בנין עולם, יורה דעה נ״הBinyan Olam, Yoreh De'ah 55

א׳יום ה' ה' תמוז תר"א לפ"ק טיקטין יע"א:

ב׳לכבוד בני ידידי הרב הגדול חריף ובקי מוהר"ר יוסף ר"י רב דק"ק פאראזאווא:

ג׳בענין שאלתך שאלת חכם אשר כתבת בענין ס"ת שכתבו סופר ומסרו לציבור ואח"כ אמר לפני כמה אנשים בדרך סיפור שהי' לו בכור תם ומת ועיבד את עורו וכתב עליו יריעה שלימה בס"ת:

ד׳הנה סעיפי שאלה זאת הם על ג' אופנים (הא') אם נאמר דהעור אסור בהנאה אם יש בו חשש מצד איסור הנאה (ב') אם יש בו חשש דבעינן מן המותר בפיך או שדומה לשל נבילות וטריפות דכשר לכתוב עליהם משום דהוה ממין המותר בפיך (הג') אם נאמר דפסול אם הסופר נאמן בזה לאחר שיצא הס"ת מתח"י ולפי שיש בכל פרט אריכות דברים צריכים אנו לבאר הענין על נכון:

ה׳מבואר בכ"מ בש"ס דבכור תם שמת עורו אסור בהנאה וכמ"ש במס' זבחים (קג א) דצריך קבורה וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' בכורות) וכן בש"ע יו"ד וצריך לבאר אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן ונראה לכאורה דהדבר במחלוקת רש"י ותוס' בפ' האיש מקדש (נז ב) דאית' שם וחולין שנשחטו בעזרה מנלן אר"י משום ר"מ אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור ופרש"י שם וז"ל מה שלי בשלך אסו' בהנא' דמי יתיר בהנא' שנאסר' בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק כו' משמע דאסור בהנאה מדאוריי' כמו בחיים דהם במעילה ואסורים בהנאה מדאוריי' אבל התוס' שם הקשו על פרש"י מהא דקיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת כו' ופי' שם בשם הר"מ דמ"ש שלי בשלך אסור ר"ל בתורת קדשים שאין עולים למזבח לפטור ידי הבעלים מחובתם יעו"ש ומוכח מדבריהם דאיסור הנאה בהם מדרבנן כמו קדשים שמתו ממש דשחיטתן בחוץ לא מהני מידי וכאלו מתו דמו אבל לפ"ז תמוה בין לפרש"י ובין לפי' התוס' דהא ע"כ גם רש"י מודה דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת דגמרא מפורשת היא בפ"ק דמעילה ובכ"מ וא"כ כיון דמדמה חולין שנשחטו בעזרה לקדשים בחוץ ולקדשים שמתו א"כ ע"כ צ"ל דחולין שנשחטו בעזרה מותרים בהנאה מן התורה דומיא דשלי בשלך ובאמת למ"ד חושב"ע דאורייתא אסור בהנאה ג"כ מדאורייתא כדמוכח בסוגיא שם ובפ' כיסוי הדם (פ"ה ב') דלמ"ד דאורייתא א"ש ממה דדינו בשריפה יעו"ש ובתוס' שם ובפ' כ"ה שם ד"ה אין והתנן כו' דמדייק דר"ש ס"ל חושב"ע אסירי בהנאה מדאורייתא וגם מוכח הכי מהא דס"ל למ"ד דאורייתא המקדש בו אשה אינה מקודשת והתם מוכח דאם אין בו איסור הנאה מדאוריתא מקודשת ולא דמי להא דמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כו' כמ"ש התוס' לקמן (נ"ח א') ד"ה אלמא כו' יעו"ש וכן לפי' התוס' דפי' דשלך בשלי אסור ר"ל שאין להם היתר בתורת חולין ושחיטתן לא מהני מידי עכ"פ לא יגרע מאלו לא נשחטו כלל דמותר בהנאה:

ו׳ונראה ליישב משום דבפ' כ"ש (כא ב) קאמר שם דר' אבהו ס"ל כל מקום שנאמר לא יאכל כו' ודייק לה מהא דפליגי ר"מ ור"י בנבילה דאליבא דר"מ דס"ל אחד גר ואחד כו' ופריך הניחא לר"מ אלא לר"י דס"ל לדברים ככתבן כו' ומסיק דנפקא לי' מקרא דלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב כו' ור"מ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חושב"ע ואידך חושב"ע לאו דאורייתא וא"כ לר"מ חשב"ע דאסירי בהנאה מה"ת מקרא דאותו וא"כ צ"ל דמאי דקאמר דילפינן חשב"ע במה מצינו מקדשים בחוץ היינו לאיסור אכילה דאל"ה לא ילפינן מקרא דאותו למעט חשב"ע כיון דלא ידעינן בהו כלל איסור אכילה מהכ"ת נוקי ע"ז דווקא דאותו אתה משליך כו' על חשב"ע אבל כיון דידעינן כבר איסור אכילה במה מצינו שפיר ממעטינן לי' מאותו לאיסור הנאה וא"כ שוב ילפינן במה מצינו קדשים בחוץ דאסירי בהנאה מדאוריי' מחולין בעזרה דמה שלך בשלי אסור בהנאה כמו כן שלי בשלך אסור בהנאה מה"ת ולפ"ז צ"ל דמאי דקיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת היינו שאינו חייב קרבן מעילה אבל עכ"פ איסור הנאה יש בהם מדאורייתא וכן משמע קצת ברפ"ק דמעילה (ב ב) מאי איכא בין מעילה דאורייתא לדרבנן דאוריי' משלמין חומש כו' ולמה לא קאמר דנ"מ לענין קדושי אשה דאם נאמר דמותר בהנאה מדאורייתא קדושיו קידושין כמ"ש התוס' בפ"ב דקדושין שהבאתי למעלה:

ז׳אך כ"ז אליבא דר"מ דחשב"ע דאורייתא אבל לר"י דס"ל לאו דאורייתא וכן נראה שפסק הרמב"ם פט"ז מהמ"א) ועי' בלח"מ (פ"ב מה' שחיטה) באריכות וא"כ אין לנו לימוד על איסור הנאה בקדשים בחוץ מדאורייתא ועוד דאף למ"ד דאורייתא אין סברא לאסור קדשים שמתו בהנאה מדאורייתא אלא דוקא אם נשחטו בחוץ דכיון דילפינן לה מחולין בעזרה א"כ דווקא בשחיטה דינא הכי אבל בחולין בעזרה שמתו קיי"ל דאפי' מדרבנן מותרים בהנאה דהנוחר ומעקר חולין בעזרה מותרים בהנאה כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' שחיטה ה"ב) וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומ"מ נראה דמסברא ילפינן לה ולא דמי למעילה דשאני מעילה דמיתה מוציאה מידי מעיל' משום דלאו קדשי ה' קרינן לה כמ"ש רש"י בפ"ג דמעילה יב א) אבל לענין איסור הנאה ממילא ידעינן דאין לה דבר המתירו דהא מחיים חלה הקדושה בין על הבשר בין על העור רק אם נשחטו ונזרק דמם בפנים כהכשירו אז הותרו לכהנים וכמ"ש בפ' טבול יום (קג א) כל שלא זכה המזבח בבשרו לא זכו הכהנים בעורו כו' אך מדברי התוס' דפ"ב דקדושין שהבאתי למעלה לא משמע הכי דא"כ למה דחו פרש"י מהא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה כו' וא"כ משמע מדברי התוס' דבאמת אין בו איסור הנאה מה"ת ומהא דפ' ט"י שכתבתי אין ראי' די"ל דש"ה דמיירי בקדשים שנפסלו קודם זריקה דדינם בשריפה מה"ת משא"כ אם מתו אבל לשיטת רש"י נראה דס"ל דאסור בהנאה מה"ת ולא דמי למעילה כמ"ש:

