בנין עולם, יורה דעה י״אBinyan Olam, Yoreh De'ah 11

א׳שאלה מעשה אירע בקהילה אחת שציותה בעלת הבית למשרתת שלה לפתוח בני אווזות שנשחטו לצורך סעודת נשואין ועבר אדם אחד וראה בעת שעסקה המשרתת בתיקונם ואמר לה שראה קוץ תחוב בוושט מעבר לעבר ושהיה ניכר סביבו שהיה מחיים. כי עלה קרום מחמת מכה סביב הקוץ והמשרתת לא השגיחה ואמרה לו מה אתה משחק בי אלו הי' קוץ גדול כזה ודאי שהייתי מרגיש במישוש היד ושוב אמרה לו הנח הוושט אצל הבר אווזא וכשאפנה אראה אם כנים דבריך ועשה כן (לפי דבריו) אך מחמת שנשתהה המשרתת נאבד הוושט ונתערבו ג"כ שארי הבר אווזות עמה, ונשאלתי עליהם מה דינם כי המשרתת אומרת כעת שלא משמשה תחילה היטב אולי האמת עם האיש שאמר לה כן:

ב׳תשובה: א) דברים אלו צריכים עיונא רבתי והוא מעיין עמוק בש"ס ופוסקים וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים ולפי שאין מדרש בלי חידוש הלכה נעריך מערכה לבאר הענין על בוריו ומתוכם נבוא לברר הדין בשאל' הזאת וקוטב שאל' זאת דשאילנא יסוב על שני דברים אלו והם א') אם יש נאמנות לאותו האיש שאמר שמצא נקב בוושט אי מיקרי אתחזק איסורא דנאמן ע"א לאוסרו או לא, ב') מצד תערובות שנתערבה הבר אווזא באחרות אם שייך בו ביטול אם נצטרף לזה שאין כאן אלא ע"א ונבאר תחי' פרט הראשון מצד נאמנות דע"א דלכאורה דין זה פשוט הוא לפי מה שתפסו רוב האחרונים דכל ספק נקב בוושט מיקרי ספק בשחיטה ואתחזק איסורא מיקרי א"כ הא קיי"ל דע"א נאמן בזה לאיסור וכמ"ש בשו"ע (סי' קכ"ז) ובאחרונים שם וא"כ לית דין צריך בשש דאסורה ומיקרי ודאי איסור אם לא נתערבה כיון שאמר שהכיר הנקב שהי' מחיים האומנם שלפי שיש לי מקום עיון גדול מזה ולפי דעתי אין הדין כן בראיות גדולות מוכרח אני להאריך והוא דיש להביא ראי' דספק נקב בוושט לא מיקרי אתחזק איסורא מהא דאי' בפא"ט מ"ג ב') אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא ופריך שם ולעולא מ"ש מספק דרוסה קא סבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומ"ש משני חתיכות א' של חלב וא' של שומן התם אתחזק איסורא ופריך עוד שם ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה התם אתיילד ריעותא בסכין כו' ודברי הש"ס בזה צריכים ביאור והוא דקשה ממנ"פ אם הא דספק נקב בוושט מיקרי אתחזק איסורא כיון דהוי נבילה ושחיטה לא מהני' בי' והוה כמו הא דאמרו כל ספק בשחיטה פסול כו' בהמה בחייה כו' עד שיוודע לך כו' א"כ קשה מאי משני התם אתחזק איסורא כו' הא גם כאן אתחזק איסורא ואדרבא כאן חמור יותר מב' חתיכות דהתם אע"ג דאתחזק איסורא מ"מ אתחזק נמי היתירא דהא יש כאן חתיכה אחת שבודאי מותרת משא"כ ספק בשחיטה לא אתחזק התירא כלל ועוד למה הוצרך להקשות מהא דב' חתיכות ולא הקשה בפשיטות יותר מהא דאי' בפ"ק (ט' א') אר"ה בהמה בחייה כו' ואם נאמר דכל שאין הספק בשחיטה עצמה אם נשחט כדין רק הספק בדבר א' מצד נקב בוושט שלא נעשה הריעותא בשחיטה אין זה בגדר אתחזק איסורא ואדרבא בזה אמרינן נשחטה הותרה עד שיוודע לך כו' א"כ מאי פריך מספק דרוסה אדרבא ע"ז גופא קשה למה חוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה גם דברי התוס' שם צריכים ביאור שכ' שם בד"ה שאני התם כו' וז"ל ובחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אע"ג דלא אתחזק איסורא לא אתחזק נמי התירא אבל הכא מעיקרא הייתה בחזקת כשירה עכ"ל וא"כ מוכח מדבריהם אלו דס"ל דכאן מיקרי אתחזק היתירא וככל ספק שנולד בבני מעיים אחר שנשחטה כראוי וא"כ קשה למאן דס"ל חוששין לס"ד ומדמה לה הא דישב לו קוץ בוושט להך דינא דס"ד א"כ למה חיישינן שמא הבריא נימא נשחטה הותרה ואף שהתוס' שם ד"ה קסבר הקשו זה למאן דחייש לס"ד ותי' דדרוסה שכיח ע"ש גם זה צריך ביאור דא"כ היאך מדמה הך דישב לו קוץ בוושט להך דינא דס"ד:

ג׳ב) ולולי דברי קדשם של התוס' הי' נ"ל לכאורה לפרש שיטה זו באופן שיתורצו כל הקושיות והוא שנראה לכאורה דהך דישב לה קוץ בוושט לא מיקרי אתחזק איסורא ולא אתחזק היתירא דחזקת איסור לא שייך אלא אם הספק בשחיטה עצמה שלא נודע אם נשחטה כדין בכל פרטי הלכות שחיטה דכיון דבחיי' לאו זבוחה היא צריך שנבוא לבירור הדבר שהיא זבוחה כדין ובכל ספק מוקמינן לה אחזקתה הראשונה משא"כ בהך דישב לה קוץ בוושט שיש ספק נקב בוושט ע"י ד"א שאין לנו שום ספק אם נשחטה כדין או לא רק שספק מחמת דבר אחר שחוששין שמא נולד בה מקרה זאת ובחיי' לא היו הסימנים עומדים בחזקת נקובים אכן גם חזקת היתר לא שייך כאן דחזקת היתר לא שייך אלא כשנולד לנו הספק אחר שנשחטה כגון שנולד ספק נקב בריאה ובבני מעיים ובדין בא זאב ונטל ב"מ שאמרו שם בפ"ק דבכה"ג שייך לומר נשחטה הותרה שהרי כבר יצתה בהכשר ונקרא עלי' שם היתיר לכן בכל ספק שנולד לנו אח"ז אמרינן אין לך כח להוציא משם היתיר שנקרא עלי' עד שיוודע לך במה נטרפה משא"כ כשנולד לנו הריעותא והספק מחיים נהי דלא מחזקינן מאיסור לאיסור מ"מ גם שם היתר עדיין לא נקרא עלי' בעת שנולד הספק והוי כאלו לא אתחזק איסורא ולא התירא אכן עולא לא כן דעתו אלא ס"ל כל שאין הספק בשחיטה עצמה רק בדבר אחר הוי כאלו נולד לנו הספק אחר שנשחטה ובחזקת היתר קיימא מאחר שחזקת אינה זבוחה אזלא לה שהרי זבוחה לפנינו כדין ובחזקת היתר קיימא לכן ס"ל דאין חוששין שמא הבריא וכן ספק דרוסה ג"כ הוא כעין דינו של עולא דנולד הספק והריעותא מחיים ולכן פריך ומ"ש מס"ד ומשני קסבר עולא אין חוששין לס"ד ומקשה מ"ש משני חתיכות כו' ר"ל כמו דהתם לא שייך לומר שיש כאן חזקת איסור לבד דהא לעומתו יש ג"כ חזקת היתיר בחתיכה הב' של שומן, וכמו כן כאן לא מיקרי לא אתחזק איסורא ולא התירא דהוה כמו חזקה נגד חזקה כל זמן שלא יצאה בהיתר ממש כמו הא דב' חתיכות וע"ז משני שפיר התם אתחזק איסורא כו' ר"ל דלא דמי להתם דהתם ידעינן בודאי שהי' בו חתיכה חלב ולא שייך לומר שיש בה חזקת היתר לבד לכך חייב א"ת דלא שייך לומר שם חזקה כודאי כיון שיש חזקה נגד חזקה והוה כמו ספק השקול משא"כ כאן אף שנולד הספק והריעותא מחיים ס"ל דהוי רק חזקת היתר כיון דאין חזקת שאינה זבוחה סותרת להך חזקה דאין הסימנים עומדים בחזקת נקובים ולכן כל שנשחטה אח"כ ונסתלק חזקת אינה זבוחה מיקרי אתחזק היתירא לבד ולכן פריך שוב מספק טומאה ברה"י אף שיש חזקת טהרה וצ"ל כמ"ש התו' בפ"ק (ט' ב') ד"ה התם כו' דילפינן מסוטה שעשה הכ' ספק כודאי ומוכח משם דלגבי טומאה לא חשבינן לה הך חזקה להועיל לטהר א"כ הוה כמו כאן בליכא חזקה לא לאיסור ולא להיתיר משום דנולד מחיים וע"ז משני התם הלכתא גמירי לה כו' ר"ל דשם אין הטעם משום דהך חזקה כמאן דליתא דהא ברה"ר מטהרין אע"ג דליכא חזקה לטהר וכמ"ש התו' שם אע"כ דכך הלכה למשה מסיני ואין למידין מהלכה כך נלע"ד פירושא דסוגיא דהתם וא"כ לדידן דס"ל חוששין לס"ד והיינו מטעם שכתבתי דהוי כאלו אין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתיר משום שנולד הספק מחיים שאסורה ומה שהקשה שם מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה אע"ג דספק זה הוא בשחיט' ממש דשמא נשחטה בסכין פגום ולא הוי שחיט' ס"ל להש"ס כיון דלא נולד הספק בסימני' עצמם רק בסכין הוי ג"כ חזקה נגד חזק' דאוקי הסכין שהי' בחזקת בדוק מקודם ודומ' ממש לכאן דגם שם אין חזקת סימנים שאינם זבוחים סותרים חזקת הסכין שהי' בדוק תחי' וכיון שעכשיו הסימנים שחוטים לפנינו דומה להא דישב לו קוץ בוושט כו' וע"ז משני התם אתיילד ריעותא בסכין ר"ל דאין זה דומה להא דעולא דאין הספק בשחיטה עצמה כלל והספק הוא בדבר אחר משא"כ שם דנולד ריעותא בסכין א"כ יש ספק שמא נשחטו הסימנים בסכין פגום והוי עיקר סימנים דאין זה זביחה אף דחזקה דסכין דמעיקרא עדיפא טפי מ"מ הרי פגום לפניך והוה תרתי לריעותא כמ"ש ברפ"ק דנדה ונת' למעלה באריכות:

ד׳ג) ונ"ל שזהו שיטת ריא"ז בש"ג שסביב הרי"ף פ"ק דחולין שכ' וז"ל ונראה שספק הנולד קודם שחיטה ספק תורה הוא שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' אבל ספק הנולד אחר שחיטה ראוי לומר נשחטה הותרה כו' כמבואר בקו"ה עכ"ל שם והיינו ממש כמ"ש דמ"ש נשחטה הותרה היינו דווקא בנולד הספק אחר שחיטה שי"ל אולי נולד הריעותא לאחר שחיטה כמו בבא זאב ונטל ב"מ דבזה שייך לומר נשחטה הותרה משא"כ כשנולד הספק והריעותא מחיים כמו בספק דרוסה או בנמצא קוץ תחוב וא"י אם ניקב מעל"ע או בכגון הדין שכ' הרמ"א (סי' נ') בנמצא מים במוח וא"י אם הגיע לקרום ובזה מיושב ג"כ הראי' שהביאו הרשב"א ורבינו יונה ז"ל להחמיר ג"כ בספק שלאחר שחיטה כל היכא דליכא למתלי טפי בהיתר מהא דאי' בפא"ט בההוא אמרתא דהוי משדרא כרעא בתרייתא ודילמא חוט השדרה אפסק והוצרך לתרץ שגרונא שכיח פסיקת חוט השדרה לא שכיח דלפי מ"ש לחלק בין נולד הריעותא מחיים או לא א"ש ועפ"ז הי' נראה ליישב קושיית התוס' פ"ק (י"א א') בסוגי' דמנלן דאזלינן בת"ר ד"ה אתיא מפרה אדומה שהקשו שם דילמא משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים. כו' ולפי שיטה זו שכתבנו א"ש דאם נאמר דלא אזלינן בת"ר א"כ הוה כנולד הספק מחיים דגם קודם שחיטה מספקינן לה בטריפה וא"כ הוי נולד הספק בעת שהייתה בחזקת שאינה זבוחה ומחזקינן מאיסור לאיסור עכ"פ דיהא כספק השקול ועי' תבו"ש (סי' כ"ט) באריכות שכ' שם ראי' דהיכא דנולד ריעותא מחיים לא שייך לומר חזקה להיתר דהא הך חזקה הוא משום דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות הם, ובנולד ריעותא מחיים שנמצא מים במוח לא שייך לומר דאזלינן בת"ר דאדרבא יש רוב כנגדו דרוב בהמות אין להם מים במוח וזה דומה למ"ש בר"פ האשה שנתארמלה (ט"ז א') רוב הנישאות בתולות יש להם קול כו' ולענ"ד אין סברא זו מוכרחת כלל דאין לנו לדמות הסברות זו לזו רק מה שמצינו מפורש בש"ס דאפשר דזה קים להו שרוב הנישאות בתולות יש להם קול אבל רוב בהמות כשירות שלא יהי' להם מים בראש אין זה ברור שהאמת כן הוא דכיון שכל שלא הגיעו לקרום הם כשירות אפשר דאין בזה רוב להיפוך דאנן לא אמרינן אלא רוב בהמות כשירות הם ולא טריפות דטבע הבריאה לא הי' להפסד המין שיהי' רוב' למיתה וכל שאין המכה מגיע לכדי שתמות ע"י אפשר דשכיח הרבה ואין בזה רוב ובלא"ה אין לדמות זה לזה דשם בכתובות כ' התוס' דהך רובא דבתולות נישאות עדיף מהך רובא דכל הנישאות בתולות יש להם קול והוכיחו כן מהא דתנן ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנם כו' ע"ש הרי דעכ"פ מיקרי רובא מן התורה הא דנישאות בתולות אע"ג דיש רוב אחר כנגדם ובפ' החולץ (ל"ז א') דפריך התם על מה דתנן וחייבים באשם תלוי כו' גבי ספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון דפריך ולימא הלך אחר רוב נשים דלתשעה ילדן ותי' אדרבא רוב הילדות לט' עוברה ניכר לשליש ימיה כו' מוכח שם דהוה ספק השקול מדאורייתא מדחייב א"ת וא"כ קשה מהא דכתובות דשם לא מהני הך רוב שכנגדו למשוי לספק השקול אע"כ דאין כל הדברים שווים בזה וא"כ י"ל דגם בהא דמים במוח דעכ"פ רוב בהמות כשירות עדיף טפי:

ה׳ד) ולכן נלע"ד דדברי הרמ"א שם הוא ע"פ שיטת ריא"ז ואו"ה שמשם מקור דין זה הולך ג"כ בשיטתו וס"ל דכל שנולד הריעותא מחיים ולא נוכל לומר שמא לאחר שחיטה נעשה עדיין לא יצתה בהיתר דאף שנודע הספק אחר השחיטה מ"מ כל שנודע אח"כ שהריעותא נולדה בודאי מחיים אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא ומחזקינן מאיסור לאיסור עכ"פ דאף דלא מיקרי אתחזק איסורא מ"מ גם אתחזק היתירא לא מיקרי וקצת סמך לזה מהא דאי' בזבחים פ' ט"י (ק"ב ב') אמר ר"ע מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו כו' וחכמים אומרים אין לא ראינו ראי' אלא יצא לבית השריפה ושם (ק"ד א') פריך הש"ס והאיכא נמצא טריפה בבני מעיים כו' ומשני קסבר נמצא טריפה בב"מ מרצה ופסק בש"ס שם כחכמים דמתני' הרי אף דלא נודע פסולו עד לאחר זריקה ולאחר הפשט לא הוי דינו כמו שנמצא פסול אחר זריקה ואחר הפשט לר' כדאית לי' ולראב"ש כדאית לי' אלא אמרינן כיון שנודע שהי' טריפה מקודם שחיטה אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא א"כ ה"ה בנ"ד הוי כמו נודע הריעותא מחיים וכמו ספק דרוסה וכמ"ש והנה קו' התוס' בפא"ט שם מהא דפ"ד אחין (ל"ח א') גבי גירושין ספק קרוב לו כו' דמוכח דגם בנולד ספק מחיים ג"כ דינו כמו בספק שמא לאחר שחיטה ואין מחזיקין מאיסור לאיסור הי' נלע"ד דיש לתרץ דש"ה דלא שייך לומר דחזקת א"א שהי' לה אינו סותר החזקה דלא נתגרשה ומותרת צרת ערוה להתייבם דהא אדרבא כשתאמר העמידנה על חזקת א"א א"כ בע"כ אתה צ"ל דגם הערוה העמידנה על חזקת א"א ולא נתגרשה דהגט לא הי' קרוב לה וא"כ אדרבא חזקה זו מחזקת יותר הך חזקה דהיתר ליבם משא"כ בנ"ד דחזקת איסור של הבהמה בחייה אינה מחזקת חזקת כשרות דבהמה ואין לה ענין כלל להך חזקה לכן שפיר אמרינן כיון דחזקה אחת סותרת חברתה הוי כמאן דלית כאן חזקה כלל כמ"ש ובזה י"ל דברי הד"מ בסי' נ' בדין נמצא מים במוח שכ' לחלק בין נולד הריעותא מחיים ובין לא נולד עד אחר שחיטה וכ' שכן משמע מדברי התוס' פ"ד אחין וכבר תמהו עליו האחרונים דמדברי התוס' שם מוכח איפכא אבל לפמ"ש א"ש דהד"מ אינו מביא ראי' מדבריהם רק דיש סברא לחלק בין נולד ריעותא מחיים או לא ודבר זה נזכר שם בתוס' בפירוש ואע"ג דשם לפי המסקנא אדרבא משמע איפכא היינו דווקא שם משום דחזקה דא"א אדרבא מחזקת יותר הך חזקה דהיתר ליבום וכמש"ל משא"כ בהיכא דסתרי אהדדי קם דינא דיש לחלק והוי כלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא:

ו׳ה) אכן לשיטת התוס' דס"ל דאף דנולד הריעותא מחיים ג"כ אמרינן נשחטה הותרה אם לא היכא דשכיחא טפי לאיסורא צריך לפרש הסוגי באופן אחר והוא דסברת הש"ס הוא דכמו שבספק דרוסה כיון שנכנס הדורס ביניהם ובידו וכחו לגמור לבצע מעשיהו לדורסה הוי כאלו התחיל מעשה הטורף אמרינן דשכיח שידרוס שכן דרך הדורסים שכל שנכנסים לעדר ואין להם מניעה עושים מזימות לבם וגומרים מעשה הדריסה ולכן אין מתירין מטעם נשחטה הותרה וכמו כן בישב לו קוץ בוושט שנכנס בו מעשה הטורף ושכיח הרבה שדרך תחיבתו לנקוב הוושט הוה ג"כ כמו בהא דנכנס הדורס ולכן מדמה לה שפיר לס"ד שאין להתיר מטעם נשחטה הותרה ומתרץ קסבר אין חוששין לס"ד וע"ז פריך ומ"ש מב' חתיכות כו' ר"ל דהמקשן מדמה לה כיון שהקוץ הוא עלול לעשות נקב הוי כמו אתחזק כאן דבר המטריף ואע"פ שהסימנים עומדים בחזקת שאינם נקובים והוי כמו חזקה נגד חזקה ודומה לב' חתיכות א' של חלב כו' דהוי ג"כ חזקה נגד חזקה וע"ז מתרץ ש"ה דאתחזק איסורא ר"ל דאף דאתחזק כאן דבר המטריף מ"מ לא מיקרי אתחזק איסורא בודאי כ"ז שלא ידענו שעשה נקב והוי כאלו לא נתחב כלל ושוב מקשה אח"כ משוחט בסכין ונמצאת פגומה ר"ל אף דשם ג"כ אין ידוע שיש כאן ודאי איסור דהא יש ספק שמא לאחר שחיטה נפגם מ"מ כיון שיש לפנינו ריעותא דפגימה בסכין שיש כאן דבר האיסור אע"ג דיש חזקה אחרת כנגדו דקודם לכן לא הית' פגומה ויש כאן חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא אסרינן וכמו כן כאן בנתחב קוץ בוושט דג"כ מיקרי חזקה נגד חזקה דאתחזק מעשה הטורף ומשני התם אתיילד ריעותא בסכין ר"ל דשם חזקה דאיסור דבהמה עדיפא טפי מחזקת כשרות דסכין דחזקה דסכין אתרעי השתא משא"כ חזקת איסור דבהמה לא חזינן השתא דאתרעי משא"כ בנתחב קוץ דאע"ג דאתחזק דבר המטריף מ"מ בהכי לא אתרעי חזקת כשרות דבהמה דאתיא מחמת רובא דרוב כשירות הם ואח"כ פריך מספק טומאה ברה"י ודמיא ממש להא דנתחב קוץ בוושט כגון שהי' שרץ מונח ברה"י והלך אצלו דעביד למנגע בי' דרך הלוכו כמו כאן דעביד דמנקב דרך הלוכו בוושט דלכך טמא ברה"י אע"ג דיש חזקת טהרה דטהרות ואדם משום דרגילות ליגע בו כמו כן כאן דרגילות לנקוב ומשני שפיר התם הילכתא גמירי כו' ואין למידין מהלכה:

ז׳ו) וזכינו לדין לשיטת התוס' אפי' נולד ריעותא מחיים בודאי וליכא למתלי לאחר שחיטה ס"ל ג"כ בכל ספק השקול נשחטה הותרה ואפי' מאן דס"ל חוששין לס"ד וקיי"ל כן להלכה היינו משום דשכיח יותר לאיסור מלהיתיר כמ"ש התוס' שם ולכאורה יש לתמוה דא"כ קשה לעולא ולמאן דלא חייש לס"ד הא אנן קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וא"כ היאך מועיל חזקה דנשחטה הותרה לגבי רובא דשכיח לאיסורא וצ"ל דבאמת פליגי בזה דמ"ד חיישינן לס"ד ס"ל דשכיח יותר לאיסור מלהתיר ומאן דלא חייש להכי ס"ל דלא שכיח יותר אבל הוא דחוק מאוד דאם עיקר הטעם משום דשכיח יותר לאיסור א"כ איך עלה על דעת המקשן להקשות מס"ד והיאך מדמה זה לזה שמא דרוסה שכיח יותר לאיסור מלהיתר, משא"כ בקוץ הנתחב מי אמר לנו דג"כ שכיח יותר לאיסור, ומי אמר לנו דדומה זה לזה בהכי, ועי' בפר"ח (סי' ךט) באריכות שתי' מה דקשה על שיטת התו' מהא דאיתא בפא"ט (נא א) בההיא דהות שגרת כרעא בתרייתא ואמר רב יימר האי שגרונא נקטה ומתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה אפסיק כו' ומסיק דלא כרבינא משום דשגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח וכי לית ליה לרבינא נשחטה הותרה ותי' שם דבאמת לית לי' לרבינא הך כללא ולכך לא קיי"ל כוותי' ודבריו תמוהים בעיני דא"כ למה הוצרך הש"ס לפרש דלכך לא קיי"ל כרבינא משום דחוט השדרה לא שכיח כמו שגרונא הא אפי' הוי ספק השקול ג"כ לית הלכתא כוותי' משום דקיי"ל נשחטה הותרה בכל ספק השקול, ולכן יותר נלע"ד דגם התוס' שכתבו דגם בנולד ריעותא מחיים אמרינן נשחט' הותרה היינו במה דהריעותא לא בא מגופה כי אם ע"י דבר אחר כגון הא דקוץ שנתחב בוושט וכגון הא דס"ד דעאל דורס בינייהו דהריעותא הוא מצד אחר דבזה לא אתרע רובא דבהמות כשירו' הם ושפיר אמרינן נשחטה הותרה משא"כ אם הריעותא מצד עצמה דאתרעי חזקת כשרותה דחזינן שהיא חולה ונתקלקלה משאר רוב בהמות הכשירות וכעין זה מצינו ברפ"ק דנדה (ב ב) דקאמר שם והלל אומר כו' מ"ט כי אמר העמד דבר על חזקתו היכא דלית לי' ריעותא מגופו אבל איתתא כיון דמגופא קא חזיא לא אמרינן אוקמי אחזק' ואע"ג דרש"י פי' שם מגופה קא חזיא דהיינו דעומדת ועלולה לכך כו' ר"ל כיון דכל דרך נשים לראות דם תמיד והוה חזק' העשוי' להשתנות וכמו מקוה שהוחזקה להתחסר דלא מוקמינן לה אחזקה וכמ"ש הר"ן בתשובה (סי' סו) מ"מ י"ל דהתוס' לא פירשו כן אלא כמ"ש ואע"ג דגם שם הלל לא ס"ל דטמא' למפרע רק לתרומה וקדשים אבל לא לחולין מ"מ ש"ה דליכא שום חזקת איסור כלל נגדה, משא"כ בנ"ד שנולד הס' מחיים כ"ז שלא יצתה בהיתר ס"ל להש"ס דאין מתירין כ"א היכא דהריעותא בא ממ"א ולא מגופה ולכן גם הש"ס במסקנ' לא התיר אלא משום דשגרונא שכיח יותר מפסיקת חוט השדרה:

ח׳ז) וע"פ מ"ש יש ליישב כל הראיות שכתב הפר"ח לדחות דעת התו' ע"פ מ"ש שגם התו' לא כת' כן אלא היכא דהריעותא בא מעלמא מהא דאין מקיפין בבועא דמשמע דבספק השקול אסור דהתם הריעותא היא מגופה וכיון שיש בה בועא הרי אתיילד ריעותא מחיים, וע"ש דכל הראיות שהביא שם נגד דעת התוס' יש לדחותם ע"פ מ"ש אמנם מאי דקשה לי לשיטת התוס' דלכאורה דבריהם סותרי' למ"ש בפא"ט (מח ב) בהך מחטא דאשתכח בחיתוכא דריא' דמסיק התם דאפי' לרבנן דמכשרי במחט שנמצא בריאה מ"מ בחיתוכא דריאה טריפה דדלמא אי הוה אתיא לריאה קמן הוה מנקבא ותי' התוס' שם ד"ה דלמא וז"ל לא משום דדרך הוושט מנקב ואתאי דא"כ אמאי מכשיר בסמוך בחיתוכא דכבדא אלא בעי למימר דרך הסמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ והוא תמוה דלשיטת התוס' אפי' נולדה ריעותא מחיים אמרינן ג"כ נשחטה הותרה בכל ספק השקול וא"כ למה טריפה מספק שמא נקבה מבחוץ דרך הסמפונות נימא נשחט' הותר' וכאן לא שייך לומר דשכיח לאיסור טפי דהיאך שייך לומר דשכיח יותר לכנוס מבחוץ אדרבא טפי שכיח לכנוס דרך חלל הסמפונות מבפנים בריאה וצ"ל לדעת התוס' דכוונת הש"ס הוא למאן דס"ל דלא כעולא בישב לו קוץ בוושט וגם לפי מאי דקיי"ל דחוששין לס"ד דלא כעולא וע"כ צ"ל אע"ג דהריעותא בא מעלמא ולא מגופה אסרינן לי' כיון דנתחב הקוץ בוושט שכיח יותר דרך תחיבתו והלוכו לנקוב לגמרי וכמו כן ממש בהא דנתחב המחט בריאה רק דלא ידעינן אם נקב מעל"ע או לא הוי ממש כמו הא דקוץ שנתחב דג"כ שכיח יותר לאיסור מלהיתר, אבל באמת לעולא ולמאן דלא חייש לס"ד מותר גם בחיתוכא דריאה ולשיטת התוס' צ"ל הא דלא חיישינן באמת למיזל בתר רובא משום דרוב הנבלעים דרך הוושט נבלעים וכ"ש לפי מאי דקיי"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב אפי' בקורבא דמוכח טפי כדאיתא בפ' לא יחפור (כד א) ואין לומר כיון שהריאה תלויה בקנה אמרינן כאן נמצא כאן היה דהא שם בההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה כו' דהוה קורבה דמוכח דנמצא בפרדיסא גופיה וכמ"ש התוס' שם (ךג ב) ד"ה רוב וקרוב כו' ע"ש וצ"ל דה"ט משום דע"כ מיירי הכא בקופא לגיו דאי קופא לבר למה צריך לומר שמא נקבה הריאה הא אפי' בחיתוכא דכבדא אסרינן לקמן אלא ודאי דמיירי בקופא לגיו, וא"כ א"א לומר דנכנסה דרך הוושט דהיאך נקבה הוושט בקופא ועל כן צריך לומר דדרך סימפוני ריאה נכנסה וטריפה מטעם ספיקא וכמ"ש משום דדמי' לנתחב קוץ בוושט ולס"ד דאסרינן לי' ואע"ג דהתוס' כ' שם ד"ה אי קופא כו' דבריאה לא מפליג בין קופא לבר או לגיו משום דסימפוני הריאה רחבים כו' ע"ש היינו באם הריאה שלימה כיון שיש היכר שלא ניקבה הריאה שאין רואים בה שום ריעותא מבחוץ לכן יותר מסתבר לומר שנכנסה דרך הקנה ומשום דסימפוני הריאה רחבים נכנסה בדוחק אבל בחיתוכא דריאה דמיירי כאן ע"כ צ"ל דקופא לגיו דאל"כ לא היו ר' אמי ור' יצחק נפחא רוצים להכשירה כיון דאין הכרח שנכנסה דרך הקנה יותר מסתבר לומר שנכנסה דרך הוושט כיון דרוב הנבלעים דרך וושט הם וכמ"ש:

ט׳[הג"ה ולפי שסוגית הש"ס קשה להולמו לפי ענ"ד צריך להאריך ולבאר הדבר על בורי' ע"פ שתי השיטות שיש שם הא' שיטת רש"י והב' שיטת הרשב"א וכפי שזכר הט"ז (סי' מ וסי' מא) יעו"ש דהנה שיטת רש"י הוא במה שמחלק שם הש"ס במחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא בין קופא לגיו וקופא לבר הוא שאם קופא לבר ע"כ דרך הוושט נכנסה דאם דרך הקנה לא היתה יכולה לעבור דרך הקופא, משא"כ אם קופא לגיו הסברא בהיפוך ושיטת רש"י הוא דמסתם יותר יש לתלות שדרך הוושט נכנסה משום שרוב הנבלעים הם דרך הוושט וכמ"ש בפנים דאע"ג די"ל כאן נמצא כאן הייתה מ"מ הא קיי"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב אפי' בקורבא דמוכח טפי ומ"מ אם הריאה שלימה ונמצא מחט אמרינן דע"כ סימפונא נקט ועל דכיון דאין נקב ניכר מבחוץ זה מורה שנכנס דרך הסימפון שנגד רוב זה דנבלעים דרך הוושט יש רוב אחר כנגדו דרוב נקבים אין עולים בהם קרום שלא יהי' ניכר מבחוץ וכיון דהוי רוב נגד רוב אמרינן נשחטה הותרה לכ"ע כיון דלא חזינן ריעותא מבחוץ ורבנן דמטרפי ס"ל דאזלינן בתר רוב הנבלעים דרך וושט כו' והך רובא עדיפא מהך רובא דרוב הנקובים ניכרים מבחוץ כעין מ"ש התוס' ברפ"ב דכתובות בהא דרוב נשים בתולות נישאות יעו"ש והא דלא מפלגינן בין קופא לבר או לגיו בחתוכא דריאה לפי שיטת רש"י שם דס"ל דבחתוכ' דריאה טריפה מטעם רוב הנבלעים כו' י"ל דלא כ' שם כן אלא בס"ד דש"ס דלא ס"ל לחלק בין קופא לבר או לגיו וכפי סברת מר ברי' דרב יוסף לקמן שהי' רוצה להטריף בחתוכא דכבדא אף בקופא לגיו והי' ס"ל דגם בקופא יכול לנקוב וכן דרכו של רש"י ז"ל בכ"מ לפרש הסוגיא לפי מאי דס"ד השתא אבל לפי המסקנא שמחלק בין קופא לבר או לגיו צ"ל בחתוכא דריאה או דמיירי ג"כ בקופא לבר או דגם בקופא לגיו טריפה מטעם שכתבו התוס' דחיישינן שמא נקבה הריאה לחוץ, (ועמ"ש בפנים מזה) והא דקאמר שם במחטא דאשתכח בסימפונ' רבה דריאה דכשר ולא מפלגינן בין אם הריא' שלימה או לא ולא אמרינן ניזיל בתר רובא דרוב הנבלעים דרך הוושט נבלעים נראה דבכה"ג לא שייך לילך בתר רוב דזה לא שכיח כלל שיכנוס דרך הוושט לבוא לסימפון וזה מוכח יותר דדרך הסימפון בא ונמצא שם כל שלא זז ממקומו למ"א, וראי' לזה מהא דאיתא בפ"ב דנדה (יז ב) בדם הנמצא בפרוזדור דאמרינן דספיקו טמא והיינו מתורת ודאי משום דרוב דמים מן המקור כדאיתא התם ואפ"ה בנמצא מן הלול ולחוץ טהור משום דאין רגילות כלל לבוא שם דם המקור אא"כ שחתה ביותר כו' יעו"ש בתו' ד"ה מן הלול כו' ולקמן במחטא דאשתכח בחתוכא דכבדא בקטניתא דס"ל בין קופא לבר או לגיו טריפה כיון דיכולה לנקוב מב' צדדים אמרינן אזלינן בת"ר דדרך הוושט נכנסה ובסמפונא רבא דכבדא ג"כ מכשירין משום דאין סברא שתכווין לכנוס דרך הוושט אל הסימפון וכמ"ש רש"י שם, וכן שם בקשייתא דזיתא דאשתכח במרה ס"ל לרש"י דכשר אפי' דזיתא לפי מאי דקיי"ל כרבנן דמכשרי בריאה שלימה לפנינו וכן במרה אם שלימה לפנינו אין סברא לתלות בוושט וכמש"ל אבל שיטת התוס' אינו כן דנראה דלא ס"ל לתלות דנכנס דרך הוושט אם לא שיש הכרח לזה אע"ג דרוב נבלעים דרך וושט מ"מ אמרינן דרוב הנבלעים דרך וושט הולכים בשוה לבני מעיים ולא שכיח לנקוב הוושט וראיה דהא עולא ס"ל דלא חיישינן שמא הבריא ונקב לחוץ אפי' בנתחב בו ואפי' למאן דפליג על עולא היינו דוקא בנתחב שכיון שראינו שהתחיל לנקוב אמרינן דנגמר התחיבה וכמש"ל משא"כ בנמצא מחט בוושט ולא נתחב בו כלל קיי"ל דכשר כמ"ש בשו"ע סי' לג) ע"ש א"כ יותר מסתבר לומר דדרך סימפוני הקנה נכנסה לריאה, וכן בחתוכא דריאה טריפה דילמא נקבה לחוץ וכמ"ש הטעם בפנים, ובחתוכא דכבדא מחלק בין קופא לבר או לגיו משום דבקופא לבר א"א לה לנקוב דרך הסמפונות דאז יותר מסתבר לתלות בוושט ובריאה שסימפונהא רחבים לא מפלגינן בין קופא לבר או לגיו דאפי' קופא לבר יכולה לכנוס רק בחתוכה חיישינן שמא גמרה לנקוב כולה כמ"ש בפנים אבל לפ"ז יקשה בהא דקאמר בחתוכא דכבדא דקטניתא ל"ש קופא כו' נקובי נקיב ואתאי דאמאי מטריף שם כיון דבוושט לא תלינן רק שנכנסה דרך הקנה ובניקב הכבד כשר א"כ למה אוסר מספק, ולכן יותר נ"ל דגם התוספת ס"ל דבכל שיש ספק דרך איזה מקום באתה אזלינן בתר רובא דרוב הנבלעים כו' רק דפליג על רש"י בפירוש דברי הש"ס במה דקאמ' דלמא אי הוה ריאה קמן כו' דאין החשש משום שמא נכנס' דרך הוושט דכיון דסתמא קאמר דטריפה ולא מפליג בין קופא לבר או לגיו צ"ל דעיקר החשש משום שמא נקבה הריאה לחוץ ולכך אפי' בקופא לגיו דא"א לומר דנכנסה דרך הוושט שא"א לה לנקוב הוושט דרך קופא ג"כ טריפה וכמ"ש למעלה די"ל דגם רש"י לא כ' רק בס"ד דש"ס ולא אליבא דמסקנא וא"כ אין כאן מחלוקת בין רש"י לתוס' ובריאה שלימה דמכשירין ולא מפליג ג"כ צ"ל דכיון דריאה שלימה קמן אין סברא. לתלות בוושט כיון שאין ניכר שום ריעותא מבחוץ וא"כ א"ש בחתיכא דכבדא בקטניתא דטריפה משום דתולין ברוב הנבלעים דרך הוושט ולקמן גבי קשייתא דזיתא דמטריף אע"ג דמסתמא הייתה המרה שלימה לפרש"י א"ש דמפרש דלרבנן דמכשרי כשר גם שם אבל תוס' שם כ' דאפי' למאן דמכשיר התם טריפה משום שהם גסים ואין יכולים לבוא בריוח דרך סמפונות ותלינן דרך וושט נכנסה וצ"ע דלמה יגרע מנמצאת בריאה שלימה דמכשירין משום שאין ריעותא ניכר מבחוץ ואי משום דקשה לכנוס דרך סמפונות א"כ גם דרך הוושט פשיטא דקשה לה לכנוס כיון שהם גסים וכ"ש לפי מ"ש דהתוס' ס"ל אף בנולד ריעותא מחיים ג"כ מותר כ"ז שאין רואים שהתחיל מעשה המטריף ולהיות נקב וכאן שנמצאת בחלל המרה אין כאן שום ריעותא ונ"ל דסברת התוס' הוא דדווקא בריאה מכשירין משום דאם נאמר דדרך הוושט נכנסה ע"כ צ"ל דנקבה הוושט וגם הריאה וכיון שרואים שהריאה שלימה מבחוץ ניכר שלא נכנסה דרך הוושט דאל"כ הי' ניכר משא"כ במרה אמרינן דנקבה הוושט ונכנסה לכבד ומשם באת למרה א"כ אין ראי' מה שהמרה שלימה ומיירי שהכבד לא נבדק מבחוץ מכל צדדים וכן משמע מלשון התוס' שם שכתבו דחיישינן שמא נקבה הוושט וחזר ונכנס בכבד ולא כ' במרה מבחוץ מזה מוכח דבכה"ג לא חיישינן כיון שאין ניכר ריעותא במרה וכמ"ש עכ"פ יוצא לנו דלשיטת רש"י ותוס' כל שאין לנו הכרח תולין יותר דדרך הוושט נכנסה משום רובא וכמ"ש:

י׳אבל שיטת הרשב"א אינו כן שהוא פי' דבכ"מ לא חיישינן שמא נכנסה דרך הוושט דבאמת לא שייך לומר דאזלינן בת"ר כיון דאין דרך הנבלעים לנקוב הוושט וכמ"ש למעלה ולכן פי' דמאי דמחלקין בחתוכא דכבדא בין קופא לבר או לגיו הוא בהיפוך דאי קופא לצד חלל הקנה אז אמרינן שמא דרך הליכתו מהלך רב עד הכבד נקבה שם סמפוני הכבד ע"י חודה משא"כ בקופא לצד הכבד דא"א לנקוב בקופא אבל בריאה שקרובה לקנה ואינה מהלך משך רב לא חיישינן לה רק בחתוכא דריאה אז חיישינן שמא נקבה הריאה מבחוץ וי"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל דכל שנולד ריעותא מחיים אסרינן בכל ספק השקול ולא אמרינן נשחטה הותרה רק במה שיש לתלות יותר שנעשה אחר שחיטה כמו בבא זאב כו' וכיון שנולד ריעותא דעכ"פ עשתה נקב בבשר הריאה אוסרין מספק כמו בהא דישב לו קוץ בוושט ולשיטתו יתפרש סוגיית הש"ס בפשיטות מה דבקטניתא אוסרים בכבד בכ"ג משום דחיישינן שמא נקבה בהליכתו מהלך רב וכן הא דאוסר בקשייתא דזיתא במרה שהוא ג"כ מהלך רב דדרך הכבד נכנס למרה:

י״אודברי הטור והמחבר (סי' מ"א) צריכים ביאור דהטור כ' שם דבמחט שנמצא בכבד אין חילוק בין שלימה או חתוכה רק אם קופא לבר בכ"ע טריפה וכן פסק המחבר בשו"ע (שם סעי' ו') ועי' בב"י שם שהביא דברי. הסמ"ק דמפרש דאם הכבד שלם כשר באמת וכ' ע"ז דכל הפוסקים לא ס"ל כסמ"ק בזה ולפמ"ש דברי הטור צ"ע דלפי מ"ש אין הדין כן דכל שהכבד שלם למה יגרע מריאה שלימה דמכשירין מטעם שנתבאר וגם מדברי התוס' שהבאתי מוכח ג"כ כדברי הסמ"ק דאל"כ למה הוצרכו לומר בהא דקשייתא דזיתא דחיישינן שמא נקבה הוושט ונכנסה לכבד ולמה לא כתבו בפשיטות דחיישינן שמא נכנס במרה עצמה בנפילתה מן הוושט אע"כ משום דחזינן דהמרה שלימה אין סברא לחוש לכך אלא אמרינן דנכנסה בכבד ומשם נכנסה לחלל המרה והכבד אינו לפנינו וכן יורה לשון הרא"ש שהעתיק בפסקיו ג"כ כלשון התוס' כמ"ש ולשיטת הרשב"א א"ש דגם בכבד שלם אסור גם אין לחלק בין ריאה לכבד ולומר דדווקא בריאה שאפשר לבודקה ע"י נפיחה אם תבצבץ בזה מכשירין משא"כ בכבד דלא שייך בו בדיקת נפיחה דא"כ למה הוצרכו התוס' לחלק בין מרה ובין ריאה משום דקשייתא דזיתא גסים ואינם יכולים לכנוס דרך סמפונות ולכך גם רבנן דמכשרי התם מודו במרה הי' להם לחלק מה"ט דלא שייך בדיקת נפיחה במרה:

י״בולכך נ"ל דהנה צ"ע מה שמקשה הש"ס שם ומ"ש ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' מצד אחד כו' ולא אמרינן נחזי אי קופא לבר כו' ולפי פרש"י שפי' כל הסוגי' משום דרוב הנבלעים דרך הוושט נבלעים קשה מאי מקשה משם דהתם אם נאמר דרוב הנבלעים כו' יותר י"ל דנבלע ונפל דרך חלל הוושט לתוך חלל בית הכוסות דהמאכל נכנס שם מן הוושט ולמה לנו לתלות שניקב הוושט מבחוץ וצ"ל דס"ל דאם קופא לבר א"א בשום אופן לנקוב בקופא שלה וע"כ צ"ל דנקבה דרך מקום אחר ונכנס בחוץ עד שעבר לפנים אבל עדיין קשה לפמ"ש דאם הריאה שלימה אז גם בקופא לבר כשירה א"כ מאי מקשה מבה"כ דהא ע"כ שם מיירי דבה"כ שלם מבחוץ דאל"כ גם מצד אחד טריפה וכמ"ש הרשב"א בתשובה (סי' ר"ג) הביאו הש"ך (סי' מ"ח) דכל שלא נבדק אם שלם מבחוץ אסורה וע"כ צ"ל דבאמת גם בשלם מבחוץ כיון שא"א לנקוב בקופא ע"כ צ"ל דנקבה מבחוץ והבריא והא דמכשיר בריאה שלימה הוא מטעם דסמפוני הריאה רחבים ומשם דחקה בבשר הריאה שהוא רך ויוכל לכנוס שם דרך הקופא וא"כ גם בכבד שלם אסור דע"כ צ"ל שנקבה הוושט דבקופא א"י לכנוס בבשר הכבד ולפ"ז צ"ל מה דדקדק הש"ס דאשתכח בחתוכא דכבדא אף דמעשה שהי' כך הי' מ"מ כיון דמדינא אין חילוק הי' לו לומר סתם שנמצא בכבד אבל הטעם משום דמסיק דה"מ באלימתא כו' אבל בקטינתא כו' דבכה"ג דווקא בחתוכה טריפה משום דאזלינן בתר רוב הנבלעים דרך הוושט כו' אבל באם הכבד שלם כיון שאין לנו הכרח שנקבה מבחוץ והכבד שלם מבחוץ כשירה באמת ובקשייתא דזיתא שפיר הוצרכו התוס' והרא"ש לומר שנכנסה לכבד דאין לומר שנכנס מבחוץ למרה כיון שהמרה שלימה מבחוץ וכאן אין הכרח יותר שנכנסה דרך הוושט דבין כך ובין כך קשה לעבור מפני גסותה וכמ"ש וא"כ דברי הטור מיושבים מ"ש דגם בכבד שלימה הדין כן אבל לפ"ז בקטניתא והכבד שלם הי' לנו להתיר ג"כ וא"כ עדיין צ"ע בדברי הטור שם שבתחי' כתב דאין חילוק בין אם הכבד שלם או לא ואח"כ כ' דבקטינתא בכל ענין טריפה ומשמע ג"כ דאפי' הכבד שלם הדין כן וכן סתם בשו"ע שם וצע"ג ומ"ש בש"ס ממחט שנמצא בבה"כ ולא תי' דמיירי בקטינתא י"ל דהאמת מתרץ כיון דאיכא אוכלין ומשקין כו' דבזה בכ"ע כשירה אך כ"ז לשיטת רש"י ותוס' אבל לשיטת הרשב"א בלא"ה א"ש דאין חילוק בין אם הוא שלם או לא וכן בקטינתא כיון דעיקר הטעם שע"י מהלך רב חיישינן שעשה נקב בהליכתו וכמ"ש ולפי דעת הסמ"ק שכתבנו שמכשיר אם הכבד שלם יש ליישב הא דמקשה הש"ס ממחט שנמצא בעובי בה"כ אף דמיירי בשלם אפשר דס"ל דכיון דסתמא נקט בברייתא שנמצאת בבה"כ אפי' לא ראינו אם הוא שלם מבחוץ ולא ס"ל כשיטת הרשב"א שכתבנו וגם אפשר לומר דהרשב"א כ"כ לפי שיטתו דס"ל דמטעם חשש שמא נקב בחודה אתינן עלה ולא מטעם דנכנס מבחוץ ובזה שפיר דייק דבכבד אפי' שלימה אסורה או אפשר דס"ל דדווקא בכבד י"ל דמותר בשלם מטעם שנכנס דרך הסמפונות שהם דחוקים וע"י דוחק שנדחק בסמפונות משם בקל יכול לכנוס משם לתוך בשר הכבד עצמו וכמו בריאה שלימה דמכשירין מה"ט ולא ס"ל לחלק כסברת התו' בין סמפוני ריאה לסמפוני כבד אבל בבה"כ דאם נבלע דרך חלל הוושט ונפל בפנים על דופני בה"כ ואין שם דבר שידחוק אותו קשה לומר שינקוב בקופא וע"ז מתרץ שפיר שאני התם דאיכא אוכלים ומשקים כו' ר"ל דגם שם יש דוחק ויכול לכנוס בקופא ומאי דקשה לענ"ד לפי שיטת הרשב"א דהחשש שמא בהליכתו זמן רב עשה נקב בסמפון א"כ קשה מה דמכשירין בנמצא בסמפונא רבא דכבדא ומשמע אף במקום שנכנס לתוך בשר הכבד וכמ"ש באמת בפרמ"ג במשבצות (סי' מ"א ס"ק ח') ע"ש וקשה למה לא חיישינן שם דבמהלך רב עשתה נקב ומה חילוק יש בזה בין נמצא בסמפון או בבשר אך לפי מה שמבואר בב"י שם א"ש דחילק שם בין אם הוא בסמפון גדול ששם עדיין רחב אף שיש מהלך רב אין חוששין לו דדווקא במקום שהוא צר כסמפונים הדקים שמתפצלים ממנו לכבד שם חיישינן וצ"ע והארכתי בענין זה אף שאינו צריך כ"כ לעניינינו מ"מ מפני שסוגי' זו חמורה היא ומעט אשר דיברו המחברים בזה הוכרחתי להאריך: ע"כ הג"ה]

י״גח) אבל רש"י ז"ל נראה לכאורה דלא ס"ל כשיטת התוס' בנולד ריעותא מחיים דרש"י ז"ל כ' במחטא דאשתכח בחתוכא דריאה ד"ה דילמא וז"ל דלמא הוה נקובה שרוב הנבלעים דרך הוושט נבלעים כו' ואי בוושט ודאי נקבה כו' ולמה לא פי' כפשוטו כמ"ש התוס' דהספק הוא שמא נקבה הריאה אפי' בנכנסה דרך הקנה אע"כ צ"ל דמטעם ספק זה היה לנו להתיר מטעם נשחטה הותרה בכל ספק השקול כיון דלא חזינן ריעותא מבחוץ ולכן הוצרך לפרש כאן דהאיסור הוא מטעם חשש דתולין ברובא דנבלעים דרך הוושט כו' ומה דמכשירין לקמן בקופא לגיו בכבדא היינו משום שיש סברא לומר דאין דרך לנקוב ע"י הקופא לכן אף דרוב הנבלעים דרך וושט נבלעים מ"מ הוי כמו רוב נגד רוב והוה ספק השקול ואמרינן נשחטה אבל בחתוכא דריאה דיש עוד ספק שגם אם נאמר דדרך קנה נכנסה שמא נקבה הריאה לחוץ א"כ הוה כס"ס לאיסורא ונוטה יותר לאיסור מלהיתר ולכן אסרינן ליה (ועמ"ש בהג"ה די"ל דרש"י לא כ' כן אלא בס"ד דש"ס ולמסקנא יכול לסבור כשיטת התוס' דאין הטעם מחמת חשש נקיבת הוושט יעו"ש):

י״דט) וראיתי בתשובת פרי תבואה (סי' יז) שהביא ראי' דרש"י ס"ל מחזיקין מאיסור לאיס' מהא דכתב רש"י בספ"ק דכתובות (טו א) בסוגיא דאלמנ' עיסה שכתב רש"י דהיינו שבעלה היה כהן וזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואח"ז מת ונשאת לאחר וילדה בן ס' בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון דזה הוה ס"ס יעו"ש ואם נאמר דאין מחזיקים מאיסור לאיסור קשה הא גם אמו היתה מותרת שהיתה בחזקת מותרת לכהן באם ימות בעלה וא"כ כ"ש הבן ולמה הוצרך שם לס"ס אע"כ כיון שבעת שזרק לה הגט היה לה חזקת א"א ובלא"ה אסורה מחזיקין מאיסור לאיסור יעו"ש ולענ"ד אין ראיה משם דלא מבעי' למ"ד שם בפ"ק דמאן דמכשיר בה אינו מכשיר בבתה משום דבתה לית לה חזקה דכשרות א"כ ודאי דהוצרך כאן לס"ס אלא אפי' למאן דס"ל דגם בבתה מכשיר משום שחזקה דאם מהני לגבי בת, מ"מ רש"י לשיטתו אזיל דכ' בפ' האומר בקידושין (סו א) במעשה דינאי המלך דדוקא אם באים לדון על האם שהי' חי' מהני חזקה דידה לגבי בת משא"כ באם מתה האם ואין אנו דנין רק על הבת לבד לא מהני חזקת כשרות דאם לגבה כלל, אך ממ"א משמע קצת דרש"י ס"ל דנולד ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה מהא דכתב בפ"ק (ט א) במ"ש ונימא נשחטה הותרה הא קמ"ל אע"ג דאתיילד בה ריעותא וכת' שם רש"י שנולד בה ספק טריפות ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה כו' מוקמינן לה בחזקת היתר דסתם בהמה אינה טריפה ותלינן בלאחר שחיטה וכשירה, ומדקדוק שכ' משום דסתם בהמה כו' משמע בבירור דכוונתו דבאמת בכל ספק השקול לא שייך לומר נשחטה הותרה דכיון דיש בה ריעותא שיש להסתפק בה לא שייך בה חזקה דאתרע חזקתה רק במקום שיש ספק שמא לאחר שחיטה הוי יותר נוטה הדבר להיתר מלאיסור משום דכיון דסתם בהמות אינם טריפות ר"ל דרוב בהמות אינם טריפות דהטבע לא נתנה בהם למיתה רק לחיים יותר מסתבר שנעשה הריעותא בכלות חיותו הטבעי ע"י כמה מקרים משא"כ אם אתרע בודאי מחיים דאסורה בספק השקול ולכן נראה יותר דמ"ש רש"י כאן משום דרוב הנבלעים היינו כדי לאוקמי אליבא דכ"ע גם לעולא דס"ל בישב לו קוץ בוושט דאין חוששין שמא הבריא וכן למאן דס"ל דלא חיישינן לס"ד אבל לדידן דלא קיי"ל בהא כעולא באמת א"צ לסברא זאת דרוב הנבלעים כו' ובלא"ה אסור מספק כמ"ש התוס' באמת (ועמ"ש בהג"ה עוד מזה):

ט״וי) עכ"פ יצא מדברינו דלכל השיטות הא דנתחב קוץ בוושט לא מיקרי אתחזק איסורא שאפי' אם נאמר דמחזיקין מאיסור לאיסור אינו אלא להוציא מחזקת כשרות, אבל ודאי דלא נקרא ספק בשחיטה, ונלע"ד עוד ראי' לזה מסוגיא דפ"ק דחולין (י א) בפלוגתא דרב חסדא ורב הונא בשוחט בסכין ונמצאת פגומה דר"ח מתיר מטעם דאין ספק מוציא ודאי ופריך עלה מהא דתניא כל ספק בשחיטה פסולה מאי לאו לאתויי כה"ג ומשני לא לאתויי ספק שהה כו' והוצרכו התו' לדחוק שם מאי קמ"ל בזה ע"ש ולמה לא תי' הש"ס דמרבה כה"ג שנמצא קוץ תחוב בוושט דהוי ספק בשחיטה ודוחק לומר דהש"ס הוצרך לזה אליבא דעולא שמתיר בישב לו קוץ בוושט אלא ודאי דגם מאן דפליג על עולא אין זה בגדר ספק בשחיטה דמה ענין ספק בשחיטה לכאן שנודע שנשחטו הסימנים כהוגן וכמ"ש למעלה וראיתי בס' בית אפרים להגאון מוהרא"ז מרגליות בחלק התשובות (סי' י"ג) שהביא דברי הגאון בעל חוות דעת ודחה דבריו והעלה דלדידן דלא קיי"ל כעולא בישב לו קוץ בוושט אלא ס"ל דחיישינן שמא ניקב התחיל מעשה הטורף קרינן בי' והוה ספק בשחיטה אבל לענ"ד דבריו דחויים וברור כדעת הגאון בעל ח"ד שכן מוכח ג"כ מהא דמקשה הש"ס על עולא ומ"ש מספק דרוסה כו' ושאר קושיות ולא הקשה הא הוה ספק בשחיטה ומדרב הונא דאמר בהמה בחייה כו' אלא ודאי דבכה"ג לא מיקרי ספק בשחיטה כלל ומ"מ בנ"ד גם לדברי הגאון מוהרא"ז ודאי דלא שייך לומר אתחזק איסורא דדווקא שם בישב לו קוץ בוושט שהתחיל מעשה הטורף והנוקב שם משא"כ אם לא ידענו שהי' בו שום נקב מעולם ודאי דבכה"ג שייך לומר דאין הסימנים בחזקת נקובים קיימו:

ט״זיא) וכל מ"ש הוא לפי שיטת הפוסקים האחרונים שתפסו בפשיטות ולמונח קיים דנקובת הוושט נבילה הוא ולא ראיתי בדברי האחרונים מי שערער בדבר זה אבל לענ"ד נראה ברור דנקובת הוושט במקום שחיטה לאו נבילה היא אלא טריפה כדין נקבה הריאה והדקין וכמו שית' באריכות א"כ בנ"ד ודאי דשייך לומר נשחטה הותרה ואין כאן ענין לספק בשחיטה כלל והוא כמו שנבאר בס"ד דודאי שם נבילה לא הונח בלשון התורה וחכמים אלא על מה שכבר מתה הוא או שעומדת למות מיד וכמ"ש וכי יפול: מנבלתה וגו' כל נבילה וטריפה וגו' וכן בש"ס בפ"ק במתני' תנא נבילה ומטמא במשא כו' שחיטת עבודת גלולים נבילה כו' וכן שם (ך' ב') ואמר זעירי נשברה מפרקת כו' נבלה ופריך התם ואי אמרת נבילה כו' וכי מתה עומד ומולק כו' וכן הוא בכ"מ אבל שם טריפה הונח על דבר שהוא חי רק שנולד בה מכה שסופה למות ממנו ומקבלת חז"ל כל שאינה יכולה לחיות י"ב חודש היינו שיעברו עלי' כל הזמנים המשתנים בשנה בקור וחום וכל שאר שינוים ואינה יכולה לעמוד בהם אבל בניקב הוושט שבאמת יכולה לחיות עד סוף י"ב חודש היאך יתכן ליתן עליו שם נבילה ומה ענין נבילה לכאן מה בכך שהוא במקום השחיטה כיון שאין זה קלקול בשחיטה עצמה ואינה מתה בכך מהרה ולפי שדבר זה חידוש הוא ולענ"ד נעלם מהפוסקים תוספתא מפורשת מוכרח אני להאריך קצת דהנה מה שיצא להפוסקים דין זה דהוי נבילה הוא מהא דאיתא בפ' השוחט (לג א' ב) במתני' שחט את הוושט ופסק את הגרגרת כו' ר' ישבב אמר נבילה כו' ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ומסיק רבא התם אלו אסורות קתני ויש מהם נבילות ויש מהם טריפות ופרש"י שם יש מהם נבילות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת כו' דאתרע מקום שחיטה דידהו ואינך הוו טריפות מוכח דס"ל לרש"י דנקובת הוושט הוי נבילה מטעם דאתרע מקום שחיטה, ובאמת אין מדברי הש"ס הכרח כלל די"ל דעיקר קושיית הש"ס הוא מפסוקת הגרגרת דכיון דנפסק רוב הסימן ודאי דסופה למות בקרוב ומיקרי ג"כ פסול בשחיטה כיון שאין לה סימנים במה להתכשר דהלכה למשה מסיני דבעינן שני סימנים שחוטים וכאלו לא נשחטה דמי והרי מתה לפנינו משא"כ ניקב הוושט כיון דשחיטה שייכא בי' דהא רוב הסימן הצריך שחיטה קיים אין עליו רק שם טריפות שא"י לחיות יב"ח כשאר אברים הפנימיים שנקובתן במשהו וכן נראה מלשון תירוצו של רבא שם דמשני כאן ששחט ולבסוף פסק כו' ולמה לא נקט כאן ששחט ולבסוף נקב כו' דתנן במתני' דא"ט ברישא אע"כ דעיקר הקושי' הוא מגרגרת ואין לומר דרבא נקט בהך לישנא משום דקאי אמתני' דנקט פסק הגרגרת כו' דאדרבא אגופא דמתני' קשי' למה לא תני פלוגת' דר' ישבב ור"ע בנקב הוושט אע"כ דבכה"ג לאו נבילה היא גם אין לדקדק מלשון הש"ס דנקט יש מהם נבילות לשון רבים דלפמ"ש אין כאן אלא חדא דהוי נבילה דבאמת שגירת לישנא הוא דאגב דנקט טריפות בלשון רבים נקט נמי נבילות (ועוד לפי מאי דפריך שם בש"ס דלחשב בסג"ר כו' מהם נטלה ירך וחלל שלה כו' והתנא מרבה לה בלשון זה הכלל א"כ יש שם במשנה שני דברים שהם נבילות ודו"ק) וכן מלשון תירוצו של רשב"ל כאן ששחט במקום חתך כו' משמע דכל הסוגי' שם אינו מדבר אלא מפסוקת הגרגרת אך מלשון רש"י משמע קצת דהוי נבילה וכמ"ש וכן משמע עוד מלשונו שם בד"ה נקובת הוושט שכ' וז"ל אלמא טריפה היא ולא נבילה כו' משמע שמפרש כל השקלא וטרי' דהש"ס גם על נקובת הוושט וכמ"ש:

י״זיב) ומ"מ נלע"ד ברור דגם רש"י ז"ל ס"ל כמ"ש דעיקר קושיית הש"ס הוא מהא דפסוקת הגרגרת ומלשון רש"י הנ"ל אין ראי' דנמשך אחר לשון הגמרא וציון דבריו על לשון הגמ' דנקט ורמינהי א"ט נקובת הוושט כו' ובודאי כוונת הש"ס להקשות מסיפא דפסוקת הגרגרת וכמ"ש וכעין זה מצינו בכ"מ דרש"י מציין דבריו אראש הדברים וכוונתו אסיפא וכן מצינו בכ"מ בש"ס עצמו וכמ"ש התוס' בכ"מ ועי' בביאורי הגר"א מווילנא ז"ל בא"ח בה' עירובין לענין כמהים ופטריות אם מותר לערב עמהם שכתב שם בפירוש כמ"ש שכן דרך הש"ס גם מלשון רש"י מ"ש ויש מהם נבילות כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ג"כ שגירת לישנא דש"ס נקט ועיקר כוונתו על פסוקת גרגרת דע"ז כ' דאתרע מקום שחיטה דידהו ור"ל שלא נשאר בו כדי הכשר שחיטה ואגב דהש"ס ציין רישא דמתני' וא"ט נקובת הוושט ופסוקת כו' כ' רש"י ג"כ בלשונו וזה ברור לענ"ד אמנם הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' שחיטה הי"ט) כ' שם בפירוש דנקובת הוושט נבילה הוי במקום הראוי לשחיטה ועי' בכ"מ שהראה מקור לדבריו מסוגי' דפ' השוחט שם וכבר כתבתי שאין משם ראי' כלל אך לכאורה הי' נראה להביא ראי' לדבריו מתוספתא דפ"ב דחולין שהביאו בתוס' בפ"ב (ל' א') ד"ה החליד כו' דאיתא שם שחט מיעוט וושט ושהה כדי שחיטה פסולה וזה ידוע שכ"מ שנזכר שם פסול בשחיטה דהיינו נבילה וכיון ששחט מיעוט הוושט ושהה ע"כ צ"ל דמיעוט הראשון ששחט לאו שחיטה היא כלל אלא כנקב בעלמא הוא הרי דניקב הוושט נבילה היא דהא נפסק מיעוט הסימן כנקב בעלמא חשוב אבל יש לדחות דש"ה כיון שנעשה הפסול באמצע השחיטה ובדרך שחיטה חמיר יותר דכאלו לא שחט כלל דמי וראי' לזה דהרי לשיטת רש"י דמפרש שהה במיעוט סימנים היינו במיעוט בתרא ע"כ צ"ל הכי והא דשהה במיעוט קמא של קנה כשר ולא מיקרי פסול בשחיטה ש"ה כיון דניקב הקנה אפי' שם טריפות לא חל עליו ולכן כל שהפסיק הוי כאלו לא התחיל לשחוט כלל משא"כ בשהה במיעוט קמא דוושט שכבר התחיל בו מעשה טריפה מיקרי שפיר פסול בדרך שחיטה ובאמצע שחיטה וכעין זה כ' הט"ז (סי' ב' ס"ק י"א) בשחט לעבודת גלולים דבעינן דווקא מידי דמטרפא בי' משא"כ בחצי קנה יעו"ש ואף להש"ך שם בנה"כ שמשיג עליו דאפי' בשחט מיעוט קמא לעבודת גלולים נאסרה היינו דשם לא בעינן דרך שחיטה כלל אלא כל שעשה בה מעשה כ"ד נאסרה כמ"ש בש"ס ס"פ השוחט:

י״חיג) שבתי לראות ולהתבונן בזה בדעת הפוסקים הראשונים אם נמצא בזה חולק על דין זה דנקובת הוושט ומצאתי לענ"ד שהרבה חולקים וסוברים דלא הוי נבילה, דהנה הרי"ף בפ"ב דחולין העתיק דברי המשנה דשחט את הוושט ופסק את הגרגרת פלוגתא דר' ישבב ור"ע והודה לו ר"ע, ובריש פא"ט העתיק סתם ל' המשנה והשמיט כל השקלא וטרי' דהש"ס בפ"ב דמסקינן ואלו אסורות קתני ויש מהם נבילות כו' וצ"ל שסמך עצמו על מ"ש בפ"ב לשון המשנה דפ"ב שהודה לו ר"ע ומסתמא הלכה כר' ישבב כיון שהודה לו ר"ע וכיון דבמתני' לא נזכר רק פסיקת הגרגרת דהוי נבילה ולא נזכר דין נקובת הוושט א"כ אם היה דעת הרי"ף דגם נקובת הוושט הוי נבילה היה לו להזכיר בהדיא ולהביא השקלא וטרי' דהש"ס ואין לומר כיון דעכ"פ טריפ' הוה השמיטו הרי"ף דהא יש כמה נפ"מ לדינא בין טריפה לנבילה גם לדידן לענין או"ב וכדומה, והרי הרי"ף עצמו בספ"ק דחולין הביא הך דינא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה אף דאין נפ"מ לענין טומאה לדידן ואין לומר שהעתיק משום דבכלל נבילה טריפה היא ג"כ דהא כבר נזכר במשנה דא"ט נשברה השדרה כו' (ועי' ט"ז סי' כ"ז באריכות) אע"כ משום שיש נפ"מ בין טריפה לנבילה לענין בצים או לענין או"ב ולכמה דברים לכך הביאו הרי"ף וא"כ כיון שלא הזכיר בשום מקום דנקובת הוושט הוי נבילה מוכח ג"כ דס"ל דלאו נבילה היא ובהיות כן נראה דגם דעת הרא"ש הוא כן שגם הוא הביא דברי רבי זירא בהלכותיו בנשברה מפרקת ורוב בשר עמה בספ"ק דחולין ובפ"ב לא כת' אלא כלשון הרי"ף שהעתיק הא דשחט את הוושט ופסק הגרגרת והשמיט ג"כ השקלא וטרי' דש"ס ובריש פא"ט העתיק לשון המשנה כצורתו דאלו טריפות נקובת הוושט כו' משמע ג"כ דסובר כמ"ש. שוב אחרי כותבי זאת ראיתי שגם התו' ס"ל כן במ"ש בפ"ק דבכורות (ג א) ד"ה רב חסדא שם בסוף הדיבור דאף דוושטו נקוב טריפה וחיה ע"ש הרי בהדיא כמ"ש עוד נראה כן מלשונם בסוגי' דפ' השוחט שם (לג א) שציינו דבריהם ד"ה ורמינהו אלו טריפות בבהמות פסוקת הגרגרת והשמיטו בציונים תי' נקובת הוושט שנזכר במשנה מקודם וע"כ בכוונה עצומה ציינו כן להראות באצבע דקושיית הש"ס אינה אלא מפסוקת הגרגרת ולא מנקובת הוושט דזה לאו נבילה הוי וכמ"ש:

