בנין עולם, יורה דעה ל״זBinyan Olam, Yoreh De'ah 37

א׳לידידי ואוה"נ הרב המופלג ירא וחרד לדבר ה' הוותיק מוה' צבי הירש נ"י מבוטען:

ב׳קבלתי מכתבו מגילה עפה בכמה שאלות וספיקות שנסתפק בדיני וסתות וקודם שאבוא לבאר ולהשיב למע"ל על ספיקותיו אמרתי להקדים הקדמה כוללת לכל דיניהם והוא:

ג׳לפי שראיתי שהרב הגדול בס' בינת אדם בפתיחה לבית הנשים יצא לידון בדבר החדש והוא דמאי דקיי"ל וסתות דרבנן היינו דווקא אותו עונה יום או לילה שאמרו חכמים שצריך לפרוש אבל שעת הוסת ממש בשע' שהיא רגילה לראות בו הוא מדאורייתא והאריך שם בזה ולפי שלענ"ד נראה היפוך דבריו לזאת הוכרחתי להאריך ולבאר הענין דאינו כן וכל ראיותיו של הרב הנ"ל אינם ראיות ואדרבא יש כמה ראיות להיפוך ונבארם אחת לאחת והוא דבש"ס פ"ק דנדה ובפ"ב שמביא מחלוקת אי וסתות דאורייתא או דרבנן ולא הזכירו בשום מקום שיש חילוק בזה ואם כדבריו לא הי' לו להש"ס לסתום בכל המקומות אלא לפרש והנה בפ' כל היד (טז א) איתא שם לימא הני תנאי נמי בהא פליגי כו' דתניא הרוא' דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהור' דברי רשב"ג ר' אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה מאי לאו בהא קא מפלגי דמ"ס וסתות דאורייתא כו' ואם נאמר דשעת הוסת ממש הוא דאורייתא לכ"ע א"כ היאך טהור' אף דיש לה מכה הי' לנו לחוש אם תראה בשעת הוסת ממש שמא דם נדה מעורב בו ואין לתרץ כיון דלא הרגיש' הוא דרבנן וכמ"ש המחבר הנ"ל דלהכי אע"פ שלא בדקה בשעת הוסת ולאחר הוסת טהור' היא משום דלא הרגיש' יעו"ש דז"א דהא כאן איירי במרגשת עי' תוס' שם ד"ה ומר סבר דמיירי שמרגשת שבא מן המכה וא"כ ניחוש שמא ראתה בו גם דם ממש והא דלא ארגיש' סברה הרגשת מכה היא זו וכעין זה מבואר בסד"ט (ריש סי' קפג) וכן מוכח מהא דאיתא בפ' הרוא' כתם אימר הרגשת שמש או עד הוא אלא ודאי דמדאורייתא לא חיישינן כלל שמא ראתה בשעת הוסת והטעם לזה משום דאף דהוי ספק השקול שמא ראתה או לא אמרינן העמד האשה על חזקתה חזקת טהר' ולעולם אזלינן בתר חזק' ולא אמרינן להיפוך הרי יש כאן חזקה אחרת חזקה דאורח בזמנו בא כיון דוסתות דרבנן לא מיקרי חזק' כלל כמ"ש התוס' שם (טו א) ד"ה אפי' הגיע כו' וכן מבואר בכל הפוסקים ועי' בתה"א להרשב"א בדיני וסתות בית ד' שער ב) שכ' דרוב פעמים אורח בזמנו כו' צ"ל דרוב דנקט לאו דווקא הוא וראי' לזה דהוא עצמו כ' שם בהא דהבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהר' שאפי' הגיע וסתה אז כבר עברו ימים שתוכל לספור ולטבול מותרת מטעם ס"ס שמא לא ראת' ואת"ל ראתה שמא טבלה והוא מן הש"ס פ' כל היד (טו ב) אימר דאר"י ספק ראתה כו' א"כ מוכח מן הש"ס ומדבריו הנ"ל דאין זה בגדר רוב כלל דהא קיי"ל בכ"מ דס"ס אינו מועיל אא"כ שני הספיקות שקולים אבל אם ספק אחד נוטה יותר לאיסור לא נחשב לספק כלל ואף שכתבתי במ"א דכיון שספק אחד שקול י"ל דספק השני אף דהוי בגדר מיעוט מהני להצטרף לרובא זה אינו אלא אם שייך להצטרף המיעוט למחצה דספק השני כגון הא דאי' ס"פ בהמה המקשה כל המעוברות יולדות מחצה זכרים סמוך מיעוטא דמפילות כו' משא"כ בנ"ד דספק שמא טבלה אינו שייך להצטרף למיעוט דלא ראתה ועוד דכיון דבכל מקום רוב כודאי הוא א"כ כשעבר הוסת הוי כודאי ראתה וא"כ ספק השני שמא טבלה היאך יועיל ספק זה להוציא מידי ודאי ראתה דאין ספק טבילה מוציא מידי ודאי ראי' כמ"ש בש"ס שם אע"כ כמ"ש דלמ"ד וסתות דרבנן אין זה בגדר רוב כלל רק שחכמים עשאוהו כאלו הוא רוב ולכך מן התורה מוקמינן לה בחזקת טהרה בכל ספק השקול:

ד׳[הג"ה ואע"ג דבכ"מ מדמינן וסתות לשור המועד וכמ"ש וסתות ושור המועד סתם לן תנא כרשב"ג דבג' זימני הוי חזק' וכן בכמה דינים למידים זה מזה ושור המועד נזכר בתור' דבג' זימני הוי חזק' וא"כ נימא גם בוסתות הכי דבג' זימני הוחזק' שתראה באותו זמן דבאמת אין ללמוד משור המועד כלל דש"ה דכל אדם צריך שישמור בהמתו שלא תזיק במידי דאורחי' דלכך בשן ורגל שמועדים מתחילתם חייב' תור' נזק שלם ואפי' בשור תם שמעולם לא נגח ג"כ חייבתו תור' בח"נ כדי שיהי' זהיר בשמירתו ולכך כל שהוחזק ג"פ החמיר' עליו תורה שיהי' זהיר בשמירתו יותר וכיון שממונו הזיק חייב לשלם נ"ש כל שלא שייך לומר שהי' אנוס משא"כ לענין וסתות כיון דסתם נשים בחזקת טהר' עומדות כ"ז שלא ראתה בודאי אין חזק' זו שראת' ג"פ מחזק' לודאי רק לס' לבד:]

ה׳ואין לדחות ולומר דחזקת טהר' דאשה לא חזק' היא משום דהוי חזק' העשוי' להשתנות שכל אשה בחזקת שרואה לעתים מיוחדים וגם חזאי ג"פ בההיא שעתא דאפ"ה חזקת טהר' דיד' עדיפא ומנא אמינא לה מהא דאי' בתוספתא דמקואות והועתק' בש"ע (סי' רא) מקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטים צריך לחזור ולטבול משום דהעמד אדם טמא על חזקתו משמע דאי לאו דאיכא חזקת טומאה דגברא אמרינן העמד מקוה על חזקתו אף דעשוי' להשתנות ואע"ג דהמ"א בא"ח (סי' ח ס"ק יא) כ' דציצית אין להם חזק' דעשוים לפסוק תמיד והביא ראי' מהא דסי' רא שכתבתי אע"ג דבציצית אין שום חזק' אחרת כנגדו נראה לי דהמ"א מדמי להו להדדי משום דאנן קיי"ל ציצית חובת גברא וחובת טלית והיינו שכ"ז שאינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו מחוייב בציצית רק כשלובשו אז נתחייב וא"כ כ"ז שלא לבשו לא הי' עליו חיוב ברכ' וכשלובש הטלית ולא בדקו היאך תחייבנו בברכת ציצית מספק והוא עומד בחזקת פטור מלברך עליו והוי ספק ברכ' שא"צ ממש ודומ' להא דמקוה הנ"ל:

ו׳שוב ראיתי בס' בית אפרים מהגאון מוהרא"ז מבראד בסוף הס' הביא שו"ת מהגאון בעהמ"ח ס' פנ"י ומג"ש שחקר שם בדין חזק' העשוי' להשתנות והביא שם הא דפ' כל היד דלמ"ד וסתות דאורייתא אם הגיע זמן וסתה אפי' שהתה ז' ימים אח"כ אסורה משום דכודאי ראתה חשבינן לה כו' וכ' שם דאף דהי' לה חזקת טהר' מ"מ כיון דרגיל' לראות בשעת וסתה לא מוקמינן לה אחזקת' וכתב שם עוד דאפשר דאפי' מדאורייתא לא סמכינן אחזק' בכה"ג וכתב דכן משמע מדברי התוס' שם ד"ה ואפי' הגיע כו' שהקשו מהא דוהזרתם משמע דמן התור' הוא ולא אסמכתא ע"ש שהאריך ולא ידעתי מנין לו ללמוד מדברי התוס' אלו דהתוס' לא כ' שם דקרא דוהזרתם הוא דרשה גמור' אלא קושייתם הוא כיון דאסרו עונה סמוך לוסתה ואסמכינהו אקרא דוהזרתם א"כ עכ"פ מדרבנן חיישינן שמא תראה אפי' שלא בשעת וסת' ממש א"כ כ"ש שמדרבנן יש לחוש אחר שעבר הוסת שמא ראת' וא"כ היאך קיי"ל שם דהבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהר' אפי' בישינ' וכמ"ש שם בפ"ק (יג א) וכדמוכח התם מדקאמר ואת"ל ראתה שמא טבל' כו' ואי בניעור' הא יכול לשאול' אלא ודאי דמיירי בישינה[*] ובלא"ה דברי הגאון הנ"ל תמוהים דהא ע"כ למאי דקיי"ל וסתות דרבנן צ"ל דקרא, דוהזרתם וגו' אסמכתא בעלמא וכן כל הפוסקים הביאו הך קרא דוהזרתם וכ' דהוא אסמכת' למ"ד וסתו' דרב' ואנן קיי"ל הכי וכמו שנוכיח עוד לפנינו דאפי' בשעת הוסת ממש הוא דרבנן וא"כ ע"כ צ"ל דמאי דקיי"ל וסתות דרבנן אין הטעם משום דלא הרגיש' אלא ודאי דלמ"ד דרבנן לא אמרינן הך חזק' דאורח בזמנו בא ועי' בר"ן בפ"ב דשבועות ובדברי הרשב"א בתה"א וברא"ש פ' האש' שהיא עושה צרכיה שכולם כתבו דפרישת עונת הוסת הוא דרבנן וקרא דוהזרתם הוא אסמכתא בעלמא והביא הב"י דבריהם (בסי' קפד) וכ' שם דהא דכ' התוס' ס"פ הבע"י דהוי דאורייתא וכ"כ בס' התרומות וכ"כ הרא"ש שם הוא לאו דווקא ואם כדברי המחבר הנ"ל שכ' דמאי דאמרי' וסתות דרבנן הוא משום שעבר הזמן ולא הרגיש' א"כ היאך למדו הפוסקים הנ"ל דפרישת עונה של הוסת הוא מדרבנן מהא דפ' כל היד דהא שם הטעם משום דלא הרגיש' כל עונת הוסת וכן בהא דחמרין ופועלים י"ל הטעם משום דהוי ס"ס כמ"ש וא"כ שפיר י"ל דקודם שעברו ז' ימים דליכא אלא ספק אחד אסור מן התור' מספיקא דאוריי' לפי שיטתו דס"ל דחזק' דאורח בזמנו בא ומנין לנו לחלק בין שעת הוסת לעונת הוסת כיון שאין לנו הכרח אלא ודאי צ"ל דהוכיחו דמדאורייתא לא הוי חזק' כלל לומר דאורח בזמנו בא מהא דחמרין ופועלים כו' ומהא דבדקה עצמה ומצאה טהור' וא"כ כיון דדבר זה אינו אלא ספק שפיר אמרינן דמוקמינן לה בחזקת טהר' וא"כ גם בשעת הוסת ממש שייך לומר כן ואין בו שום חשש מדאורייתא כמ"ש:

ז׳[הג"ה ומ"מ דברי התוס' צריכים ביאור מה שהקשו מהא דצריכים לפרוש בשעת הוסת דהא שפיר יש לחלק בין שמא תראה לשמא ראת' דמה דאסור עונה אחת סמוך לוסת' הוא מחשש שמא תרא' בזמן וסת דבזה חיישינן משא"כ אם עבר זמן וסת' לשמא ראת' לא חיישינן וכה"ג כ' התוס' בכ"מ וכמ"ש בפ' כל הגט כח א) לשמא מת ל"ח לשמא ימות תנאי היא וקיי"ל כר' יוסי דחיישינן וכה"ג כתבו התוס' בפ"ב דקדושין (מה ב) ד"ה בפי' ואף לפמ"ש התוס' שם דדווקא בשמא ימות דהתם דחל הגט קודם מיתה חיישינן משא"כ כאן דכל שעה אמרינן דלא מת עדיין א"כ ה"ה בנ"ד לא הי' לנו לחוש ומותר לבעול סמוך לוסת' דבשעת ביאה אמרינן שמא עדיין לא ראתה זה אינו דדווקא התם באביה במדה"י מותרת בכל רגע להיות עם בעלה דאנו אומרים עדיין לא קידש' אביה משא"כ בנ"ד חיישינן שמא באמצע ביאה תראה גם דברי התוס' דמס' קידושין צ"ע דגם שם יש חשש היאך יבעול אותה שמא באמצע ביאה אז יקדש אותה אביה במדה"י ובלא"ה צ"ע שם דמשמע מדבריהם דקיי"ל לדינא כר"י דחיישינן שמא ימות אפי' לזמן מועט וכן מוכח מהא דגיטין דאסורה לאכול בתרומ' וברפ"ק דיומא מוכח דרבנן פליגי על ר' יהודה דחייש שמא תמות אשתו בפלגא דעבוד' ושם הלכה כרבנן דפליגי על ר"י ואע"ג דחכמים פי' שם הטעם משום דאין לדבר סוף הרי כתבו התוס' שם דבאמת יש לחלק בין מיתה דחד לתרי רק לדבריהם דר"י קאמרי הכי לדידך דחיישת אפי' היכא דלא שכיחא כו' יעו"ש וצ"ע:]

ח׳עוד ראי' לענ"ד מהא דאשה שראתה ג"פ רצופים מ"ת דאסור' לשמש עוד כמו שמבואר בש"ס וכתבו הפוסקים דהטעם משום חשש וסת דזהו וסתה לראות מ"ת ולכך כתבו להקל בכמה דינים בזה משום דוסתות דרבנן כמבואר בכ"מ בפוסקים ובתשובותיהם וכמ"ש בכרו"פ ובנוב"י ובסד"ט ועוד בכ"מ ואם נאמר דשעת הוסת ממש הוי דאורייתא מטעם חזק' ג"פ שהוחזק' בזמן זה לראות א"כ גם בראתה ג"פ מ"ת נימא הך חזק' ושם הוא שעת הוסת ממש וא"ל דיש חילוק בין וסת הימים ובין וסת דגופ' דמ"מ מנין להם להפוסקים לחלק בכך ולפי הטעם שכ' המחבר הנ"ל דחזק' דאורייתא שייך גם בוסת דגופ' ועי' ב"י (סי' קפז) שכ' בפי' בשם הרשב"א דאש' הרוא' ג"פ מ"ת דאסור' הוא רק מדרבנן לפי מאי דקיי"ל וסתות דרבנן וע"כ צ"ל משום דהך חזק' אינה חזק' גמור' ויש ג"כ ליתן קצת טעם לזה משום דסתם נשים רוב ימיהן טהורים ורובא עדיף מחזק' ואף באש' שרוב ימיה טמאים ג"כ י"ל כיון דרוב נשים אינם כך כ"ז שלא ראתה אמרינן דמסתמא נתקנ' כדרך שאר נשים ומה שראת' כמ"פ אינו אלא מקרה ועיי' בסד"ט שכ' די"ל דפלוגתא דוסתות אי הוי דאורייתא כו' היינו דמ"ד דהוה דאורייתא ס"ל דחזק' דאורח בזמנו בא עדיפא מהך חזק' דטהר' דידה משום דהך חזק' עשויה להשתנו' ומ"ד דרבנן ס"ל דהוה חזקה נגד חזק' יעו"ש ולע"ד דבריו לא נהירין דתינח לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מותר מן התור' אפי' בלא חזקת היתיר אבל לשיטת הרשב"א ושאר פוסקים דס"ל דאסור מן התורה א"כ כאן דיש חזקה נגד חזקה נשאר הדבר בספק תורה ואסור מן התור' ואפי' להרמב"ם למקצת נוסחאות שבספרי הרמב"ם בה' אבות הטומא' דס"ל דבאיסור כרת ספיקו אסור מן התור' אלא ודאי ס"ל כמ"ש למעלה דלמ"ד וסתות דרבנן חזקת טהר' דאשה עדיפא מהא דחזק' דאורח בזמנו בא והיינו משום דדרך נשים לשנות וסתן וגם רוב ימיהם טהורים וכמ"ש:

ט׳[הג"ה וצ"ע לפמ"ש דרואה דם מ"ת אינה אסור' לבעלה רק מדרבנן א"כ הא דכ' הרב בהג"ה (סי' קפז סעי' ה) באם ספק מן המקור או מן הצדדים דמותרת מחמת ס"ס ספק שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא מן המכה למה הוצרך שם ס"ס בחד ספק תשתרי משום דהוי ספיקא דרבנן ויותר תימא על הש"ך (שם ס"ק כב) שתמה על דברי הרב דהא הוי ס"ס משם אחד ע"ש וסבור הייתי לומר משום דבנידון זה נפ"מ נמי לענין דא"צ ז"נ ובענין זה הוה ספיק' דאורייתא ולכך אין מתירין בספק אחד כיון דלענין זה מחזיקין אותה לטמא' ע"כ צ"ל שהוא מן המקור ולא מחמת מכה וא"כ היאך נתלה לקולא לענין רואה דם מ"ת וסתרי אהדדי וכעין זה ראיתי בכרו"פ בסי' זה ד"ה וצ"ל כו' ע"ש ועי' בתשו' נוב"י (חיו"ד סי' נב) שכ' ג"כ כעין סברא זאת אך הש"ך ודאי דלא ס"ל הכי ע"ש (ס"ק ב) וצ"ל דהש"ך הבין דברי הרב דמתיר אפי' בלא ספירת ז"נ וכן משמע מדברי הד"מ שהוציא דין זה מדברי הש"ד ובש"ד שם (סי' ו) לא מיירי כלל בדין רואה מ"ת ולכן שפיר משיג על הרב ואפשר דגם הש"ך מודה דלענין רואה מ"ת לא מחמרינן משום דהוי ספיקא דרבנן ועיין בס' חוות דעת (סי' קפז) שפי' דעת הרב דמיירי ביודעת שלא הרגישה דאז אין כאן חשש איסור דאורייתא והא דלא כתב הרב מטעם ספיקא דרבנן משום דרצה לדמותו לכתם אף דהוי רואה ממש יעו"ש שהאריך ולענ"ד דבריו דחוקים דאין שום רמז בדברי הרב דמיירי בראתה בלא הרגשה וגם בש"ד שמשם מקור דין זה לא נזכר שראתה בלא הרגשה ועי' בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל שכ' ביאור אחר לדברי הרב והבין כפשוטו דמותר מטעם ס"ס וכ' שם שהוציא דינים אלו מדברי סה"ת שדקדק בלשונו וכ' אם יודעת ומרגשת שבא מן המקור ע"ש ומה שהקשו האחרונים דהא אין זה ס"ס דרוב דמים מן המקור ובחוות דעת תמה עוד מאחר דדם הנמצא בפרוזדור חייבים עליו א"כ היאך נחשב לספק נלע"ד ליישב דהא כבר כתבנו דלמ"ד וסתות דרבנן רואה מ"ת ג"כ דרבנן וא"כ אף שאין זה ס"ס גמורה א"ש ולענין ספירת ז"נ י"ל טעם אחר דאע"ג דרוב דמים מן המקור מ"מ כיון דרוב נשים אין רואות מ"ת אתרע לה הך רובא דמן המקור ואמרינן דמסתמא אינו מדם נדות דאין דרכו לבוא ע"י תשמיש רק הוא מן הצדדים או ממכה שבמקור וכעין מ"ש ברפ"ב דכתובות (טז א) דפריך הש"ס לימא רוב נשים בתולות נישאות ומשני רוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא וכן בפא"ט רוב אריות דורסים כו' אדרבא רוב הדורסים אין ציפרנם נשמטת כו' וכן כאן רוב דמים הבאים מן המקור אין דרכם לבוא ע"י תשמיש וזו כו' מסתמא הוא מן המקור ולכן כל שיש עוד ספק שמא מן הצדדים שפיר הוי ס"ס ומהני ג"כ לענין ספירת ז"נ ודוק:]

י׳עוד נלע"ד להביא ראי' דאפי' שעת הוסת ממש הוא דרבנן מהא דאיתא פ' כל היד (טז ב) דפשיט שם הך בעי' דוסתות אי דאוריי' או דרבנן מהא דתנן הית' במחבא כו' שחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה כו' והוא דלפי שיטת המחבר בינת אדם שכ' דמ"ש וסתות דרבנן היינו אחר שעבר הוסת דטהור' מטעמא דלא הרגיש' וא"כ נ"מ אליבי' באם בדקה עצמ' בשעת הוסת ונאבד העד טמא' דאמרינן אורח בזמנו בא דכאן ליכא סברא דלא הרגיש' דהא י"ל דהרגיש' באמת וסבורה הרגשת עד הוא וא"כ יקשה היאך פשטו מינה דוסתות דאוריי' מדתלי טעמא משום חרדה דילמא נקט הך טעמא אליבא דאמת משום דאיכא נ"מ אפי' בדק' עצמה ונאבד העד דהא מהך טעמא דחרדה מסלקת הדמים ודאי מותרת אפי' בשעת הוסת ממש דעדיף ממעוברת ומניק' ע"ש (סי' קפד סעיף ח) בדעת הב"י ורוב הפוסקים שהסכימו כן ועט"ז שם ואין להקשות בלא"ה דהא ודאי דעכ"פ בשעת וסת ודאי דאסור' מדרבנן עכ"פ וא"כ היאך פשיט מינה דילמא נקט הך טעמא דחרדה לומר דמותרת לכתחיל' דז"א דהא בהך ברייתא דהיית' במחבא לא נקט הך דינא כי אם כשהגיע שעת וסתה. ולא בדקה דמשמע דלא מיירי לענין היתר תשמיש בשעת וסתה אבל לדברי המחבר הנ"ל קשה די"ל מ"ש הגיע שעת וסתה ולא בדק' היינו דנאבד העד ולא בדקה אותו אלא ודאי דגם בכה"ג למ"ד וסתות דרבנן גם בבדקה עצמה בשעת וסתה ונאבד העד מותרת וא"כ למה נקט טעמא דחרדה ופשיט שפיר ועוד ראי' לענ"ד דלפ"ד הב"א הי' להם להפוסקים לבאר דין זה עכ"פ דאם נאבד העד שבדקה בו אסור' ולא הזכירו בשום מקום טעמא משום דלא הרגיש' ועוד דהא תינח בפקחות שוטות מאי איכא למימר דשוטה אינ' מרגשת כמ"ש בריש מס' נדה (ג ב) מודים ב"ש בשוטה כו' וא"כ כל אשה שוטה שיש לה וסת כשעבר וסתה תהי' טמא' ולא נזכר חילוק זה בפוסקים. גם בהא דחמרין ופועלים הבאים מן הדרך סתמא קאמר בבריית' נשיהם להם בחזקת טהר' משמע דבכל הנשים הדין כן אפי' בשוטה א"ו דמדאוריית' לא אמרינן חזקה אורח בזמנו בא רק חכמים החמירו לכתחיל' משום גדר וזהירות משום שמא תרא' אבל לא החמירו לעשותה טמא' ממש בשעבר זמן הוסת וזה ברור לענ"ד:

י״אעוד יש ראי' לזה מהא דאית' (סי' קפד סעיף ד) אם רגיל' לראות בהנץ ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ או לאחר הנץ דאינ' אסור' אלא ביום משום דהוי ספיקא דרבנן דוסתות דרבנן וכמ"ש בשם הראב"ד משמע דקודם הנץ אפי' סמוך לו ממש מותרת מדכ' דאינ' אסור' אלא לאחר הנץ ואם נאמר דשעת הוסת ממש הוה דאוריית' א"כ מספק הי' לנו לאסור גם קודם הנץ שמא אז הוא זמן וסתה והוי שעת הוסת ממש דאסור מדאוריי' וא"ל דה"ט דשעת הוסת הוה ספיקא דאוריית' מטעם דחזקה דאורח בזמנו בא הוא נגד חזקת טהרה דאשה והוה כאלו אין כאן חזקה כלל דהוי ס"ד ולשיטת הסוברים דאסור מה"ת כיון שיש עוד ספק שמא לאחר הנץ הוי ס"ס דז"א דהכל ספק אחד שמא תראה אז או לא דא"א לומר שמא לא תראה לעולם דכל אשה מוחזקת לראות בעתים מיוחדים ואין כאן אלא ס' שמא תראה בעת הזאת או לא וכן יראה מלשון הראב"ד הובא ברא"ש ס"פ האשה שהיא עושה צרכי' שכ' שם דוסתות דרבנן וכ"ש סמוך לוסתה כו' ע"ש הרי בפי' שדעתו דגם שעת הוסת ממש הוא מדרבנן רק דזה כ"ש דעונה שלפני' הוה דרבנן:

י״בשוב אחרי כותבי זאת מצאתי משנה מפורשת היא זו לאדונינו הרשב"א ז"ל במשמרת הבית בדיני הפריש' (בית ד שער ג) שהשיג שם על הרא"ה בבדק הבית שכ' שם וז"ל וע"ק לי על דבריו כו' דלמ"ד וסתות דרבנן אפי' בשעת הוסת ממש מותרת דבר תורה והראב"ד ז"ל בההיא דיבמות דיוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו לא גריס סמוך לוסת' אלא הכי גריס לא נצרכ' אלא בשעת וסתה והדין עמו כו' ע"ש שהאריך הרי מבואר כדברי והנאני מאוד שהנחני ה' בדרך אמת לכוין לאלו הראשונים ולדעתם הרמה הן אמת שמדברי הרא"ה שם משמע דס"ל כשיטת הב"א הנ"ל דשעת הוסת ממש דאורייתא לכ"ע והנך רואה שרוב בנין ורוב מנין דלא כותי' שהרשב"א וראב"ד סוברים בהיפוך ממש וגם הרא"ש שהביא דברי הראב"ד שהבאתי ולא כ' עליו כלום משמע ג"כ דס"ל כוותי' וגם הב"י והאחרונים שראו דברי הרא"ה בבה"ב למה לא הביאו דבריו ולא הזכירום בשום מקום להחמיר באיסור תורה וכתבו סתם דוסתות דרבנן ולא חילקו כלל מוכח דס"ל כרשב"א וראב"ד וזה ברור שוב מצאתי גם בדברי האחרונים שכתבו בפי' כמ"ש בס' כרו"פ (סי' קפד) בישובו לדברי האביאסף וראב"ן שכ' שם וז"ל ונ"ל דיש כאן שני מיני אזהרות הא' בזמן שקבוע לה לראות וזה נקרא וסת וזהו ודאי דאסור' לשמש למ"ד וסתות דאוריי' מן התורה ולמ"ד דרבנן מדרבנן אבל אין זה ענין כלל להך דוהזרתם כי זהו חובה ואיסור גמור אפי' ביוצא לדרך וכדומה אך אח"כ סמוך לכך וזהו נקרא סמוך לוסת' כו' הרי הזמן שרואה בו נקרא וסתה אמנם מזמן המוקדם נקרא סמוך לוסתה כו' יעו"ש שהאריך הרי שכ' בפי' שאפי' שעת הוסת ממש למ"ד וסתות דרבנן הוי מדרבנן רק שחילק ביניהם לענין יוצא לדרך ותמיהני מאוד על הרב הגדול בעל בינת אדם שכ' שחידש דבר זה מדעתו ולא נמצא בשום פוסק שמדבר מענין זה והרי מפורש בפוסקים היפוך דבריו אמנם בהא דכתב הכרו"פ דאפי' למ"ד וסתות דרבנן אסור עכ"פ אפי' ביוצא לדרך לענ"ד אין זה מוסכם דהרי הראב"ד כ' בפי' להיפוך דאפי' בשעת הוסת ממש חייב לפוקדה והרשב"א נראה ג"כ דהסכים עמו ותימא גדולה עליו שהסכים לאיסור מסברת עצמו ולא הזכיר דברי הרשב"א הנ"ל שאינו סובר כן:

י״גומה שהביא בעהמ"ח ב"א ראי' לזה מהא דאיתא בפסחים אשתו נדה בעל חייב ומוקי לה בסמוך לוסתה ואם נאמר דשעת הוסת ממש מותרת מדאוריי' א"כ למה יהא חייב והיאך יתקנו חכמים להביא חולין לעזרה אין בזה ריח ראי' כלל ולדבריו תקשה לי' יותר מהא דמוקמינן בסמוך לוסתה סמוך ממש בעונה הסמוכ' כמו שמוכח מלשון הרשב"א במשמרת הבית שהבאתי והוא עונת הוסת לכ"ע מדרבנן א"ו דאע"ג דמדאוריי' מותרת מ"מ כיון דאסור' מדרבנן לא שייך לומר בו דטרוד במצוה כיון דחכמים אסרו אותו לפוקדה אז שוב אין כאן מצוה כלל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת והרי אית' בפ' אלו דברים (עא ב) אר"י יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שהוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות כו' ומפרש שם משום דטריד במצוה וקאמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו כו' משמע דוקא במקדש שדוחה יו"ט ראשון את השבת אבל בגבולין שאסרו חכמים חייב דלא שייך לומר דעשה ברשות ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' שגגות) שכ' ג"כ שנטלו לצאת בו וזה ברור ופשוט וכ"ש בנ"ד שאין כאן עשה גמורה מדאורייתא:

י״דעוד נלע"ד ראי' למ"ש בהא דאית' בפ' ידיעת הטומא' ע"פ והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לב"י שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה כו' וכתבו הפוסקים דלפי מאי דקיי"ל וסתות דרבנן קרא אסמכתא בעלמא ואם נאמר דלמ"ד דרבנן מודה הוא דשעת הוסת ממש דאוריי' א"כ למה אמרו דקרא אסמכת' בעלמא דהא ר' יאשי' שם לא הזכיר עונה בדבריו וא"כ דילמא מיירי בשעת הוסת ממש ונפקא מקרא דוהזרתם ומ"ש סמוך לוסתן משום דא"א לצמצם רגע הוסת ממש לכן קאמר סמוך וכן מצינו בכ"מ לשון סמוך בעת שעה ממש או מעט קודם ואין לסתור זה ע"פ מ"ש בס' כרו"פ דקרא דוהזרתם א"צ לשעת הוסת ממש דמסבר' ידעינן לי' דהיאך יבוא עלי' שמא תראה דזה אינו דשפיר איצטריך קרא דלא נימא דחזקת טהרה דאשה עדיפא מחזקה דאורח בזמנו בא כמ"ש למעל' אלא ודאי דגם שעת הוסת הוא אסמכת' בעלמא וכן יראה מלשון הרשב"א בתה"א (ריש שער ג) וז"ל דבר תורה כל אשה בין שיש לה וסת אינה אסור' לבעל' עד שתראה או עד שתרגיש כו' חכמים עשו סייג לדבר ואסרו עונת הוסת כו' מוכח בפי' דאין איסור עד שתראה ממש ותרגיש ולא זולת מדלא כתב עד שעה שתראה כו' ועוד נראה ליתן טעם אף דהוחזקה לראות ג"פ באותה העת מ"מ לא חיישינן לה מדאוריי' דהא כל אשה בעת וסתה דרכה להרגיש שינוי בגופה או שראשה ואברי' כבדים עליה וכדומה וכיון שאינה מרגשת שום שינוי בעצמה ודאי דאין לחוש לאותו זמן וחכמים עשו סיג וגדר לאוסר' כל אותה עונה אף שאינה מרגשת שום שינוי כנ"ל ברור בזה ודלא כדעת בינת אדם: