בן פורת יוסף, וישבBen Porat Yosef, Vayeshev
א׳ונבאר על פי סוד ומוסר השכל פסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו' (לז, א-ב).
1
ב׳ובמדרש (בר"ר פד, ג) וישב יעקב, כתיב (איוב ט, כג) למסת נקים ילעג, א"ר אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג ואמר לא דיין מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה וכו' נזדווג לו שטנו של יוסף וגו'. והספיקות רבו ונטפרין אח"ז.
2
ג׳נ"ל דאיתא במשנה דאבות (פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ע"כ. והספיקות רבו, עיין במפרשים. גם מאי אשריך בעולם הזה וכו', ונפרט אח"ז ג"כ.
3
ד׳ונראה דכ' בע[ו]ללות אפרים דף לח (מאמר קמא), כך דרכה של תורה וכו', לאחוז במדות הסתפקות ולא יבקש וידאג על המותרות, ועל דרך שנאמר (קהלת א, יד) מתוקה שנת העובד, היינו עובד ה', לפי שאינו מקפיד על אכילתו ואינו דואג אם יאכל מעט או הרבה, אמנם השבע לעשיר איננו מניח לו לישן (שם), כי הדאגות מנדדים שינה מעיניו, וז"ש ועל הארץ תישן, ר"ל שאם תאחז במדת הסתפקות אז אפילו אם תשכב על הארץ תישן, משא"כ בדואג אפי' אם ישכב על מטות מרוקמות לא יישן ולא ינוח, וז"ש ביששכר (בראשית מט, טו) וירא מנוחה כי טוב וכו'. וז"ש (ברכות י.) שעשה הקב"ה לאדם דדים במקום בינה, שלא יינק ממקום הטנופת, ר"ל שמכאן יקח המשכיל לימוד שלא יהיה לו יניקה ממקום הטינופת, דהיינו מפעול[ו]ת רעות וכו'. והיינו כעין שכתבתי ביאור פסוק (בראשית יד, כא) תן לי הנפש והרכוש קח לך וכו'.
4
ה׳ונ"ל על דרך הלצה, זהו שאמרו בש"ס דסנהדרין (פ"י מ"ב, קו:) דואג ואחיתופל אין להם חלק לעולם הבא וכו'. ר"ל כי כך דרכה של תורה וכו', משא"כ הדואג וכנ"ל. וגם מחמת שהוא דואג שלא יקפח חבירו הת"ח פרנסתו, הוא נותן דופי בחבירו, וגם שהוא אחיו מ"מ תופל לומר עליו תופל ושמץ, ואין זה דרכה של תורה שיהיה אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא וכנ"ל, לכך אין לו חלק לעולם הבא, וק"ל.
5
ו׳ולי נראה לפרש כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, גם כן על דרך הנ"ל, אפילו אם לא יהיה לו לאכול רק פת במלח, תאכל, ר"ל יוכל לאכול, משא"כ ההולך אחר העושר הנק' רעה חולה עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב), וכמ"ש בזוהר יעו"ש, וכמו חולה שאינו יכול לאכול ולישן ה"נ כך.
6
ז׳אמנם דהל"ל לחם במלח תאכל. נ"ל רמז שיש ב' כתות, מחלת ולילית גימטריא ת"פ, על ידי יללה של תשובה ר"ל יסורין הנק' מלח הממתקת הבשר, וכמ"ש בש"ס פרק קמא דברכות (ה.) יעו"ש, וז"ש פת במלח תאכל, והבן.
7
ח׳ומים במשורה תשתה כנ"ל ג"כ. ועל הארץ תישן כפירוש עוללות אפרים הנ"ל. וחיי צער תחיה, רצה לומר גם בחיי צער מ"מ יחיה בתורתו ועבודתו ית' להיות עמל בתורה. ואם אתה עושה כן, שכבר הוא מורגל בעוני ואעפ"כ עושה תמיד הטוב והישר בעבודת ה', אז גם שיהיה אשריך בעולם הזה, שיהיה מושפע אח"כ בעושר, מ"מ יעשה כפי ההרגל, לכך וטוב לך לעולם הבא, וק"ל. ועד"ז כתב האלשיך ביאור משנה דאבות (פ"ד מ"ט) כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר וכו'.
8
ט׳ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ק דשבת (י:) אמר רבא בר מחסיא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל ב' סלעים מלת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו שאר אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים וכו'. והקשו התוספות (ד"ה ה"ג נתגלגל) הא בלאו הכי נגזר, שנאמר (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וכו'. ומשני, שמא לא הי' נגזר עינוי כל כך וכו', יעו"ש. וכבר בארתי זה.
9
י׳וכעת נ"ל לתרץ על פי קושית הרמב"ם בפ"ו מהלכות תשובה (ה"ה) וז"ל: כתיב בתורה ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצרים לעשות רע וכו', ולמה נפרע מהן. ומשני, שכל א' חטא בבחירתו וכו', יעו"ש.
10
י״אול"נ דקושית הרמב"ם לא קשה מידי, על פי קושיא אחרת, דאיתא בש"ס דנדרים פ"ד (לב.) א"ר אבוהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו רדו שנה, מפני שעשה אנגריא בת"ח וכו', רבי שמואל אמר על שאמר (בראשית טו, ח) במה אדע וכו'. והקשה הרא"ש (נדרים שם) הא העונש מפורש על אמרו במה אדע וגו'. ומשני, כי עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע וכו'. וי"ל א"כ איך נפל בחטא זה הראשון וכו'. ועוד דהקשה הגאון מוהר"ש קאידנובער (הג"ה בע"י שם בנדרים) דעל פי חשבון המובא בתי"ט בפ"ק דברכות (ז:) במה אדע קודם למלחמת המלכים, א"כ איך עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע דקדים, וצ"ע.
11
י״בונ"ל דקושית הרמב"ם וקושית הרא"ש יבואר חדא באידך, כי שאלת אברהם במה אדע ותשובת הש"י ידוע תדע וגו' הוא על כוונה אחרת.
12
י״גואגב יבואר פסוק פ' תולדת (בראשית כו, ג-ד) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה גור בארץ הזאת וגו'. והענין, דאיתא במס' שבת פרק כל כתבי (קיח.) אמר רבי יוחנן כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב וגו'. וזה צריך טעמא. ורבו המפרשים בזה.
13
י״דונראה דאיתא בש"ס (שבת סג.) ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז), ודרשו למיימינים ולמשמאילים וכו', יעו"ש. ובזוהר פ' וישב בדף קפ"ד ע"ב: ההוא דאשתדל באורייתא לשמה אית ליה ארך ימים בההוא עלמא דביה אורכא דיומין וכו', בשמאלה עושר וכבוד, שלא לשמה אגר טב ושלוה אית ליה בהאי עלמא וכו'. ובדף ק"צ ע"א מבואר עוד, יעו"ש.
14
ט״ווא"כ ה"נ יבואר על דרך זה, דנודע (ע"ז ג.) דעולם הזה נקרא ערב שבת, ועולם הבא נקרא שבת וכו', וז"ש כל המענג את השבת, ר"ל שכל הענג שיש לו בעולם הזה הוא כדי לענג את השבת שהיא עולם הבא, שאינו עוסק בהיותו בעולם הזה אחר תענוגי עולם הזה רק אחר תענוגי עולם הבא הנק' שבת, ונמצא כל מעשיו הטובים בעולם הזה הוא לענג השבת, דהיינו לשמה, לכך מדה כנגד מדה נותנין לו נחלה בלי מצרים, דהיינו שכרו בעולם הבא ששם אורכא דיומין והוא נחלה בלי מצר וגבול. משא"כ שכר עולם הזה למי שעוסק שלא לשמה הוא נחלה שיש לו מצר וגבול, כי כל עניני עולם הזה הוא בעל תכלית וגבול, וק"ל.
15
ט״זעוד י"ל כל המענג את השבת וכו'. ונבאר משנה בפ"ק דקדושין (מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו'. וכבר בארתי זה. וכעת נ"ל דעיקר ענג שבת דכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענג, דהיינו לקשר בת עם ש' דהיא בינה, ועל ידי שמענג מחצב הנפשות על ידי אכילה ושתיה בשבת בכוונה הראוי, מקשר מלכות השכינה הנק' בת עם בינה ששם שורש התענוג, כי שם אין שופ"ר.
16
י״זובזה יובן, מתייחד אדם עם ז"א גימטריא מ"ה מספר אדם, והוא יעקב, עם אמו בינה, ועם בתו מלכות דהיינו שבת, והיינו על ידי שמענג את השבת וכנ"ל, והיינו על דרך שכתב בזוהר (ח"א נ.) עד תאות גבעות עולם (בראשית מט, כו), זה להשפיעו וזה לקבל ממנו השפע, והבן.
17
י״חובזה יובן, כל המענג את השבת, לקשר ש' בת, מלכות עם הבינה, אז נוצר תאנה יאכל פריו, נותנין לו נחלה בלי מצרים, שכרו שם בבינה אין מצר וצרה, שאין שם שופ"ר, והבן כי יעקב הוא בין רחל ולאה לקשר ש' בת, לכך לו ניתן נחלה בלי מצרים שהיא נק' עולם הבא סוד הבינה כנודע, וז"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך.
18
י״טהעולה מכל זה, מה שהבטיח הש"י ליעקב (בראשית כח, יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, היינו הארץ העליונה נחלה בלי מצרים. ואין כל אדם זוכה לזה כי אם על ידי האמנה ודביקות בו ית', כמ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק, שהוא פרי כל התורה, ולכך בפ' לך לך אחר שנאמר (בראשית טו, ו-יד) והאמין בה' וגו', אז ויאמר אליו אני ה' וגו' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, ר"ל הארץ הנק' זאת, שהיא הארץ העליונה מלכות, שהיא לרשתה - ירושה עולמות בלי הפסק, משא"כ עולם הזה יש לה הפסק.
19
כ׳ובזה תמה אברהם במה אדע כי אירשנה (שם, ח), ר"ל במה יזכו לדביקות זה הנק' ידיעה, וז"ש במה אדע כי אירשנה, כי אברהם בעצמו כשזכה להאמנה ודביקות ויחשבה לצדקה, ומכל שכן בניו שיהיו טרודים בפרנסה ועסקי עולם הזה, במה יזכו לדבקות שהיא מדריגה עליונה.
20
כ״אוהשיבו הש"י שיוכלו לבא לזה על ידי יסוד אחד שיקיימו בעצמם, שיהיו גרים בארץ לא להם, ר"ל שיחשבו עצמם גרים בארץ עולם הזה, שידעו כי היא לא להם רק לפי שעה, שיכינו צדה לדרך של עולם הבא שהיא להם במוחלט, ואז לא יעשו עיקר מעניני עולם הזה רק מעניני עולם הבא שהיא להם ירושה עולמית, ובזה יצאו מעולם הזה ברכוש גדול, לברר כל נצוצין שעל ידי התורה והתפלה ואכילה ושתיה, הכל בסוד בירורין, כמ"ש במ"א בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), והבן.
21
כ״בומעתה מבואר כוונת יצחק, שסבר גירות שנגזר על זרע אברהם הוא כמשמעו בארץ לא להם, לכך וילך יצחק גררה (בראשית כו, א-ב), לקיים גירות הנ"ל. והודיעו הש"י שאין משמעות הפסוק כפשוטו רק על כוונה הנ"ל, וז"ש גור בארץ הזאת, ואהיה עמך - שתזכה לדביקות שמי הגדול.
22
כ״גוסרה קושית התוס', שלא היה גזירה שיחמסו המצרים זרע אברהם, רק הש"י הודיעו יסוד שיזכו לדביקות שמו הגדול אם יקיימו בעצמן גירות בארץ הזאת שהיא עולם הזה, שידעו שהיא לא להם, ויעשו עיקר מארץ שהיא לה' ארץ העליונה.
23
כ״דולא קשה מידי קושית הרמב"ם, כי נתגל[ג]ל הדבר שירדו אבותינו למצרים עבור ששינה בנו בין הבנים, ובבחירתן חטאו המצרים בלתי גזרה, ולכך נענשו, והבן.
24
כ״הובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ר"ל שנתיישב יעקב לישב בשלוה בארץ מגורי אביו, מה שקיים אביו גירות בארץ ההיא על דרך הנ"ל, הגם מי שהורגל בדרכי תורה כנ"ל גם אם אח"כ אשריך בעולם הזה שיושב בשלוה מ"מ טוב לו לעולם הבא כי כבר מתוקן ומורגל לעולם הבא וכאמור, משא"כ אם רגיל לישב בשלוה תחלה ומבקשים לישב בשלוה לפי הרגלו אח"כ ג"כ, לכך אמר לא דיין לצדיקים שמתוקן להם לעולם הבא, כי דרכי התורה הנ"ל הוא תיקון לעולם הבא, אבל אם מבקש לישב בשלוה איך יהיה מתוקן לעולם הבא.
25
כ״ולכך קפץ עליו שטנו של יוסף, ר"ל כי אלה תולדות יעקב יוסף, והענין כי יעקב שיוכל לענג שבת לקשר ש'בת' וכנ"ל, הוא על ידי יוסף שנקרא צדיק אבר התענוג, וכמ"ש בעל כף נחת פ"ו דנגעים (מ"ז) שנקרא ראש הגויה הוא גיד האמה, כי זה האבר ראש לכל הנאות ותענוגי הגוף וכו', יעו"ש, וז"ש נזדווג לו שטנו של יוסף, ר"ל היפך התענוג, כי מי שהורגל בדרכי תורה יוכל להתענג ברוחני, משא"כ מי שהורגל בשלות עולם הזה רחוק מתענוגי רוחני.
26
כ״זעד אח"כ שנאמר (מה, כז-כח) ותחי רוח יעקב אביהם, כי עוד יוסף בני חי, ר"ל תענוג הגשמי והרוחני הוא באבר חי, וז"ש עוד יוסף בני חי, והבן*ובזה נבאר פסוק משלי י"ב (יא) עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש וגו'. עוד שם סימן ך"ח (יט-כ) איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה וגו'. דכתב האלשיך, יעו"ש..
27
כ״חולפי הוצעה הנ"ל מבואר דהכי קאמר, עובד אדמתו שהיא לו בהחלט, דהיינו לעולם הבא, ועל כן נוהג בדרכי תורה הנ"ל, על הארץ תישן וכנ"ל, לכך ישבע לחם, ר"ל שיש לו שביעה מן לחם לחוד, אחר שיש לו מדות הסתפקות. אבל מי שהוא מרדף רקים, ר"ל אחר עולם הזה רודף שאח"כ נשאר ריקם ממנו, כי היא ארץ לא להם, לכך ישבע ריש, ר"ל גם כי ישבע בעושר רב נקרא ריש בגשמי וברוחני, כי בגשמי על דרך שכתב מהר"ם שיף (סוף חולין) ריש ועשר אל תתן לי וגו' (משלי ל, ח), שאין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר א, יג), א"כ יותר שהוא עשיר נקרא יותר ריש, ודפח"ח. וברוחני, דכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) בביאור קושיא אם בחוקותי תלכו וגו' (ויקרא כו, ג) איך מזכיר שכר גשמי בתורה וכו'. ומשני שאין זה עצם השכר רק הכנה שיהי' פנוי לעשות הכנה לעולם הבא, ובהיפך מטרידין אותו בעסקי עולם הזה שלא יהיה פנוי לפקח בעסקי עולם הבא, ואובד ב' עולמות וכו' יעו"ש. וז"ש ומרדף ריק[י]ם, שהוא רודף ריקים, אחר עסקי עולם הזה, ואינו פנוי לפקח בעסקי עולם הבא, ישבע ריש לשני עולמות, בזה ובבא, וק"ל.
28
כ״טאיש אמונות רב ברכות, כי ההפרש בין זה שמניח עסק עולם הזה ועוסק בעניני עולם הבא, בין זה שמניח עסקי עולם הבא ויום ולילה לא ישבות לרדוף אחר פרנסת עולם הזה ושאר עניני עולם הזה, כי עסק
29
ל׳פן ב' על פי סוד ומוסר השכל פסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ וגו' (לז, א-ב). והספיקות עם ביאורן כבר כתבתי לעיל.
30
ל״אונ"ל לבאר ש"ס דעירובין וכו', דבכ"מ הקשה דברי הרמב"ם אהדדי, דכתב (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ג) אכל מצה בלי כוונה יצא, ובשופר בלי כונה לא יצא (הל' שופר פ"ב ה"ד). ומשני, במצה עכ"פ עשה מעשה האכילה וכו', משא"כ בשופר ליכא מעשה, וכאשר הוא בלי כוונה ג"כ, א"כ לא עשה כלום, לכך לא יצא וכו'.
31
ל״בובזה נ"ל לבאר קושית התוספ[ו]ת בפ"ט דשבת (פח. ד"ה כפה) כתבתי במ"א, למה הוצרך לכפות הר כגיגית, הא אמרו מעצמן נעשה ונשמע. ומשני התוספ[ו]ת, שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרין וכו'. והקושיא מפורסמת, אדרבה מתוך האש אינו ראוי לחזור. וכתבתי מזה.
32
ל״גוכעת נראה לי כוונת התוספ[ו]ת, כי התלהבות האש הגדולה הוא מעלה נפלאה, ואי אפשר שיהיה בהתמדה במדריגה זו הגדולה, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) כמו שכתבתי
33
ל״דעולם הזה הוא תאוה לעינים ומוכן תאותו מיד, משא"כ עניני עולם הבא הוא באמונה והקפה, וז"ש איש אמונות, לפקח בעניני עולם הבא שהוא איש אמונה, זה זוכה לרב ברכות בשכר עולם הנצחי. משא"כ אץ להעשיר, שעוסק בעניני עולם הזה שהוא מיד, וז"ש אץ להעשיר לא ינקה, ר"ל שנטרד משניהם, מעולם הזה ועולם הבא כנ"ל, וק"ל.
34
ל״העוד י"ל, דאיתא בש"ס דמכות (כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה וכו'. וכבר בארתי זה לעיל. ועוד י"ל, דשמעתי מהרב המגיד מוהר"מ נחלת יעקב [י]ירש בלי מצרים נחלה (פיוט מה ידידות), כי מי שעושה עצמו עקב ושפל שאינו ראוי לשכר מצותיו רק מצד אמונתו ית' שהוא נאמן לשלם שכר גם שאינו ראוי, וכשהוא ית' א"ס כך השכר אין לו גבול ומצר, משא"כ מי שרוצה להעשיר בגשמי או ברוחני עבור שכר מצותיו זה יש לו שכר קצוב לפי שיעור מצותיו. וז"ש נחלת יעקב יירש בלי מצרים נחלה, ודפח"ח. וז"ש וצדיק באמונתו יחיה, מצד האמונה לא שראוי לשכר, זה יחיה.
35
ל״ווז"ש איש אמונות רב ברכות, ר"ל מי שסובר שאינו ראוי לשכר רק מצד אמונה, זה זוכה לרב ברכות. משא"כ אץ להעשיר על ידי מעשיו, לא ינקה, שיש בו שום שמץ ודופי, וכמ"ש האלשיך במשלי יעו"ש, וק"ל.
36
ל״זבמקום אחר, וחש הקב"ה פן יאמרו ישראל אם יש התלהבות האש הגדולה אז יש מקום לעבודת ה' בתורה ותפלה, משא"כ כשנסתלקה האש הגדולה אין מקום לעבודה, וכמו שכתב הרמב"ן לשואלו דבר איזה עבודת ה' על אמיתת, והשיבו אם יש שם אהבה ויראה זהו עבודת ה' ואם לאו וכו', שמעתי מפי מורי זלה"ה ע"ה. לכך כפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית, ללמד שגם שאינו חושק לתורה ועבודת ה' מ"מ אינו בן חורין ליבטל, רק יעשה בעל כרחו וידמה כמי שכופו אותו לעשותו בעל כרחו.
37
ל״חוהוא דרך טוב לאיש ישראלי לימי הקטנות, שלא יבטל התמיד מעסק למודו ועבודת ה' גם שאין חושק, דמ"מ עשה מעשה, שהדיבור נקרא מעשה (עי' שבת קיט:), ולכך גם שהי' בלי כוונה יצא, וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל.
38
ל״טוזה נ"ל פירוש הפסוק תהלים סימן א' (ב) כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. ר"ל דנודע מעלת דביקה חשיקה חפיצה וכמ"ש בראשית חכמה שער אהבה (פ"ד) יעו"ש, וז"ש בתורת ה' חפצו, ידבק עצמו על ידי תורת ה' בו ית', שנקר' חפיצה, ומ"מ כשאינו יכול לדבק בו יתברך על ידי עסק התורה מ"מ בתורתו יהגה יומם ולילה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ:), והבן. וז"ש חז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה וכו', וכתבתי מזה במ"א ביאור משנה (ברכות פ"ד מ"ג) אם שגורה תפלתו בפיו יתפלל י"ח, ואם לאו מעין י"ח.
39
מ׳ובזה נ"ל לבאר ש"ס דעירובין פרק ה' (נד.) כי חיים הם למוצאיהם (משלי ד, כב) היינו למוציא בפה וכו', רבא אמר מהכא (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, אימתי תאות לבו נתת לו בזמן וארשת שפתיו בל מנעת סלה. רבא רמי, כתיב תאות לבו נתת לו, וכתיב וארשת שפתיו בל מנעת סלה, זכה תאות לבו נתת לו, לא זכה וארשת שפתיו וכו'. ופירש רש"י, זכה, שיש לו מזל טוב, לא זכה וכו'.
40
מ״אוהקושיא מפורסמת, רבא רמי וכו', הא רבא עצמו ביאר קודם זה אימתי וכו', וכן הקשה הרי"ף. ועוד הקשה, א"כ מנלן לרבא דצריך שיוציא בפה, והא ארשת שפתיו הוא אתי ללימוד אחר, לענין תפלה, וכדרמי רבא ומשני. ועוד למה יצא רש"י מפשוטו לפרש זכה מצד המזל, ולא כפשוטו זכה מצד מעשיו, וצ"ל דאם כן קשה לא זכה שהוא רשע אז וארשת שפתיו וכו', הא תפלה שהוא זבח רשעים תועבה (משלי כא, כז), וגם ארשת שפתיו לא יקובל.
41
מ״בונ"ל דקושיא חדא יתורץ באידך על ידי קושיא ג', דיש לפרש פסוק וארשת שפתיו לענין תורה וכרבא, או לענין תפלה, או דקאי אשניהם בין בתורה ובין בתפלה וכסברת הרי"ף בזה, והכריע רבא דאם נפרש פסוק זה בתורה אז הכל בבא א', ואתי סיפא לפרש רישא אימתי וכו', ואם נפרש לענין תפלה על כרחך הוא שני בבות מכח איזה לימוד אחר, ולכך רמי דסתר סיפא לרישא, ומשני זכה וכו'.
42
מ״גדאיתא בש"ס דברכות פרק ה' (לב:) כל המאריך בתפלתו וכו', איני והא אמר רבי חייא כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סופו בא לידי כאב לב, שנאמר (משלי יג, יב) תוחלת ממושכה מחלת לב, מאי תקנתיה יעסוק בתורה שנאמר (שם) ועץ חיים תאוה באה, לא קשיא הא דמאריך ומעיין וכו'. ובא רבא לפרש דברי רבי חייא הנ"ל דמפרש תקנתא יעסוק בתורה ואז עץ חיים תאוה באה, דס"ד גם באינו מוציא בשפתיו תאוה באה גם כן, לכך בא לפרש רבא דמוכח מפסוק זה אימתי תאוה באה, כמ"ש תאות לבו נתת לו בזמן וארשת שפתיו בל מנעת, שמוציא בפיו. משא"כ אם נפרש פסוק זה לענין תפלה, ע"כ מוכרח לפרש שהם שני בבות, דמצינו פסוק א' דתאות לבו נתת לו בלי ארשת שפתיו כמו שנאמר (ישעיה סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה, קודם שהוציא בפיו, וכתיב וארשת שפתיו וגו', ואם כן קשה אהדדי אם הם שני בבות. ומשני, זכה, ופירש רש"י זכה מצד מזל, ולא רצה לפרש כפשוטו, דא"כ קשה לא זכה אז וארשת, וכנ"ל.
43
מ״דולי נראה לפרש כפשוטו, ולא קשה מידי, דכתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ג) אכל מצה בלי כוונה יצא, ובשופר בלי כוונה כתב (הל' שופר פ"ב ה"ד) דלא יצא, וקשה אהדדי, וצ"ל כתירץ הנ"ל לחלק, בעשה מעשה יצא בלא כוונה, ובלא מעשה לא יצא וכו'. והנה בש"ס (ב"מ צ:) אמרו עקימת שפתיו הוי מעשה. ובזה יובן, זכה תאות לבו נתת לו, כי תכין לבם תקשיב אזניך (תהלים י, יז), שאם זכה שיוכל לכוין בכוונת לבו שאז תפלתו מקובל, כמו שאמרו חז"ל (עי' ברכות לא.) על תכין לבם אז תקשיב אזניך, שתפלתו מקובלת יעו"ש, וז"ש תפלה שהיא בכוונת הלב שנק' תאות לבו, אז מקובלת, וז"ש תאות לבו נתת לו. לא זכה, שאינו יוכל לכוין בכוונת הלב, עכ"פ וארשת שפתיו בל מנעת סלה, שהדיבור נחשב מעשה ויצא ידי תפלה גם בלי כוונה.
44
מ״הוזה שאמר ש"ס דעירובין (סה.) יכולני ליפטר מדין תפלה בלי כוונה, שנאמר (ישעיה נא, כא) שכורת ולא מיין. והקשה שם הרי"ף הא שיכור תפלתו תועבה. ולדברינו אתי שפיר, דמוכח מפסוק וארשת שפתיו דעכ"פ דיבור יצא גם בלי כוונה, והבן.
45
מ״ועוד י"ל אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף וגו' (בראשית לז, ב), דזכרנו לעיל, רבא רמי כתיב (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת לו, וכתיב וארשת שפתיו וגו'. והקשה הרי"ף וכו'. ובארתי לעיל, וכעת נ"ל לבאר לשון סלה, וגם לשון בל מנעת.
46
מ״זדרבא רמי כתיב תאות לבו נתת לו, משמע אם שאל תאותו בכוונת לב אז נתת לו, וכתיב וארשת שפתיו, משמע אם היה רק מהשפה ולחוץ בלי כוונת לב גם כן נתת לו. ומשני, זכה תאות לבו נתת לו, דנודע מ"ש (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזניך, הרי שהקב"ה תכין לבו ומסייעו כדי שיוכל לכוין לבו כדי שתקשיב אזניך, וה"נ כך אם זכה תאות לבו נתת לו, ר"ל הקב"ה נתן לו מתנה זו שיוכל לכוין לבו בחשק ותאוה, ז"ש תאות לבו אתה נתת לו זה, כדי שתקשיב אזניך ויקובל תפלתו. לא זכה שהקב"ה יכוון לבו, שיהיה בבחינת תאות לבו נתת לו, אז ארשת שפתיו בלי כוונת הלב מכל מקום בל מנעת סלה, ר"ל גם שעכשיו הוא ארשת שפתיו לבד ואינו בכוונת הלב, אחר כך כשתכין לבם יקובל כל תפלתו למפרע, אחור וקדם וכו', גם שהיה ארשת שפתיו לבד, וז"ש סלה דייקא והבן כי מבואר בכתבי האר"י זלה"ה דכך דרכו של הש"י להטיב עם בריותיו, על ידי תפלה א' שהוא בכוונה מעלה כל התפלות, נוסף לזה גם שהוא אינו מכוין ויש צדיק אחר שמכוין מעלה כל התפלות של בני עולם, ולכך וארשת שפתיו בל מנעת סלה, לנצח, כי גם שעכשיו וכו'.
47
מ״חוכל זה שייך בתפלה, שיש עת רצון ויש עת שאינו לרצון, כמ"ש (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וכמ"ש בזוהר, וכן כתיב (ישעיה מט, ח) בעת רצון עניתיך, לכך לפעמים בעת רצון תאות לבו נתת לו - על ידי שתכין לבם וכנ"ל, ובלא עת רצון אז הוא ארשת שפתיו לבד וכנ"ל.
48
מ״טאבל בעסק התורה כפה הקב"ה הר כגיגית (שבת פח.), ורימז שלא יתבטל התמיד מה שנאמר (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, בין שהוא עת רצון או לאו, ולכך אמרו חז"ל עץ חיים תאוה באה לעולם, שהוא בעסק התורה בין ברצון או לאו. ולכך אמרו חז"ל (פסחים נ:) לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך וכו'. ושפיר דרש רבא בתורה לעולם תאות לבו נתת לו כשפותח פיו בתורה, וז"ש אימתי, ר"ל שכל זמן וארשת שפתיו בל מנעת סלה, אבל בתפלה שפיר דמי דיש עת וזמן, והבן, וכתבתי במ"א בשם מורי זלה"ה ביאור אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה), כעין הנ"ל, והבן.
49
נ׳ובזה יובן אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, ר"ל כי תואר יעקב הוא וארשת שפתיו הנ"ל, כמש"ה (ישעיה מג, כב) 'ולא אותי קראת' זה בחי' 'יעקב' וכמ"ש האלשיך, כתבתי מזה במ"א. משא"כ יוסף בחינת דעת וכוונת הלב, כמ"ש (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף, בחינת הדעת וכו'. וזש"ה (קהלת א, יח) יוסיף דעת יוסיף מכאוב, על דרך שכתבתי לעיל כי המוסיף והולך ממדריגה למדריגה הוא בבחינת והיו חייך תלואים לך מנגד וגו' (דברים כח, סו), שהוא מכאוב. וז"ש אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, ואז בחי' שניהם מקיים אחור וקדם צרתני, ואתי שפיר, והבן.
50
נ״אוז"ש (בראשית מב, ו) ויוסף - בחינת הדעת, הוא השליט על הארץ - בחינת יעקב, שהם בחי' וארשת שפתיו לבד, ועל ידי יוסף בחי' תאות לבו נתת לו, ואז בצירוף אנשי חומר גם וארשת שפתיו של אנשי החומר בל מנעת סלה, וכנ"ל, והבן.
51
נ״בובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, שעיקר תולדת התורה שהיא קול יעקב, היינו על ידי הדיבור שהוא יוסף ברית הלשון, כי חיים הם למוצאיהם בפה וכנ"ל. וז"ס גוף וברית חשבינן חד, שהוא יחוד קול ודיבור, כי שורש הגוף הוא הלב, וקולמס הלב הוא הלשון, לכך גוף וברית הלשון חד הוא, יחוד קבה"ו, קול ודיבור, ושפיר אמרו עסק התורה על ידי קול ודיבור דוקא, לכוונה זו.
52
נ״גוכן בתפלה יש ב' בחינות אלו, וז"ש (תהלים יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי, שהם ב' בחינות הנ"ל כמ"ש בזוהר, והבן. וזהו נעשה ונשמע (שמות כד, ז), כי שמיעה בלב, שמע והבן. ודיבור הוא נעשה כנ"ל בלי כוונה, והיינו מה שכפה ההר וכתירץ התוס' הנ"ל, והבן.
53
נ״דאמנם לבאר תחלת הפסוק וישב יעקב וגו', נ"ל דכתבתי משל בן מלך שהיה לו חולי ריבוי דמים, ורפואתו להפחידו, כי חרדה מסלקת הדמים, עד שהורגל בכל הפחדים וכו'.
54
נ״הובזה יובן וישב יעקב בארץ שנתיישב והורגלו בחי' יעקב המוני עם, בכל מיני פחדים שהיא מגורי אביו פחד יצחק, בכל מיני פחדים הורגלו ואין רפואה, ונשארו בבחינת ארץ כנען בחולי וכאב, שהוא ההפרש בין בחי' תואר ארץ כנען ובין תואר ארץ ישראל, כמ"ש בזוהר (ח"א עג.), וכתבתי מזה, עד שהיה נולד ליעקב יוסף בחי' הדבור, צדק תדברון (תהלים נח, ב) בתוכחת מוסר להבינם זה שאין להם רפואה, ואז היתקע שופר ומוסר בעיר ועם לא יחרדו ויפחדו, וזהו רפואתן, רפואה עולמית, והבן.
55
נ״וועפ"ז נ"ל לבאר (שמות טו, כו) והיה אם שמוע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. והקושיא מפורסמת, אם לא אשים רפואה למה. וגם נבאר פסוק (שמואל א ב, ו) ה' ממית ומחיה, והקשה בזוהר (ח"ג רה.) וכו', כתבתי במ"א.
56
נ״זונ"ל דכתבתי דעל ידי המחלה של מצרים היה יראה ופחד לישראל, כמ"ש בפ' תבא (דברים כח, ס) כל מדוי מצרים אשר יגרת מפניהם, וכפירוש רש"י שם, דאין מייראין אלא בדבר שיגור ממנו וכו', וכמ"ש הר"ן (דרשות הר"ן דרוש השישי) ביאור פסוק (עי' צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי תקחו מוסר, כי פורעניות הרחוקים הוא כדי שיתעוררו ישראל בתשובה, והוא התראה וכו'.
57
נ״חובזה יובן, על ידי שד' ממית לזה, להקליפות והאומות, בזה יש יראה לישראל שהיא רפואתן כנ"ל, ולכך ה' מחיה לזה, לישראל, וק"ל.
58
נ״טובזה יובן, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, שלא אצטרך להשים עליך, כי אני ה' הממית על ידי מחלה למצרים, יש בזה יראה ופחד לישראל שהיא רפואתן, וזה אני ה' ר[ו]פאיך בזה, והבן.
59
ס׳•
60
ס״אפן ג על פי מוסר ודרוש פסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף וגו' (לז, א-ב). והספיקות עם ביאורן כתבתי. ואגב נבאר מדרש (בר"ר פד, ג) ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו'. והספיקות בזה יבוארו ממילא.
61
ס״בונראה, דאיתא בש"ס סוף חולין (קמב.) לא יטול אדם אם על הבנים וכו' שנאמר (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים וכו'. תניא דבי רבי יעקב אומר וכו' הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והביא לי גוזל[ו]ת, ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן אריכת ימיו של זה והיכן טובתו של זה, אלא למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב. ודילמא לאו הכי, רבי יעקב מעשה חזי וכו'. אמר רב יוסף אלמלא דרשי' אחר להאי קרא כרבי יעקב לא חטא, מאי חזי, איכא דאמרי כי האי מעשה חזי וכו', והוא לא ידע למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריך ימים בעולם שכולו ארוך, עכ"ל.
62
ס״גויש לתמוה, דמסיק כאן שאין שום שכר מצוה בעולם הזה רק לעולם הבא שהוא עולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך, ובש"ס דקדושין (לט:) אמרינ(י)ן, כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, ופירש רש"י (ד"ה מטיבין) והרמב"ם (פיה"מ קדושין פ"א מ"י) מטיבין ומאריכין ימיו בעולם הזה, ונוחל את הארץ ארץ החיים שהוא עולם הבא וכו', יעו"ש, הרי מבואר דיש שכר מצות בעולם הזה. וכי תימא דגם שם פירושו לעולם הבא שכולו טוב וכולו ארוך, ודלא כרמב"ם, א"כ תקשה להרמב"ם הא מוכח מש"ס דחולין דאין שכר מצוה בעולם הזה ואיך פירש משנה דקדושין שיש שכר בעולם הזה.
63
ס״דכדי לתרץ קושיא זו, נבאר ג"כ מה הוא שאמרו העושה מצוה אחת וכו', דהקשו בש"ס, ומשני דהכוונה שעשה מצוה אחת יתירה על זכיותיו שהיו נגד עוונותיו, עד שחזרו זכיותיו מרובין מעוונותיו בזאת המצוה, וחזרו והקשו בש"ס, ומשני שאם היו שקולים מכרעת וכו'.
64
ס״הונראה דיש לפרש העושה מצוה אחת כפשוטו. ואגב נבאר דקדוק לשון העושה מצוה אחת. ונראה דאיתא בש"ס דמכות (כג:) אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות ניתנו למשה בסיני וכו' עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה. והקשו הקדמונים איך אפשר לגרוע מן תרי"ג מצות להעמידן על א', וכתבתי ביאור זה במ"א.
65
ס״וונראה לי דב' קושיות אלו, א' דקדושין וא' דמכות, יבואר קושיא חדא באידך. דכתבתי ביאור משנה (אבות פ"ב מט"ו) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים, דכתב הרמב"ם (פיה"מ מכות פ"ג מט"ז) דהעושה מצוה אחת בזריזות ובשמחה כאלו קיים כל התרי"ג מצות. ובזה יובן, המלאכה מרובה, לפי שהפועלים עצלים, משא"כ אם היה עושה בזריזות ובשמחה לא היה המלאכה מרובה, כי היה סגי במצוה א', וק"ל.
66
ס״זויש להבין מנא לי' להרמב"ם זה. הגם שהזוהר (ח"ג קכד.) כתב כך, וכן מבואר בכתבים בפע"ח וכו' יעו"ש, מ"מ יש לפרש טעם הדבר.
67
ס״חונ"ל דמבואר טעמו מסברא, וגם מקרא. כי רש"י פירש בש"ס דמכות, כי תרי"ג מצות יש בהם רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איבריו של אדם, כל מצוה מרמ"ח מצות עשה נותן חיות באחד מרמ"ח איבריו של אדם [ונ"ל שזה שאמר הכתוב (עי' ויקרא יח, ה) אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וכתב הרמב"ן בזה וכו', יעו"ש, ולפי הנ"ל אתי כפשוטו], וא"כ אם עושה מצוה אחת באבר אחד אז צריך שיעשה רמ"ח מצות עשה ברמ"ח איבריו להחיות רמ"ח איבריו, משא"כ אם עושה מצוה א' בזריזות ובשמחה היינו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אזי מצוה א' הכלול מרמ"ח מצות נותן חיות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, הרי סברא.
68
ס״טוגם יש מקרא מסייעו, שאמר בש"ס (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, כי צדיק נקרא חי על שם זריזות, היפך הרשע שנקרא מת על שם העצלות, שעושה המצות בעצלות, משא"כ הצדיק עושה המצות בזריזות, ולכך וצדיק באמונתו שמאמין ומדבק עצמו במצוה אחת בו ית' בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אזי צדיק באמונתו יחי'. א"כ אתי שפיר בא חבקוק והעמידן על אחת כפשוטו, כי באחת נכללו כל התרי"ג מצות. א"כ מבואר ג"כ כל העושה מצוה אחת כפשוטו, אם עושה מצוה אחת בזריזות ובשמחה נכללו בו כל התרי"ג מצות, והבן.
69
ע׳ועתה נבאר קושיא הנ"ל, דלא סתרי' משנה דקדושין עם ש"ס דחולין, דאיתא בש"ס דברכות (ס:) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין. ויש להבין איך אפשר לומר על הרעה שבא לאדם לומר שהיא טובה, ואם אפשר שלפעמי' סובר אדם שהיא רעה ובאמת היא טובה כי ההיא מעשה דרבי עקיבא (שם), מ"מ איך אפשר לומר שיהיה לעולם כך. הגם דהסברא נוטה כך, דאם את חבריו ראוי לדון אותו לכף זכות, גם שעשה רעה לפי הנראה מ"מ מחויב לדונו לזכות שעשה טובה, ומכל שכן שראוי לדון את הקב"ה לכף זכות גם שנראה שעשה לו רעה, ראוי לדונו לזכות שעשה זה לטובתו. אמנם הוא גופי' קשה, איך אפשר לדונו לחבירו לזכות אם רואה שעושה רעה, הגם שלפעמים אפשר שסובר שעושה רעה ובאמת היא טובה, אבל שיהיה לעולם כך אין זה אפשר, ואיך אמרו חז"ל (שבת קכז:) כל הדן את (חבריו) [חבירו] לכף זכות דנין אותו לכף זכות, ומשמע לעולם כך.
70
ע״אונראה לי, דכתבתי במ"א ש"ס דמנחות (נג:) יבא טוב ויקבל טוב וכו', וביאור משנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכו'. והעולה משם, שאם ירצה רשע שהוא חייב, לדון את חביריו לכף זכות, אין מניחין אותו לדון אותו לזכות, כי אז יהיה הוא זכאי, ובאמת הוא חייב, לכך אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו של בחינת הזכות וכו'.
71
ע״בועפ"ז כתבתי במ"א ביאור ש"ס דראש השנה (יז:) רבי אלעזר רמי, כתיב (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד, וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ומשני. והקשו התוספות (ד"ה בתחלה) וכו'. ונ"ל, דכתב רבי משה אלשיך ונתן לך רחמים ורחמך (דברים יג, יח), כי מדה כנגד מדה וכו', וק"ל.
72
ע״גא"כ הדן את חביריו לזכות, על כרחך הוא במקום זכות, לכך נידון לזכות גם כן. א"כ מבואר שפיר, אם דן את הקב"ה לזכות לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב עביד אז נעשה זכות באמת, והבן. וכן שמעתי בשם מורי זלה"ה ענין להמתיק דינין בשרשן, שאם מצא בתוך הדין חסד נעשה חסד באמת, ודפח"ח. וכתבתי מזה במ"א.
73
ע״דובזה יובן העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו בעולם הזה, ונוחל את הארץ העליונה עולם הבא, כפירוש הרמב"ם, ומ"מ אינו סותר ש"ס דחולין, כי גם שם הכוונה כך, למען ייטב לעולם שכולו טוב, דהיינו למי שהוא רגיל לומר לעולם כל מה דעבדין מן שמיא לטב עבדין, אז באמת למען ייטב לך גם בעולם הזה, רק אחר לא הי' בבחינה זו שיוכל לדין לכף זכות לכך לא הי' לו טוב בעולם הזה, וז"ש למען ייטב לך דייקא, והבן.
74
ע״הולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך. ויש להבין למה נקיט ימיך ולא שנותיך. ונבאר פסוק (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, והקשו המפרשים למה כאן זכר ימים ואצל רשעים שנים. ונ"ל דאמרו חז"ל (שבת קנג.) שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע איזה יום ימות, אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. נמצא כי יראי השם חושב שאין לו חיים רק יום אחד, ועי"ז יעשה תשובה לקיים שוב יום אחד לפני מיתתך, וזה גורם לו אריכות ימיו ושניו. משא"כ הרשעים חושב שיש לו לחיות עוד שנים רבות ועדיין יש זמן לשוב בסוף שנותיו, ואינו עושה תשובה לכך שנות רשעים תקצרנה. ובזה יובן יראת ה' תוסיף ימים, כי על ידי שחושב כל יום ויום שאין לו רק יום אחד לחיות ועושה תשובה, לכך מוסיפין לו ימים. משא"כ ושנות רשעים גורם שתקצרנה, והבן. וזהו ג"כ שאמר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, על דרך הנ"ל.
75
ע״ווהנה כ' בתוספות יום טוב (אבות פ"א מ"ג) מה שנקרא פחד יצחק, שהי' מפחד תמיד שלא יחטא נגדו ית' וכו'.
76
ע״זובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו דייקא, היינו בחינת פחד יצחק הנ"ל, לכך יראת ה' תוסיף ימים, לכך אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, שניתוסף לו ימים, והבן.
77
ע״חובזה יובן מדרש הנ"ל, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו גם בעולם הזה, כי שכר מצות הוא בעולם הזה ובעולם הבא, וראוי לישב בשלוה בעולם הזה ובעולם הבא, רק שקפץ עליו רוגזו של יוסף, כי אלו הי' מקבל המאורע של יוסף לטובה כמו שקבל יוסף עצמו ענין זה לטובה, ואמר (בראשית מה, ה) ועתה אל תעצבו כי למחיה שלחני אלדים לפניכם, אז הי' מקוים למען ייטב לך בעולם הזה כמו ביוסף, רק שקפץ עליו רוגזו של יוסף, שהיה ברוגז וצער על ענין המאורע של יוסף, לכך למען ייטב לך לעולם שכולו טוב לעולם הבא, ולא בעולם הזה, כי הכל כפי המקבל.
78
ע״טובזה מבואר מאי דקשה, יוסף שקיים כבוד אב ואם שאמר לו (בראשית לז, יד) לך נא ראה את שלום אחיך, איך אירע לו נזק שמכרוהו למצריים, ובכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טז) [ו]למען ייטב לך וגו', היכן וגו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהי' דן הקב"ה לזכות כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין, והי' באמת לטובה, והי' לו שלוה בעולם הזה ובעולם הבא כסברת הרמב"ם הנ"ל, וק"ל.
79
פ׳•
80
פ״אפן ד על פי סוד פסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה הי' רועה את אחיו בצאן וגו' ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו' (לז, א-ג). והספיקות רבו, וביותר תמיה שנכתב בתורה גנות ליוסף הצדיק שהביא דיבה וכו'. וביותר תמיה על אביו שקיבל הדבר ממנו, וגם אהבו יותר מכל בניו.
81
פ״בכדי לתרץ זה, נבאר ש"ס סוף כתובות (קיא.) שלחו לי' אחוהי לרבה, יודע יעקב שצדיק גמור הי' וכו'. ופירש רש"י ששלחו אגרת זה כדי שיעלה אצלם לארץ ישראל. אילפא מוסיף בה דברים וכו' עד ואם אין אתה עולה הזהר בג' דברים, אל תרבה בישיבה וכו' ואל תרבה בעמידה וכו' ואל תרבה בהליכה וכו', יעו"ש. והוא תמי'.
82
פ״גונ"ל דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור ש"ס סוף כתובות (קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוד, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה וכו' יעו"ש, והוקשו הדיוקים אהדדי. וגם יציבא בארעא וכו'. וביאר זה על פי מה שביאר משנה (אבות פ"ה מי"ט) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע וכו', והכא נמי כך, מי שהוא מתלמידי אברהם אבינו ומתמיד בתורה ובעבודת ה' כל היום ונקרא דר בארץ ישראל, ופעם א' נזדמן לו ביטול תורה או תפלה שאז דר בחוץ לארץ, דומה לו כמי שאין לו אלוה, ובהפך וכו', ודפח"ח.
83
פ״דולי נראה לתרץ, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל אחת וכו', והשיבו מה דסנא לך וכו'. כי החיות רצוא ושוב לתועלת זולתו וכו'. וגם כתבתי במ"א ביאר ש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וכו'. העולה מזה, כשהוא מחויב בדבר על ידי איזה פניה החיצונית, גאוה או כעס וכיוצא בה, יוכל להתחבר עם הרבים להוציאן ידי חובתם, דהיינו לזכותם ולהעלותם, משא"כ בלאו הכי.
84
פ״הובזה יובן, כל הדר בארץ ישראל, דהיינו העובד את ה' בלי שום פניה החיצונית, דומה וכו'. וכל הדר בחוץ לארץ, דהיינו שיש לו איזה פנייה החיצונית כנ"ל, דומה כמי שאין לו אלוה. ובאמת הוא בהיפך, כי בזה על ידי חוץ לארץ הוא מזכה הרבים, משא"כ הדר בארץ ישראל והבן, וק"ל.
85
פ״ווהנה להוציא את הרבים ידי חובתן, צריך להתחבר עם הרבים לפעמים בישיבה ולפעמים בעמידה ולפעמים בהלוך, כמ"ש לעיל פירוש הפסוק (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וכו' יעו"ש, הרי שיש בחי' ישיבה ועמידה והולך, כתבתי ביאור זה על ידי ש"ס (ר"ה טז.:) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים וכו' - כי חכם המדבר בשער בת רבים דיבורי מוסר ותוכחה צריך לכלכל דבריו במשפט, שיאמר לכל אחד לפי מדריגתו, ויש אנשים שיאמר להם שיהיו בשב ואל תעשה וכו', ויש בעמידה וכו' ויש בהילוך וכו' יעו"ש.
86
פ״זאמנם שם כתבתי דרך פנימי בפסוק זה בחי' עייל ונפק וכו', שהוא להתחבר בישיבה או בעמידה או בהילוך עם הרבים להעלותן, וזש"ה אשרי האיש אשר לא הלך וכו'.
87
פ״חואמנם בחינה זאת הוא סכנה, כמ"ש במ"א ביאור פסוק (עי' תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, כי הטובע בנהר ובא אחר להצילו צריך (לזהור) [ליזהר] שיאחז אותו בדקות וכו'.
88
פ״טובזה יובן ביאור ש"ס הנ"ל, שלחו לי' אחוהי וכו', דהיינו שיעלה לארץ ישראל, ואם צריך להיות בחוץ לארץ לתועלת זולתו כנ"ל, מ"מ אל תרבה בישיבה - להתחבר במדריגה זו, ואל תרבה בעמידה - כדי להתחבר במדריגה זו, וכן בהילוך וכו', כי הריבוי בזה הוא סכנה כנ"ל, רק לקצר כדי לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, והבן.
89
צ׳ובזה יובן אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, כי תואר יעקב הוא על ידי כי ידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), וכתבתי מזה במ"א על דרך ששמעתי ממורי כל מה שתמצא ידך לעשות בכוחך עשה, להעלות אנשי עשי' אל המחשבה שנקרא יוד, אותיות יד"ו, והיינו על ידי הדעת שהוא בחי' יוסף כנודע, שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף וגו'. וזש"ה יוסף בן שבע עשרה הי' וגו', כי שם הדעת גימטריא י"ז, והבן. וזה הוא שאמר הכתוב (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, על כוונה זו, והבן.
90
צ״אאמנם נבאר שאר ספיקות הנ"ל, כתבתי במ"א כי יש כמה סוגי מוכיחים, משל למלך ששלח בנו למרחקים, ושלח עמו ב' עבדים, א' חזר בדברי דלטוריא על בנו שגנב ורצח וכו'. והב' דיבר אותן דברים ג"כ, אלא שתלה הסירחון באביו ששלח אותו אל פחותי הערך ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וכו'.
91
צ״בובזה יובן וישב יעקב שהם תואר המון עם הנקרא יעקב, נתישבו ונתערבו פחותי הערך שהם מגורי אביו שהם הרצועה לאלקאה לחייביא, לכך נקרא מגורי אביו שהוא יראה החיצונית, ונקרא ארץ כנען מטעם הזה, כמבואר בזוהר, יעו"ש.
92
צ״גוז"ש אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, הוא המוכיח בשער בת רבים נקרא יוסף, וז"ש היה רועה את אחיו בצאן, שהי' רועה את אחיו כמו שיש רועה צאן, לכשבים כפי הראוי להם, והנקבות כפי הראוי להם, כ"כ בזוהר סוף שמות (כא.) וכו', כך מי שהוא רועה נאמן צריך שיאמר מוסר לכל אחד כפי הראוי לו וכו'.
93
צ״דויבא יוסף [את] דבתם רעה אל אביהם פירש רש"י כל רעה שהי' רואה באחיו בני לאה וכו'. ר"ל שתלה הסירחון והדיבה רעה של אחיו בני לאה - שנלאו בגלות המר, תלה הסירחון באביהם, על ששלחם מעל פניו אל פחותי הערך ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ולכך ויאהב ישראל את יוסף מכל בניו, משאר מוכיחים המדברים דלטוריא על ישראל, וזה שאמר כי בן זקונים הוא לו, ות"א בר חכים הוא לו, כי בחכמה עשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לכך נקרא המוכיח כזה יוסף הצדיק, כי הוא המיחד ומחבר אשת נעורים אל דודה באהבה ואחוה וריעות, והבן.
94
צ״הועפ"ז נבאר ש"ס דכתובות (קיב:) אמר רבי חייא בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר (יואל ב, כב) כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם. ויש להקשות, איך מוכח דעץ נשא פריו קאי על אילן סרק. ורש"י פירש, מדכתיב תאנה וגפן וכו', הרי עץ פרי אמר וכו'. יש להבין דלמא קאי אשאר עץ פרי שאינו תאנה וגפן.
95
צ״וונ"ל דכתבתי לעיל, כדי להוציא הרבים ידי חובתן צריך שיהי' מחויב בדבר כדי לירד למדרגתם להתחבר עמה' ולהעלותן וכמ"ש במ"א והמתים להחיות וכו' (אבות פ"ד מכ"ב), הנה שמעתי ממורי זלה"ה אם כבר בא לידי נסיון, דהיינו דעייל ונפק, שוב אין בא לידי נסיון, ויוכל להיות עומד ומצב על מצב ומדריגה אחת שלא לירד, וזה שאמר הכי דוד המלך ע"ה (תהלים קיח, יז) לא אמות כי אחיה, שלא יצטרך לירד כדי להעלות זולתו וכו', כתבתי מזה לעיל.
96
צ״זובזה יובן עתידה ארץ ישראל שיעשו אילנא סרק פירות, ר"ל גם שיהי' בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, מ"מ יוכל להעלות המון עם שנקרא אילנא סרק, שיעשו פירות, וז"ש והעץ, היינו ת"ח שנקרא עץ, נשא והעלה אילנא סרק שיעשו פירות, כמאמר דוד המלך ע"ה לא אמות כי אחיה, והבן.
97