י״ט[הג"ה שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בפרמ"ג בשפ"ד (סי' לג ס"ק ה) שתמה ג"כ על מ"ש הפוסקים דנקובת הוושט נבילה היא דאין לזה הכרח בש"ס דסוגיא דפ' השוחט יש לדחות כמ"ש, והביא שם בשם חי' מהרש"א בבכורות (ך א) בתו' ד"ה חלב פוטר בהא דלא קשי' להו לתו' היכא אכלינן בישרא נימא סמוך מיעוט' דבמקום נקב שחיט לחזקה דאינה זבוחה ותי' מהרש"א שם דבאמת נקובת הוושט לאו נשחטה שלא כראוי מיקרי ושחיטתה מטהרתה מידי נבילה ע"ש ומ"מ דברי מהרש"א אינם מוכרחים בזה דאף אם נימא נקובת הוושט נבילה ואין שחיטתה מטהרתה מ"מ לא שייך כאן צירוף חזקה למיעוטא דאין המיעוט מענין החזקה דאינה זבוחה דסימנים לאו בחזקת נקובים קיימי וכמ"ש לעיל ובזה מתורץ ג"כ מה שתמה שם הפרמ"ג על הרמב"ם דהוא ס"ל דנקובת הוושט הוי נבילה והוא סובר (בפ"ג מה' יבום וחליצה הט"ו) דמצרפינן למיעוט' וא"כ קשה לדידי' היכא אכלינן בשרא ולפמ"ש לק"מ, וא"ש ג"כ מה דלא מצרכינן האידנא לבדוק אחר נקובת הוושט שתמה ע"ז בפרמ"ג שם, דלפמ"ש א"ש דאדרבא רובא וחזק' הוי להכשיר דחזקת סימנים בשלימותם ולא בחזקת נקובים, אמנם בעיקרא דמילתא יפה תמה הפרמ"ג במה שסתמו הפוסקים דנקובת הוושט הוי נבילה, אך מ"ש דכן כתבו כל הפוסקים לענ"ד אינו כן רק הרמב"ם ז"ל יחידאה הוא בדין זה והרי"ף ותו' והרא"ש פליגי עליו וכמ"ש בפנים:]

כ׳יד) עוד מצאתי דבר זה מפורש כדברי בתוספתא פ"ב דחולין וז"ל שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טריפה ושחיטתה מטהרתה ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכל רז לא אניס ליה בדברי התוספתא וכן על הפוסקים שלא הרגישו בזה וסבור הייתי לומר דהרמב"ם ס"ל דהתוספתא נדחה מהלכה ומשבשתא היא מהא דבש"ס דילן מבעי' ליה בשהה במיעוט סימנים ונשאר בתיקו, ובתוספתא מפורש דפסולה, וא"כ ע"כ דש"ס דילן ידע דהך תוספתא לאו דסמכא או משבשתא היא אבל זה אינו דהמעיין ברמב"ם (פ"ג מה"ש ה"ד) יראה שהוא מפרש בעיא דשהה במיעוט סימנים דר"ל דשהה כדי שחיטת מיעוט סימנים יעו"ש בכ"מ באריכות ובב"י בטור (סי' ךג) ובש"ך שם וא"כ צ"ל דמ"ש בתוספתא שהביאו התו' שחט מיעוט סימנים ושהה פסולה הוא לאו דווקא אלא ר"ל טריפה ושחיטתה מטהרתה ודלא כמ"ש למעלה (אות יב) ועי' תו' פ"ב (ל ב) ד"ה החליד כו' דמשמע מדבריהם דהתוספתא לא נדחה מהלכה וא"כ מוכח דגם התו' כאן ס"ל כמ"ש וכמו שכתבו בכ"מ כנ"ל, ובזה מתורץ ג"כ מ"ש התו' בסוגיא דרפא"ט בהא דעולא בישב לו קוץ בוושט דמדמה הש"ס לספק דרוסה שהקשה למה לא אמרינן נשחטה הותרה דלפי שיטת האחרונים שתפסו בפשיטות דזה נקרא ס' בשחיטה אם ניקב הוושט א"כ איך שייך בזה לומר נשחטה הותרה וכמו שתמה בזה באמת בכרו"פ (סי' לג) וכמה אחרונים ולפי מ"ש א"ש דהתו' אזלי לשיטתם דס"ל דאין ספק בשחיטה רק דהוי כמו נקבו הדקין או הריאה וא"צ לחלק בחילוקים זרים אשר כתבו בזה כמה מהאחרונים אלא כלל גדול הוא דכל שהוא ספק בהכשר שחיטה מה דשייך בו נבילה ספק בשחיטה קרינן לה כמו הא דפ"ק (י א) שחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה כו' זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה דלכאורה קשה כיון דבחיי הבהמה הסימנים לאו בחזקת עקורים הם ואדרבא כשנולדה ודאי היו הסימנים במקומם וא"כ למה אמר דהוי ס' בשחיטה אע"כ כמ"ש דכל שאין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה כאלו לא נשחטה דמיא והוי כמו ס' בשחיטה עצמה דנהי דחזקה דגופא לא שייך חזקה דדינא בחזקת איסור שאינה זבוחה ודאי דקיימא משא"כ נקובת הוושט דבאמת שחיטתו מטהרתו מידי נבילה א"כ הרי השחיטה נעשה בהכשר רק שנולד בה ד"א כמו ספק נקב במעיים וכדומה ולכן שפיר הקשו התו' ובזה א"ש ג"כ מ"ש הרא"ש בפסקיו פא"ט (סי' ד') בשם זקנו הראב"ן שפסק שם כעולא דלא חיישינן בישב לו קוץ בוושט והוכיח כן מהא דמחט שנמצא בבה"כ דלא חיישינן שמא הבריא דלכאורה הוא תמוה ג"כ דהיאך מדמה לי' לשם דלא שייך נשחטה הותרה בישב לו קוץ בושט משא"כ בנמצא בבה"כ, אבל לפמ"ש שגם הרא"ש ס"ל דנקובת הוושט לאו נבילה הוי' ושחיטתה מטהרתה א"ש דשוים הם לדינא, ונמצא זכינו לדין שגם הראב"ן ס"ל כמ"ש דנקובת הוושט לאו נבילה הוי':

כ״א[הג"ה ובזה נלע"ד ליישב דעת בה"ג שהביא הש"ך (סי' ךה ס"ק ג) שיש לבדוק אם הסימני' אינם עקורים ושמוטים ממקומם ודעת בה"ג לאסור אפי' בדיעבד וכתב הש"ך להכריע כדבריו לכתחי' משום דשכיח כמו סרכות הריאה ובדיעבד מתירין כיון דבחייה לאו בחזקת עקורים קיימי ולפמ"ש י"ל דזהו טעמו של בה"ג כיון דסימנים עקורים לא מהני בהו שחיטה דכן הלל"מ שפיר מיקרי ספק בשחיטה עד שיוודע לך שנשחטה כראוי אינו יוצא מחזקת שאינה זבוחה והוי חזקה דדינא ומ"מ לדינא בדיעבד נראה כדעת הש"ך דודאי רוב סימנים אינם עקורים ורובא עדיף מחזקה ואע"ג דאם לא בדק בסימנים אם נשחטו רובם אסור אפי' בדיעבד כמ"ש בש"ס (ט א) אע"ג דרוב פעמים שוחט שפיר כמ"ש התו' שם ד"ה ואסורה באכילה מ"מ מיעוט המצוי הוא שיתעלף האדם או בסיבה אחרת שלא ישחוט הרוב, משא"כ לחוש לעקירת סימנים זה לא שמענו, גם יש לחלק לענ"ד בין רובא דתלי במעשה ובין רובא דאתיא ממילא דשאני שמוטה דרוב בהמות שאין הסימנים שלהם עקורים הוא רובא דאתיא ממילא בטבע הבריאה ולכן הוי רוב גמור ורוב כזה ודאי דעדיף מחזקה ולא שייך לומר בו מצרפינן מיעוטא לחזקה שאינו מיעוט המצוי כ"כ וכמ"ש הרא"ש בהא דרוב מצויים א"ש מומחים הם משא"כ רוב דנשחטו הסימנים רובם הוא תלי במעשה האדם השוחט אין זה בגדר רוב גמור ולכן אינו מסלק חזקה דשאינה זבוחה שהיא חזקה דממילא ואינה מחוסרת מעשה, ובזה יש ליתן פרפרת בדברי התו' שם במ"ש מר סבר בחזקת איסור קיימא בחזקת טומאה לא קיימא דכתבו התו' משום דרוב פעמים שוחט שפיר לכך לא החמירו לגבי טומאה דלכאורה דבריהם צריכים ביאור דמאי נפ"מ בין איסור לטומאה דשניהם תלוים בדבר א' אם נשחטו כהוגן או לא, ולפמ"ש כוונתם הוא דהא דאנן קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף היינו היכא דשניהם שוים בגדרם אבל היכא שהחזקה היא ממילא והרוב הוא תלי במעשה אין כח לרוב לדחות החזקה אלימתא דאינו תלוי במעשה, ובזה א"ש לשון הש"ס דקאמר התם מ"ס בחזקת איסור קיימא בחזקת טומאה לא קיימא והיינו שבחיי הבהמה היתה אסורה מצד שאינה זבוחה והוא איסור שחל עליו ממילא, ולכן אע"ג דרוב שוחטים כהוגן כיון שהוא תלוי במעשה אדם השוחט לא אלים לדחות החזקה לגמרי משא"כ טומאת נבילה אינו חל ממילא רק ע"י מעשה חדש שנשתנית מחיים למיתה וע"י מעשה האדם השוחט שהמיתה ע"י שחיטתו וא"כ כיון שגם זה תלוי במעשה שפיר אמרינן רובא עדיף מחזקה, ועי' במס' בכורות (ך א) דרבינא דהוא בתרא ס"ל לחלק בין רובא דתלי במעשה לרובא דלא תלי במעשה: וע"פ מ"ש נלע"ד ליישב ג"כ סוגיא ראשונה דרפ"ק דחולין בהנך אוקימתות דמתני' דהכל שוחטים בתרי לישנא דרבינא דקאמר שם כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין כו' רוב מצויים א"ש מומחין הם דלכאורה תימא דלפי פשט משמעות הסוגיא צ"ל דרבינא בל"ק ס"ל דאין רוב מומחין וכי פליגי אמוראי במציאות אי אמרינן רוב מומחין או לא אבל לפמ"ש י"ל דרבינא לשיטתו אזיל דס"ל בר"פ הלוקח בבכורות שם דרובא דתלי במעשה לאו רובא הוא ולכך ס"ל ג"כ אף דרוב מצוים א"ש מומחים הם מ"מ כאן דהוי רובא דתלי במעשה שצריך ללמוד ה"ש ואין לך מעשה גדול מזה ולכך לא מהני הך רובא כאן ובלישנא בתרא ס"ל דזה לא נקרא רובא דתלי במעשה דבשלמא התם אף אם נאמר דרוב בהמות מרביעים הנקיבות מ"מ בעת שמרביע מחוסר מעשה זה וא"כ אין הרוב נגמר מיד עד אחר המעשה אבל הך רובא דמומחין אינו תלוי במעשה אלא בתחילה אבל אנן הכי אמרינן רוב העוסקים בשחיטה מסתמא כבר למדו ה"ש על בורי' דלאו ברשיעי עסקינן שיעסוק בשחיטה כ"ז שלא למד וכיון שכן הרי אנו באים לדון על זמן עוסקו לשחוט הבהמה ואז כבר למד וא"כ אינו תלוי במעשה ואע"ג דקודם שלמד היה תלוי במעשה ובעיקר הדין דרובא דתלי במעשה אי הוי רובא נלע"ד דאין זה ברור לדינא דלא ליהוי רובא, דהנה שם בר"פ הלוקח בהמה (יט ב) דפריך אמאי מכאן ואילך ספק נימא הלך אחר הרוב כו' ומתרץ רבא מחוורתא ר' ישמאעל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא ורבינא מתרץ הכי משום דהוי רובא דתלי במעשה יעו"ש ולפמ"ש התו' שם (ך ב) בהא דחלב אינו פוטר משום דקיי"ל דמצרפינן מיעוטא לחזקה וכפי מ"ש ג"כ הרא"ש בפ"ק דחולין א"כ אין משם ראי' כלל, ובאמת לכאורה צ"ע על התו' והרא"ש שם שפסקו כן דכיון דרבא ורבינא דהוא בתרא מוכח דס"ל דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"כ ודאי דהלכתא כוותייהו ועי' בטור ושו"ע (סי' שיו סעיף א ב) בהג"ה דנראה שם דהרמב"ם והמחבר פסקו דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והרב בהג"ה הביא דעת הסוברים דאמרינן סמוך כו' וא"כ הך דינא במחלוקת שנויה וכן הא דרובא דתלי במעשה ג"כ במחלוקת שנוי' דלמ"ד סמוך כו' אין דין זה מוכרח כלל ודוק: ע"כ הג"ה:]

כ״בטו) ולפי מ"ש דרוב הפוסקים ס"ל הכי דלאו נבילה היא והעלינו ג"כ שכן עיקר כמפורש בתוספת' א"כ יש לנו למצוא צדדי קולות בהך דמבואר ביו"ד (סי' ךג סעי' ג') באם שחט עוף והגביה סכינו מהצוואר דיש לחוש שמא נגע בוושט במשהו ע"ש, ולענ"ד כ"ז הוא לשיטת הפוסקים דנקובת הוושט הוה נבילה והוי ספק בשחיטה עצמה וכ"ז שלא נתברר שנשחטה כראוי בחזקת איסור עומדת אבל לפמ"ש דעכ"פ אפי' ידוע שניקב הוושט שחיטתה מטהרתה, וא"כ שייך לומר בזה נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה וא"כ למה נחוש בחנם ולא מבעי' לעולא דס"ל ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא וכמ"ש התו' דבזה שייך לומר נשחטה הותרה כמש"ל ולפי שיטת הרא"ש בשם הראב"ן זקנו דס"ל להלכה כעולא דודאי אין בזה חשש בנ"ד ומכ"ש לפי מ"ש הרב בהג"ה (סי' לג סעיף ט) דפסק שם בשם י"א ג"כ כעולא דלא חיישינן שמא הבריא והדברים ק"ו אם שם שידוע שנתחב בוושט רק הספק אם עבר מעל"ע אמרינן כ"ז שא"י לנו הריעותא ומעשה הטורף כלל דיש להכשיר אלא אפי' לאותם הפוסקים כעולא י"ל דמודו בזה שא"י אם נגע כלל בוושט ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן ובהיות כן יש לתמוה (דבסי' לג) כ' הרב דנוהגין להקל אותם שנוהגין להלעיט האווזות להתיר בנמצא קוץ תחוב בוושט כעולא (ובסי' ךג) פסק לאסור גם בדיעבד בהגביה הסכין באמצע השחיטה וצ"ע:

כ״גטז) אמנם בלא"ה צ"ע בהא דאי' בפא"ט (ךג א) ר"נ אמר בקוץ עד שתנקב לחלל כו' ופרש"י שם דכל שניקב לחלל חיישינן שמא נגע באברים הפנימיים ולמה לא מכשירין מטעם נשחטה הותרה וכן קשה שהביאו הפוסקים זה לפסק הלכה [סי' נא סעיף א] יעו"ש וצ"ל דס"ל כסברת התוס' שכ' בהא דעולא דמאן דפליג על עולא כו' ס"ל דש"ה דשכיח טפי לאיסור מלהיתר וא"כ י"ל דגם עולא והפוסקים דס"ל כוותי' מחלקין דדוקא בתחוב לפנינו ואנו רואים באומד הדעת שאין בו נקב מעל"ע אין כאן סברא דשכיח יותר לאיסור דאדרבא מדרואין באומד הדעת שאין בו נקב בעבר השני שכיח להיתר טפי ועכ"פ ספק השקול הוי ואמרינן נשחטה הותרה משא"כ במחט בחלל הגוף וכן בהא דשחט והגביה סכינו שאין ניכר באומד הדעת כלל א"כ שכיח טפי לאיסור דכל שנתחב בו הקוץ או הסכין שכיח מאוד לפגוע בקל בסימנים, וא"כ אם היינו רואים באומד הדעת בוושט שאין בו נקב אף שלא בדקנו בדיקה גמורה היה לנו להכשיר ועי' בהג"ה [סי' מח סעיף ח] לענין מחט בבה"כ שכ' הש"ך שם כה"ג ולפ"ז יש למצוא קולא בספק שהי' כגון שספק לו אם הגביה סכינו או לא דודאי אין להחמיר דבכה"ג לא מחזקינן איסורא ועדיף טפי מהא דקוץ תחוב בוושט ואפי' למאן דלא פסק כעולא היינו דווקא בודאי תחוב דבזה אמרינן דשכיח לאיסור כסברת התו' משא"כ אם ספק לו אם שהה כלל ולפי מה שנתבאר דדעת רוב הפוסקים הראשונים הוא דנקובת הוושט לאו נבילה היא אלא טריפה לבד א"כ ודאי דאין לסמוך לקולא עכ"פ על מ"ש בשו"ע דהוי נבילה כגון לענין ביצת נבילה דקיי"ל דביצה ספק נבילה מותרת לפי מ"ש בכה"ג דנולד ס' נקב בוושט אסורה הביצה מספק וז"ב:

כ״דיז) אחר שערכנו כל השיטות שיש בזה ובררנו דע"פ עיקר הדין נקובת הוושט לאו נבילה היא וא"כ כל ספק שיש בזה לא מיקרי ספק בשחיטה אלא כמו נולד ספק נקב בבני מעיים א"כ בנ"ד נביא לחקור אם יש לע"א נאמנות לומר שראה נקב בוושט דלפי מה שתפס בשו"ע להלכה כדברי הרמב"ם דהוי נבילה וכספק בשחיטה דמי' הי' נראה דהוי כמו אתחזק איסורא דע"א נאמן עליו לאוסרו אך לפמ"ש למעלה בשם הגאון ח"ד דעכ"פ לא הוי ספק בשחיטה דאינו נגד החזקה דחזקת סימנים אינם נקובים ומכ"ש לפי מ"ש דאינו נקרא ספק בשחיטה כלל הוי כמו אתחזק היתירא דאין ע"א נאמן עליו לאוסרו ואף לפי מה שכתבו כמה פוסקים דמחזיקין מאיסור לאיסור היינו דווקא בנודע הריעותא מחיים כמו בהא דנמצא מים במוח שנולד הספק קודם שיצתה בהכשר מחזקת שאינה זבוחה משא"כ בנידון שלנו שעליו אנו דנין אם אמת הוא שהי' מחט או קוץ תחוב ונקב הוושט ואולי לא הי' בו שום נקב ולא שום קוץ א"כ ודאי דלא שייך לומר כאן מחזיקין מאיסור לאיסור ולפי שיש לי מקום עיון גדול בדין נאמנות באיסורים במקום חזקה או לא אתחזק בכמה פרטי דינים וכבר חברתי ע"ז ספר מיוחד קראתיו בשם בית נאמן בס"ד אך שיש ג"כ נפ"מ הרבה לנ"ד אכתוב בכאן איזה פרטי דברים מהני מילי מעליותא שכתבתי שם בכדי לברר הדין על בוריו:

כ״היח) הנה דבר זה מבואר בש"ס ופוסקים לכלל מונח דכל דבר שהוחזק בהיתר אין עד אחד נאמן עליו להוציאו מחזקת היתירו אם לא כשהי' בידו כמ"ש בש"ס פ' הניזקין ובפסקי הרא"ש שם ובתוס' שם ופ' האומר בקידושין ובכ"מ וכ"פ בשו"ע (סי' קך"ז) ובדין דבר שהוא בידו יש בזה ב' שיטות שיטת רש"י ור"ת ורשב"א הוא משום מיגו היינו דבר שבידו לאוסרו ולכן מהימן משום מיגו ודברים אלו צריכים ביאור דלכאורה נראה הטעם דכל דבר שהוא בחזקת היתר אין ע"א נאמן עליו להוציאו מחזקתו שהוא דומה ממש למה שמצינו בתורה ע"פ שנים עדים יקום דבר דאין מוציאין ממון ע"י עד אחד והטעם משום דהוה נגד חזקה דאוקי ממונא בחזקת מארי' וכל חזקה כודאי דמי שהרי הי' סוקלין ושורפין על החזקות ולכן אין ע"א נאמן עליו וכמו כן באיסורים כל שהוחזק בהיתר הוי כודאי ואין ע"א נאמן להוציאו מחזקתו ונראה שזהו טעם התוס' והרא"ש שהוכיחו שם לחלק בין אם אמר נטמאו טהרותיך בפניך וידעת רגלים לדבר והוא שותק דאז אמרינן שתיקה כהודאה דמי' ובין אם שותק מחמת שא"י דאז אינו נאמן, אבל לפ"ז יקשה במקום מיגו בדבר שבידו אמאי נאמן ע"א להוציא מחזקת כשרות ובשלמא לאביי בפ' הניזיקין (נ"ד ב') דס"ל דבדבר שבידו א"נ אלא בעת שהדבר מסור עדיין בידו א"ש דגם בממון כה"ג מועיל עדותו דומי' דשליש דנאמן מה"ט הואיל ובידו לאוסרו למי שאומר וכגון הא דפ' הניזקין ראו אביו שהטמין מעות כו' אבל לרבא שם דס"ל דאפי' כשכבר הוציא הדבר מידו הוא נאמן אם הי' פעם אחת בידו ואומר לו בפעם ראשון שמצאו קשה דהא בכה"ג ליכא מיגו דהא הוי מיגו למפרע אבל גם זה מתורץ היטב ע"פ מ"ש דרבא באמת אזיל לשיטתו בפ' זה בורר (ל"א ב') דפליג התם על רב נחמן בהאי אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כו' דאפי' אתחזק בבי' דינא אמרינן אי בעי קלתי' והטעם משום דפע"א הייתה שליש והמנוה והי' אז בידה וכמ"ש הש"ך (סי' נ"ו ס"ק א) באריכות ע"ש:

כ״ויט) וכ"ז לשיטת התו' אבל הרא"ש בפ' הניזקין כ' שהטעם שכל שבידו נאמן הוא משום דהוי כבעליו שכל אדם נאמן על שלו והביא ראי' מהא דאמר נטמאו טהרותך דא"א לומר מטעם מיגו שהי' יכול לטמא עתה דהא אם הי' מטמא הי' צריך לשלם ואינו רוצה להפסיד בחנם וכן בהא דקאמר שם ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבה לא כתבתי לשמן דנאמן אף שהס"ת ביד בעליו כל שמצאו בפעם ראשון ואמר לו וכ"ש כשהיא ביד הסופר אע"ג דעתה אין בידו לקלקל שהרי כבר נכתבה ולפי מ"ש אין מזה קושי' כלל על התו' דזה דומה ממש לדין שליש שכ' שהוא נאמן ג"כ מטעם מיגו כיון דהימני' רק אף דעתה אין לו מיגו נאמן כל שהי' בידו פעם אחת לעשות בו כרצונו וכמ"ש הש"ך שם וכמ"ש בש"ס אי בעי קלתי' א"כ גם בסופר הדין כן כל שבפעם ראשון שהי' בידו הי' יכול לקלקל ומה שהקשה שהרי יהי' צריך לשלם ומאי מיגו איכא ג"כ לא קשה דהא גם בשליש אם הי' עושה שלא כדין ושורף השטר בחנם הי' צריך לשלם וע"כ צ"ל כיון דהימני' מעיקרא הי' יכול לומר שנתן לו רשות לשורפו וכדומה וא"כ ה"ה הכא ועי' בש"ך (סי' קכ"ז ס"ק א) שהכריע כשיטת רש"י ור"ת והרשב"א דהטעם הוא משום מיגו:

כ״זכ) ולפ"ז נראה דיש נפ"מ לדינא בין השיטות הנ"ל בכעובדא דידן באם נמסר דבר השחוט ביד אדם אחד לתקנו ואמר שמצא קוץ או מחט תחוב בוושט מעל"ע או בדקין וכדומה דלפי שיטת התו' ורש"י א"נ כיון שאין לו מיגו דהא מעולם לא הי' יכול לעשות בו בידים נקב שיהי' טריפה כיון שלא נמסר לו רק אחר שחיטה ואף שיכול לעשות בו עתה נקב אין זה נקרא בידו רק מה שבידו הי' יכולת לאוסרו מצד הדין אבל לשיטת הרא"ש דס"ל מטעם שהוא כבעליו נאמן א"כ בנידון זה הוא נאמן כיון שעכשיו הוא כבעליו וכן להיפוך אם הוא עומד אצל דבר המותר ולא נמסר בידו בתורת שמירה אלא שבידו לאוסרו להרא"ש א"נ ולרש"י ותו' נאמן וא"כ בנ"ד שאמר איש אחר שלא נמסר בידו כלל וגם אין בידו לאוסרו עתה שמצא מחט בוושט א"נ לאוסרו לב' השיטות שזכרנו לפמ"ש למעלה דבאמת נקרא אתחזק היתירא דאמרינן נשחטה הותרה כיון דניקב הוושט אינו נבילה רק טריפה וכ"ז לשיטת התוס' והרא"ש ומרדכי וכ"כ במסקנ' הר"ן בפ' האומר בקידושין וכן הוא דעת הסמ"ק והטור והגהות מיימוני ורבינו ירוחם ואגודה ואו"ה והמחבר בש"ע והרב בהג"ה, אבל דעת כמה פוסקים ראשונים ואחרונים אינו כן הלא המה הרשב"א בתשובה והריטב"א והנ"י, וכן נראה דעת הראב"ד וכן הרמב"ם וכן הראב"ן שהם סוברים דע"א נאמן לאסור אף בדבר דאתחזק היתירא ואינו בידו כלל וגם לא הי' בידו מעולם כל שאין הבעלים מכחישים אותו וכמ"ש הש"ך (שם ס"ק ט"ו) וכ' ג"כ שכן עיקר וא"כ בנ"ד דנאמן אותו האיש לאוסרו וא"כ דין זה במחלוקת שנוי הני רבוותא שכתבנו:

כ״ח[הג"ה ובענין זה יש לי עיון גדול לפי מאי דקיי"ל דע"א א"נ נגד חזקה דא"כ היאך נאמן למי שאמר בשר זה כשר הוא יש לו חזקת איסור כ"ז שלא נודע שנשחטה כראוי וחפשתי בפוסקים בענין זה ומצאתי שהפרמ"ג במשבצות (סי' א' ס"ק א') שהקשה בהא דחש"ו ששחטו ואחד רואה היאך נאמן ליבעי תרי דהא דווקא שוחט עצמו נאמן להעיד ששחט כהוגן דהוא מידי דבידו לשחוט כהוגן משא"כ ברואה שאחר שוחט ובאמת מוכח בש"ס דדי באחד כדאי' בפ"ק דחולין (י"ב א') אמר ר"נ אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו כו' ופריך התם אי דידע כו' ואי דידע דלא גמיר פשיטא כו' ופרש"י שם פשיטא דראה מותר כו' דדי בא' שראה ששחט שפיר אפי' בלא גמיר אף דאיכא חזקת איסור והי' נראה לדחוק בזה דשם מיירי בבעלים שנתנו לשחוט את שלהם לאיש דלא גמיר ולהכי הוא נאמן דחשוב כבעלים שנאמן על שלו דהא ג"כ בידו הוא ליתן לשוחט מומחה ולכן אמרינן מה לו לשקר אבל הוא דוחק לומר דהש"ס מיירי דווקא בבעלים וכן מסתימת לשון המחבר (סי' א' סעי' ג') שכ' מי שיודעים בו שא"י כו' מותר ליתן לו לשחוט אם אחר עומד ע"ג כו' משמע דהאחר אינו הבעלים ולכן הי' נראה טעמא אחרינא בהא מילתא דבאמת מדין תורה אפשר לומר דאם שחט אחד אף שא"י ה"ש מותר הבשר משום דעל הרוב שחט שפיר כמ"ש הפוסקים דאין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת ומה גם כשאומר שלא שהה ושלא דרס אע"ג דכתבו הפוסקים דבכה"ג אמרינן כל מילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' כו' מ"מ ז"א אלא חומרא מדרבנן דלא שכיח כ"כ שישכח אם שהה או דרס וא"כ אע"ג דיש לבהמות חזקת איסור מ"מ יש כנגדו רובא דשחט שפיר ורובא עדיף מחזקה רק כיון דשכיח ג"כ דכל שא"י ה"ש שיארע לו כמה קלקולים בלא ידיעתו והוי מיעוטא דשכיחא החמירו חכמים לצרפו לחזקה ולכן ע"א נאמן עליו ובזה הי' נראה ליישב מה שנתקשו הראשונים במאי דקיי"ל רוב מצויים א"ש מומחים הם למה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ועי' ברשב"א בתה"א וברא"ש פ"ק דחולין ולפי מ"ש הוה א"ש דכיון שאפי' ידוע שא"י ה"ש אין זה ודאי שקלקל שחיטתו ועכ"פ לא חמיר יותר מספק השקול ולכן בהצטרף לזה הך סברא דרוב מצויים א"ש מומחים הם הוי כמיעוטא דמיעוטא לחוש שמא הוא ממיעוט שא"י ה"ש ושמא נתקלקל שחיטתו אבל בדברי הט"ז (סי' ט"ז ס"ק יג) מבואר להיפוך מדבריו דגדול שא"י רוב מעשיו מקולקלים יעו"ש ומ"מ אין דבריו מוכרחים כ"כ וגם לענ"ד לא גרע מחש"ו דמבואר בפ' כ"ה (פ"ו א') דדווקא ר"מ ס"ל דרוב מעשיהם מקולקלים אבל חכמים דאוסרים לשחוט אחריהם מוכח דאין זה בגדר רוב ומ"ש הט"ז דבחש"ו מיירי ביודעים ה"ש לא ידעתי מה ידיעה שייך בחרש שאינו שומע ואינו מדבר וגם בשוטה דדעת שוטים אינו כלום ומ"מ גם לפמ"ש עדיין אין קושיית הפרמ"ג מיושב למה מועיל בחש"ו אחד עומד ע"ג דבהו לא שייך לומר רוב מעשיהם מתוקנים וכמ"ש התו' פ' כ"ה שם דלרבנן מספקא להו אי רוב מעשיהם מתוקנים או לאו וא"כ אכתי קשה למה מועיל ע"א ובאמת מלשון המשנה רפ"ק דחולין חש"ו ששחטו ואחרים רואים אותם י"ל דמיירי ששנים רואים אותו ואין די בא' והא דנקט במתני' בפ' כ"ה חש"ו ששחטו בינם לבין עצמם ר"מ כו' י"ל דמשום ר"מ נקט הכי דאם אחד רואה ששחט שפיר נהי דלא מהימן מ"מ מידי ספק לא יצא וגם ר"מ מודה שאסור לשחוט אחריהם:

כ״טוהנה בפ"ק דחולין (ג' ב') ת"ר שחיטת כותי מותרת בד"א כשישראל עע"ג כו' מוכח דדי בא' שראה אותו אף דכותי חשיד אל"ע וכאן לא שייך דילמא שחיט שפיר כיון דחשיד אל"ע חשיב כודאי כמ"ש התוס' בפ"ג דעירובין (ל"ז א') ד"ה מיחל כו' דכותים ודאי דלא מעשרי כיון דחשידי אל"ע ולא חשיב ספיקא כלל ע"ש וא"כ היאך נאמן ע"א ולפי מ"ש התוס' שם דגם רבא מודה דבדיעבד מותר לאכול גם בלא חותך כזית בשר כו' דמדמו לה להא דנמצא בצד בור של יין אם אין לו מלוה עליו הוה א"ש אבל הא גופא קשי' לי כיון דע"א א"נ באתחזק איסורא מ"ט יהא נאמן ולא שייך לומר דכל שבידו לשחוט כהוגן נאמן כיון דחשיד אל"ע וחשיב כודאי כמ"ש וגם מדברי כל הפוסקים משמע דאסור בדיעבד בלא חותך כזית בשר כו':

ל׳ונ"ל ליישב קושיית הגאון פרמ"ג דהא דמהני אחד עע"ג ומעיד ששחט כהוגן משום מיגו הוא דהא ודאי מיירי כשהאחר הוא מומחה ויכול לשחוט דאל"כ מנא ידע דשחיט שפיר וכמ"ש באמ' המ"מ ששחט בפני יודע וא"כ נאמן מיגו שהי' אומר שהוא עצמו שחט דודאי היה נאמן דדבר שהוא בידו נאמן לכ"ע וא"כ נאמן ג"כ להעיד שאחר שחטו כהוגן וראי' לזה מהא דאיתא בר"פ האשה רבה [פח א] אי קסבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים משום דבידו לתקנו הרי בפירוש אף בדבר שאינו שלו כל שבידו לעשות דבר המתיר בלא דעת חבירו נאמן להעיד עליו שהוא מתוקן וא"כ ה"ה גבי חש"ו ששחטו, ומ"ש הפרמ"ג דכל שהוא נגד הרוב אף בדבר שבידו א"נ אע"ג דנאמן לגבי חזקה דרובא עדיף מחזק' יעו"ש אין דבריו ברורים לענ"ד דאע"ג דבאמת רובא עדיף מחזקה מצינו דאף דאין ע"א נאמן נגד החזקה מ"מ נאמן נגד רובא דהא כ"ע מודו דאם יש כאן בחנות י' בהמות טריפות ואחת כשירה דמעשים בכל יום דהטבחים נאמנים לומר דבשר זה מכשירה הוא, ואף דלשיטת הרא"ש י"ל דבר זה דכיון שהם בעלים לגבי' גם בחזקה נאמן אע"ג דלית לי' מיגו וה"ה נגד רוב מ"מ לשיטת רש"י ותו' דהטעם דכל שבידו נאמן הוא משום מיגו זה לא שייך התם ומצאתי בתשו' נוב"י [חאה"ע סי' סט] שעומד בזה היאך נאמנים הקצבים באם יש רוב טריפות בחנות וע"ש שכתב דבר חדש דמאי דאמרינן רובא עדיף מחזקה היינו דוקא אם כבר נעשה מעשה לסלק החזקה אלא שמסופקים אם נעשה בהכשר כמו בהא דפרה אדומה שמשם הוכיחו התו' דרובא עדיף מחזקה דשם מעשה ההזאה נעשה כבר רק שאנו מסופקים אם נעשה בהכשר היינו שמא הפרה טריפה חזקה גריע מרובא אבל אם מסופקים אם נעשה המעשה כלל לסלק החזקה הראשונה חזקה זו אלימתא היא טפי מרובא וא"כ אף דע"א א"נ נגד חזקה כזו מ"מ נגד רובא דגרע מיני' נאמן ולענ"ד דברים אלו דחויים הם דהא מוכח דגם נגד חזקה שנעשה מעשה רק שמסופקים אם נעשה בהכשר ג"כ אין ע"א נאמן כדמוכח ברפ"ק דגיטין [ב ב] בהא דשליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ דפריך התם דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא יעו"ש ובתוס' שם אע"ג דכבר נעשה מעשה כתיבת הגט רק שמסופקים אם נעשה בהכשר אפ"ה מיקרי אתחזק איסורא דאין ע"א נאמן עליו א"כ ה"ה ברובא כה"ג דעדיף מיניה ג"כ אינו נאמן, וע"ש מ"ש עוד טעם למה נאמן הקצב בזה משום שכל שלא נתערב הבשר הוי כבידו דבידו לשמור שלא יתערב יעו"ש ושם הוכיח ג"כ דנגד רובא דליתא קמן ג"כ ע"א נאמן מאשה דהכ' אומר וספרה לה וגו' אף שרוב ימיה טמאים וא"כ מתורץ קושיית הפרמ"ג בהא דח"שו אף דרוב מעשיהם מקולקלים:

ל״אעוד יש לי מקום עיון לענ"ד בהא דאיתא בפ' כל היד (יג ב) החרשת והשוטה כו' אם יש להם פקחות מתקנות אותם והם אוכלות בתרומה כו' וקשה דהא תינח אם לא ידענו שנטמאו אלא על פיהם א"ש דנשים נאמנות דהפה שאסר כו' אבל אם ידענו שנטמאו היאך נאמנות נשים לתקן אותה דבכה"ג לא שייך מיגו ולא משום דהוי בעלים דנאמנות על שלהם כסברת הרא"ש, הגם שיש לדחוק לשיטת הרא"ש דזה ג"כ נקרא בעלים כיון שמוסרים אותם לנשים לתקן אותם הוי כמו שומר שמוסרים לידם אבל לשיטת התו' קשה והי' נראה לתרץ דגם להתו' א"ש דאזלי לשיטתם בר"פ האשה רבה שם במ"ש הש"ס בטבל משום דבידו לתקנו והקשה מנדה שהתורה אמרה וספרה לה וגו' אף שאין בידה לעשות שיפסוק דמיה ותי' דשאני נדה שאינה מוחזקת לראות כל ימיה וממילא דרכה לפסוק יעו"ש אבל עדיין קשה למ"ד ווסתות דאורייתא משום דאמרינן אורח בזמנו בא וכודאי ראתה חשבינן לה כמ"ש התו' בפ' כל היד טו א] ד"ה אפי' הגיע כו' דלמ"ד ווסתות דאורייתא לאו ספיקא הוא כו' וא"כ אשה שיש לה ווסת קבוע היאך נאמנת לומר ששינתה ווסתה וגם על דברי התו' שכתבו דלכך נאמנת אשה בעצמה משום דדרכה לפסוק דמיה קשה מהא דאיתא בפ' בא סימן [סט ב] ת"ר כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים כו' ונאמנת אשה להחמיר ולא להקל כו' ומסיק שם ואבע"א ר"ש היא ולאחר הפרק ולית לי' חזקה דרבא כו' הרי דלאחר הפרק דדומה ממש לאשה נדה דדרכה לפסוק ימי ראייתה כמו כן לאחר הפרק דרכה להביא שערות נהי דלא סמכינן אהך חזקה למחשבה כודאי הביאה סימנים כמו שסובר רבא עכ"פ לא גריעא מנדה שא"י אם פסקו דמיה שהרי הרבה נשים ששופעות יותר מכפי הרגילות ואפ"ה נשים נאמנות, ונלע"ד ליישב זה דנדה שאני דכיון שכל הנשים דרכם בכך לראות דם בזמן מיוחד ואח"כ פוסקות א"כ הרי יש בה זמנים שונים זמן שהיא טמאה וזמן שהיא טהורה והיא דומה לחנות שיש בה טריפות וכשירות ולא נתערבו שהטבחים נאמנים לומר זה כשר וזה טריפה אף דרוב טריפות שאין זה בגדר אתחזק איסורא שהרי גם היתר נתחזק ואינו רק מברר ומודיע לנו איזה היא הכשירה א"כ ה"ה בנדה לכן גם נשים נאמנות בזה משא"כ בהא דכל הנבדקות דלא שייך בזה זמנים מתחלפים תמיד שמתחילת לידתה היא קטנה בלא שערות וא"י לנו כלל אם נשתנה זמן קטנותה כלל ושמא לא הגיע עדיין זמן שינוי שלה ונוכל לומר שזהו כוונת התו' בר"פ האשה רבה שהבאתי למעלה שכ' דנדה לא מקרי' אתחזק איסור' דלא אתחזק שתרא' לעולם וכוונת' כמ"ש ובזה מתורץ לנו ג"כ הסוגי' דבפ"י יוחסין (ע"ג ב') ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתן כו' ופרש"י נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ולוי ונתין וממזר ע"ש דלכאורה גם זה צ"ע דכיון דבמקום דאתחזק איסורא אין נשים נאמנות א"כ רובא דעדיף מחזקה כ"ש אבל לפי מ"ש א"ש כיון דבאמת לא נתערבו הוולדות והאשה המילדת אצלה לא נולד ספק בתערובות מעולם א"כ הוה כמו מבררת כל דבר מי הוא והוי כב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן דנאמנת לומר זה חלב וזה שומן אך מצאתי בתשובת ר"י מינץ (סי' ס"ו) שהביא בשם האגודה פ"ב דקידושין שכ' בהא דאמר ג' נאמני' על הבכור כו' שמעתי פוסקים מכאן שמאמינים לאדם דבר שהוא עוסק בו ולא אחר כי הכא דחיה נאמנת ונ"מ לחירופים וגידופים הנעשים בבהכנ"ס של נשים דנאמנות להעיד עכ"ל ולפמ"ש אין משם ראי' לענין להוציא ממון דבעינן מדין תורה עדות כשירים דש"ה דיש כאן ודאי בכור וכהן ולוי כו' ואינה אלא מבררת לנו מי הוא כל אחד דבכה"ג כל אדם נאמן לגבי איסורים ומצאתי מקור לדברי הגאון מהר"י מינץ בדברי הר"ן בפ' בתרא דקידושין שם במאי דקאמר שם בש"ס גבי חיה בד"א שלא קרא עליו ערעור כו' וקאמר שם ואבע"א ערער חד וכי אמר ר"י אין ערעור פחות מב' ה"מ היכא דאיתא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות חד נמי מהימן וכ' שם הר"ן דה"ט משום דדווקא במקום שע"א נאמן מדינא במילתא דעבידא לגלויי אבל כאן אין החיה נאמנת אלא משום דע"פ רוב א"א בלא"ה מ"ה יכול אחד להכחישה אפי' אחר שהעידה עכ"ל הרי מבואר כדברי הר"י מינץ דבאמת מדינא אין החיה נאמנת רק משום דא"א להיות עדים כשרים עומדים אצל האשה בשעת לידה אבל גם דברי הר"ן צריכים ביאור דלמה יגרע מטבחים בחנות שנאמנים לומר בשר זה כשר הוא וכמו שנתבאר דכיון שיש שם בשר כשר בודאי נאמנים והוי כלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא דקיי"ל דע"א נאמן עליו מדינא וראיתי שהב"ש סי' ד' סעי' לד) הרגיש בזה וכת' דאפשר דס"ל דגם בכה"ג אין אשה נאמנת וצ"ע מנלי' הא, ולענ"ד הוא תמוה דלפ"ז בב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן נאמ' ג"כ דאין נשים נאמנות לומר שזה שומן ומעשים בכל יום דמאמינים לנשים בזה ואפי' ברוב איסור ומיעוט היתר ועל הרוב צרכי הבית מוטלים עליה ואין מצריכים להיות שם עד כשר [ועי' ט"ז סי' קכז ס"ק ו באריכות מזה], שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בס' עצי ארזים [שם ס"ק סג] שעמד ג"כ בזה דכיון דלא אתחזק לא איסורא ולא התירא אפי' אשה נאמנת לומר זה מותר וזה אסור והשיג שם על הב"ש שחילק בין ע"א לאשה וכ' שם ג"כ דלשיטת הרמב"ם החיה נאמנת מדינא ולא מצד התקנה וגם נשים אחרות נאמנות בזה ובש"ס דנקט חיה אורחא דמילתא נקט אך מ"ש שם דלשיטת הר"ן דסובר שמדינא לא הייתה נאמנת ה"ט משום דמן התורה ספק ממזר מותר בב"י וכל אחד עומד בספק ממזר אי לאו התקנה לא היתה נאמנת איני יודע מה הועיל בזה דלפ"ד בב' חתיכות של חלב ושל שומן דג"כ כל אחד אסור מה"ת כ"ז שלא נודע איזה היא החלב משום דאקבע איסורא ובכה"ג לכ"ע ספיקו אסור מה"ת ואפ"ה ע"א נאמן עליהם וכן אשה וכמ"ש גם דבריו עצמם תמוהים דכמו שכל א' עומד בספק ממזר כמו כן כל אחד עומד בספק כשר דמה"ת מותר בב"י וגם בממזרת:

ל״בולכן היה נלע"ד ליישב דברי הר"ן דאזיל לשיטתי' בגיטין פ' התקבל בסוגיא דשליש שכ' דדבר שבערוה דבעינן ב' עדים גם בלא אתחזק איסורא בעינן שנים ע"ש, ועי' בס' פתח הבית באריכות שהוכיח כן שיטת הר"ן ויישב שם מאי דמשמע מדבריו בכ"מ דגם בדבר שבערוה בעינן אתחזק איסורא וגם מוכח במס' קידושין (סו א) דלענין להעיד שזה ממזר כו' הוי ג"כ דבר שבערוה דבעינן שנים וכמ"ש מזה ג"כ בס' הנ"ל ואכ"מ, א"כ א"ש דמדינא אין החי' נאמנת רק משום דא"א בלא"ה האמינוה חכמים ואין זה בגדר עקירת ד"ת כמ"ש התו' בר"פ האשה רבה דהא דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה משום דמתוך חומר שהחמרת כו' דייקא ומנסבא כו' היינו דבדבר שיש קצת סמך וסברא האמינוה חכמים ואין זה בגדר עקירת ד"ת יעו"ש[*] וא"כ ה"ה בנ"ד יש קצת סמך וסברא להאמין לחי' משום שא"א בלא"ה להעמיד עדים כשירים בעת הלידה ובכעין זה אמרינן שמסרו הכתו' לחכמים כפי הנראה בעיניהם אבל לשיטת כמה פוסקי' הסוברים דגם בדבר שבערוה בעינן אתחזק איסורא ובלא"ה נאמן ע"א מה"ת גם כאן נאמנת החיה מדינא, וא"ש ג"כ סוגיית הש"ס במה דקאמר ה"מ היכא דליכא חזקה דכשרות כו' די"ל דמיירי שהיה שם בעת הלידה ג"כ ע"א והוי כבאו בב"א לב"ד דבכה"ג אין ע"א נאמן להתיר ולפמ"ש בשיטת הר"ן יש מקום לדברי מהר"י מינץ שהבאתי דגם בממון מועיל עדות נשים במקום דא"א בלא"ה ויש טעם וסברא ודוק: ע"כ הג"ה]

ל״ג[ומדברי התו' אלו משמע דס"ל ג"כ דבדבר שבערוה לא בעינן אתחזק איסורא דהא התו' בפ"ב דכתובות [ךז ב] כ' דחזקה דאשה דייק' ומנסבא מגרעא לחזקה דא"א ע"ש ד"ה תרי ותרי כו' וא"כ למה הוצרכו התוס' כאן לטעמא דיש קצת סברא וטעם כו' יכולים חכמים לתקן והא מדינא נאמן בזה ע"א דהוי במקום שאין כאן חזק' א"א כיון דחזקה דדייקא ומנסבא מגרע' להך חזקה ודוק:]

ל״דכא) ובהיות כן יש לתמוה הרבה על הדינים הנזכרים בסי' ל"ט והוא דבסעי' י"א שם כ' בודק שהוציא ידו ואמר טריפה ואח"כ הכניס אחר ידו ולא מצא טריפות הראשון נאמן ולמה יהי' ע"א נאמן במידי דאתחזק התירא דנשחטה הותרה ומקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש (כלל כ' סי' יט) וי"ל דהרא"ש לשיטתו אזיל דכל שבידו היינו לשומרו דהוי כבעלים וא"כ י"ל דהוא בודק הממונה מן הקהל או שהבעלים מסרו לו לבדוק בודאי נחשב כבעליו לענין זה אבל לשיטת רש"י ור"ת דס"ל דדווקא בדבר שבידו לאוסרו ממש ומשום מיגו א"כ קשה למה נאמן כאן ויותר קשה לפי מ"ש הש"ך (סי' קך"ז ס"ק א') שדעת המחבר שם להלכה כשיטת רש"י ור"ת ולא כהרא"ש א"כ למה העתיק כאן בסי' ל"ט דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל להלכה שוב ראיתי שהפרמ"ג במשבצות (שם ס"ק י"ט) עמד בזה ולכן הי' נלע"ד ליישב זה דלק"מ דבכה"ג לכ"ע ע"א מהימן ע"פ מה דאי' בפ' האומר בקידושין (ס"ו ב') בפלוגתא דר"ע ור"ט גבי מקוה דקאמר שם בעל מום פסולו ביחיד וקאמר אביי דאפי' היכא דמכחיש לי' מהימן משום דא"ל שלח ואחוי לך כו' וכן כתבו התוס' שם דמכאן משמע דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו ואפי' ע"א מכחישו וכ"פ ביו"ד (סי' קך"ז סעי' ג') בהג"ה וא"כ א"ש כאן דלכך נאמן הבודק שבשעה שאומר שמצא הטריפות יכול לברר ולהראות לכל שאף שהשני לא מצאו אמרינן שמא בהוצאות ידו העבירה הראשון או השני בהכנסת ידו וכמ"ש הש"ך שם אבל ראיתי שהט"ז (סי' קך"ז ס"ק ט') במ"ש בוא ואראך כו' וז"ל פי' שצריך לילך עמו אבל עם הלך ולא מצאו אין כאן איסור כלל עכ"ל שמשמעות דבריו שמפרש שמ"ש דבמקום דאיכא לברורי נאמן ע"א היינו שצריך לילך עמו שיראנו לו אם האמת כדבריו ואסור לאוכלו בלא ראות אבל אם אח"כ לא מצא ולא ראה האיסור אף שהי' יכול להיות אמת כדברי העד א"י לאוסרו וא"כ הא דסי' ל"ט בדין בודק עדיין אינו מיושב כיון שלא מצא הסירכא עוד אבל דבריו צ"ע לענ"ד דא"כ קשה פשיטא דבמקום דאיכא לברורי בקל ודאי דצריך לברר וכי טח מראות עינינו לילך ולראות והרי אפי' בכל התור' דאזלינן בת"ר וכן בס"ס דקיי"ל דמותר במקו' דאיכא לברורי צרי' לברר כמ"ש הש"ך (סי' ק"י) בכללי ס"ס ובכ"מ וגם מאי דקאמר בש"ס שם בע"מ פסולו ביחיד דאין זה בגדר פסולו ביחיד כיון שמברר דבריו לכל וכ"ע עדים בדבר ובחנם הוצרכו התוס' לומר שמכאן משמע כו' ואפי' א' מכחישו כו' דודאי כל מה שיכולים לברר צריך לברר וכמ"ש ברפ"ק דחולין בהא דרוב מצויים א"ש מומחים הם דאי איכא קמן צריך לברר, שוב ראיתי שגם הב"י (סי' קך"ז) העתיק דין זה בשם התוס' דפ' האומר וכ' ג"כ כדברי הט"ז וז"ל אבל בדבר שיכול להתברר כגון שא"ל שנגע שרץ בטהרותיך כו' בהא ודאי יש לחוש לדבריו ויש לבדוק כו' והתימא שבתוס' שלפנינו שם ליתא כלל הך לישנא אלא כמ"ש למעלה אבל כבר כתבתי שמשמעות הש"ס אינו כן גם מאי דמחלק התם בין בע"מ לבן גרושה לפי דברי הב"י והט"ז צריך לפרש דהיינו דבבן גרושה אפי' יאמר ע"א שיכול לברר א"צ לברר וזה ודאי אינו דאע"ג דבפ"ב דכתובות (כ"ח א') ובמס' קידושין (ע"ג ב') מבואר שם דבעדות בן גרושה ע"א א"נ כלל ואפי' לבדוק א"צ שאין ערעור פחות משנים וכמ"ש התוס' שם בפ"ב דכתובות דע"א גרע מקול דבקול אחתיני' עד שיבדוק משא"כ ע"י ע"א היינו דווקא במקום שאינו יכול לברר בקל אבל אם יכול לברר בקל כגון שאומר שיש ב' עדים לפנינו שיודעים שהוא בן גרושה ודאי דאין סברא שלא לחוש לכך כמו שהוכחתי דאפי' ברובא דעדיף מחזקה לא אזלינן בתר זה במקום דאיכא לברורי כ"ש במקום חזקה וא"כ מה בין בע"מ לבן גרושה דהא בהך גוונא דבע"מ שיכול להראות מיד גם בבן גרושה הדין כן אבל העיקר נלע"ד שהכל תלוי בשעת אמירתו של העד אם יהי' אז יכול לברר להראות לנו הדבר ולכן נאמן ע"ד שאמרו כל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי ולכן נאמן אפי' אחר מכחישו ר"ל אף שבשעת שהאחר מכחישו כבר אינו יכול להראות לנו כגון בנידון הסירכא שהוסרה כבר דמ"מ כבר החזקנו עדותו והי' נאמן משום דבאותה שעה הי' יכול לברר כמ"ש וכן הא דבע"מ יש לפרש ג"כ דהיינו שהוא עובד עבודה והעיד עליו ע"א שהוא בע"מ ואח"כ הלך לו הכהן העובד בזה אמרינן כיון שבשעה שהי' מעיד עליו הי' יכול לברר אמרינן דמסתמא העיד אמת ועבודתו פסולה משא"כ בבן גרושה כל שהעיד סתם ואפי' אמר שיש ב' עדים שיודעים בו ואח"כ אזלו לעלמא כיון שאין הדבר מתברר מעצמו מיקרי אומר שקר וכמ"ש עדים בצד אסתן ותאסר ומ"מ עדיין אינו מיושב דכ"ז שייך רק בבע"מ דודאי מרתת לשקר במה שיכולים תיכף לברר שקרו ולראות אם יש בו מום או לאו[*] משא"כ בדין הסירכא דשפיר יכול לתרץ דבריו ולומר שהי' סירכא אלא שהעבירה בהוצאות ידו וכמ"ש שם בש"ע וא"כ לא שייך כאן סברא דלכך מהימן:

ל״ה[הג"ה מב"המ בתשובה שכתבתי אודות השו"ב דיאשינאווקא שאמר עליו הרב דעירו שא"י ה"ש ולא חש לדבריו והלך ושחט בכח בעלי זרוע שהחזיקו בידו עד שאחר זמן רב כמו חצי שנה בא לפני רב אחד ונטל קבלה) מלבד כמה ריעותות שנמצא עליו מה שאוכ"מ ויבואר בתשובת אא"מו הגאון נ"י לקמן אודות השו"ב הזה) דנתי ג"כ כעין זה דמאי דאמרינן בע"מ פסולו ביחיד משום דא"ל שלח ואחוי היינו אפי' כשעתה אינו לפנינו כיון שבשעת אמירת העד היינו יכולים לברר הדבר נאמן עליו ע"א משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי ולא משקרי אינשי דאל"כ מה בין הא דבע"מ להך דבן גרושה וכמ"ש אא"מו הגאון נ"י וא"כ הך שוחט נמי פסולו ביחיד בשעה שהעיד עליו הרב שא"י, ה"ש) ועי' ט"ז סי' א' ס"ק ו') נאסרה שחיטתו משום דאז באותה שעה הי' מילתא דעבידא לגלויי ונאמן ע"ז עד אחד (אפי' אם אינו חכם העיר) וא"כ כל מה ששחט מאותה שעה עד זמן שנטל קבלה ודאי אסורה שחיטתו וגם כל הכלים שנשתמשו בהם מאותם השחיטות אסורים ואף שאח"כ כשבא לפני החכם האחר נמצא שיודע ה"ש אין לנו להוציא את העד המעיד שא"י ה"ש מחזקת כשרותו וחזקה דלא משקר במילתא דעבידא לגלויי כיון דשהה זמן רב ערך חצי שנה ביניתים אמרינן השתא הוא דלמד ועד עתה לא ידע בפרט שהדברים מוכיחים כן דאל"כ למה סירב זמן רב כזה ולא שמע לקול מורים הרבנים שגזרו עליו שלא ישחוט עד יבורר דינו והי' לו לבוא מיד לפני הרב המסמיך אותו לברר עכ"פ) על אחד מהריעותות שהוציא עליו הרב דעירו) ששקר ענה בו שא"י ה"ש אין זאת אלא רגלים מוכיחות שידע בנפשו שא"י ה"ש וידע בטוב שכבר נכשל בעמדו לפני הרב שלו ולא ידע להשיב ואיחר זמן זה עד שחזר ולמד ה"ש ואז בא לפני הרב ליטול קבלה, והארכתי שם בזה ואכ"מ: ע"כ הג"ה]

ל״וכב) ושם (סי' לט סעי' טז) הקונה ריאה ומצא בה סירכא ואמר שלא כסידרן הייתה והמוכר אומר כסדרן הייתה כיון שבא הראשון לב"ד כו' מוכח ג"כ דע"א נאמן ושם לא שייך סברת הרא"ש משום דבידו והוי כבעלים דהא אינו בעלים רק על הריאה לבד וע"ש בט"ז וש"ך דאם בא הקונה לב"ד תחילה אסורה, ודין זה מקורו מתשובת רשב"ץ, וי"ל דהוא סובר כשיטת הפוסקים הסוברים דע"א נאמן לאסור אפי' במידי דאתחזק התירא וכמ"ש אבל הב"י שהביא דין זה בש"ע והוא פסק בסי' קכ"ז כשיטת רש"י ותוס' והרא"ש כמש"ל קשה' וחכם אחד אמר לי שי"ל דכיון דחכמים הצריכו בדיקה וכיון שבא ע"א ואמר שמצא בה סירכא הוי כלא נבדקה, אבל דברים אלו דחויים הם דהא אנן קי"ל דנאבדה הריאה כשירה בהפ"מ ועוד בהא דקונה ריאה לא שייך סברא זאת דהא שם נעשה כתיקון חכמים וכבר נבדקה רק שאח"כ אומר הקונה שמצא בה סירכא, וראיתי בס' דרך חיים שנדפס מחדש שעמד ג"כ בקושי' זו ותי' ג"כ כיון שתקנו חכמים לבדוק הריאה שוב לא מיקרי אתחזק היתירא ובמקום דלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא נאמן ע"א ע"ש ודברים אלו תמוהים דאטו משום דחכמים הוצרכו לבדוק הריאה שוב יצתה מחזקת נשחטה הותרה דא"כ היאך יפרנס לנו מ"ש בש"ס בבא זאב ונטל הריאה דתלינן בזאב וקאמר שם בש"ס בפי' הטעם משום דנשחטה הותרה ולפי דבריו כיון שלא נבדקה הריאה לא שייך זה וגם לדבריו למה קיי"ל בנאבדה הריאה כשר בהפ"מ וכבר מבואר בירושלמי הובא בש"ך (סי' י"ט ס"ק ב) לענין ברכת השחיטה דחזקת בני מעיים כשרים הם וגם בהמה היאך שחטינן ביו"ט דמבואר במס' ביצה פ' המביא משום דאתחזק היתירא אלא וודאי אע"ג דחכמים הצריכו בדיקה לריאה אינו אלא לכתחי' היכא דאפשר ולא יצתה בכך מחזקת היתר דידה:

ל״זכג) שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בס' לבושי שרד (סי' לט) שהאריך הרבה בענין זה ועמד בקושי' הנ"ל בהא דקונה ריאה והעלה שם דבאמת הבהמה אינה אסורה אלא לקונה דשוי' אנפשי' חד"א והריאה כיון שהוא בעליו נאמן עליו ואסורה הריאה לכל אדם והבהמה עצמה מותרת לכל אדם רק לקונה אסורה ודברים אלו קשים כתורמוס דהיאך אפשר לומר שהבהמה עצמה שאנו אוסרים ריאה שלה מחמת נאמנות הבעלים לכל אדם יהיו הם אסורים באכילת הריאה ומותרים באכילת הבשר של אותה הבהמה ולא מצינו דבר כזה בש"ס ופוסקים ואין זה דומה למחלוקת האחרונים הנז' בס' בית הלל ופר"ח (סי' קי) בבהמה טריפה שנתערבה וחציה פירש וחציה נשאר בקביעות דיש סוברים דחציה שפירש מותרת והנשאר בקביעות אסורה דשם עיקר האיסור הוא רק מחמת ספק משא"כ בזה כיון שמחזיקים הריאה אסורה לכל אדם מצד נאמנות הקונה והרי היא אסורה מתורת ודאי ולא מספק וא"כ היאך אפשר להתיר שאר הבשר והיאך לא היו הפוסקים מזכירים זה וגם המחבר והרמ"א היאך לא הזכירו דבר חדש כזה ולא כתבו לחלק דשאר הבשר מותר אבל לפי מ"ש למעלה דהטעם משום שבשעת עדותו היה יכול לברר הדבר דבכה"ג ע"א נאמן א"ש הכל:

ל״חכד) ומעתה נחזי אנן בנ"ד לפי כל השיטות שנתבארו למעלה מאחר שנתברר בראיות ברורות דנקובת הוושט לאו נבילה מקרי' אלא שחיטתה מטהרתה א"כ הוי' ממש דומי' דהא דהקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא דלפי פסק הש"ע בסי' קכז דאין ע"א נאמן במידי דאתחזק היתירא ובכה"ג שנולד הספק אחר שחיטה ולא נודע דאתיילד ריעותא מחיים ובכל ספק אמרינן נשחטה הותרה א"כ אין ע"א נאמן כי אם בדבר שבידו לאוסרו לפי שיטת רש"י ותוס' ומרדכי ופשטות לשון הש"ע שם או משום שהדבר מסור בידו דהוי כבעלים דידי' שנאמן עליו ע"פ שיטת הרא"ש וא"כ בנ"ד שהי' איש אחר שעבר וראה מרחוק ולא הי' הדבר מסור בידו כלל א"כ וודאי דאין ע"א נאמן בזה אם לא כשיאמר לבעליו אתה בעצמך ידעת רגלים לדבר, ובנ"ד שהמשרתת הכחישה אותו ואמרה אם הי' מחט הייתי רואה בעצמי לא גרע מאם אומרת איני מאמינך א"כ אין בזה חשש כלל וגם לפי מ"ש למעלה שהי' בידו לברר בעת עדותו ג"כ לא שייך בנ"ד שבשעת עדותו כבר נאבד הוושט וא"י לברר כלל אכן לפי שיטת הרשב"א ושאר פוסקים שהביא הש"ך בסי' קכ"ז דע"א נאמן באיסורים אפי' בדבר דאתחזק בהיתיר כ"ז שאין מכחישים אותו בבירור יש לאסור בנ"ד וכן לפי משמעות הש"ע והאחרונים שתפסו בפשיטות דנקובות הוושט נבילה, אע"ג דנתבאר דמ"מ לא מיקרי אתחזק איסורא דאין הסימנים עומדים בחזקת נקובים מ"מ הוי כלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא דע"א נאמן עליו כמש"ל:

ל״ט[הג"ה ומדי דברי בענין זה ראיתי להזכיר מאי דתמוה לי בדברי הגאון בעל ח"ד בס' קכ"ז שתמה ג"כ על דברי המחבר (בסי' לט) בהך דבודק שאמר טריפה ובהא דהקונה ריאה, וכ' שיש לחלק דדוקא בדבר שהי' לו חזקת היתר בבירור אמרינן דאין ע"א נאמן עליו אבל לומר שהבהמה טריפה שלא הי' לה חזקה מבוררת להיתיר נאמן העד דהוי כמעיד בדבר דלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא, והוא תמוה לענ"ד שהוא נגד סוגי' דפ' הניזקין גבי לבלר שאמר ס"ת שכתבתי לפ' אזכרות שבהן לא כתבתי לשמן דקאמר שם דאם הס"ת ביד הלוקח א"נ והיינו משום שכבר יצא מתח"י אמרינן דהוחזק בכשרות' ומה חזקה ברורה הייתה שם ודומה ממש לקונה ריאה בשוק דג"כ יצתה בהיתר מתח"י הבודק' ועוד דהא הך חזקה דבהמה שנשחטה הותרה היא חזק' מבוררת לפי מאי דקיי"ל דגבינות שנעשו מבהמה טריפה הם כשירות מטעם שכ' מקינון הובא ברשב"א וראש ופוסקי' דהוי חזקה דאתי' מחמת רובא, גם מהא דקיי"ל דאין ע"א נאמן להוציא ערעור על כהן לומר שהוא בן גרושה וכדומה דה"ט משום דהוא נגד חזקה דכל אדם בחזקת כשרות עומד, אע"ג דג"כ הוי חזקה שלא נתבררה אלא דאתי' מחמת רובא דרוב ישראל חזקת כשרות, ובאמת צ"ע בהא דהקונה ריאה בשוק עכשיו שממנים בודק ידוע והבודק אזיל לעלמא כיון שמעמידים אותו בחזקת כשרותו א"כ הבודק ודאי עשה כהוגן וכאלו העיד לפנינו שלא הי' בה שום טריפות א"כ בלא"ה אין הקונה נאמן להכחישו ואפי' באו בב"א לב"ד קיי"ל דהוה כבהמה שלא נבדקה ובהפ"מ כשר, ועכ"פ נראה ברור דאם בדק אחד ריאה ואזיל לעלמא ואח"כ מצא אחד נקב בריאה באופן שאנו מסופקים אם נעשה בה עתה אחר השחיטה דאפי' ליכא במה לתלות ואפי' נראה יותר שהי' הנקב מחיים שיש להכשיר כיון שיצאה בהכשר מיד הבודק וראי' לזה מהא דאי' בסי' י"ח בסכין ששחט בו ובדקו אחר שחיטה ושוב נמצא בו פגימה דאפי' לא שיבר בו עצמות וליכא מידי למתלי בי' כשר דאמרינן שיבר בו עצמות ולאו אדעתי' כמ"ש הט"ז שם דהטעם משום שיצא בהיתר וא"כ כ"ש בבדיק' הריא' שכבר הוחזקה הבהמ' בכשרות משנשחטה וזה ברור:]

מ׳כה) ומעתה נשאר לנו לברר בנ"ד שנתערבו כבר האווזות ביחד דמן התורה הם בטלים ברוב רק דמדרבנן אין להם ביטול מטעם חהר"ל או דבר שבמנין דנראה ברור אם הי' מעיד אחר שכבר נתערבו האווזות וא"כ לא שייך כאן דבר דאתחזק באיסור לכל השיטות שביארנו דכיון דמן התורה בטל ברוב וחזר האיסור להיות היתיר כמ"ש הרא"ש בפג"ה א"כ לפי הפסק המבואר בש"ע אין ע"א נאמן עליו לאוסרו בדבר שאינו בידו אפי' היכא דאין שום אדם מכחישו כלל ואין כאן חשש אלא לחוש לדעת הרשב"א וכמה פוסקים שהביא בש"ך דס"ל דע"א נאמן אפי' בדבר דאתחזק בהיתר לאוסרו אם הבעלים שותקים מחמת שאינם יודעים בירור הדבר וכיון שהוא עצמו איסור דרבנן וודאי דכדאי הם הנך רבוותא רש"י ותוס' והרא"ש והמרדכי ושאר הרבה פוסקים הסוברים דאין ע"א נאמן בזה ולא יהא אלא כספיקא דרבוותא הוי ספיקא דרבנן ואע"ג דקיי"ל ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות אסור היינו דווקא בדבר שספק איסור בגופו דאסור מה"ת קודם שנתערב וכבר נאסר מה"ת לדעת הסוברים ס"ד לחומרא מה"ת ושוב אינו מועיל מה שנעשה דרבנן ע"י תערובות משא"כ בנ"ד שלא הי' כאן מקום ספק כלל עד שבא ע"א והעיד בדבר ומעולם לא נאסר מה"ת וודאי דיש להתיר לכ"ע ועוד דדעת כמה פוסקים דכל ספק איסור שנתערב ונולד הספק אחר שנתערב מותר כמ"ש בפרמ"ג בדיני ס"ס ובחיבורי בית יצחק הארכתי בזה הנלע"ד כתבתי: