בנין עולם, יורה דעה נ״טBinyan Olam, Yoreh De'ah 59

א׳בעזה"ש יום ה' ער"ח אייר האדרת לפ"ק טיקטין יע"א:

ב׳לכבוד ידיד ה' וידידי הרב הגדול חריף ובקי ירא וחרד לדבר ה' המפורסם מוהר"ר משה אריה נ"י הרב דק"ק טרעסטינא:

ג׳מכתבו הגיעני לנכון קודם חה"פ העבר ואל ירע בעיני מעכ"ת על איחור תשובתי כי יודע כבודו רוב הטרדה אשר לכל רב ומורה בימים המקודשים שעברו וגם עתה כעבור ימי החג רבו הטרדות בפה עד שגם כעת הוכרחתי לדלג באמרים ולנקוט נפשאי בקצרה נידון שאלתו במלאכת הוואטע אשר עירבו צמר כבשים ברוב צמר גפן וחזר והוכר בכ"מ בהם הצמר כבשים וכבר נתפרו בבגדי פשתן הרבה וא"י אולי יש בהם מהוואטע האלו והאריך כ"ת לצדד להיתר מכמה טעמים לדעתי אין הדבר כן ואין ראוי להקל באיסור חמור כזה בסברא כל דהו ודברי מע"ל אינם ברורים כלל כשי"ת בס"ד:

ד׳א) במ"ש מעכ"ת מטעם דזה קיל יותר מלבדין שבלבדין נקשרים נימא בנימא בקשר אמיץ משא"כ כאן שהם בטיחה בעלמא ובקל יתפרדו וה"ז דומה לשקים שמלאם צמר כו' דבריו תמוהים שאדרבא מה"ט יש לאסור יותר שהרי אחר התפיר' נקשרים נימי הצמר בפ"ע עם הפשתן ואין הטיחה מפסקת כיון שאין בו ממש ואף גם אינו דומה למ"ש הט"ז (סי' רצט ס"ק א) בביאור דברי הרמב"ם מ"ש בעורות הכבשים התפורים בפשתן שאין חוששים לנימי הצמר הנדבקים בפשתן שכ' שם הט"ז שטעמו שהעור עצמו נחשב למין שלישי דש"ה שהעור הוא דבר ממשי וחשיב שפיר הפסק בין נימי הצמר לפשתן משא"כ הטיחה שעל הוואטע כיון שהצמר כבשים הוא קיבוץ בפ"ע ונתפר עם הב"פ ה"ז שעטנז ועכ"פ מדרבנן אסור מפני שהוא שוע ועוד בר מן דין דדברי הט"ז תמוהים שם וגם בלא"ה רוב הפוסקים חולקים שם על הרמב"ם וגם הגאון מוהר"א מווילנא ז"ל בביאורו שם הניח דברי הרמב"ם בצ"ע אך מה שיש לצדד בזה כיון שאין אנו יודעים מקום חוט התפיר' היכן הוא י"ל שמא מקום התפר שתופרים הוואטע להב"פ הוא במקום שיש צמר גפן לבד והצמר כבשים אינו תפור עם הפשתן כלל רק רחוק ממנו והוי כמו הך דינא שמבואר בהג"ה (שם סעיף ב) בדין בגד של צמר גמלים וארג בצד אחד חוט של צמר ובצד השני חוט של פשתן ואינו נוגע זה בזה דשרי ודומה גם כן למ"ש (סי' ש סעיף ה) וא"כ הוה ספק דרבנן ולקולא אבל להרמב"ם שם אסור בכה"ג אך לדעת כמה פוסקים שוע לבד הוא כלאים דאוריית' כמ"ש (שם ריש הסימן) ואם כן נצטרך כאן לתלות בתרי קולי חדא לסמוך על הפוסקים דס"ל דהוא דרבנן והב' לסמוך על הפוסקים דס"ל דאם אין הפשתן והצמר נוגעים יחד בחיבור מותר וי"ל דתרי קולי לא מקלינן בי' כמו שמצינו בש"ס ופוסקים בכ"מ דלא סמכינן אתרי קולי והוה כמו ס"ס להחמיר ועוד דכמה גדולים חולקים על דין הנזכר (סי' ש סעיף ה) וגם הכרעת רבינו הגדול הגר"א ז"ל שם כהרמב"ם ועיין בתשובת משכנות יעקב להגאון מוהר"י מקארלין שדעתו ג"כ להחמיר שם. ובר מן דין כיון שיכולים לברר הדבר אם התפיר' הוא במקום הצמר כבשים ממש א"כ לא שייך להקל מטעם ס' דרבנן:

ה׳ב) ומ"ש כ"ת ע"פ מ"ש בס' ח"א (ריש ה' תערובות סי' ג) בשם הת"ח דדבר שא"י לבררו מן ההיתר בטל ברוב אף אם הוא ניכר והסכים לזה המנ"י בשעת הדחק הנה גם לדברי מע"ל אין זה כלום וסותר לדברי עצמו במ"ש עוד סניף ע"פ מ"ש הגאון בנוב"י דהא דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה אין הטעם משום ביטול ברוב דהיתר בהיתר אינו בטל רק שנקרא ע"ש הרוב וא"כ כאן שהצמר הוכר בפ"ע ודאי דלא שייך זה ואם כן כשנתחבר עם הפשתן חוזר ונאסר ולא שייך כאן הך סברא דנקרא ע"ש הרוב כיון שעומד בפ"ע ואינו מעורב ובר מן דין אין זה דומה למ"ש בס' ת"ח שכ' מע"ל דודאי איסור המעורב בהיתר וחזר והוכר האיסור אף שאין יכולים לבררו לא שייך בו ביטול ודבר זה מבואר בכ"מ בש"ס ופוסקים וכמ"ש הרא"ש בפסקיו פג"ה דאם חזר והוכר האיסור פשיטא שחוזר לאיסורא והביא ראי' מהא דפ"ב דזבחים, חצי זית חוץ לזמנו כו' ויקץ כישן הפיגול והרי קיי"ל דדבר יבש שנתערב בשלא במינו בהיתר דמדאורייתא ברובא בטיל אם אינו ניכר ואפ"ה אסור מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם הרי שאז אמרינן דהוי אסור מדאוריית' אף שנתבטל כבר וה"ט משום דנקרא חזר והוכר האיסור כיון שמרגישים בטעמו והרי א"א אז לברר האיסור מן ההיתר שהטעם נתערב ביחד אלא ודאי דכל שהוכר לא שייך בי' ביטול ואף שהרא"ש כ' בפג"ה שם שאיסור הבטל בהיתר גם האיסור חוזר להיות היתר מ"מ היינו דוקא כל שלא הוכר האיסור ועי' תוס' סוף עבודת גלולים (עג א) ד"ה כי אתא רב דימי וכן בכ"מ במס' מנחות ובמס' בכורות ודבר זה פשוט בכ"מ ועיין בפר"ח (סי' קד) ובביאורי הגר"א ז"ל שם שהסכים להפר"ח וכתבו שם דאפי' אינו מכיר האיסור רק שמכיר ההיתר גם כן אין לו ביטול ועיין פרמ"ג (בפתיח' לה' תערובות פ"ג) שהקש' על מ"ש הפוסקים דיבש ביבש מין בשאינו מינו צריך ששים שמא יבשלם ויתן טעם הא כ' הרא"ש שם שאיסור המעורב בהיתר ברוב חזר האיסור להיות היתר ואם כן כבר הותר יעו"ש ובאמת לק"מ ונעלם ממנו במחכ"ת דברי הרא"ש שם שכ' דאם חזר והוכר האיסור אסור דכמאן דאיתי' דמי יעו"ש וא"כ כיון שנרגש הטעם הוי כאלו הוכר האיסור כמ"ש:

ו׳ג) ובדברי הת"ח שכ' מע"ל שמתיר באם אין יכולים לבררם הי' נראה לומר דהוא ס"ל כשיטת האו"ה שכ' הטעם דיבש ביבש באינו מינו דבעי ששים אין הטעם משום שמא יבשלם ויתן טעם דכבר הותר יעו"ש בפרמ"ג מ"ש בשם ס' מ"כ ובזה הי' נרא' ליישב דברי הרב בהג"ה ריש סי' צח) במ"ש במין במינו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא שהשיג עליו הש"ך מטעם זה דהא בעי ששים מטעם שמא יבשלם כו' ולפמ"ש א"ש דהרב ס"ל בזה כאו"ה וכן דרכו תמיד לילך בשיטת או"ה כידוע דרכו בקודש אבל לפי הכרעת רוב הפוסקים דעיקר הטעם משום דשמא יבשלם ויתן טעם וכמו שסוברים דאיסור שחוזר וניכר לא שייך בו ביטול כלל באמת אין בדברי כ"ת כדאי למצוא היתר בנ"ד ואפי' לדברי מע"ל נראה שגם הת"ח לא התיר אלא במקום שא"א לברר ולהסיר האיסור בשום אופן דבזה שייך שפיר ביטול משא"כ בנ"ד שכ' מע"ל שיכולים לברר ע"י טורח ובדיק' שניכר למבינים היאך נעלים עינינו מאיסור חמור כזה וכי שייך בזה ביטול ואין לומר כיון שאינו ניכר רק למבינים ובקיאים לא מיקרי הותר האיסור דהא אפי' בס"ס דקיי"ל לקולא וגם בספק דרבנן דקיי"ל דמותר כל ספק חסרון ידיע' לאו שמי' ספק דדעת שוטים אינו כלום ואם כן היאך נוכל לומר דמקרי לא הוכר האיסור כיון שהיודעים והבקיאים מכירים בטוב:

ז׳ד) ומ"ש מע"ל עוד דבנ"ד יש להתיר יותר דהיתר בהיתר שנתבשל קודם שיבא זמן איסורו ונקרא שמו ע"ש הרוב ושוב אם בשעת האיסור ניכר האיסור בפ"ע גם כן מותר והביא ראי' מדברי המ"א (סי' תרכו ס"ק ג וס"ק ד) ומדברי הר"ן גבי סכך פסול שנתערב בסכך כשר אתמהא מאוד על כ"ת דלדבריו חמץ שנתערב במצה קודם זמן איסורו ברוב יהי' ניתר בפסח אף אם ניכר החמץ (באם יהי' קשה לבררו) ישתקע הדבר ולא יאמר שלדבריו אף אם יכול לברר האיסור בזמן איסורו הדין כן כיון שמדמה לה להך דסכך פסול כו' ואדרבא לדעת כמה פוסקים אפי' אם אין ניכר האיסור ביבש ביבש חוזר וניער בפסח וכן קיי"ל לדינא כמ"ש (בסי' תמז) ומ"ש מעכ"ת מדברי המ"א אין ראי' זו מכרעת לא מבעי' לשיטת הר"ן שם שכ' שהסוכה צילת' מרוב' מחמתה בלא האילן ואין הסכך פסול פוסל ולא מצטרף ודאי דאין זה ענין לביטול איסור דשם אין אסור ליהנות מצל האילן אלא דכך מצות סוכ' שיהי' בסכך הכשר צילת' מרוב' מחמתה והרי יש כאן שיעור צל כשר דסוכה אלא אף לשיטה ראשונ' שכ' המ"א שם שדימה זה לדין ביטול איסור בהיתר אין זה ענין לנ"ד דהא האילן עצמה אין עלי' שם איסור כלל רק דאסור לנו לישב בקבע בצל אחר רק בצל סוכה כשיר' וכאן שצל הכשר מרובה ובצל אין ניכר האיסור לבד וההיתר לבד וה"ז דומה לג' בהמות א' טריפה וב' כשירות וכל א' ניכר בפ"ע וניטל מהם ג' חתיכות ונתערבו החתיכות דודאי מותרים וכ"ש בזה דהאילן עצמו לא מיקרי איסור כלל ומלבד זה העיקר כשיטת הר"ן וכמ"ש בפ"ק דסוכה דאין לך איסור המעורב בהיתר שהוא ניכר שיהי' בטל כו' יעו"ש בלשונו ומ"ש כ"ת מדברי המ"א (סי' תקז ס"ק א) בהא דסי' תק"א דמרבה עצי היתר על כלים דמותר לבטל לכתחיל' משום דעדיין היתר הוא ואם כן אף כשיוכל להכיר האיסור מותר כל שנתערב בעת שהי' היתר לא ידעתי מנין לו זה דמיירי באופן שיכול להכיר ושפיר יש למצוא בגוונא דאינו ניכר דהא מיירי בכלים שנשברו ומיירי באמת שנשברו לשברי שברים באופן שאין יכולים להכיר כלל ועוד לפי מ"ש המ"א (סי' תקז ס"ק ב) בשם היש"ש דבכה"ג אף בניכר האיסור שרי משום דמיקלי קלי איסור' אם כן אין כאן שום ראי' כלל גם מלשון המשנה צמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה משמע שטרפם ועירבן לגמרי באופן שא"א להכיר כלל:

ח׳ה) אמנם במ"ש מעכ"ת שאין ניכרים גם למבינים כ"א ע"י החרכה באש להכיר על ידי הריח שאינם דומים בכה"ג יש לצדד להקל דשפיר שייך בי' ביטול ואין זה בגדר הוכר האיסור וראי' לזה מאיסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו יבש ביבש דקיי"ל דמן התורה ברובא בטיל ואם כן קשה הרי יכול לברר האיסור ע"י שיטעום בלשונו או על ידי בישול ליתנו לקפילא ארמאה לפי מאי דקיי"ל דמין בשאינו מינו אזלינן בתר טעמא כמו שהוכיח הש"ך (סי' צח) וכ"ש לפי מאי דס"ל לכמה פוסקים דטעימת איסור בלשונו אינו אסור מה"ת כמ"ש האחרונים עיין פרמ"ג ריש ה' תערובו' הרי נקרא הוכר האיסור אע"כ דאין זה בגדר הוכר האיסור ואם כן בנ"ד שאין ניכר כ"א אחר שידליקם באש וע"י הריח הוא גם כן כהא דטעימת איסור ועדיף מיני' וע"כ צ"ל דבכה"ג גם כן בטל כל שאין ניכר למראית עין או במשמוש היד דגם זה נקרא הוכר האיסור כמ"ש הפר"ח (סי' קד) אבל מ"ש מע"ל שגם בהוכר הצמר אין בו חשש כל שנתערב תחיל' בעת שלא הי' שם איסור עליו ודאי דאין זה מועיל וכמ"ש ומ"ש סמך לדבריו מלשון הרמב"ם מ"ש בצמר גמלים וצמר רחלים שטרפם שאין חוששין לנימות הצמר אף שניכר כיון שכבר בטלו וספחו לצמר גמלים הנה הוסיף כ"ת תיבות אף שניכר וספחו עם דברי הרמב"ם לבטלם ברוב דבריו ואין לשון זה כלל בדברי הרמב"ם. ולא בלשון המחבר שהעתיק משמו (בסי' רצט) ואדרבא ממ"ש מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים הוא היפך דברי כ"ת שבאמת אף שיש הפרש במראה ביניהם לבין הפשתן מ"מ אינו ניכר הצמר כבשים לבד וצ"ג לבד וכל שאין ניכרים זה בזה הוי כאלו עירב צ"ג עם פשתים וזה פשוט וגם מ"ש ראי' מדברי הט"ז בביאורו לדברי הרמב"ם בעורות הכבשים באמת דברי הט"ז הם תמוהים וגם רבינו הגדול הגר"א ז"ל דחה שם דברי הרמב"ם והמחבר בשתי ידים ועיין בנוב"י מהד"ת שם ביאור אחר לדברי הרמב"ם וגם דבריו שם רחוקים ודחוקים וגם לפי דברי הט"ז אין זה ענין לנ"ד דש"ה דהעור עצמו מפסיק בחיבור בין נימי הצמר לפשתן משא"כ בנ"ד שהטיחה אין בה ממש וקבוצת הצמר עצמו מתערב ונתפר עם הפשתן וגם הוא שוע ועכ"פ מידי איסור דרבנן לא נפקינן וגם מ"ש מעכ"ת מדברי הנוב"י שם דנקרא על שם הרוב לא דקדק כ"ת בדבריו דשם כ' אם נתערב צמר גמלים עם צמר רחלים ושוב עשה מהם חוטין שאין החוט נקרא על שם צמר כבשים רק בשם צמר גמלים משא"כ בנ"ד שקבוצת הצמר עצמו תפור עם הפשתן גם דברי הנוב"י שהעלה שם דהיתר בהיתר לא שייך בי' ביטול דבר זה אינו מוסכם אליבא דכ"ע והרבה יש לפלפל בזה בסוגי' דפ' הקומץ רבה בפלוגתא דר"י ורבנן במין במינו דילפינן מדם הפר ודם השעיר ובדברי הר"ן בפי' לנדרים בפ' הנודר מן המבושל בדין דשיל"מ וכבר כתבתי מזה במ"א בתשוב' ואכ"מ:

ט׳ו) אך מ"ש כ"ת בעובדא דידי' שהרבה עשו וואטעס נקיים רק מיעוט יש המעורבים בצמר רחלים וכולם נתנו לחנויות ואם כן הקונים מן החנות יתלו ברוב בזה יש מקום להתיר באמת ויש לדמות דין זה למ"ש ביו"ד (סי' קיד סעיף י) ע"ש היינו דוקא שכל א' יש לו חנות מיוחדת וא"כ יש כאן חנות מיוחדת המוכרת איסור והוה לי' קבוע ואף גם אם אין החנות ידוע במקומו מ"מ עכ"פ הוה לי' קבוע מדרבנן ולכמה ראשונים הוה לי' קבוע מדאורייתא כמ"ש בסי' קוף והארכתי מזה בחיבורי ב"י משא"כ בנ"ד שאין כאן חנות מיוחדת שכל החנויות לוקחים מכל האומנים ואם כן דומה לתערובות חתיכות בחנויות שאין זה קבוע כי אם בדבר חשוב דלא בטל דהדר הוה לי' קבוע מדרבנן ואף אם נאמר דכל חתיכ' וואטע העשוי' בפ"ע נקרא דבר חשוב ודבר שבמנין דלא בטל מ"מ כיון שנולד הס' אחר שכבר לקחו מן החנויות בכה"ג אין בו חשש כלל לפי שיטת התוס' והרשב"א והר"ן ואף דהרא"ה בבדה"ב מחמיר בזה מ"מ בנ"ד שגוף האיסור דרבנן שאינו שוע טוי ונוז ודאי דכדאי הם הנך פוסקים הנ"ל לסמוך עליהם בכה"ג במקום שיש הפסד ועוד דבה"ג לא שייך דבר חשוב ודבר שבמנין כיון שאין הוואטע כולה צמר רחלים רק שמעורב בו הרבה קבוצות אם כן דומה לדבר חשוב חהר"ל או דבר שבמנין שאינו אסור מצ"ע רק מצד איסור המעורב בו דבטיל כמבואר בכל הפוסקים ובסי' קא יעו"ש וגם זה ברור ועוד לפי מ"ש כ"ת שיש לתלות שנמכרו לא"י אם כן דומה לנפל אחד מהם לים או שנאכל אחד מהם לא"י דתולין דאיסורא נפל או נאכל כמ"ש (סי' קי סעיף) ואף שנתבאר שם דדוקא בנפל ונאבד ואינו בעולם מ"מ כאן שיש לתלות בא"י דמיא לנפל לים כיון שאין אנו צריכים לדון עליו מה דינו ולא שייך לומר מאי חזית כו' כמ"ש הפוסקים בזה, ומ"מ באותם הידועים שנעשו מוואטע זאת המעורבת לענ"ד אין להקל כי י"ל דיכולים להכיר בקל כיון שיש בהם קבוצת צמר ביחד כמ"ש מע"ל וצריך לבדוק ע"ז:

י׳ז) ומה שיש לחקור בזה אם די אם יבדוק בב' או בג' מקומות ומצא צמר רחלים והסירם אם די בזה או שצריך לבדוק בכולו ולכאור' יש להעיר בזה מסוגי' דפ' האשה שהיא עושה צרכי' (סא ב) האי מאן דרמי חוטי דכתנא בגלימי' דעמרא ולא ידע אי נתקי' אי לא נתקי' ש"ד מ"ט מדאוריי' כו' ורבנן הוא דגזור בי' וכיון דלא ידע כו' אי נתקי כו' שרי וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שהסיר בכמה מקומות וא"י אם הסיר כולם ויש להעיר בסוגי' שם לפי מאי דקיי"ל באיסור דרבנן במקום דאתחזק איסורא אסור בספיקו אם כן כאן שנתחזק איסור דרבנן היאך סמכינן להתיר מספק ובאמת לפמ"ש הט"ז (סי' קכז ס"ק ו) גבי חתיכת בשר שאינה מנוקרת שהשיג שם על הרמ"א במ"ש דאין ע"א נאמן עליו להתירו מטעם דמיקרי אתחזק איסורא וכתב שם הט"ז דלא מיקרי אתחזק איסורא כיון שיש בו גם כן של היתר ע"ש הוה א"ש אבל לפ"ד הרמ"א שם קשה גם י"ל דבכה"ג באיסור שעטנז גם הט"ז מודה דדוקא גבי חתיכ' שאינה מנוקרת אין כל החתיכה אסורה מצ"ע רק מצד איסור המעורב בו משא"כ בבגד שאבד בו חוט של פשתן שכולו אסור דזהו איסור שאסר' תורה עירוב צמר ופשתים יחדיו כמ"ש הש"ך (סי' קה ס"ק יז) בשם כתבי מהרא"י ע"ש ואם כן ודאי דמיקרי אתחזק איסורא וראיתי בפסקי הרא"ש שם שכת' שם קצת בלשון אחר וז"ל דמדאורייתא שוע כו' וכיון דנתקי' נתקי' וי"ל דכונת הרא"ש דמה שמותר אין הטעם משום ספק ככל ספיקא דרבנן דמותר דכאן לא שייך זה כיון דמיקרי אתחזק איסורא אלא עיקר הטעם הוא דחכמים לא גזרו זה רק כל שנודע לו שיש כאן שעטנז אבל כל שטרח אחריו להסירו ועשה מה שביכולתו לנתקו שוב לא החמירו חכמים יותר מזה ואם כן ה"ה בנ"ד שיש כאן עירוב צמר הרבה בכ"מ כל שטרח להסירו בכ"מ אף שא"י אם נשאר עוד לא החמירו חכמים יותר אבל מלשון הש"ס דסיים וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי משמע דמטעם ס' אתינן עלה וצ"ע ויהי' מכאן ראי' לכמה פוסקים שכתבו דגם במקום דאתחזק איסורא מותר בס' דרבנן וצ"ע:

י״אח) ויש לי מקום עיון בסוגיא דפ' הלוקח בהמה (כב ב) בעלי מומין אוסרים בכ"ש ור"י אומר יבקר ומסיק שם ר' יוחנן מחלוקת כשבדק ומצא וקא מפלגי בפלוגתא דר' ורשב"ג דתניא שדה שאבד בה קבר נכנס בתוכה כו' שאני אומר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה וצ"ע דלכאורה גם שם הוא איסור דרבנן דטומאת בית הפרס הם וא' מהם שדה שנאבד בה קבר כו' ואפ"ה לא אמרינן לרשב"ג דמה שנמצא הוא שנאבד וא"כ ק"ו הדברים אם שם דלא נתחזק טומאה רק בקבר אחד מחמרינן בי' אף שנמצא שלא לתלות בו ואם כן כ"ש בהא דחוטא דכתנא דנתקי' ולא ידע אי הוסר כולו דיש להחמיר אף באיסור דרבנן ומצאתי בדברי הראב"ד (פ"ג מה' חמץ הי"א) שכ' וז"ל ויש דברים שאפי' באיסור דאורייתא תלינן לקולא כגון בדק ומצא כו' והיינו דפסק שם כרבי וצ"ע למה כ' דהוא דאורייתא ועי' תוס' פ"ב דכתובות (כח ב) שכתבו דלכך הוי בית הפרס דרבנן משום דהוה ספ' טומאה ברה"ר ואם כן גם בשדה שאבד בה קבר הוא דרבנן וכן כ' הרמב"ם בה' טומאת מת דלכך הוה דרבנן משום דמן התורה ספ' לקולא יעו"ש[*] ובדוחק יש ליישב דברי הראב"ד שמ"ש שיש דברים שגם באיסור דאורייתא כו' גם כן כוונתו שעיקר האיסור הוא מן התורה רק שנעשה אח"כ דרבנן ע"י תערובות משא"כ שם בחמץ שביטלו לענין בדיקה עצמו הוא דרבנן ודוק ובטור א"ח (סי' תלז) בדין חמץ הכריע בביטול דתלינן לקולא שאותו שאבד הוא שנמצא משא"כ בלא ביטל ואם כן ע"כ צ"ל דפסק כרבי נגד רשב"ג ואפשר דגם רבי מודה בדין חמץ שלא ביטלו דדווקא התם ס"ל לקולא מטעם כי טומאת בית הפרס דרבנן אבל הב"י שם לא כ' כן אלא כ' דהוא פס' כרשב"ג וכאן בחמץ אחר שביטלו דהוא דרבנן גם רשב"ג מודה יעו"ש והוא כדברי הראב"ד שכתבתי וכן משמע מלשון רש"י בפ"ק דפסחים שם בסוגיא דעאל ובדק ולא אשכח דמייתי פלוגתא דר"מ וחכמים כתב שם רש"י דכאן בחמץ גם ר"מ מודה וכן התוס' שם כתבו דכאן מיירי בלא ביטל דהוי דאורייתא דבכה"ג פליגי ר"מ וחכמים והוא תמוה וצ"ל דס"ל כמ"ש בדברי הראב"ד לחלק בין אם עיקרו דאורייתא רק ע"י תערובות נעשה דרבנן לבין אם עקרו מדרבנן כגון ע"י ביטול וכעין זה כ' הש"ך בכללי ס"ס (אות יד) בביאור דברי או"ה דאיסור דרבנן שאסרו מחמת חשש איסור המעורב בו אף דבטל ברובא מן התורה אפ"ה החמירו בספ' יעו"ש ובהיות כן אני תמה על דברי הגאון בעל נוב"י חאה"ע סי' מג) שהוציא מסוגיא זאת להקל אפי' באיסור דאורייתא לומר היינו אותו שאבד הוא אותו שנמצא לפי דעת הראב"ד ובעה"מ שסוברים דאפי' שם דחשש דאורייתא איכא תלינן לקולא ע"ש ולפמ"ש י"ל דגם רבי דמיקיל היינו דווקא היכא דהוא איסור דרבנן רק שעיקרו מן התורה ומדאורייתא בטל ברוב אבל במה שהוא דאורייתא ממש אין משם ראי' כלל וכן הא דמדמה הש"ס בע"מ שנתערבו הוא גם כן איסור דרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל כמ"ש:

י״ב[הג"ה וצ"ע באמת דבלא"ה הוה דרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל והרי כאן מדמה הש"ס לדין בעלי מומין שנתערבו דאוסרים בכ"ש דגם שם הוא מדרבנן דמדאורייתא בע"ח ובריה בטלים ברובא והי' נראה לומר דהראב"ד ס"ל כשיטת הסוברים דתערובות חנויות הוא גם כן קבוע דאורייתא עי' פרמ"ג (סי' קי) אבל לפ"ז יקשה דאם כן למה הקילו בספיקו דמיקרי אתחזק איסורא ולא שייך למילף בסוטה לטהר ברה"ר במקום שיש טומאה ודאית במקום אחד כמ"ש התוס' פ"ק דנדה ובפ"ק דחולין ובכ"מ ועוד דלפ"ז קשה היאך קאמר הש"ס בבכורות שם דת"ק ור"י בהא דבעלי מומין כו' פליגי בפלוגתא דר' ורשב"ג הא י"ל דאפי' רשב"ג דמחמיר שם וסובר דבדק כו' היינו דווקא באיסור תורה משא"כ בהא דבע"מ דלכ"ע הוא מדרבנן וצריך עיון מכאן להפוסקים דסביר' לי' תערובות חנויות הוא קבוע מדאורייתא ואכ"מ: (ע"כ הג"ה)]

י״גט) עוד יש לתמוה בהא דבכור בע"מ שנתערב וכן בהא דקבר שנאבד לפי מאי דקיי"ל דדבר חשוב שנתערב ברוב ונאבד אחד מהם ונפל לים דמותרים דתלינן דאיסורא נפל כיון שאין אנו צריכים לחקור אחריו ולא שייך לומר מאי חזית א"כ כיון שנמצא א' בע"מ או שנמצא קבר אחד למה לא נתלה לומר דאותו הוא שנאבד ונתערב והדברים ק"ו דשם יותר מסתבר לומר דאותו שנפל לים הוא מן הרוב ולא דאיסורא נפל כ"ש כאן שנמצא באמת בע"מ או שנמצא קבר ולא נתלה לומר דהוא הוא שנתערב ובשלמא בהא דקבר שאבד יש לומר כיון שאין מתירין כי אם כשאוכל שנים שנים דאמרינן מדהאי דהיתירא כו' כדילפינן לה ממתני' דזבחים בפלוגתא דבאם קרב ראש אחד מהם כו' וזה לא שייך בקבר שנאבד אבל בבעלי מומין בבכור שנתערב שייך שפיר ליהנות מהנשארים שנים שנים והי' נראה לכאורה לומר דלא התירו חכמים לסמוך ע"ז דנפל אחד מהם לים רק בא"א לבדוק ולברר האחרים בשום אופן משא"כ בהא דבע"מ שנתערבו וכן קבר שנאבד דאפשר לבדוק בכולם ע"י טורח לא התירו בכה"ג וכן בבדיקת חמץ לא התירו בכה"ג אף דקיי"ל דסמכינן ארובא במקום שצריך טורח לבדוק דסמכינן ארוב בהמות כשירות וא"צ לבדוק אחר י"ח טריפות מ"מ באם נתערב איסור ודאי ואתחזק האיסור בתערובות לא התירו בכה"ג עי"ל טעם אחר דכל דבר שהצריכו חכמים בדיקה כגון בקבר שאבד שהצריכו לבדוק כל השדה וכן בבדיקת חמץ לא סמכינן על הנמצא דאין זה בדיקה גמורה שהצריכו חכמים ועדיין לא קיים מצות חכמים כתיקונה לכן נשאר עליו האיסור שהי' תחילה אך בהא דבע"מ שדימה הש"ס לפלוגתא דרבי ורשב"ג לא משמע לחלק בהכי וצריך לחלק בין הך להא דחוטא דכתנא לפמ"ש דלא מחמרינן רק במה שעקרו מדאורייתא רק שמצד תערובות נעשה דרבנן אם כן בשעטנז דעיקרו דרבנן כיון שאינו שוע טווי ונוז לכך שפיר מקלינן בספיקו:

י״די) ויש להעיר עוד בזה מהא דפ"ק דפסחים (ט א) בהא דאין ספ' מוציא מידי ודאי כו' דפריך התם מהא דחבר שמת כו' דאתי ספ' ומוציא מידי ודאי ומשני שם ספ' וספ' הוא דשמא הכניסה במוץ שלה והקשו התוס' שם ד"ה כדי כו' דהא עכ"פ הוי ודאי טבל לענין אכילת קבע ותי' דבאיסור דרבנן אמרינן דאתי ספק ומוציא מידי ודאי איסור ועוד תי' שם דמיירי בפירות שאינם ראויים אלא לבהמה ואם כן משמע דלפי תי' השני לא אתי ספ' ומוציא מידי ודאי דרבנן ואם כן בהך דינא דחוטא דכתנא דלא ידע אי נתקי' שפיר יש לומר גם כן דלא אתי ספ' ומוציא מידי ודאי דרבנן ולתי' ראשון א"ש עי"ל דכאן בחוטא דכתנא הוי ספ' הרגיל וקרוב לודאי דמסתמא נתקי' לגמרי דלא שכיח שיהי' ניתק באמצע וכעין זה כתבו התוס' שם ד"ה ואת"ל לענין ספ' אכלתי' דעדיף משאר ספיקות דקרוב לודאי הוא ע"ש ואם כן בנ"ד בבדק בכמה מקומות ומצא ונטל אותם יש להחמיר דלא שייך לומר כאן קרוב לודאי הוא שנטלו לגמרי כיון שבכמה מקומות נתערבו ולפי תירץ הראשון של התוס' שכתבנו יש לומר דגם בזה יש להקל ולא דמי להא דקבר דהתם מתחי' לא נסתפקנו אלא באחד שנאבד יותר מסתבר לומר שהוא הוא ולא אחר ויש לדמות נ"ד למה שמבואר ביו"ד (סי' פד סעיף ט) שאם נמצא בתבשיל ג' או ד' תולעים אסור כולו מאחר שהוחזק בתולעים ע"ש הרי דלא סמכינן על מה שישליכם לחוץ ואמרינן שמא יש עוד תולעים ועי' בפרמ"ג שם (שפ"ד ס"ק לב) במה שהקשה דדבר שאינו מגופו לא מיקרי הוחזק באיסור ועי' במ"א (סי' תסז ס"ק יב) שבאמת יש לחלק בין תולעים דמיני' קא רבו כו' וכ"כ הט"ז ביו"ד סוס"י נ"ז דבמצא ג' נדרים לא מיקרי חזקה, וא"כ ה"ה בנ"ד אם מצא בכ"מ לא תלינן לומר אולי יש עדיין עוד אך יש לחלק בין דבר שנפל במקרה דבכה"ג אמרינן דלא אתחזק איסורא יותר משא"כ בנ"ד שעירב הרבה בכוונה ודעתו הי' שיתערבו בכל הוואטע יותר יש לתלות שנמצא עדיין יותר עוד בכ"מ ועי' ביו"ד (סי' רע"ט) בדין ס"ת שנמצא בה ג' טעיות שפסק שם שאסור לקרות בה משום שהוחזקה במוטעה והוא מתשובת הרשב"א ובאמת צ"ע לפי מ"ש הט"ז דבכה"ג לא מיקרי חזקה כיון דמעלמא קא אתי ויש לחלק גם כן דלא דמי להא דנמצא ג' נדרסים וש"ד של היתר שנמצא בו איסור כיון דההיתר עצמו הוחזק תחי' בהיתר לא יצא מחזקתו במה שנמצא בו ג' אסורים היכא דמעלמא קא אתי משא"כ בס"ת דלא שייך לומר הוחזק בכשרות כי אם לאחר שיצא הס"ת מיד הסופר בכשרות ודילמא לא יצא בהיתר מעולם וכיון שנמצאו בו ג' טעיות זה מראה שאתרע חזקתו ולא הוכשר מעולם ואם כן כ"ש בנ"ד שעירב הרבה בכוונה ולא הוחזק כלל בצ"ג לבד ודאי דבמה שהסיר בב' או בג' מקומות לא סמכינן לומר דשוב אין בו צמר רחלים במקום אחר:

ט״ויא) ויש לחקור עוד בנ"ד אם הי' האיסור בקבוע באופן דלא אזלינן בתר רוב הוואטע שנעשה מצמר גפן לבד ואם כן יש כאן איסור ספ' ובדק במקצת הוואטע בב' או בג' מקומות ולא מצא אם די בכך לתלות לקולא ולומר דמסתמא וואטעס אלו נעשו בכשרות גמור או לא וצריך לבדוק בכולו ונראה להחמיר גם בזה דהגע עצמך אם היו כמה סרכות בריאה דנוהגים למעך אותם האם די בכך באם יעברו ג' או ד' במיעוך לומר דגם האחרים מסתמא היו עוברים ע"י מיעוך וזה ודאי אינו וח"ו להקל בזה ואפי' בדיעבד ודאי דאסורים) ואין זה דומה למה שנהגו לבדוק בבועות שנמצאו בדקין ג' או ד' לבד דשם אין הבדיקה חיובית וגם הבועה עצמה אין בה חזקה לאיסורא כ"כ משא"כ בסירכא דכ"ז שלא נבדקה ודאי דאסורה ועוד שהחמירו חכמים לבדוק הריאה משום דשכיח בה טריפות האם נאמר דדי במה שיבדוק באיזה מקומות בריאה ולא יותר וזה ודאי אינו) סיומא דפסקא בנ"ד קשה הדבר להקל רק באופן שכ' כ"ת לתלות ברובא וכמ"ש באריכות ויש עוד לדבר בזה בכ"מ ולרוב הטרדות קצרתי ואו"ש לו כנפשו ונפש דו"ש יצחק אייזיק חופה"ק טיקטין יע"א: