בנין עולם, יורה דעה כ״זBinyan Olam, Yoreh De'ah 27

א׳בעזה"ש יום ו' עש"ק יב מנחם אב תר"א לפ"ק טיקטין יע"א:

ב׳לכבוד ידידי הרב המובהק חריף ובק' ומפורסם מוה' אברהם צבי נ"י רב דק"ק עיר חדש טשעכנאווצי:

ג׳מכתב י"ק הגיעני לנכון ע"י המוכ"ז ותוכו רצוף מגילה עפה שאלה מאת מעכ"ת מה שנצרך למעשה, הגם כי לא ברצוני הוא לכתוב להורות למעשה במקומות אחרים ובפרט אשר מעכ"ת סמוך ונראה אל משכן כבוד ידידי ואהו"נ הרב הגאון מ' מרדכי נ"י רב דק"ק טשעכנאווצי ומן הראוי לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק ומצורף לזה כי טרידנא טובא מהאנשים העוטרים אותי מסביב לדון ולהורות ולא היה לי פנאי לעיין היטב בדברי מעכ"ת רק בהשקפה מועטת ומעכ"ת דוחק את השעה להשיבו תיכף ע"י מוכ"ז, לזאת הוצרכתי לכתוב למעכ"ת בקצרה מה שנלע"ד למעשה בדבר שאלתו בפרות שיש להם בועות בבשר החופה כנגד הבני מעיים ויש אשר ידוע שבא מנגיחת השוורים ויש שא"י הסיבה ויש שבקיאים מעידים עליהם שניכר שהם ע"י חולי מה דין החלב בחייהם וגם אם נשחטו ואם צריכים בדיקה נגד אברים הפנימיים כן הם תוכן דברי מעכ"ת, הנה שאילה זאת היא מכת הקודמים רבנן קשישאי הב"ח ותשובת בית יעקב ותשובת פרי תבואה שפלפלו בזה וראיתי שמעכ"ת הביא דברי המחבר ס' בל"י שהביא דברי הב"י ופלפל מעכ"ת הרבה בדבריו והרבה להקשות עליו על מ"ש להתיר החלב ולאסור הבשר, בחנם האריך מע"ל ולא ראה גוף הספר ודבריו פשוטים ומבוארים למעיין בדבריו, שמ"ש להתיר אם יש ספק אם הי' נקב כשיעור המטריף כוונתו דבספק זה לבד כדאי להתיר וע"ז כתב שם דאף אם אחר שנשחטה ראינו שהי' כשיעור המטריף בזה כתב שם לאסור הבשר ולהתיר החלב שנחלב כבר מחיים משום דאמרינן השתא סמוך לשחיטה נשלם השיעור עד כסלע ומוקמינן לחלב בחזקת היתר כדין חלב שנחלב מבהמה שנמצא טריפה לאחר שחיטה דאמרינן השתא הוא דנטרפה כמבואר בסי' פ"א כן מפורש שם, אבל בלא"ה דבריו לא נהירין דגם בספק אם היה החסרון כשיעור נראה לאסור דלא שייך לומר נשחטה הותרה ובחזקת כשרות קיימא דזה דומה לדין הנז' בסי' ן' בנמצא מים במוח ונסתפקו אם הגיע המים לקרום דקיי"ל לאסור משום דיצתה מחזקתה מחיים וכמ"ש התבו"ש שם דהבהמה יצתה מן הרוב דרוב בהמות אין להם מים במוח וגם משום דהתחיל מעשה הטורף ויש לי בזה אריכות דברים והארכתי בזה בכ"מ בתשובה:

ד׳הנה בנ"ד לפי שיטת הב"ח אף אם ידוע שבא מנגיחת השוורים ויש כשיעור המטריף דעתו להתיר כל שהעור קיים מבחוץ דהדרא בריא ואזיל לשיטתי' דטריפות כרס החיצונה אינו מצ"ע רק מחשש שעתיד כרס הפנימי לנקוב וכיון שכן מועיל סתימה כ"ש כיון שאין הטריפות מצ"ע כמו בניקב חצר הכבד ונסתם בסירכא ובאמת לכאו' דבריו תמוהים ומוכח בש"ס דלא כוותי' דהתוס' פא"ט (מב ב) ד"ה ואומר ר"י הקשו למה לא מקשה הש"ס דלחשוב חסרון בגולגולת ותי' שם דטריפות חסרון בגולגולת אינו מצ"ע רק מחשש שעתיד קרום של מוח לנקוב וכבר חשיב ליה במתני' יעו"ש וא"כ כיון דבמתני' תנן כרס החיצונה בפ"ע וכרס הפנימי בפ"ע וגם בש"ס בשב שמעתתא דמקשה התם דלחשוב בשר החופה כו' מוכח מזה דהוא טריפות בפ"ע, ונראה ליישב דבריו בדוחק די"ל דהתוס' כתבו כן לפי ס"ד דש"ס דבאמת חשבינן רק י"ח טריפות ולזה צ"ל כמ"ש אבל לפמ"ש התוס' שם (מג א) ד"ה הנך דאפקת כו' דעולא והנהו דסברי לקמן כמתני' וכר"י דאלו טריפות דוקא ולית להו י"ח טריפות דוקא א"כ י"ל דבאמת טריפות דכרס החיצונה הוא משום שעתיד הפנימי לנקוב ונקט במתני' גם הנהו דלא מצ"ע מטרפי והא דלא חשיב חסרון גולגולת משום דאתי' בזה הכלל וקצת יש להביא סמך לדברי הב"ח מלישנא דמתניתין דנקט הכרס הפנימי שנקבה או שנקרע רוב החיצונה דלשון או דנקט אין לו ביאור לכאורה דלא נקט כהאי לישנא בשאר טריפות דחשיב שם דלא נקט ניקב הוושט או שנפסק הגרגרת וכן בשארי טריפות ולכך צ"ל דכל הטריפות שמנה במתני' כל אחד הוא טריפות בפ"ע ואין לו שייכות לאחד בחברו משא"כ בכרס הפנימי נקט או שנקרע רוב החיצונה דר"ל שגם זה גורם אח"כ נקב בכרס הפנימי וגם שהסברא נותנת כן דמה חיות שייך בו דאינו אלא מגין על הפנימי ולכך צ"ל דכל שנקרע רובו או טפח אין לכרס הפנימי הגנה ועתיד לנקוב וכל העומד לנקוב כנקוב דמי כנ"ל ליישב דבריו אבל מ"מ למעשה צ"ע רב דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כל שלא מצינו כן מפורש בש"ס וראשונים אין להתיר מסבר' הכרס החיצונה: וכיון שכן אם נאמר דהטריפות הוא מצ"ע אין העור סותם החסרון כמ"ש האו"ה הביאו הט"ז והש"ך ר"ס מ"ו שכל דבר שיש שיעור לחסרונו אין בשר סותמו יעו"ש ויש ליתן קצת טעם לסברת האו"ה דדוקא לנקב משהו י"ל דמועיל סתימה דבקל יתרפא ויתדבק כיון שלא ניקב רק מעט משא"כ במה שהחסרון הוא גדול וראי' לזה ממה דתנן במתני' הגרגרת שנפסק רובו[*] והנה אנו רואים שהגרגרת דבוק מאוד אל עור הצוואר וא"כ למה אינו מגין וכי גרע מריאה שניקבה ודופן סותמתה וכי נאמר דמיירי דוקא שנקרע עור הצוואר ג"כ או שיש רוב מלבד מקום הדבוק לעור אך זה יש לדחות כיון דנפסק רוב הגרגרת שוב אין שחיטה מועלת בו דאין לו סימנים וכעין מ"ש בה"ג בדין שמוטה דאע"ג דאינה טריפה מ"מ כך הלכה למ"מ דאין שחיטה מועלת בו מ"מ לפ"ז לא הי' להפוסקים לסתום והי' להם לפרש דיש בזה נפ"מ גדולה לענין החלב והבצים ולפמ"ש או"ה א"ש ויש עוד פלפול בזה ואכ"מ:

ה׳[הג"ה והא לא קשי' למה ניקב הוושט טריפה ולמה לא אמרינן דעור הצוואר הוא מגין על הנקב די"ל שאני וושט דאינו סמוך ודבוק אל עור הצוואר כמו הגרגרת גם י"ל דאם ניקב במקום שדבוק אל העור והיה מדובק שם יפה דכשירה דלא גרע מריאה שניקבה ודופן סותמתה ומה דתנן במתני' ניקב הוושט היינו במקום שאינו מדובק כ"כ אל העור ולפי שיטת הפוסקים דניקב הוושט הוי נבילה י"ל זה דאע"ג דהעור מגין ויכולה לחיות מ"מ אין שחיטה מועלת בו וכעין מ"ש בה"ג גבי שמוטה אבל כבר כתבתי בתשובה במ"א להוכיח באריכות דניקב הוושט אינו רק טריפה ולא נבילה ואכ"מ:]

ו׳ובמ"ש מעכ"ת לענין אם מהני שהיית יב"ח היה נלע"ד דתליא במחלוקת דלשיטת הסוברים דהטריפות מצ"ע ודאי דמהני שהיית יב"ח ואין זה צריך לפנים אבל לפי שיטת הב"ח דס"ל דאין הטריפות מצ"ע א"כ אפשר שבאמת לא מהני שהיית יב"ח וכבר הארכתי בזה במ"א שלכאורה יש ראיות עצומות שגם דבר שאין הקלקול מצ"ע רק שיגרום קלקול באבר אחר א"י לחיות יב"ח מעת שנולד בו קלקול הראשון מהא דאיתא בפא"ט (נז ב) אר"י בן המשולם מעשה בעינבל באחד שנפחתה גולגלתו כו' אמרו לו כו' לפי דברי התוס' ר"פ א"ט שחסרון בגולגולת אינו טריפות מצ"ע רק שעתיד הקרום של מוח לנקוב ומההוא שרפקא דספק דרוסות (נה ב) דפריך הש"ס ולשהינהו יב"ח אף דחשש דרוסה שיתחלחל הארס לפנים לאיברים הפנימיים ומהא דהקשו התוס' בפ"ק דחולין ד"ה אתיא מפרה אדומה כו' וכן מצאתי בתבו"ש (סי' מ) בשם הגאון מ' עוזר כמ"ש והביא ראי' מהא דאי' פא"ט (נח א) דמקשה התם למ"ד טריפה אינה יולדת ממ"ש ושוים בביצת טריפה כו' ולמה לא תי' דמיירי בטריפה שאינה מצ"ע יעו"ש, אמנם שם בתשובה הארכתי לדחות כל הראיות הנ"ל והבאתי ראיות להיפוך והעליתי שם דכל דבר שעיקרו משום שגורם קלקול באבר אחר יכול לחיות ך"ד חודש דקים להו לרבנן שבתוך יב"ח בודאי יגרום קלקול לאבר אחר דאל"כ למה יגרע דבר שאין קלקולו מצ"ע ממה שאם יכול לחיות יב"ח דאינו טריפה ולכן קשה להקל בנ"ד בשהיית יב"ח לשיטת הב"ח הנ"ל רק בשהיית ך"ד חודש יש מקום להקל וכמ"ש אבל אם העור שלם מבחוץ היה נראה להתיר בשהיית יב"ח בממנ"פ דלכל הדיעות אין כאן חשש דלשיטת הסוברים דהטריפות הוא מצ"ע ודאי דמהני כמש"ל ואפי' לדעת הב"ח ג"כ אין בו חשש כיון דלשיטתו מהני סתימה כ"ש אף בדבר שצריך שיעור לחסרונו כיון שאין איסורו מצ"ע וכמ"ש למעלה:

ז׳וגם אין לחוש בנ"ד שמא תחת העור נתקלקל הבשר החופה את הכרס וגם הכרס החיצונה וא"כ אם נא' שעיקר איסורו מצד שיגרום נקב לכרס הפנימי א"כ היאך יועיל הסתימה שע"י העור כיון שיש הפסק גדול בין עור החיצון של הבהמה ובין כרס הפנימי ונמצא שאין עור של הבהמה דבוק ומגין על כרס הפנימי ובכל סתימה בנקב שע"י בשר או שומן צריך שיהי' דבוק עליו בתולדה כמו ריאה שניקב' ודופן סותמתה ובכ"מ דזה ודאי אינו דדוקא אם באמת הי' ניקב כרס הפנימי בזה שפיר י"ל דלא מהני סתימת עור החיצון מטעם הנ"ל אכן כיון שבאמת כרס הפנימי עדיין לא ניקב רק שאנו אוסרים בכרס החיצונה שנקרע מטעם שלבסוף יגרום קלקול כרס הפנימי וכיון שלכרס החיצונה יש הגנה כנגדה כאלו לא נקרע דמי ובודאי ע"י סתימה זו לא יגרום קלקול לכרס הפנימי דודאי לא חמיר מה שאין הטריפות מצ"ע ממה שהטריפות באותו אבר עצמו דמהני ביה סתימה והנה אף שדבר זה פשוט הוא בסברא חקרתי ומצאתי כעין זה ממש בתשובת נוב"י (סי' ה) בדין נקיבת עצם הגולגולת באווזות שהתיר שם מטעם שעור שעל הגולגולת סותם הנקב וכת' שם ג"כ להתיר בממנ"פ שאם נאמר דטריפות חסרון העצם הוא מצ"ע ודאי דמהני סתימה כיון שהוא דבוק עמו ואפי' אם נאמר כסברת התוס' שחסרון בגולגולת אינו מצ"ע רק מטעם שסוף הקרום לפסוק וא"כ יש הפסק בין עור הגולגולת לקרום של מוח אפ"ה מהני סתימה כיון שאין הטריפות מצ"ע יעו"ש שהאריך בזה והוא ממש כעין נ"ד וא"כ מ"ש מעכ"ת בפשיטות דלא מהני שהיית יב"ח לענ"ד הדין ברור להיפוך דמהני הכא שהיית יב"ח אליבא דכ"ע:

ח׳[הג"ה ואל תשיבני מהא דאיתא בפא"ט (מה א) ניקב קרום של מוח כו' ואמרי לה קרמא תתאה כו' ויש פוסקים שם דבקרמא תתאה לחוד ג"כ טריפה עי' ברא"ש שם וביו"ד (סי' לא) דלפ"ז יקשה למה לא יהי' מגין עליו קרום העליון ולא יגרע מריאה שנקבה ודופן סותמתה די"ל דלפי שיטה זו קים להו לרבנן כיון שקרומי המוח הם רכים מאוד לא יתקיים קרום העליון כשניקב התחתון:]

ט׳וכ"ז באם ידוע שהי' מנגיחת שוורים וראינו שנחסר כשיעור המטריף וניכר במשמוש היד וכן בספק אם הי' בו כשיעור המטריף דלא שייך כאן נשחטה הותרה כיון שנולד הספק מחיים וכמש"ל הי' נרא' לכאו' להתי' בלאו טעמ' דסתימ' העור משום דיש כאן ס"ס ספק שמא לא הי' בו כשיעור ואפי' א"ת שהי' בו כשיעור שמא לא נקרע רוב עובי הבשר אלא מיעוטו דבכה"ג אפי' לדעת הרמב"ם דמטריף אפי' אינו מפולש מ"מ רוב עובי בעינן ואף שהוא משם אחד דהכל ספק אחד אם הי' בו חסרון כשיעור המטריף או לא מ"מ לשיטת הב"ח דס"ל דאין הטריפות מצ"ע אלא מטעם שמא יגרום קלקול בכרס הפנימי שפיר הוי ס"ס כמ"ש האחרונים בדיני ספק ספיקא דגם אם ב' הספיקות הם משם אחד כל שבספק אחד אין בו חשש כלל יותר מבספק השני אע"פ שאין ספק אחד מתיר יותר מחבירו שפיר הוה ס"ס וכמ"ש הש"ך בדיני ס"ס בשם כתבי מהרא"י במעשה דשני שעירים וא"כ ספק זה שמא לא נקרע רוב עובי הבשר ודאי דמועיל יותר מספק השני אם הי' הקרע פחות מטפח או מרובא דודאי אם לא נקרע רוב עוביו יותר רחוק חשש קלקול בכרס הפנימי מאם הגיע הקרע במפולש או עד רובו רק שלא הי' באורך כשיעור וגם בלא"ה הרבה אחרונים חולקים על הך כללא דס"ס משם אחד וכתבו דלפי שיטת הרשב"א דס"ס מטעם רובא הוא שפיר מועיל ס"ס גם משם אחד ועי' פר"ח בסי' ק"י בכללי הספיקות והארכתי בזה בחיבורי בית יצחק אמנם כ"ז אינו אלא לשיטת הב"ח דדעתו דאין הטריפות מצ"ע אבל לאותם הסוברים דלא כוותי' בזה ודאי דאין זה בגדר ס"ס דהוה משם אחד כמ"ש מ"מ גם בזה יש להתיר מטעם שהיית יב"ח אף שכתבתי למעלה דבדבר שהטריפות אינו מצ"ע לא מהני שהיית יב"ח מ"מ כאן מותר בממנ"פ דאם נאמר כדעת הב"ח דאין הטריפות מצ"ע א"כ יש להתיר בספק אם הי' כשיעור מטעם ס"ס כמ"ש דלשיטתו שפיר הוה ס"ס גמורה:

י׳ומ"ש מעכ"ת בשם תשו' פרי תבואה שהחמיר הרבה בדין זה ואסר מטעם דחיישינן שמא ניקב אחד מאברים הפנימיים כדין מחט בחלל הגוף לענ"ד דבריו לא נהירין כלל לחוש מחיים לענין החלב דמחט שנמצא בחלל הגוף היינו דווקא בדידעינן שניקב העור והבשר עד לתוך החלל דבזה שפיר יש לחוש משא"כ אם אינו ידוע כלל שניקב עד לחלל דאל"כ נאסור בכל מקום שנמצא מחט תחוב בעור נגד חלל הגוף אף שא"י אם ניקב לחלל ולא אשתמיט שום פוסק לכתוב כן בפירוש דדווקא אם ניקב עד לחלל דהתחיל מעשה הטורף בזה יש לחוש משא"כ באם אין ידוע ודמיא ממש לספק על ארי' בינייהו דמותר ועוד דיש כאן כמה ספיקות ספק שמא לא ניקב עד לחלל ואפי' תאמר שניקב שמא לא ניקב אחד מאברים הפנימיים ואין לומר דגם אם לא נקרע במפולש יש לחוש שמא ע"י דחיפת קרן של השור וצד הפנימי של הכרס החיצונה כיסה את ראש הקרן וניקב הפנימי כמ"ש הפ"ת שם לחוש אף אם העור שלם יעו"ש דזה ודאי אין הדעת סובלתו דבשלמא עור הבהמה י"ל כיון שהיא קשה לא הי' כח בקרן לנקוב אותה משא"כ בבשר החופה את הכרס שהוא רך אם נאמר שהוא עצמו לא ניקב ע"י דחיפת הקרן היאך אפשר שיהי' בכחו לעשות נקב בפנים ממנו בכרס הפנימי או בשאר אברים הפנימיים גם מ"ש הפר"ת שם באם שלא ניקב העור מעל"ע דיש לחוש שמא ציפה העור את ראש הקרן וע"י ניקב אחד מאברים הפנימיים ג"כ לא ברירא לי דאין זה דומה לקוץ שנתחב שע"י חידודו ותחיבתו לפנים ניקב מיד משא"כ כאן ודאי דאין סברא שבעת הנגיחה שדוחק בכח שלא הועיל הדחיפה לנקוב העור מעל"ע היאך נחוש שינקוב לפנים וזה אינו עולה על הדעת שהעור ציפה את הקרן וע"י ניקב שזה לא שייך אלא במה שבא ע"י שהיית זמן אבל לא במה שבא בדחיפה במהירות ומי מתח בשוה העור על הקרן שיהי' מצפה אותו בטוב עד שינקוב בפנים ואין לנו לחוש לחששות רחוקות כאלו וראי' לזה לענ"ד ממ"ש בפא"ט (נ"ב א) בדרוסת הנץ בגדיים וטליים עד שינקב עד לחלל שאז מטיל ארס וכמ"ש בש"ע (סי' נ"ז סעי' ב) ולמה לא נחוש גם שם שע"י שדחף הנץ צפרניו בכח נגד החלל כיסה העור את הציפורן עד שנקב אברים הפנימיים ואין לומר דבאמת יש כאן חשש זה רק שאין כאן חשש דרוסה שהארס לא נתחלחל לפנים דזה אינו להמעיין בט"ז (שם ס"ק ז) שהביא דברי הרשב"א במה שתי' שם הקושי' דא"כ בלאו דרוסה אסור מחשש שמא ניקב אחד מאברים הפנימיים למ"ד דאין בדיק' מועיל ותי' שם דנפ"מ שאם הי' בו חשש דריסה קיל טפי דאז הי' מאדים הבשר בפנים וא"כ בלא ניקב עד לחלל יהי' חמיר יותר מניקב לחלל דאם יש חשש לנקיבת אברים הפנימיים וזה אין במשמעות לשון הש"ס וזה ברור גם ממ"ש בש"ס בקוץ עד שתינקב לחלל ג"כ קשה דבלא נקב לחלל יאסר שמא ציפה העור את ראש הקוץ ונקב שם ולכן ודאי דזה אינו:

י״אעוד יש ראי' לזה לענ"ד מהא דאי' בפא"ט (נ"ו ב) גבי הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה וקאמר שם אתמר רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים אם מבצבץ ועולה טריפה כו' והקשה הראב"ן ע"ז דילמא מדוחק שיני החולדה פגע בתחתון ולא בעליון ולכך אינו מבצבץ ותי' הרא"ש ע"ז שזה בלתי אפשר שיזיקו שיני החולדה לתחתון ולא לעליון כיון שנשכתה מבחוץ ושם יש שהוי זמן יות' מדחיפה בקרן וא"כ גם בזה א"א לומר שינקוב מבפנים ולא מבחוץ אחרי כותבי זאת מצאתי בתשו' משכנות יעקב להגאון מוהר"י נ"י רב דק"ק קארלין הנדפס מחדש (סי' טו) שהביא דברי הראב"ן והרא"ש הנ"ל וכ' ע"ז סברא נכונה ממש כמ"ש דכיון שהחולדה מכה בכח וכל שלא ניקב העליון מסתמא לא הגיע אל התחתון משא"כ בדבר הנמתח מעט מעט בו ע"ש ואף שחשש שם הגאון הנ"ל להחמיר בעובדא דידי' שגדל כמין עצם במוח יעו"ש היינו משום שהוא בשיהוי זמן רב כמה ימים וקרום העליון נמתח עליו תמיד יעו"ש באריכות משא"כ בנ"ד גם מה שהביא הפ"ת ראי' לדבריו מתשו' צ"צ (סי' ט) במ"ש בספק נקב ע"י חולי או קוץ דמותר ושם מיירי שהי' העור שלם ונמצא נקב בין הצלעות משמע דאם הי' ידוע שהי' ע"י קוץ אסור אף שהעור לא ניקב מעל"ע לענ"ד אין בדבריו הכרח כלל למעיין שם דהוא כ' בעובדא דידי' במעש' שהי' שנמצא נקב וע"ז כ' כן ואדרבא ממ"ש שם וז"ל דאם הי' נקב ע"י קוץ הי' גם העור ניקב מוכח מדבריו להיפוך דר"ל שם כיון ששלט הנקב בבשר לפנים מן העור ע"י קוץ כ"ש שהי' שולט בעור עצמו וא"א להיות באופן אחר וכל שלא ניקב העור מעל"ע ודאי דאין חשש דודאי הי' ע"י חולי והתיר שם שלא נחוש ששלט החולי מעל"ע ובאמת גם אם הי' ידוע שניקב ע"י קוץ ולא ניקב העור מעל"ע אין חשש דתולין הנקב בפנים לא ע"י קוץ רק ע"י חולי ומטעם שכתבתי ועי' פרמ"ג בשפ"ד (סי' לג ס"ק כא) בישב לו קוץ בוושט ונתחב בעור הפנימי במקצתו דאין מחזיקין מעור לעור לחוש שמא ניקב גם החיצון אף שסמוכים ב' העורות זה לזה אף דגם שם י"ל שמא אוכלים ומשקים העוברים שם דוחקים הקוץ לנקוב עור החיצון א"כ כ"ש בנ"ד בניקב הבשר בפנים ולא ניקב העור דאין לחוש לנקיבת אברים הפנימים הרחוקים ממנו, שוב אחרי כותבי זאת מצאתי מפורש בתשו' צ"צ (סי' טו) שכ' בפירוש שאין לחוש לשום נקב שנמצא בבשר החופה על הכרס שמא נעשה ע"י קוץ או מכת חרב שעי"ז ניקב אחד מאברים הפנימיים, שא"כ הי' העור ניקב מבחוץ יעו"ש וגם בתשו' מעיל צדקה (סי' יז) לענין נקב הנמצא בטחול שחשש הש"ך בנה"כ אולי נעשה ע"י נגיחת השוורים כת' ג"כ דכיון שהעור שלם מבחוץ אין לחוש לו כלל והביא שם דברי הרשב"א בתשו' מ"ש בנקבים הנמצאים בדקין מחמת נגיחת השוורים וכתב ג"כ שאין לחוש לזה שאם הי' ע"י נגיחה הי' ניכר נקב בעור וכת' שם להגי"ה בדברי הרשב"א וביאר שם דבריו היטב יעו"ש:

י״באמנם מאי דקשה לי טובא בזה למה לא נחוש שמא באמת הי' נקב בעור וחזר ונתרפא דתינח אם ראו הנגיחה ושחטוה מיד וראו שהעור שלם מבחוץ אבל באריכת הזמן וא"י אימת נעשה ואין לומר דאם הי' ונתרפא הי' ניכר איזה רושם כמו צלקת דהרי מבואר בש"ע (סי' לג סעיף ט) בנמצא קוץ תחוב בוושט אסורה אפי' אין שם קורט דם דחיישינן שמא ניקב הוושט והבריא ונתרפא ואינו ניכר וכן משמע מדברי הגהות הר"פ בסמ"ק הובא בש"ך (סי' מח ס"ק יח) במחט שנמצא בבה"כ דאם אין קורט דם מבחוץ כשר דכ' שם דלא דמי להא דחיישינן בוושט שמא הבריא משום דכרס נח לעולם דאם איתא דעבר מעל"ע בתחי' כמו שהיה אז כך הי' לו למצוא עתה וגם קרום לא הי' יכול לעלות שם כי המחט כו' יעו"ש הרי דאל"כ חיישינן שמא נתרפא מבחוץ ואינו ניכר כלל וכ"כ התוס' בפא"ט לתרץ שיטת רש"י דס"ל דבהמסס מצד אחד טריפה משום דחיישינן שמא הבריא[*]והיה נראה לכאו' דדבר זה תלי בשני הפירושים שהביא הטור (סי' לג) בהא דאמרינן בישב לו קוץ בוושט דחיישינן שמא הבריא שלפי' הא' היינו ניקב מלשון וברא אותם וגו' וצריך בדיקה למ"ד שיש לוושט בדיקה מבחוץ ועוד כתב שם פי' שני שמא הבריא ונתרפא והוה קרום שעלה מחמת מכה כו' וא"כ יש כאן נפ"מ בין הפירושי' דלפי' הראשון ע"כ צ"ל כיון דמועיל למ"ד דניכר שם נקב ע"כ דלא חיישינן שמא נתרפא דאם הי' עולה בו קרום הי' ניכר אבל לפי' השני צ"ל דאינו ניכר כלל אם הי' נתרפא משני הפירושים אלו כתבם רש"י בר"פ א"ט (מג ב) ולפי מ"ש הש"ך (שם ס"ק ך"א) בישוב סתירת דברי המחבר שם דכתב שם דשמא נתרפא חששא רחוקה היא ולא חיישינן לה כי אם כשניקב גם עור הפנימי במקצת יעו"ש הוי א"ש, אבל דברים אלו דחוקים ויותר נראה כתי' השני שכתב שם הש"ך, ומ"מ נראה דיש לחלק דדוקא היכא דיש חשש לנקב משהו בזה שפיר יש לחוש לשמא נתרפא דאף אם ניכר איזו חשש מ"מ כיון שהנקב הי' משהו לא מינכר יפה משא"כ היכא דיש חשש קריעה בעור וכנ"ד וכדומה ודאי דלא חיישינן שמא עלה קרום ונסתם דהי' ניכר בו צלקת ורושם וראי' לזה ממ"ש הפוסקים ונתבאר בסי' נ"ה בנשבר העצם ברגל במקום שעושה אותו טריפה דלא חיישינן שמא יצא העצם לחוץ כיון שהעור שלם מבחוץ ואין ניכר שם ריעותא כלל יעו"ש ולמה לא חיישינן שבאמת יצא לחוץ רק שהעור נתרפא אח"כ אלא ודאי דבקרע שאינו חשש נקב משהו אם הי' נסתם היה ניכר:

י״ג[הג"ה עי' ט"ז (סי' לג ס"ק יד) שכתב שבטור הביא ב' פירושים לשמא הבריא כו' ונפ"מ אם יש בדיקה אחר קרום שעלה מחמת מכה ועיין במשבצות שכתב ע"ז שלשונו מגומגם ודחק הרבה בביאור דבריו ולענ"ד הדברים פשוטים שכוונתו כמ"ש בפנים דלפי' שמא ניקב ונקב אין ניכר מבחוץ א"כ במקום שניכר אין לחוש שיכול לבדוק ולהבחין אם נתרפא העור או שלא היה בו נקב מעולם משא"כ לפי' שחוששין שמא נתרפא דס"ל דנקב ניכר מבחוץ וזה פשוט בכוונתו:]

י״דאחר כל דברינו אלה מבואר לנו בנ"ד באם לא היה ריעותא בעור כלל בעור הבהמה מבחוץ כיון שנת' דאין לחוש לנקובת אברים הפנימיים כלל ואין לו חשש רק משום כרס החיצונה שנקרע כיון שהעיד לנו הב"ח בפי' להכשיר באם העור שלם משום דהדרא הגם שהלך לשיטתו שסובר שאין טריפותו מצ"ע וכתבנו שאין דבריו מוכרחים וגם הפרמ"ג במשבצות (בסי' מח) הביא דבריו וכ' שלא ידע מנין לו זה מ"מ כיון שהפר"מ הביא דבריו לפסק הלכה וגם הכנסה"ג הסכים עמו וגם בס' דמש"א וגם כי כבר נתבאר שיש בזה כמה ספיקות יש להתיר במקום הפ"מ שלא לאסור החלב מחיים וכ"ש אם שהתה יב"ח יש להתיר בלי שום פקפוק:

ט״ואכן לאחר שנשחט ונמצא באמת קרע בבשר החופה בשיעור המטריף והעור הי' שלם מבחוץ הגם כי לפי דעת הב"ח יש להכשיר בפשיטות מטעם שהעור מגין והדרא בריא כיון שאין איסורו מצ"ע שפיר מגין עליו העור מבחוץ מ"מ כיון שאין לנו ראיה ברורה לדבריו מן הש"ס וי"ל אולי איסורו מצ"ע וכיון שכן לא מהני' סתימת העור לפי מ"ש האו"ה שכל שיש שיעור לחסרונו אין מועיל אפי' סתימת בשר כ"ש דהעור אינו מגין הגם שלפי מה שפי' הט"ז דברי האו"ה (בסי' מו שם) שכוונתו כמו בניקב הטחול כיון שאין מועיל לו סתימה כ"ש אפי' נשאר מעט מעובי הטחול עצמו וצריך בעובי ד"ז וע"ז י"ל שמא הבשר אחר אינו מגין כמו עובי ד"ז של הטחול וא"כ לפי דבריו י"ל דגם בבשר החופה אע"פ שצריך שיעור לחסרונו מ"מ כיון שא"צ שיעור למה שיהיה נשאר סתום מהני בי' סתימה מ"מ כיון שלפי שיטת הרמב"ם דס"ל דטריפה בניטל רוב הבשר בעובי לחוד אע"פ שאינו מפולש א"כ הרי זה דומה ממש לדין הטחול שגם שם צריך שיעור במה שנשאר ולא מהני סתימה ממקום אחר ובטחול ג"כ הדין שצריך שיעור עד חציו מטעם דלא בקיאינן בשיעור עובי ד"ז וא"כ כ"ש בבשר החופה שלשיטת הרמב"ם מדינא צריך שיהי' נשאר מחצה עביו דלא מהני סתימת העור וגם מלבד זה מדברי הש"ך (שם ס"ק ג) נראה שמפרש ג"כ דברי או"ה כפשוטו דמה דצריך שיעור לחסרונו לא במה שיהיה נשאר סתום ג"כ לא מהני סתימת חלב או בשר ממה שהקשה שם מהא דחלחולת (דסעיף ה) יעו"ש אבל באם יש ספק ונאבד אחר שחיטה באופן שיש ספק אם הי' כשיעור המטריף היה אפשר לצדד להקל ג"כ מטעם ס"ס ספק שמא לא היה כשיעור טריפות ואפי' הי' כשיעור שמא מועיל סתימת העור כשיטת הב"ח מאחר שכמה אחרונים מגדולי הפוסקים הסכימו עמו ולפ"ז מה שצידד מע"ל להחמיר באם יש ספק שמא מחמת חולי ושמא מחמת נגיחה יותר מעם היה ידוע שהי' מחמת נגיחה לענ"ד אין הדבר כן דמ"ש הב"ח להתיר מטעם דהדרא בריא הוא מצד שהעור מגין וכן נראה מלשונו שם ומלשון הפרמ"ג שהביא דבריו יעו"ש וא"כ אין נפ"מ כלל דבשניהם יש לצדד להקל באם יש ספק אם יש כשיעור המטריף מטעם ס"ס כמ"ש הנלע"ד כתבתי דברי ידידו דו"ש יצחק אייזיק באאמ"ו הרב מוהר"י זללה"ה חופ"ק טיקטין: