בנין עולם, יורה דעה ט״וBinyan Olam, Yoreh De'ah 15

א׳אשיב מפני הכבוד לידידי ואהו"נ הרב המאה"ג הישיש חו"ב ומפורסם כבוד מוהר"ר מנחם מאניס נ"י רב דק"ק סעלץ:

ב׳מכתב יד קדשו הגיעני לנכון ע"י המוכ"ז נידון השאלה בריאה שהי' בה חסרון מבחוץ בשיפולי שקורין העקלא"ך ומצד הא' צמקה מעט ואל הצימוק הי' סירכא דבוקה ממקום הצימוק למקום בריא שבריאה ובמקום הבריא עברה ע"י מיעוך ובמקום הצימוק לא עברה ונשאר דבוק שורש הסירכא למען כבודו פניתי מעט לעיין בדבריו ולכתוב דעתי כפי העולה במצודת עיוני בעזה"שי:

ג׳א) הנה החיסרון בשיפולי האומה נלע"ד פשוט דאין חשש כלל לומר דהוי תרתי לריעותא, דכל שניכר שהוא מלידה ומבטן אין זה בגדר ריעותא וקלקול כלל דהא אין כאן חשש נקב רק מצד שהרמב"ם מטריף חסרון מבחוץ מ"מ הרמב"ם עצמו שמטריף הוא מטעם חסרון ולא מטעם נקב וכמו שית' בס"ד וא"כ לדידן דלא קיי"ל לדינא כהרמב"ם אינו מצטרף לתרתי לריעותא לפי הכלל שכתבו האחרונים דבעינן שיהיו עדותם מכוונת אח"כ מצאתי כן מפורש יוצא מפי הגאון מוהרא"ז מרגליות בספרו בית אפרים בחלק שו"ת (סי' כ"ג) ממש בנ"ד בחיסרון בשיפולי אומא וסירכא שם ממקום למקום באופן שהי' ניכר שהי' כך בתולדה, גם כ' שם שגם התבו"ש יודה לזה היכא שהוא ניכר שהוא מלידה ומבטן וכן סתם שם הגאון מוהרא"ז בפרי תבואה (סי' ל"ו ס"ק קכ"ו) ע"ש, ולענ"ד מוכרח הוא דגם התבו"ש מודה לזה דאל"כ יסתור דבריו שהוא עצמו כ' דאנן קיי"ל דכל טריפות הריאה כולם הם מטעם נקב וכ' ג"כ (סי' ל"ז ס"ק נ"ח) דכל דלא שייכי הריעותות להדדי אין מצטרפים וע"כ צ"ל שהוא בכה"ג שניכר שהוא בתולדה שאז ממנ"פ יש להכשיר דלהפוסקים המכשירים חסרון מבחוץ ודאי דאין זה ריעותא ולא שם לקותא כלל דמאי לקותא הוא שנולד כן בטבע ואם נאמר דהוי ריעותא משום דיש לחוש לדעת הרמב"ם א"כ הא הוא ס"ל דמטעם חסר אתינן עלה וסובר דחסרון הוא טריפות אחרת בפ"ע וא"כ אין זה מעיד על נקב ואין עדותם מכוונת:

ד׳ב) ויש מקום לומר דגם הרמב"ם יודה דהיכא שהוא ניכר שהוא מלידה ומבטן דכשר ואין שם חסרון עליו, דהא כבר הקשו האחרונים דדברי הרמב"ם בזה הוא נגד הש"ס דפא"ט (מ"ז ב') במאי דמקשה שם אמתני' או שחסרה למאן קתני לה והוצרך לתרץ דאתי' לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסימפונות ולמה לא תי' דמיירי בחסרון מבחוץ וכמו שהקשו התוס' שם באמת על היש מטריפים בכה"ג ע"ש ותי' האחרונים דהרמב"ם ס"ל דזה נקב טריפה וא"כ נכלל במאי דתנן במתני' הריאה שנקבה ולכן הוצרך הש"ס לתרץ דלא נצרכה אלא לר"ש כו' דהוא ס"ל נקבה הריאה כשר וא"כ בניכר שהוא מלידה ומבטן לא שייך לומר שהוא בכלל נקב דהיאך יגרום זה לנקוב הריאה שלא הי' שום קלקול ולקותא כלל רק שתחילת יצירתו כך הוא ובע"כ כוונת הרמב"ם בחסרון מבחוץ אם הוא בא מחמת לקותא דבזה אמרינן כיון דהלקותא גרם לחסור מבחוץ גורם קלקול אח"כ שיהי' בו נקב וא"כ בנ"ד לכ"ע כשר ואין כאן ריעותא כלל ובלא"ה אין סברא לצרף דעת הרמב"ם בזה להיות נחשב לתרתי לריעותא כיון שפשטות הש"ס דלא כוותיה וכן כל הפוסקים חלקו עליו ובטלה דעתו נגד דעתם וכמ"ש במ"א דבמקום שיש דעת יחיד שכל הפוסקים חולקים עליו אין סברא למחשבי' לריעותא (וסמך לדבר בד"מ דיכול המוחזק לומר קים לי כמיעוט פוסקים שלא להוציא ממון מ"מ במקום דיעה יחידית שכל הפוסקים חולקים עליו א"י לטעון קים לי כמ"ש באחרונים בכ"מ) וגם י"ל דאם הוא ספק אם הוא מבטן ומלידה ג"כ לא מצטרף לתרתי לריעותא דלא יהא אלא ספק ריעותא הא ספק תרתי לריעותא כשר ומה גם שגוף דין זה שהמציאו האחרונים לאסור בתר"ל אין לו שורש בש"ס והרבה צווחו ע"ז בבי' מדרשא וכן מבואר בכל האחרונים דספק תר"ל כשר והבו דלא להוסיף עלה ועי' בס' בית אפרים שם שהביא דעת הלבוש שכ' שהרמב"ם לא אסר חסרון מבחוץ כי אם ברחב הריאה לא בשיפולי ואף שפקפק בדבר מ"מ יש כאן סניף להקל ועי' בשו"ת שם שהי' מעשה כזה בק"ק בראד והסכימו בעלי תריסין להכשיר ולכן אין בזה שום פקפוק לענ"ד:

ה׳ג) אך מטעם ריעותא דצמקה מקצתה נלע"ד דיש להחמיר בדבר וכל ראיותיו של המחבר לבושי שרד יש לדחותם כמו שית' איה"ש וראש המדברים בזה הוא הגאון בפרמ"ג (סי' ל"ז) שכ' שיש להסתפק בצימוק במקצת אם הוא ריעותא למחשבי' לתר"ל כיון דהב"ח אוסר וע"ז יפה השיגו בבית אפרים (סי' ל"ו ס"ק רכ"ד) ובס' לבושי שרד דזה לא חשיב ריעותא כלל כיון שכל הפוסקים חולקים עליו וגם בשו"ע מוכח דלא כהב"ח והוא ברור אך מטעם אחר כ' בבית אפרים שם שהוא ריעותא מצד שכל צימוק הוא בגדר יבש רק שאינו נפרך בציפורן והוי לקותא והביא ראי' לזה ממ"ש בפא"ט (מ"ו ב') ואמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה אר"פ משמי' דרבא כדי שתפרך בציפורן כמאן כר' יוסי בן המשולם דתני' איזו היא יבישה שאם תנקב ואינה מוציאה טיפת דם ר"י בן המשולם אומר יבישה שתהא נפרכת בציפורן ומשני אפי' תימא רבנן גבי אוזן בכור דקא שליט בה זיקא לא הדרא בריא אבל ריאה דלא שלטא בה זיקא הדרא בריא, הרי מוכח דיבש שאינו מוציא טיפת דם אף שאינו נפרך בציפורן הוה לקותא אלא דהדרא בריא ושם (נ"ה ב') פרש"י צמקה יבשה כמו שדים צומקים דמתרגמינן דדין יבשים, הרי מוכח דצמקה הוי לקותא דהא אנן קיי"ל כרבנן גבי מומי בכור וא"כ ע"כ צריך לחלק בחילוק של הש"ס וכמו שנת' ולכאורה יש לדקדק במאי דפריך שם על דברי רבא כמאן כר"י כו' ולמה לא פריך לפי מה שסובר הש"ס דלרבנן גבי מומי בכור מיקרי יבש אפי' לא נפרך בציפורן א"כ ס"ל דיבש טריפה ג"כ אפי' לא נפרך בציפורן א"כ יקשה ממתני' דאלו כשירות דחשיב חרותה בידי שמים דכשירה אפי' בכולה ואם נאמר דטריפה אפי' ביבש מקצתה אפי' לא נפרך בציפורן א"כ כ"ש ביבשה כולה ולפ"ז יצטרך לומר דמתני' דאלו כשירות אתיא כר"י בן המשולם, וא"כ מאי פריך על רבא אי ס"ל כוותי' וע"כ צ"ל דיש חילוק בין יבש אפי' לא נפרך בציפורן לבין צימוק דצמקה אינה כ"כ כמו יבשה א"כ אין מכאן ראי' דצימוק במקצת הוי לקותא אבל מ"מ דברי הלב"ש בזה נראים נכונים לכאורה כמו שהאריך שם דצימוק הוא יבש בלא לחלוחית שכל צימוק הוא שנכווץ העור מחמת יבשותו כדרך עור בשר הנכווץ מחמת יבשות וי"ל דבאמת לפי הס"ד דש"ס הי' סובר באמת כרבנן גבי מומי בכור והי' סובר לחלק בין מומי בכור לטריפות הריאה והי' סובר דיבש אינו רק כמו חסרון מבחוץ ולכן בבכור הוי מום משא"כ בריאה דחסרון מבחוץ אינו מזיק אבל רבא דמטריף ביבש וסובר דהוה כנקב וא"כ גם ביבש ואינו מוציא טיפת דם טריפה והוצרך לחלק משום דלא שליט בי' אוירא, גם נלע"ד דיש ראי' דצמקה הוי לקותא מהא דאי' בפא"ט (ט"ו ב') רבב"ח הוה קא אזיל במדברא ואשכח הנהו דכרי דצמיק ריאה דידהו אתא ושאיל בי מדרשא כו' ולכאורה קשה מה ספק הי' לו הא משנה מפורשת היא דחרותה בידי שמים כשירה ואין לומר דנסתפק שמא הי' בידי אדם דלמה לנו להחמיר ולהסתפק הא קיי"ל נשחטה הותרה וכל ספק שאינו בשחיטה אזלינן לקולא והא תינח לאותם פוסקים הסוברים דכל ספק השקול במאי דליכא למימר דלאחר שחיטה נעשה דלא אמרינן נשחטה הותרה כיון שנולד ריעותא מחיי' וכן לשיט' רשב"א ורבינו יונה דסוברי' דלא אמרי' נשחט' הותרה אא"כ יש סברא לתלות יותר להתיר א"ש אבל לאותם הסוברים דבכל ספק שאינו בשחיטה אפי' בשקול ואפי' נולד ריעותא מחיים מותר קשה וגם לאידך פוסקים ג"כ לא א"ש דכאן יש סברא לתלות יותר דהוי בידי שמים דהא במדבר לא שייך כ"כ בידי אדם דלא שכיחי התם אע"כ צ"ל דחרותא בידי שמים ג"כ לקותא היא עכ"פ ולכך נסתפק רבב"ח דגבי ריאה קיי"ל דכל ריעותא שמוצאין בה צריכה בדיקה אפי' היכא דאיכא רובא להיתירא משום דשכיחי בה טריפות דלכך הצריכו בה בדיקה יותר מכל י"ח טריפות כמ"ש הפוסקי' אבל אם נאמר דצימוק אין בו גדר לקותא כלל אין סברא להסתפק ולהחמיר בזה כיון דיש לתלות יותר דהוה בידי שמים גם מלשון הש"ס דאמר שם אי הדרן בריין בידי שמים כו' משמע ודאי דחולי ולקותא היא אפי' בידי שמים דשייך לומר בה דהדרא בריין שנתרפאת מחולי', ועיין בתשובת נוב"י חיו"ד סי' י') שהשיג על התבו"ש שסובר דכל מראה כשירה לקותא היא ומצטרף לתר"ל ממ"ש רש"י בפא"ט (מו ב) ד"ה ככוחלא כו' שכתב שם דקים להו לחז"ל דבהכי הוי לקותא ובהכי לא הוי לקותא כו' ע"ש הרי דמראה כשירה אין בה שום לקותא ואינה בגדר ריעותא כלל אבל במראה אודם כיון דבש"ס נזכר ע"ז לשון הדרא בריא פסק שם דהוי ריעות' ומצטרף לתר"ל וא"כ ה"ה בצמקה מקצתה כיון דבש"ס קאמר הדרא בריא כו' ג"כ הוי ריעותא ואין סברא לחלק בין צמקה כולה בידי שמים דזה הוי לקותא אבל בצימוק במקצת אין זה לקותא כלל דשם בש"ס מוכח דאין לחלק בשום דבר בין כולה למקצתה לענין שם לקותא רק לענין טריפות מחלקינן בין צמקה כולה למקצתה דצמקה כולה הוי מטעם חסרון דאינה עושה פעולתה ודוק:

ו׳[ד)] עוד נלע"ד להביא ראיה דצמקה מקצתה הוי לקותא מדברי הרמב"ם (פ"ז מה"ש) גבי מראות האסורות וז"ל שאם נשתנה מראה האבר לאותו מראה הרע הרי הוא כאלו ניקב שאותו בשר שנשתנה מראיו למראה הזה כמת הוא חשוב וכאלו הבשר שנהפך עינו אינו מצוי כו' הרי מבואר מדבריו שהעור של הריאה אם נשתנה טבעו הוא כמת וכאלו אינו א"כ ביבשה לגמרי עד שנפרך בצפורן ודאי ג"כ דכמת הוא חשוב וכאלו אינו כלל וכאלו כלה חיותו וליחותו לגמרי ואינו משמש פעולתו כלל וכן בד' מינים שבלולב כתב הראב"ד דלולב היכא דיבש וכלה ליחותו פסול משום דכמת הוא וכתיב לא המתים יהללו יה וגו' וכמ"ש הרא"ש בשמו בפ' לולב הגזול והא ודאי שכל דבר שיבש ונפרך בצפורן לא נעשה כן בבת אחת אלא מתייבש מעט מעט, וכיון שכל שנתייבש והתחיל להכווץ הרי התחיל בו דבר הממית וככל חול' שקרוב למיתה יותר מבריא ושלם וא"כ ודאי דהוה לקותא בצמקה מקצתה והתחיל להתייבש רק דע"י דלא שליט ביה אוירא יכול לחזור לחיותו ע"י ליחות הטבעי שבו אבל לקותא הוי ככל חולי שיכול להתרפאות[*]:

ז׳[הג"ה ובגופא דדינא שכתב הגאון נוב"י השיגו עליו בבית אפרים ובלב"ש דמל' רש"י אין ראיה כלל דכוונת רש"י דמראות כשירות לא הוי לקותא היינו לקותא המטריף שכן הוא לשון המורגל בש"ס כמו לקותא בכוליא וכן לקותא דרכיש ואף שדבריהם נכונים בזה מ"מ נלע"ד ליישב דברי הגאון נוב"י דכוונתו כיון דבמראות כשירות קים להו לחז"ל דאינו לקותא המטריף כלל א"כ אין כאן ראי' שנתקלקל העור של הריאה דאם היה נחשב כבשר המת ע"י שינוי המראה כמ"ש הרמב"ם ומנין לנו לומר דהוה לקותא קצת דילמא הכי אורחיה משא"כ בהאדימה שנזכר בש"ס לשון הדרא בריא ואף דבזה לא אמרינן דכמת הוא חשוב היינו מחמת שהעור בעצמו לא נלקה רק מחמת שעדיין לא נבלע בה דמה ומ"מ קצת לקותא הוי שקרובה להתקלקל ע"י שלא נבלע בה דמה וכשיש בה עוד ריעותא י"ל דעומדת לנקוב או שכבר ניקבה:]

ח׳ה) ואחר שביררנו שצמקה מקצתה הוי לקותא וריעותא מעתה נחזי אנן בדברי המחבר לב"ש במה שהאריך להוכיח דלא הוי שום לקותא וריעותא כלל ונראה אם יעמדו ראיותיו אחת לאחת, ונלע"ד שכל דבריו אינם מוכרחים כלל, ר"ד הביא ראיה ממ"ש בש"ס בריאה שהאדימ' מקצתה כשירה כולה טריפה וא"ל רבינא לרבא מקצתה מ"ט דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא כו' והקשה שם ע"ז מאי פריך הא מצינו נמי גבי צמקה שיש הפרש בין כולה למקצתה ומזה הוליד סברא חדשה לחלק בין האדימה לצמקה דצמקה לאו לקותא היא כלל וצמקה כולה הטעם משום שא"י להניף על הלב ורבינא לא פריך אלא בדבר דהוי לקותא דבזה לא שייך לחלק בין כולה למקצתה ולענ"ד אין זה ראיה של כלום ואדרבא לדבריו יש לתמוה ממ"ש התו' שם (מו ב) ד"ה אוכמי אוכמי בשם ר"ת דסובר לחלק בין כולה למקצתה דמראה שחור אינה טריפה אלא בכולה ואף דהתוס' שם דחו דברי ר"ת ממ"ש האי שחור אדום הוא אלא שלקה וא"כ מה לי כולה או מקצתה היינו משום דהש"ס חשיב מראה שחור למרא' המטריף לגמרי דמה"ט מטריף שם במראה שחור ממ"ש האי שחור כו' אלא שלקה (שם מז ב) ולכן הקשו שפיר דאפי' במקצתה יש להטריף מה"ט אבל בלא"ה לא היו התו' דוחים דברי ר"ת מהלכה א"כ עכ"פ מדברי ר"ת מוכח דגם מאי דהוי מצד לקותא יש לחלק בין כולה למקצתה אפי' במראות שהם פוסלות מטעם נקב לא מטעם שא"י להניף על הלב וא"כ קשה היאך יפרש ר"ת דברי הש"ס מה דפריך רבינא לרבא מה לי כולה מה לי מקצתה ובפרט שר"ת עשה מעשה כדבריו כמ"ש התוס' שם וע"כ צ"ל דבאמת יש לחלק גם בלקותא בין כולה למקצתה דבמקצתה יכולה להתרפאות דטבע אבר רובו גובר בו שלא שלטה הלקותא כ"כ שיהי' נתקלקל לגמרי משא"כ ברובא או כולה דלא שייך לומר שיגבר הטבע להתרפאות כיון ששלטה החולי בכולה או ברובה משא"כ בהאדימה פריך הש"ס שפיר דהתם הטעם משום דנחשב כנצרר דמו, ומקשה בממנ"פ אם דומה לשמונה שרצים א"כ כל שהאדים העור ודאי דהדם נכנס בתוך עור הריאה ונלקה שם א"כ ודאי דהוי כאלו כבר נקוב שם וא"כ א"א לו להתרפאו' מאחר שנכנס הדם בתוך העור ע"כ ניקב שם וכבר נטרף ואם דומה לשאר שרצים ורמשים א"כ אין האודם נחשב לקותא שיוחשב כנקב לומר דהדם נכנס לתוך עור הריאה וא"כ האודם מה לקותא יש בו דזה בא מרוב דם וחמימות שגם באדם בריא כשגובר הדם באיזה מקום מתאדם שם ואין סופו לקלקל כלל ואין בו שום לקותא ולכן יש להכשיר ופריך שפיר מי לא תניא כו' והא דאמר בש"ס אלא ל"ש ופרש"י דכשירה מדר"נ היינו משום דבאמת עור הריאה דומה לשמונה שרצים אלא שאין לנו לתלות ולהחזיק ריעותא ורוב בהמות כשירות הם ואנו תולין דעדיין לא נבלע בה דמה ומ"מ בשאר לקותות שפיר יש לחלק בין כולה למקצתה וכמ"ש ובמראות האסורות י"ל דקים להו לחז"ל דכבשר המת הוא חשוב וכאלו נקוב דמי דאין סופו להתרפאות וכמ"ש הרמב"ם ולכך אפי' בכ"ש טריפה ואפי' לדברי המחבר הנ"ל יש לפרש דבאמת בצמקה מקצתה הוה לקותא רק דהדרא בריא ובצמקה כולה י"ל ג"כ דמצד הריאה עצמה היה היבשות חוזר לבריאותו תוך יב"ח אבל הטריפות בצמקה כולה הוא מטעם דא"י להניף על הלב ושיערו חכמים ז"ל דתוך זמן שעדיין לא תתרפא אז שוב נתקלקל הלב וא"כ אינו ענין כלל להאדימה מקצתה דבאמת ס"ל דכל דהדרא בריא מקצתה הדרא בריא בכולה וכמ"ש:

ט׳ו) וגם הראיה שהביא הלב"ש מדברי הגאון תבו"ש (סי' לו ס"ק פו) לענ"ד אין משם ראיה כלל דהוא כתב שם בשמ"ח דצימוק במקצת כשר דאין סופה להתקלקל יותר וז"ל בתבו"ש שם אבל אין לומר דהטעם משום דבודאי תחזור לקדמותה כיון דלא שלט בכולה או ברובא דא"כ קשה בדין שאח"ז דצמקה אונא שלימה כיון דלא שליט ברוב הריאה נימא שתחזור אלא ודאי צ"ל שתשאר כך ואפ"ה כשירה שלא תתקלקל יותר משא"כ ברוב ריאה עלולה להתקלקל יותר א"כ אפי' תשאר כך כיון דרוב הריאה אינה ראויה לעשות מלאכתה להניף על הלב כראוי כאלו כולה אינה ראויה כו' וכוונתו לענ"ד דהצימוק והיבשות ישאר כך לעולם אבל החולי שבה שגרם לה הצימוק ודאי שעתיד להתרפאות שהרי מפורש בש"ס דהדרא בריא והיאך יסתור התבו"ש דברי הש"ס כמ"ש דכל צימוק הוא יבשות קצת דע"ז אמרו בש"ס הדרא בריא כמש"ל] אע"כ צ"ל דרק הצימוק ישאר כך וכן הוא מצוי כמ"פ בבשר החי שבאדם שמחמת חום אש וכדומה גורם יבשות קצת בעור ואפי' מתרפא הכאב אעפ"כ היבשות נשאר תמיד ולכן אינה טריפה כיון דבאמת כ"ז שלא הגיע היבשות שתפרך בצפורן אינו חשוב כמת ועדיין יש בו ליחות קצת והרי הוא כאלו כולו קיים משא"כ בצמקה אונא שלימה כיון שהצימוק נשאר כך לעולם אף שהחולי מתרפא מ"מ חשוב כחסר אונא שלימ' דהצימוק חשוב כאלו חסר בלא נקב כיון דעדיין נשאר בו קצת לחלוחית ולכך בצמקה מקצתה הוי כחסרון מבחוץ דלא מטריף בהכי אבל לעולם הוי צימוק לקותא, ולפירוש הב' שכתב התבו"ש החילוק בין כולה למקצתה הוא שאפי' ברוב הריאה אפי' נאמר שאין מתקלקל יותר והחולי הדרא בריא מ"מ כיון שהצימוק נשאר הרי אינה ראויה לעשות מלאכתה שא"י להניף על הלב וכמ"ש למעלה וא"כ אין מדברי התבו"ש ראיה לדבריו כלל, עוד הביא הלב"ש ראיה לדבריו מש"ס פא"ט (מב ב) דפריך התם והא איכא חרותא והוצרך לתרץ אפיק מרה ועייל חרותא ולמה לא תי' דהוא בכלל נקבה הריא' דהא כל טריפות הריאה מטעם נקבי הוא ונכללים בכלל ניקב' הריאה דמתני' כמ"ש רש"י שם (מג א) ד"ה לא תפיק כו' ע"ש אע"כ דחרותא אינה לקותא רק מטעם שאינו מניף על הלב יעו"ש ולפי מ"ש למעלה אין זה ראיה די"ל ג"כ דצמקה מקצתה לקותא הוי רק דאינה לקותא המטריף ובצמקה כולה הטעם משום שאינה מניפה על הלב ולא מצד נקב כלל ולכן נחשב לטריפות בפ"ע, ובזה נדחה נמי הראי' שהביא שם מדברי הרשב"א ע"ש:

י׳ז) ועי' בחידושי הגאון מוהר"מ שי"ף ז"ל בר"פ א"ט שכתב שם דחרותא הוי בכלל חסרה או ניטל או לקותא, והלב"ש השיג עליו מן הראיות הנ"ל ועוד מדחשיב לחרותא טריפות בפ"ע, ולענ"ד מ"ש דהוא בכלל חסרה יש לו מקום ע"פ מה שנכתוב בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בחסר בגוף הריאה שהפוסקים הבינו בדבריו שאוסר חסרון מבחוץ אפי' עולה בנפיחה ולכן תמהו עליו הרבה שהם הבינו דטעם חסרון הוא ג"כ מצד נקב דכאלו נקוב דמי או שסופו לנקוב אבל לענ"ד נראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דב' מיני טריפות יש בריאה כפשט לשון המשנה הריאה שנקבה או שחסרה והיינו שנקב בריאה הוא טריפות בפ"ע ככל איברים הפנימיים שנקובתם במשהו, והב' הוא חסרון והיינו מטעם כל שאינה בשלימותה ככל ריאה הרי א"י לעשות פעולתה להניף על הלב בשלימות כראוי ויתגבר חום הטבעי שבלב., שהריאה נבראת בטבע לקרר חום הטבעי שבלב, ושיערה חכמתו של יוצר בראשית שכפי תמונתה בשלימותה כך יהיה כח הקרירות שבריאה והרוח שמניפה על הלב מספיק לכבות אש הגדולה שבלב ובאם נחסר מעט המזג סופו למות ע"י וסובר הרמב"ם דסוג חסר הוא טריפות בפ"ע, ואע"ג דגם נקב בריאה הוא מטעם זה שע"י שינקוב עור הריאה יצא הרוח ולא תוכל להניף על הלב מ"מ נחשב לטריפות בפ"ע אע"ג דכל טריפות הריאה מראות ובועות וכדומה אינם נחשבים בפ"ע ה"ט דאותם הטריפות הוא משום דידוע לחז"ל דעי"ז סופו לנקוב קרום של ריאה וא"כ הוי ממש ניקבה הריאה שכל שעתיד לנקוב כנקוב דמי ולכך לא הוצרך למתני במתני' ולמחשבי' בפ"ע משא"כ סוג חסרון דאין הטעם משום שעתיד לנקב את הריאה ולא הוי ידעינן לה מלשון נקבה דמתני' לכך חושבו בפ"ע אבל מ"מ טעם אחד לשניהם, ומה שמקש' הש"ס מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו נקבה והוצרך לתרץ דאתיא אליבא דר"ש י"ל כמ"ש הכ"מ שם דהש"ס קאמר הכי לפום ס"ד דמקשה שהיה מבין דחסרה דמתניתין היינו ע"י נקב כמו בהא דאיתא בפ' לולב הגזול גבי אתרוג במתניתין נקב וחסר כ"ש דשם ודאי דוקב ע"י נקב פוסל ולא חסרון בברייתו אבל לפי האמת מתפרש המשנה כפשטה:

י״אח) ולע"ד הוא מדוקדק בלשון הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה"ש ה"ז) מ"ש שם נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חתוך אזנים טריפה, וכן אם חסר גוף הריא' אע"פ שלא נקבה ה"ז כמו שחסרה מנין האונות וטריפה ולפי' אם נמצא מקום יבש כו' ה"ז כחסר וטריפה, הרי שכ' וכן כו' ולפיכך כו' ודימה חסרון מבחוץ לחסרו האונות כו' הרי דלאו מטעם שעתיד לנקוב אתינן עלה אלא הוא סוג אחר סוג חסרון שכמו שאם אין לה אונות כלל דהטעם משום דא"י להניף על הלב כ"כ כמו שית' כמו כן חסרון מבחוץ הוא מה"ט וסובר הרמב"ם דגם יבש כ"ש הוא ג"כ מסוג חסרון שאותו מקום כמת וכאלו אינו דמי וא"י לעשות פעולתו כמ"ש, וכן נלע"ד ליישב בזה לשון רש"י (מג א) ד"ה הנך דאפקת כו' דפי' שם דחליף אונות או חסר או יתיר בכלל או שחסרה דבמתני' הוא ולכאורה יש לתמוה ע"ז דהא הך או שחסרה דמתניתין מוקמינן ליה כר"ש וע"י נקב וא"כ האיך נכלל חסר אונות בזה אע"כ דרש"י פי' כן כמ"ש דהש"ס משני שם לפי הס"ד דמקשה דס"ל דחסרה היינו ע"י נקב אבל לדידן אין הפי' כן, ואע"ג דאנן לא קיי"ל כהרמב"ם בזה מ"מ מפרשינן חסר' דמתני' בחסרה אונא וכן יראה מלשון רש"י דמפרש כן וכמ"ש ויש לפרש ג"כ דלכך לא משני הש"ס חסרה דמתני' בחסרון אונא משום דבאמת בלשון המשנה דנקט סתמא או שחסרה לא משמע חסרון אונא דהא לא נזכר מנין האונות במתניתין דנאמר דע"ז קאי חסרה וע"כ היינו חסרון בגוף הריאה כגון גומא[*] וזה היה ידוע להש"ס דכשירה דודאי נקב בחסרון בריאה או ע"י חולי כל שלא ניקב העור קיל יותר מנקבה העור ממש ואינו עולה בנפיחה וא"כ הוה ליה לאשמועינן במתני' חסרון לבד ולא איצטריך למתני נקב ולכך לא משני הכי ומשני בפשיטות דלא נצרכה אלא לר"ש ומ"מ לדידן דקיי"ל כרבא דחסר אונא טריפה מפרשינן למתני' או שחסרה באונות אע"ג דלא נזכר מנין האונות במתניתין וחסרון אונא טריפה מטעם שא"י לעשות פעולתה להניף על הלב דכך הוא הבריאה בחכמת יוצר בראשית שיהיה לה חמש אונות ובפחות מזה אינה יכולה לעשות פעולתה כראוי וא"כ יש באמת ב' מיני טריפות בריאה הא' מצד נקב ובזה נכלל מראות ובועות וכדומה שידוע להם שעתידה לנקוב והב' מצד חסרון אע"פ שאינה עתידה לנקוב וכמ"ש וא"כ דברי מהר"מ שי"ף עולים כהוגן וראויים למי שאמרם וכ"כ הרמב"ם (שם ה"ט) דטריפות דצמקה הוא מטעם חסרון והיינו ג"כ משום שא"י להניף על הלב כראוי וכמ"ש ומן התימא על הגאון לב"ש שהשיג בזה על מהר"מ שי"ף והעלים עינו מדברי הרמב"ם שכ' ג"כ כדבריו ולפמ"ש מבואר דחסרון מבחוץ לא חשיב ריעותא להצטרף לתר"ל כיון דהרמב"ם מטריפה מטעם חסר וא"כ אין עדותם מכוונת ואף דטריפות דנקב וגם טריפות דחסרון שניהם מטעם אחד הם דא"י להניף על הלב כמ"ש למעלה מ"מ ב' ריעותות אלא אם שניהם מעידים דסופו לנקוב דאמרינן דע"י ב' דברים הגורמים לנקוב סופו לנקוב בודאי משא"כ אם הא' הוא מסוג חסרון דאין אחד מחזק את חבירו ואין לו הכרח שע"י זה יהי' ניקב עור הריאה ודו"ק:

י״ב[הג"ה ומ"מ לדינא ודאי דהעיקר כהפוסקים החולקים על הרמב"ם דמוכח בש"ס דמותר מדקאמר רבא בחסר אונא דטריפה ואם נאמר דחסר מקצת מבחוץ כגון קמט וגומא טריפה א"כ מאי קמ"ל רבא בחסר אונא שלימה הא נלמד במכ"ש מחסרון במקצת דודאי חמיר יותר כדקיי"ל בצמקה מקצתה כשירה ובצמקה אונא שלימה טריפה אלא ודאי דחסרון במקצת אינו פוסל וברור:]

י״גט) ולפי מ"ש מתורץ מה שהקשה בכרו"פ על הרמב"ם דס"ל דצמקה מטעם חסר אתינן עלה א"כ אמאי לא משני הש"ס או שחסרה דמתני' דהיינו ע"י צימוק ולפי מ"ש א"ש דהש"ס משני לפי הס"ד ולדבריו יקשה אליבא דכ"ע למה לא משני הש"ס דחסרה היינו אונא אם לא כמ"ש למעלה משום דאין נזכר במשנה מנין האונות דודאי אין סברא לומר דחסרון אונות הוא מטעם נקב, דהיאך נאמר דסופו לנקוב והרי היא נבראת כך בתחילה בחסרון אונא אחת וגם במה שהשיג שם על הרש"ל שיישב דעת בה"ג בצמקה אונא שלימה דלכך צריך בדיקה משום דהוי כחסר אונא והקשה עליו בממנ"פ אם חסרון פוסל א"כ אפי' במקצת טריפה ואי הוי כמו חסרון מבפנים אפי' חסר אונא שלימה מה בכך יעו"ש ובאמת לפמ"ש לק"מ דהקב"ה ברא כונניות בבהמה דכל שחסר אבר אחד ממספר הצריך א"י לעשות פעולתה משא"כ בקמט וחסרון משהו וכמ"ש ולכך בצמקה אונא שלימה בודאי אותה אונא א"י לעשות פעולתה להניף על הלב והוי כמו חסר אונא לגמרי משא"כ בצמקה מקצתה אינו מזיק בהנפה על הלב ולכך לית לן בה:

י״די) ולפי מ"ש דבכ"מ שנזכר בש"ס לשון הדרא בריא מיקרי לקותא יוצא לנו דין חדש בחסרון מבפנים דהיינו נשפכה כקיתון דמיקרי ריעותא דהא אי' בפ' לולב הגזול (ל"ו א') בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפות מהו ומפרש דהיינו נשפכה כקיתון כו' והוא דקיימי סימפנהא כו' הכא מאי התם דלא שליט בה אוירא הדרא בריא כו' הרי מוכח דלקותא הוי מדנקט לשון הדרא בריא וראיתי שהתבו"ש (סי' ל"ז ס"ק ו') לענין צירוף תר"ל כ' דחסרון מבפנים לא הוי ריעותא לענין חשבון ב' ריעותות והביא ראי' מלשון הש"ך (סי' ל"ז ס"ק ה') גבי בועא וגבשושית ובבית אפרים (שם ס"ק קכ"ה) כ' ע"ז דלכאורה יש לחלק בין בועא וגבשושית דשם אין מצטרף לתר"ל דחסרון מבפנים הוא מסוג חסר ואינו מטעם נקב ואין עדותם מכוונת משא"כ בקמט וחסרון מבחוץ דב' הריעותות מטעם חסר הוא והרי עדותם מכוונת ולכך בכה"ג טריפה יעו"ש ולענ"ד הי' נראה איפכא דחסרון מבפנים אינו מצטרף לב' ריעותות והביא ראי' ג"כ מדברי הש"ך הנ"ל ועוד כ' כיון דשני הקרומים מפסיקים בין הריעותות אין מצטרפים ע"ש וראי' ראשונה מדברי הש"ך כבר נדחה במ"ש אך מטעם הב' הי' מקום להקל ומ"מ במראה כשירה על חסרון מבפנים יש להטריף דהא לפמ"ש יש כאן ב' ריעותות ועדותם מכוונת דשניהם מטעם לקותא ונקב כמ"ש ואין ב' העורות מפסיקים כיון שנשתנה מראיתם והם עצמם הריעותא א"כ שתי הריעותות הם סמוכות זה לזה ממש ומכ"ש במראה אודם דמיקרי לקותא כדמוכח בש"ס וכמ"ש למעלה:

ט״ויא) ולכאורה הי' נלע"ד להביא ראי' מדברי הש"ס דחסרון מבחוץ עם חסרון מבפנים נגדו טריפה מדאיתא (מ"ז ב') א"ר נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשירה ומייתי התם תנ"ה כו' ולכאורה מ"ש וקרום שלה קיים הוא שפת יתר דפשיטא אם ניקב הקרום דטריפה בלא"ה ולכך הי' נלע"ד לפרש שמ"ש וקרום שלה קיים ר"ל שהוא שוה לבשר הריאה ואין שם קמט וחסרון דאם הי' נגדו קמט וחסרון טריפה והיינו כמ"ש דהוה תר"ל אבל יש לדחות דבאמת אין זה תר"ל כמ"ש מטעם דאין עדותם מכוונת וכוונת הש"ס במ"ש וקרום שלה קיים היינו דצריכה בדיקה במקום שנימוקה נגדו בפנים צריך לבדוק עור הריאה נגדו אם הוא בריא ואינו מבצבץ מחמת דאית בה ריעותא ומזה יהי' ראי' למ"ש הפוסקים בכ"מ דבכ"מ שיש ריעותא צריכה הריאה נפיחה וכן מצאתי בס' פרי תואר שביאר עד"ז דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש דין נשפכה כקיתון ודין נימוקה הריאה שהזכיר ר"ן השמיטה לגמרי וכ' שם שהרמב"ם מפרש דר"נ מיירי ג"כ בנשפכה כקיתון לא בחסר מבפנים לגמרי ומה שהביא בש"ס דברי ר"ן אחר שהביא דברי ר"י בנשפכה כקיתון כדי ללמדינו דצריך בדיקה בעור הריאה אם לא נקבה דזה לא שמענו מדברי ר"י שלא הזכיר בדבריו לשון והקרום קיים כמו שהזכיר ר"ן ולפי פירושו לא נזכר כלל דין חסרון בבשר הריאה בפנים ונשאר בו חלל בש"ס ולא מיירי רק בנשפכה אבל לענ"ד הוא דוחק לפרש כן בש"ס וכן מלשון הברייתא שמביא סיוע לדברי ר"ן לא משמע הכי מדקאמר אפי' מחזקת רביעית משמע דהחסרון הוא במקום אחד ונשאר חלל לא בנשפכה כקיתון אבל לענ"ד נראה יותר דהרמב"ם מפרש דברי ר"ן כפשוטו וכפי שהבינו הפוסקים דהיינו חסרון מבפנים ונתרוקן מאליו ולא נימוח הבשר אלא שהרמב"ם לא הוצרך להזכיר זה כיון דכבר כתב דנשפכה כקיתון כשר אף שנתקלקל כל הבשר שבפנים וגם חסר בתוכו כמ"ש רש"י שאפי' חצי' ריקנית מדקרי לי' הש"ס חסרון מבפנים ואפ"ה כשר כל שהקרום קיים א"כ כ"ש אם כל הבשר שמבפנים הוא בבריאותו רק שנחסר במקום אחד והש"ס מייתי לה לרבותא דאפי' בנימוקה צריך בדיקה בעור הריאה אם לא ניקב שזה לא נזכר בדברי ר"י אבל הרמב"ם שהזכיר כבר שצריך שיהא הקרום קיים בדין נשפכה כקיתון והזכיר דאפי' נשפכה כשר סמך ע"ז שנדע שגם בנימוקה צריך בדיקה ככל ריאה שיש בה ריעותא וגוף הדין דכשר נלמד במכ"ש מנשפכה כנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל:

ט״זיב) עוד ראיתי בפרי תואר שהאריך הרבה בדין חסר קצת מגוף הריאה שהזכיר הרמב"ם וכ' שם דאפי' עולה בנפיחה והעור שם שוה לשאר עור הריאה ונמצא שהחסרון רק מבפנים אפ"ה טריפה רק אם החסרון הוא מחמת היבשות של לחלוחית בשר הריאה והאריך שם בביאור שיטת הגמ' ע"פ פירושו לדברי הרמב"ם ופסק שם כן להלכה ודבריו לא נהירין וגם כל הפוסקים חולקים ע"ז וכן הלכה רווחת בישראל להכשיר חסרון בפנים וגם פירושו בדברי הרמב"ם לא נהירא כלל שמ"ש להכריח כן מיבש שנפרך בציפורן דטריפה ע"כ אפי' העור בריא רק הבשר מבפנים הוא שיבש והוא נכלל בסוג חסר כמ"ש הרמב"ם בטעם יבש לא נהירא לענ"ד דודאי כל טריפות הריאה הוא רק בעור הריאה ולא בבשרה בפנים כמשמעות כל הפוסקים וכפשטי' דש"ס דקאמר חסרון מבפנים לא שמי' חסרון ויבש היינו בעור הריאה והא דחשיב לי' הרמב"ם בסוג חסר ולא בסוג נקב היינו מטעם דכל נקב הוא מטעם שמוציא רוח וכאן אין מקום לרוח לצאת ואין סופו לנקוב כלל רק משום שיבש אותו מקום אינו עושה פעולתו ואין לו חיות ואינו מניף דרך שם על הלב ולכן הוי כמו חסרון אונא שהטעם ג"כ ששובת מפעולתה כמ"ש למעלה ולכן כללו הרמב"ם בסוג חסר ואזיל הרמב"ם בזה לשיטתו דחסר מקצת מבחוץ חושבו ג"כ לטריפה ובסוג חסר ולא מצד נקב והוא ג"כ מה"ט ששובת מפעולתו אכן לפי מ"ש שבחסר מקצת כשר ואין כאן מניעה להניף על הלב כ"ז שלא חסר אונא שלימה צ"ל דטעם יבש מקצת הוא שכיון שכלה כל לחותו כבשר המת הוא וכאלו ניטל ממקומו דמי או שסופו לנקוב מאחר שאין שם רוח חיים המקיימו וסופו להתרקב ולנקוב:

י״זיג) גם מה שהביא ראי' ממ"ש רבא ריאה שיבשה כו' ולא קאמר עור הריאה שיבשה כו' ראי' זו איני מכיר דהא תנן נמי במתני' הריאה שנקבה ולא תנן עור הריאה שנקבה דהא שם תליא בעור לבד וכן בגמ' איתא ריאה שהעלתה צמחים כו' וכן ריאה דדמי' לכבדא כו' ובכמה דינים בפא"ט שקאי הכל על עור הריאה גם מה שהביא ראי' ממ"ש ריאה שיבשה מקצתה ואלו הי' בעור א"כ הוה כנקב ולא הוצרך לומר מקצתה הנה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל שהוא מסוג חסר ודאי דהוצרך לומר מקצתה דלא נימא דהוי כחסר מקצתה בפנים דחסרון מבפנים לא שמי' חסרון וגם הא גופא קמ"ל דלא נימא כשיטת הפוסקים דחסרון מקצת מבחוץ שמי' חסרון ולפי מ"ש למעלה דיבש מקצת מסוג נקב הוא י"ל בהיפוך דלא נימא דיבש לא הוי אלא כמו חסרון ואנן קיי"ל חסרון מבחוץ כשר לזה קמ"ל דיבש אפי' במקצת טריפה ומטעם נקב משא"כ אלו הי' מטעם חסר לא הי' טריפה ביבש במקצת כי אם ביבש אונא שלימה וכמ"ש למעלה וזה ברור ומה שהביא ראי' מאטום בריאה כו' מותבינן עלה גדפא כו' ושם הריעותא מחמת הבשר כו' לפי מ"ש הרשב"א דהטעם משום שא"י להניף על הלב י"ל דש"ה כיון שאטום הוא כ"כ עד שאין הרוח נכנס בו א"כ א"י להניף על הלב כראוי והוי כמו חסר או צמקה אונא שלימה כמ"ש גם י"ל דקים להו לרבנן דהיכא דאטום בריאה בבשר מצד שאין הרוח נכנס בו יתקלקל רוח חיים שבו וסופו שיתקלקל גם העור וינקב משא"כ ביבש כיון שהרוח נכנס בו אין בו חשש כלל כל שהעור קיים אין סופו לנקוב ואין מדמין בטריפות ולשיטת הפר"ת קשה לענ"ד דא"כ בנשפכה כקיתון ונחסר הרבה אמאי כשירה ניחוש שמא נחסר בשרה הרבה ומי הוא הנביא שיגיד שלא חסר כלל רק מחמת שהיא ספוגיית נתמעט שיעורה ע"י המיחוי ואולי הי' ג"כ חסרון במשהו ואין לומר משום דאין מחזיקין איסור דנשחטה הותרה דהא במקום דאיכא ריעותא מחיים לא אמרינן הכי ועוד עכ"פ לדידן הי' לנו להחמיר מספק דודאי אין אנו בקיאים לידע דבר זה אם הי' חסרון ממש או מחמת שהיא ספוגיית ואפשר בזמן הש"ס היו בקיאים להבחין בזה משא"כ לדידן:

י״חיד) עוד קשה לענ"ד לשיטתו מסוגיא דפ' לולב הגזול שהבאתי למעלה גבי אתרוג שנולדו בו סימני טריפות שנשפכה כקיתון וקאמר שם דדוקא גבי ריאה אמרי' הכי משום דלא שלטא בה אוירא והדרא בריא אבל באתרוג כו' והא ודאי דבאתרוג לא שייך סברתו שהיא ספוגיית וא"כ ע"כ נחסר מבפנים ממש וא"כ דומיא דהכי בריאה נמי טריפ' ולא הוצרך הש"ס לחלק משום דבריאה לא שליט בה אוירא א"ו דכללא אמרו כל חסרון מבפנים לאו שמי' חסרון עכ"פ יוצא לנו מכל מ"ש דחסרון מבפנים יש לנו לומר דודאי ריעותא הוי כל שנשתנה עור הריאה לנגדה למראה אודם וכדומה דאין הפסק בין הלקותות וכן נגלד עור העליון נגדו דג"כ אין הפרש כשיעור ב' שערות בין הריעותות כיון שלא נשאר אלא עור אחד מפסיק ביניהן כיון שמוכח בש"ס דהוי לקותא וריעותא שמצריך בדיקה כמ"ש ומכ"ש לפי מ"ש שהפרי תואר דעתו להטריף לגמרי אף שכתבנו דאין דבריו מחוורים מ"מ ריעותא הוי וכמ"ש:

י״טטו) היוצא לנו מכל מ"ש בנ"ד דצימוק במקצת הוי ריעותא ולקותא ומצטרף לתר"ל ובפרט בסירכא דבוקה ממקום למקום דחמיר יותר מסירכא תלוי' לדעת כמה פוסקים ועי' בפרי תואר (סי' לט) שדעתו לאסור בסירכא ממקום למקום כמו שהאריך שם וכן נוטה דעת הפר"ח ודעת הרש"ל והט"ז, ובמ"א הארכתי בענין מחלוקת רש"י ור"ת בסירכא וכתבתי שנוטה מדברי הפוסקים דשיטת ר"ת עיקר וא"כ לדידיה סירכא ממקום למקום כשר ואכ"מ ומ"מ נלע"ד דריעותא גדולה הוי' כיון שכמה פוסקים מטריפים בזה אכן לענ"ד נראה דבר חדש דסירכא ממקום למקום לא מיקרי אלא אם מדובקת בריאה בשתי קצוותיה ובאמצע אינה דבוקה, משא"כ אם היא דבוקה מראשה לסופה לא מיקריא כלל סירכא ממקום למקום דודאי אין הפרש בסירכא תלוי' בין אם היא קצרה או רחבה ועיקר טעם החומרא בסירכ' ממקום למקום הוא לשיטת רש"י דס"ל אין סירכא בלא נקב והסירכא בכ"מ שמוצאת מקום מסתרכת ונדבקת שם, וזה אינו אלא כשיש חלל באמצע שאינה דבוקה שם לריאה משא"כ אם כל הסירכא דבוקה לא שייך טעם זה ואין זה אלא הפשטת ליחה לבד. עוד נ"ל דאם יוצא ממנה כמו סירכא ואינה תלויה ועומדת אלא היא פרוסה ועומדת על הריאה כמין קרום אין זה אפי' סירכא תלויה אלא היא כמו מעשה דריינו"ס בקרום הפרוס על הריאה ובודאי אין הפרש בין אם הקרום פרוס על כל הריאה או על מקצתה. שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בבית אפרים (סי' לט ס"ק קכד) שכתב ג"כ כדבריו ותמה שם על התבו"ש שדעתו להחמיר בקרום רחב הנקלף מעור הריאה ודימה זה לסירכא מינה ובה יעו"ש שהאריך ודבריו ברורים וכיון שכן בנ"ד אם היתה הסירכא כעין זה שהיתה כולה דבוקה יש מקום להקל דלא מיקרי ריעותא כלל ואינו מצטרף לתר"ל, אכן לפי מה שהובא בשאלה שעברה ע"י מיעוך וקילוף ובמקום אחר נשארה דבוקה בחוזק יש לפקפק דודאי מיקרי סירכא מינה ובה, ונראים הדברים שהיא סירכא ממש שיצתה ממקום אחד ואח"כ נתדבקה אל הריאה וכן מבואר להדיא בס' בית אפרים דבכה"ג מיקרי ממקום למקום ע"ש:

כ׳טז) וכיון דעסיקנא בהאי עניינא דסירכא אכתוב בזה במה שראיתי בפרי תואר דבר חדש והוא דבר זר לענ"ד והוא דכתב שם דלפי שיטת רש"י דסובר אין סירכא בלא נקב יש מקום להכשיר אפי' בסירכא שלא כסדרן באם מפריד ב' העורות של הריאה ובודק שם ורואה שהסירכ' אינה דבוקה אלא בעור העליון לבד לא בעור התחתון דהא אפי' דיינינן ליה לנקב אין זה אלא ניקב עור העליון בלא התחתון דכשר, והא דאמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקותא היינו משום דמן הסתם דבוקים ב' העורות אל הסירכא ומילתא דלא שכיחא הוא שלא תהי' דבוק' אלא בעור אחד לבד או דמיירי שראינו שהסירכא יוצא מב' העורות יעו"ש[*] ולענ"ד דברים אלו תמוהים ולא משמע כן מלשון רש"י שכתב בטעם הסירכא משום שהריאה שואבת כל מיני משקה וע"י הנקב יוצא המשקה ונקפה ונעשה קרום והא ודאי דשאיבת המשקה הוא מבפנים בתוך בשר הריאה ע"י סימפוני הקנה וא"כ אי חיישינן לנקיבת עור העליון ואין זה ריר אלא סירכא גמורה דאם היה ריר הרי גם עור העליון אין בו חשש נקב וכיון דהוי סירכא גמורה ואין סירכא בלא נקב ודאי דניקב גם התחתון דהא א"א למשקה לצאת כי אם שתנקוב תחילה עור התחתון וכיון דאמרינן שסירכא ודאי דבאה מחמת נקב אף שראינו שעור התחתון שלם בלא נקב אמרינן דחזר ונתרפא והוי קרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום וגם פשטות לישנא דגמ' דקאמ' לית להו בדיקותא משמע שאין מועיל בדיקת הפרדת ב' הקרומים:

כ״א[הג"ה ודברי הגאון פר"ת היה נראה לכאו' שיש להם מקום לפי מ"ש מקצת מחברים שלשיטת רש"י דסירכא היא מחמת נקב הוא רק ס' טריפת לבד דאנן לא ידעינן אי הוה מחמת נקב או דהוה ריח בעלמא וכן ראיתי בתשו' משכנות יעקב שהאריך בזה וא"כ י"ל דכל שהסירכא דבוקה בעור העליון לבד ואין לה בית אחיזה בעור התחתון בזה מתברר הספק דאין זה סירכא אלא ריר בעלמא ומ"מ גם לפ"ז אין זה ברור דמי יאמר לנו שהליחות היוצא מן הנקב תיכף במקום יציאתה נעשה ממנה גלד וסירכא דשפיר י"ל דהמשקה שיצתה מפנימיית בשר הריאה יצתה דרך שתי הקרומים וכאשר יצתה המשקה לחוץ שם התחילה להיות נקרש ולעשות קרום, גם מחמת חוזק דיבוק הקרומים זה בזה א"א להיות המשקה נקרש שם בין ב' העורות ולכך אינה דבוקה רק בעור העליון לבד ולכן שפיר קאמר רבא דלית להו בדיקותא ולע"ד דברי הפר"ת אין להם שחר בזה וברור דאסור בכל גווני אפי' לשיטת רש"י וכמ"ש בפנים:]

כ״ביז) כללא דמילתא בנ"ד כיון שביררנו דסירכא ממקום למקום הוי ריעותא גדולה וגם צמקה במקצת הוי ריעותא, א"כ אין מקום להקל רק לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דצמקה ויבש הוא מסוג חסר ואין ב' הריעותות משם א' והיה מקום להקל, אבל בנ"ד שהיה שם ג"כ חסרון מבחוץ בממנ"פ יש לאסור, אם נתפוס דעת הרמב"ם א"כ מצד החסרון לבד טריפה וע"כ צ"ל דלא כסברת הרמב"ם דדעתו נדחה מכל הפוסקים ומן הש"ס כמ"ש למעלה, ולדידן קיי"ל דצימוק בריאה ויבישות הוא מצד לקותא ונקב ולא מצד חסר וא"כ ב' הריעותות הם משם אחד ועדותם מכוונת וראוי להחמיר ולאסור והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים ואפי' בהפ"מ אין מקום להקל לענ"ד, דברי אהו"נ ידידו עוז יצחק אייזיק חופ"ק ראזינאי: