בנין עולם, פתיחהBinyan Olam, Preface
א׳מהרב המאה"ג המפורסם מ' יוסף נ"י הרב דק' קנישין בנו של הגאון המחבר נ"י
1
ב׳אמר ר' אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד (איוב ה) איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימיש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א) הוי אומר לעמל תורה נברא והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (סנהדרין צט ב):
2
ג׳א טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם, כי אם יפלו האחד יקים את חברו, ואלו האחד שיפול ואין שני להקימו (קהלת ד) כל מה שברא הקב"ה בעולמו שנים שנים בראם גוף ונפש יצרם, ברא שמים נפש המחיה את גוף חומר הארץ, השמים יחיו את הארץ כנפש האדם אשר תחיה את הגוף, ויאמר אלהים יהי אור נפש המחיה את המאורות אשר ברקיע השמים, וכן כולם כמ"ש בביאורי על התורה באריכות וכן תכלית מבחר הנבראים כולם שהוא האדם נאמר בו (בראשית א) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם, ופשטות ביאור ענין הצלם הזה הוא עצמו ענין הבחירה שהסבירו הקדמונים בזה וכמ"ש (שם ט) שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם, ולכאורה אם נשפוט מישרים שחיי האדם ומותו הכל ע"פ הגזירה אין משפט מות לאיש אשר ירצח את ריעהו ושפך את דמו מאחר שהכל ע"פ הגזירה ואם ה' דיבר עליו שיחיה מי ימיתנו ואם נגזרה גזירה שימות מה עון יש ביד השופך דמו שמקיים מצות בוראו וגזירה העליונה אבל באמת כל מה ששייך לעניין העבודה לטוב ולרע הבחירה חפשיית לכל אשר יחפוץ יטנו ויש נספה בלא משפט הגזירה ע"י בחירת אדם רע וכמ"ש (שמואל א ב) אל בני כי לא טובה השמועה וגו' אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יפלל לו וגו' הוכיחם במישור להורותם שהכל ע"פ הבחירה והרצון ואין דבר ממעשה האדם אם לטוב אם לרע ע"פ הגזירה, כי תינח אם יחטא איש לאיש תוכלו לומר ופללו אלהים שאלהים שפטו לזה האיש אשר חטא לו וגזר עליו מה שהפסידו או הרע לו' אבל מה תאמרו אם לה' יחטא איש מי יפלל לו מי שפט הגזירה הזאת להמרות עיני כבודו ית', ע"כ שהבחירה חפשיית וכל אדם כחפצו יעשה אפי' מה שהוא נגד רצונו ית' א"כ גם במה שבחטאת איש לאיש אין כאן פילול משפט וגזירה רק הכל ע"פ הבחירה א"כ משפט מות לאיש אשר ירצח את ריעהו ושפך את דמו למה כי בצלם אלהים עשה את האדם בעל בחירה להטות את לבבו וכלי אברי המעשה לכל אשר יחפוץ ואך בגזירת רצונו הרע שפך דמו ארצה לכן ענוש יענש האיש ההוא שמעשה האדם בנפשו העליונה וגוף התחתון נעשה כחומר חותם ונחתם כי לבעבור היות כל תכלית כוונת הבוי"ת במה שהמציא את כל המציאות לא הי' בעבור להוסיף בו ית' שלימות מה, או להשלים חסרון מה, כי לא חסר ממנו ית' שום שלימות קודם הבריאה ולא ניתוסף מאומה גם אחר הבריאה רק בעבור היטב לזולתו בהראותו להם כבוד גדלו מציאותו יכולתו והשגחתו ית' לכן צמצם אופן מנהגו והרגלותו לפי מה שיהי' באפשרי מעט שישיגם האדם כי האדם בעבור שהוא אדם לא ישיג רק במה שהוא בערך השגת האדם, וזה ענין מ"ש רז"ל בכ"מ מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא ומה שדימו הכתובים בכ"מ דמות יוצר לצורה שלפי מה שצמצם ברצונו ית' התגלותו לנבראים הוא מתגלה להם להיות מושג ממה שהוא ית' התלבש בגילוי דמות הצורה כענין מ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה שגילויו ית' ע"י השגחתו הוא כצורת מבחר הנבראים שהוא האדם היותר כלול בשלימותו מכל יתר הנבראים[*] ולטעם זה עשה כל מעשהו ית' בענין שיהי' להם דמיון ציורי ע"ד השאלה וההסבר מעין מעשה האדם, ולכן ברא את האדם בצלם שעשה לו בתחילה כמעשה האדם אומן מצייר ציורים שעושה חותם תכנית פיתוחי חותם חרות על הלוח ובאותו חותם הוא מחתים לעשות בו ציור הנחתם כמעשיהו ממנו יהיו הציורים תבנית הנחתם וציורם ככל מעשה החותם בציוריו אלא שהם מהופכות כמעשה הנחתם העולה מתוך דפוס החותם שהם מכוונים בתבניתם ומתנגדים בהתנגדות מכוונות ונקרא החותם הזה בשם צלם שהוא דפוס מצוייר בצורת הנחתם (פורמע) וכן הי' מעשה האדם שתחילה ברא הוא ית' את הנפש העליונה שהיא כלולה מכל כחות הגוף התחתון בצורתו ותבניתו והחתים בה את העפר אשר קיבץ מן האדמה ועשהו גולם ועם צלם החותם הזה נעשה ונחקק הגוף והנפש היסודי עד שנעשה גם גולם הגוף כתבנית הנפש בכל ציורי כחותיו אלא שהם מתנגדים לה בהפכה כמשפט הנחתם העולה מתוך החותם ולכן לעולם כחות הגוף מתנגדים לכחות הנפש בניגוד מכוון ממש ומזה נצמח הבחירה שביד האדם שמה שכחות הנפש העליונה חפצים גם כחות הגופיים חפצים בהיפוך וניגוד ממש בהיפוך מכוון והוא מ"ש ויברא אלהים את האדם בצלמו כלומר עם צלמו ושלא נטעה לומר שהי' מעשיהו ית' את האדם בצלמו זה כמעשה ידי אומן שעושה כלי למעשיהו עם צלם דפוס חותם שנחקק ע"י אומן אחר זולתו ותטעה לומר שכן הי' מעשיהו ית' את האדם עם הצלם שנעשה ע"י אחר זולתו ית' ולכן חוזר ומפרש בצלם אלהים ברא אותו שהצלם הזה שנעשה בו האדם הוא של אלהים שהוא ית' בעצמו עשה גם את הנפש הזאת שהוא הצלם חותם שנעשה בו הגוף הנחתם וחוזר ומפרש עוד שאין מעשה הגוף הנחתם הזה והנפש חותם הצלם כמעשה הנחתם ע"י החותם שאחר שנחתם מן החותם שוב אין צורך שיהיו מחוברים ודבוקים יחד אלא שחיבור החותם שהוא הנפש העליונה עם הנחתם שהוא הגוף ונפש היסודי התחתונה נשאר חיבור עולמי כחיבור הזוג זכר ונקבה שנקבצים יחד בשרים נפרדים והיו לבשר א' והוא ג"כ מ"ש נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וירדו בדגת הים וגו' פתח באדם יחיד וסיים וירדו לשון רבים ובמדרש (ב"ר פ"ח) אר"ח אם זכה רדו ואם לאו ירדו, והענין שאמר הוא ית' נעשה אדם בצלמינו שהוא הנפש העליונה צלם החותם שכבר עשיתי לו שהוא כדמותינו שהנפש העליונה היא כאחד מצבא המרום במרום כמ"ש אצלינו בכ"מ מזה ולזה מסיים וירדו וגו' בלשון רבים שחיבור חותם נפש העליונה עם נחתם גוף האדם שיעשה ע"י הצלם הזה שניהם יחד ירדו ממשל רב בכל הנבראים, שבהיות הנפש העליונה גוברת בחותמה על הנחתם הגוף העשוי לה ניגוד מכוון אל הפכה והיא תמשול למטה בארץ, שהיא באמת העליונה שבכת העליונים אימתה מוטלת על הכל אימת עליון על התחתון לפי שהיא סיבת קיום מציאותם וכולם מתפרנסים לרגלה ואם מתברכים בקיומם בגללה שהיא תמשוך אחריה מנהג ביתה ונחלתה שבמקור מחצבה שהוא ההשגחה העליונה לכך אימתה מוטלת עליהם לפי שעיניהם לה כעיני עבדים אל יד אדוניהם משא"כ אם האדם חוטא חומס נפשו ממנו שבגבור הנחתם בניגודה אל הפכה, ומפריד חיבורו שעם חותם הנפש והגוף הוא המושל בארץ שהיא כאשת כסילות תמשול גוזלת וחומסת לכל הנבראים כי מה לו לגוף להיות אוכל ושותה לובש ומתכסה ונהנה כל הנאותיו וצרכיו מהם והם כולם אין להם ממנו הנאה של כלום ולכן הם פורקים עולו מעל צווארם:
3
ד׳[הג"ה וזה ענין מ"ש שיר השירים אשר לשלמה וארז"ל למי שהשלום שלו והענין מ"ש (ד"ה א כב) הנה בן נולד לך וגו' כי שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו כי סיבת המחלוקת הוא לסיבת חסרון השלימות שבאדם שאינו יכול למלאות הרצונות של זולתו ולבעבור שהבטיחו הבוי"ת אשר שלמה יהי' שמו שפירסומו יהיה שהוא השלם בשלימות היותר נרצה והאפשרי במין האנושי ויצמח מזה ממילא שיהי' שלום ושקט בימיו ולכן מאחר שהתיר לנו הכתוב לדמות יוצר לצורה ובחר בצורה היותר כלולה ושלימה מכל הצורות שהוא האדם כמראה אדם עליו מלמעלה כשבא עוד לפרט ביותר כבוד גדלו ית' דימהו למי שהוא בעל צורה היותר נבחרת וכלולה במין האדם לדמותו ית' לאדם בזולת אדם ולכן דימה אותו ית' לשלמה המלך עה"ש שהוא היותר שלם מכל אדם שלכן קראהו בשם שלמה ושנסתבך מזה שהשלום יהי' בימיו וכמו זה הבוי"ת שכל השלימות האמיתי שלו וממילא השלום האמיתי שלו:]
4
ה׳ב והענין בתוספת ביאור כי כל עומת שהי' מעשה האדם חותם ונחתם גוף ונפש כן הוא כלל ההנהג' האלהית והשגחתו בעולמו הנהג' נפשיית שהיא החותם והנהג' גופניות שהיא הנחתם והם ג"כ מתנגדים זה לזה בניגוד מכוון כניגוד הנחתם הטבוע מן החותם והם המנהג האלהי בסידור מנהג העליון שאין בה שום מעטה טבעי וההנהג' הלעוט' בתוך סידור הטבעי המסודרת שהוא טבוע ונחתם מחותם ההנהג' העליונ' כמ"ש (תהילים סב) אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כי ינוב אל תשיתו לב אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו וזה כמו שביארתי שיש שתי מיני הנהגות בעולם הא' ההנהג' העליונ' המופשטת מכל לבוש ומעט' והב' ההנהג' המסודרת והם הפכיים היפוך מכוון ממש שההנהג' העליונ' מרחקת הצלחת עושר שלא במשפט ורשע ואוהב חמס שנאה נפשה והיא לא תצליח כל עושה אלה כל עושה עול וההנהג' המסודרת כל עושה רע טוב בעיניה ותלך לבטח דרכיה וזה ממש כמעש' האדם בנפשו וגופו שהם הפכיים בניגוד מכוון כמ"ש ולכן ההנהג' העליונ' שהיא הניסיית אוהבת מה שהנפש העליונ' אוהבת לפי שהיא ממינ' ושונא' חריצות וזריזות והשתדלות ואוהבת תמימות וישרות כמו נפש העליונ' שבאדם וההנהג' הטבעיית המסודרת שונאת היושר והתמימות כמו הנפש היסודי וגוף האדם ובאמת ארז"ל בפרק שיר' כלבים אומרים שיר בואו נשתחו' ונכרע' נברכ' לפני ה' עושינו כי הכלבים לפי תכונת כחות גופם הם מסוגלים מאוד להמציא מזונם ופרנסתם בריוח מנביכת לשונו והרמת קול גאונו כקול לשון מדברת גדולות וחריצותו וזריזותו וזריזות חושיו כחוש השמע והריח והתחכמות השתדלותו ועוז פניו אשר לא יחת מפני כל ועכ"ז לית דעניא מכלבא והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה רעבים גם צמאים מוכים ולוקים ומורדפים כל היום ומהם יראו בני אדם יבחנו בני אדם יקחו מוסר יבינו משפט כי הבל ההשתדלו' הגופני כזב החריצות החומרי כי אך לה' הישוע' ואת אשר יבחר בו ה' לתת לחמו בעתו וטרף חוקו הוא ישבע בטוב ואין לו לאדם להכנע להשתחוות ולכרוע לפני הסיבות הטבעיים כי אם לפני ה' עושינו וע"ז נאמר (ירמי' יז) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו וגו' כי מאחר שאין עזרת' אל הגוף בלתי חיבורו עם הנפש וכן אין עזרת' להנהג' הטבעיית המסודרת בלתי התחבר' עם ההנהג' האלהית שהיא הנפש שלה וכמו שברבות מעש' גוף האדם במה שמתנגד אל הנפש ושנוא בעיניה הנה נפשו תאסוף למקומ' ותברח לה ממה ששנוא בעיניה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנ' וישאר הגוף אך עפר מן האדמ' לא יצלח למאומ' כי אין לו לגוף שום מקום מחי' בלי חיבור הנפש כמו כן בסור ההנהג' האלהית מהתחבר עם ההנהג' הטבעיית תמות בלא עתה ולא תצליח עוד כי אין להנהג' הטבעיית מקום מחי' אלא מה שמקבלת מן האלהית כגוף מן הנפש (עי' מזה בספרי זרוע נטוי' ביד חרוצים) ולכן אל תבטחו בעושק ובגזל וגו' שהרי אחת דיבר אלהים, ששתי ההנהגות האלהית והטבעיית אחת היא רק שתים זו שמעתי, שאני מקבל בעולם התחתון שתי מיני הנהגות שונות אבל באמת אינם אלא אחת כי העוז לאלהים ית', ואין לטבעיית כח ועוז בלי חיבור' עם האלהית מה שמקבלת ממנה וחסדי שפע ההנהגה הוא רק לך אדני, ואין לטבעיית כח בלעדך ולכן אתה משלם לאיש כמעשיהו לא כמעשה הסדר הטבעי:
5
ו׳ג וכמו שכחות הנפש העליונה מסותרים ונעלמים בתוך כחות הגוף והנפש היסודי הנראים ונגלים ומכוסים במעטה כחות הגוף אשר לפעמים יהי' נראה כאלו כחות הגוף ונפש היסודית לבדה פועלת כמו מעשה הרע לכל עון ולכל חטאת ולפעמים יעשו כחות הגוף בהגלות בהם שהם עושים זאת בעזר כחות הנפש העליונה ושליחותם כמעשה העבוד' והמצות כן הוא ממש בענין שתי ההנהגות האלו שלפעמים תעשה הטבעיית מעשיה כאלו היא לבדה העוש' מעשיה ופעמים תרא' מעשיה שהיא ע"י האלהית העושה בה ובאמת יתייחס גם שתיהם אל האלהית שאין לטבעיית שום מעשה מבלעדה כמו שאין לגוף שום חיות ומעש' מבלעדי הנפש רק ההבדל ביניהם בענין התגלות פעולת הנפש העליונה וכחותי' ברב או במעט ובענין ההנהגות הוא בהתגלות יחוד ההשגחה האלהית והתעלמה ברב או במעט פירסומה והעלמה אבל לעולם לא תפעול הטבעיית עצמה שום פעולה כי כל רוח אין בה אלא שהם עטוף לבוש מכסה אל האלהית הנחתם העולה מן החותם מהופכות ומתנגדות נראים כעושים טוב ואינם אלא רע כמ"ש ירמי' (אל תיראו אותם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם) (עיין ספרי זרוע ועיי' בזה) כמו שביארתי בח"א שלי מאמר חז"ל בפ"ז דיומא סט ב) דאמר ריב"ל למה נקרא שמן אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמי' ואמר נבוכדנצר וחילו מקרקרין בהיכלו אי' נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נבוכדנצר וחילו משתעבדים בבניו אי' גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבא זו היא גבורות גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך כו' וצריך להבין מה ראו ירמי' ודניאל שדילגו לשני תוארים האלו האם ח"ו נסתפקו במציאותם האם נאמר שירמי' חשב שאיננו נורא ודניאל חשב שאיננו גבור הס מלהזכיר ולחשוב כזאת על שני קדושים כאלו גם צריך טעם למה היפך הש"ס הסדר שתחיל' הקדים מה שדילג ירמי' לתואר הנורא ואח"כ מה שדילג דניאל לתואר הגבור' ובדברי תשובת אנשי כנה"ג מהפך הסדר ומקדים טעם הגבורות לטעם הנורא גם מה ענין כופל הלשון שבגבורות זו היא גבורות גבורתו כו' אולם הענין בזה שבאמת אסור לנו להזכיר בשבחו ותואריו ית' משני פנים הא' שבמה שמזכיר שבחו ותוארו לפי מה שהוא בהשגת האדם הרי הוא מטיל גבול ופחיתות באיכות המדות שהרי באמת הם נעלים בעניינם ממה שהם מורגלים בלשון בני אדם ואין להם ערך דמיון והשתוות כלל כמ"ש חז"ל משל למלך שהי' לו אלף אלפי אלפים דנרי זהב ומקלסים אותו בשל כסף ולאו גנאי הוא לו כו' וכמ"ש המורה (בנ"ט מראשון) וז"ל לא אמר משל למלך שהיו לו אלף אלפים דנרי זהב ומקלסין אותו במאה דנרי זהב שהי' מורה זה המשל על ששלמיותו ית' יותר שלימות מאלו השלימות אשר יוחסו לו רק הם ממונם ואין הענין כן כמו שביארנו במופת אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דנרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף להורות אשר הם אצלינו שלמיות אין אצלו ית' ממינם דבר אלא כולם חסרון בחקו כמו שביאר ואמר בזה המשל והלא גנאי הוא לו כו' עכ"ל שאם הי' אומר במשל מאה דנרי זהב הי' מורה שמטיל פחיתות הגבול בכמיות המדות ובמשל דנרי כסף מורה שפחיתות הגבול הוא גם באיכותם הב' שמטיל גבול בכמותם במה שאינו חושב רק הנך דחשיב ולא יותר ובאמת אין למידותיו גבול וסוף כלל ולא ערך ודמיון באיכותם אלא שבעבור שיש צורך והכרח ללמד לאדם דעת מציאותו ית' התיר לנו הדוחק לתת לו תוארים ידועים כמ"ש בחו"ה (פ"י משער היחוד) וז"ל והותרנו לספר אותו בהם מפני הדחק המצריך אותנו להודיענו ולעמוד על מציאותו כדי שנקבל עבודתו כו'. ואשר נסכים עליו כולנו כי הדחק הביאנו להגשים הבורא ית' ולספר אותו במדות הברואים כדי לשער ענין שיקוים מציאות הבוי"ת בנפשות והוציאו אותו ספרי הנביאים לבני אדם במלות גשמיות שהם קרובות לשכלם ולהבנתם ואלו הי' מספרים אותו בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והעניינים הרוחניים לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין ולא הי' אפשר שנעבוד דבר שלא נדע. כי לא יתכן עבודת דבר שאינו נודע ע"כ הי' צריך שתהיינ' המלות והעניינים כפי כח בינת השומע כדי שיפול הענין אל לבו ע"ד הגשמות המובן מן המצות הגשמיות בתחיל' ואח"כ נתחכם לו ונדקדק להבינו ולהודיעו שכל זה ע"ד הקרבה ומליצת הספר ושהענין האמיתי הוא יותר דק ומעול' ומרומם ורחוק מאשר נוכל להבין אותו על תכונת דקות עניינו והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המלות וגשמותם מעל הענין ויעלהו במחשבתו ממדרגה אל מדרג' עד שיגיע מאמיתת הענין הנדרש אל מה שיש בכח יכלתו והשגתו כו' ע"ש כל הענין באורך א"כ ע"כ שלא התירו אלא במה שהדחק וההכרח מצריכנו להם והוא במה שאנו מרגישים פירסומם בשעתם עד"מ בעת שאנו מרגישין פירסום רוב רחמיו הותר לתארו בתואר רחום ובעת שמרגישים פירסום מדת החנינה רשאים לתארו בשם חנון וכה"ג בכל התוארים שהביאנו הדוחק והתיר' לנו התור' והנביאים והחכמים לתארו ית' אינו אלא בעת שמרגישים פירסום זאת המדה אבל במה שאינו מפורסם ומורגש בשעתו אסור לנו לתארו בשם זה שהרי אין כאן דוחק וצורך השעה והתור' לא התיר' זכרון תאריו אלא מפני הצורך והדוחק כמ"ש הרמב"ם בספר המורה ובחו"ה בשער היחוד [*] ועוד דא"כ אם באתה לחשוב גם אותם המדות שאינם מורגשים ומפורסמים בשעתם עד כמה לחשב וליזול האי מרגניתא דלית לי' טימא ומ"ש הני דחשיב הרי נותן גבול וקצבה בכמיות מדותיו ית' לכן אם אמר איש כי יבולע מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו ולא הותר להזכיר רוממות מדותיו ית' אלא כשבא להודיע למי מענין אלהות שזה צריך לתקנת העולם אבות לבנים ישמיעו היודעים מעט לבלתי יודעים איש את אחיו יודיע כי יש אלהים בשמים ובארץ ומה הוא ומה מעשיו ולכן לקבוע בנוסח ברכה קבוע תמידיית אלא תוארי המדות המורגשים ומפורסמים בתמידות שבזה אינו נותן קצב וגבול בכמות ואיכות מדותיו ית' אלא בכמות ואיכות השגתינו שאין אנו משיגים הרגש מפורסם כמות יותר מזה ולא איכות נעלה ודק מזה מקוצר השגתינו וזה מבואר במאמרם ז"ל פ"ה דברכות (לג ב) ההוא דנחית קמי' דר"ח אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד המתין לו עד דסיים כי סיים א"ל סיימתינהו לכולהו שבחא דמרך למה לי כולי האי אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באוריית' ואתו אנשי כנה"ג ותקנינהו בתפילה לא הוינן יכולין למימר להו ואת אמרת כולי האי כו'. ולכאור' וכי הנך תלת בלבד אמר משה רעה"ש באוריית' אבל הענין בזה כי מרע"ה אמר (דברים י) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים וגו' עושה משפט יתום וגו' הפסיק במלת אשר בין והנורא לבין לא ישא פנים וגו' עושה משפט וגו' ואוהב וגו' הנה משמע מזה דהנך תלת הגדול הגבור והנורא אמרם בדרך תוארים ידועים שמותר לאומרם אלא שעדיין הי' אפשר לומר שלגבי משה בדורו היו אלו התוארים ידועים ומפורסמים ומ"מ לא הותר בכל הזמנים שאין הדורות ידועים כ"כ במהות מדותיו ית' ואינם ידועים ומפורסמים אצלינו אבל מכיון דאתו אנשי כנה"ג ואמרום ג"כ (נחמי' ט) בלשון תוארים ידועים וקבעום בתפילה ומזה הותר לנו לקבוע אותם בפומבי אבל לא שארי המדות שאינם ידועים ומפורסמים לכלל ההמון:
6
ז׳[הג"ה ולטעם זה אסור להזכיר שם הוי"ה ככתבו בגבולין רק במקדש לבד וכה"ג ביוה"כ כי במקדש שם נאמר ה' יראה ובכה"ג ביוה"כ כתיב כי בענן אראה על הכפורת ושם נגלה בכבודו ית' בבחי' השייכת לתואר הוי' אבל בגבולין ה' בהיכל קדשו ואינו מושג אלא מצד אדנותו שמזה משיגין שהוא הוי' כמ"ש בביאורינו למדרש (ב"ר פי"ז) במאמר לך נאה להקראות הוי"ה שאתה אדון לבריותיך ע"ש:]
7
ח׳ד והנה הרגש פירסום שתי מדות אלו הגבור והנורא ראינו אותם עין בעין בבהמ"ק ובישראל עת היותם על אדמתם שענין היותו ית' נורא ראינו זה בבהמ"ק כמ"ש נורא אלהים ממקדשיך ויעקב אבינו ע"ה אמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגו' ידע אל נכון כי אין מקום שיורגש בו המורא הגדול כי אם בבית אלהים וכיון שהרגיש המורא ידע כי אין זה כי אם בית אלהים אשר שם נגלו אלהים קדושים עליון נורא מאוד (עיין מזה בספרי בריכות מים) וענין היותו גבור מושיע בגבורה ראינו זה בישראל בהיותם המעט מכל חלשים בטבעם ועכ"ז בכל אשר הפנו הצליחו ונצחו אלה ברכב ואלה בסוסים בחרב וחנית קשת וחצים מלוטשים ומנוצחים ואלה לא בחיל ולא בעם עצום ערוך מלחמה כי אם ברוח ה' היו מנצחים ומוצלחים ומזה נראה לכל אשר בידו ית' והגבור' למי אשר חפץ בו יתננה ברצונו ולכן הותרו שני התוארים הללו לקובעם בכל ברכה ותהיל' שהם גלוים וידועים ומפורסמים תמיד אבל מאחר שראה ירמי' את נבוכדנצר וחילו מקרקרים בהיכלו ולא פחדו את ה' ואת מוראו לא ראו ולא הראה להם הוא ית' מדתו זו ליראם ולבהלם הרי שהסתיר מדה זו והנה היא ככל המון שארי מדותיו הנעלמים א"כ שוב אסור לקובעה בברכה ושבח כבתחיל' וכן כשראה דניאל בדורו נ"נ וחילו משתעבדים בבניו שיעבוד קשה ומוסר אכזרי ואין מושיע למו הרי הסתיר גבורתו והעלימה ועשה עצמו כגבור לא יוכל להושיע אף שמ"מ האמין אמונת אומן שהוא ית' מושל בגבורתו עולם, אולם מסתרים שמע פירסום גבורתו ושוב אסור לקובעו בברכה לתואר לכן השמיטו ירמי' ודניאל כ"א בזמנו לשני תוארים האלו ודילוגם אהבה באהבת המקום ב"ה שלא ליתן גבול וקצבה למדותיו ית' וכדאית' ביומא התם ורבנן היכי עבדי כו' אר"א מתוך שיודעין בהקב"ה שאמת הוא לפיכך לא כיזבו בו ור"ל שיודעין בו שמדותיו אמיתיות לא כוזבות כמו שהוא בשמות מדות המושמים בפי אדם לפיכך לא כיזבו בו לכנותו בשם המדות המושמים בפיהם באין הכרח ודוחק בדבר:
8
ט׳אבל אנשי כנה"ג המה ראו מעשה ה' יראתו וגבורתו כי עודם מפורסמים וגלויים לכמבראשונ' התבוננו על מקומם ואינם הפכו סידרם והחלישו שיטתם אבל עוד הנה הנם נראים נגלים ידועים ומפורסמים תמיד אלא שהם מהופכים במקום אשר הי' בתחיל' גילוי מדת הירא' שם אתה מוצא גבורתו ובמקום אשר נראה בתחיל' גבורתו שם אתה מוצא יראתו אמנם אומרו גבורות גבורתו הוא כמ"ש (תהלים) לך דומי' תהילה וזה מבואר כמ"ש הפייטן (יוצר יום ב דר"ה) גבור בגבורתו כי כבר ידוע שהתיר לנו ההכרח ליתן לו ית' דמות אדם בעל גוף ונפש אברים וכחות חיצוניים גופניים וכחות פנימיים נפשיים וזה כל האדם כל עומת שיש בו באברי גופו, לעומתם יש בו בפנימיותו בכחות הנפשיים כמש"ל שהגוף הוא הנחתם העולה מן החותם בציורי הנפש לדמיון מדת הגבור' באדם ישנה בגוף וישנה בנפש, בגוף ללחום מלחמת וטרף זרוע אף קדקד וישנה בנפש ללחום מלחמת' הפנימיי והושיע ידו לה מהמתקוממים עלי' לכבוש כחותיו החיצוניים הגופיים הלוחמים נגדו כמו הכעס והקנא' והתאוה וכדומה מן המדות הרעות אשר זה כל אדם שילחמו הכחות והמדות הטובות והמשובחות נגד הרעות והמגונות להכניעם ולעצור בעדם ושימשלו הטובות ברעות להטותם אל אשר יחפצו [*]כמ"ש ולעבדו בכל לבבכם בשני יצריך כו' וכמו שביאר בזה בחו"ה (בט' וי' מעה"א) ולכך ארז"ל בפ"ד דאבות איזה גבור הכובש את יצרו כו' כי הגבור רק באבריו הגופניים להכות אויב אינו אלא גבור במחצית מה שהוא בגבורת האדם בחלק הגוף בשגם אשר לא ביד גבור גופני לנצח בגבורתו וא"כ גם הגבור לחלש יחשב ועדיין אין ראוי לכנותו בשם גבור באמת עד אשר יגבר בכחו גם בכחותיו הפנימיים ואז יהי' גבור שלם בכל מה שהוא גבורת האדם במה שהוא אדם בגוף ונפש ולכן אמה"כ (משלי טז) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר שזה בגבורת הנפש (שהסבלנות הוא מנכבדי הכחות הפנימיים) וזה בגבורת הגוף וכבר ידוע שיותר טוב לו לאדם בהשלימו שלימות נפשו והשתמשו בכחותי' שזה כל עיקר האדם וגם כי גבורת הנפש יותר בטוחה לנצח ולכן יתכן באדם שיהי' נקרא לפעמים חלש בגבורתו ולפעמים גבור בגבורתו שכאשר יש בו בכחותיו הנפשיים כח וגבורה לעצור בגבורת הגוף לעת הצורך אז יקרא בשם גבור במדת גבורתו הגופנית וכשאין בכחו הפנימי לעצור בעד הגבור' הגופניית ולנהלה לאט במשפט להאריך אף וכדומה לו יקרא בשם חלש בגבורתו שנפשו חלושה באין בה כח וגבורה שתוכל להצטרף עם הגבור' הגופניית ולכן מאחר שהתיר לנו הדוחק וההכרח להמשילו ית' בדמיון ומשל לענין האדם וכחותיו הנפשיים והגופיים שכאשר ישלח דברו להכות רשע כרשעתו יתמשל אז בשם גבור סתם שהוא מה שנמשל באדם לגבורת הגוף במעשה וכאשר יעצור בגבורתו לכבוש כעסו ולהאריך אפו נתארהו אז בשם גבור בגבורותיו שהמדה שאנו מדמין את היוצר לצורת אדם בכחותיו הפנימיים גוברת על מדת הגבור' שאנו מדמין לגבורת האדם באברי כלי המעש' החצוניים ולכן התגלות מדתו ית' היותו נורא מאד שהי' נראה בתחיל' בבהמ"ק כמש"ל והתגלות גבורתו ית' שהי' ע"י ישראל בהיותם נושעים בשם ה' עם חלישות טבעם שראו הכל כי ה' נלחם להם בגבורתו עתה בזמן החורבן בהיות נ"נ וחילו מקרקרים ואת מוראו לא ראו עוד שם ומשתעבדים בבניו שיעבוד אכזרי ולא נראתה גבורתו בהם. הנה עמדו אנשי כנה"ג על מחקר אמיתותם ומצאום קיימים בפירסומם כבתחיל' אלא שהפכו שיטתם במקום המורא שבתחיל' שמה נראה עתה הגבור' היותר מעולה שהוא גבורות גבורותיו שעם ראותו חילול מקדשו ולו הכח והגבור' להכחידם כרגע והוא ית' עוצר בגבורתו להאריך אף הן הן גבורות גבורותיו כו' שהיא הגבור' הפנימיית הגוברת על החיצוניית שבעבורה ראוי לכנותו ית' בשם גבור בגבורות והנה באדם השומע חרפתו ושותק רואה עלבונו ודומם יש מקום לתלות שתיקתו מחמת פחיתת כחו שאין בידו למחות והוא לו לחרפה ולבזיון מה שהוא חסר שלימות הגבור' למחות ולקנאות במכעיסיו אבל הבוי"ת אשר ידענוהו אשר לו הכח והגבור' והממשל' לעשות נקם בצריו ועכ"ז הוא שומע ושותק רואה ודומם הנה לך דומיה תהילה שאצלך הדומי' והשתיקה תהיל' ושבח אות הוא על כחו כי רב הוא עד שראוי לכנותו בשם גבור בגבורות וכן בענין קיום האומה הישראלית אז בימי אנשי כנה"ג שהיו מורדפים ונגשים מכל צד כמו שידוע מסיפורי ד"ה הקדמוני' שהיו כל השבעים אריות דורשים לטרוף שה אחת אבודה ונדחה ומה הי' העולם חסר אז לאבד אומה ירודה שפלה ונמבזה וחלושה כמו בשעתם זו עם כספם הרב וחפצם החזק שהיו עומדים עליהם אז לכלותם בלתי אם לא זאת כי נפל פחד ה' ומוראו עליהם אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי וא"כ הן הן נוראותיו שאלמלא כן כו':
9
י׳[הג"ה ובגמרא פ"ה דב"ב (עח ב) ארשב"ן אר"י מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון וגו' תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח דאמר מר כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם ונירם אבד חשבון ונירם אמר רשע אין רם אבד חשבון אבד חשבונו של עולם. עד דיבון אמר הקב"ה המתין עד שיבוא דין. ונשים עד נופח עד שתבוא אש שאינה צריכה ניפוח. עד מידבא עד שתדאיב נשמתן ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי והדברים מבוארים ע"פ מ"ש בפנים כי את זה לעומת זה עשה האלהים תכונת הנפש ועניינו לעומת כחות הגוף ועניינו אשר ע"כ כל דרכי הסיבות ותחבולות הנמצאות בעניני הגוף מהם ניקח לעבוד ה' כי דמיון עניניהם כתבניתם ממש נמצאים ונצרכים לענין הנפש וע"ז נאמר (קהלת ז) אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. כי ה' עשה את שני חלקי האדם הנפש והגוף שיהיו לאחדים ישר ושוה משתמשים בכל כחותיהם אל מקום אחד והמה בסכלותם בקשו חשבונות רבים נפרדים בעניניהם והי' דבר הכחות הנפשיים המתנגדים באדם לטוב ולרע המיוחסים בו בשם יצה"ט ויצה"ר. שהם עורכים קרב ומלחמה חזקה ממש כמשפט הגוף בעמדו האחד מול שני לו או מחנה מול מחנה לערוך מלחמה ולנצח וכל אשר אנחנו רואים במעשה תחבולות מלחמת הגופים הנלחמים ממנו ניקח לעבוד את ה', וללחום מלחמתו בכחות הנפשיים וכמ"ש בח"ה (פ"ה מיחוד המעשה) על כן אל תטרידך מלחמת זולת מלחמתו וקרב בלתי קרבו כו' ואמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה אמר להם שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל התעתדו למלחמה הגדולה, אמרו לו ומה הוא המלחמה הגדולה אמר להם מלחמת היצר וחייליו כו' ע"ש כל הענין באורך ור"ל שבעבור שנצחו והצליחו וגברו הכחות החצונים צריך להתעתד לשמירה מרובה ולמלחמה גדולה שלא יהיו מתגברים גם נגד הכחות הפנימיים כמו הגאה והרוממות והתנשאות וכדומה וע"כ הי' שומה בפי מושלי משלים אשר מלפנים סיפור ענין מלחמת סיחון וכל מנהגה (בעבור היותו מסויים ומפורסם בדורו בכחו וגבורתו ונאבד בענין רע עד בלתי נשאר לו שריד) והיו משתמשים בסיפור זה למשלי מליצה תוכחיית להזכיר את העם על אופני תחבולות מלחמת הכחות הפנימיות עם החיצוניות שיהיו מתבוננים בדרכיהם ולא תקראנה לנפשותם כאשר קרה לסיחון במלחמתו ולפי שמצאו חז"ל במלותיהם ובשמות ערי מלכות סיחון הנכבשות להוסיף על מליצת המשל ולהסבירו גם בלשון נופל על הלשון בתוספת תוכחה הסמיכו הסבר הדברים גם בזה הענין (אבל כל ענין המשל שבפי המושלים הכתובים בתורה אינו אלא מתוכן סיפור הענין אבל לא מן המלות) והי' מנהג המושלים משל להעיר את העם ולהוכיחם שיהו שגיאים לשמור ענייניהם לספר כל אותה המאורע שהיו במלחמת סיחון ומה לקחו ביאור הנמשל מה שיש ללמוד מזה במה ששייך למלחמה הגדולה שבכחות הנפשיים וחז"ל הוסיפו על דברי המושלים לבאר דבריהם ולתפארת הדברים הוסיפו להסביר הענין ביותר מתוך המלות עצמם ושמות הערים הנזכרים וזה מתפארת מליצת הדרשנים הקדמונים להמתיק כל ענין אם ימצאו להם מקום לשומו תוך המלות בלשון הדומה ללשון והוא באמת משל נאות מאוד לזה הענין במה שיש במנהג מערכת מלחמה שראשית השמירה הוא שיהיו שומרים את ערי הגבול העומדים על המיצר ושם במקום הגבול יתאספון העדרים המוני הצבא לעמוד על המשמר בשמירה מעולה שלא יפרצו האויבים לכנוס שם כי אם לא ישמרו שם כראוי ויכבשה האויב תהי' כל המדינה נוחה להכבש על נקלה כי ממנה יתחיל ויביא מעיר אל עיר אחת אחת ויתגנב לבוא גם אל ערי המבצר וכדומה מערים גדולות עד שאחריהם תהי' כל הארץ לפניו באין מפלט וכמו שהי' בענין מלחמת סיחון שחשבון היא עיר גדולה קריה נשגבה העומדת על מיצר הגבול וע"כ היו צועקים לאמר באו חשבון כרוז יצא בחיל בכל מדינות מלכות סיחון אל כל צבא מואב ואמורי האספו ובאו לחשבון שם תתקבצו לשומרה ועי"ז תבנה ותכונן עיר סיחון שבשמירת עיר חשבון תעלה שמירה מעולה לכל מדינת מלכותו תבנה ותכונן כל עיר ועיר שבמלכות סיחון וישארו כולם בבניינם ומכונם שאם תהי' חשבון נכבשת יהרסו כולם וכמו שבאמת עלה בסוף הדבר שכאשר לא עצרו כח לשמור את חשבון עיר הממלכה יצאה אש מחשבון להבה מקרית סיחון ומשם יצאה להבת שלהבת ואכלה את ער מואב וכל בעלי במות ארנון הגבוהים והגדולים שבארנון. ונירם. כלומר וכל ניר ממשלתם אבד חשבון מלת אבד פועל יוצא שהאש שאחזה בחשבון אכלה ואיבדה את הכל שמשם הלכו הלוך וכבוש עד דיבון ומשם ונשים עד נופח אשר עד מידבא שהם הערים הבצורות הראשיים מנעולי המדינה שבהכבשם נכבשה הארץ בכללה:
10
י״אואשר נקח ממנו לעבוד את ה' הנמשל העולה מן המשל לענין מלחמת הכחות הנפשיים שעיקר הכל ותחילתם צריך שישמור המדות הגבוליים והראשיים וראשית השמירה צריך שישמור המדה הגבוליית הוא להיות מחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כו' ושכר עבירה כו' כי אם ישמרו את המדה הזאת שמירה מעולה כבר הם בטוחים מן החטא כמ"ש רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כו' והוי מחשב הפסד מצוה כו' ואם לא ישמור המדה הזאת ויניח מקום ליצה"ר לכובשה בידו הנה משם יפרוץ היצה"ר למשול בו לעשותו הפקר כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה כיון שאינו מחשב ההפסד שיצמח מזה לבסוף ממדה המגונה הזאת שמפקיר חשבונו בלי שמירה יעלה למה שאחריה ללכת אחר שיחה נאה והוא צמח טוב למאכל ונחמד למראה עינים (מילת שיחה כאן מלשון שיח השדה) ור"ל שיתאוה למאכל ומשתה מעדנים כמו העיר שרץ אחר מאכלו ולא ידע להזהר וכיון שיאכל וישבע ירום לבבו ויבוא לגסות הרוח ומגסות הרוח יבוא להכחיש ממשלתו ורוממותו ית' ויאמר לא הוא וכמ"ש (דברים ח) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו' וכיון שיכחיש רוממותו ית' א"כ הותרה הרצועה אבד חשבונו של עולם לית דין ולית דיין אין מעשה וחשבון וכל זה מן הנזק הגדול שיגיעהו ממה שלא שמר בתחילה המדה הגבוליית להיות מחשב דרכיו הפסד מצוה כו' והפסיד הפסד המדה הזאת לגלות ערות שאר המדות ולפרוץ בהם כל ימי חייו עד אחר שימות ברעתו זאת ואז יבוא בדין על כל נעלם ותאכלנו האש הזה שכבר נופח ע"י מעשיו וא"צ ניפוח עוד כמ"ש אין גיהנם לע"ל אלא אש הוא שיוצא מתוך גופן של רשעים כו' ונתבאר אצלינו במ"א ואכ"מ והוא האש המכלה את גוף החוטא הזה עד שתדאיב נשמתן דאלו ביסורי העוה"ז אין הנשמה כואבת כלל אבל מכיון שהגיע עד כדי לפרוץ בשרשי האמונה אין מספיק לו עונשו יסורי העוה"ז שהם רק דאבון הגופות כי אם מה שהוא דאבון הנשמה או עד דעביד מאי דבעי ר"ל שיעשה בו הקב"ה מה שהוא חפץ לפי עומק חכמת מהלכי דיניו מה שלבא לפומא לא גלי באיזה עונש יענש החוטא כי לא באש של גיהנם לבד הרשעים נידונים נכונו ללצים שפטים רבים לפי רצונו ית' וכל אשר חפץ עשה לידע ולהודיע כי שקר חשב וכזב עמו אית דין ואית דיין והכל מפני שלא שמר המדה הגבוליית להיות מחשב הפסד מצוה כו' וזה ממש כמעשה מלחמת סיחון שבעבור שלא שמרו את חשבון עיר הממלכה נכבשה כל ערי המלוכה אחת לאחת עד שנכבשה כל הארץ ונעשה בה מה שלבם של ישראל חפץ זהו כלל הנמשל העולה מן המשל שהוא סיפר מלחמת סיחון וסדר כיבוש ארצו עם היותו בדורו גיבור שבשרים כן האדם בכלל אם גם כי יהי' גיבור שבחכמים לא יעמוד בפני פרץ מדת החשבון ולזה ביאר הכתוב על כן יאמרו המושלים וגו' לפי שהי' המעשה בסדר זה מה שיש ליקח ממנו משל וסדר למלחמת הכחות הנפשיים לבלתי יצא מרעה אל רעה ע"כ הייתה להם למושלי משלים לחוק לספר כל אותה המאורע כמו שהייתה וחז"ל מצאו דברי המושלים האלו והוסיפו בדבריהם להמתיק הדברים עוד ברוך שבחר בהם ובמשנתם:]
11
י״בה וכמו שיש בענין ההשגחה גוף ונפש פנימיית וחצוניית כמו כן יש בסיבת ההשגח' שהיא התורה והעבוד' גוף ונפש חיצוניית ופנימיית וכדאית' בפ"ה דאבות בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד כו' אלא כדי להפרע מן הרשעים כו' וליתן שכר טוב לצדיקים כו' כי הנה במעשה יום ראשון במאמר הראשון נאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו וגו' ודרשו חז"ל את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי' שהכל במאמר אחד עשה. וכן אמרו עוד תוציא הארץ אין אומרים תוציא אלא דבר שהי' פקוד בידה מלמד שכולם עמדו על פתח קרקע כו' ואם כן צריך שאלה מדוע עשה ה' ככה ולמה חילק מעשה הבריא' הארץ לשני חלקים שביום ראשון ברא את כולם בריא' כוחניית ואח"כ ברא כל בריא' בפ"ע ביומה אבל הענין בזה כי הרא' לנו בזה עיקר גדול ושורש חזק היאך כל העולמות וכל הבריא' כולה נתונים נתונים המה ביד האדם להימין ולהשמאיל לבנות ולנטוע ולהרוס לתקן ולהשחית הכל ע"י מעשה האדם כי כל מה שנעשה בששת ימי המעשה שבמע"ב הם הכנות לכל מה שיעשה בשית אלפי שנין דהוה עלמא והם כמו נפש לגוף בציוריהם וכל יום מימי המעשה הוא ציור נפשי לכל מה שמתנהג באלף שנה משנות עולם וזה ענין מאחז"ל יומו של הקב"ה אלף שנה שיומו של הקב"ה הוא יום מימי הבריא' שהיו כולם מיוחדים לו ית' לבד והוא היוצרם הוא הבוראם הוא המנהיגם משא"כ כל ימות עולם הם נקראים ימי האדם שהוא המנהיגם ויום אחד של ימי בראשית כולל אלף שנה ובזה הראנו ה' שכל מה שנברא בששת הימים הכל תלוי במעשה האדם המתגלגלים באותן שית אלפי שנין שהאדם הוא המוציא והמביא מע"ב לפועל ע"פ התור' והמצות והוא מ"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ואין טוב אלא תורה שהתורה היא ציור מדותיו ית' וביאוריהם כמ"ש בספרי זרוע נטוי' ביד חרוצים במאמר אנכי נוטרייקון אנא נפשי כתבית יהיבת ע"ש וכבר ידוע שכל מדות היצורים כולם אף כי טובות הנה לא יוכלו להשלם בטובם בתכלית הטוב' אם לא שיהיו מונהגים על פי דרכי התור' האלהית שכמו שמצינו במע"ב שנבראו בדרך כלל ופרט בראשית ברא אלהים את השמים וגו' את ואת לרבות תולדותיהם שכולם נכללו בדבור הראשון והוא הנפש לכל שארי הנבראים ואח"כ בעשרה מאמרות בדרך פרט כל דבר בפ"ע והעשר' מאמרות הם הפרט לכלל שלפניהם כגוף לנפש וכלל לפרטים שאחריהם כנפש לגוף כמ"ש במ"א במאה"כ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות שכל מה שנברא בששת הימים הי' הכנה כלליית לעשות מהם אח"כ כל מה שיהי' נעשה בשית אלפי שנין דהוה עלמא וע"ז אה"ח אין כל חדש תחת השמש שכל מה שאתה רואה חדשות הנעשות בארץ כבר הי' לעולמים וישנם במציאות בכח במה שכבר נעשה בעת הבריא' והם יוצאים תמיד מן הכח אל הפועל ע"י האדם ותחבולות מצעדי גבר ולכך אחר גמר סדר הבריא' כתיב (בראשית ה) זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו שמכאן ואילך הוא סיפור תולדות מעשה האדם מה שיוליד תמיד חדשות בנבראים שהרי בדמות אלהים עשה אותו שיהי' הוא המחדש תמיד להוציא פרי' ותבואתה מן הכח אל הפועל והי' מעשה הבריא' כעין זריעת גרעיני הזרעים להוציא זרע וע"ז אמה"כ אור זרוע לצדיק וגו' שהאור שהוא כלל הבריא' זרוע אך בעבור הצדיק שהוא יוציא פרי' ובמדרש (ב"ר פכ"ד) בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתור' שיש בזה תוכח' אמיתית חודרת מאוד בשומו אל לבו הדבר הגדול הזה אשר מעת נשלמה מעשה הבריא' מששת ימי המעשה כל הנעשה מן הוא והלאה הכל הם תולדות האדם הוא העושם וממציאם ע"פ יצאו לפעלם הוא יבנם אף הוא יהרסם וידיעת אמיתת דבר זה הוא באמת כלל גדול' בתורה ויסודה שהכל לפי רוב המעש' ועבודת האדם וע"ז מסיים הכתוב שם זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם וגו' ובמדרש (שם פי"ז) ששאלו הקב"ה לאדה"ר ואתה מה שמך אמר לו אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה ולכאורה מה נשתנה האדם להיות נקרא ע"ש האדמה, והלא כל החיה והבהמ' כולם מן האדמ' נבראו אדרבא כח עפר האדמה יותר מורגש בגופותם מאשר באדם אולם הענין בזה רחב ידים אפס שאכ"מ להאריך בזה ויספיק לנו כעת קוצר אמרי בינה אשר הגדתי במקהלות בזה במאמרם כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה ברא כו', שכל היצור וכל המפעל הכל עשה הבוי"ת שנים שנים פועל ומתפעל: דוגמת זכר ונקב' שגמר כל הפעולות נעשים באמצעות המתפעלים כמו העובר שנשלם בבטן האם, והית' אדמת הארץ גם היא כאחד מהם אשר היא ירודה ושפלה דיש לכל ומקבל שפעה מן השמים למטר השמים תשתה תרוה תצמיח כל צמחי השדה ופרי הארץ לתת מחי' לכל אשר ע"פ תבל וכן הי' גם האדם הזה מקבל שפעו מימי בריכ' העליונ' חכמ' האלהית הנתונה בקרבה ובאמצעות הגוף מצמיח פרי מאכל לקיום כל העולמות ולכן אמרו שהתור' נקראת מים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים שהיא החכמה העליונ' מטר השמים המשקה את אדמת גוף האדם והוא מצמיח כל צמחי קיום העולם ומשלים שלימותם הכלול בכחותם מתחילת הבריא' כמו העובר הבא מטיפת זרע הזכר ונשלם בצורתו בבטן הנקבה והוא הברכה שברכו ה' ואח"כ קרא שמם אדם על שם האדמה:
12
י״גו וכל עומת שהי' בסדר הבריאה כן הי' ממש בסדר מתן תור' וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר נכלל בזה כלל כל התור' כולה כמ"ש חכמי הקבל' (ורבינו הגדול הגר"א ז"ל מווילנא הוסיף בדברים שבפסוק בראשית וגו' שבע' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפסוק וידבר וגו' תיבות ואתוון דדין כתיבות ואתוון דדין) כ"ח פרקין דתרין ידוין ימין ושמאל תרין לוחין ואכ"מ) ואח"כ כל עשרת הדברים שהם ג"כ פרט של הכלל שלפניו בפסוק וידבר וכלל של כל התור' ואח"כ כל התור' כולה תרי"ג מצות הכתובות בתור' ואח"כ מסרה לחכמי הדורות דור דור וחכמיו ע"פ הדרכים שהתור' נדרשת בהן ולעשות סמוכין משמרת למשמרת בכל דור כפי המקום והזמן ואין כל חדש אין תלמיד רשאי לחדש דבר אם לא שמוצא לו רמז במקרא ע"פ מדות התור', שזהו כל עצם קיום התור' בתכלית אמיתות' וכמו שהגדתי במקהלות (בש"ק פ' בהעלותך תר"י לפ"ק בבהכנ"ס דק"ק סוואלק בעברי שם לחזות בנועם פני אאמ"ו הגאון נ"י) במ"ש החסיד המנעים זמירות (תהלים ב) למה רגשו וגו' ננתקה את מוסרותימו ונשליכ' ממנו עבותימו והוא כדאי' במדרש שה"ש רבה פסוק ישקני) רבנן אמרי הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינים יש בי כך וכך עונשים יש בי כך וכך גזירות כך וכך קלין וחמורים יש בי כך וכך מתן שכר יש בי והוא אומר הן, מיד הדיבור נושקו על פיו כו' הה"ד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך דברים שראו עיניך כי בשעת מתן תור' נפתחו ארובות השמים והשגת האדם הציצה במה שהוא אדם לפי סגולת ענין הרכבתו בנפש העליונה וגופו התחתון איך הוא מסוגל אל התור' והמצו' כמ"ש (תהלים קיט) חשבתי דרכי ואשיב' רגלי אל עדותיך שחשבתי וחקרתי מהותי עצמותי וענייני עמדתי על דרכי והתבוננתי שאין טוב לי רק להשיב רגלי אל עדותיך שעי"ז יהיו זיווג הנפש והגוף שמור ועול' יפה והשיגו כל מצוה בפרטיה וגדרי' וגזירותיה ושכר הראוי לכל מצוה ועונש הראוי לעובריה עם כל פרטי דיני כל מצוה לפי מה שהיא שתתמיד בכל המקומות ובכל הזמנים שמבלעדם לא יתכנו עצמי המצות כלל והיאך הכל מסוגל לו לאדם לפי מהות הרכבתו וזהו מ"ש שהדיבור עצמו הי' מחזר על כל אחד ואחד כו' שבצאת הדיבור השיגוהו השג' גדול' ושלימ' בכל פרטיו איך מחזר וסובב על כל אחד כלבוש הסובב את גוף האדם המכוון לו לפי מדת ארכו רחבו ועביו ובזה הי' אומר לו מקבלני את עליך ואחר שהכירו זה הכרה שלימ' וידיע' אמיתית חזרו והבינו שכל מצו' ומצוה חוזרים ונושקים ומתחברים אל הפה שהוא הדיבור שזה כל האדם ואמרו עוד במדרש שם רשב"י אומר מלמד שהי' הדיבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל כו' וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לשמאלו של הקב"ה והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח כו' ור"ל שהשיגו עוד השג' גדול' כל מצו' ומצו' חקוק' בטבע העולמות העליונים ויורדים אל האדם התחתון ומקיפו כצינ' וממעש' האדם חוזר אל העולם העליון שבזה מתחברים מעש' שמים וארץ שהם ימין ושמאל כמ"ש אף ידי יסד' ארץ וימיני טפח' שמים ומימינו של הקב"ה שהוא העולם העליון יוצא לשמאלו של אדם שהוא הגוף התחתון ומן הגוף חוזר ומקיף מימינן של אדם שהוא הנפש העליון ומן הנפש נשפע הקדוש' על כלל העולם התחתון שנקרא שמאלו של הקב"ה ר"ל אל המעשים הנעשים בגשם שיהיו עושים רושם בעולם העליון שהוא נקרא ימינו של הקב"ה וע"י מעש' הנפש והגוף הקב"ה מקבלו מימינו ר"ל מענין תיקונם הרוחני הנעש' בעולם העליון וחוקקו על הלוח ר"ל שמזה נחקקו כל המעשים בכלל הבריא' והוא ענין תוספת התחדשות הבריא' שע"י מעש' האדם:
13
י״דז ובאמת אין בכח האדם להוסיף בעצמו חדשות בבריא' שהרי אינו אלא נברא ולא בורא אלא שיד ה' עשת' כל אלה שהיא המתדבקת אל מעש' האדם הנעל' בעשותו רצונו ע"ד מ"ש במדרש בקי"ס נתן הקב"ה את ימינו על ימינו של משה כו' שנאמר מוליך לימין משה וגו' ור"ל שנמסר לנפש האדם כח העליון וע"ז אמה"כ (ישעי' נא) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו' ונקרא על שם האדם בעבור רצונו ונפשו וכענין מ"ש (תהלים סב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו וכתבתי בספרי פנים מסבירות במרא' הפנים (סו' פ"ב) בהבנת ענין מתן שכר המיוחס לצדיקים שמתן שכרם של צדיקים לע"ל שלכאור' המתנ' והשכר הם הפכיים שהמתנ' היא מה שבא' חיים בלי הקדמ' מחייבת ושכר הוא תשלום פעולת עבוד' שבאמת לא הי' הבוי"ת צריך לסיוע מעש' האדם לחידוש הבריא' ובניינ' תמיד שהרי בידו הכח והגבורה לקיים כל הבריא' ברצונו לבד אלא לפי שעל' ברצונו הפשוט להיטב לאדם להרבות שכרו עשה ככה שיהיו כל תיקוני הבריא' מסורים ביד האדם להכינם על מצבם למען הרבות שכרו והדמיון בזה לנדיב אחד שנכמרו נחומיו על חייט אחד שראהו רעב וצמא ומתבייש לקבל מן התמחוי ומקופת הצדק' ונדבת המתנדבים וילך הנדיב אל ביתו ויקח אחד מבגדיו החמודות ויקרעם לשנים שלשה קרעים וישלח אל החייט הזה לאמר מהר' חושה העמידם על תפרם ותיקונם ואנכי אשלם את שכרך וישמח העני מאוד ויאמר נתן לי אלהים את שכרי להתפרנס מפועל יגיע כפי ועד קופת הצדק' מתנת בשר ודם לא הביאני והנה באמת מצד העשיר אין זה אלא טוב לב ונדבת מתנת חינם ובחכמה עשה ואת שלא יתבייש העני לקבל ממנו ויבוא על שכרו לתבוע בדין שכר לפעולתו אשר עבד בה וכענין זה ממש הוא עבודת האדם ושכרו שכיון שעלה ברצונו הפשוט להיטב לאדם שלא יהא נעימות העונג הרוחני שלו בענין נהמא דכיסופא דאכיל דלאו דילי' עשה את העולם כולה חסר השלימות (אחרי שנבראו בתחיל' בכח טל תכלית שלימותם במאמר הראשון שהי' להכנ' למה שיהי' בסוף ימות עולם) שיהי' תיקונם והוצאתם אל הפועל תלוי במעש' האדם ונמצא שמצידו ית' הוא בגדר מתנת חנם לבד ומצד האדם הוא בגדר שכר הפעול' שהרי עכ"פ בא בשכר עמלו מה שפעל במעשיו תיקוני העולמות ותוספת בתולדות הבריא' וז"א אחת דיבר אלהים במאמר הראשון ונכלל בזה שתים ר"ל הרבה והוא ריבוי העולמות כולם בתכלית שלימותם ובזה ידעתי כי העז לאלהים לשמירת כלל העולמות והוצאתם אל הפועל וא"צ לעזרתינו הבל אלא שכך עלה ברוח נדבתו כדי להיטיב לנו ולכן ולך ה' חסד שמצידך הוא חסד גמור מתנת חנם אבל כי אתה תשלם לאיש הוא כמעשיהו שמצד האדם כשאתה משלם לאיש הוא כאלו הוא העושה זה:
14
ט״וח וכמו זה אין בכח האדם לעמוד על אמיתת החכמ' האלהית בשורש שרשה ולהוציא בה חדשות לחדש הלכה אם לא ע"י העזר האלהי המאיר עיני חכמים ומבואר מזה שאין לו לאדם לסמוך על שום חכם אפי' אם יהי' נאה דורש לפרש פשטי הכתובים כי מי עלה בסוד ה' ויורד עוז מבטח' לאמר כה אמר ה' וכה דיבר וזהו רצונו הלא נשפוט מישרים באדם חכם שידבר דבר אמרים מסויימים יחלק העם כתות כתות בהבנת פשטות כוונתו ורצונו איש לפי הבנתו וחכמתו זה יאמר בכה וזה יאמר בכה ולא יוכל לעמוד על אמיתת תוכן כוונתו אלא מי שהוא חכם כמותו ויודע עד היכן מגיע תכלית בינתו עד פה תבוא ולא יתכן עוד שיוסיף חכמה יותר עמוק' וגדול' מזה כיון שיודע שאין כח חכמתו מגיע ליותר מזה אבל איך יאמר מי שהוא קטן בחכמ' עד פה הגיע חכמת מי שהוא גדול ממנו בחכמ' ולא יותר וא"כ איך ניתן גבול בדבריו ית' שהחכמ' והמדע שלו וכל החכמים כאין נגדו ומותר האדם מן הבהמ' אין נגדו ית' ומי יאמר זכיתי לבי להגיע עד תוכן כוונת חכמתו ורצונו בדיבור היוצא מפיו ית' וע"ז נאמר (תהלים צב) מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת שהבוערים והכסילים אינם יודעים להבין את זאת שהם גדולים ועמוקים וחושבים שאין בה עומק יותר מפשטות הדברים שהם מבינים בזה אין זה אלא לב רע וגבה רוח חוצפ' יתיר' כלפי שמיא לומר שהוא יודע דעת עליון ומחזה שדי יחזה שאין זה אלא שהגיע גבול חכמתו שוה לחכמתו של הדבר וזה לא יתכן בשום נברא וכמו שא"א לעמוד על גבולי מדותיו ית' כן א"א לעמוד על גבול חכמתו ורצונו ומקרא מלא דיבר הכ' כי מחשבותי מחשבותיכם וגו' שאינם מסוג אחד שיוקח מהם ציור פשוטי על מחשבתו ורצונו ית' מישרים תשפטו בני אדם ה' דיבר ויקרא ארץ הכל במאמר עש' האם נוכל להבין מפשטות דבר המאמר שיחייב שיהיו הנמצאים יוצאים באופן שאנו רואים אותם לדמיון ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ והכתוב אומר ויהי כן ע"כ שהי' כוונתו ורצונו במאמר זה לגזיר' על כמות מיני הדשאים והעשבים והזרעים והאילנות ועל איכות השתנות טבעיהם דמותם ותבניתם בפרטי פרטיהם דאל"כ היאך נעשה זה מעצמם האם נחשוב ח"ו מחשבות זר שזה נעש' במקר' והא ע"כ שכל זה נכלל בגזירת המאמר וכן בכל המאמרות והנבראים א"כ יעמדו חכמים אם חכמים הם לדעת דעת עליון יגידו היכן מבואר כל זה בפשטות המאמר והיאך נאמר שידענו אמיתת פשטות מאמרי המצות שברצונו ית' ועוד שע"כ א"א לעמוד על השגת גבול כוונת דברי אדם חכם בגזירותיו אם לא שנדע אמיתת טעם רצונו בגזיר' זו א"כ היאך נאמר ידענו גבול פשטות דבר ה' בגזירת המצות ואנחנו לא נדע טעמם אין אתנו יודע עד מה ועל מה ציוה כן נאמר בשילוח הקן למען ייטב לך והארכת ימים האם יש אתנו מי שיודע להבין טעם מצוה זו היאך היא מסוגלת להיטב ולהאריך ימים שנוכל לומר שבאופן זה לבד היא מסוגלת לזה לפי שבאופן זה היא מסוגלת לכך הא ע"כ שאנו צריכים לתלות בנעלמות שנגלות לפניו ית' טעמיה' סיבותיה' וכן בכל המצות נעו מעגלותי' לא תדע ולטעם זה לא נאמרו טעמי המצו' בכדי שלא יעוז אנוש לאמר ידעתי תכונתם ואקבע גבול לבאר דבריו ית' במחקר אנושי הא שאין לעמוד על תוכן גדרי המצו' ופרטי' אלא בעזר האלהי דווקא והדברים מבוארי' אצלינו באריכו' רב בקונטר' מנחת קנאו' שחברתי בעזה"ש ע"ז הענין) ואין לנו לעמוד ולסמוך על שום חידוש הלכ' על שום חכם בעול' אם לא במה שמקובל דור מדור עד ראשית הקבל' או במי שהוא מוחזק ומומח' בתור' ובחסידות) כמו שאין להאמין לנביא האומר דבר בשם ה' אלא מי שהוא מומחה בדורו) שעכ"פ יש מקום אשר האלהים עזרו (וכן הוא בלי ספק) והעמידו על האמת הנכון שהכל הולך אחר הלב שנתמח' שלבו שלם עמו מבקש אהב' אהבת האמת לאמיתו ובדרך שאדם רוצה מוליכין אותו מן השמים יעזרוהו להגיע לתכלית מבוקשו לא ממי שהוא חשוד בהפכם והדברים מזה ארוכים המשכיל ידום ויקבל שכר על השתיק' והפריש' כלל המבואר מדברינו שאין מקום להגיע לידיעת אמיתות החכמה האלהית להוציא ממנ' חדשות אלא ע"י העזר האלהי (עי' ספרי צפירת תפארה ע"פ שתיתי ייני וגו') ונקראת על שם האדם בעבור טוב רצונו והכנתו ועמלו לזה ולכן בעשר' מאמרות נברא העולם והם עצמם עשרת הדברים אלא שהמאמרות הם אורות היוצאים מפיו ית' בעת הבריא' שהוא עצמו ברא את עולמו והדברות הם האורות שנמסרו לאדם לפי עניינו ומהותו לפי מה שהוא אדם ולא אל שיהי' הוא המוציא והמביא ומנהיג את הבריא' ע"פ המעשה אשר יעשה ע"פ התור' והמצו' שהוא גילוי רצונו ית' ורצונו הוא החיים האמיתיים המוספת בבריאה:
15
ט״זט וזה ענין מ"ש במדרש (ב"ר פ"ג) ע"פ ויאמר אלהים יהי אור וגו' אר"ס חמשה פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תור' וזה מבואר ממ"ש שהמאמרות עם הדברות הוא ענין אחד כולם כללים כוללים לפרטים שאחריהם ומאמר בראשית הוא המאמר היותר כלול והוא נגד דיבור וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר שהוא ג"כ הכלל הראשון היותר כלול בענין התור' ומבואר אצלינו בספרי בריכות מים (דרוש ז) באורך שמאמר בראשית הוא מאמר המחשבי שעדיין אין בו התגלות כלל והיא הנקוד' המרכזית דטובי' גניז בגווה ולכך כתיב בראשית ולא בראשונ' שעם הראשית שהיא המחשב' ראשית הכל נברא השמים והארץ ותולדותיהם בכח שהוא ג"כ מחשבי אבל ראשון הוא מספרי והמספרי ע"כ הוא מוחשי וכן מאמר וידבר אלהים וגו' ג"כ כלל המחשבי שעדיין בו התגלות דיבור מפורש ומאמר ויאמר אלהים יהי אור וגו' הוא הראשון להתגלות אור רצונו ית' והוא ג"כ כלל הבריא' ראשית הצמצום והוא עצם ענין אלהי מועיל לגשמיים שהרי עוד לא נעשה שום מעשה שיומשך ממנו האור (עד יום הרביעי שנתלו בו המאורות שברא מציאות חדש' מוגבלת בתואר וגבול ככל שאר הנבראים) כי אם מה שהרצון האלהי עצמו האיר בכבודו ולכך כתיב ויהי אור ולא ויהי כן כמו בכל המאמרות דלשון ויהי כן אינו נופל אלא על דבר מוחשי שנהי' אבל בזה לא הי' עדיין שום דבר מוחשי רק נהי' אור שהרצון האלהי גזר אומר שיהי' מאיר בלי שום אמצעות דבר מוחשי ומבואר בזה מאמרם שם אתא ר"פ כו' בשם ר"ש בר יצחק פתח פתח דבריך יאיר מבין פתיים מפתח פומך לן הוה נהורא שבכל המאמרות נעש' מעש' זולת האמיר' והמעש' ההיא עשת' פעולת דבר זה שכיון עליה כמו ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו' נעש' הרקיע מוחשי להיות מבדיל בין מים למים לא שהדיבור עצמו הוא שהבדיל אבל בענין האור' לא נעש' דבר זולת הדיבור רק מפתח פומך כביכול הדיבור בעצמו הוא שהאיר והוא ג"כ מ"ש עוד שם ריב"ס אמר כו' והי' אור אין כתיב כאן אלא ויהי אור כבר היה שאם הי' נברא דבר מוחשי להאיר הי' צריך שיבוא הדיבור שיהי' נעש' המוחשי הזה לשמש זה השימוש כמו ויאמר אלהים יהי רקיע וגו' ויהי מבדיל וגו' יקוו המים וגו' ותרא' היבש' וגו' יהי מאורו' וגו' להבדיל וגו' והיו למאורות וגו' גזר אומר שיהי' נעש' בריא' מוחשיית ומפרש מה יהי' הרקיע הזה משמש יהי' מבדיל קווי המים יעשו היבש' בריאו' המאורו' יעשו פעולת ההבדל' בין הזמנים והאותות והיו ג"כ לשמש פעולת היותם למאורות וגו' וא"כ אף כאן באור שנברא ביום הראשון אם הי' בריאת דבר מוחשי הי' צ"ל ויאמר אלהים יהי אור והי' אור ויהי אור או ויהי כן כלומר יהי' נעש' דבר המוחשי הנקרא אור ולפרש אחריו והי' אור ר"ל מה יהי' משמש מציאות זה הנברא המוחש והי' אור ע"י ואח"כ הי' צ"ל עוד ויהי אור או ויהי כן ומדלא כתיב הכי ש"מ שבאמת לא נעש' דבר מוחשי שישמש זאת הפעול' אלא כשאמר ויהי אור כבר הי' האור קודם שנעש' דבר מוחשי שיאיר שהדיבור עצמו הוא שהאיר ואפס דבר שיאמר עליו שיהי' משמש זה השימוש וזהו מפתח פומך לן הוה נהורא נמצא שדברי ריב"ס בזה הם לאחדים עם פתיחת רב שמואל בר יצחק אלא שריב"ס מפרש הדברים ממקומם וניחא בזה ג"כ לשון ריב"ס אמר כו' שמשמעו דקאי אדלעיל:
16
י״זי וכן דיבור הראשון שבתור' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. הוא הדיבור הראשון מפירושי פרטי המצות והוא הכולל כל מצות התור' כמ"ש בא חבקוק והעמיד' על אחת וצדיק באמונתו יחי' שכל התור' כלול' בשורש אמונת מציאות ה' השגחתו ויכולתו ולזה ארז"ל במדרש שה"ש בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו משכחים כו' לואי ישקני מנשיקות פיהו לואי יתקע ת"ת בלבינו כמו שהי'. אמר להם אין זו עכשיו לעתיד לבא הוא שנאמר (ירמי' לא) ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה שבעת מתן תורה שנתגל' להם גילוי עצום עד שעמדו כל הדור ההוא על שלימות האמונ' הכלולה בדבור אנכי וגו' (עיין ספרי זרוע נטוי' פיסקא דאלו קרבנו כו') שוב הי' בכחם לעמוד על ידיעת כל פרטי המצות הכלולים בדבור זה וכולם מסתעפים ממנו והוא מ"ש שנתקע ת"ת בלבם. וכן לע"ל שהובטחו והי' עיניך רואות את מוריך שישיגו השגה גדול' באמיתותו וכמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' וארז"ל שכל אחד מראה עליו באצבעו כו'. ר"ל שישיגו ויבינו בכל אשר יעשו בידיהם אפי' המעש' אשר יעשו באצבע קטנ' כי לא ידיהם עושות כי אם מיד ה' הית' זאת המעש' הכל מכחו יכולתו והשגחתו ית' לא כימים הראשונים שטעו רבים לאמר למעש' ידיהם כי המה להם לאלהים ולכן ישיגו אז את התור' בשלימותה וז"ש ירמי' שם נתתי את תורתי בקרבם שתהי' חקוקה בלבם וכמו שמסיים שם הענין בטעם הדבר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' וגו' (ומ"ש שם והיו למדים ולא היו משכחים כו' כתבתי במ"א במה שא"צ לענינינו כאן) וזה כמו המאמר הראשון יהי אור וכמו שביארנו שהמאמר עצמו הוא האור המאיר והוא ראשית התגלות כל הבריא' בכלל. וז"ש פתח דבריך יאיר מבין פתיים ומלות פתח דבריך מושכת עצמה ואחר עמה וקאי גם על מילות מבין פתיים כאלו כתוב פתח דבריך יאיר פתח דבריך מבין פתיים שפתח דבריך בעת' הבריא' מפתח פומך במאמר יהי אור לן הוה נהורא שהמאמר עצמו הוא האור. וכן פתח דבריך כשבאת ליתן התור' הבינה את הפתאים שנתקע ת"ת בלבם ונכתבה על לוח לבם לזכרון שיהיו למדים ידיעת כל התור' מעצמם ואינם שוכחים:
17
י״חיא ובזה יבואר מאמרם במדרש (ב"ר פ"ג) רשב"י שאל לרשב"ן כו' מהיכן נבראת האורה א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשמלה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו כו' ר"ב בשר"י אמר ממקום בהמ"ק נבראת האור' כו' והוא כמ"ש בספרי מגדיל ישועות בביאור מאה"כ (שמות י) ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על הארץ מצרים וימש חושך ויט משה וגו' לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם. וביארנו שם ע"פ מה שידוע שהתגלות זוהר האור הבהיר מכהה עין החלוש' ומחשיך בפני' ביותר וכן התגלות הכחות האלהיים ורצונו ית' לבלתי ראוים לה מכהה כחם ומחליש מציאותם שלכך ראה ה' כי טוב לעולם שתתנהג במכסה הטבע פרש ענן למסך בפני זוהר האור הצח ולכך נאמר) ישעי' ס) כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה שלעתיד יופשט לבוש מעטה הטבעי המחשיך בפני זוהר התגלות אורו ית' כמ"ש וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בארץ ונגד זקניו כבוד שהמאורות המלובשים בלבוש מעשיי נברא יתפשטו ממלבושיהם ותשאר האור שנברא ביום הראשון שהמאמר עצמו הוא שיאיר כמש"ל והוא האור האלהי הצח רק הוא לבדו ישאר וכבוד ה' בהגלותו עליך ירא' ויומשך מזה חושך לכופרים באמיתותו כאשר יחשיך זוהר נצוצי הברק לרוב זוהרם אבל הצדיקים המאמינים באמיתותו ית' יסתכלו באור האלהי באיספקלרי' המאיר' וזהו נגד זקניו כבוד כי הכל כל עומת שיטהרו הגופים ויעמדו בתכלית הטהר' והזיכוך וכמ"ש (זכרי' ד) וישב המלאך הדבר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו ויאמר אלי מה אתה רוא' ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עלי' שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה ושנים זיתים עלי' אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה ויען המלאך הדובר בי ויאמר הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני ויען ויאמר אלי לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות והגדתי במקהלות בדרוש הנזכר ע"פ מ"ש במדרש (במדבר רבה פ' בהעלותך) ע"פ בהעלותך את הנרות וגו' זש"ה ה' חפץ למען צדקו וגו' א"ל הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לאורה הזהרתיך על הנרות אלא לזכותך כו' ולא עוד אלא אם אתם זהירים להדליק את הנרות לפני אני מאיר לכם אורה גדול' לע"ל לכך נאמר קומי אורי כי בא אורך והלכו וגו' כי כבר ידוע שכל ענין המקדש וכליו הם רק ציורי האדם בגופו ונפשו כמו שהארכתי בזה במ"א. (ועיין בנפה"ח להגאון מאור הגולה מוהר"ח ז"ל מוולאזין בשער א) והי' ענין המנור' והשמן הנתון בה רומזים ביחוד על הגוף ונפש שגוף המנור' רומזת על גוף האדם ולכן יש בה חמשה חלוקות יריכה קנה גביעיה פרחיה וכפתוריה והם נגד חמש מדריגות שבגופות כהנים לוים ישראלים נשים וכל שארי המתדבקים באמונ' ומצותה שתהי' כולה עשת אחת לא שיעשנ' חוליות ופרקים ויחברנה שזה רומז כי אין גופות כללות בני אדם יכולים להגיע לשום שלימות ומעלה תכלתיית אלא בהיות השלום והחיבור מצוי ביניהם יחוד אמיתי בלי תתפרד לעולם וצריכ' שתהי' כולה זהב טהור כי הזהב הוא המוצק היותר יקר שבמוצקים שנעשה ממעבה האדמה אחר הטורח ועמל רב לצחצחו לזככו ולהטהרו וזה רומז שיש ביד האדם ושמחויב בדבר להשיב עפר אדמת חומר גופו מצרף ומטהר כבחון הזהב הטהור וזה ענין מ"ש (איוב כח) כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה הוכיח במישור שיש בכח האדם להטות מהות גופו עפר מן האדמה לכל אשר יחפוץ כמו שיש בכח האדם לזכך את העפר לד' מיני מתכות הללו ואכ"מ להאריך בזה ושלש' קני המנור' מצידה האחד ושלש' קנים מצידה השנית רומזת לשלשת מעלות המיוחדים באדם ונמשכים מכחות גופו שהם הדיבור והמעשה והמחשבה שהם כולם שנים שנים טוב ורע לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וצריכים שיהיו פונים כולם לצד אמצעה של מנורה כי כל ששת המעלות שלימיות האלו שבאדם צריכים שיהיו כולם פונים למרכזו האמצעי שהוא הנפש העליונ' וכמ"ש ולעבדו בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר והשמן הנתון בנרותי' רומז על התורה שהיא בית קיבול האורה האלהית שהוא הדלקת הנרות וע"י אש הנאחז בשמן שבמנורת הזהב. גם זהב המנור' מבהיק ביותר כידוע זה במוחש וזה רומז שע"י השפע אור הקדוש' האלהית הנאחזת בשמן זו תורה שאדם לומד ומקיים מצותה ממשיך זוהר גדול אל גוף האדם לטהרו ביותר עד שילכו רבים לאורו אבל צריך שידליקנה האדם כי שפע האור האלהי נמשך על ידי קדימת מעשה האדם והכנתו הטובה וכוונתו הרצויה ועוד יש לנו בעזה"ש דברים טובים ועניינים נכוחים למבין בענין זה רחב ידים בהצעות רבות אפס שאכ"מ) והוא מה שהבטיחנו יוצרינו על זמן העתיד בעת התחיה שיתבררו ויתלבנו גופות בני אדם טהרה יתירה להשיג בו ית' השגה גדולה כמו שכתבתי במ"א מזה באורך קומי אורי כמו בר נוכח האור האלהי ואומר את אור שלי קומי להאיר לארץ ולדרים עלי' כי בא אורך שאור האדם וטהרתו כבר בא (וביאור דברי המדרש בשלימותו אפס מקום לבאר כאן ויבואר במ"א אם יגזור ה' לחיים ויעזרני להוציא לאור ספרי שעל הדרושים) וכל הענין הזה ראה הנביא ואמר ויערני כאיש אשר יעור משנתו והוא מה שראה ענין התחיה העתידה ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וראה והנה מנורת זהב כולה שכל הגוף מצרף ומטהר כזהב וגולה על ראשה כמ"ש צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כו' ואמר ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות וגו' כמו שכתבתי למעלה שהנפש העליונה היא חותם תכנית ציור הנחתם גוף ונפש היסודי וכל אותם ששת קני המנורה שבכחות הגוף ונפש היסודי ישנם גם בנפש העליונה וגם הם פנים למרכזים האמצעי שהוא נפש העליונה שבעליונים המחיה אותה והוא הסיבה הראשונה כמ"ש ואתה מחיה את כולם נמצאו גם הם שבעה וזהו שבעה נרותיה עליה שבעה ועוד שבעה כמ"ש חותמו של הקב"ה אמת והיא התורה אשר היא חותמו אמת שכמו שיש בענין האדם גוף ונפש וכן בכל הדברים כמבואר למעלה כן יש גם לנפש העליונה נפש יותר עליונה שהיא חותמה והוא התורה שאחז"ל שהייתה כלי אומנתו של יוצר בראשית שהיא ציור הכל והכל נחתם ממנה כמו הנחתם מן החותם שהיא רצונו ית' כמ"ש אנכי אנא נפשי כתיבת כו' נפשי ר"ל רצונו כמ"ש מה תאמר נפשך ואמר שאני בעצמי כתבתי רצוני על ספר זה ורצונו ית' הוא חותם הכל מציר כל המציאות בציורם תבניתם ותכונתם ולכן כל הנבראים מחוייבים להנהיג דרכם על פיה וכשנעשה איזה קלקול בציור צורת הנפש והשכלתו אין מקום לתקן ציור הצורה ולהעמידה על תיקונה אלא על ידי עסק התורה כמו שאם נתקלקלו צורות אותיות הנחתם א"א לתקנו אלא ע"י אותו חותם עצמו שנחתם בו מתחילתו שחוזר ומטביע הצורה כבראשונה וכבר ביארנו בכ"מ שאם היות שגם שארי חכמות רבות פועלים הרבה בציורי הצורות אולם אינם חותמות כוזבות שמטביע ציורי צורות נכזבות ושקרות אבל חותמו של הקב"ה שהטביע בה הוא ית' היודע יצרינו (עי' מסילת ישרים להחסיד האלהי רמ"ח לוצאטי ז"ל) הוא חותם אמת מחתים ומטביע ציורי צורות אמיתיות ונכוחות וישרות ולכן הייתה גם היא שבעה ספרים חצבה עמודיה שבעה ג' מזה וג' מזה וספר ויהי בנסוע הארון וגו' קומה ה' וגו' שובה ה' וגו' באמצען שכולם פונים אל הארון הברית משכן כבוד ה' ית' שמשם נתייחדו הדיבורים ממנו ית' וזה ענין הנוני"ן המנוזרין שקודם לספר זה ואחריו פונים אליו שכל הששה ספרים אשר מזה ומזה פונים למקום שהדיבור יוצא והשבעה ספרים האלו הם השבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה הם שבעה נרות שבמעלה הנפש העליונה כמש"ל שהם מקבלים שלימותם מן התורה ושנים זתים עליה אחד מימין הגולה וגו' הם שני היצרים יצר הרע ויצר הטוב שמהם נמשך כל עיקר השמן הטוב כמו הזתים המושכים שמן שהם לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו הנה בעת התחיה יהיו גם שניהם לעטרת תפארת שישלימו שניהם לעבודת קונם וממראה זאת הראו לו כי לא בחיל ולא בכח יהיו כל העניינים נעשים כי אם ברוחו ית' (והרבה יש להאריך בכל הפרטים האלו יהי' לעת מועד שמור במ"א נבאר יותר בעזה"ש) ולזה הבטיחם הנביא בשם ה' (ישעי' ל' כ') והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנף עוד מוריך וגו' שכל עוד שהגוף אינו מנוקה כ"כ אינו יכול לקבל מחזה שדי כי זוהר האור הגדול מכניף ומכהה הראות אבל כשיטהרו הגופים תכלית הטהרה יביטו באור צח ולא יכשלו בחזיונם וכן הי' הענין בחושך שבמצרים שהיא המכה האחרונה שלפני מכת בכורות שנאמר בה ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ה' וארז"ל שנגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו ר"ל שתחילת ההתגלות הי' בכבודו שהוא פמליא שלו והוא כל סדר ההנהגה שהיה עד מכ"ב ולבסוף בעצמו כביכול והי' התחלת גילוי עצמותו בעת מכת חושך (ולטעם זה לא הי' בשורת מכת בכורות דיבור בפ"ע רק בעת שעמד משה לפני פרעה על ענין מכת החושך נאמר לו אז עוד נגע אחד אביא על פרעה וגו' כי כבר התחיל לבוא ולהתגלות ואמר שבבואי אביא עמו עוד נגע אחד על פרעה וגו' ואכמ"ל פה) והוסר המסך הטבעי והי' אור גדול התגלות עצם האור מהתפשטות הרצון האלהי וז"ש וימש חושך כלומר שיוסר החושך ויתבטל המעטה המוחשיית המלובשת על האור הראשון וישאר האור העצמי המופשט ועי"ז יהי' חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלא יוכלו להביט במראה האור הבהיר הזה והוכהה מאור עיניהם ע"ד שנאמר תחשכנה עיניהם מראות ועי"ז אבדו כחם ונשארו כמתים ממש ולא קמו איש מתחתיו כמו המוכים מזוהר הברק שמבריק הרבה אבל לכל בני ישראל הי' אור במושבותם שנעשה ונהיה להם אור חדש והוא האור הראשון המופשט ועי' ספרי זרוע נטויה ביד חרוצים בביאור מ"ש חז"ל אנכי נוטרייקין אנא נפשי כתבית יהבית שהתורה בציורה חכמתה היא ציור מדותיו ורצונו ית' וכבר מבואר מדברינו אלה פה שהאור הראשון הוא עצם רצונו בלי שום מאיר זולת הדיבור שהוא התגלות רצונו הוא האור אלא שעד עתה הי' רצונו ית' כמוס עמדו ולא הי' מקום להיות מושג כלל כי מאמר בראשית הוא רק מחשביי כמש"ל וע"י מפתח פומי' בדיבור יהי אור לן הוה נהורא התחלת הצמצום ליתן מקום לנבראים להשיג קצות דרכיו ורצונו ית' וידיעת רצונו הוא ידיעת עצמותו כי הוא ית' ודעתו ורצונו אחד ולכן העשרה מאמרות ועשרת הדברות הכל אחד כמבואר בדברינו למעלה כי שניהם אחד גילוי רצונו ומדותיו ית' וכן כלל הבריאה וידיעת אמיתות החכמה האלהית תוכן אחד וכוונה אחת להם לאחזי יקריה ושולטניה דאיהו רב ושליט כו' והוא עצמו התגלות אלהותו ית' וזה ענין האור הראשון שנאמר במאמר יהי אור כלומר יתגלה אלהותי ורצוני והוא ע"י מה שכיס' הודו ונתעטף במדותיו ית' שהתחיל לצמצם והוא מעטה התורה והחכמה האלהית כי היא שמלתו ית' כביכול אשר יתכסה בה ויכסה זוהר עצמותו הבלתי מושג כדי שיוכל להיות מושג ומזה הבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו שע"י מעטה החכמה האלהית האמיתית שהוא האור המאיר לגלות מדותיו מזה הי' מושג לבריותיו ושוב שאל מקמי כן מאי הוי אמרין כלומר כיון שהאור שבמאמר הראשון הוא הרצון שנתגלה ע"י התורה והוא כוונת רצון הבריאה אם כן קודם שנתגלה שמלתו זאת כלומר קודם שניתנה התורה היאך נתגלו מדותיו ורצונו ית' והשיב ר"ב ממקום בהמ"ק כו' כלומר על ידי עבודת היחידים שבכל הדורות במקום הר המוריה הר יראה שמשם הושתת העולם ושם נתגלה רצונו ומדותיו ית' על ידי מעשה הקרבנות שהקריבו היחידים בדורם ונתקבלו כמו אדה"ר והאבות בינה זאת כי הדברים עמוקים וצריכים ביאור רחב ואכ"מ:
18
י״טיב מבואר מכל מ"ש שכל ענין התגלות הבריאה כלולה במאמר יהי אור שהוא הראשון לדיבור והוא נגד דיבור אנכי ה' אלהיך וגו' שבמ"ת שכל תכלית הבריא' ומנהג' כל ימות עולם הוא כדי שיתגלה רצונו ית' שהוא אמיתותו ועצמותו וידיעת חיוב מציאותו יכולתו והשגחתו הכל כלול במאמר יהי אור שהוא כלל הבריאה חותמה ונפש' וכן דיבור אנכי ה' אלהיך וגו' ובא בפרט בשאר המאמרות ונשנית בשאר הדברות והוא ענין מ"ש חז"ל ע"פ נמוגים ארץ וכל שופטיה אנכי תכנתי עמודיה בזכות אנכי כו' לפי שברבות הימים נתקלקלה הדורות ואבדה האמונה מבני אדם ואם כן נתבטל כוונת הבריאה והי' ראוי שתחזור העולם לתהו ובהו ובהגלותו ית' בגילוי הנפלא בעת אמרו אנכי ה' אלהיך וגו' שהוא כלל גילוי רצונו ועצמותו ית' בזה נתקנו עמודיה (והארכתי עוד מזה בדרוש) ועם כל זה יבואר אל נכון מאמרם ז"ל במדרש משלי ע"פ שמע בני מוסר אביך וגו' מוסר אביך זו תורה שבכתב שניתנה מפי הגבורה ואל תיטוש תורת אמך זו תורה שבע"פ שנתפרשה מפי הגבורה כו' והענין רחב ידים מאוד אולם ברצוני עתה לקצר בדברים יבואר בדרך קצרה מכל מ"ש למעלה והוא כי ארז"ל שהראה הקב"ה למשה רעה"ש ולכל העומדים במעמד הנבחר כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הכל נאמרו למשה מפי הגבורה וביארתי במ"א שר"ל בעבור שהשיגו אז ידיעת התור' והמצות בכל פרטיה וענפיהם השיגו השג' שלימ' בכל אביזרייהו מה שיהי' נצרך להתחדש בכל הדורות לפי המקומות והזמנים לגדור בפני כל מצו' כפי עניינה במה שמבלעדם יפלו יסודותיה ויהרסו אשיותיה וכמ"ש החו"ה שאם אין תוספת אין חובה שע"ז נאמר ננתקה את מוסרותימו וגו' שמוסרות הם החבלים הדקים הנוחים להנתק ועבות הם החבלים הגסים ועבים שקשים להנתק אלא שאינם יכולים להתקשר וקושרים אותם המוסרות הדקות וכשמנתקים אותם אז העבות נופלים מעצמם וכן כל דברי חכמים הם נוחים להנתק בטענות פריצי הדור שאינם מפורשים בכתוב שהם מפי הגבורה אלא שהעבות שהם הגסים והעבים ר"ל המצות המפורשות בתור' שקשים להנתק מקרב לבית מקבלי' א"א להתקיים ולהתקשר אלא ע"י המוסרות שהם מצות חכמים והם חושבים לנתק המוסרות הם מצות חכמים לבטלם ועי"ז ממילא שוב נשליכה ממנו עבותימו שיתבטלו גופי מצות התור' שבאין גדר אין כרם ובאין סייג אין שדה ואם אין תוספת אין חובה (ובקונטרס מנחת קנאות הארכתי עוד מזה בתוספת ביאור) ולזה נמסרה כלל פירושי התור' ביד חכמי הדורות וזה כמו כלל הבריא' שנמסר' ביד האדם להמציא בה חדשות ובאמת אין כל חדש שהכל נכלל בכח במציאות הנבראים הראשונים וכן התור' בכללה כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הכל נרמז בה ונתגלה בשעת מ"ת ונמסרה לחכמי הדורות להוציא סתרה והי' ענין התורה שבכתב כענין טיפת הזרע של האבות שכלול בה ציור הוולד בכל חילוקי אבריו וגידיו ועורקיו אלא שאינו נראה אלא למי שמביט במראה זכה שמגדיל כל דבר בראות (מיקארשקאפי) ונגמר בבטן האם עד תכלית תיקונו אבל אם לא יבוא אל בטן האם אינו עושה פרי כל עיקר גדול עונו מנשוא כי הוא משחית זרעו ומבטל המציאות שכבר ישנה בכח וכאלו הרג את הנפש וכמו זה כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הכל ישנו כלול במצות המפורשות למי שמביט בה באיספקלריא המאירה להבין המצו' בכל פרטיה וטעמי' ושרש' ונגמר ע"י חכמי הדורות כעובר הנשלם בבטן אמו אבל אם תצורף עם התורה שבעל פה גם עצם המצות בטלים מכל וכל וגדול עונו מנשוא הוא ימות באין מוסר אב זו תור' שבכתב המשכילים יבינו מישרים ישפטו כי עוד יש אתנו בזה דברים רבים כהנה וכהנה ועת לקצר ישמע חכם ויוסף לקח להבין אמרי בינה:
19
כ׳יג ואחרי כל הדברים והאמת שנתבאר שכל מה שברא הקב"ה בעולמו שנים שנים בראם בענין נפש עליונה וגוף עם נפש היסודי כן הם כל מעשה ה' ככל האמור בדברינו למעלה. עתה בין תבין את אשר לפניך כי טובים השנים מן האחד שיש להם שכר טוב בעמלם זה את זה יעזרו לחזקה הנפש את הגוף והגוף את הנפש וכמבואר למעלה שהאחד יקים את חברו. והנה משלימות האדם בנפשו וגופו הם שני דברים הגוף יש לו שלימות המלאכ' והנפש יש לו שלימות הדיבור ובשני אלה הוא עולה במעל' על כל יתר הנבראים וע"ז נאמר כי אדם לעמל יולד שתוספת שלימותו על כל שארי הנבראים מורה שצריך שיהי' עמל בשלימותו שאם אין זאת הדין עקתא להיכן מתברא ולמה נברא בשלימות אלו יתר על הבהמה והחיה אלא שאיני יודע איזה מהם עיקר ואיזה מהם מחוייבת להיות נמשכת אחר ריעותה אם עמל שלימות המלאכה הוא העיקר או שלימת הפה כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי ששלימות הדיבור הוא היותר נרצה שהוא משלימות הנפש אלא שיש מקום לטעות עוד מאחר שנטפל הנפש אל הגוף אפשר שיהי' גם שלימותו נטפל עמו לעמל שיחה כחפץ הכחות הגופניים כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' הוי שלא נתן לשלימות הגוף לו לעצמו כלל כי אם למה שיש בו משלימות הנפש והיתה לו הליל' למשמר לעמוד בבית ה' בלילות והיום למלאכה מלאכה היא לה' צבאות:
20
כ״אלכן עתה באתי להודות לאל גומר עלינו ויט עלינו חסד ואמת בגבולינו זאת נחלת אב אתנו. אב זקן שקנה חכמה ואמת אא"ז הרב הגדול איש אמונים כל דרכיו אמת המפורסם מ"ו אלופי ומיודעי מוה' יעקב חבר ז"ל מהוראדנא שגדל בתורה ועמלו בתורה ובמע"ט כל ימיו ונפטר בשם טוב בכ"ד לחודש אדר שנת תקצ"א לפ"ק ונות ביתו זו אשתו א"ז כשירה בנשים ביראת ה' תתהלל באנשים מרת חיינקא ז"ל בת הרב החסיד מהו' יצחק אייזיק ז"ל המה זרעו חסד ואמת בלב איש אמונים רב ברכות אאמ"ו הרב הגאון הגדול מופת הדור המפורסם בתורה וביראת חטא צדיק ועניו המחבר נ"י אשר מעודו עד היום הזה הטה שכמו לסבל המלאכה מלאכת ה' צבאות ותהי למופת ולאות זורע חסד יקצור אמת שם לילות כימים לשקוד על דלתי בית ה' בנעימים זרע ומצא מדה גדושה בתורה הקדושה. דרש וחקר עד הגיע לפרשה גם בעודו בימי עלומיו הן בעוד אמי הרבנית אשה יראת ה' היא תתהלל מרת שפרינצע בת אא"ז המנוח מוה' יהודה אידל ז"ל מפרוזינא אשר החזיקה בידו לתומכו בכבוד להפנותו אל התורה והעבודה להכין אותה ולסעדה (הלכה למנוחתה בתשעה עשר יום לחודש תשרי שנת תר"ט לפ"ק בטיקטין תשכון בטח במנוחות שאננות בג"ע) עד אשר ה' עזרו חיפש יגע ומצא ידו לחבר כמה חיבורים נחמדים טובים ומועילים וחפץ ה' הצליח בידו לכוון הלכה אליבא דהלכתא לכל אשר ישאלוהו משפטי צדק קרובים ורחוקים והנה זכיתי עתה עזרני ה' לקבץ מעט מהרבה אשר אתו בכתובים העתקתים סדרתים אל נכון יהי ה' למשען לי לסדר חיבוריו הרבים ולהפיצם ע"פ תבל חוצה וגם המעט אשר חנני ה' גם אותי יעזרני למען שמו הגדול להפיצה ויאריך ימי אאמ"ו הגאון הצדיק נ"י בשיבה טובה בנחת ושלות השקט להשביעו בטוב ובנעימים נצח סלה כל הימים ויברך גם זרעו אתו אחי ואחיותי השלמים ועמהם יתמוך כבוד חכמים גם את בית יוסף בא"א הגאון מ' יצחק אייזיק נ"י לפ"ק חופ"ק קנישין:
21
