בנין עולם, יורה דעה י׳Binyan Olam, Yoreh De'ah 10
א׳בט"ז סי' קט"ז יצא לדון בדבר החדש דכל מה שיש כח ביד חכמים לאסור דבר המותר לעשות גדר וסייג לתורה אינו אלא בדבר שאינו מפורש עכ"פ התירו בכתוב אבל בדבר שמפורש התירו אין כח ביד חכמים לאוסרו והנה בימי חורפי תמהתי על דברי הט"ז בזה מכמה מקומות בש"ס שמפורש שלא כדבריו ולפי שהוא ענין גדול ונוגע בכמה עניינים לזה הוצרכתי להאריך לראות אם יש לקיים דברי חכמים הט"ז והאחרונים שהביאו דבריו כמ"ש בתשו' חות יאיר ועוד כמה פוסקים אחרונים שהביאו דבריו לפסק הלכה ולענ"ד לכאור' הוא תמוה מאוד דהנ' בפ"ק דחולין (י"ב א') בסוגי' דאזלינן בתר רובא דקאמר רב אשי אתיא משחיטה עצמה כו' ופריך שם ודילמא היכא דלא אפשר שאני דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בשרא וכ"ת ה"נ פסח וקדשים מה איכא למימר כו' והקשו בתוס' דלמה לא פריך מדהתירה התורה בשר תאוה דמפורש בכתוב כי תאוה נפשך[*] ותירץ שם דר"מ מודה דמן התורה אזלינן בתר רובא אלא מדרבנן חייש ולהכי פריך ה"נ דמחמיר כו' וכ"ת ה"נ פסח וקדשים אינו יכול להחמיר ע"ש ואם כדברי הט"ז הרי מפורש בתורה שמותר לאכול בשר ואיך יכולים חכמים לאסור הבשר לחוש למיעוטא, וע"ע בר"פ מקום שנהגו (נ א) תו' ד"ה מקום שנהגו שהביאו הירושלמי דלכך אסור בע"פ במלאכה בירושלי' משום שמקריבים ק"פ ופריך התם א"כ יהיה כל יום אסור במלאכה דהא מקריבים תמידים ומשני שאני תמיד דהכתוב הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת דגנך וגו' וכת' התוס' שם דמשם משמע דמדאורייתא אסור במלאכה ע"ש, ולפי דברי הט"ז ז"ל דאינו אלא מדרבנן רק כיון שמפורש התירו בתורה לא רצו חכמים לגזור איסור מלאכה, הרי ראי' מדברי התו' להיפך מדברי הט"ז, וע"ע בפ' נערה שנתפתתה (נא ב) בתוס' ד"ה אונס כו' שכתבו דמשמע ליה דאבוה דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא סופ' ברצון מדאורייתא קאמר כו' והיינו דהוכיחו כן מדמקשה הש"ס אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה, ולדעת הט"ז אין משם ראי' דכוונת הש"ס דכיון דשריא רחמנא אונס בפירוש מקרא דוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת אין כח ביד חכמים לגזור איסור לבעלה:
1
ב׳[הג"ה ובימי חורפי אמרתי שלכאורה יש לתרץ קו' התוס' הנ"ל דלק"מ מבשר תאוה דשפיר י"ל אולי לא התירה התורה לאכול בשר כי אם מבהמ' שחייתה כבר י"ב חודש וא"כ הרי יש כאן חזקה עם הרוב דע"כ נולדה כשירה דטריפה אינה חיה וא"כ יש כאן חזקה עם הרוב ובכה"ג ודאי דלכ"ע אזלינן בתר רובא דהרי גם ר"מ דחייש למיעוטי היכא דאיכא חזקה עם הרוב מודה דלא חיישינן ליה דהוה כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן כמ"ש התוס' שם (פו ב) ד"ה רוב מטפחים ובכ"מ ולהכי מקשה מפסח וקדשים דהא פסח צריך שלא יהי' בן שנה שלימה נכנס בשנה שני' וכן כמה קדשים דפסולים בעברה שנתן וא"כ אין כאן חזקה כלל, וא"ל דמ"מ הרי יש כאן חזקה אחרת כנגדה כיון דחיישינן שמא במקום סייף נקב הוה והריעותא בשחיטה עצמה הוה חזקה שאינה זבוחה דז"א דאע"ג דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אינה עומדת בחזקת שיהיו. הסימנים נקובים (ובתשובה אחרת הארכתי בזה ויתבאר בתשובה שאח"ז) וכן מוכח ג"כ מדברי התוס' בסוגיא הנ"ל יא א) ד"ה אתיא מפרה אדומה שהקשו דלמא ה"ט משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתי שנים כו' יעו"ש, ואם נאמר דחשש שמא במקום סימנים נקב הוה יש כאן חזקת איסור א"כ לא מקשי מידי וצ"ל דהתוס' כאן לשיטתם אזלי במ"ש שם בד"ה אתיא מפרה אדומה תי' על קושיא הנ"ל משום דהוה חזקה שלא נתבררה דלא אזלינן בתרה ע"ש, ואע"ג דאנן לא קיי"ל כדברי התוס' שאסרו הגבינות אלא כשיטת ר"ש שהתיר הגבינות וכמ"ש הרא"ש שם היינו מטעמא דהוה חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות הן אבל כאן הולך השיטה אי אמרינן דלא אזלינן בת"ר, וא"כ א"ש, אבל בלא"ה דברי התוס' אלו סותרים למ"ש בעצמם (פו א) ד"ה מ"ט דר"מ שהקשו במה דקאמר שם הש"ס דר"מ מחייב על שחיטתם משום נבילה דרוב מעשיהם מקולקלי' דהא ר"מ חייש למיעוטא וא"כ אמאי לקי על שחיטתם משום נבילה ומזה מוכח דס"ל דר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא דאל"כ לא מקשו מידי, ועוד מוכח שם מדברי התוס' ד"ה רוב מטפחים דמקשו במאי דקאמר ר"מ מטהר מטעם סמוך מיעוטא לחזקה דאיתרע ליה רובא דתיפק ליה בלא חזקה כיון דחייש למיעוטא א"כ הוה ספק ויש לנו לטהר ברה"ר ע"ש וצ"ל דחזרו בהם התוס' כאן ממ"ש בפ"ק, ולענין קושיית' י"ל דלק"מ ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו והביא הש"ך ביו"ד (סי' נז) דמאי דקיי"ל טריפה אינה חיה היינו על הרוב אבל מיעוט יש דחיות יב"ח וא"כ כאן דאזלי הסוגיא דלא אזלינן בת"ר א"ש, וא"כ אין מוכח משם דחזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא וא"כ לא היה יכול להקשות מבשר תאוה דשפיר י"ל כגון שחיות יב"ח וא"כ יש כאן תרי רובא הא' סתם רוב בהמות כשירות הן ואפי' תאמר שהיא ממיעוט טריפות גם זה א"א דהא רוב הטריפות אינם חיות יב"ח, וא"כ ע"כ צ"ל דהוא מיעוטא דמיעוטא דבזה לא חייש ר"מ אבל מפסח וקדשים מקשה שפיר כיון שהם פחותים מיב"ח וכמ"ש ודוק:]
2
ג׳ועיין פ' השוחט ד' (ךז ב) אמר רב יהודה משום ר' יצחק בר פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה שנא' ושפך כו' אעפ"כ מודה דמדרבנן צריך שחיטה ואם לא נשחטה אסורה ובפ' עשרה יוחסין (ע"ג א) איתא אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה כו' מאי אמרת דילמא אזלי איהו לגבייהו והוה ליה קבוע כו' והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבוא בקהל הא ממזר ספק יבא, והנה הא דממזר ספק מותר לבא בקהל ילפינן מקרא יתירה כדאי' התם דמשם ילפינן הא דממזר ספק יבוא דחמשה קהלי כתיב' כו' ואעפ"כ קיי"ל דספק ממזר אסור מדרבנן:
3
ד׳ועל כל ראיות הנ"ל שהבאתי י"ל דבריו באופן זה דכוונת הט"ז הוא דוקא בדבר המפורש בכתוב להדיא להיתר בזה אין כח ביד חכמים לאסור וכהא דאיסור סחורה בדברי' האסורים שכתב שם דמפורש בתורה להיתר מדכתיב לכם שלכם יהא כו' וה"ט דכיון שמפורש בתורה להיתר יהי' מחזי מילתא דרבנן כחוכא ואיטלולי אם יהיו אוסרים אבל במה שלא נזכר כ"כ בפירוש רק נשמע מכללא ומדיוקא דקרא בזה יש להם כח לאסור דלא שייך הטעם שכתבתי וא"כ א"ש הא דאונס רחמנא שרי' מדיוקא דקרא הוא והיא לא נתפשה הא נתפשה כו' וכן הא דכתיב ושפך את דמו וגו' אין זה מפו' בכתוב כ"כ דבשפיכה בעלמא סגי שלא ע"י שחיטת סימנים דהא גם חיה נזכר בכתוב שם וחיה ודאי דצריכה שחיטה מן התורה דחי' בכלל בהמה ואתקש ג"כ לבהמה, והא דילפינן משם דא"צ שחיטה היינו משינוי לשון דלא נקט שחיטה אלא בלשון שפיכה אבל פשטא דקרא ודאי דלאו הכי הוא ולא כתבו הכ' רק לרמז בעלמא וקאי על עוף וזה ברור וכן בהא דממזר ספק אינו מפורש להיתר אלא מיתורא דקרא דרשינן ליה, ובזה מתורץ ג"כ הא דקשה על דברי הט"ז מאכילת ק"פ דפליגי ראב"ע ור"ע דלר"ע מן התורה זמן אכילתו עד הבוקר ודריש ליה מקראי דמשנה תורה דכתיב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים וגו' כדאיתא בפ"ק דברכות (ט א) ואעפ"כ אסור מדרבנן לאחר חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדאיתא התם ובכ"מ וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' ק"פ הי"ד) ולפמ"ש א"ש דגם שם אינו מפורש שמותר לאחר חצות, וכן א"ש הא דחכמים ס"ל ברפ"ק דברכות גבי ק"ש של ערבית דלכתחילה אסור לאחר עד אחר חצות אע"ג דדרשי פ' ובשכבך כ"ז שכיבה שהוא כל הלילה דגם שם אינו מפורש במקרא דהא יכולים לפרש זמן תחילת שכיבה וכר"א דס"ל עד סוף האשמורה ראשונה או דגם לרבנן י"ל דס"ל דעד חצות הוא זמן תחי' שכיבה והרי בניו של ר"ג היו מסופקים ג"כ בדעתם של רבנן כמאן ס"ל וכדאיתא בפ"ק דברכות שם, וא"ש ג"כ מ"ש ברפ"ק דסנהדרין (ג א) רב אחא בריה דרב איקא אמר ד"ת חד נמי כשר שנ' בצדק תשפוט עמיתך ורבנן הוא דגזרו משום יושבי קרנות הרי אע"ג דהכתו' מתיר בחד גזרו רבנן, וצ"ל דגם זה אינו מפורש בכתוב כ"כ דמלשון תשפוט אין הכרח דר"ל ביחיד דכל התורה כולה בלשון יחיד נאמרה וראי' לזה שהרי שם איכא מ"ד דפליג על רב אחא וס"ל דמן התורה בעינן ג' מומחין וז"ב:
4
ה׳אבל עדיין אינו מיושב הא דבשר תאוה שהבאתי מדברי התוס' בפ"ק דחולין, וכן הא קרא דואספת דגנך בר"פ מקום שנהגו שהבאתי דשם מפורש ההיתר בכ' ואפ"ה אסרו חכמים, עוד מצינו בדם טוהר של יולדת דמקרא מלא הוא בתורה תשב בדמי טהרה ומצינו שאסרו האחרונים לבעול על דם טוהר כמ"ש ביו"ד (סי' קצד סעי' א' בהג"ה) והוא מבואר בטור בשם הגאונים והב"י מביא שם דברי האגור ג"כ דאע"ג דמדאורייתא מותרת לבעלה כבר פשט המנהג לאסור, ואין סברא לחלק בין איסור חכמים למנהג דק"ו הדברים אם חכמי התלמוד לא היו יכולים לאסור דבר המפורש במקרא להתיר ק"ו לחכמים האחרונים בזמה"ז:
5
ו׳ולכן נלע"ד לומר דבר חדש בזה הכלל דחדית לן הט"ז ז"ל והוא דמ"ש שאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש היינו דאם האיסור שיהיו אוסרים לא יהי' נוגע לענין אחר כלל רק לאותו דבר שמפורש התירו בתורה כגון לגבי איסור סחורה בדברים אסורים דמיירי בי' הט"ז דכתיב בי' לכם וה"ט משום שיהי' דבר תמוה בעיני הבריות לאסור דבר המפורש התירו ויוציאו לעז על חכמים שעוברי' על מ"ש בתורה לא תוסיף עליו וגו' אבל אם רוצים לאסור ולגזור על דבר א' שהוא נוגע לכמה ענינים שאין התירם מפורש בתורה רק שע"י אותה גזירה שרוצים לגזור יהי' נכלל בזה גם דבר שמפורש התירו בתורה בזה באמת יש להם כח דאין זה דבר תמוה בעיני הבריות כיון דעיקר הדבר מה שאוסרים הוא לענינים אחרים, ובזה מתורץ מה שהקשיתי למעלה מדברי התוס' גבי בשר תאוה דשם עיקר גזירת חכמי' לר"מ לחוש למיעוטא נוגע לכמה ענינים מאיסורי תורה רק שעי"ז נגרר ג"כ איסור אכילת בשר דחוששין למיעוטא שמא במקום נקב קא שחיט בזה יש להם יכולת לגזור וכן בהא דאיסור מלאכה בע"פ וביום שמקריבים קרבן, עיקר איסור דבריהם הוא על יחיד המקריב ביום קרבנו שאין זה נגד מ"ש ואספת דגנך דלכל ישראל נאמר רק אגב זה נמשך האיסור גם לכל ישראל משום תמידין שמקריבים בכל יום, ולכן שפיר כתבו התו' דמוכח מדברי הירושל' הזה שהוא איסור דאוריית' וכמש"ל ובתי' זה שכתבתי יתורצו ג"כ כמה סתירות שיש בש"ס נגד דברי הט"ז אלו:
6
ז׳[הג"ה והא דמדאורייתא נדה א"צ ז' נקיים כמ"ש ז' ימים תהי' בנדתה ומצינו שאסרו חכמים כמ"ש בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל כו' וכן כתמים שמפורש בתורה בבשרה עד שתרגיש כו' וחכמים גזרו על הכתמים אע"פ שלא הרגישה כ"ז אינו מפורש כ"כ בכתוב להיתר, וכן הא דאיתא בפ"ק דקידושין (יד א) והיבמה נקנית בביאה כו' ואימא לכולי מילתא כאשה כו' דתניא יכול יהא כסף ושטר גומרים בה כו' ת"ל ויבמה ביאה גומרת כו' ואעפ"כ מצינו שתיקנו חכמים מאמר ביבמ' וכן מ"ש חכמים דגט מהני ביבמה לפוסלה מן האחים אע"ג דנלמד מקרא דאין גט מועיל ביבמה וכמ"ש שם יכל יהא גט כו' ת"ל ככה כו' הכל א"ש לפי מ"ש דאין זה דבר המפורש בתורה כ"כ להיתר רק נלמד מדיוקא דקראי:]
7