ח׳שוב ראיתי די"ל דגם לשיטת התוס' קדשים שמתו אסורים בהנאה מדאורייתא וכמו שהוכחתי מהא דלא קאמר בפ"ק דמעילה דא"ב לענין קדושי אשה ועוד היאך אפשר לומר דמותרים בהנאה דהא קיי"ל אין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים ואפי' בפסולי המוקדשים דינא הכי דילפינן לה מקרא דואכלת ולא לכלביך וכן מפורש במשנה בפ' יש בקדשי מזבח (לב א) אחד קדשי מזבח ואחד כו' ואם מתו יקברו כו' ומפרש בגמרא או משום דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה או משום דאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים ואדרבא מוכח התם (לג ב) דאף לר"ש דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה מ"מ אם מתו תמימים יקברו משום דחזי להקרבה וכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם יעו"ש וס"ל להתוס' דהא דקדשים שמתו אסורים בהנאה מה"ת לא מטעם דאין להם מי שיתירם אלא מקרא דואכלת ולא לכלביך נפקא כיון דאין פודין קדשים אפי' בעלי מומין להאכילם לכלבים א"כ כ"ש תמימים ומה שהשיגו על פרש"י היינו דלא שייך למילף חשב"ע מקדשים בחוץ לענין שאין השחיטה מתרת אותם דהא דקדשים בחוץ אסורים בהנאה לאו מטעם דהשחיטה לא הועילה להם אלא מטעם שאין להם פדיה כמ"ש ומ"מ בנ"ד בבכור שמת אין להקשות למה אסור בהנאה מה"ת הא בכור א"צ פדיון וכל שהומם הותר ממילא וא"כ בכור שמת אין לך מום יותר מזה כדמוכח במנחות (נו ב) ובכורות (לג ב) גבי בכור שאחזו דם כו' דפליגי במטיל מום בבעל מום דכיון דאם לא יקיז לו ימות אין לך מום גדול מזה וכל שכן אם כבר מת ומ"ש התוס' בתמורה (לג א) ד"ה תמימים יקברו כו' היינו משום דלא הי' בו מום ולא שייך פדי' לא כתבו כן אלא בס"ד דש"ס יעו"ש מ"מ ודאי דגם בכור אסור בהנא' כשמת מגזירת הכ' ואכלת ולא לכלביך דכמו שבשאר קדשים לא מהני פדי' לאכילת כלבים כמו כן בבכור לא מהני פדי' וראי' ברורה לזה דבכור שמת אסור בהנא' מדאוריי' מהא דאי' בבכורות פ' הלוקח בהמה (כ"א ב) ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר כו' ופרש"י שם דאסור בהנא' דשמא ולד זכר הי' כו' ואם נאמר דהוה רק מדרבנן א"כ הוי ספיק' דרבנן ולקולא ולמה תקבר וכן מוכח מהא דאי' ס"פ בהמה המקשה (ע"ז ב) המבכרת שהפיל' שליא ישליכנה לכלבים ומפרש בש"ס דהא דאמרינן סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והוה רובא משמע דבספק השקול אסור (והא דבשפעה חררת דם תקבר היינו כדי לפרסמה שנפטרת מן הבכור' כמ"ש התוס' שם ובלא"ה פרש"י בפ"ב דקדושין צ"ע דלפי' דמדייק משום דאין בו זריק' להוציא' מידי מעילה אם כן קדשים קלים דקיי"ל דאין בהם מעילה מחיים דזריקת דם מביאתו לידי מעילה ולדברי ריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים הם א"כ בחיים מותר בהנא' א"כ היכא דייק הש"ס דחשב"ע אסור בהנא' מהא דקאמר מה שלי בשלך כו' דמנ"ל דמקשינן לקדשי קדשים נקיש לקדשים קלים דמותר בהנא' אע"כ דה"ט משום דבלא"ה אסור בהנא' מקרא דואכלת ולא לכלביך וכמ"ש:

ט׳אך מה דקשי' לי ע"ז תינח למ"ד אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים אבל למ"ד פודין דדריש קרא דתזבח ואכלת בשר אין לך בהם אלא היתר אכיל' וזביחה לבד ולאפוקי גיזה וחלב ופלוגתא דתנאי היא בפ"ב דתמור' (לא ב) ובפ"ב דבכורות (יא ב) והגם שיש כמה משניות שסתם רבי כמ"ד אין פודין כמ"ש התוס' פ' כל פסולי המוקדשים (לב ב) ד"ה פסק כו' יעו"ש מ"מ יש גם כן סתם מתני' כמ"ד פודין בפ' הלוקח עובר פרתו (יד ב) ואם קדם הקדושין כו' ואם מתו יקברו ושם בגמרא (לב א) דייק דמתני' ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים לכלבים מדקתני אם מתו יקברו דטעמא משום העמדה והערכה מדלא תני ואם נעשו טריפ' יקברו ובכ"מ אמרו בש"ס מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי ואפשר משום דר"ע ס"ל אין פודין כמ"ש התוספ' פרק כ"ש (כט א) ד"ה אין פודין ואנן קיי"ל הלכה כר"ע מחברו וגם כל סתימתאי אליבא דר"ע לכך הני סתמא עיקר:

י׳אמנם אף שנתבאר דבכור שמת אסור בהנאה מדאוריי' ואפי' עורו מ"מ בנ"ד מטעם זה אין שייכות פסול בס"ת זו ויוצא ידי קריאה ושמיעה בה דהא קיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו ולא גרע משופר של עולה דקיי"ל אם תקע בו יצא כדאיתא בפ"ב דר"ה (כא א) ולא דמי להא דאי' פ' חזקת הבתים (מג א) בני העיר שנגנב ס"ת שלהם דאין דנין בדייני אותו העיר דאע"ג דאין זה קרוי הנאה במה ששומעים הקריאה ממנה מ"מ שאני דיינות ועדות שפסולי' מצד נגיעה וכיון שיש להם צורך לס"ת זו מיקרי נגיעה לגבי דין ועדות דמ"מ צריך לה יהי' מאיזה טעם שיהי' ואע"ג דבנ"ד אם תצא הס"ת בכשרות אתי לידי הנאת ממון אם ימכרנו לאחרים[*] וא"כ אם יהנה מן הבכור וגם למכור הס"ת חוץ מדמי אותה יריעה אפשר דלא מהני כיון דאם הי' חסר יריעה אחת לא הי' הס"ת כשר ואפי' בחסרון אות אחת א"כ הרי נגמר באיסור הנאה וה"ז דומה למ"ש הרא"ש בפ"ק דחולין בדין שחט בסכין של עבודת גלולים דכל הבהמה אסורה דנגמרה כולה באיסור אף דיש לחלק דש"ה דאפשר למכור הס"ת חסירה יריעה אחת והקונה יגמרנה וגם יש בזה חשש שאסור להשהותה זמן רב שלא יבוא למוכרה ויבוא לידי תקלה באיסור הנאה כמו דאסור לשהות טריפה בביתו זמן רב אבל יש לחלק דש"ה כיון דאסור למכור ס"ת אלא כדי לישא אשה כו' א"כ הוי מילתא דלא שכיחא דלא חשו רבנן גם דכיון דאין לה תקנה איכא בזיון כתבי קודש אם יגנזו י"ל דלא חיישינן לה וצ"ע ועי' במס' נדרים פ' השותפין (מח א) השותפים שנדרו הנאה כו' שאסורים בדבר של אותה העיר כו' כגון בהכנ"ס והספרים כו' משמע דשייך הנאה בס"ת אף דלשמיעה קאי ומצות לאו ליהנות נתנו וצ"ל דהיינו במקום שנותנים שכר ע"ז ליתן ס"ת לקרות בו או דכוונתו שאסורים למכרו ע"פ זט"ה שאסור ליהנות מן הדמים וצ"ע ביו"ד סי' רכ"ד שלא הזכירו הפוסקים מזה²⁷בזמן הזה אין לנו רשות לדון בזה והדברים הובאו בכאן רק ע"ד פלפול לענין איסור והיתר: (נכתב מפני הצנזור):

י״א[הג"ה מבהמ"ח עי' ט"ז יו"ד (סי' רכא ס"ק מג) שכתב דמצות לימוד תורה לא דמי' לשאר מצות דלאו להינות נתנו שבזה נמשך הנאה לאדם כו' (ובמ"א כתבתי דלפ"ז מי שנדר או נשבע שלא יהנה מן הככר אסור לעשות בו ערובי תחומין אם רוצה ללכת ללמוד תורה ועי' מג"א סי' שפו ס"ק י יא ובמחצית השקל שם וסי' תט ס"ק יב וצ"ע ואכ"מ) וא"כ בקריאת התורה י"ל ג"כ דלא שייך בי' מצות לאו להינות נתנו:]

י״בעתה יש לחקור בנ"ד דיש לפסול מטעם אחר דקיי"ל דבעינן מן המותר בפיך וכיון דעכ"פ הבכור עצמו שמת ודאי דאסור בהנא' מה"ת ואם כן לאו מותר בפיך קרינן בי' ולכאור' הי' נרא' דאין בזה חשש לפי מ"ש התוס' במס' שבת (קח א) ד"ה איזה מהם כו' דלא. בעינן אלא ממין המותר בפיך יעו"ש. אך מצאתי להגאון המובהק בבכור שור בחידושיו למס' שבת שם שכ' שבתשוב' האריך בדין אם מותר לכתוב תפילין ע"ג עור בהמה טהור' שנעבדה ונעשית עבודת גלולים וכ' שהעלה שם דבעינן מותר בפיך ממש ולא זכינו ליהנות מאור תשובתו ולפ"ז גם בנ"ד לא מיקרי מן המותר בפיך. אבל לכאור' הוא תמוה דהא מוכח בפי' מדכתבינן ע"ג עור נבילות וטריפות דלא בעינן רק ממין המותר בפיך ואף דבש"ס שם קאמר טעמא לא הי' זה רק להשיב להמין ואסבר' לה בסימני טעמי אבל ודאי דלדינא קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ומוכח מזה דכן הקבלה מסיני דרק ממין המותר בפיך בעינן ולא מותר ממש וכדמות ראי' לזה מהא דבפ"ק דמנחו' (ו א) וטריפ' מהכא נפקא כו' דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל כו' וקאמר התם צריכי דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי היכא דלא הית' לה שעת הכושר כו' הרי דמ"ש מן המותר כו' היינו דוקא למעוטי מה שהוא בא לעולם באיסורו ואין לדחות דש"ה דכתיב מן המאתים ממותר שני מאות כו' מוכח דמיירי בערל' וכמו שפירש"י שם דזה אינו דהא דערלה אינ' בטל' אלא במאתים הוא רק מדרבנן ומדאוריי' בטל ברוב והא דילפינן ממשקה ישראל הוא דרש' גמורה מדאוריית' מדפריך הא מהכא נפקא כו' וא"כ הא דילפינן כאן מן המותר בפיך ג"כ פירושו כן דבעינן שיהי' בא לעולם בהיתר כמו הא דילפינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל שפי' דבא למעט בשבא לעולם באיסורו דומי' דערלה ודברי הגאון הנ"ל צריך עיון:

י״ג[הג"ה ולכאורה היה נראה אף דבאמת קיי"ל דבכור שמת עורו אסור בהנאה וטעון קבורה מ"מ לענין לעשות ממנו יריעה לס"ת לא היה בו חשש דהא כבר נתבאר דבכור שמת הוה כנעשה בעל מום דאין לך מום גדול מזה אלא דלכלבים אסור מטעם ואכלת ולא לכלביך וא"כ לגבי ס"ת לעבדו ולכתוב עליו לא שייך זה והא דתנן שער בכור שארגו בבגד ישרף כל הבגד היינו מבכור תם משום איסור קדשים נגעו בי' משא"כ בבע"מ דמותר להדיוט בלא פדיה ואע"ג דתניא העור בקבורה היינו משום בזיון קדשים נגעו בה שוב ראיתי שאדרבא י"ל דאפי' למ"ד פודין את הקדשים להאכילם לכלבים מ"מ לעשות דבר מן העור אסור דהא למ"ד פודין דריש קרא דתזבח ואכלת בשר אין לך בהם אלא היתר זביחה ואכילה לבד וא"כ לא התירה התורה אלא לענין אכילה בלבד משא"כ לשאר דברים באיסורא קמא קאי וראיה לזה דהא הגוזז ועובד בפסולי המוקדשים סופג את הארבעים אע"ג דהוי רק לאו הבא מכלל עשה והיינו משום דאהדרי' קרא לאיסורא קמא וכמ"ש התוס' פ' ג"ה (צ"ט א') ובפ' הפועל (ס"ז ב') יעו"ש אבל התוס' פ' הלוקח בהמה (כה א') ד"ה שער כו' כתבו דכולה הך שמעתא מוכח דגיזת פסולי המוקדשים שרו מדאורייתא ואפי' רבנן דאסרי מפרש בגמרא דגזרי' דילמא אתי לשהוי' ומ"ש תזבח ולא גיזה היינו לגוז לכתחי' אבל לא בעבר וגזז יעו"ש והיה נראה דלמ"ד פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ודרשינן קרא דתזבח ואכלת בשר אין לך בהם היתר לאכילה אלא משעת זביחה ואילך ודאי דאסור הצמר מחיים דאורייתא אפי' בעבר וגזז כיון דמחיים אין בו שום היתר באיסורו עומד וצ"ל דכל הסוגיא שם דס"ל דא דאין בו איסור אלא מדרבנן הוא אליבא דמ"ד אין פודין להאכילם לכלבים דקיי"ל הכי לדינא וכמ"ש ואליבי' דרשינן תזבח ולא תגוז לכתחילה וכמ"ש וא"כ גם העור מותר מן התורה לדידן דקיי"ל דאין פודין וכמו שפסק הרמב"ם וכמ"ש למעלה:]

י״דומ"מ בנ"ד בבכור י"ל דמיקרי אין לו שעת הכושר דהא בכור קדושתו מרחם ואף שיש לו היתר לישראל אם מקריבים אותו במקדש לגבוה מ"מ מחיים הוא אסור ומקרי קדשי גבוה ושחיטתו וזריקתו מתירתו והא ודאי דמוכח דלאו דוקא ממין המותר בפיך בעינן דהא ערלה ג"כ ממין המותר בפיך הוא וע"כ דעיקר הדבר תלוי במה שנוצר באיסורו וכמ"ש וכמו כן הך קרא דמן המותר בפיך ואין לומר דגם כאן בבכור הי' לו שעת הכושר דבמעי אמו עדיין לא הי' קדושה ובפטר רחם תליא מילת', ואם כן לא נוצר באיסורו מיקרי דלא משמע הכי מהא דאית' בפ' בהמה המקשה (עב ב) לא אם אמרת בבהמ' טמא' שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בטריפ' שכן הית' לה שעת הכושר וקאמר התם טול לך מה שהבאת הרי שנולדה טריפ' מן הבטן כו' הרי אע"ג דבמעי אמו לא הי' שייך בו איסור טריפ' דשחיטת אמו מטהר טריפתו מכל בבהמה תאכלו מיקרי לא הית' לה שעת הכושר וע"כ צ"ל דשעת הכושר מקרי מעת לידתו ואין זה דומה להא דפ' כ"ש (כה ב) ופ' כל הבשר (קטז א) זאת אומרת כלאי הכרם עיקרם נאסר הואיל והית' להם שעת הכושר מה שהי' מותר קודם השרשה הרי אף שנשתנה ונשרש והוציא פירות מיקרי ג"כ שעת הכושר מה שהי' מותר קודם השרשה דשאני גבי עובר דבמעי אמו אין לו שם בפ"ע ובטל אגב אמו וכאחד מאבריה דמי ואם כן תחילת ביאתו לעולם מעת הלידה ואז בא באיסורו ועי' תוס' פ' העור והרוטב (קך א) ד"ה חמץ כו' בסוף הדבור שוב הי' נלע"ד להביא ראי' למ"ש דלא בעינן רק ממין המותר בפיך ואף אם בא לעולם באיסורו לית לן בה דאל"כ קשה למה צריך קרא דממשקה ישראל ואמאי לא ילפינן לה מקרא דמן המותר בפיך דהא משם אנו למידין לכל עניני גבוה דבעינן מותר בפיך כמ"ש בפ' ב"מ (כח ב) תני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהור' בלבד וכתבו התוס' שם ד"ה למאי הלכת' דהא דלא בעי למימר לאשמועינן דתחש טהור הי' משום דמשמע דאתי לאשמועינן שום דבר חידוש והורא' יעו"ש ובאמת אין ראי' משם ואדרבא נראה משם דמקרא דתורת ה' בפיך לא ילפינן רק תפילין וס"ת ומזוזה לבד ולא לענין שאר מלאכת שמים והא דקאמר לא הוכשרו כו' מילתא אחרית' קאמר ולא מקרא הנ"ל ילפינן לה וכן משמע שם מדברי התוס' ד"ה תפילין יעו"ש:

ט״וומה שרצית לדון כאן מדין ביטול ברוב אי לאו משום דהוה קבוע הוא טעות דבאמת לא שייך ביטול ברוב כי אם במה דחזינן לאיסור כאלו אינו כאן משא"כ בנ"ד אם נאמר דהיריע' נכתבה בפסול א"כ הוה כמו חסר יריע' אח' בס"ת דפסול לקרות בו ואפי' אם חסר אות א' פסול ואפי' לשיטת הרא"ש פג"ה שכתבת דס"ל איסור שנתערב בהיתר ברוב גם האיסור נהפך להיות היתר היינו דוקא במאי דשייך למיזל בתר רובא אמרינן דהמיעוט נמשך אחר הרוב וילפינן לה מקרא דאחרי רבים להטות משא"כ בנ"ד דכל שנכתב בפסול אין קדושה חלה עליו וכל שנפסל בתחילתו היאך יחזור לכשרותו ע"י שאין ניכר איזה יריע' היא ומלבד זה נרא' דלא שייך הכא ביטול ברוב דלא גרע משיער בכור שארגו בבגד דקיי"ל ישרף כל הבגד אם ארג מלא הסיט כמ"ש בפ"ג דערל' ועי' ברמב"ם (ספ"ג מה' בכורות הי"ג) ובכ"מ שם ובמשנה למלך (פ"א מה' מטמאי משכב ומושב הי"ד) שכ' הטעם דלא שייך ביטול ברוב כי אם במידי דאכיל' דכל משהו ומשהו שיורד בבית הבליע' אמרינן דהתירא הוא משא"כ במה שהנאתו בא בבת אחת ודמי למ"ש בטומאת משא דלא שייך בי' ביטול דטומא' כמאן דאיתי' דמי וא"כ לפ"ד אפי' נתערבו היריעות ביחד קודם שנכתב עליהם ג"כ לא שייך בי' ביטול דכאן נמי הנאתו בבת אחת דהא אפי' אות אחת שחסר בס"ת פסול וא"כ אפי' לא הי' בו חשיבות לא שייך בי' ביטול ואף למ"ש הרא"ש בהג"ה שם דלא דמיא לטומאת משא דלענין זה לא הי' ביטול מעולם משא"כ נשאר דבר דשייך בו ביטול נהפך האיסור להיתר מ"מ בנ"ד לא בטל מטעם דבר חשוב ודבר שבמנין' דהעור בפ"ע הנעבד הוא דבר חשוב ונמכר במנין:

ט״זועוד אני אומר דבר חדש אלא שלא מצאתי זה בשום פוסק שידבר מזה וכיון דהוא מילתא חדתא ונוגע לכמה ענינים מוכרח אני להאריך בו והוא דנראה דביטול ברוב בכל התור' לא שייך כי אם בדבר שא"צ שיעור ואם נחשב האיסור כאלו אינו אז הי' מותר אמרינן דבכה"ג בטל שם איסור ממנו כיון שא"צ לו לצירוף ההיתר ואז נהפך ג"כ להיתר ונקרא שמו ע"ש ההיתר משא"כ בדבר התלוי בשיעור והאיסור צריך להצטרף עם השיעור ויש לי בזה כמה ראיות לענ"ד הא' מדין מקוה ששיעורו ארבעים סאה ואם הי' חסר כ"ש ונפלו שם מים שאובים כ"ש לא פסלוהו ולא העלוהו וכמ"ש הרמב"ם ספ"ה מה' מקואות) ובשו"ע יו"ד (סי' רא סעיף כב) אך צ"ע מסוכה דסכך פסול שעירבו עם סכך כשר וחבטם ועירבם זה בזה דקיי"ל שהוא כשר ומשלים לכשיעור אבל יש בזה מחלוקת הראשונים דשיטת רש"י בפ"ק דסוכה דאף דהסכך כשר בעצמו אין בו צילתו מרובה מחמתו כי אם ע"י צירוף הסכך פסול ג"כ כשר בשחבטם ועירבם זה בזה הרי דלדידי' משלים הפסול לכשיעור ונהפך להיתר ממש ומ"ש בש"ס עירב סכך פסול עם סכך כשר דפסול היינו אם הפסול ניכר בפ"ע ולא שייך בו ביטול אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' סוכה) יש לו שיטה אחרת בזה דמפרש מ"ש בשחבטן היינו הפרידן זה מזה ובכה"ג לא מיקרי מצטרף סכך פסול עם סכך כשר אבל אם עירבם זה בזה גרע יותר דאז אפי' הפסול מיעוטא לא אמרינן דבטל ועיין בב"י ובכ"מ שם שכ' שיטה אחרת בדברי הרמב"ם שמ"ש אם עירב סכך פסול עם סכך כשר דפסול היינו אם לא קצצן אז לא מהני ביטול אבל אם קצצן מהני ביטול אבל מ"מ אין משם סתיר' לדברינו דשאני גבי סכך דשם העיקר תלוי שיהא הצל מרובה כדילפינן מקרא וסוכה תהי' לצל יומם וגו' ועוד דהא בסוכה קיי"ל דעומד מרובה על הפרוץ אפי' אם הפסול בפ"ע כשר אע"ג דאינו מעורב מהני גם כן כדאיתא בפ"ק דסוכה (טו ב) בהא דמקרה סוכתו בשפודין כו' הרי דע"כ דהטעם כמ"ש דהא בכה"ג שהאיסור ניכר בפ"ע לא שייך ביטול ברוב בשארי איסורים ועוד דהא לחד מ"ד אפי' עומד כפרוץ ג"כ מותר ובפ"ק דעירובין פסק הש"ס הלכתא כר"פ דס"ל הכי אע"ג דבאיסורים מחצה על מחצה לא שייך ביטול אע"כ דשאני סוכה דעיקר תלוי במה שצילת' מרובה מחמתה וכמ"ש משא"כ בנ"ד דכל אות בס"ת הוא ענין בפ"ע ואפי' קוצו של י' מעכב ולא שייך בי' ביטול:

י״זומזה תמה אני על ששמעתי שגדול אחד פסק במעשה שאירע שסופר אחד טע' ותיקן אות אח' ע"י חק תוכות ולא ניכר האות ולא נודע מקומו איו וציוה לתקן אות אח' בהכשר ולומר דבטל ברוב כדין דבר חשוב שאינו בטל בתערובות ונאבד אחד או הפילו לים ולענ"ד הוא טעות דהכא לא שייך ביטול ברוב וכמ"ש וגם לסברתו הי' לנו להתיר גם בלי תיקון אות אח' דהא מדאוריי' גם דבר חשוב בטל ברוב וא"צ להא דנפל אחד לים, ואם כן נימא בתפילן ומזוזו' שאם נכתב אות אחד בפסול ולא נודע איזהו או שלא נכתב שם אחד בקדוש' ולא נודע איזהו נימא ג"כ דכשר והא ודאי ליתא:

י״חעוד יש ראי' לענ"ד למ"ש דבדבר התלוו בשיעור לא שייך בו ביטול ברוב מהא דתנן במסכ' פרה הובא בזבחים (פ א) צלוחית שנפל' לתוכה מים כ"ש ר"א אומר יזה ב' הזאות וחכמים פוסלים וקאמר התם בשלמא רבנן סברי יש בילה והזא' צריכ' שיעור ואין מצטרפים להזאו' כו' הרי דאין המים המועטים מצטרפים לשיעור הזאה תוך מי הזא' המרובים ועיין במס' פרה פי"א הובא בפ"ק דחולין (ט א) צלוחית שהניחה מכוס' ובא ומצאה מגולה כו' אם יכול' חולדה לשתות כו' או שירד בה טל בליל' כו' ובתוס' שם ד"ה אם יכולה כו' דכתבו הטעם משום רוק המעורב במים וסבר יש בילה והזא' צריכ' שיעור כו' ע"ש הרי דלא אמרינן דבטל ברוב. ויש לי בזה מקום עיון בדברי הרמב"ם (פ"ט מה' פרה שפסק כחכמים דאם נתערבו מים פוסלים בכ"ש ושם (פ"י ה"ח) פסק דהזא' א"צ שיעור ולכאור' דבריו סותרים זא"ז ובכ"מ שם תי' בשם הר"י קורקוס דסובר הרמב"ם דעל איזוב קיי"ל דצריכה שיעור יעו"ש אבל לפמ"ש הוא תמוה דהא ודאי דבמידי דל"צ שיעור קיי"ל בכל התורה דבטל ברוב ונהפך המיעוט כמו הרוב ממש ואם כן מה בכך דצריכ' שיעור על האיזוב הא כיון דיש שיעור הזאה ע"ג גברא א"כ ע"כ דעל האיזוב הי' יותר מכשיעור הזא' א"כ ודאי דנתבטל תחיל' המיעוט ברוב וכ"ש בתוך הצלוחית דשם הי' הרבה וכבר נתבטל וכיון שנהפך המים הפסולים כמו הכשירים ואם כן כל שע"ג דגברא לא בעינן שיעורא אמאי פסולים דבשלמא אי אמרינן דאגבא דגברא צריך שיעור שפיר י"ל דלא נתבטל מתחיל' כיון שלבסוף יהי' צריך שיעור:

י״טאבל בלא"ה קשה אפי' למ"ד דצריך שיעור אגבא דגבר' למה לא אמרינן דבטל המיעוט במרובה תוך הצלוחי' וה"ז דומה לחמץ שנתערב במצה מין במינו בלח כמו קמח בקמח דמן התור' בטל אע"ג דצריך שיעור כזית מצה והרי דהחמץ השלים השיעור ואפ"ה יוצא י"ח אם אוכל כזית מצה ממנו בלבד ובשלמא לשיטת הרא"ש דס"ל דכל דבר איסור שנתבטל ברוב היתר האיסור נהפך להיתר וגזירת הכ' כך הוא שנלך אחר הרוב ונקרא על שמו אם כן ס"ל כיון שלענין איסור אכיל' בפסח החמץ נחשב כאלו הוא מצה לכך לענין לצאת י"ח מצה גם כן מצטרף ומשלים השיעור אבל לשיטת הרשב"א שכ' דאין הטעם משום דהאיסור נהפך להיתר אלא מגזה"כ אמרינן דנחשב האיסור כאלו אינו אם כן קשה למה משלים השיעור של כזית מצה אך גם זה י"ל דשאני במידי דאכיל' דעיקר הטעם דבעינן כזית משום דסתם אכיל' חשובה בכזית וגדול' מזו מצינו בעיסה שעשה מן החטה ומן האורז דאם יש בו טעם מצה יצא י"ח אע"ג דבכל דבר מין בשאינו מינו אינו בטל פחות מששים אבל בהא דהזא' צ"ע לפי מ"ש דא"צ שיעור וכמ"ש:

כ׳[הג"ה וגם לשיטת הרא"ש אינו מיושב כ"כ לפי מ"ש בפג"ה לענין טומא' שבטל ברוב דלגבי משא מטמא משום דלענין זה לא נתבטל מעולם וכמאן דאיתי' דמי אע"ג דלענין טומאת מגע הי' שייך ביטול אם כן ה"ה בנ"ד די"ל גם כן אע"ג דלענין איסור חמץ שייך בו ביטול מ"מ לענין לצאת בו י"ח מצה לא נתבטל מעולם ואם כן היאך הוא משלים לכשיעור לצאת בו י"ח מצה (ועמ"ש במ"א באריכות אם שייך ביטול בהיתר שנתערב בהיתר) ולפי מ"ש בפנים לחלק במידי דאכיל' דתלוי השיעור בכזית דשם מצטרף א"ש ודוק:]

כ״אעוד יש לתמוה על דברי הר"י קורקוס מהא דקאמר במס' זבחים שם דבשלמא רבנן סבר' יש בילה והזאה צריכ' שיעור דהא אפי' למ"ד א"צ שיעור גם כן המים פסולים דהא אגבא דמנא צריך שיעור לכ"ע כדאיתא בפ"ק דיומא אע"כ דהא ליתא דמה דצריך שיעור אגבא דמנא היינו שיוכל להזות ממנו וא"כ כל שנתערב מועט במרובה ובגוף הזא' א"צ שיעור כבר נתבטל ברוב וכמ"ש גם דברים נסתרים מהא דקאמר שם רבא בפ' התערובות אליבא דר"א דס"ל מזה שתי הזאות דס"ל דלעולם יש בילה, והזא' א"צ שיעור וקנסא הוא דקנסו רבנן כו' דמשמע דמדינא די בהזא' אחת אע"ג דע"כ ס"ל דאגבא דמנא צריך שיעור כדקאמר ביומא שם וגם צ"ע לפי שיטתו למה פסק הרמב"ם כר"א לגבי רבנן דשמותי הוא ואין הלכה כדבריו אלא בארבע מקומות בלבד כמ"ש בפ"ק דנדה וכן משמע מהא דמייתי שם ברייתא רבי אומר לדברי ר"א הזאה כ"ש מטהרת כו' משמע דס"ל דאין הלכה כמותו:

כ״בולולי דבריהם הקדושים הי' נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם באופן אחר והוא דבלא"ה צריך ביאור מ"ש בש"ס דרבנן ס"ל הזא' צריכ' שיעור דאיזה שיעור יש להזא' ולמה לא פירשו בשום מקום בש"ס כמה שיעור צריך לזה לבוא על האדם לדברי חכמים וגם מנין להם זה דצריך שיעור והתורה אמר' סתמא והזה הטהור על הטמא וסבור הייתי לומר דלמדו כן מקרא דוהזה הטהור על הטמא דקיי"ל דמזה עצמו טהור ומ"ש ומזה מי הנדה וגו' היינו נושא ומ"ש בלשון ומזה היינו דבעינן עד דדרי שיעור הזא' כדאיתא בפ"ק דנדה (ט א) ומזה נלמד דבעי שיעור להזא' אבל עדיין אינו מיושב דתינח למ"ד אגבא דמנא צריך שיעור א"ש כמ"ש שם אבל למ"ד דגם אגבא דגברא צריך שיעור קשה מנ"ל דמקרא לא שמעינן לי' ולכך נלע"ד שבאמת אין נ"מ כלל בין ר"א לרבנן במים המקודשים אלו לא נתערב בהם ד"א דודאי צריך שיגיע ההזא' על האדם כפשטי' דקרא והזה הטהור על הטמא ולא שיספג ויקנח על גופו וכעין מ"ש בפ' איזהו מקומן (מא ב) וטבל ולא מספג וכל שבא ההזא' וניתז על האדם ונגע בו אפי' כ"ש זהו שיעורו ופחות משיעורו הוא מה שלא יכול ליגע באדם לרוב מיעוטו ובאמת אין נפ"מ כלל רק כשנתערב בהם מים פסולים שאז שייך מחלוקת ר"א וחכמים דחכמים ס"ל דצריך שיעור בהזאה והיינו שיוכל לינתז על האדם ונוגע בו אפי' כ"ש זהו שיעורו וא"כ יש לחוש באם בא על האדם כ"ש אולי כשתחשוב המים הפסולים שבו כאלו אינם לא הי' בו כדי לינתז על האדם ומיקרי אין בו שיעור הזאה ופסול אבל אם היינו אומרים הזאה א"צ שיעור אין בזה חשש שכל שבא עכ"פ על האדם אפי' כ"ש אע"ג דאלו לא היו בו מים אחרים לא הי' יכול לינתז על האדם היינו משום דאז לא הי' הזא' כלל אבל כל שהי' הזאה אפי' ע"י צירוף המים הפסולים שבו לית לן בה כיון דהזאה א"צ שיעור וז"ש דאגבא דמנא צריכה שיעור לכ"ע ר"ל דהא באמת צריך במים שיעור שיוכל לינתז על האדם כדי שיוכל להתקיים על הגוף אך אין בזה נ"מ בין אם יבוא על האדם ע"י תערובות מים או לא אבל על הכלי צריך שיעור באם לא הי' בו תערובות מים כדי שיטבול כו' ויוכל להזות ודוק ובזה מבוארים דברי הרמב"ם כשמלה דבאמת אין כאן סתירה בדבריו כלל ופסק כרבנן דהזאה צריכה שיעור לכן פוסלים תערובתם בכ"ש ואפ"ה בשיעור הזאה על האדם ודי בכ"ש וכמ"ש וא"כ מבואר מזה דכל דבר הצריך שיעור לא שייך בי' ביטול ברוב להשלים השיעור וכ"ש בהא דנ"ד:

כ״געוד נלענ"ד ראי' לזה מהא דאיתא בפ' הקומץ רבה (כג א) שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע כשירות ואם לאו פסולות ושם ע"ב פריך אהא דתני ר"ח נבילות ושחוטות בטילות זו בזו למ"ד בתר מבטל אזלינן מהך מתני' דהא כי קמץ מחדא אידך הוי שיריים ולא מבטלי שיריים לקומץ ופרש"י דממאי דטבלא לא מבטל לשיריים דתהוי כריבה סלתה לא פריך למ"ד בתר בטל אזלינן משום דאי נמי בתר בטל אזלינן וטבלא מבטל לשיריים לא הוי כריבה סלתה דכמאן דליתא דמיא ולא אייתר לי' עכ"ל ולפי שיטת הרא"ש שכתבנו דכל דבר הבטל ברוב נהפך המיעוט להיות ברוב א"כ הוי ריבה סלתה אבל לפי מ"ש א"ש דהענין הוא דמנחה יש לה שיעור בתחילת ביאת' שצריכה להיות עשרון אבל כל שקמצה השיריים לא שייך בהם שיעור רק דחסרון פוסל בהם קודם הקטרה מגזירת הכ' דמסלתה וגו' שהרי הקומץ אין לו שיעור וכל כהן לפי מה שקומצו גדול כך הוא קומץ וא"כ אין שיעור לשיריים וא"כ המנחות שנתערבו זו בזו ונתערב אחד ברוב חברו השיריים יכולים לבטל הטבל מעט שנתערב בהם ברוב ונהפך להיות כמו שיריים וא"כ הרי חסר הטבל שצריך להיות שיעור עשרון אבל מעט מן השיריים שנתערב בטבל א"א להיות כטבל להתהפך כמותו כיון שהטבל צריך שיעור לא שייך בי' ביטול להיותו כמותו ממש ובזה שכתבנו דביטול ברוב לא שייך אלא במה דנחשב הבטל כמאן דליתא יומתק לנו הטעם למ"ש חכמים בדבר חשוב דלא בטל כגון בריה וחהר"ל ודבר שבמנין והיינו משום חשיבותו לא שייך לומר כמאן דליתא דמי ולכך לא שייך בו ביטול וכמ"ש וצ"ע בדין מים שאובים לפי דעת הסוברים דכולו שאוב מדאורייתא פסול רק ברוב כשר מטעם ביטול ברוב הרי דגם בדבר הצריך שיעור שייך בו ביטול ברוב עי' תוס' פ' מרובה ופ' המוכר את הבית וברא"ש שם ובר"ן פ"ב דשבועות וצ"ע:

כ״דעוד נראה ראי' לפענ"ד מהא דתנן בפ"ז דמקואות הובא פ"ק דחולין (כו א) שלשה לוגין מים חסר קורטב שנפל לתוכם קורטוב חלב ומראיהם כמראה מים ונפלו למקוה לא פסלוהו והיינו משום דרבנן אזלא בתר שיעורא הרי דלא אמרינן בזה דהמיעוט יתבטל ברוב ויחשב כמו הרוב להשלים שיעור ג' לוגין לפסול את המקוה אע"כ כמ"ש כיון דאזלינן בתר שיעורא ואין כאן שיעור ג' לוגין באמת ואף ריב"ן דס"ל הכל הולך אחר המראה וס"ל דפוסל היינו משום דס"ל דכך היתה גזירת חכמים דמה שיש בו מראה מים וגם טעם מים נפסל המקוה בשיעור ג' לוגין ולא אזלינן בתר שיעורא כלל רק אחר חזותא וטעמא כמ"ש התוס' שם ד"ה וטעמא יעו"ש הגם שיש לדחות להיפוך דגם דבר התלוי בשיעור שייך בו ביטול ומה דחכמים ס"ל דלא פסל המקוה היינו דעיקר גזירת חכמים הייתה דוקא על שיעור ג' לוגין מים עצמם ולא בצירוף מיעוט דבר אחר המעורב בו מ"מ הוא דוחק לפרש כן דכיון דאזלי בתר שיעור והמיעוט נחשב כמו הרוב שפיר מיקרי שיעור מים לפסול גם הי' אפשר לומר דבזה פליגי רבנן עם ריב"ן אי שייך ביטול בכה"ג ומ"מ נראה יותר כמ"ש:

כ״הועתה צריכים אנו לבאר אם הסופר נאמן ע"ז לאחר שיצא מתח"י דנראה לכאורה דא"נ כדמוכח בסוגי' דפ' הניזקין (נד ב) בהא דס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתי לשמן דא"נ להפסיד ס"ת לאחר שיצא מתח"י והוחזק בכשרות ולכאורה הי' נראה לחלק דנ"ד לא דמי לשם דהתם ה"ט דלאו משום דע"י שיצא הס"ת מתח"י הוחזק בכשרות אלא הטעם דמוקמינן לסופר על חזקת כשרותו והוה חזקה דאתיא מחמת רובא דכמו שאמרינן רוב מצויים א"ש מומחים הם ומסתמא שחט כהוגן ולא צריך למבדקי' אם אינו לפנינו כמו כן אמרינן דכל כותבי סת"מ מומחים הם וגמירי דצריכים לכתוב האזכרות לשמן ולעבד הגווילין לשמן אבל בנ"ד לא שייך זה דלאו כ"ע דיני גמירי דעור של בכור תם שמת אסור בהנאה ואסור לכתוב עליו דאין זה מהדינים המסורים לכל סופר סת"מ לידע אותם וא"כ לא שייך לומר שהוחזק בכשרות וכ"ז שלא נודע בבירור תחי' שהי' כשר לא שייך לומר אוקי אחזקה קמייתא דאיזה חזקת כשרות הי' לס"ת בתחי' והנה הא ודאי אם לא נודע בתחי' שהי' לסופר שום בכור תם ודאי דגם כאן שייך חזקת כשרות חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות אינם בכורים וא"כ אין לו נאמנות במה שהוא בחזקת היתר דע"א א"נ בזה וכמ"ש ביו"ד (סי' קכ"ז) אם לא בדבר שבידו משא"כ כאן שמכרו בתורת כשר אבל אם נודע שהי' לסופר בכור בהמה שמת ועבד את עורו י"ל דבכה"ג נאמן אף שהוא נגד רוב קלפים שאינם נעשים מבכור שהרי זה דומה למי שהוחזק שיש אצלו תשעה בהמות כשירות ואחת טריפה שהוא נאמן לומר שזה מן הטריפה וכמ"ש בזה בתשו' נוב"י באריכות אבל גם זה אינו מוכרח דלא דמי לטריפות וכשירות המונחים במקולין דאין זה בגדר עדות כלל מאחר שידוע שהי' שם טריפו' ואין זה אלא בירור החלקים לבד משא"כ בנ"ד שא"י אם כתב כלל על עור זה שעבד מן הבכור ואם שם אותה תוך הס"ת וכיון שמסר הס"ת לציבור בסתם בתורת כשר א"נ לאחר זמן לומר שהי' פסול כל שיצא בהיתר וכעין זה איתא ביו"ד סי' יח סעיף יג) בשחט בסכין בדוק ונאבד קודם שבדקו אחר שחוטה ונמצא פגום אח"כ דשחיטתו כשירה הואיל ויצא בהיתר עט"ז (שם ס"ק י):

כ״ואכן לפי מ"ש בתשו' חות יאיר בדין אשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך דקיי"ל דאינה נאמנת אם אמרה דרך תשובה ווידוי נאמנת מטעם דרגלים לדבר וא"כ בנ"ד אם ניכר שהסופר אומר כן באמת כדי להודיע האיסור להסיר מכשול ג"כ נאמן וגם שמלבד זה יש רגלים לדבר דלמה לו לסופר לתלות איסורו בדבר שא"י לו אם נפסל הס"ת עי"ז שהרי אין הדין מפורש כ"כ ואם היה כוונתו להפסיד לחברו הי' יכול לומר שנפסל באופן אחר שהוא פשוט לכל וכיון שאין הדין ברור והוא כמספר המעשה כמו שהוא וכפי שיורו המורים אם להכשיר או לפסול נראה דכנים דבריו ועי' בתשו' ב"ח (סי' צח) בדין אשה שהודה שזינתה והודאתה הי' דרך ווידוי ותשובה דנאמנת ובתשו' ברית אברהם (חאה"ע סי' מד) האריך הרבה בפלפול דין זה ומסקנתו שם דאפי' בדרך תשוב' לא מהני הודאתה לאסור עצמה על בעלה מטעם דאין אדם משים עצמו רשע אך אין זה שייך בנ"ד אם אומר שתחי' לא ידע הדין שאסור לכתוב על עור בכור ואח"כ שנודע לו שיש בזה חשש איסור הוא מודיע שלא יכשלו אחרים וא"כ לא שייך כאן אין אדם משים עצמו רשע אכן לפי מ"ש שם בתחי' דזה תליא בשני תירוצים של הר"ן בסוף נדרים בהא דאומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה דלתי' ראשון שכ' כיון דמדינא אינה יכולה לאסור עצמה על בעלה להפקיע שיעבודו רק מה דאמרו הטעם שמא עיניה נתנה באחר הוא שבשביל כך בטלו תקנה ראשונה א"כ בכה"ג אפי' הודה דרך תשובה לא מהני אבל לתי' הב' שכ' משום דחכמים יכולים להתיר מתקנתם אפי' אם אסורה מן הדין א"כ במקום דלא שייך עיניה נתנה באחר אסורה יעו"ש וא"כ בנ"ד ג"כ יש סברא שאינו יכול להפקיע ממון אחרים לאסור הס"ת והדברים ק"ו מה התם דהיא ג"כ אסורה ושויתה אנפשה חד"א ואין מאכילים לאדם דבר האסור לו אפ"ה לא מהני הודאתה להפקיע שיעבודו כ"ש בנ"ד דעליו לא שייך שום איסור וא"כ אין אמירתו אלא בגדר עדות על חברו להזיק ממונו:

כ״זעוד יש בזה מקום עיון דהגם דכך הוא שיטת התוספת והרא"ש דע"א אינו נאמן באיסורים במקום חזקת היתר וכמו שפסק הרב בהג"ה (סי' קכז סעיף ב) מ"מ הלא רבו המחמירים הלא הם הרשב"א והראב"ד וריטב"א והר"ן ונ"י ורבינו ירוחם והריב"ש וכמו שהביאם הש"ך (שם ס"ק טז) וכ' שכן נראה דעת הרמב"ם דכל שמעמיד על איסורו אפי' אינו בידו והבעלים א"י הוא נאמן לאסור רק בפועל שאני משום דקיבל לעשותה בהכשר חזקה מזהיר זהיר לכך אינו נאמן אם לא היכא שהוא בידו או שאמר לו בפעם הראשון ואם כן בנ"ד אף דהוא פועל לא שייך כאן חזקה דמזהיר זהיר כיון דדין זה אין איסורו ידוע לכל ואדרבא סבור דמצוה קעביד הואיל ואתעבד בי' חדא מצוה נעביד בי' מצוה אחריתי לקדושת ס"ת וכעין זה בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר שהיו ע"ה מניחים תרומה אצל ס"ת אמרי הא קודש והא קודש כו' וא"כ לשיטתם הי' לנו לומר דנאמן ולפי מ"ש הש"ך שם דהטעם הוא משום דבהאשה רבה דבעי התם מנ"ל דע"א נאמן באיסורים כו' ולא נפשט שם וא"כ הוה ספיקא דדינא ולחומרא אזלינן יעו"ש ולפ"ז בנ"ד יש לחקור אם להתיר מספיקא כמו שיתבאר בס"ד אבל לפמ"ש הש"ך שם ממשמעות דברי הרמב"ם (ספ"ט דנזירות) דמביא קרבן ע"י ע"א נראה דס"ל דאין כאן ספק כלל וכן נראה ממ"ש (שם ה' טז) וכיצד יולד להם ספק זה בטומא' כגון שני הנזירים עומדים כו' והי' אחד מהם מבחוץ רואה אותם ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא כו' וע"כ התם לאו בשתק מיירי וא"כ הרי נאמן ע"א להוציאם מחזקת טהרתם שמביאים ע"י קרבן טומא' מספק כמ"ש שם הי"ד) והוא משנה מפורשת בר"פ שני נזירים (נז א) ולכאור' משם קושי' עצומה לשיטת התוס' והרא"ש אך זה יש לדחות די"ל דשתיקותם הוי הודאה שבאמת נזרקה טומא' ביניהם וגם הם ראו זה והספק גם להם למי נגעה הטומא' וכן נרא' מלשון התוספת בר"פ שני נזירים שם ועש"ך בשם הרשב"ץ דמשמע ג"כ דס"ל דע"א נאמן מתורת ודאי ולא מספק:

כ״חולפי משמעות דברי הש"ך דהוי מתורת ספק יש לחקור אם יש למצוא היתר מטעם ס"ס שמא הלכה כהפוסקי' דס"ל דאינו נאמן ואפי' א"ת דהלכה כהפוסקים דנאמן מ"מ יש להסתפק גם כן שמא אינו נאמן אך דהכל משם אחד אם נאמן או לאו וגרע משם אונס חד הוא שכתבו התוס' בפ"ק דכתובות ואף לשיטת כמה מהאחרונים דס"ל דס"ס משם אחד חשיב ס"ס מ"מ היינו דוקא מטעם רובא להיתר אבל בנ"ד לא מקרי רובא להיתר ושפיר הוה ספק אחד והוה כמו ספק מימין או משמאל כמ"ש הגאון נוב"י חיו"ד בדין מכה בצדדים ספק מן המקור ספק מן הצדדים ע"ש אך מ"מ יש לצדד להקל לקרות בס"ת זו דהוה ספיקא דרבנן דהא עיקר קריאת ס"ת אינו מדאוריית' רק מתקנת עזרא ואף שהארכתי בספרי בית יצחק דספק בתקנת עזרא הוי כמו ספיקא דאוריית' לחומרא הא כתבתי שם בשם הגאון נוב"י מה"ת (חיו"ד סי' קמו) דספק בדברי קבלה להקל יעו"ש ואף שהתוס' ר"פ הי' קורא ובר"פ הקורא את המגיל' כתבו דלקרות פ' זכור הוי דאוריית' מ"מ אין זה ברור דכמה פוסקים ס"ל דרק לקרות הוי מדאוריית' אבל לא דוקא בס"ת כשר עוד נראה לצדד להקל בגוף הדין שכתבתי למעל' דבעינן מן המותר בפיך די"ל דדוקא מה שאין לו שום היתר כלל בזה יש חשש משא"כ בבכור דיכול לבוא לידי היתר אם יהי' בו מום מן המותר בפיך קרינן בי' וכ"ש לפמ"ש למעל' דאמר שמת הבכור הוי כמו נעש' בו מום דיש מקום להקל מכל הני טעמים נרא' דאין לפסול הס"ת הנלעד"כ. דברי אביך דו"ש באהבה יצחק אייזיק חופ"ק טיקטין יע"א: