בנין עולם, יורה דעה ס״בBinyan Olam, Yoreh De'ah 62

א׳יום ב' ךג טבת שובה ה' רבבות לפ"ק סובאלק:

ב׳לכבוד ידיד עליון וידידי ה"ה הרב המאוה"ג חו"ב אי"א ידיו רב לו לממשלת ים התלמוד והפוסקים כבוד מוה' שרגא פייביל מילידי פראשניץ רב דק"ק סאמפלייא יע"א בפולין גדול:

ג׳מכתב י"ק הגיעני לנכון בדבר אשר העמיק והרחיב שאלה בס"ת שנכתב ך' פשוטה של אלקיך חציו על הקלף וחציו על המטלית מה תקנתו והעמיק מעכ"ת בחריפות ובקיאות בדברי הפוסקים כאשר האריך במכתבו שאלת חכם חצי תשובה וביקש מעכ"ת מעמדי לחוות דעתי בזה הגם כי קשה לי להורות במקומות הרחוקים אך למען אהבת מעכת"ה שלא להשיבו ריקם אמרתי למלאות רצון כבודו בזה הגם כי טרידנא טובא מכל צד והגם כי באמת קש' להכריע בזה להלכה ולהכניס א' בענין חמור כזה בחשש מחיקת השם הקדוש והנורא ולדעתי קשה להורות היתר בזה מטעמים אשר יתבארו בס"ד:

ד׳והנה באמת בגופא דדינא אם נכתב אות א' חציו על הקלף וחציו על המטלית כבר ידוע מחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' רפ) כמ"ש מעכ"ת במכתבו ולכן צריכי' אנו לעמוד תחילה על עיקרא דדינא דאז יש מקום להכריע בזה לדינא ולדידי קשה צ"ע טובא גם במה שהכריעו הפוסקים להכשיר בתיבה אחת שנכתבה מקצתה על הקלף ומקצתה על המטלית ומקורא דהאי דינא הוא הרב מהרי"ק שורש קכ"ב שהוא יצא ראשונה להכריעו להיתיר ופלפל שם הרבה בפלוגתא דחכמים ורשב"א במס' סופרים יעו"ש ולענ"ד היה נראה דגם מהרי"ק לא התיר אלא בנכתב תיבה שלימה על המטלית אבל בתיבה אחת שנכתב חציו על הקלף וחציו על המטלית יודה לאיסור שהרי הביא שם לדחות דברי האוסר שהביא ראי' מדין דיבק שברי שופרות דפסול דשאני התם דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות כו' יעו"ש ואם כן יש לחלק בזה דשאני ס"ת כיון שכן כל ס"ת מדובק הוא מחוברת מיריעות הרבה הדבוקים זה בזה ע"י תפירה שא"א לכותבה כולה על יריעה אחת אם כן ע"כ לא הקפידה תורה שתהיה נכתבת על ספר אחד ממש ומצינו בפ' הניזיקין (נז ע"א) פלוגתא דתנאי ואמוראי אי כותבי' מגילה לתינוק להתלמד בה דמר סבר תורה מגילה מגילה נתנה ומ"ס תורה חתומה נתנה או משום דכיון דאידבק אידבק ואין לנו לשנות ממה שנתנה משה ללוים שנ' לקוח את ספר התורה הזה כו' ולגבי הך מילתא מוכח דמהני חיבור להקרא לגבי' ספר אחד משא"כ בתיבה אחת אם כותבים מקצת האותיות על קלף אחד ומקצתו על קלף אחר הי' נראה דפסול דאין להם חיבור כלל דכל אות עומד בפ"ע שהרי אם הי' כותב מקצת אותיות התיבה על עמוד אחד ומקצתם על עמוד השני הוא פסול ואפי' בשני שיטין פסול כדמוכח בש"ס פ' א"ט (דף סד ע"ה) בהא דכדרלעומר ובת היענה וכיון דמוכח בש"ס דדבר הנדבק ע"י דבק אין זה חיבור להיות נקרא דבר אחד ממש כדמוכח מהא דדבק שברי שופרות ואם כן גם בזה הוה כאלו כתב מקצת התיבה על קלף אחד ומקצתו על קלף אחר:

ה׳הגם דיש לפקפק בזה על דברי מהרי"ק עצמו ועל דברי החכם שהביא שם שדעתו שדבק המחבר ב' חתי' קלף אחד דמהא דדבק שברי שופרות לענ"ד אין משם ראי' דהמעיין בתוס' פ"ג דר"ה (דף ךו ע"א) גבי הא דמפרש הטעם דרבנן דפסלי קרן של פרה מטעם דשופר אחד אמר רחמנא והאי קאי גילדי גילדי ור' יוסי ס"ל כאן דמחברי אהדדי שופר אחד מיקרי והיינו משום דלא שייך שם למעט מקרא דוהעברת דשפיר מיקרי דרך העברתו דגידולו בכך ואם כן י"ל ג"כ בהא דדיבק שברי שופרות דשפיר הוי חד כיון דאחבור אחבור אלא הכוונה דאין זה דרך העברתו כיון דתחי' קודם חיבורם נעשה מב' וג' שופרות וקצת משמע כן בפ' הקומץ רבה (דף לד ע"ב) ת"ר כיצד כותבים תפי' של יד כותבה על עור אחד ואם כתבם על ב' עורות והניחם בבית א' יצא וצריך לדבק שנאמ' והי' לך לאות כו' כשם שהם אות א' מבחוץ כך הם אות אחת מבפנים דברי ר' יהודה הרי דס"ל דע"י דבק נקרא אות אחת ואע"ג דשם מסיק דחזר בו ר' יהודה לא מהאי טעמא הוא אלא דמודה לר' יוסי דא"צ שיהי' אות א' מבפנים ומ"מ אין משם הכרח כ"כ דאע"ג דחיבורם לא מהני להיות נק' דבר א' ממש מ"מ שאני התם דמ"מ מיקרי אות א' דלעין הרואה נראה א' ואינו ניכר שהם ב' חתי' נפרדות ואחר כותבי זאת ראיתי בב"ש (בא"ע סי' קל סעיף ז) שתמה שם על דברי הרב בהג"ה דפסל גט הנכתב על ב' חתי' קלף המדובקים בדבק וכ' להביא ראי' מהא דמנחות פלוגתא דר"י ור' יוסי וגם הביא ראי' מהא דכתבו התוס' במנחות ובאגודה דאם נכתבו פרשיות של תפילין ומזוזות על ב' חתי' עורות המדובקים כשר והא דדיבק שברי שופרות פסול מטעם ב' שופרות היינו משום דניכר וכל דבריו אינם מוכרחים דהמעיין בתוס' מס' סוטה שהביא הב"ש יראה להיפוך ממ"ש התוס' שם (דף יח ע"א) ד"ה כתבה על שני דפין כו' דשם דחו פרש"י שפי' על שני דפין שהם בעור אחד וע"ז כתבו דלא דמי להא דדיבק שברי שופרות כיון דלא הוה א' מתחי' ברייתו וכן הא דקאי גילדי גילדי היינו משום דבכל שנה מתוסף גלד א' ולא היה בו מתחי' ברייתו ובהיפוך כתבו שם דגט הנכתב על נייר שדבקו יחד פסול ומוכח שם דעיקר הטעם משום דבתחי' ברייתו היה ב' חתיכות לכך לא מהני דבק אף שדבקו קודם שנכתב יעו"ש ומ"ש בשם התוס' מס' מנחות (דף לב) דאם כתב תפילין על ב' חתי' עורות המדובקים דכשר לא נמצא זה בדברי התוס' שם אלא דשם גם כן השיגו על פרש"י שפי' דשני דפין אפי' בקלף אחד מיקרי ב' ספרים יעו"ש ומהא דתפילין כבר כתבתי דאין ראי' כלל דש"ה דעכ"פ אות א' מיקרי ולא מיפסל שם מטעם ב' או ג' ספרים דבתפילין אין זה מעכב ועיין (בסי' קל) שם בהג"ה דכתב דפסול מספק ולפי מ"ש באמת אין לנו הכרח לא לכאן ולא לכאן דמדיבק שברי שופרות אין ראי' כמ"ש ולכן דברי רמ"א נכונים ומדוקדקים ובחנם תמה עליו בב"ש ועי"ש בביאורי הגר"א שם ודו"ק:

ו׳ומ"מ כיון דכבר מוסכם במהרי"ק שם וכן בהגהת רמ"א ביו"ד סי' ר"פ דכן המנהג פשוט לכתוב תיבה אחת מקצתו בקלף ומקצתו על המטלית וכן העלה בש"ך שם אף דפקפק שם ע"ז יש לנו לסמוך ע"ז ונ"ל להביא ראי' נכונה לזה מכתב הלוחות דאמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס הי' עומדים והיינו משום שהיו חקוקים מעבר לעבר ואין להם שום מקום דיבוק על האבנים והרי אותו מקצת אבן שהיה כתוב בו אות סמך של פסל ואות מם סתומה של מצרים וכדומה הרבה היו כל א' על חתי' אבן נפרדת מכלל הלוח הרי יש כאן חילוק בתיבה אחת בין האותיות ואעפ"כ מיקרי כתב גמור כיון שעכ"פ יש להם דיבוק בנס ברצונו של הקב"ה וכמו כן י"ל דדבוק שעל מעשה בני אדם ע"י דבק מהני לעשות תיבה אחת בצירוף ויעיין מעכ"ת בדברי תוס' פ' הקומץ רבה (לג ע"א) בהא דעבידי כמן נגר שלמדו דין הנחת ס"ת בארון מהנחת הלוחות בארון הרי דילפינן להו מהדדי ובודאי לא חמיר כתיבת ס"ת בקדושתו מכתיבת כתב שבלוחות ועיין תוס' פ"ב דגיטין (דף ך ע"א) ד"ה למימרא כו' דהשוו כתב שבלוחות לדין כתיבה בס"ת ע"ש:

ז׳אך כל זה באם לא נחלק האות עצמו שפיר י"ל דבכתיבת ס"ת לא בעינן ספר א' דוקא וכן בתפילין מטעם דמצינו שהכשירה התורה לכותבה על כמה יריעות ולתופרם כמ"ש למעל' משא"כ באות א' שנחלקה על ב' חתי' י"ל דחמיר טפי ופסול דאין זה כתיב' תמה וקצת ראי' לזה לענ"ד מהא דאיתא בפ' הקומץ רבה (לד א) ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים כו' ומסיק שם אמר קרא וכתבתם כתיב' תמה והדר על מזוזות כו' והיינו משום דכתיב' על האבנים לא מיקרי כתיב' תמה שאינה מתקיימת כמ"ש רש"י ותוס' שם וא"כ מקצת האות על קלף ומקצתו על המטלית גם כן אינו כתיב' תמה שאין מתקיימת דבקל יכול להתפרד אותה חתיכ' וכמ"ש הרא"ש בשם רבינו מאיר בה' ס"ת יעו"ש ואע"ג דלא קיי"ל שם כמהרי"ל אלא כהרא"ש שם היינו דוקא באין האות עצמו מתקלקל דבכה"ג לא חיישינן במה דעתיד להתפרד מאחר שמצינו שהתורה התיר' לכותבה על כמה יריעות ולחברם בתפיר' כמש"ל משא"כ באות אחד שנחלק וקצת ראי' לזה מהא דאיתא במס' שבת פ' הזורק (צב ב) ת"ר קרשים כו' ר' נחמי' אומר כו' ומקשה שם והא כתיב תמים ומשני ההוא דלייתי שלימין ולא לייתי דנסרא ופירש"י קרש אחד משני חתיכות הרי אף שהבריח התיכון הי' מחברם ביחד ב' החצאים והוי כמו דבק המחבר ב' חצאי הקלף אעפ"כ לא מיקרי תמים ואם כן ה"ה בכה"ג לא מיקרי כתיב' תמה ובודאי דאף בס"ת בעינן כתיב' תמה אע"ג דלא כתיב בהו וכתבתם דהא ילפינן מזוזה מס"ת בגז"ש דכתיבה כתיבה לענין כמה דברים וא"כ ה"ה דילפינן ס"ת ממזוזה דבעינן כתיב' תמה דאין גז"ש למחצה וזה ברור:

ח׳וקצת הי' נראה דדין זה תליא במחלוקת מהא דאיתא בפ' הקומץ רבה (לב ב) אביי הוה יתיב קמי' דרב יוסף אפסיק לי' רצועה דתפילין א"ל מהו למקשרי' א"ל וקשרתם קשירה תמה בעינן אמר לי' רב אחא ברי' דר"י מהו למתפרי' ועיילי' לתפיר' לגיו א"ל פוק חזי מאי עמא דבר ופירש"י להחמיר ובתוספ' שם פי' בשם ר"ת להיפוך להקל ודעת הרמב"ם והרא"ש וסה"ת הוא כדעת רש"י ודעת סמ"ג ורא"ם כדעת התוס' והובא ב' דעות אלו בש"ע א"ח (סי' לג סעיף ה) הרי אף דברצועות בעינן קשירה תמה יש מתירים ע"י תפירה דזה נקרא גם כן תמה ולפ"ז לשיטתם גם בקלף הדבוק במטלית בדבק טוב מיקרי תמה והוה כתיב' תמה ולדעת הסוברים דאין זה קשיר' תמה גם בזה לא מהני למהוי כתיב' תמה ואם כן צ"ל דלא דמי להא דקרשי המשכן דאע"ג דמתחברים ע"י הבריח התיכון אין זה אלא בגדר קשיר' לבד דהרי עומד להיות נפרד בנסוע המשכן משא"כ בדבוק בדבק להיותם דבוק עולם וע"כ צריך לחלק בזה דאל"כ קשה מאי קא מבעי' לרב אחא ולמה לא פשיט לי' מקרשי המשכן אליבא דר' נחמי' והא ודאי דדבוק בדבק עדיף מע"י תפיר' ומ"מ יש לדחות דאין ראי' מרצועות דתפילין דש"ה דעיקר מה שהקפידה תורה על קשיר' הוא שיהיו התפילין מקושרים היטב ומהודקי' ולכן זה נקרא קשיר' תמה ר"ל שהקשר חזק וטוב אבל בכתיב' בעינן כתיב' תמה ושלימה מגולם אחד ולא מב' חתיכות מחוברים ע"י דבק וכן מוכח ע"כ דאל"כ סתרי אהדדי דברי רמ"א שבש"ע א"ח שם הביא ב' הדיעות ולא הכריע רק שאח"כ כתב שם שבשעת הדחק יש לסמוך על המקילין כדי שלא יתבטל ממצות תפילין ובודאי כונתו שיניחם בלא ברכה הרי דנספק לו כמאן הלכתא וביו"ד (סי' רפ) כתב בפשיטות דמותר לכתוב קצתו על הקלף וקצתו על המטלית וע"כ צ"ל דאין כונתו רק שקצת אותיות כתובים בשלימותם על המטלית ומצטרפים לאותיות שעל הקלף אבל לא אם האות עצמו נחלק עליהם ועיין בי"ד שם בביאורי הגר"א שציין לעיין בש"ך ס"ק ז' נראה מדבריו גם כן דכונתו להסכים עם הש"ך לדינא שכן הוא ברור ליודע דרכו בקודש בכה"ג ולכן הי' נראה לכאור' לסמוך על זה בפשיטות דמותר למחוק הך' שנטפל לשם ולעשות תקנה כמ"ש מעכ"ת ולפנינו יתבאר בס"ד דקשה לסמוך ע"ז להתיר המחיק' אפי' לדעת הש"ך:

ט׳ובמ"ש מעכ"ת להתיר המחיק' מטעם ספיקא דרבנן דאותיות הנטפלים לשם אין בהם איסור מחיק' מן התורה באמת נרא' כן מדברי האחרונים דאיסורו רק דרבנן כמ"ש הט"ז (סי' רעו ס"ק ה) וכן כתב בתשובות הגאון נוב"י חלק י"ד (סי' עו) ולמדו זה מדברי הרמב"ם ממ"ש (פ"ו מה' יסודי התור' הל' וז"ל כל המוחק אפי' אות אח' משבעה שמות אלו הרי זה לוקה ושם (ה' ג) כ' כל הנטפלים לשם כו' המוחק אלו אותיות הנטפלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכות מרדות עכ"ל ולדידי צ"ע טובא ונלע"ד דאין מדברי רמב"ם אלו ראי' כלל והוא דבלא"ה יש לחקור למה כתב דמוחק אות אחת מן השם הרי הוא לוקה הא קיי"ל בכל איסורי תורה דאע"ג דח"ש אסור מ"ה אין לוקין עליו והמוחק אות א' מן השם הרי הוא ח"ש ולכן צ"ל דשפיר מיקרי שיעור שלם דהא אזהרתו נלמד מן הכ' דונתצתם כו' לא תעשון כן כו' ומשם נלמד ג"כ לנותץ אבן אחד מאבני מזבח דלוקה משום דמאבד את המזבח דנפסל עי"ז ולכן כמו כן במוחק אות אחת מן השם הרי דנפסל ונתקלקל השם ונסתר מבניינו ואף בשם הוי"ה ית"ש במוחק ממנו אות אח' כגון ה' אחרונ' או גם הו' אע"ג דנשאר שם יה שהוא גם כן שם הקודש מ"מ אין זה שם הראשון אלא שם אחר הוא ופנים חדשות באו לכאן דכל א' הוא שם בפ"ע ומורה על ענין אחר כידוע ולפ"ז אם מוחק אותיות הנטפלים לשם לא נסתר עי"ז שם הקודש מבניינו ועיקר האיסור בנטפלים דע"י קדושת השם נתקדש גם הוא אם כן אין זה אלא בגדר ח"ש דאע"ג דאסור מן התורה מ"מ אין לוקין עליו ולכן שפיר כתב הרמב"ם דאין לוקין עליו אלא מכות מרדות³⁴מכות מרדות ושאר עונשין של גוף אסור לנו כפי דינא דמלכותא: (נכתב מפני הצנזור) וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' שביתת עשור הל' ג) אכל או שתה כו' והאוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכות מרדות ע"ש ודין זה למדו הרמב"ם ז"ל מק"ו מאיסורי דרבנן כמ"ש הרב המגיד שם אם כן אין לנו הכרח מדברי הרמב"ם אלו דיסבור דמחיקת אותיות הנטפלים אין בהם איסור תורה דמטעם ח"ש אתינן עלה וגם לפי הסברא נראה דכן דעת הרמב"ם כיון שלא מצינו דבר זה מפורש בש"ס מהיכן יצא לו להרמב"ם דבנטפלים אין בהם איסור מן התור' וידוע מדרכו בספר היד החזק' דכל דין שכתב מסברא ולא נמצא מפורש בש"ס בבלי וירושלמי או באיזה ברייתא בתוספתא אין דרכו לכתוב סתם אלא בלשון ונראה לי ומה גם דלפי הסברא נרא' להיפוך דגם הם אסורים מן התור' דקדושת השם חל על הנטפלים מאחריהם וכמ"ש בש"ס פ' שבועת העדות לאחריו אין נמחק שכבר קידשו השם ומשמע דאותה קדוש' עצמה נמשך גם על הנטפלים ומצינו כעין זה דדבר הנטפל לעיקר הרי הוא כמוהו כמ"ש כל המחובר לטהור כו' וכעין זה אמרו בפרק כל הנשבעין קרב לגבי דיהנא ואידהן גם מצינו בש"ס פ"ק דמכות (ו ב) אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכ' שלשה לומר לך כל הנטפל כו' ואם ענש הכ' כו' ק"ו לנטפל לעושי מצוה הרי אף דמתקיים הדבר בשנים זולת השלישי דין השלישי כדין השנים כ"ש באותיות דנטפלים לשם על צד הכינוי כמו אלקיכם ר"ל אלוה שלכם שהשם צריך לו לנטפל דודאי הוא קדוש כמו השם עצמו והא דאותיות של פני השם אין בו איסור מחיק' היינו משום דבעת שנכתב בראשונ' לא חל עליו עדיין שום קדושה כ"ז שלא התחיל לכתוב השם אם כן היאך יחול עליו קדושה אח"כ כיון שלא נכתבו בקדוש' שעדיין לא הי' דבר שיתקדש בו ולפ"ז מה שהעלה מעכ"ת להתיר המחיק' מטעם ספיקא דרבנן לפי מ"ש הוה ספיקא דאורייתא ממש והגם שכתבנו סיוע לדברי הש"ך דאות שנכתב חציו על הקלף וחציו על המטלית פסול לגמרי מ"מ וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה נגד דעת הט"ז וכמה פוסקים הסוברים כמותו ועוד יתבאר לפנינו בס"ד, שאף לדעת הש"ך דס"ל דפסול אסור למוחקי':

י׳וחכם אחד הקשה לי במה שחידשתי לומר דמ"ש הרמב"ם דאם מוחק אותיות הנטפלים אינו לוקה רק מכות מרדות הוא מטעם ח"ש אבל הוא אסור מן התורה דא"א לומר כן דהא עיקר טעם מה דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מן התורה הוא משום דחזי לאצטרופי כמ"ש ר"ש פ' יוה"כ (דף עד ע"א) ובענין זה לא שייך חזי לאצטרופי שהרי אם ימחוק אח"כ אות מן השם הוא חיוב בפ"ע דהא מוחק אות אחת מן השם הוא חייב מלקות כמ"ש הרמב"ם עצמו וכמ"ש למעלה וא"כ לאו משום צירוף ח"ש הראשון אתי חיובא דידי' וא"כ לא שייך לומר דאסור מחיקה בנטפלים מטעם ח"ש עכ"ד וזה אשר השבתי לו דלענ"ד נראה ברור מ"ש בש"ס הטעם בח"ש משום דחזי לאצטרופי אין הכוונה מטעם דאם ישלים אח"כ לשיעור שלם אז יבוא עליו חיוב מצד צירוף ח"ש שאכל בראשונה דלולי שאכל תחי' ח"ש לא היה חייב על ח"ש האחר דאין הדבר כן אלא הכוונה דא"א לומר דח"ש הראשון לא יהיה בו איסור מן התורה כיון שאיפשר שיחול אחר כך איסור תורה למפרע על מה שאכל תחילה כגון אם ישלים לכשיעור וא"א לומר דמה שהיה מותר בתחילה מן התורה יחזור אח"כ לאיסורו אחר שכבר אכלו וזהו מדוקדק בלשון הש"ס שם דקאמרינן כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל ר"ל אגלאי מילתא למפרע שח"ש הראשון אכלו באיסור ולא משום דמועיל לסייע לחול איסור לאו על ח"ש השני דא"כ אין שם האיסור חל על ח"ש הראשון אלא שע"י חל איסור על ח"ש השני ואינו אלא גורם לאיסור לחול וא"כ מה הוא זה שאמר איסורא קא אכיל ואם כן בנד"ד במחיקת אותיות הנטפלים לשם שיש להם גם כן קדושת השם עצמו שייך ג"כ הך טעמא דאע"ג דאם ימחוק אח"כ אות א' מן השם הוא איסור לאו בפ"ע ואין לו צורך לצירוף מה שמחק תחי' אות הנטפל אליו מ"מ יחול איסור מחיקה למפרע על הנטפלים דכיון שמחק השם וקלקל השם שנכתב בקדושה הרי עבר על איסור מחיקת הנטפלים גם כן שהוא נכלל בכלל מחיקת השם עצמו ומ"ש דחזי לאצטרופי אין ר"ל ששיעור ח"ש השני צריך לראשון אלא ע"י ח"ש השני חל איסור תורה על ח"ש הראשון וקצת נראה ראי' לזה דזה ודאי אם הי' אוכל חמץ ברגע אחרון של חצי היום קודם התחלת שעה שביעית בע"פ ואח"כ השלים השיעור לאחר התחלת שעה שביעית בכדי שיעור א"פ ודאי דליכא איסור לאו וכן בהתחיל לאכול בעיוה"כ סמוך לחשיכה והשלים לכשיעור לאחר שחשיכה ודאי דפטור אע"ג דע"י ח"ש הראשון שאכל בשעת היתיר נשלם לו שיעור אכילה בשעת האיסור דאל"כ לא אשתמיט בשם דוכתא למתני רבותא כי האי דלפעמים שאוכל ח"ש בזמן האיסור יהיה עליו עונש מלקות או כרת אלא ודאי דעיקר החיוב חל על שני החצאים יחד שגם הוא היה באיסור תורה למפרע ולאו מטעם ח"ש השני צריך הוא לח"ש הראשון כנלע"ד ברור:

י״אולפי מ"ש יוצא לנו דין חדש דאם אכל אדם ח"ש חמץ בסוף יום שביעי של פסח וכן באכל ח"ש סוף יוה"כ סמוך לחשיכה והשלים אחר שחשיכה דחל עליו איסור תורה ממש על מה שאכלו מקודם דלא כמ"ש קצת אחרוני' דבכה"ג ליכא איסור תורה כיון דלא חזי לאצטרופי שאחר זמנו אין בו איסור ולפי מ"ש אין הדבר כן דעיקר מה שאנו אומרים דח"ש אין בו איסור היכא דלא חזי לאצטרופי היינו משום דח"ש לא מיקרי הנאת אכילה שכן בכל דבר ח"ש אין בו שם מעשה כלל ואם משלימו לכשיעור אז מיקרי אכילה ומיקרי מעשה ואז חל האיסור ג"כ למפרע על מעשה הראשון שהתחיל בו ויש עליו איסור תורה ממש ונלע"ד ראי' למ"ש מהא דאיתא בפ' ר"א דמילה (דף לג ע"ב) ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקיט ענוש כרת ומוקי לה רב אשי באומן וכגון דאתי בהשמ"ש דשבת ואמרו לי' לא מספקת ואמר להו מספקינא ועבד ולא אסתפיק ואשתכח דחבורה עביד וענוש כרת ע"ש ופסקו הרמב"ם לדינא (פ"ו מה' שגגות הלכה ט) ולכאורה צ"ע בזה מהא דאיתא בפ' האורג (ד' ק"ו ע"א) תנא ר' אבהו קמי' דר"י כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר וא"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו כו' ומייתי שם פלוגתא דר"י ור"ש בזה דר"ש מחייב במקלקל בחבורה ור"י פוטר וקאמר שם מ"ט דר"ש מדאיצטריך קרא למשרי מילה מכלל דחובל בעלמא חייב ור"י התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כליו והרי אנן קיי"ל לדינ' כר"י דמקלקל בחבורה פטור וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' שבת הלכה י) ובכ"מ ואם כן קשה דרב אשי אדרב אשי כיון דעיקר חיובא דחובל הוא במה שמתקן ומה דאיצטריך קרא במילה משום דמתקן מילה הוא ואם כן קשה על רב אשי למה חייב כרת בלא הספיק לגמור המילה עד שחשיכה הא בעת שהתחיל למול בשבת עדיין הי' בו קלקול דכל שלא גמר המילה אינו מתקן כלל וא"כ במה שגמרו אחר שחשיכה היאך יתחייב על מה שחבל בשבת דהא במקלקל פטור אלא ע"כ דכיון שגמר המילה אח"כ חל שם תיקון למפרע גם על ח"ש דילי' במה שמל בשבת ונמצא שהיה חובל לתקן בשבת ואם נאמר דעיקר איסור ח"ש הוא במה שגרם לחול שם איסור ושם אכילה במה שהשלים ח"ש השני אבל עליו מצ"ע אין בו איסור תורה אם כן גם שם תיקון אינו חל על ח"ש דמילה ולמה חייב כרת אלא ע"כ כמ"ש ודו"ק:

י״בעוד היה נלע"ד לדחות מ"ש קצת מהאחרונים דאוכל ח"ש חמץ בסוף יום ז' של פסח או אוכל ח"ש ביוה"כ סמוך לחשיכה דאין בו איסור תורה דאין הדבר כן מהא דאי' בפ' המצניע (דף צג ע"א) ת"ר בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה ומביא שם פלוגתא דתנאי ר"מ ור"י ור"ש וקאמר שם במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואם נפש אחת תחטא כו' ר"ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול כו' ושם ע"ב מבעי' לי' להש"ס אי בעינן שיעור לכל א' וא' או שיעור א' לכולם ומסקינן דשיעור אחד לכולם חייב למאן דס"ל דזה א"י וזה א"י דחייבים ולכאורה קשה כיון דזה א"י וזה א"י ושיעור אחד מצומצם לכולם א"כ לא עשה כל אחד מהם רק ח"ש דמלאכה ואם כן למה צריך קרא יתירה לר"ש לפטור מקרבן דאע"ג דס"ל לר"ש כ"ש למכות הא מודה דלקרבן בעינן שיעור שלם והאי קרא דאם נפש אחת תחטא בקרבן מיירי גם קשה לר' יהודה דפליג על ר"ש ומצריך הך קרא למלתא אחריתי ליחיד שעשה בהוראת בית דין כו' מ"מ למה חייבים הא בח"ש קיי"ל בכל איסורי תורה דאין בו עונש כרת ולא קרבן והרי כאן לא חזי לאצטרופי כלל לכל א' כיון דכל א' אינו יכול ובשלמא אם היינו אומרים דח"ש אסור אף בלא חזי לאצטרופי וחל עליו איסור תורה רק דהתורה פטרתו מקרבן ומעונש כיון שלא גמר כל האיסור שפיר י"ל דכאן עכ"פ נגמר המלאכה ע"י שניהם ולכן חל גם כן איסור עונש על כל א' דהרי עכ"פ כל אחד עשה איסור תורה ונגמר המעשה גם כן ע"י אבל אם נאמר דלא חל שום איסור תורה על ח"ש רק מצד שגורם חיוב בגמר בח"ש השני הרי כל א' לא עשה שום איסור תורה גם לא שייך לחייבו מצד שגרם השלמת השיעור ע"י השני שסייעו במלאכה דהיכן מצינו דגורם לאיסור יתחייב כאלו עשה האיסור בעצמו אלא ע"כ כמ"ש דעל השלמת האיסור לשיעור חל איסור תורה מצ"ע על חצי הראשון ולא מצד גרם להיות שם אכילה ומעשה על ח"ש השני ואף אם נדחוק ונאמר דמ"מ כיון שע"י שניהם נעשה המלאכה בשלימות חל חיוב על כל א' מ"מ אין זה ידוע מסברה חיצונית ולמה צריך קרא למיעוטי וגם מנלן לר"י דחייב בכה"ג כיון דליכא קרא על זה:

י״געוד העיר החכם הנ"ל ושאל אותי מסוגיא דפ"ק דע"ג (ד' יג ע"ב) בהא דמקשה שם מברייתא דאין מקדישין כו' ואם הקדיש כו' מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח בהמה תיעקר כו' ואיזהו עיקור נועל דלת כו' ולמה לא אמרינן דיעקור פרסותי' ומשני אביי משום בזיון קדשים ונשחטי' משחט אתי בהו לידי תקלה ונשוי' גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם כו' לא תעשון כו' ואם כן קשה לאביי גופי' למה הוצרך לומר במה שתי' למעלה על הא דיעקר פרסותי' משום בזיון קדשים דאינו אסור אלא מדרבנן ולמה לא קאמר משום לאו דלא תעשון כן כו' ואף דאינו מאבד בזה גוף הבהמה שהרי למטה מן הארכובה עדיין יכולה לחיות מ"מ אסור מן התורה מטעם ח"ש דלא גרע עקירת אבר ממנה מארכבותיה ולמטה מאותיות הנטפלים לשם שהרי קדושת הבהמה פשטה בכולה ועדיף יותר מאותיות הנטפלים שעכ"פ אינם מגוף השם אלא ע"כ משום דלא שייך בזה חזי לאיצטרפי דבמה שיכול אח"כ להשלים לחתוך מן הארכובה ולמעלה הוא חיוב בפ"ע וא"צ לצירוף מה שחתך ממנה תחי' מן הארכובה ולמטה כן הם תוכן דבריו והשבתי לו דאין זה קושיא כלל דלפי דברי החכם יקשה קושי' אלימתא דאם נאמר דסברת אביי הוא דלשוחטו יש בו לאו ממש דלא תעשון כן לה' אלקיכם וא"כ בקדשי מזבח למה הוצרך התורה לכתוב לאו דלא יעשה בו מום והמטיל מום בקדשים לוקה הרי יש כאן לאו דלא תעשון כן דכמו מי שנותץ אבן מאבני מזבח חייב משום לא תעשון כן כו' דעי"ז פוסל המזבח ומבטלו מקדושתו כמו כן העושה מום בקדשי' פוסלו מע"ג המזבח ואין לומר שחייב עליו משום ב' לאוין לאו דלא תעשון כן כו' ולאו דכל מום לא יהי' בו דלא אשתמיט בשום מקום לומר חידוש זה וגם הרמב"ם לא הזכיר זה בה' פסולי המוקדשים ובשום מקום דמטיל מום בקדשים לוקה שתים אלא ע"כ דלא שייך בזה לאו זה בקרבי' ע"ג מזבח דאל"כ במחמץ את המנחה או פוסלו בדבר אחר ע"י שמוצאו לחוץ לעזרה או מטמאה ילקה משום מאבד קדשים כמו נותץ א' מאבני מזבח אלא ע"כ דלא שייך לאו זה אלא בקדושה דקביע וקיימא להיות עומד לעולם דומיא דמזבח הבנוי להיות קיים לעד וכן קדושת השם דקדושתו לעולם משא"כ בדברים הנקרבים לגבי מזבח שסופו להיות נשרף בקדושה או להיות נאכל לבעלים או לכהן לא שייך לאו זה ומה שאמר אביי על הא דנשחט' משחט משום לא תעשון כן כו' לאו לעבור עליו בלאו דאורייתא ממש אלא מדרבנן לחומרא בעלמא דאסור לאבד קדשים בידים דנראה כמו נותץ את המזבח ואם כן בכה"ג דאינו מאבדו כלל דמארכובה ולמטה יכול לחיות לא שייך בזה לאסור ח"ש וזה ברור ויש לי ראי' ברורה בזה לענ"ד דאל"כ קשה למה נאדי רבא מטעמי' דאבי דהוא איסור לאו דאורייתא ועוד יש לתמוה על תי' של אביי דס"ל דיש בו לאו דלא תעשון כו' והרי עיקר האיסור בזה שאסרה התורה לבטל ולאבד דבר שבקדושה בידים אם כן היאך קאמר שם מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח וכתבו התוס' דלאו דווקא אלא גם לשאר נהרות שרי ע"י שחיקה וכמו שהוכיחו התוספת שם מהך עובדא דרב יהודה במס' עירובין (דף כט ע"א) בההוא גברא דאחרימנהו לנכסין דאמר לי' שקול ד' זוזי כו' לפדותם עליהם ולשחיקהו ולשדינהו בנהרא והרי בשוחק עובר על לאו דלא תעשון כן וכמ"ש למעלה בשם הרמב"ם באם היה כתוב השם על כלי מתכות והתיכם הרי זה לוקה אלא ודאי דליכא כאן איסור זה וגם איסור דרבנן לא שייך בזה כמו במה שאסור לשוחטם כיון דעושה כן משום תקנת קדשים דלא לית בהו לידי תקלה והוה כמו מוחק השם ע"מ לתקן דשרי כמו באבני מזבח דכל היכא דליכא תקנתא אחריתי שרי כמ"ש לעיל בשם הר"י אכסדרני ואם כן יש לומר דלכך הוצרך אביי לתרץ דאסור לעקור פרסותי' משום בזיון קדשים דנראה בזיונם לזמן מרובה ולכך עדיף טפי לנעול דלת בפניהם כו' ובתי' זה הוי סגי לי' אבל כשהקשו לו ולשוי' גיסטרא דאין כאן בזיון קדשים הוצרך לחזור בו מתי' הראשון וכו' משום לא תעשון כן כו' ור"ל כיון דיש עכ"פ תקנתא אחריתא שימותו מאליהם אם כן בכה"ג לא שרינן לקלקל ע"מ לתקן כמ"ש למעלה אבל רבא לא ניחא לי' בהאי סברא כיון דב"כ וב"כ יאבדו הקדשים הוה כמו דלית לי' תקנתא אחריתא דשרי ע"מ לתקן ולכך הוצרך לתרץ משום דנראה כמטיל מום בקדשים ודו"ק כנ"ל:

י״דולפי מ"ש בהא דאותיות הנטפלים דיש בהם איסור תורה מצד ח"ש ושפיר מיקרי חזי לאצטרופי אע"ג דאיסור מחיקת השם א"צ לצירוף דידי' מ"מ כיון דהוא חזי להצטרף ולבוא לידי איסור אם ימחוק אח"כ אות א' מן השם הי' נרא' לפ"ז מ"ש שם בפ' המצניע בזה יכול וזה אינו יכול דמסיק שם דאינו יכול פטור ואע"ג דמסייע בהדי' מסייע אין בו ממש הי' ראוי להיות בו איסור תורה מצד ח"ש דאע"ג דאותו שיכול א"צ לצירוף דידי' של האינו יכול מ"מ כיון שאותו שיכול מצטרף לאינו יכול לגמור המלאכה אם כן חל עליו איסור תורה מצד ח"ש ואם כן צ"ל דמה דתנא התם דאינו יכול פטור וכל פטורי דשבת קיי"ל דמן התורה מותר ורק מדרבנן אסור מ"מ ש"ה דהתורה גילתה דח"ש מותר בו מן התורה אף היכא דחזי לאצטרופי מקרא דבעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה למעוטי זה עוקר וזה מניח כדקאמר התם ובריש מכילתין[*] אך לפ"ז קשה לכאור' מהא דאיתא במס' מכות (כ ב) תנא לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע אמר לי' מאן דאכל תמרי בארבילא לקי כו' ומסיק רב אשי במסייע וד"ה הרי אף דהמקיף עושה כל המעשה והוא חייב בפ"ע והניקף אינו עושה אלא התחלת המעשה והוא בגדר ח"ש דמזמין השערות למקיף ואעפ"כ חייב מלקות³⁵דיני מלקות אין נוהגין בזה"ז: (נכתב מפני הצנזור) אבל לא קשה מידי דבאמת חייבו הכ' על שמניח עצמו להקיף והאיסור חל עליו מתחיל' ההקפה עד סופו ורק משום דלאו שאין בו מעש' אין לוקין עליו ולכן כל שעוש' קצת מעשה בתחיל' שפיר מיקרי לאו שיש בו מעשה וכעין זה מצינו שם דרב אשי ס"ל הכי דשם (כא ב) בהא דהתרו בו אל תלבש אל תלבש כו' דחייב דעל כל א' בפ"ע מוקי לה רב אשי אפי' לא פשט ולבש רק ששהה כדי לפשוט וללבוש חייב דאע"ג דאין בו מעשה הוא חייב על השהי' בפ"ע משום דבתחיל' עשה מעשה ולבשו נמשך העשי' גם אח"כ ומיקרי לאו שיש בו מעשה כמ"ש התוס' פ"ק דשבועו' יז א) ד"ה או אין צריך יעו"ש ונוכל לומר דרב אשי אזיל לשיטתו שם ורב אחא ברי' דרב איקא דס"ל דמיירי בפושט ולובש כו' לא ס"ל בזה כרב אשי וס"ל כרבא ור"ח שם בניקף דאתיא כר"י דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו או במקיף לעצמו וד"ה:

ט״ו[הג"ה ולכאורה קשה מכאן על ר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה בכל איסורים אם כן למה צריך קרא בעשותה למעוטי זה עוקר וזה מניח וצ"ל דלולי הכ' הייתי אומר דגם התחלת מלאכה ולא גמרה מיקרי מלאכה מ"הת מקרא דכל מלאכה לא תעשו עיין במסכ' סנהדרין כל הנחנקין בפלוגתא דר"י ורבנן בהכהו י' בני אדם בי' מלקות דפליגי בקרא דמכה כל נפש דמר סבר מקצת נפש כו' וכן בכ"מ בש"ס בכה"ג ויש לי בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו:]

ט״זובר מן דין מה שהחליט מעכ"ת שלפי דעת הש"ך אין שום קדוש' באות ך' הנטפל כיון שלא נכתב בכשרות ומותר למוחקו אין זה ברור כלל לדינא לענ"ד דאף אם נאמר דכתיב' כזה פסול בס"ת משום דבעינן כתיב' תמה מ"מ לא גרע מהי' כתוב השם על ידות הכלים דקדושה חלה עליו אף שנכתב שלא במקומו וכדאיתא בש"ס בכ"מ הי' כתוב על ידות הכלים הרי זה יגוד ויגנוז וכן בהי' שם כתוב על בשרו פלוגתא דר' יוסי ורבנן מובא בפ' כל כתבי ובסוף פ' בתרא דיומא דאסור למוחקו ואסור מן התורה ולוקין עליו כמ"ש הרמב"ם להדיא בה' יסודי התורה שם הל' ו) כלי שהי' כתוב עליו שם קוצץ את מקומו גונזו ואפי' הי' השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך את הכלי הרי זה לוקה כו' יעו"ש הרי דאף שהי' כתוב שלא במקום הראוי לו בקדושתו הוא ואסור למוחקו מן התורה ואם כן לא יהא מה שכתוב מקצתו על הקלף גרע מכתב על ידות הכלים ועל עצים ואף שיש לחלק ולומר דודאי מגרע גרע דבאמת עיקר קדושת השם הוא בכל מקום אשר הוא נכתב שמ"ש לא תעשון כן לה' אלקיכם סתמא הוא ולא חילק הכ' כתיבתו היכן הוא ובקדושתו קאי וזה דומה למקדש בעלי מומין לבדק הבית דחל עליו קדושת בדה"ב אבל אם נכתב בס"ת שלא במקומו הראוי לו ושלא כדין אין זה אלא כמקדש בעלי מומין לגבי מזבח דאין קדוש' חלה עליו כלל וכעין מ"ש במ' מנחות האומר הרי עלי מן השעורים כו' שלא התנדב כדרך המתנדבים וכמ"ש במס' נזיר (פ"ב ט א) ובכ"מ ואף ב"ש דפליגי שם על ב"ה ה"ט משום דס"ל תפוס לשון ראשון או משום דאין שאלה בהקדש כמבואר שם ואם כן אין זה דומה לה' כתוב על ידות הכלים כו' מ"מ ודאי דאסור למוחקו כיון שאם הי' כתוב כעין זה שלא בס"ת מקצתו על קלף ומקצתו על מטלית הדבוק בו ודאי דהי' אסור למוחקו מן התורה דנהי דלית בי' קדושת ס"ת מ"מ קדושת השם מיהא אית בי' דודאי מה שאמרו הי' כתוב על ידות הכלים כו' אין חילק בין אם הי' מחתיכ' א' או מב' חתיכו' דבוקים בדבק ונכתב מקצתו ע"ז ומקצתו ע"ז וא"כ גם בס"ת אסור ועכ"פ מדרבנן ודאי דאסור משום מ"ה כיון שיש צורת השם עליו וכדמוכח מדברי הר"י אכסדרני שהביא מעכ"ת ולפי מ"ש אין חילק בין אותיות השם עצמו לאותיות הנטפלים:

י״זולכאורה יש סתירה לזה מהא דאיתא בפ' כל כתבי (קטז א) בספרי מינים כו' אמר ר' טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי אני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם כו' ואף דיש לדחות דש"ה משום שלא ימשכו אחריהם שרי וכמ"ש ר' ישמעאל ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדוש' ימחה על המים כו' מ"מ מדברי הרמב"ם לא משמע כן (פ"ו מה' יסודי התורה ה' ח) כתבי הקודש כו' בד"א בכתבי הקודש שכתבם ישראל בקדוש' אבל אפיקורס מישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפקורסים כו' הרי שמוכח מלשון דאין שום איסור מחיק' שייך בו אפי' מדרבנן הואיל ונכתב שלא בקדוש' ומ"ש הטעם כדי שלא להניח שם כו' היינו שאין טעם למה יש מצוה בשריפתו מ"מ י"ל דמ"ש הרמב"ם מפני שלא נתקדש היינו דלכך אין בו איסור תורה ואע"פ דיש בו איסור דרבנן משום דנראה כמוחק את השם מ"מ בטלו דבריהם בזה ואמרו דאדרבא יש מצוה כדי שלא להניח להם שם כנ"ל ברור בכונת דברי הרמב"ם בזה:

י״ח[הג"ה ולענ"ד הי' נרא' לפרש דמ"ש שבש"ס אמר ר' ישמעאל ק"ו כו' דאתי לפלוגי על ר"ט במה דמשמע מדבריו דוקא בשכתב סתם שאנו אומרים דמסתמא לא נתקדש ואתא ר' ישמעאל לאשמועינן דאפי' אם הי' ידוע לנו שכתבו לשם קדושת השם גם כן מותר ומצוה לשורפו דילפינן לה מסוטה שגם שם הי' נכתב בקדושה ונמחה על המים כו' ונוכל לומר לפ"ז דגם ר"ת לא פליג על ר' ישמעאל רק ר"י בא להוסיף טעם לדברי ר"ת ואם כן יש לתמוה על הרמב"ם מנין לו זה דהטעם משום דסתמא לא נתקדש ועיין בפ' השולח בגיטין (מה ב) אמר ר"נ נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף ופירש"י שם הטעם דודאי לשם ע"ז כתבו נראה דלא ס"ל כהרמב"ם משום דלא נתקדש השם ומדבריו מוכח גם כן דאם כתבו סתם שלא לשם קדושה אם לא הי' מין יש בו איסור למוחקו או לשורפו וצ"ע:]

י״טומעתה נעתיק עצמינו במ"ש מעכ"ת בשם תשו' מעיל צדקה (סי' כט) דשם שכתוב חציו על הקלף וחציו על המטלית הוא יותר גירעון מנכתב חציו חוץ לשיטה כו' ולפי דבריו אף דבשארי תיבות קיי"ל דמותר לכתוב חציו על הקלף וחציו על המטלית ומצטרף האותיות לתיבה אחת באותיות השם אינו כן ופלפל בזה מעכ"ת דלפ"ז ודאי דאסור לכתוב אותיו' הנטפלים על המטלית דזה גרוע מנכתב חוץ לשיטה והביא מעכ"ת דברי המ"ל (פ"א מה' תפילין) דכתב דאסור לכתוב חוץ לשיטה אותיות הנטפלים והביא כ"ת ג"כ דברי המגיד שם שכ' בשם תשובת הב"ח דמתיר לתלות הנטפלים אם כן כ"ש דמותר חוץ לשיטה כ"ת לא ראה דברי הב"ח עצמו בתשוב' רק מה שהובא שם בהגהת המ"ל שכ' בשם הב"ח שמחלק בין מחיקה לתלי' בנטפלים ובאמת בתשובת הב"ח עצמו כ' בפי' שאסור לתלות לכתחי' אותיו' הנטפלים לשם רק בהם יתלה בדיעבד כתב שם שיש להתיר ולא מטעם דאותיו' הנטפלים אין להם כ"כ קדוש' כמו אותיות השם עצמם דאדרבא כ' שם להיפוך דמקצת אותיות השם התלויים קילי יותר מן הנטפלים דאין קדושת השם נמשך על הנטפלים כשהם תלוים יעו"ש ועיקר טעמו דמכשיר הוא שסומך על כמה פוסקים דפסקו בזה דלא כר"ש שיזורי במנחות דכן מוכח במס' חולין (עה ב) יעו"ש בתוס' ובאמת גם בביאורי הגר"א כ' לתמוה בזה על הרמב"ם וש"ע שפסקו כר"ש שיזורי דבפ' בהמה המקשה מוכח דלא קיי"ל כתוס' רק במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי ולענ"ד הי' נרא' ליישב דברי הרמב"ם והפוסקים במה שפסקו כר"ש שיזורי דאין תולין מקצת השם דס"ל דמה דמשמע שם דלית הלכתא כר"ש שיזורי בשאר מקומות כן בשני דינים הנ"ל היינו במה דחולק על ת"ק להקל דכל הני דחשיב בפ' הקומץ רבה דברי ר"ש שיזורי הכל הם להקל ורק בהא דמקצתו אין תולין חולק על ת"ק להחמיר ואף דשם במנחות הביא גם כן בפלוגתא הנ"ל דברי ר' יהודה דמחמיר יותר דאף כל השם אין תולין מ"מ מחמיר הוא נגד ר' יוסי שם וגם במס' סופרים במקום עיקר מחלקותם אין שם רק דברי ת"ק המתיר לגמרי ובהא באמת קיי"ל כר"ש שיזורי להחמיר דאין תולין מקצת השם כעולא דפסק התם הלכתא כוותי' בהאי דהובא שם במס' מנחות רק דברי עולא ונדחק הרמב"ם בזה כי היכא דלא ליפלוג סתמא דש"ס דמס' מנחות על הך סוגיא דפ' בהמ' המקשה דמסקינן שם דלית הלכתא כר"ש שיזורי רק במסוכן כו' דשם בחולין לא הביא בש"ס מחלוקת ר"ש שיזורי על ת"ק רק באותם מקומות שהוא מיקל נגדם אבל במקום שהוא מחמיר לא מיירי דבזה קי"ל כר"ש שיזורי כסתמא דש"ס במסכ' מנחות וכיון שנתבאר לנו דאותיות הנטפלים לשם יש להם קדושת השם עצמו ודאי דכמו דאין תולין מקצת השם כמו כן אין תולין אותיו' הנטפלים ואפי' בדיעבד פסול כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם והפוסקים ואם כן ה"ה לדידן דקיי"ל דמקצת אותיות השם חוץ לשיט' פסול כמו כן הנטפלים דינם כן וא"כ לפי דברי הגאון בעל מעיל צדקה כ"ש דפסול אם נכתב על המטלית:

כ׳אכן דברי הגאון בעל מעיל צדקה אין מוכרחים לענ"ד שלא כתב כן אלא מסברא ולא הביא שום ראי' לדבריו ולא נזכר דין זה בשום מקום ומנין לנו דגרע יותר מחוץ לשיטה ומן הסברא נראה להיפוך דחוץ לשיטה דומה בס"ע שהוסיף לכתוב אחרי כן ולא נכתב בתחי' בקדוש' והרי יש כאן פירוד בשם הקדוש והנורא משא"כ בכתוב מקצתו על המטלית כיון דאנן קיי"ל דמצטרפים האותיות ביחד ותיבה שנכתבה מקצת' על המטלית כשר אם כן אפשר דגם בשם הקדוש אם נכתב מקצתו על המטלית ש"ד ומצטרפים אהדדי וגם הך דינא גופי' שכתב ר"ת בתוס' דאותיות השם שנכתבו מקצתם חוץ לדף לא נזכר בש"ס להדיא רק ר"ת כתב כן מסברא שם בתוס' פ' הקומץ רבה וי"ל גם כן דלא כתב כן רק ליזהר לכתחיל' משום קדושת השם אבל לא לפסול בדיעבד וגם הך דינא גופי' דרוב אותיות של התיבה שנכתבו חוץ לדף אינו מפורש בש"ס לפסול בדיעבד ומקצת פוסקים כתבו בפי' דאותיו' השם שנכתב מקצתם חוץ לדף לא פסול בדיעבד וכדעת המ"א בסי' לב ורק בס' התרומה ובתשובת הריב"ש כתב בפי' לאסור ויפה תמה מעכ"ת בזה:

כ״אוהנה מצאתי בשו"ת ברית אברהם חלק א"ח (סי' יב) שהעלה לצדד לקולא באותיות הנטפלים לקלוף או לגרור שכתב שם ליישב דברי מ"ב מהשגת הט"ז עליו בסי' רעו וכתב שם דקדושת אותיות הנטפלים לאו משום צירוף הוא אלא שכבר קידשו השם ואם כן י"ל דדמי לכלי שרת דאין מקדשין אלא לדעת וכל שנכתב בטעות הוה כשלא לדעת ואע"ג דקיי"ל דסתמא לשמו קאי היינו דוקא באותיות השם עצמו אבל לא בנטפלים לשם דלא אמרינן סתמא לשמו קאי ואינו קדוש אלא מדעת ולא בטעות ע"ש ולענ"ד אין דבריו נכונים דבפ"ק דמנחות (ז א) בתוס' שם ד"ה אמר ר' יוחנן כו' הקשו דכאן ס"ל לר"י דכ"ש אין מקדשין אלא לדעת ובפ' התודה (עז ב) באוקימתא דר"פ שם מוקי לה דכ"ע מקדשין שלא מדעת והכא בסכין כו' ופי' שם התוס' דשאני התם דשוחט התודה על שמוני' חלות דמתוך דקדשי מה שבהם שלא מדעת מקדש כולם שלא מדעת וכן כתבו התוס' בסוף פ' לולב וערבה (מט א) ואף דשם בפ' התודה יש כמה אוקימתות בפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן שם מ"מ הי' נראה דהלכה כר"פ דהוא בתראה ואם כן גם באותיות השם לפי דבריו כיון שנתקדשו אותיות השם עצמו נתקדשו גם אותיות הנטפלים גם שלא מדעת וא"כ גם בטעות הדין כן ובלאו הכי דבריו לא נהירין כלל דאין זה דומה לשוחט תודה על פ' חלות וכן להא דקיי"ל כ"ש אין מקדשין שלא מדעת דגם לאמוראי דפליגי שם על ר"פ דס"ל דאין הקדוש' חל על כולם ולא שייך לומר מתוך שמקדשים כו' כיון דאין שייכות למ' חלות האחרות להך תודה וכן לכל דבר שלא נתקדש לדעת משא"כ בנד"ד כיון שהשם עצמו נכתב בקדושתו ולדעת ממילא חל הקדוש' על הנטפלים כיון שהוא צריך לחיבור האותיו' של השם והשם צריך לו ונטפל אליו ממילא בקדושתו וזה ברור ואם כן אין בדבריו כדאי ללמוד קולא במחיקת אותיו' הנטפלים אף שנכתבו בטעות גם הגאון בעל ברית אברהם לא כתב דבריו כי אם בנכתבו הנטפלים שלא לצורך כגון שהי' צריך לכתוב אלקים וכתב אלקיכם שאין לו שייכות כאן במקום שנכתב משא"כ באם הוא מקומו רק שנכתב בפסול על המטלית אם כן ודאי דשייכים המה להשם עצמו ואסור למוחקם אף שנכתב שלא על מקומו הראוי לו ולענ"ד חמיר יותר משם שלא נכתב לשם קדושה דמתיר הש"ך (סי' רעו) למוחקו ע"מ לתקן דש"ה דכל השם נכתב שלא בקדושה משא"כ בנ"ד דקדושת השם נשאר קיים ונכתב כדת ובכשרות חל על הנטפלים ג"כ מצד חיבורו לשם כמ"ש. גם מה שצידד מעכ"ת להקל דכמה פוסקים ס"ל דלמחוק ע"מ לתקן אין בו איסור עיין בב"י (סי' רעו) ובבדק הבית שם שמביא כמה פוסקים המחמירים דלא דמי למזבח שתקנו דא"א בלאו הכי שאין לעשות מזבח אחר והרי זה תיקון גמור ולא סתירה משא"כ בס"ת שיש תקנה לגנוז היריעה ולכתוב אחרת ואם כן מי יכניס א"ע באיסור חמור כזה גם בענין קליפה ידוע מה שכתבו הפוסקים במליצתם על זה אין חכמה ואין תבונה כו' לנגד השם:

כ״בולענ"ד הי' נראה לפסוק בעובדא דמעכ"ת יותר נראה להניח האות כמו שהוא ולהתיר לקרות בו כשאין ס"ת אחרת דהא זה עצמו דצריך לקרות בס"ת בשבת וב' וה' אינו כי אם מדרבנן מתקנתא דמשה רע"ה ותקנת עזרא כמבואר בש"ס בכ"מ ואפי' לקרות פ' זכור שכתבו התוספ' בריש פ"ב דברכות ובפ' ואלו נאמרים בסוט' דהוא מן התור' אין הכונה לקרות דוקא בס"ת כשירה שאין בו שום פסול וזה ברור והארכתי בזה במ"א והסכים עמדי גאון מפורסם אחד ואם כן הוה ספיקא דרבנן דאולי מקצתו בקלף ומקצתו במטלית כשר כדעת הט"ז ואם כן הוה ספיקא דרבנן לקולא ואין כאן חשש ברכה לבטלה במה שיברך על הס"ת דזה גופה דמברך ברכה שא"צ דעובר משום לא תשא אינו מדאורייתא רק דרבנן ואסמכנהו אלאו דלא תשא כמ"ש התוס' בכ"מ ומוסכם מכל הפוסקים ועוד דהרי דעת הרמב"ם בתשוב' דס"ת שנמצא בו טעות קורין בו כמ"ש הב"י בא"ח (סי' קמג) וכן דעת הר"ן בפ"ב דמגיל' בשם התוס' ואף שהרמב"ן וכל הפוסקים חולקין בזה על הרמב"ם מ"מ כבר הכריע הר"י בי רב שהובא בב"י שם וגם הרב בהג"ה בש"ע שם סעיף ד הביא דעתו שבשעת הדחק קורין בו ומברכין עליו ועיין בביאורי הגר"א שם ס"ק ה באריכו' שכ' שדעת הפוסקים המקשים הוא משום דלקרות בתורה הוא דרבנן וכל מ"ש בש"ס דקוצו של י' מעכב ואינו כתיב' תמה הוא רק לענין לצאת בו מצות כתיבת ס"ת כו' יעו"ש באריכות ולכן נלע"ד ברור לפסוק כן להלכה דמותר לקרות בו אם אין נמצא ס"ת אחרת במצוי שם גם מה שחשש מעכ"ת שאסור לשהות ס"ת שאינו מוגה נראה דבכה"ג לא שייך איסור זה דלא חמיר מלאו דבל יראה כו' דהוא ל"ת מן התורה שכתבו התוס' בפר' כ"ש בשם ר"י דמשהה חמצו כדי לבערו אינו עובר עליו בב"י ואם כן ה"ה בזה דלא אסור רק אם יכול לתקנו תיכף אסור לשהותו משא"כ אם משה' אותו מצד שלא נמצא מי שיתקננו וגם יש חשש איסור מחיקה כמ"ש ודאי דאין בו חשש כלל לשהותו עד שיהי' נמצא סופר לכתוב יריע' אחרת ולגנוז אותה היריע' ובכה"ג שב וא"ת עדיף כן נלע"ד ובזה אקצר ואומר שלום למע"ל כ"ת ולכל אשר אתו כנפשו ונפש ד"ש יצחק אייזק בהרב מ' יעקב זלה"ה חופ"ק סוואלק יע"א: