בנין עולם, יורה דעה ס״הBinyan Olam, Yoreh De'ah 65
א׳לכבוד בני ידידי הרב המאה"ג חו"ב אי"א המפורסם מוהר"ר יוסף נ"י הרב דק"ק קנישין:
1
ב׳א) ראיתי דבריך טובים ונכוחים לדינא בדבר השו"ב, עלי קול ההברה שיצא עליו מאת הרב דעירו ואחר שעבר על גזירת רבנים מומחים דפקיע שמייהו לא השגיח על דבריהם קודם שהשיג התרה מהרב דביאליסטאק ועי"ז לבד אתרע חזקת כשרותו וראיתי מה שפלפלת בדיני נאמנות הרב אף שהוא ע"א וע"א אינו נאמן להוציא אדם מחזקת כשרותו הנה לענ"ד פשוט לדינא שעכ"פ איתרע חזקתו ויש לחוש אף לדברי ע"א מאינשי דעלמא ובפרט בחשש בשחיט' דאיכא חזקת איסור שאינה זבוחה דהנה מלבד זה כבר הקשו הראשונים האיך נאמן השוחט במקום דאתחזק איסורא דשאינה זבוח' ועיין בהג"א פ"ק דחולין שכ' הטעם משום דרוב מצויים א"ש מומחים הם ורובא עדיף מחזקה יעו"ש הנה בספרי בית נאמן על דיני נאמנות באיסורים הארכתי בביאור שני השיטות של הראשונים שנחלקו בזה והם התוס' והרא"ש והר"ן שהסכים לדבריהם הוא שע"א אינו נאמן נגד חזקה בין לאסור ובין להתיר אם לא בדבר המסור בידו ואמר לבעלים כשמצאו בפעם הא' וגם בזה יש ב' שיטות שיטת רש"י דדבר שבידו הוא מטעם מיגו שעדיין בידו לאסור או להתיר ושיטת הרא"ש הוא מטעם בעלים דבעלים נאמנים על שלהם ודחה שיטת רש"י ובספרי שם הארכתי ליישב דברי רש"י וגם כתבתי די"ל דגם רש"י לא כ' כן אלא לאביי דס"ל דבעינן בידו ממש בפ' הניזקין (נד ב) אבל לרבא מודה רש"י דלאו מטעם מיגו ס"ל דנאמן אלא מטעם בעלים ובזה יישבתי שם השגת הש"ך ע"ז (סי' קכז ס"ק ג) ושיטה שני' הוא שיטת הרשב"א ורמב"ן וריטב"א ולדעת הש"ך גם הרמב"ם ס"ל כשיטתם וכן הנ"י דכולם ס"ל דע"א נאמן באיסורים גם נגד חזקה רק בפועל שמעיד לאסור גרע מטעם דודאי הי' שומרו שלא יבוא לידי איסור או משום ריעותא דלא אמר לבעלים בפעם ראשון לכן צריכים אנו לטעם מיגו או לטעם דמיקרי בעלים והארכתי בזה הרבה בכל פרטי דינים ובהיות כן לפי שיטת רוב הראשונים שגם הש"ך נראה שמסכים עמהם לדינא ע"ש (שם ס"ק טו) דע"א נאמן באיסורים אף נגד חזקה אם כן ודאי דע"א נאמן לומר על השו"ב שהבהמה ששחטה לא שחט כהוגן לאסור הבהמ' לאחרים וכ"ש בנ"ד שחזקת איסור של הבהמה מסייע לי' וזה דלא כפסק הש"ע (סי' א') מתשובת מהרי"ק בשוחט שהעיד עליו אחד ששחט שלא כהוגן שהבהמה מותרת לאחרים אם השוחט מכחישו רק לאותו עד אסור' משום דשוי' אנפשי' חד"א ופסק מהרי"ק והש"ע אזלי בשיטת רש"י ותוס' והרא"ש והר"ן דע"א אינו נאמן נגד חזקה ועיין רש"ל וב"ח וט"ז שם שהשיגו על פסק הש"ע שאף לשיטת רש"י ותוס' אסור' הבהמ' לכ"ע מטעם דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה לאחד הרי הוא כשנים רק במקום שצריך ב' עדים מדין תורה לא באיסורים ובחיבורי שם הארכתי ליישב דברי מהרי"ק מטעם אחר דלכ"ע אין ע"א נאמן נגדו משום דהוא נגד רובא וחזקה דרוב מצויים א"ש מומחים הם, ומ"מ העלתי שם דלשיטת הרמב"ן והרשב"א כו' יש לחוש לאסור לכ"ע יעו"ש באריכות:
2
ג׳ב) אך כ"ז אם באנו לדון על הבהמה זו ששחט וע"א מעיד שבהמ' זו נשחטה שלא בהכשר ודאי דיש לחוש לדברי העד שלא לאכול מבהמ' זו אבל אם לא באנו לדון רק על השו"ב עצמו אם מותר לו לשחוט שלא לחוש על דברי העד המעיד עליו שא"י ה"ש י"ל לכאור' דע"א א"נ להוציאו מחזקתו דדוקא על הבהמ' זו ששחט כבר י"ל כיון שיצתה בהיתר ע"י השו"ב קודם ששמענו ערעור עליו אם כן כבר הוחזקה בהיתר ושוב אם בא ע"א והעיד שנשחט' שלא כהוגן הוי כמו ע"א נגד חזק' והבאתי בחיבורי שם ראיות לזה ואף שהגאון מוהרא"ז בפ"ת (סי' לט ס"ק קעו) הביא ראי' דבכה"ג לא מיקרי נגד חזק' מאחר שהעד בא לעקור החזק' למפרע מדברי המרדכי דקידושין גבי עד שליח המקדש שאמר שטעה במה שאמר לי כו' יעו"ש דחיתי שם דבריו והבאתי ראי' לזה מדברי הש"ס פ' הניזקין מהא דזבחים שעשיתי עמך נתפגלו ומהא דכה"ג ביוה"כ שבא לעקור החזק' למפרע ואין ע"א נאמן. ומ"ש בפסקך דזה מיקרי חזק' העשוי' להשתנות וכמ"ש המ"א לענין ציצית ומהא דמקוה (בסי' רא) מדברי הפוסקים לא משמע הכי דהרי ביו"ד (סי' א) כתב דגם זה מיקרי חזק' בשוחט שנבדק ונמצא שא"י ה"ש אם נטל פעם אחת קבלה אזלינן בתר חזקה דמעיקר' ואמרינן השתא הוא דאיתרע ואף דחזק' דהשתא איכא שא"י מ"מ חזק' דמעיקרא עדיפא הרי דס"ל דזה לא מיקרי חזק' העשוי' להשתנות דא"כ לא הי' כאן חזק' מעולם וגם הט"ז שהשיג על הרב בזה היינו משום דאיכא תרתי לריעותא חזקה דהשתא א"י וגם שייך לומר חסר ואתאי ואזלינן בתר חזקת איסור דבהמ' כהא דמקוה שנמצא חסר כמ"ש באורך וגם בזה הרבה השיגו על הט"ז ובמ"א הארכתי מזה וגם מן הש"ס מוכח דחזק' טובא היא והיינו חזק' דאתיא מחמת רובא דהרי בפירוש אמרו רוב מצויים א"ש מומחים הם ולמה לא חששו שמא שכח ה"ש א"ו משום דידעו חז"ל דלא חשיד אדם מישראל שישחוט אם לא כשיודע ה"ש וגם ע"פ רוב אין קלקולי שחיט' יוצאים מבן דעת ואם כן הוי חזק' דאתיא מחמת רובא ולא שייך בזה עשוי להשתנות ומ"ש דהרוב תלוי במעשה אין זה שייך לנ"ד דהש"ס לא קאמר דרוב התלוי במעשה לאו כלום הוא אלא ברוב התלוי במקרה לא בבחירת האדם והוא מ"ש בפ"ג דבכורות (כ א) שמ"ש רוב בהמות מתעברות ויולדות כו' יעו"ש משא"כ בשוחט כיון שיודע שכל שוחט שא"י ה"ש אסור לאכול משחיטתו אזלינן בתר רוב ישראלים הכשרים שאינם עוסקים בשחיט' כ"ז שא"י שיודעים ה"ש לכן דקדקו ואמרו רוב מצויים א"ש מומחים הם ואם כן אין זה דומה למ"ש המ"א בציצית ולהא דמקוה שהוחזק שמימיו מתמעטים דשם מטבע עצמו עשוי להשתנות משא"כ בהא דהוי חזק' דאתיא מחמת רובא:
3
ד׳ג) אכן בנ"ד שהשוחט אתרע חזקתו ולא שמע גערה מחכם שבעירו ולא שמע לאזהרת הרב שלו ודאי דלא שייך אצלו לומר רמאשמ"ה דרוב שוחטים המומחים ובקיאים שומעים לקול מוריהם ובפרט הרב שבעירו שהשוחט מסור להיות סר למשמעתו ואם כן אתרע רובא דידי' ודמיא למ"ש התבו"ש (סי' נ) בהא דבהמה שנמצא מים בראש וא"י אם המוח מקיף המים דל"ש לומר נשחטה הותרה וחזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות דרוב הכשירות אין להם מים במוח יעו"ש וכן איתא דוגמתו ברפ"ב דכתובות (טז א) דמקשה ניזול בתר רובא דרוב נשים בתולות נישאות ומשני אדרבא רוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא וכן בפא"ט (נב א) רוב אריות דורסים כו' אדרבא רוב הדורסים אין ציפרנם נשמטת כו' וכיון דאתרע רובא דידי' בלא"ה יש לחוש לשחיטתו דע"א א"נ במקום דאתחזק איסורא לשיטת התוס' והרא"ש והר"ן שבש"ע פסק כמותו בסי' קכז) ואין שייך לומר דמ"מ נאמן מטעם דבידו לשחוט כהוגן דכיון דיצא מכלל הרוב מומחים אם כן א"י ה"ש דאסור לאכול משחיטתו ואין זה מיקרי בידו ועוד אתרע חזקתו מצד שבכתב קבלה שלו מבואר שבכל שנה צריך ליקח קבלה מחדש מה שאין דרך לכתוב כן בכל כתבי סמיכה לשו"ב מסתמא ידעו החכמים המנסים אותו שקל הוא לשכוח במהר' ה"ש ואין לימודו עולה יפה לזוכרם תמיד משך זמן רב ואם כן כיון שעבר ע"ז הוי כשוחט בלי כתב קבלה דמבואר באחרונים דשחיטתו אסורה עיין פרמ"ג במשבצות (סי' א ס"ק ד) בשם התבו"ש שהחמיר מאוד דאפי' בעע"ג אסורה שחיטתו דתקנה זו הית' בחרם כמבואר בתשוב' מור"מ ב"ב והוה כחשוד לאותו דבר וכ"כ בשם תשוב' חות יאיר שבדוחק גדול מתיר ע"י עע"ג יעו"ש (סי' קעח) ומכ"ש לפי מה שהעידו עליו רבנים מפורסמים שכבר יצאו עליו כמה ערעורים והוחזקו להושיב ב"ד עליו והתירוהו בדוחק אם כן יצא מחזקת רוב השוחטים מומחים המצויים א"ש. ולדעתי אפי' בלא ערעור הרב דעירו אסורה שחיטתו מדינא מטעם שכתבתי שכתב קבלה שלו נתבטל בכלות הזמן ועיין פ"ק דסנהדרין (ה ב) בהא דנתינת רשות דקאמר שם על תנאי מאי ופרש"י כגון עד שנה או שנתיים ולא יותר ופשיט לי' מהא דא"ל ר' יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותינו עד שתבוא אצלינו כו' הרי דנתינת רשות שנתנו עד זמן לא מהני לאחר זמן ואם כן ה"ה בכתב סמיכת השו"ב הנהוג כיון שנעשה כן התקנה מן קדמונים הרי הדבר חוזר כמו דין סמיכה וז"ב והדברים ק"ו דהרי שם לא הי' תלוי הסמיכה בזמן מסברא דכיון שראוי והוא מומחה לכך ולא אתרע מחאת רב שמן אחר שנה אעפ"כ נתבטל בכלות הזמן כ"ש בנד"ז שיש טעם לדבר משום דכך שיערו חכמים שהסמיכו אותו שאחר משך שנה בודאי ישכח ה"ש ולא סמכו על חזרתו מעצמו ה' שו"ב וסימן לדבר ששכח' מצוי' ביב"ח מהא דאיתא בפ' הרואה הרואה את חברו אחר יב"ח כו' שנאמר נשכחתי כמת מלב ואם כן בלא"ה נתבטלו כל דברי החכם המתיר שחקר בדין אם ע"א נאמן עליו לפוסלו דלפמ"ש אפי' לא הי' עליו שום ערעור פסולה שחיטתו למפרע מה ששחט קודם שנטל קבלה מחדש מהרב המתיר הזה:
4
ה׳ד) ועתה אשובה אראה לחקור עוד בדין זה במה שהרב קרא עליו ערעור אם נאמן לפוסלו גם אם הי' מוחזק בכשרות והי' לו כתב קבלה כראוי דלענ"ד אפי' אם נאמר דע"א דעלמא א"נ עליו מ"מ הרב הממונה בעירו נאמן עליו אפי' להוציאו מחזקתו אליבא דכ"ע והוא מ"ש בחיבורי באריכות בהא דפ' הניזקין בהי' עושה עמו בטהרות ואמר טהרות שעשיתי עמך נטמאו הי' עושה עמו בזבחים ואמר זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן ופליגי אביי ורבא דאביי אמר דלכך נאמן משום דבידו ורש"י פי' שם מטעם מיגו שעדיין בידו לפוסלו והרא"ש דחה דבריו דמה מיגו יש כאן דאם הי' מטמאו בידים הי' צריך לשלם וכן בהא דס"ת שכתבתי לפלוני לא כתבתי אזכרות שבו לשמן מאי מיגו יש כאן כיון שכבר נכתב בשלימות והארכתי בספרי שם שאין כונת רש"י אליבא דדינא רק לאביי דס"ל דבעינן שיהי' בידו ממש משא"כ לרבא דס"ל אפי' יצא מידו נאמן מודה רש"י דבלא מיגו נאמן והיינו מטעם בעלים וכתבתי עוד דיש ליישב גם דברי אביי דלא מטעם מיגו גמור קאמר אלא אביי ס"ל כל שבידו עדיין נאמן מטעם שליש כהא דאית' בפז"ב בההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי ואמרה ידענא בי' דפריעא הוא דללישנא אחרינא אפי' אתחזק בי דינא נאמנת מטעם דאי בעי קלתה קודם שהוחזק בב"ד והי' בידה לשרוף השטר וכן קיי"ל כל"ב דשם וכמ"ש בח"מ עש"ך שם (סי' נו ס"ק א) באריכות אך דאביי ס"ל דכל שיצא מתח"' א"נ דכמו כן בשליש דקיי"ל דאחר שיצא שלישותו מידו א"נ וכן בהא דאיתא בפ"י יוחסין נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' בד"א בזמן שמקחו בידו כו' ולרוב הפוסקים אין הטעם דנאמן משום מיגו רק משום דרמי' עלי' למידק למי מכר וכן נאמן דיין לומר לזה זכיתי כו' בד"א שבע"ד עומדים לפניו וא"כ ה"נ בפועל שמסר בעה"ב הטהרות בידו לשומרם וכן הזבחים לכהן לעשותם בהכשר כדין הימני' לזה ולא גרע משליש שנאמן כ"ז שבידו דבע"ד גופי' הימני' וכאלו אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשני עדים אבל כשיצא מתח"י נסתלק נאמנותו ואין ע"א נאמן להוציא ממון וכן בדיני ערוה בהא דשליש הנז' בפ' האומר בגיטין (סד א) בשליש אומר לגירושין כו' כיון דדבר שבערוה בעינן ב' עדים מד"ת דילפינן דבר דבר מממון גם כן הדין כל שיצא מתח"י א"נ כשנים משא"כ באיסורים דע"א נאמן רק במידי דאתחזק בהיתר א"נ וא"כ כיון שבעת שהי' בידו הי' נאמן כשנים אתרע בזה חזקת היתר דידי' דהא בידו הי' לאסרו ולכן כ"ז שלא נסתלק מידו לגמרי ולא יצא עדיין בהיתר מידו כגון דבזימנא קמייתא דאשכחי' אמר לי' נאמן ע"א מדינא באיסורים ובזה מתורץ כל הקושיות שנתקשו בזה גדולי הפוסקים וז"ב לענ"ד בפי' הסוגיא שם ועכ"פ כיון שמוכח מדברי הש"ס שם דבדבר המסור ביד האדם ובעליו שלו מסרו לידו שיהי' הוא העוסק בזה נאמן מדין שליש ממש אפי' במקום שצריך ב' עדים מדינא אם כן ה"ה ברב הממונה ונתקבל בעיר וקיבלו עליהם הוראתו ומסרו בידו להיות המפקח ומשגיח בענייני או"ה ולהיות המשגיח ג"כ בשו"ב כנהוג בכל תפוצות ישראל ואדעתא דהכי קיבלו השו"ב להיות ממונה בעירו ע"ת שיהיו סר למשמעתו של הרב תמיד לכל אשר יצוה עליו והוא ישגיח עליו אם הולך בדרך ישרה ולא יצא מכשול מתח"י אם כן הוא ממש דומה להא דטהרות של בעה"ב המסור ביד הפועל דנאמן עליו כבי תרי ואין לומר דדוקא בטהרות שמסור בבית הפועל דבזה חשוב כבעלים דהם ברשותו לכל דבר לגניב' ואבידה משא"כ במה שלא נמסר ממש לרשות של המשגיח עליו דלא שייך לומר דהוי כבעלים דזה אינו חדא דממ"ש זבחים שעשיתי עמך כו' משמע דאין הטהרות ביד הפועל אלא שהפועל עושה בטהרות בבית הבעלים ולכן אמר שעשיתי עמך כו' ועוד ראי' ממ"ש שם ר' אסי לר' אמי ומה אעשה שהתורה האמינתו כה"ג ביוה"כ יוכיח שאמר. פיגול הוא כו' וכן בהא דתני' בברייתא שם זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן והרי הזבחים אינם בבית וברשות הכהן והם נעשים בעזרה והבעלים עומדים שם ואפ"ה נאמן הכהן מטעם דהוי כבעלים והיינו מטעם שהבעלים מסרו לידו שיהי' הוא המשגיח לעשות בטהרה ולכך נאמן שם לרבא אף שאינו עתה בידו כל דאמר לי' בזימנא קמייתא דאשכחי' ואם כן ה"ה בשו"ב שמסור ביד הרב דעירו להשגיח על כל עסקיו בשו"ב ודאי דדמי לכהן שנאמר לומר שנתפגלו הזבחים:
5
ו׳ה) ומלבד זה כבר נת' שדעת רוב הראשונים דע"א נאמן נגד חזקה הלא המה הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ונ"י והראב"ד ותוספ' רי"ד בקדושין פ' האומר וכן דעת הרשב"ץ וכן נוטה דעת הש"ך (סי' קכז ס"ק טו) ומי לא יחוש לדברי הגדולים האלו שהם רבים ובפרט להחמיר באיסור תורה והן לזאת מ"ש הרב דביאליסטאק שאין לחוש לדברי הרב דמקרא מלא לא יקום ע"א באיש וגו' דבריו אין בהם ממש דמקרא זה נאמר בעדות ממון ונפשות ודבר שבערוה דילפינן בגז"ש מממון וכן לפסול אדם לעדות וכיוצא בזה. אבל כאן לא באנו לפסול השוחט לעדות שהרי אינו מעיד עליו שבמזיד האכיל טריפות לישראל או עשה עבירה שנפסל ע"י אלא שמעידים דאתרע חזקת כשרותו ושאינו בכלל רוב מצויים א"ש מומחים הם א"כ ודאי דע"א נאמן עליו שאין זה אלא בגדר ע"א נאמן באיסורים נגד חזקה לפי שיטתם שנאמן ומ"ש הרב דביאליסטאק שהרב שהוציא על השו"ב ש"ר ראוי לעונש בידי שמים ע"ז ותלה עצמו שכ"כ ביש"ש פ"ק דחולין שקר ענה ביש"ש והעלים מדבריו אשר ראוי לעניינינו ששם (סי' ט) כ' שיפה כ' מהרי"ק שיש ליתן לב על השו"ב ולבדוק על מעשיו אם פרקו נאה שלא יצא עליו ש"ר בנערותו אבל אם יצא עליו ש"ר והעד הוא בר סמכא ואיש מהימן ראוי להחמיר ולהרחיק עצמו ממנו מ"מ אין יכולים לפוסלו ולקפח מחייתו תוך זמנו כו' עכ"ל שם הרי בנ"ד הדברים בהיפוך ממש שהשו"ב אינו מוחזק לכשרות כשאר שו"ב הבקיאים ומומחים שכתב קבלתו מוכח עליו שלא רצו לסמוך עליו רק על זמן מועט וגם מה פרקו נאה שייך באיש כזה אשר לא ישמע לקול מורים ולאזהרת הרב דעירו שציוה עליו לסור סכינו קמי' ולא השגיח עליו גם אם יאמר שהרב דעירו עשה זאת לשנאתו אשר אין לו נאמנות בזה, ומה גם מדוע לא הטה אוזן לשמוע בלימודים לקול חוברי חברים הרבנים הסמוכים אשר ודאי לא הי' להם חשש נגיעה ושנאה בלבם לאיש אשר אין להם עסק עמו ואין לך אין פרקו נאה גדול מזה ומה גם שהיש"ש עצמו כ' שאם העד בר סמכא ואיש מהימן ראוי להחמיר האם נאמר שהרב הממונה בעירו אינו בגדר מהימן ח"ו, בשגם שהרב דעירו לא בא לפסול השו"ב ולהעבירו מאומנתו רק שאומר שיברר בעדים זולתו הערעורים שיש עליו וכאשר יצא מפי הגדולים כן יקיים וא"כ ודאי דדברי הרב המערער נכונים לדינא ולזאת הרואה יראה מ"ש הרב דביאליסטאק שנעלמו מכת המסכימים עם הרב האוסר דברי הגדולים בתשובותיהם הלא המה תשו' רש"ל ורמ"א ומהר"ל בן חביב ומר"מ אלשקר ור"א מזרחי ונוב"י ובשמים ראש שכולם כתבו שאין מקבלים עדים לפסול אדם שלא בפניו, הרואה יראה, שהרי עוד לא יצא מפי האוסרים לפסול השו"ב בהחלט כ"ז שלא יעידו עדים בפניו ויבורר ע"פ ב"ד37הכוונה הרב ומורי הוראה: (נכתב מפני הצנזור) רק גזרו אומר להושיב ב"ד כשר וידונו בזה וכתבתי גם אני גם לידי הגאון המפורסם הרב דבריסק להסכים עמהם ושאם לא ישמע השו"ב לאזהרה זו אזי למגדר מילתא נאסר שחיטתו וזבחו האם ע"ז הי' כוונת הגאונים האלו והלא דבר זה שאין יכולים לפסול אדם שלא בפניו ידוע לכל יודעי דת ודין ואנן לא נחתינן לזה כלל ובפרט בנ"ד דדינא הכי הוא שכ"ז שלא יבורר היתירו אמור לו לשחוט כיון דאתרע חזקתו וזו א"צ לפנים ולא ליתן לכתוב מפשיטותו:
6
ז׳ו) ואחר שנת' דיפה הורו המורים הרבנים שכתבו לחוש לערעורו של הרב ולהושיב אודות השו"ב אברר עוד דבריי הראשונים שכתבתי שבלא"ה יש לחוש כאן אף לדברי ע"א שאומר שיברר שהשו"ב פסול ואסור לאכול מזבחו עד שיבורר הכשירו דבמקום דאיכא לברורי יש לחוש לע"א אף במקום שצריך ב' עדים כהא דאי' בפ' האומר בקדושין ומ"ש הרב דביאליסטאק דזהו דוקא במקום שיברר בחוש שהוא בע"מ או שמקוה זו חסירה כמ"ש הש"ך והט"ז (סי' קכ"ז ס"ק ה') אבל לא אם אומר שיברר דבריו בעדים והביא ראי' לזה מהא דבן גרושה ובן חלוצה שם בפ' האומר דכל שפסולו בעדים א"צ לברר ולחוש לדברי ע"א ועוד הביא ראי' מפ' האומר שם (ס"ב ב') גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר38אסור לנו בזה"ז לקבל גרים ע"פ דינא דמלכותא: (נכתב מפני הצנזור) דאינם קדושין והוי דשלב"ל וקאמר שם בש"ס דגר לאו בידו מיקרי דמי יימר דמזדקקי לי' בי תלתא כו' הנה תחי' נברר ביטול דבריו שמ"ש דבן גרושה וחלוצה ודאי דאין זה כלום דשם מיירי דלא קאמר העד שהוא יברר דבריו ע"פ עדים שיודע אותם העדים שיודעים מזה ויביאם לפנינו לזה ודאי דאין לחוש שמא יש עדים אחרים ועל כזה אמרו בכ"מ עדים בצד אסתן ותאסר אבל לא כשאומר העד שיברר העדים ויביאם לאלתר ויברר דבריו פשוט כביעותא בכותחא דצריך לברר דגדולה מזו מצינו בפ"ק דקדושין (י"ב ב') אמרי לי' רבנן לר"ח אמאי הא איכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הוה בי' ש"פ וקאמר שם לאו היינו דר"ח דאמר ר"ח עדים בצד אסתן ותאסר וקאמר שם אביי ורבא לא ס"ל הא דר"ח אם הקלנו בשבויה ניקל בא"א ומסיק התם כאביי ורבא דכיון דאיכא סהדי באידית לא מקלינן בי' והתוס' פי' שם דמ"ש והאיכא סהדי כו' היינו שקול יצא שיש עדים באידית וכ' שם לחלק דבשבוי' שאין קול שיש עדים רק שנשבית אבל לא על טומאה ושבוי' גופא אפי' אם אמת שנשבית אינה אסורה מן התורה ניקל בא"א כו' הרי אף דשם בדבר שבערוה לכ"ע בעינן ב' עדים וחששו לקול ומה גם שהרחיקו עדותם שהם בצד אידית שהוא רחוק מבבל במערב כמ"ש שם התוס' בשם ר"ת א"כ כ"ש בנ"ד שהרב אומר שיברר דבריו בעיר הזאת שם ע"י עדים כשרים ולא שיצא קול לבד שיש עדים ובמקום קרוב ודאי דצריך לברורי והרי הסכמת כל הפוסקים דאפי' ברובא וס"ס דמותר לכ"ע בכל איסורי תורה לא סמכינן ארובא וס"ס במקום שיש לברר בקל וכמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י) והוא מוסכם בכל הפוסקים ומ"ש שם דדוקא שאומר בוא ואראיך כו', היינו לענין אם נאמין בהחלט לדברי העד אז בעינן דבר שיכול לברר בחוש אבל לחוש לדבר לפרוש מאיסורא עד שיברר אין זה צריך לפנים שצריך לברר ומ"ש ראי' מהא דע"מ שאתגייר כו' דמי יימר דמזדקקו לי' כו' כל השומע יצחק לו לדבריו דמה שייכות יש לזה לנ"ד דשם דין שלב"ל שאין הקדושין חל כל שמחוסר מעשה מה שאין בידו לא מיקרי דבר שבא לעולם משא"כ לענין חשש איסור האם קצרה ידינו לברר ולהכניס עצמו לאכול ספק נבילות וטריפות ומה גם דלא שייך לומר מי יימר דמזדקקו לי' שהדבר חל על כל מורי ישראל לאפרושי מאיסורא ושלא להעלים עינינו ח"ו ולאכול איסור ולהכשיל רבים כל בי תלתא דגמירי מחוייבים להזדקק לזה ומה ענין זה לגר בימים הקדמונים שכ"ז שלא נתגייר אין חשש איסור כלל ולא שום מכשול לאחרים במה שלא יתגייר והא אדרבא גר שהי' בא להתגייר אומרים לו מה ראית כו' וקשים גרים כו' ואין כדאי להשיב על דברים בטלים כאלו ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו רק להסיר מלב הנמשכים אחרי דבריו ובכ"מ מצינו שאפי' לקולא סמכו חכמים על מילתא דעל"ג להאמין ע"א שהרי בר"פ הא"ר (פ"ח א') אבעי' להו הא דע"א נאמן באשה משום דמילתא דעל"ג הוא כו' או משום דדיוקא כו' ועי' ברי"ף שם שס"ל שנפשטה הבעי' דע"א במלחמה דהטעם משום דעל"ג וכ"פ הרמב"ם (ספי"ג מגרושין) במ"ש אל תתמה כו' הרי דאפי' במקום שצריך ב' עדים גמורים מן התורה האמינה התורה לע"א באשה משום דעל"ג ולא משקר בה כ"ש בנ"ד דלרוב הפוסקים ע"א נאמן במקום חזקה והדברים ק"ו אם שם דלא על"ג כ"כ שני הצדדים דיכול להיות דהעד סומך שיודע שבעלה רחוק מאוד במדה"י שדבר רחוק הוא שיבוא לפנינו חי כ"ש בנ"ד שהרב צווח שיברר מיד בעירו והדברים יבוררו תיכף אם אמת אם שקר בודאי חש הרב שמא יבוררו שקריו בודאי דנאמן ע"א בכה"ג וכמו שהרגיש בזה בני הרב המאה"ג נ"י ודבריו ברורים וראייתו נכונה מאוד מהא דספ"ק דר"ה שהאמינו לע"א שקידשו ב"ד את החודש ועי' בספר טורי אבן מהגאון בעל ש"א שם בפ"ב דר"ה (כ"ב ב') שדקדק מלשון הברייתא שם מדלא נקט או חסרו או עברו ונקט קידש סתם וכ' דה"ט משום דבחסרו פסיקא לי' בכל החדשים דנאמן ע"א משא"כ בעיברו דבאלול לא מהימן דכיון דקיי"ל דאין ע"א נאמן חזקה אפי' במקום דעל"ג דהא גבי אשה הוצרכו לטעמא דדייקא משום חומר שהחמירו בסופה כו' וא"כ כ"ש דא"נ נגד רובא דרובא עדיף והרי באלול ל"ש שיעברו כמ"ש מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר יעו"ש ולדבריו יקשה בהא דמבעי' לי' בפ' הא"ר אי טעמא דע"א נאמן אי משום דעל"ג לא משקרי בה אי משום דדייקא ולא אפשטא הבעי' לדעת קצת פוסקים ולדעת הרי"ף והרמב"ם אפשיטא דמטעם דעל"ג הוא מדוע לא פשט מברייתא זו דר"ה דאדרבא אפי' במילתא דעל"ג לא מהימן במקום רובא וה"ה במקום חזקה ולענ"ד אין ראייתו מכרעת כלל לפי מ"ש בעצמו שם דודאי מיירי שבא העד למקום שאין שלוחי ב"ד מגיעים שם וא"כ בע"כ ב"כ וב"כ הם צריכים לעשות ב' ימים יו"ט ממנהג אבותינו רק דנ"מ לענין מת ביו"ט שני דיתעסקו בו ישראל דאם הי' ספק כ"ז שלא הי' בקיאים בקביעא דירחא הי' אסור מספק תורה וא"כ ע"כ הוצרך הברייתא למתני קידשו כו' דאם הי' מעיד שעיברו ודאי דלא הועיל נאמנותו לשום דבר כיון דצריכים לעשות ב' ימים יו"ט ואין לומר דנ"מ דביו"ט ראשון יתעסקו במת דזה לא מצינו רק ביו"ט שני משום דהשתא דבקיאין בקביעא דירחא לעולם יו"ט שני הוא חול גמור מן התורה ואין בנמצא שיהי' יו"ט משא"כ יו"ט ראשון ודוק וז"פ ובלא"ה כתב שם דלדעת הרמב"ם אינו כן דלטעמי' אזיל דס"ל דאפשיטא הבעי' דע"א נאמן ומשום דעל"ג יעו"ש גם מ"ש דע"א א"נ נגד רובא אין זה מוסכם אליבא דכ"ע דלכמה פוסקים נאמן נגד רובא אפי' ברוב התלוי במקרה:
7
ח׳ז) גם בזה צדקו דברי בני הרב הגדול שיחי' שהרב הממונה בעירו נאמן נגד השו"ב מלבד מ"ש למעלה בראיות ברורות שכן הוא וכמ"ש בשם שאילת יעב"ץ ושיבת ציון (ספרים אלו אינם עמדי) אך הראי' שכ' בני הרב לזה ממ"ש במס' ר"ה ל"מ עולא דגברא רבא הוא כו' דמאי רבותא דגברא רבא במקום שצריך ב' עדים אפי' משה רעה"ש לא מהימן אין ראייתו מוכרחת דהלא עולא לא הי' ממונה שם בעירו דאתיא ממערבא והעיד שם בבבל ולדעתי פשוט דכוונת הש"ס ל"מ גברא רבא דודאי דקדק לידע יפה לשמוע מפי ב"ד עצמם שקידשו החודש שנאמן מטעם דעל"ג אלא אפי' אחד משאר העם שיש לחוש שלא דקדק יפה מפי ב"ד עצמם ואפשר ששמע קול הברה בעלמא ולא דקדק כ"כ ג"כ נאמן במילתא דעל"ג וכן נראה מלשון הרמב"ם (פ"ג מה' ק"ה הי"ד) יעו"ש היטב ועכ"פ ברמב"ם שם מבואר הטעם דנאמן משום מילתא דעל"ג ובאמת צ"ע שם מדוע הוצרך הש"ס לומר הטעם משום דעל"ג הא קיי"ל דע"א נאמן באיסורים ואפי' לדעת הפוסקים דא"נ נגד חזקה מ"מ שם לא שייך חזקה כלל וא"ל דכיון דבק"ה משפט כתיב בי' כדין צריך עדות ממש ואין ע"א נאמן דזה אינו אלא לענין ב"ד המקדשים החודש דצריך שלשה וביום משא"כ בעדים המעידים על זמן שקידשו כבר ב"ד שהרי קודם שקלקלו הכותים הי' מודיעים לגולה ע"י שהיו משיאים משואות וזה ודאי אינו בגדר עדות במקום שצריך עדים מדינא ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא וגם היו משיאים משואות בלילה שאז אין דין קבלת עדות כלל וע"כ צ"ל דבהודעה לגולה א"צ עדים ממש ואפי' על עדים שראו הלבנה הבאים לב"ד להעיד לא הצריכו עדים כשרים ממש שכשרים לד"מ וד"נ דהרי פליגי תנאי בספ"ק דר"ה (כ"ב א') אי כשר קרוב או עבד דעכ"פ לכולהו תנאי דהתם אחד מהם כשר או עבד או שני קרובים כגון אב ובנו כו' וע"כ דא"צ בזה עדים ממש וע"כ משום דע"א נאמן באיסורים מן התורה רק דחכמים החמירו שם דבעינן ב' עדים משום דחששו לקלקולא דכותים שהיו מרמים את החכמים ולכן צ"ל דבאמת חששו חכמים גם בזה שמא המעיד הוא מרמה את החכמים לומר שקידשו ב"ד את החודש בא"י כמו שהכותים היו רוצים לקלקל את בני הגולה בתחי' ולכן תקנו שלא לסמוך על משואות אלא על שלוחים וסמכו בזה על ע"א שמדין תורה נאמן ולקלקולא ל"ח במילתא דעל"ג משא"כ במשואות שלא חששו למילתא דעל"ג שלא יתפסו בזה לעידי שקר ויכולים להתנצל שבמקרה היו משיאים משואות וגם שלא יוודע מי הוא שעשה המשואות ולכן א"ש ג"כ מ"ש בש"ס ל"מ עולא דגברא רבא הוא כו' ר"ל דודאי אין בו חשש שח"ו ישקר לקלקל בני הגולה כדי שיקבע חג שבועות בא' בשבת אלא אפי' ע"א דעלמא ג"כ מהימן משום דהוה על"ג וא"כ נדחה נמי מ"ש בזה הגאון בעל טורי אבן שחקר אם ע"א נאמן מדינא יעו"ש ולפי מ"ש הוא פשוט:
8
ט׳גם הגאון בתשובת ברית אברהם חלק י"ד (סי' ב אות יד בהג"ה) הוכיח מדברי הנ"י דכל שוחט שגזרו עליו שלא ישחוט מחמת חשש רינון ועבר ושחט דיש לפוסלו דגרע מלא סר סכינו קמי' חכם מדינא דתלמודא ומדברי הרמב"ם מוכרח שם דכל ששחט בדיעבד ולא נבדק הסכין שלו ע"י חכם הבשר טריפ' דאבד חזקת כשרותו וחיישינן שמא בסכין פגומה שחט כמו כן אם עבר על גזירת הרב האידנא ע"ש וכן כתב שם (בסי' יט אות א) גם כתב שם שאם הרב ציוה לו להראות סכינו ולא הראה לו מעברינן לי' מדינא דש"ס והנאני שכוונתי לדבריו בזה. גם כתב שם בשם התבו"ש דבזה"ז אם עבר השוחט ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו שחיטתו אסור' דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם וזה ברור וא"כ בנ"ד שבכתב קבלה שלו מבואר שבכלות השנה מחוייב ליקח קבלה מחדש ואדעתא דהכי נתנו לו קבלה ודאי דשחיטתו אסורה בלי שום ספק וכ"ז נעלם מעיני הרב דק"ק ביאליסטאק ולא העיר בזה כלום ולזאת בנ"ד לית דינא ודיינא דצריך להעבירו וכ"ש שהעיז נגד הרבנים ולא שמע לקולם ולגזירתם עד שקיים כפי שיגזורו עליו רבני מומחים אחר שיבחן וינוסה היטב ויקבל גזירתם כראוי:
9
י׳ומה שכתבת לתמוה בדברי הגאון שיבת ציון מה שהקשה על דין דרואה מ"ת אמאי אסורה על בעלה ואמאי נאמנת ולא חיישינן שמא עיני' נתנה באחר כמו דקיי"ל באמרה טמא' אני לך לפי משנה אחרונ' דמס' נדרים וכתב לתמוה על תמיהתו דהא בכל פעם שראתה מ"ת נאמנת ע"ז להיות סופרת ז"נ דעדיין אינ' אסור' עליו ובפעם ג' ממילא נאסרת באמת לאו קושיא היא שעיקר קושית הגאון מפעם שלישי דאז נאסרת עליו ולא תהי' נאמנת בזה וכעת אין ס' הזה תח"י לעיין בו אכן לפי מ"ש בשמו לדעתי קושיית הגאון הנ"ל ל"ק מידי דהא באמת פליגי רבי ורשב"ג אי בתרי זימני הוה חזקה או בתלתא זימני וקיי"ל בוסתות ושור המועד כרשב"ג ובנישואין ומלקיות כרבי הרי דלא בריר לן אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא זימני ורק בוסתות מקלינן משום דוסתות דרבנן והא דאשה נאסרת על בעלה ברואה מ"ת הוא מדרבנן מטעם וסתות דגופה כמבואר בדברי הפוסקים וכיון שכן לא רצו חכמים להחמיר לחוש לדברי רבי דבתרי זימני הוה חזקה ולכן כיון שבב' פעמים הראשונים הייתה נאמנת לחוש לספירת ז"נ דנאמנת מן התורה דכתיב וספרה לה לכן לא רצו חכמים להקל שלא תהא נאמנת בפעם שלישי להיתר' לבעלה שהרי לענין ספירת ז"נ ודאי דצריכים אנו להאמינה בזה דלאו מטעם דיבורה חוששין אלא שמספק תורה אתינן עלה שמא כבר הוחזקה בב' פעמים הראשונים ומסתמא ראתה ג"כ בפעם השלישי אם נתירה לבעלה הוי תרתי דסתרי עוד יש ליישב בפשיטות לפי מ"ש הר"ן בפ' בתרא דנדרים שם דהקשה למה התירו במשנה אחרונ' לומר שאינה נאמנת דהא שוי' אנפשה חד"א ותירץ שם ג"כ ג' תירוצים הא' משום דחכמים עקרו דין תורה למגדר מילתא ודחה שם טעם זה דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה עוד תירץ שם משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ועקרו חכמים לקדושין מיני' וא"כ פנויה היא ולא נאסרת על בעלה כהן משום זנות ועוד תי' שם משום דאין כח בידה לעשות על נפשה חד"א משום דמשועבדת לבעלה יעו"ש והנה כ"ז לא שייך ברואה דם מ"ת דאפי' תאמר דעקרו חכמים לקדושין מיני' מה בכך כיון דנתחזקה בג' כוחות שרואה באצבע בעלה ג"פ הרי הוחזקה לו באיסור משום נדה דבכרת דאסור גם בפנוי' וטעם ב' דמשעבדא לי' לא שייך כאן דלאו משום דשוי' אנפשה חד"א נאסרת עליו אלא התורה האמינתה בזה דכתב וספרה לה דדבר זה אין מסור לעדים, וא"כ אסורה עליו מדינא ונאמנת בזה כב' עדים ממש וגם לפי מ"ש התוס' והרא"ש במס' יבמות הטעם דמשנה אחרונה משום דראו חכמים דרוב משקרות כו' יעו"ש זה לא שייך כאן דכיון דבב' פעמים הראשונות הי' נאמנת ונאסרה עד שתספור ז"נ דבזה לא שייך רוב משקרות כיון שבזה לא תהי' אסור' עליו מסתבר לומר דגם בפעם ג' אמרה אמת וגם י"ל לפי מ"ש הט"ז בי"ד (סי' קטז) דאין כח ביד חכמים לאסור בדבר המפורש להיתר בתורה יעו"ש כמו כן אין כח בידם להתיר במה שמפורש בתורה דנאמנת מקרא דוספרה לה כו' ובר מן דין לא שייך לומר דעיני' נתנה באחר ומשקרת כדי שתאסר עליו דהא אולי ירצה בעלה שתבדוק עצמו בשפופרת לפניו ואז יתבדה שקרה וגם לא תוציא מחשבתה לפועל ועיין בי"ד (סי' קפז סעיף ב) דעיקר כדעת הפוסקים דמותרת לבדוק עצמה בשפופרת בבעל ראשון יעו"ש ולפי מ"ש מתורץ ג"כ קושיא השני' שכתב בשם הגאון ש"צ דלמה לא תהי' נאמנת לומר טמא' אני לך הא יש לה מיגו דהייתה אומרת שראתה ג"פ מ"ת דאין זה מיגו טוב דיותר נח לה לומר נאנסתי מלומר דראתה ג"פ מ"ת דשמא יתרצה בעלה לסמוך על בדיקת שפופרת כמ"ש ועוד באשת כהן בלא"ה אין לה מיגו דאם תאמר דראתה מ"ת ב"פ תצא בלא כתובה משא"כ באומרת נאנסתי ונח לה יותר לומר כן ותירץ זה יותר נכון ממ"ש דאין זה מיגו משום דיריאה לומר כן אולי תראה באמת בשני אנשים בכל א' ג"פ ועי"ז תאסר לכל העולם דמיגו כזה דלא שכיח כלל לחוש לחששא רחוקה כ"כ אם באמת לא ראתה מ"ת שנאמר שיראה לומר כן וכיון ששונאת את בעלה ורוצה להתגרש ממנו ודאי דלא תחוש חששא רחוקה כזה ויותר נח לה לומר שראתה מ"ת ב"פ משתאמר נאנסתי תחתיו דמבזי' נפשה וגם שתאסר לכל כהן שבעולם הנלע"ד כתבתי דברי אביך ד"ש באמת יצחק אייזיק בהרב מ' יעקב זלה"ה חופ"ק טיקטין:
10
