בנין עולם, יורה דעה ב׳Binyan Olam, Yoreh De'ah 2

א׳יברכך ה' בני ידידי הרב הגדול חו"ב ירא ושלם מוה' יוסף נ"י, רב דק"ק ליסקאווא:

ב׳לענין מה ששאלת שהשו"ב דעירך יש לו כתב מהקהל ומבואר בכתב שלו ששחיטת זולתו נבילה אם רשאי להרשות בעצמו לשוחט זולתו לשחוט ועוד כמה ספיקות יפה העירות בהם ודין זה מתחלק לשני אופנים אם הקהל אסרו שחיטת זולתו משום מגדר מילתא כדי שלא יבוא מי שאינו בקי ומומחה כ"כ לשחוט כמו דשכיחי טובי בעוה"ר, ודאי דבכה"ג לא מהני הרשאת השוחט דהא התקנה לא נעשה לטובת השוחט עצמו ואין הדבר תלוי בו כלל ודין זה מקורו מתשובת הרא"ש הביאו הב"י ביו"ד (סי' א') ונזכר בש"ע שם שהקהל יכולים לאסור שחיטת הכל ואסור מדינא ואפי' בדיעבד ובהפ"מ שיש יכולת ביד האדם לאסור עליו את המותר משום מגדר מילתא וכ"ש ציבור בעירם והוי בכלל איסור דרבנן שעשו משום מגדר מילתא לאיסור תורה וכדומה שכל טובי העיר בעירם הם כב"ד הגדול שעשו כמה תקנות לישראל כמבואר בח"מ (סי' ב') ובכמה פוסקים והוא פשוט וא"צ להאריך בדבר זה:

ג׳אכן לפי הך עובדא שכתבת שהקהל עשו כן לטובת השוחט בכדי שלא יקופח פרנסתו וקיבלו ע"ע באיסור מלאכול בשר שנשחט זולתו אפי' אם יהי' בקי ומומחה מאוד ואם הדבר כן צריך תלמוד כי יש בזה כמה פרטי דינים ומשתנה לפי משמעות לשון הכתב שאם כתוב בשטר סתם שאם ישחוט אדם זולתו יהי' שחיטתו אסורה הי' נראה לכאורה שאין בזה חשש איסור כלל מדינא אפי' בלא הרשאת השוחט וכמ"ש (סי' ר"ה סעי' ב') האומר שיהא פתו פת כותי לא נאסר בכך והיינו משום דלא הוי בכלל איסור נדר שלא התפיסו בדבר הנדור ועש"ך (שם ס"ק ז') ואע"ג דהיינו דווקא אם הוא מתפיס בדבר האסור אבל אם אמר סתם שיהי' אסור חל עליו האיסור יפה כתבת דהיינו דווקא כשאמר עלי ר"ל ככר זה יהא אסור עלי משום דכתיב לאסור איסר על נפשו אבל אם אמר סתם שיהי' פתו אסור על כל ישראל אינו כלום כמבואר שם אך הרמ"א בהג"ה שם הביא תשובת הרשב"א שמחלק בין יחיד שקיבל ע"ע לרבים שהם יכולים כו':

ד׳גם הי' נראה לכאורה לפרש דברי הרשב"א דמ"ש שיכולים הציבור כו' והוא קיים לאו מצד איסור ממש הוא ובאמת אם איש אחר כשר יאכל פתם לאו איסורא קא אכיל דמנין לנו לחלק בין ציבור ליחיד כיון שלא קיבלו דבר זה באיסור על נפשם וגם הוי דבר שלא בא לעולם כמו שית' בס"ד אלא כוונתו שיכולים לאסור פתו והנאתו על ישראל¹⁷בזמן הזה אין רשות לעשות דברים כאלה אם לא ע"פ רשיון הממשלה יר"ה כי הממשלה מרים עיני' על כל תקנות הקהל שיהי' בהכשר דעת לבל יהרסו יסודי הדת וחיובי חברת האדם: (נכתב מפני הצנזור) אך ממ"ש התוס' בפ"ק דחולין (י"ג א') ד"ה פתו כו' שהביאו שם הא דאי' בפרקי ר"א דבימי עזרא גזרו על הכותים לאסור פתם מטעם שבטלו בנין ביהמ"ק וסיימו שם מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר כו' והתם ודאי לאו מדין נדר הוא שהרי לא קאמר שם דהתפיסו בדבר הנדור גם הוי דבר שלא בא לעולם כיון שלא אסרו בפירוש הפת שהי' להם מכבר אלא לדורות ובקונם קיי"ל דאינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם כדמוכח בפ' נערה שנתפתתה ובכ"מ אלא ודאי מטעם מגדר מילתא עשו כן לקונסם הרי שהי' כח ביד הציבור לאסור דבר אחד של אדם מיוחד בשביל מגדר מילתא ואיסור ממש יש בדבר שהרי נמנו וגמרו שהוא ממש כאוכל בשר חזיר ודוחק לחלק בין הא דפרקי ר"א שהי' ברוב ישראל וע"פ ב"ד הגדול שבירושלים לציבור בעיר א' די"ל דרוב ישראל האוסרים דבר אחד או הנעשה ע"פ ב"ד הגדול דין איסור דרבנן יש לו ויש כח בידם לאסור דבר המותר למגדר מילתא כמו שניות לעריות ושבות לשבת וכל איסורי דרבנן דנלמד מקרא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרת דלא שייך לחלק כן אלא אם באו לאסור דבר המותר כי היכא דלא למפגע באיסור דאוריי' משא"כ אם אוסרים לאדם אחד פרטי אלא ודאי דבכה"ג אין חילוק בין רוב ישראל לציבור בעיר א':

ה׳ועוד ראי' מהא דפ"ק דחולין בטבח שנמצא סכינו יפה ולא הראה סכינו לחכם דמכריזין אבשרי' דטריפ' הוא אע"ג דנמצ' סכינו יפה דאין זה בשביל מגדר מילתא רק בשביל שעבר על כבודו של חכם הרי דגם יכולים לאסור דבר של אדם אחד משמע דאיסור ממש יש בו אף דשם אינו ברוב ישראל אלא טבח בעיר אחת דינו כן ע"ש ברש"י (י"ח א') ד"ה מעברינן לי' כו' שוב מצאתי כן מפורש להגאון המובהק בעל נוב"י במהד"ת (רי"ד סי' ה') שכ' ג"כ לחלק בזה ע"ש שכ' לחלק בין אם קיבל עליו אדם אחד איסור על נפשו להא דאחרים אוסרים שחיטתו וא"כ אם עשו כן למגדר מילתא ודאי דמהני תקנת הקהל ושחיטתו אסורה מדינא ולא מהני הרשאת השוחט בזה כמ"ש למעלה אכן גם אם עשו כן בשביל שלא לקפח מחייתו וכדומה משמע מ"מ דגם בזה יכולים לאסור שלא ישחוט איש אחר יהי' מאיזה טעם שיהי' ועוד דגם זה גדר לדברי תורה דאל"כ לא ירצה שום אדם להתמנות לשו"ב בעיר ודבר זה שממנים שו"ב ידוע בעיר הוא מגדר מילתא לאיסור תורה שלא יהא דבר זה מסור לכל וכמ"ש בש"ע (סי' י"ח) שעכשיו נהגו למנות כו' ולהם מחלו כו':

ו׳אכן הרשאת השוחט הי' נלע"ד דמהני בכה"ג שעשו בשביל שלא לקפח פרנסתו והי' נלע"ד לדמות דין זה למ"ש ביו"ד (סי' רכ"ח סעי' ל"ח) הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אך ממ"ש שם דאינו יכול להרויח לו זמן והוא מדברי הרשב"א הובא בב"י שם בטעם הדבר דכל שהוא פוטרו לגמרי ואומר הריני כאלו התקבלתי אנו אומרים דהוי כאלו נתקיים הנדר והשבועה דזה מיקרי פרעון אבל אם עדיין אינו מוחל חובו ורוצה המלוה בשבועת הלוה א"כ עדיין לא נתקיים הנדר ולכן א"י להרויח לו הזמן יעו"ש וא"כ בנ"ד נמי הכי הוא כיון שהשוחט אינו מוחל האיסור לגמרי ורוצה בקיומו שתעמוד תקנה זו להבא אלא שמרשה אותו על פעם אחת ולפרקים לבד א"כ דמי להרויח לו זמן שאין הדבר תלוי בשוחט אלא צריך התרה גמורה, גם מוכח שם דאפי' בפוטרו לגמרי לא מהני אא"כ אומר לו המלוה הריני כאלו התקבלתי ר"ל כאלו בא לידי ואני חוזר ונותן לך במתנה וכמ"ש התו' במס' ב"ק (קי ב) ד"ה כסף מכפר כו' ועיין בשו"ת פרי תבואה (סי' עב) שכ' שם בדין קאראפקע יעו"ש שהאריך וא"כ בנ"ד דלא שייך לומר הריני כאלו אני שחטתי אותה ודאי דלא מהני מחילתו והרשאתו[*]:

ז׳[הג"ה ומ"מ נראה דאין דין זה מוסכם אליבא דכ"ע דהר"ן בפי' לנדרים (כד א) הביא בשם הרשב"א שם שכת' באמת כעין זה דלא מהני דדוקא בקיום מעשה שייך לומר הריני כאלו התקבלתי כיון דאפי' אם הי' מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו וכיון שכן הפוכי מטרתא ל"ל, אבל בביטול מעשה כגון שאמר לו נכסי אסורים לך אם תלך למקום פלוני כו' לא שייך לומר הרי הוא כאלו לא הלכת כו' אבל כתב שם דאיכא מאן דפליג שאפי' בענין זה יכול לומר לו כיון שאותו תנאי אמר לו כן כדי להשלים רצונו שהוא רוצה שלא ילך ועכשיו שאינו חושש אם ילך או לא כבר נשלם רצונו ע"ש, והרב רמ"א בהג"ה (סוף סי' רלב) הביא ב' הדיעות יעו"ש שלא הכריע, וא"כ בנ"ד שאין כאן איסור נדר ושבועה אלא תקנת הציבור ומגדר מילתא ולא חמיר יותר משאר איסור דרבנן הי' נראה דמועיל הרשאתו כיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים וספיקא דרבנן לקולא ועוד נראה עיקר לדינא כדיעה הב' מהא דאי' ביו"ד (סי' רכח סעיף א) באיש ואשה שקבלו קנסות להתגרש ואח"כ נתפייסו שלא להתגרש פטורים מהקנסות ועש"ך (שם ס"ק כד) שדברים אלו הם מתה"ד (סי' שיא) שכתב שעיקר הטעם משום דכל תנאי שאדם מתנה כדי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאלו נתקיים התנאי ואפי' במאי דלא שייך לומר הפוכי מטרתא כו' דהא בגירושין לא שייך לומר כן דהוה כאלו גרשה וחזר ונשאה דבכהן שאסור בגרושה מאי איכא למימר ע"ש שהאריך, וא"כ צ"ע לכאורה מה שסתם הרמ"א כאן והביא דברי תה"ד להלכה ושם (בסי' רלב) כת' ב' הדיעות ולא הכריע ולכן נלע"ד שיש לחלק דדוקא בנדר ושבועה לא מהני מחילה אף שהנדר הי' לטובתו וכדמוכח ג"כ מהא דשבועת משה ליתרו שאמר לו במדין נדרת במדין לך והתר נדרך דמשמע שצריך התרה ממש ולא מהני מחילת יתרו, אכן בהך עובדא דתה"ד שלא היה שם איסור נדר ושבועה רק קנסות בעלמא אנן סהדי דאדעתא דהכי אם ימחלו זה לזה לא קבלו הקנסות וא"כ בעובדא דידן נראה ג"כ כיון שהוכחנו דהאיסור אינו מצד נדר אלא מטעם קנס ותקנה ודאי דאנן סהדי כיון שלא עשו כן אלא להרווחת השו"ב וכל שהוא מוחל ומתרצה בדבר אדעתא דהכי לא אסרו וכאלו פירשו שלא ישחוט אדם זולתו אם לא ברשותו, וקצת ראי' לזה לענ"ד מהאי עובדא דפ"ק דחולין שהבאתי דהאי טבחא דלא סר סכינא קמי' חכם דמכריזין אבשרי' דטריפה היא הרי שאסרו חכמים שחיטתו אם לא הראה סכינו לחכם, ואפ"ה מצינו דמהני מחילה כדאי' ביו"ד (סי' יח סעיף יז) דהאידנ' שנהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה כו' להם מחלו חכמים את כבודם כו' הרי בהדיא דמהני מחילה אף שכבר אסרו חכמים את שחיטתו וע"כ כמ"ש כיון שלא עשו כן אלא משום כבודו של חכם מהני מחילתו בזה וז"ב:]

ח׳אמנם הא ודאי לפי מ"ש שהי' הכחשה בין השוחט האחר לשוחט הקבוע בעיר שהוא אמר שלא הרשה אותו נראה דאסור דאע"ג דקיי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא מ"מ בנ"ד שתלוי הדבר בשוחט דמתא נראה דמהימן להכחיש השוחט האחר ודומה דין זה להא דאיתא בפ' המדיר (ע"ב א) משמשתו נדה היכי דמי כו' כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואשתכח שיקרא, וכן בהא דמאכילתו דבר שאינו מעושר דאמרה פלוני כהן תיקן לי כו' וכמ"ש הרא"ש בפ' הניזקין בדיני נאמנות באיסורים (סי' ח) דאע"ג דבכ"מ שהאמינה התורה לע"א כשנים אין אחד יכול להכחישו מ"מ בכה"ג דתלוי באותו אחר לתקן האיסור הוא נאמן להכחישו וכן כתוב בכ"מ ועש"ך (סי' קכ"ז) וא"כ אסור הבשר אפי' בדיעבד אע"ג דיש לחלק דש"ה שאין לחכם או לכהן שמכחישה חשש נגיעה בעדותו לכן הוא נאמן יותר להכחישה מטעם שבו הדבר תלוי משא"כ בנ"ד שאפשר דהשו"ב דמתא נוגע בעדותו הוא לומר שלא הרשהו כדי שלא יבוא לשחוט פעם אחרת ויאמר שהרשהו מ"מ כיון שכבר שחט אין כאן חשש נגיעה במה שעבר ונראה דמהימן השו"ב דמתא, ונראה עוד דבכה"ג דכבר שחט לא מהני מחילת השו"ב דמתא כיון שכבר חל איסור על הבשר הנשחט וכאלו לא נשחט דמי היאך יחזור להתירו ולא דמי לחכם שמתיר הנדר שהוא עוקר הנדר מעיקרו דכלא נדר דמי משא"כ כאן אינו מוחל אלא מכאן ולהבא ולא שייך מחילה והרשאה למפרע:

ט׳ובמ"ש אם נשחט ע"י שוחט האחר בשגגה שלא היה יודע מתקנת הקהל וגם הבעה"ב שנתן לו לשחוט לא ידע יש לעיין קצת דבכה"ג דעיקר האיסור הוא משום קנס וכמ"ש מהא דפת כותי שכתבו התוס' ומהא דטבח שלא הראה סכינו לחכם א"כ הי' אפשר לומר דבשוגג לא קנסו ולא שייך כאן לומר קנסו שוגג אטו מזיד ודמיא להא דמבטל איסור בידים ולהא דבסי' ק"י בדין דבר חשוב שנתערב ונאכל חתיכה אחת בשוגג דמותר ואע"פ דבהפיל לים בשוגג קיי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד ולפי מ"ש הפוסקים בשם ר"י הובא בט"ז (שם ס"ק ח) ובש"ך (שם ס"ק מ) דהטעם דבנאכל בשוגג לא שייך לקנוס אטו מזיד דלפי דעתו יאכל האיסור משא"כ בנפל לים וא"כ לפ"ז בנ"ד ג"כ שייך לקנוס אטו מזיד דדוקא התם לא שייך לקנוס דכיון שרוצה לאכול כדי להתיר האחרים היאך יאכל האיסור עצמו גם יש לחלק דדוקא במבטל איסור וכדומה דלא שכיחא כ"כ וגם בתחי' לא עשאו חכמים איסור גמור לכל העולם דהא למי שלא נתבטל בשבילו מותר כדאי' בסי' צ"ח אבל בנ"ד שעשו הקהל כחתיכה דאיסורא לגמרי על כל בני העיר ודאי דלאו קנסא בעלמא הוא דא"כ לא הי' להם לאסור אלא לזה שיתן לו לשחוט אלא ודאי מטעם שראו לעשות תקנה קבועה להם בכדי שיהא להם שוחט קבוע וכשר דאל"כ לא ירצה שום שוחט להיות בעירם שיהי' ירא מקיפוח פרנסתו וא"כ יהי' נתרע תקנת חכמים שתיקנו שיה' שו"ב קבוע ולכך אסרום לכל ולא פליג במלתייה' דא"כ כל אדם יעש' כן ויאמר שוגג אני וכעין זה בפ' כירה (לח א) שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת כו' ומסיק התם דאסור משום גזירה דאמר רב יהודה כו' בתחי' היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' וה"ה לשוכח משרבו משהין במזיד ואומרים שכוחים אנחנו חזרו וקנסו אף השוכח אע"ג דבמבשל לא גזרו שוגג אטו מזיד והיינו משום שהוא איסור דאורייתא וחמיר טפי שיש בו כרת לא חשיד לעבור במזיד משא"כ באיסור קל דמשהה ע"ג כירה, וא"כ בנ"ד ג"כ האיסור קל בעיני הבריות מה שנאסר ע"פ הסכמת הציבור ואינו אסור מצד איסור תורה והרבה עשו חיזוק לדבריהם בכה"ג:

י׳[הג"ה מבה"מ הגם שיש לחלק דש"ה דאיהו חשיד אדנפשי' שרוצה לאכול ומשהה במזיד כדי שיהי' לו מה לאכול אבל הכא ניהוי דהשוחט חשיד שיבוא לשחוט כ"ע מי חשידי ליתן לו לשחוט ומה הנאה יהי' לו אם ישחוט השוחט האחר ולא השוחט הקבוע וכמו שמצינו סברא זו בכ"מ מ"מ כיון דבתקנת הקהל הולכים אחר כוונת המתקנים כמ"ש הפוסקים י"ל שכוונת המתקנים הי' גם ע"ז משום דנפישי האידנא בעלי מריבה שבעבור שרוצים במחלוקת לשנאת השו"ב או הממנים אותו שבאמת אינם חוששים לאיסור תקנת הקהל מחמת אהבת השנאה והמחלוקת רק לבעבור שלא ימנעו מלקנות מהם בשר יאמרו שוגגים אנו לכן תקנו גם על השוגג:]

י״אאמנם יש למצוא קולא בנ"ד אלא שאין מפרסמין הדבר כי נראה לפי המנהג ברוב הקהילות שכתבים כאלו לא נעשו באסיפת כל הקהל בחדר המיוחד לקהל ולא נעשה הסכמה זאת ע"פ הרוב היוצא מן הכלל אלא שכותבים איסור בכתב ואח"כ הולך משרת הקהל עם הכתב לכל אחד בפ"ע לחתום עליו, ובכה"ג ודאי דלית ביה מששא כלל כמ"ש בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' ס"ט) והוכיח כן מהא דזקן ממרא מצאן אבית פאגי והמרה עליהם כו' ואפי' חתמו כל הקהל הכתב ולא נשאר אחד שלא חתם אפ"ה כל שלא נעשה באסיפה יחד אין בתקנה זו ממש יעו"ש שהאריך, וא"כ גם בנ"ד אין שום שייכות איסור כלל, אכן אם כתוב בכתב שמקבלים עליהם איסור שחיטת זולתו בדבר הנתפס בנדר או באיסור שבועה מכיון שחתומים עליו תליא בדין שבועה בכתב אי כדיבור דמי וכבר האריכו בזה האחרונים בתשובותיהם וכתבתי גם אני מזה בתשובה בארוכה אבל אין לפרסם הדבר כי היכא דלא תיפוק מיני' חורבא בכמה עניני הקהילות ותקנותיהם ולכן להבא תראה להזהיר השו"ב האחר שלא ירים ידו לשחוט שום דבר הטעון שחיטה אם לא בהסכמת השו"ב דמתא וגם לראות סכינו ולבדוק אותו בהלכות שו"ב שכיון שאינו שו"ב קבוע צריך בדיקה אחריו שבודאי אינו זהיר לחזור על הלכותיהם ולאפיס' הפנאי קצרתי, דברי אביך דו"ש כל הימים יצחק אייזיק חופ"ק וואלקאוויסק: