בנין עולם, יורה דעה י״דBinyan Olam, Yoreh De'ah 14
א׳לכבוד בני הרב הגדול חו"ב ומפורסם מוה' יוסף נ"י רב דק"ק ליסקאווא:
1
ב׳בענין האי עובדא שבא לידך בפרה שנפתח ראשה ונמצא בתוכה בשני צידי הראש סמוך למקום הקרנים עצם בולט לצד פנימי וראשיהם חד ודוחק אל המוח הי' נראה לכאורה לענ"ד הדבר פשוט שמועיל בדיקת הקרום כמ"ש הש"ך (סי' לג ס"ק י') דבמקום ידוע ומצומצם מועיל בדיקה גם לדידן כיון שא"צ לבדוק כל האבר רק במקום מיוחד ממנו וכאן אין לך מקום מיוחד יותר מזה וע"ע בש"ך (שם ס"ק כא) שכ' ג"כ דהיכא דנתחב קוץ לפנינו מיקרי מקום ידוע ומהני בדיקה לדידן ואדרבא בהג"ה שם כתב רבותא יותר דאפי' במקום שיש לחוש שמא נתחב תחי' למקום אחר ואח"כ נתחב למקום זה ג"כ מקרי מקום ידוע להרב (עי' סי' נ"א ס"א בט"ז וש"ך שם) וא"כ כ"ש בנידון זה שהעצם הוא שם בטבע ברייתו ולא שייך לומר שהי' במקום אחר ואח"כ נתחב כאן ודאי דמהני בדיקה לכ"ע והן היום הקרה ה' לפני ס' שו"ת משכנות יעקב מהגאון המפורסם מוה' יעקב נ"י רב דק"ק קארלין הנדפס מחדש וראיתי (חיו"ד סי' ט"ו) שהאריך בזה מאוד בכהאי עובדא ממש, ונטה ידו להחמיר נגד אותם שרצו להקל לסמוך על ראיית העיון במוח כשהוא דבוק בעצם הגולגולת אם ניקב או לא וגם הרבה רצו להקל עוד יותר ולהשליך ולשבר הראש באופן שיעלימו עין מספק כזה והעולה שם להלכה דודאי צריך בדיקה דהוי מיעוט המצוי וגם הבדיקה לא מהני כי אם ע"י קליפה עור העליון מן התחתון ולבדוק כל אחד לבדו במראית העין יפה יפה יעו"ש ועכ"פ מבואר בדבריו דסומכים בזה על בדיקתינו:
2
ג׳אמנם קשי' לי טובא כיון שעצם זה הוא חד והולך ומתגדל א"כ אפי' בדקנו ולא ניקב הקרום עדיין לפי מאי דקיי"ל בכ"מ דכל שעתיד לנקוב טריפה משום סופו ונאמר דכנקוב דמי, כעין מ"ש התוס' בטעם סירכא שלא כסידרן משום שמא סופו להתפרק וכעין מ"ש הגאונים בניקב חצר הכבד שסוף הכבד לינטל וכן בחסרון בגולגלת שכ' התוס' שהטעם משום שסוף הקרום ליפסק וכן הוא בכ"מ ועי' תוס' פא"ט (מ"ב ב) ד"ה ואמר רב יהודה כו'[*] ולפי שיש לי בזה דברים שצ"ע בכמה מקומות בש"ס ופוסקים ודרכי החכמה נעלמו ממני מוכרח אני להאריך בזה דמצינו בכ"מ בפוסקים שחידשו כמה דינים בטריפות מטעם שסופו ליטרף כעין מ"ש בטינרי שנגד הבועא בין ב' אונות כמ"ש הרב בהג"ה (סי' לז סעי' ג) ועוד בכ"מ כאלו וא"כ במחט שנמצא בריאה דקיי"ל דכשירה ע"י בדיקה כמ"ש בפא"ט ובש"ע (שם סעי' טז) ולמה לא אמרינן שסוף המחט שיעשה נקב אח"כ בריאה ואין לומר דש"ה דאין זה ידוע שיגרום לנקב דאפשר למחט לצאת דרך הסמפונות לחזור לקנה ע"י שיעול דזה אינו כמ"ש הט"ז (סי' מ' ס"ק ד) בשיטת בה"ג במחט שנמצא בקנה הכבד יעו"ש שכ' שבריאה ודאי סופו לנקוב רק בקנה כבד שהוא מקום רחב קצת אז אין זה ודאי ע"ש שכ' דמאי דמתירין במחט שנמצא בריאה אף שהוא ודאי עתיד לנקוב מ"מ מותר כיון שאפשר להתברר ע"י בדיקה ודבריו תמוהים לפי מה שנתבאר דכל דבר שעתיד לנקוב בודאי כנקוב דמי א"כ מה מועיל בדיקה מה שאינו ניקב עתה ועי' בד"מ שם במ"ש בביאור דברי בה"ג הנ"ל דמחט בלב טריפה מחמת סופו לנקוב וכל העתיד לנקוב כנקוב דמי ומצאתי בפרמ"ג במשבצות (שם ס"ק ד') שהביא בשם הג"ה בלבוש דכל דבר שאסרו חכמים משום סופו לנקוב וכדומה היינו דווקא בחולי המתחדש בגופו משא"כ במחט וכדומה אין סברא להטריף משום סופו והא דטריפה בהלעיטה חלתית משום שעתיד לנקוב הוא מטעם שהוא דבר השורף ומטיל ארס ושדי תכלא בכולה וה"ז כחולי המתחדש בגופה וכ"כ הפר"ח (סי' מב ס"ק ה) דכל שהוא גורם נקב ע"י דבר אחר כגון ע"י מחט וקוץ אין אומרים בזה כל העתיד לנקוב כו' וכן ראיתי בתשו' פרי תבואה (סי' לח) וחידש עוד דאפי' דבר הבא מצד ריעותא שבגופו אין זה בגדר ודאי טריפה אלא בגדר ספק שאנו חוששין שמא כבר שלטה בו הלקותא שסופו לנקוב ע"י בלי שום פעולה ומעשה רק מעצמה תהא הולכת וניקבת ודבריו נראים בסברא ומ"מ עדיין לא שקטה דעתי בהא דטינרי נגד הבועא שהטעם משום דהטינרי עתידה לנקוב הבועא שכנגדה שהרי שם אין כאן דבר הגורם קלקול מעצמו בלא מעשה שהרי מחוסר מעשה הנקיבה ומה חילוק יש בין אם חשש הנקיבה הוא ע"י מחט וקוץ הבא שם מעלמא ובין אם החשש נקיבה הוא ע"י איזה דבר שנולד בו בטבעו כמו הא דטינרי וכדומה עי' בתבו"ש ושמ"ח (סי' לז) שהטריף שם אפי' בבועא וטינרי סמוכים זה לזה ונגעי אהדדי לשיטת הרשב"א שכ' בטעם תרתי בועי דסמיכי משום דהאחת דוחקת את חבירתה ועתיד לנקוב וא"כ כ"ש בועא וטינרי סמוכים שדבר הקשה יגרום נקב לדבר הרך מכל זה משמע דלא כדעת הרב בעל פרי תבואה שכתבתי, רק שכל דבר שידוע לחז"ל שבודאי יגרום נקב אח"כ כנקוב דמי וסמך לזה ממ"ש בש"ס בכ"מ כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי:
3
ד׳[הג"ה וצ"ע בדברי התוס' שם שהקשו ע"ז מהא דכמה בני אדם שניטל מגולגלת שלהם יותר ממלא מקדח והם חיים כמה שנים ע"ש דלפי מ"ש בעצמם דאין טריפות דחסרון גולגלת מצד עצמו אלא משום דסוף הקרום ליפסק וא"כ מאי ראי' ממה שהם חיים כמה שנים דודאי כ"ז שלא ניקב הקרום יכולים לחיות כמה שנים והי' נראה מדברי תוס' אלו שכל דבר שטריפה מצד שסוף אבר אחר לנקוב אז אינו יכול לחיות עכ"פ יב"ח קודם שנעשה הקלקול באבר האחר והדעת נותנת כך דודאי אין סברא שיהי' תחילתו חמיר מסופו דהא אפי' אם הי' הקלקול מצ"ע גורם לו בודאי למעט חייו ואפי' מאן דאית לי' טריפה חי' וא"כ לפי מאי דקיי"ל טריפה אינה חי' כ"ז שיוכל לחיות יב"ח אינו טריפה דכלל גדול אמרו כל שאין כמוה חיה כו' א"כ כ"ש אם אין איסורו מצ"ע רק מחמת אבר אחר כל שיכול לחיות יב"ח קודם שיארע הקלקול כשירה אף שאם הי' בא הקלקול באבר האחר לא הי' יכול לחיות יב"ח, וראיתי בפרמ"ג שכ' בשם היש"ש פא"ט שכל דבר שאיסורו מחמת שיגרום קלקול באבר אחר ג"כ אינו יכול לחיות יב"ח מיום שנולד בו הדבר שגורם הקלקול לאבר האחר וא"כ הוי א"ש, אבל לא זכיתי להבין דברי הרש"ל בזה דלפי דבריו שא"י לחיות יב"ח אף שעדיין לא נולד הקלקול האחר א"כ הרי טריפותו מצ"ע, שכל טריפה הוא שנולד בה מכה שא"י לחיות ע"י והוי בכלל מ"ש במשנה כל שאין כמוה חיה כו' ומאי נפ"מ יש כאן בין אם א"י לחיות יב"ח מצד עצמו או מצד דבר אחר שיוגרם ע"י ועיין מ"ש בזה בפנים גם אם נאמר דקים להו דודאי תוך יב"ח יתקלקל אבר האחר מחמתו כגון בהא דנחבסה הגולגולת בודאי ינקוב הקרום תוך יב"ח וכן בניקב חצר הכבד וכן בסירכא בודאי יהי' ניטל הכבד או תתפרק הסירכא תוך יב"ח עדיין אינו מיושב דכיון דכל טריפות שאסרה תורה הוא במה שגורם שא"י לחיות יב"ח ואם הי' נולד בו איזה חולי אחר שיכול לחיות יותר מיב"ח כשירה כדמוכח בש"ס בכ"מ למ"ד טריפה אינה חיה א"כ למה יהי' טריפה כאן כיון שבאמת תחיה עד קרוב לכ"ד חודש ואם נאמר דכך קים להו לרבנן מהלכה דכל דבר שעתיד לגרום איזה דבר שע"י לא יחיה יב"ח משיולד הדבר האחר אז טריפה מיד א"כ מנין לנו שאינו חי כמה שנים כל שנולד לו איזה חולי שיגרום עי"ז בודאי אפי' לאחר כמה שנים שיבוא לידי טריפות א"כ אסור וא"כ לק"מ מה שהקשו התוס' מהא דנפתחה הגולגולת שחיה כמה שנים וצ"ע:]
4
ה׳ועי' בתבו"ש (סי' מ) שהביא בשם הגאון מ' עוזר ראי' דכל דבר שטריפותו מחמת שיגרום נקב וכדומה ג"כ בכלל טריפה אינה חיה יב"ח ואינו מוליד מיד שנולד בו דבר הגורם לדבר אחר מהא דאיתא בפא"ט (נח א) דמקשה התם למ"ד טריפה אינה יולדת מהא דתנן ושוין בביצת טריפה כו' ולמה לא משני לה בכה"ג דשפיר יולדת וחיה ע"ש ולענ"ד אי משום הא לא אריא דהא לכ"ע קשה לפי מ"ש הרשב"א בתשובה דודאי טריפה לא מהני יב"ח דאין להכחיש דברי חז"ל ואמרינן דהוא ממיעוט טריפות שחיים יב"ח, וגם לפי מ"ש עוד דכל שהיא טריפה מחמת יותרת שפיר יכולה לחיות דאמרינן כל יתר כנטול דמי וכל שאלו היה ניטל לא היה יכול לחיות אף שמרבה כחול ימים עם יתרונו טריפ' א"כ אמאי לא משני הש"ס הכי דמיירי בודאי טריפה או בטריפה מחמת יתרת וע"כ צ"ל כיון דתנן סתמא ולד טריפה לא יקרב כו' ושווין בביצת טריפה כו' משמע דבכל טריפה דינא הכי ולכך משני התם בגוונא אחרינא, גם קשה במ"ש הגאון בעל פרי תבואה שם דכל דבר שאיסורו משום שאח"כ יגרום נקב וכדומה אינו אלא בגדר ספק טריפה ולא מתורת ודאי הוא שאנו חוששין שמא כבר שלטא בו הלקותא עד שבודאי יגרום נקב ודבריו נדחים מדברי התו' פא"ט (מב ב) בהא דנפחתה גולגולת שכתבו שהטעם משום שסוף הקרום לפסוק והקשו ע"ז מהא דכמה בני אדם חיים כמה שנים ולפי דבריו לא מקשו מידי דהא אינו אלא ספק טריפה והרבה שעדיין לא גרם הלקותא שיגרום נקב במוח ואותם ודאי שלא הי' בחלקו של טורף מעולם ומ"מ אנן אסרינן אם נמצא כך מטעם ספק, וע"ק לדבריו לפי שיטת התוס' בסירכא שלא כסדרן שהטעם משום שסופו להתפרק, וא"כ בספק סירכא היה לנו להתיר מטעם ס"ס שמא אין זה סירכא ושמא אין סופה להתפרק, ולא משמע הכי מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דקיי"ל דאפי' בספק סירכא הגבינות אסורות מה שתוך ג' ימים ועי' תו' פ"ק דחולין (יא א) ד"ה אתיא מפרה אדומה וברא"ש שם:
5
ו׳ע"ק לענ"ד מהא דדרוסה דקיי"ל דאפי' האדים הבשר כנגד בני מעים אסורה והיינו מטעם דסוף הארס לחלחל לפנים ואם נאמר דיכולה לחיות יב"ח מעת הדריסה רק מעת שיגיע לב"מ לא תוכל לחיות יב"ח א"כ קשה מהא דפריך בפא"ט (נב ב) בההוא שרפקא דספק דרוסות דשדינהו שמואל לנהרא אמאי לשהינהו יב"ח כו' והא יש לחוש שמא האדים הבשר כנגד בני מעים ועדיין לא הגיע הלקותא לב"מ וא"כ אין ראיה מהא דחי יב"ח, ומשם ראיה קצת לדברי התו' הנ"ל ולדברי הפוסקים דמיד אינו יכול לחיות יב"ח עוד ראיה ממ"ש התו' רפא"ט (מג א) ד"ה הנך דאפקת כו' שהקשו למה לא חשיב חסרון בגרגרת כאיסר ותי' דחסרון דטריפה מטעם דסוף הקנה לפסוק רובו והוה בכלל נפסקה הגרגרת, ושם בש"ס (נז ב) אלא כי הא דשאל כו' קדירת קנה בכמה א"ל משנה שלימה שנינו כו' אמרו לו והלא רחל אחת היתה בשכונתינו שנקדר קנה שלה ועשו לה קרומית של קנה וחייתה כו' ושם מסיק דתוך יב"ח הוי מוכח דא"י לחיות יב"ח מעת שנקדר הגרגרת:
6
ז׳אמנם הא ודאי נראה דכל דבר שהוא טריפה מטעם שסופו להתפרק ולפסוק היינו דווקא אם הוא בודאי עתיד לנקוב וכדומה אבל אם הוא ספק אם עתיד לנקוב או לאו ודאי שאין זה בגדר טריפה כלל דכל שיכול להיות שיחיה הוא כמ"ש חז"ל גמירי דאי בדרו לה סמא חיי ואין סברא לחלק בין סמיא בידן ובין אם הוא תלוי בידי שמים דאל"כ קשה לשיטת בה"ג דס"ל דמחטא דאשתכח בליבא טריפה מטעם דעתיד לנקוב ולא ס"ל לחלק בין אם הוא ריעותא מגופה או ממ"א א"כ במחטא דאשתכח בריאה למה הכשירו בש"ס מטעם דיכולים לבדוק בנפיחה והא איסורו מטעם ספק שמא יעשה נקב וכן מוכח מכ"מ וכן מצאתי מפורש בתשו' משכנות יעקב והוא ברור ולפ"ז קשה לי לפי שיטת התוס' דס"ל דכל סירכא אינו מחמת נקב אלא שהוא עתיד להתפרק א"כ ריאה שנסרכה לדופן דמבואר בש"ס דחוששין לה הא יש ספק שא"י מאיזה מקום תתפרק ושמא תתפרק מן הדופן וא"כ אין זה ודאי שעתיד לנקוב הריאה וא"כ קשה לפמ"ש בכמה הוכחות דכל שטריפותו מטעם שיגרום קלקול באבר אחר מיד א"י לחיות יב"ח א"כ היאך שייך לומר בהא דסרוכה לדופן אם היתה עתידה להתפרק מן הריאה אז מיד שנעשה הסירכא אינה יכולה לחיות יב"ח והא אם הי' מתפרק מן הדופן בודאי לא יצתה מבריאות חיותה וא"כ למה א"י לחיות יב"ח מעת שנעשה הסירכא דהא בריאות גופה אין משתנה בין אם תתפרק מן הדופן או מן הריאה:
7
ח׳ולכן לולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא באופן שיתיישבו כל הקושיות והוא דבאמת יש חילוק בזה, דכל דבר שנולד קלקול באבר אחד שידוע לרז"ל שדבר זה יגרום נקב או קלקול באבר אחר שהחיות תלוי בו אז אם הוא גורם בלי שום מעשה אחר המצטרף לזה אלא מעצמו יתקלקל אז אינו טריפה אא"כ הוא בודאי שיבוא הקלקול ולא אם הוא ספק דכיון דאין זה ברור שיגרום נקב לאבר אחר עדיין לא עלתה בחלקו של טורף כלל והוי ככל בע"ח שהוא עומד בספק אולי יתקלקל בו איזה אבר שא"י לחיות שלא אסרתו תורה דא"כ בישרא לא ניכול אבל בכל דבר שגורם שלו לקלקל אבר אחר בא ע"י איזה סיבה שיתחדש ע"י אותה הדבר כגון בסירכא שהחשש שמא תתפרק והפירוק הוא הגורם שיהי' נקב וא"כ מחוסר מעשה הפירוק וכיון שכל עיקר איסורו הוא מחמת המעשה שנתחדש אח"כ ולכן כל שהמעשה יהי' בודאי רק שאנו מסופקים באיזה מקום יהי' או שתתפרק ממקום הריאה או מן הדופן אין הספק מגרע והרי כאלו כבר עלתה בחלקו של טורף כיון שהדבר הגורם הטריפה יהי' בודאי, ובעת שתתפרק כבר היא טריפה גמורה והרי היא ככל ספק טריפה ממש, וזה סברא נכונה למבין ולפ"ז נוכל לומר ג"כ דבחילוק זה יתיישב ג"כ דבאמת אם גורם הקלקול הוא בא מצ"ע בלי שום מעשה כלל ויהי' בודאי א"כ כבר גבר קלקול וחולי בגופה של הבע"ח ובודאי לא יחי' יב"ח מעת שנולד דבר הגורם קלקול לאותו אבר אבל במה שתלוי במעשה כגון שיתפרק או יעשה נקב אח"כ ע"י מעשה א"כ החולי עדיין לא גבר בגופו של הבע"ח ויכול לחיות כמה שנים ומ"מ אסורה כיון שבודאי תתפרק או שיעשה נקב בודאי רואים אותו כאלו הוא כבר נתפרק או שנעשה נקב ואסורה, ובזה מיושב הא דקדירת קנה וחסרון בגולגולת והאדימה בשר כנגד בני מעיים דבכל אלו יהי' הקלקול באבר אחר בלא שום עשיית מעשה כלל ולכן תיכף א"י לחיות יב"ח ולפמ"ש מבואר לנו באם החשש הוא שלא מטבעו והקלקול הגורם קלקול אחר אינו מצ"ע אלא ע"י דבר אחר כגון ע"י מחט או קוץ וכדומה כיון שאין זה ידוע שודאי עתיד לנקוב ודאי דאין סברא לאסור ולא עלתה בחלקו של טורף כלל ולא דמי לסירכא דשם הפירוק בודאי עתיד להיות והסירכא היא מעצמה והוא ברור ודעת בה"ג במחטא דאשתכח בלבא כיון שכל דבריו דברי קבלה אולי קבל' הייתה בידו שבודאי יעשה נקב כ"ש בלב במקום דחוק ולכן אסור אע"ג דמחוסר מעשה ודמיא להא דסירכא שהפירוק יהי' בודאי וא"כ אין לנו להוסיף מדעתינו בכה"ג במקום אחר כגון בנ"ד בעצם שנדחק במוח כיון שאין זה ודאי שיעשה נקב והוא דומה לנשבר הגף דאסרינן לי' רק מטעם שמא כבר ניקבה הריאה ולא מטעם שיעשה אח"כ נקב ולכן ע"י בדיקה יש להכשיר בפשיטות:
8
ט׳[הג"ה וצ"ע בתוס' פ"ק דחולין (י"א א') ד"ה אתיא מפרה אדומה שהקשו היאך יליף משם דאזלינן בתר רובא שמא משום דיש לה חזקת כשרות דכל פרה בת ב' שנים וא"כ ע"כ דנולדה כשירה ע"ש ולפמ"ש שיש כמה טריפות שיכולים לחיות יב"ח כגון בסירכא דהחשש שמא תתפרק אח"כ וכמ"ש בפנים ועוד דהא יש לחוש שמא היא טריפה מחמת יתרת באברים הפנימיים שיכולה לחיות כמה שנים רק דהללמ"מ דטריפה אף אם ירבה כחול ימים כמ"ש הרשב"א ואין לומר דזה נקרא מיעוטא דלא שכיחא כלל וע"ז א"צ ראי' שלא לחוש למיעוט כזה דגם ר"מ לא חייש למיעוטא דלא שכיחא דא"כ היכי יליף רב אשי שם משחיטה עצמה דילמא במקום נקב קא שחיט ואין לך מיעוטא דלא שכיחא יותר מזה והוא חששה רחוקה מאוד וצ"ע:]
9
י׳ובמה שנסתפקת אם נאבד או נקרע הקרום של מוח וא"א לבדוק מה דינו בזה יש לעיין דלכאורה דמיונך עולה יפה לדמות זה להא דנשבר הגף (סי' נ"ג, סעי' ב') בהגהת הרב דקיי"ל לאיסור מטעם שהוא מנדנד אנה ואנה ושכיח מאוד שיעשה נקב בריאה וא"כ כ"ש בנ"ד שהעצם בולט שם בעוקצו החד במוח שקרומו רך והוא סמוך ודבוק עליו דבודאי חיישינן שמא נקבה כבר ולא דמי לנשבר הצלע בעוף נגד הריאה דבסי' נ"ד שהט"ז מצדד שם להקל אף ביש עוקץ וכ"כ בפרמ"ג בשפתי דעת שם להתיר בהפ"מ מ"מ יש לחלק בין נשבר הצלע דמינח נייח כמ"ש הפרמ"ג שם ובין נד"ד דהולך וגדל בעוקצו למטה נגד המוח וגרע יותר מנשבר הגף לכאורה, אכן נלע"ד לחלק בזה לפמ"ש האחרונים והתבו"ש בסי' כ"ט באריכות בכל ספק שלאחר השחיטה בדבר דאתיילד ריעותא מחיים דלא אמרינן נשחטה הותרה משום דלא שייך לומר העמד על חזקת כשרות משום דרוב בהמות כשירות דכבר יצתה בהמה זו מן הרוב כגון הא דנמצא מים במוח דרוב בהמות אין להם מים במוח ושפיר הוי ספק השקול אם הגיעו המים לקרום או לא ואין נוטה יותר להתיר מלאיסור וכן בהא דנשבר הגף לא שייך לומר רוב כשירות הם כיון שכבר נתקלקלה ויצתה מן הרוב והוא ספק השקול אם נקבה הריאה או לא משא"כ בנ"ד שהוא דבר התלוי בטבע היצירה וכבר נתברר ע"י בדיקה באותם הבהמות שיש שם עצם בולט במוח שרובא דרובא לא ניקב קרום שלהם א"כ אם נאבד בלא בדיקה שפיר י"ל דהוא מן הרוב דכשירים והעמידנה על חזקת כשרות ונשחטה הותרה ואע"פ שיש לחלק בזה דאין זה בגדר רוב דדוקא ברובא דעלמא כגון בנאבדה הריאה דמתירין בהפ"מ דרוב בהמות כשירות הם דשם הוא הרוב לכל הבהמות שבעולם משא"כ בנ"ד שאין ברוב בהמות עצם במוח רק שאותם שיש להם עצם במוח רובם אין המוח מנוקב ואפשר שאין זה בגדר רוב ולכאורה הוא דומה למ"ש התו' בפ"ק דכתובות (ט א) גבי רובא דברצון דאין זה רוב גמור והיינו משום דלא שייך לומר רוב נשים שבעולם נבעלות בזנות רק אותם שנבעלות בזנות רובם ברצון וכ"כ התוס' שם בריש פ"ב (טז ב) ד"ה וזו הואיל כו' דרוב נשים בתולות נישאות עדיף מרוב הנישאות בתולות יש להם קול והיינו כמ"ש משום דרוב הנישאות בתולות אינם רובא דעלמא אבל לפ"ז קשה מהא דקיי"ל רוב מצוים א"ש מומחים הם אע"פ שאין רוב העולם מצויים א"ש וע"כ צ"ל דלית לן למיזל בתר רובא דעלמא רק בתר הרוב שאנו דנין עליו דכלל גדול אחרי רבים להטות וסנהדרין יוכיחו דאזלינן בתר רובא דידהו אע"פ שאינם רובא דעלמא וצריך לחלק בהא דרוב הנישאות בתולות דכוונת התוס' רק דרוב זה עכ"פ מגרע גרע מרוב נשים דעלמא שהם נישאות בתולות ולכן שפיר סמכינן התם על עדות קטן וכן הא דרוב ברצון שכתב התוס' שאין זה רוב גמור אין הכוונה כמ"ש רק שבאמת אין רוב הנבעלות בזנות רוב גמור רק משום דאונס לא שכיח כ"כ עשו חכמים כאלו הוא רוב וא"כ בנ"ד דקיי"ל נשחטה הותרה ורוב בע"ח שבעולם הם כשירות וכאן שנסתפקנו אם ניקב המוח ורוב הבהמות שנמצא עצם במוח שלהם אין נקב בקרום אחר הבדיקה ודאי דיש לנו לומר דלא יצתה מן הרוב דכ"ז שלא ניקב הקרום אין העצם נקרא ריעותא כלל א"כ הוא בכלל רוב בהמות דעלמא שהם כשירות וז"ב לענ"ד:
10
י״אאמנם ראיתי לידידי הגאון מוהר"י נ"י במשכנות יעקב שהאריך הרבה בנידון זה אולי מצוי הרבה עד שלא יהיה בגדר רוב הנראה לעינים דשמא לא נחשב רוב גמור להתיר ע"פ ע"י רוב מצומצם והביא ראיה מהא דאיתא בפ"ג שאכלו תשעה שאכלו דגן כו' דמסיק הש"ס התם רובא דמינכר בעינן וכן בהא דכנפיו חופין את רובו ע"י צמצום בפ"ב דע"ג גבי איל קמצא דכן וכן רובא דשחיטת הסימנים וכן מדברי התוס' דכתובות גבי רוב ברצון הנ"ל ולהא דרוב תינוקות מטפחין ע"ש שהאריך דאולי יש שיעור תמיד בדבר הנקרא רוב, ולענ"ד לא נראה כן דא"כ בכ"מ שאמרו חכמים דאזלינן בתר רובא למה לא נתנו קצבה בזה ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים וכל כי האי הוו להו לפרושי ולא לסתום בדבר הצריך שיעור וגבול כמ"ש בכ"מ בש"ס א"כ נתת דבריך לשיעורין כו' ועוד דהא עיקר דינא דאזלינן בת"ר אף ברובא דליתא קמן למסקנת הש"ס פ"ק דחולין ילפינן לה מסנהדרין מאחרי רבים להטות כמ"ש רש"י שם א) והרי בסנהדרין קיי"ל דע"פ אחד המטה לזכות או אפי' לחובה בד"מ אזלינן בתרייהו ואין לך רוב מצומצם יותר מזה וגרע מהא דששה אכלו דגן וד' אכלו ירק דבכה"ג אפי' בסנהדרין גם דבד"נ אזלינן בתר רובא דיש שנים המכריעים לחובה רק דבדיני נפשות גזירת הכתוב דאין מטין לחובה ע"פ א' מקרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות וכן בהא דאיתא בפ"ק דחולין שם בנאבדו גדייו ותרנגוליו ומצאום שחוטים במקום שרוב ישראל מצויים ודאי דלא בעינן רובא דמינכר וכן בהא דפ"ק דכתובות בתינוק שנמצא בעיר שרוב ישראל מצויים כו' מחצה על מחצה כו' משמע דרוב מצומצם דינו כרוב גמור ובאמת יש לדחות כל הראיות שהביא הגאון נ"י שם דבהא דט' שאכלו דגן כו' ודאי דאין לו ענין כלל לרובא דכל התורה כולה דכל רוב הטעם משום דכל דבר שאנו מסופקים בו היאך הוא אמרינן דיותר יש לתלות שהוא מן הרוב משנאמר שהוא מן המיעוט וכן הדעת מכרעת משא"כ שם לענין ברכת הזימון דבעינן עשרה משום דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה דלאו אורח ארעא לאדכורי שם שמים בפחות ולכן בעינן רובא דמנכר וכך הייתה תקנת חכמים שבזה אין המיעוט ניכרים כ"כ ונמשכים אחר הרוב וכן בהא דכנפיו חופין את רובו דשם גזירת הכתוב הוא דזה נקרא חגב טהור ולא אותם שאין כנפיו חופין את רובו ושם אין טעם מצד הסברא דמי שכנפיו חופין את רובו יהי' יותר טהור וי"ל דכך הייתה הללמ"מ ופליגי אי ההלכה הי' שיהי' חופין רובו דמינכר או רוב מצומצם די, וכן שחיטת רוב הסימנים ג"כ אין ראי' משם מתרי טעמא, חדא דהא באמת רוב הפוסקים ס"ל דגם בזה די ברוב מצומצם ומ"ש בש"ס רוב הנראה לעינים היינו לאפוקי דלא נימא מחצה על מחצה כרוב כמ"ש הרשב"א והר"ן וכן הוא בטור (סי' כ"א) ובשו"ע שם וכמו שהכריע באמת הט"ז לדינא שם[*] ועוד דאפי' לאותם המחמירים דבעינן רוב הניכר לגמרי י"ל דש"ה דכל שיעור שחיטה מסיני גמירי לה וכך נאמרה הלכה דכן הוא שיעור שחיטה דהא איכא מ"ד מחצה על מחצה ג"כ כרוב הוא אף דבכל התורה כולה מחצה על מחצה ספיקא הוא, וא"כ אין לנו ללמוד משם לכל מקום שנזכר רוב והא דכתבו התוס' בפ"ק דכתובות גבי רוב ברצון כבר כתבתי למעלה דה"ט דאין זה ידוע כ"כ דרוב הנבעלות בזנות הם ברצון ולא עמדו חז"ל על השיעור בזה לעולם ובכל זמן רק משום דלא שכיחא כ"כ עשו בזה כרוב מדרבנן וכן בהא דרוב תינוקות מטפחין לא עמדו חז"ל בזה במספר לדעת חשבון התינוקות שבכל זמן יהי' בשוה שרוב שלהם יהיו מטפחין וזה פשוט, משא"כ בנ"ד שהוא בחון ומנוסה הרבה פעמים שאותם שיש להם עצם בולט במוח רובא דלהון אין קרום של מוח מנוקב בהם למה לא נאמר דהיכא דנאבד בלא בדיקת הקרום שתולין שהוא בודאי מן הרוב דודאי יותר נוטה להתיר מלאיסור ואמרינן בזה נשחטה הותרה, וכ"ש לשיטת הפוסקים הסוברים דאפי' בספק השקול ואתיילד ריעותא מחיים אמרינן נשחטה הותרה, דמעמידים אותה על חזקת כשרות דבשעה שנולדה כשירה הייתה וא"כ בנד"ד בשעה שנולדה ודאי דלא ניקב אז הקרום כ"ז שלא נתגדל העצם והי' מן הרוב כשירות וכאן לא מיקרי אתיילד ריעותא מחיים דהא ודאי דעצם בגולגולת לאו ריעותא היא דאין זה בגדר לקותה כלל ואינו עומד לנקוב בודאי כמ"ש ולא דמי להא דהכתה חולדה על ראשה דבש"ס דבעינן שם בדיקה מדינא ושם אתייליד ריעותא מיקרי ולכן שפיר קאמר מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא עד מתי אתה מאכל טריפות לישראל דשם ודאי דלא שייך נשחטה הותרה והתם בנאבד בלא בדיקה ודאי דמדינא אסורה, דשפיר הוה ספק בדאורייתא דכבר יצתה מן הרוב רק דהספק הוא בה בעצמה אם הגיע הכאת החולדה בראשה עד הקרום או לא וגם שכיח טובא שע"י הכאה בכח יהי' ניקב לגמרי משא"כ בנ"ד שאין זה לקותא והרוב שנמצא בה העצם הם כשירות, לכן נלע"ד פשוט בזה להתיר בדיעבד בלא בדיקה:
11
י״ב[הג"ה מב"ה עי' בביאור התורה להרמב"ן ז"ל ס"פ שמיני ובתשו' הרדב"ז (ר"א סי' י"ב) מענין זה:]
12
י״גגם נראה דזה לא דמי להא דמחט שנמצא בכרס ונמצא תחוב שם ולא נודע אם ניקב מעל"ע ונאבד בלא בדיקה דנראה מתשו' הרשב"א בכ"מ דטריפה כמ"ש בסי' מ"ח וכמ"ש בפר"ח (שם ס"ק כ"א) ובפרמ"ג בשפתי דעת (שם ס"ק כ"ד) דש"ה דכבר אתרעי והתחיל מעשה הטורף רק שא"י אם יגמר משא"כ בנ"ד דא"י אם התחיל לעשות נקב במוח ומכ"ש לפי מ"ש הפר"ח שם דלשיטת הרא"ש כשר אפי' בנאבד בלא בדיקה והביא ראי' ממ"ש בדין נתחב קוץ או מחט בוושט מצד אחד כל שנאבד אחר שנראה לפי מראית עין שלא ניקב לחוץ ואע"ג דמסיק שם דאם לא הספיק לראות אם לא ניקב לחוץ גם הרא"ש מודה דטריפה אפי' בהפ"מ היינו מטע' שהתחיל מעשה הטורף כמ"ש והוה ספק השקול משא"כ בזה דאין זה ריעותא וגם שנתברר שהרוב אין מוח שלהם ניקב כלל עוד ראי' לענ"ד ממ"ש ביש"ש פא"ט הביאו הט"ז (סי' נ"ב ס"ק י') בנפלה לאור וליתא קמן למבדקי' אם נשתנו בני מעים דכשיר' הרי אע"ג דאתרעי עוף זה וצריכ' בדיק' מדינא מ"מ כשר בדיעבד בלא בדיקה והיינו מהטעם שכתבו הפוסקים דלא שכיח שיחמרו בני מעים גם בנפלה לאור ורובא להיתירא וא"כ ה"ה בנ"ד ואף לדעת הפוסקים האוסרים בזה וכמו שפסק המחבר (שם סעי' ה) והוא דעת הר"ן וכן הכריע שם הט"ז לדינא יש לחלק דשם התחיל מעשה הטורף ודמי' לדרוסה ודאית שהכה בה הדורס ולא נבדקה דודאי אסורה לכ"ע ועוד דשם אפשר דליכא רובא להיתירא כמו בנ"ד שנתברר אחר הבדיקה והנסיון וא"כ כ"ש אם במראית העין כשהי' הקרום דבוק עדיין לגולגולת הי' נראה שאין בו נקב אע"ג דאין לסמוך על בדיקה זו כמו שהאריך בזה הגאון הנ"ל שאין בדיקה זו מוציאה אותנו מידי חובה אם לא שנקלפו הקרומים ולבדוק יפה יפה כמ"ש באריכות מ"מ בדיעבד אם נאבד אח"כ בלא בדיקה נראה דיש להתיר עכ"פ בהפ"מ מהני טעמא דאמרן הנלע"ד כתבתי דברי אביך דו"ש יצחק אייזיק חופה"ק וואלקאוויסק:
13