בנין עולם, יורה דעה ל״גBinyan Olam, Yoreh De'ah 33

א׳לידידי הרב המופלג החריף כבוד מוה' יעקב יהונתן נ"י שלום בחילו:

ב׳מכתבו הגיעני לנכון תוכו רצוף אהבה ואהבת תורה בפלפולו הנחמד במה שהעיר בדיני רובא וקבוע בסוגי' דסוף פ"ק דכתובות (ט"ו א) בדין אי אזיל הבועל לגבה דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש ונסתפק מע"ל אם אח"ז שוב אזלא איהי לגבייהו דהוה לי' קבוע מה דינו אם י"ל כיון שכבר החזקנו אותו האיש לכשר שאינו פוסל לכהונה דמרובא פריש א"כ א"א עוד לומר בפעם שני דאזלא איהי לגבייהו שמא הוא מן הפסולים והאריך מע"ל לפלפל בזה הרבה הגם שדיבר דרך חכמה וכל דילידי' אימי' כו' אעפ"כ אית לי' פירכא כאשר ית' בעזה"ש והנה תחילת שאלתו לא ביאר מע"ל הצורך בזה שלכאורה לפי שיטת הפוסקים דלא שייך קבוע כי אם כשהאיסור ניכר וידוע במקומו רק שספק לו אם לקח מן האיסור או לא וכמ"ש התוס' בפ"ב דנזיר (י"ב א) וא"כ אין מקום ומציאות כלל לשאלת כ"ת דכיון דקבוע לא הוי כ"א כשאותו איש הפוסל לכהונה או לא וע"כ לא יתכן שאלה זאת כי אם כשהלכה האשה לבית א' שבעיר וא"י עכשיו לאיזה בית הלכה א"כ היאך אפשר לה לידע שזהו האיש בודאי שהלך מתחילה אצלה שמא הוא אחר והראשון הי' מן הרוב ולא זה השני וא"כ ודאי דאסורה מצד פעם השני מספיקא דקבוע וא"כ אין זה ענין למה שהעיר מע"ל בהא דבהמה שחציה פירשה מן הקבוע וחצי' נשאר בקביעות שנחלקו גדולי האחרונים בזה דשם ידוע שהוא מאותה בהמה עצמה והוי תרתי דסתרי משא"כ בנ"ד וכן אין לו דמיון למתני' דסדר טהרות במסוכן שהביא מע"ל במכתבו:

ג׳אכן לפי שיטת הפוסקים דס"ל דגם בתערובות חנויות שלא נודע איזה חנות היא האסורה ג"כ הוא דאוריי' יתכן שאלת כ"ת כגון שיש בעיר האוסרים לכהונה ולא נודע איזה מהם האוסר וכן לדעת הסוברים דלא מיקרי קבוע דאוריי' יתכן שאלה זו אם יש בזה חשש איסור מדרבנן אך שיש הפרש לדינא לכאורה בין אם נאמר דהוה קבוע מדאורייתא אי הוה מדרבנן כמו שית' בס"ד והנה מדברי התוס' שם פ"ב דנזיר שהבאתי משמע דכל שלא נודע האיסור במקומו אפי' מדרבנן לא מיקרי קבוע שכתבו שם הא דאסור בכל הנשים שבעולם אינו רק מטעם קנסא משום שעשה שלא כהוגן דלא מיקרי קבוע כיון שלא נודע האיסור במקומו ולמה הוצרכו לטעם קנס כיון דמדרבנן מיקרי עכ"פ קבוע אבל לפ"ז יקשה מהא דאיתא בפ"י יוחסין (ע"ג א) אמר רבא ד"ת שתוקי כשר כו' מ"ט רוב כשירים אצלה כו' מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו כו' ושם לא נודע לה האיסור במקומו כמ"ש רש"י שם דהחשש הוא ממיעוט ממזרים או פסולים שיש בעולם משמע דלא נודע לאשה מי הוא הפסול והממזר ואעפ"כ מיקרי קבוע ואף שיש לדחוק שם דכוונת הש"ס דחיישינן שמא באמת יוודע לאשה מי הוא הפסול והממזר:

ד׳וקודם שנבוא לבאר שאלת כ"ת נחקור תחי' בדין חתיכה שפירשה מן הקבוע מעצמה דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש אם הוחזרה אח"כ למקום קביעותה ומכיר את החתיכה אם חזרה ונאסרת מטעם קבוע או אם נאמר שמאחר שכבר נקרא עליה שם היתר בעת שפירשה שוב א"א לה לחזור לאיסור ובחיבורי בית יצחק (שער הקבוע סי' מד) הארכתי בדין זה והבאתי שם דעת הפר"ח שמתיר בכה"ג והביא ראי' מהא דאי' בפ' התערובות (עג ב) דפריך שם ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש כו' ומשני א"ר גזירה יבואו עשרה כהנים כו' ופריך התם וכי מגיסא אסורא יעו"ש הרי דמוכח דאף דחזרו לקביעותם ג"כ מותרים מאחר שנקרא שם היתר על כל אחד אך כתבתי שם להקשות מהא דאיתא בפ"ב דיומא (פ"ד ב) הא דפריס כולהו כו' וכתבו התוס' שם נראה לפרש דפירשו כולם לחצר אחרת ויצאו גם משם ולא נשאר רק אחד כו' דאל"כ מה לי חצר זו מה לי חצר אחרת כו' הרי כל שחזרו לקביעותם אע"פ שכבר פירשו כולם מקביעותם במה שפירשו מחצר הראשון אעפ"כ חזרו לאיסורם כל שחזרו לקביעותם וכן קשה מהא דנזיר דקאמר שם אשכח בשוקא וקדיש ומשני אשה הדרה לניחותה הרי דלא מהני מה שהותרה האשה תחי' אעפ"כ כשחזרה לקביעות נאסרה וע"ש מה שיישבתי דיש לחלק בין אם כבר שם איסור הקבוע לגמרי ובין אם עדיין נשאר הקבוע במקומו רק שא' פירש משם דבזה אמרינן כל שחזרה לקביעותה אסורה וע"ש מ"ש בשיטת הפר"ח דגם בפי' אחד מן הקביעות אף דנשאר הקביעות במקומו מותר כיון שכבר נקרא עליו שם היתר וע"ש מ"ש ליישב הא דנזיר לשיטתו:

ה׳ועתה ראיתי לדקדק בדברי רש"י בפ' התערובות שי"ל באופן אחר דרש"י כתב שם וז"ל אלא מעתה מגיס' אסורה כלומר וכי מאחר שמשכו ולקחו אחד אחד לבדו דבכל חד אמרינן מרובא פריש ושחט וקיבל דמם במגיס בחזקה שהוא כשר חוזרים ומצטרפים השחוטים להיות רוב ונאסרים דדקדק רש"י ז"ל בלשונו להיות רוב כו' דהוא לכאורה לשון מיותר אבל באמת דבר גדול רמז לנו בלשונו דלכאורה מ"ש בש"ס שמא יבואו עשרה כהנים בב"א כו' אינו מדוקדק והוא שפת יתר דלמה הוצרך להזכיר מנין בכאן עשרה או עשרים ולא אמר בקיצור שמא יקחום הכהנים ואז יחזרו כולם לקביעותם וגם האיסור יהא בתוכם בקביעות אע"כ דלזה ודאי דלא חיישינן דהא קיי"ל דגם בנתפזרו כולם מ"מ שנים האחרונים אסורים דאמרינן דהאיסור נשאר בהם וא"כ אם נתערבו כולם שנית חזר הקביעות לאיסורו ולזה לא חיישינן דודאי לא יקחו הכהנים הנשארים בעדר אותם שנשארו באיסור ואין כאן חשש רק שמא יתקבצו הרוב ונאמר דאיסורא ברובא איתי' וע"ז מקשה שפיר וכי מגיסא אסירא ר"ל כיון דעכ"פ אין כאן ודאי איסור בתערובות דאפשר שנשאר תוך המיעוט דהא כן החזקנו בתחי' על כל אחד שפי' שהוא המותר דמרובא פריש אע"פ שפי' הרוב בזא"ז ואמרינן דנשאר האיסור במיעוט האחרון לכן אף שנתקבצו אח"כ הרוב הנפזרים ועתה הם בב"א ביחד אין בו חשש ואינו דומה לפי' הרוב בבת אחת דאסור דהא כאן נקרא עליהם שם היתר תחי' וגם אין כאן ודאי איסור לא שייך לומר חזרו לאיסורם משא"כ אם חזר האיסור להיו' במקום הקבוע בזה אמרי' דחזרו לאיסורם וא"כ א"ש הא דנזיר והא דפ' בתרא דיומ' דשם חזר להתערב יחד עם האיסור בודאי ולא שייך לומר שמא אין כאן איסור כלל וחזרו לאיסורם א"כ גם בנידון שאלת מע"ל כל שחזרה האשה והלכה לבית הבועל למקום שהאיסור קבוע בודאי לא מהני הך סברא מה שכבר החזקנו בהיתר וחוזר לאיסורו כבתחי' ומלבד זה אין סברא לומר בנ"ד דמותרת לכהונה דהא אם לא נבעלה פעם ראשונה כלל כשהלך אצלה רק פעם שני לבד כשהלכה אצלו הייתה אסורה מטעם קבוע דכמחצה על מחצה הוא היאך שייך לומר דמה שנבעלה לו עוד פעם ראשון יגרום לה היתר וית' עוד בדברינו בס"ד:

ו׳וממ"ש יתבאר לנו דברי הטור בשם השאלתות (ביו"ד סי' כו) מ"ש בדין תערובות בחהר"ל דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש שכ' שם ובסי' נז בספק דרוסה שנתערב דלכחשינהו ונניידי ושני האחרונים אסורים שנתקשו האחרונים בדבריו מנין להם דין זה לאסור הנותרים ולפי מ"ש בביאור דברי רש"י ז"ל מוכרח דין זה מלשון הש"ס ועי' בחיבורי (שם סי' מז) שכתבתי לחלק באם יתפזרו זאח"ז כגון שיוצאים דרך פתח שאז שנים האחרונים שנשארו במקומם נשארו באיסורם דלא שייך לומר איסורא ברובא איתא מאחר שכבר החזקנו הראשונים כולם להיתר וכיון שכן אם אח"כ נתערבו אותם ב' האחרונים עם הראשונים חזרו לאיסורם אבל אם נתפזרו כולם ביחד בהליכתם אנה ואנה לא שייך לאסור אפי' א' מהם דאיזה מהם תאסור וכל אחד אמרינן דמרובא הוא ונקרא על כולם שם היתיר ולכן אע"פ שחזרו כולם ונתקבצו ביחד לא אמרינן הדרא לקביעותא ויש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה:

ז׳עוד הי' נלע"ד לחלק בזה בין קבוע דאוריית' לקבוע דרבנן וכמ"ש בחיבורי (שם סי' מה) וכ' שם הוכחה לזה מאיסור שנתבטל בהיתר דאינו חוזר וניער למאן דס"ל הכי וכן הרא"ש דס"ל דאיסור שנתבטל חוזר ונהפך להיתר וע"ש ברא"ש פג"ה דדין זה נלמד מהא דפ' התערובות וכי מגיסא אסירא והבאתי שם דברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל מווילנא שכ' דבאיסור דאורייתא מודה הרא"ש יעו"ש וא"כ גם בדין דחוזר לקביעותא יש לחלק בין קבוע דאורייתא לקבוע דרבנן כיון דדינו נלמד משם וע"ש מ"ש ליישב הך דנזיר דקאמר אשה הדרא לניחותא לפי שיטת התוס' דמטעם קנסא הוא דלכך החמירו חכמים לקונסו משום שעשה שלא כהוגן לדונו כקבוע דאוריית' ממש דאמרינן הדרא לקביעותה ובזה הי' נלע"ד לתרץ מה שיש לתמוה בדברי התוס' דנזיר שכ' שם דהא דמיקרי קבוע הוא מטעם קנסא לפי שעשה שלא כהוגן דלא מיקרי קבוע כל שאין האיסור ניכר במקומו למה הוצרכו לזה דהא לכל הפוסקים בתערובות חנויות ובכל דבר דלא שייך בי' ביטול כגון בגברי עכ"פ דין קבוע דרבנן יש לו אף למאן דס"ל דלא הוה קבוע דאוריית' אבל לפמ"ש א"ש משום דהוקשה להם מה דקאמר שם אשה הדרא לניחותה דזה סותר לסוגי' דפ' התערובות דקאמר וכי מגיסא אסירא וכמ"ש דכוונתם דמטעם קנסא עשאוהו כקבוע מן התורה אבל בתוס' פ' האומר בגיטין (סו א) כתבו שם טעמא דקנסא משום דהך חששא אינו אלא ספק דהך חזקה דשליח עושה שליחותו אינו חזקה גמורה יעו"ש אבל במס' נזיר לא הזכירו סבר' זו ולא הזכירו טעמא דקנסא אלא משום דאין זה קבוע גמור מאחר שא"י האיסור במקומו וצ"ל כמ"ש ועיין בחיבורי (שם סי' סג) שכתבתי די"ל דהך סברא דחזקה שליח עושה שליחותו אינו ספק גמור דקרוב לודאי שעושה שליחותו דשארית ישראל לא יעשו עולה בדבר שסמך עליו משלחו והבאתי שם שיטת רמב"ן דס"ל דמדינא אסור בכל הנשים וצ"ל לשיטתו כמ"ש ובזה נדחה מ"ש הב"ש באה"ע (סי' לה סעי' י יא ס"ק כח) שאין להתיר מטעם ס"ס משום דהוה ספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות וכתבתי שם דאין זה ברור דכאן נולדו ב' הספיקות ביחד וגם לכמה פוסקים אם לא נודע ספק ראשון עד אחר שנולד ספק שני מותר וכמ"ש כאן ועמ"ש בנעילת שערים דבר הגון לחלק בין אמר לשלוחו ובין אמר לחברו יעו"ש. והנה כמות הדין שהמציא מעלת' יש למצוא בדבר דשכיחא קצת והוא בקבוע דחתיכות אם פירש אחד מן הקבוע ונפל לתבשיל ושוב נטל החתיכה והחזירה לקביעותה ושוב לקח א' מן הקבוע אותה החתיכה עצמה ונתנה לתבשיל הראשון שנפלה בו בתחילה אם אוסר התבשיל די"ל כיון שבפעם הב' לבד אוסר התבשיל אין סבר' לומר דנפילה ראשונה שנפל לתבשיל יגרום לו היתר ולא עדיפא מלא נפל בפעם ראשונה כלל:

ח׳אך מסתימת דברי הפר"ח והאחרונים שכתבו סתמ' דהחתיכה שחזרה לקביעותה מותרת משמע דמותרת לגמרי וא"כ ה"ה בנ"ד שוב אין אוסר אות' לכהונה וצריך באמת לבאר דבר זה דהא ודאי לכ"ע חתיכה שפירשה מן הקבוע כבר הותרה אף אם לא נעשה ע"י שום מעשה לחוש לדבר הנאסר ממנו כגון שלא נתערבה החתיכה במקום אחר ואע"פ שחזרה לקביעותה אינו אוסר שוב התבשיל וא"כ הי' לנו לומר ג"כ בהא דכתובות למה נאסרה האשה אם היא אזלא לגבי' הא א"א שלא פירש הבועל פעם אחת מביתו לשוק וא"כ כבר הוחזק בהיתר שלא לפסול בביאתו וא"כ אף שאח"כ חזר לביתו לא הי' לו לאסור כלל וזה ודאי אינו דסתמא קאמר הש"ס דכל דהיא אזלא לגבי' הוי מחצה על מחצה ממש וספיק' דאוריית' ולכן נראה מזה כמש"ל לחלק בין קבוע דאוריית' לקבוע דרבנן וכמו שית' עוד לפנינו בס"ד דבקבוע דאוריית' במה שחוזר לקביעותו הוה כאלו הוכר האיסור שנתערב דלא מהני מה שכבר הותר וחוזר וניער ולכן שם בפ"ק דכתובות דמיירי בקבוע דאוריית' שידוע האיסור במקומו אז לא מהני מה שפירש תחילה מן הקבוע ולמאן דס"ל דגם בתערובות חנויות הוה קבוע דאוריי' א"ש ג"כ וא"כ בנ"ד יש לחלק בכה"ג דאם אין האיסור ידוע במקומו תלוי הדבר בשיטת מחלוקת הפוסקים הנ"ל דלמ"ד מדאוריית' אסורה לכהונה ולמ"ד דרבנן מותרת אך לפ"ז יקשה מהא דספ"ק דיבמות שהבאתי בכותי שקידש דקאמר התם בדוכתי דקביעי עשרת השבטים וכל קבוע כו' דהא שם אין האיסור ידוע במקומו וא"כ למה חוששים לקידושיו דהא א"א דלא פירש פע"א לשוק ובדרבנן לא אמרינן הדרא לקביעותי' כמ"ש. ועמ"ש בחיבורי (שם סי' ג) שהבאתי דברי הכרו"פ שהביא מסוגי' הנ"ל ראי' דגם זה נקרא קבוע דאורית' וכתבתי שם ליישב די"ל דכל שנודע פע"א האיסור במקומו אף שנשכח אח"ז מיקרי קבוע דאוריית':

ט׳שוב ראיתי שי"ל סבר' נכונה לחלק בדבר הנפרש מקביעותו אם צריכים אנו לדין על אותו הדבר לאיסור או להיתר והתרנו אותו מטעם פי' מן הקבוע אז אמרינן דלא הדר לקביעותו כגון בחתיכה שפירשה מן הקבוע שע"כ עומדת היא לאכילה וצריכים אנו לדון עלי' אם לאוסר' או להתירה וכיון שכבר החזקנוהו להיתר שוב אין חוזר לאיסורו משא"כ בפירש הבועל פעם אחת כל שלא בעל עדיין שום אשה וגם בהא דכותי שקידש כל זמן שלא קידש שום אשה אין אותו האיש בא לפנינו לדון עליו דהא אינו לבעול ולקדש אשה כשירה ולא שייך לומר החזקנוהו להיתר וא"כ כל שחוזר לקביעותו הוה כאלו לא פירש מעולם וכעין סבר' זו כתבו הפוסקים בדבר שנתערב ונתבטל ושוב ניתוסף בו איסור דיש לחלק בין נודע התערובות תחילה דאז אין חוזר וניער כיון שלא באנו לדון עליו להיתר משא"כ אם נודע התערובות תחיל' כמ"ש ביו"ד סי' צט יעו"ש וכעין דבר זה מצינו בש"ס במקום שהאמינה תורה ע"א דחשיב כשנים ושוב אין עד אחר נאמן להכחישו כחד נגד ב' והוא דוקא אם בא הראשון לב"ד תחילה והתרנוה ע"פ וכמ"ש בפ' האשה שלום באחד אומר מת ואחד אומר לא מת וכן בפ' עגלה ערופה באחד אומר ראיתי ההורג כו' וכן בפ' כשם בסוטה ע"א אומר ראיתי' שנטמאת כו' וכן הוא בכ"מ ועיין בסי' לט באריכות שקנה ריאה ואמר שמצא בה טריפות וכן הוא בכ"מ וא"כ א"ש הא דכותי שקידש דחוששין לקידושיו וא"כ בנידון שכ' מעל' הא דבעל אותה פעם אחת עדיפא טפי מאם לא בעל כלל דכל שבעל אותה וצריכים היינו לדון עליו אם הי' מן האוסרים וכבר החזקנוהו בהיתר שוב אינו חוזר לאיסור ודוק:

י׳ועתה אבוא לבאר מתני' דבפ"ו דטהרות שהביא כ"ת ראי' לדין זה מר"ש דס"ל רה"ר מפסקת דגם מי שנגע בו בתחי' ברה"י הוא טהור וכ' מעל' דר"ש לטעמי' דס"ל ספק טומאה ברה"ר תולין ואינו רק ספק וא"כ ה"ה בנ"ד דגם קבוע אסור רק מספק א"כ בודאי הוא מכריע הספק וכל שבתחי' נקרא עליו שם היתר בפירש מן הקבוע מכריע להיתר גם בפעם הב' בקבוע גמור וגם רבנן מודו לזה דמה דפליגי על ר"ש הוא משום דאזלי לשיטתם דס"ל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי. כן הם תוכן דברי מעכ"ת. והם דברים תמוהים דלפ"ז יהי' מוכח מדברי רבנן להיפוך ממ"ש מעל' דהא מודו עכ"פ דמי שנגע בו ברה"ר טהור ומוקמינן לי' בחי וא"כ הרי יש כאן סתירה דכיון שבתחי' כשהי' ברה"י החזקנו אותו לטמא ודאי א"כ אנו אומרים ודאי מת וא"כ האיך אפשר לנו לומר דאח"כ ברה"ר הי' חי שזה באמת טעמו של ר"ש דמטהר גם אותו שנגע בו בתחי' ברה"י כמ"ש הרמב"ם בפי' שם וע"כ צ"ל דטעמם של רבנן דאין אנו הולכים בזה מסברת דעתינו אלא כך הדין פסיק דברה"י טמא וברה"ר טהור אע"פ דסתרי אהדדי ובאמת בשניהם ספק רק דס' ברה"ר התורה טהרתו וס' רה"י התורה טמאתו ואין כאן סתירה כלל וא"כ גם בנ"ד אין אנו חוששין במה דסתרי אהדדי אף דכבר החזקנו אותו האיש לכשר בעת שפי' וגם לפי הסבר' נראה כן. הגע עצמך אם אשה אחרת הלכה לבית אותו האיש ודאי דאסור' לכהונה אע"פ דהראשונ' מותרת אם נבעלה לו כשפי' מקביעותו ואין אומרים דסתרי אהדרי והוא ממש כמו הך דמסוכן אליבא דרבנן וא"כ ה"ה באותה אשה עצמה אם נבעלה שנית כשהלכה לביתו לא עדיפא מביאה של אשה אחרת וא"כ יש ראי' להיפוך בנ"ד והא דר"ש מטהר גם ברה"י הראשון י"ל דטעמו כיון דבאמת מדינא דאוריית' בהא דמסוכן יש לנו לומר העמידנו על חזקת חיים והשתא הוא דמיית והא דקיי"ל כל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא חומרא לקדשים ותרומה לא לחולין וכמ"ש התוס' ברפ"ק דנדה (ב ב) יעו"ש ולכן ס"ל דלא החמירו כאן משום דמחזי כחוכא ואיטלולא כיון שאנו מחזיקין אותו בחזקת חי אח"כ כשהי' ברה"ר משא"כ בנ"ד שיש כאן איסור מדינא ולמ"ד תערובות חנויות דאוריית' ויש כאן איסור תורה י"ל דגם ר"ש מודה:

י״א[הג"ה ועי' בדברי הגאון בעל תבו"ש בפירושו למס' חולין מ"ש במעשה דבהמה שחצי' פירשה שהביא הא דמס' טהרות הנ"ל דאין אנו חוששים למה דסתרי אהדדי וכ' שם שאין ללמוד מה' טומא' לדמות לאיסורים דהלכות טומאה חידוש הוא יעו"ש. ולא הבנתי דבריו שהרי מצינו בכ"מ בש"ס שלמדו איסורים מטומא' ועיין בפ"ק דפסחים בדין עכבר שנכנס לב' בתים בדוקים שלמדו מהא דב' שבילין וכן בעל ובדק ואשכח כו' וכן בכמה דברים שם וכן בפ' דם האשה בדין כת' שתולות זו בזו למדו ג"כ מהא דב' שבילין וכן דין ספק טומאה ברה"ר וברה"י מסוטה ילפינן לה ואין זה דומה למ"ש בפ"ק דביצ' (ד א) וכ"ת לענין טומא' נמי לגזור אפושי טומאה הוא כו' דשם הוא רק מדרבנן שלא רצו להחמיר גבי טומא' ולהפסיד טהרות כמ"ש רש"י שם משמע דבשאר דברים מדמינן טומאה לאיסורים ועיין תוס' פ"ק דבכורות (ז ב) ד"ה דג טהור שכ' דיש לחלק בין איסור לטומאה שם לענין עיכול שאני דגבי טומא' כל שנשתנה מכמות שהוא אינו ראוי לקבל טומאה דגם כלי שנשבר ג"כ טהור הוא מטומאתו וצ"ע בכ"מ בש"ס בענין זה:]

י״בובחיבורי (סי' טו) הארכתי בדין מי שלקח מן הקבוע דאוריית' דאסור לו מספק תורה אם מותר לישראל אחר שלא ראה הפרישה והבאתי שם ראיות לכאן ולכאן והבאתי ג"כ סמך ממ"ש בפ"ב דכתובות (כב ב) גבי ע"א אומר נתגרשה כו' דבאומרת ברי לי מותרת לאותו עד שאומר נתגרשה ואסורה לאחריני וא"כ י"ל גם בנ"ד אף שאשה אחרת שנבעלה לו בקביעותו אסורה ודאי מ"מ אותה אשה שנבעלה לו כשפי' מקביעותו מותרת וא"כ אף בנ"ד אף שנבעלה לו ג"כ כשהוא בקביעותו לא גרע כמ"ש למעלה וא"כ ל"ק ג"כ מהא דמסוכן לדעת חכמים ואין ראי' מהא דמי שנגע ברה"י טמא ומי שנגע ברה"ר טהור דהתם הוא ג"כ בב' אנשים או בב' מיני טהרות שנגעו בו וכל אחד נידון בפ"ע משא"כ באשה אחת כמו בנ"ד כיון שכבר החזקנוהו לכשר לגבי דידה א"א לומר דיפסלנה שנית ודוק והנה דברי המשנה הנ"ל צריך ביאור בדברי ר"ש דס"ל רה"ר מפסקת ומטהרת למפרע גם ברה"י ראשון אם כוונתו אפי' אם אותו האיש עצמו שנגע בו בהיותו ברה"י נגע אח"כ בו בהיותו ברה"ר וע"ז יש לתמוה דאין זה סבר' דכיון דכבר הוחזק האדם הנוגע בו לטמא בעת היותו ברה"י ואם שוב לא הי' נוגע כלל באותו המסוכן ברה"ר ודאי דנשאר טמא אף דהוציאו המסוכן אח"כ לרה"ר כיון שלא באנו עליו לדון כלל בעת היותו שם ולא נולד שום ספק א"כ מה סבר' היא זו אם הוסיף עוד הנוגע ונגע בו שנית ברה"ר שיהי' טהור ולא דמי למ"ש למעלה בדין דמע"ל די"ל דכל שפירש ובעל אינו פוסל אע"ג דאח"כ בעל שנית בביתו ועדיף יותר מבעל פעם ב' לחוד דש"ה שכבר החזקנוהו מתחילה בכשר א"א לומר אח"כ שהוא פסול והולכים אחר חזקה ראשונה שהחזקנוהו בו משא"כ בנ"ד הוא להיפוך דבפעם ראשונ' החזקנוהו לטמא ואם לקולא בדין הבועל נאמר דהולכים אחר חזקה ראשונה כ"ש די"ל כן לחומרא[*]:

י״ג[הג"ה וצ"ע בפ' החולץ (מז א) בהא דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי דס"ל דנאמן לגבי עצמו וא"נ לגבי בניו אף דהוה תרתי דסתרי גם צ"ע בהא דאיתא בפ"ק דגיטין בעבד שהביא גיטו כו' בפלוגתא דאביי ורבא אי אמרינן פלגינן דיבורא:]

י״דובפי' הרמב"ם שם משמע דמפרש דמיירי שאדם אחד נגע בו בעת היותו ברה"י ואח"כ כשהוציאוהו לרה"ר נגע בו איש אחר והחזקנוהו בטהור ולכן גם הראשון שנגע בו ברה"י הוחזר להיות טהור ולפ"ז י"ל דסברת ר"ש הוא מאחר שצריכים אנו לטהר את האיש השני שנגע ברה"ר מוכרחים אנו לטהר גם הראשון וכיון שאינו אלא חומרא בעלמא כמ"ש הם אמרו והם אמרו משא"כ אם לא נגע בו איש אחר ברה"ר רק הראשון בעצמו נגע בו שנית ברה"ר נשאר בטומאתו הראשונ' דאין כאן סברא דסתרי אהדדי ולפמ"ש יוצא לנו דין חדש דאם הי' כאן ספק שרץ ספק צפרדע והי' בתחיל' ברה"י ונגע בו אחד ושוב הוציאו אותו לרה"ר ונגע אחר נשאר הראשון בטומאתו גם אליבא דר"ש דכאן לא שייך הך סברא שכתבתי דהוי רק חומרא בעלמא דהא שם מדינא טמא ברה"י מדאורייתא והיאך יחזור להיות טהור והא דאיתא בפ"ו דטהרות שם ברישא רה"י ונעשה רה"ר וחזר ונעשה רה"י כשהוא רה"י ספיקו טמא וכשהוא רה"ר ספיקו טהור הכוונה בזה דאם נולד אח"כ ספק טומאה אחרת באותו מקום כשהוא רה"ר אז ספיקו טהור אבל אותו דבר עצמו שהחזקנוהו כבר בטומאה כשהי' ברה"י כגון ספק שרץ ואח"כ נעשה אותו מקום רה"ר אין לומר דאם נגע אדם באותו ספק שרץ עצמו שיהי' טהור כמ"ש כיון שכבר החזקנוהו לשרץ ודאי אבל לא משמע כן מסתימת לשון המשנה דלא חילקה בזה ולכן הי' נ"ל לומר דש"ה דלא שייך לומר כבר החזקנוהו לודאי שרץ דהא עיקר מה שאנו דנין הוא על האדם הנוגע בשרץ דהוא נטמא ע"י וא"כ בעת שהוא רה"ר אם נגע איש אחר דלא שייך לומר בגברא כבר החזקנוהו בטמא אין כאן סתירה ושפיר י"ל שהוא טהור ובאמת י"ל דאותו האיש שנגע בו כשהי' רה"ר ואח"כ נגע באותו שרץ עצמו כשנעשה רה"י כבר הוחזק אותו האיש לטהור א"א לומר שנטמא בו אבל גם זה דחוק ומשמע מסתימת לשון המשנה דלעולם דנין כפי העת שהוא עתה וגם הראשון עצמו שנגע בעת שנעשה רה"י נטמא בו וא"כ גם בנ"ד שכ' מעל' אף שכבר החזקנו האשה להיות כשירה לכהונה בביאה ראשונה מ"מ כשנבעלה לו שנית בעת שספיקו לאיסור כשהוא בקבוע אסורה ודומה ממש להא דרה"ר ונעשה רה"י ואין זה דומה לחתיכה שפירשה וחזרה לקביעות' דשם עיקר מה שאנו דנין על החתיכה עצמה וכבר הותרה משא"כ בהא אין אנו דנין על הבועל רק על האשה הנבעלת וכיון שחזרה ונבעלה פעם שנית כשהוא אוסר פוסל אותה ולא שייך לומר הוחזק בהיתר וא"כ יש ראי' ברורה לדינו של כ"ת בהיפוך ממ"ש מעל' מאותה משנה עצמה שהביא מעל':

ט״וועי' במשנה למלך (פ"ב מה' אבות הטומא') שהביא תוספת' דפ"ה דטהרות בשני שבילין א' טמא וא' טהור וא"י איזהו והלך באחת ועשה טהרות ושוב הזה ושנה וטבל והלך בשני ועשה טהרות שחקר שם אם קיימות טהרות הראשונות בעת שהלך בשני' דאמרינן כיון שכבר החזקנו טהרות הראשונות קודם שהלך בשני' בטהרה שוב א"א להם לחזור ולטמא אף דאם לא אכל בינתיים הראשונות תלויות אם קיימות כדאית' בתוספתא שם או נאמר דכיון דעכשיו אלו ואלו קיימות חוזרים להיות טמאות כמו אם לא טבל בינתיים יעו"ש שנסתפק בזה בפירוש התוספת' ולענ"ד הי' נראה לפשוט ספיקא דידי' מהך משנה דרה"ר ונעשה רה"י דזה ודאי דאותו ספק שרץ שהי' מונח שם בעת שהי' רה"ר הטהרות שנעשו בו דטהורות אף לאחר שנעשה רה"י ונגעו בו אז טהורות ולא אמרינן מדטהרות השניות טמאות שאנו מחזיקים אותו לספק שרץ הם מוכיחות שגם הראשונות טמאות אלא דכך הדין פסיק דאין זה מוכיח ע"ז ואנו הולכים בכל א' לפי הזמן מה שהוא אם לא כשלא טבל בנתיים דאז החמירו שיהיו טהרות הראשונות תלויות כיון דהאי גברא ממנ"פ עכשיו ודאי טמא ואין זה דומה למ"ש בדין מעל' ראשה שנבעלה פעם שנית בעת שהי' בקביעות דחוזרת ונאסרת דיש לחלק בזה בין אם נתחדש בה מעשה או לא דכאן נתחדש בה בעילה שנית בעת שהי' בקביעות משא"כ שם בטהרות שלא נתחדש בהם נגיעה אחרת בעת שנעשה אותו מקום רה"י ובאמת גם באשה ודאי דדינא הוא אם לא נבעלה פעם שנית דהיא בכשרותה אע"פ שאשה אחרת נבעלה לו לאותו האיש כשהוא בקביעותו ועיין בחיבורי ב"י (שער הספיקות סי' ו) ע"ש באריכות בדין אם נדרה אשה מזיתים וענבים והפר לה בעלה ע"י שליח שזה בעי' דלא אפשיט' והוי ספיק' דאוריי' אם מותרת ביוצא מהם דהוי ג"כ בעי' דלא אפשיטא אם נדר מזיתים וענבים אם אסור ביוצא מהם ונמצא דביוצא מהם יש ס"ס אם מותר אי אמרינן כיון שכבר הוחזקת לאיסור הזיתים וענבים עצמם שוב אין לצרף לספק להתיר היוצא מהם וכתבתי שם דהדבר תלוי במחלוקת הש"ך והפר"ח בתרנגולת ס' טריפ' שנתערבה עם כשיר' מה דין הביצה שיש בה ס"ס דלדעת הש"ך הביצה אסורה מאחר שכבר אסרת התרנגולת שוב א"א לחזור ולצרף לספק היתר ולהפר"ח הביצה מותרת יעו"ש ג"כ אין זה סתירה לדין שכתבנו דשם הביצה או היוצא מזיתים וענבים נתחדש בהם דבר אחר שנעשה בו ספק שני ודוק:

ט״זובסוף פ"ב דזבחים (לא' א) אתמר חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול ורב המנונא אמר עירוב מחשבות הוי ופירש"י שם במילתא דרבא דלא אמרינן כבר נצטרף חצי זית דחוץ לזמנו עם דחוץ למקומו ולא יועיל שוב להצטרף לחצי זית דחוץ לזמנו מאחר שכבר בטל מפיגולו אלא חוזר ומצטרף ורב המנונא ס"ל באמת דאמרינן הכי ועי' ברא"ש פג"ה שהאריך שם לפסוק דאיסור שנתבטל ברוב ואח"כ נתוסף בו איסור אחר שאין כאן רוב דאמרינן חוזר וניער והביא ראי' מהא דזבחים דס"ל לרבא ויקץ כישן הפיגול ואף רב המנונא מודה בדין זה יעו"ש אע"פ שהרא"ש עצמו פסק שם דאיסור שנתבטל ברוב היתר חוזר האיסור להיות היתר מגזירת הכ' וכמאן דליתי' דמי וע"כ צריך לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן דהרי רבא בעצמו דס"ל כאן דחוזר חצי זית של פיגול וניער מהיתירו לחזור ולהצטרף לאיסור מודה הוא דלא אמרינן הדרא לקביעותא כדאי' בפ' התערובות) ע"ג ב') דפריך התם לרבא וכי מגיסא אסירא וחזר שם רבא ותירץ שם תירץ אחר משום קבוע יעו"ש וצ"ל דש"ה דגם בחוזר לקביעותו אינו קבוע דאורייתא ולא שייך לומר דהוכר האיסור כיון דמן התורה אינו כמחצה על מחצה משא"כ באיסור שנתבטל ברוב חד בתרי וחזר ונפל עוד איסור אחד שם דהוי כאלו הוכר איסורו דודאי לא מהני מה שנתבטל תחי' וכמ"ש הרא"ש שם אבל י"ל עוד דאפי' בקבוע דאורייתא ממש אם חזר לקביעותו לא שייך לומר דהוי כאלו הוכר איסורו דהא באמת יש כאן רוב היתר אלא דגזירת הכ' הוא מה דקבוע הוה כמחצה על מחצה ואין לך בו אלא חידושו שכל שנתבטל קביעותו לא חזר שוב לקביעותו ולא דמי להא דנפל עוד איסור דחוזר וניער מאחר שבאמת עכשיו אין רוב היתר:

י״ז[הג"ה אך לענ"ד דט"ס שם בפ"ב דזבחים מ"ש רבא וצ"ל רבה דהרי רב המנונא הי' תלמידו של רב כדאי' בכ"מ ובפ"ק דסנהדרין אמרי בי' רב רב המנונא וכן במס' שבת א"ל רב לרב המנונא מדאית לך איטיב לך כו' וא"כ היאך הקדים רבא לרב המנונא דהי' בתרא טובא דיום שמת רב יהודה שהי' תלמידו של רב נולד רבא ומ"מ יש ראי' למ"ש גם אם לא נגרוס רבא דהא אנן קיי"ל כרבא דויקץ כישן הפיגול וכמ"ש הרא"ש ובהא דכי מגיסא אסירא קיי"ל ג"כ הכי כמ"ש הפוסקים בכ"מ:]

י״חומה שהקשה מע"ל בהא דנזיר דקאמר שם אשה הדרא לניחותא למה לא נתיר לקדש בשוק ולהוליכה עמו לבית' י"ל קושיית כ"ת לשתי השיטות שיש בזה דלפמ"ש בשיטה מקובצת לנזיר בשם הרא"ש דפי' דילמא בשוקא אשכח וקדיש דקאי על השליח שקידש האשה ולפי' א"ש דמשני אשה הדרה לניחותה דבעת הקידושין לא באנו לחקור על המשלח אם מותר לקדש אשה אחרת רק בעת שרוצה לקדש איזה אשה אז אנו צריכים לדון עלי' אם היא אסורה לו וכיון שאז הקביעות במקומו כבר נאסרו עליו כל הנשים א"כ ודאי דאסור לו ליקח מן הקבוע ולהוליכה לביתו ובאמת י"ל לפי פי' הרא"ש דאם אח"כ שפירשה מן אשה אחת מקביעותה דמותר לו לקדשה ולהליכה לביתו רק דהש"ס קאמר דאסור בכל הנשים לקדשם וליקח מן הקבוע ובפירש לא מיירי הש"ס כלל מה דינו ולפי' רש"י ותוס' שם שפי' מה דקאמר אשכח בשוקא וקדיש קאי על המשלח כשרוצה לקדש אח"כ שום אשה י"ל דס"ל להש"ס דכיון שדרך נשים לחזור לביתם כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה לא חילקו חכמים בתקנתם וכיון שעל הרוב אחר הקדושין הם חוזרים לקביעותם ולא מהני מה שכבר הותרה בתחי' וכמ"ש למעלה די"ל דבקבוע דאורייתא אם חוזר לקביעותו חוזר לאיסורו דהוי כאלו ניתוסף איסו' ונעש' מחצ' עמ"ח והוי כאלו הוכר האיסו' ואף דכאן הוא רק קבוע דרבנן מ"מ כבר נת' דכיון שעשה שלא כהוגן קנסו אותו חכמים ועשאוהו כקבוע דאורייתא ממש ומדברי רש"י ותוס' אלו משמע כמ"ש בראשונה דבקבוע דאורייתא חוזר לאיסורו כמ"ש:

י״טומה שנסתפק כ"ת בדין שנחלקו בו האחרונים בבהמה שחציה פירשה מן הקבוע היאך בדין אם הי' בהיפוך שחציה לקח תחי' מן הקבוע ואח"כ נמצא החלק השני שפירש אם חוזר חצי הראשון להיתר לדעת המתירים הכל דברי מע"ל תמוהים בזה מה מקום ספק יש בזה דודאי לא חמיר לוקח מן הקבוע מאם נשאר בקביעותו דאעפ"כ אם פירש חציו חוזר חצי הנשאר בקביעותו והותר לדעת המתירים דלא אמרי' כבר נקרא עליו שם איסור א"כ כ"ש בלוקח מן הקבוע דלו יהא שבעת שהוא אצל הלוקחו הוה כאלו הוא במקומו הראשון מ"מ אחר שפי' חציו נעשה גם הוא היתר אך מה שיש להסתפק בזה הוא בפי' מחצה לפנינו לדעת הסוברים דלא מדינא נאסר רק מגזירה דשמא יקח מן הקבוע ובזה י"ל דגם האוסרים מודים בזה דדוקא היכא דנשאר חציו בקביעותו דבזה שפיר אמרינן כיון דחציו נאסר מדינא שוב גם חציו הב' נאסר דא"א לחלק בבהמה משא"כ בזה דגם מה שפירש בפנינו אינו אסור מדינא אלא מגזירה בעלמא כל ששוב פירש גם חצי הב' הותרה והנה בפ"ג דקידושין (ס"ח א) במעשה דינאי המלך אי נימא דבי תרי אמרי אשתבאי כו' ופרש"י שם הא דלא אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא בחזקת כשרות משום דלא מהני חזקה דאם לגבי בת כיון שהיא לא באתה לב"ד לפנינו לדון עליה ואין אנו דנין רק על הבת ועי' תוס' שם שדחו פרש"י משום דאנן קיי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ומהני חזקה דאם לגבי בת ובחיבורי ב"י בנעילת שערים כתבתי ליישב פרש"י דהמדקדק בלשונו יראה דכוונתו לחלק בין אם אנו צריכים לדון על האם וכבר אנו צריכים להכשיר אותה וכבר החזקנוה בכשרות א"א לנו שוב לפסול הבת משא"כ אם אין אנו דנין כלל על האם וא"כ בהא דבהמה שחציה פירש מן הקביעות י"ל ג"כ כיון שאנו מכשירים אותו ע"כ צריכים אנו להכשיר גם חציה שנשאר בקביעות דיש להתיר כיון שהוא מבהמה אחת במכ"ש שאנו מתירין הבת כיון שנמשך התירא דידה ע"י האם אף דבגופא אחרינא היא וא"כ יש מכאן ראי' לדעת המתירים הכל ואפי' לשיטת רש"י דקדושין שהבאתי דהא כאן צריכים אנו לדון גם על חציה שפירשה מן הקביעות ועי' בפ"ב דכתובות (יג ב) דשם מביא פלוגתא דר"י ור"א לדברי המכשיר בה אם מכשיר בבתה וקיי"ל כר"י רבו של ר"א דמכשירים גם בתה ולשיטת רש"י שכתבנו משמע דאם האם בחיים וצריכים אנו לדון עלי' אף שתחי' צריכים אנו לדון על חציו שפירש לפנינו מ"מ כיון שצריכים אנו לדון אח"כ על חצי' הב' דפירש שלא בפנינו כולם מותרים כנ"ל לכאורה וצ"ע ולרוב טרדתי קצרתי דברי דו"ש יצחק אייזיק חופה"ק טיקטין יע"א: