בנין עולם, יורה דעה ס׳Binyan Olam, Yoreh De'ah 60
א׳שנית בענין הנז' למה שחזר הרב השואל לחזק דבריו:
1
ב׳כבוד ידיד ה' וידידי הרב הגדול כו' מוה' משה אריה נ"י רב דק"ק טרעסטינא:
2
ג׳גי"ה שנית הגיעני לנכון ביום אתמול בצירוף דבריו אשר צידד ליישב דבריו הראשונים ולחפש זכות והיתר בענין עשיית הוואטעס והנה כדעתי אז כן דעתי גם עתה רק לאשר תמה מעכ"ת באיזה מקומות בדבריי ויישב דבריו הראשונים הוכרחתי להשיבו שנית הגם שרבו טרדות מכל צד ואשיב בקיצור נמרץ א' במה שהשגתי עליו במה שלמד היתר שטיחה שע"ג הוואטע אין בו ממש וכתבתי שאדרבא מצד זה יש לאסור יותר שנימי הצמר בעצמם נתפרים עם הפשתן שאין הטיחה מפסיק שאין זה דומה למ"ש הט"ז שהעור מפסיק כמ"ש באריכות וע"ז כ' מע"ל שכל השומע ישתאה ע"ז שהרי כל הבגד עשוי מב' יריעות צד חיצון וצד פנימי כו' וכיון שהטיחה אינו נחשב חיבור והרי הוא רק כצמר סרוק המונח בין ב' יריעות כו' יפה כתבתי בראשונה דמה בכך שהוואטע בין ב' יריעות שהרי יריעה אחת היא של פשתן והוואטע עצמו דחוק ונתפר בהיריעה הזאת בכ"מ שכן דרך אומנים חייטים שאין תופרים הוואטע סביבותיה לבד רק גם בכ"מ ואם כן הרי כאן דיבוק גמור והרי הרמ"א כ' בפי' דדווקא שם שיכול להוציא הצמר בפ"ע בלא קריעת התפירה והיינו משום דבכה"ג לא חשיב חיבור זה לזה כמ"ש האחרונים ועי' בביאורי הגר"א ז"ל (שם ס"ק ח) משא"כ בנ"ד בוואטע התפור הגם שהוא תפור רק סביבותיו מ"מ הרי יש כאן כמה תפירות סמוכים זה לזה תוך הוואטע עם יריעת הפשתן ואם כן א"י להוציא הצמר בפ"ע ע"י קריעה כי אם ע"י קריעת חוטי התפירה עצמם וזה פשוט ואם כן יפה כתבתי שאף אם נודה לסברת הט"ז (סי' רצט) מ"ש בביאור דברי הרמב"ם בעורות התפורים כו' שהעור מפסיק כאן לא שייך לומר דהטיחה מפסיק וגם שאלתי לכמה חייטים אומנים בקיאים ואמרו גם כן שא"א להוציא לגמרי ע"י שיקרע במ"א מחמת שהתפירות תכופים זה לזה וישאר הקצה השני של הנימין כי אם ע"י קריעת חוטי התפירה ועלה בדעתי לצדד להיתר מטעם אחר כיון שא"י מקום הצמר רחלים היכן הוא תוך הוואטע אם כן יש כאן ספ' שמא במקום התפירות בקצוותיו אין שם צמר כבשים כלל רק רחוק ממקום התפירות ואם כן הוי ספיקא דרבנן אם נאמר דשוע לבר דרבנן אך גם זה אינו מספיק לענ"ד דאין סברא להתיר כאן מספק דרבנן כיון דמעורב בכ"מ צמר כבשים בודאי שכיח טפי גם במקום התפירות והוי ספק הרגיל דלאו שמי' ספ' וגם שדין זה עצמו דשקים מלאים צמר התפורים לדעת הרמב"ם אסור באמת כמ"ש בש"ע (סי' ש סעיף ה) וגם לדעת כמה פוסקים שוע לבד הוי דאורייתא ולכן אין להתיר מטעם ספ' דרבנן ואם כן אין ביישוב מעכ"ת כדאי להתיר ועי' ב"י ובט"ז כאן (ס"ק ו):
3
ד׳ומ"ש מעכ"ת שגם הרמב"ם מודה לזה ומ"ש באיסור צמר הנתון בשק היינו בלאי בגדים לא ידעתי מנין לו זה שהרי כתבו נושאי כליו שהוציא דין זה ממשנה דשק וקופה כו' והיינו דעיקר טעמו דלא בעינן שיהי' הצמר עצמו מחובר עם הפשתן אלא אם מתחברים ע"י ד"א דינא הכי ולכן גם בדין הנז' (סי' רצט סעיף ב) בדין בגד פשתים בצד אחד וצמר בצד שני ועור באמצע כתב גם כן לאיסור ובאמת אין חילוק בין צמר לבגד צמר עכ"פ מדרבנן כיון דשוע לבד אסור מדרבנן ועי' בביאורי הגר"א ז"ל (סי' ש ס"ק ז) שכ' ע"ד הרמ"א מ"ש שמותר ליתן צמר בכר או כסת של פשתן שהרמב"ם אוסר זה והרי הרמ"א מיירי בצמר לבד לא בבלאי בגדי צמר דבכה"ג גם הרמ"א אוסר כמבואר שם וזה ברור ומ"ש מע"ל ראי' ממ"ש הרמב"ם בעצמו בגדר צמר שנפרם מותר לכורכו בחוט של פשתן תמה אני ע"ז דש"ה דיכול להוציא הבגד צמר מן החוט של פשתן בלא התרת הקשר ואם כן אין כאן חיבור כלל משא"כ בצמר בשק שא"א להוציא כי אם ע"י קריעת השק עצמו זה נקרא חיבור לדעת הרמב"ם וז"ב ומ"ש כ"ת במ"ש שאין זה דומה למ"ש הט"ז שהעור מפסיק שאין לשון הרמב"ם וש"ע מורים ע"ז גם אני ידעתי שלשונו אינו משמע כן והרי לכך כתבתי בתשובתי שדברי הט"ז תמוהים ושהגר"א ז"ל דחה באמת דברי הרמב"ם והמחבר רק כתבתי שגם לדברי הט"ז לא יתכנו דברי כ"ת בטעם ההיתר אבל בלא"ה כיון ששם נדחים דברי הרמב"ם גם דינו של מעכ"ת אינו אמת ומ"ש כ"ת בביאור דברי הרמב"ם וביישוב דבריו גם זה אינו נכון כמו שאכתוב עוד בעזה"ש:
4
ה׳ב) ומ"ש עוד מעכ"ת לחזק דבריו מ"ש הת"ח דאיסור המעורב בהיתר שאינו יכול לבררו בטל אף שניכר וכ' שב' פירושים בדין ביטול איסור בהיתר א' ר"ל שבטל וכלה לגמרי מן העולם והוא בדין עירוב איסור בהיתר שאין הטעם נרגש והב' הוא מלשון בטל וטפל לגבי הרוב ואינו נקרא בשמו רק ע"ש הרוב דברי כ"ת תמוהים ולא העלה ארוכה לדבריו כלל אף לפי דבריו שהרי כלל גדול בידינו שבשעטנז לא שייך ביטול ברוב וחוט אחד של צמר המעורב בפשתן אסרתו התורה ואם נאמר שבוואטע של צ"ג שיש בו קבוצת צמר רחלים מעט בטל הוא וטפל ונקר' על שם הצ"ג לבד זה אינו שייך רק במה שהוא מעורב וטרוף לגמרי משא"כ בנ"ד לפמ"ש מע"ל שהטיחה שע"ג אינו חיבור כלל וכאלו אינו דמי ואם כן הרי יש כאן צמר רחלים מונח אצל צ"ג כיון שניכר בפ"ע והיאך שייך לומר שנקרא על שם הרוב צ"ג שאין כאן רוב שיהי' מערבו ומבטל שמו הגע עצמך אם הי' מונח צמר רחלים מעט אצל צ"ג הרבה האם נאמר כיון שיש אצלו צ"ג הרבה יותר יהי' מיעוט הצמר רחלים נקרא ע"ש הרוב אף שקשה להסירו בקל כיון שניכר לעין ואין זה דומה למ"ש הש"ך (סי' שס"ק יא) שהחוטים שבהם העורות תפורים לא חשיבי ובטלים לגבי העור דש"ה דעיקרו עשוי כדי לחבר העור ולכך הוא טפל לגבי' משא"כ בנ"ד שעיקר הוואטע נעשה גם מן הצמר רחלים אף דרובו צ"ג מ"מ כיון שניכר אינו בטל וטפל ולא שייך כאן טפל לצ"ג שהוא עיקר הדבר כמו צ"ג ובלא"ה דברי תה"ד דחויים הם ועיקר הטעם שם משום דהוי ספיקא דרבנן שמא חוט התפירה יבוא בחוטי פשתן ולמ"ש רבינו הגדול הגר"א (שם ס"ק יד) שדבריו אינם מובנים וציון לעיין במ"ש בהג"ה (סי' רצט) ולא שייך בהו ביטול כו' והיינו מ"ש שם הגר"א בביאורו שם משום שאינו שוע ולא טווי ולא נוז כלל יעו"ש וידוע מה רב חיילי' של הגר"א ז"ל ומי בדורינו יוכל להכריע כנגדו בפרט להקל באיסור חמור והוא ראה דברי הרמב"ם ז"ל ודחאם בשתי ידים:
5
ו׳ג) אבל מלבד זה מ"ש מע"ל שבהיתיר בהיתיר שייך פי' שני בענין ביטול והיינו דנקרא על שם הרוב אף שהוכר בפ"ע אינו חוזר ונאסר דבריו תמוהים וח"ו לומר דדבר הניכר ונראה שיהי' בטל אף בהיתר בהיתר דאין שייך ביטול אלא בדבר המעורב ואינו ניכר דאז שייך לומר דנתבטל שמו ממנו ונלמד מקרא דאחרי רבים וגו' משא"כ בדבר הניכר כיון שלבסוף יהי' עלי' שם איסור כמו בשעטנז וחמץ שנתערב במצה קודם פסח ודאי דאינו בטל וכן כתוב הדר הוא בתשו' נוב"י) חיו"ד סי' קפו) שכ' וז"ל ולפי דעתי לא באה התוספתא לחלק בין עירב צמר בצמר ובין חוטי צמר בחוטי צמר אלא לחלק בין היכא שטרפם שאז אין הצמר רחלים ניכר בין צמר גמלים ובין היכא שניכר כו' ולמדתי פי' זה מתשו' הרא"ש (כלל ב סי' ה) שנשאל על בגד שהשתי של פשתן כו' ואל ישיבני אדם לומר כיון שהשתי הוא רוב כו' הא ליתא ששנינו בתוספתא כו' הרי שכוונת התוספתא לחלק בין ניכר לאינו ניכר כו' ומבואר מדברי תשו' הרא"ש אלו בבירור שלא כדברי מעכ"ת שאפי' בדבר שא"א לברר כלל אסור ולא שייך בו ביטול שהרי ודאי קשה לברר השתי של פשתן מן הבגד אינו בטל ברוב הערב של משי ואסרו הרא"ש לתפור על סרבל של צמר מטעמא דניכר וא"כ מוכח דגם בנ"ד שנתערב צמר כבשים וניכר בוואטע אף דהצ"ג הוה רוב אינו בטל וא"ל דש"ה דלא שייך לומר דהשתי של פשתן הוי טפל לגבי הערב של משי משום דהוא נעשה גם כן לשם עיקר הבגד דהא גם בוואטע ניתן הצמר רחלים לשם ואין הפרש בין הנך ב' דינים ובאמת מדברי תשובת הרא"ש אלו יש לתמוה על דעת הת"ח דמתיר באיסור המעורב בהיתר הניכר אם א"י לבררו אם לא שנאמר שדעתו לחלק דדוקא באיסור שעטנז כיון שעיקר שעטנז אסרה תורה תערובתו אפי' חוט אחד של צמר בבגד פשתן ולא שייך בו ביטול ברוב לכך אע"פ שתחי' נתערב החוט של צמר בחוטי משי כל שניכר בפ"ע ואח"כ נתחבר עם פשתן כמו שהפשתן המרובה אין מבטל שמו של צמר ממנו כמו כן המשי אין מבטל שם הפשתן דמ"מ יש כאן עירוב פשתן עם צמר משא"כ בשאר איסור המעורב בהיתר דדינו לילך אחר הרוב ואם כן בנ"ד אין ללמוד היתר כלל מדברי הת"ח אף לדעת כ"ת גם מ"ש מעכ"ת בנימת צמר המסתבכים בחוט של צמר שלא הוחלק החוט שאין הנימות אוסרים באם נעשה החוט מצ"ג עם צמר רחלים והצ"ג הרוב אין זה ענין לדברי כ"ת דעיקר הפי' בדברי הרמב"ם שאין חוששים לנימות הצמר משום שהנימות אינם לא שוע ולא טוי ולא נוז ואין בהם איסור כלל אפי' מדרבנן כמ"ש הגר"א ז"ל בביאורו והנימות מיוחדות אין שייך בהם שוע משא"כ בנ"ד שיש קבוצות צמר רחלים בוואטע שהם שועים כלשונות של ארגמן שיש בהם איסור שעטנז מדרבנן ודאי דאסור גם מ"ש כ"ת על שכתבתי שאין ראי' מדברי הת"ח דאולי ס"ל כדעת או"ה בטעם מה שמין בשאינו מינו בעי ששים וכ' ע"ז כ"ת שהרי האו"ה כ' בפי' דלכך לא בטיל בפחות מששים משום דהוה כאלו האיסור כו' כוונתי הי' שהאו"ה ס"ל דבמה שא"א לברר בשום אופן בטל אף דניכר כמו במה שיכול להכיר על ידי בישול בנתינת טעם דלא חשו לזה והיינו משום דאזלינן בתר השתא וכמ"ש שם בפי' דאם נודע התערובות קודם מותר לבשל מדאורייתא אף אם נתן אח"כ טעם רק דבפחות מששים הוי כאלו הוכר כו' ר"ל שהחמירו כאלו יכולים להסירו משם משא"כ באם הי' ששים דמאחר שהי' כ"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה כו' עש"ך (סי' צח ס"ק ו) ואם כן אין מדברים אלו הכרח שיסבור האו"ה באם אינו יכול לברר האיסור דאסור ואדרבא משמעות דבריו להיפוך וכמ"ש:
6
ז׳ד) ומ"ש בסתירת דבריי מ"ש דלדברי מע"ל חמץ שנתערב במצה קודם פסח והוכר יתבטל בפסח וכ' מעכ"ת דשאני מאכלות אסורות שצריך ביטול ממש כפי' הב' א"י כוונת כ"ת שהרי חמץ קודם פסח מותר הוא ובפסח שחוזר ונאסר אם כן גם בשעטנז דינא הכי בעת היות הצמר רחלים עם צ"ג שם היתר עליהם ואח"כ כשמתחבר עם פשתן חוזר ונאסר. ומ"ש כ"ת מדברי הר"ן שאין ביטול זה כו' גבי סכך אדרבא מדברי הר"ן ראי' לדבריי שמה שדימה מע"ל לנ"ד להא דסוכה אין לו שום דמיון כלל דבסוכ' אין הטעם משום ביטול האיסור ברוב כיון שבאמת ניכר הוא אלא שהתורה לא הצריכ' בסוכה רק שיהא צילתה כו' מסכך כשר ומן התורה בפלגא סגי וכל שנתערב כו' ויש רוב מן הכשר לא גרע מפלגא כו'. יעיין מע"ל בדבריו שכל דבריו סתירה עצומה לדברי כ"ת גם מ"ש מע"ל שמ"ש עוד דשאני סוכה דעיקר הוא הצל והצל מעורב שמצא סברא זו בספר החיים להגאון מור"ש מבראד ספר הזה לא ראיתיו מעולם ויישר כחו שמצא חבר לדבריי ומ"ש מע"ל לדחות זה דמ"מ הסכך פסול נראה לעינים ואיך נכשירנו כו' דיחוי זה חוזר ונראה במ"ש שבאמת הסכך פסול אינו אסור בהחלט שהרי עיקר האיסור רק לישב בצילו וגוף הסכך לא נאסר מעולם רק צילו נאסר לישב תחתיו מצד ביטול מ"ע דסוכ' ואם כן כל שהצל מעורב ויש בו קיום מ"ע דסוכה ודאי דאין בו חשש ודבר זה דומה להא דפ' הנודר מן המבושל (נג א) כל שאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול נדר בו אינו אסור אלא ביוצא ממנו כו' הגע עצמך אם הי' מעורב היוצא ממנו בששים שלא במינו דבטל גם בדשיל"מ וכי נאמר כיון שעיקר הדבר אינו מעורב לא יתבטל היוצא ממנו ואדרבא אפי' במה שעצמו אסור ג"כ דינא הכי ומשנה שלימה שנינו בפג"ה (צו ב) ג"ה שנתבשל כו' אם מכירו אסור והרוטב בנ"ט ובזמן שאינו מכירו הכל אסור והרוטב בנ"ט כו' הרי אף שגוף הגיד אין לו ביטול וניכר אעפ"כ היוצא ממנו מותר כל שמעורב ואינו ניכר א"כ ה"ה בצל המעורב דינא הכי וזה ברור:
7
ח׳ה) ומ"ש עוד כ"ת על מ"ש שבא"ח (סי' תקא) בכלים הנשברים דמיירי בשברי שברים שאינם ניכרים וע"ז כ' מעכ"ת דשם מיירי בכלים שלמים אחר שנאחז בהם האור אז יהיו לשברים אף דודאי ניכרים. אתפלא על מע"ל הרי בפי' כתב הרב (סי' תקז) שאם נשברו ביו"ט בעינן שלא יהיו עצי איסור ניכרים ולפי דברי מע"ל ג"כ קשה היאך יהי' מותר להרבות עליהם עצי היתר דהא שם מיירי שלא הי' בתנור עצי היתר אחרים ולכך צ"ל דהטעם שם כמ"ש המ"א (סי' תקז סס"ק א) דש"ה משום שבשעה שנפלו הי' היתר ולפי דברי מע"ל שעיקר ההיתר משום שא"י לברור האיסור ולכך נקרא עליו שם הרוב והאיסור טפל וזה לא שייך שם אע"כ כמ"ש דעיקר הטעם דבשעה שנופל אינו אסור ועיקר האיסור שלא יהנה ממוקצה ואז כבר נשרפו ואינם ניכרים וא"כ אין זה ענין למ"ש מע"ל באיסור שעטנז היכא האיסור ניכר גם מ"ש ראי' לדברי דמיירי באין האיסור ניכר ממ"ש צמר גמלים כו' שטרפם זה בזה שלשון זה משמע שנתערבו לגמרי עד שאין ניכר זה בזה ראי' זו ברורה וכן לשון זה בכ"מ בש"ס יעיין מע"ל במס' שבת (קמ א) חרדל שלשו כו' ולא יטרוף אלא מערב שחלים ששחקם כו' ולא יטרוף כו' וערש"י שם ד"ה ולא יטרוף כדרך שטורפין כו' דרך טריפה כו' ושם (קלג א) אם לא טרף יין ושמן כו' כך היו רגילים והי' רפואה שטורפים ומערבין כו' כדרך שטורפים בצים בקער' כו' ומ"ש מע"ל סתירה לזה ממ"ש) בסי' סו) ביצים הטרופות בקערה כו' גם בזה אין דבריו כלום אדרבא משם ראי' לדידי שהרי כ' שם ביצים הטרופות כו' אבל בצים שבורות כו' ואם כוונת מע"ל שאין מעורבים לגמרי שהרי החלמונים ניכרים כל אחד ואחד בפ"ע כבר עמד בזה הט"ז (שם ס"ק ב) בשם רש"ל שהקשה זה אם היו טרופות היאך יכול ליקח החלמון כו' הרי כבר טרוף ומעורב כו' והט"ז שם יישב דבריו שכונתו שהתחיל לטורפם אבל לא גמר הטריפה אם כן מוכח דלשון טרופות סתם משמע טרופות ומעורבות לגמרי עד שאין ניכרים כלל והנה אחר העיון עוד הפעם בדברי מע"ל כפי בקשתו לא מצאתי היתר ברור לסמוך באיסור חמור כזה על הדברים שכ' מע"ל רק באופן שכתבתי בראשונה לתלות ברובא דהיתירא או אם באמת א"א להכיר בשום אופן כ"א על ידי החרכה באש וגם ע"ז יש לפקפק ובזה אסיים ואו"ש שלום לו שלום לתורתו כנפשו ונפש דו"ש יצחק אייזק חופ"ק טיקטין יע"א:
8