בנין עולם, יורה דעה י״חBinyan Olam, Yoreh De'ah 18
א׳כבוד בני ידידי הרב המופלג בתורה ויראה חו"ב ושלם מהו' יוסף נ"י רב דק"ק ליסקאווא, יתברך ויתרומם:
1
ב׳א) בדבר השאלה שנתהוה בעירך, בריאה שהי' בה סירכא במקום דיבוק האונות מחוד לחוד ואחר הנפיחה הרבה נעשה מחיתוך לחיתוך רק שבצד אונא אחת משכה הסירכא עמה את חוד האונא ונתעקמה אל תוך החיתוכים עד שבא החוד נגד החיתוך ממש, ונסתפקתי בזה ג' ספיקות עצומות ובאמת יש בכל א' מהם מקום עיון גדול ונדבר בהם על הסדר בראשונה בדין המבואר בשו"ע (סי' ל"ט סעי' ה') באם נסתפק אם הוא בגב או בחיתוך שהעתיק המחבר שם בסתם להכשיר ומקורו מתשובת הרשב"א (סי' קע"ד) וכבר רבו על ענין זה בעלי חיצי' משיבי מלחמה הגאונים המובהקים בעל פר"ח ופר"ת, ויצאו לנגדם הני תרי גאונים בעל תבו"ש והגאון מוהרא"ז בעל בית אפרים בחלק שני בזר זהב, והרב בעל לבושי שרד נעשה כמפשר ביניה' ולחלק יצא בין מקו' הפ"מ או לאו ובאכנופי כל הבודקי' כמו שהעתקת מדבריה', מתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולי', אך למען הצדיק את הצדיק דמעיקרא ולהעמיד על נכון דברי רבינו המשביר אשר כל בית ישראל נשעני' עליו, והרב רמ"א אשר כל בני הגולה קבלו דבריו וקבעו הלכה כמותו בכ"מ שתיק לי' שם, אמרתי לבאר על הספר הנלע"ד ליישב' על נכון והוא דהרשב"א בתשובה שם כתב להתיר מטע' דרוב בהמות כשירות הם ואמרינן דבחייה הייתה נפוחה הרבה עד שהייתה הסירכא מחיתוך לחיתוך, ודומה זה להא דאי' פ"ק דחולין בא זאב ונטל בני מעיים והחזיר' כשהם נקובי' כשירה והפר"ח הקשה עליו דדבריו סותרי' למ"ש הוא עצמו במ"א דכל ספק השקול לחומרא ולא אמרינן נשחטה הותרה כי אם היכא דליכא למתלי במידי כמו הא דבא זאב, וקושי' זו כבר נתיישבה במ"ש התבו"ש בר"ס כ"ט דהרשב"א לא החמיר אלא היכא שנולדה ריעותא בודאי מחיים כעין עובדא דמים בראש שבסי' נ' בהג"ה שנסתפקו אם המוח מקיף דשם אין לומר דבהמה זו מן הרוב כשירות היא דרוב בהמות אין להם מים בראש ונמצא דהוה ספק השקול וכל ספיקא דאורייתא לחומרא, וגם לא שייך לומר העמידנה על חזקתה כיון שנולד הריעותא מחיים משא"כ בנ"ד דסירכא מחיתוך לחיתוך לא הוי ריעותא כלל לשיטתו דס"ל דסירכא אינה מחמת נקב רק משום דעתידה להתפרק (ועי' בס' בית אפרים בקו"ה סי' כ"ב מ"ש מזה באורך בשם תשו' הלכות קטנות):
2
ג׳ב) והנה עדיין לא שקטה דעתי ביישוב קושי' זאת דהא תינח לשיטת הסוברים דס"ל דכל סירכא הוא שלא מחמת נקב רק משום שיש חשש שעתידה להתפרק דבכה"ג שייך לומר דכל סירכא כסידרן דאין סופה להתפרק ולא עלתה מעולם בחלקו של טורף ולא אתיילד ריעותא כלל מחיים אבל לשיטת רש"י דס"ל דאין סירכא בלא נקב ובכסידרן כשירה משום דהאונא חברתה סותמתה או שהסירכא עצמה מתחזקת א"כ לא שייך תי' של התבו"ש דהא כאן אתיילד ריעותא מחיים, ונעשה כבר נקב רק דהספק הוא אם נעשה שם סתימה בכסידרן שיהי' מגין על הנקב או לא וגרע יותר מהך דינא דנמצא מים במוח דשם עכ"פ לא הי' טריפות ברור מחיים, וכעין זה מצינו בכ"מ שאין ספק מוציא מידי ודאי, וכן בד"מ בא"י אם פרעתיך דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חיוב, וא"כ עדיין קשה על המחבר שהביאו לפסק הלכה, וביותר קשה על הרמ"א במאי דשתיק לי' כאן והוא עצמו כתב בסי' נ לאסור בהא דמים בראש ואזיל בשיטת רבינו יונה והרשב"א דכל ספק טריפות השקול לחומרא כל שנולד ריעותא מחיים וכמ"ש הש"ך (שם ס"ק ג') א"כ למה סתם כאן ולא הגי"ה כלום על דברי המחבר והא דכ' התבו"ש די"ל דאפי' לשיטת רש"י דס"ל אין סירכא בלא נקב ובכסידרן כשירה משום הגנה לא כ' זה אלא דנ"מ דאפי' אם הסירו הסירכא ונראה שם נקב אבל בלא"ה אמרינן דבכסידרן יכול להיות ריר בעלמא ולא סירכא ומה שאינה עוברת ע"י מיעוך ומשמוש הוא משום דכל כסידרן הסירכא מתחזקת ע"ש, לענ"ד אין אלו אלא דברי נביאות ומנין לנו סברא זאת כיון דמקור דין זה הוא מהרשב"א והוא אזיל לשיטתו דס"ל בטעם הסירכא כשיטת ר"ת כמ"ש בתה"א בהדיא, א"כ מנין לנו לחדש מעצמינו ולומר דגם לשיטת רש"י כשר בכה"ג ולומר דבר חדש מה שלא מצינו בשום מקום רק שהראב"ד חידש וס"ל דבכסידרן הסירכא באה מחמת דוחק רביצתה אבל כמה פוסקים חולקים עליו וכ' דלשיטת רש"י אין הדבר כן אלא שהוא מחמת נקב אבל לומר דאפי' לרש"י לא יהי' זה ריעותא לא משמע כן מדברי הפוסקים:
3
ד׳ג) ובתשובה אחרת הארכתי להוכיח דהמחבר והרב ס"ל לעיקר הלכה כשיטת ר"ת בסירכא ממ"ש בהג"ה (סי' פ"א סעי' ב') לענין גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה מחמת סירכא שכ' שם דבהפ"מ יש להקל אפי' בגבינות שנעשו תוך שלשה ימים, והש"ך (שם ס"ק ט') הרבה להשיב אפו ותמה עליו דגם המחבר שהקיל מטעם ס"ס היינו מה שנעשה קודם ג' ימים דבזה שייך ס"ס שמא אינה סירכא ושמא אח"כ נעשה, אבל מה שהוא תוך ג' ימים לא שייך ס"ס כיון שאין סירכא פחות מג' ימים וכתבתי שם ליישב דברי הרמ"א שהם ברורים ולק"מ דבאמת לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב א"כ כל שא"א לסירכא להיות נגמר פחות מג' ימים א"כ כבר בתחילת ג' ימים קודם שחיטה נעשה הנקב שממנה התחילה הסירכא וא"כ כבר נטרפה אבל המחבר ס"ל כשיטת התו' דיש סירכא בלא נקב רק משום דסופה להתפרק אסורה, וא"כ כל זמן שלא נסרכה למקום אחר אין דבר שיגרום פירוק הסירכא ולא נטרפה עד שתהיה דבוקה למקום אחר שלא כסידרן דאז כיון דלאו היינו רביתה ומקומה יגרום לה להתפרק וא"כ יש להסתפק שמא רגע אחת קודם שחיטה נגמרה הסירכא וא"כ הוי ס"ס ממש והיינו בסירכות שהם אסורות מספק שאין בקיאים בבדיקה כמ"ש הש"ך שם, וכמ"ש התו' פ"ק דחולין (י"א א') ד"ה אתיא מפרה אדומה ע"ש ובהרא"ש שם ובאמת גם הרשב"א ס"ל לדינא כשיטת התו' ולכך הקיל בהפ"מ, ואחר שכתבתי מצאתי בביאורי רבינו הגדול הגר"א מווילנא ז"ל (סי' פ"א ס"ק ט"ו) שכ' ג"כ בביאור דברי המחבר דהטעם משום דאמרינן שמא ברגע קודם השחיטה נגמרה הסירכא ונראה שכיון למ"ש והנהני מאוד שכוונתי לדעתו הרמה, ועי' במשמרת הבית (בית ג' שער ג') שכ' ג"כ כמ"ש הגר"א ז"ל עוד נראה יותר בפשיטות דלשיטת התו' דיש סירכא בלא נקב בלא"ה הוא רק ספק די"ל שמא ריר הוא ובכה"ג לא שייך שמא תתפרק דמעצמה תהי' נימוחה והולכת דמה שאנו אוסרים בסירכא מטעם שמא תתפרק הוא מטעם דמספקינן שמא היא סירכא גמורה ותתחזק אח"כ ויגרום לה נקב, וכן מוכח לענ"ד מדברי הרשב"א בתה"א (בית ג' שער ג') שכ' שם בטעם היתר סירכא תלוי' וז"ל ועוד דס"ס הוא ספק מחמת נקב ספק לא מחמת נקב ואת"ל מחמת נקב שמא קרום העליון לבד הוא שניקב וממנה סירכא זו נמשכת, והנה הרשב"א בעצמו שם למעלה דחה שיטת רש"י והסכים לשיטת התו' דטעם סירכא הוא משום דעתידה להתפרק ובאמת דבריו אלו צריכים ביאור מ"ש דיש ספק שמא מחמת נקב או לא, וכבר ביארנו בתשובה אחרת דלשיטת רש"י ודאי דסירכא טריפה ודאית הוא וכן לשיטת התו' דהטעם הוא משום דסופו להתפרק ג"כ ודאי טריפה הוא רק דספק הוא שמא ברגע קודם השחיטה נגמרה הסירכא ולכן בגבינות מסירכא שאוסרים מספק יש כאן ס"ס כמ"ש שם באריכות:
4
ה׳ד) ולכן נלע"ד בביאור דברי הרשב"א בזה דכוונתו דלשיטת התו' דאמרינן יש סירכא בלא נקב אין כוונתם דא"א להיות סירכא ע"י נקב דלמה נאמר כן דהא מבואר בכ"מ בש"ס דקרום שעלה מחמת מכה בריאה כו' הרי דיכול להיות שנעשה קרום לסתום הנקב וכמ"ש רש"י דה"ט דכל סירכא שאוסרים משום דהוה קרום שעלה מחמת מכה. אך שיטת התו' הוא דאין זה ברור דכמ"פ יש סירכא בלא נקב ולכן מצד הסירכא עצמה לא הי' לנו לאסור דס"ס יש בה שמא אינה סירכא כלל ושמא נעשה הקרום מחמת מכה שהיה נקב בקרום העליון לבד[*] ועליו נעשה קרום וא"כ לא היה לנו לאסור כלל ולכן בסירכא תלוי' מותרת באמת מטעם ס"ס רק דאם נסרכה למקום אחר הוא ספק איסור והיינו דס"ל להרשב"א לשיטת התוס' יש בה ספק שמא ריר הוא ור"ל דשמא לא תתחזק הסירכא כ"כ עד שפירוקה מן הריאה יגרום לה נקב רק יהי' נמחה והולך לה ולא שייך להתיר מטעם ס"ס שמא הוא ריר ושמא קרום העליון ניקב וע"י נעשה סירכא דמה בכך כיון שאתה אומר שסירכא גמורה היא אף שהיא נמשכת מקרום העליון לבד ג"כ עתידה להתפרק וא"כ אין כאן אלא ספק אחד שמא ריר ושמא סירכא גמורה היא ובזה מבוארים דברי הרשב"א בכ"מ בתה"א דכל סירכא אינה אלא ספק שמא ריר ושמא סירכא והוא מבואר כמ"ש, דאף לשיטתו דס"ל כהתוס' דהטעם הוא משום דעתידה להתפרק ג"כ ספיקא הוי דשמא היא ריר בעלמא ודוק:
5
ו׳[הג"ה ולא ס"ל כשיטת רש"י דע"י שהריאה שואבת כל מיני משקה יוצא משקה ונגלד ונעשה סירכא דא"כ לא שייך להסתפק שמא קרום העליון לבד ניקב דודאי נקבו ב' הקרומים וכמ"ש בתשובה אחרת להשיג על הפר"ת בזה אלא דהרשב"א לשיטתו אזיל דס"ל דאין הסירכא באה ע"י המשקה היוצא מפנימיות הריאה אלא שלפעמים נעשה על הנקב כמין קרום שעולה מחמת מכה בכל איברים וכמ"ש בוושט גבי קרום שעלה מחמת מכה וכמ"ש בש"ס בכ"מ הוגלד פי המכה וא"כ שפיר י"ל דניקב עור העליון לבד אבל לשיטת רש"י ז"ל ודאי דאין זה בגדר ספק רק אסורה בודאי וכמ"ש שם באריכות ודוק:]
6
ז׳ה) ובהיות כן אמינא מילתא חדתא דבאמת נוכל לומר דמ"ש המחבר והרמ"א (בסי' פא) להתיר הגבינות בהפ"מ אפי' תוך ג' ימים מטעם ס"ס אין אנו צריכים לומר דמיירי בסירכות שאנו אוסרים מספק מטעם שאין אנו בקיאים בבדיקה כמ"ש הש"ך שם וכמ"ש בתשובה במ"א אלא שפיר י"ל דמיירי בכל סירכות דכן משמע מסתימת דברי המחבר והרב, והיינו כמ"ש לפי שיטת הרשב"א דיש סירכות בלא נקב ויש שהם באים מנקיבת קרום העליון ויש סירכות הבאות מריר בעלמא וא"כ שפיר יש ס"ס בכל סירכא שמא היא ריר בעלמא ולא תגרום פירוק כלל ואת"ל שהיא סירכא חזקה או שהיא מנקב שבקרום העליון שגם עי"ז תעשה פירוק שמא עתה נגמרה ברגע שקודם שחיטה ואין לומר דיש ס"ס לאיסור שמא נעשה מנקב ב' הקרומים ושמא נגמרה קודם דהא מצד הסירכא עצמה יש בה ס"ס ממה נעשית שמא היא ריר ושמא רק קרום העליון ונמצא שבכל דבר יש ס"ס לקולא דמצד ספק שיש בסירכא עצמה ממה נעשית יש בה ס"ס וא"כ מצ"ע אינה טריפה מצד חשש שמא כבר ניקבה הריאה וכן מצד שמא תגרום פירוק וטריפות לריאה לאחר זמן ג"כ יש ס"ס כמ"ש, ומ"מ תוס' עצמם נ"ל דלא ס"ל כשיטת רשב"א דמשמע מדבריהם דכל סירכא הדבוקה למקום אחר אין זה ספק ריר כמ"ש בפ"ק דחולין שם להתיר הגבינות בסירכא שאוסרים מספק מטעם דאין בקיאים בבדיקה, משמע דסירכא שלא כסדרן גמורה לא שייך בה ס"ס דאין לומר דסתם סירכא אוסרים מספק ריר או סירכא דבקי היה יכול להבחין דבזה לא שייך חסרון בקיאות דמי הוא הנביא שידע זה אם נעשה מחמת נקב או ריר והרי אפי' בזמן הש"ס שהיו בקיאים בבדיקה אמרו בתרתי אונא דסריכי שלא כסדרן דלית להו בדיקותא וכמ"ש בתשו' אחרת ודוק:
7
ח׳ו) ובזה א"ש ג"כ מה שפסק המחבר (סי' ל"ט סעי' ט) בפשיטות דסירכא ממקום למקום באונא או באומא עצמה דינה כדין סירכא תלוי' ומותרת וכן פסקו כל הפוסקים והכי נהגינן דלכאורה קשה לפי שיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב א"כ ממקום למקום היה לנו לאסור דכל מקום שתמצא מקום להדבק בה נסרכת ולא שייך הגנה כי אם מחיתוך לחיתוך שהסירכא הולכת ומתחזקת או שהאונא חברתה סותמתה משא"כ ממקום למקום ולא דמיא לסירכא תלויה די"ל דש"ה דהיא אינה אלא ריר בעלמא הואיל ולא נדבקה בשום מקום וכן משמע מלשון הרא"ש בפא"ט ועיין בפר"ת (סי' ל"ט ס"ק י"ד) שהאריך בזה דלשיטת רש"י אסורה מינה ובה והשיג שם על הב"י שכתב דגם לשיטת רש"י כשירה וכ"כ הרשב"א בתה"א דלשיטת רש"י יש לאסור סירכא ממקום למקום באונא או באומא עצמה אבל לפי מה שביארתי דבאמת ס"ל להמחבר והרב לעיקר כשיטת ר"ת א"כ הא פיסקא אמת ונכון לדעתם ואף שבב"י כתב שגם לרש"י כשר כתב זה לסניף בעלמא לרווחא דמילתא די"ל כן ומ"מ בש"ע הכריע כן לדינא ע"פ שיטת ר"ת בתו' שהוא עיקר לדעתו ועי' בכרו"פ שהביא בשם רש"ל ג"כ דלשיטת רש"י אסור סירכא ממקום למקום והקשה שם דא"כ למה קאמר רבא הני תרתי אוני דסריכי שלא כסידרן לית להו בדיקותא ולא קאמר רבותא יותר דאפי' באותה אונא אסורה ותי' שם די"ל לשיטתו דשלא כסידרן לא מהני בדיקה מדינא דש"ס משא"כ באותה אונא עצמה מהני בדיקה מדינא דש"ס רק דאנן לא בקיאינן, ולענ"ד דברים אלו תמוהים ולא נתנו להאמר דהא לרש"י דס"ל אין סירכא בלא נקב וא"כ קודם שנסרכה כבר נטרפה ומאי מהני בדיקה אפי' לדינא דש"ס דהא הוי קרום שעלה מחמת מכה ואפי' אינו מבצבץ אסורה דטריפה אין לה היתר ולא דמי לסירכא בכסידרן דשם הוי סתימה דמעיקרא דאונא חברתה סותמתה והסתימה נעשה קודם בתחילת הבריאה כמו חלחולת שנקבה וירכיים מעמידים אותה או ריאה שנקבה ודופן סותמתה כמ"ש בזה הפוסקים משא"כ בסירכא ממקום למקום באותה אונא דלא הוי סתימה דמעיקרא דהא יכולה להסתרך שלא בכסידרן ועוד מה יענה לשיטת הראב"ד דס"ל ג"כ כשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ובכסדרן הוא בא מחמת דוחק רביצתה דודאי לשיטתו ממקום למקום אסור דלא שייך כאן דוחק רביצה וא"כ יקשה עליו קושיית הפר"ת למה קאמר דוקא דנסרכו ב' אונות שלא כסידרן ולענ"ד לק"מ די"ל דרבא רבותא קמ"ל דאפי' נסרכה לאונא אחרת מחיתוך לחיתוך דהוי אמינא דהאונה מגינה והקרום מתחזק משא"כ ממקום למקום דלא שייך הגנה וזה פשוט:
8
ט׳ז) וע"פ מ"ש יתבאר לנו דברי הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' שחיטה ה"ו) שכתב וז"ל מן הדין היה ע"ד זו שאם נמצאת הריאה תלוי' בסירכות כו' אם היה מן האום של ריאה ולדופן כו' שחותכים את הסירכא כו' ואם לא נתבעבע כו' וסירכא זו לא היתה במקום נקב או שמא ניקב קרום העליון בלבד כו' הרי דס"ל דיש ספק שמא ניקב קרום העליון לבד ולכאורה משמע מדבריו דס"ל כשיטת רש"י דכל סירכא מחמת נקב הוא וא"כ קשה למה כתב דיש ספק שמא הוא רק בקרום העליון לבד אבל לפי מ"ש א"ש דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת הרשב"א דכל סירכא יש בה ספק אם הוא בא מחמת נקב או לא וכן בסירכא תלויה התיר שם ג"כ דכתב שם דדוקא אם נסרכה למקום אחר אוסרים אותה וכן בסירכא שמריאה לדופן התיר מטעם ס"ס שמא הוא רק ריר וז"ש וסירכא זו לא היתה במקום נקב ואת"ל שמחמת נקב נעשה שמא רק קרום העליון ניקב ולא שייך כאן שמא תתפרק דמי יודע שאם תתפרק תתפרק ממקום הריאה שמא ממקום הדופן וא"כ בזה יש ג"כ ס"ס שמא הוא ריר ולא שייך בזה חשש פירוק וא"ת שהיא סירכא גמורה וחזקה שמא הייתה מתפרקת ממקום דופן ועיין בהגהות מיימוני שם שדקדק ג"כ מלשון הרמב"ם שם דס"ל כשיטת התו' דיש סירכא בלא נקב ובלח"מ שם כתב דמדברי הרמב"ם שם משמע דס"ל כשיטת רש"י, ודבריו תמוהים דא"כ למה כתב וסירכא זו לא הייתה במקום נקב ואי ס"ל כמ"ש בש"ס דר' נחמי' בדק לה בפשורי היה לו לומר משום דתלינן בדופן וכמ"ש בש"ס שם ולפמ"ש א"ש אכן לענ"ד יש ליישב גם דברי הלח"מ דהוא ס"ל ג"כ דטעם סירכא משום דאין סירכא בלא נקב אלא דלא ס"ל כמ"ש רש"י דמלחות המשקה נעשה סירכא דא"כ א"א להיות ניקב קרום העליון לבד כמ"ש אלא ס"ל דמצד לחות הריאה במקום שניקב יכול לעשות סירכא וא"כ שפיר י"ל דילמא קרום העליון לבד הוא שניקב רק היכא דנסרכו ב' אונות אסור דאין כאן רק ספק אחד משא"כ בנסרכה לדופן יש כאן ס"ס ס' שמא מדופן וא"כ אינו במקום שפוסל נקב ואת"ל מריאה שמא רק קרום העליון לבד ניקב וז"ש הרמב"ם וסירכא זו לא הייתה במקום נקב ר"ל במקום שנקב פוסל והיינו כמ"ש בש"ס דתלינן בדופן וכשירה וכרב נחמי' דבדיק לה בפשורי ודו"ק:
9
י׳ח) ובהיות כן מבואר שהדין שכתב המחבר (בסי' לט) בנסתפק לנו אם הוא בגב או בחיתוך ודאי דלא שייך לומר דאתרע חזקתה דלפי שיטתם בכסידרן אינו מחמת נקב כלל כמ"ש לפי שיטת התו' והרמב"ם ורשב"א דכל סירכא הוא אסור רק מספק וגם אין כאן ריעותא כלל דאין סופה להתפרק אם היא כסידרן ואדרבא איפכא קשי' לי למה הוצרך הרשב"א ליתן טעם משום דרוב בהמות כשירות הם ונשחטה הותרה דהא יש כאן ס"ס גמורה ספק שמא אין זה סירכא כלל אלא ריר בעלמא ושמא אין סופה להתפרק ושמא הוא כסידרן ואין זה בגדר ס"ס משם אחד דהא ספק שמא הוא ריר מתיר יותר מספק השני דאפי' שלא כסידרן מותר ובכה"ג שפיר הוי ס"ס גמורה כמ"ש בכ"מ ואפשר דהרשב"א כת' כן לרווחא דמילתא דאפי' אם נאמר דכל סירכא אינה ריר ובשלא כסידרן הוא ודאי טריפה מ"מ מותרת מטעם ספק השקול ונשחטה הותרה, וכיון דרוב בהמות כשירות הם אמרינן מסתמא היתה כסידרן ואין כאן ריעותא ברורה דכל סירכא כסידרן אינו בגדר ריעותא לשיטתו דס"ל כתו' ודומה ממש לבא זאב ונטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים דתלינן בזאב וכן כאן תלינן דמסתמא היתה כסידרן דעדיין לא יצתה הבהמה מרוב כשירות וכן לשיטת הראב"ד דס"ל כרש"י דאין סירכא בלא נקב ובכסידרן ס"ל דבא מחמת דוחק רביצתה מ"מ אין זה בגדר ריעותא דבכסידרן אינו ריעותא כלל כמ"ש ואף לדידן אתיא הך דינא שפיר כמ"ש דהמחבר ס"ל לעיקר דינא כשיטת ר"ת בתו' ואע"ג דשלא במקום הפ"מ חשש הרב ג"כ לדעת רש"י מ"מ כאן מותר מטעם ס"ס שמא העיקר כשיטת התו' והרמב"ם ורשב"א וראב"ד ואפי' אם תאמר כשיטת רש"י שמא כסידרן היתה ואין זה בגדר ס"ס משם אחד כמ"ש דכאן ספק אחד מתיר יותר מחבירו דלשיטת ר"ת א"צ בדיקה כלל ולשיטת רש"י אפי' בכסידרן צריך בדיקה אולי לא נסתם הנקב ולכן אע"ג דשלא במקום הפ"מ חשש לשיטת רש"י מ"מ כאן מותר אפי' שלא במקום הפ"מ מטעם ס"ס כמ"ש ואע"ג דהרב בסי' ל"ט החמיר דבכסידרן צריך בדיקה אינו אלא לחומרא אבל בנ"ד שיש עוד ספק כמ"ש יש להתיר בפשיטות ע"י בדיקה ונראה עוד דס"ל עיקר כר"ת ולא כרש"י מדהתיר שם בסירכא למטה מחציין אפי' בלא בדיקה ומה שהחמיר בלמעלה מחציין הוא משום שחושש לדעת הסוברים דלמעלה מחציין מיקרי שלא כסידרן כמ"ש התו' פא"ט ועי' בב"י והוא ברור:
10
י״א[הג"ה ויש לי מקום עיון במ"ש בח"מ (סי' רל"ב סעי' י"ב) וז"ל טריפות דסירכא ה"ה דמבטל המקח ויש חולקים עכ"ל וכ' בב"י ובטור שם ב' הדיעות דיעה ראשונה הוא הרמב"ן ודיעה הב' הוא הרא"ש שהסכים לבעהע"ט ורבינו אפרים שכתבו משום דסירכא שכיח הוא ואדעתא דהכי קנה יעו"ש, ולענ"ד הוא תמוה לפי מה שנתבאר לשיטת התו' דיש סירכא בלא נקב ועיקר הטריפות משום שמא תתפרק וא"כ יש כאן ספק שמא ברגע שקודם השחיטה נגמר הסירכא ונדבקה וברשות הלוקח נעשה ולמה לא אמרינן כאן נמצא כאן הי' דבתחילת עשיית הסירכא לא הי' ברור שתהי' טריפה דאולי לא הייתה מתדבקת למ"א וא"כ כיון שביו"ד בסי' ל"ט ובסי' פ"א משמע דסתם כשיטת התו' א"כ למה סתם כאן כדיעה ראשונה ומהרמב"ן ז"ל אין ראי' דאפשר דס"ל כשיטת רש"י ז"ל דאין סירכא בלא נקב וא"כ כיון שאין סירכא פחות מג' ימים ודאי דברשות המוכר נעשה, ומ"ש בב"י שם דגם הרמב"ם ס"ל כהרמב"ן מדכתב דכל טריפות שנעשה בודאי בבית המוכר מבטל המקח לענ"ד אין בדבריו הכרח דהא לא הזכיר סירכא כלל, ואדרבא מדכתב שאם נודע בודאי שהייתה טריפה כשלקחה מוכח דבסירכא שיש לומר שלא נעשה טריפה כשלקחה מותר וא"כ לשיטת התו' שכתבנו קשה, והסמ"ע (שם ס"ק כ"ו) כתב דמיירי בסירכא עבה או שמיד שקנאה שחטה ומצא בה הסירכא יעו"ש, ואין זה מספיק בסתימת לשון הטור והמחבר שם ועוד דא"כ למה סתם ביו"ד סי' פ"א להתיר בגבינות מטעם ס"ס ולא חילק בין סירכא עבה לדקה, גם מ"ש הסמ"ע דמיירי שמיד שקנאה מצא הסירכא ג"כ קשה לפי מ"ש הפוסקים ביו"ד שם דאמרינן שמא ברגע סמוך לשחיטה נגמר הסירכא א"כ למה לא אמרינן כאן נמצא כאן הייתה דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראי' כדקיי"ל גבי מומין, וגם מ"ש הסמ"ע דמיירי בסירכא עבה הוא אינו מובן דמאן מפיס שיעור עובי הסירכא וכמה זמן צריך לזה שנאמר שנגמרה בבית המוכר וא"כ נפל האי דינא בבירא לדידן דאין אנו בקיאים בזה והמע"ה ויכול הי' המוכר לומר ללוקח לא הי' לך לשהותה עד אחר ג' ימים והי' לך לשחוט מיד וכמ"ש (סי' ר"ל סעי' ו') מכר לו יין ונשאר בקנקניו כו' ואם לא אמר לו למקפה כו' שהרי אומר לו למה לא שתית אותו, והוא מהש"ס פ' המוכר פירות (צ"ח א') אף דגם יין א"א להיות חומץ פחות מג' ימים כמו בסירכא ממש כדאי' התם ונמצא שכבר התחיל להתקלקל בבית המוכר אעפ"כ כל שי"ל שנגמר הקלקול בבית הלוקח הוא באחריותו עוד צריך ביאור לענ"ד מ"ש שם בהג"ה (סי' רל"ד סעי' ב') מכר לו מבהמה שלא נבדקה כראוי הוי כאסורה מדברי סופרים כו' והוא מתשובת הריב"ש משום דבדיקת הריאה הוא מדרבנן ולא ידעתי כוונתו בזה אי מיירי שנאבדה הריאה שהוא מדרבנן הא קיי"ל דמותר בהפ"מ כמ"ש הרב ביו"ד (סי' ל"ט סעי' ה') וא"כ למה כתב דדינו כדין מכר דבר האסור מדבריהם דאם לא אכל הבשר מחזיר הדמים. ואם אכל אינו מחזיר לו הדמים פשיטא דהא אין לך הפסד יותר מזה שיהי' מחזיר לו הדמים במה שאינו בעולם וא"כ בכה"ג אגלאי מילתא למפרע דהתירא קא אכיל ואין זה כלל בגדר איסור דרבנן גם אין לומר דמיירי שהשליך הריאה במזיד דדינו כמו ביטול האיסור במזיד כמ"ש הש"ך (שם ס"ק ו') דעכ"פ למי שלא כיון לבטלו בשבילו הוא מותר לכתחי' באכילה וא"כ פשיטא דא"צ להחזיר הדמים גם מ"ש שלא נבדקה כראוי תיבת כראוי הוא מיותר לפ"ז גם אין לומר דמיירי בדבר דאתיילד ריעותא והוה ספק השקול דא"כ אין זה איסור מדבריהם דספיקא דאורייתא הוא ולא אמרינן בכה"ג נשחטה הותרה כמ"ש בכ"מ דין זה יש לו מקום לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דכל ספק דאורייתא מותר מן התורה א"כ א"ש מאי דאמר דהוא איסור מדבריהם, אכן מ"ש משום דהבדיקה מדבריהם לא א"ש לפ"ז דאפי' בספק השקול מותר מה"ט ועוד דכמה פוסקים חולקים על הרמב"ם אך לדינא נראה דיכול המוחזק לומר קים לי כשיטת הרמב"ם וא"צ להחזיר לו מעותיו אבל אם עדיין לא נתן דמים וכבר אכל נראה דבכה"ג בספק השקול יכול הלוקח לטעון קים לי כהחולקים על הרמב"ם וא"צ לשלם בעד הבשר אפי' כבר אכלו ואינו בעולם כנ"ל בזה ועדיין צ"ע: ע"כ בהג"ה:]
11
י״בט) עוד נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל מ"ש בריאה הסמוכה לדופן או לטרפש כו' דמן הדין מותרת מטעם דתלינן דנסרכה שלא במקום נקב או דניקב קרום העליון והוא דכ' כן ע"פ שיטת הש"ס שם (מט א) דמר זוטרא ברי' דרב הונא מתני לה הא דבדיק בפשורי אדרבא בנסרכו ב' אונות שלא כסדרן דהיינו דמר זוטרא ס"ל דיש לתלות הסירכא בקרום העליון מאחר שאינו מבצבץ אף אחר שהסירו הסירכא אבל רב אשי דפריך עלה מכדי אי האי נקיב כו' ס"ל כשיטת רש"י דהסירכא באה ממשקה ששואבת בפנים ויוצא דרך הנקב ונעשה סירכא וא"כ א"א לומר דרק קרום העליון ניקב ולכן שפיר ס"ל דאסורה ממנ"פ, רק בניסרכא לדופן כיון דספק הוא שמא מדופן לכן התיר מטעם נשחטה הותרה דהא אי הוה הסירכא מדופן אין כאן ריעותא כלל והוא ממש כדינו של הרשב"א שנסתפקו אם הוא כסידרן או לא כסידרן ומעמידין אותה בחזקת כשרות, והבדיקה בפושרין הוא לחומרא בעלמא דילמא יראו שתבצבץ וכל היכא דאיכא לברורי מבררינן אבל מר זוטרא דס"ל שיכול להיות שנעשה ע"י נקב בקרום העליון לבד ככל קרום העולה מחמת מכה ואין זה מחמת משקה שיוצא מבפנים ס"ל ג"כ להתיר ע"י בדיקה מספק אפי' בסירכא בב' אונות דאמרינן ג"כ נשחטה הותרה דאם ניקב קרום העליון לבד אין זה בגדר ריעותא כלל וראי' לזה ממ"ש הרב בהג"ה (סי' ל"ו סעי' ב') בועא העומדת על מקום שניקב קרום העליון דטריפה משום דהוה קרום שעלה מחמת מכה ולא כ' להטריף מטעם תרתי לריעותא ואף שהש"ך כ' שם כלומר אפי' בועא של מים זכים ור"ל דזה לא מיקרי ריעותא לשיטת הש"ך כדמוכח מדבריו (סי' ל"ז) גבי תרתי בועא דסמיכי במים זכים יוע"ש מ"מ לשון הרב לא משמע כן מדלא הזכיר בדבריו דמיירי במים זכים אבל לפי מ"ש א"ש דס"ל דניקב קרום העליון לא מיקרי ריעותא ועי' בס' לבושי שרד שכ' ג"כ די"ל דניקב קרום העליון לבד לא מקרי ריעותא וא"כ א"ש מה שהתיר מר זוטרא ועלו ג"כ דברי הרמב"ם כהוגן מ"ש בנסרכה לדופן שני הטעמים מה שמן הדין הי' מועיל בדיקת פושרים היינו דתפס סברת מר זוטרא וגם סברת רב אשי דלמר זוטרא הטעם דשמא ניקב קרום העליון לבד דלכך מתיר אפי' בב' אונות דסריכי להדדי ע"י בדיקה כמ"ש ומ"ש עוד דתלינן שלא במקום נקב ר"ל בדופן שאין פוסל שם נקב והוא סברת רב אשי דמתני לה אנסרכה לדופן ומשום דנסתפק הרמב"ם הלכה כמאן דהא גם מר זוטרא הוה בתרא בזמן רב אשי מדקאמר לי' רבינא שהי' תלמוד חבר של רב אשי ולכך בנסרכו ב' האונות לא כ' דמן הדין מותרת בבדיקה דשמא הלכה כרב אשי ובנסרכה לדופן כ' להכשיר ממנ"פ מן הדין לשני טעמים או מטעמא דרב אשי או מטעמא דמר זוטרא כנ"ל בביאור דבריו והוא כפתור ופרח לענ"ד וא"כ לפי מ"ש עלו דברי המחבר והרשב"א כהוגן לדינא בדין אם נסתפקו אם בגב או בחיתוך והיא מותרת ומתורצים כל הקושיות שהקשה הפר"ח בזה ודו"ק:
12
י״גי) וראיתי בפר"ת (ס"ק ו') שהאריך הרבה ודעתו לאסור בדין זה אם נסתפק אם הוא בגב או בחיתוך כו' מטעם דהוה ספק חסרון ידיעה דחכם יכול להבחין אם הוא בחיתוך או בגב ולא הבנתי דבריו דהא כאן אין הספק בהבחנת הדעת של הבודק אם אחר הנפיחה היטב הוא בגב או בחיתוך דהא בפי' כ' המחבר שאם נופחים אותה הרבה היא בגב א"כ עיקר הספק הוא על הבהמה כשהייתה בחיים היאך הייתה נפוחה אם הרבה כמו שהיא נפוחה עתה או לא הייתה נפוחה כ"כ וא"כ מי הוא החכם בעולם שיכול להבחין מה שבפנימיות הבהמה והחכם מכל אדם העיד כעצמים בבטן המלאה וגו' והרי קיי"ל ג"כ דכל ספק חסרון ידיעה לכל העולם הוי ספק גמור כמ"ש כל הפוסקים ואדרבא לכאורה נלע"ד דיש לעיין בדברי הרשב"א והמחבר למה הוצרכו להתיר מטעם ספק דנשחטה הותרה והא יותר יש לתלות דכשהייתה בחיים הייתה נפוחה ביותר וראיה לזה ממ"ש הש"ך (סי' לז ס"ק כד) בשם תשו' הר"י בן הרא"ש בבוע' בשיפולי שנפחוה שנים ולא היה חוט בשר מקיף ואח"כ באו שנים בודקים אחרים שהיה כחם יותר יפה ונפחוה ועלה בה חוט בשר מקיף והכשירה שם מטעם דאוקי תרי להדי תרי ואוקי בהמה בחזקת כשרות ואח"כ כתב שם עוד טעם דאין כאן הכחשה בין העדים כלל דאפשר דקושטא קאמרי שכח האחרון יפה מן הראשון היינו משום דשם לא היו כל הארבעה אנשים במעמד אחד ולא ראינו בעינינו שהשנים היו נופחים ביותר אלא שבאו לפנינו ב"ד שנים ואמרו שנפחו יפה ולא עלה חוט בשר מקיף ושנים האחרונים אמרו שהיה חוט בשר מקיף דיש להסתפק דשמא שנים האחרונים אמרו שקר שלא היה חוט בשר מקיף כלל אחרי נפיחתם מאחר דשנים אחרים אומרים שנפחו ג"כ יפה ולא עלה חוט בשר, וע"ז הוצרך לומר דשמא קושטא קא אמרי ר"ל דיותר יש לנו לומר שלא היה הכחשה בין העדים כלל בכל מה שנוכל דכן קיי"ל בכל מקום שיכולים ליישב דברי העדים שלא יהיו כמוכחשים אמרינן כן וכמ"ש בחו"מ (סי' ךט) ובכ"מ אבל באם אין הכחשה כאן כלל רק שאנו רואים בעינינו שאם נופחים אותה הרבה הוא בין החיתוכים ודאי דאין כאן ספק כדמוכח מדברי הר"י בן הרא"ש:
13
י״דיא) אבל המעיין בתשובת הרשב"א (סי' קע"ד) שכ' בפי' שהספק היה אם היתה הבהמה בחייה נפוחה כ"כ ולכן נלע"ד דבאמת פליג הרשב"א בזה וס"ל דאין לנו לומר שהיתה הבהמה נפוחה יותר מדאי כמו עתה ומידי ספיקא לא נפקא ואפשר לומר דגם הר"י בן הרא"ש לא החליט להתיר מטעם זה לבד רק בצירוף עוד טעמים שכתב שם וגם משום דבועא בשיפולי הוא רק חומרת הגאונים ולזה צ"ע במה שנוהגין כל הבודקים כשיש מראה טריפה בריאה ונופחים הרבה ואין המראה סר והולך וכשנופחים עוד יותר אז סר המראה הם מכשירים אותה ולפ"ד הרשב"א שכתבנו הוא ס' איסור ממש ולדעתו לא מכשירין אלא מטעם ספק דנשחטה הותרה כיון שיש ספק אם יש כאן ריעותא כלל וא"כ נראה ברור דין חדש בזה דאם היה טריפה וע"י נפיחה מועטת לא סר מראה הטריפה וע"י נפוח הרבה סר מראה הטריפה אבל לא נשאר מראה ריאה ברורה רק נשאר מראה כשירה כיון דקיי"ל דכל מראה כשירה לקותא היא ולכך מצטרף לתרתי לריעותא כמ"ש הפוסקים א"כ אין הספק כאן אם היה ריעותא כלל רק הספק אם הריעותא מגיע לחלקו של טורף שבחייה לא הייתה נפוחה כ"כ או שלא נגמר הריעותא להיות נטרף דשמא היתה בחייה נפוחה יותר מדאי כמו שהוא עתה א"כ דומה זה להא דנמצא מים במוח וספק אם הגיע לקרום דלשיטת רשב"א ורבינו יונה ורוב הפוסקים ז"ל אסרינן לה:
14
ט״ויב) ובהיות כן יש לתמוה על הש"ך (סי' לח ס"ק ד) במ"ש בשם הרשב"א דאפי' חוזרת למראה המותר די בכך שא"כ יהיו דברי הרשב"א סותרים זה את זה כיון שיש ספק אם הייתה נפוחה כ"כ בחייה והיה ריעותא בודאי מחיים א"כ לשיטתו אסורה וצ"ל דהרשב"א באם באמת נפחוה רק מעט, אבל לפ"ז נפל האי התירא בבירא לדידן דודאי בזה אין אנו בקיאים בנפיחה שלנו אם מעט היא או רב יותר מכשהיא נפוחה בחיים ואפשר ג"כ דהרשב"א ס"ל דמראה המותר אין עליה שם לקותא כלל וא"כ דמיא ממש למ"ש בתשובה (סי' קעד) לנד"ד אבל לדידן דס"ל דזה נקרא לקותא עי' פרמ"ג (משבצות סי' לח ס"ק ד) שהביא מחלוקת בזה וכתב בשם השמלה חדשה שדעתו דזה מיקרי ריעותא א"כ תימא גדולה על הגאון המובהק בעל שמ"ח ותבו"ש האיך כתב שם להקל בחזרה למראה המותר ולענ"ד באם לא חזרה למראה המותר אלא אחר נפיחה הרבה יותר מדאי יש להחמיר ואף שאין המנהג כן מ"מ יש לעיין ולהתיישב בדבר למעשה, ועי' בפר"ת (סי' לח ס"ק ד') שכתב ג"כ דאפי' חזרה למראה המותר כגון כרתי או אדומה כשירה, ומדייק שם כן מסיום דברי המחבר במ"ש עמדה בעיניה אסורה שהוא לשון מיותר יעו"ש ועי' בכרו"פ שצידד ג"כ להחמיר גם בהפ"מ כהט"ז אע"ג דמ"ש שם להביא סמיכות לדבריו מדברי התו' דבריו צ"ע למעיין שם דעדיין אינה מיושבת קושיית הרא"ש על התו' למה הצריכו למראה אדומה לחזור ולהתלבן אחר נפיחה יעו"ש מ"מ לפמ"ש ודאי שיש להחמיר מטעם אחר וצ"ע:
15
ט״זיג) היוצא לנו מכל מ"ש בנ"ד דלאחר הנפיחה היטב היתה הסירכא בחיתוך לית דין צריך בשש דמותרת, ואע"פ שהלבו"ש הצריך לאכנופי טבחי דמתא והבקיאים בדבר נמשך לדעת הפר"ת אבל לפמ"ש שדבריו תמוהים אין מן הצורך לזה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות והרי זה ספק גמור ומותר לכל הדיעות מהני טעמים שכתבנו ולולי דמסתפינא היה נ"ל עוד דכל זה אם הספק היה אם בגב או בחיתוך והיינו שלא ידענו בבירור שלא היתה בחוד ממש אלא הספק הוא שאם נופחים אותה מעט הוא בגב האונא וכשנופחים הרבה הוא בחיתוך ממש שפיר הוה ספק השקול דבגב לכל הדיעות הוא שלא כסידרן ממש אבל אם אפי' ע"י נפיחה מועטת אינה בגב אלא בחודה ממש וע"י נפיחה היטב הוא בחיתוך כעין הך עובדא שכתבת היה נ"ל שיש עוד צד להקל דבאמת מ"ש המחבר דסירכא מחוד לחוד מיקרי שלא כסידרן אין דין זה ברור לאיסור ודאי דמלשון התו' והרשב"א והר"ן יש לדקדק לכאן ולכאן שממ"ש שאין נקרא כסידרן אלא מחיתוך לחיתוך יש לדקדק דמחוד לחוד הוי כסידרן, וממה שסיימו בדבריהם אבל מגב לגב לא יש לדקדק להיפוך, וברשב"א בתה"א לא נזכר כלל מחידוד לחידוד רק בדברי הרא"ש והטור נזכר דין זה וחפשתי ומצאתי דאתי לידי ספר משכנות יעקב מהגאון אב"ד דק"ק קארלין שנדפס מחדש (חיו"ד סי' טז) שהאריך ג"כ להוכיח להכשיר סירכא מחוד לחוד וכתב שם שגם הרא"ש שכ' מחוד לחוד כוונתו בשיפולי האונות מחוד לחוד שחוץ לחיתוך אבל מחידוד לחידוד באמצע חיתוכא דאונא בכלל כסדרן יחשב, גם בלא"ה דעת רש"י להכשיר אפי' מגב לגב בכסידרן וכן כ' הר"ן דלשיטת הסוברים אין סירכא בלא נקב יש מקום להכשיר מגב לגב יעו"ש, והזכיר כ"ז הגאון הנ"ל שם וא"כ עכ"פ בנ"ד יש להכשיר לפ"ז בפשיטות מטעם ס"ס שמא הוא מחיתוך לחיתוך ואפי' א"ת שהוא בחוד שמא מחוד לחוד כסידרן מיקרי ואין לומר דא"א לצמצם בחוד ממש דזה אינו דהא יש ספק שמא הוא בחיתוך אפי' כשנופחים מעט וכעין ס"ס זו כתבו התו' רפ"ב דחולין (כז ב) ובפ"ק דעירובין גבי מבוי שמונה ולחי ד' אמות דאף דא"א לצמצם שפיר הוי ס"ס ע"ש וגם שם ה"ה דאם היינו יכולים לצמצם יש לאסור לשיטות הסוברים דפרוץ כעומד אסור, אבל בנ"ד די"ל דבחוד ממש אין איסור אלא מצד הספק שא"י לצמצם אבל מידי ספיקא לא נפקא לפמ"ש דבחוד ממש ג"כ יש להתיר א"כ יש כאן ס"ס גמור ויש להתיר בפשיטות:
16
י״זיד) ומה שכתבת להסתפק בנ"ד שבשפת אחת נמשכה החוד לאמצע החיתוך אם שם חוד עלי' או חיתוך לא ידעתי הלא זה עצמו הדין שכתב הרשב"א דהא אפי' אם לא היתה נפוחה היתה בגב ממש וע"י נפיחה נעשה בחיתוך בהכרח לנו לומר שמכח הנפיחה הוגבה הבשר של הריאה ונכנס החוד עם קצת הגב באמצע וכלל גדול הוא שמשערין הבהמה כשהיא נפוחה שבחייה היא נפוחה וכל שהיא באמצע ע"י נפיחה ובשר הריאה מן האונא בעוביה עולה על הסירכא חבירתה מגינה עליה עוד דהא לפי המבואר בש"ס דקאמר רב אשי דלכך לא מהני בדיקה בסרוכא שלא כסידרן משום דאי האי נקיב טריפה ואי האי נקיב טריפה וא"כ יש כאן ספק שמא הנקב מצד השני שבסירכא ששם היא באמצע החיתוך, ואע"ג דלשיטת ר"ת דהטעם משום שסופה להתפרק יש לחוש אפי' אם נאמר דיוצא עיקר הסירכא מצד השני שהוא בחיתוך ושם האונא מגין על הנקב כיון שהנקב בחיתוך כמ"ש הפוסקים ולא גרע ממ"ש בש"ס דריאה שניקבה ודופן סותמתה במקום רביתא דאונא דכשירה, וכיון שכן אין לנו להחמיר כיון שיש כאן כמה ספיקות, ומה שכתבת בעדות הבודקים דשכיח כן ברוב העגלים מצד שלא נתמלא עדיין בשר הריאה לא ידעתי מנין להם זה ולא מצינו כן מבואר בשום פוסק וכבר ידעת מ"ש הרשב"א בתשובה שאין לסמוך בעניינים כאלו על הכרת הבודקים במה שלא מצינו בזה בש"ס ופוסקים, ומנהגא דפה לא ידעתי מזה ומ"מ נראה להכשיר בנידון שאלתך בפשיטות מהני טעמים שכתבתי יום שהוכפל בו כי טוב בירח אשר הנחלנו לקח טוב בעזרת ר"ם ונש"א לפ"ק וואלקאוויסק יע"א דברי אביך דו"ש יצחק אייזיק:
17