בנין עולם, יורה דעה י״זBinyan Olam, Yoreh De'ah 17

א׳למרבה המשרה ולשלום אין קץ, לידידי הרב המאה"ג חו"ב ע"ה פטה"ח גפן אדרת, צבי תפארת המפורסם מהו' משה גינצבורג נ"י הרב דק"ק סימיאטיץ:

ב׳באשר בדק לן מר במעשה שנתהווה בקהילתו בריאה שהי' עליה בשר בלוי ואחר שקלפו הבשר בלוי הייתה הריאה שם שלימה ויפה רק שהייתה מזעת טיפות אדומות כחודו של מחט וכשהיו מקנחים הזיעה הייתה חוזרת ומזעת, ובדקוה בנפיחה ועלתה יפה ולא בצבצה כבר העיר בזה הגאון בעל לבושי שרד (סי' ל"ט ס"ק ר"ג) באריכות והורה להיתיר בצירוף שאלת הרופאים המומחים וכבוד מעכ"ת הורה ג"כ להיתיר כדבריו, וכעת קמו רבים וערערו על הוראה זאת, הנה כבר כתבנו במכתבי לבנו הרב החריף נ"י שאין לפקפק עליו אחר שכבר נעשה מעשה, ויש לו אילן גדול לתלות עליו כאשר יתבאר באורך בס"ד:

ג׳א) ובתחי' נבוא לחקור בדברי הגאון לבו"ש ובראיותיו שהביא לדין זה, דלכאורה נראה לדחו' דבריו וראיותיו בזה ויש כאן פנים לאיסו' והי' נראה לדמות דין זה לדין סירכא מליאה דם שכ' הט"ז (סי' ל"ז ס"ק ב') במעשה שהובא לפניו בסירכא לכיס שכ' שם דלא מהני מיעוך ומשמוש ואפי' נפחוה ועלתה בנפיחה אין זה מועיל דדם זה ודאי מן הריאה באה מן הסימפונות ולא מהני בדיקה דאין אנו בקיאים בבדיקה וגרע מתרתי לריעותא, וא"כ ה"ה בנ"ד ואף אם נאמר שהבשר בלוי אינו ריעותא מ"מ הא כ' הט"ז דכאן גרע מתר"ל והיינו כמ"ש בש"ס אם אין שם מכה קורט דם מנין והדם עצמו מורה על נקב ואף שבנ"ד אינו מבצבץ מ"מ הרי כ' הט"ז דאין אנו בקיאים בבדיקה וכיון שהטיפות דמים מורים על נקב בבירור ע"כ לומר שמה שאין אנו רואים סימן בצבוץ הוא מצד שאין אנו בקיאים ועוד שמוכח בכ"מ שכ"מ שצריך בדיקה מדינא ולא מחומרא אין אנו סומכים על בדיקתינו וא"כ מה שפלפל הלבו"ש שם בנקבים קטנים מאוד שאין הרוח יוצא משם אם הוא אסור מדינא ודומה זה להא דפגימת סכין אם אין הציפורן מרגיש בו ע"ש אין זה כלום דבשלמא שם מבואר בש"ס להדיא דפגימת סכין הוא שירגיש בציפורן ואפי' לדעת הפוסקים דפגימה כ"ש פוסלת מ"מ בעינן שירגיש בו כ"ש אפי' כחוט השערה כמ"ש הש"ך (סי' י"ח) משא"כ כאן דבמשנה זכר בסתם נקבה ריאה כו' רק במקום שיש ריעותא ואין שם סימן נקב בודאי בזה נתנו סימן לבדוק בפושרים ע"י נפיחה אבל אם הי' ידוע באמת שהי' בו נקב דק מן הדק ע"י חולי ולא נקב בתולדה ג"כ טריפה דאין לנו לחדש טעמים מן הלב בטריפות וא"כ מ"ש שם דהטעם משום שהרוח יוצא ממנו וא"י לרחף על הלב ומזה המציא סברא דכל שאין הרוח יוצא משם דהיינו נקבים דקים מן הדקים יש להתיר ז"א ועוד דלפי מ"ש דאין אנו בקיאים א"כ מאי מהני מה שאנו רואים שאין הרוח יוצא דשמא באמת יוצא רוח דק מאוד אלא שאין אנו מרגישים בו כיון שאין אנו בקיאי' להבחין זה גם מ"ש דכיון דאינו דם ממש רק טיפין אדומים וניכר שהוא מזיעה אינו דומה לדינו של הט"ז ג"כ אינו כדאי לסמוך ע"ז להתיר דמי יבחון אם הוא דרך זיעה או שהוא דם קלוש שכן דרך דם כשנקרש מתקבץ בסביבותיו פסולת הדם שאינו אדום כ"כ ומ"ש לסמוך על הרופאים הלא כבר כתבו המחברים שאין לסמוך על הרופאים באיסור דאורייתא שאין אומרים רק בהשערה ואומדנא לבד כמ"ש בכמה תשובות בדין אשה שרואה דם מחמת תשמיש ולקמן נדבר מזה בס"ד:

ד׳ב) גם לא ידעתי אם לסמוך ע"ז לומר דאין זה דם רק זיעה בעלמא היוצא דרך נקבי הפארו"ס דאפשר לומר דאחר מות הבהמה אין דרך לצאת ממנה זיעה כיון שכבר אפס ממנה חום הטבע וליחות הדם הסובב בגוף וגם קצת סברא יש שלא לתלות בזיעה כיון שאין אלו הטיפין יוצאים אלא במקום אחד ולא בשאר מקומות בריאה וגם הבשר בלוי שבמקום זה אף שאינו בגדר ריעותא קצת עדות הוא על הזיעה שבמקום זה דווקא שהוא בא מצד קלקול שבריאה ובפרט שדעת כמה פוסקים דבשר בלוי מקרי ריעותא וכמו שהסכים בזה הגאון המובהק בתבו"ש והביאו ג"כ בלבו"ש שם, אף שמצינו ג"כ זיעה אדומה כמ"ש בלבו"ש שם מהא דר"פ הניזיקין (ס"ז ב') ברש"י ד"ה עד דמתהפכי ע"ש באמת יש במציאות שיצא זיעה אדומה ע"י דברים הגורמים זה כגון בישרא וחמרא חיי כדאי' התם משא"כ בנ"ד שיוצא מעצמו זיעה אדומה אף שהריאה כולה מבפנים כאהינא סומקא אין זה דומה להא דפ' מי שאחזו דשם כח היין והבשר עצמו הוא שיוצא בזיעה, ולכן לא נשתנה מראיתו משא"כ בנ"ד שהזיעה הוא מכח המשקה שבלעה הבהמה בחיי' מי הנביא שיאמר שנצבע הזיעה ע"י הבשר ונעשה כמראיתו ברגע קטנה בעת יציאת הזיעה וגם מי מפיס לשער מראה האודם אם הוא שוה ממש לאודם הבשר שמבפנים או שהוא אדום יותר וא"כ א"א לומר שבא ע"י צבע הבשר כשיוצא משם והא אנן לא בקיאינן להבחין בין מראה דם לדם וכדאי' במס' נדה וכן קיי"ל להלכה במראה דמים שבאשה דכל מה שנוטה קצת לאודם טמא באשה, ואם יוצא ממנה מוהל אדום קצת ודאי קיי"ל דטמאה ועי' בפ' כל היד (י"ט א') ב"ש אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי כו' ואע"ג דהלכה כב"ה דמטהרין מ"מ לדידן דאין אנו בקיאים וכל המראה הנוטה קצת לאודם טמא כמבואר בפוסקים אע"פ שהוא קלוש ואינו סמוך כדם וא"כ גם בנ"ד יש להסתפק אולי הוא דם קלוש שנדחה קצת מראה אדמימותו וספיקא דאורייתא לחומרא וגם שמא באותם טיפין הי' קצת דם מעורב עם הזיעה עצמה ולכך אין אדמימותו כדם ממש אלא כדם המזוג במים ולכך הוא קלוש ולא עב, גם מ"ש בנו הרב החריף נ"י שהרגיש במ"ש דאם הי' זיעה למה הי' דווקא במקום זה לבד, וכ' מחמת שהבשר בלוי כיסה וצמצם את המקום ולא הניח שם אויר לקרר את הריאה והזיעה טמוני בנקבי הפארו"ס, אף שדיבר דרך חכמה מ"מ קשה לסמוך ע"ז שמי הוא הנביא שיגיד זה שאחרי שהלך הבשר בלוי וניטל משם והאויר החיצון שולט שם עדיין נטמן בפנימיותו הזיעה מקודם והיאך נאמר שהזיעה שיוצא בכל פעם אף כשמקנחים אותו הוא בא מן הזיעה שנשאר טמון שם בנקבי הפארו"ס ואין כדאי בדברים אלו להתיר איסור תורה, ואדרבא יש סברא להיפוך שמחמת הבשר בלוי אשר הי' שם קצת קלקול בעור הריאה אשר שם והחלישו ועי"ז נקבה נקבים דקים מאוד:

ה׳ג) ומה שפלפל מעכ"ת בדברי הט"ז והש"ך (סי' ל"ג) ודברי הצ"צ בנמצא מחט ובחוץ יש קורט דם וכ' מעכ"ת דאף לדעת הט"ז והש"ך היינו דווקא בנמצא מחט אבל בלא נמצא מחט ולא שום דבר גם המה מודים דכשירה אין זה ענין לנ"ד כלל דשם אין רואים שום נקב והדם שנמצא אינו דרך יציאה מבפנים לחוץ דרך הנקב רק שמצד הנקב שנעשה באותו מקום נצרר שם הדם ונתאדם ובזה שפיר כתב דאם לא הי' מחט המעורר חשש נקב למה נחוש לנקב, וכמ"ש באמת הט"ז (סי' ל"ג) במה שהשיג על הב"ח במה שהטריף בנתאדם מקצת עור הפנימי של הוושט שכ' דא"כ בכל מקום שנמצא מקום אודם בבשר ניחוש לדרסה יעו"ש והוא ברור, אבל בנ"ד שרואים שיוצא בכל עת מפנימיות הריאה לחוץ טיפין טיפין וזה מראה שיש כבר נקב עד שדרך הנקב יוצאים הטיפין א"כ מה בכך שאין שם מחט והרי הט"ז עצמו בהא דסירכא מליאה דם אוסר אף שאין שם מחט בריאה והוא פשוט[*]:

ו׳[הג"ה ומ"ש כ"ת לתמוה על הפרמ"ג במשבצות (סי' מ"ח ס"ק י"ד) במה שתמה על הצ"צ דכ' דא"א לומר דתחוב יהיה קיל מנמצא, ותמה הפרמ"ג הא כ' הרב בהג"ה (סי' ל"ג סעי' ח') בשם הגהות מיימוני בנמצא קוץ לאסור אם יש קורט דם מבחוץ ובתחוב בעינן נגד פי המחט דווקא א"כ קשה ג"כ היאך יהי' תחוב קיל מנמצא ומעכ"ת תמה עליו הרבה דגברא אגברא קרמית דהאוסרים בנמצא אם יש קורט דם מבחוץ לא ס"ל כיש מכשירין במחילה מכ"ת לא השגיח לעיין בדברי הט"ז (שם ס"ק ט"ז) שכ' בפי' דהגהות מיימוני שזכר הרב שאוסר בנמצא אם יש קורט דם מבחוץ הוא קאי אליבא דס' התרומות, ובעה"ת ס"ל כיש מכשירין וכעולא ע"ש וא"כ בחנם תמה מעכ"ת על הפרמ"ג ופריו למאכל:

ז׳גם מ"ש מעכ"ת לדחות דברי הגאון בעל נוב"י במה"ת חיו"ד סי' ט"ו) שהשיג על הד"מ דס"ל דטיפת אודם של הארס יכול לעבור ע"י הדחה ומליחה מהא דאי' פא"ט וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וקאמר שם למאי נפ"מ לספק דרוסה ולפי דברי הד"מ לא משכחת בדיקה מבפנים דשמא הי' טיפת הארס מבפנים ואוכלים ומשקים שטפוהו, והשיג שם מעכ"ת ע"ז מדברי הר"ן שהקשה שמא האדים עור הפנימי מן הצד שנדבק לחיצון ותי' שמתוך שהקרום דק וזך אם הי' אדום הי' ניכר בצד הפנימי וע"כ דבדי הד"מ נכונים דע"כ הדם נכנס תוך העורות וא"כ אף אם היו אוכלים ומשקים שוטפים אותו מבפנים הי' ניכר בצד הפנימי האודם שמצד החיצון ועוד כתב מעכ"ת דהא אפשר לבדוק ע"י שנפריד שתי העורות זה מזה כו' הנה השגתו הב' נדחית ע"י השגתו הראשונה שמוכח מדברי הר"ן דמ"ש בש"ס וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אין הכוונה להפריד ב' העורות ולראות בצד חיצון של עור הפנימי דא"כ למה הוצרך הר"ן לחדש משום דעור הפנימי זך ולבן וניכר בצד הפנימי הא שפיר יכול לבדוק בצד חיצון של פנימי ובאמת מוכח מדברי הש"ס שהי' בדיקתם מבפנים ממש לא ע"י הפרדת העורות דאיתא התם (מ"ג ב') גבי עובדא דאביי ורבה דרבה הי' רוצה לבדוק מבחוץ ואביי הקשה לו הא אמר מר כו' אפכי' רבה כו' משמע שהפך בצד הפנימי של הוושט ולא הפריד העורות זה מזה, וא"כ שפיר הקשה הגאון נוב"י היאך סמך רבה ע"ז שמא אוכלים ומשקים שטפו טיפת הארס מבפנים וי"ל ג"כ דא"א לבדוק ע"י הפרדת העורות דשמא עי"ז יתקנח הדם ויעבור האודם מצד החיצון של עור הפנימי ע"י שמנתק זה מזה אך השגתו הב' מדברי הר"ן לכאורה יפה תמה כ"ת ואין לתרץ דכוונתו דחיישינן שמא נתחלחל הארס ועבר כולו לצד פנימי עד שלא נשאר מצד חיצון של פנימי כלום רק לפנים ושם שטפוהו אוכלין ומשקין דזה אינו כדמוכח מדברי הרא"ש שם שהקשה כיון דקיי"ל דאפי' האדים מבחוץ אסורה דסופו לחלחל לפנים א"כ מאי מועיל בדיקה דילמא לא נתחלחל עדיין לפנים והיה רק מבחוץ ואינו ניכר ותי' דע"פ רוב ניכר בחוץ רק דאנן חיישינן שמא נתחלחל רוב הארס לפנים ולא נשאר מבחוץ רק מעט ובשביל כך אינו ניכר מבחוץ אבל אם רואים בפנים שאין שם טיפת אודם א"כ לא נתחלחל לפנים והי' ניכר מבחוץ א"כ שפיר הקשה מעכ"ת דיכולים להפריד העורות ולבדוק יפה אף אם נתחלחל לפנים ניכר קצת מבחוץ אם לא הוי עור החיצון אדום וא"כ צד חיצון של פנימי שהוא לבן שפיר ניכר בו ומ"מ י"ל דברי הגאון נוב"י דאין כוונתו להשיג מן הדין רק מעובדא דרבה דמשמשע שם שלא הי' בודק כלל ע"י הפיכת העורות מדקאמר סתם הפכי' כו' וכמ"ש וא"כ היאך הי' רוצה לסמוך על בדיקה זאת הא אף אם לא יהי' שם אודם הדריסה יש לחוש לאוכלים ומשקין שטפוהו ובאמת נתחלחל לפנים ונשאר מצד חוץ של עור החיצון רק רושם בעלמא ואינו ניכר מצד שהוא אדום, ומ"מ י"ל השגתו די"ל דרבה תחי' הי' רוצה לבדוק בפנים אם יראה שם טיפת אודם לא נצטרך עוד לטרוח להפריד העורות שהוא טורח גדול כמ"ש הטור וכן הי' המעשה באמת שמצא תחי' קורט דם אבל אם לא הי' מוצא שם אודם ודאי שהי' בודק אח"כ ע"י הפרדת העורות וא"כ דברי הד"מ מיושבים וכמ"ש מעכ"ת:]

ח׳ומ"ש כת"ה להשיג על המחבר מנחת יעקב שהשיג על הש"ך (סי' מ"ח ס"ק ל"ג) שכ' דהרא"ש ס"ל דא"צ בדיקה בבה"כ אחר קורט דם וכ' המנ"י שלא כתב הרא"ש אלא דלא חיישינן שמא הבריא אבל בדיקה בעי' בזה יפה כיון כ"ת שבודאי נעלם ממנו דברי הרא"ש במקומם, אבל מ"ש מעכ"ת לתמוה ע"ד הש"ך שם במה שמשיג על הב"ח וכ' לחלק בין ריאה דצריך בדיקה אחר נקב כיון דתחוב בפנים משא"כ אם אין קורט בפנים יש לנו לומר כמו שאין קורט דם בפנים כך אין קורט דם מבחוץ וכ' מעכ"ת ע"ז דלפי דבריו אם יש קורט דם בפנים א"כ צריך בדיקה מבחוץ אחר קורט דם וא"כ למה כ' הרמ"א דא"צ בדיקה אחר קורט דם תמה אני על מעכ"ת אנה מצא בדברי הרמ"א דגם ביש קורט דם בפנים ס"ל להקל גם בנתחב דא"צ בדיקה אחר קורט דם מבחוץ ודבריו שם בסתם ומיירי בליכא קורט דם בפנים כלל ודברי הש"ך ברורים דאם נמצא קורט דם בפנים ודאי דצריך בדיקה מבחוץ אחר קורט דם וז"ב:

ט׳ד) ומ"ש עוד מע"ל לחלק בין הא דחיישינן שם לקורט דם כיון שהוא בגוף הבשר משא"כ כאן למ"ש אדרבא בנ"ד מגרע גרע דשם אף למכשירין באין שם מחט אין חשש נקב משא"כ בנ"ד דיוצא בכל עת כשמקנחים ניכר קצת שיש שם נקבים קטנים וכמ"ש, גם מה שתמה מע"ל על הגאון בית אפרים למה לא השיג על הלבו"ש ע"פ סברתו ממס' מכשירין (פ"ו מ"ז) אלו לא מטמאין הזיעה וליחה סרוחה כו' והדם היוצא עמהם כו' למה לא פי' הרמב"ם שם דקאי ג"כ על הזיעה והדם היוצא לא הבנתי דברי כ"ת וכי דעת הלבו"ש שהתיר בנ"ד היה מחמת שתולה האודם של הזיעה בדם שבפנים שיוצא עם הזיעה זה ודאי אינו דאם באמת היינו חוששין שדם מעורב עם הזיעה דיש לאסור וכמ"ש שאין לך נקב יותר מזה דאף ע"י נקבי הפארו"ס א"י לצאת רק כח לחות זיעה לבד ולא דם וכמ"ש מעכ"ת בעצמו בהא דפ"ב דמכשירין משנה א' שתה משקין טמאים והזיע זיעתו טהורה דא"א למים אלו לצאת כמ"ש הרמב"ם בפי' שם אבל עיקר היתירו של הלבו"ש הוא דאנו תולין האודם מחמת אדמימות בשר הריאה וכמ"ש בעצמו שם וכמו שית' בס"ד, אמנם מה שהשיג כ"ת על הפר"ח שהביא הלבו"ש שם שכ' דהריאה שואבת משקין ויוצאים המשקין דרך הזיעה לא ידעתי מקום השגתו דהפר"ח לא כ' בלשונו כמ"ש מעכ"ת בשמו רק כ' (ר"ס נ') במים שנמצאים בגוף בבטן הבהמה אף אם הוא שיעור גדול חיישינן שמא נתקבצו מזיעת הריאה כו', רק שהזיעה עצמה נטף לתוך החלל וברוב הזיעות שנתקבצו שם בכל עת עד שהי' לשיעור גדול וכן אנו רואים באדם ג"כ ע"י זיעה מרובה מתקבץ הזיעה לשיעור גדול של מים וזה פשוט, אבל אין כוונתו שהמשקה ששואבת יוצא ממש דרך הזיעה אך דברי הלבו"ש שם אינם מדוקדקים שכ' בזה"ל ואע"ג דד"ז מבואר כמ"פ שהריאה מקיאה דרך זיעה בעלמא את המשקין ששואבת כו' וע"ז יוכל לסבב השגת מעכ"ת אבל יש ליישב דבריו שאינו ר"ל שהמשקה עצמה יוצא אלא כוונתו ע"י המשקין ששואבת מתרבה הליחה של ריאה וע"י יוצא מכח המשקה הזיעה, וכן ידוע ע"פ חכמי הטבע שכל דבר שהוא לח ביותר וגובר בו הליחות, הזיעה ממנו רב יותר ע"י רוב האדים שעולים ממנו וכן אנו רואים שמן הנהרות ונחלי מים יוצאים אדים מרובים ועננים יוכיחו כמ"ש חז"ל שכל העולם שותה ממי אוקיינוס וכוונתם מן האדים העולים ממנו וזה פשוט:

י׳ה) אמנם לדינא נראה להליץ בעד הלבו"ש דיפה כיון לדינא דהא עכ"פ מוכח דאף אם נאמר דנקבים דקים מן הדקים שאין הרוח יוצא מהם ג"כ טריפה, מ"מ מוכח דלא שכיחי נקבים כאלו ואין לחוש להם אפי' אם איכא ריעותא ונחשב עכ"פ למיעוטא דמיעוטא דלא שכיחא דאל"כ יקשה לפי מ"ש כל הפוסקים בענין בדיקת סכין דבדיקתו הוא ע"י חגירת ציפורן וכ' דאם נמצא עכ"פ פגימה פחותה מחגירת ציפורן אסורה הבהמה וא"כ קשה היאך אנו סומכין על בדיקתינו בהרגשת ציפורן שמא יש עדיין פגימה יותר קטנה מזה ושם הספק בשחיטה דאזלינן לחומרא ואף למיעוטא דשכיחא חוששין ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה שאינה זבוחה כמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין בהא דאמרינן רוב מצויים א"ש מומחים הם ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה משום דמיעוטא דאין מומחין לא שכיחא וידוע מ"ש הפוסקים דסתם סכין פגום הוא ואפ"ה לא חיישינן לפגימות דקות כאלו שהם פחותים מחגירת ציפורן וע"כ משום דהוי מיעוטא דלא שכיחא להיות נפגם כ"כ ואם נפגם מסתמא נעשה פגימה גדולה עד שמרגיש בציפורן, ואין לומר דש"ה משום דלא אפשר בלא"ה דאל"כ בישרא לא אכלינן דהיאך יבדוק הסכין מפגימות דקות כאלו ועל כזה אמרו לא נתנה תורה למה"ש דודאי זה אינו דהא יכול לבדוק במיא או בשמשא שע"י ניכר פגימה יותר דקה, ועי' ביש"ש פ"ק דחולין (סי' ל"ח) שכ' כן בפירוש דלא הצריכו חכמים לבדוק רק בציפורן ולא במיא ושמשא משום דלא שכיחא פגימות דקות ואוקמי' אחזקה ואותם האמוראים שהחמירו בכך הוא לחומרא ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד בנקיבת הריאה כיון דחזינן דאף במקום שהי' ריעותא ואתחזק באיסור סמכינן מדינא דש"ס אבדיקת פושרים כגון בהא דאי' בש"ס בריאה דאוושא וריאה הסמוכה לדופן, דהרי ריאה דאוושא אלו נאבדה הריאה קודם בדיקת פושרים הייתה אסורה כיון דהבדיקה מדינא וא"כ הרי הוחזקה באיסור ולמה לא ניחוש לנקבים דקים מן הדקים עד שאין הרוח יוכל לצאת משם כ"כ להיות נרגש ע"י שיבצבץ רק שהרוח יוצא מעט ועי"ז משמיע קול, אע"כ משום דלא חיישינן להא דהוי מיעוטא דלא שכיחא כלל להיות נקבים דקים כאלו שלא יורגש בנפיחה ובדיקת פושרים ואם ניקב ע"י חולי נעשה שם נקבים שהרוח יוצא בחוזק עד שנרגש ע"י פושרים, וכ"ש הוא מהא דבדיקת סכין דבנ"ד חזקת כשרות דבהמה מסייע לה, וע"כ דהטיפות הם רק זיעה היוצא מנקבי הפארו"ס כאשר רואים באדם והכל בטבע הבע"ח לפי מזגו ורכות בשרו כידוע:

י״או) עוד ראיה מדין ב' אונות דסריכי להדדי שלא כסדרן דמבואר בש"ס דלית להו בדיקותא ופרש"י שם הטעם משום דאין סירכא בלא נקב והא דלא מפקא זיקא הוא משום דהסירכא סותם את הנקב והוה קרום שעלה מחמת נקב שאינו קרום והטעם דאינו מתקיים משום דסופה להתפרק דאונא חברתה מפרקתה ולמה הוצרך רש"י לזה ולמה לא פי' הטעם בפשיטות כיון דע"כ יש נקב שמשם נעשה הסירכא יש לחוש דהסירכא סתמה הנקב עד שנשאר נקב דק מן הדק שאין הרוח יוצא משם ואעפ"כ טריפה ע"י נקב קטן, ולמה הוצרך לטעם דסופה להתפרק, ויותר קשה דא"כ בסירכא כסדרן דפרש"י דכשירה משום שהקרום הולך וחזק ואין סופה להתפרק מה בכך כיון דכבר נעשה נקב ואתיילד בה ריעותא אין לנו לומר העמידנה על חזקת כשרות אדרבא העמידנה על חזקת נקובה כמו שהיתה מקודם ואי אתה יכול להכשירה עד שתדע שנסתם הנקב שבה לגמרי כמו הא דאמרינן בהמ' בחייה בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה ולמה לא חיישינן שנשאר בה עדיין נקב שאינו נרגש ע"י נפיחה ובדיקת פושרין ולדעת כמה פוסקים לשיטת רש"י צריכה בדיקה בפושרים גם בסירכא כסדרן, ואין לומר משום דאונא חברתה סותמה ומה דמצריכין בדיקה הוא רק לחומרא בעלמא דא"כ לא היה לנו להכשיר סירכא כסדרן אלא במקום שהאונא דבוקה וסמוכה לחברתה לא ברחוק מהחיתוכים ששם אין האונא דבוקה לחברתה ובאמת גם בכה"ג מכשירין כמ"ש התוס' שם (מז א) ד"ה היינו רביתא דא"כ היה לו להש"ס לחלק בכסידרן גופא בין אם הסירכא במקום שדבוקות זו לזו או לא יעו"ש אע"כ צ"ל דזה לא שכיחא שיהיה נקב פחות משיעור הוצאות הרוח להיות נרגש בבצבוץ והוה מיעוטא דלא שכיחא כלל וא"כ ק"ו הדברים אם כאן שהיה כבר נקב רק שחזר ונסתם אמרינן דלא שכיחא כלל דאם נסתם נסתם לגמרי ואם לא נסתם בודאי היה נשאר נקב גדול שהי' נרגש בהוצאות הרוח ע"י בצבוץ וא"כ כ"ש דאין לנו לחוש לתחילת עשיית הנקב שיהיה נעשה דק מן הדק בשיעור זה והוא ברור ופשוט ומובן לכל משכיל:

י״בז) הן אמת שיש מקום לדחות ראי' זו ע"פ מ"ש הפר"ת (סי' לט) הובא בס' לבוש (שם ס"ק רו) דס"ל דגם לשיטת רש"י ז"ל דס"ל אין סירכא בלא נקב אעפ"כ הוא רק ספק טריפה ולא ודאי משום שיש להסתפק שמא קרום העליון לבד הוא שניקב וע"י נעשה הסירכא וביאר בזה דברי הרב בהג"ה (סי' פא) בדין חלב מבהמה שנטרפה ע"י סירכא שהתיר בהפ"מ אפי' תוך ג' ימים משום ס"ס די"ל ספק שמא הסירכא כשירה היא והיינו אף לשיטת רש"י יש כאן ס' שמא קרום העליון לבדו ניקב ומשם נעשה הסירכא ובהיות כן אין ראיה לנ"ד דשם כיון שיש ספק שמא לא ניקב אלא עור החיצון בזה שפיר י"ל כיון דלא מפקא זיקא יותר יש לתלות דהסירכא נעשה ע"י שניקב רק עור העליון לבד משנא' שהיה נקב דק וקטן מה דלא שכיחא אבל בנ"ד שניכר שהזיע' יוצא מתוך פנימיות הבשר א"כ יש לאסור מספק ולא נסמוך על בדיקתינו אף שאינו מבצבץ כמ"ש למעלה מ"מ אף שכתב כן הגאון בעל פר"ת והסכים עמו בעל לבו"ש לענ"ד לא נהירא כן הגם שהלבו"ש הביא כן בשם הראב"ד דהוא אזיל בשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ואפ"ה כתב בס' תמים דעים (סי' יב) שהסירכות ספיקות הם שמא אינו נקב מ"מ מלשון רש"י אינו נראה כן שכתב שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה המשקה יוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום והרי א"א לומר כדברי הפר"ת שכתב שיכול להיות שקרום החיצון לבד ניקב דודאי אין סברא לומר שהמשקה ששואבת הוא בקרום החיצון ואם נאמר כן היה לנו לומר שאפי' קרום החיצון לא ניקב אלא שהליחות שעל הריאה נקפה ונעשה קרום אלא ודאי דעת רש"י שהמשקה שהיא שואבת הוא דרך הקנה ובתוך פנימיות הריאה הוא יוצא דרך הנקב וא"כ ע"כ נקבו ב' הקרומים והראב"ד נראה דאזיל לשיטתו דס"ל ב' מיני סירכות הם דכסדרן בא מחמת דוחק רביצתו ושלא כסדרן הוא מחמת נקב וכיון שיכול להיות סירכא מחמת דוחק רביצתו בלי נקב י"ל ג"כ דיכול להיות גם שלא כסידרן סירכא כהאי מחמת שעומדים במיצר החזה אך לא שכיח כ"כ כמו בכסידרן לכך נחשב לספק אבל לשיטת רש"י דס"ל דכסידרן כשירה מטעם דהסירכא הולכת ומתחזקת או מחמת דאונא חברתה סותמה ודאי דס"ל דא"א לסירכא בלא נקב:

י״גח) ומ"ש הרא"ש בפ"ק דחולין גבי גבינות דאם נטרפה ע"י סירכא יש להכשיר המעיין בל' הרא"ש יראה שאין כוונתו כמ"ש הלבו"ש שכתב שם (בסי' טז) וז"ל ומיהו אם הוא טריפה מחמת סירכא שאם היינו בקיאים לברר אפשר שהיה ההיתר ע"י בדיקה לא מתסר ע"י כו' ודאי שאין כוונתו כפי שהבין הלבו"ש דר"ל שבכל הסירכות הדין כן דא"כ מה זה שכתב דאם היינו בקיאים לברר כו' איזה בירור יש לנו אפי' אם היינו בקיאים והרי בזמן הש"ס היו בקיאים בבדיקה ואפ"ה אמר רבא דלית להו. בדיקותא והרי הרא"ש כתב שם בפא"ט בשם הרמב"ן דמ"ש לית להו בדיקותא ר"ל דטעמא יהיב למילתי' משום דסירכא לא מחמת עצמה היא באה אלא מחמת נקב ומש"ה קאמר לית להו בדיקותא כו' ואפי' לא מפקא זיקא כו' דודאי או האי אינקב כו' הרי בפי' כתב דאין זה ספק אלא ודאי, וצ"ל דכוונתו כמ"ש הש"ך (סי' פא) דמ"ש הרא"ש שאם היינו בקיאים קאי אדלעיל מ"ש אם הוא טריפה מחמת סירכא דאם היינו בקיאים ר"ל אותה סירכא שאנו אוסרים מחמת ספק שאין אנו בקיאים בבדיקה ונראה ברור שכוותו כמ"ש שם בפא"ט (סי' ךב) שהביא שם בשם התוס' בסירכא של ריאה הסרוכה לדופן דרב נחמי' בדיק לה בפשורי ועתה אין אנו בקיאים בבדיקה כו' וכן כמה סירכות כה"ג והוא ברור בפי' דברי הרא"ש, ומ"ש הרא"ש בפ"ק דיש להתיר הגבינות מס"ס היינו דשם מיירי קודם ג' ימים דכתב שם תחילה לאסור מטעם דלא אזלינן בתר חזקה שלא הובררה וע"ז כ' דבסירכא האסורה מחמת ספק יש כאן ס"ס קודם ג' ימים ומה שהתיר הרב (סי' פא) בס"ס בהפ"מ אפי' תוך ג' ימים כתבתי במ"א באריכות דס"ל כשיטת התוס' דכל סירכא הוא שלא מחמת נקב ומטעם דסופו להתפרק אתינן עלה ולכן יש כאן ס"ס שמא ברגע שקודם שחיטה נגמרה הסירכא וא"כ יש כאן ס"ס גמורה דכ"ז שלא נגמרה הסירכא לא שייך סופו להתפר' וכן הוא דעת המחבר שם, והמחבר אזיל לשיטתו דנראה מדעתו דס"ל עיקר כשיטת התוס' והרשב"א בזה ולכן פסק (בסי לט) בסירכא כסידרן א"צ בדיקה והרב שהביא שם דעת הי"א דסירכא כסדרן ג"כ צריך בדיקה חשש לדעת רש"י דכל סירכא מחמת נקב וצריך בדיקה שמא לא נסתם עדיין הנקב וכ"כ שם בביאורי הגר"א ז"ל מווילנא דב' דיעות אלו תלויות בב' שיטות דרש"י ותוס', ובאמת בהפ"מ התיר הרמ"א משום דלא חשש לדעת רש"י אלא שלא במקום הפ"מ ועי' בביאורי הגר"א ז"ל (סי' פא) והוא ברור לענ"ד ומ"ש בלבו"ש להשיג על הגאון בעל מנ"י וכ' דסירכא שלא כסידרן דטריפה מדינא דש"ס אינו רק מחמת ספק ולכן קאמר לית להו בדיקותא כו' נעלם ממנו דברי הרא"ש מ"ש בשם הרמב"ן שכת' להדי' להיפוך דהוא ודאי נקב ולא ספק, ודברי הפר"ת שכתב שגם לרש"י יש ספק שמא קרום החיצון לבדו ניקב נעלמו ממני:

י״דט) אחר כותבי זאת הקרה ה' לידי ספר הנדפס כעת מחדש משכנות יעקב לידידי הגאון מוהר"י נ"י אב"ד דק"ק קארלין וראיתי שם בחיו"ד סי' טו) שהאריך והעלה בהיפוך ממש ממ"ש דלשיטת התוס' דס"ל דסירכא מחמת שסופה להתפרק היא טריפה ודאית שמספק לא מיקרי עתיד לנקוב משא"כ לשיטת רש"י הוא ספק נקב ספק ריר לבד והביא ראיות לזה יעו"ש ואף שידעתי את ידי"נ הגאון נ"י אשר לבו כלב הארי' מ"מ לענ"ד דבריו בזה לא נהירין וכל ראיותיו יש לדחותם שמ"ש בשם התוס' והרא"ש שכתבו להתיר בגבינות כבר כתבתי שכוונתם בסירכות האסורות משום שאין בקיאים בבדיקה דלדברי הגאון מוהר"י נ"י שכל סירכא ספק מחמת ריר איזו בקיאות שייך בזה ומי הנביא שידע אם נעשה מחמת נקב הוא ריר בעלמא כמ"ש, ועוד לדבריו יותר תימא שהרי גם התוס' כתבו כן בפשיטות גבי גבינות מבהמה שנטרפה ע"י סירכא כמ"ש שם (יא א) ד"ה אתיא מפרה אדומה יעו"ש והרי התוס' פא"ט דחו שיטת רש"י ז"ל וס"ל דכל סירכא הוא מטעם סופו להתפרק וא"כ לשיטת הגאון מוהר"י נ"י אין הסירכא ספק טריפה אלא ודאי כמ"ש דכוונתו באותם הסירכות האסורות מספק ומ"ש שם להביא ראיה מדברי הרשב"א שכתב בשם מורו הרב רבינו יונה דכל סירכא הוא ספק נקב, לענ"ד אינו מוכרח דהרשב"א ס"ל כשיטת התו' בטעם סירכא משום דסופו להתפרק כמ"ש להדי' בתה"א (בשער ג) בדיני בדיקה שדחה שם שיטת רש"י והסכים לר"ת וא"כ אדרבא מוכח מדברי הרשב"א אלו להיפך מדברי הגאון הנ"ל שהרי הוא כ' שלשיטת ר"ת כל סירכא הוא טריפ' ודאית ולא מספק וא"כ למה כת' הרשב"א דטריפות דסירכ' הוא מחמת ספק אלא ודאי כמ"ש דאדרבא לשיטת ר"ת הוא רק ספק וכן ממ"ש שם דסירכא כסידרן כשירה בלא בדיקה דלשיטת רש"י צריך בדיקה כמ"ש, ומ"ש ג"כ להביא ראיה מדברי הרמב"ם באמת דברי הרמב"ם בזה צריכים ביאור בכ"מ בפ"ח ובפי"א ובתשובה אחרת הארכתי בביאור דבריו ומ"מ לשיטת רש"י נראה ודאי דלאו משום ספיקא אתינן עלה דכן יראה סתימת לשונו מ"ש שהיא באה מחמת נקב וגם מסתימת לשון הפוסקים שהעתיקו וכתבו לשון רש"י דאין סירכא בלא נקב משמע דזה ודאי ולא ספק ועוד דאם היה סברא לומר דסירכא יכולה להיות ע"י ריר ולא מחמת נקב א"כ למה אוסרים אותה ולא אמרינן נשחטה הותרה דרוב בהמות כשירות הם ולא מיקרי מקום ריעותא דהא אם נאמר דאינו סירכא רק ריר מה ריעותא יש כאן וא"כ ע"כ צ"ל דע"פ הרוב נעשה הסירכא מחמת נקב א"כ ה"ז ודאי ולא ס' דכל דבר הנוטה יותר לאיסור מלהיתר אינו בגדר ספק כלל ומכ"ש לפי דעת הפוסקים הסוברים דכל ספק השקול אפי' בנולד ריעותא מחיים מתירים מטעם נשחטה הותרה גם מוכח כן מסוגיית הש"ס (מח א) אמר לי' מר זוטרא כו' אנן אדרבא מתנינן לה כו' מתקיף לה רב אשי האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן וכשיר' אבל הכא אי האי אינקב כו' ואם נאמר שיש סירכא מחמת ריר א"כ מאי קושיא היא זו הא י"ל דר"נ ס"ל כיון דנבדקת ע"י פושרים ואינו מבצבץ מזה מתברר דאין זה סירכא אלא ריר אלא ודאי דסירכא גמור' או מחמת נקב הוא או משום דעתידה לעשות נקב:

ט״וי) ובהיות כן כיון שהוכחנו שדבר זה לא שכיח הוא כלל שיהיו נקבים דקים בריאה פחות מכדי שיצא הרוח אם לא נקבים הטבעיים שהם נקבי הפארו"ס א"כ בנ"ד ודאי דאין לאסור כלל וגם מ"ש הלבו"ש דעכ"פ ריעותא מיקרי הך זיעה דניכר שמחמת חלישות הריאה הוא ואפשר שעתידה לנקוב ע"ש ולא ידעתי מנלי' דהוי ריעותא דהרי מצינו כמה בני אדם בריאים שהם מזיעים תמיד ומי הגיד לנו שמחמת שנחלש הריאה מחמת חולי הוא ולא מחזקינן ריעותא דלא חזינן כמבואר בכ"מ וכ"ש בנ"ד דנשחטה הותרה ולא אתיילד ריעותא גמורה ויותר יש לנו לומר שטבע בהמה זו הוא כן, ואף שאין מזיע רק במקום אחד מן הריאה יש לנו לומר כמ"ש מעכ"ת שמחמת שהבשר בלוי צמצם המקום בריאה שם ונלחץ שם האויר ונתקבץ שם בפנימיותו כמה טיפי זיעה ויוצא מעט מעט, ואף שכתבנו למעלה שאין דבר זה ברור לא כתבתי כן אלא דספיקא מיהת הוי, וכיון שנתבאר שמצד ספק שמא כבר ניקב אין לנו לחוש מחמת דהוי מיעוטא דלא שכיחא להיות נקבים דקים פחות מכשיעור הוצאות הרוח ואין כאן אלא חשש ריעותא וכיון דספק הוה א"כ הא הלכה רווחת בישראל דספק תרתי לריעותא כשר כמ"ש הלבו"ש בעצמו שם, וגם הבשר בלוי בעצמו לא הוי ריעותא כמ"ש הפוסקים, וגם עיקר הדין שחידשו הפוסקים בתר"ל כבר צווחו בה קמאי דקמן והבו דלא להוסיף עלה לבדות שם ריעותא מדעתינו מה שלא נזכר בש"ס ופוסקים, וא"כ אף שיוצאים טיפים אדומים אין לנו לתלות דהוה דם מעורב בו כיון דמצינו בש"ס בפי' דלפעמים יוצא זיעה אדומה מן הבשר ע"י איזה סיבה כמבואר בפ' מי שאחזו לא מחזקינן ריעותא ויש לנו לומר דהזיעה נתאדם מחמת בשר הריאה וכ"ש לפי מ"ש די"ל דטיפות הזיעה כבר היו מקובצים שם בפנימיות הנקבים הדקים ע"י צמצום הבשר בלוי שהיה מכסה שם וא"כ בשיהוי הזמן נתאדם שם הזיעה והוא מילתא דמסתברא, גם מצינו שלפעמים יוצא מן הבשר טיפין אדומים ואין זה דם כלל דהרי מבואר בסי' ס"ט במעשה דרש"י בבשר שהניחה בכלי לאחר ששהה שיעור מליחה ונתמלא הכלי מציר אדום דכשר שאין זה אלא מוהל בעלמא אדום כדם והרי מבואר דיוצא דרך נקבי הפארו"ס זיעה אדומה כדם ואין לומר דשם ע"י כח המלח מוציא המוהל שהרי יכול להוציא גם דם דטבע המלח כן הוא דזה אינו דהרי לפי שיטת רש"י שם אמרינן דכבר פסק כח המלח שהוציא דם, ואין לומר דש"ה כיון שכבר נפתחו נקבי הפליטה בעת שנמלח להוציא דמו ועי"ז יוכל לפלוט ציר מעל"ע שלם או י"ב שעות כפי השיטות המבוארים שם בסי' ע' דגם כאן יש לנו לומר כיון שכבר נפתחו נקבים הדקים הטבעיים בעת שהיה בשר בלוי שם מחמת חום המקום שלא היה האויר שולט שם ונפתחו להוציא זיעה אף שכבר הוסר הבשר בלוי מעלי' יכול לפלוט מתוכו טיפות זיעה ויהיו אדומים ושם ציר ומוהל עליהם, ואף אם נאמר שקצת דם הי' מעורב באותם טיפות הזיעה מ"מ הדם הוא מפנימיות הריאה ונתערב קצת בטיפות הזיעה והוא שיצא ע"י הזיעה דרך נקבי הפארו"ס ויש לנו לומר העמידנה על חזקת כשרותה דרוב בהמות כשרות הם ובפרט לפמ"ש דנקבים אלו לא שכיחי כלל שיהי' שם נקב עליהם:

ט״זיא) עוד יש כאן סברא לומר דכמו דאמרינן דטבע המלח להוציא דם מגוף הבשר והרי המלח המוציא דם אינו עושה נקבים בבשר רק מוציא בכחו ע"י נקבי הפארו"ס הטבעיים וזה פשוט א"כ יש לנו לומר ג"כ דע"י כח הנפיחה שהוא נופח בתוך הריאה יוצא בכחו דרך נקבי הפארו"ס טיפין טיפין ואף אם מעורב שם דם לית לן בה דדם זה אינו מעיד על מכה רק יוצא מן הבשר ע"י כח הדוחה ועדיף מכח המושך של המלח ואף דעינינו הרואות בכל הריאות שנופחים אותם מאוד אינה מוציאה לא טיפין ולא דם הרי דאין לכח הנפיחה אותו כח המושך שיש למלח שכל מלח מוציא דם מכל בשר מ"מ יש לנו לומר דבמקום הזה נתרכך ע"י איזה סיבה או ע"י הבשר בלוי ולכן היה בכח הדוחה של הנפיחה להוציא משם דם ומ"מ אין זה בגדר נקב כיון שהוא רק מנקבי הפארו"ס ועדות לזה ממה שאינו מבצבץ מסתמא לא נעשה נקב חדש יותר מנקבי הפארו"ס וקצת סמך יש לזה ממ"ש בסי' ל"ו בריאה שנקרע הקרום מחמת חוזק הנפיחה שכשירה ועי' בכרו"פ ובתבו"ש שם שהשיגו על אביו של הש"ך וכתבו דבחיי הבהמה הריאה יותר חזקה מאחר שחיטה ועי' בלבו"ש (שם ס"ק ך) שהביא דבריהם לפסק הלכה וא"כ ה"ה בנ"ד יש לנו לומר שחוזק הנפיחה הוציא דרך הנקבים טיפות אלו האדומות וכיון שאין נקב ידוע לפנינו שיוציא הרוח אין לנו להחמיר ולאסור מספק ויש לנו לומר ג"כ דמחמת שנחלש הריאה וע"י חוזק הנפיחה נפתחו קצת נקבי הפארו"ס ונתרחבו קצת עד שיכולים להוציא טיפים טיפים אדומים עם קצת דם מעורב בהם וזה נעשה אחר שחיטה וא"כ מתורץ ג"כ מה שכתב מעכ"ת בשם חכם אחד שהקש' דלפי דברי הלבו"ש שכת' דיכול לצאת טיפין טיפין דרך נקבי הפארו"ס א"כ למה כתב רש"י דכל סירכא היא מעידה על נקב שיוצא משקה ונעשה סירכא דילמא הי' משק' היוצא דרך נקבי הפארו"ס ומזה נעש' סירכא דלפמ"ש אין זה קושיא דקים להו לרבנן דבחיי הבהמה שהייתה הריאה יותר חזקה ובריאה לא היה יכולת לרוח להוציא דרך אלו נקבים משקה עד שיכול להתקשות ויהי' נעשה מהם סירכא דהזיעה הוא דק וקלוש מאוד ונתקנח מהרה ככל זיעה שבבע"ח, אבל לאחר שחיטה שכבר נחלשה הריאה שפיר יכולים לומר כן וגם אין לנו לתלות שיצאו דרך נקבו הפארו"ס הדקין מאוד ויש לנו לומר לתלות ברובא דמסתמא ניקב ונסתם ונעשה קרום שעלה מחמת מכה משא"כ בריאה זו שכיון שאנו רואים שאין מבצבץ ואין שם סירכא שיסתום יותר יש לנו לתלות בנקבי הפארו"ס משנאמר שניקב ונסתם דלא שכיחא כל שאין ריעותא לפנינו וזה ג"כ ברור:

י״זיב) ומ"ש בתשו' בית אפרים להשיג על הלבו"ש מהא דכ' רש"י בפא"ט גבי וושט אין לו בדיקה מבחוץ כו' שכ' רש"י שטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר, וא"כ מה יועיל הבדיקה במקום זה שהרי אפי' סיבה קלה עומדת בפני בדיקת הבצבוץ, וראי' מריאה דאוושא דלא מהני בחמימי משום דכווצי לה, ופרש"י והנקב נסתם ואין זה בדיקה יפה, והנה ראי' זו איני מכיר דלא מבעי' לשיטת החולקים על רש"י וס"ל דיש לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב ודאי דאין זה ראי' של כלום דמפרשי לה לענין דרוסה אלא אפי' לשיטת רש"י איני יודע שום דמיון מוושט דשם לא שייך בדיקת נפיחה די"ל דע"י טיפת דם שנכנס שם לא יכול לראות במראית עין בנקב, אבל בריאה דלאו בראיית עין תליא מאן לימא לן דע"י דם שבתוך הנקב א"י לבצבץ, וא"כ כל ריאה דאית בה ריעותא דמדינא דש"ס בדקינן לה בנפיחה למה לא ניחוש דמחמת שנקרע עור הפנימי בריאה דאוושא נכנסת טיפת דם בתוך עור החיצון וסתם הנקב א"ו דנקב כזה א"י להסתם ע"י טיפת דם שלא תועיל הנפיחה להוציאו לחוץ ולבצבץ, וא"כ אדרבא משם ראי' להיפוך והא דאינו מועיל בחמימי היינו משום דכווצי לה מוכח דבפושרים מהני ולמה לא ניחוש גם בפושרים שמא נסתם הנקב וא"כ ממקום שמביא הגאון ב"א ראי' להשיג על הלבו"ש הוא סייעתא לדבריו, והרי מחט שנמצא בריאה דקיי"ל אם היא שלימה לא חיישינן לה כדאי' בפא"ט (מ"ח ב') ובש"ע סי' ל"ו וכן מחט שנמצא בבה"כ מצד אחד דכשירה למה לא חיישינן שניקב גם עור החיצון רק שנכנס טיפת דם בנקב ואינו ניכר, אע"כ דדווקא גבי וושט כ' כן משום דעור החיצון אדום וע"י סתימה מועטת אינו ניכר משא"כ בשאר אברים ניכר הוא במראית עין, וא"כ כ"ש בריאה שנבדקת ע"י נפיחה בפושרין, ועי' בש"ך ואחרונים (סי' ל"ו) דדעתם דגם לדידן דאין בקיעים בבדיקה מתירין בריאה שנמצא בה מחט כשהיא שלימה גם בזמה"ז והוא ברור כמ"ש, ועי' בתשו' נוב"י מה"ת (חיו"ד סי' ק"א) מ"ש בביאור דברי הש"ס מס' נדה (מ"א ב') מקור שהזיע כשני טיפי מרגליות טמאה כו' ודווקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתי והקשה הגאון נוב"י שם היאך מטהרינן לה מספיקא ותי' שם דכיון דאין דרך המקור להזיע פחות מב' טיפין הוי מילתא דלא שכיחא ולא תלינן במקור אלא במילתא אחריתי אף דהוי ספק ע"ש מ"ש בדברי הרמב"ם, וא"כ הרי יש לנו משם ראי' לדברינו דגם בנ"ד יש לומר כן כיון דלא שכיחא שיהי' נעשה בריאה נקבים קטנים שלא יצא הרוח משם אמרינן ג"כ דתלינן הטיפין שיוצא דרך נקבי הפארו"ס שהם בתולדה וכמ"ש, ואדרבא נ"ד קיל טפי מהתם כמבואר למעיין שם, ועוד כ"ש אם נצרף לזה עוד סניף לסמוך בכעין זה על דברי הרופאים אע"פ שהגאון ח"צ בתשובה משיג על תשובת עה"ג (סי' כ"ב) שסמך על דברי הרופאים וכ' הגאון הנ"ל דכיון דטיפה אחת לא שכיח מן המקור שפיר יש לסמוך על דברי הרופאים אף באיסור כרת, וא"כ כ"ש שנוכל לסמוך על דברי הרופאים בנ"ד כיון דנקבים דקים לא שכיחא כלל כמ"ש:

י״חיג) ועיין בתשו' שב יעקב (חיו"ד סי' מ"א) שפלפל שם אם לסמוך על דברי הרופאים באיסור דאורייתא והביא שם הא דאי' בפ' המפלת בהמפלת כעין קליפות ושערות שאמרו הרופאים שומא יש לה באותו מקום תטיל למים כו' וכ' שם דכל דבר שהרופאים אומרי' בהחלט גמור ובודאי האמינו חכמים לרופאים, אבל מה שהם דנים בהשערה ובאומדנא בעלמא אין זה כלום, ולכן במקצת סמכו שם על דברי הרופאים במה שהחליטו באם הי' דם יבש הי' ודאי נימוח ולכן סמכו על דבריהם בבדיקת פושרים, וא"כ בנ"ד כפי מ"ש מעכ"ת ששאלו הדבר לרופאים ואמרו שכל שאינו סמוך ועב יכול להיות שיוצא ע"י נקבי הפארו"ס כמ"ש וא"כ בדבר שהוא ספק והם אומרים מאומדן דעת אין סומכים עליהם אבל לפי מ"ש דבנ"ד מילתא דלא שכיחא הוא ודאי דבזה יכולים אנו לסמוך עליהם שבודאי אומרים אמת שיכול להיות דבר זה שיוצא דרך נקבי הפארו"ס דבדבר שאומרים בודאי סומכים עליהם כמ"ש שם, וא"כ כל שנתברר לנו שדבר זה יכול להיות שיוצא דרך נקבי הפארוס א"כ לא יהא אלא ספק השקול ג"כ אין לאסור ספק שיסתפק לך אחר שחיטה קיי"ל נשחטה הותרה עד שיוודע לך במה נטרפה ואף לדעת הרב בהג"ה (סי' נ') במים שנמצא בראש בהמה דאסורה אפי' בספק השקול היינו דווקא שם דודאי אתיילד ריעותא מחיים ואין לך לומר העמידנה על חזקת כשרות דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות הם דכבר יצתה בהמה זו מן הרוב דרוב בהמות אין להם מים במוח וכל שהתחיל מעשה הטורף בודאי מחיים רק שא"י אם נגמר בכה"ג אסורה לשיטת רבינו יונה ורשב"א ז"ל אבל בנ"ד שאין כאן שום ריעותא ברורה מחיים כלל ודאי דלכ"ע מעמידים אותה בחזקת כשרות דרוב בהמות כשירות הם עי' בתבו"ש סי' נ' ובפר"ח ר"ס כ"ט ובאחרונים ואכ"מ ובמ"א הארכתי וא"כ כיון שהרופאים אומרים בודאי שאפשר הוא להיות דרך נקבים טבעיים והאפשרי הזה ג"כ מספיק לנו להיות מותר עי"ז כמ"ש דגם מספק יש להתיר דמיקרי ספק נקב ולכן שפיר סמכינן עלייהו:

י״טיד) אך מה שיש לעיין בזה דלכאורה נראה דדין זה אם סומכים על הרופאים שא"י במה שאומרים מדעתם תליא בשתי דיעות הנזכרים בסי' צ"ח לענין טעימת דבר איסור שנפל לתוך התבשיל גבי אומן קפילא אי בעינן מסיח לפ"ת ג"כ אי לא דלשיטת מהראי' דס"ל דלהרא"ש תרתי בעי, א"כ בנ"ד אם לא היו הרופאים בגדר מסל"ת לא מהני (והא דבעינן אומן היינו משום דאל"ה א"י להרגיש בטעם וכמ"ש הש"ך שם וגם אפי' אם הי' בגדר מסל"ת מ"מ הרי הקשה הש"ך שם דאין מסל"ת נאמן באיסור דאורייתא רק בעדות אשה לבד או באיסור דרבנן, וא"כ בנ"ד דהוה ספק איסור דאורייתא אין לסמוך על רופאים דעלמא ומהש"ס דנדה אין ראי' די"ל דשם היו רופאים ידועים ונאמנים ככל ישראל, ואף לדעת התה"ד שהביא בש"ך שם (ס"ק א') דהטעם משום שאומן לא מרע אומנתיה ולכן סמכינן עליו אפי' באיסור דאורייתא הרי כבר השיג עליו בש"ך שם, וכ"ש במקום מסל"ת דלא שייך מרע אומנתי' כמ"ש הש"ך שם ועי' ביו"ד (סי' קפ"ז סעי' ח') מבואר שם להדיא לענין רואה דם מחמת תשמיש דאסור לסמוך על רופאי אליל היינו אותם הרופאים הבלתי מלומדים שמצויים בכפרים ועיירות קטנים] לומר כבר נתרפאה אף למאן שמתיר לסמוך על רופאים מובהקים ישראלים נאמנים ע"ש, וקצת משמע שם דאפי' באיסור דרבנן לא סמכינן עלייהו דהא שם לא הוי אלא איסור דרבנן דאשה שהוחזקה לראות דם מ"ת אינו אלא מטעם קביעות ווסת וקיי"ל ווסתות דרבנן, וא"כ אמאי אסורה לשמש ע"י נאמנות רופאים, תשמש וכשתראה תספור ז' נקיים ותטבול אע"כ דגם באיסור דרבנן לא סמכינן עלייהו ואין לומר דהטעם התם כמ"ש השב יעקב דהרופאים עצמם אין אומרים זה רק מדרך השערה ואומדנא ואין זה בגדר ודאי, דא"כ למה מותר לסמוך על רופאים נאמנים א"ו כמ"ש והטעם דהוי כמו איסור דרבנן במקום שהוחזק באיסור כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח ע"ש ובב"י שם דזה שמותר לסמוך על רופא ישראל נאמן מקורו מדברי הירושלמי נאמן לומר קמיע זו מומחה היא ורפאתי בה ג' פעמים:

כ׳טו) והנה לשיטה הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל ספיקא דאורייתא מה"ת מותר י"ל בפשיטות דמותר לסמוך על כל הרופאים כיון דבלא"ה מידי ספיקא לא נפקא ומה"ת מותר וא"כ באיסור דרבנן מסל"ת נאמן, ובזה י"ל בפשיטות מה שהקשה הש"ך על הרמב"ם דס"ל מסל"ת נאמן וסומכים עליו בטעימת איסור, ותי' דאפשר דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דטעם כעיקר דרבנן, ואין אנו צריכים לזה דבלא"ה הוא דרבנן דהא א"י אם יש שם איסור ולשיטתו אינו אסור מה"ת, אמנם לדעת רוב הפוסקים דספיקא דאורייתא אסור מה"ת א"כ אין מסל"ת נאמן בזה, ואפשר דגם דעת הלבו"ש הוא דדווקא על רופאים מובהקים נאמנים סמכינן, אבל לפמ"ש דבלא"ה מילתא דלא שכיחא הוא להיות נקבים דקים שאינם מבצבצים, ואפי' נאמר דהוה ספק השקול מ"מ י"ל נשחטה הותרה כיון שאין כאן ריעותא ברורה מחיים ולא התחיל מעשה הטורף בודאי, יצתה מכלל איסור תורה לכ"ע וסמכינן על אמירת הרופאים להחמיר, אבל להקל א"צ לעדותם כלל וכ"ש לפי שיטת הפר"ח ושארי פוסקים שהכריעו לדינא כשיטת הרמב"ם דכל הספיקות של תורה אינם אלא מדבריהם אע"פ שבספרי בית יצחק הארכתי בזה להשיג עליו והראיתי פנים שרוב הפוסקים לא ס"ל הכי מ"מ יש לצרף זה לסניף בנ"ד, ובכה"ג כל שכבר חלה הוראה ויצא בהיתיר אין מזניחים את המורה כיון שיש לו מקום יתד גדול להשען עליו אע"פ שלכתחילה ודאי דקשה להקל, ובזה אקצר ואומר שלום למר ולתורתו יצליחהו ה' כנפשו ונפש דו"ש באהבה יצחק אייזיק חופק"ק וואלקאוויסק: