בנין עולם, יורה דעה ל״דBinyan Olam, Yoreh De'ah 34

א׳בעזה"ש יום ד' ג"ם ה' יתן הטוב לספירה הר"ת עולם לפ"ק טיקטין יע"א:

ב׳כבוד ידיד ה' וידידי ה"ה הרב המופלג המפורסם חו"ב אי"א מוהר"ר שלמה נ"י מ"ץ דק"ק שנאדאווא:

ג׳מכתב י"ק הגיעני לנכון יום אתמול כי יעבור בדבר שאלתו שאלת חכם באשה קשת רוח שקשה לה להטהר לבעלה זה זמן רב ותוכן הדברים שרגילה תמיד אחר וסתה הקבוע לה ביום ז' לראייתה להתחיל לספור ז"נ וללבוש לבנים ומיום שני לז"נ מתחלת לראות עוד דם משונה מדם וסתה וגם עם ליחות לבנות ומרגשת אז כאב בגבה סמוך לגיד הזהב וגם כאב באם שקורין הייב מוטער והאשה הנ"ל עשו לה נסיון ע"י מילדת א"י בקיאות בדרכי הרפוא' ואמרו שיש לה מכה נפוח באם ויש שם בועות ומשם יוצא הדם וגם האשה עצמה אמר' שמרגשת שהדם אינו מן המקור וגם שדם זה משונה עכת"ד כ"ת והנה לפי מכתב כ"ת עכ"פ אשה זאת יכול' לטהר עצמה לבעלה על איז' ימים מועטים וא"כ אין כאן חשש עיגון ודוחק גדול וא"כ לכאור' אין להכניס א"ע לחפש קולות בספק איסור חמור כזה אך לפי שכ"ת כת' שעי"ז מתרבה מחלוקת בין איש לאשתו ורוצה לגרשה וגדול השלום כו' לזאת הוצרכתי לחפש אולי נמצא עזר ותרופ' לאשה זאת והנה צדדי הספיקות שבנידון זה רבים המה: א' מצד הכאב שמרגשת אם נידון כמכה ב' מה שע"י בדיקה נמצא מכה באותו מקום אם יש לסמוך בזה על רופאים ודין מסל"ת בזה ג' אם נידון כמכה שא"י אם מוציאה דם או כמכה שידוע שמוציא' דם שבכל צד יש מבוכה בין הפוסקים ד' אם מה שרוא' תמיד ביום ידוע לימי ספירת ז"נ אי מקרי שלא בשעת וסתה או שיש חשש שמא הוא וסת אחר דקיי"ל אשה קובעת וסת בתוך וסת כיון שגם ראיות ימי ליבונה הוא תמיד בזמן שוה והרי הוא וסת הפלגה ה' אם יש לסמוך להתיר לתלות במכה בימי ליבון וספירת ז"נ ואפי' אם נאמר דיכולים לתלות אם תולים במכה כזו בג' ימים הראשונים של ימי ספירת ז' נקיים. ו' אם יש צד קולא במה שמראה דם זה משונה ממרא' דם עיקר וסתה וגם במה שרואה עמהם ליחות לבנות ומראות טהורות ולפי שיש בכל פרט מבוכות רבות בין הפוסקים האחרונים בתשובותיהם זה אוסר וזה מתיר מוכרח אני לבאר הדברים באריכות בס"ד:

ד׳וקודם שנבא לביאור אלו הספיקות ראיתי לחקור בנ"ד שכל הרגיל' לראות בימי ליבונה מיום שני לספירת ז"נ אם היא עומדת בחזקת טהרה או להיפוך או שאין כאן חזקה כלל כי ספק זה הוא שורש לכל הספיקות שצריכים לחקור בדיני נדה כידוע בדרכי הפוסקים ראשונים ואחרונים ונקדים דברי הש"ס פ' בנות כותים (לח ב) כל אחד עשר יום בחזקת טהרה כו' ומפרש הש"ס דנפ"מ דא"צ בדיק' ורבא אמר לומר שאינה מטמאה מעל"ע ורב הונא בר חייא אמר לומר שאינה קובעת וסת בימי זיבתה כו' והכל עולה למ"א שהטעם הוא משום דאז הוא בחזקת מסולקת דמים וכמ"ש בלא עת נדתה וגו' וזהו מדין התלמוד אבל כבר כ' הטור (סי' קפט) בשם הרמב"ן דהאידנא קיי"ל דאשה קובעת וסת בימי זיבתה וכ' הטעם משום דכבר נהגו כר' זירא והחמירו ע"ע לפי שאין בקיאות להבחין אם הם עומדות בימי זיבה או בימי נדה ואם נאמר שננהוג כדין התלמוד א"כ אתה צריך ללמדם פתחי נדה וכן הסכים הרמב"ם בפסקיו והרשב"א וכן הוא הסכמת הפוסקי' אך כ"ז אינו אלא מצד החומרא אבל מדינא דגמר' הוא בחזקת טהר' וא"כ בנ"ד אם זמן עיקר וסתה כבר הוא קבוע ובא לזמן שוה קודם שנתקלקלה לראות בימי ליבון א"כ ודאי דהם בימי זיבה ובחזקת טהרה עומדת. אך אם אין הדבר ידוע אם כבר נקבע וסת העקרי שלא מקודם א"כ יש להסתפק שמא מה שרואה בימי הליבון הוא עיקר הוסת והם הם הנקראים ימי נדתה ומה שרואה בזמן אחר אם יש בין זמן ראיית' בקלקולים הללו לזמן וסתה השני יותר מי"ח הוא וסת שני שקובעת לה וסת בתוך וסת כידוע בכ"מ בש"ס ופוסקים ואם יש פחות מי"ח יום אז וסת השני הוא בימי זיבתה וא"כ בנ"ד אם זמן וסתה נקבע כבר מקודם וזמן קלקולה הוא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה א"כ מדינא דגמר' מקרי שלא בשעת וסתה ונ"מ למ"ש בס"ד בדין אשה שיש לה מכה שא"י אם מוציאה דם שיש צד קולא אם הוא שלא בשעת וסתה ומ"מ כיון דגם בזה כמה פוסקים מחמירים כמו שית' וגם שהסכימו רוב הפוסקים וכמעט כולם דהאידנא אין להקל בשום דבר לחלק בין ימי זיב' לימי נדה משום שאין אנו בקיאים במראות דמים ואפשר שהדמים שהיא רואה בוסתה הראשון הי' דם טהור וא"כ וסתה השני הוא עיקר וסתה וגם אין בקיאות לידע הימים בימי זיבה ונדה ודאי דאין להקל בדבר לומר דזה נקרא שלא בזמן וסתה וא"כ בנ"ד שזמן קלקול' בימי ליבון הוא בזמן שוה תמיד אם נאמר דזה נקרא (וסתה העקרי א"כ יש לנו להחמיר שהרי בזמן וסת' לרוב הפוסקים אין תולין במכה אפי' ידוע שמוציא' דם אם לא כשמרגשת בבירור שעתה זב דם מן המכה כמו שנת' כל זה בדברי האחרונים ובש"ך (סי' קפ"ז ס"ק כ) יעו"ש וא"כ בנ"ד שיש להסתפק אולי מיקרי זה זמן וסת' הי' אסור אפי' ידוע שיש לה מכה שמוציא' דם בודאי וכמ"ש אך לפי מה שנת' שהדבר ספק אם זהו וסתה העיקרי או שהראשון הוא וסת העיקרי א"כ צ"ע מה דינה:

ה׳והנה אשה שיש לה מכה שרוא' בעת וסתה שמחמירים בה יש בזה שני טעמים ומוזכרים ברש"י ותוספ' פ' כל היד (טז א) דאית' שם הרוא' דם מחמת מכה אפי' תוך ימי נדתה טהור' דברי רשב"ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה מאי לאו בהא פליגי דמר סבר וסתות דאוריית' ומ"ס וסתות דרבנן ודחה שם רבינא דכ"ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קאמיפלגי כו' ופירש"י שם בימי נדתה כלומר בימים שרגיל' לראות דהיינו שעת עונת' או וסת' ובד"ה אם יש לה וסת כו' פי' הטעם משום שאף שהדם הוא מחמת מכה חיישינן שמא טיפת נדה מעורב בו וכתבו התוס' שם ד"ה ומ"ס דמיירי דוקא במרגשת שבא דם זה מחמת מכה ואפ"ה אי וסתות דאוריית' חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם אבל אם אינה מרגשת שבא הדם מן המכה טמא' לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאל"כ וכי לא תהא טמא' לעולם והרי קודם מכה הי' לה וסת עכ"ל שם דבריהם מבוארים דאפי' במרגשת שבא הדם מן המכה עכ"פ לא עדיפא מאם לא בדקה כלל ולא הרגיש' בעת וסתה דלמ"ד וסתות דאוריית' אפי' בדקה אח"כ ומצאתה טהור' טמאה היא וע"כ צ"ל דמיירי שמרגשת שהדם זב עתה מן המכה ואעפ"כ טמא' משום דמן התורה אורח בזמנו בא ובודאי דם נדות מעורב בו ולא עדיפא מה שראתה מחמת מכה מאם לא ראתה ולא בדקה כלל דטמא' ולפ"ז יש לתמוה הרבה בדברי הש"ס דלפי הס"ד דפליגי אי וסתות דאוריית' וע"כ צ"ל דלרבי דמחמיר הטעם דלא עדיף מלא בדקה כלל א"כ למה הוצרכו לפלוגי ברואה דם מחמת מכה ולמה לא נקט פלוגתייהו בלא ראתה ולא בדק' בעת וסתה אי טהור' או טמא' ובשלמא אם היינו מפרשים דמיירי באינה מרגשת עתה שהדם הוא מן המכה י"ל דנקט הכי לרבותא דרבי דאפי' רוא' דם בעת וסתה וא"י אם הדם זב עתה מן המכ' אעפ"כ טהור' ותלינן במכה אבל לפי' התוס' ודאי מה דמרגשת שזב מן המכה לא חמיר מלא בדקה כלל וא"כ בחנם הוזכר מכה כאן ומדברי רש"י שם לא נראה כן שכ' שם ד"ה בתוך כו' דטהור' דתלינן במכה שבאותו מקום מוכח מלשון תלינן דכ' דאע"ג שאינה מרגשת שעתה זב הדם ממכ' אפ"ה טהור' משום דכיון דוסתות דרבנן ומדאוריית' אין זה חזקה בודאי שרוא' דם נדות תלינן יותר במצוי שהדם הוא מן המכ' כיון שדרכה של מכה להוציא דם תמיד ומ"מ נרא' דהתוס' הוכרחו לזה ממאי דהוצרך הש"ס במסקנא במה דס"ל לכ"ע וסתות דרבנן לומר דפליגי במקור אי מקומו טמא אי טהור ולמה לא פי' כפשוטו דאפי' למ"ד וסתות דרבנן ס"ל לרשב"ג לחוש לחומרא כיון שאינה מרגשת עתה שדם זב ממנה דאין תולין במצוי משום דהוי ספק דשכיחא טובא לראות אז דם נדות ורבי ס"ל דכיון שהוא דרבנן לא החמירו אלא במקום דאיכא לברורי לחוש לוסתות ולבדוק משא"כ אם רואה מחמת מכה בעת וסת' דא"א לה לחוש ולברורי לא החמירו חכמים והעמידו על דין תורה דלא חיישינן לוסת כלל ולכן הוצרכו לפרש דסברת הש"ס דאם אינה מרגשת עתה שדם זב ממכת' אין תולין לכ"ע מטעם דאל"כ וכי לעולם לא תהי' טמא' והוצרך לפרש דפליגי אי מקור מקומו טמא משום דמצינו דפליגי בזה רשב"ג ורבנן בפ' תינוקות ולכן מוקי לה הש"ס הכי ונלע"ד דתוס' ורש"י לשיטתם אזלי שם בסוף פ"ק (טו א) בהא דתנן הבאים מן הדרך כו' במ"ש שם רבב"ח אפי' הגיע שעת וסת' מותרת וכ' שם התוס' דאף דס"ל וסתות דרבנן ע"כ מיירי כששהת' אחר וסתה שיעור זמן שיכול' לטבול דספק טבלה מוציא מידי ספק ראתה משא"כ למאן דס"ל וסתות דאוריית' כדאי ראתה חשבינן לה והיינו משום דס"ל דאין סבר' להתיר אפי' למ"ד דרבנן דא"כ וכי לעולם תהי' טהור' כשיהי' בעלה בדרך בעת וסתה אבל רש"י שם ד"ה וסתות דרבנן כ' וז"ל הצריכוה חכמים לבדוק ביום וסתה שמא תרא' ומיהו היכא דלא הוה בעיר ולא ידעינן אי בדק' לא מספקינן לה בטומא' הרי שפי' כיון דוסתות דרבנן לא החמירו אלא לכתחיל' לחוש ולבדוק משא"כ במקום שכבר עבר הזמן וליכא לברורי כל כך משמע מדבריו דס"ל דאפי' לא עברו ימים שיכול' לטבול מותרת. וכן נרא' דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהא"ב ה"ט) וכמ"ש הרב המגיד שם שפסק כרבב"ח וס"ל דאפי' לא עברו ימים שיכול' לטבול מותרת ור"י דס"ל דבעינן ימים שיכול' לטבול ס"ל וסתות דאוריית' יעו"ש ואע"ג דהכ"מ שם דחה דברי הרב המגיד ופי' בדעת הרמב"ם כשיטת התוס' ע"ש ודבריו דחוקים ואין דברי הרמב"ם שם מורים כפירושו דלפי"ד הי' לו לפרש ולא לסתום מאחר שבש"ס הוזכר בפי' לר"י דבעינן שעבר זמן שיכול' לטבול:

ו׳שוב ראיתי בדברי הרשב"א בתה"א הובא דבריו בכ"מ פ"ח מהא"ב ה"ח) במאי דקיי"ל ברואה מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה שהקשה ע"ז דהא בנשים דעלמא חיישינן לעונת וסתה כולה ואפי' בלא ראתה והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה ועוד הרי דם לפניך ותי' ע"ז משום דזה גופא דרבנן ומשום דאפשר למיקם עלי' דמילתא ואין דנין אפשר משא"א כו' וכ' ג"כ שם דאפי' בשעת וסתה ממש טהורה היא דתלינן במכה שדם זה הוא משם וכ' שם בפי' שאפי' אינה מרגשת שדם זה מן המכה הוא ג"כ טהורה היא וכמ"ש בשיטת רש"י והאריך שם בראיות יעו"ש (בית ז' שער ד) באריכות והרי יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו אפי' בשעת הווסת ממש לתלות במכה שידוע שמוציאה דם אפי' אינה מרגשת שהדם יוצא מן המכה והם רש"י והרמב"ם והרשב"א וכיון שכן בנ"ד אפי' אם נחוש שמא מה שרואה בימי ליבון וסת שני הוא אם הי' בגדר מכה שמוציאה דם בודאי יש להקל אפי' אינה מרגשת שהדם יוצא מן המכה ונ"ל דבכה"ג אפי' התוס' וסייעתם מודים בזה דהא כל עיקר טעמם הוא משום דאל"כ וכי לעולם לא תהי' טמאה וזה לא שייך בנ"ד דהא תהי' טמאה בעיקר זמן וסתה ועוד דלו יהא ספק אם הוא זמן וסתה הרי יש כאן ס"ס גמורה חדא שמא אין זה זמן וסתה ואפי' את"ל דזהו זמן וסתה שמא הלכה כאותם פוסקים דס"ל להתיר אפי' בזמן וסתה ממש במכה שידוע שמוציאה דם ואע"ג דהס"ס משם אחד דמ"מ הכל ספק אחד שמא הי' בו דם נדה או לא מ"מ לכמה פוסקים מהני ס"ס משם אחד וכבר הארכתי בזה בספרי בית יצחק ועוד דלא הוי משם אחד ממש ודו"ק ומכ"ש בנ"ד דנראה שאין זה זמן וסתה העיקרי רק מה שרואה בעת עיקר הוסת והשני הוא בעת זיבתה דמדין הש"ס אינה קובעת וסת בימי זיבתה וכמ"ש ומה גם שהדם שרואה בזמן השני אינו דומה לדם שרואה בעיקר הווסת, וגם בצירוף הכאבים שיש לה אז שזה מורה שאין זה זמן וסתה א"כ ודאי דיש להקל במכ"ש לפי מאי דקיי"ל ווסתות דרבנן אך כ"ז הוא באם הוא בגדר מכה שבודאי מוציאה דם רק שאינה מרגשת עתה שדם זה יוצא מן המכה אבל אם נאמר דאין זה ידוע שדרכה להוציא דם א"כ אין כאן מקום להקל אלא אם נחזיק בודאי שמה שרואה בימי ליבונה מיקרי שלא בשעת וסתה ובזה יש ג"כ מקום עיון ומבוכה רבה בין הפוסקים וכמו שיתבאר:

ז׳דהנה הרב בהג"ה (סי' קפז) כ' דשלא בשעת וסתה מותרת אפי' אין ידוע שמכתה מוציאה דם ר"ל שא"י אם דרך המכה להוציא דם כלל וכמ"ש הש"ך (שם ס"ק כא) אבל הש"ך (שם ס"ק כ) האריך וכ' שגם הרב בהג"ה לא התיר אלא לענין שלא להחזיקה לרואה מ"ת שלא לאוסרה על בעלה לעולם משום שזה עצמו איסור דרבנן לחוש לוסתות דרבנן אבל עכ"פ צריכה ספירת ז"נ וטבילה שזהו ספק איסור תורה וגם הט"ז שם החמיר בדבר הרבה אבל הגאון בתשו' נוב"י (סי' מא) האריך להשיג על הש"ך וכ' שהרמ' א דעתו להקל אפי' בלא ספיר' ז"נ וטביל' כלל ואף שסיים בדבריו שם דלמעש' יש להחמיר כדעת הש"ך מ"מ העיקר לדינא נראה כפשטות דברי הרמ"א דמותרת בלא ז"נ כלל ובאמת בדברי הש"ך יש לתמוה במה שפי' דברי הרב לחלק דלענין איסור לבעלה מחזקינן לי' בדם מכה ולענין טבילה וז"נ מחזקינן לי' לדם נדות דהדברי' סותרים זא"ז וכבר הארכתי בספרי בית יצחק שחברתי בדיני הספיקות דכל ספק דרבנן התלוי בספק איסור תורה כיון שצריכים אנו להחמיר בדבר במה שנוגע לאיסור תורה צריכים אנו להחמיר גם במה דהוה מדרבנן וראי' לזה מהא דאית' בפ' בכל מערבין (לו א) תניא כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבע"י נטמאת ספק משחשיכה כשר אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה עירוב והטעם הוא כמ"ש שכיון שאנו צריכים להחמיר בספק התרומה לגבי אכילה משום דהוה ספיקא דאורייתא וע"כ אנו מחזיקים אותו לטמא וכ"ש לאותם הפוסקים דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ היאך אפשר להקל לגבי עירוב וכבר הארכתי שם בזה וא"כ כ"ש בנ"ד דרואה דם דאפי' הרמב"ם דס"ל ספ"ד מן התורה מותר בספק כרת מודה דאסור מן התורה כמ"ש בה' טומאת מת וכמ"ש הפוסקים בזה וא"כ היאך אפשר לחלק בין הדברים לענין רואה מ"ת ואע"ג דהרמב"ן כ' בה' נדה בהא דנאמנ' אש' לומ' יש לי כו' שזה אינו אלא לענין שלא לאוסרה על בעלה אבל צריכה ז"נ יעו"ש לשיטתו אזיל שכ' להחמיר מצד התקנה כמו שאין תולין בדם בתולים וכן עשו התקנה כאן אבל לא מדינא וכמ"ש בס' כרו"פ יעו"ש וגם בדברי הרב יש לדחוק לפי פי' הש"ך בדעתו שכוונתו שהרב בעצמו דעתו לחלק כן שלא רצה לסמוך על שיטת הרשב"א לטהר לבעלה רק ע"י ספירת ז"נ אבל לא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי הרב ופשטות דבריו אין מורים כן וכמ"ש הגאון בעל נוב"י דכן עיקר לדינא:

ח׳אמנם כבר כתב שם הגאון הנ"ל שגם בנידון זה אין היתר אלא באשה שטהורה לגמרי בעת שרואה לתלות במכה אבל אם כבר היא נדה והמכה לא ידעינן אם דרכה להוציא דם הוה ספק השקול אם מהמקור ואם מהמכה והרי היא עומדת בחזקת טומאה דלכאורה הי' נראה להביא ראי' לדבריו מהא דאיתא בפ' בנות כותים (לח ב) כל יא יום בחזקת טהרה כו' ומפרש בש"ס ג' אקומתות למאי נפ"מ יעו"ש ולמה לא פי' כפשוטו בכל דבר שיש ספק שמעמידים על חזקתו להתיר והיינו אם יש לה מכה שא"י אם דרכה להוציא דם ורואה בתוך יא יום דימי טהרה דאז היא טהורה לבעלה מטעם דהעמידנה על חזקות טהרה אבל לפי דברי הגאון הנ"ל הוה א"ש דכיון דמתני' סתמא נקט דכל יא יום בחזקת טהרה משמע אפי' לא טבלה עדיין לנדותה ובכה"ג לא מהני חזקה מידי ולכך הוצרך הש"ס לפרש דנפ"מ לענין שא"צ בדיקה או שאינה מטמאה מעל"ע או לענין קביעת וסת דבכה"ג שייך לומר דלעולם בחזקת טהרה עומדת ולא תקשי דהא איכא למטעי ולפרש בסתמא אפי' אם לא טבלה לנדתה דבהנך גווני דמפרש הש"ס אין כאן חשש טעות דהא לענין בדיקה בלא"ה כ"ז שלא טבלה א"צ בדיקה וגם טומאת מעל"ע לא שייך דבלא"ה טמאה היא וע"ש בנוב"י סי' נז) שכ' שדבר זה במחלוקת שנוי' פלוגתא דרש"י ותוס' במס' זבחים באשה שראתה בימי ספירת ז"נ אחר שהפסיקה בטהר' אי מיקרי אז חזקת טומאה או דהוי כאלו אין כאן חזקה לא לטומאה ולא לטהרה יעו"ש עוד (בסי' סג) מ"ש בשם השואל הגאון ר"ח כהן דהוכיח דחזקת טהרת גופה דאשה שלא בשעת וסתה עדיפא מחזקת טומאה דנדה במה שלא טבלה עדיין יעו"ש שדחה דברי הגאון הנ"ל מדברי התוס' זבחים (כ"ט א) ד"ה וכיון שראו כו' שכ' דלא הוה חזקת טהר' תוך ימי ספירה ולענ"ד נראה כדברי הגאון ר"ח השואל דהרי מה די"א יום בחזקת טהר' הם הוא מטעם רובא דרוב נשים אין רואות בימי זיבה והרי קיי"ל דרובא עדיף מחזקה וא"כ ודאי דחזקת טומאה דידה שאינו אלא חזקה דדינא אינו כלום נגד חזקה דגופה דמחמת רובא אתיא ומדברי התוס' הנ"ל לענ"ד אין ראי' דהתוס' כוונתם על זב דנקט ג"כ שם וזב לא שייך גבי' רובא דהא כבר אמר' שראה זיבות ויצא מכלל רוב אנשים משא"כ בנדה שמה שראתה בימי נדה לא יצתה מכלל רוב נשים דכן דרך כל הנשים לראות בימי נדה ולא בימי זיבה ולענ"ד לא הוצרך השואל שם להביא ראי' מדברי התוס' פ' המדיר (ע"ה ב') ד"ה ספק טמא דנדון זה שבימי זיבה בי"א עדיפא משום דמיקרי רובא משא"כ שם בספק קדמה שער לבן בבהרת ולפמ"ש גם מ"ש הגאון בעל נוב"י בנידון זה שבי"א יום תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' אינו מוכרח די"ל דבזה גם התוס' מודים דמיקרי חזקת טהרה דאתיא מחמת רובא וכמ"ש ועי' עוד תוס' פ' האשה רבה (פ"ח א) שכתבו דמה שנתנה תורה נאמנות לאשה שכ' וספרה לה וגו' לא מיקרי במקום חזקת איסור משום דדרך הנשים לפסוק דמם וא"כ ודאי די"א יום מיקרי חזקת טהרה והראי' שהבאתי מפ' בנות כותים בהא די"א יום בחזקת טהר' הם יש לדחות דנקט נ"מ במילתא דשכיחא ולא לענין מכה דלא שכיחא ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שפ' בפי' דברי הרמ"א שטעמו מ"ש להקל באף אם א"י שמכתה מוציאה דם שצירף דעת הרשב"א דדעתו שאף בשעת וסתה תלינן בכה"ג אפי' אם א"י אם מכתה מוציא' דם לכן סמך הרב להקל בשלא בשעת וסתה יעו"ש משמע מדבריו ג"כ שמפרש דברי להתיר בלא ספירת שבעה נקיים ובלא טבילה:

ט׳ועפ"ז הי' נראה דבר חדש לולי דמסתפינא בנ"ד שתנהוג האשה עצמ' בדין הש"ס בכלות ז' ימי נדתה לטבול במקוה כשיר' כדת טביל' גמור' ובלא ברכה בכדי שעי"ז תצא מחזקת טומאת' הראשונ' עכ"פ מן התורה טהור' לבעל' עכ"פ וא"כ ודאי דיצת' מחזקת טומא' והיינו באם יש משך זמן יותר מי"ח ימים מהפסק ראיות השניות שרגיל' לראות מחמת המכה שאז בודאי ראיות וסתה הגמור בימי נדה הם ולא בימי זיבה מן התור' וא"כ הרי יש כאן טהר' גמורה מן התור' ואע"ג דמדרבנן עכ"פ טמאה הוא כ"ז שלא ספרה ז"נ גמורים מ"מ כיון דמן התור' יצת' מחזקת אסור' שפיר י"ל דאח"כ תולין במכ' אפי' אם אינה יודעת שמכת' מוציא' דם וכמ"ש אמנם גם זה אינו מעלה ארוכ' בנ"ד לפמ"ש דיש להסתפק אולי גם מה שרואה אח"כ בימי ליבונה הוא וסת שני דשמא וסת זה אינו בימי זיבת' כיון שנשים שלנו אין יודעות זמן וסתן אם הם בימי נדה או בימי זיב' א"כ אין לנו צד קולא מדברי הרמ"א הנ"ל וכיון שבלא"ה דעת הש"ך להחמיר לענין ספירת ז"נ אף שכתבנו שדברי הש"ך אינם מוכרחים מ"מ בנ"ד דיש ספק שמא הוא בזמן וסת' ודאי דאין להקל:

י׳והנה מצד הכאב שאמר' האשה שמרגשת בזמן השני מראיית' בימי ליבונ' בגבה דקירות שקורין שטעחענס וגם למטה לצד גיד הזהב מרגשת כאב וגם שיש לה כאב באם שקורין הייב מוטער הנה מצד הכאב בגבה נרא' ודאי דאין זה בגדר כאב אף לדברי הפוסקים שסוברים דכאב כמכה דכ"ז במקום מי רגלים ובעת שמטלת מי רגלים שזה הכאב מורה שדם זה בא ממכה שבכליות שמשם יוצא מי רגלים משא"כ בנידון זה שמרגשת כאב בגבה הלא כאב זה אינו מורה על מכה דוקא שגם דרך הוסת להוליד כאב זה וגם כאב האם וכמ"ש בפ' האשה (סג א) חוששת בפי כריס' ובשיפולי מעי' כו' והיינו במקום האם למט' וגם מה שמרגשת דקיר' וסימור בגבה הלא כן דרך הנשים ג"כ בעת וסתן שיארעו להן מקרים האלו אם לא במה שמרגשת כאב לצד גיד הזהב בזה יש לדון דדינ' כמכה למאן דס"ל דכאב דינו כמכ' שהרי אין זה מדרך הנשים בזמן וסתן להיות כאבים במקום הזה אך כבר הסכימו האחרונים להחמיר שלא לסמוך על היתר זה לומר דכאב דינו כמכה ומי יקל ראש נגדם באיסור חמור כזה וגם יש לחלק בין הך דינא דחולי הארין ווינד שכ' הר"ן בתשוב' ונזכר בסי' קצא ובט"ז שם דשם ניכר שהדם הוא ממכה שבכליות שרואה רק קרטין וחצץ שזה מראה שאינו מן המקור לנ"ד שרואה דם גמור ועי' בס' סד"ט (סי' קפז) באריכות שהחמיר בזה וגם כ' שם דכאב בשדרה ודאי דאינו בגדר מכה לכ"ע שכן דרך כאב זה להיות לפני בוא וסתה ג"כ:

י״אומעתה צריכים אנו לחקור בדין המכה וגם בזה יש לחקור בכמה אנפי הא' אפי' אם יש מכה שם כפי שאומרות המילדות אם א"י שדרך הבועות האלו להוציא דם אם יש להתיר בכה"ג והב' אפי' אם נאמר דמהני אם יש לסמוך על עדות הכל אפי' אם אומרות שבודאי מוציאות דם באיסור חמור כזה. והנה כבר נת' שדעת הרמ"א להתיר אם הי' שלא בשעת וסתה אפי' בלא ז"נ וטביל' אבל כבר נת' שבנ"ד אין לסמוך ע"ז כיון שיש ספק אם הוא וסת שני ומלבד זה יש לפקפק עוד די"ל דגם הרמ"א לא הקיל אלא ברואה מ"ת לתלות במכה לענין שא"צ ז"נ וטביל' משום דרוא' מ"ת לא שכיחא ורוב נשים אין רואות מ"ת לכן תולין במצוי יותר היינו לתלות במכה וקצת סמך לזה ממ"ש הרשב"א בתה"א בדין מסמס קועי' דמא דקיי"ל ספק שונרא ספק קניא אימר קני' מחיה כדאי' בפא"ט דה"ט משום דדריסה מילתא אחרית' הוא ולא שכיחא ולכן תולין במצוי וכמ"ש הט"ז בשמו (סי' נד) וע"כ צ"ל דא"א לומר משום דאמרינן חזקה אורח בזמנו בא וע"כ שלא בשעת וסתה לא שכיחא לראות משום דתלינן יותר דזמן ראיית' הוא בזמן וסתה דזה אינו לפי מאי דקיי"ל וסתות דרבנן ומדאוריית' לא אמרינן כלל אורח בזמנו בא וא"כ היאך אפשר להקל שלא בשעת וסתה לתלות במכה וכעין זה מצאתי בסז"ט (סי' קפז) וא"כ בנ"ד דלא שייך לומר דלא שכיחא לראות שלא בשעת וסתה כיון שראת' מעצמה ולא ע"י תשמיש ולמאי דקיי"ל וסתות דרבנן אין לנו להקל לתלות במכה אם א"י שדרכה להוציא ובזה הי' נרא' לתרץ קושית האחרונים שהקשו בהא דאיתא בפ' תינוקות (סו א) ואם יש לה מכה תולה במכת' ואח"כ קאמר ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא דקשה רישא לסיפא דברישא משמע דמן הסתם תולה במכה ובסיפא משמע דצריכה שתדע שמכת' מוציא' דם די"ל דרישא קאי על מ"ש מקודם דמיירי ברוא' מ"ת דבכה"ג תולה במכה מספק אפי' אם א"י שדרכה להוציא דם משום דרואה מ"ת לא שכיחא ואח"כ קאמר סתם דנאמנת אשה כו' אף הרואה שלא מ"ת דבכה"ג צריכ' שתדע שמכתה מוציא' דם[*] דברישא ברואה מ"ת יש לתלות יותר במכה שע"י שהשמש דוחק במכה מוציא דם ויותר יש לתלות בזה משנאמר שבא ע"י תשמיש לבד דלא שכיחא וכעין זה איתא בפא"ט (נא א) שגרונא שכיחא חוט השדרה לא שכיחא כו':

י״ב[הג"ה מבן המחבר וכן משמע קצת מלשון המשנה דהך סיפא מילתא באפי נפש' היא מדאמר ונאמנת אשה לומר כו' ולא אמר ונאמנת לומר כו' משמע דאנשים דעלמא קאי לא על הנז' ברישא ומיירי ברואה מ"ת:]

י״גאכן אם ידוע שבאמת מכה זו באשה שאנו דנין עליה דרכ' להוציא דם ויתברר כן ע"פ המילדות הבקיאות א"כ יצאנו מידי חשש זה ואפי' אם נאמר שמה שרגיל' האשה לראות ביום שני לליבונה בזמן שוה תמיד שיש חשש שמא הוא וסת שני יש לצדד להקל דאע"ג דקיי"ל דבזמן וסתה לא מהני במכה שדרכה להוציא דם אם לא כשמרגשת שעתה הדם יוצא מהמכ' כמ"ש הרמ"א מ"מ בנ"ד יש להקל יותר דדברי הרמ"א הם לקוחים ממ"ש התוס' בפ' כל היד שהבאתי למעלה שכ' כן משום דאל"כ לא תהי' טמא' לעולם וזהו דוקא באשה שידוע שיש לה זמן וסת לראיית דם נדה ממש והוקבע וסת זה קודם שאירע קלקול המכה שבזה שייך לומר כיון שידוע שאז זמן וסת נדתה אם תתלה במכה א"כ לא תהי' טמא' לעולם ועוד שיש חשש שמא דם נדות מעורב בו כמ"ש רש"י שם וכמ"ש ג"כ התוס' שם ד"ה ומר סבר שכתבו שם והלא קודם המכה הוי לה וסת יעו"ש ומוכח מדבריהם שאם לא הי' לה וסת קבוע מקודם לכן רק שעתה התחילה לראות מחמת מכה אף שזה בא לה בזמן שוה תמיד אין בזה חשש שאין לנו לומר שראיית' הוא מחמת וסת זמני רק מחמת מכה שכן טבע מכה זו להוציא דם בזמן מיוחד וא"כ בנ"ד נמי שע"ז עצמו אנו דנין שמה שרגיל' לראות בימי ליבונה אינו דם נדות כלל רק מחמת המכה ולא הוחזק וסת מקודם בזמן זה בלא מכה וי"ל שכך טבע הבועות לשהות ימים עד שמתבשלות להוציא מהם ליחה ודם א"כ ודאי דאין זה חמיר יותר מאשה שאין לה וסת כלל דתולין במכה שדרכה להוציא דם אע"פ שא"י אם עתה יוצא הדם מן המכה וזה פשוט וברור וגם בנ"ד יותר מסתבר לומר שראיות הללו הם מחמת מכה מצד שינוי המראה ושינוי הכאבים שלה שאינם דומים לזמן ראיות וסתה האמיתי וגם ליחות שזבים עם הדם מראים ג"כ שממכה הם באים:

י״דוכ"ז אם הי' ידוע ע"פ עדים כשרים שיש לה מכה שדרכה להוציא דם משא"כ בנ"ד שלא מפי עדים כשרים אנו חיים יש להסתפק אם יש לסמוך עליהם באיסור חמור כזה וספק כרת וגם אם נאמר דנאמנות י"ל דשמא אינם יודעות בבירור רק מצד אומדנא ודרכי חכמת הרפוא' ובכל פרט יש מקום חקירה:

ט״וומידי דברי בעסק זה ראיתי להזכיר מילתא דתמיה לי מה שראיתי בתשובה מעיל צדקה (סי' סט) שכתב לתמוה על הפוסקים שדיברו בענין רואה דם שלא בשעת תשמיש אם לתלות במכה וכ' שלא נמצא בתלמוד מפורש לתלות במכ' אלא ברואה מ"ת משום דלא שכיחא לראות מ"ת ויותר מסתבר שע"י נגיעת אבר במכה בא הדם משא"כ במוצאת דם ע"י בדיקת עד אף בכל מכה המוציא' דם מנלן לתלות במכ' ע"ש שהאריך ולענ"ד דברי הפוסקים יש להם מקור נפתח ממה דאיתא בפ' כל היד (ט"ז א) שמביא בש"ס שם ברייתא הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדת' טהור' כו' ואף שהתוס' פי' שם דמיירי שמרגשת שבא הדם עתה מן המכ' ובכה"ג ודאי דשלא בשעת וסת' תלינן במכ' משא"כ בשעת וסת' חיישינן שמא גם דם נדות מעורב בו וכמ"ש ברש"י שם מ"מ מוכרח דין זה שעכ"פ שלא בשעת וסת' כל שיודעת שמכת' דרכ' להוציא דם לפרקים מותרת אפי' אינה מרגשת עתה שהדם יוצא מן המכ' דהא למאן דס"ל וסתות דאורייתא לא מהני מרגשת ואנו אומרים שמא דם נדות מעורב בו כיון שדרכ' אז לראות דם ולמאן דס"ל וסתות דרבנן אע"ג דרוב דמים מן המקור מ"מ לא חיישינן שמא דם נדות מעורב בו משום דכ"ז דלא חזינן ריעותא מגופ' לא מחזקינן לה בנד' א"כ כ"ש שלא בשעת וסת' דודאי אינ' עלולה לראות דהא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואפי' לגבי טהרות קיי"ל דאשה שיש לה וסת א"צ בדיקה שלא בשעת וסתה א"כ כ"ש דיש לנו לתלות במכה כל שדרכה בודאי להוציא דם לפרקים ולא אמרינן ניזול בתר רוב דמים הבאים מן המקור ומה שהביא ראי' לזה מהא דקיי"ל דם הנמצא בפרוזדור טמא אף דעלי' מקרבא הולכים אחר רוב דמים שבאים מן המקור ובודאי אף שלא בשע' וסת' הדין כן שלא חילקה במשנה דפ' כל היד בין בשעת וסת' לשלא בשעת וסת' אין ראי' זו כלום לענ"ד דש"ה דממנ"פ שלא בשעת וסת' שאינה עלולה לראות כלל גם דם עלי' אינה עלולה לראות וא"כ בודאי יותר מסתבר לילך בתר רוב דמים שבאים מן המקור משנאמר דניזל בתר קורבה דקיי"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב משא"כ באשה שיש לה מכה שדרכה לראות דם ע"י לפרקים וא"כ שלא בשעת וסתה דאינ' עלול' לראות דם נדות בודאי יותר מסתבר לתלות שדם מכה הוא וגם באשה שאין לה וסת כלל כל שיש בה מכה שמוציא' דם לא מיקרי ריעותא בגופה דאם הוא ממכ' הרי הוא כדם מגפתה מאצבע' או משאר אברים א"כ לא אתרעי חזקת טהרת' בהכי והרי קיי"ל כל הנשים בחזקת טהר' לבעליהן אפי' באשה שאין לה וסת רק לטהרת החמירו וכמ"ש הפוסקים ומבואר בסי' קפ"ו ולא דמי לסתם דם הנמצא בפרוזדור דלא תלינן בעליה דאתרעי חזק' האש' בגופ' וזה ברור:

ט״זואחר כותבי זאת ראיתי בתשו' ושב הכהן (סי' לג) שהחמיר הרבה בדינים אלו והשיג שם על הש"ך מ"ש בביאור דברי הרב בהג"ה וכתב להוכיח שדעת הרשב"א אף שמיקל גם בשעת וסת' לתלות במכ' אפי' א"י אם מוציא' דם שר"ל שאינה מרגשת עתה יוצא הדם מן המכ' ושכן פי' הר"מ דברי הרשב"א ודעת מהר"י סג"ל שהתיר באשה שיש לה וסת לתלות במכ' שלא בשעת וסת' היינו שעכ"פ תדע שמכת' מוציא' דם רק שאינ' מרגשת שעת' יוצא דם זה ממכ' ואעפ"כ באשה שאין לה וסת אפי' בכה"ג לא תלינן רק במרגשת שהדם יוצא עתה מן המכ' וכן דעת הרב ובעת וסת' אפי' במרגשת שעת' יוצא דם זה ממכת' ג"כ לא מהני מצד חומרא לחוש לדעת הסוברים וסתות דאורייתא וכיון שכן בנ"ד אפי' אם נאמין להמיילדות ונידון בדבר למכ' שידוע שדרכ' להוציא דם לא מהני כיון שהוכחנו דנ"ד לא עדיפא מאשה שאין לה וסת כלל ובכה"ג בעינן שמרגשת שעת' יוצא הדם מן המכ' אבל לענ"ד אין דבריו מוכרחים כלל להוציא דברי הפוסקים מפשטם ולדחוק בשינויי דחיקי דלפ"ד מ"ש בהגה"ת ש"ד דבעת וסת' אפי' במכה שמוציא' דם אינה תולה ר"ל אפי' מרגשת שעכשיו יוצא דם מן המכ' א"כ למה כ' הטעם משום דאל"כ וכי לעולם לא תהי' טמאה והלא תה"ט כשלא תרגוש וכמ"ש הש"ך גם מ"ש שטעמו שחשש לאותם הסוברים וסתות דאוריי' הוא דחוק ורחוק שלא הזכיר הש"ד סברא זאת כלל וגם למה חשש לזה והלא מוסכם מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דקיי"ל וסתו' דרבנן כמ"ש בכ"מ ואין לדבריו שחר כלל ונ"ל עיקר בביאור דברי הרמ"א כפי' הש"ך בדבריו וכן מוכח מדברי רבינו הגדול בביאורו למעיין שם שפי' דבריו כפשטם כפי' הש"ך שדעת הרשב"א להתיר אפי' בשעת הוסת אפי' א"י אם דרכ' להוציא דם כלל ומ"ש בתשו' הנ"ל להוכיח ממ"ש הרשב"א בהא דמפלת כמין קליפות ושערות דאם לא נימוחו דטהורות שכ' דדוקא אם אין עליהם דם כו' ולמה לא תלינן הדם במכ' שמפלת קליפו' ושערות יעו"ש דבריו דחויים ממילא דלפ"ד עדיפא לי' להקשות עכ"פ על הפוסקים הסוברים דבאין לה וסת או שלא בשעת וסת' דתלינן במכ' אף שאין מרגשת דיוצא מן המכ' א"כ שם בפ' המפלת (כב ב) בעובדא דר' צדוק שאמרו הרופאים אשה זו מכ' יש לה שממנה מפלת קליפות תטיל למים אם נימוחו טמא' כו' למה טמא' אפי' אם הוא דם הרי שפטו שיש לה מכה ולמ' לא תלינן במכ' שדרכה להוציא דם אע"כ דמכה זו שמפלת כמין קליפות אין דרכ' להוציא דם רק קליפות לבד ולכן עשו ניסיון אם נימוחו טמאה ולא תלינן במכ' כיון שאין דרכ' להוציא דם כלל ואף שיש לדחות ראי' זו שכ' די"ל דהרופאים לא שפטו בהאש' מצד ד"א שיש לה מכ' רק מצד הקליפות עצמם שאינו שוה לשאר דם נדות לכן אם נימוחו א"כ אין ידוע כלל שהי' לה מכה מ"מ ראייתו עכ"פ אינו מוכרח ולפמ"ש נדחה ראייתו דכיון שדרכה להטיל רק דם יבש שאינו נימוח וכיון שרואה עמו דם לח ממש מה"ת נתלה במכה וזה ברור:

י״זגם מ"ש שם להביא ראי' מדברי הש"ד שבשעת וסתה אפי' מרגשת שיוצא דם מהמכ' טמא ושלא בשעת וסתה בעינן שמרגשת כו' ממ"ש אשה שיש לה מכה באותו מקום וא"י אם המכ' מוציא' דם אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה וא"י לתלות במכה ואם יודעת שבא מן המכה טהורה שתולה במכה אבל בשע' וסתה אע"פ שיודעת כו' יעו"ש והמעיין בצדק יראה שדברי הש"ד מורים להיפוך ומ"ש ואם יודעת שבא מן המכה כו' כוונתו להוציא ממ"ש תחי' אם מרגשת שבא מן הרחם כו' ר"ל שיודעת שבא מן הרחם שלא ממקום שהמכה בו וע"ז סיים בדבריו אבל אם יודעת שבא מן המכה ר"ל ממקום שהמכ' שם וכן מוכח ממ"ש ותולה במכ' כו' ועיקר דבריו נובעים מדברי סה"ת שכ' ג"כ כלשון הש"ד והוא כתב שם במכ' שא"י אם מוציא' דם וע"ז כתב לחלק דדוקא אם יודעת שבא מן הרחם כו' והוא הדין שכתב הרמ"א בהג"ה שם שאם יש לה ספק אם בא הדם מן המקור או מן הצדדים שכ' להתיר משום ס"ס ע"ש בביאורי הגר"א מווילנא ז"ל שכ' דדברי הרב אלו מקורם מדברי סה"ת וא"כ גם הש"ד שכ' כלשון הזה מתפרשים דבריו כן רק שהוא החמיר דבעינן שיודעת שבא מן המכה והוא פי' דברי סה"ת דבעינן שיודעת שבא מן המכ' אבל א"צ שתרגיש שעתה יוצא הדם מן המכ' וזה ברור בכוונתו וגם ממ"ש ותולה במכ' מוכרח לפרש כן דאינה מרגשת שבא מן המכה:

י״חואחר שנתבאר שאין לסמוך על אמירת הנשים האלה שיש לה מכה שדרכ' להוציא דם עתה יש לחקור אם יש לסמוך על אמירת האשה בעצמ' במה שאומרת שמרגשת שהדם שהיא רואה במראות הנ"ל מיום שני לליבונה אינו ממקום שדם נדות בא לה בשעת וסת' כ"א מצד אחוריה לבית הרחם אם יש בזה כדאי למצוא היתיר בנ"ד, דהנ' בש"ס פ' תינוקות (פ"ו א') איתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שמשם הדם יוצא משמע לכאור' דסומכים על דבריה במה שמרגשת בעצמ' שיש לה מכה מוציא' דם ובמהרי"ו הוסיף עוד שאפי' בלא מכה אם אומרת ברי לי שאין דם זה מן המקור נאמנת ובאמת דברי מהרי"ו צ"ע מנלי' זה וכבר תמה בס' מנ"י על הרמ"א שהביא דבריו בסתם שגם מהרי"ו לא היתר בהחלט מטעם זה לחוד רק בצירוף עוד טעמים אחרים וגם בתשו' פנ"י השיג על הרב בזה ובס' סד"ט הביא דבריהם בקוצר שבאם יש עוד צדדים להתיר סומכים ע"ז באומרת ברי לי ומדברי הש"ס הנ"ל אין הכרח לדבריו די"ל דכוונת הש"ס הוא שאומרת שבדק' א"ע באותו מקום והרגיש' במשמוש ידי' שיש שם מכה המוציא' דם כגון שאומרת בצדדים ובכל מקום שדוחקת את אצבעה ומשמשת בצדדים במקום המכה מוצאת דם וע"ז נאמנת שלא תצטרך בדיקת שפופרת שהתור' נתנ' בזה נאמנות לנשים כמ"ש וספרה לה אבל בלא שום מכ' היאך נסמוך על דבריה שאומרת שברי לה שהדם אינו מן המקור וכי עיניה תמיד במקור ואולי נטף הדם מן המקור למטה בבית החיצון ובצדדים ומשם בא אח"כ למטה והא דלא הרגישה תחי' שנפתח מקור' אולי הי' בעת שהיית' ישינה או שסברה הרגשת עד או מי רגלים הוא ומכ"ש לפמ"ש הרשב"א בתה"א שמ"ש בש"ס ונאמנת כו' שממנה הדם יוצא א"צ שתאמר כן אלא סיום לשון הש"ס הוא שאנו אומרים שמן המכ' יוצא הדם והוכיחו כן שבתוספתא לא נזכר הנך תיבות שממנה הדם יוצא א"כ שפיר י"ל דנאמנת רק לומר שיש לה מכ' שבזה כל הנשים בקיאות במשמוש ידים משא"כ לומר שתהי' נאמנת לומר שבלא שום מכה שברי לה שדם זה אינו מן המקור והלא רוב דמים מן המקור ושורפים על ספיקו תרומה וקדשים:

י״טוהיה נ"ל לכאורה דגם מהרי"ו לא כתב זה רק לענין רואה מ"ת שלא להחזיקנה בכך ברואה מ"ת ומפרש כן דברי הש"ס דמ"ש ונאמנת אשה כו' קאי על מ"ש החיל' ברואה מ"ת דכיון דוסתות דרבנן בכה"ג נשים נאמנות באיסור דרבנן משא"כ לענין טהר' וספירת ז"נ וטבילה לא מהני נאמנו' דידה אבל כבר כתבתי שאין לחלק בין הנושאים בדינא דגמרא דכיון דע"כ לענין ספירת ז"נ וטביל' מחזקינן אנו לדם נדות גם לענין רואה מ"ת מחזקינן לה כן אך אפשר ליישב דבריו בדוחק ולומר דהטעם כמ"ש למעלה משום דרואה מ"ת לא שכיחא כלל לכן בנ"ד תלינן דמסתמא האמת עמה שיש לה מכה ונאמנת גם לענין דא"צ ז"נ וטבילה ומ"מ בגוונא שכתב מהרי"ו סתם בלא שום מכה לומר דנאמנת שאינו מן המקור קשה מאוד לומר כן והנה הרשב"א בחי' כ' טעם לדברי הש"ס דלכך נאמנת אשה לומר מכה יש לי כו' משום דהתור' האמינתה דכתיב וספר' לה לעצמה כו' והתוס' ר"פ האשה רבה (פ"ח א) כתבו דלכך נאמנת משום דלא איקרי אתחזק איסורא דאינה מוחזקת ברואה כל ימיה וכל אשה עומדת שיפסקו דמיה ובידה לטבול כהוגן ולפ"ז י"ל דדווקא בהא דנז' בש"ס ברואה דם מ"ת די"ל דלא מיקרי אתחזק איסורא דהרי אם נאמר דדם זה ממכ' הוא מעולם לא הוחזקה זו ברוא' מ"ת ולכך נאמנת אבל בנ"ד שנתקלקלה בימי ליבונה בעת ספירת ז"נ שלה דהוחזקה כבר בטומאה בחזקה דדינא ואין זה דומה למה שמאמינים לה שפסקו ימי ראייתה וספירת ז"נ שלה שכן דרך כל אשה שפוסק' מלראות משא"כ בנ"ד שאין דרך נשים להיות להן מכה באותו מקום מנלן דנאמנת והרי במקום דאתחזק איסורא אפי' ע"א כשר אינו נאמן וכ"ש אשה ובפרט באיסור תור' אם לא באופן שכתבתי למעלה שתתנהג לטבול תיכף אחר ז' ימים הראשונים וגם בזה איכא עיקולי ופשורי ודבר חדש הוא לא מצינו כעין זה בפוסקים מאחר שכבר נעלו בפנינו השער בפתחי נדה וכל הנשים בספק זיבות שווינהו וגם יוכל הדבר לבוא לידי מכשול ולומר שא"צ ספירת ז"נ רק טבילת נדה לחוד:

כ׳ואפשר הי' לי לומר למצוא צד היתר בנ"ד שהאשה הזאת נבדקת ע"פ שתים מילדות זו שלא בפני זו אם הי' בדרך מסל"ת שלא ידעו שתלוי בזה איסור והיתר לבעל' וגם שלא יאמרו זה דרך השער' ואומד דעתם רק בדבר ברור ע"י משמוש והרגשה ממה דאיתא בפ"ג דגיטין (יח ב) רב פפא כי הוה אתי לידי' שטרא פרסאה הוי מקרי לי' לשני פרסיים זה שלא בפני זה במסל"ת ומגבי בי' ממשעבדי והרי אף להוציא ממון דהוי בעינן שני עדים כשרים מדינא הי' סמכינן להוציא כ"ש בנ"ד ועיקר הטעם דבדבר הדומה וניכר שהוא אמת בכה"ג לא בעינן עדות גמור' וכמ"ש התוס' ר"פ האשה רבה (פח א) ד"ה מתוך חומר כו' דאין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה דבר הגון להאמין כו' יעו"ש וכן מצינו בכ"מ וא"כ בנ"ד נמי הכי הוא אם עדות המיילדות הוא שלא בדרך אומדנא והשער' וכיונו שניהם דבריהם זה שלא בפני זה ניכרים הדברים שדבריהם אמת ובצירוף דברי האשה שאומרת שמרגשת כאב ושינוי באותו מקום ממש שאומרות המילדות הי' נראה קצת לסמוך ע"ז ולדון אותה כמכה שדרכ' להוציא דם ואם אפשר הדבר לבדוק ע"י ישראלית בקיאות אם יש לה מכה באותו מקום יותר טוב:

כ״אאמנם לדינא לא מצאתי תרופה לאשה זאת אפי' אם נחזיק דבריהם אמת אפי' ידוע לכל שמכת' מוציא' דם דהא קיי"ל דבג' ימים ראשונים לספירת ז"נ אין תולין בשום דבר וכמ"ש (סי' קצ סעיף מא וסי' קצו סעיף ט) ואפי' לדעת הד"מ שהביא הש"ך (שם ס"ק יג) שדעתו להקל לתלות במכה שידוע שמוציא' דם בג' ימים הראשונים הרי כ' בפי' שהטעם הוא משום דכתמים דרבנן לכך תולין ודימה זה להא דסי' קפז דתולה במכה שדרכ' להוציא דם משום דווסתות דרבנן יעו"ש וא"כ בנ"ד שרואה דם ממש גם הרב מודה דלא תלינן בשום דבר דהא זה פשוט דצריכ' לספור ז"נ מדם ואיזו נקיים הוא שרואה דם. והרי מפורש בתוספתא דנגעים ספק נגעים להקל עד שלא נזקק לטומא' משנזקק לטומא' ספיקו להחמיר ומכ"ש שהש"ך שם השיג על הרב שאפי' בכתמים דרבנן אין תולין בג' מים הראשונים אפי' במכה שידוע שמוציא' דם ועיין בס' סד"ט (סי' קצו) באריכות שדעתו שאין לתלות ברואה ממש תוך ז"נ אפי' במכה שידוע שמוציא' דם אפי' לאחר ג' ימים הראשונים משום דבעינן סיפורים לפנינו. וכ' גם כן בשם הגאון ח"צ וסיים שם דאפי' במקום שיש חשש גירושין אין להקל בזה משום שלום שבין איש לאשתו ואף שמדברי כל תשובות האחרונים בכ"מ משמע שתולין במכה אפי' תוך ז"נ מ"מ בג' ימים הראשונים מבואר מדבריהם שאין תולין כלל אפי' במכה שידוע שמוציא' דם, ומ"מ נראה דגוף דין זה שהמציאו האחרונים דאין תולין במכה בג' ימים ראשונים אפי' במכה שמוציא' דם אם הי' דרך ראי' הוא חומרא בעלמא ובאמת כבר הוכיח בד"מ מהא דבשעת וסת' תולה ובש"ך שדחה דבריו דש"ה בג' ימים ראשונים של ימי ספיר' דהוחזק מעיינה פתוח, דבריו תמוהים לענ"ד דהא בפי' איתא במשנ' כל אחד עשר יום בחזקת טהר' ומפרש הש"ס לומר שא"צ בדיק' הרי דמוכח דגם בג' ימים הראשונים הדין כן אף שכבר הית' נדה כל הז' ימים והרי בשעת וסתה דלכ"ע צריכ' בדיק' תולין במכה א"כ מוכח דאז הוחזק' יותר להיות מעיינ' פתוח כיון דצריכ' בדיק' א"כ כ"ש בג' ימים ראשונים של ספירת ז"נ וכבר כתבתי למעל' דבימי ליבונ' יש לה חזקת הגוף דעדיפא מחזקה דדינא דטמא' משום נדה גם בספר כרו"פ (סי' קצו) דחה דין זה מהלכ' ומ"ש בס' סד"ט דלא מיקרי סיפורים לפנינו לא ידעתי מנלי' דבשביל זה יבטל ספירת ז"נ שלה כיון שידוע שמכתה מוציא' דם בודאי לא גרע מאלו לא בדקה כלל תוך ז"נ שלה רק ביום ראשון ואחרון מיקרי סיפורים לפנינו כמפורש בש"ס ועכ"פ כיון שכבר החמירו האחרונים בזה אם לא במקום שא"א לה להטהר לבעל' בשום אופן א"כ בנ"ד שעכ"פ יש ימי טהר' לאשה זאת רק שימי טהר' שלה מועטים ואין כאן שעת הדחק גדול כל כך ודאי דאין להקל בג' ימים הראשונים אך אם האשה בימי נדת' אינ' רואה כל הימים רק ב' או ג' ימים וממתנת לספור ז"נ עד. יום ו' לראיית' כדין משום חשש פליטה וספיק' דבהשמ"ש באופן שיש ג' ימים נקיים בודאי עד יום שנתקלקלה בימי ליבונ' בזה יש להקל דבזה לא שייך לומר דהוחזק מעיינה פתוח כיון שכבר הפסיק' לראות ג' ימים באופן שתבדוק עצמה עכ"פ בימי נדותה ביום שפוסקת מלראות כבדיק' שבודקת בעת הפסק טהרת' קודם ספירת ז"נ וכעין זה כתב להתיר בספר סד"ט (סי' קץ ס"ק עד) בשם המנ"י וגם בתשוב' צ"צ (סי' סה) ראיתי כעין זה:

כ״בולרווחא דמילתא הי' נרא' שהאשה הזאת תנהוג לעשות הבדיק' שהזכיר הגאון בעל נו"ב (סי' ס) היינו שבתחילת ספירת ז"נ שלה קודם שתתחיל להרגיש בכאב המורגל לה תכניס מוך נקי בעומק הרחם סמוך למקום דישה עד פי הרחם וישאר המוך שם ב' ימים בערך עד שיגיע יום הכאב ואז תבדוק ע"י עד והמוך ישאר עדיין שם בעומק ואם תמצא דם על העד והמוך תוציא אח"כ ויהי' נקי אז ראי' שדם זה שרואה אינו מן המקור רק ממכה שבצדדים למטה וגם תנהוג א"ע לטבול אחר נדת' כמש"ל באופן שתצא מכלל ודאי איסור תורה ואף גם בכה"ג יש לפקפק הרבה כיון שבאמת יכול' האשה להטהר לבעלה איזה ימים ובכה"ג לא מצינו בתשובת האחרונים שטרחו למצוא צדדים להקל כי אם באשה שא"י להטהר כלל לבעל' מחמת חשש עיגון. ובענין מה שדם ראיית' בימי ליבון משונה מדם וסת' בודאי אין בזה כדאי לסמוך ע"ז בלבד להתיר שכל מרא' אודם טמא הוא ושינוי המרא' בדמים. בא מצד שינוי בגופה לפי ענין התחלפות בריאות' ואזלי לפי מה שרוא' בימי ליבון שאין נשים רגילות בכך הוא מצד שינוי שהי' לה בבריאות גופ' ולכן הדם בימים האלו משונ' במראית' ומה שרוא' עמה ליחות לבנות אין בזה ראי' שדם מכה הוא כדמוכח מתשוב' רמ"א שהובא בקיצר בט"ז (סי' קצא) ונידון מ"ש מע"ל שיש לה שבר בגופה לא ביאר מעכ"ת מהות השבר ועניינו שיש ב' מיני שבירות שקורין פאר פאהל או שבירת המעיים או שבירת האם ובכל א' יש אריכות דברים ופלפול גדול בדברי הפוסקים ולא יכולתי לבאר דבר זה עד שיכתוב מע"ל הדבר באורך ואם מן הצורך לזה יכתוב כ"ת על בורי' ונחכם בדבר. סיומא דפיסקא בקשתי ממעכ"ת שאל יסמוך עלי בהתירא דהאי איתתא אם לא כשיסכימו עמי עוד שני גדולים מפורסמים בהורא' ואז אהי' סניף להם בהורא' זו ובזה אקצר ואו"ש לכבודו כנפשו ונפש דו"ש יצחק אייזיק חופ"ק טיקטין יע"א: