בנין עולם, יורה דעה ח׳Binyan Olam, Yoreh De'ah 8

א׳שאלה א) הב"ח ביו"ד (סי' כח) יצא לידון בדבר החדש שאם נמצא פגימה בסכין לאחר שחיטה פטור מכיסוי והש"ך השיג עליו דא"א לומר כאן אוקמי' אחזקה מטעם דבש"ס קאמר חיישינן משמע דהוי רק ספק יעו"ש שהאריך, ובפרמ"ג תמה על הש"ך בזה ע"ש וכתב דעיקר של הב"ח הוא משום דבקרא כתיב איש אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל וכיון דאסור באכילה מספק אין זה בכלל אשר יאכל ופטור מכיסוי וכ"כ שם הב"ח בהדיא וכ' ע"ז בפרמ"ג דלא מבעי למאן דס"ל ספיקא דאורייתא אסור מן התורה ודאי דאין זה בכלל אשר יאכל ופטור מכיסוי בודאי אלא אפי' למ"ד דאינו אסור אלא מדרבנן, מ"מ הא כתב הרמב"ם בס' המצות שלו שכל דבר שהוא מדרבנן הוא בכלל לאו דלא תסור וכל ב"ד הגדול בדורו יכולים לתקן תקנות וגדרים לכל ישראל, וא"כ תימא גדולה דהא כתב הטור להדיא בנמצא סירכא מאומה לדופן שאנו אוסרים מספק וכדומה מחמת שאין אנו בקיאים מכסה בלא ברכה וא"כ כ"ש בדבר שאינו אלא חומרא וגדר בעלמא, ולפי שדבר זה נוגע לכמה גופי תורה ומסתעף ממנו כמה פרטי דינים במה שהוא אסור באכילה מדרבנן אי הוה בגדר אשר יאכל הכתוב בתורה ויש בזה עיון גדול בכ"מ בש"ס ופוסקים לכן מוכרח אני להאריך:

ב׳ב) ובתחילת העיון סבור הייתי להמציא סמך לדברי הב"ח ז"ל מסוגיות הש"ס בפ' שבועת העדות (לא א) בהא דתנן במתני' דשבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוים להעיד, וקאמר שם לאפוקי מאי אמר ר"פ למעוטי מלך ישראל ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקובי' מ"ד משחק בקובי' כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקובי' מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו הרי דשם דכתיב בקרא אם לא יגיד דבעינן שיהא ראוי להגדה למ"ד דמשחק בקובי' פטור מקרבן אע"ג דהוה ראוי מן התורה להעיד רק דחכמים פסלוהו מיקרי אינו בר הגדה ופטור מקרבן א"כ ה"ה לענין כיסוי הדם דכתיב בקרא אשר יאכל דבעינן שיהא ראוי לאכילה דמה"ט ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים כמ"ש בפ' כ"ה (פה א) ג"כ לא מיקרי בר אכילה, והנה אנן קיי"ל שם להלכה כרב אחא בר יעקב דגם משחק בקוביא פטור מקרבן שבועה כמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' שבועות) ועי' בכ"מ שם שפסק כמותו משום דבתרא הוא ואף שיש לחלק לכאורה דש"ה שהקפידה תורה במה שאינו מעיד לחבירו לטובתו להציל ממונו, וכיון שלא יקבלו ב"ד עדותו יהי' איך שיהי' אע"ג דאינו פסול אלא מדרבנן מ"מ כיון שאין תועלת בעדותו לכך פטור מקרבן שבועה משא"כ לענין כיסוי הדם אף שהתורה אמר' אשר יאכל אינו אלא גזירת הכתו' דהא לא מסתבר טעמא לחלק לענין כיסוי הדם אם ראוי לאכילה או לאו ולכן י"ל דדוקא אם אינו ראוי לאכילה מדאורייתא, מ"מ הוא דוחק לחלק בכך דמה לי קרא דאשר יאכל או קרא דאם לא יגיד דדרשינן בראוי להגדה[*] ולית לן למדרש טעמא דקרא מסברא דנפשין כמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מה' מלוה ולוה) דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא גבי לא תחבול בגד אלמנה ואין חילוק בין עניה לעשירה וכן פסק בח"מ (סי' צז) ע"ש ודוחק לומר כיון דגילה הכ' אם לא יגיד הוי כאלו כתב בהדיא טעמא דמילתא דבכה"ג דרשינן טעמא דקרא אפי' לרבנן כדאיתא בפ"ב דסנהדרין בהא דלא ירבה לו נשים בפלוגתא דר"ש ורבנן ע"ש:

ג׳[הג"ה מבה"מ ואני העני בדעת דנתי בחידושיו לענין אחר דשפיר יש לחלק ביניהם ומוכחי קראי דהרי חזינן דבכיסוי הדם קפיד קרא אשר יאכל שיהיה ראוי לאכילה דווקא לא על האכילה שהרי השוחט וצריך לדם וכן שאר מניעה או אונס שלא יאכלנו חייב בכיסוי כיון דראוי לאכילה הוא משא"כ בשבועת עדות ע"כ לאו בראוי להגדה לבד תלה רחמנא אלא גם בהגדה שהרי שוגג ואונס אע"פ שראוי להגדה פטור והארכתי מזה בחידושיי ואכ"מ: ע"כ הגה"ה]

ד׳ובתוס' פ' שבועת העדות שם (לא א) ד"ה ורבנן כו' שכ' ואע"ג דאמר לקמן הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב משום דרבנן אכשרוהו ואזלינן בתר דרבנן בתר תרווייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד והכא אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי כיון דמדאורייתא מהני חייב, ודבריהם צריכים ביאור דאין זה סברא כיון דלמ"ד משחק בקוביא חייב קרבן אע"ג דעדותו לא יועיל לשום דבר ע"כ צ"ל דס"ל דגזירת הכתוב הוא לחייבו על כבישת עדותו אף שלא יועיל כלל כיון דמן התורה ראוי א"כ להיפך אם אינו ראוי מה"ת למה יתחייב קרבן, ונ"ל דכוונתם הוא דלדידי' הכל תלוי במה שהוא בר הגדה לעדותו והרי גם ע"א מועיל עדותו להצטרף עם שני שמעיד כמותו אלא דלכך משבוע ע"א פטור משום דגורם לממון לאו כממון דמי כיון שאין עדותו נשלם דאינו מחייב רק שבועה א"כ אין זה בר הגדה בשלימות מן התורה ולכן כאן דרבנן הימנוהו לע"א לגבי אשה הרי הוא בר הגדה בשלימות כיון שבעצמו ראוי להעיד מן התורה ודוק אך כ"ז הוא לדבריהם דאזלי לשיטתם בפ' האשה רבה שכ' דע"א באשה אינו נאמן מן התורה אבל לדעת כמה פוסקים ולפי מה שמבואר בספרי ראוי הוא להעיד מן התורה כמ"ש באיש הוא דאינו קם כו' ויתבאר במ"א באורך ולפ"ז אתי הך סוגיא שפיר בפשיטות:

ה׳ג) ולפ"ז יקשה בהא דאית' בפ' אלו נערות (לו א) ת"ר ולו תהי' לאש' בראוי' לקיימה כו' וקאמר בגמרא שם שניות מאי נינהו אלימא שניות לעריות מד"ס מדאורייתא מחזי חזי לי' אמאי אין לה קנס ופרש"י הרי קרינן בי' ולו תהי' לאשה וא"כ מוכח להיפך דאע"ג דמדרבנן לא חזי' ליה כיון דמדאורייתא חזיא לי' קרינן ביה האשה הראויה לקיימה לחייבו קנס א"כ י"ל דה"ה לענין כיסוי הדם ודוחק לומר דשם פריך אליבא דר"פ דפ' שבועת העדות דס"ל דמשחק בקוביא חייב קרבן שבועה, והיה נלע"ד ליישב דשאני גבי קנס דאף דשניות מד"ס לא קרינן ביה ראויה לקיימה מדרבנן מ"מ שפיר שייך בה קיחה דכמה חילוקים יש בין חייבי לאוין ובין שניות מד"ס דהרי בפ"ג דיבמות (ך ב) אתמר ביאת כה"ג באלמנה ר"י ור"א חד אמר פוטרת צרתה כו' וח"א אינה פוטרת כו' ומסיק התם דמ"ד אינה פוטרת ס"ל לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת משום דאפשר בחליצה והא ודאי קיי"ל דשניה ליבם אם בא עליה ודאי דפוטרת צרתה כיון דליכא איסורא דאורייתא הרי דקרינן בי' לקיחה כמ"ש ולקחה לו לאשה ויבמה ולכך גם בהא דאונס בשני' שפיר קרינן ביה ולו תהיה לאשה דרבנן לא עקרי לקיח' דידה בכולי מילתא משא"כ לענין הגדת עדותו וכיסוי הדם דשם אסרוהו רבנן לגמרי והשוו אותם לדאורייתא ודאי דלא מיקרי בר הגדת עדות כלל:

ו׳שוב ראיתי במשנה למלך (פ"א מה' נערה בתולה ה"ה) שהאריך בביאור דברי הכ"מ שם במה שתמה עליו מהר"ן ששון בתשובה שכ' שם דבשניות לא ישאנה משום דכתי' ולו תהיה לאשה הראוי' לקיימה שכתב שם ליישב דבריו דבאמת כל מה שאסרו חכמים נישואים דידה לא קרינן בי' אשה ראוי' לקיימה ובש"ס שם דפריך אמאי הא מדאורייתא מחזי חזיא ברייתא דשם אתי' אליבא דשמעון התימני דלא דריש אשה הראוי' לקיימה רק אשה שיש בה הוי' עיין שם באריכות שהביא ראיה מסוטה דאמר הכ' ונקה האיש מעון שאם הי' בו איזה עון אפי' מד"ס שוב אין המים בודקים את אשתו וכן מהא דכתיב מי האיש הירא ורך הלבב וגו' לר"י הגלילי דדריש מעבירות שבידו כו' היינו אפי' בעבירה מד"ס וכן בטומאת כהן לאשתו חלוצה לא מטמא אע"ג דחלוצה אינה אלא מד"ס יעו"ש:

ז׳ד) ולע"ד אין דבריו ברורים ומוכרחים כלל דבאמת יש כמה ראיות דכל מאי דחזי מן התורה אזלינן בתרי' אף דלא חזי מדרבנן וכמו שמבואר באורך בס"ד ובאמת מדברי הרמב"ם בפ"א מה' נערה בתולה אין הכרח כ"כ דהא שם כלל גם מה שאסור מן התורה דכ' שם הייתה אסורה עליו כו' אפי' חייבי עשה ואפי' שני' כו' א"כ י"ל דעיקר מה שהביא פסוק ולו תהי' לאשה משום חייבי עשה הוא אך כיון דחכמים אסרו גם שניות השוו מדותיהם כשל תורה דכמו שאסרה תורה לישאנה מחמת שאסורה עליו מה"ת מקרא הנ"ל סמכו חכמים איסורים שלהם ג"כ על פסוק זה כיון דאסורה לו מדבריהם אף במקום מצוה דבכ"מ דחינן מ"ע בשב וא"ת במקום גדר וכ"ש כאן שמצינו שהקפידה התורה מטעם דאסורה לו וכל דברי חכמים סמכו על לאו דלא תסור משא"כ בכיסוי הדם שאין שם חשש איסור אם יבוא לכסות ודאי דעל אופן זה לא העמידו דבריהם ובאופן זה הניחו על הדין להיות נקרא ראוי לאכילה וכן הא דאם בא ביאה אסורה מד"ס דאין המים בודקים את אשתו ומהא דחוזר מעורכי המלחמה גם מעבירות של ד"ס ג"כ אין ראי' דכיון דחכמים אסרוהו ובר עונש הוא מן השמים על דבריהם והרי הרבה החמירו חכמים בעובר על דבריהם יותר מבשל תורה כמ"ש כל העובר על דברי חכמים כו' וכתיב ופורץ גדר וגו' יותר מכמה לאוין המפורשים בתורה שאין בהם עונש מיתה אלא מלקות בלבד וא"כ ודאי דקרינן בי' אין האיש מנוקה מעון וכן הא דחוזר מעורכי מלחמה כיון דהי' חייב מיתה מדבריהם ודאי שהוא הי' בכלל האיש הירא שמתיירא שלא יהרג במלחמה שאז השטן מקטרג כו' וכמ"ש בפ"ב דשבת וגברי היכי מבדקי כו' ומה שהקשה במל"מ שם דלמה בעורכי המלחמה יש פלוגתא דלר"י הגלילי דווקא בעבירה דאורייתא הוא דחוזר אבל לא בעבירה דד"ס וגבי אונס וסוט' לא מצינו פלוגתא יעו"ש לענ"ד דגבי אונס וסוטה לא אמרינן אלא בעון זנות וכדומה אבל בעורכי מלחמה אם נאמר דעל כל עבירה מד"ס חוזר עליה א"כ קשה למצוא מי שיצא לצבא למלחמת מצוה שהרי מקרא מלא הוא כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ולכן ס"ל דודאי לא כיוונה תורה אלא לעבירה ידוע של תורה זהו סברת ריה"ג וכן מהא דכהן אינו מטמא לאשתו חלוצה י"ל ג"כ דרבנן אסרו לו לטמאות לה וסמכו אקרא דלהחלו כמו שאסרה תורה מהאי קרא באם אסורה לו מן התורה ובשוא"ת עקרו למצוה זאת אפי' לר"ע דס"ל לה יטמא חובה וזה ברור לענ"ד:

ח׳ה) והי' נלע"ד עוד דדברי הב"ח יש להם מקום ע"פ מ"ש התוס' בפ' מרובה (עב ב) דקאמר שם לימא קסבר ר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח, וכתבו התוס' שם ד"ה דאי ס"ד כו' משמע דאי הוה דרבנן חשיב דמרה ומתוך כך נראה לדקדק דתקרובת ע"ג היתה אסורה בהנאה מדאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ג אמאי מחייב כו' ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ג אפי' לא אסרה בהנאה אלא מדרבנן חשיב שפיר לאו דידי' כיון שאסרו חכמים בכל הנאות דאפי' קידש בו אשה אינה מקודשת אבל חולין בעזרה אי הוה דרבנן וקידש בו אשה מקודשת ולכך חשיב דמארי' כו' הרי מפורש בדברי התוס' דאע"ג דהוא עצמו דרבנן מ"מ כיון שאין לו בהם הנאה של כלום לא חשיב דמארי' ופטור מתשלומי ד' וה' וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דחכמים אסרוהו באכילה ממש כדאורייתא חשיב ולא קרינן בי' אשר יאכל מ"מ המעיין בדברי התוס' שם יראה שלא כתבו כן לדבר ברור רק שכתבו דאיכא למדחי הכי וא"כ דין זה בספק הוא, ויש בזה מקום עיון ג"כ במ"ש ברפ"ב דפסחים בהא דאמר רב גידל המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא כו' ובדברי רש"י ותוס' שם, ובמ"א כתבתי מזה באריכות, ועי' בדברי התוס' בפ' האיש מקדש (נח א) בהא דתנן המקדש בחולין שנשחטו בעזרה כו' אלמא חולין שנ"ב לר"ש לאו דאורייתא כו' והקשו בתוס' שם דהא עכ"פ יש כאן איסור הנאה מדרבנן וא"כ מ"ש מהא דאי' בפ"ק דפסחים המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושיו, ותי' דשם עכ"פ יש מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפר"ת התם וא"כ עיקרו מן התורה, משא"כ חולין בעזרה עיקרו דרבנן הרי מוכח דבדבר שאין לו שורש בתורה אפי' איסור הנאה מדבריהם מיקרי עכ"פ בר הנאה ואכילה כיון שאשה מתקדשת בהם וא"כ כ"ש לענין כיסוי הדם דמיקרי בר אכילה היכא דאין איסורו רק מצד חומרא בעלמא דלא חמיר מדבר איסור דרבנן כמו חולין שנשחטו בעזרה שאין עיקרו בדאורייתא וא"כ אם נאסרה בשחיטה ע"י שהי' במיעוט בתרא או שנמצא גמי בוושט ודאי דגם לדברי הב"ח חייב בכיסוי וכמ"ש ויתבאר עוד בסמוך בס"ד:

ט׳ו) עוד הי' נלע"ד להביא ראי' לדברי הב"ח מהא דאי' במס' פסחים (פ"ח ב') גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם דקאמר שם כולם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני, וקאמר שם אביי ל"ש אלא שנתערבו אחר זריקה דבעידנא דאזדריק דם שפיר אזדריק והוה חזי לאכילה אבל נתערבו לפני זריקה חייבים לעשות פסח שני כו' והיינו משום דבעינן פסח דחזי לאכילה דכתיב איש לפי אכלו והרי אע"ג דספיקא הוא אצל כל אחד דשמא פסח דידיה חזי לאכילה אפ"ה צריך פסח שני ולא מיקרי חולין בעזרה דמ"מ לא מיקרי בר אכילה וא"כ ה"ה במה שאסור מדרבנן לאכילה ג"כ לא מיקרי בר אכילה בלשון הכ' דהא בהא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם הא' מהם נמצא פסול א"כ מדאורייתא בטל ברוב וחזר האיסור להיות היתר כמ"ש הרא"ש בפג"ה באריכות, וא"כ הרי ראוי לאכילה מדאורייתא רק דרבנן אסרוהו מטעם קבוע דדבר חשיב לא בטיל וא"כ מוכח דגם מה שאסור באכילה מדרבנן לא מיקרי בר אכיל' מן התורה אך כבר כתבתי באריכות בספרי בית יצחק דשם יש סברא לומר דמדאורייתא לא בטיל מטעם קבוע ע"ש בפתיחה לשער הקבוע ומ"מ מה דאסור מספיקא דאורייתא מוכח עכ"פ משם דפטור מכיסוי לגמרי וכמ"ש וא"כ צ"ע על הטור שהבאתי למעלה בסירכא שאנו אוסרים מספק דחייב בכיסוי והא הוי ספיקא דאורייתא ממש ומשם ג"כ יש להוכיח קצת דמאי דאינו אסור אלא מצד חומרא בעלמא לכ"ע מיקרי בר אכילה וחייב בכיסוי מהא דאי' שם מאן דמתני שם אברייתא אבל אמתני' לא כיון דכשירים ננהו דאי אדכר הוי חזי לאכילה קמי שמיא גליא וכ' התוס' שם דהיינו מטעמא דלא פסול כ"כ הואיל ואינו בגוף הקרבן הרי מכיון דאין הפסול חמור כ"כ מיקרי בר אכילה ואע"ג דהרמב"ם שם הלכה ב' פסק כלישנא קמא דמתני לה אמתני' דגם בשכח לפני זריקה חייבים בפסח שני מ"מ היינו דווקא התם דעכ"פ הוי פסול גמור מדינא מ"מ נלמד משם עכ"פ היכא דהוי רק חומרא בעלמא דחייב בכיסוי ודוק:

י׳ז) עוד יש לי מקום עיון בהא דאי' בפ' האיש מקדש (נא א') אתמר קידושין שאין מסורים לביאה אביי אמר הוי קידושין ורבא אמר לא הוי קידושין אמר רבא בר אהינא אסברה לי דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורים לביאה הוו קידושין ופרש"י שם משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה לומר דדווקא הראוי' לביאה שייך בה קידושין וע"כ רבא מיתורא דקרא דובעלה יליף לה דאע"ג דאצטריך האי ובעלה להא דאי' בפ"ק לרבי דילפינן מיני' דאשה נקנית בביאה מ"מ גם הך דינא ילפינן מיני' כדאי' התם (ט' ב') מבעל ובעלה וא"כ חזינן דאע"ג דהא דלא חזי' לביאה הוא מספק דהא אחת מהן מותרת לו א"כ אפי' במקום שאסור מספק כיון שאסור עכ"פ מן התורה מיקרי אינו ראוי לביאה ואין הקידושין חלין אפי' לקולא דא"צ גט א"כ ה"ה בהא דכיסוי הדם דכתיב אשר יאכל יש לנו לומר עכ"פ היכא דאסורה באכילה מספיקא דפטור מכיסוי וא"כ קשה על הטור שכ' להיפוך ואין לומר דש"ה דכתיב קרא יתירה ובעלה ע"כ גילה הכ' דאפי' דרק מספק אינה ראוי' לביאה מיקרי ג"כ אינה ראוי' לביאה דא"א לומר דהכ' בא ללמד היכא דאינה ראוי' מתורת ודאי דלזה ל"צ קרא דבלא"ה נפיק מקרא אחרינא דאין קידושין תופסים באחות אשה כדנפקא לן מקרא בפ' האומר (סז ב') וע"כ בא ללמד דאפי' היכא דאינה ראוי' לביאה מטעם ספק דינא הכי דאין הקידושין תופסין כלל דעכ"פ יקשה נילוף בכל התורה כולה מאחות אשה כמו דהתם עשה הכ' ספק כודאי דלא מיקרי בת ביאה אפי' לקולא דאין הקידושין חלין כלל כמו כן בכיסוי הדם דכל דאסור באכילה מתורת ספק הוי כודאי אפי' לקולא ופטור מכיסוי גם קשה שם בהא דפריך על רבא ממתני' דמעשה בחמש נשים ובהם שתי אחיות וליקט אחת כלכלה של תאנים כו' דקאמר שם ה"ד אלימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא כו' ומשני שם אליבא דרבא דמתני' דחמש נשים מיירי באמר הרי כולכם ואחת משתי אחיות מקודשות לי כו' ופרש"י שם דהשתא לא קני את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות היינו מטעם ספק דלא ידע הי קידש הא אי ידע בת זכיה היא הלכך נכריות מקודשות ע"ש ולפ"ד הב"ח דכל דעכ"פ אסור באכילה יהי' מאיזה טעם שיהי' אפי' מדרבנן מיקרי מן התורה לאו בר אכילה אפי' לקולא והוי כודאי אינה ראוי' לאכילה מן התורה א"כ כ"ש היכא דאסורה מספיקא דאורייתא א"כ הוה כודאי לאו בת קנין דהא מיקרי לאו בת ביאה מן התורה יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ הדרא קושי' לדוכתי' דהוי קני את וחמור אך זה י"ל ע"פ מ"ש הרא"ש בשם יש מחלקין דאפי' לדידן דקיי"ל קני את וחמור קנה מחצה מ"מ היינו דוקא דקאמר בתרי לישני את וחמור. משא"כ באומר כולכם מקודשות לי שכלל כולן בתיבה אחת לא קנה כלל לכ"ע וא"כ א"ש לפי מאי דמסיק דמיירי דאמר כולכם ואחת משתי אחיות א"כ דמי ממש לקני את וחמור דנקט בתרי לישני ולכן נכריות מקודשות לדידן דקיי"ל לדינא דקני את וחמור קנה מחצה אבל לפמ"ש הר"ן תירוץ אחר הובא בב"י באה"ע (סי' סא) שמחלק בענין אחר בין הא דקני את וחמור ובין הא דקידושין יעו"ש קשה וצ"ע:

י״אח) ולכאורה יש לתמוה על הב"ח ממ"ש רפ"ב דחולין (ךז ב) דפריך שם על ר' יצחק בן פנחס דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה מהא דתני' השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כיסוי ולדברי הב"ח אין כאן קושיא כלל כיון דמדרבנן בעי שחיטה לא קרינן ביה אשר יאכל ולכאורה נראה ליישב ע"פ מה דאיתא בפ' כיסוי הדם (פה א) גבי השוחט ונמצא טריפה ר"מ מחייב וחכמים פוטרים, והיינו מטעמא דר"מ ס"ל שחיט' שאינה ראויה שמה שחיטה ולא דריש אשר יאכל אלא למעוטי עוף טמא כדאיתא התם וא"כ י"ל דהך דהנוחר ומעקר אתי' כר"מ ולדידי' א"ש קושי' הש"ס לפי מה שנאמר דאין שחיט' לעוף מן התורה א"כ נתחייב בכיסוי מן התורה דשפיר אמרינן נחירתו זו היא שחיטתו אע"ג דהוי נבלה מדרבנן דהא איהו לא דריש קרא דאשר יאכל לזה והש"ס הוכיח דהך ברייתא אתיא אליבא דר"מ דאל"כ קשה למה נקט דוקא ניחר ומעקר דפטור הא כבר אשמועינן ברישא דברייתא דאפי' בנמצא: טריפה פטור מכיסוי אע"ג דמהני שחיטתו לטהר מידי נבילה וע"כ צ"ל דהך סיפא אתיא אליבא דר"מ וקמ"ל דאע"ג שחולק בטריפה בנוחר ומעקר דלאו שחיטה היא כלל מודה וכן מוכח התם דהך סיפא דנוחר ומעקר אתיא ככ"ע ואפי' רי"מ מודה שם והא דפריך שם עוד מהך ברייתא דשוחט וצריך לדם כיצד יעשה נוחרו או עוקרו ג"כ א"ש דמוכח דברייתא אתיא אליבא דר"מ דאל"כ למה הוצרך לנוחרו או לעוקרו דהא אם יעשינה טריפה ג"כ פטור מכיסוי וא"כ מוכח דאתי' כר"מ דמחייב בטריפה ומקשה שפיר:

י״בט) עוד קשה לי ע"ד הב"ח מהא דפ' כיסוי הדם (פו א) חש"ו ששחטו ואחרים כו' בינם לבין עצמם פטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו כו' ר"מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים כו' ופריך התם ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי כו' ולכאורה לדעת הב"ח אין כאן קושיא כלל דשפיר י"ל דאם שחטו בינם לבין עצמם הוא ספק אם שחטו כהוגן ולכך גבי כיסוי כיון שאסור באכי' מספיקא לא קרינן ביה אשר יאכל משא"כ לענין או"ב דלא כתיב בהו אשר יאכל שפיר י"ל אולי שחטו כהוגן ומכ"ש לפי מאי דמסיק הש"ס שם דרבנן פליגי גם ברישא אר"מ ומחייבי בכיסוי דקשה מכאן על הב"ח, ויש לתרץ בדוחק ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה מ"ט דר"מ שהקשו שם אדרבא מ"ט דרבנן אי ס"ל רוב מעשיהם מתוקני' א"כ יהי' מותר לאכול משחיטת' ואי ס"ל דהוה פלגא ופלגא א"כ סמוך פלגא דמקולקלים לחזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת א"כ יהיה מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתם משום נבילה ותי' שם דס"ל דיש ספק אם רוב מעשיהם מקולקלים או מתוקנים ודבריהם אלו צריכים ביאור שהם תמוהים לכאורה דאכתי קשה כיון דספק השקול הוא א"כ נימא סמוך פלגא לחזקה דהא בספק השקול לעולם אזלינן בתר חזק:, ולו יהא חש"ו אחד בעולם שהיה לנו ספק במעשיו אם הם מתוקנים או מקולקלים דהוה ספק השקול וא"כ כיון שבכל אחד מחש"ו שבעולם יש ספק שקול זה עדיין י"ל אוקמי' אחזקת איסור דהא היו סוקלין ושורפין על החזקות וצ"ל דכוונת התו' הוא כיון שיש ספק אם רוב מעשיהם מתוקנים או לא א"כ הוי ספ' חסרון ידיעה דלא ידעינן מעשיהם היאך הם וכל ספק חסרון ידיעה לאו שמי' ספק ולא שייך לאוקמיה אחזקה לא לקולא ולא לחומרא לחייב מלקות על שחיטתו משום נבילה וא"כ א"ש גם מה שהקשיתי על הב"ח דאף דאנן אסרינן באכילה מספק חסרון ידיעתינו מ"מ כיון דלא הוה ספק גמור לא שייך לפטור מכיסוי דהתורה דאמרה אשר יאכל להוציא דבר שאינו ראוי לאכילה לא דיברה מספק כזה התלוי בחסרון ידיעה אבל עדיין אינו מיושב דאם נאמר דגם באיסור דרבנן לא קרינן ביה אשר יאכל ופטור מכיסוי א"כ מה בכך דהוי ספק חסרון ידיעה דהא לא גרע מאיסור דרבנן דהא עכ"פ אסרו חכמים באכילה מטעם זה וצריך לדחוק לדעתו ולומר דאיסור דרבנן גרע יותר משום שאסרו משום גדר וסייג והתורה אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו' הרי בפירוש דאסרה תורה באכילה מה שהם אסרוהו בהחלט והרי הוא בכלל כל איסור תורה ממש משא"כ מה שאסרו מטעם ספק חסרון ידיעה שאין זה מצד גדר וסייג ואינו אסור בהחלט כלל דאלו הי' בקי ויודע לברר אם מעשיהם מתוקנים היה מותר לאכול משחיטתם וא"כ מה שאסרו לאכול אינו רק מספק אין זה בכלל איסור גמור דלא תסור וחייב בכיסוי דשמא ראוי לאכילה הוא וקצת סמך לזה מהא דאי' בפ"ב דשבת (ךג א) ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי כו' ע"ש, ומ"מ עדיין אינו מיושב דהא הב"ח ס"ל כן גם בנמצא פגימה בסכין לאחר שחיטה לפטור מכיסוי אע"ג דגם שם עיקר האיסור הוא משום ספק לבד ולכן לענ"ד דברי הב"ח צ"ע:

י״גי) ומלבד כל זה נ"ל דדברי הב"ח תמוהים והם נגד הש"ס דפ' כ"ה (פה ב) ר' חייא נפל לי' יאניבא בכתני' אתא לקמי' דר' א"ל שקול עופא ושחוט על בביתא דמיא כו' ופריך שם היכא עביד הכי והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כו' ומשני כי אתי רב דימי אמר צא וטרוף אמר ליה כי אתא רבין אמר ליה צא ונחור אמ' ליה ופריך למ"ד צא וטרוף אמ' ליה מ"ט לא אמר צא ונחור וכ"ת דקסבר אין שחיטה לעוף מן התורה כו' והתני' ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה כו' משמע דאם היה ר' סובר אין שחיטה לעוף מה"ת הוה א"ש הא דלא אמר צא ונחור משום דחייב בכיסוי, וזה תימא דהא שם ע"א קאמר ר' חייא בר אבא ראה ר' דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאה בלשון חכמים ומפרש טעמא משום דכתיב אשר יאכל וא"כ סבר ר' דטריפה פטור מכיסוי וא"כ אם נאמר דגם מאי דאסור מדרבנן פטור מכיסוי הדרא קושיא לדוכתי' מ"ט לא אמר ר' לר"ח צא ונחור דמה בכך דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה כיון דמדרבנן צריך שחיטה וא"כ אם נוחרו לאו בר אכילה הוא ופטור מכיסוי וכן שם (פו א) לא מבעי קאמר לא מבעי צא וטרוף דשחיטה שאינה ראוי' היא ולאו שמה שחיטה אבל צא ונחור אימא אין שחיטה לעוף מה"ת וליבעי כיסוי קמ"ל הרי בפי' דבאיסור אכילה דרבנן בעי כיסוי אף למאן דדריש אשר יאכל:

י״דיא) עוד יש לתמוה על הב"ח מהא דאיתא בפרק מרובה (עא א) בהא דתנן במתניתין גנב וטבח בשבת כו' משלם ד' וה' דברי ר"מ וחכמים פוטרים וקאמר שם מאן חכמים ר"ש הוא דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה ומוקי לה כר' יוחנן הסנדלר דתנן המבשל בשבת כו' במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים כו' וקאמר התם פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וח"א דרבנן מ"ד דאורייתא כו' וקאמר שם בשלמא למ"ד דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן ומשני אשארי אעבודת גלולים ושור הנסקל ולפי דברי הב"ח דכל שאסור באכילה מדרבנן לא מיקרי בר אכילה וא"כ לפי מאי דמוקי לה מאן חכמים ר"ש כו' א"כ גם למ"ד מעשה שבת דרבנן א"ש מאי דפטרי מד' וה' כיון דאתיא כר"י הסנדלר, ועוד סתירה לדבריו ממ"ש התוס' בפ' כ"ה (פה ב) ד"ה אין והתניא כו' במאי דבעי הש"ס למידק דר"ש ס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא הקשו שם דהוה מצי למידק ממתני' דהכא דפטרינן חולין בעזרה מכיסוי ע"ש ואם כדברי הב"ח לק"מ דאפי' הוה דרבנן ג"כ הוה שחיטה שאינה ראוי' ופטור מכיסוי וכן הקשו שם דהוה מצי למידק ממתני' דמרובה דפטר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה מתשלומי ד' וה' יעו"ש[*]:

ט״ו[הג"ה ויש לי בכאן מקום עיון בדברי הרמב"ם (פ"ג מה' גניבה) שפסק בשוחט ונמצא טריפה שחייב בד' וה' כחכמים דפליגי אר"ש דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ולפמ"ש בפכ"ה דבמקום ששנה ר' דברי ר"ש בלשון חכמים הלכה כמותו וא"כ הרי בהא דתשלומי ד' וה' שנאו בברייתא ג"כ דברי ר"ש בלשון חכמים כדאיתא בפר' מרובה שם א"כ יש לנו לפסוק בזה כר"ש, וסבור הייתי לתרץ זה דדוקא במה ששנה רבי במשנה דברי ר"ש בלשון חכמים הלכה כמותו אבל לא בברייתא, ועוד יש לתרץ יותר בפשיטות דדוקא לגבי כיסוי הדם דשם יש טעם לדברי ר"ש מדכתיב אשר יאכל דבעינן שיהא ראוי לאכילה כדאיתא בש"ס לכן הלכה כמותו אבל בשאר מילי דליכא טעמא ילפינן מאותו ואת בנו דשנה ר' דברי ר"מ בלשון חכמים ומשם ילפינן לכל התורה כולה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אם לא במקום שיש טעם וסברא, ולא משגחינן במה ששנה בברייתא דברי ר"ש בלשון חכמים ומשבשתא היא ועי' בלח"מ (פי"ב מה' שחיטה ה"ו) שתמה שם על מ"ש הרמב"ם פ"ב דשוחט חולין בעזרה ונמצאת טריפה דמותר בהנאה כר"ש,. וכ' שם לתרץ משום דכללא הוא ר"מ ור"ש הלכה כר"ש רק במקום ששנה ר' דברי ר"מ במשנה בלשון חכמים דחינן לכללין אבל בברייתא דלא אלימתא כ"כ הדרינן לכללין דהלכה כר"ש ע"ש וא"כ בהא דתשלומי ד' וה' כ"ש שהיה לו להרמב"ם לפסוק כר"ש דבברייתא שנאו בלשון חכמים ולפמ"ש דבמקום דליכא טעמא לומר דלאו שמה שחיטה ילפינן מאו"ב דשמה שחיטה דשם פסק ר' כר"מ, וקשה למה בשוחט חולין בעזרה בטריפה מתיר בהנאה, ובדוחק הי' נלע"ד ליישב דבריו דכיון דעיקר דין חשנשב"ע דאסור באכילה ילפינן מקרא דכי ירחק ממך וגו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל כו' ולא מה שאתה זובח בקירוב מקום וא"כ הרי כתיב בי' אכילה משמע דמה שאסר הכ' הוא ג"כ בדבר הראוי לאכילה דווקא והוא דומי' דכ"ה דשם ראה ר' דברי ר"ש מטעם דאשר יאכל כתיב ולכן גם כאן הלכה כמותו:]

ט״זיב) ולכן הנלע"ד בישוב דברי הב"ח שלא יקשה עליו מכל הנ"ל והוא דנראה דגם הב"ח מודה דאפי' במה שהוא ספק טריפה חייב בכיסוי מדינא מספק, אפי' למאן דס"ל ספ"ד מה"ת לחומרא וכן צ"ל ע"כ דהרי הב"ח עצמו כ' כן בהא דנמצא הסכין פגום להשיג על המחבר ומהרא"י ודקדק כן מדברי הטור בסי' י"ב כמ"ש הש"ך בשמו וא"כ איך אפשר שלא השגיח הב"ח במ"ש הטור בעצמו בסירכא מאומא לדופן באם הוא מספק דצריך לכסות ועוד שהרי כ' לחלק בין אם הספק בשחיטה עצמה או בטריפה כמ"ש הש"ך בשמו (שם ס"ק כז) אך עיקר כוונתו דבאמת מה"ת כל מה שאינו ראוי לאכילה יהי' איך שיהיה אע"ג דהוא רק מספק או מדרבנן לאו בכלל אשר יאכל הוא אבל מ"מ מדרבנן חייב בכיסוי שלא אמרו דבריהם להקל על דברי תורה אלא להחמיר ולא רצו לעקור מצות כיסוי ע"י איסור דבריהם ולא עשו חכמים דבריהם לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה כעין מ"ש הט"ז [בסי' קטז] (ויבואר אצלינו במ"א) אבל בכל ספק בשחיטה עצמה כיון דמה"ת כל ספק בשחיטה מוקמינן אחזקה וכודאי איסור הוא דהא סוקלין ושורפין על החזקות רק בנמצא פגימה בסכין אין זה ודאי כיון דרוב פעמים נפגם ע"י מפרקת וגם איכא ספיקא טובא לכן אין עליו דין ודאי אלא דין ספק ומ"מ כיון דמן התורה לא הוי בכלל אשר יאכל כל שהוא אסור מדבריהם רק דחכמים לא רצו לעשות שיהי' נעקר ע"י מצוה מה"ת ולכן כל שהוא קלקול בשחיטה עצמה עשאום כספק השקול בשחיטה דתורת ודאי יש עליו ולא תורת ספק לענין מצות כסוי והניחום על דין תורה בזה דלא הוי בכלל אשר יאכל והוא מדוקדק בלשון הב"ח במ"ש דלא יצתה מחזקה וגם זה הוי בכלל אשר לא יאכל והוא מבואר כמ"ש דצריך ב' הטעמים א' מצד שהספק בחזקת איסור והב' שמן התורה בלא"ה לא הוי בכלל אשר יאכל ובזה מתורץ הכל בס"ד דהא דתשלומי ד' וה' דחייב בשחט בשבת ע"י אחרים למ"ד מעשה שבת דרבנן א"ש ג"כ דחכמים לא רצו להפקיע ממונו של ישראל ע"י גזירתם וכדי שלא יהא חוטא נשכר וכן הא דקדושין שאין מסורים לביאה רצו להקל באיסור זה להפקיע הקידושין משום דכאן גילתה התורה בפירוש דספק כודאי דקרא דובעלה ע"כ לספק ערוה הוא דאתי דודאי ערוה מקרא אחרינא ילפינן דלא תפסי קידושין וכמ"ש למעלה והוא כמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' קטז) דדבר המפורש בתורה להיתיר אין כח ביד חכמים לאסור ע"ש וכן הא דפסחים דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם כיון דבאמת אינם ראוים לאכילה אין לפוטרם מפסח שני והא דשוחט לעבודת גלולים דפ' מרובה צ"ל דהתוס' כתבו כן לדיחוי בעלמא כמ"ש למעלה אבל דברי הפרמ"ג שכתב בפשיטות לדעת הב"ח דכל מה דאסור מדרבנן פטור מכיסוי דלא מיקרי בר אכילה אין דבריו ברורים בזה ומ"מ אף שטרחנו לתרץ דברי הב"ח לדינא לא נראה כן אלא העיקר כמ"ש הש"ך דבספק פגימה בסכין כיון דלא מיקרי חזקה גמורה חייב בכיסוי ומ"ש הטור בסי' י"ח דהוי נבילה ולא כתב ספק נבילה לאו דווקא הוא וזה ברור:

י״זיג) וא"כ נראה ברור דכ"ש אם אין האיסור רק מצד חומרא בעלמא כגון בשחט עוף ונמצא גמי בוושט דודאי חייב בכסוי כמ"ש בסי' הקודם דבאמת מדינא דש"ס הי' נראה דלית בי' חשש כלל ואינו אלא חומרא בעלמא והי' נראה דחייב לכסות אפי' בברכה לפמ"ש הט"ז בדין חתך המפרקת דיכסה בברכה משום דחומרא בעלמא הוא יעו"ש אך מדברי הפרמ"ג במשבצות שם משמע דדווקא התם דלפי שיטתו כ' כן דס"ל דחתך במפרקת מותר בהפ"מ אבל בחתך גמי דלפי המנהג אסור גם בהפ"מ אין סברא לברך ע"ש וא"כ בשהה במיעוט בתרא דאמרינן ג"כ דאסור מצד המנהג אפי' בהפ"מ ג"כ אין לברך עליו על הכסוי ומ"מ נראה בכה"ג בשחט ביו"ט דחייב לכסות ולא דמי' לשחט כוי ביו"ט דאין מכסין את דמו דש"ה דספיקא הוא וגם יש בו חשש התרת חלבו משא"כ בנידון זה כיון דמדינא חייב בכיסוי דהא מדינא שהי' משהו בחיה ודאי דאינו פוסל וכן במיעוט קמא דקנה אפי' בעוף אינו פוסל מדינא לכ"ע ואינו אלא חומרא וגדר בעלמא ודאי דאין לדחות מפני זה מצות כסוי אפי' ביו"ט ואין לומר דאם יבוא לכסות ביו"ט יבוא להתיר באכילה מדרואה שמטריחים ביו"ט כמו שחששו מטעם זה משום גזירת התרת חלבו דודאי אין לדמות גזירות חכמים זו לזו ואין לנו לחדש גזירות שלא מצינו בש"ס ופוסקים ועוד דגזירה לגזירה היא דזה גופא מה שאסור באכילה אינו אלא חומרא וגזירה בעלמא ולא דמי' לכוי דספיקא דאורייתא הוא אכן בספק ממש כגון בספק שהוא מדינא וכגון בבעיות דשהה במיעוט סימנים או בשוחט בסכין שאינו חד בזה הי' נראה לדמות לדין כוי שאין מכסים ביו"ט מטעם גזירה שמא יתיר חלבו וגם בזה איכא הך חששא דיבא להתיר אכילתו ומ"מ יש לחלק בין כוי שהוא דבר ההוה בתמידות תמיד שאם יכסה דמו יאמר קים להו לרבנן דמין חיה הוא משא"כ בספק שבא במקרה והזדמן ועוד דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו רבנן למדחי מצות כסוי מטעם זה ועי' בתוס' פ' כסוי הדם (פ"ו א') ד"ה סיפא נמי כו' גבי חש"ו ואין אחרים רואים אותם שכתבו שם דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים ופטור מכיסוי מדינא לא היו פוטרים מלכסות מחמת גזירה דילמא יבוא לאכול משחיטתם רק משום דמדינא פטור מכיסוי אלא כדי שלא להחמיר להצריך כיסוי קאמר הש"ס דגזרינן שמא יבוא לאכול משחיטתם א"כ משמע דכל היכא דהוא ספק ממש דילמא חייב בכיסוי חייב באמת לכסות ולא פטרינן משום הך גזירה אך יש לחלק דדווקא התם דבחול לא שייך הך גזירה דיאמרו מספיקא מכסינן להו משא"כ ביו"ט יאמרו מדטרחינן ביו"ט ש"מ לאו ספיקא הוא ותדע דאל"כ כוי אפי' בחול לא נכסה דמו מהך גזירה דהתרת חלבו וא"כ קצת סמך יש מן הש"ס שם דאפי' בדבר הבא במקרה שייך הך גזירה וא"כ בספק גמור בשחיטה ביו"ט יש מקום לומר דפטור מכיסוי וצ"ע: