בנין עולם, יורה דעה מ׳Binyan Olam, Yoreh De'ah 40
א׳בעז"ה יום ג' ששה בשביעי אך טוב לישראל לפ"ק טיקטין יע"א:
1
ב׳לכבוד בני ידידי ה"ה הרב המאה"ג חו"ב אי"א מוה' יוסף נ"י רב דק"ק קנישין וצאצאיו עמו ה' עליהם יחיו ויחתמו כולם לחיים טובים וארוכים:
2
ג׳בדבר השאלה שכתבת לי קודם יום הכסא בנידון אשה אחת קרוב לזקנותה שכבר פסק וסתה מכמה שנים וכעת נתהוה לה מקרה בעשותה צרכיה כואב לה הרבה ומרוב דוחקה מתאדמים המים ויוצאים אדומים כעין דם מזוג במים ואומרת שכואב לה בכריסה ובשיפולי מעיה והמ"ר יוצאים בדוחק גדול הנה לכאורה הוא הדין המבואר בש"ס פ' האשה שעושה צרכיה שמה שמתאדמים מי רגליה הוא ע"י דם המעורב בו ולפ"ז הי' נראה בדין זה להחמיר גם לכל השיטות דפליגי שם אי בעינן יושבת ומקלחת וגם שימצא הדם באמצע הספל או דבחדא לטיבותא סגי וכמבואר השיטות שיש בזה בפוסקים שהרי לכל השיטות הוא דלא תלינן דם זה במכה רק אם אינו בא בדוחק דאז אמרינן דאין זה מן המקור כלל רק ממ"ר ואין דרך דם נדות להתערב במ"ר אלא הוא דם מכה משא"כ לפמ"ש שהמ"ר יוצאים בדוחק גדול א"כ זה דומה ממש לעומדת ומזנקת דאיידי דדחוק הדר מי רגלים למקור ואייתי דם דבכה"ג לכל השיטות היא טמאה וכל מה שמבואר באחרונים להתיר בזה הוא באם אין המ"ר יוצאים בדוחק רק שנמצא בו דם וקצת הי' נראה לומר דאפי' לשיטת המחבר (סי' קצא) ורוב הראשונים שפסקו כר' יוסי דגם בעומדת טהור' היינו משום דס"ל דאין בה דחק כ"כ לומר דהדר מ"ר למקור ואייתי דם אבל בנידון זה שהמ"ר יוצאים בדוחק גדול י"ל דגם ר' יוסי מודה דטמא' דודאי ע"י דחק יוצא ג"כ דם המקור עמו אך יש לדחות זה דא"כ מאי מקשה הש"ס שם (נט ב) ור' יוסי בחד ספיקא מטהר בס"ס מבעי' גבי הא דתנן שם איש ואשה שעשו צרכיהם כו' ולמה לא תי' הש"ס דבסיפא מיירי שמ"ר של האש' יוצאים בדוחק גדול דבכה"ג ליכא ס"ס ושפיר אצטריך לאשמעינן דגם בזה ר"י מטהר אבל יש לדחות זה די"ל דבכה"ג שמ"ר יוצאים בדוחק אין סברא לומר דיטהר רבי יוסי אפי' באיש ואש' שהטילו בספל דלכאו' צריך ביאור למה יטהר ר"י בספק אחד דספיקא דאורייתא לחומרא ובפרט באיסור כרת וע"כ צ"ל כמו שפרש"י ותוס' דאין דרך דם מקור לצאת עם מ"ר ולפ"ז לא שייך לומר כן אלא אם המ"ר יוצאים כדרכם בלי שינוי משא"כ אם יוצאים בדוחק גדול י"ל ע"י הדחק יוצא גם דם המקור עמהם וא"כ בכה"ג גם באיש ואשה שהטילו לספל לא יטהר ר"י וכ"ש שספק זה שכיח יותר לאיסור מלהיתר דיותר יש לתלות באשה שדרכה לראות ממקור מלתלות באיש וכמו דבאמת ס"ל לר"ש שם בסיפא להחמיר משום דחזקת דמים מן האשה:
3
ד׳ויש לי מקום עיון בש"ס שם דלמאי דקיי"ל דאפי' דם נדות ודאי אם לא בא בהרגשה אינה טמאה מדאוריי' כדמוכח בכ"מ בש"ס וכן אפי' במוצאת דם במ"ר אפי' ודאי אתא ממקור אין זה אלא ספק דשמא הרגישה וסברה הרגשת מ"ר הוא וכמ"ש הפוסקים דדם שמוצאת ע"י בדיקת עד הוא טמא מספק דאורייתא דילמא סברה הרגשת עד הוא א"כ הרי גם ברישא באשה שעשתה צרכיה יש כאן ס"ס ספק שמא אין הדם מן המקור ואפי' תאמר שהוא מן המקור שמא בא שלא בהרגשה ואז אינו טמא אלא מדרבנן וא"כ הוה ס"ס בדאורייתא וחד ספיקא בדרבנן דבכה"ג אזלינן לקולא כמ"ש הפוסקים ומוכח כן מכ"מ וכמ"ש הש"ך (סי' קי בכללי ס"ס) בדין הערינגש מלוחים שנמצא שם דג טמא ע"ש וא"כ קשה למה ס"ל לר"מ ברישא אם עומדת טמאה וסבור הייתי לומר דר"מ לטעמי' אזיל לפמ"ש הרשב"א בתשוב' דס"ס מטעם רובא הוא וא"כ ר"מ הרי ס"ל דחיישינן למיעוטא ולא אזיל בת"ר כלל לכן מטמא כאן ג"כ בס"ס ור"י דפליג עלי' משום דס"ל כרבנן דאזלינן בכל איסורי תורה בת"ר ולכן מתירים גם בס"ס אך לפ"ז יקשה בסיפא באיש ואשה שעשו צרכיהם בספל דר"ש מטמא משום דחזקת דמים מן האשה מה בכך הרי יש כאן ס"ס בלא"ה אפי' באשה לבדה שעשתה צרכיה וכמ"ש ור"ש ודאי דס"ל כרבנן דפליגי על ר"מ דאזלינן בכל דוכתא בת"ר אך זה י"ל דסברת ר"ש משום דחזקת דם מן האשה ור"ל כיון שאשה דרכה לראות דם מן המקור וס"ל דגם ביושבת טמא' כמ"ש שם בש"ס דגם באיש ואשה יושבים מטמא משום הך חזקה ולכן ס"ל דאין זה בגדר ספק כלל משום דודאי חזקת דם מן האשה היינו משום דדרכה לראות וע"כ משום דדרכ' לראות מן המקור וא"כ אין כל הספיקות האלו בחשבון כלל ואין זה בגדר ס"ס משום דס"ל דדרכה של אשה לראות וא"כ ודאי דדרכ' לראות מן המקור וכן דרכה של אשה לראות בהרגש' וא"כ הוי רובא לאיסורא:
4
ה׳ולפ"ז הי' יוצא לנו בנ"ד באשה שכבר פסק וסתה מכמה שנים והיא מסולקת דמים ודאי דלא שייך לומר בכה"ג דרוב דמים מן המקור דנסתלקו דמי מקורה וא"כ ודאי דבמוצאת דם במ"ר יש להתיר בספק זה לבד מטעם ס"ס שכתבתי שמא ממכה שבכליות ואפי' תאמר מן המקור שמא הי' שלא בהרגש' דמותר מן התור' והרי כאן הם ספיקות שקולים ואדרבא יותר נראה לתלות במכה שבכליות מלתלות במקור כיון שכבר נסתלקו דמי' וא"כ י"ל דבכה"ג לא פליגי ר"מ ור"ש ור"י ולכ"ע מותר אפי' רק אשה עצמה השתינ' ואפי' בעומדת ומזנקת וא"כ אפי' בנ"ד שיוצאים מי רגלים בכח לא חיישינן לדם מקור ואף שיש לדחות ולומר דזה לא הוי בגדר ס"ס שמא הי' שלא בהרגש' דרוב דמים הבאים מן המקור הם בהרגש' וכל ספק שנוטה יותר לאיסור אינו בגדר ספק כלל מ"מ י"ל דכאן הוי ס"ס שפיר דלעומת זה גם הך ספק דשמא הוא ממכה שבכליות הוא נוטה יותר להתיר מלאיסור משום דהיא זקוקה שדמי' מסולקים שלכך ארז"ל שדיה שעתה ולא החמירו בה גם לטהרות ולתרומ' וקדשים וכעין זה מצינו שמועיל לצרף לס"ס כל שספק הא' נוטה יותר להיתר וספק השני נוטה יותר לאיסור הוה כמו ב' ספיקות שקולים וכמ"ש בספרי בית יצחק בהא דקיי"ל בדבר חשוב כגון חהר"ל או שארי איסורים שאין בטלים שנתערבו ביבש ברוב דנפל אח' מהם לים דכולם מותרים דתולין שהאיסור נפל לים אע"ג דיותר מסתבר לומר דאותו שנפל לים הוא מרוב הכשרים והאיסור נשאר בתערובות והיינו משום דלעומת זה מה שאוכל א' א' כל א' הספק נוטה יותר להיתר ולומר דמרובא פריש והיתר הוא ובזה סמכינן להתיר בצירוף הספק דשמא האיסור נפל לים ובזה יש לתרץ קושית הש"ך (סי' קפז סעיף ה) במ"ש בהג"ה שם בספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדים דמותרת מטעם ס"ס דמה ס"ס הוא דהא קיי"ל דרוב דמים מן המקור הם כמ"ש בפ"ב דנד' דרוב דמים מן המקור וא"כ אין זה ספק השקול ולפמ"ש א"ש דנגד זה הוי רוב להיפוך דרוב נשים אין רואות דם מחמת תשמיש וכיון דיש לה מכה במקור רק שאין ידוע אם מכתה מוציא' דם תלינן יותר במכה דרוב שכיח להיתר לתלות במצוי במכה אשר שם מלומר שהיא רואה מ"ת ולכן מצטרף ספק השני שמא מן הצדדים אף דנוטה יותר לאיסור לס"ס ודוק ובזה יש לתרץ ג"כ קושיית הגאון בעל שב יעקב שהקש' על מ"ש הכ"מ (פ"ט מהא"ב) שכל הכתמים טהורים מן התור' מטעם ס"ס ספק מגופה ספק מעלמא ואת"ל מגופה שמא מן העלי' והא הך ספק שמא מן העלי' אינו נחשב לספק כיון דקיי"ל דדם הנמצא בפרוזדור חייבים עליו דרוב דמים מן המקור יעו"ש ולפמ"ש א"ש דנגד רוב זה יש רוב אחר דרוב דמים הבאים מן המקור באים בהרגשה וכיון שלא הרגיש' מסתמא אינו מן המקור וכעין זה איתא בפא"ט גבי ספק דרוסה בנמצא ציפורן בגבו של אחד מהם רוב אריות דורסים כו' אדרבא רוב הדורסים אין ציפרנם נשמטת כו' יעו"ש:
5
ו׳וע"כ צ"ל דרוב דמים הם בהרגשה דאל"כ יקשה על הא דתנן בפ"ב דנדה. מהו שתבדוק עצמה כו' כדי לחייב בעלה בא"ת כו' והרי ע"י בדיקת עד יש כאן ספק שמא לא הרגיש' כמ"ש הפוסקים בכ"מ דראיית דם ע"י בדיקת עד הוא ספק שמא הי' בהרגשה ואולי הרגשת עד הוא וא"כ היאך אפשר לחייבו בעלה בא"ת הא הוי ס"ס שמא אחר תשמיש ראתה ושמא לא הי' בהרגשה הן אמת דקושי' זאת י"ל עפמ"ש התוס' במס' כריתות (כא ב) ספק אכל ספק לא אכל כו' ואפי' אכל ספק כשיעור כו' שפי' שם דהיינו שיש כמה ספיקות ואעפ"כ חייב א"ת ובמ"א כתבתי שהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם דספיקא דאוריית' מן התורה מותר וכיון שכאן חייבה התורה א"ת גילתה התור' דבאתחזק איסורא גם ספק חייבים עליו א"ת שוב אין לחלק בין ספק אחד לכמה ספיקות וכעין זה כתבו התוס' בפ' חזקת הבתים (נה ב) ובפ' כשם שהמים בודקים דלכך קיי"ל ס' טומא' ברה"י ספיקו טמא ואפי' כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא דה"ט משום דכיון דמן הדין הי' לנו לומר דבספק אחד ג"כ טהור דמוקמינן לי' אחזקת טהר' וכיון שהתורה החמיר' בספק אחד שוב אין לחלק בין ספק אחד לכמה ספיקות אך לרוב הפוסקים אין הדין כן והפי' במשנה שם במ"ש ואפי' אכל כו' היינו שודאי אכל רק שיש ספק אם אכל כשיעור אבל בב' ספיקות אינו חייב א"ת וא"כ למה יהי' בעלה חייב א"ת בבדקה עצמה אחר שיעור וסת אבל לפמ"ש משום דרוב דמים הבאים מן המקור הם בהרגש' א"ש דאין כאן ס"ס כלל רק ספק אחד לכן חייב א"ת ובזה נדחה מ"ש בסדרי טהר' (סי' קפג) דבבדיקת עד בלא הרגש' היכא דאיכא למתלי דמעלמא אתא דהוי ס"ס ספק מעלמא וספק שלא הרגיש' כו' יעו"ש דלפמ"ש אין זה בגדר ס"ס כלל כן מוכח מדברי הרמב"ם שכ' בחיבורו דחזקת דמים שבאים בהרגש':
6
ז׳וראיתי בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל (סי' סב) שכתב לצדד דאע"ג דרוב דמים באים בהרגש' מ"מ בצירוף עוד ספק מחשב לס"ס כמו מ"ש בכ"מ בש"ס סמוך מיעוטא לפלגא והביא ראי' לזה ממ"ש בר"פ האשה שעושה צרכי' (נט ב) במתני' דר"מ מטמא בעומדת אע"ג דבחד ספק משוי לי' לודאי טמא' כדאית' בפ"ק (יד א) דכי טימא ר"מ משום נדה טימא ואעפ"כ בצירוף ספק מאיש או מאשה הוי ס"ס ודברים אלו צ"ע דלפ"ז יקשה דהא גם באיש ואשה שעשו צרכיהם דיש ספק אם מן האיש או מן האשה ספק זה לא הוי ס' השקול דודאי יותר יש לתלות דמן אשה הוא דעלול' בדמים מלתלות באיש וא"כ היאך יצטרף לס"ס ולא שייך כאן לומר סמוך מיעוטא לפלגא וכן הא דהביא שם ראי' ממה דאיתא התם בדף יד בבדקה בעד שאינו בדוק לה וטחתו ביריכה הוי ס"ס אף דבבדוק וטחתו ביריכה טמא' ודאי ואינו בגדר ספק מ"מ בהצטרף יחד הוי ס"ס יעו"ש. ג"כ קשה דספק השני בבדקה בעד שאינו בדוק לה ג"כ לא הוי ספק השקול דהא בבדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא אי' שם דטמא' נדה לרבי דקיי"ל כוותי' ומדמה התם להא דר"מ בעושה צרכי' בעומדת דטמא' נדה וא"כ היאך מצטרף לס"ס כיון דשני הספיקות כל א' אינו שקול ונוטה יותר לאיסור והנה מה שהביא ראי' מבדקה בעד שאינו בדוק לה וטחתו ביריכה לענ"ד אינו מוכרח דבש"ס שם אין מבואר דין זה רק בדברי רש"י שם ד"ה ולמחר שכ' דלהכי לא נקט הכא טחתו ביריכה משום דהוי תרי ספיקא כו' ע"ש וי"ל דרש"י כ' כן משום ר' חייא דס"ל דטמא' משום כתם הרי דס"ל דטמא' רק מספק וכמו שפירש"י שם משום כתם כלומר טומאת ספק ותולין ולדבריו ודאי צ"ל דבטחתו ביריכ' הוי ס"ס אבל לרבי דס"ל דטמא' משום נדה לא מהני גם י"ל דכוונת רש"י דאם טחתו ביריכ' לא הוי אמר רבי דטמא' נדה רק משום כתם כיון דהוי תרי ספיקי ר"ל אע"ג דרבי ס"ל דעד שאינו בדוק לא מיקרי ספק כיון דרוב נוטה לומר דהוי ממקור מ"מ בהצטרף עוד ספק הוי ספק השקול וכעין זה פי' הש"ך (סי' קצ ס"ק מה) לדברי רש"י יעו"ש וגם לדידן דקיי"ל להלכה דבעד שאינו בדוק וטחתו ביריכה דטהור' היינו משום דפסקינן כר"ח דטמא' משום כתם דהרי קיי"ל דאפי' בלא טחתו ביריכה בעינן כגריס יעו"ש ואף להרמב"ם דפסק כרבי בבדקה בעד שאינו בדוק לה דטמא' נדה מ"מ בטחתו ביריכה ס"ל דטהור' לגמרי היינו משום דמצרפינן עוד ספק שמא לא הרגישה דאע"ג דרוב דמים באים בהרגשה מ"מ בהצטרף כל אלו הספיקות יחד הוי רובא להתיר' וכעין זה כ' בסד"ט שם והיינו משום דיש ב' ספיקות דמשוי לי' לשקולים היינו דילמא מעלמא בא על העד ודילמא מיריכה הוטח על העד בצירוף ספק הג' שמא לא בהרגשה וטהור' ע"ש ובזה נדחה ג"כ הראי' הראשונ' מהגאון הנ"ל מאיש ואשה שעשו צרכהם כו' דגם שם יש ג' ספיקות אלו שמא מן האיש וספק שמא לא מן המקור ובזה הוי שקול ובהצטרף עוד ספק שמא לא בהרגשה לכן טהור' ועיין בפ' עשר' יוחסין (פג א) מאי איכא מיעוט ארוסות ומיעוט שהולכים בעליהם למדה"י כו' הוי לי' ספק כו' הרי דב' מיעוטים מצטרפים לעשות ספק השקול ובתיבורי בית יצחק הארכתי בזה דהטעם כיון שבצירוף שניהם הוי ענין אחד שמא אינו מרוב פסולים ואין זה דומה לס"ס דבשני עניינים שאין מצטרף מיעוטים זה לזה לעשות מחצה על מחצה:
7
ח׳וא"כ לפמ"ש יוצא לנו קולא גדול' בנ"ד כיון שבאמת רוב הפוסקים ס"ל דהלכה כר' יוסי דאפי' בעומדת ומזנקת להתיר וגם הפוסקים המחמירים מ"מ ביושבת ס"ל דטהור' רק הרב בהג"ה הביא דעת המחמירים דבעינן ג' לטיבותא יושבת ומקלחת ונמצא באמצע הספל וכ"ז אני אומר שלא החמירו רק בנמצא דם ממש תוך מ"ר או לאח"כ אבל בנ"ד שלא נמצא דם רק שהמ"ר הם אדומים י"ל דאין סברא לומר דע"י הדחק הדור מ"ר למקור ואייתי דם דא"כ ברגע קטנה כזו אין סברא לומר שנתערב יפה הדם עם המ"ר עד שלא ניכר דם ממש בפ"ע ויותר מסתבר לומר שממכה שבכליות נעשה המ"ר אדומים כמו שרגיל גם באיש לפעמים שיוצאים מ"ר אדומים מחמת חום רב שבכליות או בחולי אחר כידוע בחכמת הרפוא' וכ"ש בנ"ד שפסק וסתה זה כמה שנים שודאי נוטה יותר שאין זה דם המקור ובפרט שמרגשת כאב גדול בעת הטלת מ"ר שלדעת כמה פוסקים כאב הוא כמכה אך לצד היותר טוב יש להחמיר לעשות בדיקת מהרי"ו הנזכר בסי' קצא וע"פ האופן שכ' בתשו' נוב"י (סי' מח) יעו"ש כנלע"ד ובזה אקצר ואומר שלום יחדש ה' עלינו שנה טובה ויאמר למלאך הרף ידיך. תחל שנה וברכותי' ויסר מעלינו חרון אפו ויעשה כרוב רחמיו וחסדיו כנפשך ונפש אביך דו"ש יצחק אייזיק חופ"ק טיקטין יע"א:
8