בראשית רבתי, פרשת ויצאBereshit Rabbati, Parashat Vayetze

א׳(בראשית כח, י) כי תעבור במים אתך אני (ישעיה מ"ג ב'), אמרו רבותינו כיון שראה עשו שנתחתן עם ישמעאל ולא נתקיימה מחשבתו, הלך וצוה אחד מבניו לרדוף אחר יעקב להורגו, ופגע ביעקב, א"ל אבי צוני להורגך ואני מתירא ממנו שלא יקללני, תן לי עצה היאך אקיים דברי אבי ולא יקללני, א"ל יעקב טול כל מה שיש לי ואשאר עני ואחשב כמת ונמצאת מקיים דברי אביך, מיד נטל כל מה שהיה לו והפשיטו והלך לו, ושמע עשו שלא הרגו בנו אמר הריני קודמו לדרך במקום שאינו יכול לעבור באותו מקום ושם אני הורגו. וכן מפרש הנביא על רדפו בחרב אחיו (עמוס א' י"א). מיד נתירא יעקב לעבור שם והלך לו דרך הירדן ותלה עיניו בהב"ה ועשה לו נסים ונתן מקלו במים ונקרע הירדן ועבר ביבשה שנאמר כי במקלי עברתי (ל"ב י"א), הוי כי תעבור במים אתך אני. עשו המתין ליעקב בדרך ולא עבר לשם, הרגיש דרך הירדן הלך, מה עשה, רדף אחריו וקדמו לבערה, מקום הוא דומה למרחץ של טבריה, אמר יעקב לא פת ולא דברים יש בידי, נכנס אני ומחמם גופי במרחץ. בא עשו וקדמו והקיף את המרחץ כדי שימות שם. ר' לוי אמר (אתה) [אתרה] הוא תמן מצטננה בבערה, נכנס יעקב שם ונעל עשו בפניו (והתיר) [וחתר] לו הב"ה (היתורה) [חתירה] ממקום אחר והלך לו, הוי כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (ישעיה שם). מבאר שבע. ר' הונא אמר מבארה של בכורה, אמר עד שלא יעמוד עשו עמי ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל בכורתי נמצא אני מאבד את השבועה. ר' ירמיה אמר מבארה של ברכה, אמר עד שלא יעמוד עשו עמי ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל ברכתי נמצא מאבד אני את היגיעה שיגעה בי אמי. וילך חרנה, ר' ברכיה ורבנין, ר' ברכיה אמר לישנהון דבריתא הוא, פלן אזל לקסרין ועדיין הוא מתקן זווריה, ורבנן אמרו בן יומו.

ב׳(בראשית כח, יא) ויפגע במקום. מבאר שבע עד הר המוריה מהלך ב' ימים והלך שם כחצי היום ופגע בו הקב"ה שנאמר ויפגע במקום. ולמה נקרא שמו של הקב"ה מקום, בכל מקום שהצדיקים עומדים שם הוא נמצא עמהם, בכל [ה]מקום אשר אזכיר את שמי וגו' (שמות כ' כ"א). אמר הקב"ה ליעקב, יעקב הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות ולשכב במקום הזה. אמר לפניו רבש"ע עד עכשיו יש לשמש ירידות מעלות חמשים ואני שוכב במקום הזה (אלא) [בלא] עתו. בא השמש במערב ועמד שם שנאמר וילן שם כי בא השמש, קרי ביה כ[י]בה השמש. כשאדם בא לעולם שאינו מוציא בידיו כלום בא ריקן ויוצא ריקן, ולואי שתהא יציאה כביאה, כך אמר איוב ערום יצאתי וגו' (איוב א' כ"א).

ג׳(בראשית כח, כא) לתת (להם) [לכם] את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ויקרא כ"ה ל"ח) כל זמן שאתם בארץ כנען אני לכם לאלהים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים. וכה"א כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' למלחמה (יהושע ד' י"ג), וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום, אלא כל זמן שהם עליה כאלו נכבשת, אינם עליה כאלו אינה נכבשת. וכן דוד הוא אומר כי גרשוני היום (ש"א כ"ו י"ט), וכי תעלה על דעתך שדוד עובד ע"ז היה, אלא שהיה דוד דורש ואומר כל מי שמניח ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאלו עובד ע"ז, וכה"א ונטעתים בארץ הזאת (ירמיה ל"ב מ"א), בזמן שהם עליה הם נטועים (עליה) [לפני] באמת, אינן עליה אינן נטועין לפני באמת.

ד׳(בראשית כט, ו) ר' עקיבא אומר כל מי שנכנס לעיר ומוצא נערות יוצאות לפניו, דרכו (מיושבת) [מיושרת] לפניו, הה"ד הנה אנכי נצב על עין המים ובנות וגו' (כ"ד י"ג). וכתוב וה' הצליח דרכי (שם נ"ו). וכאן והנה רחל בתו באה וגו'.

ה׳(בראשית כט, ט) ורחל באה. ג' נזדווגו להם זווגיהם מן הבאר, יצחק, יעקב ומשה.

ו׳(בראשית כט, י) א"ר חמא בר חנינא בא וראה מה בין דורות הראשונים לאחרונים, אברהם לא נצרך למלאת הדלי שנאמר בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת (כ"א ל'), אמרו מי שעולין המים לקראת צאנו בידוע שהבאר שלו היא. ואף יעקב לא נצרך למלאת הדלי, ויגל את האבן [וגו'] וישק, וכי אין הכל יודעין כיון שנגלה הבאר הצאן שותה, אלא כיון שראו המים צאנו של יעקב (ש)נזלו המים ועלו חוץ לבאר ושתו מעצמן. אבל משה עד שדלה שנאמר וגם דלה דלה לנו (שמות ב' י"ט).

ז׳(בראשית כט, כה) והנה היא לאה. בצפרא [אמר לה] רמאה בת רמאי, אמרה ליה ואית סופר דלית ליה תלמוד, לא כן אביך צווח לך [עשו] ואת עני ליה.

ח׳(בראשית כט, כד) ויתן לבן [לה] את זלפה [שפחתו]. וכי שפחותיו היו, אלא בנימוס הארץ בנותיו של אדם מפלגשיו נקראו שפחות. ואית דאמר אבי בלהה וזלפה אחיה של דבורה מינקת רבקה היה ואחותי היה שמו, וטרם שנשא אשה נשבה ושלח לבן ופדאו ונתן לו שפחתו לאשה וילדה לו בת וקרא שמה זלפה על שם העיר שנשבה לשם, ילדה עוד בת וקרא שמה בלהה, שכשנולדה היתה מתבהלת לינק, אמר מה בהולה בתי. וכאשר הלך יעקב אצל לבן מת אחותי אביהן ולקח לבן לחוה שפחתו ולשתי בנותיה ונתן זלפה הגדולה ללאה בתו הגדולה לה לשפחה, ובלהה הקטנה לרחל בתו הקטנה.

ט׳(בראשית כט, ל) ויבא גם אל רחל. מהו גם, [ב]ביאת רחל עשה ז' ימי המשתה כמו שעשה ז' ימי המשתה ללאה. ועוד יכולין אנו ללמוד משמשון כשלקח אשה ועשה שם ז' ימי המשתה ושמחה, שנאמר ויעש שם שמשון משתה כי כן יעשו הבחורים [וגו'] ויקחו שלשים מרעים ויהיו אתו (שופטים י"ד י' - י"א). מה היו עושים עמו, אוכלים ושותים עמו שנאמר אחודה נא לכם חידה אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה (שם י"ב). מכאן אתה למד לז' ימי המשתה לחתן. ומנין אתה למד לבתולה שנשאת ברביעי, משמשון שנאמר ולא יכלו להגיד החידה ג' ימים (שם י"ד) אלו היו ד' ה' ו'. ויהי ביום הז' וגו' פתי את אישך (שם ט"ו) זהו יום שבת, שהוא ז' לז' ימי בראשית, והיה הד' לתחלת המשתה, ותבך עליו ז' הימים (שם י"ז), זה היה שבת וא' ב' ג' בשבת. ויהי ביום הז' ויגד לה (שם), זה היה ג' בשבת שהוא ז' ימי המשתה, מכאן אתה למד לבתולה שנשאת בד'.

י׳(בראשית כט, כט) לה לשפחה. להלן כתוב ללאה בתו שפחה (כ"ט כ"ד), לפי שהיה מרמה ליעקב לא ברר עסקיו למי נותנה אלא אמר שפחה בין ליעקב בין ללאה, אבל כאן שלא רמה בו כתוב לה לשפחה ולא ליעקב לשפחה. ד"א (בלהה) [בלאה] שהיתה נשאת ליעקב על כרחו ולא ימשוך עמו והכא כתוב שפחה שנתנה לו ע"מ שתשמש ליעקב במקום לאה ותנוח היא, אבל ברחל שהיה יודע שיעקב אהבה אהבה יתירה והיה יודע שיעקב לא יצערנה כתוב לה לשפחה ולא ליעקב לשפחה.

י״א(בראשית כט, ל) ויאהב גם את רחל. מהו גם, אפילו שפחתה וכל אשר לה היה אוהב יותר משפחת לאה וכל אשר לה.

י״ב(בראשית כט, לא) וירא ה' כי שנואה לאה. בשעה שישראל קרואים צאן הם חביבים לפני המקום שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי גו' (יחזקאל ל"ד ל"א), ובשעה שהם אריות הם שנואים לפני המקום שנאמר היתה לי נחלתי כאריה וגו' על כן שנאתי(ם) [ה] (ירמיה י"ב ח'). ואף לאה אמנו לא היתה נקראת שנואה אלא שעתידה לילד בנים שנואים ואלו הם, יהורם, יואש, אחז, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו, הרי ז', ועליהם נאמר אמללה יולדת השבעה (ירמיה ט"ו ט'), ולכך שנואה בשביל בניה, ועליהם נאמר [ו]בן כסיל תוגת אמו (משלי י' א'). ד"א כי שנואה לאה, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, ובגנות צדיקים דבר, אלא ראה הב"ה ששנואין מעשיו של עשו לפניה, מיד ויפתח את רחמה. לכך נאמר שנואה לאה שהיתה עבירה שנואה לפניה, ולכך נקראת לאה שהלאתה עצמה (כבריה) [בבכיה] לפני המקום שירחיקה שלא תפול בחלק עשו. ולפיכך נקראה אחותה רחל, לפי שנזדווג לה יעקב ע׳׳י רחלים, הה"ד ורחל באה עם הצאן (כ"ט ט').

י״ג(בראשית כט, ל) ויעבוד עמו עוד שבע שנים. [אמר] ר' יהודה בנוהג שבעולם פועל עם בעל הבית שתים ושלש שעות (באחרונה) [באמונה] ואח"כ מתעצל, אבל יעקב מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה.

י״ד(בראשית כט, לג) ויתן לי גם את זה. זה עתיד להעמיד שונ(ה) [א] זה זמרי, ומי מרפא מכתו, גם את זה, זה פנחס שעומד מלוי.

ט״ו(בראשית כט, לד) על כן קרא שמו לוי. הקב"ה קרא שמו לפי שהיה בן ביתו. א"ר יוחנן כל המתעסק בצדקה ובמשפט גורם שיתמלא העולם חסד ממנו שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ד' מלאה הארץ (תהלים ל"ג ה'), יכול כל הבא לקמוץ קומץ ת"ל מה יקר חסדך אלהים (שם ל"ו ח'), יכול הואיל והוא יקר לא יקמוץ ממנו שום אדם ת"ל וחסד ד' מעולם ועד עולם (שם ק"ג י"ז). הא כיצד צדיקים יכולין לקמוץ ממנו, הוי הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (שם קל"ו א').

ט״ז(בראשית ל, ג) להלן כתוב אולי אבנה ממנה (ט"ז ב') וכאן ואבנה ודאי, אלא שרה לפי שלא ראתה לאשה שעשתה כן ונבנית אמרה אולי, היה הדבר בעיניה ספק, אבל רחל לפי שהיתה יודעת בשרה שנבנית אמרה ואבנה ודאי.

י״ז(בראשית ל, ז) ותלד בלהה שפחת רחל. הבן הראשון שילדה בלהה היה בזכות עצמה, אבל הבן השני היה בזכות רחל לכך כתוב בו שפחת רחל, מי גרם שילדה בן ליעקב על שהיתה שפחת רחל.

י״ח(בראשית ל, ט) ותרא לאה כי עמדה מלדת. אמרה לאה מה שרה שהיתה עקרה כיון שנתנה שפחתה לבעלה נבנית, אני שיש לי בנים אם אתן שפחתי לבעלי עאכו"כ, מיד לקחה שפחתה ונתנה לבעלה הה"ד ותקח את זלפה.

י״ט(בראשית ל, יז) בן חמישי. עד שנולד יששכר לא נתנה תורה בבניה חשבון, ומהו חמישי ביששכר שהיה מזדרז בתורה, כד"א וחמושים עלו בני ישראל (ממצרים) [מארץ מצרים] (שמות י"ג ח'). ד"א חמישי שהיה עוסק בה' חומשי תורה.

כ׳(בראשית ל, יח) ותאמר לאה נתן אלהים שכרי. אמרו רבותנו כל השמות האמורים בבניה הראשונים של לאה כתובים [בה'] לומר שלא היתה לאה ראויה להם, אלא שנהג עמה במדת רחמים, אבל שמות הנאמרים בבניה האחרונים [כתובים באלהים] בא לומר שבדין נכנס הקב"ה אליה, ישב עליה בדין ומצא לה פתח של זכות, לכך אין כתוב ביששכר עוד כמו שכתוב בבניה הראשונים, מפני שהראשונים נתנו לה במדת רחמים והאחרונים נתנו לה במדת הדין, וז"ש נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי.

כ״א(בראשית ל, יט) ותהר עוד לאה. מה עוד למדת הדין. ד"א עוד זה נותן עודדות לזה, שכל ימיו של יששכר לא היה [לו] אלא משל זבולון שהיה עוסק בפרקמטיא ומאכיל את יששכר, הה"ד זבולון לחוף ימים ישכון (מ"ט י"ג). ותלד בן ששי ליעקב, על שהיה זבולון תומך תורה, שכל מה שנברא בששת ימים עומד בזכותה, דכתיב ויהי ערב [וגו'] יום הששי (א' ל"א), ואמר ריש לקיש מפני מה נאמרה בו ה' יתירה מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשי בראשית שאם יקבלו ישראל את התורה שהיא ה' ספרים, הוא יקיים כל מה שנברא בששת ימים, ואם לאו, הוא מחזיר את העולם לתהו ובהו, לכך נאמר [ב]זבולון ששי, שע"י העולם שנברא לו' ימים עומד, על שהיה מפרנס ליששכר שנאמר בו חמישי, שהיה עוסק בה' חומשי תורה. ולמה נצרך הכתוב לומר ליעקב בכלן, לומר שכלן כשרים כד"א כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד' ז'). את מוצא בכל בניה של לאה אין כתוב את אלא בזבולון, למה כן, לפי שיששכר שלומד את התורה שנתנה מא' ועד ת' עומד [על ידי זבולון].

כ״ב(בראשית ל, כא) תני ר' אליעזר לז' חדשים ילדה לאה את בניה, ולז' שנים נולדו ליעקב י"א בנים ובת אחת, וכלן נולדו ונולד זווגן עמן חוץ מיוסף שלא נולד זווגו עמו שהיתה אסנת בת פוטיפרע ראויה לו לאשה, וחוץ מדינה שלא נולד זווגה עמה, אמרה הילדה הזו דין ומשפט עמה על כן קראה שמה דינה, הה"ד ותקרא את שמה דינה.

כ״ג(בראשית ל, כב) ויזכר אלהים את רחל. הה"ד שבעים בלחם נשכרו (ש"א ב' ה') זו פנינה שהיתה שבעה בבנים, שהיו לה' י' בנים שנאמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (שם א' ח'), על בניה של פנינה הוא אומר (נשכרו), ורעבים חדלו (שם ב' ה') זו חנה שהיתה רעבה מבנים חדלה. עד עקרה ילדה שבעה (שם) זו חנה שהיתה עקרה וילדה שבעה בנים, וכי ז' ילדה והלא לא ילדה אלא ה', שנאמר ותהר ותלד ג' בנים וב' בנות (שם כ"א), אלא מהו ז', ר' יהודה אומר בני בנים הרי הם כבנים, וקא חשיב את בניו של שמואל שנאמר ובני שמואל [הבכור] ושני ואביה (דה"א ו' י"ג). ר' נחמיה אומר היו לפנינה י' בנים, היתה חנה יולדת אחד ופנינה קוברת ב', (ו)ב' [ו]פנינה קוברת ד', ג' והיא קוברת ו', ד' והיא קוברת ח'. כיון שנתעברה חנה מחמישי, בכתה פנינה ונשתטחה לפני חנה, א"ל בבקשה ממך, נעניתי לך שחטאתי לך, דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס (ש"א א' ו'), אלא ותרי שיחיו ב' בני שנשארו לפני. באותה שעה נתפללה חנה לפני הב"ה ואמרה רבש"ע ותר לי בבניה שיחיו. א"ל הב"ה חייך, ראוים הם שימותו והואיל ונתפללת עליהם [אני] קורא אותם על שמך, לפיכך אמר עד עקרה ילדה שבעה, שנתחשבו לה שני בניה של פנינה. ורבנן אמרי, זה שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל וגו' (תהלים צ"ט ו'). ורבת בנים אמללה (ש"א ב' ה'), זו פנינה. ר' אליעזר פתר קרייא באמהות, שבעים בלחם נשכרו, זו לאה שהיתה שבעה בבנים שהיו לה ד' בנים ושכרה לה עוד שנים. ורעבים חדלו, זו (חנה) [רחל] שהיתה רעבה בבנים. עד עקרה ילדה שבעה, זו לאה שהיתה עקרה מבית, שנאמר וירא ה' כי שנואה לאה (כ"ט ל"א), ילדה ז' בנים. ורבת בנים, רחל שהיתה ראויה להעמיד רובן של שבטים, אמללה. מי עשה כן, ה' ממית ומחיה (ש"א ב' ו') שכל מי שאין לו בן הרי הוא כמת, שכן רחל אמרה ואם אין מתה אנכי (ל' א'), ומחיה, בשעה שנתן לה בנים. מושיבי עקרת הבית (תהלים קי"ג ט') א"ר ברכיה זו יוכבד, וכי עקרה היתה, והלא ילדה משה ואהרן ומרים, אלא בשעה שגזר פרעה על הזכרים כיון ששמע עמרם הוא ובית דינו גזרו ומנעו את ישראל מפריה ורביה, והוציאו כלם נשיהם, וכן כתוב נשי עמי תגרשון (מיכה ב' ט'), לפיכך קורא יוכבד עקרה שנעקרה מביתו, ככתוב ברבה פ' שמות.

כ״ד(בראשית ל, כד) יוסף ה' לי בן אחר. למה קרא לבנימין אחר, לומר שהוא אחר לגלות. אמר ר' יודא בר סימון לא למקום שגלו י' השבטים גלה שבט יהודה ובנימין, י' השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ושבט יהודה ובנימין גלו והיו מפוזרין בכל הארצות.

כ״הוי"א הלוים בני משה הם חונים לפנים מנהר סבטיון. אמרו רבותינו בשעה שגלו ישראל לבבל ובאו להם לפרת כד"א על נהרות בבל גו' (תהלים קל"ז א') אמרו אומות העולם ללוים, עמדו לפני ע"ז ואמרו שירה כדרך שהייתם משוררים בבית המקדש. אמרו להם הלוים שוטים שבעולם אלמלא אמרנו שירה על כל נס ונס שעשה לנו הקב"ה לא גלינו מארצנו, אלא הוסיף לנו כבוד על כבודנו וגדולה על גדולתנו, ונאמר שירה לפני ע"ז. מיד עמדו עליהם והרגו מהם תלי תלים. ואעפ"י שהרגו מהם הרבה, גדולה היתה השמחה שלא עבדו ע"ז, לכך נאמר ותוללינו שמחה (שם ג'). מה עשו הלוים שנשארו, קצצו אצבעותיהם כדי שלא יקישו בכנורות, וכשהיו אומרים שוררו היו מראים אצבעותיהם מקוצצים ואומרים להם איך נשיר ואצבעותינו מקוצצים. כיון שבא הלילה ירד הענן וכסה עליהם ועל נשיהם ובנותיהם ובניהם והאיר להם הקב"ה בעמוד אש והוליכם כל הלילה עד אור הבקר והניחם על שפת הים. כיון שזרח השמש נסתלק הענן ועמוד האש, והמשיך הקב"ה לפניהם נחל א' שמו סבטיון וסגר בפניהם כדי שלא יוכל אדם לעבור אליהם. (והיה) [והים] סובב עליהם מהלך ג' חדשים על ג' חדשים (ו)מרובע, ומצד (האחר) [האחד] לא היה סובב כל הרוח והמשיך הקב"ה אותו נהר וסגר בפניהם, ותחום אותו נהר מאתים אמה. והנהר היה מלא חול ואבנים ומושך חול ואבנים ועושה רעש גדול בלילה מהלך חצי יום, ומושך החול והאבנים כל ששת ימי המעשה ובשבת ינוח, ומיד תעלה אש מע"ש עד מ"ש מצד הנחל והאש לוהטת ולא יוכל אדם להגיד אליה אל הנחל כמהלך מיל, ומלהט[ת] האש כל צמח סביב הנחל עד שמטאטאת הארץ. ואותם הלוים מבני משה הם, והיו עומדים לפנים מן הנחל. ואין ביניהם בהמה טמאה ולא חיה טמאה ולא שום רמש האדמה ועמהם צאן ובקר, ויש אצלם עוד שש מעינות ויתקבצו כלם לאגם א' וישקו מהם ארצם, ובאותו אגם ישרצו כל מיני דגים, ועל המעינות ועל האגם יפרחו כל מיני עופות טהורים, ועמהם כל מיני פירות והם זורעים וקוצרין, וזורעין א' וקוצרין מאה. והם היו בעלי אמונה, בעלי תורה, בעלי משנה ואגדה, והם היו חכמים חסידים וקדושים, ואינן נשבעין לשקר וחייהם ק"כ שנה, ולא ימות להם בן או בת בחיי אביהם ורואין ג' וד' דורות, והם בעצמם בונים בתים וחורשין וזורעין, לפי שאין להם עבדים ושפחות, ואין סוגרין בתיהם לילה, ונער קטן הולך עם בהמתו מהלך כמה ימים ואין מתירא לא מן הלסטים ולא מחיה רעה ולא מן רמש האדמה ולא מן השדים ולא מכל דבר רע, מפני שהם קדושים ועדיין הם עומדין בקדושתו של מרע"ה. לפיכך נתן להם הקב"ה את כל זאת ובחר בהם, ואינם רואים שום אדם ולא שום אדם [רואה] אותם, אלא ד' שבטים בלבד, דן ונפתלי גד ואשר שהם יושבים מעבר לנהרי כוש.

כ״וכיצד הלכו שם, אמרו רבותינו בשעה שעמד ירבעם בן נבט ועשה ב' עגלי זהב והחטיא את ישראל ונחלקו במלכות בית דוד וכנס י' שבטים מישראל וא"ל צאו והלחמו עם רחבעם ועם יושבי ירושלים, אמרו לו [למה] נלחמים אנו עם אחינו בני אדוננו דוד מלך ישראל ויהודה (ועשו) [ועלו] עליו זקני ישראל, וא"ל אין לנו בכל ישראל גבורי חיל ואנשי מלחמה כשבט דן, צוה אותם שילחמו עם יהודה. מיד א"ל ירבעם בני דן צאו והלחמו עם יהודה. אמרו לו בחיי אבינו דן אין אנו עושים מלחמה עם אחינו ולא נשפוך דמים חנם. מיד נטלו בני דן חרבות וקשתות וחצים ורמחים ומהרו עצמם לעשות מלחמה עם ירבעם עד שהצילם ד' מלשפוך דמי אחיהם. והיו מכריזין בכל שבט דן ואומרים נוסו בני דן וצאו מארץ ישראל ונלך אל מצרים. ויועצו על ארץ מצרים להחריבה ולהרוג את כל יושביה. אמרו להם נשיאיהם אנה תלכו, והלא כבר כתוב בתורה לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות י"ד י"ג). ועוד היו יועצין על מצרים ועמון, וכשראו כתוב בתורה שהקב"ה מנע את ישראל מלירש גבולם, נתן להם הקב"ה רוח טובה, והיו בני דן עולים נגד נהר פישון ונוסעים על הגמלים וחונים עד שהגיעו לנהרי כוש ומצאו הארץ שמנה וטובה ורחבה, שדות וכרמים גנים ופרדסים, ולא מנעו יושבי הארץ את בני דן משבת עמהם וכרתו להם ברית, והיו בני כוש פורעים להם מס וישבו עמהם שנים רבות עד שפרו ורבו עד למאד. ואחרי מות סנחריב נסעו להם ג' שבטים מישראל והם נפתלי (דן) [גד] ואשר והיו נוסעים וחונים עד אצל גבולם של בני דן והרגו באנשי כוש כל שבט ושבט ג' חדשים בשנה, ושלל השבט לשבטו, ובני שמעון עם בני דן עם הללו שלשה שבטים חונים בחוילה אשר שם הזהב ויש להם זהב כאבנים וצאן ובקר וגמלים וסוסים הרבה מאד, והיו זורעים וקוצרים ויושבים באהלים של שיער והיו נוסעים וחונים מגבול לגבול מהלך מאתים יום על מאתים יום. ומקום שהם חונים שם באהליהם אין לך מקום שתכנס שם רגל ואינם חונים כי אם בשדות וכרמים, והיו דנין בד' מיתות ב"ד, ועליהם אמר הכתוב מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי (צפניה ג' י').

כ״זושבט יששכר היו שרויים בהרי תהום, והם היו בתחתית ארץ מדי ופרס והם היו מקיימין לא ימוש ספר התורה (יהושע א' ח') ואין עול מלכות עליהם כי אם עול התורה, והם היו שרויים בשלוה ובהשקט אין שטן ואין פגע רע, והם היו חונים י' ימים מרובע, ויש להם מקנה רב וגמלים ועבדים ואין מגדלין סוסים ואין להם כלי זיין כי אם מאכלת לפי שהם צריכים אותה לשחוט. והם היו בעלי אמונה ואין בידם עשק ולא גזל, אפילו עבדים שלהם אם מוצאים ממון בדרך אין פושטין יד לקחתו. ושכניהם רשעים עובדי אש נושאים אמותיהם ואחיותיהם לנשים. ואין להם עבודת האדמה ולא עמילת כרמים, הכל בכסף יקנו, ויש להם שופט ונשיא וד' מיתות ב"ד בידם והיו מדברים בלה"ק ובלשון פרס ובלשון קדר. ובני זבולון היו חונים בהררי פארן והיו נוטעים אהלים של שער הבאים מן ארמיניאה ומגיעים עד נהר פרת. ושבט ראובן הוא נגדם מאחורי הררי פארן, ויש ביניהם שלוה ואהבה וביחד מלחמותם וכריתות הדרכים שכורתים בדרך מדות ודרך בכל וכל שללם יחלקו יחדו. משא גמל מין מאכל יש להם בב' כספים ומדברים בלשון קדר ועמהם מקרא ומשנה תלמוד והגדה, וכל שבת דורשין בלה"ק ומתרגמין בלשון קדר. ושבט שמעון וחצי שבט מנשה בארץ כשדים רחוק (מכ"ז) [מב"ה] ו' חדשים, והם עד אין חקר ואין מספר ולוקחין מדה מכ"ה מלכיות ומקצת ישמעאלים יפרעו להם מס. ושבט אפרים וחצי שבט מנשה שם נגד מדינת מאקה והם זעומי נפש וקהויי לב, בעלי סוסים, יכרתו לבם ולא יחוסו על אדם ואין להם ממון כי אם שלל אויביהם והם גבורי מלחמה א' לאלף. אבל שבט יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות, הוי בן אחר לגלות. ד"א עושה מעשה אחרים.

כ״ח(בראשית ל, כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. הה"ד בחר לנו אנשים (שמות י"ז ט') גבורים ויראי חטא. (וגו') וצא (שם), א"ר יהושע בן לוי א"ל משה ליהושע צא מתחת הענן והלחם. מחר אנכי נצב (שם), א"ר יצחק משל ללסטים שנכנסו לעיר, יצאו חיל להלחם עמהם והיה שם בן אלמנה אחת, א"ל הריני עולה לראש הגג ואהיה צופה ואתם נלחמים, כך צא והלחם מחר אנכי נצב, אנכי עומד אין כתיב כאן אלא נצב. אנכי, בזכות אנכי ה' אלהיך (שם כ' ב'), נצב, בזכות הדיינים שנאמר נצב לריב ה' (ישעיה ג' י"ג), על ראש, בזכות האבות דכתיב בהן כי מראש צורים אראנו (במדבר כ"ג ט'), הגבעה, בזכות האמהות שנאמר ומגבעות אשורנו (שם), ומטה, בזכות משה, האלהים, אלו נוכל לעמוד בו, כשם שאתם באים בזכות האבות, כך הם באים. למה אמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק, לפי שהוא מבני בניה של רחל מזרעו של יוסף. ולמה זרעו של עשו נופל ביד זרעו של יוסף, אמר הכתוב כתוב ביוסף את האלהים אני ירא (מ"ב י"ח) ובעמלק כתוב ולא ירא אלהים (דברים כ"ה י"ח), יבא יהושע בן נון בנו של יוסף שירא ממני ויפרע (מיוסף) [מעשו] שאין ירא ממני. יוסף היה קטן, כי בן זקונים (ל"ז ג') ועשו היה קטן, הנה קטן נתתיך בגוים (עובדיה א' ב'), אמר הב"ה יפול עשו הקטן ביד יוסף הקטן. עשו הוא בכור ואבד בכורתו במעשיו הרעים, יוסף לא היה בכור ונעשה בכור במעשיו הטובים וקנה הבכורה, יבא (עשו) [יוסף] שלא היה בכור וקנה הבכורה במעשיו הטובים ויפרע מעשו שהיה בכור ואבד הבכורה במעשיו הרעים. יוסף הודה בתחיית המתים, פקוד יפקוד אלהים אתכם (שמות י"ג י"ט), ועשו כפר בתחיית המתים. יוסף גדל בין שני רשעים פוטיפר ואשתו ולא למד ממעשיהם, עשו גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, יבא יוסף ויפרע וכו'. יוסף היו אחיו שונאים אותו והפך השנאה לאהבה, ועשו הפך האהבה לשנאה, יבא יוסף ויפרע וכו'. יוסף נתן נפשו על כבוד אמו, ועשו בקש להרוג את אמו, ביציאתו חתך מטרון שלה שנאמר ושחת רחמיו (עמוס א' י"א) רחמו כתוב, יבא יוסף ויפרע ממנו. עשו טנף עצמו בעבירות ובשפיכות דמים, ויוסף אמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת (ל"ט ט'), וכתוב ואתם חשבתם עלי רעה (נ' כ') שלא רצה להרוג אחיו, לפיכך יפול עשו בידו. עשו בקש להרוג את אחיו שנאמר על רדפו בחרב אחיו (עמוס שם), ויוסף זן וכלכל את אחיו ונחמם שנאמר ויכלכל וגו' (מ"ז י"ב), לפיכך אמר הב"ה יבא יוסף שיש בו כל [המדות] הטובות הללו ויפרע מעשו שיש בו כל המדות הרעות, ולכך יעקב כשנולד יוסף שהוא שטנו של עשו מיד אמר ללבן שלחני גו'.

כ״ט(בראשית ל, כו - כז) כי אתה ידעת את עבודתי. בא וראה כמה היה יעקב פועל נאמן שהרי לבן רבהון דרמאי הוה ולא היה יכול לערער שהרי יעקב משימו נאמן עליו, שנאמר אתה ידעת, ולבן לא השיבו אלא דברי תחנונים שנאמר ויאמר [אליו] לבן אם נא מצאתי חן בעיניך. אמר ר' תנחומא באותו יום שהלך יעקב שם מצא סימא לרגלו הה"ד נחשתי וגו'. [בגללך], ממה שאתה מגלגל עמי ברכני הקב"ה. ר' חנינא מכאן אמרו יש רגל מחרבת בית ויש רגל מברכת בית שכן לבן אומר נחשתי וגו'.

ל׳(בראשית ל, לא) אשובה ארעה צאנך. לרעיית צאן אני שב ולא לדבר אחר. וא"ת אחר שאעמוד בביתך לא אשמור כראוי, הריני מקבל עלי שמירתם, שאם נגנבה אחת מהם או נאבדה עלי לשלם. מהו אשמור כד"א כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כ"ב ו') הה"ד ליה גנובתי יום וגו' (ל"א ל"ט), אם נגנבה ביום או בלילה שלי היתה ועלי לשלמה.

ל״א(בראשית ל, לו) את צאן לבן הנותרות. א"ר יהודה שלח הקב"ה מגפה בצאנו של לבן באותו היום שהניחו יעקב ונשתיירו מעט מהרבה כדי להפרות צאן לבן על ידו הה"ד הנותרות, הנותרות מן המגפה, כד"א ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים (ויקרא י' י"ב), מן המגפה.

ל״ב(בראשית ל, לז) מקל לבנה לח וגו'. למה לקח יעקב ג' מקלות כנגד עקוד נקוד וטלוא. למה לבנה לח כנגד אברהם שנתלבן באור ויצא לח, לוז כנגד יצחק שהיה טרוף מצנה ומטר בלוז. ד"א שבטל לזות שפתים של ישמעאל שהיה מליז עליו בשעה שפשט צוארו על גבי המזבח. ד"א מה הלוז הזה (שבשכרה) [שבשדרה] מציץ ממנו לעתיד לבא, כך גזרות ישראל, עתידין ישראל להנצל ביום הדין ולחיות שנאמר כי אתה אבינו וגו' (ישעיה ס"ג ט"ז). וערמון בזכות יעקב עצמו שנכנס בערמה אצל אביו וקבל עליו הברכות וקיים גזרת אמו.

ל״ג(בראשית ל, לט) ויחמו הצאן אל המקלות. א"ר ברכיה כשברא הקב"ה את עולמו בקש להראות למלאכים שבח מעשי הצדיקים, הה"ד מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח' ה'), זה אברהם שנאמר ויזכור אלהים את אברהם (י"ט כ"ט), ובן [אדם] כי תפקדנו (תחלים שם), זה יצחק שנאמר וה' פקד את שרה (כ"א א'). ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים שם ו') זה יעקב שנאמר ויחמו הצאן אל המקלות. א"ר הושעיא היה צר צורה וכשם שהיה צר נעשו המים זרע בתוך מעיהם וכך היו יולדות, מלמד שלא היה חסר אלא לתת בהם נפשות. וכבוד [והדר תעטרהו (שם)], זה משה שנאמר ומשה לא ידע וגו' (שמות ל"ד כ"ט). תמשילהו במעשי ידיך (תהלים שם ז'), זה יהושע שנאמר שמש בגבעון דם (יהושע י' י"ב). כל שתה תחת רגליו (תהלים שם), זה דוד שנפלו כל שונאיו לפניו. צנה ואלפים כלם (שם ח') זה שלמה שנאמר וידבר על (האדם ועל) [העצים וגו' על] הבהמה (מ"א ה' י"ג). וגם בהמות שדי (תהלים שם), זה שמשון, א"ר חנינא בר פפא הראה הקב"ה שמשון בנחל שורק לוכד שלש מאות שועלים שנאמר וילכוד [וגו'] (שופטים ט"ו ד'). ר' סימון אומר וגם בהמות שדי זה דניאל שירד לגוב אריות ולא ניזק. צפור שמים (תהלים שם ט'), זה אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם (מ"א י"ז ו') והוא חי וטס בכל העולם כצפור. ודגי הים (תהלים שם), זה יונה. עבר ארחות ימים (שם), אלו ישראל שנאמר ויעברו בתוך (המים) [הים] (נחמיה ט' י"א).

ל״ד(בראשית ל, מ) והכשבים הפריד יעקב. רבנין פתרין קרייא בגלות, והכשבים הפריד אלו ישראל, כד"א ורעו כבשים כדברם (ישעיה ה' ט"ז), הפריד, מי גרם להם שנפרדו מן האומות, יעקב, זה עקוב לבם כנגד הקב"ה כד"א עקוב הלב (ירמיה י"ז ט'), אני ה' חוקר לב (שם י'). ד"א יעקב זה עקוב לבם זה עם זה כד"א (ו)איש מרעהו השמרו [וגו'] כי כל אח עקוב יעקב (שם ט' ג'). ד"א על שהיו רצחנין כד"א עקובה מדם (הושע ו' ח'). ויתן פני הצאן אל עקוד, לעתיד לבא יתן הקב"ה לישראל שנקראו צאן כלפי יצחק שנעקד כדי שיבקש רחמים עליהם. ואותה שעה שהיו ישראל שחומים במעשיהם לבן הקב"ה עונותיהם בזכות יצחק, הוי וכל חום (בכשבים) [בצאן לבן], כד"א עם יהיו חטאיכם כשנים וגו' (ישעיה א' י"ח). וישת לו עדרים לבדו, סבור אתה הפסידו הצדיקים שהיו בכל דור וכבשו יצרם מן החטא שלא יהיה להם חלק יותר טוב מן אותם אנשים שעשו תאותן בעוה"ז שהקב"ה מלבין עונותיהם בעוה"ב בזכות יעקב, ת"ל וישת לו עדרים לבדו. מהו לו, אלו ל"ו צדיקים שהן בכל דור שאין העולם חסר מהן ומקבלין פני שכינה בכל יום שנאמר אשרי כל חוכי לו (ישעיה ל' י"ח), לו בגימ' שלשים וששה הוו. ואותם הצדיקים הקב"ה משים אותם עדרים לבד ומשלם להם שכר טוב לפי מעשיהם ומנחיל להם ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש (משלי ח' כ"א) ואינו מערב אותם עם אותם אנשים שילבין הב"ה עונותיהם לע"ל, הוי ולא שתם על צאן לבן.

ל״ה(בראשית ל, מא) והיה בכל יחם. א"ר שמואל בר נחמן בכל מקום שנאמר ויהי צרה, והיה שמחה, שנאמר והיה בכל יחם, מה שמחה היתה שם שנטל צדיק שכר יגיעתו, שנאמר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד' י"ח), יצאו מים חיים (זכריה י"ד ח'), יוסף ה' שנית ידו (ישעיה י"א י"א), יחיה איש עגלת בקר (שם ז' כ"א), יתקע בשופר גדול (שם כ"ז י"ג), והיה הנשאר בציון (שם ד' ג'). התיבן והא כתיב והיה כאשר נלכדה ירושלים (ירמיה ל"ח כ"ח), א"ל אף היא אינה צרה אלא שמחה, שבו ביום נולד מנחם ובו ביום נטלו ישראל (איפורים) [איפוכים] על עונותיהם, דא"ר שמואל בר נחמני (איפורי) [איפוכי] גדולה נטלו ישראל על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש שנאמר תם עונך (איכה ד' כ"ב). ומנין שבו ביום נולד משיח שנאמר בטרם תחיל ילדה (ישעיה ס"ו ז'). והיה אליהו זכור לטוב מהלך בדרך באותו היום שחרב בית המקדש ושמע בת קול צועקת ואומרת בית מקדשא קדישא לחורבה, בני מלכא יהבון בשביה, אתתא דמלכא תנטר ארמלתא שנאמר איכה ישבה בדד [וגו'] היתה כאלמנה (איכה א' א'). כיון ששמע אליהו א"ל כיון דעתו להחריב את כל העולם, הלך ומצא בני אדם שחורשין וזורעין, א"ל הקב"ה קצף על עולמו ורוצה להחריב את ביתו ולהגלות את בניו לבין אומות העולם ואתם עסוקין בחיי שעה. יצאת בת קול ואמרה הנח להם כבר נולד להם מושיע, אמר לה והיכן הוא, א"ל בבית לחם יהודה. הלך ומצא אשה אחת שיושבת על פתח ביתה ובנה מלוכלך בדם ומוטל לפניה, א"ל בתי בן ילדת, א"ל הן, א"ל מה טיבו שמלוכלך בדם, אמרה רעה גדולה שביום שנולד בו ביום נחרב בית המקדש, אמר לה בתי עמדי והחזיקי בו, כבר תהא לכם תשועה גדולה על ידו, מיד עמדה והחזיקה בו ונתן לה בגדים להלבישו, תכשיטין לקשטו, ולא רצתה לקבל, אמר לה טלי ממני, ולימים אני בא ומקבל את דמיהן. הניחה והלך לו חמש שנים, לאחר ה' שנים אמר אלך ואראה מושיען של ישראל אם בדמות מלכים הוא מתגדל או בדמות מלאכי השרת, הלך ומצא את האשה עומדת על פתח ביתה, א"ל בתי מה טיבו של אותו נער, אמרה לו רבי לא אמרתי לך שרע מזלו שביום שנולד בו ביום נחרב בית המקדש, ועוד רגלים יש לו ואינו הולך, אזנים יש לו ואינו שומע, עינים יש לו ואינו רואה, פה יש לו ואינו מדבר והרי הוא מוטל כאבן, נשבה עליו רוח מד' פנות העולם והטילהו לים הגדול. קרע בגדיו ותלש שערו ויזעק ויאמר ווי אבדה ישועת ישראל, יצאה בת קול ואמרה לו אליהו לא כמו שאתה סבור אלא ד' מאות שנה יגור בים הגדול ופ' שנה (במעשי) [במעלה] עשן אצל בני קרח ופ' שנה בפתחה של רומי ושאר השנים מחזיר [על] כל מדינות גדולות עד (אין) [עת] קץ.

ל״ו(בראשית ל, מב) והי(ו) [ה] העטופים ללבן. למה נאמר בו והיה, לפי ששמחה גדולה היתה כשהרשע נוטל העטופים.

ל״ז(בראשית ל, מג) ויהי לו צאן רבות. מפני מה נאמר בכאן ויהי, לפי שאחר יעקב נדרו אבד כל צאנו (בדוקנו) [בדורנו] של עשו.

ל״ח(בראשית לא, כח) ד' עשה כתובים בה"א וראויים ליכתב בוא"ו. עשה צדקה ומשפט (משלי כ"א ג'), ולמה כן, אין צדקה אלא מי שעשה פעמים רבות. עשה סטים (תהלים ק"א ג'), שאין עושה מחלקת אלא מי שעושה פעמים רבות, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. למען עשה כיום הזה (נ' כ'), א"ל יוסף לא ממני היה אלא הקב"ה עושה. הסכלת עשה, ולמה שאינו מסכל אלא מי שמסכל פעמים רבות והוא בעל מריבה. זה סימן יהיה ביד בני אדם, כל שכל הנכתב בשי"ן הוא לשון חכמה, בסמ"ך הוא לשון שטות.

ל״ט(בראשית לא, כט) ואלהי אביכם אמש אמר אלי. אלהיך לא נאמר אלא אלהי אביכם, מי שהציל אברהם ויצחק מפרעה ומאבימלך.

מ׳(בראשית לא, ל) למה גנבת את אלהי. מכאן שלבן עובד ע"ז היה. א"כ למה דברה שכינה עמו, לטובתו של צדיק, וכן באבימלך ובלעם.

מ״א(בראשית לא, לג - לה) ויבא באהל רחל. למה חפש אהל רחל, דהוה ידע דהיא משמשנית. ויחפש, לבן, זה היה פעם משונה, שנכנס לשם לאחר שיצא, הרהר בדעתו שמא בכר הגמל הם שיושבת רחל עליהם. התחילה ואמרה לו אל יקשה בעיניך שלא קמתי מפניך, כי דרך נשים לי, אעפי"כ לא הועילה כלום. נכנס וחפש את הכר, שהיה רבהון דרמאי והיה מכיר כל מיני רמאות ולכך חפש את הכר שרחל יושבת עליו שנאמר ויחפש ולא מצא [את התרפים], א"ר [יוחנן] תרפים לא מצא, [קיתונות מצא].

מ״ב(בראשית לא, ח) אם כה יאמר. ר' ברכיה אמר (ככה) [צפה] הקב"ה מה לבן עתיד לעשות ליעקב והיה צר צורה כיוצא בו, הה"ד אם כה יאמר, אם כה (ת)אמר אין כתיב כאן. אלא אם כה יאמר. ר' יודן אומר כי ראיתי את כל אשר לבן ע(ו)שה לך אין כתיב אלא ע[ו]שה לך. אם כה יאמר, מכאן אתה למד רמאותו של לבן דלא הזכיר כאן [טלואים], כיון שראה לבן שילדו הצאן טלואים בתחלה, כד"א ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים (ל' ל"ט), וילדו טלואים לרוב כמו שדרכן של צאן ללדת טלואים לרוב, יותר מעקודים ונקודים, לא התנה עוד עם יעקב טלואים אלא עקודים שאינן מצויין הצאן ללדת, הוי אומרו אם כה יאמר.

מ״ג(בראשית לא, י) ואשא עיני וארא(ה) בחלום. יעקב ביציאתו מבית אביו חלם שנאמר ויחלום והנה סלם (כ"ח י"ב), אף בחזירתו לבית אביו חלם שנאמר וארא בחלום. העולים על הצאן, א"ר חוניא דבית חורין עולים אין כתיב כאן אלא העולים מעליהם היו עולים, ר' תנחומא אמר שטף של גשמים, ורבנן אמרו ענני כבוד.

מ״ד(בראשית לא, יד) ותען רחל ולאה. למה מתה רחל תחלה, ר' יהודה אומר מפני שדברה בפני אחותה שנאמר ותען רחל ולאה. א"ר יוסי ראית מימיך אדם קורא ראובן ושמעון עונה אותו, והלא לא קרא אלא לרחל שנאמר [ויקרא] לרחל וללאה השדה אל צאנו (ל"א ד') ורחל ענתה אותו. על דעתיה דר' [יהודה] ניחא, על דעתיה דר' יוסי לא מתה תחלה אלא מפני קללתו [של זקן] שאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (ל"א ל"ב), כשגגה שיצאה מלפני השליט.

מ״ה(בראשית לא, מה) ויקח יעקב אבן. להודיע צדקתו של יעקב כמה כבוד נהג בחמיו אע"פ שרמה אותו ורדף אחריו, כיון שבקש ממנו שיכרות ברית עמו לא עכב אלא מיד ויקח יעקב וגו'.

מ״ו(בראשית ל, ח) נפתולי אלהים נפתלתי. נפתי פתיתי תליתי אחותי עלי. א"ר יוחנן (נצפה) [נינפה] היה לי לעשות לפני אחותי, אלו שלחתי ואמרתי לו תן עיניך שהן מרמין לך לא היה פורש, אלא אמרתי אם איני כדאי שיבנה העולם ממני, יבנה מאחותי. פיתוליה דידי הווין כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל נופת שלי, החופה שלי, שכל יום ויום הייתי מקושטת ליכנס ונכנסה לאה. ד"א נפתולתי לפני דייני ונעתר לי, הוי נפתלתי עם אחותי התפללתי שיהיה לי בן כאחותי וגם נתן לי, הוי גם יכלתי.

מ״זעשו הרשע בן מ' שנה נשא אשה ויעקב בן פ"ד, דא"ר יוסי בן חלפתא יעקב אבינו היה בן ס"ג שנה כשנתברך ובו בפרק מת ישמעאל. שנאמר וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וילך עשו אל ישמעאל וגו' (כ"ח ו' - ט') מה ת"ל אחות נביות מלמד שקדשה לו ישמעאל ומת ואח"כ השיאה נביות אחיה. יעקב אחר שנתברך נטמן בבית עבר י"ד שנה, ונמצא שמת עבר אחר ירידתו של יעקב לארם נהרים שתים שנה, יצא משם ובא לו לארם נהרים, נמצא כשעמד על הבאר היה בן ע"ז שנה. עשה כ' שנה בבית לבן, ז' עד שלא נשא האמהות נמצא בשעת חופתו בן פ"ד שנה, וז' לאחר שנולדו לו י"א שבטים ודינה, נמצאו כל השבטים נולדים לז' שנה, כל אחד לז' חדשים. הא למדנו שהקב"ה מקדים לרשעים ומשהה לצדיקים, הוי שמעתי שמעך יראתי (חבקוק ג' ב').

מ״ח(בראשית כח, יא) ויקח מאבני המקום. ר"ע אומר לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המקום שנעקד יצחק אביו ושם מראשותיו באותו מקום, להודיע שעתידין לצאת ממנו י"ב שבטים, ונעשו אבן אחת להודיע שכלן עתידין להיות גוי אחד בארץ שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה"א י"ז כ"א).

מ״ט(בראשית כח, יג) א"ר שמעון בן יוחאי בא וראה כמה חביבין יסורין שאין הב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא לאחר מיתתן שנאמר לקדושים אשר בארץ המה (תהלים ט"ז ג'), אימתי הם קדושים בזמן שהם נתונים בארץ, שכל הימים שהם חיים אין הב"ה מיחד שמו עליהם שאינו מאמין בהם שלא יטעה אותם יצר הרע, שכן אמר הב"ה ליעקב אבינו אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, והרי יצחק בחיים היה, אלא שחביבין יסורין.

נ׳(בראשית כח, יד) אברהם נמשל לחמה (וישראל) [ויצחק] ללבנה וישראל לשאר הכוכבים, מה חמה ולבנה בושים שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כ"ד כ"ג), ושאר הכוכבים אין בושים, כך אברהם ויצחק פניהם מתכרכמות לעתיד לבא בשביל בניהם, אברהם בשביל ישמעאל ובני קטורה, יצחק בשביל עשו ואלופיו, ומה (יעקב) [כוכבים] אין להם בושה כך יעקב אין לו בושה שנאמר לא עתה יבוש יעקב (שם כ"ט כ"ב) (שנאמר) [למה], כי בראותו ילדיו (שם כ"ג) שכלם צדיקים וגו'. א"ר יצחק כיון שישראל מגיעים עד לעפר מיד הם נגאלים שנאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נ"ב ב') הבטיח הקב"ה ליעקב וא"ל כשבניך מגיעים עד עפר אותה שעה הם נגאלים שנאמר והיה זרעך [כעפר הארץ], מיד ופרצת ימה וקדמה. וכן דוד אמר כי שחה לעפר נפשנו וגו' קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך (תהלים מ"ד כ"ו - כ"ז).

נ״א(בראשית כח, טו) והנה אנכי עמך. אמרו רבותינו באנכי דבר עם משה שנאמר אנכי אלהי אביך (שמות ג' ו'), באנכי ברא הדבור ושם בפיו שנאמר ואנכי אהיה עם פיך (שם ד' י"ב), באנכי שלחו לפרעה, אנכי שלחתיך (שם ג' י"ב), באנכי נתן התורה, אנכי ה' אלהיך (שם כ' ב'), באנכי השליכם למדבר שנאמר הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב' ט"ז), באנכי בנה ציון, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך (ישעיה נ"ד י"א), באנכי מביא הגואל שנאמר הנה אנכי שולח לכם (מלאכי ג' כ"ג), באנכי מנחם את ישראל, אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נ"א י"ב), באנכי דבר עם אברהם, אנכי מגן לך (ט"ו א'), עם יצחק אנכי אלהי אברהם אביך (כ"ו כ"ד), עם יעקב והנה אנכי עמך. וכשנגלה על יעקב בראשונה לא נגלה אלא באני, שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם (כ"ח י"ג), מיד נתירא יעקב, אמר על אבותי נגלה בלשון אנכי ועלי בלשון אני, תאמר מה עון אירע לי שלא השיח לי בלשון אבותי. כשראה הקב"ה יעקב מצטער ומפחד על זה מיד התחיל מדבר עמו באנכי, והנה אנכי עמך. לפי שהיה יעקב גולה מבית אביו הבטיחו שיהיה עמו כד"א עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א ט"ו). א"ר חמא קשה גליפות שפתים שהוא שקול כנגד בריאת העולם, [שבבריאת העולם] כתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (ב' ד'), ובגליפות שפתים כתוב בורא ניב שפתים (ישעיה נ"ז י"ט). א"ר שמואל בר נחמן אם מבקש אתה לידע כחו של דבור מה שברא הב"ה בלשון הזה פעמים שאדם מדבר דבר א' והוא רופף את לשונו, ויש דבר שהוא [פושט] אותה עד שניו. ובתיבה אחת מצינו י"א מגיעות משמשות וכעלילותיכם הנשחתות (יחזקאל כ' מ"ד).

נ״ב(בראשית כח, יז) ויירא ויאמר. מפני מה נתירא, מפני שנהג קלות ראש במקום מקדש ועבר על מה שכתוב ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט ל.׳). מה נורא המקום הזה, וזה המקום שמשם יצא המורא לעולם, כד"א נורא אלהים ממקדשיך (תהלים ס"ח ל"ו). אם לביתו לא נשא הקב"ה פנים והחריבו ק"ו לשאר מקומות. אין זה כי אם בית אלהים, למלך שהיו לו ג׳ אוהבים ובקש לבנות לו פלטין, הביא לא׳ א"ל המקום הזה שאני רוצה לבנות פלטין, א"ל זכור אני שהיה הר, הביא לב', א"ל זכור אני שהיה שדה, הביא ג', א"ל זכור אני שהיה פלטין מתחלה, כך האבות היו אוהביו, אברהם קראו הר שנאמר בהר ה׳ יראה (כ"ב י"ד). יצחק קראו שדה, כריח שדה אשר ברכו ה' (כ"ז כ"ז), יעקב קראו פלטין, אין זה כי אם בית אלהים. אמר הקב"ה אתה קראת אותו בית עד שלא אבנה, אני בונה אותו וקורא לשמך, בית יעקב לכו ונלכה באור ה' (ישעיה ב' ה'), ואל בית אלהי יעקב (שם ג').

נ״גד"א אין זה כי אם בית אלהים. אמרו רבותנו אותו יום שנתקרבה מיתת משה רבנו העלהו הקב"ה לשמי מרומים והראה לו מתן שכרו ומה שעתיד להיות, עמדה מדת רחמים לפני מרע"ה וא"ל אבשרך בשורה טובה תשמח בה, הפנה נגד כסא רחמים פניך וראה, הפנה פניו כנגד כסא רחמים וראה הקב"ה בונה בית המקדש באבנים טובות ומרגליות ובין אבן ואבן זיו השכינה שהוא טוב מהמרגליות ומשיח בן דוד עומד בתוכו ואהרן אחיו עומד על רגליו ומעילו עליו. דבר אהרן עם משה בזו העת, אל תגע בי כי מן השכינה אני מתירא עליך, כי לא יכנס אדם לכאן עד שיטעום טעם המות ויתן נשמתו למלאך המות. נפל על פניו לפני הקב"ה כששמע דברי אהרן, וא"ל רבש"ע תן לי רשות לדבר עם משיחך בטרם אמות, א"ל הב"ה לך ולמד אותו שמי הגדול, כדי שלא יאכלנו להט השכינה. כי ראה אותו משיח בן דוד ואהרן אחיו הבינו כי ה' למדו שמו הגדול ועמדו לפניו משיח ואהרן וא"ל ברוך הבא בשם ה' (תהלים קי"ח כ"ו). שאל משה למשיח בן דוד, דבר לי הב"ה יבנה בית המקדש בארץ [ו]יבנה לו לישראל וכן אני אראהו יבנה בית המקדש בידו בשמים. א"ל משיח למשה, משה, יעקב אביך ראה הבית שיבנה בארץ וראה הבית שיבנה הקב"ה בידו בשמים והבין בכל מאודו כי הבית שיבנה הב"ה בידו בשמים ובאבנים טובות ובמרגליות ובזיו השכינה הוא הבית אשר יעמוד לישראל לעולם ולעולמי עולמים עד סוף כל הדורות. וכן דבר בלילה אשר ישן על האבן וראה ירושלים בנויה בארץ וירושלים בנויה בשמים. וראה עומד ליעקב אבינו ודבר הקב"ה ליעקב, יעקב בני כזאת העת נצבתי עליך עד אשר יתיצבו בניך לפני, שנאמר והנה ה' נצב עליו (כ"ח י"ג), וישראל ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט י"ז), אתם נצבים היום (דברים כ"ט ט'). וכאשר ראה יעקב ירושלים א' בארץ וא' בשמים (ו)אמר אין זה אשר בארץ כלום שנאמר אין זה כי אם בית, אין זה בית שיעמוד לבני לדורי דורות, כי אם אותו בית אלהים שהוא בונה בידיו. ואם אתה אומר הקב"ה יבנה לו בית המקדש בידיו [בשמים], כך בידיו יבנה אותו בארץ שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך (שמות ט"ו י"ז). כאשר שמע מרע"ה הדברים האלה נוכח משיח בן דוד שמח שמחה גדולה והחזיר פניו אצל הקב"ה וא"ל רבש"ע מתי תרד ירושלים זו הבנויה למטה. א"ל הקב"ה העת הזאת אותה לא הגדתי לבריה לא לראשונים ולא לאחרונים ולך אני מגיד, א"ל רבש"ע תן לי רמז מן המעשים, א"ל הקב"ה אזרה את ישראל בראשונה במזרה בשערי הארץ ויתפזרו בד' פנות העולם בין כל האומות ויתקיים בהם מקרא שכתוב אם יהיה נדחך וגו' (דברים ל' ד'), ואוסיף ידי שנית ואקבץ את אשר הלכו עם יונה בן אמתי אל ארץ הפתרוסים ואשר יהיו בארץ שנער ובחמת ובעילם ובכוש וגו', שנאמר יוסיף ה' שנית ידו וגו' (ישעיה י"א י"א). באותה שעה ירד משה מן השמים שמח וירד מלאך המות אחריו ולא נתן רוחו ונשמתו למלאך עד אשר הראהו הקב"ה פניו ונתן נשמתו להב"ה בלב שלם ובנפש חפצה, הוי אין זה כי אם בית אלהים. ולעתיד לבא יאמר הקב"ה לאברהם לך רד ונחם את ירושלים הה"ד נחמו נחמו עמי וגו' (ישעיה מ' א'), הלך ולא קבלה ממנו תנחומין, א"ל היאך אקבל ממך תנחומין שעשיתני כהר שנאמר בהר ה' יראה (כ"ב י"ד), וכן יצחק, א"ל היאך אקבל ממך תנחומין שיצא עשו ממך ועשאני שדה שנאמר ויבא עשו מן השדה (כ"ה כ"ט) ובניו שרפוני באש. אמר ליעקב לך, הלך, וא"ל היאך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי שנאמר אין זה כי אם בית אלהים. חוזרין אצל הקב"ה, א"ל לא רצתה לקבל תנחומין ממנו, הה"ד עניה סערה לא נחמה (ישעיה נ"ד י"א), א"ל הקב"ה עלי לנחמה. כתבתי בתורתי לא תסגיר עבד אל אדניו (דברים כ"ג ט"ז) ואני הסגרתים שנאמר וה' הסגירם (שם ל"ב ל') ואני עתיד להחזיר בניה לה שנאמר שאי סביב עיניך וראי וגו' (ישעיה מ"ט י"ח). אני כתבתי שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כ"ב ה') ואני שרפתי אותה שנאמר ויצת אש בציון (איכה ד' י"א) עלי ליסדה באבנים טובות ומרגליות ולהיות לה חומת אש שנאמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך וגו' (ישעיה נ"ד י"א), וכתיב ואני אהיה לה [וגו'] חומת אש סביב (זכריה ב' ט'). בידי (הרגתי) [הרסתי] את ביתי שנאמר ממרום שלח אש (איכה א' י"ג) ובידי אבנה שנאמר בונה ירושלים וגו' (תהלים קמ"ז ב') הוי אין זה כי אם בית אלהים.

נ״ד(בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר לאמר. ד' הם שנדרו, שנים נדרו והפסידו וב' נדרו ונשתכרו. יעקב נדר והפסיד, על שאחר נדרו קדמו עשו בדרך ונתן כל אשר לו דורונות לעשו. יפתח נדר והפסיד, על שנדר שלא כהוגן נזדמנה לו בתו, ועליו הוא אומר גבר רש ועושק דלים (משלי כ"ח ג'), וזש"ה פרי צדיק עץ חיים (שם י"א ל'). עיין בילקוט על מעשה יפתח. כיון שבקש להקריב בתו היתה בוכה לפניו הא אבא יצאתי לקראתך והייתי שמחה שנצחת ואתה שוחטני, כן כתוב בתורה שיהיו ישראל מקריבים בני אדם לפני הקב"ה, אין כתוב בתורה אלא מן הבהמה (ויקרא א' ב') שמא מן האדם. א"ל בתי נדרתי שכל היוצא מדלתי ביתי לקראתי תחלה שאני שוחטו לפני הקב"ה, ומי שנודר חייב לשלם נדרו. א"ל יעקב שנדר וכל אשר תתן לי עשר וגו' (כ"ח כ"ב) ונתן לו הקב"ה י"ב זכרים ונקבה אחת שמא הקריב א' מהם להקב"ה. כיון שלא שמע לה, א"ל הניחני ואלך אצל ב"ד שמא זה (נקרע) [ימצא] פתח לנדרך, שנאמר הרפה (לי) [ממני] שנים חדשים [ואלכה] וירדתי על ההרים (שופטים י"א ל"ז), א"ר לוי וכי יש אדם יורד על ההרים, מהו וירדתי, אלא אלו סנהדרים כמד׳׳א שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו' ב'). הלכה ולא מצאה פתח, ועליו נאמר גבר רש [ועשק דלים מטר סוחף ואין לחם (משלי כ"ח ג'), גבר רש] זה יפתח שהיה רש בתורה, גרופית של שקמה היה, ועשק דלים אלו אנשי אפרים שהרגו מ"ב אלף, שנאמר אמר נא שבולת וגו' סבולת (שופטים י"ב ו'), זה לשון ע"ז כאדם שאמר לחברו סאביל, לפיכך מטר סוחף ואין לחם, שהיה מבקש מי שיתיר לו נדרו, ואין לחם, שהסתיר הב"ה ההלכה מהם שלא ימצאו פתח לנדרו, ותנינן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה [לא אמר כלום, הרי אלו לעולה] הרי אלו ימכרו ויביאו בדמיהן עולה. הא למדנו יפתח הפסיד בנדרו על שנדר שלא כהוגן. ישראל נדרו ונשתכרו, וידר ישראל נדר לה' (במדבר כ"א ב'), וישמע ה' בקול ישראל (שם ג'). חנה נדרה ונשתכרה, שנאמר ותדר נדר (ש"א א' י"א) וכתיב ויזכרה ה' (שם י"ט).

נ״ה(בראשית כח, כ - כא) וידר יעקב וגו' והיה ה' לי לאלהים. וכי תעלה על דעתך שהיה יעקב אבינו אומר אם יעשה לי הב"ה כל התנאים האלה הוא יהיה לי לאלהים, ואם לא לא יהיה לי לאלהים, אלא שהיה מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא יצא ממני פסלת כשם שיצא מאבותי לכך נאמר והיה ה' לי לאלהים שייחד הקב"ה שמו שלא יצא ממני פסלת מתחלה ועד סוף.

נ״ו(בראשית כח, כב) והאבן הזאת. תניא ר' עקיבא אומר האבן שהקים יעקב מצבה (נטלה) [נטה] הב"ה רגל ימינו וטבעה בתהומות ועשאה סניף לארץ כאדם שנותן סניף לנפה לפיכך נקרא אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחה (על) [כל] הארץ ועליה (הכל) [היכל ה'] עומד הה"ד והאבן (גדולה) [הזאת וגו' יהיה בית אלהים].

נ״זעשר אעשרנו. מכאן אמרו חז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. מצינו ביעקב שלא נדר אלא חומש שנאמר עשר אעשרנו לך, ומנין אתה למד שהוא חומש לפי שלא אמר עשר אעשר לך, עשרון אחרון שוה כעשרון ראשון דהוה ליה חומש.

נ״ח(בראשית כט, לא) ז' עקרות הן, שרה, רבקה, רחל, לאה, אשתו של מנוח, חנה, ציון. מושיבי עקרת הבית (תהלים קי"ג ט'), זה ציון, רני עקרה לא ילדה (ישעיה נ"ד א'), אם הבנים שמחה (תהלים שם), מי ילד לי את אלה (ישעיה מ"ט כ"א). מושיבי עקרת הבית זו חנה, ולחנה אין ילדים (ש"א א' ב'), אם הבנים שמחה, ותהר ותלד ג' בנים גו' (שם ב' כ"א). מושיבי עקרת הבית זו אשתו של מנוח, אם הבנים שמחה, והרית ויולדת בן (שופטים י"ג ג'). מושיבי עקרת הבית זו רבקה, אם הבנים שמחה, ותהר רבקה אשתו (כ"ה כ"א). מושיבי עקרת הבית זו שרה, ותהי שרי עקרה (י"א ל'), אם הבנים שמחה, וה' פקד את שרה (כ"א א'). מושיבי עקרת הבית זו רחל, אם הבנים שמחה, בני רחל יוסף ובנימין (ל"ה כ"ד). מושיבי עקרת הבית זו לאה (אם הבנים שמחה) שנאמר ויפתח את רחמה מכלל שעקרה היתה, אם הבנים שמחה, כי ילדתי לו ששה בנים (ל' כ').

נ״ט(בראשית כט, לב) כי ראה ה' בעניי. מלמד שפירש יעקב ממנה מתשמיש המטה, ואין ראה אלא פרישות דרך ארץ כד"א וירא את ענינו (דברים כ"ו ז') זו פרישות דרך ארץ, הוי כי ראה ה' בעניי זו פרישות תשמיש המטה גו'.

ס׳(בראשית כט, לג) כי שמע ה'. שהיתה לאה מבקשת רחמים על כך, וישמע הקב"ה תפלתה, אינו אומר כי שמע אלא שהיתה צועקת.

ס״א(בראשית כט, לד) ילוה אישי. שהיתה סבורה לאה שיעקב מעמיד י"ב שבטים מד' נשים, ג' מכל אחת, עתה הפעם ילוה אישי אלי, אחר שהשלמתי לבעלי חשבוני. ילוה כד"א עורר לויתן (איוב ג' ח'), וכן כמער איש ולויות (מ"א ז' ל"ו). ד"א ילוה אישי עתיד זה ללות את הבנים לאביהם שבשמים, כד"א יורו משפטיך ליעקב (דברים ל"ג י'). ד"א עתידין בניו ללות אלו לאלו לכבוד אביהם שבשמים וגו', וילוו עליך וישרתוך וגו' (במדבר י"ח ב'), ונלוו עליך וגו' (שם ד').

ס״ב(בראשית ל, טז) ותצא לאה לקראתו, הה"ד דרשה צמר ופשתים (משלי ל"א י"ג) זו לאה שקבלה את יעקב בסבר פנים יפות, דכתיב ותצא לאה לקראתו. ותעש בחפץ כפיה (שם) לפיכך יצאו ממנה בנים בעלי תורה ובעלי עושר.

ס״ג(בראשית ל, יח) יששכר. אמרה עתה שכל מי שפועל עם הב"ה יש לו שכר.

ס״ד(בראשית ל, כב) וישמע אליה אלהים גו'. הה"ד מצרף [לכסף] וכור לזהב (משלי כ"ז כ"א), אמרו לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את ישראל. מה הצורף הזה מכניס את הזהב לכור ומסננו פעם א' וב' וג' עד שהעמידו על בוריו, כך הקב"ה מיסר את הצדיקים כל א' כפי כחו, הוי ואיש לפי מהללו (שם). וכן אתה מוצא שרה צרפה הקב"ה חמש ועשרים שנה משבאת לא"י עם אברהם שנאמר ואבר(ה)ם בן ע"ה שנה (י"ב ד') והיתה שרה בת ס"ה וילדה בת צ' שנה, נמצא שצרפה כפי כחה. ורבקה אף היא צרפה כפי כחה כ' שנה, שנאמר ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם (כ"ה כ"ו). וחנה צרפה הב"ה כפי כחה. וכמה צרפה, אמרו רבותינו י"ט שנים צרפה. כיצד י' שנים ששהתה עמו ולא ילדה ונטל לפנינה וילדה לו י' בנים, שכן אתה מוצא אלקנה אומר לחנה הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (ש"א א' ח'), אלו בניה של פנינה, ואתה נותן שמונה שנים לעבורם ושנה אחת לעבורו של שמואל הרמתי, הרי י"ט ואח"כ פקדה הקב"ה שנאמר כי פקד ה' את חנה (שם ב' כ"א). וכן רחל צרפה הקב"ה לפי כחה ז' שנים, שלא ילדה ליוסף אלא בסוף ז' שנה ללקיחתה שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל (ל' כ"ה), ואותה שעה שמע הקב"ה את תפלתה הה"ד וישמע אליה גו'.

ס״ה(בראשית ל, כד) א"ר חנינא אמהות נביאות היו ורחל מן האמהות היתה. בנים אחרים אין כתוב כאן אלא בן אחר, אמרה בן אחד הוא עתיד להעמיד הלואי שיהיה ממני. א"ר שמואל בר נחמני הב"ה העמיד מן רחל י"ב שבטים, ב' מיוסף מנשה ואפרים, ומבנימין עשרה שנאמר ובני בנימין בלע וגו' (מ"ו כ"א). ומנין שהיו בניו של בנימין שנאמר ויען שאול ויאמר [הלוא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה] מכל משפחות [שבטי] בנימין (ש"א ט' כ"א), וכתוב אחר אומר (וישלח שאול בכל שבטי בנימין) וישלחו שבטי ישראל אנשים בכל שבטי בנימין (שופטים כ' י"ב).

ס״ו(בראשית ל, לא) ויאמר מה אתן לך. ממון אתן לך בשכרך. לא תתן לי מאומה, לא תתן לי דבר שיש בו מום, לפי שהממון אינו מתברך מאליו, ואין ברכה מצויה בו אלא בדבר הסמוי מן העין, אבל אם תתן לי דבר המתברך מאליו, אשובה ארעה צאנך.

ס״ז(בראשית ל, לה) ויסר ביום ההוא. מהו עקודים שהיו לבנים בידיהם כעין עקדת אברהם את יצחק. והנה יעקב לא אמר עקוד, לבן למה הסירם משם, מכאן אתה למד רמאותו של לבן, אמר אם אני מניח בצאן עקודים יסתכלו התישים בלבנות שבידיהם בעת חמום שלהם ויבאו לילד נקודים וטלואים, אלא מוטב שאעשה עצמי כמוסיף על שכרו שאפילו עקודים יקח בשכרו ואפרשם משם כדי שלא יהיו לצאן במה להסתכל שלא ילדו כי אם שחומים. וזה אתה למד מן המקלות שפצל יעקב ג' מקלות אחד דוגמת עקוד וא' כנגד נקוד וא' כנגד טלוא, וכה"א ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים (ל' ל"ט). והרי יעקב לא הזכיר עקוד בשכרו ולמה פצל כנגד עקוד, אלא מכאן אתה למד שלבן חשב לרמות בו, דמה לו כמוסיף על שכרו ולא עשה אלא לפחות לו. ויכול אתה ללמוד ממקרא שלאחריו, ואת כל העזים הנקודות והטלואות כל אשר לבן בו, מהו כל אשר לבן בו, אפילו לא היה שם אלא כתם של לבן שלא היה נדון לא משום נקוד ולא משום עקוד (אלא) [ולא] משום טלוא היה מסירו משם. וכי מה צורך לעשות לו כן, אלא כדי שלא יסתכלו בהן.

ס״ח(בראשית ל, לט - מ) ותלדנה הצאן וגו'. אלו התישים והעזים שהן היו צריכים ליחמם אל המקלות ללדת כיוצא בהן עקודים נקודים וטלואים, אבל הכבשים שלא היה תנאו לכך היה מפריד מן הצאן כדי שלא יחמו ממקלות, הה"ד והכשבים הפריד יעקב. ומה תקנה היה עושה לכשבים שילדו שחומים, היה נותן בראש הצאן כל העקודים, והשחומים היו עומדים אחריהם והיה מעמיד הכבשים אחר השחומים כדי שיסתכלו העזים השחומות בעקודים שלפניהם וילדו כיוצא בהם שחומים, הה"ד והכשבים הפריד יעקב.

ס״ט(בראשית לא, ג) כל אותן הימים שהיה יעקב בבית לבן לא דבר הב"ה עמו והיה מהרהר ואומר שמא הניחני הקב"ה ולא כך א"ל והנה אנכי עמך (כ"ח ט"ו). א"ל הקב"ה אם אתה מבקש שאהיה עמך הפרש עצמך מביתו של לבן הרשע, שנאמר שוב אל ארץ אבותיך. ואמר יעקב ברשות יצאתי שאמר לי הב"ה והנה אנכי עמך, ואם איני נוטל איני חוזר שכבר אמר לי והשיבותיך אל האדמה (שם). א"ל הב"ה רשות אתה מבקש, שוב וגו'. ר' אחא אמר נכסי חוץ לארץ אינם בכלל ברכה, אלא משתשוב [אל ארץ אבותיך] ואהיה עמך וגו'.

ע׳(בראשית לא, ה) ואלהי אבי היה עמדי, נתן לי עמידה, זה הממון שמעמיד אדם על רגליו. א"ר אלעזר בן פדת מי מעמיד רגליו של אדם, ממונו. ד"א עמדי סומכי, שסמכני שלא נפלתי בידו ועשה בי כרצונו.

ע״א(בראשית לא, כא) ויברח הוא וכל אשר לו. ר' אליעזר אומר ברח יעקב לבא אל לבן, שנאמר ויברח יעקב שדה ארם (הושע י"ב י"ג), וברח לצאת מפני לבן שנאמר ויברח הוא וכל אשר לו. ויקם ויעבר את הנהר, קימה היתה לו כשברח. את הנהר זה פרת, והוא מגבול בין ארץ (אדום) [ארם] לארץ כנען. וישם את פניו הר הגלעד, שם פניו בתפלה נגד הקב"ה היושב ברומו

ע״בשל עולם שלפניו גלויות כל נסתרות וכל מעשי בני אדם והוא עתיד להעיד בהם, כד"א היודע ועד (ירמיה כ"ט כ"ג) ואומר והייתי עד ממהר (מלאכי ג' ה) והיה מתפלל יעקב לפני הב"ה שיצילנו מלבן, שלפניו היה גלוי איך פעל עמו באמונה והוא מרמה בו כל הימים.

ע״ג(בראשית לא, כג - כד) ויקח את (כל) אחיו. לקחן בדברים, אמר להם אין אתם יודעים כל עת שעמד יעקב נתברכנו במים, ועתה ברח, לכו ונחזירהו, ואם לאו נצטרך למים שלכך שמעו לו והלכו עמו. מהו אחיו גבורים כיוצא בו, רמאים כיוצא בו. וירדוף אחריו בהליכתו לבית לבן נרדף, שנאמר על רדפו בחרב אחיו (עמוס א' י"א), ובחזירתו נרדף שנאמר וירדוף אחריו. אמר הב"ה הואיל ויעקב נרדף ואינו רודף לפיכך איני אוהב אלא יעקב שנאמר ואהב את יעקב (מלאכי א' ג'), הה"ד והאלהים יבקש את (ה)נרדף(קהלת ג' ט"ו). וידבק אותו, בקש להורגו כד"א ותדבק ידו אל החרב (ש"ב כ"ג י'), ואומר פן תדבקני הרעה (י"ט י"ט), אלא שהחשיך הקב"ה את העולם והזריחו עליו הה"ד ויבא האלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה. אל לבן הארמי, תנא ג' שמות נקראו לו, בעור, כושן רשעתים, לבן הארמי. בעור, שבא על בעיר, כושן רשעתים, שעשה שתי רשעיות, א' בימי יעקב וא' בימי שפוט השופטים, ומה שמו לבן הארמי שמו. א"ר יצחק למה נקרא שמו לבן הארמי, שהיה מלובן ברמאות. מטוב עד רע, א"ר יוחנן כל טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיק, הה"ד מטוב עד רע, רע ניחא אלא טוב מ"ט, מכאן שטובתם רעה היא, למה, שהיה מזכיר לו שם ע"ז.

ע״ד(בראשית לא, כה) וישג לבן את יעקב. מכאן שלא היה רוצה לבן אלא להרוג את יעקב ולקחת את ממונו, כד"א ארדוף אשיג (וגו') [אחלק שלל] (שמות ט"ו ט').

ע״ה(בראשית לא, כז) ותגנב אותי. לא תהיה סבור שיהיה הדבר שעשית קל בעיני, אלא מעלה אני עליך כאלו גנבת את עצמי, על שלא הגדת לי, שאלו הודעתני הייתי משלחך בשמחה.

ע״ו(בראשית לא, כט) יש לאל ידי. בצדיקים מהו אומר אל תמנע טוב מבעליו (משלי ג' כ"ז) שהם עושים טוב בכל כחם, אבל ברשעים יש לאל ידי [לעשות עמכם רע] שהם עושים רע לבני אדם בכל כחם, לכך ונודעה יד ה' (אל) [את] עבדיו וזעם את אויביו (ישעיה ס"ו י"ד), שהוא משלם לצדיקים יד טובה כנגד שהיה להם טובה ועשו טובה בידיהם, ומשלם לרשעים יד רעה כנגד שעשו רעה בידיהם, לפי שידו של הב"ה יש בה מתן שכר טוב לצדיקים ומתן שכר של פורענות לרשעים. לצדיקים מנין, שנאמר כיד אלהיו הטובה עליו כי עזרא הכין לבבו וגו' (עזרא ז' ט - י). לרשעים מנין, שנאמר הנה יד ה' הויה (שמות ט' ג'), הוי ונודעה יד ה' את עבדיו, ליתן להם שכר טוב, וזעם את אויביו, ליתן להם הפורענות.

ע״זשאל זקן אחד את אליהו, ב' דברים יש בלבבי ואני אוהבן אהבה גמורה, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהן קודם את חברו, תורה או ישראל. א"ל בני, דרכן של בני אדם לומר תורה קדמה לכל שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב), אבל אני אומר ישראל קדמו לכל שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג'), בה' כתוב לומר ראשית היו ישראל לתורה שהיא ה' ספרים, ואין תבואתו אלא תורה שנאמר ותבואתי מכסף נבחר (משלי ח' י"ט).

ע״ח(בראשית לא, מח - נ) הגל הזה עד ביני וביניך. א"ל לבן ב' דברים יש כאן מצבה והגל. המצבה הרימות אתה והגל עשו בניך בצוויך, כשם שהם ב' דברים כך אני מבקש שיהיו משמשין ב' עדויות. הגל הזה יהיה עד ביני וביניך שאתה לא תרע לי ולא לבני, ואני לא ארע לך ולא לבניך, וגם בניך ובני יעמדו בברית הזה. והמצבה תקרא את שמה מצפה, למה כן, יצף ה' ביני וביניך, שלא תרע לבנותי ולבניהן, הה"ד והמצפה אשר אמר וגו' אם תענה.

ע״ט(בראשית לא, נב) עד הגל הזה. א"ל לבן יודע אני שנשבע הב"ה לאברהם ויצחק ויירש זרעך את שער אויביו (כ"ב י"ז), אני מבקש שאם איני מתחיל לעבור אליך בארץ ישראל לרעה לא תתחיל לבוא לארץ ארם לרעה, שלא תחשבני בכלל אויב עד שיודע לך באמת, הה"ד ואם אתה לא תעבור אלי. מפני מה נאמר בהעברת יעקב גל ומצבה ובהעברת לבן לא נאמר אלא גל בלבד, אלא זו היא שאמ' שהמצבה לא היתה משמשת עדות אלא אם תענה את בנותי, לכך נאמר בהעברת יעקב שיכול לעבור על הברית ההיא, מה דלא שייך בלבן.