בנין עולם, יורה דעה מ״דBinyan Olam, Yoreh De'ah 44

א׳בעזה"ש יום א' לסליחות תר"א לפ"ק טיקטין:

ב׳לכבוד ידידי ה"ה הרבני המופלג צולל במי פלג כבניהו ביום השלג חריף ושנון מוהר"ר יחיאל מיכל ני' מק"ק קאלנא:

ג׳מכתב י"ק הגיעני לנכון אך מרובי הטרדות אשר עטרוני מסביב ובפרט ימים האלו ימי חשבון אדם עם נפשו לא יכולתי להשיבו באריכות ומה גם ששאלת מע"ל אינו נחוץ למעשה וכעת ראיתי להשיבו מפני הכבוד בקצרה הנלע"ד והוא נידון ממה ששאל מע"ל באשה שנדרה שלא לשתות יין ותפסה כוס יין בידה והפר לה בעלה ושתתה ותיכף תכ"ד קיים לה נדרה אם חייבת על מה ששתתה ועוד שאל מענין לענין באותו ענין במי שנתן אתרוג לחברו במתנה ביום א' של חג ותיכף תכ"ד חזר בו אם יוצא למפרע הנה לכאורה הי' נראה דאין הדין שוה בשניהם והי' נראה דבנדר הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים דבפ"ב דנדרים (פ"ז א') ובפ' יש נוחלין קכ"ט א') איתא והלכתא תכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד כוכבים ומקדש ומגרש כן הגירסא בספרים שלנו וא"כ לפי גירסא זו בהקדש ג"כ תכ"ד כדיבור דמי דלא הוציא מכללם רק אלו הנזכרים וכן הוא שיטת התוס' דבפ' מרובה (ע"ג ב') איתא שם פלוגתא דר"י וחכמים ומסיק שם דכ"ע ס"ל תכ"ד כדיבור דמי ופריך התם מהא דפליגי ר"מ ור' יוסי בתמורת עולה תמורת שלמים כו' ומשני תרי תכ"ד הוו כו' יעו"ש מוכח דתכ"ד קטן לכ"ע כדיבור דמי גם בהקדש דהא תמורה דין הקדש יש לה והתוס' נראה דסוברים להלכה כשיטה זו דמרובה מהא דאיתא בפ"ב דנזיר (ט' א') פלוגתא דב"ש וב"ה באומר הריני נזיר מן הגרוגרת כו' דב"ש ס"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה ס"ל כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא וכתבו התוס' שם דאע"ג דתחי' אמר הריני נזיר כו' חזר בו תכ"ד כו' ובתכ"ד מצא לו פתח וחרטה כו' והנה הא ודאי דקי"ל אין אדם מתיר נדרי עצמו וע"כ צ"ל דהטעם משום דקיי"ל תכ"ד כדיבור דמי ומתבטל דיבורו הראשון וכאלו לא נדר כלל ושם אח"כ מסיק הש"ס דב"ש לטעמייהו דס"ל אין שאלה בהקדש וב"ה ס"ל כר"ש דתנן ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים וכתבו שם התוס' דנזירות כהקדש דמו כדכתיב קדוש יהי' וגו' והקשו שם למה הוצרך לומר ב"ה כר"ש לימא ב"ה לטעמייהו דס"ל יש שאלה בהקדש ותירצו שם משום דאכתי לב"ה נהי דנזיר מיין לא הוי נדור מיהא ליהוי מן הגרוגרות להכי משני דס"ל כר"ש דפוטר לגמרי משום שלא התנדב כדרך המתנדבים דהל"ל בלשון קונם כו' יעו"ש מוכח מזה דמסקנת הש"ס דגם בהקדש אמרינן תכ"ד כדיבור דמי לבטל דיבורו הראשון ואע"ג דאח"כ קאמר בש"ס שם מתני' דלא כר"נ דאמר לב"ה נדור ואינו נזיר משמע דקיי"ל כסתם משנה ועוד דכיון דאיתא שם בלישנא אחרינא דגם לר"נ ס"ל לב"ה דאינו נדור ולא נזיר ודאי דיש לנו לפסוק כסתם מתני' דאולי גם ר"נ מודה אליבא דב"ה וכמ"ש:

ד׳אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שם פי' דלב"ה אסור בגרוגרות ונראה דפסק כר"נ וכלישנא קמא וכן פסק בפי' להלכה בחיבורו (פ"א מה' נזירות ה"י) ע"ש והראב"ד השיגו גם בכ"מ תמה עליו וע"ש שדחק מאוד בדבריו שהי' לו גירסא אחרת בש"ס דמתני' כר"נ ע"ש אבל הנלע"ד דדברי הרמב"ם צדקו יחדיו דאזיל לשיטתו דגורס שם בנדרים דהלכתא תכ"ד כו' בר ממקדיש כו' וס"ל דגם בהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי כמ"ש (פט"ו מה' מעשי הקרבנות ה"א) שאין חזרה בהקדש ואפי' בתכ"ד ועש"ך ח"מ (סי' רנ"ה) שתמה על הרמב"ם בזה ובמשנה למלך יישב דבריו ע"ש ועי' בס' קצה"ח (סי' רנה) שיישב דבריו בע"א וכתב שם דבתמור' לא שייך לומר נדר ופתחו עמו הוא דקיי"ל דתמור' חל בטעות וא"כ בתמורת עולה תמורת שלמים דס"ל לר"י דלא מהני חזרה אפי' תכ"ד קטן א"כ גם בהקדש ס"ל כן דבחד לישנא כייל לי' יעו"ש באריכות דהטעם משום חומרא דהקדש משא"כ בנזירות יעו"ש ולכאור' דבריו תמוהים דהא גם במגרש קיי"ל דתכ"ד לאו כדיבור דמי ושם הוא לקולא דמותרת להנשא לאחר גם אם חזר תכ"ד וגם במקדש יש ג"כ קולא אם קיבלה קדושין מאחר:

ה׳ולכן נ"ל דלאו משום חומרא מספיקא דדינא הוא אלא הטעם כמ"ש הר"ן בפי' לנדרים שם דבכ"ד כיון שחזר בו תכ"ד אמרינן דמ"ש בתחיל' לאו בגמר דעתו אמר כן משא"כ במקדש ומגרש כו' כיון דחמירי טובא מסתמא בגמר דעתו אמר כן מתחיל' ולא מצי הדר בי' וכ"כ הנימוקי יוסף בשמו במס' נדרים שם והרי דמוכח דס"ל להרמב"ם דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי וכ"כ בפי' המשנה בפ' כיצד מערימין וא"כ לשיטה זו ודאי דלק"מ קושיית התוספת מה שהוצרך הש"ס לומר וב"ה ס"ל כר"ש דאין לתרץ דס"ל דיש שאלה בהקדש דהא בהקדש לא מהני חזרה תכ"ד ואין ניתר רק ע"י התרת חכם וכיון שאמר הריני נזיר לא מהני מ"ש אח"כ מן הגרוגרות אף דחזר בו ולכן הוצרך לומר דס"ל כר"ש והטעם דלא אמרינן דחוזר בו מדיבורו קמא אלא דסמך על מה דמפרש דבריו אח"כ מן הגרוגרות ואפי' אם נאמר דבנזירות אמרינן תכ"ד כדיבור דמי מ"מ כיון דגם באומר הרי עלי מנחה מן השעורים ג"כ ס"ל לר"ש דפטור לגמרי ושם ודאי לא אמרינן כדיבור דמי בהקדש וצ"ל משום דלא התנדב כו' ולכך קאמר הש"ס ה"ט גם בנזירות וא"כ מה דקאמר הש"ס בנזיר שלא התנדב כו' אינו טעם על מה דמותר בגרוגרות אלא במה דלא הוה נזיר וא"כ י"ל שפיר דאסור בגרוגרת אף שאמר בלשון נזירות דלא גרע מידות נדרים כיון דכוונתו לאסור עליו הגרוגרות ואף דהש"ס קאמר מתני' דלא כר"נ היינו במה דס"ל אליבא דב"ש דנזיר ונדור דגם בגרוגרות אסור ובמשנה קאמרי דהוי רק נזיר אבל בהא דס"ל אליבא דב"ה נדור ואינו נזיר בזה לא פליג סתם מתני' על ר"נ ולכן שפיר פסק כן הרמב"ם ותמיהני על הכ"מ במ"ש שהי' גירסתו בש"ס מתני' כר"נ דהא במתני' ס"ל לב"ש דאינו רק נזיר לבד ור"נ ס"ל נדור ונזיר ועי' תוס' מנחות (פ"א ב) בהא דאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דמביא היא ולחמה מן החולין וכתבו שם דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' וא"כ משמע בדבר שאינו מחוסר מעשה וכבר נגמר בדיבורו קמא לא מהני תכ"ד וא"כ באומר לה מופר ליך כבר הותר הנדר ואין מחוסר מעשה כלל ודאי דלא שייך בזה תכ"ד כדיבור דמי ואע"ג דגם במסירה להדיוט קיי"ל דמצי לחזור תכ"ד כמ"ש בח"מ (סי' קצה סעי' כבר תי' בקצה"ח שם משום דשם הדיבור מחוסר מעשה למשיכה וקנין משא"כ בהקדש דאמירה גופה הוי כמסירה וכ"ש בנ"ד שכבר שתתה האשה בעת הפרת הבעל ולא שייך כאן מחוסר מעשה דידה ודאי דהפרתו מועלת ואינו יכול לחזור ולקיים אכן לפי שיטת התוס' דבהקדש ג"כ אמרינן תכ"ד כדיבור דמי הי' נראה דיכול לבטל הפרתו וכאלו לא הפיר מעולם וכן לטעם שכתב הר"ן משום דבדבר חמור בגמר דעתו אומר כן לא שייך זה בהפרה:

ו׳ולפ"ז הי' נראה בדין האתרוג שכ' מע"ל דיש לחלק בין אם נתן לו במתנ' ע"מ להחזיר דאם נתן לו ע"מ להחזיר תיכף כשיצא בו א"כ כבר נגמר מתנתו ולא שייך בו מחוסר מעשה כלל וכבר יצא בו משא"כ אם נתן לו במתנ' גמורה כיון שתכ"ד יכול לחזור בו ממתנתו אף שכבר מסר לידו כמ"ש הב"י בח"מ (סי' קצה) שהכריע כרוב הפוסקים דבכל הקנינים יכול לחזור תכ"ד א"כ כיון שמתבטל המתנ' להבא נתבטל לגמרי דהא הוא נתן לו מתנה אחת ודמיא לנדר שבטל מקצתו בטל כולו משא"כ אם נתן במתנה על רגע שיצא בו לבד בנטילתו לידו ע"מ להחזיר א"כ אין לו על מה לחזור בו תכ"ד וכעין ראי' לזה מהא דאיתא בפ"ג דשבועות (כח א) אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר בה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עלי' כו' ואפי' לאמימר שם דס"ל דאפי' אכלה כולה נשאל עלי' היינו משום דמחוסר קרבן או מלקות ויש על מה לחול ההתרה ומגו דמהני' ע"ז מהניא גם על מה שאכל כבר יעו"ש משא"כ בנ"ד אכן באם לא שתתה היין יש בזה מקום לומר כיון דהפרתו מהניא גם להבא דיכול לחזור בו כיון דקיי"ל בעל מיגז גייז וא"כ הנדר נשאר עכ"פ קיים במה שקדם להפרתו דאם אז היתה עוברת על נדרה הית' חייבת ולא מהני הפרתו א"כ לא שייך כאן לומר דכבר נסתלק הנדר בהפרתו וכאלו אינו דמי לכן יכול לחזור בו תכ"ד ולקיים משא"כ באם כבר שתתה בעת שהפר לה שע"ז ודאי דלא עברה א"כ הוי כנדר שבטל מקצתו בטל כולו ואינו יכול לחזור מהפרתו גם להבא כן הי' נראה לכאורה:

ז׳ויש לי מקום עי' בפ"י דנדרים (סט ב) דבעי שם באומר קיים ליכי ולא תיחול הקמה אא"כ חלה ההפר' דרצה לפשוט שם מהם דפליגי ר"מ ור"י בתמורת עולה תמורת שלמים כו' דקאמר שם ואפי' ר"מ לא קאמר דלא אמר לא תחול זו כו' והיינו דר"מ ס"ל דמהדר קא הדר בי' ולכך ס"ל תפוס לשון ראשון כו' וע"כ צ"ל דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד וא"כ למה הוצרך לומר ולחלק דבנדר שאני משום דאמר לא תחול הקמה כו' הא אפי' אמר סתם קיים ליכי וחזר בו תכ"ד ואמר מופר ליכי הפרה חיילא הקמה לא חיילא דבנדר אמרינן תכ"ד כדיבור דמי ולא דמי להקדש ולפ"ז הי' נראה כיון דהש"ס מדמה נדר להקדש ס"ל דגם בנדר לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי ולא מהני בי' חזרה ולפי דברי הר"ן שכ' משום דחומר איסורו מסתמא בגמר דעתו אומר כן י"ל דגם בנדר הדין כן והיינו משום דהש"ס קאמר כן אליבא דר"מ ור"מ לטעמי' דס"ל יש מעילה בקונמות כדאית' בפ"ג דשבועות (כב א) וא"כ גם בנדר דין הקדש גמור יש לו דלא מהני בי' חזרה אך לפי מאי דמסיק שם איפוך דר"מ לרבנן כו' א"כ ס"ל לר"מ דאין מעיל' בקונמות א"כ קשה ויש לדחוק דהש"ס קאמר כן לפי הדין לדידן דקיי"ל כחכמים דיש מעיל' בקונמות א"כ נדרים דין הקדש יש להם ולזה הוצרך לומר דאפי' לפי סברת ר"מ דס"ל שם בתמורת עולה כו' דמהדר קא הדר בי' וא"כ אף אם נאמר דגם בקיים ליכי כו' לא הי' כונתו בבת אחת דאין זה דומה להא דר"י בתמורת עולה ותמורת שלמים דהתם י"ל דכונתו שתחול על התמורה שם שניהם ותמכר כו' אבל בנדר א"א לשניהם לחול בב"א וא"כ בהא גם ר"י ס"ל דמהדר קא הדר בי' לכן הוצרך לומר דכאן שאני כיון דאמר לא תחול הקמה כו' ולפי סברת התוס' דלכך בהקדש לא מהני תכ"ד משום דאינו מחוסר מעשה כלל וכבר נגמר הדבר י"ל ג"כ דבנדר ג"כ כיון שאמר קיים ליכי בדיבורו חל הנדר ממילא שאינו יכול להפר עוד ואינו מחוסר מעשה כלל ולפי מ"ש א"כ י"ל בנ"ד דהפר לה וחזר בו תכ"ד יש בזה חילוק בין השיטות הנ"ל דאם נאמר כסברת הר"ן דהטעם משום חומר איסורו אומר בגמר דעתו לא שייך זה בהפרה ויכול לחזור בו תכ"ד אבל אם נאמר דהטעם משום דאינו מחוסר מעשה וכבר נגמר הדבר בדיבורו הראשון לא מצי לחזור בהפרה ומ"מ י"ל דשפיר דמו אהדדי דהא הקמה והפרה אתקיש להדדי כדאיתא שם בפ"י (ע"ה א) וחכמים אומרים הרי הוא אומר אשה יקימנו וגו' את שבא לכלל הקם כו' ואע"ג דשם (סט א) בבעיא דרבא אי יש שאלה בהקם ובהפר כו' מסיק דיש שאל' בהקם ואין שאל' בהפר הרי דלא לכל מילי אתקיש כבר תי' שם הר"ן בפירושו דש"ה דלא שייך שאל' בהפר דאין זה כעין נדר להכי לא אתקיש להקם ע"ש משא"כ בנ"ד ולפמ"ש י"ל דכמו דאמרינן בנדרים דדמיא להקדש דלא מצי לחזור בו כמו כן אמרינן ג"כ בנזירות דהא נדרים ונזירות אתקושי להדדי כדאית' בפ"ק שם (ג א) מקיש נזירות לנדרים כו' וקיי"ל אין היקש למחצה וא"כ א"ש דברי הרמב"ם בהא דהריני נזיר מן הגרוגרות שפסק דנדור ואינו נזיר דא"א לומר דהוי כמו נדר ופתחו עמו מטעם חזרה דהא נזירות דין הקדש יש לו ולא מצי לחזור וע"כ צ"ל דמ"ש בש"ס דב"ה ס"ל נדר ופתחו עמו הוא אינו ר"ל מטעם חזרה אלא עיקר כונתו למה שסיים בדבריו מן הגרוגרות וכמ"ש למעלה:

ח׳אבל מדברי התוס' במנחות (פא ב) שהבאתי למעל' משמע דס"ל דלא מדמינן נזירות להקדש בהא דאמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דכתבו שם דלא דמי להא דפ"ב דנזיר דס"ל דנדר ופתחו עמו הוא משום דבהקדש אמרינן אמירתו לגבוה כו' הרי דהתוספת מחלקין שם בין נזירות להקדש ובאמת בלא"ה דברי התוס' אלו סותרים לכאורה לדבריהם בפ"ב דנזיר שהבאתי דהם פי' במ"ש הש"ס וב"ה ס"ל כר"ש לתרץ מה דמותר בגרוגרות אבל הא דאינו נזיר א"ש מטעמא קמא משום דהוי נדר ופתחו עמו משום דיש שאלה בהקדש משמע מדבריהם שם דגם בהקדש ס"ל לב"ה דיכול לחזור בו תכ"ד וכסוגי' דפ' מרובה ובאמת י"ל הא דאומר הרי עלי תודה מן החולין דמביא לחמה מן החולין אין הטעם משום דבהקדש א"י לחזור בו תכ"ד אלא דהוי כאלו פירש דבריו ובתחיל' הי' כן כוונתו להביא לחמה מן המעשר ולא משום דמהדר קא הדר בי' ועוד כיון דאינו חוזר לגמרי מן התודה וכבר נתחייב בתודה ע"כ צריך להביא כדינה תודה ולחמה מן החולין דאין תודה לחצאין ומ"מ לפמ"ש התוס' במנחות הטעם בהקדש משום דאמירתו לגבוה כו' י"ל דזה לא שייך בנדרים ונזירות דהא אינו נותן כלום להקדש רק שאסר עליו החפץ בהנא' ואף דחייב עליו קרבן מעילה מ"מ אותו דבר שאסר אינו הקדש כלל וכן בנזירות ודאי דלא שייך זה אך לפי הטעם שכ' הר"ן משום דחמירי טפי עושה בגמר דעתו י"ל דכיון דיש מעילה בקונמות חמירי ג"כ כהקדש וכמ"ש למעלה אבל מדברי הש"ס מוכח קצת דבנדרים יכול לחזור תכ"ד מהא דקאמר שם בנזיר דר"ש לטעמייהו דס"ל אין שאלה בהקדש מוכח דאי הוי אמרינן יש שאלה בהקדש מודו דלא הוי נזיר אף דס"ל דמהדר קא הדר בי' ואין סוף דבריו פי' לתחילתן למ"ש הריני נזיר ואם נאמר דנזיר דין הקדש יש לו א"כ בלא"ה אינו יכול לחזור בו ודוחק לומר דהש"ס משני הכי לרווחא דמילתא משום דהאמת כן הוא דב"ש ס"ל דהקדש טעות הוי הקדש:

ט׳וצ"ע במה שנראה מסוגי' דנזיר הנ"ל ומדברי התוס' דמנחות שהבאתי דאם אמר אדם ב' לשונות הסותרים זה את זה דאמרינן מיהדר קא הדר בי' ותלוי בדין חזרה בתכ"ד דלפ"ז יקשה קושי' עצומה היאך נפרנס סוגי' דפ' בית כור ופ' השואל (קב ב קה א) בהא דמדה בחבל הן חסר הן יתיר דאמר שם ר' אבא בר ממל כו' חלוקים עליו חבריו על בן ננס והיינו משום דמספקא לי' אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון ומאן דס"ל ממון המוטל בספק חולקין גם בזה הדין כן וקאמר שם עוד ר"י בשם שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות והוא תמוה לפי הכלל דקיי"ל בכל התורה כולה תכ"ד כדיבור דמי א"כ אמאי מספקא לי' וגם הפסקים סותרים זה לזה דאנן קיי"ל כאן כשמואל אליבא דחכמים וגם קיי"ל דבכל התורה יכול לחזור תכ"ד ולזה נלע"ד דבר חדש והוא דמה דאמרינן בכ"מ תכ"ד כדיבור דמי אינו אלא בדיבור המבטל דיבורו הראשון לגמרי דכיון דבחזרתו אינו נותן מקום כלל לדיבור הראשון כגון בהא דתמורת עולה תמורת שלמים דהוא דבר אחר לגמרי בזה שפיר י"ל דאזלינן בתר אחרון דחזר בו לגמרי מן הראשון אבל באם בחזרתו בדיבור האחרון אינו חוזר לגמרי ומשאיר מקום לדיבור הראשון שיהי' חל ג"כ בזה שפיר י"ל דתפוס לשון ראשון דכיון דאינו יכול להתבטל לגמרי וחל דיבורו הראשון במקצת א"א לו לחול במקצת ולא לגמרי ולכן מספקא לי' בזה אי אמרינן תפוס לשון ראשון ובזה א"ש הא דמדה בחבל כו' וכן בשוכר מרחץ לשנה כו' ובכור בל' כו' שם אף שחזר בו לא ביטל דיבורו הראשון לגמרי שהרי המכיר' והשכירו' נשארים קיימים רק מבטלו במקצת משא"כ בתמורת עולה ושלמים דע"י דיבור האחרון מתבטל הראשון לגמרי וכן בהא דהריני נזיר מן הגרוגרות כשחוזר בו מבטל הנזירות לגמרי דאיסור גרוגרות הוא ענין אחר אך מדברי התוס' דמנחות שהבאתי לא משמע הכי דהא באומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר אפי' אם נאמר דגם בהקדש אמרינן תכ"ד כדיבור דמי ג"כ אזלינן בתר לשון ראשון דהא בדיבורו השני לא ביטל דבריו הראשונים לגמרי דרוצה הוא להביא תודה מן החולין א"כ בכה"ג לעולם ספיקא הוי אי תפוס לשון ראשון או אחרון וא"כ מספק צריך להביא לחמה מן החולין ולא הוצרכו התוס' שם לומר משום דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי אך גם זה יש ליישב דהתוס' כתבו כן כדי ליישב ולומר דמתני' אתי' ככ"ע גם כבן ננס דס"ל בכה"ג אמרינן תפוס לשון אחרון:

י׳אבל יש סתירה לזה לכאורה מסיגי' דמנחות (פ"א ב) בהא דאומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים דכופים אותו ומביא תודה ולחמה כו' ופריך שם ואמאי הרי נדר ופתחו עמו הוא ומשני הא מני ב"ש היא כו' דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות כו' ר"י אומר אפי' תימא ב"ה באומר אלו הייתי יודע שכן כו' ולפמ"ש הרי דגם אם חזר בו מן הלחם עכ"פ נתן מקום לדבריו הראשונים בתודה עצמה ג"כ וא"כ חייב להביא תודה מספק שמא תפוס לשון ראשון וא"כ לא פריך מידי ודוחק לומר דאליבא דבן ננס פריך אבל גם זה ל"ק דלכאורה יקשה הא בהקדש לא מהני חזרה תכ"ד וכדברי התוס' שם ד"ה תודה מן החולין כו' ועיין רש"י שם דפי' ב' פירושים דתחי' פי' מפי השמועה דקושיית הש"ס הוא דנדר ופתחו עמו הוא משום דמהידר קא הדר בי' ואח"כ פי' בשם רבו דקושיית הש"ס הוא דיכול לומר סבור הייתי שאוכל להביא תודה בלא לחם עכשיו שא"י אי אפשי כלל ולפי פי' הב' א"ש דהוי דומי' דהא דהריני נזיר מן הגרוגרות דלב"ה אמרינן דגם בתחי' דבריו כוונתו הי' להיות אסור רק בגרוגרות וכמ"ש למעלה אבל לב"ה אמרינן דמהדר קא הדר בי' ולא מהני חזרה בהקדש וא"כ שפיר משני ר"י דכאן מיירי באומר אלו הייתי יודע כו' וא"כ לא דמי' לנזיר כו' והנה מפי' הראשון שפירש"י משמע דס"ל דגם בהקדש אמרינן תכ"ד כד"ד ויכול לחזור בו וגם י"ל ג"כ דגם לפי' הראשון א"ש דכיון דא"א להביא תודה בלא לחם כיון שחוזר בו בלחם הרי הוא מבטל ג"כ דיבור הראשון לגמרי ושפיר י"ל תכ"ד כד"ד ועכ"פ מבואר לנו מזה דמה דאמרינן בהקדש לא מהני חזרה תכ"ד לאו כ"ע ס"ל הכי כמ"ש בפי' הראשון של רש"י ועיי' תוס' תמורה (כה ב) בהא דתנן במתני' אם משאמר ה"ז שלמים נמלך כו' פריך התם נמלך פשיטא ומשני ר"פ לא נצרכה אלא שאמר תכ"ד מהו דתימא תכ"ד כד"ד כו' וכתבו שם התוס' פי' כדי שאילת תלמיד לרב דהא דקיי"ל תכ"ד כד"ד היינו שאילת רב לתלמיד יעו"ש והיינו כסוגי' דפ' מרובה והרי ס"ל להתוס' דלא נדחה סוגיא זאת מהלכה דאל"כ לא הוצרכו לפרש כן אבל מדברי רש"י שם משמע דס"ל להלכה דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כד"ד וכמ"ש בקצה"ח יעו"ש:

י״אולפי מ"ש דיש מקום לומר דנדרים דינם כהקדש ולא אמרינן בי' תכ"ד כד"ד וכן בהקמה והפרה לא תקשי מהא דאי' בפי"א דנדרים (פ"ז א') בהא דתנן במתני' נדרה אשתו וסבור כו' דיחזיר ויפר ומחלק שם בש"ס בין תכ"ד או לא דבתכ"ד אפי' הי' סבור שנדרה אשתו ואח"כ אמרו לו דבטעות הפר אלא שבתו נדרה מהני הפרה קמייתא וכמ"ש שם הר"ן בחידושיו דמ"ש בנדרים ובהקדש לא מהני חזרה תכ"ד היינו לענין דלא מצי לחזור מדיבורו הראשון לשוי' כמאן דליתי' ומטעם שכ' הר"ן שם דמשום חומרא אומר בגמר דעתו או מטעם שכ' התוס' משום דכבר נגמר הענין ולא חסר שום מעשה משא"כ במה שמבואר שם במשנה ענין אחר הוא דאנו אומרים דכיון דהוי תכ"ד הוי כלא הפסיק כלל ונמשכה הפרתו ראשונה עד שנודע לו שבתו היא וכאלו הפר לה עכשיו הוא וכעין זה מצינו במה דאיתא פ"ק דברכות (י"ב א') פשיטא היכא דנקט כסא דחומרא כו' לפי פי' הרי"ף והרא"ש שם דמיירי שאמר שתיהם בפה"ג שנ"ב דיצא וכן קיי"ל לדינא שתחי' הברכה נמשך גם על מה שסיים כיון שאמר הכל תכ"ד וכן קיי"ל בכל טעות בברכה ותפילה שמהני אם מתקן דיבורו תכ"ד וא"כ יוצא לנו דין חדש דמה דקיי"ל תכ"ד לאו כד"ד היינו רק לענין חזרה בלבד אבל לא לענין אחר והיינו אף שא"י לבטל דיבורו הראשון מ"מ התחלת דיבורו מועיל ג"כ למה שסיים אח"כ וא"כ במקדש אשה גם כן הדין כן שאם הי' רוצה לקדש אשה אחת כגון ראובן שהי' לו ב' בנות ונתן לו שמעון פרוטה ואמר בתך מקודש לי והי' רוצה לקדש אחת ואמר בתך זאת תהא מקודש וטעה וסבור שהיא השני' ואח"כ תכ"ד נודע לו שהיא זאת מקודש דומי' דהפרת נדרים הנ"ל וראי' לזה מהא דאיתא ברפ"ק דנדרים (ו ב) בעי ר"פ יש יד לקדושין או כו' כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחברתה ואת כו' מוכח דאם כיון לשם קדושין גם לשניה אף שלא אמר לה הרי את מקודשת מהני דבורא קמא גם לשניה וזה ברור דמ"ש בקדושין לא אמרינן כד"ד אינו אלא לענין חזרה בלבד וכמ"ש ובזה א"ש ג"כ הא דאיתא בפ"ד דנזיר (כ ב) מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני כו' כולם נזירים וקאמר שם בש"ס והוא שהתפיסו כולם בתכ"ד כו' הרי דבכה"ג אמרינן תכ"ד כד"ד גם אם נאמר דנזירות דמיא להקדש כמש"ל:

י״בועיין פ"י דנדרים (סט ב) דאיתא שם בעי רבה קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת מהו ופשיט שם מהא דאמר רבה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ופי' הרא"ש שם דאמר לה פעם א' ליכי ר"ל שאמר לה קיים ומופר ליכי והיינו משום דאמר לה פעם א' ליכי כוונתו הי' בתחיל' שיחולו שניהם ולכן לא שייך לומר חזרה תכ"ד וא"ש אבל מ"ש שם (שם א) בעי רבה קיים ליכי מופר ליכי כו' ופי' הרא"ש שם דודאי אם אמר קיים ליכי ומופר ליכי ולא אמר לא תחול כו' פשיטא דחלה הקמה שאמר תחיל' ושוב לא תחול הפרה ואפי' לר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס וחלו תרווייהו ה"מ גבי עולה ושלמים דיכולים לחול שניהם כו' אבל הכא דא"א לחול זא"ז מודה ר"י דאמרינן תפוס לשון ראשון ולפי מ"ש למעלה דלא שייך לומר תפוס לשון ראשון אלא בדבר שאינו מבטל דיבור הראשון לגמרי ונותן מקום גם לדיבור הראשון משא"כ במה דסותר דיבור הראשון לגמרי בזה אמרינן תכ"ד כד"ד ובטל הראשון לגמרי דחזרה הוי וא"כ קשה למה כאן חיילה הקמה ולא אמרינן דמיהדר בי' מהקמה[*] ולפמ"ש די"ל דגם בנדרים דינו כהקדש דתכ"ד לאו כד"ד וכן בהקמה והפרה משום דכבר נגמר הדבר א"ש דלכך שם חיילא הקמה ולא הפרה אבל לשיטת הסוברים דגם בזה אמרינן תכ"ד כד"ד קשה ואפשר לומר דהרא"ש ס"ל בזה כהרמב"ם דגם בהקדש אמרינן תכ"ד לאו כד"ד ולכן גם בנדרים אמרינן כן ולשיטת החולקים י"ל דלכך בעי רבה דוקא באמר לא תחול הקמה כו' דאל"כ באמת הוי חזרה מדבריו הראשונים ובודאי הקמה לא חיילי משא"כ אם אמר לא תחול הקמה כו' ודאי כוונתו הי' על שתיהם וא"כ מוכח דהרא"ש ס"ל כשיטת הרמב"ם וגם מוכח דבנדרים והקמה והפרה ג"כ דינם כהקדש אך יש לדחות לפי מאי דקאמר שם (ע א) באמר לה קיים ליכי שעה כו' א"ד כיון דכל יומא בר הקמה ובר הפרה כו' וא"כ י"ל דלסברא זו יכול לקיים לה על שעה אחת והקיום אינו חל ויכול להפר אח"כ וא"כ י"ל דבאמת לאו חזרה הוי ומה שאמר לה קיים ליכי ומופר ליכי כונתו הי' שיחול הקמתו על רגע א' ואח"כ יחול ההפרה ולפי מאי דשם לא נפשטה הבעי' אי אמרינן כיון דקיימו קיימו וכיון דלא נפשטה הבעי' ודאי דקיי"ל לחומרא דכל שחל קיומו על רגע א' שוב א"י להתיר א"ש מ"ש הרא"ש דהקמה חיילי ודוק וצ"ע:

י״ג[הג"ה ולכאורה יש לתמוה על שיטת הפוסקים הסוברים דגם בהקדש אמרינן תכ"ד כד"ד וכמ"ש באריכות בח"מ (סי' רנה) א"כ קשה בהא דפליגי ר"מ ור' יוסי בתמורת עולה תמורת שלמים דר"מ ס"ל הרי זה תמורת עולה והיינו משום דס"ל דמיהדר קא הדר בי' ולמה לא אמרינן תכ"ד כד"ד ומהני חזרה ועיין בקצה"ח שם שכתב דה"ט משום דמה דמהני חזרה היינו דהוי כמו נדר בטעות וכיון דבתמור' קיי"ל דלא מהני שאלה דחל בטעות ג"כ וא"ש דלכך היא תמורת עולה דלא מצי הדר בי' אבל לפ"ז סוגי' דמרובה תמוה בהא דפריך שם על ר' יוסי דס"ל תכ"ד כד"ד מהא דתמורת עולה כו' דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע הש"ס דבתמורה חל בטעות והוא משנה מפורשת וגם מבואר בסוגי' דנזיר דב"ש ילפי תחיל' הקדש מסוף הקדש וב"ה לא ילפי ע"ש ולכן נלע"ד ליישב הכל והוא מה דיש לתמוה ג"כ בסוגי' דפ' מרובה שם בהא דמביא פלוגתא דחכמים ור"י בהזמה דקאמר שם דחכמים ס"ל תכ"ד לאו כד"ד ולכן אטביח' דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום וידוע דבכל מקום הלכה כחכמים דפליגי אר' יוסי וא"כ הוא נגד סוגי' הש"ס בכ"מ דקיי"ל תכ"ד כד"ד וכמו שפסק באמת בפ"ב דנדרים וביש נוחלין:]

י״דולכן נלע"ד לפרש הסוגיא שם גם מ"ש תרי כ"ד הוי כו' ומה ענין מחלקותם בזה והוא ע"פ מ"ש התוס' בפ' מי שאמר הריני נזיר כו' ובפ' מרובה שם דטעם מ"ש תכ"ד כד"ד הוא שכן תקנו חכמים כדי שאם ימכור אדם מקח לחברו ובתוך כך יצטרך ליתן שלום לרבו כו' שיהא יכול לחזור בו וי"ל דאף דהתוס' כתבו דזהו תיקון חכמים מ"מ י"ל דע"י תיקון זה נעשה מדאורייתא וכמ"ש הר"ן דתכ"ד אין אדם אומר בגמר דעתו והיינו שאינו גומר בדעתו בדבר כל שהוא תוך כדי שאילת תלמיד לרב כדי שיוכל להשיב לו שלום וזה הטעם שייך בתכ"ד גדול אבל תכ"ד קטן כדי שאילת רב לתלמיד כיון שאין בו הפסק שיעור ב' תיבות הוי ממש כדיבור א' ולאו מטעם חזרה אתינן עלה רק שכ"ז שלא גמר דיבורו כאלו לא אמר דיבור הראשון כלל דמי והנה טעם חזרה שהוא תכ"ד גדול מטעם תקנה הנ"ל לא שייך אלא במו"מ ושאר דברים משא"כ בהקדש וכל דבר שאומר בגמר דעתו ודאי דלא מהני חזרה תכ"ד גדול דכאן לא שייך הך סברא של ר"ת דמטעם שיוכל להשיב שלום לרבו אינו אומר בגמר דעתו כיון דחמירי וכמ"ש הר"ן וכן בתמורה דבלא"ה לא שייך חזרה כיון דתמורה בטעות חל ג"כ לא שייך חזרה ולא מהני בי' תכ"ד גדול ולכן מדמה שם בש"ס במרובה הא דהזמה לפלוגתא דר"מ ור"י גבי תמורה דשם בהזמה לא שייך חזרה כלל רק דאמרינן כיון דהעידו אגניבה ואטביחה בב"א ותכ"ד ס"ל לרבנן דלא שייך לומר תכ"ד כד"ד שיהיו ניזומים גם אגניבה דמה ענין חזרה להתם ולא שייך שם תקנתא שכ' ר"ת אבל ר' יוסי ס"ל נהי דתכ"ד גדול לא שייך בהו דבו הטעם משום חזרה מ"מ תכ"ד קטן שהכל דיבור אחד ואינו חל זה בלא זה לכן ס"ל דאתזום גם אגניבה דמיירי שהי' הכל בתכ"ד קטן ולכן מקשה הש"ס שפיר מהא דתמורה דר' יוסי אדר' יוסי דגם בתמורה לא שייך תקנתא דתיקון רבנן לחזור כיון דתמורה חל בטעות וגם דבהקדש תכ"ד כד"ד כמש"ל ולכך ס"ל לר' יוסי דלא אמרינן בי' כד"ד, וא"כ גם בהא דהזמה דלא שייך ג"כ הך תקנתא ג"כ לאו כד"ד וע"ז משני שפיר כי לית לר' יוסי כדי שאילת תלמיד לרב כו' ר"ל דבזה הטעם משום תקנה משא"כ תוך כד"ד קטן דלא משום ה"ט הוא ס"ל לר' יוסי דגם בהקדש ובתמורה כד"ד אבל רבנן לא ס"ל לחלק בין תכ"ד גדול לתכ"ד קטן וס"ל דבכל דבר דלא שייך טעמא דתקנתא לא אמרינן בי' כד"ד וא"כ א"ש דגם רבנן מודים דבעלמא דשייך הך תקנתא אמרינן בכל דבר תכ"ד כד"ד ודוק:

ט״ואמנם אפי' אם נאמר דיכול לחזור מהפרתו מה שחקר מע"ל אם צריכ' תשובה על מה ששתתה לא ידעתי מה מקום ספק יש בזה דמאי אית לה למיעבד אין לך אנוס' יותר מזה ואין זה דומה להא דאיתא במס' כריתות במי שהי' רוצה לאכול בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר דצריך סליחה וכפרה דש"ה דהוי לי' לעיוני משא"כ בנ"ד והיאך תיסק אדעת' שיחזור בו תכ"ד וגם לא דמי להא דאיתא בפהא"ר (צא ב) כתב לשם מלכות כו' מאי הוה לה למיעבד וקאמר שם הוי לה למקרי לגיטא וכן טובא דמייתי התם דיש שם קצת פשיעה וכמ"ש התוס' שם וגם לא דמי להא דנמצאו צרותיהם איילנות דקאמר שם הוה לה לאמתוני דבחזקת איסור קיימא מעיקרא וא"כ בנ"ד נמי בעת שנדרה קיימא בחזקת איסור והוה לה לאמתוני שמא יחזור בו תכ"ד דיש לחלק דשם יש קצת פשיע' דשכיח לפעמים שימצא איילנות משא"כ בנ"ד ודאי דלא שכיחא כלל אפי' א' מאלף שיחזור בו תכ"ד ולמה תחוש למילתא דלא שכיחא כהאי ונראה עוד דגם אם לא פסקה מלשתות אחר שחזר מהפרתו אין שתי' ראשונ' מצטרף לחייבה קרבן דלא גרע מהורו ב"ד שחלב מותר והלך יחד ועשה ע"פ דפטור מטעם דאנוס הוא כ"ש בנ"ד דבעת ששתתה תחיל' לא הי' בזה שייכות איסור כלל:

ט״זשוב ראיתי שיש להביא ראי' דבהפרה לא מהני חזרה תכ"ד מטעם אחר מהא דאיתא בפ"ק דב"מ (י ב) הי' רוכב ע"ג בהמה כו' דאם אמר אני זכיתי בה תחי' כו' ודייק הש"ס פשיטא דתחיל' קאמר דאל"כ הא כבר נתנה לו וא"כ איך יכול לזכות עתה יעו"ש ולמה לא נימא דלכך נקט תחיל' משום די"ל דאומר עתה תכ"ד לנתינתו אלא ודאי דלא שייך כאן תכ"ד דכיון דכבר נתנה לו זכה השני מן ההפקר כיון שלא זכה בו הראשון כלל ועי' בס' פתח הבית שכ' ג"כ כמ"ש וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שהפר הבעל ולא עשה שום זכות לעצמו לקיים נדרה. כבר זכתה האשה בביטול נדרה ועדיף יותר מדבר הפקר שאין לו שום צד זכות לבעל וגם לא הי' בו תחיל' שום צד זכות כלל וא"כ בכה"ג לא יכול לחזור תכ"ד וגם בהא דאתרוג שכ' מע"ל הי' נראה להוכיח דלא מהני חזרה תכ"ד לענין לצאת בו מהא דר"פ לולב הגזול (ל א) דקאמר שם ר"י משום רשב"י דלולב הגזול פסול אפי' ביו"ט שני משום דהוה לי' מצוה הבאה בעביר' כו' וקאמר שם דפליגא אר' יצחק דאר"י בר נחמני א"ש ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיצא בשאול יצא בגזול כו' ואם נאמר דמצי לחזור בתכ"ד קשה דהא י"ל דלא פליג על ר' יצחק כלל דר"י מיירי באופן זה אם נתן א' לחבירו ביו"ט שני אתרוג במתנה ושוב חזר בו תכ"ד דשפיר מיקרי גזול כיון שיכול לחזור בו ממתנתו א"כ איגלאי מילתא למפרע שלא הי' שלו בשעה שיצא בו אבל מצד מצוה הבאה בעביר' לא שייך כאן שהרי המצוה בעת שיצא בה לא באה בעביר' אלא ע"כ דבכה"ג גם מטעם גזילה אין חשש דלענין מה שיצא בו א"י לחזור אף שיכול לחזור מגוף מתנת האתרוג אינו אלא מכאן ולהבא אבל לא מעת שיצא בו וכן משמע מדברי התוס' שם ד"ה משום כו' שהקשו מהא דאיתא בפ' לולב וערבה לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול דלמה לי קרא הא הוי מצוה הבאה בעביר' ולפמ"ש הי' אפשר לומר דאצטריך קרא להוציא גזול באופן שאין שייך בו מצוה הבאה בעביר' כמ"ש ועי' תוס' שם מה שהקשו מהא דלולב של אשיר' כו' ותירץ שם דמה"ב היינו שע"י העביר' נעשה המצוה שיוצא בו כו' יעו"ש וא"כ באופן שכ' מה שיצא בו בעידנא דאגבהי' לא בא ע"י עביר' שהרי תחיל' במתנה באתה לידו:

י״זולולי דמסתפינא לחלוק על הראשונים הייתי אומר דבר חדש שבזה הוה א"ש הכל והוא דמ"ש בש"ס דבמקדש ומגרש כו' וכולהו דחשיב דלא אמרינן בהו תכ"ד כד"ד ה"ט דמה דאמרינן תכ"ד יכול לחזור בו היינו מכאן ולהבא מעת דיבורו האחרון אבל לא שעוקר לגמרי דיבורו הראשון לומר דאגלאי מילתא למפרע דכאלו לא אמר כלום ולכן בכל דבר שייך לומר תכ"ד דמצי לחזור ממתנה או ממכירה שעשה לאחרים שלא יהי' מועיל לו להחזיק באותו דבר שנתן או שמכר מכאן ולהבא דכל דבתכ"ד חזר בו אמרינן דהוי כאלו אין כאן חזרה כלל רק הכל דיבור אחד שנותן לו מתנה או מוכר לו על רגע אחת לבד וכן בנדר כל שחזר מנדרו אמרינן דכאלו פי' שאוסר על רגע א' לבד משא"כ במקדש אשה וכן במגרש דא"א לקידושין או לגט לחול על רגע קטנה לבד דקדושין עניינו איסור עולם וכן גט בעינן כריתות וכן במגדף ועובד כוכבים כל שבאותו רגע גידף את ה' או עבד כוכבים כבר נתחייב מיתה וכן במקדיש לגבוה כל שחל הקדש רגע אחת א"א לו להיות חולין בלי פדיון ולא שייך הקדש לרגע אחת ולכן באלו לא מהני חזרה כלל תכ"ד וא"כ לפמ"ש יש לחלק בין נדרים לנזירות דבנדרים י"ל תכ"ד כד"ד כמ"ש משא"כ בנזירות כל שאמר הריני נזיר רגע א' קיי"ל דהוי נזיר גמור דסתם נזירות שלשים יום ואין נזירות לחצאין וכמ"ש בפ"ק דנזיר ובכ"מ ולפ"ז צ"ל בסוגי' דהריני נזיר מן הגרוגרות דפ"ב שם דמ"ש ב"ה נדר ופתחו עמו הוא פי' שמחחיל' הי' כוונתו רק לפרוש מן הגרוגרות ולשיטת הרמב"ם דאסור בגרוגרות וכמ"ש למעלה והא דלא חשבו בש"ס גם נזירות בכלל אותם דלא מצי לחזור תכ"ד היינו דהוא בכלל הקדש דכתיב קדוש יהי' וגו' וכמ"ש התוס' כמש"ל וא"כ לפ"ז בדין הפרה שאין לו משך זמן דכל שמיפר ברגע אחת כבר נעקר הנדר מכאן ולהבא ואין לו שום משך זמן לחול ודאי דלא מצי לחזור מהפרתו אפי' תכ"ד ומותרת בנדרה גם מכאן ולהבא:

י״חועפ"ז הי' נראה לפרש סוגי' דפ' מרובה (עג א ב) במה דקאמר שם אלא הכא בתכ"ד כד"ד קא מיפלגי רבנן סברי תכ"ד לאו כד"ד כו' ופריך שם על ר"י למימרא דסבר ר"י תכ"ד כד"ד כו' מהא דתמורת עולה כו' דהסוגי' מוקשה לכאורה דלפי המבואר שם ס"ל לרבנן בכל התורה כולה תכ"ד לאו כד"ד והוא נגד כמה סוגיות בש"ס בכ"מ דפשיטא דתכ"ד כד"ד וכמו שפסק הש"ע הלכתא במס' נדרים ובפ' יש נוחלין וכי נאמר דלא אתי' כרבנן אבל לפמ"ש א"ש הכל והיינו דודאי דכ"ע מודו דמכאן ולהבא ודאי דתכ"ד מועיל לחזור בו ולבטל דיבורו קמא רק דכוונת הש"ס דרבנן ור"י פליגי בתכ"ד אי אמרינן דנעקר דיבורו הראשון שלא יועיל אפי' לשעתו דרבנן ס"ל דאע"ג דתכ"ד מועיל מכאן ולהבא מ"מ דיבורו הראשון הי' חל לשעתו ולכך בהא דאיתזום אטביח' לא נפסלו ג"כ אגניב' אבל ר"י ס"ל דגם למפרע מועיל תכ"ד ולכן איתזום ג"כ אגניבה וע"ז פריך שפיר על ר"י מהא דס"ל גבי תמורת עולה דלא מהני נמלך תכ"ד והיינו כמ"ש משום דבהקדש כל שחל דיבורו הראשון א"א לומר דחל מכאן ולהבא וכמ"ש למעלה וע"ז משני שפיר דתרי תכ"ד הוו כו' אבל לרבנן דפליגי על ר"י גם בתכ"ד קטן ג"כ יש חילוק בין הקדש כו' ובין שאר דברים דרק מכאן ולהבא מועיל ולכך לא איתזום אגניב' וא"כ א"ש ג"כ מאי דמסיק הש"ס בנדרים ובפ' י"נ דבכל התור' תכ"ד כד"ד לבר ממקדש כו' ובמ"ש בטעמו והיינו דפסק כרבנן דפליגי על ר"י דהלכה כרבים לגבי יחיד ולא מפלגינן בין תכ"ד גדול לתכ"ד קטן ומה שהוצרך לפסוק הלכה אף דמסתמא הלכה כרבנן כדי ליתן טעם ולחלק בין הא דמקדש ומגרש כו' לשאר תכ"ד דבכל התורה כולה וכמ"ש ובזה מתורץ ג"כ דברי הרמב"ם (פ"ב מה' שבועות ה' יז) שפסק דתכ"ד הוי כדי שאילת תלמיד לרב ותמה שם הכ"מ דהוא דלא כמאן כמ"ש בפ' מרובה וע"ש במל"מ שדחק וכ' דהרמב"ם סמך על סוגי' דנזיר דקאמר שם כדי שאילת תלמיד לרב ולדבריו צ"ל דהסוגיות חלוקות ולפמ"ש א"ש דפסקינן כרבנן דר"י דלדידהו א"צ לחלק בין תכ"ד גדול לקטן ולעולם מהני אפי' תכ"ד גדול:

י״טאך מה דקשה ע"ז מהא עדות דקיי"ל דיכולים לחזור בהם תכ"ד ואפי' תכ"ד של חברו כדמוכח סוגיא דשבועות העדות (לב א) ועי' בתוס' שם ד"ה בתכ"ד של חברו כו' וכן בהודה לאחד שחייב לו מנה דיכול לחזור בו תכ"ד אע"ג דשם אמרינן דמהני למיעקר דיבורו הראשון לגמרי דאל"כ כל שחל עדותו והודאתו איך אפשר לעקור מכאן ולהבא וכן קשה מהא דקיי"ל דאשה שאמרה נתקדשתי ואח"כ חזרה תכ"ד ואמרה פנוי' אני דיכולה לחזור בה וכמ"ש בפ"ב דכתובות ובאה"ע (סי' מז סעי' ד) אבל גם זה ל"ק כלל דכל מ"ש לחלק הוא שייך במה דבדיבורו עביד מעשה ואין שייך לומר דבשקר אמר תחי' ואינו דרך סיפור במה שעבר ובזה שפיר יש לחלק לומר דחל דיבור הראשון באותה רגע משא"כ בדבר שמספר על מה שכבר נעשה ובגדר עדות שאינו אלא בירור הענין מה שהיה בזה שייך לומר כיון שאנו אומרים תכ"ד כד"ד הרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ושפיר י"ל דמודה על עצמו שאמר שקר ואנו אומרים שגם דיבור האחרון הוא אמת ובגמר דבריו הוא נתפס דמנין לנו לומר שתחי' אמר אמת יותר ממה שאומר עכשיו ועדותו לא חל עדיין כל שחוזר בו תכ"ד והוי כאלו עדים אחרים אומרים ששקר העיד תחי' וכן בהא דאומרת נתקדשתי כו' דזה עצמו אינו אלא מצד דשוי' אנפשה חד"א ובגדר עדות דאדם נאמן על עצמו כו' כל שבתכ"ד חזרה בה עדיין לא נשלם עדותה ודבריה האחרונים עיקר ודוק וע"כ צריכים אנו לחלק כן דהא במקדש קיי"ל דתכ"ד לאו כד"ד ולא מצי לחזור וא"כ באמרה נתקדשתי למה מהני מה שאומרת תכ"ד פנוי' אני ובמ"ש א"ש דשם אינו מצד הודאת פיה ובגדר עדות כמ"ש סיומא דפיסקא לפי מה שנתבאר בהפר לה בעלה לא מהני חזרה תכ"ד אך כיון שלא מצאתי דבר זה מפורש בפוסקים מסתפינא להקל וכתבתי זה להלכה ולא למעשה ומאפס הפנאי קצרתי ואו"ש למע"ל כנפשו ונפש דו"ש יצחק אייזיק בלאאמ"ו הרב מוהר"י זללה"ה חופק"ק טיקטין יע"א: