בסמוך לו פתח לבי בתורתיך וכו', מה ענין זה לזה.

פ״אונראה דאיתא בש"ס פרק ה' דעירובין (נד.) אמר לי' רב יוסף לרבא לא תיתב אכרעך עד דמפרשית לי הני קראי, מאי דכתיב (במדבר כא, יח-יט) ממדבר מתנה וממתנה נחליאל וגו', אמר לי' אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דורסין ודשין בו תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר ממדבר מתנה, ועולה לגדולה, ואם מגיס דעתו וכו'. וכן אח"כ (נה.) אמר רבא לא בשמים היא (דברים ל, יב), לא תמצא במי שמגביה דעתו בשמים וכו'.

פ״בונראה, דהיה קשה ליה בהני קראי דמשתעי בבאר, איך אפשר שיושפע שפע המים מנחל שהיא מקום נמוך אל במות שהוא מקום גבוה, וכמו שהקשה הינוקא בזוהר בלק (קעא.) חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון וכו' (זכריה יד, ח), יעו"ש. ועוד קשה קושית מוהרש"א בנדרים פרק ז' (נה.) מובא מאמר הנ"ל ג"כ, דלא ה"ל למכתב וממתנה נחליאל רק ממתנה לנחל וכו'. ועוד, דשם בנדרים דריש כמדבר שהוא מופקר לכל, ופירש רש"י ללמד תורתו לכל, ולכאורה הוא היפך הדרש במס' ברכות כמדבר שהכל דשין עליה וכו'.

פ״גלכך נ"ל דעיקר הכל שישפיל עצמו ויהיה בתואר יעקב, ואז הוא יכול השפע מהצדיק שנקרא חי להשפיע לו חיים בין בגשמי בין ברוחני, ממקום גבוה למקום נמוך, משא"כ מי שהוא גס רוחו ודעתו גבוה כשמים, איך יכול לקבל השפע ממקום נמוך למקום גבוה.

פ״דוזה היה מעלת דוד המלך ע"ה שאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי, וכמ"ש בפרי עץ חיים הלכות סוכה (פ"ב) יעו"ש, ולזה אמר בתהלים סימן קל"א (א) לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות וגו', ועל ידי ששויתי ודוממתי כאלו אין בפי דבר, על ידי זה הייתי כגמול עלי אמי, ר"ל להיות יונק משדי אמו חלב שהיא שפע התורה וכו', וק"ל.

פ״הוז"ש חז"ל (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם, שמגיס דעתו נגדו, אין רפואה למכתו לקבל על ידו שפע גשמי או רוחני, וק"ל.

פ״ווז"ש, אם אדם משים עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, כדי ללמוד מהם, כאלו אין בו תורה וחכמה רק כמדבר, ועי"ז הכל דורסין עליו, שסוברין שאין בו תורה, לכן התורה ניתנה לו במתנה, שהשפלות מביא לידי זכירה שאינה שוכחה ואז היא מתנה, וכמו שכתב לעיל אלה תולדות יעקב יוסף וכו' (בראשית לז, ב), משא"כ הגסות רוח מביא לידי שכחה שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת, וכמ"ש הרמב"ם במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו', וז"ש ממדבר מתנה וממתנה נחליאל וכו', וק"ל.

פ״זוזה שאמר נפשי כעפר לכל תהיה, רצה לומר שיעשה עצמו כמו עפר שאינו עושה פירות, שאז הוא מקום דריסה לכל, ובזה פתח לבי בתורתיך - שנתנה לו התורה מתנה, ועולה לגדולה, ואז הוא דורס על כל הדורסים עליו כמ"ש התוספות ברכות, ופי' רש"י, והבן.

פ״חוזש"ה (דברים לב, ט) יעקב חבל נחלתו ימצאהו בארץ מדבר וגו'. ור"ל מי שהוא עושה עצמו כארץ מדבר בשפלות הנקרא יעקב, זהו חבל נחלתו, שהתורה ניתנה לו נחלה וכנ"ל, ועיין מ"ש מוהרש"א בנדרים בזה, יעו"ש.

פ״טובזה יובן פסוק ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ר"ל כשהיו בני אדם מחזיקים עצמם בתואר יעקב ושפלות, אז ויחי יעקב וגו', שהיו מקבלים חיים ושפע גם שהיו בארץ מצרים שהי' מלכות פרעה שהוא גדר השכחה הערף, מ"מ קבלו חיים ושפע מן י"ז שנה גימטריא גיד, שהוא בחינת הצדיק וכמ"ש מהאוכל יצא מאכל וכנ"ל, כי בנקל יושפע ממקום גבוה למקום נמוך. משא"כ כשבאו לשררה תואר ישראל, להגיס דעתם עד שמים, אז ויקרבו ימי ישראל למות, כי אין הגבוה יכול לקבל השפע וחיים ממקום נמוך למקום גבוה, לכך המקום משפילו לטובתו שנאמר מבמות הגיא, שאז יוכל לקבל השפע וחיים במקום נמוך ממקום נמוך, ואם חזר בו כל גיא ינשא.

צ׳ובזה יובן כוונת הש"ס, כי בחינת יעקב לא מת, כי הוא דבוק בחיים, מאחר שהוא מקיש עצמו לזרעו מקום גבוה למקום נמוך, לכך מה זרעו דבוק בחיים אף הוא דבוק בחיים, והבן מה שאמרו מקיש הוא לזרעו וכו', ואתי שפיר.

צ״אובזה מבואר ג' קושיות ראשונות חדא באידך על ידי קושיא ג'.

צ״בוכדי לבאר ג' קושיות אחרונות, יש לבאר הכל באופן כנ"ל לבאר פסוק בברכת יוסף (בראשית מט, כו) ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעות עולם תהיין לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו. הפסוק זה אין לו חיבור כלל מראשו סופו.

צ״גונראה דבארתי לעיל ש"ס דשבת (קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו'. אופן א' כי עולם הזה נקרא ערב שבת ועולם הבא נקרא שבת, וז"ש כל המענג את השבת וכו'. אופן ב' על ידי ביאור משנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו', כי התרגום פירש על פסוק (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם וגו' גבר שלים וכו', כי הוא מקשר ומייחד בכל ענייני הגשמי הרמוז במלכות הנקרא בת, רחל, עולם המעשה, היה מקשר במחשבתו אותו המעשה אל עולם המחשבה עולם הבינה הנקרא לאה, וזהו ענין פיצול המקלות שהי' כוונת תפילין כמו שכתב בזוהר (ח"א קסב.) וכו', ולכך נקרא יעקב ע"ד תאות גבעות עולם, אמו להשפיעו ובתו לקבל השפע וכו', והוא כוונת ענג ש' בת', לקשר ש' עם בת, עיין לעיל מזה, ומה שחסר שם יבואר כאן, והבן.

צ״דובזה יובן ברכת אביך גברו על ברכת הורי, שניתן לאביך יעקב נחלה בלי מצרים, והטעם כי יעקב שוכן בין ב' עולמות עלמא תתאה ועלמא עלאה, וכך נקרא עד תאות גבעות עולם כמ"ש בזוהר (ח"א נ.), והוא מייחד אמו עם בתו וכנ"ל, ושם הוא נחלה בלי מצרים ושטן ופגע רע, וכמ"ש (תהלים קיח, ה) מן המצר קראתי יה' ואז ענני במרחב יה', כי שם אין שופ"ר. וז"ש תהיינה לראש יוסף, ר"ל מה שנקרא יעקב גבר שלים המייחד עלמא עלאה בעלמא תתאה, והוא על ידי בחינת יוסף הנקרא ראש, בסוד ברכת לראש צדיק יסוד עולם, וז"ש ולקדקד נזיר אחיו, ות"א פרישא דאחוהי, ר"ל שנבדל מאחיו, שהם בעלמא דנוקבא והוא לבד בעלמא דדכורא, בחינת צדיק, והבן. וכתבתי לעיל ביאור והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומתיכם וכו' (בראשית לז, ז), יעו"ש.

צ״הובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ר"ל כי בחינת יעקב שהיה איש תם, גבר שלים, היה מייחד ומקשר כל עניני העולם הזה הגשמי הנקרא ארץ מצרים, שיש לו מצר וגבול בעל תכלית, היה מייחד ומחברו אל עולם העליון הנקרא חיים בלי מצר וגבול, וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, גימטריא גיד, שהוא בחינת צדיק המייחד ומקשר ב' עולמות הנ"ל, וכמו ששמעתי ממורי ביאור ש"ס על פי שאלה, הנהו תרי בדחי (תענית כב.) שהיו מייחדים כל עניני הגשמי לקשרו ברוחני, זולת מי שהי' בעצבות לא היה אפשר לייחדו כי אם שהיה מבדחו תחלה וכו', ודפח"ח.

צ״ווהנה כמו שאי אפשר לקשר ולחבר מי שיש לו עצבות לפי שהוא קליפה, כך מי שיש לו גסות הרוח הוא נפרד מהקדושה כמ"ש בסוטה (ה.) אין אני והוא יכולין לדור בעולם וכו', הוא ג"כ קליפה, משא"כ בכל הטומאות נאמר (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם, ולכך אי אפשר לחברו ולייחדו למעלה ונשארו בין הקליפות הנק' מיתה, וביותר מצוי זה הלומדים הנק' ישראל, וכמ"ש מוהרש"א בסנהדרין (כד.) כי חנופה וגסות נחית לבבל וכו', וז"ש ויקרבו ימי ישראל למות, כי מי שנוהג שררה בחי' ישראל, הוא נפרד, ולכך נאמר בלשון רבים ויקרבו ימי ישראל למות. לכך ויקרא לבנו ליוסף, בחינת האחדות, גבר שלים בבחינה זו נקרא בנו. וגם תואר יוסף מורה בטחון והאמנה, וכמ"ש (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו, ות"א ושוי בתוקפא רחצני' וכו', וכפירוש רש"י שם.

צ״זונ"ל דהיינו בקריאת שם יוסף נאמר ב' טעמים (בראשית ל, כג-כד) א' כי אסף וגו' ב' יוסף ה' לי בן אחר, ור"ל כי אסיפה הוא אחדות, וכמ"ש בעללות אפרים (מאמר ריב) בהתאסף ראשי עם וכו' (דברים לג, ה). ב' בטחון והאמנ' שיתן לי בן אחר.

צ״חוכל אחד נמשך מחבירו, כי הקנאה והשנאה שיש בין א' לחבירו וביותר בין הלומדים, הוא מחמת חסרון האמנה, הן מחמת פרנסה שסובר כשאהיה אני מכובד יותר בין הבריות יהי' לי פרנסה יותר, ובאמת ז"א, כי אין נוגע במה שמוכן לחבירו (יומא לח:). ובענין הכבוד דרשו (עירובין נד.) ומנחליאל במות וכו' (במדבר כא, טי), וכן מאן דזעיר איהו רב (זח"א קכב.). ולכך לצורך אחדות צריך האמנה. ושניהם נרמזו בבחינת יוסף, כי זה שייך לזה. וז"ש ויקרא לבנו ליוסף דייקא, בנו לענין אחדות גבר שלים, ליוסף בחי' בטחון, כאמור.

צ״טוז"ש שים נא ידך וכחך שהם אחדות הבא על ידי האמנה, תחת ירכי, כי נגע ס"מ בכף ירך יעקב, דאתברו סמכין דאורייתא, וכמ"ש בזוהר (עי' ח"א קעא.), מובא לעיל, ועי"ז יהיו מחוסרי פרנסה. ועוד נוסף נטל מהם האמנה, הנק' גיד הנשה, דמנשי לפולחנא דמאריהון וכו' (זח"א קע:), וזה גורם פירוד ושנאה בין א' לחבירו. וכאשר תשים ידך תחת יריכי שהוא האחדות ובטחון שיהיה ליוצאי ירכי, אז בחי' יעקב לא מת, גבר שלים, מדה זו יהיה חי וקיים בישראל, ובזה אל תקברני במצרים, שלא יקובר ולא ישכח מדה זו של שלום ואחדות בחינת יעקב, במצרים, גם שיהיו במצר ודוחק הפרנסה.

ק׳כי ונשאתני ממצרים, ר"ל על ידך בחינת הבטחון שהיא ידך וכחך יהיה נושא בחי' יעקב ממצרים. ושכבתי עם אבותי, להיות גבר שלים המייחד בין קו ימין של אברהם ובין קו שמאל של יצחק, להלות אחדות ע"י בעזרתך אותי.

100

ק״אוז"ש (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף בן י"ז שנה היה רועה את אחיו, ר"ל כי התולדה של יעקב להיות גבר שלים ואחדות, הוא על ידי בחינת יוסף, על ידי האמנה ובטחון, ובזה היה רעה ומחבר את אחיו, וכמ"ש (במדבר כג, כא) ותרועת מלך בו, לשון חיבור, וכפירוש רש"י שם בפ' בלק, יעו"ש, והבן.

101

ק״ב•

102

ק״גפן ג על פי סוד ומוסר, עוד י"ל ביאור קושיא א' תואר יעקב ישראל (ישראל). דאיתא בש"ס תמיד פרק ד' (לב.) ששאל אלכסנדר מוקדן לזקני הנגב, אמר להם מה יעביד אינש ויחי' אמרו לי' ימית עצמו. מה יעביד אינש וימות, יחי' את עצמו וכו'. ופירש רש"י הרוצה שיחי' ישפיל עצמו. והרוצה שימות, יתגאה ויתנו בו עין רעה וימות, ולמדוך חכמים שאם רוצה שיחי' ישפיל עצמו וכו'. ונודע כי תואר יעקב הוא מדות השפלות ועקב, ותואר ישראל הוא שררה.

103

ק״דובזה יובן, ויחי יעקב, על ידי השפלות הוא חי, משא"כ תואר ישראל ויקרבו ימי ישראל למות, כי הרוצה שיחי' ימות, וכתבתי מזה, וק"ל.

104

ק״הובזה יבואר ש"ס דתענית (ה:) יעקב לא מת, ר"ל כשהוא תואר יעקב, בשפלות ועקב, לא מת וכנ"ל. והמקשן סבר כפשוטו, והוקשה לו בכדי ספדו וחנטו וכו', ומשני מקרא אני דורש, ר"ל דרך דרש, כשהוא בשפלות ותואר יעקב נקרא חי שנאמר ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, ר"ל מה זרעו בחיים על ידי שפלות, שהם בארץ שבים, כך הוא בחיים על ידי שפלות, והבן.

105

ק״ו•

106

ק״זעוד י"ל, ונבאר ש"ס דבבא בתרא פרק הספינה (עד.) תא אחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, אזלי וחזאי דעביד כוי כוי, שקילתא לסלתא ואנחתא בכוותא דרקיע, אדמצלינא בעיתא ולא אשכחיתה, אמרי איכא גנבי הכא, אמר לי גלגלא דרקיע הוא דהדר, נטר עד למחר ומשכחת לה.

107

ק״חוכבר כתבתי מזה, וכמדומה ששמעתי ממורי, פירוש דנשקי ארעא ורקיע, לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני וכו', על דרך ששמעתי ממנו או בשמו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), כי כאשר מקשר המעשה גשמי ברוחני עי"ז נעשה יחוד קבה"ו וכו', ודפח"ח. ישמע חכם ויוסף לקח.

108

ק״טולי נראה לפרש בביאור ש"ס דחולין (ס:) ובמסכת שבועות (ט.) רבי שמעון בן פזי רמי כתיב (בראשית א, טז) ב' מאורות גדולים, וכתיב וכו' אמרה אי אפשר לב' מלכים וכו', אמר לכי ומעטי עצמך, אמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט עצמי, אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה וכו'. וכתבתי מזה במ"א.

109

ק״ילבאר זה, נבאר משנה באבות (פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה וכו' אשריך בעולם הזה וכו'. וכתבתי מזה במ"א. וכעת נ"ל לבאר מדרש וישב (בר"ר פד, ג) א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג ואמר לא דיין שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים וכו'. והוא תמוה, יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה כפל.

110

קי״אונראה דיבואר מאמרים הנ"ל בחדא מחתא, על פי ביאור ש"ס דתמיד הנ"ל (לב.) הרוצה שיחיה ימות, והרוצה שימות יחי' וכו'. והענין, דחיי עולם הזה וחיי עולם הבא הם ב' צרות זה לזה, וכמו שכתבת[י] בשם מוהר"א הני תרי בדחי שהם בני עולם הבא וכו'. ועל דרך הלצה שמעתי הטעם שהאומות הם בטוחים שהם בני עולם הבא, כי כבר היה חלוקה ליעקב ועשו בנחלת ב' עולמות, עשו נטל עולם הזה וליעקב עולם הבא, והאומות שהם בני עשו ירשו עולם הזה, ואלו יכנס בלבם דאגת עולם הבא לא יהי' להם עולם הזה, לכך הם בטוחים בעולם הבא ואז יש להם עולם הזה, והוא הנכון. וה"ה לאידך גיסא, אנחנו בני יעקב שצריכין לדאוג עבור עולם הבא, אי אפשר שיהיה להם עולם הזה, וכנ"ל. ועוד ששאל חכם א' לאדם שהיה רודף אחר עולם הזה תמיד, אמר לו השגת כלום מענייני עולם הזה, א"ל לא, אמר לו אם כן זה שאתה רודף אחריו עדיין לא השגת מכל שכן עולם הבא שאין אתה רודף אחריו וכו'. לכך עצה יעוצה לכל אדם הרודף אחר עניני עולם הבא לייאש עצמו מעולם הזה, ואז יש לו עולם הזה ועולם הבא. וכאשר שמעתי ממורי שאמר לאדם אחד, תקבל כל הבא עליך בעולם הזה באהבה, ואז יהי' לך עולם הזה ועולם הבא, והשיבו שיתן הש"י כח לקבל הכל באהבה, והשיב אמת אמרת וכו'. והוא מרומז בש"ס דתמיד הנ"ל, הרוצה שיחיה, ר"ל חיי עולם הזה, אז ימות, ואין לו עולם הזה ועולם הבא. משא"כ הרוצה שימות, דהיינו דמייאש עצמו מחיי עולם הזה, אז יחיה בעולם הזה ובעולם הבא, והבן.

111

קי״בובזה יובן משנה דאבות, כך דרכה של תורה, ר"ל כי דרכה של תורה הוא לייאש עצמו מעולם הזה, ולקבל כל עניני עולם הזה שיבוא עליו באהבה, ואז גם פת במלח תוכל לאכול וה"ה אינך, וכמ"ש בע[ו]ללות אפרים (מאמר קמא) על הארץ תישן, ר"ל גם שאין לו מטה וכרים וכסתות רק על הארץ, יוכל לישן במדת הסתפקות, יותר מהעשיר על מטות זהב וכסף, שאין העושר מניח לו לישן וכו', יעו"ש. ואז אחר שנתייאש מעולם הזה אז אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, וק"ל.

112

קי״געוד י"ל דכתבתי מאשר שמנה לחמו וכו' (בראשית מט, כ). וה"נ אם דרך זה מאושר לך בעולם הזה, אז באמת אשריך בעולם הזה שתוכל לעשות הכנה לעולם הבא, כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) אם בחקתי תלכו וכו' (ויקרא כו, ג), ואז וטוב לך לעולם הבא, וק"ל.

113

קי״דובזה יובן מדרש וישב, בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים שלוה וכו', ר"ל בשלמא אם היה מייאש עצמו משלות עולם הזה, אז אפשר שיהיה לו שלוה בעולם הזה ובעולם הבא, וכמ"ש אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, משא"כ אם מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה, בא השטן ומקטרג לא דיין לצדיקים שמתוקן לעולם הבא וכו', ור"ל אחר דאגת עולם הבא אי אפשר שיהיה לו עולם הזה וכנ"ל, וק"ל.

114

קי״הובזה יובן ביאור ש"ס דחולין, ב' מאורות גדולים והוא ממשלת הלבנה בלילה שהוא עולם הזה, וממשלת השמש ביום שהוא העולם הבא, ובאמת הם ב' הפכים, ובזמן שליטת זה עולם הזה, אי אפשר שישלוט זה של עולם הבא, וזה שאמרה אי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר אחד בזמן אחד, שהם ב' הפכים.

115

קי״ווהשיב לה, לכי ומיעטי עצמך, ר"ל כאשר תלכי למעט עצמך מתענוגי עולם הזה, דהיינו לייאש עצמו מעולם הזה, אז יהיה לו עולם הזה ועולם הבא, ויהיה ב' מאורות גדולים ישמשו בכתר אחד בזמן אחד.

116

קי״זוהיא סברה שאמר לה זה דרך עונש, ולכך טענה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט עצמי. אז פירש הקב"ה דבריו הראשונים, לכי ומשול ביום ובלילה, ר"ל מה שאמרתי לכי ומעטי ר"ל על ידי שילך ממדריגתו וימעט תענוגי עולם הזה לייאש מעולם הזה, אז ימשול ביום ובלילה, דהיינו בעולם הזה ובעולם הבא.

117

קי״חואמרה שרגא בטיהרא מה מהני, דסברה כפשוטו. ופירש עוד ואמר, זיל לקרי צדיקים על שמך, שמואל הקטן, ר"ל על ידי שיקטינו עצמם יהי' להם ב' עולמות וכו'.

118

קי״טחזי דלא מיתבא דעתא, כי באמת הוא אינו כך, כי רוב' העוני והמיעוט מעביר על דעתם ודעת קונם. אמר הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח ללא תועלת, והבן.

119

ק״כובזה יובן ש"ס דבבא בתרא, תא אחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, שיהיה לו עולם הזה ועולם הבא, גם שהם סותרים מכל מקום יוכל להיות באופן האמור.

120

קכ״אאזלי וחזאי דעביד כוי כוי, ר"ל שהבנתי וחזאי איך אפשר להשיג ולמצוא ב' כוי כוי, דהיינו שפע וצנור עולם הזה ושפע וצנור עולם הבא בתורה ועבודת ה', שיהיה לו עולם הזה ועולם הבא, והוא מתייאש עצמו מעולם הזה, לכך שקילתא לסלתאי, ופירש רש"י סל לחם שלי וכו', ואנחתא בכוותא דרקיעא ר"ל שייאש עצמו מעולם הזה, שלא לרדוף אחר פרנסה תמיד, רק הניח סל לחם שלו בכוותא דרקיעא, שביקש שיפתחו לו כוי רקיעא לענין עולם הבא בתורה ועבודה ותפלה, וכמו ששמעתי ממורי משל שביקש ממלך שידבר עמו ג' פעמים ביום, וז"ש (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך [שיחו], ואז ניתן לו גם העושר וכו', ודפח"ח.

121

קכ״באדמצלינא, שנפתח לו שער עולם הבא בעבודת ה', בעיתא ולא אשכחתיה, אמר איכא גנבי דנוטלין ולא מחזירין סל פרנסה, דהוא סבר אחר שייאש עצמו מעולם הזה, מיד יתנו לו עולם הזה ועולם הבא, ואז אמר לי מאחר שכוונתך היה לייאש מעולם הזה כדי שיהיה לך עולם הזה, אי אפשר שיוחזר לך סל פרנסה ועושר בעולם הזה, כי גלגלא דרקיעא וכו', נטר עד למחר, לעולם הבא, כמ"ש חז"ל (עירובין כב.) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם וכו', ומשכחת לה שם, והבן.

122

קכ״גובזה יובן ויחי יעקב, ר"ל שייאש עצמו מעולם הזה רק בעקב לעולם הבא, לכך יעקב חי' יחי' גם בעולם הזה שנקרא ארץ מצרים, גם שהיה לו הרבה צרות ומצירים. משא"כ ויקרבו ימי ישראל, שביקש שררה שיחי' בעולם הזה, והרוצה שיחיה ימות. עד שקרא לבנו ליוסף, כי אלה תולדת יעקב יוסף (בראשית לז, ב) מדת שפלות, ואז יעקב לא מת (תענית ה:), וק"ל.

123

קכ״דועפ"ז נבאר ש"ס דשבת (קיח.:) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בני מצרים שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו', כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. וכתבתי מזה במ"א דהקשה הגאון הא אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכו' (קה"ר א, יג).

124

קכ״הונ"ל דבארתי יעקב לא מת, כי הרוצה שימות יחיה וכו', ויעקב שבחר בעקב בעה"ב הנקרא שבת וייאש עצמו מעה"ז, שפיר אמרו יעקב לא מת, כי הוא חי. משא"כ הרוצה שיחיה ימות, שאין לו עולם הזה ועולם הבא. וז"ש הרוצה שיחיה בעולם הזה נקרא אדם מת, כי כבר הוא מת כאמור, וז"ש אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, ר"ל דאפילו חצי תאותו אין בידו, לא עולם הזה ולא עולם הבא, וק"ל.

125

קכ״וובזה יובן כל המענג את השבת, דהיינו הרוצה שימות - שנתייאש מעולם הזה ובוחר לענג שבת שהוא עולם הבא, אז נותנין לו נחלה בלי מצרים, שיש לו גם עולם הזה בלי מצר ומעיק, כי המתייאש מעולם הזה יש לו עולם הזה ג"כ בלי מצירים. וזש"ה והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו', כי יעקב לא מת מטעם זה ג"כ, וכנ"ל. ובזה יובן כל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו, כי מה שאמרו חז"ל אין אדם מת וכו', היינו הרוצה שיחי' וכו', משא"כ הרוצה שימות, יחיה בעולם הזה, ונותנין משאלות לבו לעולם הבא ג"כ, והבן.

126

קכ״זעוד י"ל ביאור ב' מאמרי' ש"ס (שבת קיח.:) כל המענג וכו' בלי מצרים וכו' משאלות לבו וכו'. דיש להבין למה סימן הגאולה של מצרים ופרעה הי' פקידה כפולה, כמ"ש (עי' בראשית נ, כד) והאלדים פקוד יפקוד אתכם וכו'. הרב האלשיך פירש, אגב פקידת השכינה שהיא בגלות עם ישראל, יפקוד אתכם גם כן וכו', יעו"ש. וגם יש להבין כפל אהיה אשר אהיה (שמות ג, יד) בגלות זה ובגלות אחר, אמר משה דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת כה תאמר וגו' (ברכות ט:). והקושיא מפורסמת, וכי ח"ו החכים משה יותר וכו'. ומה שתירצו המפרשים למשה לבדו הגיד זה ולא שיגיד לישראל, זהו צריך הבנה.

127

קכ״חונ"ל דאיתא בפסוק (שמות ב, כג - ג, א) וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה וגו' ומשה הי' רועה וגו'. וכתבתי מזה, דיש ב' מיני גלות, א' גלות החומר והגוף אצל האומות, ב' גלות הצורה והנשמה אצל היצה"ר שהוא המיצר והשונא הגדול של האדם, שמטריד את האדם בעסק הגוף וצרכי עולם הזה שלא יהי' פנוי לפקח בעסקי נשמתו, וב' מיני גלות הנ"ל זה נמשך מזה, וכאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט) שהוא גאולת הנפש והנשמה מיצה"ר, אז מיד הוא גאולה כללות החומר והגוף משיעבוד וגלות האומות.

128

קכ״טובזה תבין מ"ש (שמות א, ח) ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, שהוא היצר הרע שחידש גזירותיו אחר שמת בחינת יוסף, כמו שכתבתי עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וכו' (תהלים פא, ו). וה"נ כל זמן שהי' בחינת יוסף קיים הנק' דעת, לפקח בעסק הנשמה, לא שליט בו היצה"ר, משא"כ כשמת יוסף אז ויקם מלך חדש היצה"ר שהוא גלות הנשמה, ומזה נמשך גלות ממש להגוף גם כן, עד אח"כ וימת מלך מצרים, היצה"ר המיצר הגדול, או מלך של עולם הזה הנקרא מצרים, וימת, שירד ממדריגתו, שנולד משה הדעת, אז הרגישו בזה מה שהי' נשמתם בגלות היצה"ר, ויאנחו מן העבודה, זו עבודת ה', ויצעקו. והטעם שמת מלך מצרים אז ולא מקודם, כי ומשה הי' רעה וגו', שהוא בחי' דעת שבא לכלל ישראל, אז הרגישו חסרונם ויצעקו וגו', ועלתה שועתם ובא גאולה להצורה והחומר, והבן.

129

ק״לובזה יובן אלדים פקד, ר"ל כאשר יפקוד אלדים, הוא גאולת הנשמה הנקרא אלדים שהיא חלק אלוה ממעל, כמ"ש קרבה אל נפשי גאלה, אז יפקוד אתכם ג"כ, גאולת הגוף מהאומות, וק"ל.

130

קל״אובזה יובן אהיה עמהם בגלות זה של הגוף, אשר אהיה שהוא נמשך מגלות הנפש והנשמה אצל יצה"ר. וזה הגיד למשה לבדו, ר"ל מי שהוא בחי' הדעת הנקרא משה לו נודע גלות הנשמה, ולא לכלל המוני עם, והבן.

131

קל״בוהנה מבואר מ"ש בעקידה (שער נא) כי בתורה ועבודת ה' שהיא לבושי הנשמה נקרא לבושי שבת, ועסק הפרנסה וצרכי הגוף נקרא לבושי חול וכו', יעו"ש.

132

קל״גובזה יובן כל המענג את השבת, הוא אשר קרבה אל נפשי גאלה, שיש לו גאולה מן היצה"ר והמיצר שיוכל לפקח בצרכי הנשמה הנק' שבת, ומענג את השבת, מסתמא כבר נתנו לו נחלה בלי מיצרים שהוא היצה"ר, כי לשון הוה משמש עבר ועתיד כפירוש רש"י, וז"ש נותנין לו נחלה בלי מצרים לשון הוה, והבן.

133

קל״דובזה יובן כל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו, ר"ל כשיוכל לענג שבת שהיא הנשמה, מסתמא כבר יצא הנשמה והנפש השוכן בלב מגלות יצה"ר, אז נותנין לו משאלות לבו, משא"כ קודם לזה אין נותנין, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר א, יג) וכנ"ל, משא"כ עתה, והבן.

134

קל״ההעולה מזה, שיש ב' מיני גלות, א' גלות החומר, ב' גלות הצורה. והחומר נקרא בשר אדם, והצורה הוא שם אדם בכלל מין אנושי, ובפרטות השמות ראובן שמעון וכיוצא הוא הנשמה כנודע. והנה במלה זו שְׁמות, יש ב' משמעות, אחד שֵׁמות ב' שַׁמות כמ"ש חז"ל (ברכות ז:) אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות, וה"ה איפכא.

135

קל״וובזה תבין המשך פסוקי פ' שמות (א, א-יא) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. והספיקות רבו.

136

קל״זונ"ל דר"ל ואלה שמות בני ישראל, ר"ל כי סוגיות אל תקרי הוא ב' פירושים, וה"נ כך, מה שנמשך גלות ושַמות אל הנשמות שהיא שֵמות בני ישראל אנשי הצורה דייקא, הבאים מצרימה את יעקב שהיא אנשי החומר, כי זה נמשך מזה, כי החומר והצורה נקראו איש וביתו, לכך כאשר הנשמה בגלות יצה"ר מזה נמשך גלות להגוף ג"כ, לכך איש וביתו באו מצרימה היא מיצר הגלות. וכן מפורש במשנה (אבות פ"ג מ"ה) הפורק ממנו עול תורה, שהיא סבת הגלות של הנשמה אצל היצה"ר, שאינו מניח לו לפקח בעסק הנשמה, לכך נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, שהיא גלות הגוף. וכן מפורש בזוהר ויחי דף רמ"ב (ע"ב) יששכר חמור גרם וכו' ויהי למס עובד ויט שכמו, כמו ויטו אחרי הבצע (שמואל א ח, ג), לכך ויהי למס עובד וכו' (בראשית מט, יד-טו), יעו"ש.

137

קל״חומפרש והולך מה הוא גלות שמות והנשמות, ומפרט והולך ראובן שמעון לוי יהודה וגו', דשמעתי ממורי ביאור משנה (פ"ב מ"א) עין רואה ואזן שומעת, כי מצד שהוא עין ראוי שיסתכל ויראה מסוף העולם ועד סופו, וכאשר כתבתי במ"א בשם מורי ג"כ. וגם אזן ראוי שיהיה שומעת הכרוזין של בית דין שלמעלה ובת קול היוצא וכו', ודפח"ח, אפס שעונותינו מבדילין וכו', ועל ידי גלות הנשמה אצל היצה"ר, מה שהיה ראובן אור בן, ר"ל שהבן רואה בעין מסוף העולם עד סופו. ושמעון, אזן שומע. ולוי, יתחבר בו ית' כמ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק. יהודה, שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), ומזכך החומר עד שאות ד' תחבר אל שם ידוד שם יהודה. וה"ה אינך. משא"כ בגלות יצה"ר במדת הגאוה שורש לכל העבירות, נתהפך, ראובן שמתפאר בקצת מדות טובות שבו, ראו בן. שמעון, שישמעו שבחו. ולוי, שנתחבר לאנשי חסד שיודו אותו. והיינו על ידי שבירת הכלים שנפלה ממדת תפארת בתוך הקליפות, כמו שביאר מורי פסוק (ירמיה ט, כב) אל יתהלל חכם בחכמתו וכו'.

138

קל״טוז"ש ויקם מלך חדש על מצרים, הוא היצה"ר, אשר לא ידע את יוסף בחינת הדעת, עדות ביהוסף וכנ"ל.

139

ק״מויאמר אל עמו הם האיברים הנמשכין אחר היצה"ר, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ר"ל כי עם בני ישראל אנשי הצורה הם פועלין פעולת הנשמה על ידי איברי הגוף, לכך הבה נתחכמה לו פן ירבה בתורה ומצות, ונלחם בנו מלחמת יצר הרע, ועלה מן הארץ, ר"ל שיהי' לו עלי' מן ארציות חומר ואיברי הגוף. לכך וישימו עליו שרי מסים להטרידו בטרדת עול המסים, למען ענותו גלות הנשמה בסבלותם, וכל הפרשה תבין ממילא, עד (ב, י-כג) ויגדל משה בחינת הדעת, וירא בסבלותם גלות הנשמה וגו', עד וימת מלך מצרים ובאה הישועה וכנ"ל, וכל הפרשיות יובן בזה, והבן.

140

קמ״אוזה שאח"ז אמר ומשה הי' רועה את וגו' וינהג הצאן אחר המדבר ויבא עד הר האלדים וירא הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל וגו', וכל הענין שם (שמות ג, א-יב). ויש להבין מה ענין מראה זה לכאן, וכתבתי זה במ"א. ורש"י פירש, כי אהיה עמך ותצליח בשליחותי, וזהו המראה שראית בסנה שעושה שליחותי ואיננו אוכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזק וכו'. וי"ל אם הבטיחו שלא יהי' ניזק ל"ל המראה כלל.

141

קמ״בונ"ל דמשה הי' מצטער בצרות ישראל הנמשך מיצה"ר שנקרא מלך מצרים המיצר לישראל, וזש"ה וירא בסבלותם, וכפירוש רש"י נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם וכו', וז"ש וינהג הצאן אחר המדבר, ר"ל מאחר שהנהגת צאן קדשים אחר המנהיג והמדבר, וא"כ ראוי להעביר היצה"ר מהעולם כי הוא הגורם הרעה, וכמעשה דאנשי כנסת הגדולה בש"ס דיומא (סט:), וה"ה המנהיגים רשעים, אי רישא דעמא טב וכו' (זח"ב לו:, זח"ג קיד.), א"כ הכל תלוי בהם, ואלה הצאן מה עשו (שמואל ב כד, יז).

142

קמ״גלכך הראה לו הש"י מראה זה, הוא תשובת שאלתו, וירא הסנה בוער באש, הוא היצה"ר הבוער באש, וגם הרשעים רישא דעמא הבוערים באש יצרם, והם הגורמים, ומאי טעמא הסנה איננו אוכל להעבירם מהעולם. והשיבו הש"י, לפי שהם עושים שליחותי לכך איננו אוכל, כי היצה"ר משל לזונה המובא בזוהר (ח"ב קסג.) וכו', וכן הרשעים כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא (ב"ק נב.), א"כ הם עושים שליחותו ית'.

143

קמ״דובאמת כאשר מתגאים לומר כח ידו עשה זאת ולא בשליחתו ית', באמת נענש, וכאשר כתבתי במ"א ביאור מדרש (ילקוט רמז תשפ"ה) אתמול אמרת נקם נקמת [בני ישראל מאת] המדינים וכו' (במדבר לא, ב), וכן הרשעים סנחרב ונבוכדנצר גם שעשו שליחתו ית' על ידי בת קול ואפילו הכי נענשו כמ"ש האלשיך משלי סימן ט"ז בפסוק (ג) תועב(ו)ת ה' כל גבה לב וכו', יעו"ש. וזה שהי' המראה בסנה בשפלות דוקא, שיודע שעושה שליחותו יתברך אז איננו אוכל, משא"כ במתגאה. והבן שזהו עונש מלך מצרים הוא היצה"ר שאמר (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', א"כ הודה בעצמו שאינו עושה שליחותו ית', לכך ראוי לעונש. וצוה (שמות יב, ג) ויקחו להם איש שה וגו', לשוחטו, וכמ"ש האלשיך שה גימטריא היצר וכו', והיינו כדברינו הנ"ל, וכן הוא בזוהר, כמו שיהי' לעתיד ביעור היצה"ר מהעולם כך הי' ביציאת מצרים, רק שזה היה רק לפי שעה במצרים ולעתיד יהי' בכללות העולם.

144

קמ״הובזה מבואר קושית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) מובא במ"א הלא כתיב (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם, הרי שגזר וכו' ומאי טעמא נענשו וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דאם עשו שליחותו וגזירתו באמת הסנה איננו אוכל, משא"כ כשאומר מי ה' אשר אשמע בקולו, כאלו בכח ידו עשה זאת ולא שליחותו ית', ע"כ ראויים לעונש, ואתי שפיר.

145

קמ״ווכ"כ האלשיך משלי ט"ז (ב-ג) המשך פסוקי כל פועל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה תועבת ה' כל גבה לב וכו'. והקשה למה ברא מחריבי עולם טיטוס ונבוכדנצר, ואם עשו שליחותו ית' למה נאבדו אח"כ. ומשני מאחר שגבה לבו שאינו עושה שליחותו ית' לכך נענשו וכו' יעו"ש.

146

קמ״זא"כ זהו ממש שהקשה משה רבינו ע"ה הסנה בוער באש ואיננו אוכל, והשיבו ית' שעושה שליחותו, והראי' כשאמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' שהראה כח ידו עשה זאת ולא בשליחותו ית', נענש באמת היצה"ר וכל הרשעים, והבן.

147

קמ״חואגב נבאר מה שכתבתי במ"א ענין מה שאמר משה רבינו ע"ה כי כבד פה אנכי (שמות ד, י), ודרשו בזוהר (ח"ב כה:) שהדיבור בגלות וכו'. ושמעתי מן מוהר"ן כשהחכם הרוצה להשמיע תורה ומוסר הוא בין אוילים אשר חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), אז הוא כבד פה מלהשמיע תורה ומוסר, שאין פיו יוכל לדבר ולהשמיע, וז"ש כבד פה אנכי, לכך מי אנכי כי אלך אל פרעה (שמות ג, יא) המוני עם בחי' הערף, שאז אני כבד פה ואין תועלת, ודפח"ח. ועפ"ז כתבתי האזינו השמים ואדברה (דברים לב, א), לשון עתיד, דהל"ל האזינו השמים דברי כמו בסיפא אמרי פי. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כשאני בין חכמים תואר שמים, שתואר חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), וז"ש האזינו השמים, אז איני כבד פה רק ואדברה, שפי יפתח בחכמה להשמיע, אחר שיש התעורר[ו]ת מהם שרוצין לשמוע משפיעין לי שאוכל להשפיע תורה ומוסר לדבר דברים חדשים, משא"כ כשאני בין אנשי הארץ ששומעין מרחוק, אז א(י)ני כבד פה, כי איני מחדש דבר רק מה שכבר אמרתי, וז"ש ותשמע הארץ אמרי פי, לשון עבר.

148

קמ״ט•

149

ק״נפן ד על פי סוד ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' (מז, כח-כט). ששמעתי ממורי בצר הרחבת לי (תהלים ד, ב), כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא להתפלל על החסרון של השכינה, וזה נודע מחסרונך וכו'.

150

קנ״אובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים, ר"ל על ידי הצרות והמצירים שהי' ליעקב, ידע להתפלל מזה על חסרון השכינה שנקרא יעקב, כמו ששמעתי זה מפורש ממורי, ויבואר במ"א, ושפיר קאמר ויחי יעקב, שחיבר השכינה אל חי החיים, מארץ מצרים שהם הצרות והמצירים, ובצר הרחבת לי, והבן.

151

קנ״ב•

152

קנ״געוד י"ל, דשמעתי מהרב המגיד מוהר"ם הלוכך תהא בנחת (זמר מה ידידות), משל לשני אחים עשירים שירדו מנכסיהם, א' עלה בהדרגה, ב' עלה בפעם אחד. וההפרש, אח א' היה לו כמה מיני תענוגים בכל עליה, משא"כ אח ב'. ועוד אח א' חזר וירד, אז ידע כל המדריגות איך יעלה מעט מעט, משא"כ אח ב', ודפח"ח.

153

קנ״דובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים, דהיינו אח א' גם שירד לעקב מכל מקום חי, שידע כל מדריגות לעלות מעט מעט, משא"כ ויקרבו ימי ישראל למות, דהיינו אח ב', שאם ירד ממדריגתו אינו יודע איך לעלות, וק"ל.

154

קנ״ה•

155

קנ״ועוד י"ל, דכתבתי במ"א משל למלך שנאבד לו אבן טוב יקר הערך במצולת ים, ושלח בנו אחריו, והיה בזה ג' סוגים וכו'.

156

קנ״זובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים, שהחי' את הניצוצות קדושים להעלותן ממצולות ים הנקרא ארץ מצרים, על ידי הדעת שם אהו"ה גימטריא י"ז, וז"ש שבע עשרה שנה, והבן.

157

קנ״ח•

158

קנ״טאמנם יש בזה מוסר להמוני עם, דכ' בעללות אפרים דף נ"ט (מאמר רלו) וז"ל: הסבות המביאים את האדם אל התשובה הם ד', ראשונה השב אל ה' מעצמו. ב' על ידי מוכיחים, כמו אנשי נ[י]נוה. ג' שראה שבאו יסורין על אחרים ונתיירא וכו'. ד' שבאו עליו ממש.

159

ק״סומשלו רז"ל (חוה"ל ש' התשובה פ"ו) ד' מדריגות אלו, לעבדים שברחו מרבם, א' שב וחזר מעצמו וכו'. ורמוזים בפ' נצבים (דברים ל, י), א' כי תשוב אל ה' וגו'. ב' ושבת עד ה' ושמעת בקולו וגו' (שם, ב), דהיינו קול מוכיח. ג' ונתן ה' אלדיך את כל האלות האלה על אויביך וגו', ואתה תשוב ושמעת וגו' (שם, ז-ח), ר"ל על ידי שרואה יסורין באים על אחרים מכח זה שב, כמ"ש (עי' צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תקחו מוסר. ד' והיה כי יבואו עליך הברכה והקללה והשבות אל לבבך וגו' (דברים שם, א).

160

קס״אושוב זכר בפרשה זאת ד' סבות המונעים מהאדם דרכי התשובה, א' שעונותיו נפלאים ומכוסים ממנו לא חלה ולא מרגיש, ואז אינו מבקש רפואה, ולסתור זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע. סבה ב' בהיפך, המתייאש מתשובה מחמת שסובר שגדלו עונותיו עד השמים, וזה אינו וכו'. ג' השטופים בחמדת עולם הזה ומרחיקין זמן תשובה עד שימצא עת פנוי, ולעולם לא יפנה וכו'. ד' הסוחרים התגרים עד שימכור סחורתו וכו'. ונגד סבה א' [אמר] לא נפלאת היא (דברים שם, יא), ר"ל שלא תמצא התשובה במי שמעשיו נפלאים ממנו כנ"ל. נגד סבה ב' אמר לא בשמים היא (שם, יב). נגד סבה ג' אמר לא רחוקה היא וגו' (שם, יא). נגד סבה ד' אמר לא מעבר לים וכו' (שם, יג), יעו"ש. הרי מבואר ד' כתות אנשים, ד' סוגים הנ"ל.

161

קס״באמנם יש עוד סוג ה', גם שבאו עליו יסורין ממש אינו חוזר בתשובה, ומכל שכן כשרואה יסורין על אחרים שאינו חוזר, שאמר שהוא מקרי לפי שעשה וכו' ואני חכם יותר וכו', וז"ש הרמב"ם (הל' תעניות פ"א ה"ב-ה"ג) אם תלכו עמי קרי לומר מקרי הוא אף אני אלך עמכם בחמת קרי וכו', יעו"ש. וזהו כוונת הסליחות לעשרה בטבת: אבותי כי בטחו וכו' והלכו עמו קרי וכו'. וזה שאמר (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, שמתייראין לעשות מצות, שלא יעבור עליהם כמו על פלוני וכו', והיא חסרון האמנה שהכל על פי השגחתו ית', שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין מלמעלה (חולין ז:), והוא מחמת רום לב, כמ"ש (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלדיך וגו', כי הוא המשגיח באמת.

162

קס״גובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים, ר"ל כי המוני עם הנקרא יעקב חזרו בתשובה וחיו על ידי שהיו בארץ מצרים וראו מכות הארץ שהיו מצירים להם בכמה צרות, ועי"ז ויחי יעקב וגו'. משא"כ נשיאי הארץ וראשי העם על ידי רום לבבם לא השגיחו גם בזה, וזה שאמר ויקרבו ימי ישראל אנשי השררה למות, שאין להם במה להפחיד שישובו בתשובה, כמו במשל ריבוי דמים שהי' לו רפואה על ידי חרדה וכו', וכשראה שאין לו רפואה נתחרד וקרא לבנו ליוסף, כי אלה תולדת יעקב ושפלות, הוא יוסף, ליקח לו מדה זו גם כן, ונתרפא עולמית, וק"ל.

163

קס״ד•

164

קס״העוד יש לומר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה [וגו'] ויקרבו ימי ישראל למות וגו' (מז, כח-כט). י"ל ב' תוארים יחד יעקב ישראל. ב' קושית הזוהר (ח"א רכא:) בבחינת חיים הזכיר תואר יעקב, ובבחי' מיתה תואר ישראל, וכתבתי מזה לעיל.

165

קס״ווכעת נ"ל לבאר ש"ס דבבא בתרא בדף ס' (ע"א) מתני' לא יפתח [אדם לחצר השותפין] פתח כנגד פתח וכו', מנא הני מילי, אמר רבי יוחנן דאמר קרא (במדבר כד, ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה. ופירש רש"י וירא את ישראל שוכן, ראה האיך שוכנים, ולפיכך אמר מה טובו אהליך וגו' שאין פתחי אהליהם מכוונין וכו', אמר ראויין הללו וכו' מדכתיב התם (כד, ה) מה טובו אהליך וגו', קדייק. והתוספות כתב בד"ה ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה, וז"ל: מסיפא דקרא דריש, דכתיב ותהי עליו רוח אלדים, ע"כ.

166

קס״זויש לתמוה להתוס', הא משמעות הפסוק ותהי עליו רוח אלדים קאי על בלעם ולא על ישראל, וכן הקשו המפרשים. הגם לפירוש הזוהר (ח"ג רב:) דפירש דקאי על ישראל, אתי שפיר, יעו"ש. ולרש"י קשה, איך מוכח מפסוק מה טובו אהליך דקאי על השראת שכינה בישראל. ועוד להבין במה פליגי רש"י ותוספ[ו]ת דמר לא פירש כמר.

167

קס״חונ"ל דאיתא במשנה (י) פ"ג דאבות, הוא הי' אומר [רבי חנינא בן דוסא הנזכר לעיל (מ"ט)] כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו וכו'.

168

קס״טויש להבין, א' ל"ל כפל. ב' הא אמרו בש"ס (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא, לא משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וכו', והוא היפך הנ"ל, וכן מפורש בש"ס דמ"ק פ"ג, יעו"ש. ג' לשון נוחה הימנו צריך הבנה, ובשם מורי זלה"ה שמעתי, כי המקום משרה רוחו על הדור בשבילו, שהוא מרכבה לקדושה עליונה, וממנו נמשך רוח המקום לבני דורו שנוחה ושורה עליו, וז"ש רוח המקום נוחה הימנו, ודפח"ח. והחסיד מוהר"י יעבץ ביאר משנה זו, יעו"ש.

169

ק״עד' מה זה הוכחה שיהי' רוח המקום נוחה הימנו לפי שרוח הבריות נוחה הימנו, הלא החוש מכחיש זה, כי מבואר בש"ס דסוטה פרק ז' (מב.) ד' כתות שאינו רואה פני שכינה, ורוח הבריות נוחה הימנו, והם כת חנפים כת שקרים וכת לצים וכת מספרים לשון הרע וכו', וכמפורש בסוף סוטה (מט:) משחרב בית המקדש וכו' חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת נעדרת וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון וכו'. והרמב"ם כתב שנאמר (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלדים ואדם, ואומר (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, שכל מי שמשך עליו חוט של חסד נדע שהוא ירא שמים וכו', וזהו סותר ש"ס הנ"ל דיראי חטא ימאסו.

170

קע״אכי אם לומר דכל זה היה כשבית המקדש קיים, משא"כ כשחרב בהמ"ק וכו'. וזה אינו, כי (סודר) [סדור] המשנה והש"ס היה אחר חורבן בהמ"ק, ואיך אמרו כל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו'.

171

קע״בהגם לפי מ"ש בתוספות יום טוב בשם מדרש ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה הימנו, דלא חיישינן למעוטא, כדאשכחן במרדכי שנאמר (אסתר י, ג) ורצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו (מגילה טז:) וכו', יעו"ש. אם כן אם נוח הוא לרוב העולם, גם שאינו נוח לבני עירו דמוכח להו במילי דשמיא, נחשבו למועטי, ולפעמים גם בבני העירו הם מועטא, ובזה מבואר קושיא ד' וקושיא ב' הנ"ל.

172

קע״געוד י"ל, ויבואר קושיא א' ג"כ, וגם שאר הספיקות, והוא דכתב מוהר"י יעבץ במשנה זו, דמצינו יצחק אבינו שנאו אותו אנשי פלישתים ואמרו לו לך מעמנו כי עצמת [ממנו] מאוד (בראשית כו, טז), והי' זה רצון הש"י כדי שיתרחק מהם, כמו שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב, וז"ש שאין רוח המקום נוחה הימנו שישב עמהם, לכך אין רוח הבריות נוחה הימנו שם, שיתרחק מהם וכו', יעו"ש. א"כ י"ל דלכך כפל, לתרץ קושיא הנ"ל.

173

קע״דולי נראה לבאר טעם משנה זו כל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו', דכתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) כל המכבד את הבריות נקרא מכובד שנאמר (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. וי"ל מה זה ובוזי יקלו לענין זה. וכתבתי כי מצד האחדותו ית' עם ברואיו, הפוגם בברואיו ח"ו פוגם בכבודו ית', וזהו ובוזי יקלו. והמכבד את הבריות נקרא מכובד וכו', כי אין לך דבר נפרד ממנו ית', כי בריאת עולם ומלואו כהדין קמצא דלבושו מני' וביה, והבן זה, א"כ רוח המקום ורוח הבריות מתאחדין בשרשן, שאין נפרד זה מזה, ולכך כשרוח הבריות נוחה הימנו ע"כ רוח המקום נוחה הימנו ג"כ, וזש"ה (יחזקאל לו, כז) ואת רוחי אתן בקרבכם, שמאחדות א' הם, והבן.

174

קע״העוד י"ל, דכתבתי במ"א מ"ש בספרי (תו"כ ויקרא פ"ב) פ' ויקרא מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א) צא ואומר דברי כבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי וכו', הרי שראש הדור יתלה הטובה בהם, והם יתלו בו כמ"ש מזה, והחסרון.

175

קע״וונודע מ"ש התרגום בפ' מקץ בפסוק (בראשית מא, לח) הנמצא כזה איש אשר רוח אלדים בו, ות"א הנשכח גבר די רוח נבואה מן קדם ה' ביה וכו', הרי רוח אלדים הוא רוח נבואה, וכן רוח המקום רומז על רוח נבואה.

176

קע״זובזה יובן כל שרוח הבריות נוחה בעצמן הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, ר"ל כשנוחה ונשפע רוח המקום שהוא רוח נבואה הימנו לבני דורו [ובסגנון מורי זלה"ה הנ"ל] אז רוח הבריות שהיא רוח המקום ששורה בהם, כמ"ש את רוחי אתן בקרבכם, ידעו שזה נוחה הימנו, וכן ראש הדור יתלה הטובה בהם, והחסרון בעצמו, וז"ש כשאין רוח הבריות שהיא רוח המקום, החסרון בעצמו שאין רוח המקום נוחה הימנו, שאינו כדאי שיהיה נוחה הימנו לדורו.

177

קע״חוכיוצא בזה כתבתי במ"א (ישעיה נח, א) הגד לעמי פשעם גרמה, ולבית יעקב תאמר חטאתם גרמה, וכל א' יתקן חסרונו, ואז כל א' על מקומו יבוא בשלום, והבן.

178

קע״טהעולה מזה שכל א' יחזיק חבירו גדול ממנו, ולכך הם יאמרו מה שרוח המקום נוחה עליהם הוא הימנו, והוא יאמר שאין רוח המקום הימנו רק מהם, ובזה יובן הכפל, והבן.

179

ק״פובזה יובן ש"ס דבבא בתרא הנ"ל, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין וכו', כדי שלא יראה א' בפתח חבירו, ר"ל שלא רצה כל אחד לראות בפתח חבירו, דהיינו לחקור את מהותו ועניני חבירו באיזה מדריגה הוא עומד, כי כל אחד היה מקטין את עצמו נגד חבירו, וידע שאי אפשר לחקור המדריגה שלמעלה ממנו, וכמו ששמעתי ממורי זלה"ה פירוש חז"ל בפסוק (בראשית מא, לח) הנמצא כזה איש וגו', ות"א הנשכח כדין, אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו, אין נבון וחכם כמוך וגו'. כי לחקור מי נבון וחכם צריך שיהיה זה יותר חכם ונבון שיחקור אותו, וזה לא נמצא יותר נבון וחכם מיוסף שיחקור אותו, לכך אין נבון וחכם וכו' ודפח"ח, וה"נ כך. וזהו מדריגה להשראת שכינה כמשה רבינו שהיה מקטין עצמו וידע שאין השראת השכינה עליו מצד מעלת עצמו רק מצד מעלת זולתו שהם ישראל, וזהו שאמר בשבילכם נתיחד הדיבור עמי וכנ"ל, וכמש"ה (עי' ישעיה נז, טו) אשכון את דכא. וזהו שאמר אחר שהשיג מדריגתן שאין פתחי אהליהם מכוונין מטעם הנ"ל, ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה מצד מעלתן הנ"ל.

180

קפ״אוכאשר השיג בלעם אז מדריגת ישראל, נתדבק שם, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה במקום שמחשבתו של אדם שם, נתדבק שם כולו, ודפח"ח, וכ"כ הר"ן וכו', ולכך ותהי עליו רוח אלדים ג"כ, שזכה למדריגת ישראל כנ"ל. גם כדי שיקבלו ישראל הברכות על ידו, והבן.

181

קפ״בובזה יובן דלא פליגי רש"י ותוספות, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומה שזה סותם זה מפרש יותר, ופי' רש"י מה טובו אהליך יעקב דייקא, עקב ושפלות שהיה בהן, כי מצד שאין פתחי אהליהם מכוונין שלא רצה כל א' לראות פתח אהל חבירו ולחקור חבירו מצד שהקטין עצמו נגד חבירו, זה גורם להשראת שכינה וכנ"ל. ומפרש התוספות איך מוכח שמצד זה זכו להשראת שכינה ולא מצד מעלות אחרים שהיה בהם, ומפרש התוס' מסיפא דייקא ותהי עליו רוח אלדים, כאשר נתדבק במדריגה זו כנ"ל אז שרתה עליו ג"כ שכינה, שמע מינה משום מדריגה זו הי' השראת שכינה על ישראל, והבן.

182

קפ״גוהנה יוסף הי' בו מדה הנ"ל, שנאמר (בראשית מא, טז) בלעדי אלדים יענה את שלום פרעה, ות"א לא מן חכמתי אלא מן קדם ה' יתתב ית שלמא דפרעה וכו', שהי' מקטין עצמו, שהודיעו הש"י מה שהוא עושה הראה לפרעה, לא מצד מעלת יוסף רק מצד מעלת פרעה, וכמשה רבינו ע"ה שאמר בשבילכם נדבר עמי וכו', וזש"ה (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמותו ומהותו של יוסף עמו, בבחי' שפלות הנ"ל.

183

קפ״דובזה יובן פסוק בפרשה מקץ (בראשית מא, לח) ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלדים בו, ות"א די רוח נבואה בי', ר"ל שזה מדריגה הוא להשראת שכינה עליו, וכמו שנאמר ותהי עליו רוח אלדים וכנ"ל, וה"נ ידע שזה רוח אלדים בו, והבן.

184

קפ״הובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים, ר"ל על דרך ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה, כז) שהוא השראת שכינה (תנחומא וישב ב), וה"נ מצד מדריגת יעקב שהי' מקטין עצמו מה שהיה בו רוח נבואה שנקרא חי, אמר שזה היה מצד פרעה ומצרים ולא מצד עצמו. אבל ויקרבו ימי ישראל למות, ר"ל כשבא למדריגת ישראל ושררה לומר שהוא מצד עצמו, אז ירד ממדריגה הנ"ל, ואז נקרא מיתה, והורגש בזה וקרא לבנו ליוסף ר"ל למדריגה של יוסף הנ"ל, שיחזור למדריגת חי. וזהו בש"ס (תענית ה:) יעקב לא מת, והבן. וזהו ג"כ כוונת הפסוק בפרשה וישב (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה בחי' יעקב ויוסף שוין כנ"ל, והבן.

185

קפ״ו•

186

קפ״זעוד י"ל ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מז, כח). למה מספר י"ז דווקא. ושאר ספיקות הנ"ל.

187

קפ״חונבאר ש"ס דנדרים פרק ד' (לח.) א"ר יוחנן א"ר יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו וכולם ממשה וכו'. והקשה הר"ן בדרשותיו דרוש חמישי, בשלמא חכם ועניו שהם כוללת מעלות השכליות, אתי שפיר, אבל גבור ועשיר צריך טעם מה זה שייך למעלות הנבואה. וקצת פירשו גבור שמגביר שכלו על תאוותיו, ועשיר שיש לו מדות הסתפקות, וכדברי בן זומא באבות (פ"ד מ"א), והקשה, דאחר שהזכיר עניו ל"ל להזכיר גבור ועשיר, דענוה גדולה מכולם וכו' (ע"ז כ:). ועוד בש"ס יליף ממשה וכו' משמע עשיר וגבור כפשוטו, וצריך טעם למה וכו'. ומפרש, שמעלת האלו כדי שיהיה דבריו נשמעים וכו'. ויש כאן שאלה, שהיה משה אדון הנביאים והיה ערל שפתים וכו' עד שהוצרך אהרן להיות מתורגמן וכו'. והאריך בביאור זה, יעו"ש.

188

קפ״טומוהרש"א (נדרים שם) תירץ בשם החכם אבן תבון בהקדמת ח' פרקים לאבות, כי שליח ה' צריך שיושלם במעלות הנ"ל ובלבד שלא יתגאה במעלות הנ"ל, שיהיה עניו כמשה וכו'.

189

ק״צוהרא"ש (נדרים שם) ביאר על קושיא דבפרק קמא דבבא בתרא (יב.) אמר חכם עדיף מנביא, הא גם נביא צריך שיהיה חכם, ומחלק בין נביא ובין חכם בקביעות, וזה שאמר משרה שכינתו וכו', יעו"ש.

190

קצ״אולי נראה בביאור הנ"ל, ונבאר ש"ס סנהדרין בסופו (קיג:) במשנה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) שכל זמן שהרשעים בעולם וכו'. ובש"ס מאי רשעים גנבי וכו'. והוא פלאי, וכי ליכא רשעים בעולם יותר מגנבי, ויש מחללי שבתות, ועובדי ע"ז, ובועלי אשת איש, וכיוצא, פרט גנבי יותר מכולן. ועוד קשה במשנה ולא ידבק וגו' שכל זמן שהרשעים בעולם, מה זה נתינת טעם שלא ידבק בידך שכל זמן שהרשעים בעולם, דמה ענין זה לזה.

191

קצ״בונראה לי דקושיא חדא יבואר באידך. ונבאר ש"ס דבבא בתרא הנ"ל (ס.) ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין וכו'. ופי' רש"י ותוספות הנ"ל, באופן אחר.

192

קצ״גונ"ל דשמעתי ממורי זלה"ה משל למלך שהיה לו בן, ורצה ללמדו כמה מיני חכמות שצריכין לו, ושכר לו כמה חכמים שילמדו עמו והוא לא יצלח שיקבל שום חכמה, עד שנתייאשו מללמדו, ונשאר חכם אחד עמו, ופעם אחת ראה בן המלך איזה בתולה וחמד יפיה, והיה החכם קובל למלך על בנו בענין זה, והשיבו א"כ מאחר שיש לו חמדה אפילו הכי גם בגשמי, מזה יבא לכל החכמות, וצוה להכניס הבתולה לחצר המלך, וצוה עליה המלך שאם יתבענה לא תשמע אליו עד שיקבל חכמה א', וכן עשתה, ואח"ז אמרה שילמוד עוד חכמה, עד שעי"ז קבל כל החכמות, וכשנעשה חכם אז מאס בבתולה הנ"ל, כי ישא בת מלך כמותו, והנמשל מובן, ודפח"ח.

193

קצ״דהרי על ידי עין רעה שהיה לבן מלך לראות ביופי הבתולות, בא לכל חכמות ומדות טובות ולשבר הטבע, ואז נעשה עין רעה שמצד יצר הרע כסא לקדושה, ונעשה מיצר הרע יצר הטוב.

194

קצ״האמנם כל זה היה על ידי החכם שהוא המלך שהבין אחרית דבר מראשיתו שהוא תואר חכם הרואה את הנולד, ויוכל לשבר הטבע ולהפכו מרעה לטובה וכנ"ל, משא"כ בלא חכם היה נשאר בטבעו עין רעה בכל מיני תועלת רעות ועבירות, כי עין רעה רואה ולב רע חומד וכלי מעשה גומרים וכמו שכתב בטור אורח חיים סימן א' יעו"ש.

195

קצ״וא"כ כשהי' מדה עין רעה בתלמידי אברהם אבינו איש החסד קו ימין קו החכמה, אז על ידי תואר חכם וחסידות שבו היה יכול לשבר הטבע ולהפכו מרעה לטובה, ואז אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא. משא"כ כשהיה מדה זו עין רעה בתלמידי בלעם הרשע, הרשיעו בזה יותר, עד שעי"ז ירשו גיהנם וירדו לבאר שחת.

196

קצ״זושפיר אמר ומה בין תלמידי אברהם אבינו לבין תלמידי בלעם, וכי תימא שזה נתכוין בזה המדה לשם שמים וכתירץ מורי זלה"ה הנ"ל א"כ אינו נקרא עין רעה רק עין טובה, ואם הוא עין רעה ממש למה נקרא בזה תלמידי אברהם אבינו ולא תלמידי בלעם, וזהו שהקשה ומה בין תלמידי אברהם אבינו וכו' על כוונה זו ממש. ומשני, לעולם עין רעה ממש, רק תלמידי אברהם אבינו עי"ז אוכלין בעולם הזה וכנ"ל, משא"כ תלמידי בלעם וכנ"ל, והבן זה.

197

קצ״חובזה [נבאר משנה (א) פרק ד' דאבות, איזה חכם ואיזה גבור וכו'. ונ"ל דשמעתי ממורי זלה"ה בשם רבינו סעדי' גאון שראוי לאדם שיחשוק בכל הדברים הגשמיים, ומתוכו יבוא לחשוק בתורה ועבודת ה' וכו', כמו משל הנ"ל]. גם אמר הגאון הנ"ל כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה לשבר מדות רעות שלו טבעיות, ובזה מעלה וכו', כגון אם מחמת חמימות הכבד טבעו להיות כעסן, ראוי לו לשבר טבעו וכעסו מה שאפשר. וכן בענין שז"ל מחמת חמימות, ראוי לשבר וכו'. וכן מי שטבעו בעצבות ואז קונן ומתאונן גם בעבודת ה', אין זה מעלה. וכן אם טבעו להולל ובדחן, יראה לשבר טבעו ולעשות ההיפך. וז"ש חז"ל האי מאן דאתייליד ביום ג' בשבת הוי עתיר וזנאי וכו' כמ"ש במסכת שבת פרק ך"ד (קנו.) וכו', וקשה הם ב' הפכים, אם הוא זנאי ראוי שיהיה עני ולא עושר, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו, כו), והוא בקארי והיא בבוציני וכו' (מגילה יב.:). וצ"ל דהכי קאמר, שאם היה בטבעו להיות זנאי, ושיבר טבעו ונעשה זנאי דהיינו למכור מיני מזון, וכפירוש רש"י רחב אשה זונה (עי' יהושע ב, א) מוכרת מיני מזון וכו', ולכך שפיר הוי עתיר וזנאי וכו', ודפח"ח.

198

קצ״טונ"ל דזהו פירוש הפסוק (ירמיה ט, כב-כג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וכו'. שאם היה חכם בטבע ונשאר בחכמתו הטבעי, וגבור בגבורתו הטבעי, אל יתהלל בזה וכו', כי איזה גבור הכובש יצרו היפך טבעו, ואיזה חכם הלומד מכל אדם שהוא היפך הטבע שראוי שיהי' תואר חכם הלומד לכל אדם, והוא עושה ההיפך הלומד מכל אדם.

199

ר׳ובזה יובן משנה הנ"ל, איזה חכם, המשבר טבעו ולומד מכל אדם. וגבור, הכובש יצרו ואינו מתגבר על שום אדם, רק נכנע לכל אדם. ועשיר, שבטבעו לחשוק עוד עושר, והוא שמח בחלקו. וכן מכובד, שיעשה ההיפך ויכבד לכל אדם והבן. ונלמד זה מעין רעה של תלמידי אברהם אבינו הנ"ל, והבן.

200

ר״אאחר כותבי זאת מצאתי במקראות גדולות ב' פירושים בפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגו'. ופירוש ב' על דרך ביאור ש"ס דנדרים, ענוה עם כל א' וכו'. ולי נראה אל יתהלל חכם בחכמתו, דאם יתפאר ויתהלל בחכמה אין זה מעלה כנ"ל, וכן גבור ועשיר. וה"נ פירש השכל וידע אותי, עם כל א' יעו"ש, והנאני. כי אם בזאת וגו', ר"ל שימעט וישפיל עצמו, שהיא ענוה עם כל א', אז יחשב למעלה, והבן.

201

ר״בובזה נבוא לביאור ש"ס הנ"ל, דכתב בספר תורת חיים (ב"ב ס.) וז"ל: ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, שלא יתן לחבירו עין רעה, לכך בלעם וישא עיניו להכניס בהם עין רעה כפירוש רש"י, וכיון שראה אותן נזהרין מעין רעה שלא היו פתחיהן וכו' חזר בו, והיינו דאמר מה טובו אהליך יעקב, נקט טובה היפך הרעה, שאלו הי' מכוונין פתחי אהליהם היה עין רעה באהליהם, משא"כ עתה מה טובו אהליך, עכ"ל.

202

ר״גולדברינו הנ"ל הכוונה על ששינו הטבע להפך מעין הרעה לעין הטובה, והאדם נקרא אהל שנאמר (תהלים עח, ס) אהל שכן באדם, ויש לו ז' פתחים שהם ז' שערים הנזכר בספר יצירה (פ"ד מ"ז) ב' עינים וב' אזנים וב' נקבי חוטם והפה וכו', יעו"ש. וכ"כ בזוהר פרשת בא (לו.) דפתח הגוף נקרא פתח האהל וכו', יעו"ש.

203

ר״דובזה יובן ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין, שיהיה פתחי הגוף מכוונין לעמוד בטבעו במדריגה א', רק כל א' נשתנה טבעו להפך עין רעה לעין טובה וכנ"ל, אמר ראויין שתשרה עליהן שכינה על ידי מעלה זו, וכאשר נבאר ש"ס הנ"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא וכו'.

204

ר״הוזהו שפירש רש"י מה טובו אהליך יעקב דייקא, ר"ל אהליך יעקב ממש, שהאדם נקרא אהל, ואין פתחיהם מכוונין כנ"ל. וכי תימא מנ"ל דזהו מדריגה לשתשרה עליהן שכינה, לכך כתב התוספת שנא' ותהי עליו רוח אלדים, ר"ל בלעם הי' לו בטבע עין רעה ולכך וישא בלעם את עיניו להכניס בהם עין רעה, ואחר כך ששיבר הטבע שלא להכניס בהם עין רעה כפירש רש"י, מיד ותהי עליו רוח אלדים, א"כ שמע מינה שגם ישראל זכו להשראת שכינה עבור זה, והבן.

205

ר״וובזה יובן ש"ס דנדרים אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם וגבור ועשיר ועניו, ר"ל שיהיה מדת ענוה עם כל א' מהמעלות הנ"ל. דפירש רש"י בפ' בהעלותך (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד, פירש רש"י שפל וסבלן. והיינו על דרך (אבות פ"ד מי"ג) שלשה כתרים וכו' וכתר שם טוב על גביהן שכתבתי אח"ז, ור"ל במעלת חכם שילמד לכל אדם יש לחוש לגסות רוח, משא"כ כשישנה הטבע ויעשה ההיפך שילמד מכל אדם, משפיל עצמו, ויהיה ענוה עם מעלת החכם. וכן גבור הוא שיתגבר על כל אדם, יש בו גסות רוח, משא"כ בשינוי טבעו שיכבוש יצרו ויהיה סבלן אחר היכולות, אז יהיה ענוה עם מעלת הגבורה. וכן עשיר עלול לגסות רוח, כמ"ש (עי' פיוט אחר המגילה) נתגאה בעשרו, ועשיר יענה עזות (משלי יח, כג) ובשינוי טבע יעשה ההיפך השמח בחלקו, ר"ל שיודע העושר שבידו הוא פקדון של חלק עניים הרבה, וכמ"ש בש"ס (ב"ב קלא:) הכותב כל נכסיו לבנו אחד בין הבנים לא עשאו אלא אפטרופס, וכתב רבי משה אלשיך בזה בפ' ראה, יעו"ש, ואני כתבתי מזה במ"א, ואחר שנשאר לו רק חלקו אז הוא כאחד מהעניים, והוא שפל וסבלן באמת שאין לו במה להתגאות.

206

ר״זאך דכל זה כשהוא חכם באמת ועשיר באמת כפשוטו וגבור באמת כפשוטו ויש מקום להתגאות במעלות האלו, ואפילו הכי ישנה טבעו לעשות ההיפך, אז נקרא ענוה שפל וסבלן, משא"כ כשאינו חכם באמת ומתנהג במדת החכם ללמוד מכל אדם אין זה עניו, וכן כשאינו גבור והוא נכנע לכל אדם אין זה ענוה, וכן עשיר ששמח בחלקו ואינו עשיר באמת אין זה ענוה, וז"ש בש"ס וכולן יליף ממשה, שהי' חכם באמת וגבור באמת כדכתיב (עי' שמות מ, יט) ויפרוש האהל, וכן עשיר באמת, ואפ"ה היה עניו שפל וסבלן, זהו נק' ענוה באמת, משא"כ בלאו הכי נק' ענוה פסולה שהיא עצם הגאוה, משא"כ כשיש לו כל המעלות הנ"ל ומשנה טבעו לעשות ההיפך אז הקב"ה משרה שכינתו עליו, וכנלמד מש"ס הנ"ל שאין פתחי אהליהם מכוונין אז ראויין שתשרה שכינה, ומוכח מבלעם שהיה רע עין ושינה טבעו אז ותהי עליו רוח אלדים. ובזה כתבתי אם אני כאן הכל כאן (סוכה נג.) ענוה, והבן.

207

ר״חובזה תבין ענין סירב השליחות שסירב משה רבינו ע"ה, כי אחר שנאמר לו (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלדים על ההר הזה, שיקבלו התורה על ידו, ולא רצה שילמוד הוא לכל אדם, רק שיהיה לומד מכל אדם, והבן.

208

ר״טובזה יובן קושית הר"ן הנ"ל, שהיה משה רבינו ע"ה כבד פה וכבד לשון וכו'. ועוד דבש"ס דסוטה (יב:) אמרו, הנער בוכה (שמות ב, ו), קולו כנער, אמר לי' רבי נחמיה עשיתו בעל מום וכו', ולמה לא תמהו דמבואר בפסוק שהיה כבד פה וכו', יעו"ש.

209

ר״יונ"ל דקושיא חדא יבואר באידך, דכ' חכמי הפילוספים דמשה רבינו ע"ה נולד בטבעו בכל מדות רעות, רק ששינה הטבע וכו'. ונודע כי שורש כל המדות הרעות הוא לב רע, כמפורש במשנה דאבות (פ"ב מ"ט) אמר להם צאו וראו וכו' רבי אלעזר אומר לב רע, אמר להם רואה אני דברי רבי אלעזר שבכלל דבריו דבריכם וכו', והלשון הוא קולמס הלב, ונמשך כבד פה וכבד לשון מכבדות הלב שהוא מצד רוע הלב, כמ"ש בפרעה (עי' שמות ח, כח) ויכבד את לבו וגו', ואחר ששינה טבעו שנעשה מכל מדות רעות מדות טובות, ודאי שנשתנה ג"כ מלב רע ונעשה טוב לב, והי' ראוי שיוסר ג"כ החסרון כבד פה וכבד לשון כי הלשון הוא קולמס הלב, וזה שסירב משה בשליחות לומר שאינו כדאי להשראת שכינה כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וע"כ עדיין לא יוכל לשנות טבעו מרעה לטובה, דאלו נשתנה הלב רע ללב טוב יוסר ג"כ חסרון קולמס הלב שהיא הלשון וכנ"ל.

210

רי״אוהשיבו הקב"ה (שמות ד, יא) מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' הלא אנכי ה', ואם יכול לשום פה לאדם בריאה מחדש, מכל שכן שיוכל לתקן החסרון שכבר נברא, וע"כ היה בכוונה שלא יתוקן חסרון הלשון, ללמד שהיה חסרון בלב ג"כ, שהיה לב רע ושינה הטבע, וזהו עיקר תכלית האדם, ומכל שכן להשראת שכינה, ונלמד זה ממשה. ויש לפרש שזהו כוונת הש"ס אין משרה שכינה אלא על חכם גבור, וענוה עם כל א', לשנות הטבע, וכולן נלמד ממשה וכו', והבן. והר"ן תירץ בסגנון זה ג"כ, והיינו לשיטתו יעו"ש, ולדברינו מבואר כל ספיקות הנ"ל, ואתי שפיר.

211

רי״בובזה נבאר פסוק תהלים סימן ס"ח (יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכון יה אלדים וגו'. דזכרתי כי משה רבינו ע"ה מצד טבעו היה עלול להרע, רק ששינה הטבע לעשות ההיפך, והיינו חכם הלומד לכל אדם עשה על ידי ענוה ההיפוך, וכן גבור ועשיר, באופן שהיה ענוה עם כל א' מן המעלות, אז נחשבו למעלות, משא"כ בלאו הכי, וכמ"ש רבי משה אלשיך (שמות כה, י-טו) בביאור משנה (אבות פ"ד מי"ג) ג' כתרים הם וכתר שם טוב עולה על גביהן, כי מעלת שם טוב עם כל א' מן ג' הנ"ל אז נחשב לכתר, משא"כ בלאו הכי יעו"ש, והכא נמי כך.

212

רי״גוזה ענוה נמשך לו מתואר אדם, כמ"ש בש"ס דסוטה פרק קמא (ה.) אמר רבי יוחנן אדם אפר דם מרה, ופירש רש"י (ד"ה אדם) שנקרא שמו אדם על שם וכו' לכך לא יתגאה וכו'. ונ"ל שזה פי' הפסוק (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ור"ל והאיש משה, ר"ל גם שהיה תואר איש על שם חשיבות שבו, שהיה חכם וגבור ועשיר וכו', מ"מ היה עניו מאוד, וזה נמשך לו מכל אדם, ר"ל מתואר אדם שהוא על פני האדמה, ואיך יתגאה, וכנ"ל, וק"ל.

213

רי״דובזה יובן עלית למרום, ר"ל שנתעלה ברום המעלות חכם וגבור ועשיר וכו', אבל לא היה המעלות שולטין בו כי היה עושה ההיפך, וזה שבית שבי, כי החכמה היה מטבעה להתפשט בעולם ללמד ולהראות חכמתו לכל, והוא עשה ההיפך שלמד מכל אדם, וכן גבור ועשיר, א"כ היה המעלות בשביה אצלו, וז"ש לקחת מתנות באדם, שלקח מעלות הנ"ל באופן שנקרא המעלות הנ"ל מתנות טובות, כשהוא באדם, לשון שפלות וענוה הנמשך מתואר אדם על שם אדם אפר דם מרה, כי ענוה עם כל א' מהמעלות הנ"ל נקרא מתנות, משא"כ בלא ענוה אין המעלות הנ"ל נקרא מתנות רק עונש, עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב), וכן באינך כשמתגאה יותר על ידי המעלות הנ"ל עם חכמתו ועשרו וגבורתו, נטרד בזה ובבא עי"ז, וכמ"ש היעבץ (אבות פ"ג מ"א) וכתבתי מזה במ"א, ולכך זכה ששרה עליו שכינתו ית', לא בשביל דורו, שהרי גם כשהיו סוררים שסרו ממנו ית' על ידי עשיית העגל, מ"מ לא מש מתוך אהל משה שכינתו יתברך, וע"כ מחמת ששינה טבע המדות זכה לזה, ושפיר דרש בש"ס הנ"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם וגבור וכנ"ל, וכולן ממשה, והבן.

214

רי״הובזה תבין מ"ש בש"ס דשבת פרק ט' (פט.) לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם. שחרפו אותו בתואר אדם לשון שפלות, עי"ז לקח מתנות וכו', ולפי הנ"ל מבואר, והבן.

215

רי״והגם דיש לפרש על פי פשט, על פי מ"ש בטור אבן העזר סימן ך"ז, ג' ספיקות על הרמב"ם (הל' אישות פ"ג ה"ב), שהקשה הבית יוסף (אבה"ע שם) ונשאר בצ"ע. ואני כתבתי ביאורו במ"א. והעולה משם, נתנה היא כסף קדושין וקבל הוא, באדם חשוב מקודשת, בההיא הנאה שקיבל ממנה וכו', וה"נ על ידי קבלת התורה נתקדשו ישראל להקדוש ברוך הוא בתואר אירוסין. וזה שאמר לקחת מתנות בתורת כסף קדושין, קשה הא נתנה היא כסף קדושין אינה מקודשת, ומשני באדם, ר"ל באדם חשוב מקודשת, בההיא הנאה שקיבל ממנה, וכתבתי מזה במ"א בארוכה, וגם על דרך פשט.

216

רי״זועל פי זה נבאר מדרש פ' וארא (ילקוט רמז קעו) וידבר אלדים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא וגו' (שמות ו, ב-ג) זש"ה (תהלים נ, ז) שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלדים אלדיך אנכי, גם שנתתיך אלדים לפרעה מ"מ אלדיך אנכי וגו', לכך נאמר וידבר אל משה וגו'. זש"ה (קהלת ז, ז) העושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה, כשהחכם מתעסק בעסקין מערבבין אותו מן החכמה ויאבד לב מתנה מן התורה וכו', ואפילו משה לפי שאמר (שמות ה, כב) למה הרעת[ה] לעם הזה וגו'.

217

רי״חלבאר זה, נ"ל לבאר קושית הר"ן הנ"ל (דרוש חמישי), שהיה משה רבינו ע"ה כבד פה וכו'. ונ"ל דכתבתי לעיל בשם מוהר"ן כי חסרון כבד פה אינו מצד עצמו, רק מצד זולתו שהוא בחי' פרעה העורף, הפונים עורף ולא פנים וממאנים לשמוע חכמה ומוסר, אז הוא כבד פה וכו', יעו"ש, ובזה תבין מ"ש בזוהר (ח"ב כה:) הדיבור בגלות, והבן.

218

רי״טובזה יובן פסוק שמעו עמי ואדברה, שהחכם בעל מוסר אומר להמוני עם שמעה עמי, אז ואדברה, שאוכל לדבר שלא אהיה כבד פה. ושוב הזהירה התורה לחכם המשמיע מוסר שהוא תואר ישראל, שלא להיות נפרד מהמוסר, בשעה שאומר מוסר לאחרים יכלול עצמו במוסר זה, כמו שכתבתי קחו עמכם דברים (הושע יד, ג), כי דברי מוסר שלך יהיה עמכם ג"כ וכו', וזה שאמר הכתוב ישראל ואעידה בך, להתרות בך, גם שנתתיך אלדים לפרעה, להוכיח במוסר לבחינת המוני עם שנקרא פרעה, מכל מקום אלדיך אנכי, להכלל עצמו במוסר עצמו מצד האחדות והתכללות זה בזה הנמשך ממנו שהוא כולל כל האחדות, וזה שאמר אלדים אלדיך אנכי, גם שנתתיך אלדים לפרעה מכל מקום אלדיך אנכי, וק"ל.

219

ר״כורימז זה בפסוק עצמו וידבר אלדים אל משה, ר"ל שנתן למשה בחינה זו לדבר מוסר דברי תוכחה שנקרא דיבור מצד בחי' אלדים, שיהיה אלדים לפרעה, ומכל מקום ויאמר אליו, מה שנוגע למשה בעצמו, שיכלול עצמו במוסרו מצד אחדותו יתברך שאני ה', ולבאר זה אמר זש"ה שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלדים אלדיך אנכי, והיינו פירוש לפרש בזה פסוק וידבר אלדים אל משה ויאמר אליו אני ה', דקשה תחלה אמר לשון דיבור ואח"כ אמירה, גם תחלה אמר אלדים ואח"כ ידו"ד, ולדברינו מבואר הכל, שתירץ וביאר פסוק זה בזה, והבן.

220

רכ״אזש"ה העושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה. לבאר זה נ"ל דכתבתי במ"א מ"ש בעקידה (שער מו) ביאור מדרש (שמ"ר ל, כב) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי (תהלים קיט, קכא) משל לסוחר שבאו עליו ליסטים והיה מזלזל בסחורתו לומר על אבנים טובות שהוא זכוכית וכו', אבל דוד המלך ע"ה לא רצה לזלזל בסחורתו, שנאמר (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב, לכך הוצרך להתפלל שינצל מהלסטים, שנאמר עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי וכו'. ויש להבין, מ"ט לא עשה דוד המלך ע"ה כסוחר הנ"ל עד שהוצרך להתפלל, ולא עשה כנ"ל וא"צ לתפלה.

221

רכ״בונראה לי דכתבתי במ"א דשמעתי פירוש גם אויל מחריש חכם יחשב (משלי יז, כח) כי רבי מאיר נכנס לבית הזונה וניצל מהגזירה וכו' (ע"ז יח:). אמנם אין זה כי אם לבני עליה שיכנס לסכנה זו, שהוא בחי' זכאה מאן דעייל ונפיק דאתבחינו בזה אבהן קדמאי כמו שכתב בזוהר ויצא (קמז:), יעו"ש. וגם כלב שהכניס עצמו בזה, הוצרך להשתטח על קברי אבות שיכנס דליעול וליפוק, כמו שכתבתי מזה במ"א ביאור פסוק (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' יעו"ש, לכך דוד המלך ע"ה לא רצה ליכנס בסכנה זו לעשות עצמו אויל מחריש, פן ישאר ח"ו בבחינה זו, לכך התפלל בעד עצמו בל תניחני לעושקי, והבן.

222

רכ״גובזה יובן העושק יהולל חכם, ר"ל מחמת פחד העושק שעושה עצמו אויל מחריש, כדי שיהיה חכם יחשב, היינו בעייל ונפיק אז באמת חכם יחשב, משא"כ לפעמים יש לחוש שהעושק יהולל חכם, שנתפס ביד עושקים וישאר אויל והולל מה שהיה תואר חכם, ויאבד לב מתנה - מה שהיה חכם להפך מן לב רע ללב טוב שנקרא לב מתנה כנ"ל, עכשיו יאבד לב מתנה הנ"ל, והראי' שגם משה שנכנס לבחינת מצרים סוד עייל ונפיק, הרהר אחר מדותיו ית' ואמר למה הרעת[ה] לעם הזה, וז"ש העושק יהולל חכם, שסבר החכם לגנוב דעת היצה"ר והעושקים, ובאמת העושקים והיצה"ר יהולל חכם, שגנב היצה"ר והעושק דעת חכם, לכך לא רצה דוד המלך ליכנס בזה והתפלל בל תניחיני לעושקי, והבן.

223

רכ״דובזה יובן ש"ס דסנהדרין ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, שרוצה ליכנס בסכנה הנ"ל כדי להפך מן רע לטוב שיעשה מן חרם רחם, כי כל זמן שהרשעים בעולם, ר"ל בזמן שגברה שליטת החיצונים בעולם לא יכנוס לסכנה זו שהיא בחינת עייל ונפיק.

224

רכ״הומפרש בש"ס מאי רשעים, דסבר כפשוטו, והוקשה לו קושיא הנ"ל מה ענין זה לזה. ומשני, כי רשעים היינו גנבי, ר"ל מה שסובר הוא לגנוב דעת היצה"ר נעשה בהיפך שיצה"ר גונב דעתו, ולכך כלך מדרך זה בזמן שהרשעים הנ"ל גברו בעולם לא ידבק בידך וכו', והבן.

225

רכ״ווכל זה בזמנים הללו, משא"כ יעקב בחיר האבות ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח), שנכנס ויצא בשלום, דעייל ונפיק בבחינה זו לגנוב דעת היצה"ר ולהפכו לטובה כנ"ל, ולקח במרמה הברכות, ואחר כך הסכימו עמו למעלה ויברך אותו לא יקרא שמך יעקב, בעקבה ומרמה, כי אם ישראל יהיה שמך וכו' (בראשית לה, ט-י).

226

רכ״זובזה יובן ויחי יעקב, על ידי עקבה ורמיה שגנב דעת מצירים שהוא היצה"ר שר עשו כנודע. וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה, י"ז גמטריא טוב, שהיפך מרע טוב, והבן.

227

רכ״חוזה נראה לי פירש הזמר (מה ידידות) נחלת יעקב יירש בלי מצרים נחלה, ר"ל על ידי עקבה ורמיה מהפך המצרים והקטיגור לסניגור ונעשה מרע טוב, וז"ש בלי מצרים נחלה, והבן.

228

רכ״טוזהו פירש הש"ס דשבת (קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'. דאיתא בספר יצירה (פ"ב מ"ד) אין ברעה למטה מנגע, ואין בטובה למעלה מענג וכו' יעו"ש. ובזה כל המענג וכו', היודע להפך מנגע לענג, נותנין לו נחלת יעקב, על ידי עקבה ורמיה יש לו נחלה בלי מצירים, והבן.

229

ר״לעוד י"ל ביאור ש"ס (ב"ב ס.) שאין פתחי אהליהם מכוונין וכו'. וביאור ש"ס דסנהדרין (קיג:) ולא ידבק וכו'. דכתבתי במקום אחר הסב לאחריהם (עי' שמואל ב ה, כג).

230

בן פורת יוסף, ויחיBen Porat Yosef, Vayechi

Welcome to Sefastia