בנין עולם, יורה דעה כ״דBinyan Olam, Yoreh De'ah 24

א׳יום א' ט"ו תמוז תפקד לטובה לפ"ק ראזינאי יע"א:

ב׳אשיב לידיד ה' וידידי הרב הגדול חו"ב ומפורסם כבוד מוה' זאב וואלף נ"י, רב דק"ק ליסקאווא:

ג׳מכתב מעכ"ת קבלתי לנכון וראיתיו סותר ובונה ומראה פנים לכל צד בענין השאלה אשר הובאת לפניו בפרה שצולעת על רגל אחת מה החלב בתוך יב"ח ומעכ"ת צידד להתירא וקוטב דבריו סובב הולך להתירה מטעם ס"ס ספק שמא לא שף מדוכתי' ואת"ל שף שמא לא אעיכול ניביו דבריו נכונים בזה אך מ"ש מעכ"ת שאין זה בגדר ספק חסרון ידיעה כיון שהוא חסרון ידיעה לכל העולם לא ידעתי מנין לו זה ולדעתי שכיחי טבחי טובא הבקיאים ויודעים להבחין מחיים אם שף מדוכתי' או לא אף שאין כדאי לסמוך עליהם לקולא מ"מ לחומרא ודאי שיש לסמוך וא"כ שפיר מיקרי חסרון ידיעה דלאו שמי' ספק כיון שבקי יכול להבחין וכ"כ מעכ"ת בעצמו בשם ס' דמש"א בפא"ט שגם הוא כ' שבקי יכול להבחין זה ומ"ש מע"ל בשם ס' מאמר מרדכי הס' הזה אינו תח"י לעיין בו אבל לדעתי אף שמבואר שם כדברי מע"ל לאו מר בר רב אשי חתים עלי' ומי הגיד לו זה שאין מי בעולם שיבחין בו מחיים ודבר זה מה' הרופאים הוא וספק חסרון ידיעה לכל העולם אינו אלא מה שהחליטו הפוסקים ואמרו שאין אנו בקיאים בזה שדבר זה כולל לכל העולם ומ"ש מעכ"ת שהוא ס"ס המתהפך שאפי' אם אעיכול בלא שף אינו טריפה בזה היטב אשר דיבר הגם שהפר"ח מחמיר בזה וגם בספ' פר"ת החמיר כמו כן ועשה פשרה בין המרדכי והרשב"א, שלדעתו המרדכי שמתיר לשיטתו אזיל דס"ל אעיכול ניבי' היינו הגיד הקטן שמחובר בו לירך והרשב"א לשיטתו דס"ל דהיינו היתירות שאוחזים אותו מבחוץ לדעתו אסור יוע"ש לענ"ד לא ברירא לי מילתא דא דא"כ למה הוצרך הש"ס לומר האי בוקא דאטמא דשף כו' והוא דאעיכול ניבי' והי' לו לומר בסתם דאם אעיכול ניבי' טריפה[*] ומ"ש הפר"ח בזה ליישב דמשום דעיקר הטריפות הוא דסוף הבוקא להיות שף מדוכתי' ולכך טריפה אין נלע"ד דהא קיי"ל דאם נפסקו הניבים ולא נתעכלו כשר כמ"ש הפוסקים וא"כ הרי אנו רואים דאין הטעם מחמת שהבוקא אין לה במה להתקשר אע"כ דחולי העיכול גורם זה וכך קים להו לרבנן וא"כ מי הגיד לנו דעיקר הטריפות הוא מחמת שף מדוכתי' ואדרבא משמע מכאן יותר דעיקר הטריפות הוא מחמת חולי העיכול וכדכתיבנא ועי' בפרמ"ג וגם נהיגי עלמא להכשיר באם הבוקא מונחת במקומה ולא שף מדוכתי' אף שאין שם ניבים כלל וכן מעשים בכל יום:

ד׳[הג"ה ולא דמי למ"ש רש"י בפא"ט (מ"ב א') בהא דאי' במתני' נשברה השדרה ונפסק החוט שלה דלכך נקט הכי משום דסתם פסיקת החוט ע"י שבירת שדרה הוא בא ונשברה השדרה לבד כשר ונפסק החוט לבד טריפה שם לא האריך כ"כ בלשונו דנקט נשברה השדרה ונפסק החוט כו' ר"ל שעי"ז נפסק החוט משא"כ כאן דנקט שף מדוכתי' בפ"ע ואח"כ אמר והוא דאעיכול כו' ולא נקט שף ואעיכול כו' וז"פ: ע"כ הג"ה]:

ה׳אך מ"ש מע"ל לפקפק לאיסור מטעם אחר שמא נשבר העצ' סמוך לגוף דבזה אפי' נקשר שאשי"י ג"כ אסור וכ' מע"ל ע"ז דאין להתיר מטעם ס"ס שמא לא נשבר ושמא לא יצא לחוץ משום שאין מתהפך, ושוב חזר מעכ"ת להתיר מטעם דכאן א"צ להיות מתהפך דתחיל' אנו דנין אם נשבר כלל והאריך מע"ל בזה טעות פלטה קולמסו דהא בהך חששא דאם נשבר תוך ד' אצבעות סמוך לגוף בגסה אפי' לא יצא לחוץ טריפה דהא התם מחשש שמא אעיכול ניבי' אתינן עלה כמ"ש הרב בהג"ה סעי' ב' ובודאי התם אסור אפי' לא יצא לחוץ דהא בנקשר שאשי"י אין בו חשש שמא יצא לחוץ דאם הי' יוצא לחוץ לא הי' נקשר יפה כמ"ש הפוסקים אך מטעם אחר אין כאן חשש מחמת זה דהרי בלא"ה יש ס"ס ספק שמא לא נשבר סמוך לגוף וספק שמא לא אעיכול ניבי' וגם אין לחוש שמא נשבר העצם במקום שעושה אותו טריפה דהיינו למעלה מן הארכובה כיון דאין ניכר נקב בעור מבחוץ ובכה"ג אין לחוש לכל השיטות רק לשיטת ה' יונה דס"ל דבעינן בזה שיהא הבשר קיים ועכ"פ יש כאן ס"ס ספק שמא לא נשבר כלל וספק שמא רוב בשר קיים וא"כ כאן בכל צד יש ס"ס גמורה אך לפי מש"ל יש כאן חשש דהך ספיקא דשמא לא שף מדוכתי' לא נחשב לספק כיון שיש בקי שהוא יודע להבחין דבר זה ומה גם דבכ"מ דאיכא לברורי אין סומכים על ס"ס כמ"ש האחרונים:

ו׳שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בס' בינת אדם בשער או"ה (סי' יח) בנידון כזה שהתיר החלב בפשיטות באם נסתפקו בה אם בא מחמת שנשמט הבוקא או אפשר מחמת דבר אחר מטעם ס"ס הנ"ל אבל לענ"ד אין להתיר אלא היכא דאין ניכר שום ריעותא מבחוץ במקום הבוקא שאין הבשר נמוך שם באופן שאין מי שמכיר אם הוא שף או לא אך מ"ש שם דכאן יש עוד ספק שלישי דשמא אף א"ת שנתעכלו הניבים לא היו כי אם מיעוטם. דברים אלו תמוהים לענ"ד דהא בנתעכלו מיעוט ניבים אין חשש כלל והוי כאלו לא נתעכלו וא"כ אם תתפוס הספק שמא נתעכלו ע"כ אתה צ"ל שנתעכלו כולם או רובם והכל ספק אחד אם נתעכלו ניביו או לא והוא גרע יותר מהדין שכ' הש"ך בסי' נ"ה בספק אם יצא לחוץ ואם קודם שחיטה שאין הס"ס מתהפך דא"א לומר את"ל יצא לחוץ שמא לאחר שחיטה דאם תאמר יצא לחוץ ע"כ תאמר שהי' קודם שחיטה דלאחר שחיטה אין חשש כלל והרי שם הספק הוא בב' עניינים מתחלפים דיצא לחוץ לא שייך בהא דלאחר שחיטה אעפ"כ לא נחשב זה לספק דכל ספק שני צ"ל אף בספק זה יש חשש איסור שמא הי' באופן שאין בו איסור וכמ"ש הפוסקים בכ"מ וא"כ כ"ש בנ"ד דהכל דבר אחד אם לא נתעכלו כלל או נתעכלו מיעוטם וגרע ממ"ש התוס' פ"ק דכתובות בהא דפיתוי קטנה אונס הוא דשם אונס חד הוא וזה פשוט גם מ"ש שם בנשמטה בודאי ונאבד אחר שחיטה שיש להתיר ג"כ מס"ס ספק שמא לא הי' בניבים שום ריעותא ואף א"ת שהי' בהם ריעותא שמא לא נתעכלו רק נפסקו, דבריו תמוהים ג"כ דמעולם לא שמענו ספק כזה דהיאך תאמר ספק ב' שמא לא נתעכלו רק נפסקו כיון דקיי"ל דנפסקו אינו טריפה הרי אין זה ריעותא וא"כ הוא עצמו הספק הראשון ואין כאן אלא ספק אחד אם הי' ריעותא בניבים היינו דנתעכלו או לא לכן נלע"ד להחמיר בזה וגם בנ"ד אם ראינו הבוקא שבמקומה הבשר נמוך שם דאין להתיר כמ"ש משום דבקיאים יכולים להבחין משא"כ אם אין ריעותא ניכרת רק שהיא צולעת בזה יש להכשיר:

ז׳ועוד יש לפקפק בנ"ד מחשש אחר מטעם שכ' מעכ"ת דעובדא הוי שהשואל חקר אחר הסיבה מנין בא לה זה ואמר ששאל לא"י ואמרו שבא מחמת רוב הכאות ולא ביאר מע"ל אם אמרו זה מחמת אומד הדעת או שראו בעיניהם ואף שאינם נאמנים לא לאיסור ולא להיתר מ"מ אם אמרו במסל"ת נאמנים ועי' בט"ז (סי' ט"ז) בדין או"ב דתלי' אם מהימן לי' או לא וכ"כ הט"ז ג"כ בסי' מ"ח יעו"ש וא"כ יש כאן מקום עיון דהנה הט"ז (סי' ל"ב ס"ק ד) כ' בהכה בהמה על השדרה אע"ג דכ' הר"ן דצריכה שהי' ובדיקה כדין נפולה ובנפולה אין אנו בקיאים בבדיקה מ"מ כיון שאין כאן חשש אלא בבדיקת חוט השדרה בזה גם אנו בקיאים אמנם מדברי הש"ך (שם ס"ק יב) משמע דס"ל דאין אנו בקיאים בבדיקת חוט השדרה בכה"ג וראיתי בס' בינת אדם (סי' יב) שכ' בזה ג"כ ב' דיעות שמחולקים בזה הט"ז והש"ך הנ"ל, גם הביא שם דברי רש"ל ביש"ש פא"ט (סי' ס"ה) דבהמה כיון שהיא צולעת כיון דאיכא ריעותא לפנינו איכא למיחש לנקובת אברים ולא סגי בבדיקת חוט השדרה לחוד מאחר שהיא צולעת אחר הנפילה א"כ עדיין נפולה היא יעו"ש ולענ"ד אין כאן מחלוקת כלל בין הט"ז והש"ך דהט"ז מיירי בלא נודע שנפלה רק שהריעותא הוא במה שהכה אותה על השדרה כמ"ש שם דחיישינן לפסיקת החוט ובכה"ג אפי' לא ראינו שצולעת חיישינן לפסיקת החוט ובזה אנו בקיאים ועי' פרמ"ג שם דאפי' בבדיקת כל האבר אנו בקיאים יעו"ש ואף שנתבאר (בסי' ל"ג בש"ך ס"ק ז') דהיכא דצריך בדיקה לבדוק אבר שלם אין אנו בקיאים בבדיקה מ"מ ש"ה דצריך בדיקה לנקב משהו דבזה אין אנו בקיאים לבדוק בכל האבר משא"כ כאן דאינו טריפה אא"כ נפסק רובו ודמי' לנקב רחב שע"י קנה דבקיאים אנו אפי' בבדיקת האברים הפנימיים אף דבקוץ או מחט בחלל הגוף אין אנו בקיאים, לדינא דש"ס כמ"ש הפוסקים וא"כ אין הפרש בין אם הכו אותה במקום אחד דצריך בדיקה נגד אותו מקום בין אם הכה אותה וא"י באיזה מקום דצריך בדיקה בכל החוט דנראה דבקיאים אנו כמ"ש ודברי המחבר בינת אדם שכ' דאפי' במקום אחד בחוט אין אנו בקיאים והביא ראי' ממ"ש הש"ך (סי' נ"ח ס"ק ד') בבהמה שהוכתה נגד הריאה שלה דבריו תמוהים חדא דהא אפי' בנקב משהו קיי"ל דאנו בקיאים אם הנקב במקום ידוע כמ"ש הש"ך בסי' ל"ג אפי' לדידן והש"ך בסי' נ"ח מיירי שצריכים בדיקה בכל הריאה וגם בנקב משהו לכך שפיר קאמר דאין אנו בקיאים בבדיקה דהכי קיי"ל אם אין אנו יודעים באבר שלם באיזה מקום נעשה הנקב בזה אין אנו בקיאים כמ"ש הש"ך ך בסי' ל"ג שם והוא פשוט ומ"ש מדברי רש"ל ג"כ אין ראי' כלל דאינו ענין לנ"ד דהוא מיירי בנפולה ממש שצריכה הילוך טוב ואם לאו צריכה בדיקת כל האיברים וא"כ כיון שצולעת לא מיקרי הילוך ובבדיקת כל האברים הפנימיים אין אנו בקיאים משא"כ בהוכתה על השדרה דא"צ אלא בדיקת החוט ודאי דאנו בקיאים וכמ"ש והש"ך בסי' ל"ב שם מיירי להדיא בנפלה ולכך פסק דלא מהני בדיקה דהא בנפולה צריך בדיקת כל האברים רק שכ' שם דהילוך לא מהני משום דגוררת רגליה ואין זה הילוך יעו"ש וזה ברור:

ח׳ובלא"ה מה שהביא המחבר הנ"ל דברי הש"ך מ"ש (בסי' ל"ב ס"ק י"ג) הם דברים תמוהים דהתבו"ש השיג שם על הש"ך בדברים נכונים דהא בנפולה קיי"ל דצריכה בדיקת כל האברים הפנימיים וכאן משמע דא"צ רק בדיקת החוט לבד ועוד דמאי קמ"ל כאן הא כבר נתבאר דינו בסי' נ"ח ולזה כ' שם דמיירי כאן שנפלה פחות מי' טפחים דאין זה בכלל נפולה ואעפ"כ כיון שגוררת רגליה הוי ריעותא וצריך בדיקת החוט יעו"ש ואם המחבר הנ"ל מיירי ג"כ בנפולה כהך בפחות מי' טפחים לא הי' לו להביא דברי רש"ל ביש"ש דהוא מיירי בנפולה ממש ועי' בתשו' נוב"י (חיו"ד סי' כ"ב) שכ' שם בפירוש דברי המחבר כפי' של הגאון תוב"ש והשיג שם על הש"ך וכ' שם ג"כ דלשיטת הש"ך בנפלה פחות מי"ט אפי' בדיקת חוט השדרה ל"צ וע"ש מה שהקשה על התבו"ש דהא בש"ס פ' הפרה (נ"א א') משמע שם דבפחות מי' אין שום סכנה כלל אפי' בחוט השדרה דאל"כ למה לא בעי מעקה וא"ל משום דמן הסתם לא חיישינן לה אבל היכא דחזינן ריעותא שאינה יכולה לילך חיישינן דא"כ מאי מקשה שם על ר"נ ממעקה דילמא הואיל ואיכא ריעותא חיישינן ג"כ לריסוק אברים אבל לפמ"ש בתשובה הנ"ל א"ש דהוא מפרש דהיכא דאינה יכולה לילך כלל עדיף ולא חיישינן למידי בפחות מי' ואנו חולים בחולשה משא"כ בגוררת רגליה יעו"ש[*]:

ט׳[הג"ה ונלע"ד דגם התבו"ש שדעתו בנפלה בפחות מי' שגוררת רגליה צריך בדיקת חוט השדרה היינו דווקא בקשורים רגליה ונפלה מעצמה דאז אמרינן אע"ג דלית בה דין נפילה לחוש לריסוק איברים ובדיקת כל האברים הפנימיים משום דאין כאן שיעור חבט רק שיש כאן חשש פיסוק חוט השדרה דשכיח ע"י נפילה ומה שגוררת רגליה מסייע לי' אבל באם הייתה מותרת ונפלה מעצמה פחות מי' טפחים כיון דקיי"ל דרגליה נועצת בארץ ואין בה חשש נפילה אפי' ביותר מי' לא מיקרי ריעותא כלל וא"צ בדיקת החוט כלל וכ"ש בפחות מי' וכן משמע מסתימת לשון הש"ע (סי' נח) שם ובזה א"ש ג"כ מה דמעשים בכל יום דבהמה שנופלת מעצמה לארץ וצולעת דאין בודקים כל חוט השדרה רק בבוקא דאטמא לבד ולפמ"ש א"ש דכל שאינה קשורה ואית לה מידי למסרך אין בה חשש כלל ואפי' בגבוה י' לא חיישינן לה כמ"ש הרשב"א והר"ן הובאו דבריהם בש"ך (סי' נח ס"ק א) א"כ כ"ש בפחות מי' דאין חוששין לפסיקת החוט וכן מוכח ממ"ש הרשב"א והר"ן זה ממאי דאי' בש"ס בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים ואם נאמר דיש בה חשש בחוט השדרה א"כ למה עושים כן בבית המטבחיים ומשמע וודאי דאפי' חזינן ריעותא דצולעת דינא הכי דאל"כ הי' להם לפרש ולא לסתום וכיון שכ' סתם דאין חוששים לו משמע דא"צ אפי' בדיקת החוט כלל: עכ"הג]

י׳אמנם אע"פ שאיני כדאי להשיג על הגאונים המפורסמים האלה עמודי התווך אשר כל בית ישראל נשען עליהם מ"מ בזה נלע"ד שיש לפקפק הרבה בפירושם לדברי המחבר שהנה מקור דין זה הוא מהרשב"א בתה"א והמעיין שם יראה שדקדק כן מהא דפא"ט (נ"א א') בההוא עובדא דאמרתא דהוה בי' רב חביבא כו' דכ' שם דא"א לומר דנפלה דא"כ מה זה דקאמר הש"ס חוט השדרה לא שכיח שגרונא שכיחא דבנפילה ודאי דשכיחא פסיקת החוט וע"ש שדחה מחמת זה גירסת בה"ג דגריס שם בההיא אמרתא דרב חביבא דנפל מאיגרא לארעא כו' דא"כ היאך קאמר שם פסיקת החוט לא שכיח הא שכיח ושכיח הוא ע"ש והא ודאי דלגירסת בה"ג דנפל מאיגרא לארעא ודאי דהוי יותר מי"ט וא"כ עדיפא לי' להקשות דהא נפלה ממש הוי' ויש כאן חשש ריסוק אברים ובדיקה בכל האברים הפנימיים בעי ולמה הוצרך הרשב"א לדחותו מטעם דבכה"ג שכיח פסיקת החוט ומשמע דא"צ אלא בדיקת החוט וכמ"ש הש"ך וראיתי בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל (בסי' לב) שבמתק לשונו הזהב תיקן דברי בה"ג מהשגת הרשב"א שכ' שם בס"ק ט' וז"ל וכן לגירסת בה"ג שגורס דנפלה מאיגרא כו' ואשתכח כרב יימר ואפ"ה הלכתא כרבינא חוט השדרה שכיח שיגרונא לא שכיח ובנפלה כו' יעו"ש הרי דתיקן השגתו שהוא גורס בהיפוך בש"ס [דלא כמ"ש בנוסח שלנו ואשתכח כרבינא ואפ"ה הילכתא כרב יימר שגרונא שכיח כו'] הרי מוכח מדברי הגאון הנ"ל דאפי' בנפלה ממקום גבוה א"צ אלא בדיקת החוט לבד:

י״אולכן הי' נלענ"ד דבאמת מיירי בסתם נפולה כדינו ביותר מי"ט ואפ"ה די בבדיקת החוט לבד ואין בזה דין נפולה כיון דעכ"פ הלכה דכל שהלכה היא יוצאת מכלל נפולה ומ"ש (סי' נח סעי' ו) בד"א שהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעת צריכה בדיקה אין כוונתו בדיקת כל האברים הפנימיים רק בדיקת חוט השדרה לבד וה"ט דקים להו לרבנן דאם הי' בו ריסוק אברים או קלקול בשאר אברים הפנימיים לא הייתה יכולה להלך כלל אפי' בצליעה אך בפסיקת החוט יכול להיות שיכולה לילך כיון שבאברים הפנימיים אין קלקול רק שכיון שכח הרגלים הוא תלוי בחוט השדרה כל שנפסק החוט אינה יכולה לילך הילוך יפה רק צולעת ולענ"ד מוכרח הוא דעיקר דין זה דשם בסי' נ"ח הוא מהרשב"א בתה"א מההוא עובדא דאמרתא הנ"ל מדקאמר חוט השדרה לא שכיח דאם נפלה א"כ שכיח כמ"ש והרי משם אין הכרח רק דחוששים לפסיקת החוט וכמ"ש וא"כ דברי הש"ך כאן בסי' ל"ב נכונים וברורים לדינא והוא עצמו הך דינו של הרשב"א דגם הא דסי' ל"ב הוא מדברי הרשב"א הנ"ל הרי דדין זה שכתב המחבר בסי' ל"ב ובסי' נ"ח סעי' ו' הוא ענין אחד והיאך נחלק ביניהם לומר דבסי' נ"ח מיירי בנפלה ביותר מי"ט ובסי' ל"ב בפחות מי"ט ולענ"ד הדברים ברורים בכוונת דברי המחבר וכדעת הש"ך ויוצא לנו מזה דבאמת בנפלה בפחות מי"ט אין לחוש אפי' לפסיקת החוט ודלא כדעת התבו"ש ונוב"י:

י״בומ"ש התבו"ש דכן משמע מדברי הרשב"א בתה"ק עיינתי שם ולא מצאתי שום משמעות ואדרבא משמע שם להיפוך שכ' כלשון המחבר ממש בסי' ל"ב וז"ל שם בד"א שלא נודע שנפלה אבל נודע שנפלה חוששין שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה כו' הרי משמע דבסתם נפילה איירי כדמיירי שם מקודם והיינו בנפלה מגבוה מי"ט ומ"ש שם אח"כ בדיני בדיקת נפילה בד"א כשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעת צריכה בדיקה כוונתו ג"כ בדיקת חוט השדרה כמ"ש, ומ"ש שאין הילוך זה מוציאתו מידי ספק ר"ל מידי ספק פסיקת החוט וראי' לזה שכ' שם מיד אח"ז מעשה הי' בבהמה שהייתה מהלכת וגוררת רגלי' האחרונים ונבדק חוט השדרה ונמצא פסוקה כו' והוא עובדא דרב חביבא הנ"ל והוא המעשה שהביא שם מקודם לזה שע"ז כ' הך בד"א הנ"ל שכ' המחבר בסי' ל"ב והרי ראי' שאין זה רק לבדיקת החוט לבד וכן מדברי הר"ן גבי עקרה רגליה לעמוד שכ' הגאון הנ"ל שמשמע מדבריו שם דבצולעת צריך בדיקה בכל האברים ג"כ אינו מוכרח למעיין שם דהוא הביא ראי' דעקרה רגליה לילך לא מהני דא"כ ודאי דאפי' בדיקת חוט השדרה לא הי' צריך דהא סתמא קאמר הש"ס הלכה א"צ בדיקה וא"כ בההיא אמרתא דהוו שגרן כו' לא גרע מעקרה רגליה להלך ואפ"ה דווקא בלא נפלה כו' וכן משמע שם כמ"ש דמדמסיים דע"כ צ"ל דמיירי שם דלא נפלה דאי נפלה היאך קאמר חוט השדרה לא שכיח והא שכיח ושכיח הוא הרי דאין כאן חשש בנפלה אלא לחוט השדרה לבד ודוק:

י״געוד הי' נלע"ד לפרש דברי המחבר הנ"ל שמ"ש בד"א שלא נודע שנפלה כו' מיירי בנפלה יותר מי"ט ובגוונא דליכא משום ריסוק אברים כגון באמדה נפשה שנפלה מעצמה וידעה דמבואר בש"ס להתירא בההיא עובדא דחזא חושלא ודגר מאיגרא לארעא או היכא דאית לה מידי למסרך דקיי"ל דאין בזה משום נפולה ומ"מ אם היא צולעת צריך בדיקה בחוט השדרה לא שייך לומר חוט השדרה לא שכיח שגרונא שכיח דבנפלה אע"ג דלית בה חשש נפולה באמת מ"מ שכיח יותר לתלות בפסיקת החוט כיון דחזינן ריעותא דצולעת ובזה מבוארים דברי הרשב"א שם והר"ן שם שכתבו ג"כ דבנפלה חוששים לחוט השדרה והיינו בכה"ג וסייג לדברי מצאתי בפרי תואר (סי' ל"ב ס"ק ט') שכ' לחדש דין זה מעצמו דבנפלה מעצמה ואמדה נפשה כל שצולעת בעיא בדיקה אך מדבריו שם משמע דכל כה"ג צריכה בדיקה בכל האיברים הפנימיים כדין נפולה ממש ולענ"ד לא נראה כן כיון דבאמת קיי"ל דבכה"ג לית בי' משום נפולה אלא דלא שייך כאן לומר חוט השדרה לא שכיח שגרונא שכיח דבכה"ג שנפלה יותר שכיח לתלות בחוט השדרה וכמ"ש וזהו ג"כ כוונת בה"ג דגריס להיפוך כמש"ל דג"כ כוונתו דנפל מאיגרא לארעא וצריך בדיקה בחוט השדרה ומיירי בידעה ואמדה נפשה כמ"ש וזה נ"ל יותר נכון בכוונת דברי רשב"א ולפ"ד אפשר לומר דה"ה בנפלה בפחות מי"ט צריך בדיקה בחוט השדרה דפחות מי"ט דמי' ליותר מי"ט באמדה נפשה אכן מדברי הש"ס פ' הפרה שאמרו שם דאין חבט בפחות מי"ט וממה שהקשה שם ממעקה משמע דאין חשש כלל בנפלה מפחות מי"ט וא"כ שפיר נוכל לומר לפ"ז דאם נפלה מיותר מי"ט ולא אמדה נפשה כדין נפולה ממש אע"ג דהלכה כל שצולעת אינו מוציאה מידי נפולה וצריכה בדיקה בכל האברים הפנימיים כפשט לשון הרשב"א בתה"ק ובש"ע בסי' נ"ח וזה נראה לי יותר נכון לדינא ודוק בכל זה:

י״דעוד הי' נלע"ד לומר דבר חדש אלא דמסתפינא מרבותי כיון שלא נזכר מזה בפוסקים ומ"מ מילתא דמסתבר הוא והוא מ"ש הפוסקים דאם נודע שנפלה צריכה בדיקה עכ"פ בחוט השדרה היינו דווקא באינה יכולה להלך כלל או שגוררת רגליה ביחד אבל אם היא צולעת רק ברגלה אחת לבד אין בזה חשש פסיקת החוט והיינו דווקא באם נתקלקלה בב' רגליה שפיר י"ל כיון שכח הילוך הרגלים תלוי בחוט השדרה שהוא מעמיד בנין כל הגוף וכל שנפסק החוט נולד חולשה ברגלים אבל כיון שאנו רואים שברגל אחד הולכת כדרך כל הארץ א"כ ודאי דלא שייך לומר שמחמת פסיקת החוט הוא בא דא"כ הי' לה להיות צולעת בב' רגליה שחוט השדרה הוא באמצע הגוף וקרוב לב' הרגלים לזה כמו לזה ולכן א"ש מנהגם של ישראל שאין בודקים בצולעת רק הבוקא לבד אבל לא בחוט השדרה ועי' בס' בינת אדם (סי' יח) שכ' ג"כ באם הכה אותה וצולעת דטריפה ואין דבריו ברורים כמ"ש דגם בהכה אותה על השדרה אנו בקיאים בבדיקת חוט השדרה כמ"ש והוא ברור וא"כ לפמ"ש מבואר לענין החלב בנ"ד בבהמה שצולעת אפי' אם הי' ע"י נפילה הי' לנו להתיר דממנ"פ אם מחמת חשש בוקא דאטמא הרי יש כאן ס"ס כמש"ל ומחמת חשש חוט השדרה ג"כ אין לחוש לפמ"ש למעלה דבנפלה פחות מי"ט אין כאן חשש פסיקת חוט השדרה ואפי' לדעת התבו"ש ונוב"י דחוששים מחמת פסיקת החוט מ"מ היינו דווקא בצולעת בב' רגליה משא"כ בנ"ד שאינה צולעת רק ברגלה אחת לבד וכן לפי מ"ש למעלה שגם התבו"ש שהחמיר בנפלה פחות מי"ט היינו דווקא בקשורים רגליה יחד משא"כ בנפלה מעצמה ולא הי' רגלי' קשורים וצ"ע בכל זה למעשה:

ט״ושוב בא לפני בעל הפרה בעצמו וחקרתי אותו ואמר שזה זמן קודם שנודע מצליעת רגלה נפלה מעצמה על הארץ וספק בידו אם מן הנפילה התחילה להיות צולעת או אח"כ ולפ"ז יש כאן מקום עיון בדין החלב שעד זמן שנודע מהצליעה לפמ"ש שאין להתיר החלב אם יש ריעותא במקום הבוקא שאין להתיר מטעם ס"ס כמ"ש באריכות ונידון החלב הי' נראה לכאורה להתיר כיון שמצד הנפילה אין כאן חשש כל שנפלה פחות מי"ט ולא ראינו ריעותא שצולעת דמותר לכ"ע וא"כ י"ל דמה שראינו אח"כ שצולעת לא נעשה מחמת הנפילה ועכשיו הוא דאתרע או שנפלה עתה פעם ב' או מחמת סיבה אחרת דהא קיי"ל בכל דבר שאין מחזיקין ריעותא למפרע כל דלא שייך לומר טריף ואתאי אך יש לדחות דכיון דשכיח הדבר שהצליעה באה מחמת נפילה וקיי"ל בכל דבר שתולין במצוי כדאי' בא"ח (סי' תס"ז) בדין גרעין שנמצא בתבשיל דקיי"ל דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ואעפ"כ כ' האחרונים דתולין במצוי וא"כ יש לנו לומר דמסתמא מחמת נפילה ראשונה נעשה הצליעה ולמה נתלי אח"ז בסיבה אחרת דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן כמ"ש בכ"מ וקצת סמך יש לזה ממ"ש בסי' נ"ג בנפלה לאור ולא נבדקה אם יש שינוי באברים דרש"ל מכשיר וחלק על הר"ן כמ"ש הט"ז שם ואפ"ה בנפלה לאור ונשתנו בני מעי' מבואר בש"ס דטריפה ובודאי אין חילוק בין שחטה תיכף לאחר שנפלה לאור או לאח"ז והנה בנשתנו בני מעי' ולא ידענו שנפלה לאור קיי"ל דכשר וא"כ לפי שיטת רש"ל הי' לנו להכשיר בשחטה לאחר זמן דנאמר שבא השינוי אחר זמן רב ולא בא מחמת נפילה לאור וכל חדא בפ"ע אינו כדאי לאסור וע"כ צ"ל דה"ט דמה דמתירין בנשתנו בני מעי' ולא ידענו אם נפלה לאור משום דהוא מילתא רחיקתא דע"פ רוב אם הייתה זמן רב באש היו נשרפים כנפיה ועורה כמ"ש הפוסקים ולכן תלינן השינוי במילתא אחריתי משא"כ כשידענו שמקודם זמן נפלה לאור יותר מסתבר לתלות השינוי בנפילה דמצוי הוא וא"כ ה"ה בנ"ד אע"ג דנפילה לבד וצליעה לבד אין בו חשש איסור מ"מ בהצטרף שניהם יחד כל שאינו כדאי להתיר מטעם ס"ס כמ"ש שראינו שינוי שהבוקא בולט לחוץ ודאי שיש לאסור החלב למפרע ונתלה הצליעה בנפילה ראשונה כמ"ש אכן באם אין ריעותא ניכר כלל במקום הבוקא יש להתיר לענ"ד בצולעת בנפלה מעצמה פחות מי"ט ואף דנהיגין להחמיר לבודקה אחר שחיטה מ"מ החלב יש להתיר בחייה ודמי' לבדיקת הריאה שחייבים לבדוק משום דהוי מיעוט המצוי ואעפ"כ כ' רש"י אתמול אכלנו מחלבה כו' ובאמת מפ' הפרה שם משמע דבפחות מי"ט אין שום חשש כלל ומה שחילק הגאון בעל נוב"י בין אם לא הייתה יכולה לילך לגמרי דתלינן מחמת חולשה ובין גוררת רגלי' הוא רחוק לענ"ד בסברא דגוררת רגלי' יהי' יותר ריעותא מאינה יכולה לילך כלל וגם לפי סברת הגאון הנ"ל נראה דלא החמיר רק בגוררת רגליה אבל לא בצולעת על רגל אחד דאין סברא לתלות בחוט השדרה דהי' הריעותא שוה בב' רגליה כמ"ש למעלה ועדיף יותר מאינה יכולה לילך כלל דמותר לגמרי כנלע"ד דברי אהו"נ דו"ש יצחק אייזיק בלאאמ"ו מוהר"י נ"י חופהק"ק ראזינאי: