בנין עולם, יורה דעה מ״גBinyan Olam, Yoreh De'ah 43

א׳ומה ששאלת מענין הבתולה שנעשה לה קליעות שערות ע"פ ציווי הרופאים מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה לענין טבילה הנה כבר כתבתי לך בקצרה שדעתי להתיר וכעת באתי לפרש דבריי בארוכה הנה מקור' דהאי דינא הוא במרדכי והעתיקו המחבר (סי' קצח סעיף ו) וכתב שם ג' טעמים להתיר א' דכיון שהם דבוקים בחוזק חשיבי כבלוע ובית הסתרים דלא מטמא לא חייצי וטעם ב' דהא קיי"ל שלש' נימין קשורים זה בזה אינם חוצצים כ"ש טובי טעם ג' דכיון דלא מצי' לגלחם משום חשש סכנה הוה רביתי' ולא חייצי כדאיתא בפ' הערל דעובר היינו ריביתי' אע"ג דלאו ירך אמו כן הם תוכן דבריו והנה יש לי מקום עיון בדברים אלו דלכאור' הם סותרים זא"ז דתחיל' כ' להתיר מטעם דחשיב כבלוע וביהס"ת משום דמהדקי טובי ואח"כ כ' דג' קשורים זב"ז אינם חוצצים והא מידי הוא טעמא התם דאינם חוצצים משום דג' קשורים ביחד לא מהדקי שפיר ועיילי בהו מיא והרי כאן אדרבא מהדקי טובא דהא מהך טעמא חשיב לי' כבלוע ובית הסתרים וע"ק לי על טעם הא' דהא ביהס"ת אע"ג דביאת מים לא בעי עכ"פ ראוי לביאת מים בעינן דהא מה"ט אם נמצא בין שיני' לא עלתה לה טביל' כדאיתא להדיא בש"ס ופוסקים ובש"ע (שם סעיף כד) אך זה י"ל דמ"ש המרדכי דהוה כבית הסתרים סירכא דלישנא הוא ועיקר טעמו משום דהוי בלוע והוא עדיף מבית הסתרים דשם כיון דלגבי טומא' הוי כגלוי לכך בעינן ראוי לביאת מים אבל בלוע כיון דאינו מטמא אפי' להיות ראוי לביאת מים ג"כ לא בעינן וכן הוא מבואר בסד"ט (ס"ק כג) בשם הר"ש במסכת מקואות גבי הא דחץ התחוב בבשר:

ב׳[הג"ה ובהיות כן הי' נראה דיש להסתפק אם בעת שטבלה היו השערות עדיין דבוקות באופן הנ"ל ואח"כ נפרדו קצת משערותיה כעין הך עובדא שכתבת שמעט מעט נפרדו השערות אם חל עליה חיוב טביל' שנית אם לאו דאם נאמר דהטעם הוא משום דלא מקבלי טומא' ולא הי' חל עליהם שם טביל' כלל גם בשערות א"כ מה בכך שנפרדו השערות אח"כ או אפשר דהטעם כ"ז שהם דבוקים נחשבים כגוף אחד וכבלוע הוא וכיון שאח"כ נפרדו ונעשו גלוי חל עלי' טבילה גם בשערות וא"כ טביל' זו אגלאי מילתא למפרע דלאו כלום הוא אך נלע"ד דבכה"ג כיון דבשעת טבילתה כבר טהרה לא שייך לומר דחזר עליה טומאת נדה דהא קיי"ל כל כלי שנשבר ונטהר מטומאת' שוב לא חזרה טומאתו אפי' תיקנה אח"כ וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' ואלו קשרים (קיב ב) ובתוס' שם ד"ה סנדל דלא מצינו טומא' ישינה רק בכלי מתכות אך אם נפרעו מיד אחר הטביל' צ"ע דאפשר לומר כל דבר העומד להתפרד כפרוד דמי ויש לדמות זה להא דתנן (בפ"ט דמקואות מ"ה) כל ידות הכלים שהם ארוכים מטביל עד מקום מדה ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולו וה"ט דרבנן משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי כדאיתא בפ' בהמה המקשה (עב א) וע"ש בתוס' שהקשו להוי מקום חתך חציצה ותירצו דמיירי שעשוים חוליות ובפירוש ר"ש למשנה כ' משום דבית הסתרים דכלים לא חיישינן בי' משום חציצ' וכ"כ הרא"ש בפסקיו פ"ה דנדה יעו"ש וא"כ מוכח מדבריהם דבאשה דבית הסתרים שבה יש בה משום חציצ' דבעינן ראוי לביאת מים א"כ יש לנו לומר דאם נפרד אח"כ דודאי צריכ' טביל' שנית דאגלאי מילתא למפרע דהיתה עומד להתפרד ולא מיקרי בלוע וכפרוד דמי והוי חציצ' ואין זה דומה למ"ש בש"ע (סי' קצח סעיף יט) גבי ציפורן אע"פ שגדולה ועומדת ליקצץ דאינה חוצצת וכמ"ש המרדכי הביאו הב"י שם דש"ה כיון דקיי"ל מיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ משא"כ בשערות הדבוקים יחד והוי רוב שערותי' דבוקים כך לא עדיפא מרובו ואינו מקפיד עליו דקיי"ל דחוצץ ועיין בש"ך שם שגם בציפורן חשש לדעת ראב"ן שכתב שחוצץ מהאי טעמא משום דעומד לחתוך וכחתוך דמי יעו"ש וא"כ כ"ש בשערות מטעם שנתבאר וצ"ע לדינא:]

ג׳אך קושי' הראשונה שהקשיתי במקומה עומדת ונ"ל דכונתו בטעם שני לחזק ראי' הראשונ' דכל דמהדקי טובי כעין הנך קליעות לא חייצי משום דהוי בלוע והוא דהא בש"ס הלכה פסוקה דשלש שערות אינם חוצצות משום דלא מהדקי שפיר וקשה היאך סתם הש"ס בזה הא לפעמים גם בשלש שערות הוי חציצ' כגון בעובדא דידן דחזינן דמהדקי אע"כ דהידוק כהאי לא חייץ משום דחשיב כבלוע וקים להו לרבנן דשלש' שערות קשורות ביחד לעולם לא שייך בהם חציצ' אי משום דלא מהדקי שפיר כשהם ע"י קשיר' בטבע או ע"י אדם או משום דא"א להם להיות מהדק רק ע"י בלילות הנ"ל וזה ג"כ לא חייץ משום דנחשב כבלוע:

ד׳ובהיות כן צ"ע מ"ש בס' תפארת למשה הביאו ג"כ בסדרי טהר' באשה שהי' בה חוטין קלועים בתוך הקאלטינעס והורה שיש להוציא החוטים דאע"ג דלטעם הראשון של המרדכי יש להתיר משום דחשיב בלוע מ"מ לטעם השני לא מהני והאגור לא הביא רק הטעם השני יעו"ש ולענ"ד לא נראה הכי כמ"ש דבאמת הכל טעם אחד דהטעם הב' כתב להביא ראי' למ"ש בטעם הראשון דאין חוצצין ובאמת באם אין החוטים נראים מבחוץ כלל רק הם בלועים תוך הקאלטינעס לענ"ד א"צ להסירם ואין לומר דכיון דהם דבר אחר ואינם מן השערות עצמם לא מהני בהם טעמא דבלוע דהא קיי"ל חץ התחוב באדם אם אינו נראה בחוץ אינו חוצץ כמ"ש בש"ע (שם סעיף יא) והוא משנה מפורשת סוף מסכת מקואות ואם הוא שוה עם הקאלטינעס לא שקועים ולא בולטים יש לדמותם להא דחץ דפליגי בי' רבנן ורבי שם ועיין בסד"ט (שם ס"ק נו) באריכות:

ה׳והנה לשני הטעמים האלו ודאי דאין נ"מ בין אם הקאלטינעס נעשים לרפוא' ויש סכנה להסירם בין אם נעשה מעצמו בלא חשש סכנה להסירם כיון דהטעם משום בלוע ואדרבא נראה דאפי' מקפדת בו וחושבת להסירם ג"כ לא חייצי וזה דומה לציפורן עצמו דקיי"ל דאינו חוצץ אפי' הייתה גדול' ועומדת לחתוך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר כמבואר בש"ע (שם סעיף יט) אכן לדעת הש"ך שם שחשש לדעת ראב"ן דס"ל דציפורן עצמו חוצץ כל שעומד לחתוך דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ועי' בס"ט (שם ס"ק לט) שכ' דדעת ראב"ן יחידאה הוא וכל הפוסקים חולקים עליו ולכן אין לחוש לחומרא זו ובפרט דהוא מילתא דרבנן דמדאוריית' רובו ומקפיד עליו דוקא חוצץ יעו"ש וא"כ בנ"ד שהיו רוב שערותי' קלועים ומסובכים הי' נרא' דהוא במחלוקת הפוסקים הרמב"ם ושאר פוסקים דלהרמב"ם דס"ל דהשערות אינם נחשבות כדבר בפ"ע אלא הם מכלל הגוף וא"כ הוי מיעוטו ואין בו חשש דאוריית' אבל לשיטת שאר פוסקים דס"ל דהשערות נחשבים בפ"ע ורובא דלהון אם מקפיד עליו חוצץ מן התור' הי' לנו להחמיר עכ"פ בחומר איסור כרת ולחוש לדעת המחמירי' ומ"מ בדיעבד נראה עכ"פ להתיר כיון דדיעה זאת יחידאה היא כמ"ש:

ו׳אכן לפי טעם השלישי שכ' המרדכי משום דהוי סכנה להסירם רביתי' היא והיכא דליכא סכנה וחושבת להסירם לכל הפוסקים חייצי מדרבנן דהא עכ"פ מיעוטו ומקפיד חוצץ ואין זה דומה לציפורן גדולה אע"פ שמקפדת ורוצה להסירו דלא חייץ דש"ה דכגוף אחד חשוב דעכ"פ עדיין לא נקצץ רק משום דעומד לקצץ לכן אין מחמירים במיעוטו משא"כ בשערות הדבוקים שהחציצ' בהם בפנים לטעם הג' א"ת דהיכא דליכא סכנה חייצי ולכאור' הי' נראה להכריע כטעם הראשון מהא דאית' בפ' בתרא דמקואות דכל קשר של קיימא אינו חוצץ ואיתא התם דתפילין של ראש בזמן שהוא חוצה כו' א"צ שיבואו בהם המים ועיין ברא"ש פ"ק דחולין שפי' דהיינו שהקשר מהודק היטב ולכן אינו חוצץ הרי דכל שהוא מהודק אינו חוצץ וע"כ משום דנחשב כבלוע ואין לומר דדוקא התם משום שהוא קשר של קיימא ואין דעתו להתיר הקשר אבל הכא באם אין סכנה להסיר הקליעות ודעתה להסירם חייצי דהוה דומיא דקשר שאינו של קיימא דזה אינו דהא ודאי אם דעתו להסיר היינו כל הקאלטינעס ביחד ע"י גילוח בתער או במספרים אבל אין דעתו להפריד השערות זה מזה וא"כ עיקר החציצ' הוא מקום הגילוח וזה ודאי דומיא להא דציפורן וכמ"ש דכגוף אחד חשיב כיון דעדיין לא נקצץ אך יש לדחות די"ל דהטעם מה דהקשר אינו חוצץ אינו מטעם בלוע אלא דכיון שאינו עומד להתיר ואינו חושש להסירו הוי כמיעוטו שאין מקפיד עליו דאינו חוצץ משא"כ בשערות לפי דעת רוב הפוסקים שנחשבים לדבר בפ"ע והוי רובו אע"פ שאינו מקפיד ג"כ חייצי מדרבנן דכגוף אחד חשיבי ג"כ לא שייך כאן לפי טעם השלישי דאינו נחשב כבלוע:

ז׳ומ"מ יש ראי' לנ"ד לפי פי' הר"ש שם שפי' דלא כפי' הרא"ש דמיירי בקשר רק על הפרשיות שהם מבפנים ופטורים מבחוץ דלא חייצי וא"צ שיבואו בהם המים דכ' שם דכל הני אין דרך להוציא מה שבתוכם א"כ הרי יש כאן רובא שהרי כל הבית הוא תפור והרי תפילין היו תחיל' פתוחים ואח"כ כשנתפרו ע"ד להתקיים אין זה חציצ' דמקרי בלוע וא"כ גם בנ"ד אם אין דעתה להסיר הקליעה עד זמן רב ודאי דדמיא להתם ואינו חוצץ אפי' ליכא חשש סכנה ואע"ג דהיא יושבת ומצפה אולי תסור מחלתה ותוכל להפריד השערות מ"מ הא גם בתפילין דעתו לפותחם לאחר זמן דהא נבדקים פעם אחת בשבוע ובודאי לא חילקו חכמים אפי' דעתו לפותחם מיד או למחר לבודקם אפ"ה כ"ז שהם תפורים אין חוצצים[*] וכן בעובר לא חילקו אפי' הגיע זמן לידתה ומצפה בכל עת שיפתח ה' רחמה ותלד ויצא העובר לחוץ אעפ"כ טבילת האם מועיל' לעובר ומיקרי רביתי' והיינו משום דלא הוי בגדר חציצ' דהיינו רביתייהו ועדיף מבלוע וכ"ש בזמה"ז שאין דרכם של נשים נשואות לגדל השערות רק לגלחם ואם כן אין דעתה להפרידם רק להסירם לגמרי ודמיא ממש לציפורן דאף שדעתו לקוצצו לא חייצי כמ"ש ולפ"ז נראה דמ"ש המרדכי עוד טעם שלישי משום דסכנ' להסירם הוי רביתי' ולא חייצי לרווחא דמילתא כתב כן ובאמת עיקר הטעם הוא כיון דאין דעתה עתה להפרידם וגם א"א לה להפרידם בנקל לא חייצי וטעמא דסכנה הוא לחזק טעם הראשון וכן דרך הפוסקים שכותבים הרבה טעמים לסניף בעלמא אף שעיקר הטעם הוא אחד לבד וכיון שנתברר שעיקר הוא משום דלא חייצי וחשיבי כבלוע אין לחלק בין אם הוא מחשש סכנה או לאו:

ח׳[הג"ה מבן המחבר לענ"ד ממקומו הוא מוכרע דבתפילין אפי' דעתו לפותחם מיד דינא הכי דלא חייצי שהרי כיון שנפלו למים צריכים בדיק' כמ"ש הט"ז והמ"א (סוף סי' לט) דכיון דאתיילד ריעותא צריך בדיק' מדינא וכמ"ש הפרמ"ג שם וא"כ כיון דמתני' מיירי בתפילין שטבלו אותם ע"כ צריך לפותחם מיד לבודקם ואפ"ה לא חייצי:]

ט׳ולפי זה צ"ע במ"ש בסד"ט בשם הגאון בעל פמ"א לאסור בקליעות שער שנעשה ע"י פיזור סמים ע"פ ציווי הרופאים וכתב דהכא לא שייכי כל הנך טעמים של המרדכי טעם ראשון דחשיב כבלוע לא שייך רק אם נעש' מעצמו אבל לא מדבר אחר הבא על השערות טעם שני ג"כ לא שייך כאן דהרי הטעם דשלש שערות קשורים אין חוצצים הוא משום דלא מהדקי ובנ"ד מהדקי טובא כיון שנעש' ע"י סמים טעם ג' של חשש סכנה ג"כ אין זה ברור דמי יאמר דרפוא' זו בדוקה היא יעו"ש שהאריך ולענ"ד דבריו אינם מחוורים כלל ואדרבא כל הנך ג' טעמים שכ' המרדכי שייכים גם כאן בנידון זה דטעם ראשון שכ' שכיון שבא ע"י דבר אחר לא נחשב כבלוע לא ידעתי מנין לו זה והרי תפילין שחיבורם בא ע"י תפיר' במעשה אדם מבחוץ ואפ"ה לא חייצי מטעם בלוע לפי פי' הר"ש במשנה שם וכמ"ש וכמו כן בנ"ד כיון דהשערות עצמם נדבקים זה לזה אין לך בלוע יותר מזה ואין לומר דכונתו דהסמים הנפזרים על השערות הם עצמם חוצצים גם זה לא ידעתי וכי אינ' יכול' להדיחם במים ולהסיר ממשם מן השערות דכל שעשו פעולתם שוב א"צ להם גם בכל אדם שנעשים קליעות אלו ע"י סמים אנו רואים בחוש שאין שום ממשות של הסמים על השערות וכבר עברו ובטלו מן העולם ואפי' אם הי' קצת רושם של הסמים נשאר שם מה בכך אין זה אלא בגדר צבע והרי כיון דדרכם של נשים אלו בכך ואין מקפידות עליהם הם דומים ממש למ"ש (סי' קצח סעיף יז) דצבע שצובעים הנשים על פניהם וידיהם ושער ראשם אינו חוצץ וכמ"ש הרא"ש והרשב"א הובאו דבריהם בס"ט (שם ס"ק לג) דכיון דהוא נוי להם ואין מקפידים עליהם אלא עשאוהו במתכוין מש"ה הוא כגופו של שער וכבגד צבוע כו' ועוד טעם שני שאין ממשות של צבע בשיער כו' ונ"ד נמי ממש הכי הוא ושייכי הנך תרי טעמי שגם היא צריכ' להם ועדיף מעשאו לנוי בעלמא דכאן צריכים להם מחשש ספק סכנה וגם אין ממשות הסמים על השיער:

י׳והנה לכאורה יש מקום עיון בדברי הרא"ש הנ"ל שהרי דעתו כדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דהשערות נידונים לעצמם וא"כ הרי רובו אפי' אינו מקפיד עליו חוצץ וכ"ש בכל השערות ומסתימת לשון הרא"ש משמע דכל השערות ועכ"פ רובם הם צבועות דכ' דצבעו לנוי ואין דרך נשים לצבוע שערות מעטים לבד ואדרבא גנאי הוא להם וע"כ צ"ל דכוונת הרא"ש מ"ש שאינה מקפדת שגירת לישנא הוא ועיקר הטעם הוא מ"ש משום דנחשב כגוף השערות ור"ל משום דנחשב כבלוע צבע בעלמא או משום דצריכה להם כגוף השער חשיב והרי דבלא טעם של סכנה התיר הרא"ש ג"כ ומ"ש דטעם שני ג"כ לא שייך כאן דחזינן דמהדקי דברים אלו אין להם שחר כפי מ"ש למעל' דבאמת דברי המרדכי לפי פשטן אין להם ביאור וע"כ צ"ל כמש"ל בביאורו דהא גם בנעשו מעצמם ג"כ מהדקי אלא ודאי דהמרדכי לא כתב זה אלא לראי' מן הש"ס כיון דמצינו בש"ס דשלש שערות אינם חוצצים ולא חילקו בין נעשה בקליעה ובלילת שער או לא מוכח דבכל גווני אינו חוצץ מטעם שנתבאר למעל' וא"כ גם אם נעשה ע"י סמים דינא הכי עוד נראה ליישב כוונת המרדכי בפשיטות יותר דכוונתו דתחי' כתב דמשום דמהדקי טובא חשיב כבלוע וכדי שלא נאמר אולי יש בהם כמה שערות שאינם מהודקים כ"כ ובשביל כך לא חשיב כבלוע ומ"מ חייצי שפיר ע"ג כ' דהא ג שערות אינם חוצצים ר"ל דא"ת דאינם מהודקים כ"כ גם חציצ' לא שייך דשפיר נכנסים בהם המים וא"כ בנ"ד שבאמת ע"י הסמים מתהדקי שפיר שייך טעם הראשון דחשיב כבלוע וכמ"ש ודוק:

י״אומ"ש דטעם השלישי לא שייך כאן דמי יאמר שהרפואה בדוקה כו' גם דברים אלו אין להם שחר דלדבריו גם בנעשה ע"י בלילת שדים מי יאמר דהרפואה בדוקה והסכנה ברור' ועוד דלדבריו מה מועיל אפי' אם הסכנה ברורה והרפואה בדוקה וכי בשביל זה נתיר איסור נדה דבכרת והרי הוא בכלל ג"ע דקיי"ל יהרג ואל יעבור ואפי' אביזרייהו דידהו דינא הכי אלא עיקר כוונת דבריו דכיון דהוא חשש סכנה היא מתייאשת מלהפרידם וחשיבי רביתי' כמ"ש למעלה וא"כ הדברים ק"ו אם מה שנעשה ע"י בלילת שדים שאין הסכנה ברורה כ"כ והרי לדברי הרמב"ם שסובר שמעשה שדים אין בהם ממש ומה שהתירו לצאת בשבת בקמיע מומחה הוא משום דעת ההמון הסוברים שאם לא יהי' עליהם הקמיעות יחזירו לחוליים ויוכל הדמיון להזיק להם והוי בכלל סכנה ולכן התירו איסור דאורייתא וחשש חיוב סקילה בשבת (הגם שדברי הרמב"ם ז"ל אינם נכונים בזה וכבר כתב עליו רבינו הגדול הגר"א ז"ל מווילנא בביאורו לי"ד סי' קע"ט באריכות יעו"ש מ"מ לדינא שפיר נוכל ללמוד ג"כ בנ"ד) וא"כ כ"ש בנ"ד דודאי עינינו רואות שמי שיש לו אלו הבלילות שער אפי' בציווי הרופאים הוא מתפחד ועדיפי מענייני הקמיעות שהם הבלים לדעת הרמב"ם דהרי הם ענייני רפוא' בטבע ודבריו תמוהים מאוד מ"ש להחמיר בענין זה ומכ"ש בזמנינו זה שנתברר ענין הקאלטונעס ג"כ לחכמי הרופאים ע"פ הטבע שהוא סכנה גדולה להסירם ודאי דשייך בו הטעם שכ' המרדכי דחשיבי רביתי' ממש ועדיף מהנעשה ע"י בלילת שדים ואף דהאמת הוא דלא כהרמב"ם בזה מ"מ נלע"ד שהוא בטבע הרפואה ודאי דשכיח סכנה יותר ומה שחיזק הגאון בעל סד"ט דברי הפמ"א וכ' דלא שייך בלוע כי אם הנעשה ע"י אדם או מעצמו הוא תמוה דאדרבא עינינו רואות שתפילין קשורות ותפורות לא מהדקי כ"כ כמו הקאלטונעס הנעשים ע"י ציווי הרופאים:

י״בגם מ"ש דטעם השני לא שייך כאן וביאר דבריו יותר. לפמ"ש כבר נדחו דבריו וא"צ להאריך בזה גם מ"ש דטעם השלישי דהיינו רביתייהו לא שייך כי אם בנעשה ע"י שד או בתולדה לא ידעתי שום הפרש בין נעשה ע"י שדים או ע"פ ציווי הרופאים ומ"ש דהמרדכי לא כתב כן רק משום חשש סכנה גם בנ"ד יש חשש סכנה ולכן לענ"ד אף שאיני כדאי לחלוק על הגאונים המובהקים המפורסמים בהוראה בעל פמ"א וסד"ט ובפרט להקל נגדם מ"מ ראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו ולענ"ד אין כאן בית מיחוש כלל גם כלל גדול בידינו כ"מ שהלכה רופפת בידך ראה היאך הציבור נוהג כו' ופוק חזי מאי עמא דבר שאין פ"פ ומצפצף בזמה"ז דשכיח הרבה בנשים שיש להם קאלטונעס הנעשים ע"פ דרכי הרפואה והם טובלות לבעליהם בלי מיחוש כלל:

י״גומלבד זה נלע"ד דיש מקום להקל בפשיטות לשיטת הרמב"ם דס"ל דהשערות נידונים לעצמם א"כ נחשב למיעוט לגבי הגוף ומיעוטו אפ' מקפיד עליו אינו חוצץ מן התורה ובאמת נראה שיטת הרמב"ם נכון מאוד בסברא דמאיזו טעם יש לנו לומר דהשערות נחשבים לעצמם כיון שהם מחוברים בגוף האדם והרי הכ' אומר ורחץ את בשרו במים ודרשינן מאת בשרו את הטפל לבשרו דהיינו שערו דהיינו דאפי' השערות שהם דבר חיצוני שהרי אין בהם חיות ועומדות להתגלח וכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי ע"ז אתי קרא לרבות דצריך טבילה ג"כ אבל לא שיהי' חמיר משאר אברים שבגוף שנחשבים למיעוט לגבי כל הגוף וזה אינו מן הסברא ג"כ שיהיו נחשבים בפ"ע כיון דהכתוב עשאם טפלים לגוף יכללם בלשון את בשרו ועי' ברמב"ם (פ"ב מה' מקואות) שכתב כן בפירוש שאפי' כל שערותיה קשורות אחת אחת אפ"ה אם אינה מקפדת אינו חוצץ יעו"ש. ואף שהשיגו הראב"ד שם וכתב שכדברי הגאונים עיקר דהשערות נחשבים בפ"ע ואם רובם קשורים אפי' באינו מקפיד חוצץ מדרבנן ע"ש בכ"מ שכ' שאין בדבר הכרע ואף שהמחבר בש"ע (סעי' ה') הכריע כדעת הגאונים היינו להחמיר ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וכיון דמדאורייתא אפי' הוא רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ א"כ במילתא דרבנן ודאי דיש להקל מהנך טעמי דאמרן וכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק דהא אפי' ביחיד נגד רבים מותר לסמוך עליו לקולא בשעת הדחק באיסור דרבנן כמ"ש בפ"ק דנדה מעשה ועשה רבי כר"א כו' ע"ש וכ"פ הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ב) בכללי הוראה ובפרט בזה שאין בדבר הכרע לדינא כמ"ש הכ"מ ואין לך שעת הדחק יותר מזה שא"א לה בשום אופן להטהר לבעלה ולחתוך הקאלטונעס ג"כ א"א מחשש סכנה וחולי:

י״דומ"ש הרב בעל סד"ט להביא ראי' מהא דגליד שע"ג מכה שאפי' מצטערת בנטילתו לא מיקרי מיעוטו שאינו מקפיד לא הבנתי איך דימה זה דשם הגליד הוא רק לשעתו ובודאי יושבת ומצפה עליו אימתי יפול וכל זמן חושבת בכך אם יכולה להסירו בלי צער ומקפדת בו משא"כ בנ"ד שכבר הוזהרה ע"ז מפי הרופאים שלא תגע בו יד וזמן רב מכמה שנים היא רגיל' בכך ונעשה לה טבע ממש ורביתי' הוא וא"כ לא שייך בו קפידא גם לא שייך כאן לומר כיון דרוב נשים אין להם אותם בלילות שער ואלו הי' להם כך היו מקפידות בזה וא"כ אותם הנשים שדרכם בכך בטלה דעתן אצל כל אדם ז"א דהא כל הנשים אם היו צריכות לכך מחמת סכנה ג"כ לא היו מקפידות ודמיא למ"ש התוס' פ' המצניע (צב ב) ד"ה ואת"ל אנשי הוצל כו' בהא דבערביא מקיימים קוצים בכרם דאם לכל העולם הי' רוב גמלים לא הוה אמרינן דערבייא בטלה דעתם אצל כל העולם כיון דערבייא אתרא הוא והרי מבואר במשנה דמקואות ובפ"ב דנדה ובש"ע דבעלי אומניות המוכרים רבב אין רבב נחשב לחציצה ע"ש (סי' קצח סעי' יז) וכן מי שאומנתו להיות קצב כו' שרוב בני אומניות זו אינם מקפידים וכמ"ש הב"י וז"ל, אע"ג שכתבתי דכל שדרך שאר נשים להקפיד אע"פ שזו אינה מקפדת חוצץ י"ל דש"ה דגם שאר נשים שהם בני אותה אומנות אינם מקפידים יעו"ש ובנ"ד עדיף יותר מצבע אם אומנתו בכך דודאי אינו קרוי מקפיד ואינו חוצץ ואפי' אם נאמר שמצפה אימתי תוכל לחתוך הקאלטונעס או שיפלו מעצמם מ"מ לא דמי' לגליד דהא ודאי זה לא יעלה על דעתה שיתפרדו מעצמם כל השערות רק שמצפה אולי תוכל לחותכם לגמרי א"כ דמי' לציפורן שאף שגדל יותר מדאי ודעתו לחותכם דלא מיקרי חציצה דמקום החתך נקרא בלוע לכ"ע וכמ"ש למעלה ואף שכתבת בקונטרסך שאצל האשה הזאת כבר נפרדו קצת שערות אין לומר דדעתה עלייהו שיתפרדו אח"כ וא"כ מיקרי קפידה לגבה דז"א ודאי אם היא בעצמה תוכל להפרידם זה מזה בניקל בלי שום נזק ודאי דמיקרי חציצה וקצת סמך לזה מהא דאיתא בפ' במה אשה נח ב) גבי זוג וענבל דכל שהדיוט יכול להחזירם מקבלים טומאה יעו"ש אבל בנ"ד כיון שיראה לשלוח בהם ידה מחשש חולי רק שמעצמם נפרדים קצת שערות זה מזה נראה דאין כאן בית מיחוש כלל וכ"ש לפי מה שהעליתי דבאמת לפי שיטת מרן הרמב"ם ז"ל אפי' אם הייתה מקפדת עליהם לא הי' רק איסור דרבנן כיון דשערה לא נחשב בפ"ע והוי מיעוטו וכמ"ש הנלעד"כ דברי אביך דו"ש באהבה יצחק אייזיק בלאאמ"ו הרב מוהר"י זלה"ה חופק"ק וואלקאוויסק: