בנין עולם, יורה דעה כ״וBinyan Olam, Yoreh De'ah 26

א׳ראיתי דבר נפלא במלבושי שרד בחידושי דינים (סי' ו) בדין פרה שנשחטה ונמצא שהי' נקב בחצר הכבד אלא שנסרכה בסירכא דקיי"ל דכשירה ופסק שם דהחלב שנחלב ממנה ג' ימים קודם שחיטה אסור וחקר שם בדין סירכא שלא כסידרן בשיטת הפוסקים אי הוה טריפה שחוזר לכשרותו או לא ותמה שם למה סתם הש"ע בדין הגבינות שנעשה מבהמה שנמצא בה סירכא ולמה לא ביארו דלפעמים אסורים הגבינות גם מבהמה כשירה יעו"ש שדחק בזה משום דהוה ס"ס ולפי שלענ"ד דבריו לא נהירין כלל לכן מוכרח אני להאריך והוא דלפי דברי המחבר הנ"ל קשה מה שהקשה הוא בעצמו דא"כ הי' להם להפוסקים לבאר דאפי' בסירכא כסידרן עכ"פ אסור החלב לפי שיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב וא"כ אף שאח"כ נעשה סירכא מ"מ החלב שלה אסור מקודם ואדרבה יש להחמיר בחלב שלה לעולם אפי' קודם יב"ח לפי שיטת המחבר שם דהא אין ראי' מדחייתה יב"ח דילמא משום דנסרכה אח"כ ומ"ש דהטעם הוא משום ס"ס הוא תמוה דתינח לשיטת ר"ת אבל לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב א"כ אין כאן אלא ספק אחד (ומה שכ' קצת פוסקי' דגם לרש"י כל סירכא הוא רק ספק טריפה דשמא הוא ריר או שמא לא ניקב אלא קרום העליון לבד כתבתי מזה בתשובה אחרת באריכות דאין הדבר כן לשיטת רש"י ז"ל:

ב׳[הג"ה ומה דמשמע מדברי המחבר לבו"ש דגם לשיטת רש"י עכ"פ החלב שתוך ג' ימים קודם שחיטה מותר דכבר חזרה לכשרותה אין נראה גם לפי שיטת הלבו"ש כמ"ש הפוסקים בכ"מ דיש להסתפק שמא רגע קודם השחיטה נגמרה הסירכא וכמ"ש ג"כ הרשב"א בתה"א בדין הגבינות וא"כ יש לחוש שמא עדיין לא נגמרה הסירכא עד רגע א' קודם השחיטה וא"כ עדיין לא נסתם הנקב ולא חזרה עדיין לכשרותה ודוק: ע"כ הג"ה]

ג׳והנה לפי מ"ש הר"ן בפא"ט דכל סירכא כסידרן מתחילה לא עלתה בחלקו של טורף כלל דכל נקב שסופו להעלות סירכא בכסידרן לא הי' עליו שם טריפה מעולם אלא מה שאוסרים נקב בריאה הוא מטעם שאין אנו יודעים אם נקב זה עומד לסתום ע"י דופן או ע"י סירכא א"כ הוה א"ש[*] ומ"ש הגאון לבו"ש דאין כן דעת התוס' בפא"ט מ"ו ב) ד"ה היינו כו' לענ"ד אין מדברי התוס' אלו הכרח ונראה דדעתם כמ"ש הר"ן דמ"ש שם דלכך כשר בכסידרן משום דאין סופו ליסתר ולא דמי לקרום שעלה מחמת מכה משא"כ בנסרכה שלא כסידרן נראה דהכל כוונה אחת עם דברי הר"ן והיינו דקיי"ל דכל טריפה אינה חיה יב"ח וכל שניקב הריאה מעת שנעשה הנקב כבר נכנס הקלקול בגופה שא"י לחיות יב"ח מטעם שהרוח יוצא וא"י להניף על הלב אכן זהו בנקב שלא הי' מעלה סירכא עליו משא"כ אם הי' עתיד להעלות סירכא מסתמא לא נכנס כ"כ חולי וקלקול בגוף הבהמה והי' נתקן קלקול הזה והיה יכול לכלוא הרוח בקרבו ולא עלתה בחלקו של טורף ולכך מטריפים כל נקב כיון שא"י אם עתיד להעלו' ארוכה ע"י סירכא וכל שאח"כ נסרכה כסידרן כיון שאין סופו לסתור א"כ מתחיל' עשיית הנקב הי' עומד להיות לו רפואת תעלה ולא נטרפה מתחי' כלל משא"כ בסירכא שלא כסידרן כיון שסופו לסתור א"כ מתחי' עשיית הנקב היה עומד חולי זו לגרום קלקול שלא תחי' יב"ח ונמצא שבאמת דברי התוס' והר"ן אחדים הם וכן מוכח מדברי הרא"ש שהוא ג"כ כדברי הר"ן הנ"ל וכ"כ הרא"ה בבדה"ב וכמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט הביאו המחבר לבו"ש ג"כ וידוע שדרכו של הרא"ש להיות נמשך תמיד אחרי דברי התוס' ומזה שפי' דברי התוס' ע"פ הכוונה שכתבתי ולכן תמה אני על הפרמ"ג שעשה מחלוקת בין התוס' והרא"ש והרא"ה בזה ולענ"ד לא נראה כן וכן נראה מדברי הרשב"א במשמרת הבית גבי סרוכה לדופן דכשירה שהקשה דא"כ מצינו טריפה חוזרת לכשרותה והרי קיי"ל דטריפה אין לה תקנה ותי' שם דאין זה בגדר טריפה שחוזר להכשירה דבתחי' נקיבת הריאה לאו טריפה הויא שהדופן הי' סותמה ואלו לא סביך בבשרא אוסרים מטעם שמא לא תסתום יפה וא"כ בתחי' כבר הי' טריפה והוא ממש כדברי התוס' והרא"ה והרא"ש הנ"ל ואין כאן מחלוקת כלל בין הפוסקי' וכולם לדבר אחד כיוונו וזה ברור לענ"ד ולפ"ז נדחו דברי הלבו"ש הנ"ל דכמו כן בניקב חצר הכבד דטעמו משום שסוף הכבד לינטל אלו היינו יודעים שסופו יעלה עליו סירכא או קרום לא הי' בחלקו של טורף כלל וא"כ למה יהיו נאסרים הגבינות מעיקרא:

ד׳[הג"ה ולכאורה צ"ע לפי שיטת הר"ן שכ' דגם נקב בריאה אינו ודאי טריפה דאולי הי' ראוי בו להעלות סירכא בכסידרן, א"כ קשה במ"ש בפא"ט (מח ב) במחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה דגם רבנן דמכשרי מודו שם דילמא אי הוה ריאה קמן הוי מנקבא, וא"כ קשה הא הוי ס"ס ספק שמא לא נקבה המחט מעל"ע ואפי' תאמר דנקבה דילמא אותו נקב לא הי' ראוי לטרוף בו דשמא הייתה נסרכת בכסידרן ואפשר לחלק בין נקב סתם לנקב שע"י מחט דאם נקבה מעל"ע ע"י מחט אז לא שייך לומר דשמא היתה סירכא עולה שם כיון דהריאה מונחת במקומה מי הי' מחזיר את המחט לאחורי' וכ"ז שהמחט תחוב מעל"ע אין סירכא ראוי לעלות שם וכעין סברא זו כתב הש"ך (סי' מח ס"ק י"ט) יעו"ש ודו"ק:

ה׳ואין להקשות לפ"ז כיון שבאמת ניקב חצר הכבד אינו טריפות מצ"ע רק משום שסוף הכבד לינטל וכיון שאם הי' נסרך בסירכא לא הי' סוף הכבד לינטל א"כ למה הי' כלל בגדר טריפה דהרי הי' ראוי להעלות ארוכה וכמ"ש בש"ס גמירי דאי הוי בדרו לה סמא הוי חי' כו' דבאמת יש לחלק דדווקא היכא דסמיא בידן להעלות ארוכה בזה אינו בכלל טריפה אפי' לא עשו לה הרפואה משא"כ היכא דאין הדבר תלוי בידינו רק שיוכל להעלות ארוכה במקרה והזדמן וגם הוא מחוסר מעשה כ"ז שלא נסרכה בסירכא שעי"ז בודאי תנטל הכבד טריפה ואין זה דומה לניקבה הריאה ודופן סותמתה דכשירה כמ"ש הרא"ש אף דאין סמיא בידן דש"ה כיון שניקבה במקום שסמוכה אל הדופן רגילות הוא להיות נדבקת שמה וכודאי תחזור להסתם דמי וזה ברור: ע"כ הג"ה]:

ו׳ומ"ש הלבו"ש דמדברי הרא"ש פ' המקשה נראה ג"כ דס"ל דטריפה חוזר לכשרותו בשגגה כ' כן דאדרבא הרא"ש השיג שם על הרמב"ן במ"ש בדין נחתכה במקום צומת הגידין דטריפה דאלו היו חותכים אח"כ למעלה ממקום צומת הגידין חוזרת לכשרותה והביא ראי' מריאה שנסרכה לדופן ודחה שם דברי הרמב"ן דבאמת טריפה אינו חוזר לכשרותה וניקבה ריאה ודופן סותמתה שאני דמעצמו עומד להסתבך יוע"ש וכוונתו ג"כ כמ"ש למעלה דכיון שעומדת להסתבך ולהסתם מעצמו א"כ לא עלתה בחלקו של טורף מעולם משא"כ בנחתכה במקום צומת הגידין דהוא מחוסר מעשה והחולי עצמו אין לו רפואה יעו"ש והוא פשוט בכוונת הרא"ש א"כ אדרבא הרא"ש לא ס"ל הכי וא"כ אפי' אם נאמר דלשיטת הרמב"ן דס"ל דטריפה חוזר לכשרותו א"ש דינו של הגאון לבו"ש מ"מ אין לפסוק כן במקום שרוב הראשונים חולקים עליו והם התוס' ורשב"א ורא"ה ורא"ש ור"ן כמ"ש ובפרט שעיק' דין זה של ניקב חצר הכבד אינו מפור' בש"ס רק שהגאוני' חידשו זה והבו דלא להוסיף עלה שכיון שהם עצמם כתבו דאם נסרכה בסירכא כשירה אין לנו לחפש חומרות לאסור החלב וכן מצינו בדברי הפוסקים שהקילו הרבה בדבר שאסרו הגאונים מקבלתם ואינו מפורש בש"ס כמו בבועא בשיפולי הריאה שהוא מבה"ג אף שכל דבריו דברי קבלה מחכמי הש"ס כמ"ש בתשו' הר"י בן הרא"ש הובא בע"ז וש"ך סי' ל"ז וכן בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שהקילו הרבה בזה וזה ברור:

ז׳אמנם עוד נלע"ד דכאן אף לשיטת הרמב"ן החלב מותר דמ"ש בניקב הריאה ודופן סותמתה הוי טריפה שחוזר לכשרותו וכן בנחתכה במקום צוה"ג היינו דווקא בטריפות שהוא מחמת עצמו בזה שייך לומר כיון שניקב או נחתך א"כ כבר שלט החולי שהבע"ח מת ע"י וא"כ מה שמכשירין ע"י סירכא שיעלה אח"כ או שנחתך אח"כ למעלה הוא בגדר טריפה שחוזר להפשירו משא"כ בניקב חצר הכבד שאין קלקולו מצ"ע שמצד הנקב עצמו הי' יכול לחיות כמה שנים רק משום דסוף הכבד לינטל אע"גב דבאמת מסתבר לומר שא"י לחיות יב"ח מעת שניקב חצר הכבד מ"מ כל שנסתם הנקב אח"כ א"כ עדיין לא נולד הקלקול כלל דהא נקב בחצר הכבד אין זה קלקול מצ"ע ובכה"ג מודה הרמב"ן שכל שנסרכה בסירכא לא הייתה בחלקו של טורף מעולם ומה שאנו אוסרים אותו הוא מצד ספק שמא אין עתיד להעלות עליו סירכא ומודה בזה להפוסקים הנ"ל כמ"ש:

ח׳וקצת הי' נלע"ד להוכיח כן לדינא דבנ"ד החלב מותר מהא דכ' התוס' פ"ק דחולין (י"א א') ד"ה אתיא מפרה אדומה שהקשו היאך מוכיח מכאן דאזלינן בתר רובא דילמא משום דאזלינן בתר חזקה דקיי"ל דפרה בת שתי שנים יעו"ש ואם נאמר דניקב חצר הכבד כבר נקרא עליו שם טריפות ואח"כ כשנסתם בסירכא חוזר לכשרותו א"כ קושיית התוס' אינו כלום דשפיר י"ל שמא הי' נקב בחצר הכבד איזה זמן אחר שנולד בתוך יב"ח וא"כ אז כבר יצאה מחזקת חיים דהא נקרא עליו שם טריפות ואינו חי יב"ח ובתוך יב"ח נסרכה בסירכא וחזרה לכשרותה וא"כ עכ"פ כל שיצתה מחזקת חיים בעת שנולדה שוב יש לחוש לשאר טריפות דהא לא שייך לומר דאזלינן בתר חזקה דכבר יצתה מחזקתה אך יש לדחות זה מתרי טעמא חדא דמ"מ הקשו שפיר דלא אמרינן דיצתה מחזקת חיים אלא היכא דהוא ודאי ולא ספק וא"כ בכל טריפות שאנו מסתפקים בה אנו אומרים העמידנה על חזקתה הראשונ' דודאי כשנולד לא הי' בו טריפות זו דלא שייך כאן מחזיקין מאיסור לאיסור כיון שאין זה ודאי שיצתה מחזקתה ועוד דמדברי התוס' בלא"ה אין להוכיח דהא כבר כתבנו שהם סוברים כשיטת הרשב"א והרא"ה והר"ן דאין טריפה חוזר לכשרותו וכל שנסרכה בסירכא מעולם לא הי' עליו שם טריפה כלל:

ט׳ויש לי בזה מקום עיון גדול לפי מ"ש למעל' בשם הר"ן דהא דלא מהני סירכא שלא כסידרן משום דלא הדרא לכשרותה מחמת דסופו לסתור משא"כ בכסידרן א"כ קשה הא דקיי"ל בניקב חצר הכבד ונסרכה בסירכא אפי' שלא במקום דיבוקה כגון לדופן או לטרפש דכשיר' כמ"ש (סי' מ"א סעי' ח') בהג"ה שם והא קיי"ל דכל סירכא שלא כסידרן סופה להתפרק א"כ הרי הוא בכלל טריפה מעיקרא שאינה עתידה לחיות יב"ח ואם היינו אומרים דסירכא שלא כסידרן שאנו אוסרים מטעם שסופה להתפרק אין זה ודאי אלא ספק ונאסר מספק הוי א"ש דכיון שנקובת חצר הכבד אינו טריפה מצ"ע רק שסוף הכבד לינטל וכיון שנסרכה בסירכא שיש כאן ספק שמא תתפרק או לא א"כ לא שייך לומר עתיד הכבד לינטל דכל טריפות שאיסורו מצד אבר אחר אינו אסור אא"כ הוא בודאי עתיד לבוא. אבל לא בספק כדמוכח מכ"מ והארכתי מזה במ"א אבל לפ"ז יקשה לשיטת ר"ת דס"ל יש סירכא בלא נקב רק דטריפה מטעם דסופה להתפרק א"כ כיון שאינו אלא ספק למה יהי' טריפה ועמ"ש במ"א בשם הגאון בעל תשו' משכנות יעקב שדעתו באמת דלשיטת ר"ת הוא טריפה ודאית דודאי סופה להתפרק אבל כבר כתבתי שם שאין דבריו נראים בזה דמוכח מכ"מ דלשיטת ר"ת הוא רק ספק שמא תתפרק וגם מכאן קצת ראי' דאם נאמר דודאי עתידה להתפרק א"כ קשה למה כשר בחצר הכבד שניקב ונסרך כמ"ש הא כבר נטרף ואין לחלק בין סירכא דריאה לסירכא בחצר הכבד ולומר דבחצר הכבד אין סופו להתפרק כמו שאנו מחלקים בדין סירכא עצמה בין ריאה לשאר אברים שנקובתם במשהו כמ"ש הפוסקים דאין סירכא פוסלת אלא מריאה לבד דש"ה דלכך אוסרים בריאה משום דקרומו רך וכשיהי' מתפרק אז ודאי יעשה נקב בריאה משא"כ בשאר אברים שקרומם חזק שגם כשיתפרק לא יעשה נקב באותו אבר עצמו משא"כ בחצר הכבד שהי' בו נקב כבר וע"י הנקב ינטל הכבד אף שאח"כ נסרך מ"מ כל שתתפרק הסירכא יהי' הנקב נשאר בו ואגלאי מילתא למפרע שלא הי' ראוי לחזור לכשרותה:

י׳והנה אם היינו אומרים דכל דבר שאיסורו מחמת שיגרום קלקול באבר אחר יכול לחיות יב"ח מעת שנעשה הקלקול רק אם יבא הקלקול באבר האחר אז לא יהי' יכול לחיות יב"ח הוה א"ש דנוכל לחלק ביניהם דבשלמא באבר שטריפתו מצ"ע א"כ אינו עומד לחיות יב"ח מעת שנעשה הנקב ולכן אע"פ שמעלה אח"כ קרום אינו דבר המתקיים כיון שכבר גבר החולי והחולשה בבע"ח עד שימות בודאי מחמת זה אין כח בטבעו להעלות ארוכה שלימה וכדרך שאמרו טריפה אינה משבחת ולכן קרוב הדבר שתתפרק הסירכא בתוך יב"ח ולא תתקיים יב"ח מעת שנעשה הנקב וכן לשיטת ר"ת ג"כ בסירכא שלא כסידרן כל שגבר החולי בריאה שעל' בה סירכא יש ספק שמא תתפרק הסירכא מיד ולא תחי' יב"ח מעת שנעשה הסירכא משא"כ בדבר שאין טריפותו מצ"ע כגון בניקב חצר הכבד יכול לחיות בטבעו מעת שנעש' הנקב רק דקים להו דעכ"פ בודאי כ"ז שלא יהי' נעשה עליו קרום וסתימה ובודאי ינטל הכבד תוך יב"ח ועכ"פ כ"ז שלא ניטל הכבד הבהמה בריאה בטבעה וחזקה ויכול להעלות ארוכה לעשות קרום וסתימה חזקה המתקיימת שלא יהי' נסתר הסירכא אבל כבר כתבתי במ"א שמוכח מכ"מ דגם מה שטריפה מצד שיגרום קלקול באבר אחר ג"כ א"י לחיות יב"ח מעת שנעשה קלקול הראשון:

י״אשוב ראיתי שיש לדחות כל הראיות שכתבתי במ"א והוא שמה שהבאתי ראי' מקושיית התוס' בהא דאתיא מפרה אדומה דילמא משום דמוקמינן אחזקה דפרה בת ב' שנים כו' ואם נאמר דחצר הכבד שניקבה טריפה יכולה לחיות יב"ח כיון דאין טריפותה מצ"ע א"כ לא מקשו מידי די"ל בתרי אנפי חדא דאפשר דמ"ש הגאונים דניקב חצר הכבד טריפה אינו אלא אם ניקב אחר שנולד מצד חולי או מאיזו סיבה אבל אם נברא נקוב אפשר דעי"ז לא ינטל הכבד דדווקא חולי הנקוב גורם נטילת הכבד כעין מ"ש הט"ז (סי' מ"ג ס"ק ב) ע"ש וא"כ ע"כ אין לנו לחוש אלא שמא ניקב חצר הכבד אחר לידת הפרה וא"כ שפיר יש חזקה דכשנולדה לא הי' בה נקב:

י״ב[הג"ה וי"ל דאפילו הפוסקים החולקים על הט"ז בדין נקיבת הטחול וס"ל דאפי' נקב בתולדה טריפה ש"ה דטריפות מצ"ע משא"כ בנקב בחצר הכבד שאיסורו מצד הכבד אז נקב בתולד' אינו פוסל בו ועי' בסי' נ' שכ' המחבר שכל אבר שאמרו בו אם ניקב טריפה ה"ה אם נברא חסר כו' עי' בט"ז בנקב בטחול שמיישב זה שכ"ז באבר שחסר כולו טריפ' משא"כ בטחול שאם ניטל כולו כשר ועי' פרמ"ג שביאר דבריו משום דטחול חידוש הוא שניטל כלו כשר וניקב טריפה ולכן אין לך בו אלא חידושו דגם בנקב אינו אוסר כי אם כשנעש' אח"כ לא כשהוא בתולדה וא"כ בחצה"כ שניקב בתולדה לא שייך הך סברא דודאי אם הי' ניטל כל חצה"כ כ"ש דטריפה מצד שסוף שתנטל הכבד מ"מ יש לחלק ג"כ מסברא בין דבר שאיסורו מצ"ע או לא ומ"ש בסי' נ' כל שאם ניקב טריפה כו' כוונתו שפוסל בו נקב מצ"ע ולפי שדין זה אינו מבואר בפוסקים דנקב בחצה"כ בתולדה יהי' כשר לכן צ"ע למעשה דאין אנו יודעים הטעם שקבלו הגאונים אם הנקב בתולד' יכול לגרום קלקול הכבד וצ"ע:]

י״גועי"ל דגם מה שאסור מטעם שיגרום קלקול באבר אחר הכי קים להו לחז"ל דבתוך יב"ח יגרום קלקול אבר האחר וא"כ א"א לו לחיות כ"ד חודש וכיון דפרה היא בת ג' שני' א"כ ע"כ צ"ל דכשנולדה לא הי' בה טריפות זה וכן מסתבר ע"כ לומר דאם נאמר דעכ"פ יתקיים יב"ח קודם שיוולד הקלקול מחמתו באבר האחר למה יהי' טריפה וכי גרע דבר שאין טריפותו מצ"ע רק שגורם קלקול באבר אחר מאם הי' קלקול מצ"ע דאם הי' יכול לחיות יב"ח לא הי' אסור ובזה הי' נסתר ג"כ הראי' שהבאתי שם ממ"ש התוס' בר"פ א"ט (מ"ב ב) דחסרון גולגולת אינו אסור מצ"ע רק שסוף הקרום לפסוק שהקשו שם מכמה בני אדם שנחסר גולגולת שלהם וחיים כמה שנים דלפמ"ש הוכחתם הוא ממה שחיים יותר משני שנים אחר שנחסר הגולגלת שלהם גם מה שהבאתי ראי' משרפקא דספק דרוסות דפריך התם (נ"ה ב') ולשהינהו יב"ח אף דשם אם האדים הבשר כנגד בני מעיים טריפה מטעם דסופו של הארס לחלחל לב"מ די"ל דהתם קים להו לרבנן דהארס דרכו לחלחל מיד יום או יומים אח"ז עד לפנים בחלל הגוף וא"כ מיקרי טריפות מצ"ע דאל"כ לפמ"ש התוס' דלכך לא חשיב במתני' במנין הטריפות חסרון הגולגולת משום דאין זה טריפות מצ"ע וכיון דחשיב דרוסה במתני' צ"ל דמיקרי טריפות בפ"ע והיינו כמ"ש דאע"ג שהטעם משום שסופו לחלחל לפנים לבני מעיים מ"מ אינו יכול לחיות יב"ח תיכף כמ"ש וגם ל"ק מהא דאיתא התם (נ"ז ב) קדירת קנה בכמה כו' ואיתא שם אמרו והלא רחל אחת הייתה בשכנותינו כו' וחייתה אמר' תוך יב"ח הוה כו' אע"ג דכתבו התוס' שם בר"פ א"ט דלכך לא חשיב במתני' קדירת קנה משום דאין טריפותו מצ"ע אלא משום שסוף הקנה לפסוק ברובו והוה בכלל נפסקה הגרגרת וא"כ למה הוצרך הש"ס לומר דתוך יב"ח הוי וכן מהא דאיתא שם א"ר הונא מנין לטריפה כו' תנאי היא דתניא ובגולגולת עד שיש בה נקב כו' א"ר יוסי בן המשולם מעשה בענבל באחד שנפחתה עצם גולגלתו אמר לו רשב"א משם ראי' ימות החמה הוי וכיון שעברו עליו ימות הצינה מיד מת והרי כתבו התו' דחסרון גולגולת אינו טריפות מצ"ע כמ"ש משם ג"כ ל"ק והוא דלכאו' יש להקשות עוד לפמ"ש התוס' דחסרון גולגלת אינו טריפות מצ"ע כי אם ע"י נקיבת קרום העליון של מוח ג"כ עמו דאז סוף התחתון לפסוק א"כ מה הקשה ר"י בן המשולם ממעשה דענבל דשמא לא ניקב קרום העליון של מוח, אך באמת לק"מ לפי מ"ש התוס' (מג א) ד"ה הנך דאפקת כו' דעולא ור"י והנהו דלקמן לית להו חשבון י"ח טריפות מסיני וסברי כמתני' כו' יעו"ש, וא"כ א"ש די"ל דהנהו תנאי דברייתות הנ"ל לא ס"ל כר' ישמעאל אלא כתנא דמתני' וא"כ לדידהו אצ"ל דחסרון גולגולת אינו טריפה כ"א ע"י נקיבת קרום העליון וכן קיי"ל לדינא דחסרון גולגולת טריפה בלא נקיבת קרום העליון כמ"ש בש"ע (סי' ל סוף סעיף ב) והא דהקשו התוס' מכמה בני אדם שניטל מהם מגולגלתם וחיו י"ל או דנס הוה או דמיעוטא דמעוטא חיים כמ"ש הפוסקים בזה) וצ"ל דלדינא ג"כ לא קיי"ל כר' ישמעאל וא"כ י"ל דגם חסרון גולגולת וקדירת קנה בכאיסר ג"כ הוה טריפות בפ"ע והא דלא חשיב להו במתני' משום דאתי' בזה הכלל כל שאין כמוה חיה כו' וכן מהא דאי' (כח א) ושווים בביצת טריפה כו' למ"ד טריפה אינה יולדת כו' ולמה לא משני דמיירי בכה"ג דאינה מצ"ע אלא מחמת שגורם טריפות לאבר אחר דשפיר יכולה לחיות ולהוליד די"ל דבאמת עדיפא מיני' מתרץ התם דמיירי בעיברה ולבסוף נטרפה ומיירי בכל טריפה כדנקט סתמא ולד טריפה כו' ובאמת' מן הסברא הוא כן כמ"ש למעלה דאם נאמר דכל שטריפותו מצד שגורם קלקול באבר אחר א"י לחיות יב"ח מעת שנולד קלקול הראשון א"כ הרי הוא טריפות בפ"ע דהוה בכלל כל שאין כמוה חיה כו' דכל טריפות הוא מטעם שא"י לחיות יב"ח ולמה יגרע מניקבה הריאה שנקרא טריפות בפ"ע אף שטעם טריפותו שע"י אינו מניף על הלב אלא עיקר הדבר שכל מה שאינו חי יב"ח מעת שנעשה קלקול זה מיקרי טריפות בפ"ע מצ"ע יהיה מאיזה טעם שיהיה וכל שעתיד להתקלקל אבר אחר תוך יב"ח אינו נקרא טריפות בפ"ע כיון שיכול לחיות יב"ח מעת שאירע לו הדבר ההוא כנ"ל ברור:

י״ד[הג"ה ולפי מ"ש הט"ז בסי' כ"ט בביאור דברי הרמב"ם במ"ש דכל הטריפות הם הלל"מ ובכתוב אינו מפורש רק דרוסה לפיכך החמירו בספיקו יותר מכל הטריפות ע"ש י"ל לפ"ז מה שהזכירו המשנה דין טריפות דרוסה אף שאין איסורה מצ"ע רק מצד נקובת ושריפת אברים הפנימיים משום דאין זה דומה לכל הטריפות דכאן החמירה תורה בספיקו יותר אך לפ"ז יקשה כיון שבאמת טריפות דדרוסה אינו מצ"ע רק משאר אברים הפנימיים למה יהי' חמיר הטפל יותר מן העיקר ודברי הרמב"ם ביארתי במ"א ואכ"מ:]:

ט״ואמנם מדברי היש"ש בא"ט (סי' פ) לא משמע הכי שכ' שם וז"ל ומ"מ שמוטת גף בעוף או נחבסה הגולגולת אם חיה יותר מיב"ח יצא מכלל הטריפות וחז"ל שהטריפו על הרוב דברו עכ"ל הובאו דבריו בפרמ"ג בשפ"ד (ס"ק ד) ע"ש וא"כ מוכח מדבריו דס"ל דכל שעתיד לקלקל אבר אחר אינו חי יב"ח מיד וסובר עוד דמה שהטריפו בשום דבר אחר מצד שגורם קלקול באבר אחר אינו אלא ע"פ הרוב הוא כן ויכול להיות מיעוט מהם דכשירות אם לא יגרום קלקול באבר אחר ולכן כל שחי יב"ח כשר אע"ג דכל טריפה ודאית דמחמת עצמו לא מהני שהיית יב"ח והיינו כיון שעיקר טריפותו מצד שגורם לדבר אחר כל שחי יב"ח איגלאי מילתא למפרע שלא היה מן הרוב אלא מן המיעוט שאינו גורם שום קלקול משא"כ אם הוא מצ"ע טריפה לא מהני שהיית יב"ח דעכ"פ נטרפה, ועי' פרמ"ג שם שהסכים להלכה בנפחתה גולגולת דלא מהני שהיית יב"ח ומשמע שם דהוא מהקושי' שהקשה שם על היש"ש דמנין לנו דהוא ממיעוט דלא עתיד לנקוב קרום שלהם ולמה לא נימא שהוא ממיעוט טריפות שחיות יב"ח יעו"ש ובאמת יש ליישב קושייתו דאע"ג דהסכים שם הרש"ל כתירוץ הראשון שדחה הרשב"א בתשובה והיינו דאחד מאלף יכולים לחיות יב"ח ומ"מ הוא מיעוטא דלא שכיחא כלל משא"כ בדבר הגורם קלקול לאבר אחר ואינו טריפות מצ"ע המיעוט שבהם שאין גורמים קלקול לאבר אחר יותר שכיח ממה שימצא בטריפה ודאית שיכול לחיות יב"ח וא"כ תולין יותר במיעוט המצוי מלתלות במיעוט שאינו מצוי ומ"מ לדינא יפה כיון הפרמ"ג לפי מ"ש שדבר הגורם טריפות לדבר אחר יכול לחיות יב"ח א"כ אין ראיה כלל בשמוטת הגף ממה דחייתה יב"ח אכן שהיית כ"ד חודש הי' נראה דמהני מטעם שכתבתי וא"כ מבואר לנו בנ"ד בדין הגבינות שלפי מה שנת' שכל מה שעתיד להתקלקל חיו יחי' יב"ח רק שתוך יב"ח עתיד הכבד להנטל וא"כ כל שנסרכה בסירכא לא הייתה בכלל טריפה מעולם שמעולם לא אירע בה דבר הגורם לה שלא תחיה יב"ח ואיגלאי מילתא למפרע שלא היתה ראויה לינטל הכבד כלל ולכן ודאי מותרים החלב והגבינות שנעשו קודם ג' ימים וכ"ש אותם שקודם יב"ח ולא כדברי המחבר לבושי שרד הנ"ל ומ"מ נראה בדין שמוטת הגף שכתב היש"ש שאם נשמט לגמרי וניטל ונחתך שבזה יפה כיון לדינא להתיר אם חייתה העוף אח"ז יב"ח דהא עיקר טעם הטריפות בזה משום דחיישינן שמא בעת שנשמטה גרם לנקיבת הריאה שסמוכה ודבוקה שם וא"כ ע"כ לנו לומר דאם באת לחוש לזה כבר נקבה הריאה שלה ולא שייך לומר שגורם אחר זמן לנקיבת הריאה כמו בנשבר הגף סמוך לגוף דשם ע"י עוקץ שיש בשבירה יכול לנקוב הריאה אח"כ משא"כ בשמוטה שנטל הגף לגמרי שוב אין דבר שיגרום נקב לריאה אחר זמן אם לא ניקבה כבר בעת שנשמטה הנלע"ד כתבתי: