בנין עולם, יורה דעה ו׳Binyan Olam, Yoreh De'ah 6

א׳ראיתי ונתון אל לבי מה שדשו רבים בבהמה שנשחטה ונמצא פגימה בסכין אחר השחיטה וכן בעוף שנמצא גמי בוושט או שנתנבלה בשחיטה באופן אחר שאין מדקדקין למכור הכל לא"י אפי' הריאה מבני מעיים ולפי המבואר מפשטות דברי הש"ע והאחרונים הי' נראה דאסור משום דלב"נ במיתה תליא ולא בשחיטה וכל שנשחטו הסימנים הבני מעיים כמנחי בדיקולא דמיין רק היכא דהשחיטה מתרת לישראל מידי נבילה אז אמרינן ליכא מידי דלישראל שרי כו' משא"כ כשנתנבלה בשחיטה שלא התירה שחיטתה לישראל כלל הי' לנו: לאסור למכור הבני מעיים וצריך לחקור על מה סמכו להקל בזה באין פוצה פה לזה שמתי עיוני לברר דין זה על בוריו ומקורו מש"ס ופוסקים:

ב׳א) גרסינן בפ"ב דחולין (לב ב) דפריך שם על מתני' דשחט את הוושט ופסק את הגרגרת כו' ממתני' דאלו טריפות בבהמה פסוקת הגרגרת כו' ומשני רשב"ל כאן ששחט במקום חתך כו' ופריך ומי ארשב"ל הכי כו' אלא אר"ח בר אבא כו' גופא אמר רשב"ל כו' אמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה אבל בבני מעיים לא מתקיף לה ר' זירא מאחר שנולדו בה סימני טריפות התרת כו' והעולה מתוך הסוגי' לפי שיטת רש"י ז"ל במה דקאמר הש"ס והדר בי' ר' זירא היינו מאתקפתא דילי' ואודי דטעמא דרשב"ל משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא וא"כ לפי שיטתו אסורים הבני מעיים לב"נ מדינא ושם (ל"ג א), אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדרשב"ל מזמנים ישראל על ב"מ כו' ובמסקנא תניא דלא כרב אחא בר יעקב כו' הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה כו' אחד ב"נ ואחד ישראל מותרים בו והיינו מטעמא דמי איכא מידי כו' וא"כ לפי שיטת רש"י דאין מי שיחלוק על רשב"ל בסברא זאת דכמאן דמנחי בדילוקא דמיא א"כ בכ"מ דליכא הך סברא דמי איכא מידי כו' אסור למכור הב"מ לב"נ כל שנתבלה בשחיטתה אמנם התוס' שם דחו פרש"י ופי' הך דהדר בי' ר"ז היינו מן הבעי' ולמסקנא דלא הדר בי' ולדבריו: דרבא קאמר לי' היינו דר"ז עצמו ס"ל דאמרינן יש טריפות לחצי חיות ולא אמרינן כמאן דמנחי בדיקולא דמיא ואפי' נקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה ג"כ טריפה וא"כ לפי שיטתו מה דאמר שם רב אחא ב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנים כו' ג"כ לא לדינא אמר הכי אלא אליבא דרשב"ל דס"ל הך סברא דכמנחי בדיקולא דמיא אבל לדינא לא קיי"ל הכי, וא"כ לפי שיטת התוס' מותר למכור הב"מ אפי' נתנבלה בשחיטה ולר"ז גם רשב"ל יסבור הכי דס"ל דטעמא דרשב"ל הוא משום דס"ל אין טריפות לחצי חיות ובאמת לפי שיטת התוס' לא א"ש מה דאמר רב אחא ב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנים כו' דהא לפי דברי ר"ז אליבא דרשב"ל אין הטעם רק משום דאין טריפות לחצי חיות אבל יכול להיות דסובר דלא אמרינן כמאן דמנחי בדיקולא דמיא וצ"ל לפ"ז דרב אחא ב"י ס"ל דטעמא דרשב"ל כרבא שהוא מטעם דכמנחי בדיקולא דמיא וכן ר"פ דקאמר שם הוי יתיבנא קמי' דרב אחא ב"י כו' ולא אמרי לי' דאמינא הא טעמא קאמר כו' ג"כ צ"ל דס"ל כרבא דאם יסבור כר"ז א"כ מאי קאמר דטעמא קאמר דהא מדרשב"ל לא מוכח מידי דטעמא דילי' משום דאין טריפות לחצי חיות אע"כ דסובר כרבא וידוע דר"פ בתרא הוא נגד ר"ז שהוא הי' תלמידו של רבא ומאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ועוד דרבא ור"פ ורב אחא ב"י הם רבים נגד ר"ז והלכתא כוותייהו וא"כ לדעתם צ"ל דס"ל לרשב"ל הך סברא דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא וא"כ גם לשיטת התוס' הי' לנו לפסוק כן לדינא מאחר דאין חולק על רשב"ל בהך סברא רק ר"ז לבד והוי יחיד נגד רבים:

ג׳ב) והרא"ש כתב שם דלית הלכתא כרשב"ל מטעם שכתבו התוס' דר"ז פליג עליה ועוד משום דרשב"ל קאמר ב' דברים שסותרים זא"ז ההוא דכאן ששחט במקום חתך וההוא דשחט את הקנה ואח"כ נקבה הריאה ולא ידעינן הי דאחריתא עבדינן לחומרא מבואר מזה דהרא"ש ספוקי מספקי לי' אי אמרינן הך סברא דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא וא"כ לחומרא יש לנו לומר כן לענין למכור הב"מ אם נתנבלה בשחיטה ולכאורה הי' נראה לומר כן כיון דר"ז מפשט פשיטא לי' דלא אמרינן כמנחא בדיקולא ואליבא דרשב"ל מספקא לן היאך ס"ל אין ספק מוציא מידי ודאי ולמעוטי בפלוגתא עדיף אבל נראה דהרא"ש דכתב טעם ב' משום שיש ב' לשונות אליבא דרשב"ל ולרווחא דמילתא כ' כן דבאמת כיון דבש"ס הדר בי' שם וקאמר אלא אר"ח בר אבא אר"י כאן קודם חזרה כו' מוכח דס"ל דהא דקאמר אח"כ כמאן דמנחא בדיקולא דמיא דאחרית' היא דאל"כ לא הי' מוכרח הש"ס לתרץ תי' אחר ואם נאמר דהש"ס רצה להביא ג"כ תירוצו של ר"י אמתני' כמו שדרכו בכ"מ א"כ הי' לו לומר ור"י אמר כו' ומדקאמר אלא אר"ח בר אבא כו' משמע דהדר בי' וקאמר דודאי מילתא קמא דרשב"ל ליתא וטעו כן האומרים בשמו ועיקר כמ"ש אח"כ דאמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא כנלע"ד פשטא דסוגי' וא"כ עיקר טעמו של הרא"ש משום דפליג ר"ז על רשב"ל וכן נוטה דעת הרי"ף בהלכותיו שהשמיט הך דרשב"ל דמחלק בין שחט את הקנה ואח"כ נקבה הריאה ובין ב"מ שנקבו אח"כ וכמ"ש הר"ן שם וכן הרמב"ם (פ"ז מה' שחיטה) כ' סתם שחט את הקנה ואח"כ נקבה הריאה טריפה וכ"כ הב"י (סי' נה) להלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורק הרשב"א ס"ל דהלכה כרשב"ל ולפמ"ש אפשר לומר דגם רשב"ל ס"ל דלא אמרינן כמנחא בדיקולא דמיא אך דעת הרשב"א נוטה שם דס"ל כשיטת רש"י דטעמא דרשב"ל משום דס"ל כמנחא בדיקולא דמיא ומ"מ כיון דרוב הפוסקים לא ס"ל הכי י"ל דלא חיישינן להכי וא"כ יש לנו לפסוק באמת כן להלכה דלא חיישינן להך חומרא כלל, וא"כ אפי' נתנבלה בשחיטתה ג"כ מותר לזמן על ב"מ וכן פסק באמת הפר"ח דלית הלכתא כרשב"ל בהא יעו"ש וא"כ בנ"ד הי' נראה דלית בי' בית מיחוש כלל:

ד׳ג) אכן הגאון בעל תבו"ש כתב (בסי' כז) באריכות דקיי"ל דאמרינן כמנחא בדיקולא דמיא כמ"ש שם בשם הרמב"ן והרשב"א דאפי' מאן דלא ס"ל כרשב"ל היינו דווקא בנקבה הריאה אחר שחיטת הקנה משום דחיי ריאה וב"מ תלוים בשני הסימנים דינקי מהדדי וא"כ אם כבר נשחטו ב' הסימנים ודאי כמנחי בדיקולא דמיין ועי' כרו"פ שהסכים ג"כ עם התבו"ש בזה ומשמע מדבריו שם שמכריע דלכ"ע לאחר שחיטת ב' הסימנים אמרינן כמנחי בדיקולא דמיין וע"ש בפרי תואר דמשמע דסובר שם דלהרמב"ם לא אמרינן כמנחא בדיקולא דמיין ופסק שם דהוה ספיקא דדינא ועי' בפרמ"ג שם (מ"ז ס"ק א) תמה במאי דקיי"ל דחותך בשר מבהמה מפרכסת וממתין לה עד שתצא נפשה דשריא ואמאי לא אמרינן כיון דשחט רוב שנים הוי כחיה לכל דבריה נהי דהתורה התירה ע"י שחיטה מ"מ דילמא צריך להמתין עד שתצא נפשה ג"כ דהתירה תליא בשחיטה ומיתה דווקא ע"ש אכן אם נאמר הך סברא דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא יתורץ קושייתו דע"כ מוכח דרק בשחיטה לחוד תליא וא"צ להמתין עד שתצא נפשה כיון דמצינו שהתירה התורה ב"מ לאכילה דהקיבה ניתן לכהן ויותרת הכבד מקריבים ע"ג המזבח אע"ג דבעינן מן המותר בפיך א"כ חזינן דבשחיטה לחוד תליא מילתא דהא ב"מ דמיא כמאן דמנחא בדיקולא ומזה ראי' למ"ש הרמב"ן ז"ל דלאחר שחיטת ב' הסימנים בודאי אמרינן כמנחא בדיקולא וא"כ תימא על מה שנהגו להקל בנמצא פגימה על הסכין למכור הב"מ דהא יש לחוש שמא בעור נפגמה וא"כ נתנבלה בשחיטתה וליכא הכא סברא דמי איכא מידי:

ה׳[הג"ה ויש לעיין לפ"ז במה שמצינו בתורה שאמר יוסף לאשר על ביתו וטבוח טבח והכן שהאבות והשבטים היו שומרים את התורה עד שלא ניתנה אם הותרו להם הב"מ של בהמה ע"י שחיטת הסימנים דכיון שלא נצטוו על התורה א"כ א"א לומר לקולא דלדידהו בשחיטה תליא מילתא וליכא למימר ג"כ מי איכא מידי כו' וא"כ קשה היאך הקריבו האבות קרבנות במזבח עולות ושלמים והא הב"מ אסורים מאיסור אבמ"ה ובעינן מן המותר בפיך והנה גם ממ"ש בפ' נח ויקח מכל העוף הטהור ומן הבהמה הטהורה ויעל עולות במזבח אע"ג דקרבנות טעונים שחיטה ומשם ל"ק דעדיין לא נאמרו הנך קראי דילפינן מינייהו שאסורים לגבוה כמ"ש בפ"ק דמנחות (ח' א') ע"ש אבל מאברהם והאבות ששמרו כל התורה קשה וצ"ל כיון ששמרו התורה גם זה הותר להם וראי' לזה שהרי קיי"ל ב"נ הקדמונים ששבת חייב כו' כמ"ש בפ' ד' מיתות (נט א') וא"כ היאך שמרו שבת וע"כ צ"ל כמ"ש ועי' בספר פרשת דרכים להגאון בעל מל"מ שהאריך בזה אם הי' להם דין בן נח או לא וצ"ע:]

ו׳ד) וסבור הייתי לומר כיון דהא דפסקינן לאסור בנמצא פגימה הוא רק מספק וא"כ יש כאן מקום קולא בדבר דהא לשיטת הרמב"ם דס"ל בכ"מ ספיקא דאורייתא מותר מן התורה א"כ ודאי דלא שייך לאסור דלהם לא גזרו רבנן ואין כאן חששא דל"ע ואע"ג דיש כאן חזקת איסור דבהמה בחייה כו' הנה למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת א"כ אין כאן חזקת אבמ"ה רק חזקה שאינה זבוחה דהתורה אמרה וזבחת ואכלת מה שאתה זובח כו' א"כ מקרא זה לא נאמר אלא לאותם שבשחיטה תליא מילתא אבל לא לאותם שבהם לאו בשחיטה תליא מילתא וא"כ אין כאן חזקת אבמ"ה רק ספק אבמ"ה וש"ד למכור הב"מ ואע"ג דאסור לנו מן התורה מחזקה וא"כ אין כאן סברא דמי איכא מידי כו' מ"מ כיון שיצתה מחזקת אבמ"ה הועילה לו השחיטה עכ"פ דאינו לוקה עליו משום אבמ"ה רק עשה דשאינה זבוחה איכא גבי' וא"כ כיון דהוי ספק דלא היו לוקים עליו שייך לומר מי איכא מידי כו' דלמכור אינו חמור בשום צד וא"כ כיון דלמכור בספק קיימא ואצלו לא שייך עשה דשאינה זבוחה אין כאן ל"ע ומעתה נחזי אנן כמאן קיי"ל להלכה בהא דבהמה בחייה אי לאיברים עומדת דהנה בספג"ה (קג א) פליגי ר"י ורשב"ל באכל אבמ"ה מן הטריפה ר"י אומר חייב שתיים ורשב"ל אומר אינו חייב אלא אחת, וקאמר אביי שם דפליגי כגון שנטרפה עם יציאת רובה ר"י סבר בהמה בחייה לאיברים עומדת כו' ורשב"ל סבר לאו לאיברים עומדת כו' וא"כ לאביי לפי הכלל המסור בידינו דהלכה בכ"מ כר"י לגבי ר"ל א"כ אין תי' זה מספיק אבל רבא פליג התם וקאמר דמיירי שתלש ממנה אבר וטרפה בו כו' מ"ס בהמה בחייה כו' ולדידי' איפכא הוא דר"י סבר לאו לאיברים עומדת וקיי"ל כמותו לגבי ר"ל ובהא דאביי ורבא ודאי דקיי"ל כרבא לגבי אביי וא"כ א"ש, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ה מהמ"א) כאוקימתא דרבא וכר"י לגבי ר"ל אכן לשיטת הרשב"א וכמה פוסקים דס"ל דספ"ד אסור מן התורה אין זה מספיק לנ"דד דאפשר שכמו שאסרה התורה לישראל באיסורים דידי' ספק כודאי כמו כן באיסורים דב"נ י"ל ג"כ דאצלו ס' כודאי וכן הדעת נוטה כמ"ש בכ"מ ומי איצטריך קרא למעוטי ספיקא כפי פירושם דהיינו דפשיטא הוא דאסור מן התורה ספק כודאי ואם נאמר דיש בזה הפרש בין ישראל לב"נ א"כ לאו פשיטא הוא דהא יש חילוק בין ספק לודאי וא"כ שפיר איצטריך קרא לומר דבזה יש חילוק בין ישראל לאיסורים שלהם לב"נ באיסורים שלהם וא"כ כאן בנ"ד שיש ספק שמא בעור נפגמה אסור למכור הב"מ ויש בזה חשש ל"ע:

ז׳[הג"ה ועי' פרמ"ג במשבצות (סי' סב ס"ק א) שנסתפק באבמ"ה לב"נ אם נתבטל ברוב אי שייך לומר בו ביטול ברוב כמו בישראל או לא, דמקרא דאחרי רבים להטות אפשר דלא נאמר אלא לישראל ומי איכא מידי לא שייך לומר כיון דגוף הדבר לתרוויהו נאסר רק לישראל אמרינן דבטל ברוב ונקרא היתר ואין זה אבמ"ה כלל משא"כ לב"נ ע"ש, ולענ"ד נראה להביא ראי' ברורה דבזה שווין דין ישראל לדין ב"נ והוא כיון דקיי"ל מזמנים ב"נ על ב"מ דלא כרב אחא בר יעקב וגם קיי"ל דעכ"פ בנשחטו ב' הסימנים אמרינן כמנחא בדיקולא דמיא וא"כ יקשה דהא בפ"ק דחולין (יא ב) בסוגיא דאזלינן בתר רובא מסיק רב אשי אתיא משחיטה עצמה דילמא במקום נקב קא שחיט ודחה התם דילמא היכא דלא אפשר שאני כו' וא"כ בב"נ דבמית' תליא לא שייך לומר לא אפשר דהא לא צותה התורה לו בשחיטה כלל וא"כ יקשה למה מזמנים להו על ב"מ דילמא במקום סייף נקב הוי ולא שייך כאן לומר מי איכא מידי לפי סברת הרב פרמ"ג כיון דבגוף האיסור שוים הם אלא דבישראל אזלינן בת"ר ולא בב"נ¹⁸כל הדברים בכאן מבן נח הכוונה על גר תושב שהיה גר בארץ ישראל בזמן הבית והיו דנין אותו בדיני התורה לבן נח, אבל בזמן הזה אין לדינים כאלה שום כח בפועל כמו כל הדינים שהיו נוהגין רק בזמן הבית: (נכתב מפני הצנזור) אע"כ דגם בב"נ באיסורים דידי' אזלינן בת"ר וכיון דברובא דליתא קמן אזלינן בת"ר א"כ כ"ש ברובא דאי' קמן כגון באבמ"ה שנתערב ברוב דבש"ס מוכח דרובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן כדמוכח שם בסוגיא הנ"ל ואף דקרא דאחרי רבים וגו' לא נאמר לב"נ מ"מ שייך שפיר לומר מי איכא מידי דבכ"מ לא החמירה תורה לב"נ יותר מישראל דכל עצמם של ישראל לא באת' תורה להקל עליהם אלא להחמיר, עוד ראי' לזה לענ"ד מהא דפ' ד' מיתות (נח א) דפליגי ר"א ור"ע בקרא דעל כן יעזוב איש את אביו וגו' דר"א סבר אביו זו אחות אביו כו' ור"ע ס"ל זו אשת אביו וב"נ חייב עליהם כו' ואם נאמר דבב"נ לא אזלינן בת"ר באיסורים דידי' קשה דלמא לאו אביו הוא דהא בפ"ק דחולין שם ילפינן מיני' דאזלינן בת"ר ממכה אביו כו':]

ח׳[הגה"ה מבן המחבר קצת יש להבדיל בין הנושאים דלענין אבמ"ה בתערובות ברובא ספיקו של הפרמ"ג קיים דלא שייך מי איכא כו' כיון שלענין איסור אבמ"ה הם שווים משא"כ לענין שחיטה אם לא ניזיל בת"ר וניחוש שמא במקום נקב שחיט א"כ יהיו כל הנשחטים אסורים לב"נ ומותרים לישראל ושפיר אמרינן מי איכא מידי, ומ"מ שפיר נפשט ספיקו של הפרמ"ג מראי' השני' שהבי' אאמ"ו הגאון נ"י מהא דדלמא לאו אביו הוא ודוק:]

ט׳ה) שוב ראיתי שיש מקום לומר דגם לפי שיטת הרמב"ם יש לפקפק בנ"ד והוא במאי דאי' פ"ק דחולין (ט א) לא בדק בסימנים מאי כו' במתני' תנא נבלה ומטמא במשא במאי קמפלגי ברב הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת כו' מ"ס בחזקת איסור קיימא והשת' מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, והנה הרמב"ם ז"ל פסק (בפ"א מה' שחיטה ה' יב) כברייתא דמטמא במשא הרי אף דבחייה לא הייתה מטמא במשא מ"מ כיון דהספק בשחיטה עצמה אם נשחטו הסימנים או לא ועכשיו מתה היא ע"כ אמרינן מכיון דקיימא בחזקת שאינה זבוחה חזקה זאת משוה אותה כודאי אינה זבוחה וע"כ כיון דמתה היא מטמא במשא כודאי וא"כ בנ"ד נמי אף למ"ד בחייה לאו לאיברים עומדת מ"מ כיון דעכשיו ספק אם נשחטו הסימנים בהכשר או לאו וקיימא בחזקת אינה זבוחה אמרינן דלא נשחטה בהכשר וא"כ חזקה זאת גורם שאצל הישראל יהיו הב"מ כודאי אבמ"ה וא"כ גם לב"נ יהיו כודאי אבמ"ה דלא שייך סברא דמי איכא מידי:

י׳[הג"ה[*] ובכ"מ (פ"א מה"ש שם) כ' ב' טעמים לדברי הרמב"ם למה פסק כמתני' ולא כר"א בן אנטיגנוס הא' דמספק פסק הכי לחומרא ועוד משום דמסתבר טעמא דברייתא כיון דעכשיו מתה היא ע"ש והנה אלו ב' הטעמים אינם עולים כהוגן לענ"ד דלפי טעם הראשון הי' לו להרמב"ם ז"ל לכתוב דהוי ספק נבילה שכן דרכו לבאר מה דהוה ספק דהוא ספק וכמ"ש שם בהלכה ז' ובשאר מקומות וטעם ב' ג"כ אינו ברור שאין נראה שהרמב"ם יכריע מסברת עצמו לומר דמסתבר לי' טעמא דברייתא יותר מדראב"א ומי יוכל לירד לעומק סברתם של חכמי הש"ס וא"א לנו להכריע מסברא דנפשין נגדם ועוד שהתוס' שם כתבו טעם לדברי ר"א ב"א והיינו משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושרי מדאורייתא לא החמירו בו לעשות נבילה ולענ"ד נראה דסברת הרמב"ם הוא דראב"א דאמורא הוא כנראה שם מלשון הש"ס אמרינן דלא ידע הברייתא ואלו ידעה לא הוה פליג עלה וכה"ג מצינו בכ"מ ואף שמצינו ראב"א נזכר במשנה בכ"מ מ"מ נראה דזה הי' אמורא דלא קאמר בש"ס תניא ר"א ב"א אומר כו' ועוד דקאמר משום ר"א בר' ינאי דנראה דהוא ר' ינאי רבו של ר' יוחנן והי' ג"כ אמורא כמ"ש בכ"מ ולכן פסק כברייתא:]

י״א[אך נראה דבנ"ד לא דמיא להא דלא בדק בסימנים והראי' שכאן פסק הרמב"ם דהוי ודאי נבילה ולהלן (שם הכ"ד) בלא בדק הסכין אחר שחיטה ונמצא פגום פסק דהוי ספק נבילה וכ' שם בכ"מ דטעמו משום דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ועוד דרב הונא חיישינן קאמר ומשמע דהוי רק ספק לבד ועוד דהתוס' כתבו (י' א') ד"ה סכין אתרעי דכאן הוי כעין ס"ס ספק שמא בעצם נפגם ואת"ל בעור נפגמה שמא לא שחט במקום הפגימה ע"ש וא"כ לפמ"ש אפי' לשיטת הפוסקים הסוברים דספיקא דאורייתא אסור מה"ת מ"מ כאן הוי כעין ס"ס אף דלא הוי ס"ס גמורה מ"מ הוי כרוב דס"ס מטעם רובא אתינן עלה כמ"ש הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) וא"כ מדאורייתא אין בו חשש רק איסור דרבנן שהחמירו בו משום דלא הוה ס"ס גמורה כיון דדרך לשחוט בכל הסכין א"כ ודאי דלא שייך איסור דרבנן בב"נ וא"כ א"ש ועש"ך (סי' ךח ס"ק דו) במה שהשיג על הב"ח ובפרמ"ג שם:]

י״בו) וכ"ז באם נשחטו הסימנים כולם דאז יש סברא שנגע בעצם המפרקת וא"כ י"ל דיותר תלינן בעצם המפרקת דודאי הש"ס לא סמך על סברא זו דבסכין הוי כעין ס"ס כמ"ש התוס' מדקאמר התם דאין ספק מוציא מידי ודאי משום דעצם ודאי פוגם כו' מוכח דאם לא נשחטו רק רוב הסימנים לבד באופן שידוע לו שלא נגע במפרקת לא מהני א"כ יקשה למה מקילין בכל גווני למכור הב"מ ואין מדקדקין לראות אם נגע במפרקת או לא לכן נראה לומר דהנה במסקנא שם ע"ב קאמר הוה עובדא וטריף רב יוסף עד תליסר חיותא כו' ואבע"א לעולם כרב הונא דאי כר"ח מכדי מתלי תלינן ממאי דבעצם דקמייתא אפגם דילמא בעצם דבתרייתא אפגם ופרש"י שם וז"ל דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אין מכה עליו בכח ואפ"ה תלי בי' לקולא כו' וצ"ע לפ"ז באמת מ"ט דרב חסדא דמתיר בספק השקול ובפרט במקום דאתחזק איסורא ולזה הי' נ"ל לומר דטעמא דר"ח הוא לפמ"ש למעלה בתשובה סי' א') בענין ב' חזקות המתנגדות זו לזו חזקה קמייתא וחזקה דהשתא חזקה דהשתא אינה כלום נגד חזקה דמעיקרא כל שנוכל לומר השתא הוא דאתרע ולא שייך בי' טריף ואתאי ולכך ס"ל לר"ח כיון דמיירי שבדקו הסכין בתחי' קודם השחיטה ולא הי' בו פגם שפיר אמרינן השתא הוא דנפגם במיעוט בתרא, ודמיא לראוהו חי מבערב ונגע בו בלילה ולמחר מצאו מת דמודו רבנן לר"מ דטהור ואמרינן השתא הוא דמיית ואף דכאן יש חזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת כיון שאין הספק על הבהמה עצמה ולא עלי' אנו דנין רק על הסכין ועליו שייך לומר חזקה קמייתא עדיפא והוא מ"ש התוס' שם בתי' הא' שהקשו ממקוה משום דשייך לומר חסר ואתאי אזלינן בתר חזקה קמייתא אף דאיכא חזקה אחרת כנגדה וכמו שהוכחתי שם מהא דכתבו הפוסקים ברפ"ק דנדה מבית המנוגע דמשום דרגילות להתחסר בבת אחת מטמינן לאדם הנכנס שם ולא אמרינן העמד אדם על חזקת טהרתו וגם עכשיו חסר לפניך ורב הונא דס"ל לחומר' י"ל דטעמו כמ"ש שם בהא דפ"ג דעירובין גבי עירב בתרומה ספק מבע"י נטמא כו' דאי הוה אמרינן ע"ת הוא מה"ת אין עירובו עירוב והיינו משום דעל התרומה עצמה אין אנו דנין כלל ואין לנו עסק בו כיון דב"כ וב"כ הוא טמא לכן לא מהני חזקה דידי' נגד העירוב והוה כמו חזקה נגד חזק' וא"כ ה"ה בנ"ד בסכין כיון שנמצא בו פגימה אין אנו דנין כלל על הסכין רק על הבהמה שנשחטה בו והוי כמו חזקה נגד חזקה ולא דמי לבית המנוגע הנ"ל דשם עיקר שאנו דנין ג"כ על הבית עצמה שבה צוותה תורה להסגירו ולדין כל דיני בית המנוגע ולכן ס"ל שפיר דהוי ספק נבילה משום דהוי חזקה נגד חזקה ועי' בפרמ"ג בשפ"ד (סי' יח ס"ק א) שכת' שם ג"כ דחזקה דסכין עדיפא מחזקה דבהמה דחזקה דידה אתרע כיון דשחוטה לפנינו רק ע"י שנמצא הסכין פגום דג"כ אתרעי חזקה דידה הוי ספק השקול בצירוף חזקה דבהמה, ולענ"ד אין דבריו ברורים בזה דמה בכך דשחוטה לפניך כ"ז שאין יודעים אם נשחטה בהכשר לא אתרעי חזקה קמייתא דאינה זבוחה וכמ"ש רב הונא שם בהמה בחייה כו' עד שיודע לך במה נשחטה, וגם הא במקו' שנחסר ג"כ הכי הוא שחזקת טומאה דאדם איתרעי שהרי טבל לפנינו ואע"ג דחזקה דמקוה ג"כ איתרעי א"כ להוי כס' השקול ולמה הוצרך הש"ס בפ"ק דנדה לומר דש"ה משום דחסר ואתאי, אבל לפמ"ש א"ש, ולפמ"ש דבכה"ג הוי חזקה נגד חזקה וכשאר ספק דאורייתא דאין בו חזקה דמי דהוה לקולא מה"ת לשיטת הרמב"ם א"ש למכור הב"מ אבל לשיטת הרשב"א קשה כמ"ש:

י״גז) ולכאורה היה נלע"ד להביא ראי' דלב"נ באיסורים דידי' אסור ספק כודאי ממ"ש בפרק כשם שהמים בודקים (כח א) ונסתרה ונטמאה מלמד שעשה בה הכ' ספק כודאי ומכאן אתה דן לשרץ מה סוטה שלא עשה בה הכתו' שוגג כמזיד עשה בה ספק כודאי שרץ שעשה בו הכתו' שוגג כמזיד אינו דין שיעשה בו הכ' ספק כודאי. והנה בז' מצות ב"נ קיי"ל ג"כ דלדידהו עשה הכתו' שוגג כמזיד כו' דאי' בפ"ד מיתות בן נח היה נהרג בימים הקדמונים בלא עדים ובלא התראה ופסק כן הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) והרי בלא התראה יכול לומר שוגג הייתי כמ"ש לא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ"ש בפ' החובל השב אשת האיש כי נביא הוא וגו' מכאן שב"נ כו' שהי' לו ללמוד כו' וא"כ שייך הק"ו מסוטה שעשה בו הכתוב ספק כודאי, אבל לפ"ז יקשה לשיטת הרמב"ם דספיקא לקולא מן התורה, א"כ הא דמקשה בפ' כ"ש (ךב ב) על מאי דקאמר ר' אבהו כל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה כו' והרי אבמ"ה כו' ותניא מנין שלא יושיט אדם כו' ואבמ"ה כו' שנאמר ל"ע כו' טעמא משום ל"ע כו' מאי מקשה הא שפיר יש למצוא כגון ספק אבמ"ה דלישראל שרי דספיקא לקולא מה"ת וא"כ לא שייך בו איסור הנאה ואפ"ה אסור ליתן לב"נ דלדידי' ספק כודאי ולא שייך בזה סברא דמי איכא מידי כו' כיון דבגוף האיסור ליכא קולא לישראל רק דאצלו מותר מטעם ספק שמא אינו אבמ"ה וכמ"ש כעין זה בפרמ"ג (סי' סב) ע"ש גם אין לומר דקושיית הש"ס הוא דעכ"פ מדרבנן אסור בהנאה מספיקא דמ"מ לא מקשה מידי דשפיר י"ל דקמ"ל דאם נותן לב"נ עובר על ל"ע מן התורה, אבל לפ"ז קשה ג"כ בלא"ה לפי מאי דפסק הרמב"ם (בה' מלכים) דאבמ"ה אסור לב"נ והי' חייב עליו אפי' בכ"ש כמו שחייב בגזל בפחות משו' פרוטה משום דשיעורים הלל"מ ולא נאמר אלא לישראל ולא לב"נ כמ"ש במפרשי דבריו שם עי' שם במל"מ באריכות, א"כ קשה מאי פריך דילמא קמ"ל ברייתא דמשום ל"ע אסור מה"ת ליתן אפי' כ"ש[*] ולכך צ"ל דבאמת עדיפא מני' משני התם ועוד דזה דוחק דסתמא דברייתא משמע דמיירי בכשיעור דומיא דלא יושיט כוס יין לנזיר כו' וגם לומר דמיירי בספק דוחק הוא, ומתרץ שם האמת דמוכח מקרא שמותר בהנאה, אבל נראה שמ"ש הפרמ"ג דלא שייך לומר מי איכא מידי כיון דגוף האיסור אסור לישראל אין זה ברור ולא משמע כן מן הש"ס דפ"ד מיתות שהבאתי דפריך התם במה דקאמר ליכא מידי דלישראל שרי כו' ולא והא פחות מש"פ דלישראל שרי כו' ולמה לא תי' כיון דגוף האיסור דגזילה שייך בישראל אין כאן סברא דליכא מידי כו' אלא ודאי דאין סברא בשום דבר שיהיה ב"נ חמור מדין ישראל בזה וא"כ גם ספק מותר מה"ת לב"נ והאי ק"ו שכתבתי פריכא הוא כיון דנתנה תורה תורה לישראל להחמיר עליהם ולא להקל הוי כאלו גילתה התורה כאן שלא יהיה חמיר ב"נ מישראל בשום דבר והא דחמיר בשוגג מדין ישראל וגם בעונש דבישראל חייב מלקות או ניתן לתשלומין וב"נ היה נהרג עליו אין זה בגדר חמור אלא בעונש אבל לא בעיקר האיסור שגם שוגג לישראל צריך כפרה להגן עליו מן היסורים, ובכה"ג להחמיר בעונש יותר לא שייך לומר מי איכא מידי כו' והא דפריך והא איכא גזל פחות מש"פ אף דגם בו יש איסור לישראל דח"ש אסור מה"ת וכמ"ש בח"מ (סי' שס) ע"ש בסמ"ע וכמ"ש רש"י שם (נז א) ד"ה צערא בשעתי' כו' דפחות מש"פ יש בו איסור גזל לישראל רק מעבר לא עבר י"ל דעיקר הקושיא מהא דישראל אינו חייב בהשבה פחות מש"פ וב"נ שגזל חבירו הי' חייב בהשבון עי' בפ"ב דע"ג (עא ב) ובתוס' שם ד"ה ב"נ כו' ועוד מצינו דב"נ הי' חמיר מישראל דהיה חייב מיתה על עוברין וישראל פטור וצ"ל ג"כ כמ"ש וכמ"ש התוס' בפ"ד מיתות שם ד"ה ליכא מדעם כו' ע"ש:

י״ד[הג"ה ודברי הרמב"ם צ"ע לכאורה מ"ש דב"נ מוזהר על אבמ"ה בכ"ש, דלכאורה נראה שלמד דין זה מהא דבפ' ד' מיתות דב"נ היה נהרג על פחות מש"פ וכן נראה מלשונו שם שכתב דין זה אחר שכתב דין דהיה נהרג על פחות מש"פ וכתב אחר זה וכן אם אכל כו' דלא נתנו דין שיעורין אלא לישראל יעו"ש והוא תמוה לענ"ד דבש"ס פ' ד' מיתות שם מוכח דלכך הי' נהרג על פחות מש"פ משום דלאו בני מחילה נינהו משא"כ בישראל פחות מש"פ וכן אם היה גוזל לישראל פחות מש"פ גם הטעם משום שהיה מצערו לישראל, וא"כ היאך למד מדין זה דין אכילה באבמ"ה שנזכר בו לשון אכילה ואין אכילה פחות מכזית כמ"ש בש"ס בכ"מ, והיה נלע"ד שלמד דין זה ממ"ש בספג"ה (קג א) אמר רב אבמ"ה צריך כזית מ"ט אכילה כתיבא בי' כו' ולכאורה הוא תמוה מאי קמ"ל רב ומהיכא תיתי יהיה איסור אבמ"ה חמור מכל האיסורים שבתורה שצריכים כזית ורש"י ז"ל תירץ זה שכתב וז"ל אע"ג דתרי קראי כתיבא חד לאבמ"ה וחד לבשר מן החי לא תימא דאתרבי אבר אע"ג דאין בו שיעור כו' והרמב"ם ז"ל לא רצה לפרש כן דמנלי' לומר מספק ולהוציא הכ' מפשטי' מל' אכילה דמסתב' יותר לאוקמ' קרא יתיר' למשהו בשר ועם גידין ועצמו' משלי' לכזי' כדקאמר רב באמת לזה מפ' הרמב"ם ז"ל דרב קמ"ל דה"א כיון דאבמ"ה נוהג בב"נ ואצלו אסור אפי' בכ"ש דכל שיעורים הלל"מ וכן ניתן הלכה שכ"מ שנאמר אכילה הוא בכזית משא"כ לב"נ אצלם לא ניתן הלכה רק לישראל וא"כ הוה אמינא דבזה שוה ישראל עם ב"נ משום דמי איכא מידי כו' לכן קמ"ל רב דבישראל כזית בעינן מ"ט אכילה כתיבא בהו ר"ל וכיון דנאמר בו אכילה ע"ז ניתן הלכה דכ"מ שנא' בו אכילה היינו בכזית ולא שייך בזה סברא דמי איכא מידי כיון דבגוף האיסור הם שווים או משום דגם לישראל אסור ח"ש מה"ת רק דליכא מלקות ומה שהוא חמור בעונש יותר מישראל אין בו סברא דמי איכא מידי כמ"ש בפנים באורך אך לפ"ז יקשה למה לא מקשה הש"ס בפ"ד מיתות שם אליבא דר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת דהא איכא ח"ש אבמ"ה דלב"נ אסור וחייב עליו ולישראל שרי מה"ת, ויש מקום לענ"ד לתרץ זה דאליבא דרשב"ל בלא"ה א"ש דהנה הך דינא גופי' דס"ל להרמב"ם דלבן נח אסור ח"ש ע"כ אינו אלא לר"י דח"ש אסור מן התורה והיינו משום דלדידי' ע"כ צ"ל דסתם אכילה הוא בכ"ש והלכתא אתיא לענין עונשין דבכ"מ שנזכר אכילה אין בו עונש אלא בכזית וא"כ לדידהו שלא נאמרה הלכה באיסורייהו קיימו כסתם לשון אכילה שנז' בכתוב, אבל לר"ל דח"ש מותר ע"כ ס"ל דסתם אכילה אינו בכ"ש רק דהלכה אתי לפרושי לקרא כמה הוא שיעור סתם אכילה ולכן לדידי' באמת אפי' לב"נ אין איסור אלא בכשיעור כמו בישראל ולדידי' י"ל ג"כ דהא דב"נ היה נהרג על פחות מש"פ לא מטעם ח"ש אתינן עלה רק דסתם גזילה הוא בכ"ש דהא לא שייך ביה לשון אכילה רק דלישראל שרי משום דמחיל משא"כ ב"נ דלא מחיל א"כ אין בו חילוק בין פחות מש"פ או יותר:]

ט״וח) וסבור הייתי להמציא היתר למכור הב"מ אף למאן דס"ל ספד"א אסור מה"ת מהא דאי' בפג"ה (קב ב) א"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמ"ה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו זה בשר מן הטריפה כו' ור"ל אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמ"ה ובשר מן החי כו' וא"כ י"ל נ"מ בין ר"י לר"ל דלר"י בשר מן החי אין ב"נ מוזהר עליו כיון דנלמד מקרא דובשר בשדה טריפה וגו' ומקרא זה לישראל נאמר ולא לב"נ דהוא לא נאסר בטריפה אבל לרשב"ל דיליף לבשר מן החי מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר כמו אבמ"ה א"כ נוהג גם בב"נ ובסוף פרק העור והרוטב (קכח ב) יכול יהא בשר הפורש מן החי מטמא כו' ת"ל וכי ימות כו' ר"ע אומר בהמה מה בהמה גידים ועצמות כו' רבי אומר מה בהמה בשר גידים ועצמות כו' ואיתא שם מאי איכא בין ר"י ובין ר"ע כולי' וניב שפתים כו' בין ר' לר"ע א"ב ארכובה כו' והנה לפי הכלל דקיי"ל כר"ע מחבירו עכ"פ ודאי דלית הלכתא כר' יוסי הגלילי וא"כ באבר שאין בו עצם שבין לר' ובין לר"ע אין זה אבר ודאי דב"מ לא מיקרי אבמ"ה רק בשר מן החי, וא"כ לר"י דיליף לה מקרא דובשר בשדה וגו' אין ב"נ מוזהר עליו כמש"ל, וידוע דהלכה כר"י נגד רשב"ל לבר מתלת והא דקאמר רב אחא בר יעקב בפ"ב (לג א) ש"מ מדרשב"ל מזמנים ישראל על ב"מ ואין מזמנים כו' אליבא דרשב"ל קאמר לה שם אתי שפיר דאיהו לשיטתו אזיל דיליף לבשר מן החי מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר דנאמר לב"נ ביחד עם איסור אבמ"ה ועי' ברמב"ם (פ"ט מה' מלכים) שפסק דבשר מן החי אסור לב"נ באמת תמה עליו בכ"מ שם כיון דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל דנלמד מקרא דובשר בשדה טריפה אין אסור לב"נ ועי' בכרו"פ (סי' סב) שתמה על הכ"מ בזה דדברי הרמב"ם הוא ש"ס ערוכה בפ' העור והרוטב (קכא ב) ולענ"ד משם לק"מ דודאי צ"ל שהי' יודע ר"י ברייתא אחרת שיסבור כמותו וברייתא דתנא ר' אושעיא יסבור כרשב"ל וע"כ צ"ל כן דאל"כ יקשה על ר"י מהך ברייתא וכן מוכח מכ"מ דאע"ג דתני' כוותי' דרשב"ל מ"מ פסקינן כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת והוא מ"ש בפ' החולץ (לז א) גבי חליצת מעוברת דחשיב התם תלת מילי דהלכה כרשב"ל לגבי ר"י וחדא מנייהו ההוא דחולץ למעוברת אע"ג דהתם תני' כוותי' דרשב"ל כמבואר שם אפ"ה הוצרך למנותם בהדי הנך תלת דהלכתא כוותיה נגד ר"י וע"ש בתוס' ד"ה הלכתא כוותי' דר"ל שהקשו למה לא חשיב בהדי הנך הא דבפ"ק דע"ג נשא ונתן בהם אם אסור דתניא התם כוותי' דר"ל וכ' התוס' שם דאפ"ה הלכתא שם כר"י משום דקאמר התם חכמים היינו ת"ק וקאמר שם נשא ונתן איכא בנייהו כו' הרי אע"ג דסתמא דגמרא קאמר תני' כוותיה דר"ל אעפ"כ מצינו שיש תנא שיסבור כר"י והלכתא כוותי' וא"כ ה"ה בהא דבשר מן החי ועכ"פ מוכח מדברי התוס' כדברי הכ"מ ולא כדברי הכרו"פ דאל"כ לא הוו מקשי מידי למה לא חשיב בהדי הנך הא דפ"ק דע"ג דהא שפיר י"ל דלא הוצרכו למנותם בהדי הנך תלת דהלכתא כוותי' דר"ל משום דתני' כוותי' אע"כ שסוברים דליכא אחריתי כלל שיהי' הלכה כר"ל לגבי ר"י אלא בהנך תלתא לבד וא"כ דברי הכ"מ מוכרחים ודוק:

ט״זט) והנה לשיטת הרמב"ם אף שפסק דבשר מן החי ג"כ אסור לב"נ כבר כתבנו למעלה ליישב המנהג לשיטתו ג"כ דס"ל ספד"א מותר מה"ת אבל אף שטרחנו בזה ליישב המנהג עדיין אין זה מספיק דפשטא דש"ס משמע דבשר מן החי אסור לב"נ כסתמא דברייתא התם ועוד דהרשב"א בתה"א כתב בפירוש דלזמן ב"נ על ב"מ אסור כ"ז שנתנבלה בשחיטתה והוא פסק דספד"א אסור מה"ת וא"כ לדידי' יש איסור בנ"ד ועי' בכרו"פ שם שהביא דברי הרמב"ן והרשב"א בחידושיו פ' העור והרוטב שהקשו קושי' זו לר"י היאך אפשר שיתחייב ב"נ על בשר מן החי ותי' שם ע"ש וא"כ לדידהו הב"מ אסורים בבירור והרמב"ן והרשב"א שניהם סוברים ספד"א אסור מה"ת ומ"מ יש ללמוד זכות לענ"ד דכיון דלרב חסדא דפליג על רב הונא מתיר אע"ג דליכא למתלי' במפרקת טפי מן העור וכמ"ש רש"י שם וכמש"ל אפשר דאנן דפסקינן כרב הונא הוא לחומרא בעלמא וכן משמע קצת מדברי הש"ך (סי' ךח ס"ק ךז) ע"ש ועכ"פ אין בו איסור אלא מדרבנן ואפשר מטעמא שכתבו התוס' דהוה כעין ס"ס וכמ"ש למעלה וא"כ לא שייך איסור דרבנן בב"נ וכמש"ל וצ"ע אבל עדיין אין המנהג מיושב שלפעמים שנתנבל בשחיטה כגון ע"י שהי' או שלא שחט רוב הסימנים ואין נזהרים מלמכור הב"מ:

י״ז[הג"ה עוד הי' נלע"ד להמציא היתר במקום פסידא להתיר למכור המעיים ע"י שיבטל אותם ברוב היתר או ברוב טריפות שאין בהם איסור אבמ"ה ואף דאין מבטלים איסור לכתחי' מ"מ הא ודאי להפוסקים הסוברים דהא דאסור לבטל איסור לכתחי' הוא רק מדרבנן וא"כ אין בו חשש לגבי ב"נ דהא דאסרו רבנן הוא שלא לבטל לאכול הישראל עצמו אבל לאסור ליתן לב"נ זה לא מצינו ועש"ך (סי' צט ס"ק ז) דמשמע שהכריע כן להלכה דאין בוה אלא איסור דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים זולת הראב"ד דס"ל שאסור מדאורייתא וגם לדעתו שאסור לבטל מה"ת נלע"ד שאין זה נוהג אלא בישראל אבל בב"נ באיסור דידי' לא שייך זה דבשלמא ישראל לגבי עצמו דמצווה שלא יאכל האיסור שייך לומר שאסרה לו תורה דאל"כ כל אדם מבטל איסור תורה ברוב ויתבטל צוויו של הקב"ה אבל בדין דל"ע לא תתן מכשול דעיקר הקפידא שלא להביא אדם לידי עון וכיון שאחר הביטול ודאי דמדאורייתא מועיל הביטול דהא מותר לאחרים רק למבטל אסרו חכמים משום קנס וא"כ אין כאן לאו דל"ע כלל כיון שלא יכשיל אותו בדבר איסור דעיקר האיסור הוא בעת שנותן לו וקודם לכן אין כאן איסור שאינו מכוין בשביל עצמו ובעת שנותן לו כבר בטל וכבר כתבנו למעלה שביטול ברוב נוהג בב"נ ודלא כהפרמ"ג שנסתפק בזה:]

י״חי) ולולי דמסתפינא הוה אמינא מילתא חדתא דלר"י מותר למכור הב"מ אפי' בנתנבלה ודאי בשחיטתה מטעם אחר דבפ"ד מיתות (צו ב') יליף לשבע מצות ב"נ וא"ר יוחנן דאמר קרא ויצו ה' אלקים וגו' אכול תאכלו ולא אבמ"ה ועי' רש"י שם שכ' דיליף מדכתיב אכול תאכל העומד לאכילה ולא תאכל אבמ"ה דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל וולדות הרי מוכח דדווקא בחייה שראוי' לגדל וולדות אז אסור משום אבמ"ה משא"כ כשאינה ראויה לחיות הרי עומדת לאכילה וכיון שנשחטו רוב ב' סימנים שעומדת למות מה בכך שהיא עתה כחיה לכל דבריה מ"מ הרי אינה ראוי' לחיות וכמתה דמי לענין זה שהיא עומדת נמי לאכילה ושפיר נכלל בלשון אכול תאכל וברייתא דפ' העור והרוטב שסוברת דמפרכסת שנשחטו רוב שני הסימנים עדיין אסורה משום אבמ"ה אתי' כתנא דבי מנשה שם דיליף לז' מצות מקרא אחרינא ואבמ"ה יליף מפסוק אך בשר בנפשו דמו לא תאכל דשפיר ילפינן מיני' אפי' מפרכסת כיון דעדיין חי' היא מיקרי בשר בנפשו דמו וקאמר שם ואידך ההיא למשרי שרצים הוא דאתי והנה אנן לא קיי"ל כתנא דבי מנשה שהרי תנא דבי מנשה אפיק ד"ך ועייל ס"ך כמבואר שם ואנן קיי"ל דב"נ נצטוו על הדינים וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים וא"כ ילפינן מהאי קרא דויצו וגו' וכמ"ש והא דאמר בפ"ב דחולין אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ל מזמנים כו' למאן דיליף לה מקרא דאך בשר בנפשו אתיא אבל ברמב"ם (שם ה"א) כ' וז"ל על ששה דברים נצטוו אדה"ר כו' והוסיף לנח עוד אבמ"ה שנאמר אך בשר בנפשו וגו' ועי' בכ"מ שם שיישב דבריו אף שהוא פסק שם דלא כתנא דבי מנשה אפ"ה הזכיר פסוק אך בשר וגו' לאבמ"ה וכ' דאדה"ר לא נצטוה אלא על ששה הוא מדאמר רב יהודה התם דאדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה ומאי דקאמר שם ואידך למשרי שרצים הוא דאתא עי' בלח"מ שעמד שם בדברי הרמב"ם ע"ז ותי' בדוחק אבל רש"י ז"ל תיקן שם קושי' זאת מה דחשיב אבמ"ה לאדה"ר אף דנאסר לו אכילת בשר דהיינו ללמדך אף שאינו ממיתה אלא שנפל ממנה אבר מאלי' כו' וא"כ לדידן דקיי"ל דלא כתנא דבי מנשה נשאר לנו הלימוד מקרא דויצו וגו' וא"כ משמע לכאורה לפי שיטת רש"י דב"מ מותרים לב"נ אחר שחיטה אף שנתנבלה בשחיטה לפי הטעם שכתבנו:

י״טיא) אבל אחר העיון ראיתי שאין זה מספיק דאם נאמר כן יקשה מה דקאמר התם ואידך למשרי שרצים הוא דאתא ולמה לא קאמר דאתי קרא דגבי נח לחדש להוסיף איסור אבמ"ה הבא אחר השחיטה כגון ב"מ דשייך אצל ב"נ שהותר לו בשר מן החי דליכא למילף מקרא דאכול תאכלו ולכך צ"ל דהש"ס ס"ל דמקרא דאכול תאכל ילפינן שפיר כל אבמ"ה מה שנחתך בעת שהבהמה חיה וכל אחד לפי עניינו דאדה"ר שלא הותר לו בשר הוציאו הכ' בלשון אכול תאכל וגו' מה שעומד לאכילה ולא אבר שנפל מחיים כיון שא"א למצוא אצלו אבמ"ה אחר שחיטה כיון שלא הותר לו לשחוט וממילא ידעינן דגם לאחר שהותר לנח בשר ע"י מיתה שנאסר לו ג"כ מה שנחתך אחר שחיטתו כ"ז שהיא מפרכסת שהיא כחיה לכל דבריה דמ"ש אידי ואידי אבמ"ה הוא ולכן פריך שפיר מה צריך קרא דבשר בנפשו וגו' ומ"מ אין זה הכרח כ"כ די"ל דמאי דמשני הש"ס ואידך למשרי שרצים הוא דאתי האמת תירץ:

כ׳[הג"ה ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם במ"ש (ר"פ י' מה' מלכים) וז"ל ב"נ ששגג בא' ממצותיו פעור מכלום כו' בד"א ששגג בא' ממצותיו בלא כוונה כגון שבעל אשת חבירו ודימה שהוא אשתו או פנוי' אבל ידע שהיא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו כו' והוא תמוה לכאורה דהא קיי"ל דב"נ א"צ התראה וא"כ חייב בשוגג דהא לא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמו שפרש"י בפ' אלו הן הגולין (ט' א') דגר תושב שהרג בשוגג הי' נהרג משום שא"צ התראה וכבר עמד בזה בלח"מ שם אבל אין תירוצו עולה יפה שם דהא הרמב"ם מסיים שם דאם הי' שוגג בדין חייב מפני שהי' לו ללמוד ולא למד והוא מדברי הש"ס שם בפלוגתא דאומר מותר דרבא קאמר אומ' מותר קרוב למזיד הוא ופריך שם אביי לרבא מקרא דהגוי גם צדיק תהרוג ותי' שם התם כדקא מהדר לי' השב אשת האיש כי נביא הוא וגו' מכאן לב"נ שהי' נהרג שהי' לו ללמוד ולא למד וא"כ באבימלך שהי' שוגג גמור שהי' סובר שהיא פנוי' אחותו של אברהם כמ"ש הלא גם היא אמרה וגו' וא"כ מוכח דגם בכה"ג חייב ואף שיש לדחוק דש"ה שהי' לו ללמוד דאפשר שהיא א"א רק שהוצרך לומר אחותי היא מחמת שאין יראת אלקים במקום הזה כמ"ש אכסנאי שבא לעיר כו' מ"מ הי' לו להרמב"ם לפרש ולא לסתום דבמקום שהי' לו לחקור שמא א"א היא חייב והרמב"ם לא כ' דחייב רק אם ידע שהיא א"א והוא טעה בדין ולא ידע שהיא אסורה וכן בהא דאי' התם כסבור בהמה ונמצא אדם דרבא ס"ל דחייב מיתה משום שהי' לו לעיין אם אדם אם בהמה כמו בהא דהי' לו ללמוד וא"כ מה בין זה לטעה וחשב שהיא פנוי' ונמצאת א"א דג"כ הי' לו לחקור אם היא פנוי' או א"א ואיכא לברורי בקל אבל פשטות הסוגי' שם משמע דבאמת ב"נ הי' חייב בשוגג בכל מצותיו ולפיכך כשהרג אף בשוגג גמור הי' חייב מיתה כיון שאינו בר גלות וכמ"ש רש"י שם דב"נ הי' חייב בשוגג כמזיד רק דבגר תושב גלי קרא שפטור בהרג בשוגג משום דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים וגו' וכיון דבדרך ירידה פטור ממיתה כ"ש בדרך עלי' דקיל טפי כמ"ש בש"ס שם משא"כ באומר מותר שאינו בר גלות כלל חייב באמת וכן בשאר מצות דלא גלי קרא חייב בכל שוגג רק דאביי ס"ל אומר מותר אנוס הוא ס"ל דפטור דאין סברא לחייב באונס משא"כ רבא דס"ל קרוב למזיד הוא שהי' לו ללמוד ומ"ש קרוב למזיד הוא לאו דווקא נקט רק שבא לפרש דלא הוי בכלל קרא דפטריה ממיתה כיון דלא דמי לשוגג וגם אין לפוטרו לגמרי אפי' מגלות ומיתה מחמת אונס משום דקרוב למזיד הוא וזה ברור בפירוש הסוגי' שם והא דקאמר שהי' לו ללמוד טעמא יהיב למילתי' דלא נימא כיון דסבור מותר אין לך אונס גדול מזה ונפטרי' וצ"ע:]

כ״איב) עוד הי' נלע"ד להמציא היתר בנ"ד שהשוחט שמצא הפגימה בסכין לא יודיע זה להטבח וא"כ הטבח שימכור הב"מ שלא בידיעה דהשוחט אינו עובר בל"ע כמ"ש בפר"ק דע"ג (יד א') אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן וא"כ כיון שהשוחט אינו מוכר הב"מ בעצמו מקרי לפני דלפני אכן לפמ"ש התוס' שם (טו ב') ד"ה מזדבין כו' בהא דאסור למכור לישראל חשוד אע"ג דהוה לפני דלפני וכתבו שם לחלק בין מוכר לא"י למוכר לישראל חשיד כיון שהוא מצווה אלפני עור אין בין לאו דל"ע ובין שאר איסור תורה א"כ גם בנ"ד מחוייב הוא להודיע להטבח אך לפמ"ש שם אח"כ תירץ אחר דחד לפני הוא שלא יחטא ישראל בשאלה ושכירות ונסיוני א"כ משמע דגם בישראל לא חיישינן אלפני דלפני אך י"ל דהתוס' כתבו כן לרווחא דמילתא דהתם חד ל"ע איכא אבל לדינא תירוץ קמא עיקר דלישראל מפקדינן אלפני דלפני ומ"מ אפשר לחלק בהיפוך דגם לתירוץ הראשון שם היינו דווקא בישראל חשוד מפקדינן אלפני דלפני משום שהישראל יעבור במזיד על לאו זה כיון שהוא חשוד לכך וא"כ מה לי הך לאו לשאר לאווין שבתורה אבל בנ"ד דהטבח לא ידע שהוא אבמ"ה לא שייך בזה לומר שיעבור הטבח על לפני עור דלא דמי לשאר לאווין דאפי' שוגג צריך כפרה דהתם עובר על גוף דבר האסור לו משא"כ במה שגורם לעכומ"ז לעבור אינו אלא שצריך להרים מכשול מחבירו וזה לא שייך אלא ביודע בו ומכשילו משא"כ בלא ידע בו דלא מיקרי מכשול לכן גם ישראל אחר אינו מוזהר על לפני דלפני, אך לפי שלא מצאתי דבר זה מפו' בפוסקי' מסתפינא לומר דבר חדש וצ"ע: