בנין עולם, יורה דעה ל״הBinyan Olam, Yoreh De'ah 35

א׳בעזה"ש יום א' ח' תמוז תר"א לפ"ק טיקטין יע"א:

ב׳שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג חו"ב ומפורסם אי"א מרבים מוהר"ר שמואל צבי הירש נ"י מפרוזינא:

ג׳בדבר שאלתו בעובדא דמחניכם באשה שמסולקת דמים שמרגשת כאב גדול ערך כמה שבועות וגם היא מרגשת שנפלו מעי' למטה ובשעת הכאב מרגשת דבר לח בבית החיצון ובודקת עצמה ומצאת על העד כמין ליח' ובתוכ' מרא' נוטה לאודם ואינה יכול' לטהר עצמה לבעל' וכבר עשתה הבדיק' שהזכיר רמ"א (סי' קצא) אך שנמצא על המוך ג"כ כמין מראה אודם ועל העד הי' נקי והאריך מעכ"ת למצוא היתר לאשה זאת. הנה שאלה זאת כבר הרבו כל התשובות מגדולי האחרונים לדבר מזה והרבה ימצא המעיין צדדים לאיסור ולהיתר וכל דרך איש ישר בעיניו להכריע לפי דעתו אך בודאי למעשה צ"ע באיסור חמור כזה על מי לסמוך. והנה שחקר מעכ"ת מתחיל' להתיר מטעם דכאב כמכה ובשלא בשעת וסת' תלינן בי' אפי' היכא דאין מכתה מוציא' דם ואע"פ שהש"ך הסכים דאין זה רק לענין רואה דם מ"ת שלא תתעגן כל ימי' בזה הקילו משא"כ לענין ספירת ז"נ ולפ"ז בנ"ד דיש ג"כ חשש עיגון יש להתיר כן הם תוכן דברי כ"ת וזה ודאי אינו מתרי טעמא חדא שאפי' לדברי מע"ל אין כאן עיגון כלל כל שיש לה היתר אפי' באריכות הזמן כמ"ש מע"ל בעצמו שמקרה זו אין לה אלא בימי עיבור' לבד שאין זה דומה לרוא' דם מ"ת שתהי' אסור' לעולם לבעל' ועוד דהרי עיקר הטעם הוא דלענין רואה דם מ"ת דהוה רק חשש וסת דהוא מדרבנן בזה הקילו משא"כ לענין ספירת ז"נ דהוה דאוריית' ח"ו להתיר מטעם עיגון דגם הש"ך כוונתו כן וכמ"ש כ"ת בעצמו בשם הנו"ב ומ"ש כ"ת לתרץ קושית הגאון נ"ב על מה דמחלק המרדכי בין שעת וסת' לשלא בשעת וסתה דהא וסתות דרבנן וא"כ מן התור' אין נפ"מ בזה ולכך כ' הש"ך דרק לענין רואה מ"ת מחלקינן בזה דגם זה הוא מדרבנן דטעם רואה מ"ת הוא משום וסת וא"כ בנ"ד דהיא מעוברת ובחזקת מסולקת דמים יותר משלא בשעת וסתה לכך גם לענין ז"נ מקילין שלא בשעת וסתה עכת"ד כ"ת. ולא ידעתי מה הועיל בזה דעכ"פ כיון דמדאוריית' לא אמרינן הך חזקה דאורח בזמנו בא א"כ אין שום חילוק בין שעת וסת' לשלא בשעת וסתה ומ"ש הגאון בעל נ"ב בישוב קושי' זו לתרץ עפמ"ש בפ' השולח דמסיק הש"ס לחלק בין שמא מת לשמא ימות דלשמא ימות חיישינן וכמו כן בנ"ד לאחר שעבר הוסת לא אמרינן דוסתות דרבנן דשמא ראתה לא אמרינן אבל וסת עונה שקודם הזמן הוא דאוריית' דשמא תראה חיישינן ולענ"ד צ"ע דהא בפ"ב דנדה (טז א) איתא התם דר"מ ס"ל וסתות דאוריי' ור"מ ס"ל דאפי' לשמא ימות לא חיישינן כדמוכח בפ' כל הגט (כז ב) לרבא שם דמסיק לשמא מת לא חיישינן ושמא ימות תנאי היא וא"כ ע"כ דאין הטעם משום דמוקמינן חזקת טהר' דאשה לגבי חזקה דאורח בזמנו בא וא"כ אמאי ס"ל וסתות דאוריי' וע"כ צ"ל דבהכי פליגי דמאן דס"ל וסתות דאוריי' היינו דאמרינן דהך חזקה טובה היא דודאי יבוא האורח בזמנו ועדיף מחזקת טהר' דאשה דהך חזקה גריעא הוא דכל אשה עלולה לראות משא"כ חזקה דאורח בזמנו בא ומאן דס"ל וסתות דרבנן ס"ל דאין זו חזקה כלל דהרבה פעמים משנית וסתה גם נראה דאין לדחות חששא דשמא תראה לשמא ימות דשאני מיתה שאין זה אלא פעם אחת דאע"ג דכל הילודים למות מ"מ אין זה דבר מתמיד באדם וימים שהוא חי מרובים מאוד על היום שמת בו ואותו יום שמת בו הוא בגדר מיעוט שאינו מצוי ולכן לא חיישינן לי' משא"כ בוסת דנדות שמצוי הרבה ועוד דשאני מית' דאין לו יום קבוע לכך משא"כ בוסת דקבוע לה אותו יום דמסתמא אמרינן דבזמנו בא דהא אשה שאין לה וסת קבוע לכ"ע לא חיישינן לי' מדאוריי' ולפ"ד הגאון הנ"ל דמדמה לי' לשמא ימות א"כ אמאי קיי"ל דאשה שאין לה וסת מותרת לבעלה בלי בדיקה והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהר' א"כ קשיא יותר דהא אפי' במיתה שאינו אלא פעם אחת חיישינן לי' ואסור' לאכול בתרומ' באומר ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה וע"כ צ"ל דאין כל הענינים שוים כלל:

ד׳[הג"ה ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק (פ"ט מה' מעשר ה"א) בהא דתנא ה"ז גיטך שעה אחת קודם כו' דאסורה לאכול בתרומה מיד וע"כ צ"ל דס"ל כמסקנא דרבא דמתרץ שם ומחלק בין שמא מת לשמא ימות דשמא ימות תנאי היא היינו מחלוקת ר"מ ור"י בלוקח יין וע"כ דמפרש דעיקר טעמו דר"י הוא משום דחיישינן שמא יבקע הנוד ואין הטעם משום ברירה ושם (פ"ז ה"א) כתב מי שהי' לו כו' ואין אומרים זה שהניח בסוף כו' הרי שמפרש הטעם משום ברירה וא"כ ע"כ ס"ל דלא גזרינן שמא ימות וע"כ צריך לדחוק דבאמת ס"ל דלא קיי"ל כרבא דהוא אזיל לשיטתו שם בפ' כל הגט (כה ב) דלא מחלק בברירה בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וס"ל טעמא דר"ש ור"י שם משום שמא יבקע הנוד אבל אנן ס"ל כמסקנא דפ' משילין דבדאוריי' אין ברירה וא"כ טעמא דר"י ור"ש בהא דהלוקח יין משום ברירה ולא חיישינן שמא יבקע הנוד משום דאפשר דמסר לי' לשומר משא"כ במיתה שפיר חיישינן לי' והיינו היכא דאפשר כמו שמתרץ הש"ס שם מגט אתרומה ובזה מחלקינן בין שמא מת לשמא ימות משא"כ היכא דלא אפשר ודוק:]

ה׳וגם מ"ש הגאון ה"ל בטעם החילוק משום החזקה דאם נאמר שמא מת ע"כ אתה מוצאו מחזקת חי משא"כ בשמא ימות וכן בהא דשמא תראה לא נרא' לענ"ד דמה בכך הא עיקר האיסור בתרומ' הוא שמא אותה רגע שתאכל היא השעה הסמוכה למיתה וא"כ ע"כ שתאמר שבשעה אח"כ יצא מחזקת חי א"כ אין נ"מ כלל דגם בזה אמרינן אוקמי' אחזק' קמייתא שאין זו השעה שקודם מותו וא"כ כמו כן בהא דשמא תראה לענין פרישת העונה אמרינן ג"כ אוקמי' אחזק' ואין זה עונה הסמוכה לשעת הראי' ואדרבא גרע מהא דתרומ' דשם עכ"פ האיסור בשעה אחת קודם מותו חל על השע' בעצמו שבזה לא שייך לומר דחזקת חיים מגרע לה משא"כ בפרישת עונה דעיקר מה שאמרה תורה לפרוש סמוך לוסתה הוא מחשש שמא בעת תשמיש תראה א"כ ע"כ תאמר שבעת שאנו דנין עליה יוצאת מחזקתה ולכן ודאי דמוקמינן לה מדאורייתא בחזקת טהרה:

ו׳ולכן נלע"ד עיקר דפלוגתא דתנאי ואמוראי בוסתות אי הוה דאורייתא או דרבנן ודאי דקאי על מ"ש והזרתם את בני ישראל וגו' אזהרה כו' אי הוה מדאוריי' ודרש' גמורה או אסמכתא בעלמא דלפי שיטת הנוב"י צ"ע מה שייך כאן לומר דהוא מדאוריי' לאחר שעבר הוסת והיכא רמיזא בתור' ולפמ"ש א"ש וכמ"ש הרשב"א באמת דמאן דס"ל וסתו' דרבנן ס"ל דקרא אסמכתא בעלמא והיינו מאן דס"ל דאוריי' ודרשה גמור' הוא הטעם משום דבג' זימני הוי חזק' כמו בשור המועד דגילת' התור' דמוחזק בג' פעמים ובכ"מ בש"ס מדמין וסתות לשור המועד וכיון שהיא רגילה לראות באותו יום כודאי דמי דחזק' כודאי בכ"מ ומאן דס"ל וסתו' דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ס"ל דאין זו חזקה ברורה דאין העונות והזמנים שווים דכמה פעמים דרכה של אשה לשנות וסתה לפי המקרים שנולדים בבריאת גופה ולפי הזמן וכיון שכן מדאוריי' מוקמינן ליה אחזקת טהר':

ז׳והיה נלע"ד ליישב שיטת המרדכי ע"פ מה שנקדים שדבר זה במחלוקת שנויה ב' שיטות של הרא"ה בבדה"ב והרשב"א במשמרת הבית (בית ה' שער ב) דהרא"ה כתב שם לפרש מחלקותם בוסתות דלמ"ד דאוריי' מחזקינן לה כודאי דאמרינן דודאי חזאי ומאן דס"ל דרבנן לא מחזיק לה בודאי אלא בספק ואם בדקה א"ע בתוך זמן שהיא רגילה לראות ומצאה טמאה הרי היא טמא' ואם טהורה טהורה יעו"ש ונלע"ד לבאר דבריו במ"ש במ"א באריכות בענין חזק' דהשתא וחזקה דמעיקרא דקיי"ל חזקה דהשתא גריעא מחזקה דמעיקרא דהא דקיי"ל כל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא חומרא לקדשים אך אם חזקה דמעיקרא אתרעי אזלינן בתר חזקה דהשתא כדמוכח בפ"י יוחסין (פ"א א) בהא דקידשה אביה כו' ולכך שעת הוסת שאז היא בספק אם רואה בו למ"ד וסתות דרבנן אתרעי חזקת טהרתה עכ"פ ולכך אזלינן בתר חזקה דהשתא ולכך אם בדקה עצמה ומצאה טמאה טמאה טהורה טהורה. אבל למ"ד וסתות דאוריי' כודאי ראתה דמיא ולכך אפי' בדק' עצמה ומצאה טהורה לאחר זמן ג"כ טמאה דחזקה דאורח בזמנו בא דחזקה דמעיקרא עדיפא טפי ולשיטתו קרא דוהזרתם וגו' גם למ"ד וסתות דרבנן הוא והיינו לאחר העת שרגילה לראות עד סוף העונה אבל לפני' כיון שגם ברגע שרגילה אינו אלא ספק א"כ מנין לנו לעשות משמרת לאסור בזמן מוקדם לו ע"ש ושיטת הרשב"א שם דלמ"ד וסתות דרבנן גם בשעת הוסת ממש הוא דרבנן וא"כ ע"כ דלאו לספק איסור שקול משוינן לי' אלא מן התור' אין חוששים לו כלל אפי' בתורת ספק כיון שיש לה חזקת טהרה ולדידי' אפי' שעת הווסת ממש א"צ לפרוש מן התור' וכמ"ש באמת במשמר' הבית שם (ודלא כהרב בעל בינת אדם בפתיחה לבית הנשים יעו"ש וכתבתי במ"א בתשוב' באריכות) ולפמ"ש מבואר לנו דגם למ"ד ווסתות דרבנן בשעת וסת ע"כ אתרעי חזקת טהרה דידה כיון דמחזקינן לי' בספק השקול ואסורה מדאוריי' לשיטת הרא"ה משא"כ לשיטת הרשב"א גם בעת הוסת עומדת בחזק' טהרת' מן התור' למ"ד וסתות דרבנן וא"כ י"ל דהמרדכי ס"ל כשיטת הרא"ה ולכך שפיר ס"ל דתולה במכתה באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה דעכ"פ חזינן דמן התורה יותר רגילה לראות אז משלא בשעת וסתה דאז מהני חזקת טהרה דידה ולכן ברואה מ"ת דהא גופה מה שאסורה לבעלה הוא מדרבנן מחשש וסת ראו להקל יותר משאין לה וסת כלל דעכ"פ יש לנו לומר דהדם בא מחמת מכה אף דרוב דמים באים מן המקור משנאמר דהייתה מחמת מיעך תשמיש דגם זה נגד הרוב דרוב נשים אין רואות מ"ת וגם הזמן מסייע לה דאז אינה רגילה לראות כלל:

ח׳ומה שהקשה בתשוב' ברית אברהם (חיו"ד סי' מו) למה קיי"ל בכתמים דאשה שלא הגיע שעת וסתה אינה תולה באשה שהגיע שעת וסתה כמ"ש התוס' (סי' ב) לק"מ לפמ"ש דלפי שיטת הרא"ה ג"כ כל שעבר זמן הוסת ומצאתה טהורה מהני חזקה דהשתא להחזיקה בטהרה גם בשעת הוסת וכודאי טהורה היא אז למפרע א"כ לא שייך לתלות בו וא"כ לפ"ז יוצא לנו דין חדש לפי שיטה זו דאם אותה שהי' וסת ועבר זמן וסתה ולא בדקה כלל דשפיר יש לנו לומר דתולה בה כיון דעומדת בספק דאוריי' לראות אז אם לא שנאמר כיון דסתם אשה מרגשת בעצמה וכיון שלא הרגישה אז יצתה למפרע מחזקתה וא"כ יש לחלק אם יש לתלות שהרגישה ולא מסקה אדעתה שהשתינה די"ל אולי סברה הרגש' מי רגלים הוה או שבדקה עצמ' ונאבד העד וכדומ' דאז שפיר יכולה לתלו' בו ומלבד זה י"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הרשב"א דלמ"ד וסתו' דרבנן גם בשע' הוסת מדאוריי' לא באמרינן דאורח בזמנו בא וכמ"ש והמרדכי באמת לא ס"ל כהתוס' בזה:

ט׳גם י"ל דהמרדכי לשיטתו אזיל דס"ל דמאי דקיי"ל באשה שיש לה וסת דאם עבר הוסת ובדקה ומצאה טהור' דטהור' היינו דווקא באם בדקה עצמ' כשיעור וסת אבל לאח"כ אפי' בדקה ומצאה טהור' היא טמאה ופסק כר' זירא בש"ס וס"ל דבזה העמידו דבריהם כאלו הוא דאורייתא ממש והביאו דעתו הפוסקים הב"ח והש"ך (סי' קפג) יעו"ש וא"כ ע"כ דס"ל דאפי' למאי דקיי"ל וסתות דרבנן מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואדרבא החמירו בספיקו לעשותו כודאי דאפי' בדקה אחר שיעור וסת ומצאה טהור' חזקה דהשתא להחזיק' לטהור' אף דגם חזקה דמעיקרא מסייע לה:

י׳אמנם מאי דקשה לי טובא בזה דהא ברואה מ"ת מאי דאסורה לבעלה הוא מטעם וסת דאמרינן זהו וסתה לראות מ"ת וכיון שכן למ"ד וסתות דרבנן אף אי אמרינן דהוה כספק כשיטת הרא"ה שזכרנו א"כ מנין לנו לתלו' ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה במכה יותר משאין לה וסת כלל דאין לומר דהטעם משום דאינה עלולה לראות שלא בשעת וסתה דמסולקת דמים דהא השתא אם נאמר דהתשמיש גורם לה הוי שעת הוסת ממש ואז עלולה לראות וכספק דמיא וא"כ קשה אפי' אם נאמר דוסתות דאורייתא א"כ ברואה מ"ת ג"כ הוי דאורייתא וא"כ למה לנו לתלו' יותר במכה מטעם שהוא שלא בשעת וסתה למה עדיף האי וסת דימים מוסת דגופה דע"י תשמיש ואף דלא נעקר וסת הימים מ"מ הוי כאשה שקבע' ב' וסתות דאסורה וחוששת לשניהם ולכן הי' נלע"ד דהטעם בזה דכיון דכל זמן שלא ראתה ג"פ מ"ת עדיין לא נקבע לה וסת וכיון דיש לה מכה ודאי דבשני פעמים הראשונים תולים במכ' כיון שלא נעקר וסת הימים שלה והשני דגופה לא הוחזק וע"כ צ"ל דתולין במכה לכן שוב אף שראתה פעם ג' מ"ת לא מצטרפי לב"פ הראשונים כיון שכבר החזקנו הדם שהוא מחמת מכה וא"כ יוצא לנו דין חדש אם בשני פעמים הראשונים לא הי' לה מכה עדיין ולא הרגישה במכה בגופה עד פעם ג' שאז ודאי דגם המרדכי מודה דגם ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה אין תולין במכה אם א"י שמכת' מוציאה דם ולפמ"ש יש לתרץ דברי הט"ז מה שתמה עליו בס' סדרי טהרה במ"ש על דברי מהרי"ל בתשובה שלא רצה להקל כההיא תשובה לפי שההיא תשוב' ס"ל וסתות דרבנן והוא חושש למ"ד וסתו' דאוריי' וכ' ע"ז בס' סד"ט שדבריו אין להם שחר דאדרבא איפכא מסתברא דזה קיל טפי דיותר יש לתלות בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת וסת אבל לפמ"ש דבריו ישרים ונכונים דאי מחמת וסת אתינן עלי' הרי גם מה שרואה מ"ת משום וסת הוא ומאי חזית דאזלת בתר וסת הימים טפי וכיון דבין כך ובין כך הוי דאורייתא אין להקל כ"כ משא"כ אם נאמר וסתות דרבנן ב"כ וב"כ יצאנו מידי איסור תורה לפיכך יש לנו להקל יותר ולסמוך על הסברא שכתבנו דיש לתלו' בוסת הימים יותר מהטעם דבשני פעמים הראשונים הי' ג"כ מחמת מכה אבל אם נאמר דוסתות דאוריי' דהוי ממש ספק דאוריי' דלא ידעינן בתר איזה וסת נלך אין להקל מטעם סברא הנ"ל:

י״אולפי מ"ש נראה לפשוט מה שנסתפק בסדרי טהרה (ס"ק יד) במ"ש הרמ"א דבאשה שיש לה וסת ושמשה שלא בשע' וסתה ג"כ וראתה מ"ת דתלינן במכה אף שא"י אם מכתה מוציאה דם אם עבר עלי' שעת הוסת ולא בדקה מה דינה דמאי דקיי"ל אם עבר שעת הוסת דהיא בחזקת טהר' היינו היכא דבדקה עצמ' ומצאתה טהורה אבל זו שלא בדקה עצמה אח"כ י"ל דכבר ראתה בשעת הוסת כו' ולפי מ"ש לשיטת הרא"ה ג"כ דס"ל למאן דס"ל וסתות דרבנן מ"מ כל זמן שלא בדקה אח"כ היא בספק אם ראתה בשעת הוסת אלא דאם בדקה עצמ' אח"כ ומצאתה טהור' הוא דמחזקת אותה בחזקת טהר' למפרע בשעת הוסת א"כ גם כאן שייך לומר דיותר יש לנו לומר דהמכה גורם הדם דאדרבא א"ת דכל זמן שלא בדקה אמרינן דמסתמא אורח בזמנו בא ובתר וסת הראשון אזלינן א"כ מיקרי שלא בשעת וסת דתלינן במכה ואדרבא איפכא מסתברא דאם לאחר הוסת בדקה ומצאה טהור' אגלאי מילתא למפרע דטהור' הייתה בשעת הוסת ולא בא האורח בזמנו א"כ למה לנו לתלו' יותר שלא בשע' וסת' בלא בדקה כלל אחר זמן הוסת מאם בדקה ומצאתה טהור' והי' נראה לומר דגם המרדכי לא התיר שלא בשעת וסתה רק באם בשעת הוסת ראתה באמת וספרה ז"נ ואח"כ טבלה ואח"כ ראתה מ"ת שלא בשעת וסתה אבל אם בדקה ומצאה טהור' או שלא בדקה כלל לא תלינן במכה שא"י אם מוציאה דם אפי' שלא בשעת וסתה וכל זה לענין להתיר' לבעל' אבל לענין ספירת ז"נ בלא בדקה אחר הוסת דלפי דעת הי"א (סי' קפ"ד סעי' יח) דטמאה פשיטא דגם במכה שא"י אם מוציאה דם דצריכה ז"נ דלא עדיפא מלא בדקה כלל והמרדכי ס"ל כדעת הי"א ואדרבא החמיר יותר דמצריך בדיקה תוך שיעור וסת וכמש"ל:

י״במבואר מדברינו שדברי המרדכי הם ע"פ שיטת הרא"ה אבל לשיטת הרשב"א דס"ל דלמאי דקיי"ל וסתו' דרבנן לא מחזקינן לה ברואה בשע' הוסת אפי' בגדר ספק לא הוי י"ל דלא תלינן שלא בשע' וסת' במכה אם א"י שמוציאה דם ואין לומר דאדרבא לפ"ז גם מ"ת לא תלינן בספק דהא איסורו מטעם וסתות הוא דז"א דבזה שפיר י"ל מאי חזית דאזלת בתר האי וסת דימים טפי מוסת דמ"ת דבזה לא שייך לומר כמ"ש למעלה כיון דבשני פעמים הראשונים תלינן בתר מכה דגם בשני פעמים הראשונים אין לנו לתלו' שהיא בחזקת מסולקת דמים שלא בשע' וסת כלל כמ"ש אך לענין לאוסרה לבעל' כיון דמטעם וסת הוא וס"ל וסתות דרבנן ודאי בכה"ג סמכינן על שיטת הרא"ה דקיי"ל באיסור דרבנן סמכינן אפי' על יחיד נגד רבים בשעת הדחק משא"כ לענין ספירת ז"נ שהוא דאוריי' וא"כ ודאי דאין למצוא קולא בנ"ד לענין התרה בלא ז"נ ובלא טבילה לתלות במכ' גם י"ל דגם לשיטת הרשב"א יש להתיר לענין שלא לאוסרה על בעל' מטעם וסת כיון שכבר יש לה וסת לימים בלא תשמיש וכאן יש חשש שמא היא קובעת וסת שני ע"י תשמיש כיון דיש כאן ספק שמא הוא דם מכה וא"כ ספק וסת הוי ואין ספק תשמיש מוציא מידי ודאי וסת הימים דאף דאין ספק זה סותר הודאי דאולי הוא קובעת שתי מיני וסתות מ"מ זה ודאי לא שכיח כלל דאשה תקבע שני מיני וסתות אם לא שוסת הראשון נעקר וא"כ יותר יש לנו לתלו' במכה דשכיחא יותר מהא דקובעת ב' וסתות ותלינן במצוי יותר וזה נראה יותר מסתימת הפוסקים:

י״גוהנה מה שיש לעיין בענין זה שכתבו האחרונים לחלק בדינו של המרדכי דאין תולין במכה רק שלא לאוסר' על בעלה אבל לא לענין ז"נ כיון דהוי מדאוריית' והוא במה שכתבתי בחיבורי בית יצחק (שער הספיקות סי' כג) בשם הגאון בתשוב' נ"ב (חיו"ד סי' סה) דספק איסור דרבנן התלוי באיסור דאוריי' אין מתירין, הדמיון בזה עירב בתרומ' ספק טמא' ספק טהור' אע"ג דהספק הוא במילתא דרבנן לגבי עירב מ"מ כיון שהוא תלוי באיסור תורה דהספק הוא בתרומ' ועלי' אנו דנין וכיון שהוא עצמו ודאי טמא בהכרח מטעם ספק איסור תורה לחומרא א"כ אף שעכשיו הספק בעירוב דרבנן ג"כ אזלינן לחומרא יעו"ש שהארכתי בזה וא"כ בנ"ד כיון דלספירת ז"נ צריכים אנו להחמיר ולא תלינן במכה שהוא ספיק' דאוריי' א"כ בהכרח החזקת הדם בנדות ולא מחמת מכה א"כ גם לאוסר' על בעלה יש לנו להחמיר מחמת וסת דהוי תרתי דסתרי לכן נלע"ד לומר דמה שהתיר המרדכי שלא בשעת וסתה לתלות במכה היינו כיון דכל אשה בחזקת מסולקת דמים אז כל שיש לה מכה אף שא"י אם מוציא' דם מ"מ כיון דדרך מכה להתגלע ולצאת דם יותר שכיח שיבוא דם מהמכה משאם נאמר דבא הדם שלא בשעת וסתה הקבוע לה מכבר ומן התורה גם לענין ז"נ א"צ ואין מחזיקין לדם נדות רק חומרא היא שהחמירו האחרונים לענין ז"נ ולכן לא רצו להחמיר מצד זה בחשש וסתות דרבנן במקום עיגון לאוסר' על בעל' וגם לפמ"ש למ"ד וסתות דרבנן ולפי שיטת הרשב"א דאפי' בגדר ספק רואה בשעת הוסת לא הוי וא"כ אין סבר' לומר דס"ל שלא בשעת הוסת מוחזקת מן התורה במסולקת דמים יותר מבשעת הוסת וכמו שהאריך בזה בתשוב' ברית אברהם מ"מ ע"כ צ"ל דלכך לא חיישינן מן התורה משום דכל אשה יש לה חזקת טהר' וכל זמן שאין יודעים שראתה בודאי מוקמינן לה אחזקה, וא"כ י"ל דביש לה מכה גם לענין ז"נ מותרת מן התורה משום הך חזקה ואף דקיי"ל רוב דמים באים מן המקור זה אינו אלא אם ראתה דם שלא מחמת מכה רק שהס' הוא אם הוא מן העלי' או מן החדר דבזה אזלינן בתר רוב דמים שבאשה אבל באשה זו שיש לה מכה במקור באמת א"כ מצרפינן תרי מיעוטי מיעוט דם שמן העליה ומיעוט שמן המכה והוה פלגא ופלגא ומוקמינן לה בחזקת טהרה וכדומה לזה איתא בפ"י יוחסין (עג א) ואמר רבא ד"ת אסופ' כשר כו' מאי איכא מיעוט ארוסות ומיעוט שהלכו בעליהם למדה"י כיון דאיכא פנוי' כו' הוה פלגא ופלגא והתור' אמרה כו' הרי דאע"ג דנשואות שלא הלכו בעליהם למדה"י עם פנויות הוו רוב נשים לגבי הני ב' מיעוטים אפ"ה חשבינן לה לפלגא ופלגא ולא רוב להיתר ומותר מטעם דהתור' התירה ספק ממזר וכמו כן בנ"ד דמותרת מספק השקול מטעם חזקה רק חומרא הוא שהחמירו האחרונים לענין ספירת ז"נ אבל לא לאוסר' על בעלה דסמכינן בכה"ג כיון שעכ"פ הוא שלא בשעת וסתה הקבוע לה ולכמה פוסקים ס"ל דיותר יש לתלות בשעת וסת וכמ"ש. ובזה מתורץ מה שהקשה הש"ך (סי' קפז ס"ק כב) על הרב שמתיר בספק אם בא מן הצדדים מטעם ס"ס דהא הוי משם אחד כמ"ש שם ולפמ"ש כיון דמן התורה בספק אחד מותרת מטעם חזקת טהר' לכן בס"ס כ"ד דהוי רובא להתירא לא מחמרינן בי' ודוק:

י״דעוד נלע"ד דכל זה ברואה מ"ת בהרגשה דיש כאן חשש דאוריי' אבל באם מוצאת קירטון ע"י בדיקת העד נלע"ד שיש להתיר בלא"ה שלא בשעת וסתה מטעם ס"ס דהא מן התור' אינה טמא' אא"כ ראתה בהרגשה ואף שכתבו הפוסקים דבדיקת עד לא מהני הך סברא די"ל דסבר' דבדיקת עד הוא ולאו אדעת' מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ יש כאן ס"ס שמא הוא דם מכה ואת"ל דם נדות דילמא שלא בהרגשה הואי ואף שלשון הרמב"ם משמע דכל שמצא' דם ע"י בדיקת עד אין כאן ספק וחזקתו שבא בהרגשה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהא"ב) וז"ל ואם לא הרגישה ומצא' דם ודאי טמא' שחזקתו בא בהרגשה וכמ"ש בס' סד"ט (סי' קפ"ג ס"ק ב) באריכות מ"מ הרי כ' שם בשם תשו' שבו"י) סי' לו) דהיינו דוקא כשהיא רואה בדרך ראיות שאר נשים משא"כ במוצאת קירטין שאין מדרך הנשים לראות כך יצאה מגדר הרוב ולא אמרינן בכה"ג חזקת דם בהרגשה ע"ש ובלא"ה כ' שם בסד"ט דכל היכא דאיכא למיתלי בד"א שפיר מיקרי ס"ס דכיון דיש נשים שרואות שלא בהרגשה, א"כ יש ס"ס ספק שמא לאו מגופה קא חזי' ואת"ל מגופה שמא לא בהרגשה הוא והוה ס"ס בדאוריי' וספק אחד בדרבנן כעין מ"ש הפוסקים גבי ציר ואף דבספק שמא הוא בהרגשה הוא יותר נוטה לאיסור מצטרף לספק השקול דשמא לאו מגופא קא חזי' ע"ש שהאריך בזה ועמ"ש בחיבורי ב"י מזה באריכות וא"כ לפ"ז אפי' אם מצאה דם ממש ע"י בדיקת העד ולא בהרגשה יש לנו לומר להתיר מטעם ס"ס ביש לה מכה ואף שא"י אם מוציא' דם דזה הספק דשמא מן המכה נחשב לספק השקול אפי' אם לא הי' כאן ספק מן הצדדים כגון שהמכה במקור וכדמוכח מדברי הרמ"א (סי' קפז סעיף ה) שהתיר בספק מן הצדדים לטהר מטעם ס"ס דאף דספק שמא מן הצדדים אינו ספק השקול מ"מ מצטרף לספק מכה דהוה ספק שקול והוה רובא להתירא כמ"ש בסד"ט (שם ס"ק טו) והביא ראי' לזה מתוס' נדה דף יח ע"ש אלא שפקפק שם מטעם אחר דספק שמא מן המכה ג"כ לאו ספק השקול הוא דרוב דמים באים מן המקור כיון דמיירי באשה שאי' לה וסת יעו"ש ומ"מ בנ"ד שהיא מעוברת דודאי היא בחזקת מסולקת דמים יותר משלא בשעת וסתה אפי' למ"ד וסתות דאוריית' וכמ"ש כ"ת בזה א"כ ודאי הוה ספק השקול ומצטרף הך ספק שמא שלא בהרגשה חזיא ומיקרי שפיר ס"ס:

ט״ואבל לפי מ"ש מע"ל שמרגשת זיבת דבר לח בבית החיצון ואח"כ בודקת עצמה בעד ומוצאת עליו כמין ליח' ובו מראה אודם א"כ ודאי דלא מצטרף לס"ס ובספק אחד כבר נת' דאין להתיר בלא ספירת ז"נ אמנם הגאון בעל נוב"י סי' מא) האריך להוכיח בביאור דברי הרשב"א דס"ל דכל אשה שיש לה מכה אף שא"י כלל אם מוציא' דם ואפי' בשעת וסתה מתיר אפילו בלא ספירת ז"נ מטעם דהוי ספק השקול ואשה זו בחזקת טהרה עומדת ואף אם נאמר דבשעת וסתה צריכ' ז"נ דאל"כ לא תטמא כלל מ"מ שלא בשעת וסתה מותרת וכמ"ש הרשב"א בעצמו דהטעם משום חזקת טהר' ומ"ש מע"ל להקשות עליו מדברי הפר"ח (סי' כט וסי' קי) שכתב לאסור מדרבנן אפילו במקום חזקת היתר בספק השקול לא עיין כבודו יפה בדבריו (סי' כט) דדוקא בדבר דאתיילד ריעותא כ' כן לאסור בכל ספק השקול דכבר אתרעי החזקה משא"כ בנ"ד דאם נאמר דהדם בא מן המכה אין כאן ריעותא כלל ובכה"ג מוכח בכ"מ בש"ס דמוקמינן אחזק' ואין כאן איסור אפי' מדרבנן וזה ברור וע"ש שכ' טעם לדברי הש"ך שהחמיר לענין ז"נ משום דיותר ראוי לתלות במקור דהוסת עתיד להשתנות יעו"ש וא"כ בנ"ד דהיא מעוברת ובחזקת מסולקת דמים ולא שייך לומר דעביד להשתנות ולראות אז א"כ פשיטא דמותר מספק השקול לא הוי ואדרבא יותר ראוי לתלות במכה וא"כ אפי' בהרגשה יש להקל ואף לענין ז"נ דא"צ וכעין זה ג"כ בנוב"י שם להתיר בזקנה במכה אף שא"י אם מוציאה דם ועי"ל דלא שייך כאן הסברא של הפר"ח שכ' בספק השקול לאסור בטריפות ולא מוקמינן לי' אחזקה דש"ה דבלא"ה מצד חזקה דמעיקרא כשירה הייתה לא שייך משום דהוי חזקה שלא נתבררה כמ"ש התוספ' בפ"ק דחולין לענין גבינות רק מה דאנו קיי"ל להתיר הגבינות הוא משום דהוי חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשרות הם וכיון דאתיילד בה ריעותא כבר יצתה מרוב דרוב בהמות אין להם אותה ריעותא וא"כ אדרבא אתרע לה הך חזק' דא"א דאתיא מחמת רובא משא"כ בנ"ד באשה יש לה חזקת טהר' בלא רוב דהא בתחיל' היתה טהור' וא"כ אף אם הי' כאן ריעותא דיצת' מכלל רוב דרוב נשים אין להם מכה מ"מ גם רוב נשים אין רואים בימי עיבורן והוה ספק השקול דמוקמינן לה אחזקה קמייתא כיון דחזקה דידה נתבררה מקודם וגם זה ברור אבל מ"ש כ"ת דכאן הוי רובא וחזק' להתירא דרוב מעוברות אין רואות דם אינו נכון דהא איכא למימר איפכא דרוב דמים באים מן המקור ולא מן המכה ואין כאן רק חזקה לבד וכמ"ש ודוק:

ט״זאמנם כל זה באשה שיש לה מכה בודאי אלא שא"י אם מוציא' דם בזה יש לצדד להיתר במעוברת כמ"ש אבל בנ"ד שכ' מעכ"ת לדון אם כאב דינו כמכה הנה כבר דשו בו רבים הראשונים והאחרונים ז"ל בתשובותיהם והכריעו שח"ו לסמוך ע"ז לומר דכאב הוי כמכה ומה שהאריך כ"ת דבנ"ד במעוברת לכ"ע כאב כמכה שבלא"ה יצת' מכלל רוב דרוב מעוברות אין רואות דם כל דברי מע"ל אין להם שחר מ"ש שיש כאן רוב נגד רוב כיון דרוב דמים מן המקור ולא מן המכה ודאי דבמעוברת ג"כ אמרינן כן דאל"כ כל אשה מעוברת שראתה דם אפי' בלא כאב כלל נאמר דטהור' היא מצד חזקת טהר' בספק השקול ונאמר דמן העלי' הוא ומ"ש כ"ת דכיון דיש לה כאב כבר יצתה מן הרוב מה בכך דהא גם בה אמרינן רוב דמים מן המקור ולא מן הכאב כיון דאמרינן דכאב אין דינו כמכה ולא אמרינן רוב נגד רוב אלא היכא דרוב האחד סותר לרוב השני משא"כ ובלא"ה בנ"ד אפי' אם היינו אומרים דכאב דינו כמכה היינו דוקא בכאב שבצדדים או החולי שקורין הארין ווינד שכ' רמ"א (סי' קצא) דשם הכאב מורה שאין הדם מחמת הוסת אלא מחמת החולי שבכליות או שבצדדים דגורם לזה משא"כ כאן שמרגשת כאב בבטנה ובמקורה ואינה מרגשת חולי אחר מנין לנו לתלות במכה כלל הא כל אשה שרואה דם ממקורה בשעת וסתה מרגשת כאב וראשה ואברי' כבדים עלי' ואדרבא הכאב מורה על ביאת דם מהמקור ושמה מוכיח עלי' אשה דוה וכמ"ש כימי נדת דותה תטמא וא"כ פשיטא דאין למצוא היתר לאשה זאת מצד תלי' במכה כי אם מצד מ"ש מעכ"ת שמרגשת שנפלו מעי' למטה וצריכים אנו לחקור בדין שבירת הפאר פאהל שכתבו הפוסקים[*] וכל האחרונים האריכו בתשובותיהם בזה והנה כ"ת קיצר במכתבו במ"ש שמרגשת שנפלו כמו מעי' למטה ויש ב' כונות בזה או שיודעת בעצמה שנפלו מעיה למטה או שדומה לה כן לפי שיעור מחשבתה ואין זה ברור כ"כ גם לא ביאר מע"ל אם מרגשת שנפל הרחם שלה למטה שבזה כיון מע"ל במ"ש שנפל מעי' שגם זה נקרא מעי' בדברי הפוסקים או שבירת הבני מעים והדין משתנה בזה ולפי שיש לפלפל בכל הצדדים צריכים אנו לבאר הדבר:

י״ז[הג"ה ויש לי מקום עיון בש"ס בפ"ב דנדה (יד ב) במ"ש במשנה שם נמצא על שלה אות יום כו' נמצא על שלה לאח"ז טמאים מספק ותנא עלה וחייבים בא"ת והנה ע"כ מיירי מתני' בסמוך לוסתה דאל"כ אנוס הוא אפי' באותיום פטורים כדאית' בפ' ידיעות הטומא' (טז א) וא"כ לפי שיטת הרא"ה שכתבתי למעלה קשה בממנ"פ אי ס"ל וסתות דאוריי' א"כ אפי' בדקה לאח"ז ומצאה טמא' מחזקינן לה ברואה דם בשעת תשמיש ואע"ג דלא ידעינן הרגע של כל זמן העונה אימת חזאי מ"מ כיון שאח"כ מצאה טמא' אזלינן בתר חזקה דהשתא ומחזקינן לה למפרע בתורת ודאי כדמוכח בפ"י יוחסין (עט א) בקידשה אבי' בדרך וקידשה עצמה בעיר כו' דרב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וקאמר התם דמיירי ביומא דמשלם שית וס"ל לרב מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת משום דאין לומר כאן חזקה דמעיקרא כיון דההוא יומא לאו חזקת נערות ולאו חזקת בוגרת איכא דאותו יום היא עשוי' להשתנות ע"ש ולפי מאי דקיי"ל שם כרב דאין חוששין כלל לקדושי אבי' א"כ מחזקינן לה בודאי א"כ ה"ה בנ"ד דעונת הוסת הוא עשוי' להשתנות וא"כ אם אח"כ נמצא על עד שלה הרי היא מוחזקת לודאי רואה מ"ת מתחיל' וא"כ למה חייבים א"ת ולא בחטאת קבוע ואפי' למ"ד וסתות דרבנן לפי שיטת הרא"ה שזכרנו שאם רואה אח"כ היא טמא' בודאי למפרע קשה וי"ל דש"ה בבוגרות די"ל מצפרא דיומא דמשלם שית הביאה סימנים. וא"כ חזקה קמייתא אזלא לה מתחיל' הזמן שהוא עומד להשתנות ולכך אזלינן בתר חזקה דהשתא אבל בנ"ד מיירי בשמשה באמצע עונת הוסת וכיון שקודם תשמיש לא הרגישה מסתמא לא ראתה וא"כ חזינן דנמשכה חזקה דמעיקרא גם בעת שראוי' להשתנות ולכך לא אזלינן בתר חזק' דהשתא לומר דלמפרע מתחילת התשמיש ראתה וצ"ע בכל זה:]

י״חותחילה נחקור בדין שבירת האם שהוא הרחם ידוע מה שהמציאו הפוסקים בזה ע"פ שיטת ר"ש באש' שנעקר מקורה וכמין חתי' נופלים לה בבית החיצון שהזכיר בשו"ע (סי' קפב סעיף ג) שפירוש דבריו שכוונתו שבירת האם שירד למטה בבה"ח והטעם משום דאין רואה בכך וכמו שהאריך בזה בתשו' מעיל צדקה ובכרו"פ סי' זה ובתשו' כנ"י ושב יעקב ובסדרי טהר' בתשוב' האריך מאוד וסיים דבריו שטוב לפני ה' ימלט ממנה אך במקום עיגון וקשים גירושין אין בריר' ע"ש והגאון נוב"י (סי' נח) החמיר מאוד ודחה פירושם בדברי הר"ש וכ' שאין להעלות על הדעת שאם ירד כל האם למטה שלא תטמא בנדה והרי גילתה' מקור דמי' יעו"ש והגם שיש מקום למצוא צד היתר באופן שגם הגאון הנ"ל לא החמיר אלא באם ראתה דם ממש כדרך ראיות נשים שאז י"ל דאין חילוק כיון דבאים מן המקור מה בכך שהוא אינו במקומו ולא נזכר בש"ס כלל קביעת מקום במקור אבל באם שהכניס' שם עד ומצאה על העד איזה מראה אודם י"ל דבכה"ג אין שום חשש דהרי הדבר ידוע שהמקור לעולם מלוכלך בדם וא"א לו להיות נקי לעולם שלכך ארז"ל מקור מקומו טמא והתורה אמר' אשה כי תזוב זוב דמה ואינו טמא רק דרך זיבה וראי' שהדם ניתק ממקומו ובא לבית החיצון דזה נקרא ראיית דם אבל אם המקור עצמו ירד לביה"ח והיא נגעה שם ע"י העד ונתלכלך בדם הדבוק בו לעולם בטבע מה חשש ראי' שייך כאן ואין זה זיבת דם שאמר' תורה ולא נתלה מקור דמי' ממקום למקום ואף שלא משמע הכי מדברי הנוב"י שהתחיל וכ' בעובדא דידי' וז"ל באשה שיש לה חולי השבירה והיא למודה לראות בכל עת שבודקת כו' משמע דהראי' היא ע"י בדיק' מ"מ לפי הטעם שנת' ודאי דהחילוק נכון מצ"ע וגם אפשר לדחוק בדבריו ג"כ ואין זה דומה לסתם נשים הבודקות ע"י עד דטמא' נדה ודאי דכיון דהמקור במקומו והעד נתלכלך ואין יכול להגיע לפנימיות המקור לכן ודאי דנזוז ממקומו הדם וזב לבית החיצון משא"כ כשנפל המקור למטה וכמ"ש:

י״טאך מצאתי בסד"ט (סי' קפג ס"ק ג) שעמד על דברי הרמב"ם (פ"ג מהא"ב) שכ' וז"ל האשה מטמאה בין באונס בין ברצון ואפי' לא יצא לחוץ כו' ועדיין הוא בבית החיצון טמאה כו' ובין השיניים עצמו כלפנים בזמה"ז שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה ותמה בסד"ט כיון דכל עיקר דין זה הוא רק כשנשאר בפנים אבל אם אח"כ יצא לחוץ ע"י בדיקת העד הרי יצאה לחוץ וטמאה יעו"ש הרי מוכח מדבריו היפוך מ"ש שגם כשנתלכלך העד במקור כל שהוציאה העד לחוץ אז חל עליו טומאת נדה מן התור' ונקרא ראיית דם ובאמת תמיהתי מאוד על תמיהתו כי ברמב"ם פ"ג לא נמצא דבר מזה אלא (בפ"ה שם ה"ב) ושם לא נמצא בסיום דבריו שהדם שהיא מוצאה בעד טמא מצד חסרון בקיאות ומ"מ דינו של הסד"ט מוכרח לכאורה מן הש"ס מהא דתנן נמצא על עד שלו בתוך שיעור וסת חייבים חטאת הרי מה דנתלכלך האבר במקור ואח"כ נתקנח בעד מיקרי ראי' ממש וידוע שבשעת גמר ביאה נכנס האבר בין השיניים ובין השיניים קיי"ל דהוא כלפנים ושם עדיין לא מיקרי ראי' ואין לומר דזהו מספק שמא ניתז הדם ממקומו לחוץ דא"כ למה חייבים חטאת:

כ׳ולענ"ד צ"ע בזה דהנה בפ' המפלת (נ"ב א) בעא מיני' רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם או דילמא האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ ואפ' בקיסם נמי ופרש"י הרואה כו' הכניס קיסם בפי אמה והוציא בו זרעו כו' הרי דמבעי' לי' בש"ס אם מה שהוציא הזרע ע"י קיסם מיקרי יציאה או לאו דבעינן שיצא מעצמו ולא שיצא ע"י דבר אחר א"כ ה"ה דם נדות אם לא הי' יוצא רק ע"י עד או השמש שנגע שם ונתלכלך ג"כ לא מיקרי זיבה דבעינן שיזוב מעצמו והרמב"ם (פ"ה מה' שאר אבות הטומאה ה"א) כ' וז"ל ואין הרואה טמא עד שתצא ממש ויחתים ממנו פי האמה שנאמר אשר תצא ממנו שכבת זרע לפיכך אפי' ראה בקיסם הואיל והגיע לפי אמה נטמא עכ"ל ולכאורה דבריו נגד הש"ס וכמו שהשיגו הראב"ד והכ"מ שם תירץ דבריו שהרמב"ם מפרש הבעי' דהוא אם הכניס הקיסם באמה בפנים ועבר הקרי עליו ויצא ובא בפי האמה ומבעי' לי אי אמרינן דבעינן שמשיעקר ממנו עד פי האמ' הכל יהי' ממנו בלא שום ד"א או לא ואהדר לי' ר"ה דהוא עצמו כו' כלומר כשרואה קרי בלא קיסם אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה כלומר אע"פ שנעקר הקרי ובא סמוך לפי האמה אינו מטמא עד שיגיע לפי האמה ממש וכיון שכן כי הכניס קיסם בפנים ועבר הקרי עליו מה בכך מאחר שאח"כ הגיע לפי האמ' ממש כו' טמא הוא עכ"ל הכ"מ שם וא"כ מוכח דדווקא בש"ז דעיקר טומאתו מצד שנוגע בפי האמ' מבחוץ שאינו תלוי כלל ביציאתו מאמתו אבל בדם נדות דעיקר טומאתו מצד ראי' ולא מצד נגיעה דהא בית הסתרים לא מטמא והיא טמאה בבית החיצון אף שלא יצא לחוץ א"כ ודאי דמה שיוצא ע"י דבר אחר לא מיקרי ראי' כלל כמ"ש:

כ״אולכך נלע"ד דהענין כמ"ש הרמב"ם (שם פ"ה) דבה"ח הוא עד מקום שהאבר נכנס בגמר ביאה והוא עד סמוך לבין השיניים ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעו' ועיין בסד"ט (סי' קצ"ד ס"ק כו) שהאריך בביאור דברי הרמב"ם אלו וכ' שאין כוונתו שהאבר נכנס בגמר ביאה לפנים מבין השיניים אלא ר"ל שמגיע עד בין השיניים ולא לפנים ממנו יעו"ש וא"כ מבואר דלכך אם נמצא דם על עד שלו טמאה ודאי מדאורייתא דמסתמא כבר יצא הדם כ"ש מבין השיניים לחוץ ובאמת אם הי' נכנס לפנים לבין השיניים ונתלכלך מן הדם לא מיקרי דרך ראי' וא"כ יוצא לנו מזה בנ"ד אם הי' השבירה מן הרחם עצמו ויצא לחוץ לגמרי ובדקה שם בעד ונתלכלך לא מיקרי דרך ראי' דאשה כי תזוב זוב דמה אמר רחמנא דהיינו מעצמו ולא שיצא ע"י ד"א ולפי מ"ש בש"ס בהא דרואה קרי בקיסם כפי פי' הכ"מ בדברי הרמב"ם מוכח דלא נפשטה הבעי' אם ע"י דבר אחר מיקרי יציאה או לאו ומאי דפשט לי' ר"ה הוא מטעם דשם בנגיעה תליא מילתא וא"כ דין זה הוא בספק:

כ״ב[הג"ה אך יש לדחות לענ"ד די"ל דדווקא בש"ז מבעי' לי' להש"ס משום דכתיב בי' ממנו דמשמע דווקא מעצמו ולאו מלשון תצא מדייק לה מדסיים א"ד ממנו אמר רחמנא עד שתצא לחוץ כו' וא"כ גבי זיבה ונדה דלא כתיב ממנה מלשון כי יזוב אפשר דאין לדייק כלל דגם אם זב ע"י ד"א מיקרי זיבה ועיין בפ' הכונס (סי' ב) כי תצא מעצמה כו' הרי דמלשון תצא ג"כ יש להוכיח זה ואפשר דמ"ש בש"ס ממנו לאו דווקא הוא ועיקר דיוקא דלי' מלשון תצא ממנו דווקא וא"כ גם גבי נדות נמי יש להוכיח כן:]

כ״גשוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתשובת משאות בנימין (סי' מט) שהשיב שם להשואל שכ' בענין בדיקת שפופרת הנז' בש"ס שצריכה שתכניס המכחול לתוך פי האם עצמו וכ' שם וז"ל אמנם מצד הגמ' נמי ודאי לא יתכן דעת מעלתך כלל חדא דאם תכניס המכחול לתוך האם ודאי יוצא דם על המוך כי האם של כל הנשים היא תמיד מליאה דם כדאיתא בויקרא רבה כו' ועוד דהא משנה שלימה ותלמוד ערוך הוא בפ' יוצא דופן כו' שאין דם המקור מטמא כ"ז שהוא מבפנים עד שיצא לחוץ עד בין השיניים כו' ואפי' הדם שבין השיניים עצמן מסיק התם דכלפנים דמי וטהור הוא וכ"ש הדם שע"פ האם או בתוך האם שהוא לפנים מן הפרוזדור שהוא טהור וא"כ אם תכניס המוך יותר מבין השיניים אתה אוסר האשה בחנם שלא כדין דהא אף שנמצא דם על המוך יכול להיות שהדם הוא מבין השיניים או לפנים מן השיניים ומעולם לא יצא הדם מן השיניים והאשה טהורה גמורה היא עכ"ל הרי מפורש כמ"ש שבאמת פי המקור לעולם מלא דם ומה שמוציאה משם ע"י עד לחוץ לא מיקרי דרך ראי' כלל וטהורה בפשיטות וגם אפשר לומר דאף אם נאמר ברואה קרי דרך קיסם הוא ספק אם נקרא ראיה כמ"ש שאני התם דכתיב כי תצא ממנו כו' די"ל דגם יציאה ע"י ד"א מיקרי יציאה משא"כ בדם נדות דכתיב כי תזוב זוב דמה זיבה ודאי דלא מקריא מה שמוציא ע"י לקיחה עם העד דודאי אין זה נקרא זיבה דזיבה משמע דמעצמו זב וא"כ בנ"ד אם יצא האם לחוץ לגמרי בדרך שבירה ותולה מגופה ובודקת שם ע"י עד ומוצאת דם דרך קינוח ודאי דאין בזה בית מיחוש רק אם יצא האם לבית החיצון ושם מצאה י"ל אולי כבר נפרש משם מעצמו לבית החיצון וא"כ בכך הי' בגדר זיבה וראי' משא"כ אם תולה חוץ מגופה ושם מקנחת בעד ונראה לכל שלא היה בגדר זיבה ודאי דטהורה היא וא"כ באופן זה יש לנו יתד גדול לתלות בו להקל:

כ״דעוד מצאתי בתשו' ברית אברהם (סי' מב) שהאריך בדין שבירת האם שקורין פאר פאהל והשיג שם על הכרו"פ ושאר אחרונים מ"ש בביאור שיטת הר"ש שהביא הטור וכ' שם ביאור אחר בדבריו שהר"ש לא כיון להשבירה פארפאהל כלל ומ"מ העלה ע"פ שיטתו להקל מטעם אחר שכ"ז שנעקר המקור לביה"ח והוא סתום והדם בו לא מיקרי זה דרך ראי' מפנימיות המקור לביה"ח דאין זה דרך ראי' כיון שהדם במקומו רק שהמקור ירד למטה והדם עצמו לא ניזז מהמקור ואף שאח"כ יצא הדם מן פי המקור שבבה"ח ולחוץ לא מיקרי ראי' דדם שיוצא מבה"ח ולחוץ אינו טמא רק מפנימיות המקור במקומו דהוי כמו נפרד מגוף האשה וכאלו יצא המקור לארץ ושם זב ממנו דם על הארץ דאינו טמא יעו"ש באורך וא"כ לפ"ד אף שלא הי' הדם בא ע"י קינוח עד רק זב ממש ואף שלא יצא האם לחוץ לגמרי רק נשאר בבה"ח ג"כ טהור וא"כ כ"ש בנ"ד שבא ע"י קינוח עד ואף שיש לפקפק ע"ד הגאון הנ"ל שלענ"ד אין דבריו מוכרחים להתיר בשבירת הפארפאל גם לפי שיטתו בביאור דברי הר"ש דהר"ש לא כ' אלא באם נפלו חתיכות מהמקור בבה"ח והחתיכה אף שהם מהמקור נחלקו מהמקור ובודאי בנפילת החתיכות לביה"ח לא מיקרי דרך ראי' במה שדם נדות בתוכם ואח"כ אף שיוצא הדם מבה"ח לחוץ לא מיקרי דרך ראי' כמ"ש דראי' לא מטמא רק ממקור הפנימי לביה"ח משא"כ כשנפרד החתיכה מהמקור משא"כ אם המקור כולו ביחד דרק שניתק ממקומו מחמת רפיון קשרי האם אף שירד מעט סופו התחתון אל בית החיצון מ"מ הדם שבו הוא במקור וכאלו הוא במקומו העליון דמי וא"כ מה שזב ממנו אח"כ לחוץ הוי דם ראי' ממש מן המקור לחוץ ומה בכך שהמקור אינו במקומו ממש ואפי' יצא המקור לגמרי חוץ מגוף האשה וזב דם מפי המקור כי תזוב זוב דמה קרינן בי' וכמ"ש הגאון בעל נוב"י בזה במה שהשיג על הכרו"פ וש"י ע"ש (סי' נח) שכ' ממש כעין מ"ש מ"מ דרך קינוח עד ודאי דיש לטהר כמ"ש באם יצא לחוץ לגמרי ואף אם לא יצא לחוץ ונשאר בבה"ח הגם שיש להסתפק אולי יצא הדם ממקומו מפי המקור שהוא האם להלן ומשם נתלכלך מ"מ יש לצדד להיתיר מטעם ס"ס ספק שמא לא ניתק ממקומו רק ע"י קינוח בפי האם בא הדם ואפי' א"ת שזב הדם לחוץ ספק שמא לא בא בהרגש' ואע"פ שהספק השני אינו ספק השקול דרוב בא בהרגש' כמ"ש הרמב"ם וכל הפוסקים מ"מ כיון שע"י ספק הראשון נעשה ספק השקול מצטרף ספק השני והוי רובא להתירא וכמ"ש כעין זה בסדרי טהר' (ריש סי' קפג) באריכות והארכתי מזה במ"א:

כ״האחרי כותבי זאת מצאתי בתשו' משכנות יעקב מהגאון מוהר"י נ"י מקארלין (חיו"ד סי' מב) בדין שבירת הפאר פאהל שפקפק על כל האחרונים במה שהמציאו להקל ע"פ שיטת הר"ש דאף אם נימא דלהר"ש הוא טהור שאין דרך ראי' בכך קשה לסמוך על הר"ש במקום שרבים חולקים עליו הלא המה רש"י ותוס' שפירשו הסוגי' בדרך אחר דרש"י פי' משום דהוי דם חתיכה ולא דם מקור ותוס' פי' משום דהוי חציצה בין דם לבשר וגם הרמב"ן ור"ן סוברים כשיטת התוס' והרמב"ם משמע ג"כ שמפרש כן וכן שיטת הרשב"א בחידושיו וא"כ היאך אפשר להקל על הר"ש והרא"ש נגד רוב בנין ורוב מנין החולקים בזה באיסור דאורייתא וא"כ מצד שבירת הפאר פאהל קשה למצוא היתר באם לא יצא לחוץ לגמרי רק נשאר בבית החיצון דשמא יצא שם הדם דרך זיבה ואף שאין זה דרך ראי' אין בכך כלום אם לא כשיצא האם מחוץ לגופה לגמרי וגם לא הי' אלא בדרך קינוח העד דזה לא מיקרי ראי' כמש"ל וגם יש צד קולא אם הוא ע"י קינוח בעד דשמא לא הי' בהרגש' דטהור' מדאורייתא דאף די"ל דסברה הרגשת עד הוא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ומעתה תראה שמ"ש בתשו' פרי תבוא' ובתשו' ברית אברהם (סי' מה) באם הדבר ספק אם הי' ע"י שבירת האם או ע"י יציאת המעים דמתירים בס"ס ספק שמא מהאם ואת"ל מהמעים שמא הי' דם המעים ע"י מכה לפמ"ש אין בהיתר זה ממש דאדרבא אם תאמר שהשבירה ה' היא טמא' דהוא דם נדות ממש:

כ״וומעתה נשאר לנו לחקור בדין השבירה שהי' ע"י יציאת הדקין ונמצא דם על העד שקנחה בו דהנה כבר האריכו בזה האחרונים עיין בסד"ט (סי' קפח ס"ק ד) בשם תשו' מעיל צדקה ותשו' פנ"י דמכה כזו שהוא ע"י שבירת המעים אינה מוחזקת בדם וכמ"ש אין מחזיקים דם בבני מעים והביא שם שיטת הר"ן דבאמת נמצא דם בבני מעים ע"י חבורה ומ"ש אין מחזיקים דם בבני מעים ר"ל שדמם מועט ועיין בתשו' ברית אברהם (סי' נה) שהאריך בזה והעלה דדינה כדין מכה שא"י אם מוציאה דם דשלא בשעת וסתה קיי"ל דתולין במכה ואח"כ פקפק בזה דאין זה ספק השקול כיון דאין מחזיקים דם בב"מ ודמם מועט ביותר א"כ הוי רובא לאיסורא ואף שלא בשעת וסתה לא יועיל חזקת אורח בזמנו בא להתיר איסור תורה שלא בשעת וסתה יעו"ש וכבר הארכתי בזה למעלה בענין מכה שא"י אם מוציאה דם ובנ"ד שהיא מעוברת ובחזקת מסולקת דמים דיש להתיר מטעם ס"ס ספק שמא הדם מחמת מכה ואת"ל מן המקור שמא הי' שלא בהרגש' משא"כ בנידון שכ' מע"ל שהמעש' הי' שהרגיש' זיבת דבר לח א"כ אין כאן ס"ס כלל ואין כאן סמך להתיר רק מצד מכה שא"י אם מוציאה דם שכבר מבואר בפוסקים שאין סומכים על המתירים כי אם לענין שלא לאסור על בעלה שהוא רק איסור דרבנן מחשש וסת משא"כ לענין ספירת ז"נ:

כ״זאמנם יש לצדד להתיר בנ"ד לפמ"ש למעלה באריכות דדם נדות לא טמאה התורה אלא כשיצא מעצמו ממקרה שבגופה אבל לא אם יוצא הדם ע"י ד"א כגון ע"י קיסם ובדיקת עד או ע"י שפופרת דאין זה דרך ראי' וזיבה וכמ"ש בשם תשו' משאת בנימין א"כ י"ל בנ"ד שהוא ע"י שבירת הבני מעים שבאמת אין הב"מ במקור כלל רק ע"י קריעת הפריסה יורד חתיכה מב"מ ונופל אל תוך המקור ויוצא לחוץ וא"כ י"ל דע"י יציאתו ודחיקתו במקור מוציא משם דם אשר הוא תמיד שם כמ"ש שהמקור מלא דם וא"כ הוי כמו שיוצא הדם ע"י ד"א ממש וכמ"ש וא"כ אין ראי' ממה שמרגשת זיבת דבר לח שבאמת הוא דם ע"י שהב"מ דחקו הדם והוציאו עמהם כמ"ש ולכאור' יש סתירה לזה מהא דאיתא בר"פ המפלת (כ"א ב) בעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו בבשרה אמר רחמנא כו' ופשוט מהא דתני' המפלת חתיכה כו' ומסיק בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהור' כו' ופרש"י דטעמא משום דהוי חציצה בין הדם לבשר' משא"כ בחתיכ' וערש"י ותוס' דגם לשיטת התוס' דטהור בחתי' היינו אפי' דם נדות שהי' שם דלרבנן טהור' מטעם חציצה וא"כ קשה דאפי' אם לא הי' חציצה הי' לנו לטהר עכ"פ בשפופרת דשמא השפופרת הוציא הדם שהוא במקור תמיד מלוכלך בדם ואין זה זיבה מעצמה ואפי' בחתיכה יש לנו לומר אולי החתיכ' הוליכ' הדם עמה וכיון שהחתיכ' אינה מן המקור וכד"א שהוציא הדם דמי אך נראה ליישב ע"פ מ"ש רש"י שם ד"ה בשפופרת וז"ל הכניס' קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם כו' וי"ל דמיירי שהכניס' השפופרת ואח"כ הרגיש' שזב הדם מגופה לתוך השפופרת ועיקר הבעי' הוא אם מה שיצא הדם דרך השפופרת ולא נגע הדם בבשר' אם חוצץ אם לאו וע"ז פשיט שפיר מהא דתניא המפלת חתיכ' כו' ור"ל כיון שהחתיכ' היא מגופ' אי לאו משום חציצה שפיר מיקרי ראי' כיון שהפילה החתיכ' עם הדם הרי הדם יצא מעצמ' ולא ד"א גרם להוצאת הדם וכיון שהדם בתוך החתיכ' לא שייך לומר שירידת החתיכ' גרם הוצאת הדם ממקורו רק ממילא כשירד החתיכה ירד ג"כ הדם והדם ניזוז ממקומו ונכנס לתוך החתיכ' ולכן כי יזוב זוב דמה קרינן לי' לאו מטעם חציצה משא"כ אם מוציא ע"י בדיקת עד או קיסם וא"כ אם הדם על השפופרת מבחוץ די"ל ע"י הוצאתו הוציא עמו הדם המלוכלך במקור אין בזה בית מיחוש אבל לא משמע כן מדברי הש"ס שם דקאמר וה"מ דשיעא אבל פלי פלויי טמאה כו' ולמה לא נימא דמתקנח הדם על החתיכה מן המקור בעת צאתו לחוץ ואין זה דרך ראי' ואין לו' דמטעם ספק היא טמאה דאולי יצא הדם מעצמו ונדבק בחתיכה דהא יש כאן ס"ס ספק שמא החתיכה הוציאה הדם ולא יצאה מעצמה ואת"ל מעצמ' יצאה שמא לא בהרגשה חזיא דאפשר דהרגשת חתיכה היא כהא דאי' בפ"ק אימר הרגשת עד הואי ובדוחק י"ל דהחתיכה מליאה דם בפנים ובחוץ בין הבקעים שניכר שדם הרבה שבא בשפע ממקור בא לשם דאם הי' דרך לכלוך ביציאתו בדופני המקור לא הי' שם דם הרבה בשפע:

כ״חומ"מ בלא"ה צ"ע דאם נאמר דהב"מ יצא דרך קריעת הפריסה במקור ומשם יצא לחוץ א"כ בלא"ה היא טמא' נדה מטעם דא"א לפתיחת הקבר בלא דם כמ"ש בסי' קצ"ד ע"ש ולפי שיש בזה מקום עיון צריכים אנו לבאר דהנה הרמב"ם ז"ל) פ"ה מהא"ב ה' יג) כתב המפלת חתיכה אע"פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמא' ואם לאו טהור' והראב"ד השיג עליו וכ' דהוא דלא כהלכתא דהא אסיקנא דפליגי בא"א לפתה"ק בלא דם ורבנן סברי דא"א לפתה"ק בלא דם עכ"ל ועיין במ"מ שם שתי' דבריו והביא לו ראי' בכ"מ בש"ס ואעפ"כ כתב שם דהרמב"ן והרשב"א פסקו דא"א לפתה"ק בלא דם וכן הוא שיטת התוס' והרא"ש והטור (סי' קפח) חילק בין חתיכה קטנה דומיא דשפופרת לחתיכ' גדולה וכמ"ש בב"י שם וכן פסק בב"י והעלה כיון דלא בקיאינן בשיעור שפופרת צריך לשער בשפופרת דקה שבדקין וכ"פ שם בש"ע וא"כ נפל הך דינא דשבירת המעיים בבירא דמאי נפ"מ שמא עובי המעי' הוא יותר מעובי השפופרת הדקה שבדקין וא"כ ביציאתו לחוץ א"א לפתה"ק בלא דם וטמא' בלא"ה אך לפ"ז צ"ע גדול אם נאמר דכללא הוא שכל מה שנפתח המקור ע"י אף ע"י דבר אחר שמכנסת במקור אז בא הדם עמו בהכרח א"כ מאי דבעי הש"ס ראתה דם בשפופרת אם נאמר דיש חילוק בין שפופרת עבה לדקה למה לא פירש' הגמרא השיעור עד כמה יהי' עובי' שיצא מכלל זה דא"א לפתה"ק כו' ועוד יש לתמוה לפי מה שכתבו חכמי הניתוח והובא דבריהם בכמה תשובות שדם נדות הבא מן המקור אינו מה שכנוס במקור עצמו שהוא הרחם דשם בלא"ה מלא דם כמש"ל בשם המ"ב אלא הוא בא ע"י הגידים והעורקים שברחם שבעת הדם בזמנו נפתחים הגידים והדם יוצא וזהו וסת הנדות וא"כ ע"י שנפתח פי הרחם למטה ע"י שפופרת וכדומה ודאי דלא שייך לומר א"א לפתה"ק בלא דם דעי"ז אין שייכות לומר שהגידים נפתחים להוציא דמם:

כ״טולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דמ"ש דא"א לפתה"ק בלא דם היינו דוקא במפלת חתיכה מגופה דכך קים להו לרבנן דכל שבא מתוך גופה ומפלת דרך המקור אם הוא דבר עב מתעוררים עי"ז הגידים והעורקים שבמקור להיות נפתחים משא"כ אם נפתח הרחם מלמטה ע"י דבר אחר שאין מתעורר הפתיחה למעלה בפנימיות המקור רק בתחתיתו סמוך לביה"ח ע"י שפפורת וכדומה אז שפיר יכול להיות בלא דם. ומה שהוצרך הטור לחלק בין חתיכ' עבה לדקה כשפופרת אין כוונתו דבדבר דק כשפופרת אפשר בלא דם דאל"כ קשה מאי דבעי בש"ס ראתה דם בשפופרת דמה בכך הא א"א לפתה"ק בלא דם כמ"ש הב"י אלא כוונתו דבמפלת חתיכ' כיון דקיי"ל א"א בלא דם שבא מפנימיות המקור כמ"ש א"כ קשה מה שמביא שם הש"ס לפשוט בעי' דשפופרת ומפרש דבחתיכ' פליגי אם דם שבחתיכ' טמא תיפוק לי' דטמא משום דא"א לפתה"ק בלא דם והוצרך לפרש ולחלק בין עבה לדקה והיינו דגם במפלת חתיכ' מיירי בדקה כשפופרת דאל"כ קשה הא דפליגי באם הוא דם נדות או לא דבלא"ה טמא משום דא"א לפתה"ק בלא דם וכיון דלא ידעינן כמה שיעור עוביו לכן משערינן בדקה מן הדקה דדומיא דהכי הוא פלוגתייהו בחתיכ' אבל בשפופרת עצמה שהכניסה מלמטה על המקור ודאי דאין חילוק דאפי' עבה ביותר ג"כ טהור' דבזה' לא שייך א"א לפתה"ק בלא דם וכמ"ש שוב מצאתי דאתי לידי אחרי כותבי זאת תשובת באר יעקב וראיתי שכ' ג"כ ממש כמ"ש דאין סבר' לומר דא"א לפתה"ק בלא דם אם הוא בא ע"י שפופרת מלמטה. כי אם מדבר שבגופה מלמעל' מן המקור וכ' ג"כ דכוונת הטור שמחלק בין עבה לדקה היינו רק בחתיכ' ע"ש:

ל׳וע"פ מ"ש יש לתרץ דברי הרא"ש שם במאי דפסק דא"א לפתה"ק בלא דם וז"ל דהא דאמר רבא כו' התם פלוגתייהו קא מפרש ועיקר שינוי' דרבא לאשמועינן דכ"ע דרשי בבשרה עד שיצא דם דרך בשרה כו' ונ"מ אליבא דהלכתא דבשפופרת טהור' ובחתיכ' טמא' ולא מפני דם שבתוכה אלא משום דא"א לפתה"ק בלא דם דלפמ"ש הטור הוא תמוה כיון דיש חילוק בין דבר דק כשפופרת או לא א"כ לא הוצרך הרא"ש לזה וכמו שהקש' הב"י עצמו ע"ש שנדחק בזה גם לפ"ד הב"י שם קשה למה לא כ' הרא"ש לחלק בין שפופרת דקה לגסה אבל לפמ"ש א"ש הכל דבאמת בשפופרת אין חילוק דאפילו בעבה יותר מדאי ג"כ טהור' דלא שייך לומר בזה א"א לפתה"ק כו' ומה שלא כ' הרא"ש לחלק בחתיכ' בין עבה לדקה נלע"ד דה"ט דאזיל לשיטתו במ"ש לדחות פירש"י ותוס' והסכים לשיטת הר"ש דמיירי בחתיכ' מן המקור שנעקר ומשום דאין דרך ראי' בכך וא"כ לא שייך כאן סברא דא"א לפתה"ק בלא דם דמה בכך הא אפי' הוא דם נדה ג"כ טהור משום דאין דרך ראי' בכך ומפרש הך פלוגת' דחתיכ' היינו המקור שנעקר ובאמת באם המקור במקומו והפילה החתיכ' בזה קיי"ל דאין פתה"ק בלא דם וא"כ י"ל דבכה"ג אין חילוק בין עבה לדקה דאפי' בדקה י"ל דא"א בלא דם ומה שחילק הטור בזה הוא מטעם אחר מהא דמפלת כמין קליפות או שערות כו' דקשה ת"ל משום דא"א לפתה"ק בלא דם וכמ"ש הרא"ש בפ' המפלת שם וכן הרשב"א הביאו הב"י (סי' קפח) דמשם אנו למדין לחלק בין דבר דק לדבר עב לענין פתה"ק אבל מדברי הטור שכ' דומי' דשפופרת לא משמע הכי דא"כ מנין לנו דבאם הוא עב כשפופרת אין בו חשש פתה"ק דילמא דוקא כמין קליפות או שערות דהוא דבר מועט ביותר אמרינן הכי אבל לא בדבר שהוא עב כשפופרת אפי' דקה ביותר כיון דבשפופרת עצמה אין חילוק כמ"ש ומ"מ גם דברי הטור יש לדחוק דע"י שפופרת וכדומה שנפתח הרחם ע"י ד"א הבא מבחוץ מודה דלא שייך בו פתה"ק ומה שהוצרך לחלק בזה הוא דס"ל דבמפלת חתיכ' אף דאין דרך לדם נדות לבוא בזה הענין לפי שיטת הר"ש ורא"ש היינו הדם שהוא בחתיכ' עצמה משא"כ הדם שמתעורר לבוא מן המקור שפיר מקרי דרך ראי' אף דהחתיכ' גרם לו דהא אשה מטמאה אפי' באונס וא"כ קשה במפלת חתיכ' עכ"פ תהי' טמא' מטעם זה לזה הוצרך לומר דיש חילוק בין עבה לדקה דומיא דשפופרת שמביא שם לפשוט הבעי' ועכ"פ כיון דנקט סתם חתיכ' משמע אפי' עבה קצת דאל"כ לא מקרי חתיכ' ולכן כתב דעכ"פ דומיא דשפופרת דקה לא שייך בזה פתיחת הקבר:

ל״אומ"מ נלע"ד דיש לצדד להקל בזה לפי מה שמצאתי בנוב"י (סי' נח) שכתב בשבירה שע"י המעיים שיורדים מחמת שנקרע הפריסה וכ' שם להחמיר מטעם שאין סברא לומר שעי"ז ירד משם הדם לפרוזדור שירידת הב"מ באופן זה הם בצדדים חוץ לפרוזדור וצדדי הפרוזדור מפסיקים ביניהם ע"ש ומעתה אני אומר שמחומרא זאת יצא לנו קולא כיון שמבואר שאין דרכו לירד אל תוך המקור והפרוזדור א"כ לא שייך כאן לומר א"א לפתה"ק בלא דם שהרי לא נפתח המקור כלל ומ"ש בנוב"י שהדם של ב"מ אפי' אם נאמר דאפשר להיות שהוא ע"י מכה א"א לבוא אל המקור כבר כתב בתשו' ברית אברהם (סי כו) די"ל דמקצת הב"מ ירדו למטה ושאר הב"מ נשאר במקומם והם סמוכים למקור וכיון שהב"מ נתקלקלו שפיר יש שם דם ומשם במקומם ירד הדם אל המקור ועי' בנוב"י שם שהעיד משם רופא מומחה שיש עוד מין שבירה שגג הפרוזדור יורד למטה וא"כ הוא דם העלי' דרחמנא טהרי' יעו"ש ומה גם בנ"ד י"ל ודאי דהדם בא מהבני מעיים שנפלו בבה"ח מאחורי וצדדי המקור ומה שהרגישה זיבת דבר לח הי' מהדם של המעיים שבבה"ח וא"כ אין כאן שום חשש כלל וא"כ אם ידוע לה שהשביר' הי' ע"י הב"מ שיצאו אל בית החיצון יש להקל מטעם דהוי עכ"פ כמכה שא"י אם מוציא' דם כמש"ל ואע"פ שכבר הכריע הש"ך והאחרונים דלא מקלינן במכה שא"י אם מוציא' דם אלא לענין רואה מ"ת שלא לאוסר' על בעל' אבל לא לענין ספירת ז"נ שהוא מן התורה מ"מ בנ"ד עדיף טפי לפי מ"ש מעכ"ת שהיא מרגשת כאב בשעת הרגשת זיבת דבר לח ובשעת בדיקתה דזה מוכיח שהדם הוא מחמת מכה ואפי' לענין ספירת ז"נ יש להקל כמ"ש הסד"ט (סי' קפז ס"ק יד) דמפה שא"י אם מוציא' דם בצירוף כאב יש להתיר אפי' לענין ז"נ כמ"ש בשם תשובת א"ש גם כ' שם בשם תשו' פנ"י (סי' א) שנטה להקל בא א"א לה לטהר עצמה לבעלה דמותרת לגמרי ותלינן במכה שא"י אם מוציא' דם מכ"ש בנ"ד שהיא מעוברת ובחזקת מסולקת דמים יותר מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה:

ל״באבל אם הדבר ספק אם השביר' הוא מהאם או מהב"מ לפי מה שנתבאר דאם הוא מן האם קשה הדבר למצוא צד היתיר כי אין לסמוך על שיטת ר"ש במקום שרוב חולקים עליו, ומה שי"ל דגם הר"ש מודה בנ"ד דעובדא דידן לא דמיא להא דר"ש כמש"ל והוא דלא כמ"ש בתשובת ברית אברהם שהאריך להקל באם יש לה ס' איזו מן השביר' הוא אם הוא מהאם או מהב"מ מטעם ס"ס דלשיטתו אזיל שכת' שיש להקל באם השביר' הוא מהאם ע"פ שיטת ר"ש אבל לפמ"ש אין להקל בזה וגם הכרו"פ שהוא הראשון שהמציא הך קולא בפאר פאהל משיטת הר"ש כ' שלא היתיר אלא בצירוף סברא שהיית' מוצאת דם ע"י בדיקת עד שלא בהרגשה יעו"ש ובנ"ד שהרגיש' זיבת דבר לח בכה"ג גם הוא לא היתיר אכן לפי מה שהמציא הגאון בעל נוב"י עוד מין שביר' מגג הפרוזדור שהוא העלי' א"כ יש כאן ס"ס ספק שמא מהב"מ הי' השביר' ואת"ל מן האם שמא מגג הפרוזדור ואף אם נאמר שאין זה ס' השקול דשבירת גג פרוזדור לא שכיח מ"מ מכיון שע"י ס' הראשון שמא ע"י הב"מ הוא ס' השקול להיתר ולאיסור שוב מצטרף ס' השני למהוי רובא להתירא כמ"ש האחרונים בתשובותיהם בענין זה בכ"מ ומ"מ גם בזה יש לפקפק כיון דאין ס' אחד מתיר יותר מחבירו א"כ כאן הוי ס"ס משם אחד דהכל ס' אחד אם הדם מן המקור או לא דמה לי אם הוא מהבני מעיים או מגג הפרוזדור שניהם אינם מהמקור והוה כמו ס' מצדדים ואם מימין או משמאל כמ"ש בנוב"י מזה ולא מהני רובא להיתירא כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות דפיתוי קטנה אונס הוא והכל ס' אחד יעו"ש:

ל״גשוב ראיתי שיש למצוא צד להקל בנ"ד לפי מ"ש כ"ת שמרגשת זיבת דבר לח ונמצא על העד כמין ליח' וע"ז נמצא באיזו מקומות קצת טיפות לאודם ע"פ מה שמצאתי בתשובת שב יעקב שהאריך שם השואל אם יש לסמוך על דעת הרופאים שאומרים שטיפות דמים אלו אינם מהמקור כלל אלא מצד ליחות חריפות וחמוצות שגורמים לגידים שבבה"ח להפתח קצת ולהוציא דם והאריך הרבה אי סמכינן עלייהו באיסור כרת ומסקנתו שם שכמו שהליח' אין בו חשש כמו כן בטיפות דמים אלו שהם נגררים אחר הליחות ואף שיש לפקפק על הראי' שהביא שם (סי' מא) מהא דלא יחפור (כד ב) ואי איכא רברבי בהדייהו אימא באברורי הוו מנחי ע"ש דבאמת אין משם ראי' כלל דשם עיקר הטעם דהגדולים מוכיחים על הקטנים דמסתמא ממקום אחד באו וכן דרך להניח קטנים עם הגדולים להשוות המשא משא"כ בנ"ד אף דנאמר דהליח' מעורר גם לדם לצאת מי הוא הנביא שיגיד שהדם שמתעורר ע"י טיפות הליחות הם מהאם עצמו ולא מהמקור דאפשר ג"כ שכן הטבע להליחות החריפים לעורר עמהם גם דם המקור לבוא וכעין זה איתא ר"פ האשה שהיא עושה צרכי' (נט ב) יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתי דם כו' וגם שיש לספק שמא גם הליחות באו מפנימיות המקור ואגב הביאו עמהם ג"כ דם מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שמא מהמקור שמא מהאם ולא שייך כאן לומר רוב דמים באים מן המקור כי אין זה רק כשאין דבר המוכיח עליו משא"כ היכא שיש לתלות יותר שהליח' עם הדם בא ממקום אחד ועכ"פ מידי ספיק' לא נפקא אולי חריפות הליחות גרם זה וכמ"ש בש"י שם ובנ"ד שיש עוד ס' שמא הליחות בא מהשביר' שיצא לחוץ ומשם בא ג"כ הדם והוה כמו מכה שא"י אם מוציא' דם וכמש"ל:

ל״דעוד יש מקום ספק לענ"ד בנ"ד שמא הרגשת זיבת דבר לח לא מקרי הרגשה כלל לטמא מן התורה אם לא כשהרגיש' שנפתח מקורה כמ"ש בש"י (סי' מ) והגם שבנוב"י (סי' נב) ראיתי שהרבה להביא ראיות להיפוך דהרגשת זיבת דבר לח ג"כ מיקרי הרגשה מ"מ יש לצדד ולדחות ראיותיו מה שהביא ראי' ממ"ש בש"ס דשמואל יליף מבשרה עד שתרגיש בבשרה שהאי בשרה היינו בביה"ח מבין השיניים ולחוץ וא"כ גם שתרגיש בשרה שהוא חוץ למקור ע"כ א"א לה להרגיש רק זיבת דבר לח בחוץ מפתח המקור יעו"ש לענ"ד אין זה מוכרח דכוונת שמואל הוא דתרי דרשות ילפינן מתיבת בבשרה כמ"ש בר"פ הרואה כתם (נו ב) שמתיבת בבשרה ילפינן דמטמאות בבה"ח דהיינו שהדם זב ממקורה אל בשר' כמ"ש כי תזוב וגו' דם יהי' זובה בבשר' וה' דמיותר ילפינן דבעינן הרגשה והיינו מבשר פנימי שבמקור שתרגיש שנפתח בשר הפנימי שבה ואף דמפרשינן תיבת בבשר' על שני מקומות א' בפנים וא' בחוץ אין בכך כלום דרק מיתורא דרשינן לי' ולא מפשט הכ' וכעין זה בר"פ האיש מקדש דדרשינן מפ' ושלחה מביתו ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח הרי דתיבה אחת מתפרשת על איש ועל אשה וכהנה רבות בש"ס ומה שהביא ראי' מהא דלא מקשה על שמואל מהא דפ"ב (יז ב) דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא ה"ד אי דארגיש' פתיחת המקור א"כ אין זה ספק אלא ודאי מן המקור ואי דלא ארגש' אפי' הוא בודאי מן המקור טהור' כו' יעו"ש ג"כ אין זה ראי' דמי לא מצינא למימר דמיירי שהית' ישינ' ואח"כ כשניער' מצאת' דם בפרוזדור דלא אמרינן חזקה שבא בהרגש' וכמ"ש הרמב"ן שחזקת דמים בא בהרגש' משא"כ כשהיא נעור' ואינ' מרגשת פתיחת המקור ע"כ מקרי שלא בהרגשה:

ל״הומדברי הרמב"ם ז"ל נרא' קצת להביא ראי' להיפוך דבעינן שתרגיש בפתיחת המקור שכ' (פ"ט מהא"ב ה"א) וז"ל אין האשה מתטמא' מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשר' כו' ואם לא הרגיש' ובדקה עצמ' ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה ואח"כ כ' (שם שם ה"ב) וז"ל ומד"ס שכל הרוא' כתם על בשר' או על בגדי' אע"פ שלא הרגיש' כו' אע"פ שבדק' עצמה ולא מצא' דם ה"ז טמא' כו' וטומא' זו מספק שמא כתם זה מדם החדר בא עכ"ל ודברי הרמב"ם אלו מוקשים מאוד וכבר עמדו בזה בתשובות האחרונים דהא קיי"ל רוב דמים מן המקור וא"כ מה זה שכ' שהוא בספק. ולכן נלע"ד שטעמו מפני שנגד רוב זה יש רוב אחר שכל דמים הבאים מן המקור מרגשת בהם וכעין מ"ש בפ' אלו טריפות רוב אריות דורסים כו' אדרבא רוב הדורסים כו' וזה לא שייך אלא אם נמצא הדם על בשר' מבחוץ או על בגדיה שבא שלא ע"י בדיק' דבזה שפיר יש רוב אחר כנגדו משא"כ דם הנמצא בפרוזדור שא"א לה למצוא דם כי אם ע"י בדיקת עד דבזה י"ל דסבר' הרגשת עד הואי א"כ שפיר אזלינן בתר רוב דבא מן המקור וגם אמרינן שחזקתו בא בהרגש' כיון שאין דבר הסותרו כמ"ש ובשלמא אי אמרינן דהרגש' עיקרה פתיחת פי המקור שפיר י"ל דע"י הכנסת העד שם בפרוזדור אפשר שנפתח המקור ע"י שנתעורר תאות' שכן הרגילות שיפתח המקור ע"י ולאו אדעת' דסבורה הרגשת עד הוא ולא נפתח להוציא דם וסוברת שהדם יוצא מתחיל' קודם הבדיק' וע"ז שפיר אמרינן דחזקתו שבא בהרגשה ואין זה סותר הרוב משא"כ אם נאמר דהרגש' היינו זיבת דבר לח א"כ אין עניינו לבדיקת העד וא"כ למה שם אין הטומא' בספק כמו בנמצא חוץ לפרוזדור ועוד אי הרגשת זיבת דבר לח מיקרי הרגש' גם אם מן העלי' הי' לה להרגיש וא"כ אין כאן ס' השקול והי' לנו לילך אחר רוב דמים הבאים מן המקור ודוק וכ"ש בנ"ד שיש מקום לומר שמה שהרגיש' זיבת דבר לח הי' בעת שהרגישה שנפלו בני מעי' למטה די"ל דהליחות הי' מן המעיים עצמם שהם לחים בטבע וע"י דחיקתם ויציאתם לחוץ לבה"ח זב הליחות מהם וא"כ אין כאן הרגשה כלל ומכל הטעמים הנ"ל נראה קצת לצדד לקולא אכן לחומר הענין ואיסור כרת מסתפינא לעמוד על דעתי אבל אם יסכימו עוד מגדולי המורים להתירא מטונא בהדייהו דברי דו"ש באהבה יצחק אייזיק בלאא"מ הרב מוה' יעקב זלה"ה חופ"ק טיקטין: