בנין עולם, יורה דעה ס״אBinyan Olam, Yoreh De'ah 61
א׳לידידי הרב המופלג עמוס בתורה ובמצות אי"א מרבים מוה' צבי הירש נ"י מבוטען:
1
ב׳לענין מ"ש מעכ"ת אם מותר לבן להזכיר נשמת אביו בשבת. לדעתי אין בו איסור דאף שהט"ז בא"ח (סוף סי' שז) כ' בשם ס"ח שאסו' להזכיר בשבת מאוהב שלו שמת אין זה ענין להזכרת נשמות שאנו נוהגין בו שהרי מנהג זה מבואר בא"ח במ"א (סי' רפד ס"ק ז) בשם הר"י הלוי ומהרי"ל ועיקר הטעם משום צער שאסור בשבת ואם כן מה נ"מ יש בין אם יזכיר בעצמו או שיצוה לש"ץ להזכירו ולפי מ"ש המ"א שם די"ל השכבה לנשים בלשון לעז משום שאומרים אותו בין הנשים והרי יש כאן צער א"ו דאין זה ענין כלל למ"ש בס"ח דשם מיירי דמזכירו דרך סיפור דברים ומכוין להזכירו לשם צער הא ודאי אסור אבל הזכרת נשמות שאנו אומרים אותו דרך תפילה על המתים להקל מעליהם הדין בעולם העליון ע"י זכות הצדקה שנותנים עבורם כמ"ש הפוסקים בה' יוה"כ ע"ש בטור וב"י ודאי דאין בו צער אדרבא שמחה הוא לו שעי"ז מקילין מעליו הדין וכעין מ"ש בירושלמי מס' מ"ק הובא ברא"ש שם גבי מלקט עצמות אביו שמותר במועד מפני ששמחה הוא לו שנמלטו עצמות אביו מן הדין ולענ"ד עדיף יותר שיזכור הבן בעצמו נשמת אביו מטעם ברא מזכה אבא כנ"ל בזה גם לא גרע מאמירת אב הרחמים שאומרים הציבור בכל שבת ומזכירים נשמות הצדיקים והקדושים והרי ת"ח הכל כקרוביו ואפ"ה מותר:
2
ג׳ומה ששאל במי שקבר מתו ברגל שנוהג שבעה אחר הרגל אם מחליף בגד בתוך ז' אחר שכבר עברו ז' מיום מיתת אביו אם צריך לקרוע לא מצאתי דין זה בפוסקים ולפי הסברא נראה דצריך לקרוע דהא כל דין אבילות נוהג בו ואף שיש בו קולא דמלאכתו נעשית בצנעא ע"י אחרים ש"ה משום שכבר נהג איסור מלאכה ברגל אף שלא הי' מחמת אבילות כמ"ש המחבר (סי' שצט סעיף ב) וכן לענין מנחמין אמרו שם דאין רבים מתעסקים עמו שכבר התעסקו עמו ברגל משמע דכל דיני אבילות נוהג בו ולא חילקו חכמים כלל ומ"ש כ"ת לענין קדיש אם יש לו דין שבע' או שלשים נראה פשוט דדין שלשים יש לו אחר שכלו שבע' ממיתת המת דהא הטעם דבן ז' יש לו כל הקדישים ודוחה את בן שלשים משום דעיקר דין הנפש הוא מתוח עליו ביותר בתוך ז' וכמ"ש בתשו' מור"מ מינץ הובא בתשוב' כנסת יחזקאל דהטעם משום דעד שבעה כאלו חרב זקוף כנגדו ואם כן מה בכך דנוהג שבעה אחר הרגל כיון דעיקר דין של המת כבר עבר ואין לומר דמשום קדושת הרגל אין דין לנפשות ויש להם מנוחה ונמצא שאדרבא מתחיל הדין אחר הרגל דהא כ' הש"ך (סי' שעז ס"ק ח) דמי שבטלה אבילתו ברגל דמ"מ דין שבעה יש לו הרי דאינו תלוי כלל בקדושת הרגל ובמה שאינו נוהג אבילות אם כן ה"ה בנ"ד אחר שכבר עברו ז' ימים ממיתת המת דין שלשים יש לו דאין סברא לומר דיש לו זכות בשניהם בזה והוה תרתי דסתרי אכן לפי הטעם השני שכתבו הפוסקים שלכך בן ז' דוחה לבן שלשים משום שאינו הולך לבהכנ"ס רק בשבת אם כן בנ"ד דאינו הולך לבהכנ"ס גם כן דין ז' יש לו ועיין במ"א (סי' קלב ס"ק ב) שכ' דמי שבטל אבילתו ברגל דין בן ז' קטן יש לו מאחר שהולך לבהכנ"ס וכן הסכמת התוי"ט ואליהו זוטא הובא בתשו' כנס"י שם. אך לפ"ז יקשה במ"ש המ"א שם דלענין קדיש לא אמרינן מקצת היום ככולו ואם כן הא אין כאן סברא דא"י לילך לבהכנ"ס ואם כן למה ידחה בן שלשים ולכאור' דברי המ"א סותרים זא"ז לפי הטעם הנ"ל ועיין בתשוב' הנ"ל שלפי מ"ש שם הוה א"ש אבל דבריו דחוקים שם בביאור דברי מהר"מ מינץ יעו"ש ואפשר דהמ"א לשיטתי' אזיל אפי' קטן שהולך לבהכנ"ס דוחה בן שלשים וכן למי שבטל אבילתו ברגל ואם כן ס"ל דמ"מ עדיף יותר ואפשר דס"ל ב' הטעמים דלכך בן ז' עדיף משום דאז הדין מתוח וגם משום שאינו הולך לבהכנ"ס ולכך גדול שהולך בשבת לבהכנ"ס דיש ב' הטעמים דוחה בן שלשים לגמרי וגם ליאר צייט משא"כ בן ז' קטן או שבטלה אבילתו ברגל דיש רק טעם אחד הוא עדיף רק בחד צד היינו דדוחה בן שלשים אבל לא ליאר צייט ולפ"ז מ"ש המ"א דיום ז' של אבילות לענין קדיש לא אמרינן בי' מקצת היום ככולו היינו דיש כאן טעם אחד והוא דומה לבן ז' קטן או למי שבטל אבילתו ברגל ודוחה בן שלשים אבל לא ליא"צ ובזה א"צ להדוחק שכ' הגאון בעל כנס"י שם בתשובה ואם כן לפ"ז בנ"ד נמי אפשר לומר. דאחר כלות הז' ימים ממיתת אביו דאין כאן טעם הדין רק שאינו הולך לבהכנ"ס אם כן הוא עדיף בחד צד ודוחה בן שלשים אבל לא ליא"צ וכן בתוך הרגל שהולך לבהכנ"ס והדין מתוח אז גם כן יש לו דין קטן בן ז' או במי שבטלה אבילותו ברגל כך הי' נ"ל בישוב דברי הפוסקים אך מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולענ"ד לאחר הרגל יכול הבן שלשים לומר לו אייתי ראי' דדין בן ז' יש לך וכן אם יש בן ז' גמור אפשר דא"י לדחות את בן ז' שאחר עבור ז' ימים ממיתת המת דהמע"ה או אפשר דכיון דבן ז' גמור בא בטענת ודאי והוא בא בטענת ספק אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי וכמו הא דאיתא בפ' החולץ בדין ספק ויבם בנכסי סבא שהיבם יורש ודאי והספק הוא ספק יורש ואין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש התוס' והרא"ש שם אבל הוא א"י לדחות לבן שלשים אע"ג דמחצה יש לו בודאי ובמחצה הב' הוא בספק מ"מ בשביל שהוא ודאי בחצי אין לו דין ודאי בכל הקדשים כמ"ש התוס' והרא"ש שם בדין נפל עליו הבית ועל אמו ע"ש ומחמת שדינים אלו ע"פ הרוב הם בנויים ע"פ המנהגים נהרא נהרא ופשטי' צריך לחקור על המנהג בזה:
3
ד׳ומה שנסתפק לענין שמועה קרובה שנ"ל שצריך לחשוב מתוך הרגל דברים ברורים הם וכן נ"ל כיון דקיי"ל דדברים שבצינעה נוהג ברגל וגם הרגל עולה למנין שלשים אם כן ודאי דמתחיל האבילות מתוך הרגל רק שאינו נוהג דין ז' מצד שמחת הרגל ומה בכך הא דין שמועה תלי באם הוא תוך שלשים או לאחריהם וקצת ראי' לזה ממי ששמע עשרה ימים אחר סוכות שמת לו מת בערב החג שיש לו דין שמועה קרוב' אף שכבר פסקו דין ל' הרי דעיקר תלוי באם הוא תוך ל' למיתת המת ועיין בט"ז שם שמונין מיום המית' ולא מיום הקבורה אף שלענין דין ז' ול' מונים מיום קבור' ואעפ"כ שבנה"כ פקפק על דברי הט"ז שם עיין בס' חכמת אדם שיישב דבריו ואף שאין משם ראי' גמור' מ"מ נ"ל ברור לדינא כמ"ש דאף דשם הטעם משום דאין הרגל מפסיק למי שלא נהג אבילות מקודם כמ"ש (סי' רב סעיף ח) מ"מ בנ"ד שכבר כלו לו ז' ול' מיום המיתה נראה ברור לדינא כמ"ש:
4
ה׳ומה שביקש כבודו לבאר לו דברי הט"ז (סי' שפה) מ"ש בשם הב"ח דאסור לאבל תוך ל' לקרובים או תוך יב"ח לאביו ואמו להזמין אחרים או להיזמן עם אחרים באמת צ"ע ממנ"פ במאי מיירי אם ר"ל להזמין לאחרים בסעודה ושמחה אם הוא סעודת מצוה כגון סעודת ב"מ וכדומה למה אסור לו להזמין אחרים אם הוא עצמו אבי הבן וכדומה ואם אינו סעודת מצוה לא הי' צריך להביא זה בשם הב"ח דדין זה מפורש בש"ס ומבואר בש"ע (סי' שצא) אפשר לפרש דברי הב"ח לפי מה שמצאתי בס' ח"א (שער השמחה כלל קמו) בשם ס' הרוקח דמי שמת לו מת ובתוך שלשים נולד לו בן דאין לו לעשות סעודת ב"מ ואפשר שזהו כונת הב"ח מ"ש שאין לו להזמין אחרים ר"ל לעשות סעודה לאחרים ואגב זה סיים גם כן דאין לו להיזמן עם אחרים אף דפשוט הוא בש"ס ופוסקים אך מ"ש בס' ח"א שם בשם הש"ך דלא נהגו כרוקח בזה לא מצאתי שום דבר מזה בש"ך ומ"מ האמת הוא דהמנהג בזמנינו פשוט לעשות סעודת ב"מ אפי' תוך שלשים ומה גם דסעודת ב"מ חיובית כמ"ש בכ"מ ודברי הב"ח בזה צ"ע עוד ראיתי שיש לפרש דבריו דכונתו במה שנוהגים לפעמים שמזמין קרוביו ומיודעיו כמו בשבתות וי"ט לכבדם במיני מתיקה ומיני תרגימא דמשום סעודה אין כאן דלא מיקרי סעודה כלל וקמ"ל דאפ"ה אסור דדרך שמחה הוא וגם אסור לו להיזמן אצל אחרים בכה"ג או אפשר שכונתו מה שרגילים לקבל פנים זה לזה ברגלים בשחרית שאסור לו לילך אצל אחרים ולא אחרים אצלו:
5
ו׳ומה ששאל לבאר לו דברי המהרי"ל המובא בבאה"ט סי' זה דאסור למזוג לאבל אורח אפשר לומר שכוונתו הוא מה שרגילין באם מתארח אורח חשוב בעיר אצל בעה"ב אחד שקרוביו ומיודעיו שולחין לו יין או שאר משקים לכבודו שזה אסור באם האורח הוא אבל שדרך שמחה הוא לו ולשון למזוג אינו ר"ל מזיגה במים רק לשון נתינה ומכירה כמבואר לשון זה בכ"מ בפוסקים והוא ברור לענ"ד שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בתשובה להרמ"ה הנדפס בסוף תשובת הרשב"א (ובאמת הוא ממהרי"ל למי שבקי בלשונו ובענייניו שם) ומצאתי שם מפורש כמ"ש דז"ל שם ומה ששאלת אם יש למזוג לאורח תוך יב"ח מהר"ז כתב כתוב באלפסי דשלוח מנות אין לך שאלת שלום גדול מזה ואם כן תפשוט מינה דאסור למאי דנהיגין דאין שואלים בשלום אבלים בשבת עכ"ל הרי מבורר דכוונתו כמ"ש ויקוים בנו ובלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה וגו':
6
ז׳ואשר שאל אם מותר לישן יחידי בחוץ נלע"ד שאסור כי אף שבש"ס מבואר בלשון בית אורחא דמילתא נקט ובפרט לפי הטעם דנקט בש"ס בזה דאוחזתו לילית כו' ידוע דשליטת מזיקין הוא בשדה יותר מבבית ועי' תוס' סוף יבמות (קכג א) שכתבו כן בשם הירושלמי ואף שלכאורה יש להביא ראי' איפכא ממ"ש במס' עירובין (מה א) ת"ר מעשה בר"ט שהי' מהלך בדרך וחשכה לו ולן חוץ לעיר ושם בסמוך אמרו לו שמא בלבו היתה כו' הרי דידע שהוא בתחומו והי' יכול לבוא בשבת לעיר ואפ"ה לן בשדה לבדו אך אין ראי' משם דבלא"ה קשה הא ר"ט ת"ח הי' ואמרו ת"ח אסור לו לצאת יחידי בלילה עי' בס"פ כיצד מברכין ובפ' הרואה דת"ח צריך שמירה בלילה וע"כ צ"ל או שהי' שם עוד אחר עמו ומשום כבודו של ר"ט לא חשיב לי' בהדי' וכעין מ"ש ברפ"ב דר"ה או דלא הי' אפשר לו לכנוס מפני חלישותו או שבשבת שאני דאז אין להם שליטה כמ"ש בזוהר בכ"מ ולא שייך הך טעמא דאוחזתו לילית וגם הא דאמרינן בירושלמי דעירובין הובא ברי"ף ובאשרי שם סוף מכילתין דר' אלעאי אעצר בסדרא סליק לביתי' ואשכחין דמכין דמך על תרעא בגין דלא אקיש בשבתא גם כן יש לדחות דלא אפשר בלא"ה כיון דלדעתו הי' מחלל שבת אם הי' מקיש על הדלת להקיץ ב"ב לפתוח לו או משום דשבת שאני כמ"ש ואם כן יוצא לנו דין חדש דבשבת מותר לישן יחידי בבית וצ"ע דברי ידידו עוז יצחק אייזיק חופק"ק ראזינאי:
7