בנין עולם, יורה דעה נ״בBinyan Olam, Yoreh De'ah 52

א׳לידידי הרב המופלג המפורסם בתורה ויראת חטא מוה' צבי הירש נ"י מבוטען:

ב׳מה ששאל מעכ"ת לענין אם אבי הבן רוצה בעצמו להיות מוהל אם טוב יותר להיות סנדיק משום דחשיב כקטורת לענ"ד פשוט כביעותא בכותחא דיהי' בעצמו מוהל דהא המצוה מדאוריית' מוטלת עליו דוקא ועש"ך חו"מ (סי' שפב) שקרא תגר על כמה אנשים שהם מוהלים ומכבדים לאחרים למול בניהם וכ' שם שהם מבטלים מ"ע דאוריית' ובאמת התבו"ש ביו"ד ה' כיסוי הדם (סי' כח) השיג על הש"ך והאריך בראיות דיכול לכבד לאחרים וכתב ג"כ דהא דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו היינו שמכבד לאחר בתורת שליחות לבד ולא בכונה לכבד לאחר לזכות במצוה רק כאלו אינו רוצה לטרוח במצוה אבל לפי המנהג בינינו שהמהדרין אחר מצוה זו והמכובד מחזיק טובה להמכבד בזה אין שום חשש כלל כן הם תוכן דבריו אבל לענ"ד דברים אלו תמוהים לומר דלכתחיל' יהי' מותר הדבר לגמרי ולא יעשה המצוה בעצמו לכבוד קונו שזיכה אותו למצוה זאת ומי גרע ממצות שופר בר"ה שמצוה בו רק בשמיע' לבד ואפ"ה מהדרין אחר מצוה זו מי שיוכל לתקוע שיתקע בעצמו ואף שמצינו בש"ס שהיו מכבדים לאחרים ש"ה משום דשומע כעונה וגם דגדול העונה אמן יותר מן המברך ואין המצוה מוטלת עליו לבדו משא"כ בנ"ד וכל ראיותיו של התבו"ש שם יש לדחותם, ראי' שלו ממ"ש במס' ב"ק מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנא' ובא בכל אות נפשו ושרת וגו' ואפ"ה אמרו שם דנותנת לכל כהן שירצה אין משם ראי' כלל דהיכן מצינו שמצוה מוטלת עליו יותר דמקרא דובא בכל אות נפשו וגו' לא ילפינן רק דהרשות בידו ואין צריך ליתן לכל בית אב ככל הקרבנות ציבור וכן משמע מלשון הכ' ובא בכל אות נפשו ושרת וגו' שמשמעו כפי שירצה וגם י"ל שבאמת לא עשה כהוגן במה שלא הקריבו בעצמו רק דהכ' קמ"ל דאם נתן לכהן אחד זכה בו שאין חלק בהם לכל בית אב שלו שהדבר שלו הוא ושלוחו כמותו וזכה בו אבל לא לכתחי' ובזה נדחה ג"כ הראי' שהביא מתרומ' שמצוה דילי' היא ואפ"ה מצינו שיכול לעשות שליח דמאן לימא לן דגם שם עשה כהוגן ובאמת ביטל מ"ע מן המובחר רק דהכתוב גילה לנו דאם עשה שליח ותרם דתרומתו תרומה ובאמת יותר טוב שיעשה המצוה בעצמו וגם הראי' שהביא מייבום דאמרינן מצוה בגדול לייבם וילפינן לה מוהי' הבכור ואפ"ה אמרינן במס' יבמות (מג א) דאם רצה הגדול לייבם הרשות בידו ולא קאמר מצוה בגדול לייבם את כולם ראי' זו איני מכיר דהא ע"כ ודאי דשם מצוה בגדול לייבם והוא משנה מפורשת וכיון שכן אם נאמר דיכול לעשות שליח במקומו לכתחי' ואין בזה הידור מצוה כלל לעשות בעצמו ולהכי נקט הרשות בידו א"כ גם באחת הדין כן דמה בין אחת להרבה א"ו דז"א דעיקר מצוה על הגדול כמו מצות מילה דהמצוה היא שלו אלא דהמצוה מוטלת עליו יותר מכל אחיו ולכך בהרבה נשים אפשר דיותר טוב שיזכו כולם במצוה זו מאחר שגם עליהם המצוה מוטלת מדאורייתא ולכך קמ"ל דהרשות בידו ולא קאמר מצוה דבכה"ג אפשר דשוה הוא אם יזכו כל האחים במצוה זו כמ"ש משא"כ בנ"ד דעיקר המצוה על האב כדילפינן בפ"ק דקדושין מקרא דוימל אברהם כו' וכן בש"ע יו"ד (סי' רס) כתב סתם מ"ע על האב למול בנו כו' ושם (סי' רסא) אם לא מלו האב חייבים ב"ד למולו כו' ועי' בטור וב"י שם דילפינן לה מקרא דהמול לכם הרי דעיקר המצוה הוא על האב והיאך נאמר דלכתחי' יכול לתנו לאחרים:

ג׳שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתשו' הרמ"ה והוא ממהרי"ל שכתב בשם הר"י אבן פלט דמה שאמרו האב חייב למול בנו אין הכוונה שימול בעצמו אלא להכניסו בברית יעו"ש וא"כ יש מקום לדברי התבו"ש אבל לענ"ד הדברים תמוהים דהא ילפינן לה מקרא דוימל אברהם וגו' דלפי דבריו לא הוצרך הש"ס להביא ראי' מפסוק זה אלא ממה שאמר הקב"ה לאברהם ובן שמונת ימים ימול לכם וגו' וכתיב ואתה את בריתי תשמור וגו' דנצטוה אברהם להכניס בנו לברית ולמה למד הש"ס מקרא דוימל אברהם אע"כ לומר דמצוה דווקא שימול בעצמו ועוד מי גרע מצות מילה שחל על הבן מבן שמונת ימים ואילך משאר מצות שמחוייב האב לחנך את בנו ולא הוצרך קרא לזה אע"כ דמשמע מן הש"ס כמ"ש גם נראה דאם נאמר דמ"ש דעיקר המצוה על האב למול היינו לעשות שליח למול א"כ אם מל אחר הי' לו לאב לברך על המילה שבזה מקיים המצוה:

ד׳שוב ראיתי בס' חכמת אדם בשער או"ה (סי' ז) האריך שם לסתור דברי התבו"ש ודחה ג"כ קצת ראיותיו מן הטעמים שכתבתי למעלה אבל גם דבריו שם אינם מוכרחים כלל במ"ש לחלק דבמקום דגלי קרא יתירה דהוא דווקא יעשה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו וכ' שם ראי' לזה ממ"ש במס' ב"מ בפ' השואל גבי שמירה בבעלים דע"י שליח לא מהני לפוטרו וכתבו שם התוס' דיש להסתפק אם מחמת דכ' שני פעמים בעליו או דלשון בעלים ואישות משמע דווקא הוא ולא שלוחו והכריע שם כטעם השני דלא כר"ן שכ' שם טעם הראשון מהא דמס' מנחות גבי סמיכה (צב ב) ת"ר ידו ולא יד שלוחו ולא יד עבדו כו' עוד הביא ראי' ממס' סוטה (כז א) גבי והביא האיש את אשתו ולא ע"י שליח כו' ואין מכל אלו ראי' כלל דגם הא ודאי מודינא דהיכא דגלי קרא יתירה לדרוש הוא דווקא ולא שליח ודאי דלא אמרינן שלוחו כמותו דלהכי אצטריך קרא וא"כ מהא דנדרים אין ראי' או משום דכתיב בפ' אשה כמ"ש הר"ן או משום דמלשון אשה משמע דמטעם דהוא אישה יכול להפר ולא שליח דאל"כ הי' לו לומר הוא יפירנו דהא בבעולת בעל מיירי קרא וכן בשמיר' בבעלים ג"כ או משום דתני קרא ב' פעמים בעליו או משום דשינה הכ' בלשון דתחי' כתב וכי ישאל איש מאת ריעהו וגו' והי' לו לומר אם רעהו עמו ולכך דקדק וכ' אם בעליו לומר דמטעם שהם בעלים עצמם לכך פטור וזה כוונת התוס' שהביא המחבר הנ"ל שם וכן מ"ש ראי' מסמיכה דליכא קרא יתירה הוא תמוה דהא בכ"מ כתיב וסמך ידו וטובא ידו כתיבא באורייתא וסתמא לרבות אתי לומר דווקא ידו ולא יד שלוחו וכן מצינו בכ"מ בש"ס ועי' ש"ס פ"ק דחולין (כב ב) לא לשתמיט קרא ולכתוב מן בני תורין כו' והיינו משום דטובי זימנא כתיבי בתורה בכמה קרבנות וכן בסוטה קרא יתירה הוא דלא הוי לי' למימר והביא האיש את אשתו דהא בבעל משתעי קרא כמ"ש איש איש כי תשטה אשתו וגו' משא"כ גבי מילה דליכא קרא יתירה דילפינן לה מוימל אברהם וגו' דהא אצטריך לגופה שהתור' סיפרה שקיים אברהם מאמר ה' כמ"ש בכ"מ ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה וגו' וארז"ל מגיד שלא שינה כו' וכן הוא בהרבה מקומות וא"כ מנין לנו שאינו רשאי לכתחילה לעשות שליח וגם מה שדחה שם ראיות התבו"ש מהא דמס' מנחות (לג א) דא"ל ר"ג לר"נ קבע לי מזוזתא וכ' שהר"ג לא ידע הדין באיזה מקום לקבוע המזוזה שהיו הרבה חדרים פתוחים זה לזה ולא ידע באיזה צד הוא ימין הוא תמוה דבשביל כך לא הי' לו לבטל מ"ע זו והי' לו לשאול מר"נ באיזה מקום לקבוע המזוזה וכי מי שא"י מקום הנחת תפילין יפטור עצמו ממצוה זו אך מטעם אחר יש לדחות ראי' זו דאפשר דגם ר"נ הי' דר שם שהרי חתנו של ריש גלותא הי' וא"כ כיון דחובת הדר היא המצוה מוטלת על ר"נ כמו על הר"ג ולכך ציוה לו לקבוע מזוזה (ואע"ג דאסור לו לחתן לדור בבית חמיו כמ"ש בפ"ק דקידושין ובפ' המוכר פירות אין כאן קושי' דהא עיקר הטעם הוא משום חמותו כמ"ש שם ור"ג הי' דר בבית לבדו בלא אשתו כדרך השרים שיש להם בית הנשים לבד כמ"ש בש"ס בי גברי ובי נשי) עי"ל דמ"ש לר"נ קבע לי מזוזתא אינו ר"ל אלא מקום שהמזוזה ניתן בתוכו והוא ל"ד וכמ"ש שם נותנו בקנה כו'):

ה׳[הג"ה מבהמ"ח לענ"ד י"ל בפשיטות שהר"ג הי' טרוד אז במצוה עוברת או בת"ת דרבים ושפיר דוחה לענף מצוה זו בשאפשר לקיימה ע"י שליח (עכ"פ כיון שאין כאן ראי' מוכרחת לא כך ולא כך ומחלוקת הפוסקים הוא ודאי דראוי לירא שמים להחמיר בדבר ולא להוציא מידו מצוה רבה כזאת וע"כ נלע"ד אפי' רוצה לחלק המצוה להיות מל ולא פרע ולכבד הפריעה לאחר ג"כ לא שפיר למעבד הכי כיון דקיי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ואין המצוה נקראת אלא על מי שגמרה:]

ו׳ובר מן דין נראה ברור אפי' אינו אבי הבן אלא אחר יותר יש להדר להיות מוהל מלהיות סנדיק כי בודאי מצות מילה בעצמה גדולה שהיא עצם המצוה משא"כ הסנדיק הוא רק הכנה למצוה שמחזיק הילד שיהיו יכולים למולו ובאמת דברי רמ"א (סי' רסה) שכ' שיפה כח הסנדיק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה הוא תמוה מאוד דהיכן מצינו שהעושה גרם והכנה למצוה יהי' יותר גדול מהעושה המצוה עצמה[*] ואפי' לפי מנהגינו שמכבדים ומחלקים המצוה לשנים אחד חותך הערלה ואחד פורע ונמצא שהראשון לא עשה רק פלגא דמצוה אעפ"כ נראה דחשיב יותר מסנדיק אף שהוא מסייע לכל המצוה עד גמרה וראי' לזה מקרבנות דאיתא בפ"ג דיומא שבכל יום יג כהנים זוכים בתמיד ע"י פייס והפייס הראשון מי שוחט מי זורק ואעפ"כ מצינו שבקטורת לא הי' פייס למחתה אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שאצלו זכה עמי במחתה הרי דלא הי' פייס במחתה אע"פ שהוא גורם ומסייע למצוה ומצות קטורת היא מצוה שלימה משא"כ עבודת התמיד שכל כהן אינו עושה אלא פלגא דמצוה ואפ"ה הי' פייס מי מעלה אברים לכבש וכל אחד הי' מעלה מקצת אברים א"ו דמי שהוא עושה המצוה עצמה אפי' מקצתה חשיב יותר מן המסייע אפי' מסייע בכולה וראיתי בתשו' נוב"י שתמה ג"כ על דברי רמ"א ומהרי"ל הנ"ל וכתב שם דסנדיק אינו אלא כמזבח והמוהל הוא כמקריב קרבן ומכל מ"ש נ"ל ברור דטוב יותר להיות מוהל מסנדיק וכ"ש אם הוא אבי הבן דאין לו להניח מצות מילה המוטלת עליו בשביל להיות סנדיק כ"ז נ"ל ברור דברי אהו"נ דו"ש יצחק אייזיק חופ"ק ראזינאי:

ז׳[הג"ה ולע"ד נראה ליישב דברי רמ"א דיפה כח הסנדק להקדימו לקריאת התורה לאו משום דהוא באמת עדיף יותר מן המוהל בעצמו אלא אדרבא משום גריעותא הוא וסמך לדבר מצינו בפ"ג דמגילה (כ"ד א') המפטיר בנביא הוא פורס על שמע כו' ופרש"י שם משום שממציא עצמו לדבר שאין זה כבודו שמפטיר בנביא אינו חשוב כ"כ כמו קורא בתורה לכן נתנו לו מצוה זו יעו"ש וכעין זה מצינו ביומא (כ"ה א) מ"ט סליקא לרגל בהדי רישא משום דרישא נפישי בי' עצמות יעו"ש דלכך סלקא רגל בהדי' שהיא כולה בשר דהכי שפיר שתהא בהקטרה עצמות ובשר וכן י"ל משום דבאמת מצות סנדיק היא חשובה מאוד וכדי שלא לזלזל בה לומר שאינה רק טפל והכנ' למצוה בלבד לכך יש לכבדו בקריאת התורה יותר מן המוהל עצמו כדי להראות חביבות המצוה וכן מורה קצת לשון הרב שכ' ויפה כח הסנדיק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה ר"ל שלזה לבד יפה כחו אבל לא בעצם המצוה כמ"ש:]

ח׳(השמטה שייך קודם תשובה נד)

ט׳בעזה"ש ית"ש שיל"ת

י׳שאלה לכבוד הרב הגאון הצדיק קנקן חדש מלא ישן כבוד מורינו יעקב מאיר נ"י:

י״אס"ת שנמצא בתוכה רגל אחרונה שבה"ה משם הקודש נידבק לגגו וניראית כעין תיו וגררו מלמעלה למטה עד שחזר לצורת הה' ונמצא דהוי חק תוכות ולחזור ולמחוק אי אפשר משום מוחק את השם מה דינו:

י״בתשובה

י״גע"ד הס"ת אשר ה' אחרונ' שבשם הי' דבוק לגג ונראה כעין ת' וניכר הי' שנדבק לאחר הכתיב' וגררו בסכין והחזירוה לצורת ה' לדעת הסמ"ק ודעמי' אין זה ח"ת כיון שנכתב בכשרות ולדעת הרא"ש גם זה ח"ת כמבואר בטור א"ח סל"ג ובש"ע פסק כרא"ש ואמרתי בעת הזאת למשוך הרגל למעל' בדיו ויוכשר בזה והרב מנחם ע' בתש' כ' חציו ע"י סכין וחציו ע"י דיו מנין להכשיר ומאחר שהרב לא תפס במושלם לאסור מלאני לבי לעיין בזה וכתלמיד אדון בדבר להתלמד להלכה ולא למעשה בסוכה (ט ב) העושה סוכתו תחת האילן א"ר ל"ש כו' אבל כו' ופריך והא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כו' וכ' הבעה"מ דכל שקדמה הסוכה לאילן תו לא אמרינן בה דמצטרף ס"פ בהדי סכך כשר ולא מיפסלא עד שיהא האילן צילתה מרובה מחמתה דמיפסלא משום סוכה שתחת האילן אע"פ שקדמה הסוכה לאילן גזירת הכתוב הוא אבל מתניתין שקדם האילן לסוכה ובתחילת עשייתה אין מסככין אותה ביחד אלא שנותנים מקצת הסכך וחמתה מרובה וע"י האילן נעשה צילתה מרובה ועל אותה שעה אמרו דמצטרף מתחילת עשייתה סכך פסול עם סכך כשר ואע"פ שריבה בה אח"כ ס"כ אינו מועיל שס"פ הקודם הוא המסכ' ועושה צל ואידך כמאן דליתא דמי ע"כ כמו שמועתק בריטב"א ובשחבטן מפ' פי' אחר ע"ש ואם כן לדעתו אינו מועיל כאן שהפסול הקודם הוא העושה ה"א אלא שבעה"מ יחיד בדבר וכל הפוסקים פסקו דאפי' קדם האילן כשר ולרש"י אפי' לא חבטן וכן כ' התוס' דכיון דכי שקלית לפסול סגי' לי' בכשר ע"ש ולדעת אבי"ה לאו דוקא בחבטן וערבן וכן אם הניח הכשר על הפסול הוי עירוב כמ"ש רמ"א בהג"ה בשם מרדכי והכי נמי הוי עירוב ואפשר שאפי' הבעה"מ מודה בזה ובניקל נוכל לחלק (ואפשר דדעת הרב דהתם בצירוף האילן תחילת הויותו בפיסול משא"כ הכא דמתחיל' נכתב ה' בהכשר הגם דנתקלקל הלא לדברי הר"ץ האחרונים הביאו בב"י (סי' לב) אכתי בקדושתי' קיימי ע"ש ואף להחולקים עליו אפשר לומר דחוזר וניעור כשתיקנו) ויש לדחות ראי' זו דשם לא מהני לענין הכשר סוכה מחובר ולענין מה יצטרף (וא"ל לפי סברת רבינו מאי מקשה בגמרא הא מצטרף כו' אפשר דחולין גבי חמצם של ע"ג אך לפי מ"ש שם מי קתני שאני אומר שמחליפים כו' משמע דהיכא דהוי ספק אז רק בשל סופרים מקלינן ולא בשל תורה וא"ש ודוק: לומר כסברת הר"ן שאחר שסיכך כראוי סכך שתחת ענפי האילן חוזר ונהפך לפסול ע"ש לזאת הגמר' משני בשחבטן) לכן כשימצא מא"מ חוזר וניעור הסכך כשר כמ"ש בריש סוכה דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה. אבל בנ"ד כבר נפסל ונצטרף ונקרא ה' לענין שאסור למחוק דודאי אפי' ח"ת אסור למחוק. כתיבא כתיב לא תעשה כן לה' ואם בכתיבה כשירה לס"ת תלי' אם כן ספר ודיו נבעי והרי בערובין ו' א' תני' הי' כתוב על ידות הכלים הר"ז יגוד ויגנוז ובשבת קכ"ב הי' שם כתוב על בשרו וכיון דמצטרף אינו מניחו לפרד ממנו וסמך לדבר דמינה מחריב בה דלאו מינה לאו מחריב כמ"ש ריש זבחים) ובזה נדחה נמי מה שיש להביא ראי' מהולכה שלא ברגל דלא מיקרי הולכה ואפ"ה משמע מדעת הרמב"ם פ"א מה' פסה"מ דאם הוליך מקצת שלא ברגל ואח"כ הוליך ברגל כשר ואין צריך לתקן ואם הוליך זר פסול ולא"ת הנ"י ח"ת אינו פסול אלא דלא מקרא כתב ואף שכ' המ"ל דמגמ' משמע דצריך לתקן נראה לפענ"ד דהרמב"ם סובר דודאי למאי דס"ד דהולכה שלא ברגל פסולה וא"א לתקן ואם כן אין הקפידה על שחיסר מצות הולכה אלא דחשיבא הולכה במקצת ועשה מקצת הולכה שלא כדין אבל למאי דמסיק בתיובתא ולא חשיב הולכה כלל א"כ דל הולכה זו אכתי מכשרת בשארא וה"ה הכא בנ"ד אלא דיש לחלק דשם שאר הלכה חובה משא"כ הכא או כיון דלא מיקרי הולכה כלל לא מחריב בה ולדעת המ"ל א"ל להפוך דשם אף דלהלכה אין לו שיעור מ"מ כיון ששחט חל עלי' מצות הולכה עד המזבח אבל בנ"ד אין לרגל ה' שיעור מדינא:

י״ד[הג"ה או נאמר דהתם נתנה תה"ק שיעור שיהי' צ"מ מח' ובגלל כן אין נפסל כ"א בא' מב' אלו או כשהאילן צ"מ מח' דרחמנא אחשבי' או כשהזמינו אדם, לסכך ואיהו פסלי' לסוכה ואם כשהאילן חמרמ"צ וגם האדם לא אזמני' מאן אחשבי' דיצטרף ממילא משא"כ הכא דלא נתנה תה"ק שיעור לנקודה שבה' וממילא הוי ה' כמש"כ הרב זצוק"ל לה"ה וגם לסברת הר"ן א"ל כנ"ל:]

ט״וונראה להביא ראי' מהא דאמרינן זבחים (לא א) חצי זית חוץ לזמנו וח"ז חוץ למקומו כו' אמר רבא ויקץ כישן הפיגול ופי' רש"י כיון שמצא ח"ז א' ח"ז ב' שהוא מינו חוזר משנתו ומביטולו שיצטרף עם ח"ז לפסול ולא לפגול וחוזר מצטרף ע"ז לפגול וביטל לו ח"ז דחוץ למקומו מלהוציא מידי פיגול דאין ח"ז מועיל כו' ולא אמרינן כבר נצטרף עם שאצלו לפסול ולא יחזיר ויפריד ממנו ע"כ אם כן ה"ה הכא דברגל הנעשה ע"י דיו מצטרף עם הה' וזה הנעשה ע"י ח"ת כמאן דל"ד וא"ל דהתם כל ח"ז ניכר לעצמו לכך נצטרף ע"י אבל הכא מעורב הכ' עם הפסול ובע"כ נדון אחר כל הרגל ז"א דהא ר"א אסיק התם דאפי' ח"ז חול"ז וכזית חצי חול"ז וחציו חולמ"ק הוי פיגול ע"ש וברש"י שם ואפי' ר"ה אפשר דמודה בנ"ד לפי פרש"י אלא דאין נ"מ בזה דהלכה כרבא וא"ל ולאמר דהתם ח"ז חול"ז לא מהני לבדו וח"ז חול"מ גם כן ל"מ לבדו ובצירופם ניפסל ומש"ה כשמוצא מינו מניח אשא"מ אבל הכא לא מטעם צירוף אתינן עלה ז"א כמש"כ למעלה וגם עיקר פסול ח"ת משום דנגמר האות ע"י גרירה אבל אם צריך עדיין לתקן שיהי' האות כ' כמ"ש בעה"מ ס' קנ"ה והביאו המ"א בהג"ה ועתה שהוסיףדיו אין צריך לצירופו ומה שלא הזכירו הפו' תיקון זה משום דאצלם הי' הרגל סמוך לגגו כמ"ש ב"י סי' לו ולא תהי' הנקודה רחוקה מגגה יותר מעובי קולמוס אבל בס"ת זו אפשר למשוך הרגל ואפשר לחלק דשם המתיבות נפרדות המה זה חול"ז וזה חול"מ אלא דתוה"ק גילתה דמצטרף לפסול וע"כ יותר מצטרף ע"י משא"כ בנ"ד דהכל שוה ואין חילוק בין זל"ז אלא דזה כשר וזה פסול הוי הכל מינו אבל מדהביא רבא ראי' מטומא' ושם שם טומא' אח' הוא רק זה ראשון וזה שני ה"ה הכא דכתיב' וחקיקה תרי ענינא נינהו ודוחק לחלק ולכאור' הי' אפשר לדון להתיר אח"כ למחוק הנקוד' הראשונ' ולדמותו לדין הטיל ציצית למטלית[*] דאם חתך הראשונים השניים כשירים ואף דבשעת עשי' הי' שלא לצורך כ"ש הכא עיין שבת ק"ד ב תוס' ד"ה א' ר"ח [כונת רבינו מה כש"כ שייך כאן ע"ש בתוס'] וסעד לזה ממ"ש הר"י אכסדרני' הביאו ב"י בי"ד ר"ס רעו דאוסר מחיקת הרגל משום שמקלקל האות ועושיהו ד' משמע הא לא"ה מותר וכאן אף לאחר מחיקה הוי ה"א ועוד שהרי כ' וז"ל למדנו שהמוחק מקצת אות עד שהוציאה מתמונתה הראשון ועשאה אות אחרת נקרא מגי' וכאילו מחק כל האות ראשונ' והרי למוחק רגל הה"א כולה עד ששבה להיות ד' שזה נקרא מוחק אות אח' מהשם וחייב משעת מחיק' ומאחר שנתחייב מאי נ"מ במה שמתקן אח"כ אבל כאן בשעת מחיק' מתקן:

ט״ז[הג"ה כאן קיצר לנו רבינו ע"ש בטו' א"ח סי' י' דלדעת רש"י דוקא בנתכוין להוסיף לא חשיב מעשה משום דכונתו לעבור על ד"ת והוי פסיקת הראשו' עשיית הציצית וכאן לא שייך בעתו"ס כיון דל"ל לנקודה שיעור והכא הוי כמ' לבטל כ' א' משום ח"ת ובנתכוין לבטל גבי ציצית ג"כ לשיטת רש"י פסול אולם לשיטת הרמב"ם שם בכיון לבטל ציצ' הראשו' אפשר דגם כאן כיו' לבטל מתכשרת ואפשר לחלק דהתם בכונתו תלי' ואם הי' מכוין להוסיף פסול לכולהו לשיטת רמב"ם הלכך כשכיון לבטל הראשונות מהני כונ' בתחילת עשייתו לפסול הראשונים ובזה מתכשרת האחרונים משא"כ הכ' דלא שייך בעתו"ס וצ"ע:]

י״זואין לדמותו לחצי שיעור שאסור מן התורה דהתם חזי לאצטרופי אם יאכל ח"ז איסור ובכא"פ יאכל ח"ז מצטרף וא"כ אסורא אכיל משא"כ הכא דכל זמן שנשאר האות אינו מחיקה ואם ימחוק עד שיופסד האות במחיקה בתרא עבר וסברא זאת מבואר בתשו' ש"א ה' חו"מ ועוד שהרי כתבו דהכא אפשר שיגנוז היריעה וע"כ לדעתו א"כ איסור תורה ובמקום דא"א בענין אחר מותר למחוק ע"מ לתקן ועוד יש ראיות לזה ואכ"מ להאריך וב"ש אפשר דאפי' איסור דרבנן ליכא ומ"מ אני מסופק בזה דהא אמרינן שבת ריש פ' אלו קשרים בעי חזקי' ניקב כמוצא זית וסתמו וחזר וניקב כמוצא זית וסתמו עד שהשלימה למוצא רמון מהו ופשט ר"י ממתני' פנים חדשות באו לכאן ופירש"י ואין זה הראשון שכבר נתקלקל בו כדי בטולו ה"ה הכא כבר מחק את השם ממה שהי' בתחיל' ומה שתיקנה פנים חדשות באו לכאן ואפשר לחלק דשם סוף סוף נפחת הכלי ממה שהי' בעת קיבול הטומא' אף דהוא לא עשה מעש' לא גרע מניפחת ואשלימו אבל הכא אף אי הוי מחיקה א"ז רק גרם מחיקה דהוא אינו עושה מעשה בגוף השם וגרם מחי' אפי' מד"ס שרי וכדאמרינן דיורד וטובל ואפי' מאן דאסר הוא מפני שלא יעמוד ערום בפני השם אבל משום גרם מחי' לל"ב אם צריך לכך וא"ל דהתם אפשר שלא ימחוק אבל הכא ודאי מוחק דהא הגמר' משוה גרם מחיקה לגרם כיבוי ודעת הרשב"א דאפי' ודאי יכבה מותר וכן פי' בש"ע ומנא אמינא לה מאי דאמרינן נזיר (מב א) בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות ראשו וחזר וגילחן מהו ופי' התוס' מי אמרינן אותו תגלחת שתי שערות לאו כלום היא הואיל כשגלחן ראשו מלא שערו וק"ל אמאי לא פשיט ממתני' דסנדל דפנים חדשות באו לכאן ואותו השער שהי' עליו שם נזירות כבר גילח ומה שגדל פ"ח בל"כ וניחא לי' דאכתי שם גלוח אין כאן והרי אם נשרו הב' שערות לאו כלום היא כמ"ש ולגבי טומא' הוא דאמרינן דממילא טיהרה אבל הכא בעי מעשה גילוח ה"ה הכא ודוחק לחלק ומשום אכחושי מצוה א"כ כמ"ש הרא"ש בתשוב' כיון שנכתב התיבה אינ' נכחשת בנטלת מקצת הדיו שתמהר להתייבש הביאו ב"י (סי' רעו):

י״חומ"מ א"צ למחוק דוקא כיון דראוי' למוחק' הוי כמו דאמרינן בנדרים כל הראוי לביל' אין ביל' מעכ"ב ולא דמי לציצית דפסיל כ"ז שלא חתך אחד מהן דאיסור ב"ת גורם וכן כ' הרשב"א בתשו' הביאו ב"י סי' לב וכן מבואר בירושלמי פ"ק דמגיל' אם הי' הג' מכלה את הגויל אם הי' יכול לגררו כשר הביאו הרשב"א בתשו' סי' תריא דלא כמ"ש ק"ע דהרשב"א לא ראה הירושלמי מפ"ק דמגיל' מכ"ש בנד"ד דכבר כתב דאין צריך למחוק דהנקוד' הראשונ' כמאן דליתא דמי וא"ל א"כ אינו מוקף גויל הנקוד' השני' בשלמא אם מותר למחוק הנקוד' הראשונ' שפיר הוי מוקף ג' אף אם לא נימחק אבל אם אסור למחוק לא הוי מ"ג ז"א דבש"ע א"ח סי' לב סי' טז הא דמכשרינן כשניפסק אות דווקא כשניכתב בכשרות וכ' אם הי' הך' פשוט' מגיע עד סוף הקלף פסול' והדבר צ"ע אצלי דכיון דכ' הכ' קודם שהגיע לסוף הקלף כבר הי' מ"ג א"כ נכתב בכשרות ודוחק לחלק בין סילק או לא סילק ידיה[*] ונ"ל דהב"י הביא שני תרוצים ודעת הט"ז בס"ק זה תמוהין אצלי דהא הירושלמי מיירי בנקב אבל הנרא' בנ"ד דמי לנקב דבניקב האות מצטרף לגויל שלמט' ונקרא מ"ג וא"כ ה"ה הכא דהחי"ת אינו מפסיק אלא כמאן דליתא דמי מכ"ש לדעת התוס' שכ' למעל' דבחבטן מצטרף אפי' אין בכשר כדי הכשירו אלא דלפי זה אם למט' מן הנקב אין גויל ניפסל ואין זה משמעות הפוס' ע"כ נראה דהב"י מיירי כגון שהך' מצומצם כהכשירו וא"כ לא הי' מ"ג מתחילת' ועיין מ"א עכ"פ בנ"ד כיון דהיא כתיב' תמה אין נפסל מטעם מ"ג וטוב שימשוך מלמעל' למט' דאם תיכף שיעש' נקוד' קטנ' מאוד אז יהי' מו"ג ולא יופסל אח"כ ומצאתי בגמ' החדשים בשם בעה"ת וז"ל אע"פ שאין גויל חלק סביב האות אלא גוף הירך עבה כ"כ שאם גורר ממנו מעט עובי' יהי' קלף חלק סביב הנקב וגם ישתייר בירך מועט מרחב' כשר וא"ל דטעם האמור דבח"ת סגי לגרור מה שעשה ע"י פיסול דהיינו רגל הה או חרטוב המ' אף דכל האות נעש' ע"י פיסל הוא משום דמקלקל צורת האות ואח"כ גומר ע"י די' ונעש' אות ע"י די' כמ"ש הב"י בא"ע וכמ"ש למעל' משא"כ בנד"ד שאינו מקלקל האות אבל נרא' שאין זה עיקר הטעם דלפ"ז כל היכא שמקלקל האות סגי והב"י באו"ח כ' שצריך לגרור מה שניכתב בפיסול ע"ש הטיב ובתשו' הרשב"א שמובא שם וז"ל וא"צ לגרור כי הגג כדין ניכתב וכ"כ בטור יו"ד דא"צ למחוק רק הרגל שהוא ניכתב בטעות וגוף האות שניכתב בדי' א"צ ליגע ול"ד להא דאמרינן נרא' ונדח' א"ח ונרא' כיון שבידו לתקן אינו נדח' ואם נאמר דמתחיל' הי' מותר לגרור ממט' למעל' אם כן כל העומד כו' כמ"ש למעל' ואם כן גג הה' ניכתב כדין ואין להקשות מהירושלמי ס"פ הבונה גבי פלוגתא דר"י ורבנן דאיתא בש"ס דילן ומקש' תנן הוא אומר אינו מן המובחר הא כתב כתב ומשני בשיטתו השיבוהו ור"י בר זבדא ומשני דלעולם לרבנן הוי כתב רק אמה"מ ומאי דתנן ב"ע ג"כ פטור חד לעיל מן חד פי' מחוץ לאות הרחיב בדיו סביב האות שאם ינטל האות הראשון יהי' בזה שכ' אות הרי זה גרע מכ' ע"ג כלים ושם פסקינן דלא הוי כתב כ"ש הכא ז"א בנ"ד דכיון דהגג נישאר והנקוד' שכותב סמוך לגג מצטרפות עמה ונ"ל דב' תרוצים אלו שבירושלמי פליגי ר"ח ואביי גיטין ק' ח' ורא"ב לאו לדחי' בעלמא אמר למילתי' ור"ח ורשב"א פסקו לחומרא ובש"ע אבה"ע הביא שני דעות אילו אם כן ניהי דבמילתא דאורייתא אזלינן לחומרא במילתא דרבנן אזלינן לקולא ול"ד להעביר קולמוס ולקדשו ומכ"ש בנ"ד כן הי' נראה אבל הפוסקים כתבו דאפי' ר"י לא קאמר אלא לענין לשמו אבל לענין ח"ת לא מהני ועיין בר"ן פ' הבונה מה שכ' בשם הרשב"א גבי נטל לגגו של חית ועשאו שני זיינין ומה שכ' הרב מנחם עזרי' חציו כו' מנין להכשיר לא הבנתי דברי' הלא משנה מפורשת בידים פ"ד אמר לו ר"י עליך להביא ראי' שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו להביא ראי' אפ' בד"ס ואולי הרב לא אמר אלא לענין שתהא ס"ת כשיר' לצאת מצות כ' ס"ת דהיא דאורייתא ואפשר כיון דתחילת דינא בדאורייתא תו מחמרינן אפי' בד"ס:

י״ט[הג"ה ולענ"ד אפשר לקיים הסבר' וראי' לזה (שבת קלג ע"ב) ת"ר המל כ"ז שהוא עוסק במיל' חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינו כו' וסתמא דמילתא הוא מושך ה"ך לפי ערך הכ' ושייך ג"כ זה אלי ואנויהו ואפשר דדעת רבינו כיון שכ"ש מושך עד סוף הוא מפסיל מאי אנוהו איכא. ממ"נ כיון דמשום אנוהו מתירין לעשות חבור' בשבת כשלא סילק ידי' גם כאן כ"ז שלא סילק ידי' ושוב עוסק במצו' הגם דמפסיל מ"מ פסול הוא מצד אחר ומיופי היא מצד אחר ואפשר דלמסקנות הגמ' גם היכי דלא שייך ז"א ואנוהו ג"כ מחלקינן בין ס"י ללא סילק ידו:]

כ׳ועדיין אני נבוך בזה אפי' לענין מצות כ' ס"ת כיון שהרוב נכתב כדין ובנזיר שם אמר ר"א בדר"א זאת אומרת רובא ככולא מדאורייתא. והא"מ הוא דכתיב וכתבתם כ"ת והרי רש"י ז"ל בשני מקומות נזהר מנחות (כט א) ד"ה פשיטא כ' דאות א' מעכבן דכתיב וכתבתם כ"ת ובשבת) קג ב) ד"ה וכתבתם כ' דתפי' ומזו' ואף דהרשב"א בתשו' סי' ריא מפרש לה בס"ת ע"כ אסמכתא הוא דבס"ת לא כתיב וכתבתם והא דפריך במנחות פשיטא נ"ל דכיון דתנן ב' פרשיות כו' ע"כ משום דכתיב וכתבתם כ"ת כל מאי דצריך למכתב א"כ מאי אכי' כ"א פשיטא ואפי' את"ל דחסרון אות פסול מדאורייתא ה"ט משום דכתיב ולמדה וכיון דצריך ללמוד כולה צריך לכתוב כולה וכן מאי דפריך ר"ש אפי' ס"ת חסר כו' אהאי עיקרא אבל כאן דכתיבה כולה ואף זה אות רק דלא מקרא כתיב מה"ת מנין שמעכב או אפשר דה"ט דס"ת שחסר אות אחת פסולה דאין סברא למיזל בתר רובא כיון שאינו עצם אחד וזה יכתוב לו רוב זה והשני יכתוב לו רוב אחר אבל לענין כתיבה שפיר אזלינן בתר רובא וא"ל דלפ"ז אם הניח לו אביו ממעות ס"ת והוא כ' הרוב יוצא א"כ בסנהדרין (כא ב) דאקשי' לי' אביי לרבא וכותב לו ס"ת לשמו מלך אין הדיוט לא דלמא מלך שאני שצריך שיכתוב כולו לשמו אבל הדיוט סגי לי' ברובא ז"א ולטעמיך תיקשי קשי לדעת רש"י דבמקצת ס"ת יוצא מאי מקשה דילמא צריך לכתוב כולה דוקא אלא ע"כ צ"ל דלישנא קשיתי' וכו' וכ' ה"נ לדידי מקשה מדלא הזכיר התנא שיכתוב כולה ואולי כיון שאפשר להחליף היריע' מיקרי לכתחיל' ועיין בתשו' ח"צ שכ' דאפי' בס"ת כשירה אם יכול להחליף יריעה בנאה ממנה מותר אמנם מצוה מן המובחר שאני דגדול כוחה משא"כ בנ"ד בקשתי להראות לידידינו הרב וחריף מוה' יצחק ולהרב המאה"ג ד"ק ואם יושר בעיניהם לעשות מעשה דעתי מסכמת לזה עכ"פ ישאל מאת המאה"ג דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא כ"ד ד"ש יעקב מאיר במוהל"ח ז"ל: