בנין עולם, יורה דעה נ״וBinyan Olam, Yoreh De'ah 56

א׳נשאלתי מקהיל' אחת שהרב המאה"ג שלהם פסל הס"ת שלנו התפורים ע"י נשים וציוה לקרוע הס"ת הישנים ולחזור ולתפור אותם ע"י אנשים ואח"כ מצאתי אמור עם הספר מגן האלף על ה' פסח שנדפס מחדש בקו"א שבסוף הספר ובאמת צ"ע למה העלימו חכמי הדור עיניהם שזה מנהג קבוע מקדם לתפור אותם ע"י נשים והיו מחזיקים זה למצוה ולכבוד ולזאת נתתי אל לבי לדרוש ולתור אולי נמצא איזה היתר לזה ועכ"פ שלא לפסול בדיעבד ולהניח הס"ת הישנים כמו שהיו ולחוש שלא להוציא לעז על הראשונים וללמד זכות על מנהגם של ישראל אשר מימי קדם ולזה צריך לעמוד במקורם של דברים:

ב׳מקור דין זה הוא בפ' השולח (מה ב) תני רב חיננא מפשרוניא ס"ת תפילין ומזוזות שכתבם כו' ועבד אשה כו' שנאמר וקשרתם וכתבתם. כל שישנו בקשירה כו' ואף דפ' זה נאמר בתפילין ומזוזות בגז"ש דכתיבה כתיבה ילפינן לס"ת או משום דמק"ו ילפינן לס"ת דקדיש טפי כמ"ש הר"ן שם (ומבואר שם ג"כ דדרשה גמורה היא והוי מדאוריי') והרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' תפילין) כתב דכל הפסול בכתיבתם פסול בעשייתם וכ' שם ג"כ וז"ל לפיכך אם חיפן או תפרם עובד כוכבים כו' משום השי"ן שבשל ראש כו' והעתיק לשונו בטור א"ח (סי' לט) וכ' הב"י שם דאע"ג שלפי הטעם שכתב הרמב"ם לא הי' לנו לפסול כי אם עשיית השי"ן לבד אף על פי כן פסול בכל תיקון עשייתם, דלא פלוג רבנן בהם ומשמע מזה דעשיית השי"ן לבד פסול מדאורייתא ע"י כותי או נשים שעשייתם ככתיבתם משא"כ התפירה ושאר תקונים שבהם הוא דרבנן משום שראו חכמים שלא לחלק ביניהם כדי שלא יבואו לעשות גם השי"ן ע"י:

ג׳והנה לכאורה הדברים מתמיהים מאוד על נושאי כליו מפרשי דבריו וביחוד מרן הב"י וכ"מ אשר מדרכו לחפש כל תעלומות דברי חז"ל להחזיק דברי הרמב"ם ז"ל מדוע לא התעוררו כלל מאין הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה אשר לכאורה מדברי הברייתא דפ' השולח שם אין לו שום רמז ראי' כלל לפסול עשיית הבתים ותפירתם ע"י כותי דלא נזכר שם רק כתיבה ודילמא גזירת הכ' הוא לפסול כתיבתם לבד משום דאינו בר קשירה אבל לא תיקוני עשייתם ואין לומר דמכתיבה ילפינן לה מדחזינן שהקפידה תורה שכל שאינו בר קשירה אינו בר כתיבה א"כ דומיא דהכי בכל מצוה דלא שייך בה פסול בתיקון עשייתם דזה אינו דמצינו בפ' התכלת (מב א) אמר ר"י אמר רב מנין לציצית בכותי שהיא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו כו' וכן במילה בכותי דפסולה ילפינן לה מקרא דהמול ימול כו' ומדאצטריך קרא בציצית ומילה ולא ילפינן מכתיבה דס"ת ותפילין מוכח דלא ילפינן משם לכל התורה כולה והרי הם ג' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין לכ"ע ועוד דהרי ציצית בנשים כשירות אע"ג דאין חייבים בציצית כמ"ש התוס' שם ד"ה מנין לציצית כו' וכן סוכה כשירה בא"י מסוכת גנב"ך אע"ג דליתנהו בגוה[*] וכדאיתא שם בש"ס ואין לומר דהרמב"ם למד דפסול בעשיית הבתים משום השי"ן שבהם דהוה ככתיבה דז"א חדא כיון דבקרא לא נזכר להדיא עשיית השי"ן רק כתיבת הפרשיות שמא דווקא בהאי כתיבה הקפיד הכ' משום דבעי קדושה בדיו על הקלף וכל דיני כתיבה משא"כ עשיית השי"ן ודאי דלא נכלל בלשון וכתבתם אפי' אם נאמר דחקיקה ככתיבה כמ"ש הרמ"ע מפאנו בתשובה (סי' צ"ג) והט"ז ביו"ד (סי' רעא) אינו אלא לענין גט וכדומה דשם לא בעינן רק כתיבה כל דהו משא"כ קרא דוכתבתם לא מיירי בכתיבה כזו דהא בעינן דיו ומה גם שעשיית השי"ן אינו מבואר בכתוב רק הלכה למשה מסיני ועוד דהרי הרמ"ע שם בתשובה כ' דעשיית השי"ן א"צ להיות בדין כתיבה כלל ולכך כתב שם דאפי' אם נאמר דחקיקת הדפוס אינו אלא חק תוכות אעפ"כ כשר יעו"ש שהאריך א"כ איך למד משם הרמב"ם ז"ל על עשיית השי"ן שפסול ע"י עובד כוכבים ומה גם שאין מדרכו של הרמב"ם ז"ל לכתוב דינים מסברא דנפשיה כי אם בקצת מקומות שכתב בפי' בלשון נראה לי ויותר תימא על מה שהוסיף לפסול בכל תיקוני עשייתם משום גזירה דרבנן דלא פלוג שאין לו שום רמז כלל בשום מקום בש"ס וראיתי במגדול עוז שם שציין על דברי הרמב"ם שהוא במס' מגילה פ' הקורא עומד (כד) והוא תמוה מאוד דלא נזכר שם כלל ואין שם רק דין דתפילין שצריכים להיות מרובעים בתפרם ובאלכסונן אבל לא נזכר שם פסול עשייתם ע"י נשים וכותים:

ד׳[הג"ה ויש לתמוה לכאורה במ"ש בפ' התכלת (מב ב) א"ל רב מרדכי לרב אשי כו' אנן הכי מתנינן לה אר"י אמר רב מנין לציצית בא"י שכשירה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים כו' דלמה לי קרא להכי דמה"ת נפסול דהא ממילה ותפילין ליכא למילף דהוי שני כתובים הבאים כאחד וגם הרי סוכת א"י כשירה והנה התוס' (שם א) ד"ה ואל ימול כותי כו' הקשו כיון דסתמא דציצית לשמו קאי אמאי אצטרך לקמן ללישנא בתרא דרב לרבות א"י דכשר מקרא ותירצו שם דהיינו דהיכא דלא נמעט מבני ישראל יעו"ש וגם דברים אלו צריכים ביאור דבאמת קשה מנין לנו לרבות מקרא דבר אל בני ישראל ועשו להם יעשו להם אחרים דהא אדרבא פשטיה דקרא משמע שישראל יעשו ולא אחרים כל"ק דרב ולולי דבריהם הקדושים הייתי אומר דה"ט דהנה בפ"ק דזבחים קאמר הש"ס דסתם זבחים לשמן קיימי והביאוהו התוס' הנ"ל וכתבתי במ"א דה"ט כיון דהזבחים כבר הוקדשו בתחילתם א"כ כבר שם קדשים עליהם ולכן אמרינן דסתמא לשמן שהוקדשו עליהם והנה רב ס"ל דבציצית א"צ טוי' לשמה רק העשיה בעי לשמה כמ"ש בש"ס כאן אח"כ ואמר רב יהודה אמר רב כו' כי אמריתא קמי' דשמואל כו' ונמצא שעדיין לא נקרא עליהם שם ציצית ולא שייך לומר דקיימו לשמה וא"כ בכותי דלא שייך לומר דעביד לשמה דאדעתיה דנפשיה עביד כמ"ש בש"ס בכ"מ א"כ ליכא למימר דקרא דועשו להם ציצית אתי למעט עשייתם ע"י כותי דהא בלא"ה ידעינן דפסולים משום דבעינן לשמה ומש"ה אמינא דלכך אתי קרא להיפוך לרבות עשייתם ע"י כותי והיינו שיעשו להם אחרים ואפשר לומר דל"ק דרב ס"ל דבעינן טוי' לשמה כשמואל וא"כ סתמא לשמן קיימי ובלא קרא ידעינן דעשייתם כשר ע"י כותי ולכן צ"ל דדרשה דקרא ועשו להם ציצית אתי למעט עובד כוכבים מעשייתם אבל לפי מ"ש התוס' דגם ללישנא בתרא דרב דס"ל דלא בעינן טוי' לשמה רק העשיה אעפ"כ אמרינן דסתמא לשמן קיימי והיינו משום דהעשיה והתליה בבגד על ד' כנפות מוכיח דלשם ציצית הם וא"כ קשה ואפשר דהתוס' ס"ל דלישנא בתרא דרב לישנא דקרא דריש כפשוטו דאחרים יעשו להם מדכתיב ועשו להם לשון נסתר ולא כתב ועשיתם כלישנא דכתיב בתפילין וקשרתם וכתבתם ולכן הקשו שפיר דלמה לו להפ' לשנות בלשונו משום הך דרשא כיון דס"ל לרב מסברא דסתמא לשמן קיימי אע"ג דלא בעינן טויה לשמה א"כ ממילא ידעינן דכשר ע"י כותי ולכך תי' דאלו כתיב דבר אל בני ישראל ועשיתם ודאי דהוה ממעטינן כותי מפשטיה דקרא דמדבר לישראל שהם יעשו ולא אחרים:

ה׳ועיין ברמב"ם (פ"א מה' ציצית הי"ב) שפסק כלישנא בתרא דרב דעשייתם ע"י כותי פסול ופסק ג"כ דלא בעינן עשיה לשמה וכ' שם הכ"מ דכוונתו העשיה לא בעי לשמה אבל הטויה בעי לשמה וכתב שם וראי' לזה דלא בעי עשיה לשמה מהא דאמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשה כותי פסולה כו' ומאי איריא כותי אפי' ישראל שלא לשמה פסול יעו"ש ולפי מ"ש התוס' משום דסתמן לשמן קיימי א"כ אין משם ראי' כלל ועוד תימא דבש"ס מוכח דגם רב ס"ל דבעי עשיה לשמה בציצית כמ"ש התוס' בפ' התכלת שם דהא דפסל רב בעשה מן הקוצים כו' היינו משום דבעינן עשיה לשמה ודחו שם פרש"י שפי' דמשום תעשה ולא מן העשוי הוא ובאמת רש"י בעצמו כתב בפ"ק דסוכה (ט א) דגם רב בעי עשיה לשמה ופליג שם על שמואל רק בטויה לחוד וכן מוכח בש"ס שם:

ו׳ונלפע"ד ליישב הכל והוא דהרמב"ם ס"ל דפלוגתא דרב ושמואל הוא דרב ס"ל דלא בעינן לציצית לשמה כלל ומה דפסל מן הקוצים כו' היינו משום תולמ"ה כפרש"י בפ' התכלת ומה דפריך בפ"ק דסוכה שם וב"ה לית להו הא דר"י אמר רב כו' אדשמואל סמך דקאמר שם אף מן הסיסין כו' משום דהלכתא כשמואל כמ"ש הפוסקים וגריס שם כגירסת ספרים ישינים אלמא בעי טויה לשמה כו' כאית דגרסי שהביא רש"י שם והיינו הא דמביא הש"ס פ' התכלת אפלוגתא דרב ושמואל פלוגתא דרשב"ג ורבנן בציפן זהב כו' דרב כרבנן דלא בעי כלל לשמן ולכך ס"ל דעשייתם ע"י כותי כשירה ללישנא בתרא דרב שם משום דלא בעינן לשמה כלל וכותי אדעתיה דנפשיה קא עביד ולכך מביא שם הש"ס אחר לישנא בתרא דרב פלוגתא דרב ושמואל בציצית אי בעי לשמה אבל הרמב"ם פוסק כשמואל דקאי כרשב"ג דסובר דבעי עיבוד לשמה בס"ת ותפילין וכן פסק הרמב"ם בה' ס"ת ותפילין ולכך ס"ל דגם עשייתם ע"י כותי פסול כל"ק דרב כמ"ש בפנים דכל מצוה דבעי לשמה ילפינן ממילה וס"ת ותפילין דמי שאינו מצווה בו פסול בעשייתו אף שנטוו כבר לשמן דלא אמרינן סתמא לשמן קיימי כמו בתפילין דפסול ע"י כותי כתיבתם אע"ג דכבר נעבדו העורות לשמה והיינו מטעם גזירת הכתוב ומ"ש הרמב"ם דלא בעינן עשה ותליה לשמה בציצית הוא ג"כ מה"ט כיון דכבר נטוו לשמה א"כ סתמא לשמן קיימי ולא דמי לתפילין דבעי כתיבה לשמה אע"ג דכבר נעבדו העורות דשם הזכירה התורה הכתיבה לחוד וקשרתם וכתבתם (או אפשר דס"ל דגם בס"ת ותפילין אם כתבם סתמא כשר מטעם דסתמא לשמן קיימי וכמ"ש במ"א בתשובה באריכות דיש פוסקים הסוברים כן) והא דכתב בקרא ועשו להם ציצית שיהי' עשייתם לשם ציצית היינו בטויה דהוא נקרא ג"כ עשיה והא דפסל שם בש"ס בתכלת צביעת טעימה משום דבעינן צביעה לשמה י"ל דש"ה דטעימה שעשאו בפי' שלא לשם ציצית גרע טפי ודמיא להא דזבחים במתעסק לשם חולין או ששחטו בפי' שלא לשמה גם י"ל דשאני תכלת דלא שייך לומר סתמא לשמן קיימי דבטוייתו אין ניכר שעומד לתכלת דשמא יעשה ממנו חוטי לבן ולכך בעי בפי' צביעה לשמה ולפ"ז יוצא לנו לשיטת הרמב"ם דציצית פסול עשייתם ע"י נשים דכיון דס"ל דכל מידי דבעי לשמה ילפינן מתפילין דמי שאינו מצוה בו פסול בעשייתם א"כ כמו דנשים פסילי לכל תקוני תפילין ועשייתם כמו כן פסולים לכל תיקון עשיית הציצית וע"ש בהגהמ"י שהביא מחלוקת הפוסקים בזה והביא ג"כ בשם ר"ת ובשם מורו שסוברים כן אכן מ"ש שם דלטויית החוטים כשירים גם נשים דילפינן מבני ישראל ועשו וגו' דאין זה רק בתלייתם בבגד אבל לא בטויה ולפמ"ש דהרמב"ם ס"ל דלשון ועשו דקרא קאי אטויה א"כ אסור לטוותם ע"י נשים:

ז׳עוד יש לי מקום עיון במ"ש בנימוקי יוסף פ' נגמר הדין דעור העובד לשם קציצת תפילין אסור לשנותו לדבר חול משום דהזמנה לגוף המצוה לכ"ע מילתא הוא ופלוגתא דאביי ורבא הוא רק בהזמנה לתשמישי קדושה לבד והוא לכאורה נגד סוגיית הש"ס דפ' נגמר הדין (מח ב) גבי האורג בגד למת בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה אי מילתא היא ומייתי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בציפן זהב כו' ולפי דברי הנימק"י קשה דהא פלוגתייהו בעור הבתים דגוף הקדושה ננהו ומדמי לה לפלוגתא דאביי ורבא גם צ"ע במ"ש שם דרצועות של תפילין לא בעי לשמה משום דבתשמישי מצוה קיי"ל דהזמנה לאו מילתא היא והוא כפי שיטת פירש"י שם אבל לפי פי' ר"ת הוא להיפוך דכל היכא דהזמנה לאו מילתא היא בעי לשמה ע"ש בתוס' ובפ' התכלת בתוס' גם הוא היפוך ממש מדע' הרמב"ם בזה וצ"ע כעת: עכ"ה]

ח׳והיה נלע"ד לומר דהרמב"ם ס"ל כשיטת ר"ת שכתבו התוס' בפ' השולח (מה ב) ד"ה כל שישנו כו' דס"ל דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מפקדא וס"ל דמכתי' ס"ת ותפילין דמצינו דמיעט הכ' עשייתם ע"י כותי משום דלאו בני קשירה נינהו מיני' ילפינן לכל מצוה למי שאינו מצווה בה הוא פסול לעשייתם וצ"ל דס"ל דציצית ותפילין ומילה לא הוו ג' כתובים הבאים כאחד דאפשר דיש צריכותא דלא הוי ילפינן חדא מחדא או חדא מתרתי והא דמכשירין סוכת גנב"ך אע"ג דלאו בני ישיבה בסוכה ננהו אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דלא ילפינן מציצית ותפילין רק מצוה דבעי לשמה משא"כ סוכה דלא בעי לשמה כדאי' פ"ק דסוכה (ט ב) וז"ש הרמב"ם לפיכך אם חיפן כותי או תפרם פסולות ר"ל מטעם שאינם בני הנחה וז"ש שעשייתם ככתיבתם ומ"ש מפני השי"ן שבהם ר"ל שלא נאמר דהבתים אינם מגוף מצות תפילין שיהיה פסול עשייתם מטעם דלאו בני מצות תפילין ננהו לזה כ' שאין הדבר כן שהרי הם מגוף המצוה לא נרתיק אל המצוה כמו הרצועות שלהם מפני השי"ן הכתוב בהם כמ"ש שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני וה"ה לתפירתם שהוא ג"כ הלכה למשה מסיני כמ"ש הם שהלמ"מ שנתפרות בגידין כו' וחדא מנייהו נקט הרמב"ם ולזה אין אנו צריכים לדוחק של הכ"מ שכ' שכיון שיש פסול בעשייתם בדבר שפסול ע"י לא פלוג רבנן ולפי זה למאי דקיי"ל דלא כר"ת כמ"ש הרב"י בטור א"ח (סי' יד) שהכריע כרוב הפוסקים החולקים על ר"ת בזה הי' נראה דמותר אך לפ"ז תימא על הטור שהעתיק כאן) בסי' לט) דברי הרמב"ם ובסי' יד פסק דאשה כשירה לעשות ציצית והוא כדעת אביו הרא"ש וכמ"ש הב"י שם ע"ק שהרי הרמב"ם (פ"ג מה' תפילין הט"ו) פסק דעור שמחפין בו התפילין א"צ עיבוד כלל ואפי' אם עשהו מצה כשר ועי' בכ"מ שם שהביא ע"ז פלוגתא דת"ק ורשב"ג גבי ציפן זהב כו' שמביא הש"ס פ' התכלת כמש"ל ופסק כרשב"ג והוא תמוה שלפי מ"ש דהרמב"ם ס"ל דכל דבעי לשמה פסול ע"י כותי א"כ למה פסק כאן כת"ק דרשב"ג דלא בעי כלל עיבוד לשמה כיון דהוא פסק דפסול עשיית הבתים ע"י כותי ואין לומר דש"ה כיון דלא בעי עיבוד כלל דאפי' מצה כשירה כמש"ש אבל אם הי' צריך עיבוד הי' צריך שיהי' באמת לשמה א"כ קשה מה דקאמר שם בפ' התכלת אהא דבעינן טויה לשמה בציצית מיירי כתנאי ציפן זהב כו' ומייתי פלוגתא דתנאי דת"ק ורשב"ג ולפי מ"ש א"כ לא מייתי מידי דהא י"ל דגם ת"ק מודה דבעי לשמה אי הוי צריך עיבוד וגם בסנהדרין פ' נגמר הדין (מח ב) דמייתי התם פלוגתא דהנך תנאי על פלוגתא דאביי ורבא אי הזמנה מילתא היא אבל בב"י (סי' לב) בטור כתב ליישב דברי הרמב"ם באופן אחר והוא דאע"פ שברישא דברייתא דציפן זהב מיירי בעור הבתים מ"מ סיפא מיירי בפרשיות וע"ז פליגי ת"ק ורשב"ג אי בעי עיבוד לשמו וא"ש טפי אבל הוא דחוק גם צ"ע למה יגרעו הבתים מהרצועות שפסק הרמב"ם עצמו שצריך עבוד לשמה אע"פ דלא בעי קלף דהא נקרא עור ועי' בב"י (סי' לג) שכ' שטעמו מדקפדינן שיהיו הרצועות מעור בהמה טהורה מסתברא דבעי ג"כ עיבוד לשמו והוא תמוה ג"כ דהא עור הבתים ג"כ צריך שיהי' מבהמה טהורה ואפ"ה ס"ל דלא בעי עיבוד לשמה וכבר הרגיש בזה בעצמו בבדה"ב שם:

ט׳ולולי דברי מרן הכ"מ והב"י הקדושים הייתי אומר דמ"ש הרמב"ם שא"צ עבוד ר"ל שא"צ לעבוד אותם ולתקנם אלא כשירים בלי תיקון וכמ"ש בפ"ב שם דלוקח עור לח ומשימו על הדפוס כו' והיינו דקראו מצה כמ"ש בש"ס בפ' המוציא יין דלא מליח כו' ופרש"י שאין בהם שום תיקון אבל באמת אם מעבדם צריך שיהי' לשמה וכעין זה מצינו בפ"ק דזבחים דד' עבודות של קרבן פוסלים במחשב' שלא לשמן שחיט' זריק' קבלה והולכה ופליגי ת"ק ורשב"ג שם (יד א) בהולכה דר"ש ס"ל דכל עבודה שאפשר לבטלה כגון הולכה שאפשר לו לשחוט בצד המזבח אין פוסל בו מחשב' שלא לשמה אבל ת"ק פליג על ר"ש והלכה כת"ק הרי אף דל"צ הולכה כלל ואפשר לבטלה ואפ"ה אם נעשה שלא לשמה גרע טפי וכמו כן בעיבוד עור הבתים אם לא נעבדו כלל כשר אבל אם עבדו שלא לשמה פסול כרשב"ג ואפשר גם כן דס"ל להרמב"ם דכיון דבש"ס פ' המוציא יין קאמר שם מצה דלא מליח כו' וכמה שיעורו כדי לצור בו כו' הרי דדרך לצור דבר בעור של מצה אם כן גם הבתים שהם עשויים לצור בהם הפרשיות ג"כ כשרים של מצה וכיון שהעיד הרמב"ם שהמנהג כן גדול המנהג ומסתמא קבלה בידם מדורות הראשונים ומהגאונים שהיו קרובים לחכמי הש"ס אבל ברצועות שקראו שמם רצועות שאין נקראים בשם זה אלא אחר שנעבדו כמ"ש בכ"מ שעיבדם לרצועות וסנדלים כו' לכן פסק דבעי עיבוד וא"ש ג"כ מחלוקת ת"ק ורשב"ג דמייתי התם דת"ק דקאמר אע"פ שלא עיבדם לשמה משמע דלא מיירי בלא עיבדם כלל אלא שעיבדם רק שלא נעבדו לשמן ובזה פליג עלי' רשב"ג ופסק הרמב"ם באמת כרשב"ג כשיטת כל הפוסקים ולכן דקדק הרמב"ם ז"ל בפ"ג שכ' בעור הבתים אע"פ שלא עיבדם ולא כתב כלשון הבריית' בת"ק דרשב"ג אע"פ שלא עיבדם לשמן וידוע שדרכו של הרמב"ם ז"ל בכ"מ להעתיק לשון הש"ס ממש ולפי מ"ש א"ש דבכוונ' השמיט תיבת לשמן דבאמת מודה אם נעבדו דצריך עיבוד לשמן וא"ש הכל ומ"מ צ"ע אך לפי מ"ש לשיטת הרמב"ם הי' לנו לומר דגם בס"ת פסול תפירתם על ידי כותי ונשים כיון דכל תקוני ס"ת צריך לשמה אך לפ"ז יקשה למה לא זכר הרמב"ם ז"ל דין זה בה' ס"ת דא"א לומר שסמך עצמו על מ"ש בה' תפילין שפסל גם תפירתם שהרי מנה שם מספר הפסולים שהם יכולים להיות בס"ת ולא מנה זה דא"א. לומר תנא ושייר כמ"ש הפוסקים שדקדקו בכזה על כמה דברים שאין פסולים בדיעבד בס"ת מדלא מנה אותם הרמב"ם ז"ל בפסולי דס"ת ועיין בב"י בטור יו"ד (סי' צט) שכ' שם דאין ללמוד מדין תרומ' לשאר איסורים מדלא הביא הדין בה' מ"א וה"ה בנ"ד:

י׳והיה נלע"ד דאפשר דס"ל להרמב"ם לחלק בין תפירת תפילין לתפירת ס"ת ע"פ מה דאיתא בגיטין פרק הניזקין (ס א) מחלוקת ר"י ור"ל אם התור' מגילה מגילה נתנה או תורה חתומה נתנ' דר' ס"ל מגיל' מגיל' נתנה וידוע דבכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת ואם כן כיון דקיי"ל תורה מגיל' מגיל' נתנה אפשר דאין פסול בזה בתפיר' ע"י נשים דתפירתם אינו ממש כעשייתם וכתיבתם אע"פ דקיי"ל ס"ת שחסר יריע' אחת אין קורין בו מ"מ לא שייך לפסול בזה תפירת מי שאינו מצוה בה ובהכי ניחא מה שנחלקו ר"י ור"ל דלכאורה אין נ"מ במחלקותם לדינא ולמה לא מקשה הש"ס מאי דהוה הוה וכמ"ש בפ"ק דיומא במאי דקאמר שם כיצד הלבישן כו' דפריך התם מאי דהוה הוה ואף דמתרץ שם למסבר קראי תירץ זה לא שייך כאן דאין מחלוקת ביניהם בפירושא דקראי וגם לעיל שם בהא דאיבעי' להו אם כותבין מגיל' לתינוק להתלמד בה מסיק דבין למ"ד מגיל' מגיל' נתנה בין למ"ד חתומה נתנה קאי האיבעי' ואם כן אין נ"מ לדינא בכך ולפמ"ש א"ש דיש נ"מ גדול' אם תפרה אשה את היריעות גם ליכא למימר דנ"מ בפלוגתא זו אם קורים בציבור בחומשים דלר"י דאמר מגיל' מגיל' נתנ' מותר מן הדין אם לא מפני כבוד ציבור כמ"ש שם ונ"מ אם כבר קראו דיצאו בדיעבד אבל לר"ל דאמר חתומה נתנה לא מיקרי ס"ת כלל כ"ז שאינ' שלימה ואפי' בדיעבד לא יצאו דזה ודאי אינו דא"כ לעיל שם דמבעי' לי' אם קורין בחומשים בציבור הא ודאי דהאבעי' לא הי' אם קורין לכתחיל' אם יש בו חשש כבוד ציבור דאם כן כיון דרצה לפשוט שם האבעי' מהא דאר"י ס"ת שחסר יריע' אחת אין קורין בו גם כן נפרש כן משום כבוד ציבור ואם כן מה זה שדחה הש"ס ולא היא התם מחסר במילתי' כו' הא גם בחומשים יש חשש כבוד ציבור כמו שמסיק אח"כ (ודוחק לומר דתחיל' הי' סובר הש"ס לדמות חומשים לס"ת שחסר יריע' אחת ודחה הש"ס התם מחסר במילתי' כו' ר"ל שיש כאן גנאי גדול שקורין בס"ת שחסר יריע' אחת ונראה כאלו אין להם יכולת להשלים הס"ת אבל בחומשים אין כאן גנאי כ"כ עד שהביא אח"כ בפי' דגם בחומשים יש גנאי אלא ודאי דצ"ל דהאבעי' לא הי' משום כבוד ציבור אלא אם יוצאים בקריאתו מדינא ואם כן למה לא פשטו מהא דאר"י תורה מגיל' מגיל' נתנה אלא ודאי דלא תליא זה בזה כלל דאפי' למ"ד מגילי מגיל' נתנה אם מחסר במילתי' אין הפסול מפני כבוד ציבור דא"כ בדיעבד הי' ראוי שיצא בזה ואין הדבר כן כמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' תתה) יעו"ש דכל שחסר במילתי' פסול אפי' בשעת הדחק אא"כ חומש אחד שלם אותו שקורא בו כמ"ש וזה ברור:

י״אאך בהגהות מרדכי דגיטין מצאתי שכ' בס"ת שנקרע יריע' אחת שקורין בשאר יריעות וכ' שם דהא דקאמר שם בש"ס ס"ת שחסר יריע' אחת אין קורין בו היכא דחסר במילתי' הוא גם כן מטעם כבוד ציבור ולכך היכא שאין ס"ת אחרת מותר לקרות בו ואם כן מוכח שמפרש הסוגי' כמ"ש בהג"ה אבל ודאי דלא קיי"ל כן שבמרדכי עצמו כ' בפ' הניזקין הובאו דבריו בב"י בטור א"ח סי' קמג) לענין חומשים שלנו שאין קורין בהם אפי' בשעת הדחק ואחד מן הטעמים הוא שאין נתפרות בגידין ואם כן אם נאמר דלמ"ד תורה מגיל' מגיל' נתנה מותר לקרות בו אפי' בחסר יריע' בשעת הדחק אם כן אפי' ביריע' אחת קורין בו לפ"ז ועיין במגדול עוז (פ"י מה' ס"ת) וכן משמע ברמב"ם שם שכתב שבכל העשרים דברים שפוסלים בס"ת אפי' באחד מהם אין בו קדושת ס"ת כלל ועיין בכ"מ שם מ"ש בשם תשו' הרשב"א ובב"י שם ונראה גם כן שהרמ"א אף שהביא דברי הגמ"ר בד"מ בא"ח שם מ"מ בשו"ע חזר בו ולכך לא הביאו דין זה בהגהות ש"ע. שוב ראיתי בהרא"ש פ' הניזקין על הא דפסק הרי"ף דכותבין מגיל' לתינוק להתלמד בו שהקש' על הרי"ף למה פסק דלא כרבא שמסיק בש"ס דאסור ותירץ הרא"ש דהרי"ף פוסק כר"י דאמר תורה מגיל' מגיל' נתנה יעו"ש אבל כבר תמה על זה בב"י ביו"ד (סי' רפג) ועוד יש לתמוה בדברי הרא"ש דלפ"ד אם כן הני תנאי דמייתו בש"ס שם נצטרך לומר גם כן דפליגי בזה אם כן לפ"ז יהי' ר"י סובר כר' יהודה ור"ל כת"ק אם כן למה פליגי בדנפשייהו לימא מר הלכה כת"ק ומר הלכה כר"י וכה"ג פריך הש"ס בכמה דוכתי' וגם למה לא קאמר הש"ס ע"ז כתנאי ולית הך פלוגתא דת"ק ור"י כמו שדרך הש"ס בכ"מ אלא ודאי דלא תליא זה בפלוגתא דר"י ור"ל ואם כן קשה מאי נ"מ במחלקותם בזה ולפמ"ש דנ"מ בזה לענין תפירת נשים וכדומה א"ש וי"ל שזהו גם כן שיטת הרמב"ם וכמ"ש:

י״בשוב אחרי כותבי כ"ז מצאתי בתשו' מהרמ"ל (סי' סח) שפלפל בדין ס"ת שנתפרו היריעות ע"י נשים ומסיק גם כן להיתר ואין פסול רק בתפילין והשיג שם על הב"י שכתב הטעם מה דפסל הרמב"ם חיפוי התפילין ותפירתם משום לא פלוג אלא דבעשיית השי"ן יש פסול גמור דעשייתו ככתיבתו והוא כ' הטעם שחיפוי התפילין ותפירתם הוא עצמו עשיית השי"ן אבל דבריו דחוקים מאוד דמה שייכות יש בתפירת הבתים לעשיית השי"ן שכבר נגמר צורתו קודם התפיר' וגם מ"ש שעשיית השי"ן פסול ע"י משום דהוי ככתיב' כבר דחיתי סברא זאת למעל' דשי"ן של תפילין אינו בכלל וכתבתם דקרא לומר בזה כל שישנו בקשירה כו' דהא מותר לעשות ע"י חק תוכות וע"י דפוס שלכמה פוסקים אין זה בגדר כתיב' ועוד שלשיטת רש"י בפרק במה אשה ובפ' במה מדליקין שכ' שם שקשר של ראש ושל יד בהם נשלם שם שדי עם שי"ן של תפילין אם כן יהי' גם עשיית הקשר פסול ע"י נשים דהוה ככתיב' ואם כן לשיטת רבינו אליהו שהביאו התוס' פ"ק דחולין (ח א) שצריך לעשות הקשר בכל יום א"כ קשה מהא דאיתא בפ' אין מעמידין מעשה באשה אחת שהית' נישאת לחבר והית' קושרת לו תפילין על ידו כו' ועיין הגהות מיימוני שהקש' מזה על ר"ת שפוסל כל עשיות המצות ע"י נשים יעו"ש ואם כן גם לדבריו יקשה דהא מבואר בש"ס דכתיב' פסול ע"י נשים אלא ודאי דזה אינו בכלל וכתבתם דקרא כיון שאינו דרך כתיב' ממש אבל לפי מ"ש דהרמב"ם אזיל באמת בשיטת ר"ת דכל תיקון עשייתם פסול ע"י נשים ובס"ת שאני כיון שאינו מעיקר תיקון הס"ת מטעם דמגילה מגילה נתנה כמ"ש:

י״גוהן זה מחדש נדפס ס' מגן האלף מהגאון מוהרא"ל בעל גט מקושר בקונטרס עשרים גירה שעמד במנהג זה שנוהגים הנשים לתפור היריעות בס"ת וצוח שם ככרוכיא על מנהג זה והשיג על מור"מ לובלין בתשוב' שם ולענ"ד דבריו שם אינם מוכרחים דמה שהביא ראי' לדמות ס"ת לתפילין לפסול כל תיקונים שלהם ואפי' תפירתם מהא דפ"ק דמגילה (ח ב) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא כו' ומסיק הש"ס הא לתופרם בגידין כו' זה וזה שוים ואם איתא דתפירת ס"ת כשר ע"י נשים א"כ לימא דעוד יש חילוק ביניהם לענין תפיר' אין זה ראי' כלל דמתני' לא מיירי אלא בגוף הדברים הצריכים בס"ת ותפילין שבזה אין נ"מ ביניהם אלא מאי דחשיב התם אבל באותם הכשרים לעסוק בהם לא מיירי מתני' כלל וכעין זה כ' התוס' שם (ז ב) במ"ש אין בין שבת ליו"ט כו' דהא יש נ"מ דבזה יש כרת וסקיל' ובזה ליכא אלא לאו בעלמא ותירץ שם דלא מיירי בשאר חומרי שיש בינייהו אלא בעיקר הדבר מה שאסור בשבת אסור ביו"ט[*]:

י״ד[הג"ה ומה שהקשה שם למה לא קאמר דנ"מ בינייהו בדין שצריך כסידרן י"ל דהוי בכלל מ"ש במתני' אלא שהספרים נכתבים בכל לשון כו' דתפילין ומזוזות דצריכים לכתוב אשורית כו' נלמד מקרא דוהיו בהוייתן יהו כדקאמר בש"ס שם ובזה נלמד ג"כ דתפילין ומזוזות נכתבים כסדרן גם כן מקרא דהיו בהויתם יהו כו':]

ט״וגם מ"ש שם דהרמב"ם למד הך דינא דתפירתם ועשייתם פסול ע"י אשה וכדומ' מדחשיב בברייתא דפרק השולח כותי בהדי אשה וכותי כו' והא בלא"ה פסול משום דבעי לשמ' וכותי אדעתי' דנפשי' קא עביד אע"כ דלכך תני כותי כדי לכלול ג"כ תפירת' וכל תיקוני' שלהם יעו"ש וכ' שם דהרמב"ם ס"ל דתפירתם לא בעי לשמה גם זה אינו מוכרח מלבד דזה דוחק גדול לומר כן דהבריית' לא הזכיר' כלל תיקון עשייתם רק בכתיב' עסיק ואם כן היאך שייך לומר דנקט כותי בשביל שאר תיקונים שלהם גם הראי' אינ' מכרחת דכיון דהשתא עסיק הבריית' באותם שאינם בני כתיבה חשיב כולהו בהדדי לומר דאשה ועבד הם שוים לכותי לענין זה ומלבד זה דבריו תמוהים דאם כן היאך יתרץ דברי הרמב"ם ז"ל פ"א (מה' תפילין ה' יג) שהעתיק לשון הבריית' וכ' ס"ת תפילין ומזוזות שכתבם כותי או כו' הרי אלו פסולים שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה כו' וא"א לתרץ כדבריו דנקט ה"ט בשביל שאר תיקונים שהרי דיני תיקוני הבתים ותפירתם כתב הרמב"ם בפ"ע בפ"ג כמ"ש למעלה ואם כן קשה על הרמב"ם למה נקט ה"ט בכותי תיפוק לי' דבעי לשמה אע"כ כמ"ש[*] ולכאור' יש לתמוה לפמ"ש אם כן הא דכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א שם ה' יא) בכותי שעיבד העורות לכתיבת ס"ת פסול משום דבעינן לשמה והכותי ע"ד עצמו הוא עושה ולפי מ"ש לא הוצרך לזה דבלא"ה פסול דבכל דבר דבעי לשמה פסול מגזירת הכ' משום דאינו מצווה בכך כמו בציצית ומילה וכדומה ועיין בדברי הגאון הנ"ל שיישב שם קושי' זו וכ' דכיון דעבוד העורות לאו מגוף עשיית המצוה הוא רק הזמנה בעלמא שאין בעיבוד היכר מצוה שהוא לתפילין או לס"ת לכן סגי בכונה לשמה ואינו פוסל מטעם גזירת הכ' ולענ"ד נראה דטעמא של הרמב"ם בזה הוא מדיליף האי תנא דברייתא דס"ת שכתבו מין וכותי כו' מקרא דוקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשיר' כו' ומדכ' בקרא וכתבתם ולא הזכיר עיבוד הגוילין שהוא מקודם מכלל דבעיבוד לא בעינן בי' בר קשירה רק מכתיב' ואילך כגון תיקון הבתים ותפירתם הוא דבעינן שיהא על ידי בר קשירה אבל לא במלאכ' שקודם הכתיב' והיינו מטעמו של הגאון הנ"ל גם מ"ש שם דבתפילין לא בעי לשמה מדכ' הרמב"ם דפסול מטעם שאינו בר קשירה ולא כ' מטעם דבעי לשמה ואדעתא דנפשי' עביד אין זה מוכרח כלל די"ל דנקט ה"ט דנ"מ דאפי' אשה ועבד פסולים בתפירתם אע"ג דלא שייך בהו אדעתא דנפשי' עביד ובאמת גם התפיר' בעי לשמה כיון שהוא מגוף המצוה וע"ש עוד מ"ש בשם ס' הלכות קטנות למור"מ חגיז דפסל התפיר' ביריעות ס"ת על ידי נשים והשיג על תשו' מור"מ לובלין וכיון שכן שמחלוקת הפוסקים בזה והוא חשש פסול דאורייתא בודאי יש להחמיר לכתחיל' שלא לעשותו על ידי נשים אבל מ"מ יש ליישב המנהג בכל מה שנוכל ושלא להוציא לעז על הס"ת ועל אבותינו שהחזיקו בו הנשים למצוה לומר שקראו כל ימיהם בס"ת פסולה ולפמ"ש יש מקום לסמוך להכשיר אפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל:

ט״ז[הג"ה ולפי מ"ש בביאור דברי הרמב"ם ז"ל דהוא ס"ל דכל מה דבעי לשמה פסול בי' כותי ואשה מטעם דאינו מצווה בו והוא מגזירת הכ' ולכאורה קשה ע"ז מסוגיא דפ"ב דגיטין (כג ב) על מתני' דהכל כשירים לכתוב את הגט כו' דפריך התם אלא מעתה כותי וישראל אע"ג ה"נ דכשר והתניא כותי פסול ומשני כותי אדעתי' דנפשי' עביד ולמה לא משני כפשוטו משום דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וגו' מי שהוא בר נתינה הוא בר כתיבה משא"כ כותי שאינו במצות גיטין פסולים לכתיבה מגזירת הכ' כמו תומ"ז וס"ת וציצית עוד יש לתמוה על לשון הרמב"ם (פ"ג מה' גירושין הט"ו) שמנה בכלל הפסולים לכתיבת הגט והם כותי ועבד וחש"ו וישראל כו' וכתב ע"ז (שם הט"ז) וז"ל ולמה אין כותבים אלו החמשה משום שצריך לכתוב לשם האיש והאשה והכותי ע"ד עצמו הוא כותב ובעבד כתב שם הטעם משום דאינו בתורת גיטין וקדושין יעו"ש ולפ"ז קשה למה לא כ' ה"ט בכותי משום שאינו בתורת גיטין וקדושין ולא עדיף מעבד והנה התוס' בסוגיא שם הרגישו בקושי' זו למה לא קאמר בכותי הטעם משום דלאו בני כריתו' ננהו ותי' דבמידי דלא בעי שליחו' לא שייך למפסל משום דלאו בני כריתו' ננהו יעו"ש ותי' זה לא שייך לשיטת הרמב"ם לפי מ"ש לשיטתו דבכל דבר דבעי לשמה פסול בכותי משום שאינו מצווה בכך מטעם גזה"כ גם דבריהם צ"ע דהא כתיבת סת"מ לא בעי בהו בכתיבתם שליחות ואפ"ה פסולים מטעם דאינם בני קשירה ואינם מצווים בכך וא"כ גם בגיטין נימא הכי:

י״זוהיה עולה בדעתי לפרש הסוגיא באופן שיתורץ הכל והוא שמ"ש בש"ס דלכך פסול כותי בכתיבת הגט משום דאדעתא דנפשי' עביד ובעי לשמה היינו ג"כ מה"ט משום דאינו בתורת גיטין והכל אחד והכוונה בזה דלא כמ"ש בפרש"י שם דאנו חוששים שמא כיון לכותבו לשם אחר אלא ר"ל דכיון שיש לו דעת בפ"ע כל שהוא עושה ע"פ דעתו אין דעתו בטל לדעת ורצון המצוה והוא כמ"ש בפ"ק דקדושין (כב ב) בעבד דנקנה במשיכה דלא מהני בי' אם קורא לו והוא בא כיוון שיש לו דעת ואדעתי' דנפשי' אזיל הרי דלא מהני מה שרבו קורא לו לבוא אצלו וכן הוא בכתיבת הגט דאע"ג דהמגרש מצוה להכותי לכותבו הוא כותבו אדעתא דנפשי' וכיון דאינו בתורת גיטין וקדושין כתיבתו לשם גט לא מהני וכיון דבעי לשמה אין מחשבתו לשמה מועיל כלל כיון שאינו בר גיטין משא"כ אי לא הוי בעי כלל לשמה וכתב דקרא לא קאי אכתיבת הגט לא הוי איכפת לן במה שכותב אדעתא דנפשי' ואינו בר גיטין דעיקר הגט הוא ע"י החתימה ולא גרע מכתבו קוץ או נכתב שלא לשם גט כלל והוא ממש כמ"ש למעל' בפנים לשיטת הרמב"ם ז"ל דכל דבר דבעי לשמה בזה פסלינן אם נעשה ע"י מי שאינו מצוה בה ומעתה גם דברי הרמב"ם מיושבים היטב מ"ש דלכך פסול כותי לכתיבת הגט משום שצריך לכתוב לשמה והוא עושה על דעת עצמו והיינו כמו שכתבתי שכיון שעושה על דעת עצמו והוא אינו בר כתיבה והעתיק לשון הש"ס בזה כדרכו ומה ששינה בלשונו בטעם פסול העבד לכתיבת הגט משום שאינו בתורת גיטין וקדושין היינו משום דלא נימא דעבד כיון שהוא בן ברית ומצווה במצות שאשה חייבת בהם אם כן הוה כישראל לזה אמר כיון שאינו בתורת גיטין וקדושין ומצוה זאת לא שייך בגוה לכן מחשבתו לא מהני מידי ודומה בזה לכותי כמ"ש ונמשך בזה גם כן אחר לשון הש"ס (שם ב) במה דבעי שם אי עבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה וקאמר דפסול מטעם שאינו בתורת גיטין וקדושין יעו"ש וה"ה מה"ט פסול לכתיבתו וכמ"ש כנ"ל ברור כוונת הרמב"ם ונ"מ גדול' בזה דלפי טעמו של רש"י שכ' דאולי הי' כונת הכותי לשם אחר אם כן הגט פסול רק מספק והנה הרמב"ם ז"ל שם כתב דאם כתב הגט אחד מאלו החמשה אינו גט משמע דאינו גט מדאוריית' אפי' לקולא כידוע מלשונו בכ"מ בה' גירושין שחילק בין לשון פסול לאינו גט ואם נאמר דסובר כפרש"י אם כן הרי הוא גט מס' ולמה כתב שאינו גט כלל אלא ודאי כמ"ש והוא ברור לדעתי והתימא שלא התעוררו בזה נושאי כליו ולא פי' וקצרו במקום שהי' להם להאריך ודוק: ע"כ הג"ה]

י״חומכ"ש לפי שיטת רוב הפוסקים החולקים על ר"ת וכתבו להתיר אגודת לולב ועשיית ציצית על ידי נשים דאפי' במצוה דלא שייכי בה אין פסול ע"י רק בתפילין משום דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם כו' כמ"ש התוס' פרק השולח שם ובכ"מ אם כן ה"ה תפירת הבתים בתפילין יש מקום להכשיר וכ"ש תפירת היריעו' וכיון שעיקר דינא דקריא' התור' בס"ת כשירה הוא רק מדרבנן מתקנת משה רעה"ש ועזרא אין להחמיר כל כך בדיעבד ויש מקום לומר דיש חשש איסור לחזור ולקרוע כל הס"ת ולחזור ולתופרם כמ"ש בפ"ק דגיטין (ה ב) וכ"ת נעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על הגיטין הראשונים וכן פסקו הפוסקים וה"ה בנ"ד יש כאן חשש לעז כמ"ש:

י״טויש לי מקום עיון בסוגיא זאת דפ' השולח דיליף ס"ת ומזוזו' שכתבם אשה וכותי מקרא דוקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשיר' ישנו בכתיב' כו' דתינח תפילין דאינם בני קשירה אבל מזוזה דנשים חייבות בהו כדאי' בפ"ק דקדושין (לז א) משום דכתיב למען ירבו ימיכם וגו' ונשי גם כן בעי חיי אם כן למה פסול כתיבתם ע"י נשים וכן בס"ת נמי קשה דהא בני שמיעה בס"ת ננהו בפ' הקהל דנשים חייבות בהו כמפורש בכתוב ואין לומר דה"ט דילפינן ס"ת ומזוז' מתפילין מגז"ש דכתיבה כתיבה ואין משיבין על גז"ש מופנה דהא י"ל להיפוך דילפינן תפילין מס"ת ומזוז' כמו דכשרים שם ע"י נשים דאיתניהו בגווייהו כמו כן בתפילין כשר על ידי נשים אפשר כיון דתיבת וכתבתם דקרא אמזוז' קאי כמ"ש וכתבתם על מזוזות וגו' וסמכו לתיבת וקשרתם דמיירי בתפילין אמרינן דכן גזיר' הכ' דמי שהוא בר קשירה בתפילין ישנו בכתיב' דמזוזה אבל נשים דפטירי מתפילין פסילי גם כן למזוז' ואע"ג דחייבים במזוזה ואם כן הדר ילפינן תפילין וס"ת ממזוזה ואע"ג דבפ"ק דקדושין שם פריך ונקיש תפילין למזוז' כו' ומתרץ שם תפילין לת"ת אתקיש בין בפ' ראשונה כו' ושם פריך גם כן בהיפוך ונקיש מזוזה לתפילין למפטר נשים ומשני לא ס"ד דכתיב למען ירבו וגו' גברי בעו חיי כו' צ"ל דרק לענין חיוב ופטור בנשים אתא קרא ואפקינהו מהיקשא אבל לענין כשרות בכתיב' לא נפקי מהיקשא: