בני יששכר, ניסןBnei Yissaschar, Nisan

א׳הנני רוצה לקיים בחיבורי זה מ"ע דאוריית' החדש הזה לכם ראש חדשים ע"כ הגם דלשנות העולם מתשרי מנינן עכ"ז אדבר מדי חדש בחדשו ואתחיל מניסן:
ידוע בי"ב חדשי השנה שולטים י"ב צירופי הוי"ה והם בגי' שי"ב בגי' חדש והנה צירוף הוי"ה של חדש ניסן הוא הצירוף הראשון כסדרה יהו"ה יוצא מפסוק "ישמחו "השמים "ותגל הארץ ר"ת השם הנכבד הנ"ל ומבואר זה בת"ז והנה שארי האותיות חוץ האותיות השם הנ"ל הלא הם בגימטריא: החדש הזה לכם ראש חדשים עם מספר הנקודות (והכולל כי הראשון והכולל כל החדשים):

ב׳ידוע מכתבי מרן האריז"ל אשר בכל ראש חדש צריכין לכוין במוסף בסיום הברכה האמצעית צירוף הוי"ה השולטת באותו החדש ובזה פירשנו משארז"ל מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם שנאמר אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו עכ"ל והנה לכאורה אינו מובן וע"פ הנ"ל יתכן היינו שאינם יודעים לכוין צירוף השם השולט באותו החדש ועפ"ז פירשנו במשה ואתחנן אל הוי"ה בעת ההוא לאמר דקשה מהו הנרצה בעת ההוא דייקא ומהו הלאמר ועפ"י דברינו הנ"ל יתפרש ואתחנן אל הוי"ה בעת ההוא אל צירוף השם הוי"ה השולט בחדש ההוא והוא הנרצה לאמ"ר לדורות שיכוונו בתפלתם צירוף הוי"ה השולט מדי חודש בחדשו ויהיו נענים בתפלתם:

ג׳ידוע מכתבי מרן האריז"ל כל החדשי"ם הם בבחי' איברי הראש והנה חדש ניסן הוא בחי' גלגולת דנוק' והנה תמצא ראש חדשי"ם בגי' גלגולת נוקבא רח"ל:

ד׳בספר יצירה י"ב פשוטות הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק וסודן שיחה הרהר הילוך ראיה שמיע"ה מעשה תשמיש ריח שינה רוגז לעיטה שחוק וכו'. י"ב פשוטות יסודן חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן וצר בהם י"ב מזלות בעולם טלה שור תאומים סא"ב מע"ק גל"ד. י"ב חדשים בשנה ניסן אייר וכו' אדר. י"ב מנהיגים בנפש זו"נ. ב' ידים ב' רגלים ב' כליות מרה דקין כבד קורקבן קבה טחול. בבא א' מהא' המליך אות ה' בשיח"ה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם טל"ה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זו"נ. ע"כ כן הוא הגירסא בנוסחאות שלפנינו (וישנם נוסחאות שונות במפרשים הקדמונים) יש להתבונן דהנה בכל השערים הפעולה שייכת אל האבר למשל חדש אדר הפעולה הוא שחו"ק והאבר הוא טחו"ל מישך שייכי כי הטחו"ל שוח"ק משא"כ בכאן מה שייכות יש לפעולת השיח"ה עם רגל ימין בנפש וגם אעיקרא דמילתא ראוי לתת במאי שייכות לפעילת השיחה עם חדש ניסן בשנה ולמזל טלה בעולם והנה בראשית אומר לך להיות החדש הזה הוא מלך לחדשים החדש הזה לכם (מלך) ראש חדשים ע"כ הוא ראש השנה למלכים ועפ"י סדר הדגלים החדש הז"ה מישך שייך ליהודה שממנו הוא חוטר המלכות הג"ה אמר הקדוש מהר"פ זצלה"ה מקארעץ כל הכוונות של חג הפסח הוא בבחי' מלכו"ת כמבואר בכוונת ומלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב ולכן הוא פ"ה ס"ח עכ"ד ונראה לומר לפ"ז דהנה נכתב בתורה שבכתב פסח ודרשינן במסורות בתור"ה שבעל פה פ"ה ס"ח א"כ בתור' שבכתב נחסרה הה"א והיא במסורת בתורה שבע"פ כי אות ה' מרמזת למלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה ולפ"ז נראה עיקר המצוה לספר בעל פ"ה והגדת לבנך וכו' וסיפור מעליא בעינן וזהו לדעתי ואפילו כולנו חכמים וכו' יודעים את התורה (בכתב) מצוה עלינו לספר וכו' בעל פה: והנה דבר מלך שלטון כי שליטת המלך הוא רק בדבורו ומדבורו יראים ותתבונן מדת מלכות בזמן הגלות נאמר נאלמתי דומיה כי אין דבר המלך וכתיב וכרחל לפני גוזזים נאלמ"ה וכן היה במצרים בזמן הגלות וכשיצאו ישראל מן הגלות נתגל' מלכות שמי"ם בבחי' דבו"ר דבר מלך שלטון ע"כ נצטוינו להרבות בשיח"ה ודבור וזה שרמז האריז"ל בכוונותיו הנוראים פס"ח פ"ה ס"ח וא"כ יש לך להבין במעט קט חד"ש הז"ה שהוא במלכים יתקלס בו השיח"ה והספור ומה שהיתה מדת מלכו"ת כרח"ל לפני גוזזי' נאלמה הנה צונו הש"י ליקח בחד"ש הז"ה טל"ה לקרבן פסח (פ"ה ס"ח) לי"י והנה לפי הדרשא תיבת פס"ח פ"ה ס"ח הנה נעלמת הה"א ולא בכתבה כי ה"ס ה' אחרונה מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה שיצאה מן הגלות ע"כ נמסרה אות ה' בכאן בעל פ"ה ולא בכתב וזהו המלי"ך אות ה' ה"ס מלכות ה' אחרונה שבשם והנה כפי המקרא בתורה שבכתב פסח פירושו דילוג וקפיצה ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד' לרמז שהי' הקב"ה מדלג על ההרים מקפץ וכו' לגאול את השכינה ובניה. ע"כ אוכלין אותו בחפזון ושם הקרבן הוא פס"ח דלו"ג כביכול העיקר ברגל ימין (הרומז לנצח בגי' פסח נ"ל) ואם כן בטל"ה הפסח נרמזין ב' הענינים במקרא ובמסורת כפי המקרא פסח פירושו דלוג נרמז רגל ימין אשר בו הדלוג. וכפי המסורה פ"ה ס"ח בתוספת ה' נרמז המליך אות ה' בשיחה ואתה תבין ברוך המפליא פלאות היוצר כל הוא אלקינו המגיד מראשית אחרית המליך אות ה' (מבראשית) בשיחה היינו המליך אות ה' אחרונ' שבשם רומז למלכות פ"ה אשר היא אם הבנים והיא בחי' שכינה השוכנת עמנו גם בגלותינו רק שבגלות הוא כביכול סתימת הפ"ה כרח"ל לפני גוזזים נאלמה וצר בו מבראשית טלה בעולם ניסן בשנה רגל ימין בנפש זו"נ הכל כמש"ל ובזה תבין משארז"ל אחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים והקשו בגמ' רגלים א' בניסן ט"ו בניסן הוא ותרצו רגל שבו ר"ה לרגלים ואינו מובן דאף על פי כן הלא ט"ו בניסן הוא ולמה לו לייחסו לאחד בניסן אבל תתבונן לפי הנ"ל הנה בתחלת חד"ש ניס"ן ביום א' לחדש תיכף מתחלת שליטת אות ה' בציור טלה בעולם לקרבן פסח לד' ונצטייר בזה רג"ל ימי"ן ע"ש הדילוג מדלג על ההרים מקפץ וכו' ופסחתי עליכם במהירו' ודילוג וקפיצה הנה הענין הזה המצטייר מבראשית הוא ג"כ תיכף בהתחלת החדש כן נצטייר מבראשית בכל החדש טלה בעולם ניסן בשנה רגל ימין בנפש והנה ראש השנה לרגלים הוא לענין בל תאחר שלא יתעצל האדם רק ימהר עשות נדרו כאשר עלה ברצונו לנדור ליוצר בראשית והנה נצטוינו בתורה והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' וכ"ה בכל העניני' והנה הבטיח הקב"ה לאברהם אשר יגאל את בניו אחר ת' שנה לגלותם והנה עדיין לא הגיע הזמן והיה הש"י ממהר מדלג על ההרים מקפץ על וכו' כענין הנאמר ופסחתי עליכם ע"כ מבראשית בחדש הגאולה צר בו טל"ה בעולם היא הנקרב לקרבן פס"ח הנקרא כן ע"ש הפסיחה והדילוג ורגל ימין בנפש אשר ע"י האבר הזה נעשה הדילוג בכח הנפש אם כן ע"ש הגאול' בדילוג שהקב"ה מיהר לעשות הבטחתו צר רגל ימין בבחי' ר"ח ניסן זמן הגאולה הראשונה והנה כתיב והלכת בדרכיו מחוייב ג"כ האדם למהר עשות הבטחתו מה שהבטיח בנדרו להש"י ולא יאחר נדרו לשלם הנה התחלת הלימוד הזה הוא באחד בניסן וזהו רג"ל שבו ר"ה לרגלים רצ"ל יצירת הרג"ל שבו הנצטייר בבחי' ניסן ע"ש הדילוג והמיהור הוא ר"ה לרגלים שלא יעבור האדם על בל תאחר והבן:

ה׳מצורף לסי' א' ישמחו השמים ותגל הארץ מר"ת הפסוק הזה יוצא שם הוי"ה כסדר' אשר שולט בחד"ש ניסן והנה ד' תיבות הללו בגי' ידו"ד ניסן החדש הזה לכם רחש חדשים עם הכולל (עמ"ש הטעם באות א'):

ו׳שמות החדשים עלו עמהם מבבל כן אמרז"ל ויצא להם זה מדלא נמצא שום שם חדש בדברי נבואה רק בכתובים במגילת אסתר בעזר"א ונחמי"ה ונ"ל דודאי שמות החדשים נתקבלו ג"כ מסיני רק שהיה בבחי' תורה שבע"פ דהרי נזכרו השמות של חדשים בתרגום והתרגום נתקבל בסיני כידוע אבל התרגו"ם הוא תורה שבע"פ אבל לא ניתנו לכתוב בכתב עד שבאו לבבל ואף על פי כן לא נמצא בכתובים אצלינו שמות כל החדשים ואי"ה נדבר מזה אם יהיה הש"י בעזרינו. והנה בירושלמי אמרו שמות החדשים ושמות המלאכים עלו עמהם מבבל והוכחתם בודאי הוא גם כן כנ"ל מדלא מצינו שום שם למלאך בדברי נביאים הראשונים רק בדניאל נזכרו מיכאל גבריאל. ומה שיש לי לומר כעת בדרך אפשר דהנה בבבל היתה אסיפת דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר וכו' וראשו בשמים ונעשה לנו שם וכו' והנה רצו להגביר המרכב' טמאה בשמו' הקליפות שהיו בקיאים בשמות ובנאו את המגדל כפי חכמתם כל חלק וחלק כפי החדש והנה בלל הש"י שם שפת כל הארץ ולא ידעו שמות החדשים והשרים של המרכב' טמאה שרצו להגביר כפי מזל כל חדש וחדש והנה ידוע גליות ישראל בכל האומות ובכל מקום הוא לתקן ולברר הנה"ק שבכ"מ והם מבררין הטוב מן הרע כידוע והנה גלו בראשונה לבב"ל אשר שם פגמו דור הפלגה ונתבלבל לשונם ולא ידעו שמות החדשים והשרים כנ"ל הנה ישראל תקנו בגלותם ע"כ שמות החדשים והמלאכים עלו עמהם מבבל. ואי"ה עוד חזון למועד להאריך בדברים והש"י יעזרינו:

ז׳ניסן שמו נודע בשערים והוא בכתובים במגילת אסתר ופירושו נודע נקרא ניסן חודש של ניסי"ם נגלים מוגבהי' למעל' מן הטבע והשכל. חודש אשר הוא מוכן לניסי' מששת י"ב. ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ וכו' הוא הליל' הזה לי"י שמורי' לכל בני ישראל לגאלינו בגאול' העתיד במהרה בימינו. והנה מש"ל אשר שמות החדשי' ודאי היו מקובלי' מסיני אבל היה בבחי' תורה שבע"פ ובבבל ניתנו לכתוב גם בבחי' תורה שבכתב. הנה בשם החודש הזה הראשון לכל חדשי השנה יתכן שפיר נקרא ניסן ע"ש נס והנה ידוע מכוונת האריז"ל נ"ס כוונתו אדנ"י מ"ה (כתב ובע"ל פ"ה) ועוד יתבאר אי"ה:

ח׳אבאר לך עוד ניסן על שם נס כבר כתבנו נקרא הפל"א בלשון הקודש נ"ס ע"פ משארז"ל מפני מה לא נאמר' נו"ן באשר"י מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנא' נפל"ה לא תוסיף וכו' ואמרו אח"כ אפ"ה חזר דוד וסמכה ברוח הקודש שנא' סומך י"י לכל הנופלי"ם נמצא לפ"ז הנפיל' נרמזת בנו"ן והסמיכ"ה לאקמא מעפרא נרמז בסמ"ך וזה מורה תיבת נ"ס בישועה וגאולה שהש"י מקים לכנסת ישראל. והנה החודש הזה מסוגל מבראשית לאקמא שכינתא וכו' ובני' מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה ע"כ נקרא החודש ניסן:

ט׳ניסן בגי' ב"פ פ"ה. דהנה במצרים מה שהיה בגלות בבחי' נאלמתי דומיה. הנה נפתח הפה בסוד פ"ה ס"ח והנה מוכן החודש גם לעתיד ב"ב הוא הלילה הזה לי"י שמורים לכל ב"י לדורותם ומה שהוא כעת בגלות אין חזון נפרץ. וכתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה הנה בחדש הזה יהיה פתחון הפ"ה ושפכתי רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. ע"כ ניסן בגי' ב"פ פ"ה רמז לפתיחת הפה בזמן צאתנו מארץ מצרים. ופתיחת הפה לעתיד ב"ב. וז"ש בספר יצירה המליך אות ה' בשיחה וכו' וצר בו וכו' וניסן בשנה וכו' וכמו שכתבתי לעיל:

י׳ובזה ביארנו מדרש תמוה פ' בשלח ויאמר וכו' מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו. יסיעו דבר מלבן כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים עכ"ל והוא לפלא. ופירשנו דהנה זמן הקץ אמרז"ל שאמר הקב"ה ללב"י גליתי לפומ"י לא גלית"י (ובכמה מדרשים לאברי לא גליתי וכולא חד כי גילוי האברים ותעלומותיהם הוא ע"י הפה בדיבור) ואומר לך דהנה השכינה הקדושה שהיא עמנו בגלות והוא בבחי' נאלמתי דומיה. הנה נקרא רח"ל וכתיב בה וכרחל לפני גוזזיה נאלמה הנה רחל הוא מספר דב"ר לב היינו מן הלב נגלה התעלומות ובא אל הפה להיות בבחי' דבר. משא"כ כשהיא בבחי' וכרחל לפני גוזזיה נאלמה מתרחק הדבר מן הלב. וה"ס שאמרז"ל ללבי גליתי לפומ"י לא גליתי. והנה בשעת הגאולה והנחמה נאמר דברו על לב ירושלים שיומשך ויקושר הדבר אל הלב אז תהיה רחל בשלימות אם הבנים שמחה אז יתחדש דיבור הנביאיי אל הבנים. ונבאו בניכם ובנותיכם. ומעתה הלא יאירו עיניך במדרש הנ"ל דב"ר אל ב"י ויסעו. יסיעו דב"ר מלב"ן. שעד עתה בגלות לא יצא הדבר מן הלב. והן היום ויושע ד' ביום ההוא. הנה יסיעו הדבר מן הלב וידעו בנבואה מפלאות תמים דעים. וראיות המדרש כמד"א (לעתיד ב"ב) דבר"ו על לב ירושלים וכנ"ל. הנה כן היה בגאולת מצרים וכן יהיה לעתיד ב"ב בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל ומעתה יומתק לך מש"ל ניסן בגי' ב"פ פה. רמז אשר בחדש הזה היה פתחון פ"ה במצרים. ובחודש הזה יהיה פתחון פה ב"ב ותמצא שתקנו בתפלת ר"ה ותקוה טובה לדורשך ופתחון פה למיחלים לך ואתה הבן:

י״אניסן בהחשב הנו"ן האחרונה ת"ש כמשפט מנצפ"ך פשוטים אז מספר ניסן ד' פעמים ה"ר המלכיות נק' הרים שמעו הרים את ריב י"י וכן על ההרים דלקונו. והנה גאולת כל הד' מלכיות בניסן בב"ל בי' בלילא קטיל בלשצר וכמו שיסד הפייטן צפה הצפית ערוך השלחן בפסח. מדי. בלילה ההוא נדדה וכו' ונתלה המן כידוע. יון. עיין ביוסיפון. ויום המקוה לעתיד ב"ב בגמר מלכות הרביעית בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. ע"כ ניס"ן בגי' ד' פעמים ה"ר:

י״בבפסיקתא פט"ו על פסוק החד"ש הזה לכם. תוחלת ממושכה מחלת לב. אר"ח בר אבא אלו ישראל עד שלא נגאלו אתה מוצא כיון שבא משה אצל ישראל וא"ל אמר לי הקב"ה לך אמור לישראל פקד פקדתי אתכם א"ל משה רבינו לא עדיין זמן פקידה וכו'. וכיון שאמר להם בחדש אתם נגאלים. אמרו הוא סימ"ן טוב. ועץ חיים תאוה באה עכ"ל. ומהראוי להתבונן מהו הסימן טוב של אותו החדש. והנראה דהנה הם אמרו שעדיין אינו זמן פקידה כי הגזירה הית' ת' שנה וכשאמר להם משה בחדש הזה אתם נגאלים אמרו סימן טוב הוא כי ניס"ן בריבוע כזה נ' נ"י ני"ס ניס"ן בגי' ת' להורות שהחדש הזה ישלים המספר אפי' לא הגיע הקץ. וזה שנרמז לאברהם ודור רביע"י ישובו הנה להורו' על מספר המרובע של חדש היציאה ע"כ אמרו הוא סימן טוב ועוד יתבאר אי"ה:

י״גפרשת החודש
בו ידובר דרשות נחמדות בפרשת החד"ש אשר הוא חוק לב"י לקרוא פ' זו בתורה בשב"ת ר"ח ניסן או בשבת שלפני ר"ח ניסן אם יחול ר"ח באמצע השבוע:
במדרש החודש הזה לכם לקיים מה שנא' בי מלכים ימלוכו ע"כ והוא תמוה. ונראה לפרש ע"פ מה שמצאתי בשם הרב המקובל מהרי"ו בעל שם זלה"ה על מה שנמצא במדרש על פסוק אמרתי אך חושך ישופני וכו' הפ' הזה מדבר ביאשיהו המלך כשמצא הפסוק יולך ד' אותך ואת מלכך אמר שמא ח"ו חשך ישופני שתפסוק המלכו' ממני חזר ואמר ולילה אור בעדני מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים שנא' ויאר את הלילה הוא יאיר מלכותי ואני רואה בן בני תופסק המלכות בימיו ע"כ. הנה המדרש הזה תמי' מאד ויש לדקדק בו טובא א' למה הי' סובר יאשי' שתופסק המלכות ממנו הלא היה צדיק גמור רוח אפינו וכו' ומי חשיד קוב"ה וכו'. ב' קשה מ"ש מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים וכו' מה ענין זה לזה. ג' מ"ש ואני רואה בן בני תופסק וכו' מי הגיד לו זאת ואם היה צופה ברוה"ק א"כ בתחלה מאי קסבר. ד' למה כינה הפסק המלכות בחושך ואמר ע"ז הרב המקובל הנ"ל דאי' במדרש כירח יכון עולם שמלכות בית דוד נמשלים ללבנה מה לבנה נוספת עד ט"ו יום כך ממשלת ישראל מן אברהם עד שלמה ט"ו דורות ומה לבנה מט"ו ואילך מתחסר אורה כך מן רחבעם עד צדקי' ט"ו. וכיון שבא צדקי' נעשה חשך ואת עיני צדקי' עיור והקש' בעל יפ"ת. בשלמא לענין מעלה שפיר קאמר מאברהם עד שלמה ט"ו דורות לאפוקי מרחבעם עד צדקי' י"ז מלכים והגאון בעל ברכת שמואל מיישב הקושי' שישראל נדמו לחדש שבו יצאו ישראל ממצרים הג"ה ולי נראה שמלכות ב"ד הבא מיהודה נדמה לחודש ניסן להיות עפ"י סדר הדגלים הנה יהוד"ה הוא הראשון בענין החדש הראשון וידוע הענין יהודה בשבטי ישראל ראש וראשון כמו ניסן בזמן ראש וראשון: ואמרו החדש היה בו. ב' ימים יותר מפני שהלילה שבו יצאו ישראל ממצרים והלילה שהיה אצל הים היה מאירים כיום עי"ז יתירים בחדש הז"ה ב' ימים וא"כ לפ"ז שפיר היה סובר יאשי' שתופסק המלכות בימיו כיון שהוא היה דור ט"ו מרחבעם לזה אמר אך חשך ישופני רצ"ל שהי' סובר שח"ו בימיו יהי' החשך הגמור סוף מיעוט הלבנ' חזר ואמר ולילה אור בעדני מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים הוא יאיר מלכותי (כיון שנתוספו בחדש הזה ב' ימים) ואני רואה בן בני תופסק המלכות כי יהיה דור הי"ז עכ"ד הרב המקובל מהרי"ו הנ"ל:

י״דולפ"ז יפורש דברי המדרש הנ"ל בטוב טעם החדש הזה לכם. הוקש' לו כפל הההי"ן הל"ל (חוד"ש הז"ה. או) החד"ש ז"ה וגם תיבת לכ"ם מיותר. זה שדרש לקיים מ"ש בי מלכים ימלוכ"ו ע"כ נכתב הז"ה בגי' י"ז שהחדש הזה יהי' בו החלק הב' י"ז ימים והוא לכ"ם לצרכיכם לאריכות המלכו' (גם לכם אתוון מלך) שלא תופסק המלכות בימי יאש"י' והנה הוספת הימים האלה לא היה הוספת ימים שלימים רק י"ב שעות הלילה נתהוו לימים אבל עיקר הוראת המלוכה הוא נמשך אחר י"ב שעות היום דכתיב במלך וכתב לו וכו' וקרא בו כל ימ"י חייו (ימ"י דוקא) למען יאריך ימי"ם (דייקא כי עיקר הלימוד הוא ביו"ם) ע"כ התורה אומרת ב"י מלכים ימלוכו שהמלכים נמני' רק לי"ב שעות היום להיות היום היא זמן הלימוד משא"כ הליל' לא איברי אלא לשינתא והנה על מה עשה י"י ככה שרמז חוסר המלוכה מדור אל דור בי"ז ימים בתיבת הז"ה כנ"ל הוא הוראה לעתיד וירא אלקים את האור כי טו"ב נגנז לצדיקים לע"ל כן במלוכה נגנז הטו"ב וב"ב כאשר יתגלה הטו"ב הגנוז אור שנברא מששת י"ב מה רב טוב"ך אשר צפנת ליראיך והנה האור הז"ה לא יהיה לו מיעוט לעולם כן לא תתמעט עוד המלוכה מזרע דוד בשום אופן זה מ"ש ועבדי דו"ד נשיא עליהם לעולם:

ט״וובזה תבין מ"ש הנביא לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי י"י יהיה לך לאור עולם ותירגם יונתן לא יתבטל עוד מלכות"ך וכו' דקשה איך נרמז בזה מלוכה ולפי מ"ש ניחא לא יבא עוד שמשך דכיון שלא יהיה ביאת השמש א"כ תחויב המלוכה להיות ג"כ נגד הלילות כמו שהיה נגד הלילות של מצרי"ם והי"ם שהאירו כאור היום וג"כ ירחך לא יאסף לא תופסק כיון שאין כאן לילה בין והתבונן וכיון שאמר כי י"י יהיה לך לאור עולם היינו האור הנברא בבריא' עולם בששת י"ב בגושפנקא דחתים בי' שמיא וארעא ביום ראשון והוא מספר קטן של שם הוי' היינו שם אהו"ה מנין טו"ב הגנוז והוא אשר נתמלא הבית אור בלידת אדון הנביאים ותרא אותו כי טו"ב הזא וזהו המובן למשכיל על דבר והיה לך י"י לאור עולם הבן הדבר:

ט״זפסיקתא (הובא בילקוט) החדש הזה לכ"ם מסור הוא לכ"ם אריב"ל משל למלך שהיה לו אורגולין (כלי שעות) והיה מביט בה והיה יודע איזה שעה ביום כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורגולין שלו כך אמר הקב"ה עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי מכאן ואילך הרי הם מסורים בידכם שנאמ' החדש הזה לכם עכ"ל מהראוי להבין מאי קשיא ליה דקא דריש כן. ע"כ דקשיא ליה מאי לכ"ם שהוא נדרש בכ"מ לכ"ם משלכם. או להנאתכם ע"כ דרש ליה גם בכאן מסור הוא לכ"ם אבל מהראוי להתבונן מהו הכוונה ובפרט אומרו עד עכשיו חשבונן של חדשים מסור בידי מכאן ואילך וכו' וכי כעת אין הכל מסור בידו ית"ש והרי מברכין ברוך מחדש חדשים אבל תשכיל ותדע דהשינויים ההווים בעולם הנה הם עפ"י חידוש מולדי הלבנה באיזה רגע מזמן שליטת הככבי לכת מתחדשת הלבנה עי"כ יהיה החדש קר או חם יבש או רטוב וזה היה הכל קוד' שנמסר קידוש החדש לישראל וכיון שנמסר קידו"ש החוד"ש לישראל הנה הגם שעפ"י חשבון המולד תתחייב החידוש שיהיה החדש קר או חם כפי הוראת המולד באותה הרגע אעפי"כ כיון שישראל אינן קובעין אז את החדש בזמן המולד רק כפי הנראה לב"ד להקדים או לאחר הנה יהיה הנהגת החד"ש כפי הזמן שקובעין ישראל כאלו נתהווה המול"ד באותו הזמן ונמצא נדרש החד"ש הז"ה לכ"ם מסור הוא לכ"ם והיינו לכ"ם משלכ"ם והבן והוא כמו שדרשו בירושלמי אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי על בת ג' שנים ויום א' וכו' כידוע. הבן:

י״זבפרשת היום וככה תאכלו אותו וכו' פסח הוא לי"י ופירש"י הקרבן קרוי פס"ח ע"ש הדילוג וכו' ואתם עשו את כל עבודותיו לש"ם שמי"ם עכ"ל הנה עקבותיו לא נודעו מה בעי בזה לא ראיתי בזה דבר המתיישב על הלב והנני אומר בדרך צחות עפ"י מ"ש בפ' ויהי ביום השמיני וכו' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י"י תעשו וירא אליכם כבוד י"י דמיותר ולא נודע פירושו וכבר דברו בזה רז"ל במדרשיהם ואמרנו דהנה קיי"ל אין קטיגור נעשה סניגור ע"כ אין משמשין בבגדי זהב מבפנים ואין תוקעין בשופר של איל. והנה בכאן קח לך עג"ל בן בקר לחטאת (לכפר על מעשה וכו') אדרב' נעשה סניגור ונראה לפרש עפ"י מ"ש בגמ' (כיון דמקשינן יציאה להוי') תהא אשה מתגרשת בכסף ומשנינן יאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור ומקשינן א"כ שטר נמי. ומשנינן מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד ובזה יתבאר לך הכתוב הגם שאין קטיגור נעשה סניגור אעפי"כ זה הדב"ר אשר צוה י"י תעשו שתאמרו בדיבו"ר שאתם עושים את אשר צוה י"י והתם אמרו. אלה אלהיך וכו' ממילא מילי דהאי לחוד. ומילי דהאי לחוד. והבן. והנה בכאן נמי קשה עפ"י מה שאמרו רז"ל משכו וקחו לכם צאן. משכו ידיכם מעבודה זרה שהיה עובדין לעבודה זרה של מצרים מזל טל"ה וקחו לכם צאן למצוה. וקשה הלא אין קטיגור נעשה סניגור אבל מבואר הוא בפסוק ואמרתם זבח פסח הוא לי"י ומילין דהאי לחוד ומילין דהאי לחוד. וזה הרמוז בכאן בציווי גם כן פסח הוא לי"י ומפרש רש"י פסח נקרא הקרבן ומזרז הכתוב הקרבן הזה עשו לשם שמים כי אין קטיגור נעשה סניגור הבן הדבר וכבר דברנו בזה באריכו' בפירוש ההגדה בדברי רבן גמליאל כל שלא אמ"ר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' עיין שם:

י״חבמדרש רבה. נדרש ג"כ בפסוק. החדש הזה לכם ראש חדשים. אמר משה רבש"ע ת' שנה אמרת להשתעבד ועדיין לא שלמו א"ל כבר שלמו שנא' כי הנה הסתו עבר מיד גילו הצדיקים את ראשיהם שהיה מכוסה שנאמ' הנצנים נראו בארץ. אלו הן שבטו של לוי שהיה צדיקים כולם. עכ"ל הנה אין מן הצורך להאריך בדקדוקים כי הדברים בעצמו אינם מובנים: מהו הענין שגילו הצדיקי' את ראשיהם. והנה יש לפרש בדרך צחות. ע"ד שכתב הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה בס' כס"א דו"ד דף כ"ו ע"ג. דנשמע מהא דר"א שיחרר עבדו ועבר אעשה (לעולם בהם תעבודו) בכדי לקיים מצוה דרבים. הנה נשמע. דמותר לעבור אעשה בכדי לקיים מצוה דרבים. וכ"כ הרבה מהראשונים. ויש פוסקים שסוברים לעולם בהם תעבודו הוה אסמכתא ועיקר הדבר הוא מדרבנן. ולכך עבר ר"א על עשה דרבנן. לקיים מ"ע דרבים. אבל עשה דאורייתא אין לעבור בשביל עשה אחרת וא"כ הוה הדין הזה ספיקא דרבוותא: ופירש בזה הרב הנ"ל בדרך צחות מ"ש פרעה. למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו (היינו שחייבים לקיים מצות ועבדום וענו אותם ת' שנה. וסברת כ' הוא דכדי לקיים מ"ע דרבי' לזבוח לפני י"י מבטלין מ"ע הלא ידעתם כי זה ספיקא דדינא ופלוגתא דרבוותא. ואין מוציאין מיד המוחזק. עכ"ד בקוצר) וע"פ הדברי' האלה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל. דהנ' ע"פ הדברים הנ"ל. הנה טען פרעה כהוגן וכתורה אבל נואלו שרי צוען דהנה בא בטענת מוחזק. להיות שהוא הראש והמושל. ובאמת הש"י אדירם ומושלם של ישראל ושל כל העולם. וא"כ טענת מוחזק הוא להראש של ישראל. הוא היוצר כל הוא אלקינו. ובזה תבין דברי המדרש שאמר משה להקב"ה שעדיין לא נשלמה המצוה ועבדום ואין מקום לבטלה. א"ל הקב"ה כבר שלמו. כי נתבטלה המצוה ועבדו"ם. בעבור מ"ע דרבים וזבחת"ם וכו' ומה שיש טענה דהוה ספק בדין ופרעה מוחזק שהוא הראש. מיד גילו הצדיקים את ראשיה"ם היינו שגילו מי הוא ראשיהם היינו הש"י שהוא ראשם ואדירם ומושלם. והוא המוחזק. והוא דרך צחות ופטטייא דאורייתא טבין:

י״טויש לפרש. דרצו לדרוש. החדש הזה לכם ראש וכו' מהו לכם. לגם כל הענין כפל. דהרי כתוב מבואר אח"כ ראשון הוא לכם. ע"כ דרש דהש"י הראה למשה סימן שכבר נשלם הגלות. והסימן הוא. מיד גילו הצדיקים את ראשיהם. דהנה בכל דור ודור יש צדיקים גדולים יכולים לפעול פעולות נוראות. אבל הוא כשהדור אינו ראוי לכך. כל מדריגת הצדיקים הם באיתכסייא. ואינם נודעים בשם ובאפשר הם לפעמים חוטבי עצים ושואבי מים וכיוצא בשארי ענינים. וכמ"ש בגמ' שיצאה להם ב"ק יש בכם אחד שהוא ראוי שתשרה עליו שכינה וכו' אלא שאין דורו ראוי לכך. כיון שהוא בחשכות הגלות בכל דור ודור בימי גלותינו. וכן היה במצרים ודאי הוה בהם צדיק' גדולים. וכמו שאמרז"ל אין לך דור שלא יהא בו כאברהם וכו'. ובפרט שבט לוי שהיו צדיקים אבל לא היה נודעי' בשם ולא היה ניכרין (כמשפט לאוהבי שמו דכ' בהו. וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נק' עליך) דמחמת חשכות הגלות לא היה ניכר מדרגתם. וכיון שהגיע תור הגאולה מיד גילו הצדיקים את ראשיהם ונתגלה לעין כל צדקתם וקדושתם ומדריגתם. וזה שדרש על הפסוק הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע. ובזה רוצה לדרוש גם בכאן. החדש הזה לכם ראש חדשים. הראשים הללו של הצדיקים שהוא דבר חדש אצליכם. החידוש הוא רק לכם אבל אני ידעתי מאז ומקדם גודל צדקתם וקדושתם. נ"ל:

כ׳פסיקתא פט"ו החדש הזה לכם. עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו א"ר יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה יהי מאורות מארת כתיב וחסר מורה רק על מאור אחד) וא"כ למה נבראת לבנה אלא לקדש בה ראשי שנים ור"ח רצונו לתרץ תיבת לכם דמיותר ואין לו ביאור. ע"כ הביא להקדמה. הפסוק עשה ירח למועדים להורות שלהאיר לא נברא אלא גלגל חמה. העיקר בריאתו של לבנה הוא לקבוע ראשי חדשים ומועדים וראשי שנים. והמועדים ור"ח ושנים. הם לישראל לבד. ע"כ נאמר החדש הזה (היינו הלבנה שנק' חדש על שמתחדש בכל פעם) לכם הוא לצרכיכם ולהנאתכם שתדעו לקבוע ר"ח ומועדים וראשי שנים. כי אוה"ע אין להם צורך ללבנה ולהאיר לא נברא אלא גלגל חמה:

כ״א ע"ש בסיום המאמר. שיהי' אוה"ע מונין לחמה. וישראל ללבנה. החדש הזה לכם עכ"ל (נ"ל שהוא כמו דבר אחד ובא ג"כ לפרש תיבת לכ"ם. והכוונה החדש הזה היינו הלבנה מסורה למנו' רק) לכם ולא לאוה"ע. שהם ימנו לחמה. ומהראוי להבין הרי גם ישמעאל מונה ללבנה. ועיין ברעיא מהימנא פ' תצא סימני הליקויים:

כ״בע"ש רבות עשית אתה י"י אלקי נפלאותך ומחשבותיך אלינו וגו' וא"ר סימן. חשבונותיך אלינו כל אותן ב' אלפים תמ"ח שנים (מבריאת העולם) עד שלא יצאו ישראל ממצרים הי' הקב"ה יושב וחושב חשבונות ומעבר עיבורים ומקדש את השנים ומקדש את החדשים עד שיצאו ישראל ממצרים ומסרם להם שנאמר ויאמר י"י אל משה וכו' באמ"צ לאמר החדש הזה. מהו לאמר (נ"ל דצ"ל מהו לכ"ם) א"נ מכאן ואילך הרי ראשי חדשים מסורים לכם (רצ"ל ויצדק ג"כ תיבת לכ"ם) דהכוונה מה שאני הייתי עושה עד היום מקדש חדשים ומעבר עיבורים. הנה הוא מסור לכ"ם:

כ״גשבת הגדול
בו ידובר כמה טעמים למה קוראין לשבת שלפני הפסח שבת הגדול:
טעם למה קוראין לשבת לפני ח"ג הפסח שבת הגדול הנה כבר דברו בזה כל הראשונים והאחרוני' כל שלה"ג כיד י"י הטובה עליהם ואענה גם אני חלקי לכבוד התורה ולכבוד השבת שבת כלה. ועת לכל חפץ ופטטייא דאור' טבין. ואען ואומר ידוע אשר חכמי' הראשונים דרשו וחקרו להוצי' הלכ' לאמתו בענין האבו' מימות אברהם שקיימו התורה (בתורת נדבה) עד שלא ניתנה אם יצאו מכלל בני נח בין להקל ובין להחמיר או נאמר לאו כל כמינייהו לצאת מכלל בני נח בדברים שישנם בחומרא אצל ב"נ יותר מישרא"ל עד שניתנה התורה ונתחדשה הלכ"ה להקל בדבר למקבלי התורה (ועיין בספר פרשת דרכים שהדבר הזה הי' מחלוקת קדומה בין יוסף ובין אחיו שבטי ישורון מה שהוציא את דבתם וכו' שהיו אוכלין אבר מן החי שהיו אוכלין ממפרכסת ובן פקועה אחר שחיטה ונאסר לב"נ עד שימותו ובישראל שחוטה מתרת. והשבטים הי' סבורין בקיימם התורה יצאו מכלל ב"נ אפילו להקל ויוסף הי' סובר דלאו כל כמינייהו להתיר לעצמם דבר שנאסר לב"נ והדבר הזה תלוי ועומד ברפיון בין הפוסקים ראשונים ויש סברות לכאן ולכאן כללו של דבר כפי הנראה מימות השבטים היתה הלכה הזאת בספק ולא איפסק הלכתא כמאן וצריכים אנחנו לומר לפ"ז דגם אבות העולם הי' באפשר מסופקים בהלכה הזאת דאלת"ה מה הי' מחולקים שבטי ישורון עם יוסף הרי יצחק ויעקב ובית דינם קיים יבואו וישאלו את פיהם אלא ע"כ דלא איפסק הלכה בזה ממילא היחידי סגולה אשר היו מקיימי' את התורה בכל דור מימות האבות הנה שמרו ג"כ את השב"ת בהכרח היו צריכין באיזה רגע מן השב"ת לעשות איזה מלאכה כי הלא מדאורייתא בן נח ששבת חייב מיתה דכתיב ל"א ישבות"ו ע"כ בהכרח היו להשומרים את יום השב"ת מימות האבו"ת שיעשו בכל שב"ת איזה מלאכה בעת מעיתותי היום בכדי שלא יעברו על מל"ת יום ולילה לא ישבות"ו כיון שהלכה היתה רופפת והוה ספק דאוריית' הג"ה ובזה פירשנו מקראי קודש הנאמרים אצל יוסף ויהי כהיו"ם הז"ה ויבא הביתה לעשות מלאכתו וכו' ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי הנה הדברים צריכין ביאור א' אמרו כהיו"ם הז"ה אינו מובן הל"ל ויה"י היו"ם ויבא יוסף וכו'. ב' ויבא (יוסף) הביתה לעשו"ת מלאכתו למה לי דמה נ"מ אם בא הבית לעשות מלאכתו או בא סתם אל הבית. ג' לאמ"ר שכבה עמי הל"ל ותאמ"ר שכבי עמי. ולפי הנ"ל מובן דהנה היו"ם הז"ה יתכן לפותרו על יום השב"ת (וכמדומה שראיתי כן באיזה ספר) שנתנבא משה עליו בלשון ז"ה ויקהל משה וכו' ויאמר אליהם זה הדבר וכו' וביום השביעי יהי' לכם קודש וכו' ויתכן לומר בהיפוך דיום השב"ת הוא בבחי' עוה"ב מעין עוה"ב יום שבת מנוחה א"כ הוא מבחי' עולם הנסתר נק' יום ההו"א וימי המעש"ה נק' כל יו"ם הז"ה עלמא דאתגליא עולם המעשה כענין שנאמר היום הז"ה ד' אלקיך מצוך לעשו"ת וכו' וכענין שנאמר ביוסף למען עש"ה כיו"ם הז"ה וכו' והנה אמר הכתוב לפי"ז ויהי כהיו"ם הז"ה היינו שהי' אז שבת קדש יו"ם ההו"א אבל השטה הזאת הי' כעין יום הז"ה היינו כעין יום המעשה משום דיוסף אזיל לשיטתי' שמהראוי להחמיר בדבר הנאסר לב"נ על כן הגם ששמר את השב"ת יום ההוא מנוחה עכ"ז נהג באיזה עת מעיתותי שב"ת כעין יו"ם הז"ה שעשה איזה מלאכה בכדי שלא יעבור על ל"ת יום ולילה ל"א ישבות"ו ע"כ ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית וכו' דאלו הי' שם מי מאנשי הבית יש סברא לומר דבאפשר צוה לו לעשות איזה מלאכה דזה ודאי דהגם ששמר את השב"ת אינו מחויב למסור נפשו על הדבר (אפי' ישראל גמור) אבל כיון שלא הי' שום אחד מאנשי הבית ובא בעצמו לעשות מלאכת"ו הבינה אשת פוטיפר דרוצה להחמיר כדין ב"נ: ותתפשהו בבגד"ו שהי' משונה משל חול לכבו"ד שב"ת דהנה ראתה ב' הפכים ראתה שהוא שומר שב"ת ומשנה בגדים לכבוד היום וראתה אותו עושה מלאכתו דייקא ולא ממלאכת אדוניו והוא מבלי הכרח הנה הבינה הדבר ע"כ סברתו דאין בידו לצאת מכלל ב"נ להקל ע"כ בהכרח הוא שיעשה איזו שעה מלאכה ממילא הי' לה מקום לומר שמחויב גם כן לעשות מבוקשה ולא למסור נפשו על הדבר כי ב"נ אינו מצווה על קידוש השם וכאשר מוסר נפשו עובר על ואך את דמכם וכו' וזהו שמדוקדק בפסוק ויבא הביתה לעשות מלאכת"ו וכו' ותתפשהו בבגד"ו לאמ"ר שכבה עמי רצ"ל מכח אלו ב' הפכים יהי' לה הוכחה לאמ"ר לו שכב' עמי כי אינך רשאי למסור נפשך לפי סברתך: והנה ביום השבת הזה בעת צאתינו ממצרים הי' יום עשר לחדש וצוה הש"י ליקח בו ביום את הקרבן פס"ח דפסח מצרים היה מקחו מבעשור והנה נאמר משכו וקח"ו לכם צא"ן והנה דקדוק משכו וקחו גם מה יורה תיבת לכ"ם פי' הרב הקדוש חיד"א בספרו רא"ש דו"ד הוא עפ"י דברי הרב בעל מחנ"ה ראוב"ן דבקניות האדם חפץ למצוה דאורייתא כגון קונה אתרוג למצוה אינו קונה במשיכ' לבד דהוא קני' מדרבנן וצריך ליתן כסף דהוי קנוי' מדאוריי' וכתב ע"ז הרב חיד"א הנ"ל דהה"ד בכסף בלא משיכה ג"כ לא קנה למצוה דכיון דתקנו רבנן דכסף לא קנה הנה הפקר ב"ד הפקר א"כ תרווייהו בעינן כסף ומשיכה לקנות המצוה וז"פ הכתוב משכו וקחו לכם וכו' משכו (במשיכה) וקחו בכסף כמד"א שדות בכסף יקנו וילפי' קיחה קיח' משד' עפרון) לכם (היינו שיהי' שלכם ממש בעינן תרווייהו למצוה דאורייתא ושחטו בפסח (מצוה דאורייתא ע"כ בעינן תרווייהו) ע"כ תורף דברי הרב הנ"ל וכבר חש לזה הדין הרב הגאון מוהר"ר זלמן מרגליות מבראד ז"ל והנה בקניית הגוי יש מחלוק' בין רש"י לר"ת. רש"י ז"ל ס"ל דקונה במעות ולא במשיכה ור"ת ס"ל משיכה קונה ולא מעות ע"כ פסקינן בש"ע דמספיקא עבדינן לתרווייהו לענין לפטור מן הבכורה אבל זה ודאי דמדינ' בבן נח רק קני' אחת קונה או כסף או משיכה והנה ליכא ספיקא קמי' שמיא ומדאמר משה עפ"י הש"י משכו וקחו לכם דתרווייהו בעינן ע"כ לומר דשוב אין להם דין בני נח ודינם כישראל ממש (וא"א לומר דזה לחומרא דהרי חומרא דאתי לידי קולא הוא כשהקונה לא מקנהו רק בקני' אחת ואח"כ יחזור בו המוכר ויקריבהו לעצמו לשם ק"פ הנה אינו שלו ע"פ הדין אל' ע"כ דיצאו לגמרי מכלל ב"נ) וכיון שיצאו מכלל ב"נ הי' רשאין לשמור ולשבות את כל יום השבת כמצותו ומזה לא היו צריכין לעשות איזה מלאכה בשום שעה מעתותי היום ולא הי' כיום השבת הזה שבת גדול לפניו כי עד עתה לא הי' להם באפשרי לשבות כל ך"ד שעות השב"ת ממילא ראוי ונכון לקרוא לשבת הזה שבת הגדול. הבן הדבר: ופטטיא דאורייתא והבן:

כ״דטעם ב' נקרא שבת הגדול. מצאתי ראיתי טוב טעם בשו"ת שמן המו"ר בשם גדול ספרדיי אחד נק' הרב מ' מרדכי זאב. דהנה וספרתם לכם ממחרת השב"ת באת הקבלה ממחרת יומ"א טב"א דיו"ם טו"ב נקרא גם כן שב"ת והאפקורסי' שאינ' מאמינים בקבלת תור"ה שבע"פ נתפקרו בזה והנה הרבה ענינים עשו חז"ל לפרסם הדבר ולהוצי' מלב המינים ע"כ גם זאת עשו להכיר וקראו לשב"ת שלפני הפסח שבת הגדול מכלל דאיכא שבת קטן בשבוע הבאה היינו יו"ט הראשון של פס"ח שנקרא גם כן שב"ת ששביתתו הוא קטן משביתת יום השבת עכ"ד לדעתי הטעם זה הוא חשוב ודבר נחמד:

כ״הויתכן עוד טעם לדעתי משארז"ל שבת קביעא וקיימא משא"כ מועדים תלוים בקידוש ב"ד וע"כ קדושת שבת הוא כמו הגדול שיכול לעמוד בעצמו משא"כ קדושת המועדים מעמידין אותן אחרים היינו ישראל. כביכול כמו הקטן שמחזיקין בידו אחרים להעמידו ובזולת אחרים אין לו העמדה והנה קודם בא יום המועד הקדוש הרגל הראשון שברגלים שבכל השנים נקרא שבת שלפניו שבת הגדול להורות החילוק בין קדושת שבת לקדושת יום טוב:

כ״ומדרש פליאה (הובא בספר צפנת פענח ובס' עפר יעקב המחובר לטהור ס' דעת זקנים) וז"ל האדם שעשה עבירה וחזר בו ועשה תשובה הקב"ה מוחל לו כל עונותיו ולכך נקרא שבת הגדול עכ"ל והוא פלא ונראה לפרש עפ"י משארז"ל במדרש רבה פ' בא וז"ל משכו וקחו לכם צאן הה"ד בשובה ונחת תושעון עכ"ל והנה ג"ז המדרש אומר דרשוני וחיו ונראה לפרש דהמדרש מדייק תיבת לכם דדרשינן בכ"מ ורוצה לדרוש בכאן להנאתכם כמו שאפרש דהנה דרשו עוד חז"ל משכ"ו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה ומה שייכות זה לזה דהנה אית תשובה ואית תשובה היינו אית תשובה מיראה והוא שמתחרט על מה שעבר מן העבירות ומפני יראת קונו הוא שב ומתחרט והוא סר מרע וע"י זאת התשובה זדונות נעשה כשגגות והנה גם השוגג צריך כפרה ואין זה נק' מחילה על כ"ל העונות כי עדיין רשומו ניכר משא"כ כשאחר התשובה עולה למעלת התשובה תשובה מאהבה לעסוק במצות הש"י באהבה בבחי' ועש"ה טוב הנה ע"י תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות והוא התשובה של נחת כי מבחי' אהבה הנה נחת ינחת איש אשר כמוהו באהבת הש"י ישתעשע באהבים בעבודתו והנה ידוע לך תשובה תתאה ויראה הוא בבחי' ה' בתראה יראת ד' לחיים מורא מלכות ירא את ד' בני ומלך וזה לא נק' עשי' כי היראה עיקרא בלב ותשובה עילאה הוא תשובה מאהבה (בבחי' ועשה טוב) הוא בבחי' ה' ראשונה בינה שבת הגדול יובל העליון המוציא אדם לחירות ומשם תשועת הגאולה ועפ"ז יתפרש לן המדרש רבה הנ"ל משכו וקחו לכם צאן הה"ד בשובה ונחת תושעון דקשה מהו משכ"ו ומהו לכם ע"כ אמר הה"ד בשובה ונחת תושעון דהפירוש הוא תשובה של נחת שהוא מאהבה ע"י זאת התשובה שהוא תשובה עילאה שבת הגדול יובל העליון משם התשועה והגאולה ע"כ אמר הכתוב משכ"ו (ידיכם מע"ז שהוא תשובה מיראה בבחי' סור מרע ואח"כ) וקחו לכם (להנאתכם) צאן (למצוה שהוא בבחי' ועשה טוב תשובה עילאה ועי"ז תהיה התשועה בבחי' יובל העליון שבת הגדול ויצאו העבדים לחירות ומעתה יתפרש לך היטב דברי המדרש פליאה הנ"ל אדם שעבר עבירה וחזר בו (היינו סור מרע תשובה מיראה) ועשה תשובה (היינו בעשי' שהוא ועשה טוב מאהבה תשובה עילאה) הקב"ה מוחל לו כל עונותיו היינו שלא נשאר רשומו ניכר אפי' בבחי' שוגג מפני שזאת התשובה הוא בבחי' אימא עילאה המוציא' לחירות לגמרי) לכך נק' שבת הגדול יובל העליון ולכך פסח מצרים היה מקחו מבעשור מפני שהוא יום העשור שבת שהוא מורה על ב' שבתות שבתא דלילא תשובה תתאה משבתא דיממא תשובה עילאה וז"ש אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין:

כ״זעוד יש לפרש המדרש הנ"ל עפ"י מה שארז"ל ביומא גדולה תשובה שאפילו יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו והנה זה מן התימא דודאי אין לך זמן מן הזמני' שאינו בדור יחיד ששב וא"כ מוחלין לכל העול' כולו ומדוע נתארכו כ"כ ימי גלותינו ופירשו בזה שמוחלין לכל העולם הערבות שהיה מגיע להם העונש מן העונותיו בבחי' ערבות וכיון שהיחיד החוטא שב מחטאו מוחלין לכל העולם הערבות והנה בכאן במצות קרבן פסח נאמר משכו וקחו לכם צאן והנה לא נתבאר מאי לשון משכ"ו ופירשו חז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה. והנה הוא התשובה למשוך ידיהם מהע"ז מהצאן שהיו עובדים אותם בתוך מצרים (מיראתם) וליקח אותו הצאן למצות הש"י והנה לקיחת הצאן היה בשבת בעשור לחדש כמד"א בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית כל בעה"ב בפ"ע (כי אינו קרבן צבור שיהיה קרב בעד כל הצבור תמידין ומוספין) והנה בציווי משה לישראל אמר משכ"ו וקחו לכם לשון רבים אבל הוא הנרצה כיון שהוא תשובה בסור מרע ועשה טוב. הנה יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו וע"כ קרבן פסח הוא קרבן יחיד והוא כקרבן צבור כמ"ש בגמ' כיון דאתיא בכנופייא כקרבן צבור דמי. והנה משארז"ל גדול' תשוב' שאפי' יחיד ששב וכו' הנרצה בכ"מ בגמ' באמרו גדולה או גדול היינו הדבר הזה יש בו ממידת הגדול' שהוא מדת חסד דהנה יש חילוק בין מדת חסד לרחמים. דרחמים הוא כאשר מבקש אחד מחבירו על איזה דבר החסר לו והוא מרחם עליו ונותן לו מבוקשו. משא"כ מדת החסד הוא להתחסד עם חבירו גם בדבר שלא ביקש ממנו (עיין בספר סדורו של שבת בענין העבד עם רבקה שעשה לעצמו סי' כשהנערה תתן לו מה שלא ביקש ממנה היינו באומרה גם לגמליך אשאב היא האשה אשר הוכיח ד' לבן אדוני ראויה ליכנס בביתו של אברהם איש החסד והוא שהקדים בדבריו ועשה חסד עם אדוני אברהם) והנה חסד נק' גדולה וז"ש גדולה תשובה (תשובה יש בה ממדת הגדולה והחסד) שאפילו יחיד ששב (הנה ביקש רחמים ע"ע ושב על חטאו מוחלין עונותיו מן הערבות גם) לכל העולם כולו (הגם שלא ביקש ע"ז הנה הוא ממדת הגדול' וחסד) והנה זה הדבר נתגלה בפעם ראשונה במצרים בעשור לחודש הזה הגם שנאמר ויקחו להם איש וכו' כ"א בפ"ע אעפ"כ א"ל משה משכו וקחו לכם צאן כי כל מעשה יחיד הוא צריך לכל הצבור כי בתשובת כל אחד מתכפרין כל הצבור. וע"כ צוה הש"י מקחו מבעשור להיות שהיה שבת וסגולת השבת בשמירתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו כי שמירת השבת הוא תשובה ממילא כשמוחלין לו מוחלין לכל העולם הערבו'. והנה הוא ממדת הגדולה והנה בראשונה נתגלה זה הענין בשבת הזה וע"כ נקרא שבת הגדול שבו נתגלה ענין התנהגות מדת הגדולה להשב ולשומר שבת ובזה יתפרש המדרש הנ"ל אדם שעש' עבירה וחזר בו (שהוא סר מרע) ועשה תשובה (בועשה טוב) מוחלין לו על כל עונותיו היינו שחלקי עונותיו הם בבחי' הערבות אל כל ישראל הנה יש לו מחילה על הכל וכולם מתכפרין והוא ממדת הגדולה ונתגלה הדבר בשבת זה וע"כ נקרא שבת הגדול:

כ״חעוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול כתב הרב הגדול בעל עוללות אפרים הוא עפ"י משארז"ל גדו"ל המצוו' ועושה ממי שאינו מצוה ועושה והנה עד היום ההוא בעשור לחודש הראשון הגם שמזמן האבות צדיקי הדור ויחידי סגול' היו מקיימין את התור"ה אבל היה בתורת נדבה ולא היו מצווים ועושים והן היום שנצטוו ויקחו להם איש שה וכו' גדול המצווה וכו' ע"כ נק' שב"ת הזה שבת הגדו"ל וזשארז"ל לא היה צריך להתחיל את התור"ה אלא מהחודש הזה וכו' שהוא מצוה ראשונה שנצטו"ו וכו' ע"ש דבריו ז"ל אבל לדבריו ז"ל עדיין הקושיא במקומה עומדת מ"ש שב"ת דייק' הוה לן לקרות ליום העשו"ר בחד"ש יו"ם הגדו"ל ונ"ל לפי הנ"ל דהנה מצות שב"ת שמרו ב"י גם מרבית ההמון בעוד היותם במצרים כי מש"ה רבינ"ו בירר להם יו"ם השב"ת למנוחה ועונג כידוע ממדרשים ז"ל וכמו שתקנו אנשי כנה"ג בנוסח התפלה ישמח מש"ה במתנת חלקו וכו' כידוע והנה הגם שהיו שומרים את יו"ם השב"ת עכ"ז לא היו מצווים וע"כ בלקיחת הקרב"ן פס"ח אז צוה הש"י לקיחתו בשב"ת היה אז (בעשו"ר לחד"ש) להורות להם גדו"ל המצווה וכו' ע"כ לקיחת קרב"ן פס"ח שהיא בציווי דוחה את יום השב"ת שהיה להם אז שלא נצטוו וא"כ נתגלה להם בשב"ת זה גדול המצווה וכו' ע"כ נק' שבת הגדול:

כ״טונ"ל עוד טעם לקריאת השבת הזה שבת הגדול דהנה המצריים היו עובדים לצאן הוא מז"ל טל"ה בכו"ר המזלות בחושב"ם כי אין הנהג' גדולה למעלה מן המזלו' רק הכל עפ"י המזלות והנה ישראל עפ"י ציוי הש"י לקחו את הטל"ה וקשרוהו בכרעי המט' לשוחטו ולזרוק את דמ"ו (הוא כחו וחיותו כי הדם היא הנפש) לשם ד' להורו' כי כח המזלות ותנועתם מסור ביד הש"י לכל אשר יחפוץ יטה אותם כי גבוה מעל גבוה שומר והוא ית"ש מנהיג את המזלות בכחו ושפעו והשגחתו כרצונו וכמ"ש יתרו עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים והנה צוה הש"י להיות מקחו מבעשו"ר דייקא על שהיה אז ביום השבת ושבת מורה על חידוש עולם מהמחדש בטוב"ו וכיון שהוא המחדש הוא יכול לשדדם כרצונו אל כל אשר יחפוץ יטה אותם ולכך נק' השבת הזה שבת הגדול שבו נתגלה ונודע כי גדול ד' מכל האלקים. אחרי כתבי זאת ראיתי מעין זה כתב ג"כ הרב בעל עוללות אפרים:

ל׳ונ"ל עוד טעם ע"ד שאמרו משכו וקחו וכו' משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה הנה הוא תשוב"ה בסור מרע ועשה טוב כמש"ל והנה ארז"ל גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו' והגאולה הוא בבחי' חסד כעין בריאת עולם מחדש כי ישראל עיקרו של עולם וכמו שהעולם חסד יבנה כ"ה גאולתן של ישראל הנה גם בכאן כשעשו תשובה בלקיחת הפסח כו' נתקרבה גאולתן וזה שנקרא היום ההוא שבת הגדול שנתוודע גדלה תשובה שמקרבת את הגאול' והנה היה מקחו מבעשור על שהיה שבת והשומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז וכו' מוחלין לו ע"כ נק' שבת הגדול:

ל״אעוד טעם נ"ל ע"פ משארז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים והקשה בס' עוללת אפרים מאי שייכות יש לשני הענינים הללו הלא אינם תחת סוג אחד ופירש דהנה העובד מיראה אינו נהנה מהעבודה שהעבוד' יגיעה היא לו רק שבהכרח הוא עובד מחמת היראה מהנעבד משא"כ העובד מאהבה הנה הוא נהנה מעבודה עצמה שהוא עושה ביגיע כפו סוכה ולולב פסח מצה ומרור ודומיהם וז"ש גדול הנהנה מיגיעו היינו העובד מאהבה מן הירא שמים העובד מיראה עכ"ד והנה בכאן בציוו לקיחת הפסח כתיב משכו וקחו לכם צאן דרשו ע"ז רז"ל במדרש הה"ד בשובה ונחת תושעון ע"כ ופירשנו דבריהם דהנה קשה מהו לכם דדרשינן בכ"מ להנאתכם וכיוצא. אבל הכוונה לדעתי משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה והיא תשובה מאהבה בסור מרע ועשה טוב כמש"ל וז"ל לכם להנאתכם שתעשו הדבר מאהבה ותהי' הנאתכם מהיגיע' וז"ש במדרש הה"ד בשובה ונחת תושעון והבן. וז"ש וילכו ויעשו ב"י כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן כן עשו דקשה מאי וילכו וגם מהו כן עשו אבל הפי' הוא לדעתי דהנה העובד מאהב' כל עשיותיו הטפלים לעיקר המעשה הכל נחשב למעשה כיון שעושה מחשקות הנפש ותשוקת' ע"ד דבקתי בעדותיך וכו' דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי וז"ש בכאן וילכו ויעשו ב"י שתיכף משעת הליכה נחשב להם לעשי' כיון שעשו בתשוקה ואהבה וז"ש ג"כ כאשר צוה ד' וכו' כ"ן עשו כמו שציוו הש"י הוא מאהבה וכמו שתקנו אנשי כנה"ג אתה בחרתנו וכו' אהבת אותנו וכו' וקדשתנו במצותיך וכו' כן עשיית ב"י היו מאהבה והנה היה הציווי על בעשור לחודש על שהיה אז ביום השבת יומא דאורייתא יומא דנשמתא הנשמה זה תשוקתה כל היום לעבוד את בוראה מאהבה כדרך המלאכים (גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו זה תשוקתם בעבודתם לקבל פרס היינו שיתנו להם עוד איזה עבודה כי העבודה היא תשוקתם כל הימים) ונמצא יום השבת יומא דנשמתא הוא יום מסוגל לאהבה (רמז לדבר אמר כבוד מחו' הרב הקדוש המקובל המפורסם בישראל מהרצ"ה זצוק"ל אהבה בכ"ל ל"ב אהבה בכ"ל בפש אהבה בכל מאד בגימ' שבת) ולפי זה מצאנו טוב טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול שבו נתגלה ענין העבודה השלימה דהנה כתיב בתורה עבודת משא ועבודת מתנה נראה לבאר עבודת משא הוא עבודה מיראה שאינו bהנה מהיגיעה רק נושא במשא עול העבודה מחמת יראה ועבודת מתנה הוא עבודה מאהבה שהיא נהנה מטורח היגיעה בעבוד' (והוא באמת מתנה מן רש"י כענין עולמך תראה בחייך שנהנה מן טעמי ג"ע בעולם הזה והנה אמרו תלמידי הבעש"ט זצוק"ל שהאדם א"צ לטרוח רק אחר היראה ואהבה תבוא לו ממיל' מן השמים כי דרכו של איש לחזור אחר אשה אשת חיל יראת י"י. הבן) א"כ לפי"ז תבין היטב שהעבודה מאהב' נק' עבודת מתנה והנה בשבת הזה נתגלה מהות העבודה השלימה עבודת מתנה גדול הנהנה מיגיעו יותר מורא שמים כן נ"ל ע"כ נק' השבת הזה שבת הגדול:

ל״בעוד טעם לקריאת שם השבת שבת הגדול ע"ש הנס שנעשה בו הוא עפ"י מ"ש בנוסח ההודא' דפורי' ואת"ה ברחמיך הרבים הפרת וכו' ותלו אותו וכו' והנה מהראוי להתבונן למה תקנו בלשון הזה ואת"ה ברחמיך הרבים ופירשנו הענין עפ"י המקובל מרבותינו כשנעשה לאדם נס והוא בזכותו זוכה בעצמו לראות במפלת אויביו (או רשעי הדור) אך אם אין הישועה בזכותו הגם שהש"י עושה לו נס בישועה להנצל אבל אינו זוכה לראות במפלת אויביו (או הרשעים) ובזה פירשו הראשונים הפסוק ישמח צדיק כי חזה נקם (כשהוא רואה בעצמו המפלה והנקמה) ויאמר (כל) האדם אך פרי לצדיק (היינו זה ודאי פרי הצדיק ובזכותו דאל"כ לא היה זוכה לראות בעצמו הנקם ומסיים בזה הרב החיד"א זלה"ה שארית הפסו' דהנה כתבו הראשונים עפ"י המקובל בידם עם היות כשהנס אינו בזכות הצדיק אינו זוכה לראו' בעצמו הנקמה עכ"ז כשהנס נעשה ע"י תגבורת החסד והרחמים. יוכל הצדיק בעצמו לראות הנקמה ובזה פירש הרב הגדול הנ"ל שארית הפסוק אך יש אלהים שופטים בארץ ר"ל אין מקום לבעה"ד לחלוק ולומר דלעולם אין זה זכות הצדיק ומה שהוא בעצמו רואה הנקם הוא בעבור תגבורת מדת החסד והרחמים בעולם לזה אמר אך יש אלהים שופטים וכו' ר"ל הנה אנחנו רואים מדת הדין (אלקים) מתוחה לשפוט תבל ע"כ לומר מה שחזה הצדיק בעצמו הנקם הוא בזכותו) והנה בהנס דפורים כאשר ב"י זכו בעצמן לראות במפלת האויב ליתלו על עץ גבוה חמשים אמה לעיני כל לא תלו בזכותן רק אמרו שהוא בעבור תגבורת החסד והרחמים וז"ש בהודאה ואת"ה (בעצמך בלא סיוע הזכות דאיתערותא דלתתא רק) ברחמיך הרבים וכו' תגבורת החסד והרחמים הפרת את עצתו וכו' ותלו אותו לעין כל יזכו לראות במפלת האויב) הג"ה וזה שכתבנו אצל לוט אחר כל המעשים שאמרו לו אל תבט אחריך (כי לא היה רשאי לראות במפלת הרשעים כי לא ניצול בזכותו רק בזכות אברהם) והנה נאמר אח"כ וישכם אברהם בבקר וכו' וישקף וכו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וכו' ויהי בשחת אלקים וכו' ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה ויהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט והנה ידוע דהפסוקי' הללו אינם מובנים דהרי כל המעשה של לוט מבואר באריכו' לעיל ולמה חזר ואמר ויהי בשחת וכו' וגם הדקדוקי' רבו ביותר לשון וכיוצא ולדרך הנ"ל מובן דהנה ללוט נאמר אל תבט אחריך שלא יראה במפלת הרשעים וכתיב אח"כ באברהם וישקף וכו' וירא וכו' ולמה כך. ע"כ חזר ואמר ויהי בשחת אלקים (מה"ד) את ערי הככר (שהיתה מה"ד מתוחה מאד) והנה אברהם זכותו גדול (וישקף וכו' וירא וכו') אבל לוט לא ניצל בזכותו רק ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט ע"כ לא רשאי לראות במפלת הרשעים וקצרתי בכאן והארכתי במ"א: והנ' בעשור לחודש ניסן לקחו את הטל"ה לקרבן פסח וקשרו אותו בכרעי מטותיהם ושאלו אותם המצריי' מה זה זאת לכם ואמרו זבח פסח הוא שהש"י עתיד להרוג בכורי מצריי' ע"כ לוקחין בכור המזלות לקרבן פסח ועמדו הבכורים ועשו מלחמה עם אבותיהם ונהרגו אז המונים המונים וראו ישראל במפלתן והנה אמרז"ל מפני מה פסח מצרים מקחו מבעשור כדי שיהיה בידם ארבעה ימים להשתעשע במצות כי היה ערום וערי' כמ"ש הנביא וכן יסד הפייט בשבת הגדול טעם זה והנה המה ראו שצוה להם הש"י ליקח השה בעשו' כדי להשתעשע באיזה מצוה הנה ראו אשר בידם זכות אין. והנה אעפי"כ זכו לראות במפלת שונאיהם על כרחך הוא מתגבורת החס"ד ממדת הגדולה ע"כ נקרא שבת הגדול וביותר נ"ל שהש"י צוה אז שיהיה מקחו מבעשור על כי היה אז עשור לחדש בשבת. ובשבת היא תגבורת החסד והרחמים (ובפרט בשעת רצון בשעתא דצלותא דמנחה בשבתא אפשר אז לקחו הקרבן פסח) ואז הגם שאינם ראוים זכו לראות במפלת אויביהם. ע"כ נקרא שבת הגדול ממדת הגדולה ע"כ זכר לנס הוא דוקא תמיד בשבת ולא בעשור לחודש כי לא עשירי גרם רק שבת גרם וכל עצמו של עשירי היה עבור שהיה אז עשירי בשבת וז"ש דוד למכה מצרים בבכוריהם (שהכה אותם ע"י בכוריה' שהרגו מהם המון רב כמשארז"ל) כי לעולם חסדו כי נשפע אז בעולם מדת החסד ועי"ז זכו בעצמם לראות במפלת אויביהם כנ"ל ודי בזה ובזה מובן גם בהנס דקי"ס בז' של פסח וירא ישראל את מצרים מת וכו' וירא ישראל את היד הגדולה וכו' וייראו העם וכו' דקשה וירא וירא ל"ל וגם האיך צודק לומר בכאן יד הגדולה במפלת מצרים הלא יד הגדולה הוא מדת החסד וגם מ"ש שראו ב"י את היד הגדולה היינו מדת החסד וייראו העם וכו' הלא הירא' הוא מצד הגבורה. ולפי הנ"ל יתכן וירא ישראל את מצרים מת וכו' והנה ראו במפלת אויביהם וסברו שזכיתם עמדה להם ואח"כ ראו יד הגדולה. מדת החסד. והבינו אשר לא בזכותם הוא רק שהוא מתגבורת החסד אז וייראו העם את י"י כשראו כשאין בידם זכות רק הש"י עשה ברוב רחמיו וחסדיו ולמען בריתו את אברהם וכו':

ל״געוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול נראה לומר עפ"י מה שחקר הרב החידא זלה"ה. הרי קיי"ל נעל גדר ופרץ הוה חזקה. והנה היצה"ר בא והחזיק באיברי האדם כדרך תשמישן מיום הולדת ואח"כ בא היצ"ט והנה כבר קנה היצה"ר את האיברים מדין חזקה ותירץ עפ"י מה דקיי"ל בחו"מ סי' קמ"ט אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל אח"כ. הואיל והמחזיק ירד לשדה כשהיה בעל השדה קטן והנה הא דמעשה קטן אינו כלום מפני שאין לו דעת רק מוחין דקטנות בלי דעת ולעשי' בעינן דעת כדכתיב ואמלא אותו וכו' ובדעת לעשות כל מלאכה והנה רואה הגדלות המוחין בשלימות הדעת הוא הנרצה לעשיה משא"כ במוחין דקטנות בלא דעת הוה כמתעסק והנה בגלות הנה היה קטנות הדעת והא ראי' שבהגיע תור הגאולה אמר הש"י וידעתם כי אני י"י וידעו וכו' והנה ציוו רז"ל לפתוח בגנות ולומר מתחלה עע"ז היה אבותינו וכו' והחזיק היצה"ר וסמ"א בכל איבריהם אבל להיו' שהי' הדעת בקטנות כענין שארז"ל יכולני לפטור את כל העול' מן הדין מיום שחרב ביהמ"ק דכתיב שכורת ולא מיין. היינו שאין להם דעת כשכור עברו יין ואין מעשה קטן כלום והאי דיצה"ר החזיק בנכסים ואין מחזיקין בנכסי קטן (היינו מי שאין לו דעת) והנה היא שעמד לאבותינו במצרים בהגיע תור הגאול' הגם שהי' הקטרוג הללו עע"ז והללו וכו' והנה הי' הטענ' שהיו בקטנות הדעת והקליפה והס"א החזיקה בנכסי קטן. ע"כ תמצא בנבואת יחזקאל המשיל כל העניני' ביצ"מ לקטנות (כי הי' הדע"ת בגלו' ונק' קטנו"ת כי הוא כעין שכרות וכמשארז"ל) ובזה תמצא טוב טעם תקנו חז"ל נגד ד' לשונות של גאולה ד' כוסות יין מה טעם לכוסות יין דוקא הנ"ל לתקן ד' מינים אחרים באכיל' או באמיר' ובסיפור נגד ד' לשונות הללו אבל היא שעמד' בשעת הקטרוג עת שכרות היא לנו קטנות הדע"ת ואין כאן דין ויכולני לפטור וכו' שנאמר שכורת ולא מיין (וכבר כתבנו בימי הפורים חייב אדם לבסומי וכו' כי נתחייבו על שהשתחוו וכו' ויהי' הטענה להנצל וכו' עת שכרות וכו' שכורת ולא מיין ובא הדבר אצלינו באריכות בענין התפלות (עיי"ש) ע"כ נגד לשונות של גאול' התקינו חז"ל יי"ן המשכ"ר כי היא שעמדה אין לסט"א טענת חזק' כי החזיק בנכסי קטן מבלי דעת ומעשיו אינו כלום כי בגלות נאמר שכורת ולא מיין והנה רז"ל למדו בן י"ג שנה נק' גדול (מוחין דגדלות) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וכו' והנה קראום הכתוב איש וגמירי עפ"י החשבון היה לוי אז בן י"ג שנה ונק' איש ומכאן למדו לכל התורה כולה בן י"ג שנה הוה לי' מוחין דגדלות לזה נקרא איש הרמוז לתלת מוחין כידוע והנה בהגיע עת דודים במצרים הנה הטענה היתה שהיה קטנים היינו בקטנות הדעת שכורים מבור הגלות ועתה הנה העת והעונ' שיבואו לכלל גדלות לשלימות הדעת כמד"א ביחזקאל והנה עתך עת דודים והנה שבת קודש יום הוכן מימי בראשית לקניית הדעת שלימה וזה שנאמר בשבת לדעת כי אני י"י מקדישכם וכענין שאמרז"ל א"ל הקב"ה למשה (סוד הדעת אשר ידעו י"י וכו') מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (כמד"א לדעת כי וכו') הבן מאד והנה לבעבור זה בשבת (יום הדעת) קודם היציאה צוה השי"ת ויקחו להם איש וכו' עשייתם עשי' היום בקטנות הדעת מוחין דגדלות משא"כ עשייתן עד היום בקטנות ובשכרות (ע"כ מה שעבר אין) ע"כ נק' השבת הזה שבת הגדול בין והתבונן והרחב הדברים ותמצא נחת:

ל״דממוצא הדברים תשכיל ותדע גם בגלות החל הזה אמונת אומן היא לנו אשר אם ח"ו זכות אין הנה הש"י ירחיב לנו מצר ונפטור מן הדין להיות שאין לנו דעת שלימה בגלות כדכתיב שכורת ולא מיין והיא שעמדה לאבותינו ולנו לטענה לפטור מן הדין ולזה תקנו זכר לד' לשונות של גאול' ד' כוסות יין דייקא וזה שתמצא עפ"י מנהגי אבותינו בהגדה. והיא שעמדה לאבותינו וכו' אוחזין את הכוס וכו' הבן רמיזתינו ותתבונן עי"ז מה שאמרו רז"ל במדרש כיון שאמ' משה לישראל בחדש הזה אתם נגאלין מיד גילו הצדיקי' את ראשיהן היינו מוחין דגדלות ויתבאר אי"ה במ"א:

ל״הואומר לך עוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול ע"פ מ"ש על הא דאמרו רבנן הכל מודים בשבת דבעינן לכם והוא דהנה ידוע דיעקב ועשו חלקו ביניהם העולמות והנה עשו הוא הגדול לתולדה שיצא תחלה לעוה"ז ונטל לחלקו העוה"ז. ויעקב הוא הקטן. מקטין א"ע בעוה"ז ונטל לחלקו עול' הבא. והקשו הראשוני'. א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו ליהנות מן עוה"ז יותר מן פת חריבה וקיתון של מים (שהוא ההכרח לחיות) אבל יותר מן ההכרח. הרי הוא של עשו ואוה"ע (ואפי' הנאת אכילת מצוה. האיך נוכל הרי הוא מן הנאת עוה"ז. ותירץ הרב הגדול מהר"ש פרימ"י ז"ל. להיות דדרשו חז"ל. תנאי הותנה הקב"ה עם מ"ב אם מקבלין ישראל את התור' מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובוהו נמצא הכל הי' תלוי ועומ' עד יום קבלת התור' ע"כ כתי' במ"ב. ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי בה"א הכל הי' תלוי עד יום ששי בסיון של זמן קבלת התורה) נמצא בהגיע יום ההוא הי' כל העולם בסכנה גדול' כי אם לא היו ישראל מקבלין את התור' הי' חוזר כל העולם לתהו ובהו. והנה ישראל באומרם נעשה ונשמע הצילו את כל העולם וקיי"ל המציל מזוטו של ים ומשלולותו של נהר לעצמו הציל. א"כ הכל הוא של ישראל. עוה"ז ועוה"ב עכ"ד הרב הנ"ל. ובזה פירשנו הטע"ם. הא דאמרו רבנן. הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכ"ם. להורות על האמור שגם עולם הזה שלנו הוא. עמ"ש שם במקומו בדרושי חג השבועות ובזה פירשנו ג"כ. הכל מודים בשבת וכו'. דהנה כתב הרב עיר וקדיש בעל אור החיים זצלה"ה. בפסוק כי ששת ימים עשה י"י וכו'. ולא כתיב בשש"ת להורות. דהש"י לא ברא רק ששת ימים. וברא ג"כ אח"כ את יום השבת וע"י יום השב"ת נברא שוב ששת ימים. כי כן הטביע הש"י בקדושת יום השבת. שע"י שמירת קדושת היום יצאו שוב מכח אל הפועל ששת ימים ואלו יצוייר ח"ו באיזה זמן מן הזמנים שישאר העולם בלא שומר שבת. הי' העולם חוזר לתהו ובהו. נמצא בכל שבת אנחנו מצילין את כל העולם מן הסכנה א"כ גם עוה"ז לנו וכנ"ל. ע"כ הכל מודים בשבת דבעינן לכ"ם. להורו' על הנ"ל שגם עוה"ז חלק עשו הגדו"ל שלנו הוא. והנה בהגיע תור וזמן צאת ישראל ממצרים. הנה צוה הש"י במצוה ליקח טלה ולשוחטו. ולאוכלו צלי אש כדרך שהשרים אוכלין בהנאת עוה"ז. והנה הוא מותרות הנאת עוה"ז. והנה נפל לחלק עשו הגדול. ואיך יצוה הש"י בציוו ליהנו' מן חלק חבירו שהוא גזול בידינו. ע"כ צוה הש"י ליקח את הטלה ביום השב"ת שהי' אז בעשור לחדש להורות על האמור שמטעם שמירת שבת גם כל עוה"ז שלנו כי בכל שבת אנחנו מצילין את העולם מן הסכנ' וזה שנק' השבת ההוא שבת הגדו"ל. שנתוודע אזי שגם חלק עשו הגדו"ל לנו הוא ולבנינו ובזה יונח לך מה שלא נקבע לזכירת הנס תמיד ביום העשירי רק תמיד ביום השבת. הבן:

ל״ועוד טעם לקריאת השבת שבת הגדול. דהנה י"ל הטעם למה צוה הש"י בפסח מצרים להיות מקחו מבעשור. דהנה אמרז"ל גדול מצות שמנחלת לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר שמור מצותי וחי' עכ"ל. והנה במצות שבת. הנה נצטוינו בעונ"ג. דכתיב וקראת לשבת ענ"ג. ענגהו במאכל ומשתה ובכסות נקי'. הנה הוא תענוגי העוה"ז. והנה שבת הוא ג"כ יומא דאורייתא יומא דנשמתא. מעין עוה"ב יום שבת מנוחה. א"כ יום השבת הוא תענוג עוה"ז ועוה"ב. והנה בכדי להורות משארז"ל גדולה מצוה שמנחלת לעושיה עוה"ז ועוה"ב. הנה במצו' הראשונ' שנצטוו ישראל בצאתם ממצרים. היינו קרבן הפסח צוה הש"י להיות מקחו מבעשור לחדש. דאיקלע אז בשבת שהוא יום תענוג עוה"ז ועוה"ב. להורות דע"י המצות נוחלין עוה"ז ועוה"ב. ע"כ נק' השבת שבת הגדול ע"ש גדול"ה מצו"ה. וע"כ בכל שנה נעשה לזכרון דוקא בשבת ולא ביום עשירי:

ל״זכתב הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה בס' כסא דוד בשם הרב מ' חנון נבון. פי' הכתוב ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דהקושיא מפורסמת מהו החסד. כיון שאינו משלם רק שכר כפי הפעול' (וכבר דברנו בזה במ"א בפירושי' שוני') ואמר הרב הנ"ל. ע"פ משאמרז"ל מצוה גוררת מצוה. היינו שסגולת המצוה הוא כך (מאת המצוה ב"ה וב"ש) שתגרור מצוה אחרת (והוא כענין הבא לטהר שמסייעין אותו) וא"כ לפי"ז פעולת המצוה הנגררת הוא ממילא מצדו ית"ש שמסייע מצד מדת החסד שהוא בסוד מי"ם המוגרים זה אח"ז. ואעפי"כ משלם הקב"ה כאלו היתה גם המצוה האחרת פעולת האדם ממש. וז"ש ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאלו הי' הדבר מעשהו ממש בלא גרירה והנה במצרים צוה הקב"ה במצו' ראשונ' שנצטוו כל יחיד הנה צוה ליקח את הפסח בעשור לחדש שאיקלע אז בשב"ת. בכדי להורות להם מצוה גוררת מצוה. להיות שנחו ביום השב"ת גם במצרי' עפ"י משה שבירר את יום השב"ת כמשארז"ל בזכות זה הנה מצוה גוררת מצוה ולקחו בשבת את טלה הפסח. וגררוה"ו וקשרהו בכרעי מטותם. ואעפי"כ יקחו שכרם משלם ועבר י"י לנגוף את מצרים וכו' ופסח י"י וכו' ולא יתן המשחית וכו'. והנח להם הקב"ה בשבת זה ענין הזה. ולך י"י החס"ד כי אתה וכו' ע"כ נק' שם השבת הזה שבת הגדול. היינו שנתוודע להם מדת החס"ד שנק' גדול"ה כדכתיב לך י"י הגדול"ה וכו':

ל״חעוד י"ל למה קורין השבת הזה שב"ת הגדול. הוא עפ"י מה שפירשנו בפסוק גדולי' מעש' י"י דרושי' לכל חפציהם והנה ידוע דלאו סיפ' רישי' ואינו מובן. ופירשנו הדבר עפ"י משארז"ל. במשנ' להלכ' הגדול יש לי מעשה ומחשב' אפילו חשב על הדבר לעשותו כלי. נק' כלי לענין טומאה וטהרה. משא"כ קטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה. והנה קיי"ל דבישראל מחשב' טובה הקב"ה מצרפה למעש' כמו שדרשו חז"ל ליראי י"י ולחושבי שמו אפילו חשב אדם לעשות מצוה וכו' משא"כ בגוי. והנה מהראוי לתת טעם. וכי משוא פנים יש בדבר ממ"נ אי המחשב' נחשבת כמעש' גם אצל הגוי מהראוי להיות כך (וכבר דברינו מזה טעמים שונים) אבל הוא להיות כשעלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם. ישראל עלו במחשב'. בראשי"ת בשביל ישראל שנקראו ראשית. והנה ישראל לא סיגלו עדיין שום מעשה. אעפ"כ הספיקה מחשבתן של ישראל. שעלו במחשב' להיות כמעש'. ע"כ נפסק בהם להלכ' מחשב' טובה שבהן מצורפת למעשה משא"כ באוה"ע. והנה בריאת העולם במ"ב הנה הית' התחלה ליל א'. ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. והנה מחשבתן של ישראל קדמה כשעלה ברצונו כביכול. על כרחך הוא ביום השבת שהי' קודם בריאת הזמן ע"כ נק' זמן צלותא דמנחה דבשבתא עת רצון כי אז עלה ברצונו ית"ש לברוא העולם ע"כ נק' יום השבת יום הדע"ת כמ"ש הכתוב לדעת כי אני י"י מקדישכם (היינו לשון הכנה שאני הכנתי אתכם ביום הזה מבראשית ועליתם במחשבתי) וזשארז"ל מתנה טובה וכו' ושבת שמה לך והודיע"ם שנא' לדעת וכו'. והנה בצאת ישראל ממצרים. כשביקש הקב"ה להם הסגול' הנפלאה שיש בהם יותר מכל העמים אשר מחשבתן במעש' המצות. מצורפת כמעש' הנה צוה הקב"ה במצו' הראשונ' זביחת קרבן פסח. הנה צוה לקיחתו מבעשור (משא"כ בפסח דורות) שהי' אז בשבת להודיע להם. שהמחשב' שמחשבין לעשו' המצו' זביחת הפסח נחשב להם למצוה בפ"ע (משא"כ באוה"ע) והטעם הוא יום השבת. אשר אז ישראל עלו במחשבה. נמצא נתוודע לנו לפרש הפסוק גדולים מעשי י"י (מעשים אשר הם לשם הש"י המה נק' גדולים כי הם) דרושים לכל חפציהם (כי דרוש ידרוש יי לטובה אפילו החפץ והרצון והמחשב' שמחשב האדם לעשו' מעשי המצות לשם י"י ע"כ הם נק' גדולים. כדין הגדול שיש לו מחשב' וע"י מחשבתו בלבד פועל לעשות כלי) וכיון שנתוודע הדבר הזה לישר' בשבת הזה ע"כ נק' לזכרון שבת הגדול שנתבשר שיש להם דין והלכו' הגדול. שעוש' כלי במחשבתו בלבד:

ל״טטיול בפרדס
דרושים אשר נמצאו בכתובים אצלי שדרשתי בעצם היום שב"ת הגדול ע"ד פרד"ס ע"כ נקרא בשם טיו"ל בפרד"ס. דרוש א' שדרשתי עוד בימי חורפי:
אמר שמואל לחם ענ"י שעונין עליו דברים תנ"ה לח"ם ענ"י שעונין עליו דברים הרבה ד"א לחם עני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוס'. ד"א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה ע"כ הנה הטוש"ע וכל האחרוני' פסקו ככולהו לישני. היינו כשמואל וכל שנא קמא דברייתא שעונין עליו דברים ע"כ פסקו שצריך להחזיר הקערה עם המצות כשאומר ההגדה וכל שנא בתרא פרוסה דוקא לאכילת מצת מצוה. אבל יש לתמוה על הרמב"ם שכתוב בפירוש שא"צ להחזיר את הקערה עד שאומר מצה זו. ממילא ס"ל דאמירת ההגדה א"צ להיות על המצות ממילא לא ס"ל כשמואל וכלישנא קמא דברייתא וס"ל ועיקר לישנ' בתרא דייקא לחם עני כתיב מה עני דרכו בפרוסה וכו' וכן הביא הלימוד הזה מהפסוק על דין הפרוס'. והא מנא לי' לדחות דברי שמואל ובפרט דר"ע בפ' כ"ש קאי כוותי' וגם בברייתא בכאן כלישנא קמא. והנה ראיתי להב"ח ז"ל בסי' תע"ג כתב דס"ל להרמב"ם דהא דקאמר שמואל וכן בברייתא שעונין עליו וכו' עליו הוא לאו דוקא. רק בזמן עסק אכילת מצה היינו בלילה הזה אז עונין ומספרין ענין היציאה ולי הקטן אינם מובנים הדברים דאי ס"ד דהכי ס"ל להרמב"ם א"כ ה"ל להרמב"ם להביא זה הפסוק לראי' לחם עני שעונין עליו וכו' כמו שהביא זה הפסוק לראיה על דין הפרוסה וגם אם נאמר עוני"ן עליו דקאמר שמואל לאו דוקא רק ישמיענו שצריך לומר ההגדה בליל אכילת מצה הנה א"צ ללמוד זה מלחם עני ומקרא מלא הביאו בברייתא דהגדה למען תזכיר וכו' בעבור זה וכו' לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים וכו' ע"כ צ"ל דשמואל עליו דוקא קאמר ומשמיענו חידוש דין לומר עליו דוקא ההגדה היינו שתהא המצה סמוכה לפניו בגלוי בעת אמירת ההגדה והדרא תמיהתינו על הרמב"ם למה לא פסק כן ואדרבה פסק שא"צ להחזיר הקערה:

מ׳והנה לפי"ז צריכין אנחנו להבין דעת האחרונים דע"כ צ"ל דס"ל להלכה יש אם למסורת (היפך השיטה כנ"ל) וכדחזינן בסוכה דסבירא לן להלכה ב' כהלכתן וג' אפילו טפח דיש אם למסורת וא"כ למה פסקו הכא כשמואל דדרש אם למקרא ונ"ל לומר עפ"י דברי התוספת סנהדרין שהקשו הרי ר"ע ס"ל דיש אם למקרא דר"ש בפ' כ"ש המקרא והמסורת מקרא לחם ענ"י שעונין עליו וכו' כדשמואל המסור' לחם עני פרט למצה שנילוש בחלב וכו' ותרצו דאפילו מאן דסבירא ליה יש אם למקרא היכי דלא מכחשי המקרא והמסורה אהדדי דרשינן תרוייהו וסבירא להו להאחרונים דסברת התוס' הוא אליבא דכ"ע כמו מאן דסבירא ליה אם למקרא היכי דלא מכחשי דרשינן גם המסורת הה"ד מאן דס"ל אם למסורת היכי דלא מכחשי דרשי' ג"כ המקרא דמאי שנא ע"כ פסקו כאן ככולהו לישני המקר' והמסור' ולהרמב"ם צ"ל דס"ל דהגם דסברת התוס' מוכרחת (מכח קושייתם) דמאן דס"ל אם למקרא היכי דלא מכחשי אהדדי ס"ל דדרשינן ג"כ המסור' עכ"ז מאן דס"ל אם למסורת אין לנו הכרח דס"ל יש אם למקרא ג"כ אפי' היכי דלא מכחשי אהדדי והנה מאן דס"ל אם למקרא קאי בשיטה ואין הלכה כשיט' והלכה יש אם למסורת ולא דרשינן להאי תנא אם למקרא אפי' היכי דלא מכחשי אהדדי:

מ״אוהנה נשאר לנו שוב להתבונן בדברי הרי"ף ז"ל הביא לכולהו לישני רק דגרס בכולם לחם עוני מקרא וא"כ כיון דאפקי' מלשון המקרא הלא קיי"ל אין הל' כשיטה וצ"ל דע"כ שמואל והבריי' ס"ל ג"כ מהמסור' הך דרש' דדר' ר"ע בפ' כ"ש לחם עני וכו' פרט לשנילוש' בחלב וכו' דאלת"ה האיך אפש' לדרוש המק' לחם עני שעונין עליו וכו' הרי כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וכי ס"ד לענות דברים על המצה כל שבעה הרי המצ"ה גופא אינה חובה כל ז' ומקרא מלא דרש בעל הגדה בברייתא בעבור זה וכו' והנה לר"ע דדרש לחם עוני פרט לשנילושה בחלב ניחא דא"א לומר דקאי על כל הז' ימים דהרי מצה אינה באה חובה כל ז' ומה"ת לנו לאסור מצה עשירה כל ז' מה נשתנה מכל המאכלים ומעדני מלכים שמותר לנו לאכול כל ז' אלא ע"כ דדרש לה במדה בתור' באם אינו ענין לז' הימים תנהו ענין למצות מצוה בליל' הראשונ' וא"כ לפ"ז גם המקרא לחם עוני שעונין עליו וכו' ג"כ מדרש על לילה הראשונ' ותרווייהו דרשינן היכי דלא מכחשי אהדדי וכסברא הנ"ל שכתבנו לדעת האחרונים:

מ״בחסר סיים הדרש ממה שכתוב אצלינו והמשכיל יתבונן ופטטייא דאורייתא טבין אבל להלכה ודאי קיי"ל כהאחרונים בכולהו לישני המקרא והמסורת:

מ״גע"ד הרמז לחם עוני שעונין דברים עליו יתפרש ע"ד מ"ש בפסוק ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ ומן הראוי להתבונן מהו הנתינת טעם לשמירת המצות על שהוציאנו הש"י בעצם היום הזה (וכפי הנרא' צריך לכוין הטעם כיון שהוא מבואר בפסוק כענין ציצית ותפילין וסוכה) ונרא' דהנה המצ"ה קראו בזוה"ק מיכל"א דמהימנות"א וצריך להתבונן על איזה אמונה מורה הוראת המצ"ה ונרא' לומר דהנה הלחם חמץ מגביה א"ע ועושה פעולת בעצמו זולת פעולת האומן שעשא' כי האומן לא עשא' רק כפי שיעור גודל הקמח והמים והעיס' מגביה א"ע אח"כ בפעולת' יותר ממעש' האומן ויוצאת מן הגדר וגבול שגבלה האומן משא"כ המצה נשארת בגבולה וגדרה שהגבילה האומן והנה אבותינו כשהיו משוקעים בטומאת מצרים היו משוקעים בתוך אמונות כוזבות ואמונות מצרים בימים ההם הי' למזל טלה בכור המזלות באמרם שהכל מתנהג עפ"י המזלות וכפי התחייבות המערכ' והנה כאשר הש"י הודיע לבני האדם גבורותיו ושידד מערכות השמים בעבור אהבת ישראל עם קרובו הנה המז"ל של מצרים בזמן חדשו וממשלתו דהיינו בחדש ניסן שמזלו טלה ודייקא בט"ו לחודש שהוא אז בתכלית התוקף והגובה אז שידד הש"י מערכותו והוציא את ישראל מתחת יד מצרי' העובדי' למזל ההוא במסות באותות ובמופתים אז הכירו כל באי עולם כי יש גבוה מעל גבוה שומר ואפילו ההנהג' הטבעיות הכל בהשגחתו ית"ש הנה המשכיל ע"ד יתבונן וידע עי"ז כי כל תנועותיו ומעשיו הכל נקשרים בחפץ הבורא הנה ישליך יהבו על הש"י ולא יפעול פעולת שקר בנפשו לאבד זמנו לריק בהשתדלות אסיפת הקנינים המדומ' ביודעו כי לא יוסיף ולא יגרע בעבודתו עבודת העולם שום דבר רק כפי אשר יגזור המשגיח הכל יכול (זולת מעשה התור' והמצות הבחיר' חפשיית) ולהורא' עצומ' הזאת הלא מרמזת מצ"ת המצו"ה שהיא נשארת על מעמד' וגבולה בגבול שעשא' האומן אינה יוצאת חוץ מגדרה ואינו מגבהת א"ע ואינ' מתנשאת וז"ש הכתוב ושמרתם את המצות שלא תבא העיס' לידי חימוץ וגבהות ותנועות יותר מפעולת האומן והוא להורא' שהכל בהשגחת המשגיח הפועל אומן ית"ש המשדד כל הטבעיים והמזלות וכל הדבר הנעשה בטבע הכל הוא בהשגחתו וז"ש בטעם המצ"ה כי בעצם היום הזה היינו בט"ו לחדש ניסן תכלית גובה מזל טלה בכור המזלות אז הוצאתי צבאותיכם מאמ"צ הנך רואה שאין שום טבע המזל יכול לעשות שום דבר מבלעדי השגחתו ית"ש ע"כ מחויי' האד' להשלי' יהבו על ד' ולהתרצו' בגזרותיו הוא היודע את הטוב לאדם ולבקש ולחנן על כל דבר מלפניו הג"ה והוא ע"ד שאמרז"ל אין התינוק יכול לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן וקודם שיטעום טעם דגן אינו קורא אב"א ואימ"א לבקש מהם למלאות לו די מחסורו כי אינו מבחין זה וכשטועם טעם דגן מתחיל להכיר מעט מעט כי צריך לקרות לאביו למלא משאלותיו כל מה שצריך: כי ממנו הכל והוא הרמז בפעולת המצה כנ"ל שאין לה תועלת מעצמה לא תוסיף ולא תגרע מפעולת האומן הנה צונו הש"י לאכלה במצוה בזמן חירותינו בזמן שנתוודע לכל כי הכל בחפץ הבורא ויכולתו והשגחתו לא תוסיף ולא תגרע שום טבע בשום מעשה הטבעיית זולת בחפץ האומן היוצר כל הוא אלקינו ע"כ קראו בזוהר שם מצ"ה מיכל"א דמהימנותא הבן הדבר הנה ע"י אמונה הלזו מחויבים אנחנו לבקש כל צרכינו בכל עת וזמן והמשגיח והכל יכול והנה תראה בזוהר דר' ייבא סבא ור' אבא כד הוו מסדרו תכא קמייהו לא היו אוכלין עד שיתפללו על מזונותם ואחר כך אכלו באמרם כבר נפקתא מבי מלכא איתייהב וזה שרמז לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה כי על ידי הלחם הזה מיכל"א דמהימנותא עונין ע"י דברים הרבה היינו כל התפילות ובקשות לבקש רחמים מבעל היכולת המשגיח בפרטים הוא על ידי האמונ' הבא לנו ברמז המצ"ה כפי רמיזת המצ' בפעולת' כנ"ל ע"כ המצוה הזאת בחג הקדוש הלזה חג הפסח לשון פ"ה ס"ח כנודע מהאריז"ל מפני שעל ידי אכילת מצה בא הדבור לפה כנ"ל ומעתה תבין למה התורה האלקית קראה לחג הזה חג המצות כי הנה התור' היא תורת ד' תמימ' קרא' אותו חג המצות שהוא פעולת הבורא ית"ש שנתן לנו המצוה הזאת בזמן ההוא החג הלזה ראשית צמיחת קרן ישראל להוראת אמונת אומן הנ"ל ברמיזת המצ"ה כנ"ל וע"י אמונה הלזו מחויבים אנחנו לדבר ולבקש כל צרכינו וענינינו מהבורא ית"ש כי לא נוסיף במעשינו דבר רק בהשגחת היוצר כל ע"כ אנחנו קוראים אותו חג הפסח פ"ה ס"ח כנ"ל והבן:

מ״דד"א לחם עוני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה וכו' עפ"י דרך הנ"ל כיון שאז בימים ההם בזה"ז הי' ראשית השגת ידיעת הבורא צריך האדם להתבונן למה עשה הש"י ככה בגודל רוממותו ית"ש ברא ברי' קטנה בעולם וישגיח עלי' בכל פרטיית מעשי' ע"כ צריך האדם להתבונן בזה מעשיו ית"ש שהבריו' קטנים בעולם העשי' הגשמיות יכירו רוממותו וגדולתו ותפארתו ולתכלית זה נברא המין האנושי להתבונן במושכלות ויעלה מעלה מעלה ליחד יחודים לבוראו ית"ש וא"כ צריך האדם להתמשך במעשיו אחר התכלית שבשבילו נברא ולא לעסוק בשום דבר מצרכי העולם ותענוגיו רק הכרח שא"א לו מבלעדו לזה באת המצוה הזאת בפרוס"ה כמו העני שאינו משלים תענוגיו רק דרכו בפרוס' בהכרח להחיות את נפשו כן האדם יעשה כל קניניו בעסקי העולם רק על צד ההכרח וישליך אחר גיוו התענוגים המותרים ויהי' פנוי בדעתו להשיג התכלית המבוקש בבריאתו ויצדק לפ"ז אריכות הלשון בגמרא מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוס' ולא אמרו סתם שדרך העני בפרוס' אך הוא להורות האמור אף כאן בעסק כל תענוגי עוה"ז יתנהג בפרוס' מבלי השלמ' והבן כי קצרתי:

מ״הדבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק וכו' עפ"י האמור יצדק ג"כ ברמז שגם העסקים ההכרחיים לו בעסקי העולם דהיינו אכיל' ושתי' וכיוצ' המוכרח לחיותו לא יאריך במלאכתו בכדי שלא יתבטל מהעבוד' אשר בעבור' נברא רק כמו האדם שממהר אכילתו בהצטרכו ליסע למחוז חפצו שמצפ' שם להרויח הון רב וכמו העני שהוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר אכילתו בכדי שלא יתבטל הרבה ויהיה לו פנאי לחזור למלאכתו ולבקש פרנסתו ולקבץ על הפתחים כי מזאת האכיל' לא ישבור רעבונו עד לעולם ועיקר מלאכתו להמציא טרף לביתו לכל הימים ע"כ לא יאריך בתיקון אכילתו לשעה כי פן בתוך כך יאבד איזה פרוס' שהי' ביכולתו לסגל כן האדם לא יאבד רגע מהזמן כי אין אביד' כאבידת הזמן ויעשה הדבר ההכרחי במהירות ולשוב להתגבר במלאכתו בעבודת ד' ותורתו בתשוקת האומן והפועל שבראו ויצרו ועשאו. הבן הדברים:

מ״ווארמוז עוד מה דרכו של עני וכו' אף בכאן הוא מסיק ואשתו אופה אחר שנדקדק דבאמת בכאן לפי הדין אינו דומה בדומה דוקא כאן צריך להקפיד בעשיית המצות בעל ואשתו דייקא והל"ל אף כאן אחד מסיק ואחד אופה. ונראה לרמז דהנה הגם שהזהיר להשליך אחר גיוו מותרות התענוגים (ברמז הפרוס' שכתבתי) ועסקי העולם וענייני המו"מ רק על צד ההכרח עכ"ז יעסוק גם כן במעש' הצדק' להשפיע לעניים ובזה יהי' עילוי לעסקי העולם שעוסק בהם ובא הרמז ע"ז ביותר בחג הזה שמדת החס"ד מתעורר בעולם שאז התחסד הש"י לגאלינו בתורת נדבה צדקה וחסד כי לא הי' לישראל אז מצו' ומע"ט כמד"א ואת עירום וערי' ואעבור עליך וכו' וכבר ידעת הנותן צדק' הוא תמיד בחי' דרגא דדכורא משפיע והמקבל הצדק' יכונה לנוק' מקבלת והנה אמרז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב ובא הרמז בחג הזה במצו' הלזו קרייא רחמנא לחם עוני פירשו בו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה הנה הגם שהוא מכין הכל והמסיק עכ"ז אשתו הנוק' הוא הגומרת מלאכתו ומביאתו לתכלית ההנא' אחר האפי' כן בכאן הוא מסיק ואשתו היינו המקבל הצדקה שהוא בדרגא דנוקבא יגמור מלאכתו להביאו לתכלית המכוון להאיר מדת החסד בעולם בריבוי יתירא וזה שמכריזין בהגדה הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי ויכול וכו' יהי חסדך ד' עלינו:

מ״זע"ד הדרוש אמר שמואל לחם עוני שעונין וכו' בזוה"ק בר"מ פקודא בתר דא לספר בשבחא דיצ"מ וכו' בי' שעתא כניש קוב"ה כל פמליא דילי' וא"ל זילו ושמעו סיפורא דשבחא דילי וכו' כדין כולהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל ושמעו סיפורא דשבחא דקא חדאן בחדווא דפורקנא דמאריהון כדין אתיין ואודין לי' לקב"ה על כל אינון ניסין וגבורן ואודן לי' על עמא קדישא דאית לי' בארעא דחדאן בחדווא דפורקנ' דמאריהון כדין איתוסף חילא וגבורתא לעילא וישראל בהאי סיפרא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתי' ואודין לי' וכולהו דחלין קמי' ואסתלק יקרי' על כולהו וכו' כגוונא דא חובא הוא על ב"נ לאישתעי תדיר קמי' קוב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסין דעבד ואי תימא אמאי איהו חובא והא קוב"ה ידע כולא וכו' אלא ודאי איצטריך ב"נ לפרסומי ניסא ולאשתעי קמי' בכל מה דאיהו עבד בגין דאינון מילין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודין כולהו לקוב"ה ואסתלק יקרי' עלייהו עילא ותתא עכ"ל ממילא מובן מדברי הזוהר שע"י סיפור דיצ"מ מתעורר למעלה שבח מהמלאכי' שמספרין בכבוד הש"י ובשבח ישראל ואיתוסף כח כביכול עי"ז לנקום נקמת ישראל גם כן מן הגלות ושעבוד החיל הזה והנה מהראוי להתבונן מה הוא השבח הגדול שמשבחין המלאכים את ישראל על הסיפור הזה הלא בודאי מי שעושין לו טובה מחוייב לספר ולהחזיק טובה למי שעשה לו טובה כזו. אך הוא לדעתי כאשר תדקדק בלשון הזוהר שאמר ואודן לי' על עמא קדישא דאית לי' בארעא דחדאן בחדו"א דפורקנא דמאריהו"ן הנה לא אמרו בחדוה דפורקנא דילהון דפרי"ק לון מאריהו"ן אך הוא כאשר תדקדק והנ' הסיפור ההוא שאנו משבחין בגלות המר הזה שגאלינו הש"י מעבדות לחירות בעת צאתנו מאמ"צ בזה תגדל שבחינו כי אכתי אנחנו עובדים ביותר דחקות ויותר שעבוד כפלי כפליים לאין משער בארבע כנפות הארץ בין האומות ובאריכות הזמן בכפלי כפליים מן גלות מצרים אשר אלו כל הימים דיו וכו' לא נתנונו המון לאומים די השב רוחינו זה קרוב לאלף ושמונה מאות שנה והנה העבד הנתון תחת יד משעבדו בשעבוד רב ועצום בימי זקנתו האיך ישמח ויגיל בגילה ורנן על שיצא בימי נעוריו פעם אחת משעבוד לחירות הלא יתאנח במר נפשו על שהוא נתון כעת בצרה ובשבי' אך אעפ"כ ישראל עם קרובו הגם שהם כעת בעוה"ר נתונים וכו' עד אשר ירחם הש"י עלינו אעפ"כ הם שמחים בגאולת מצרים להיות שהיו במצרים עירום וערי' בלא תורה ומצות ונשתקעו עי"ז בזמן קצר במ"ט ש"ט ומאז שיצאו ונבחרו לסגולה ניתן להם התורה ומצותי' ובזה הם מובדלים מכל עם בגלות החל הזה ות"ל ית"ש הגם שנתארך הגלות בעוה"ר לא אלמן ישראל מאלקיו והם נשארים באמונתו ית"ש ובאמונת התורה ומצותי' בזה הם מובדלים מכל עם וריקנין שבהם מלאים מצות כרימון ובעבור זה נקרא גאולת מצרים גאולת עולם כי לא יהי' עוד גלות כזה להשתקע ח"ו בטומאות הקליפות כ"כ הגם שלענין גלות הגופות בעוה"ר גדל' כעת הגלות בכפלי כפליים לאין משער אבל בגלות הנפשות אין שום גלות דומה לגלות מצרים והנה נפשותינו הן המה חלק אלקי ממעל כמ"ש ויפח באפיו וכו' ומן דנפח מתוכו נפח והנה כאשר גאל הש"י את נפשותינו ממצרים נק' כביכול גאול' להש"י שלא היו הנפשות שבעולם מכירין אלקותו מגודל טומאות הקליפות אשר הי' אחוז בהם ולא היתה שום אומה בעולם שיכירו אלקותו והנה מאז צאתנו מאמ"צ כבר ישנו עם אחד הגם שכעת בעוה"ר העם הקדוש הזה הוא מפוזר ומפורד בין העמים עכ"ז הם מאמינים באלקותו ומוסרים נפשם על קדושת שמו לזה נקרא גאולת מצרי' כביכול גאולתו ית"ש היינו גאולת שמו. הגם שגם בגלות הזה כתיב בכל צרתם וכו' והשכינ' כביכול עמנו בגלות עכ"ז אינו דומה לגלות מצרים וכנ"ל הבן הדבר והנה ישראל בגלותם כשמספרין בגאולת מצרים ושמחים ע"ז הגם שהם בגלות כעת בכפלי כפליים אבל הם שמחים בגאולת אדוניהם כביכול דהיינו גאולת נפשותם (חלק אלקי) שכבר הם בני בני' של תורה ויודעי שם תפארתו וז"ש בזוהר שהמלאכים משבחין מאוד את ישראל בסיפור זה כי תגדל שבחם מאוד בזה הגם שהם נתונים בשבי' בעצמם עכ"ז הם שמחים בפורקנ"א דמאריהו"ן היינו גאולת אדוניהם כביכול וכאמור. הנה זה יורה גודל אהבתם להש"י אשר תקטן בעיניהם צער גופם באשר הם מתנחמים ושמחים בזה אשר כבר נתפרסם כבוד אלקותו ית"ש ואין כאן עוד גלות כגלות מצרים כי כבר נתרב' הדעת ויודעים את ד' ואת תורתו והנה הוראת המצה על שלא הפסיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד וכו' כי בחפזון יצאת וכו' כי לא יכלו להתמהמה כי אלו הי' מתמהמהים כרגע הי' ח"ו משוקעים בשער הנ' הנה מזה יש להתבונן עד היכן הי' גלות הנפשות בגלות מצרים ע"כ יש לנו לספר ולשמוח בגאולה הלזו גם בגלותינו וכו' והנה כשאנחנו בזה בטעם המצ"ה כנ"ל הנה אנחנו מספרים ושמחים בגאול' הלזו ואז המלאכים מרבים בשבחים רבים היינו בשבח גואל ישראל וקדושו ובשבח ישראל שעושין עיקר מגאולת הנפשות אשר לד' המה וכו' וז"ש לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה רצ"ל ע"י הלחם הלז עונין המלאכים למעלה דברים הרבה היינו שבח הקב"ה ושבח ישראל ובזה יצדק לשון עונין שעונין על דבורי ישרא' בסיפור הגאול' המלאכי' עונין ואומרי' וכאמו' בזוה' וג"כ דברי' הרבה כי מהוראת הסיפור דיצ"מ על המצה שנצטוינו לספר מוכח מזה שמחויב האדם לספר כל הנסי' שנעשים לו תמיד וכמ"ש בזוהר:

מ״חדבר אחר עני כתי' מה עני שדרכו בפרוסה וכו' במדרש א"ר מתיא בן חרש ואעבור עליך וכו' ואומר לך בדמיך חיי וכו' בזכות ב' דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא הי' בידם זכות להיגאל ונתן להם הקב"ה דם פסח ודם מילה שמלו ישראל בלילה הזה הוא אשר דברנו מקודם שהיו משוקעים מאד בטומאה והיו עירום ועריה מתור' ומצות ונתן להם הקב"ה קצת מצות מן התורה שהי' בידם מעט זכות וזה הי' בהכרח כי לא יכלו להתמהמה עוד ולהמתין עד שיפריחו מצות ומע"ט ולזה מורה המצה שלא הספיק בצקת וכו' וכנ"ל וזה שקרא הכתו' לחם עני ופירשו בו מה עני שדרכו בפרוסה כן נתן להם הש"י אז פרוסה קטנה מן התורה שיהי' בידם מעט זכות בכדי למהר גאולתם כי לא יכלו להתמהמה וברמז פרוסה בגימטריא דמי הפסח דמי המילה:

מ״טדבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק וכו' יתבאר ע"פ המדרש וירדפו מצרים אחריהם א"ל הקב"ה מי גרם לכם כל אלו חפזון שיצאתם מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם אבל לע"ל אני לבדי שנאמר כי הולך לפניכם ד' ומאספכם וכו' להבין המדרש הזה מה איכפת שהלך הקב"ה כביכול עם בית דינו וגם האיך תלוי זה בחפזון והנה יתבאר ע"פ הנ"ל להיות ידוע השם הוי' ב"ה הוא שם הרחמים והחסד משא"כ שם אדנ"י מורה על בחי' דין דינא דמלכות' והנה ידוע למשכילים בחכמה אשר שם אדנ"י כביכול מקבל מן שם הוי' ויכונה הענין הזה בשם משפיע ומקבל כדרך איש ואשתו כביכול לשבר את האוזן והנה בהתגלות השם הויה ב"ה לבדו ונגלה כבוד ה' מור' על רחמים וחסדי' גמורים פשוטים משא"כ עם שם אדנ"י מורה שיש עדיין גם בחי' דין ועד שיסכים גם מדת הדין לא יגמור החסד והרחמים והנה ע"פ האמור שיצ"מ הי' בחפזון כי היו משוקעים מאוד בטומאה עד שלא יכלו להתמהמה כרגע לזה הי' עדיין ג"כ התעוררות הדין והלך לפניהם כביכול הוא ובית דינו ז"ש בעל הגדה אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו כבוד נק' שם אדני היינו הבית דין והעצם הוא הוי"ה ב"ה ועי"ז נתהוו' עדיין וירדפו מצרי' אחריהם והשר של מצרים קטרג הללו עע"ז וכו' עד שנתעורר על הים ע"י תפלת משה התעוררות הרחמים ממקום עליון ונורא כמ"ש בזוהר מה תצעק אלי דייקא בעתיקא תליא מילתא לזה אמר ויושע ד' ביום ההוא דייקא השם הוי"ה ב"ה כי עד עתה וד' הולך וכו' הוא ובית דינו ולא היה עדיין ישוע' שלימה עד שהתעוררו הרחמים על הים להמתיק הדין של הב"ד שאז הסכים הב"ד לרחמים ובזה תבין המדרש שאמר הש"י מי גרם לכם כ"ז חפזון שיצאתם שלא הי' בידם זכות כ"כ וזה גרם הקטרוג וזה גרם שהלך הש"י לפניהם עם בית דינו משא"כ לע"ל ב"ב ריקנים שבך מלאים מצות כרימון לא יהיה שום דין כי יוכלל בחסד תיכף בעת הגאולה ולא יהי' עוד שום צער אחר הגאולה והנה מצה מורה על החפזון כנ"ל ולזה קראה לחם עני מה דרכו של עני הוא מסיק ואעפ"כ לא נגמר התכלית עד שאשתו אופה כן כביכול בכאן בלילה הזה הוא מסיק וכו' ע"כ כתיב וד' הולך לפניהם הוא וב"ד כנ"ל עד שבאו אל הים אז ויושע הו"י' ביום ההוא וכו' כי נכלל הדין ונתהפך לחסד הבן מעצמך הדברים כי א"א לפרש בכתב:

נ׳ע"ד הסוד אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הנה בס' ברכ"ע כתב ז"ל ואמנם עצם בחינ' מצה בסוד לחם עני הנה בחי' לחם בסוד מזלא כמו שאמר רזא דג' הויו"ת ובהיות אחד מד' פרקים בפסח על התבואה יהיה אכילת האדם בימי הפסח בחי' שרשיות לכל השנה כולה וצריכה שימור ביותר לבל יבא בה ערל וטמא רזא דשאור וחמ"ץ (בגי' עץ הדעת שהחמיץ את העיס' אדה"ר שהיה חלתו של עולם ובזה ידוקדק גם כן לטעם הכתוב ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה וכו' היינו המצות צריכין אז שמירה יתירה כי בעצם היום הזה וכו' שהוא פרק התבואה ויש לה עילוי רב וצריכה שמירה נ"ל) כי בזמן שדנין על התבואה יהיה בחי' עילוי לסוד ראשית תבואתו כענין שפירשנו בפסוק גדולים מעשה ד' דרושים וכו' כי בעת אשר מעש"י ד' דרושים ונסקרים לכל חפציה' לכל הנהו הרפתקי דעדו עלייהו בההוא זמנם יש להם עילוי רב וגדולים הם ודאי בהיותם מושגחים בעת ההוא מן המשגיח העליון שהמשכיל והמושכל אחד הם אצלו ומה שיהיה עליו עצם השגחתו הרי יש לו דביקות בבחי' השכל הפלא העליון והיא תהלתו וכאשר יהיה בפסח פרק ההשגח' שעל התבוא' צריכ' שימור ביותר כי כל דבר שיש לו מעל' יתיר' בעי שימור טפי דהכי אמרי' ג' צריכין שמירה וכו' והנה מבחי' התבואה יהי' כמה בירורים עד הגיעם ללחם דאשתני למעליותא לעיקר חיי האדם והוא נמשך ממזלא דכל מזוני בי' תליין שסודו ג' הוי"ת לבחי' ג' רישין עילאין והנה כאשר יתמלא ג' הוי"ת באלפין יהי' סוד הג' מילואין בחושבן נ"ז סוד א"ל זו"ן שביאר האריז"ל בסוד א"ל הוי"ה ונמצינו שסוד מילוי ג' הויות דלחם הוא סוד ז"ן שהוא רזא דאוכ"ל כנודע והרי הג' פשוטים ומילויים הוא בסוד מצ"ה דאישתני לעילוייא בחי' הוי"ת (פשוטים) לסוד הויות מלאו' רזא דשם מ"ה שה"ס יחי' האד"ם ואמנם בבחי' הלח"ם אשר הוא אוכ"ל יתכן כוונה זו גם לכל ימות השנ"ה כי בחי' לח"ם הוא הנמשך מג' הויו"ת ונעש' אוכ"ל לגבי אד"ם האוכלו ובזה יהי' מילוי לשמות הללו כי כאשר יאכל האד"ם את הלח"ם המושפ"ע לו מהז"ן ומפרנס לכל ויהי' לבו לשמים לדע"ת אותו בכל דרכיו (בזה יהי' תיקון לשא"ר חמ"ץ סוד ע"ץ הדע"ת טוב ורע כיון שדעת"ו נוטה לטו"ב והבן כנ"ל) יהי' בזה מילוי לבחי' השמות של הלח"ם (ויהי' עם האוכ"ל בחי' מצ"ה כי נסתלק שא"ר חמ"ץ הוא ע"ץ הדע"ת והבן כנ"ל) כי נתמלא רצון של המשפיע בהיותו טובתו להשפעת אד"ם ומזונו ובלבד שלא יהי' נפש בלא דע"ת (היינו כשדעתו יהי' ח"ו למלאות כרסו שהיא בחי' שא"ר חמ"ץ ע"ץ הדע"ת נוטה לרע ח"ו והבן כנ"ל) והרי האד"ם האוכ"ל גורם למלאות בחי' ההויו"ת בסוד אדם כנזכר וזה שאמר כי לא על הלח"ם לבדו יחי' האד"ם כי בהיות עדיין הלח"ם לבד בלא מילוי מבחי' אוכ"ל אכתי לא מהני מידי אלא ודאי על כל מוצא פ"י י"י כי המילוי מיקרי מוצא הפה הנמשך מבחי' הוי' שכל מילוי האותיות יהיו לכל אשר יבטא האד"ם כל אות בפ"ע (רצ"ל שיעשה מכל אות דבור בפ"ע) ועל כל מוצא פי הוי' יחי' האד"ם ודאי בהיות שפע הוי' נמשך לבחי' אד"ם כנז' ועכ"פ מסוד מצ"ה מפורש בחי' הלח"ם ובחי' האוכ"ל ויחדיו יהיו תמים על כל מוצא פי הוי' ועליו יחי' האדם עכ"ל וכאשר תבין מ"ש לעיל בהגהותי שא"ר חמ"ץ ה"ס ע"ץ הדע"ת והנה מע"ץ הדע"ת נמשך ההיפך כי ביום אכלך ממנו וכו' והנה אפי' בשאר ימות השנה בהיות האד"ם אוכ"ל לח"ם בכוונה להמשיך האוכ"ל בחי' א"ל הוי' שהוא מילואי הלח"ם יהי' בגי' מצ"ה ונסתלק בחי' שא"ר חמ"ץ שהוא ע"ץ הדע"ת ונמשך לו עי"ז חיות יחי' האד"ם משא"כ בהיפוך באין כוונתו לטוב אבל בפס"ח באכילת המצה לחודה אפי' בזולת הכוונ' הנ"ל הנה מצוה שמה ונמשך החיות הנ"ל דהרי אישתנית מתב"ת לחם שהוא תיבה אחת ג' הויו"ת להיקרא מצה שהוא ג' הויו"ת במילואם שצריכין לבטא אותם בתיבות ודיבורים רבים יו"ד ה"א וכו' וז"ש שעונין עליו דברי' הרבה שבכל שנה מתיבת לחם הוא ג' תיבות היינו ג' הויות משא"כ מצה י"ב תיבות כשקורין כל אות במבטא כנ"ל ונמשך מזה החיות כנ"ל הבן:

נ״אד"א מה עני שדרכו בפרוסה וכו' יתפרש עפ"י הזהר ויצא דף קנ"ז פתח ר"ח ואמר בראשון בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות וכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם ענ"י לחם ענ"י כתיב האי מלה אתערו בה חברייא אבל ת"ח כד הוו ישראל במצרים הוו ברשותא אחרא כד בעא קוב"ה לקרבא לון לגבי' יהב לון אתר דלחם עני מאן עני דא דוד מלכא דכתיב בי' כי ענ"י ואביון אני (סיהרא דלית לה מגרמא כלום רק מה דיהב לה שימשא כנ"ל) והאי לח"ם ענ"י איקרי מצ"ה ונק' בלא דכורא (מצ"ה בגי' קל"ה בסוד נשים דעתן קלות) מסכונתא הוה איתקריבו לגבי מצ"ה בקדמיתא כיון דקריבו לון יתיר עייל לון קוב"ה בדרגין אחרנין ואתחבר דכורא בנוק' וכדין מצ"ה כד איתחברת בדכור' איקרי מצו"ה בתוס' ו' הה"ד כי המצו"ה הזאת כך מצ"ה בקדמיתא ולבתר מצוה עכ"ל ובזה יתבאר הפסוק שבעת ימים תאכל מצ"ת וביום הז' מצות יאכל וכו' מעיקרא אמר מצ"ת חסר ו' ואח"כ מצות בוי"ו והבן היטב ובאלה הדברים יתבאר לך כתוב בתור' לח"ם ענ"י דרגא דמסכנותא דלית לה מגרמא כלום. ואח"כ ממשיכין לו החסדים מרזא דוא"ו וקרינין עונ"י ואתעביד בגי' קו"ל הנמשך לדיבור. ובזה יש לרמוז הפסוק הנה הוי' רוכב על ע"ב וחסד) ק"ל (דרגא דבחי' ענ"י בגי' ק"ל) ודא מצרי' וכביכול השם רוכב עליו ונעשה מן ק"ל קו"ל בפס"ח סוד פ"ה ס"ח ובזה יתבאר לך המאמר מה ענ"י שדרכו בפרוס' מה תיבת ענ"י הוא פרוס חסר ו' מתיבת עונ"י קו"ל וצריכין אנחנו להמשיך הוי' בקריאתינו אף כאן בפרוסה תיבת מצ"ה הוא ג"כ פרוס שחסר ו' במצו"ה ואנחנו באכילתינו המצ"ה לשם מצו"ה ממשיכין לה הוא"ו. והבן:

נ״בד"א מה דרכו של ענ"י היא מסיק וכו' יתבאר עפ"י המדרש שזכרנו בדרך הדרוש לשעבר אני וב"ד הייתי מהלך לפניכם אבל לע"ל אני לבדי וכבר כתבנו שם הדקדוקים וניחא לן עפ"י דברי מר"ן האריז"ל בס' הכוונות חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו הכונה חנם הוא הסט"א דכל עובדהא למגנא ולא בכסף דלא להוי פורקנא מסטרא דחס"ד אלא מסטרא דזהב היינו אימא עילאה דלימות המשיח היא כנור דשמונה נימון היינו אימא עילאה והיינו דאמרז"ל דיאמרו ישראל ליצחק כי אתה אבינו. דגבור' אתאחדת בבינ"ה וממנה יהא פורקנא דילהון והיינו כימי צאתך מאצ"מ אראנו נפלאות והתם מסטרא דיובלא נפקו אלא דהתם איתגלייא אימא עילאה בתתאה ובאמא תתאה נפקו והשתא לאו הכי אלא דאיתגלייא אימא עילאה ביצחק ובזה יפקון וכולה כדקחזי וז"ס יושב בשמים ישח"ק ואפיק צ' ועייל ש' סוד אימא עילאה דאיתכללת ביצח"ק והיינו יושב אימא עילאה בשמי"ם הוא יצח"ק משום דעאלו בקליפין דאינון חנ"ם לכן פרקנין באתר דלא שלטין קליפין היינו אימא עילאה וז"ס כימי צאתך (לניכח) לבתר אמר אראנו (נסתר) דע"י עלמא דאיתכסיי' להוי פורקנא וכמד"א ועבד הלוי הוא ולהכי אמר באיתכסייא וכולא שפיר והיינו דכתיב י"י כגבור יצא ודי בזה עכ"ל הטהור ובזה תבין המדרש לשעבר אני וב"ד וכו' היינו התגלות אימא עילא' בתתאה וע"י אימא תתאה נפקו משא"כ לע"ל אני לבדי ע"י התכללות אימא עילאה בגבורה (דז"א כו') והנה מה שנ"ל דבימי צאתינו מאמ"צ דאיתגלייא אימא עילא' בתתא' הוא ע"י הז"א וזה בדרך אפש' ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו ובזה תבין המאמר המדבר מענינו ליל הסיפור דיצ"מ לח"ם ענ"י מה דרכו של עני הוא מסיק ומכין הכל ואעפ"כ לא נגמר התכלית על ידו רק אשתו אופה כך כאן בימי צאתינו מאמ"צ הוא מסיק דאתער והוכן פורקנא מאימא עילאה היושב בשמים ואשתו אופה היינו הגמר הי' ע"י אימא תתאה דאיתגלייא אימא עילאה בתתאה משא"כ לע"ל ב"ב דיתער פורקנא רבא מיובל העליון ולא יכנף עוד מוריך והי' י"י למלך עכ"ה אמן:

נ״גדרוש ב פרק ע"פ דף ק"ח אתמר מצ"ה צריך הסיבה. מרור א"צ הסיבה יין אתמר משמי' דר"נ צריך הסיבה. ואתמר משמי' דר"נ א"צ הסיבה ולא פליגי הא בתרתי כסי קמאי והא בתרתי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא וא"ל להאי גיסא א"ל להאי גיסא תרי כסי קמאי בעי הסיב' דהשתא קא מתחלי לה חירות תרי כסי בתראי לא בעי הסיב"ה מאי דהוה הוה. וא"ל להאי גיסא תרי כסי בתראי בעי הסיב"ה דההוא שעתא דקא הוה חירו"ת תרי כסי קמאי לא בעי הסיב"ה דאכתי עבדים היינו קאמר. השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי (נ"א כולהו נמי) בעי הסיבה עכ"ל הגמ' וכתב הר"ן אע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטריחא הוא עבדינן לרווחא דמילתא כן פירשו ז"ל ול"נ דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי ניקל בהנהו טפי מהנהו ואי ניקל בתרווייהו הא מעיקרא מצות הסיב"ה לגמרי עכ"ל הר"ן והנה הרא"ש ז"ל כתב מצה וכו' אם אכל בלא הסיבה לא יצא כדתנן השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא משמע מיסב אין לא מיסב לא. ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה וכן בכוס ראשון ושני אבל בכוס שלישי ורביעי אם ישתה יותר נראה כמוסיף על הכוסות ומיהו איכא למימר כיון ששתה שלא כתיקונן הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היא ומה ששתה (עתה) הוא כוס של חוב' עכ"ל וכ"פ הטור ברמזי' ובחיבורו. והיא תמיה לפי ב' הטעמים של הר"ן דלטעם הא' שכתב דמש"ה מחמירין כאן בדרבנן משום דלא הוה טירחא הנה זה יונח לכתחילה משא"כ להחמיר בספק דרבנן ואפילו בב' כסי בתראי דיש חשש איסור להוסיף על הכוסות זה מנין לנו. ולטעם הב' משום דאי ניקל בתרווייהו מעיקרא מצות הסיבה לגמרי זה ג"כ לא שייך כשאירע באקראי מי ששתה בלא הסיבה והיא תמיה ועל עיקר טעם הר"ן הנה הרב הגאון הגדול בעל משנה למלך הקשה עליו מדברי עצמו שפסק הר"ן במגלה בעיירות המסופקות אם הם מוקפת חומה מימות יהושוע יקרא בי"ד ולא בט"ו וכ' הטעם שאפי' תאמר דהוה ס' שקול ה"ל ס' שקול ספק של דבריהם ולקולא ונמצא אתה פטרו בשניהם ומבטל ממנו בודאי מצות קריאה לפיכך קורא בראשון ולא יפטור בשני. והקשה הגאון הנ"ל א"כ ה"ל כמו כאן בד' כוסות למה ניקל בהנהו טפי מהנהו וה"ל לחייבו לקרות בי"ד וט"ו או ה"ל לפסוק בד' כוסות ג"כ לדיעבד הסיבה רק בתרי כסי קמאי ותו לא. ותירץ הרב הגאון הנ"ל דלא דמי'. דבשלמא בד' כוסות אפילו אם נעביד הסיבה דקמאי אפשר דלא תיקנו רק בבתראי ומעיקרא תקנת חכמים מכל וכל בכל העולם משא"כ במגלה לא מעיקרא תקנת חכמים מכל העול' רק בעיירו' המסופקו' ומקיימא תקנת חכמים בכל העולם עכ"ד ולי הקטן דברים תמוהים א"כ נפטור לגמרי העיירות המסופקות כדין ספק דרבנן בכ"מ ואי משום דמעיקרא תקנת חכמים לגמרי מהם הרי לא מעיקרא מכל העולם וע"כ צ"ל דקפדינן שלא תיעקר תקנת חכמים ואפי' מיחידי' א"כ ניחייב' בי"ד ובט"ו דאם יקראו בי"ד אפשר צריכים לקרות בט"ו ע"פ תקנת חכמי' ומעיקרא תקנת חכמים לגמרי מהם ונ"ל לתרץ קושיית המש"ל דבאמת ודאי קפדינן דלא למיעקר תקנת חכמים אפי' מן היחיד ואי תקשה א"כ נחייב עיירו' המסופקו' לקרוא בשתיהן יש לתרץ בהקדי' קושיית המרדכי למה לא עבדינן ספיקא דיומא הג"ה הקושיא הזאת מתורצת אצלינו במקומות אחרים על צד דרך הקודש דהנה אנן בקיאין בקביעא דירחא ולמה אנן צריכין לעשות ב' ימים טובים של גליות וכתבנו במ"א להיות יו"ט הוא מקרא קודש ובאה הארה מן החכמה הנק' קדש כידוע (ע"י מעשינו ותפלתינו ביו"ט) והנה ידוע לכל אור צריכין כלי להגביר האור והנה אור החכמה הנשפע מלמעלה ביו"ט הנה בא"י אוירא דא"י מחכי"ם ונעשה כלי לקבל אור החכמה משא"כ בחו"ל אין כלי להגביל הנה יש יום מיוחד בתקנת חכמים (המקבלים מן החכמה) ונעשה אותו היום כלי להגביל החכמה כיון שהוא מתקנת חכמים. ומעתה תתבונן כל זה הוא מן הצורך דוקא לקדושת יום מדאוריי' משא"כ בי"ט שהוא כל עצמו מתקנת חכמים ע"כ אין עושים ביום הפורים ספיקא דיומא וכן בימי חנוכה זה הוא דרך ישכון אור למשכילים אבל לפי הפשט עי' בפנים: במגלה כמו בכל המועדי' ונ"ל דהנה מדחזינן דהקפידו אנשי כה"ג וגזרו במגלה ולא יעבור שלא יקראנה אחר זמנה ולכאורה קשה ל"ל למיכתב ולא יעבור וכי ס"ד לעשות מצוה שלא בזמנה אלא ע"כ הקילו אנשי כה"ג בזה לומר שלא נעש' ספיקא דיומא כאשר יתבאר להלן אי"ה דהנה הא דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא הלא גם דבריהם מדאורייתא הוא מן ל"א תסור אך הם בעצמם התנו כן שיהיה ספק דבריהם להקל וכמו שכתב הלחם משנה בהלכות ממרים. הג"ה ואני אוסיף על דבריו שמצווין ועומדין החכמים להתנות על דבריהם שיהיה ספקם להקל. והוא ע"פ דבריהם ז"ל במדרש קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם עכ"ל והוא פלאי וכי ס"ד להעריך קדושת ב"ו ברי' קטנה לקדושת היוצר כל והנה אעתיק לך מ"ש ע"ז בספרי אגרא דכלה נראה לפרש דהנה כל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור וא"כ הוה מדאורייתא כיון שכך נצטוינו מה"ת והקשו א"כ למה קיי"ל ספיקא דרבנן לקול' ותירצו שכך התנו חז"ל בשלהם (וכמ"ש בפנים) ויש להתבונן למה התנו כזאת ונראה עפ"י מ"ש הרב הגאון הקדוש בעל גו"א בספרו בא"ר הגולה דכל מילי דרבנן הם ג"כ תורה שלימה רק כמו שיש ב' הנהגות בעולם הנהגה ניסיית והנהגה טבעיית והנה הניסיית הוא משפטו ית' מבלי התלבשות בטבעים בכוכבי השמים וכסיליהם הממונים להנהיג הטבע והנהג' הטבעיית הוא ג"כ בהשגחתו הנפלאה וכוחו ויכולתו ית"ש המתלבשת בטבעיים להנהיגם כרצונו כן התורה שהיא אור חכמתו ית"ש אחת זו שמענו מסיני מפיו ית"ש מבלי התלבשות ועוד שנית לתורה שנשתלשלה חכמתו ית"ש להתלבש בשכליו' אישי הישראלי' ומיילדים חכמת התורה בכל דור והנה זה נק' כעין התלבשות חכמתו בטבעיים הבן עכ"ל הרב הנ"ל והנה כמו הנהגה הניסיית כיון שרואים שהוא עפ"י שידוד המערכה אין מסתפק בה שהוא בהשגחתו ית"ש מבלי ספק רק הוא פעל ועשה כן גזרו אומר חז"ל בתורה ששמענו מפיו ספק דאורייתא לחומרא מפני שהתורה הזאת הוא נגד הנהגה הניסיית שאין בה ספק לשום נברא ועל גזירתם תקנו חז"ל ספק לקולא להודיע לבאי עולם מאין יהיה להם כח לצוות ציווים ויעלה על לב איש אם זה הוא רצונו ית"ש למה לא צוה הדבר הזה מסיני ובכדי להבין זה אשר גם דבריהם ז"ל הוא תורה שלימה מהתלבשות חכמתו רק שהוא נגד ההנהגה הטבעיית שהיא ג"כ מחכמתו ויכולתו וגבורתו ית"ש רק שחכמתו והשגחתו מתלבשת בטבעיים להנהיג הטבעיים כרצונו והטבעיים מיילדים ההנהגה בכל עת בהתלבש בהן שפע ית"ש כן הוא בחכמים (נק' חכמים ע"ש שמושפע ומתלבש ומצמצם בהם חכמתו ית"ש להוליד תורה חדשה בכל עת עיין בהקדמת ס' החפץ לקדוש י"י בעל אוה"ח) מתלבשת בהן חכמתו ית"ש לצוות הנהגת ישראל בכל דור וכמו שהנהגת הטבע צדיקים ילכו בם ופושעי' יכשלו בם כי מסתפקי' בהשגחה בראותם שהכל מתנהג בטבע עולם כמנהגו כן אותם הרשעים אינם מאמינים בדברי חכמים ובתורתם ע"כ בכדי להורו' הכח שלהם מאין הוא שיגזרו גזירות על ישראל הנה הם אמרו והם אמרו ספק דרבנן לקולא להורו' שתורתם הוא נגד ההנהגה הטבעיית אשר יפול בה ספק לרשעים וזה היא עיקר הנסיון בעולם הבחיר' והבן מאד והנה כבר ידעת קדש נק' החכמה כמ"ש בזהר כ"פ ובזה יובן לך במדרש הנ"ל קדושים תהיו רצ"ל חכמים להוליד בחכמתכם גזירות ומצות תור' לישראל בכל דור כי חכמה נק' קדש תתלבש בתוככם ותהי' גזירתכם תורה שלימה יכול כמוני שיהיה גזירתכם ספיקא לחומרא כמו שהתורה אשר יצאה מפי מבלי התלבשות ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא להורות על כל האמו' לעיל ולפי דברינו בביאור המדרש הנה יש סייעתא רבא לדברי הלח"מ ונוסף על דבריו אשר כן נצטוו חכמים בתורה שיהיה ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא הבן הדברי' וענדם על לוח לבך וקשרם וכו': והנה זה דוקא כשאירע איזה ספק אם עשה כתקנת חכמים או לא משא"כ במקום שיעקר תקנתם לגמרי ע"י הספק לא התנו והעמידו דבריהם בתורה ממש (עיין מ"ש בהג"ה הסמוכה ותבין הטעם) ונשמע זה ממגלה מדהוצרכו לכתוב ול"א יעבור והוא לכאורה ללא צורך כנ"ל אך הוא דהם ידעו דבמקום דמעיקרא תקנתם מחויבים לעשות לחומרא כתור' ממש וא"כ היינו מחוייבים לעשות ספיקא דיומא (עכ"פ בזמן שהיה ספק לבני גולה) ע"כ הם התנו בעת תקנתם בזה לקולא ואמרי ול"א יעבור שכך היתה התקנה מעיקרא במקום שיהיה ספק ביום קריאת המגלה יקדימו ולא יאחרו ויוצאין ביום הראשון מימי הספק וא"כ הה"ד בעיירות המסופקות דחדא תקנתא הוא וא"כ אדרבה נשמע ממגלה דבמקום דמיעקרא תקנת חכמי' מחויבים להחמיר בסיפקן כמו בשל תורה אם לא שביארו חכמים בפירוש כמו שביארו במגלה ולא יעבור וא"כ בד' כוסות מחוייבים מן הדין להחמי' בארבעתן בהסיבה דייקא ובזה יונח לשון הגמ' והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי איד"י ואיד"י (נ"א כולהו נמי) בעי הסיבה דקשה למה לנו לאריכות הזה הרי אנחנו בעצמינו נעשה לחומר' כיון שיש ספק אבל הוא דמשמיענו בגמ' דאין הספק הזה דומה לשאר ספיקות דרבנן שהוא לקולא אבל כאן כיון דמיעקרא תקנתם מחוייבין מן הדין לעשו' לחומרא וכנ"ל ויצדק לפי"ז גירסת הנ"א כולהו נמי בעי הסיבה רצ"ל אפי' עשה הסיבה בב' ראשונות צריך להסב גם בשניות דאפשר לא תקנו חז"ל רק בשניות ומיעקרא תקנת חז"ל ולפי"ז יונח לנו ג"כ פסק הרא"ש ז"ל דאם לא היסב אפי' בבתראי צריך לחזור ולשתות בהסיבה כיון דהספק הזה הוה כספק של תורה ממש צריכין בודאי להחמיר כיון דלא התנו חז"ל ע"ז שיהי' הספק להקל א"כ תורה הוא וכתורה יעשה ויוצדק לפי"ז כולהו נמי בעי הסיבה רצ"ל אפי' כבר שתה כולהו ולא היסב בבתרייתא צריך לחזור ולשתות בהסיבה דוק בדברים הללו ותמצא טוב טעם ודעת:

נ״דובפעם אחרת דרשתי לתרץ כל הנ"ל באופן אחר והוא בהקדים מ"ש בגמ' ר"ה אתקין ר' אבהו בקסרי תקיע"ה וג"ש ותרועה ותקיעה מספקא לי' אי גנוחי גנח ואי וכו' ומקשו שם דילמא גנוחי לבד וקמפסקא תרועה בין שברים לתקיעה ומתרץ דשוב תוקע תש"ת ומקשו דילמא יילולי לבד ומפסקא שברים בין תקיעה לתרועה ומתרץ דשוב תוקע תר"ת יעיי"ש הנה ר' אבהו אתקין כ"ז בקסרי לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת מפני הספק מהו התרועה האמורה בתורה והנה הדבר קשה להלום האיך ס"ד דר' אבהו אתקין זה מחדש ועד היום לא היו נוהגין כן והאיך ס"ד שישכחו כל ישראל מהו התרועה (קושיא זאת מצאתי אח"כ בתשובת הראב"ד בס' תמים דעים) וגם הנך רואה בזהר שהוא מהתנאים. ובר"מ מבואר מילין עילאין בכל הסדרי' תשר"ת תש"ת תר"ת וע"כ צריכין לומר דהדבר הזה היה נהוג מימות עולם מפני הספק אי גנוחי גנח ואי וכו' אבל היה רק משום ספק ור' אבהו התקין זה לתקנה גמורה ונ"מ בזה אי הוה משום ספק או בתקנה גמורה נ"ל דהנה אם היה הדבר משום ספק מהו התרועה האמורה בתורה הנה אם יארע לאדם שיהיה ברור לו שתקע תש"ת ותשר"ת אבל הוא מסופק אם תקע תר"ת הנה הוה ספק ספיקא בדאורייתא ספק אם תקע תר"ת ואת"ל לא תקע אפש' יצא בתשר"ת ותש"ת והוה ס"ס בדאורייתא ושוב א"צ לתקוע משא"כ כשר' אבהו אתקין תקנה שצריך לתקוע כל הג' תשר"ת תש"ת תר"ת הנה זה הוא תקנה גמורה אשר בזולת זה אינו יוצא ידי תרועה האמור' בתור' ממילא כשמספק' לי' בסדר א' אם תקע אם לא הוה ספק בדאוריית' ומחוייב לחזור ולתקוע ומעתה נבא להתבונן גם בנידון דידן בשיטתינו בגמ' א"ל להאי גיסא וא"ל להאי גיסא וכו' השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה דקשה לן ל"ל למסדר הש"ס למיפסק בזה וכי ספק אחד ישנו בש"ס הרי כמה וכמה ספיקות נשארים בתיקו וקשיא ופלוגתות הרבה ולא פסקו האיך לעשות רק אנחנו נדע ע"פ הכללים שבידינו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא וצ"ל שהוא הנרצה שאלו היה הדבר בספק הנה הוה אזלינן לפי הכלל שבידינו ספיקא דרבנן לקולא והוו פטורין לגמרי מהסיבה והנה החכמים מסדרי הש"ס הנה המה אמרו (והתקינו) השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה הנה לפ"ז תקנה הוא ממסדרי הש"ס שיהיו כל הד' כוסות בהסיבה הנה שוב כולהו תקנת' דרבנן הם דמה לי מה שהתקינו הנביאים או התנאים או האמוראים ואין כאן עוד שום ספק ולפ"ז יפה כתב הרא"ש דאם שתה בלא הסיבה יחזור וישת' בהסיב' אפי' תרי כסי בתראי דכיון שהוא תקנת חכמי הש"ס בעי כולהו הסיבה וממילא לא יקשה לך מעיירות המסופקות שכתב הר"ן דשם אינה תקנה רק הוא ספק דרבנן ומיבעיא לן למיזל לקול' רק כי היכי דלא תעקר לגמרי תקנת חז"ל מאותן עיירות יקראו בי"ד כרוב העולם ודוק:

נ״הע"ד הרמז הוא בהקדים מה דידוע אשר חז"ל תקנו ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכתב הבחיי דאלו ד' לשונות והוצאתי היינו שיהיו נפטרים משעבוד מצרים דבעוד שהיו עדיין במצרים נפטרו מן השעבוד כידוע מן הגמרא ומדרש בר"ה בטל' עבודה מאבותינו במצרים ולא יצאו עד ניסן. והצלתי היינו שייצאו לגמרי מתחת רשותם והיו נפטרים גם ממסים וארנוניות ועול של מצרים. וגאלתי היינו קי"ס שאז נחשבו גאולים שמתו ונאבדו אדוניהם וראו בעצמם נקמות מכל אויביהם (ע"ש ול"נ קי"ס נק' גאולה עפ"י מה דמבואר בזוה"ק ומקובלים דפדות אינו בחנם משא"כ גאול' בחנם והנה במצרים מצינו שבעת היציאה צוה להם הש"י על הפסח ועל המילה שהי' להם המצו' בעת היציאה וא"כ כביכול לא היה בחנם משא"כ קי"ס לא מצינו להם שום קיום מצוה שיהיה גורם להצל' הלזו וא"כ היה בחנם וזה נק' גאולה וישוע"ה כמ"ש ויושע ד' ביום ההוא דייקא ועוד נתבאר במ"א נק' גאולה וישועה כאשר ראו כ"א במפלת אויביו כמד"א ישמח צדיק כי חזה נקם וכו' וכתיב כאן ויושע ד' ביום ההוא וכו' וירא ישראל את מצרים מת וכו' ונתבאר באריכות במ"א) ולקחת"י היא מתן תורה שלקחם הש"י לעם כמ"ש הש"י במתן תורה והייתם לי סגולה מכל העמים הנה לפ"ז ב' כוסות ראשונות הם הסר' ממצרים גם בחי' סור מרע והב' אחרונות הם קרוב' אל הש"י דהיינו בים סוף ראת' שפחה על הים וכו' וקבלת התור' שנתקרבו לגמרי חל הש"י אם כן הם בבחי' ועשה טוב וידוע דבחי' סור מרע הוא ע"י בחי' היראה ועש"ה טוב הוא בבחי' אהבה כידוע מרז"ל ע"כ הם כפולים דאית ירא"ה ואית ירא"ה וכו' ואית אהב"ה ואית אהב' כידוע מזוה"ק מהקדמת בראשית ומהתקוני' וכתבו תלמידי הבעש"ט דהעיקר ישתדל האדם להשיג היראה ואהבה יסייעו לו מן השמים כי יראה בחי' נוקבא ואהבה בחי' דכורא ודרכו של איש לחזור וכו' והנה ברמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה האל הגדול הגבור והנורא הזה מצוה לאהבה וליראה אותו הנה הקדים אהב' ליראה (ע"ש במפרש) הגם שהיראה קודמות עכ"ז האהב' תכליתית והיא העיקר הנרצה לבחי' ועשה טוב והנה מצות הסיבה הוא להורות חירות המופלג שהיינו משועבדים למצרים והיינו מתייראים לעבור מצותם ופקודת' ואזהרתם והיינו משועבדים למלאכתם לעשות עבודתם ולקח הש"י אותנו לו לעם להיות לו לעבדים והזהירנו במצותיו במצות ל"ת באזהרת סור מרע ובמ"ע ועשה טוב והשיעבוד לו ית' הוא החירו' המופלג כביכול עבד מלך מלך והנה להוראת חירות המופלג הזה פליגי אית מ"ד שא"צ להוראת החירות הזה רק בב' כסי קמאי המורים על בחי' סור מרע שהיא מצד היראה דהשתא הוא דקא מתחלי לה חירות והיא המתבקשת מאתנו מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה משא"כ בב' כסי בתראי מה דהוה הוה דכיון דנעבוד את הש"י בבחירתינו בירא"ה הוא ית"ש יטע אהבתו בלבנו. ואמרי לה בתרי כסי בתראי שהוא הוראת ועשה טוב באהבה היא התכליתית ואם היות היראה קודמת בזמן האהבה קודמת במעלה והיא עיקר החירות של הנפש והשתא דאתמר הכי אידי ואידי בעי הסיב"ה הודאה להש"י שלקח אותנו לעבדים לו ית"ש להיותינו זהירים לסור מרע ביראה ולזמן משפט הבכורה בזמן ועל אשר קדשנו במצותיו במ"ע באהבה אשר לזה קדימה במעלה והן המה התרין גדפין לכל המצות לעשותן בדחילו ורחימו נ"ל:

נ״וובפעם אחרת דרשתי בזה ע"ד הרמז איתא בירושלמי. ד' כוסו' ר' לוי אמ' נגד ד' מלכיו' ע"ש. והנ' מהראוי להתבונן מהו הענין לרמז ד' מלכיות בעת סיפור יצ"מ. ונ"ל הענין הנרצה דהנה בברית בין הבתרים כשנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך ועבדים וכו' שם נאמר והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו ודרשו בו שהראוהו ד' מלכיות: אימה זו בב"ל. חשכ"ה זו מד"י. גדולה זו יון. נופלת זו אדום ואחר כך ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' ת' שנה (היינו במצרים) ואחר כך יצאו ברכוש גדול: הנה הראו לו מקודם הד' מלכיות ואחר כך גלות מצרים והוא לפלא להקדים את המאוחר אבל הוא להורות שגלות מצרים היה גלות כללי ושרשיי לכל הד' גליות והיו בו בחי' שונות מכל הד' קליפות המנגדים לישראל וזה שדרשו דורשי רשומות ויהי בימים הרבים ההם רבי"ם ר"ת "רומי "בבל "יון "מדי רשות הרבים דאזלי בפירודא והנה הך הכפתור וירעשו הסיפים כיון שהוציאנו הש"י מן הגלות הכללי והשרשי הוא סימן החירות לנו מן הגליות הפרטים ע"כ הראה הש"י לאברהם הד' גליות והראה לו אחר כך הגלות השרשיי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והוא יהיה לסימן לגליות אשר נצא מכולן לחירות עולם ע"כ אנחנו מרמזין הד' מלכיות בסיפור יצ"מ באותן הארבע כוסות שתקנו חז"ל דרך חירות להבטיח לכנ"י בדרך ק"ו אם הוציאנו הש"י משעבוד וגלות הכללי מכ"ש שיוציאנו מן הפרטים וזה הוא שהראה הש"י לאברהם וכענין שאמרנו (והנ' הוא ק"ו הניתן לידרש עפ"י התורה והנה ק"ו נקרא דין כמ"ש תמיד בגמ' והלא דין הוא והוא נגד מדה הראשנ' שבי"ג מדות של רחמים היינו א"ל והוא החסד הגמור חסד אל כל היום והנרצה לנו בלימוד האדם ק"ל וחומ"ר אפילו הוא ח"ו לא נתון בדין מתהפך לחסד והוא ע"פ מ"ש הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל שביקש משה א"ל נא רפא וכו' והשיב לו הקב"ה למוד ק"ו ויתעורר עי"ז מדת א"ל והבן) והנה אנחנו עושים זכר ליציא' לחירות משעבוד המלכיות בסיפור יצ"מ ע"י ק"ו להורות לנו הבטחה אפילו ח"ו לא נהי' ראויים לגאולה ע"פ הדין הנה הדין יתהפך לחס"ד כי כן הוא המדה בלימוד ק"ו ע"כ אנחנו עושים הזכר הזה בכוסות. כוס בגי' אלקים דין. וכן יין רומז לגבורות כנודע מסוד נסוך המים (חסד) ויין (גבורה) ואנחנו שותים את הכוסו' יין הללו דרך חירות לרמז הנ"ל והנה כוס א' רמז לחירות ומלכות בב"ל אשר היא היתה הראשונ' שביטל' את עבוד' המקדש בהחריב' את מקום המקד' ובטל את הקדשי' ע"כ בכוס ראשון אומרים עליו קידוש להורו' על החירות ממחריבי המקדש וקדשיו. כוס ב' רמז לחירות ממלכי מד"י ופרס שבקשו לעקור את הכל הנה אומרים עליו סיפורי ניסים מיצ"מ ואגבן אנו כוללים מראשית כל המעשי' צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות וכו' לעקור את הכל ואומר אח"כ והיא שעמדה וכו' אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם והנה המלכיו' הללו נתבטלו לגמרי ולא תמצא להם זכר במלכות ויצאו ישראל לחירות מהקליפות ההם לגמרי ע"כ אחר הב' כוסות הללו הוא שלחן עור"ך בחירות גמור סעודת הודאה והנה כוס ג' להורות החירות ממלכות יו"ן עמדו לבטל התורה ומצות כמ"ש בנוסח ההודאה כשעמדה וכו' להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך הנה על כוס זה אנחנו אומרי' עליו בהמ"ז ועל זאת המצו' אמר הקב"ה למה"ש וכי לא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע"ע עד כזית וכו' והנה הוא הודאה בכוס זה לא מיבעי' שלא פעלו היונים לבטל התורה ומצות אלא גם אנחנו מוסיפים על התורה ומצותיה וכענין שדרשו חז"ל חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. רבש"ע הרבה גזירות גזרתי ע"ע יותר ממה שגזרת עלי והנה הכוס הזה הוראה על חירות מיו"ן והנה הגם שהש"י התנוסס עמנו בימי שליטת היוונים בבית שני עכ"ז לא נתבטלה מלכותם לגמרי ונתערבו עם אלופי אדום הגם שהעיקר נקרא כעת ע"ש אדו"ם כמשארז"ל משמני ארץ יהיה מושביך זו איטליא של יו"ן והנה עינינו רואות א"צ לראיות ובמהרה יתבטלו עם אלופי אדו"ם אבל עדיין מתחכמים על גופותינו ונפשותינו ותורתינו ירא ד' וישפוט וזה היה כי בזמן בית שני לא היה גאולה שלימה ולא היתה נבואה ואורים ותומים וארון והדברים ארוכים אצלינו במאמרי חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק עד דכליא ריגלא דתרמודאי חכמות חיצונית כמבואר אצלנו: כוס ד' מורה על חירות מאדום גלות הארוך הזה שנתקיים בנו בעוה"ר ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' ואין חזון נפרץ ואין נס נגלה ואוה"ע חושבים אותנו כהפקר ח"ו בזויים ושפלים ודוויים וסחופים ואומרים איה אלהיכ'. ע"כ אנו אומרי' על הכוס זה שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וכו' אשר בשמך לא קראו וכו' לא לנו ד' וכו' למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם וכו' מן המצר קראתי וכו' אנא ד' הושיעה נא ואחר כך מסיימין ברוך הבא בשם ד' הגם שח"ו אין לנו שום זכית הנה אנחנו באים בשם ד' שיעש' למען שמו הגדול המחולל בגוים באמור עם ד' אלה ומארצו יצאו וניתנים למשיסה כהפקר ח"ו והנה הבטחה לנו מהש"ו ע"י דוד שאמר ברוה"ק ברוך הבא בשם ד' שיתבע כביכול עלבון שמו יתברך והנה תתבונן כי שני כוסות האחרונות נגד הב' מלכיות שעדיין לא יצאנו מהם כי אפי' ממלכות יו"ן לא יצאנו לחירות עולם והמה משותפים עם אדום כמבואר בגמרא ע"ז איך שלחו זה לזה ע"ש: והנה יום המקווה להש"י יתבטלו הב' מלכיות אחרונות כראשונות ובזה תתבונן א"ל תרי כסי קמאי בעי הסיב"ה דהשתא דקא מתחלי לה חירות שאלו הכוסות מורים על המלכיות שהיו לנו כבר חירות והצילנו הש"י מהם ונתבטלו המלכיות לגמרי תרי כסי בתראי לא בעי הסיבה דאלו אינם מרמזים על המלכיות הראשונות שנתבטלו ומאי דהוה הוה והשתא אנן מרמזים על המלכיות האחרונות ולזה נעבוד הסיב"ה להורות על החירות מהם ואנחנו תחת רשותם בעוה"ר: וא"ל תרי כסי בתראי בעי הסיב"ה דההוא שעתא הוא דקא הוה חירות הוא הבטחתינו נאמנה בסיפורנו שבודאי יצא לחירות והוא משא"כ כסי קמאי עבדים היינו קאמר רצ"ל מה שהיינו עבדים להם אבל כבר יצאנו מהם וא"צ להראות בזה אמונה ובטחון והשתא דאתמר הכי וכו' אידי ואידי בעי הסיב"ה תקנו מסדרי הש"ס לכולהו הסיב"ה בתרי כסי קמאי הודאה על העבר ובתרי כסי בתראי אמונה ובטחון על העתיד במהרה בימינו אמן:

נ״זע"ד הדרוש בהקדים מעשה בר"א ור"י וכו' שהיה מסובין בבנ"י בר"ק והיו מספרין ביצ"מ כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית הנה יש להתפלא למה משמיענו שהיו מסובין ודאי עשו כתקנת חז"ל להיות מסובין ואין הכוונה רק להשמיענו אריכתם בסיפור הניסים א"כ לא הו"ל למימר רק שהיו מספרין ביצ"מ כל הלילה וגם למה משמיענו שהיה הסיבתם בבנ"י בר"ק דייקא וגם למה אמר כל אות"ו הלילה הל"ל כל הליל' ושבנו להתבונן ע"פ מ"ש הבחיי בפסוק כה אמר ד' כחצות הלילה דהנה ליל יצ"מ היתה ליל חמישית כנודע והנה אז שעה ששית שעה קודם חצות לילה היא שליטת מז"ל צד"ק המורה על החיים והשלום ושעה שביעית היינו ראשונה אחר חצות הוא שליטת מז"ל מאדי"ם המורה על הריגה ומיתה והנה קודם חצות לא הרשה אותן פרעה עדיין לצאת עד אחר חצות שאמר קומו צאו מתוך עמי והנה קודם חצות עדיין נקרא עליהם שם עבדיו עד אחר חצות שקנו החירות לגמרי ונ"ל לפרש עפ"י פשוטו (הגם שהרב הבחיי כתב באופן אחר) דהתגלות כבודו ית"ש במצרים היה קודם חצות במזל צד"ק והמכה התחילה במזל מאדים הוא כח ס"מ שר עשו ועמלק (המן מזרעם בגימ' מאדי"ם) ורצה הש"י להגיד לנו מראשית אחרית ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מאצ"מ וכ"ה ליל שמורים הוא הלילה הזה לי"י לכל ב"י לדורותם כשעתיד לנקום נקמתינו מיד אדו"ם ועמלק ע"כ היתה המכה בשליטת מז"ל מאדי"ם שהוא כח הס"מ המקטרג בכל הגליות וגם בגלות מצרים הקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף הוא הקול אשר מן שמיא נפל מן הנפילים אשר היו בארץ (וזה שפירשנו קלים היו רודפנו כל הרודפים אותנו בגלות כולם הם קלים ומקטרג הק"ל מנשר"י שמים מן אותן אשר נשרו ונפלו מן השמים לשון פירות הנושרים) ע"כ תיכף בגאולה ראשונה הית' הנקמה בזמן שליטתו אך להיות שלא יאמרו המצריים שהמכה הוא בטבע שליטת המזל דמזל זה מאדים מורה על שפיכת דמים ע"כ היתה התגלות כבוד מלכותו יתברך כביכול במזל צד"ק כביכול כאילו נעשה הכנה למיתת מצרים במזל צד"ק שהוא שופט בשפיטת המערכת לצדק ולחמלה ועכ"ז הש"י משדד המערכ' כרצונו והמקרא מסייעני כה אמר י"י כחצות הלילה (היינו סמוך לחצות במזל צד"ק) אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור (הוא בחצות מז"ל מאדי"ם) ע"כ אח"כ במעשה נאמר ויהי בחצי הלילה וי"י הכה כל בכור לא נאמר ויעבור י"י והכה כל בכור להיות באמת ההעברה היתה קודם חצות כביכול והמכה בחצי הלילה ממש כענין שנאמר ויהי בחצי הלילה וי"י הכה בחצ"י ולא כחצ"י כצ"ל. ויש לכוין גם דברי חז"ל לדרוש הלזה ויארך הענין בכאן) והנה לפי"ז היה בכאן ב' ענינים א' שהראה הקב"ה במכה הלזה שידוד המערכה והיפך שפיעת המזל והורה שאין מזל לישראל והוראה הב' שכן עתיד לנקום נקמתינו מיד אדום בהעביר כח ס"מ ולהוציא בלעו מפיו והוא הוראת מצות הסיבה בחירות המופלג בלילה הזה אחת בשביל החירות הנתהווה בחצי הלילה הראשונה בהתגלות כבוד הש"י להשמיד עריצים והיה התגלות ההוא במזל צד"ק (המורה לצדקה ולחמלה) (ועכ"ז נתגלה הש"י אז להעביר ממשלת זדון ולהכחידם בעבור עמו ישראל הנה הורה הש"י בזה חירות לישראל מן המזל וזה בחי' ראשית הגאולה גאולת מצרים שהיתה סברתם שהכל תלוי במזלות ע"כ היו עובדין לבכור המזלות מזל טלה. והשנית בשביל החירות שבישרנו יוצרנו בראשית הגאולות אחרית הגאולות היינו החירות האחרון שיהיה לחירות עולם בגוף ונפש חירות משעבוד מלכיות ומקליפות וממלאך המות כאשר יתבטל כח ס"מ. ומעתה תבין שהיו אותן החכמים מסובין בבנ"י בר"ק דייקא (כי מבני בניו של המן מזרע עמלק כח מאדים ס"מ) למד תורה בבני ברק (דייקא שהוא בחלקו של דן אשר ביניהם היתה בעוה"ר הע"ז הראשונ' בא"י פסל מיכה) והנה תדע דמש"ה מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה כי עשה המן א"ע ע"ז כי כחו הוא הס"מ א"ל אח"ר (בגי' עמלק כנודע) ותמצא בנ"י ברק בגימ' השטן הוא השטן הוא וכו' דהוה ליה רשות לאסטוני על שהגבירו כחו בע"ז בעוה"ר והנה הפועל ישועות בקרב הארץ הוא המוציא יקר מזולל כמו שיהיה לעתיד שהניצוץ הקדוש של הס"מ יוכלל בקדש היינו הא' החיות אשר בו מאלופו ש"ע והשאר דהיינו ק"ל מן שמיא נפל וכן פתרו להמן כאשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו וזהו הרמז שגם לעתיד ב"ב יתבטל כחו של עמלק (א"ל אח"ר ס"מ מאדים לגמרי) וישאר גם הוא לאלקינו (היינו הניצוץ כקדוש הטמון בתוכו) ואז יתבטלו כל הכוחות החיצוניו' ולכל ב"י יהיה אור ליהודים היתה אורה זו תורה וזה עיקר החירות חירות הנפש השכליות ע"כ אותן החכמים בספרם יציאת מצרים באותו הלילה (זמן גאולה הראשונה שהיה עיקר מכת בכורו"ת בשליטת מזל מאדים ס"מ שרו של אדו"ם ועמל"ק המקטרג בכל הגליות והוא השטן והוא וכו') הנה היו מסובין (הראו במעשיהם עיקר החירות) בבני ברק (אשר שם כבר התנוצץ הישועה והחירות הזאת דייקא במקום הרשע מקום שבט דן אשר הי' פסל מיכה ע"ז הראשונה אל אחר ודוקא מקום המיוחד בנ"י בר"ק בגי' השט"ן שם משורש צפעוני המן מזרע עמלק שעשה א"ע ע"ז שם מבני בניו למדו תורה בבני ברק ונתברר הכח החיות של הדע"ת דסט"א שהוא עמל"ק ונתברר כחו אל הדע"ת דקדושה בהתעוררת הדע"ת אל התורה וזה עיקר החירות המקווה לנו והנה להיות שהיו מסובין בבנ"י בר"ק דייקא הנה מזה עשו עיקר מביטול כח ס"מ מאדי"ם שמא תאמר שלא ספרו מן הטובה הגדולה שנעשה במצרים קודם שליטת מז"ל מאדי"ם היינו קודם חצות כמש"ל שאז הוציא אותם הש"י מתחת טבע המזלות להורות שאין מזל לישראל כי חלק י"י עמו לזה אמר שהיו מספרין ביצ"מ כ"ל אותו הלילה רצ"ל שהיו מספרי' גם מה שהי' נעשה קודם חצות רק שהיו מסובין בבנ"י בר"ק להורות החירות המופלג המקווה לעתיד (ויש לרמז שהיו מספרי"ם מל' ספי"ר היינו שהי' מזהירי' ומאירי' בהגד' דיצ"מ כ"ל אות"ו הליל"ה היינו כל ימי משך גלותינו החל הזה הדומה לליל' ע"י התגברות הס"מ הצר בקטרוגו וכיון שהיו מספרים מה שהי' נעשה ביצ"מ בביטול כח מאדי"ם הנה האירו לישראל מתוך האפיל' להראות להם אמונת אומן את אשר עשה ועשה הפועל ישועות בקרב הארץ בעת אשר כביכול יבא מאדום חמוץ בגדי' מבצרה אשר פורה ידרוך להוציא יקר מזולל השמן הטוב של הניצוץ הקדוש הטמון והחרצנים והזגין עם כל הפסולות יושלכו אל ארץ גזירה במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם) וזה גם כן שיש להתבונן שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית דבר בעתו מה טוב סימנא מילתא להיות כל מגמתם בסיפור ובהסיב"ה בבני בר"ק להורות הביטול של אל אחר שאז יהי' י"י למלך עכ"ה ביום ההיא יהי' י"י אח"ד ושמו אח"ד ואז יהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם המיוחד ע"כ באו אז תלמידיהם וא"ל רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית לקרוא בשם המיוחד. י"י אח"ד ושמו אח"ד:

נ״חכעת נחזור לשמעתין תרי כסי קמאי שאומרים עליהם עבדים היינו לפרעה וכו' הנה מספרים כל הנסים שנעשו לנו במצרים אשר הי' כחם ראשית המזלות ראש הטבעיים ופירסם הש"י אלקותו והראה לעין כל איך הוא משדד המערכה והוציא אותנו מתחת יד טבע המזלות בגילוי שכינתו עלינו לא ע"י מלאך ולא וכו' (והוא הנעשה קודם חצות במז"ל צד"ק כמש"ל) והנה החירות הזה להיותו חירות מבכור המזלות הנה הוא יסוד מוסד לכל הגאולות הך הכפתור וירעשו הסיפים. ותרי כסי בתראי מתפלל על העתיד יום המקווה לנו. בברהמ"ז רחם נא י"י אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים וכו' ובנה ירושלים וכו' ואח"כ אנו מתפללים שפוך חמתך אל הגוים וכו' לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד (שיהיה ה' אחד ושמו אחד) למה יאמרו הגוים איה וכו' מן המצר קראתי וכו' כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם המשכיל יתבונן ואח"כ מסיימין אודך כי עניתני ותהי לי לישועה וכו' מאת ה' היתה זאת וכו' זה היום עשה ה' וכו' ברוך הבא בשם ה' הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו והנה הוא עיקר החירות המקווה לעתיד ב"ב חירות עולם לנפש השכליות והוא אשר הראה לנו הש"י בגאול' הראשונה בהכות את מצרים אחר חצות בשליטת מזל מאדי"ם (כח ס"מ הצר המקטרג כמו כן גם עתה ב"ב) ואז בזמן ההוא דייקא ניתן לנו רשות לצאת חפשי כאשר צעק אז פרעה קומי צאו מתוך עמי ובזה תבין אמרי לה כסי קמאי בעי הסיב"ה דהשתא הוא דקא מתחלי לה חירו' דהיינו בסיפור יצ"מ והתגלות כבודו להיציאנו מתחת כח המזלות הנה הוא יסוד מוסד לכל הגאולות כי מצריים כחם ראש המזלות הך הכפתור וכו' הנה בזה הענין צריכי' להראות סימן החירות תרי כסי בתראי ל"צ הסיב"ה דמאי דהוה הוה רצ"ל מה שהיה ומה שיהיה בכל גאולה מכל האומות כבר הי' במצרים כי מצרים הראש והעיקר כנ"ל ואמרי לה אדרבא תרי כסי בתראי בעי הסיב"ה דההוא שעתא הוא דקא מתחלי לה חירות רצ"ל הלא תראה שלא היה החירות במצרים עד שהש"י שובר כח קטרוג הס"מ במזל מאדי"ם אז צעק פרעה קומו צאו וכו' בזה הורה לנו הש"י שעיקר חירות לו כאשר ינקום נקמתינו ממלכו' הרשע' אשר מזלם מאדי"ם וכחם הס"מ תרי כסי קמאי לא בעי הסיב"ה דאכתי עבדים היינו קאמר רצ"ל הגם שהיתה גאולה במצרים גאולה שלימה עכ"ז אומרים עדיין עבדים היינו כי נתהווינו לעבדים עוד ועיקר החירות צריכין להראות בזכרון הגאולה העתידה וזה אשר הראנו הש"י במצרים וכנ"ל השתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה שכך היא חובתינו וכך יפה לנו סימן החירות (בהכרת הטובה להש"י) בשתי הענינים חירות מן המזלות וחירות מן שעבוד מלכיות וקטרוג שריהם ונצא חפשים בב' מגלות הנפש וגוף והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע והש"י ימהר לשכון כבוד בארצינו במהרה בימינו אמן:

נ״טע"ד הסוד יעויין בכתבי האריז"ל ד' כוסות נגד מוחי חב"ד (דאימא) כוס א' מוח חכמה. ב' מוח בינה. ג' מוח הדעת מצד החסדי"ם. ד' מוח הדעת מצד הגבורו"ת והנה הענין הנעש' בגבהי מרומי' מהראוי להסביר הענין בשכלנו דבודאי הענין הנעשה בגבהי מרומים מגיע גם לנו הארה לתורה ולעבודה והנה תתבונן הענין במצרים הי' גלות הדע"ת לא ידעו את ה' והיו משוקעים בטומאת מצרים והנה איכות הדעת ידוע דהוא ממוצע בין כלי המחשבה והמעשה כי מוח החכמה (באדם) הוא מושכל הראשון משכיל על דבר ומוח הבינ"ה הוא מושכל שני המתבונן דבר מת"ד מחשב האיך לדעת לעשות דבר הנרצה לו ואחר שנגמר הדבר בחו"ב בהסכמ' להוציא הדבר מן הכח אל הפועל הוא בכלי הדע"ת התוקע הדבר במחשבה לבל ינוח עד יגמור הדבר (דע"ת לשון התקשרות ויד"ע אדם וכו') למשל כשמחשב האדם לאהוב את ה' ולירא מפניו הנה מתחכם בחכמת"ו כי אלקים קדושים הוא וגדול אדונינו ורב כח ואח"כ בבינת"ו מתבונן בפרטות גדולתו כפי רוחב שכלו ובגדלות טובותיו ית"ש והאיך מחוייבין לעבדו ואח"כ הנה כשידחה הדבר ממחשבתו לא יתפעל ולא תפל עליו אימה ופחד ולא יכנס בלבו אהבת הש"י אבל כשיתקשר הענין בדעת"ו ויתמוד במחשבה זו אז יתפעל ויפול עליו אימה ופחד ויכנס בלבו אהבת השם ויראתו (שהוא כללות כל המעשים הטובים הנעשים תחת השמש בירא"ה ואהב"ה) ע"כ בדעת יש בו עיטרא דחסדי' (אהבה) ועיטרא דגבורות (יראה) והנה כשהוציא הש"י את ישראל ממצרים והודיעם את כחו הגדול ועזוז נוראותיו אמר להם כ"פ וידעתם כי י"י אני י"י והנה היא הוציאה לחירות עילם. אמרי לה תרי כסי קמאי בעי הסיב"ה הם נגד מוחי חו"ב דהשתא הוא דקא מתחלי לה חירות שכבר יש לנו ידועה ויכולת להתבונן בגדולתו ורוממותו והיא עיקר הצלחת הנפש חירות עולם. תרי כסי בתראי לא בעי הסיב"ה שהם נגד עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות שבדע"ת ומאי דהוה הוה דכיון שמתבונן האדם בחו"ב ממילא תכנס בלבו הירא"ה ואהב"ה והדע"ת אינו פועל פעולה חדשה רק את אשר כבר נעשה בחו"ב וא"ל אדרבא תרי כסי בתראי בעי הסיב"ה דהאי שעתא הוה חירות (כשמתבונן בדע"ת ומתקשר באותה מחשבה שמיילדת אהב"ה ויראה כי בדעת יש בו עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות) תרי כסי קמאי לא בעי הסיב"ה דאכתי עבדים היינו קאמר מהתבונות כרגע בלי התקשרות אינו יוצא עדיין משעבוד ועכורות החומר ולא יתפעל ביראתו ואהבתו ית"ש והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעי הסיב"ה תרי כסי קמאי למעלתם בקדימה והן המה המולידים כמו אב ואם ותרי כסי בתראי למעלתם בתכלית להוציא כלי למעשיהו להביא לידי פועל והשם הטוב יכפר. ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. אמן:

ס׳דרוש ג פסחים דף ק"ט ע"ב
פיסקא לא יפחתו לו מארבעה היכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי סכנה והתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי וכו' אר"נ אמר קרא ליל שמורים ליל המשומר ובא מן המזיקין רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה וכו' רבינא אמר ד' כסי תקוני רבנן דרך חירות כל חד וחד הוא מצוה באנפי נפשי' הוא עכ"ל הגמ': הרי"ף ז"ל הביא הנך ג' תירוצים דר"נ ודרבא ודרבינא ומסיים על הך תירוצא דרבינא שאמר כ"א וא' מצוה בפ"ע ואמרו רבוותא הואיל כ"א וא' מצוה בפ"ע הוא ברכינן בפה"ג אכל כסא וכסא (והנה לכאורה יקשה לפי"ז הרי הלובש כמה בגדים מצוייצים של ד' כנפות א"צ לברך אלא ברכה אחת לכולם הגם שכ"א בפ"ע וביותר יקשה הרי ברכת בפה"ג ברכת הנהנין הוא ומה שייכות יש לה למצוה כיון שנהנה יחד במסיב"ה אחת בלי היסח הדעת למה לא תסגי ברכה אחת לכולן ע"כ צ"ל כדדייק ופירש הר"ן דהראי' הוא מדחזינן דלענין זוגות כ"א מיקרי בפ"ע וחשבינן לי' כנמלך ואין בו משום זוגות והנה בנמלך צריכין לחזור ולברך וכיון דחשבינן כנמלך לענין סכנתא מכש"כ לענין ברכ' דחמירא סכנתא וכו' כנ"ל לפרש עפ"י דברי הר"ן הגם שהר"ן ז"ל לא ביאר הכל נ"ל שזה כוונתו) וכתב עוד הרי"ף ז"ל ומסייע להאי סברא מהא דתנן שחט מאה חיות וכו' מאה עופות במ"א כיסוי אחד לכולם. רי"א שחט חי' יכסה ואח"כ ישחוט העוף. א"ר יוחנן מודה ר"י לענין ברכה שאין מברך אלא ברכה אחת. א"ל רבינא לר' אחא ברי' דרבא ואמרי לה ר' אחא ברי' דרבא לר' אשי מ"ש מדר' ברונא ור"א תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו ר' ייבא סבא וא"ל הב לן ונברך והדר אמרי הב לן ונשתי א"ל ר' ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונברך אתסר לכו למשתי חמרא ואהדר לי' הכי השתא התם מישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. הכא אפשר דשחט בחדא ידא ומכסי בחד ידא שמעינן השתא דכי היכי דלענין ברהמ"ז כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הוה הפסק וכדמפסיק לי' לברהמ"ז צריך לחזור ולברך בפה"ג ה"נ כיון דלא אפשר לי' למיקרי ולמישתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא בפה"ג וסברא מעליא היא והכי מיבעיא למיעבד עכ"ל. והנה בעל המאור ז"ל דחה ראי' זו ואמר דלא דמי דבבהמ"ז מישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר וכיון דקא' הב לן ונברך סילק א"ע מלשתות אבל הכא מי סילק א"ע הרי דעתו לשתות ד' כוסות וגם ל"ש לומר דמישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר דהרי מותר לשתות בין הכוסות ואין כאן חוב' שיאמר דוקא הגדה תיכף אחר שתיית כוס ראשון והנה הביא להלכה דברי הרי"ץ גאות שפסק שלא לברך רק על כוס א' וג' וכן דעת הרא"ש דכתב דהגם דכל חדא מצוה בפ"ע לא מיקרי היסח הדעת והנה הרמב"ן והר"ן קיימו דברי הרי"ף זצ"ל באמרם דהוה סילוק תיכף כשמתחיל למזוג כו"ס ב' ומתחיל לומר הגדה והא דבין הכוסות מותר לו לשתות היינו קודם שמתחיל לומר ההגד"ה על כו"ס ב' יעיי"ש באריכות דבריהם והנה לי הקטן תמוהי' פסקי הרא"ש ובעל המאור ז"ל דהגם דדחו ראיית הרי"ף מברהמ"ז דשם הוה סילוק והיסח הדעת משא"כ כאן הנה הגם שנודה להם דאין ראי' מברהמ"ז עכ"ז מוכח שפיר סברת רבותיו מהרי"ף ז"ל מפשטא דגמרא דמברכינן אכל כסא מדחזינן דמיקרי נמלך לענין זוגות הה"ד לענין ברכה והנה בעל המאור והרא"ש ז"ל לא הזכירו כלל מזה וגם הרמב"ן והר"ן ז"ל בהמליצם טוב על רבינו הגדול הרי"ף למה לא הזכירו במליצתם גם זאת הוכחה של רבותיו ז"ל ועל הרי"ף ז"ל יקשה ג"כ כיון דסברת רבותיו מוכרחת כנ"ל למה הוצרך לסייעתא שאינו מוכרחת כ"כ ואם לרווחא דמילתא הביא הסייעתא אבל עיקר יסודו בנוי לתלפיות משיטתן דבכאן הל"ל וסייעת"א עו"ד להדי"ן ומדקאמר ומסיי"ע לה"ך סבר"א משמע שדברי רבותיו אינם מוכרחים מכאן רק הוא עפ"י סברא. ומסיי"ע לה"ך סבר"א ממקום אחר. וביותר יקשה לשון הרא"ש כשהביא דברי הרי"ף כתב. ומסיי"ע לו' בלשון יחיד ואם קאי על דברי רבותיו דהרי"ף ז"ל הל"ל ומסייע לה"ו והבן. ונ"ל להבין דבריהם עפ"י אשר נדקדק בדברי הנך אמוראי בגמ' ר"נ אמר ליל שמורים לילה משומר וכו' רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה וכו' רבינא אמר כל חדא וחדא מצוה בפ"ע. והנה יש להתבונן מר מ"ט לא אמר כמר וכדרך הש"ס בגמ' בכ"מ והנה נ"ל כולהו כר"נ לא אמרו עפ"י מ"ש הרשב"ם והתוס' אהא דמקשו בגמ' היכי מתקני רבנן מידי וכו' הא לקמן אמרינן לרבא ד' אין בו משום זוגות ותירצו היינו שאין בזה חשש מזיקין אבל לכשפים חיישינן וא"כ לפי"ז עיקר הקושיא היכי מתקני רבנן מידי דיכול לבוא לידי היזק ע"י המכשפי' וא"כ לפי"ז נוכל לומר כולהו כר"נ לא אמרי דסברי ליל המשומר ובא מן המזיקים אבל לא מן הכשפים ועוד דהדרש"א הזאת ליל שמורי"ם מן המזיקין הוא לשיטת ר"א דס"ל בתשרי נברא העולם אבל לשיטת ר' יהושע דס"ל בניסן נברא העולם ליל שמורים לגופי' איצטרך ליל המשומר ובא מששת י"ב וכדדרש במס' ר"ה (ור"נ ס"ל דכולי עלמא מודו בזה וכדכתבו שם התוספות [וגם] ס"ל מדהוא משומר מן המזיקין משומר נמי מן הכשפים) כולהו כרבא לא אמרי כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו וכו' ס"ל כיון דקיי"ל ברהמ"ז אינה טעונה כוס דוקא ובפרט ביחיד לא שייך לומר כוס של ברכה מצטרף לטובה וכו' דזה דוקא אי ס"ל ברהמ"ז טעונה כוס וע"כ צ"ל כן דהא לקמן בגמ' דף קי"ז מזגו לי' כוס ג' מברך על מזונו אמרינן בגמ' א"ל רב חנן לרב"א ש"מ ברהמ"ז טעונה כוס א"ל (רבא) ארבעה כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה ע"כ והנה לכאורה קשה דהנה רבא בעצמו' אמר כאן דמש"ה לא הוה זוגות דכוס של ברכה מצטרף וכו' א"כ לישני לי' לר' חנן לא תדייק מכאן דברהמ"ז טעונה כוס דמש"ה תקינו רבנן בכאן דיברך ברהמ"ז על כוס אחד כי היכי דלא להוי זוגות דכוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו וכו' אלא ע"כ דהא בהא תליא אם נאמר דברהמ"ז אינה טעונה כוס הכוס מצטרף לזוגות הבן הדבר והא דמשני רבא בכאן כוס ש"ב מצטרף לטובה וכו' דבאמת הוא ס"ל ברהמ"ז טעונה כוס רק שם השיב לר' חנן דרצה להוכיח הדבר ממתניתין (וקשיא למאן דס"ל ברהמ"ז אינ' טעונה כוס) והשיב לו רבא דממתניתין אין הוכחה (ולא קשה למאן דס"ל אינה טעונ' כוס) ודו"ק וא"כ מש"ה אינך אמוראי לא אמרי כרבא דאינהו ס"ל דברהמ"ז אינה טעונה כוס והבן אלא כולהו כרבינא מ"ט לא אמרי ובפרט רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' שאמר לקמן ד' כוסות תקינו רבנן כל חדא וחדא ליעבד בי' מצוה וא"כ הוה כ"א מצוה בפ"ע והוה כנמלך ובהיסח הדע"ת וכמ"ש רבינא ע"כ צ"ל דר"נ ורבא ס"ל כסברת בעל המאור והרא"ש והרי"ץ גאו"ת דהגם דכ"א מצוה בפ"ע זה לא נק' היסח הדע"ת ונמלך לענין ברכה וכמש"ל דלו יהי' כלובש כמה בגדים מצוייצים דברכ' אחת לכולן וא"כ מכש"כ לענין זוגות דחמירא סכנתא ע"כ נאדו ר"נ ורבא מטעמא דרבינא ואמרו טעמים אחרים וא"כ לו יהי' כסברת הרי"ף ורבותיו דלרבינא כמו דנק' היסח הדעת ונמלך לענין זוגות הה"ד לענין ברכה אעפי"כ הנה נראה דר"נ ורבא פליגי עלי' ויש לפסוק כוותייהו דרבים הם ובפרט לענין ספק ברכות ולפי"ז שפיר מצאנו טוב טעם ודעת לדברי בעל המאור והרא"ש דדחו דברי הרי"ף הא דמייתי ראי' מברהמ"ז. והנה אעפי"כ יש ראי' מכאן מדברי רבינא ומדברי רבותא דהרי"ף אבל זה א"צ לפנים דכיון דאין ראי' מוכרחת ממקום אחר לו יהי' דלרבינא הדין כן לברך על כל כסא הרי ר"נ ורבא פליגי עלי' והלכה כרבים ולפי"ז גם דברי הרי"ף ז"ל מדוקדקים באופן זה דקאמר ומסיי"ע להא"י סבר"א וכו' דמשמע דאין ראי' מוכרחת מכאן במקומה לפסוק כן להלכה והוכרח להסתייע ממקום אחר שמוכח משם דסוגיות הש"ס כרבינא וביותר בגירסת הרא"ש בדברי הרי"ף ומסיי"ע ליה לשון יחיד ורצ"ל מסיי"ע לי' לסברת רבינא דהרי אין לפסוק כרבינא כיון דרבים פליגי עלי' זולת אם יסתייע לן מאיז' סוגיות הש"ס דס"ל כרבינא פסקינן כן. ע"כ כתב ומסיי"ע לי' לרבינא מסוגיות הש"ס מהך דתלמידי דרב וכיסוי והנ' בעל המאור והרא"ש דדחו הראי' מברהמ"ז דשם מיקרי סילוק וכמש"ל הנה הגם דנאמר דלרבינא צריך לברך אכל כסא אעפי"כ לית הלכתא כוותי' דרבים פליגי עלי' והנה לרמב"ן ור"ן שקיימו ראיית הרי"ף ז"ל באמרם דגם בכאן מיקרי סילוק כיון שמזג הכוס והתחיל לומר ההגדה הוה שפיר דומה לברהמ"ז וראי' נכונה הוא ע"כ יש לפסוק כרבינא ופטטייא דאורייתא טבין:

ס״אע"ד הרמז לבאר טעם פלוגתתן שיט' הרי"ף וסייעתו לברך על כל כסא ושיטת הרא"ש ובעל המאור לברך על כוס א' וג' להבין במאי פליגי דהנה אמרז"ל בירושלמי טעם ד' כוסות שתקנו חז"ל הוא ע"ש ד' לשונות של גאול' והוצאת"י והצלת"י וגאלת"י ולקחת"י והטעם הזה הביא הרשב"ם בשיטתינו והנה הקשה המג"ע ז"ל אעיקרא דדינא פירכא למה נאמר דוקא ד' לשונות בגאול"ה ואנן נמי נידון אבתרי' הלא בפ' ההוא נאמר בהתחלה לכן אמור לב"י אני י"י והוצאת"י וכו' הנה הקדים הש"י קודם הד' לשונות להודיע לב"י השם הנכבד ומהו הסמיכות זה לזה ובפרט לפי דברי חז"ל שהסמיכו מכאן רמיזת הד' כוסות מהו הענין להקדים לזה ידיעת השם הנכבד עוד יקשה עלינו אם רצו חז"ל לתקן לנו איזה דבר נגד ד' לשונות למה דוקא ד' כוסו"ת יי"ן ולא תקנו ד' מצות או ד' ברכות על הגאולה ולהבין כ"ז נקדים מ"ש הבחיי פ' בא ד' מזבחות היו לישראל במצרים הס"ף שהוא עגול נגד היו"ד של שם הנכבד המשקו"ף נגד הו'. ב' מזוזות ב' ההי"ן וכנגד השם הנכבד הזה תקנו ד' כוסו"ת כו"ס א' מקד"ש עליו כי הוא נגד היו"ד קד"ש ישלח עזרך מקודש (עיין בזהר בפסוק ואנשי קד"ש תהיון לי) כוס ב' אומר עליו ההגדה סיפור הנסים נגד ה' ראשונה משם סוד החירות והנסים כו"ס ג' ברהמ"ז נגד הו' נק' שמי"ם משם המזון כמ"ש הכתוב הנני ממטיר לכם לח"ם מן השמי"ם כוס ד' אומר עליו שפוך חמתך אל וכו' נגד ה' אחרונה נוקמת נקמתינו במהרה עכ"ד בקצת תוס' ביאור. והנה לפי"ז אומר לך תקנו נגד שם הנכבד ד' כוסו"ת יי"ן דהנה שם הנכבד יש לו כ"ד צירופים (דהגם דאין לו רק י"ב צירופים היינו משום שיש בו ב' אותיות שוות אבל כשנעריך הה' ראשונה משתנית בכתובתה וצורתה מן הה' אחרונה א"כ ישנם כ"ד צירופים כמשפט כל תיבה בת ד' אותיות שבונה כ"ד בתים כמבואר בס' פלח הרמון להרמ"ע ז"ל כ"ד צירופים) והנה ישתנו כל עניני הויות העולם לפי צירופי הו"י' והש"י כביכול מסר סוד שמי לעמו ישראל ויכולין לפעול פעולת שונות לפי הצטרפו' השם הנכבד במקומו ושעתו לפי הענין המצטרך ולא עשה כן לכל גוי כי חלק הוי' עמו הג"ה וזה שנמצא לרז"ל במדרשים מפני מה ישראל מתפללים ולא נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם שנאמר אשגביהו כי ידע שמי יקראני ואענהו. ולפי הנ"ל הכוונה שאינם יודעים איזה צירוף השם הנכבד מצטרך לפעולת זאת הבקשה שהוא מבקש. ובמ"א כתבנו פירושי' שונים בזה המדרש וכולהו קשוט: הנה כ"ד צירופי הוי' בגי' תדר"ך וז"ש הכתוב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי' מגן עזרך וכו' ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדר"ך הבן הדבר והנה כ"ד צירופים מכל אות ישנה ו' צירופים היינו מן היו"ד ו' צירופים. מן הה"א ראשונה ג"כ ו' צירופים וכו' והנה לבעבור זה היטיבו חז"ל שתקנו ד' כוסות נגד השם הנכבד נגד כל אות כו"ס יי"ן בגי' ו' צירופים (והנה הם ד' לשונות של גאולה והוצאת"י נגד היו"ד מן השם הנכבד שהוא רמז לחכמה. כ"ח מ"ה וכל דבר מוציאין מן מכח אל הפועל מבחי' חכמ"ה ומתחלת התורה בראשית בחוכמתא ראשית חכמ"ה ע"כ מרומזת ביו"ד שהוא רק נקודה ראשית הכתיבה ויכולין לעשות ממנה כל אות שירצה והצלתי אתכם מעבודתם נגד ה' ראשונה יובל העליון המוציאה עבדים לחירות וגאלתי נגד הו' מן השם השפעה לבנ' ע"י הגואל יסוד צדיק ו' זעירא ולקחתי נגד ה' אחרונה מקבלת השפעת עליונים יתואר בה לשון קיחה כמו כי יקח איש אשה וכו') הנה לבעבור זה הקדים הכתוב לכן אמור לב"י אני הו"י' והוצאתי וכו' ולבעבור זה תקנו חז"ל ד' כוסו"ת יין כל כו"ס יין בגי' ו' הויות ס"ה כ"ד צירופי הוי' וכנ"ל והכל נמסר לישראל לפעול פעולת נוראות בעולמות עליונים ותחתוני' והנה לפי"ז לפי סברת הרא"ש ובעל המאור שאין לברך רק על כוס א' וג' והוא דכבר ידעת שהיו"ד מן שם הוי' ב"ה הוא בחי' משפיע והה"א בחי' מקבל וכן אות הו' משפיע ואות ה' אחרונה מקבלת וקיי"ל אין פרי בטנה של אשה מתברכ"ת אלא מפרי בטנו של איש כי הברכ"ה היא עיקרית במשפיע ע"כ א"צ לברך רק על כוס א' ב' ברכה ועל כוס ג"ד ברכה אחת ולסברת הרי"ף דסוגין דעלמא כוותי' הנה הגם שהה"א מקבלת בערך היו"ד עכ"ז הוא משפעת לאותיות ו"ה כנודע וכן הה"א אחרונה נותנות טרף לביתה וחוק לנערותי' עולמית בי"ע ע"כ צריכין לברך על כל כסא וכסא והש"י יאיר עינינו בתורתו ומצותיו:

ס״בע"ד הדרוש בירושלמי פ' ע"פ. מנין לד' כוסות וכו' ר' לוי אמר נגד ד' מלכיות להתבינן אומרו מני"ן משמע שרוצה לידע רמז מן התורה הנה ע"ז לא השיב ר' לוי. ב' מהראוי לתת לב למה היתה כזאת לרז"ל לתת זכר לד' מלכיות בסיפור גאולת מצרים. ג' מהו הנרצה בעשות זכרון לממשלתם בעוה"ר על ישראל והנה כ' המהר"ש יפ"ה בעל היפ"מ הרמז לבטחון כמו שגאל אותנו הש"י ממצרים כן יגאלינו מאלה ב"ב לכן לא עשו רמז למלכות מצרים שכבר נגאלנו ממנה והנה לפי דבריו ז"ל הנה כעת שכבר נגאלנו מן ג' מלכיות לא יצטרך רק כוס א'. ד' למה תקנו הזכר הזה דייקא בכוסות יין ולא במצה וכיוצא. והנה נקדים הלא ידוע כי חלק י"י עמו והש"י פעל הכל מבראשית עבור ישראל וברא גם הקליפות רצועה לאלקאה בכדי שיהי' שכר ועונש והמה רחוקים מאור פני הוי' והמה מתנגדים לקדושת ישראל ועבודתם את השם הנכבד כי רצונם לינק מן הקדושה עד שיתגברו ישראל עליהם ויתבטלו כל המנגדים ואז ימלא כבוד י"י את כ"ה והנה הד' מלכיות המה מתנגדים לקדושת ישראל המקבלים קדושתם מן השם הו"י' ב"ה כ"א מנגד (זה לעומת זה) נגד אות אחד והנה מלכות בב"ל הי' ניגוד נגד הקדושה המשפעת לישראל מאות יו"ד של שם הנכבד והנה היו"ד הוא בסוד חכמ"ה ראשי"ת חכמ"ה ע"כ זה לעומת זה מלכות בב"ל נק' רא"ש כמ"ש הכתוב על נ"נ אנת הוא רישא וכו' פר"ס ומד"י הי' ניגוד לקדושת הנשפעת לישראל מאות ה' ראשונה בחי' בינה והנה זה לע"ז בקליפה אמרז"ל אחשורוש מלך טפש היה יו"ן ניגוד לאות ו' סוד התפארת נק' תורה כמשארז"ל והתפארת זה מתן תורה ע"כ עמד לניגוד התורה כמו שתיקנו חז"ל בהודאה כשעמדה מלכות יון וכו' להשכיחם תורתיך וכו' מלכות הרביעית ניגוד לאות ה' אחרונה גלות כוללת בעוה"ר כולהו איתנייהו כו' ע"כ בעוה"ר נתארך הגלות הזה האחרון עד ירחם הש"י למען שמו הגדול ואז יהי' הוי' למלך עכ"ה ביום ההוא יהי' הו"י' אחד ושמו אחד כיון שיתבטלו כל הניגודי' אז יהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם המיוחד והנה גלות מצרי' היה גלות ראשון קודם לד' גליות הוא היה גלות קדמיי ושרשיי לכל הגליות זה לע"ז נגד קוצו של יו"ד (בחי' כת"ר) בסוד הכתוב ויקוצו מפני ב"י והנה הי' בזה שורש כל הד' גליות וז"ש הכתוב ויהי בימים הרבים ההם רבים ר"ת רומי בב"ל יו"ן מד"י (כדאיתא במג"ע) רשות הרבי"ם ד' קליפית והנה הך הכפתור וירעשו הסיפים היינו כאשר עזר הש"י אותנו מן הגליות הכולל השרשי ממילא יש מבוא והבטחה גדולה לעזרינו מן הפרטי' ע"כ הושם זכרון יצ"מ לזכרון לדורי דורות והנה תתבונן מ"ש בנוסח ברכות ק"ש שהוציאנו הש"י ממצרים לחירות עולם והנה בעוה"ר אכתי עבדי פרעה אנן מפוזרים בארצות אויבינו בשעבודים וצרות לאין חקר והאיך יקרא לזה חירות עולם. אבל הוא חירות עולם שלא יהיה עוד גלות שורשיי כזה שיהיה כלול מכל הד' קליפות ממילא הבטחה גדולה הוא לנו ולבנינו בגלות הזה הארוך מי שגאל אותנו מן הגלות השורשיי בודאי יגאלינו מן הפרטיים והנה אנחנו צריכין להודות בגאולת מצרים על גאולת כל הד' גליו' כי אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים לא היה מקום לגאלינו מן הגליות הללו (באין זכות כ"כ ח"ו) לזה תיקנו חז"ל ד' כוסות נגד ד' מלכיות כו"ס דוקא גימ' אלהים דהנה כ"ז שהשגחת השם הוי"ה ב"ה באיתגלייא לעין כל הנה ניסים נגלים לישראל והנבואה ואינם יכולים האומות לשלוט בהם בישראל משא"כ בזמן הגלות הנה מלובש השגחת השם הנכבד בהנהגת' הטב"ע בגי' אלקי"ם ובזמן הגאולה נתגלה כי הוי' הוא האלקים דהיינו שנודע לכל שהגם שהי' עד היום הכל בהנהגת הטבע עכ"ז הי' הכל בהשגחה נפלאה מאת היוצר כל הוא אלקינו וזהו דעו כי י"י הוא האלקים וזהו כוס ישועות אשא ובשם י"י אקרא. והנה יין דוקא כי יין הוא התגלות הדבר הנחמד הנטמן בענבים ונשתנה למעליותא לקבוע ברכה בפ"ע והנה הכוס הראשון נגד גלית בב"ל אומרים עליו קידו"ש אשר בחר בנו וכו' וקדשנ"ו במצותיו וכו' כי בגלות ההוא קדש"ו השם הנכבד והנורא לעין כל חנניא מו"ע בכבשן האש. כוס ב' נגד מלכות פרס ומדי אומרים עליו עבדים היינו וכו' דהנה לשם הי' ג"כ מאמר אסתר ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וכו' שהי' ישראל מבקשים אז מן הגוים לקנותן לעבדים. כוס ג' אומרים עליו ברהמ"ז נגד מלכות יו"ן שהיו עומדי' עלינו להשכיח התורה ולהעביר המצות והיו אומרים כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל רק הכל הוא בהנהגת הטבע הנה אנחנו אומרים על כוס הזה ברהמ"ז והוא עפ"י משארז"ל אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בך אשר לא ישא פנים מפני מה אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא י"י פניו אליך. א"ל וכי לא אשא פנים לישראל אני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע"ע עד כזית עד כביצה והנה הקושיא רבא מה זה תשובה הרי המלאכים שאלו מפני מה אתה נושא פנים הנה נשיאות פנים מיקרי אדם שאינו ראוי לזאת הטוב' מפאת מעשיו ואעפי"כ נושאין לו פנים ועושין עמו בטובה וא"כ מה זה תשובה אם מחמת זאת החומרא שישראל מחמירין ראויים לטובות גדולו' במשקל אל דעות זה לא נק' נשיאות פנים וכתיב ישא י"י פניו אליך ואם אין הדבר הזה גדול כ"כ לפי משקל אל דעות ואעפי"כ הוא ית"ש עושה עמהם טובות גדולות הרי הדרא לדוכתיה קושיית המלאכים מפני מה אתה נושא פנים להם ונ"ל דהנה נשיאות פנים מיקרי מדת ואמ"ת מדה הז' שבי"ג מדות של רחמים הוא כביכול סוד הפנים תרין תפוחין קדישין כשמאיר' זאת המדה לישראל הוא אור פני מלך חיים הנה הש"י אמר ואכלת ושבעת וברכת ובזולת השבועה אינם מחוייבים לברך אבל מדת ואמ"ת שבישראל גורמים להם לברך ביודעם האמ"ת שאפילו כזית אין יכולים לסגל מבלעדי השגחתו ויכולתו ושיפעו ית"ש הנה מברכים להבו' ית"ש גם על כזית שא"א לסגל בטבע רק בהשגחה נפלא' והנה כתיב י"י צלך כביכול כמו הצל אם האדם שוחק גם הוא שוחק וכו' כן כפי מה שישראל עושין כך הם גורמים למעלה ע"י מעשיהם הנה מה שישראל מברכים גם על כזית הוא מפאת מדת האמ"ת תתן אמ"ת ליעקב ועי"ז גורמים למעל' להארת מדת ואמ"ת הוא הארת הפנים כביכול תרין תפוחין קדישין וזה מיקרי נשיאת פנים הבן הדבר וא"כ לפי"ז מלכות יו"ן הרשעה שאמרו כתבו לכם וכו' אין להם חלק וכו' רק הכל בהנהגת הטבע חכמות הטבעיות. הנה תקנו הכוס הזה לו' עליו ברהמ"ז שהחמירו ישראל בזאת המצוה לידע ולהודיע ולהוודע שאין להם שום תנועה ושום מעשה רק ע"י הש"י הבן הדבר כי קצרתי וגם הרחבתי הדברי' במקום אחר באופן אחר. והכו"ס הד' נגד מלכות הרביעית עדיין לא יצאנו ממנו והוא פיזרה אותנו בין כל הגוים והוא מכתבא טרוניא מכל האומות אנו אומרים עליו שפוך חמתך אל הגוים וכו' לא לנו י"י לא לנו כי לשמך תן כבוד כי במהרה בימינו כשנצא מן הגלות יתבטלו כל הניגודים ביום ההוא יהי' י"י אחד ושמו אחד ובזה מצאנו טוב טעם למנהג ישראל שבכוס זה מוזגין עוד כוס אחד ומניחין אותו על השלחן וקוראין אותו כוס אליה"ו הנבי"א דהנה אמרז"ל במד' באותו היום שעלה אליהו למרום המליכו את המלך הראשון באדום כשמרדו על ישראל כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך לאדום ואח"כ מרדו והעמידו מלך זה הי' ביום שעלה אליהו למרום והנה נמשכו מלכותם בעוה"ר עד יבא אליהו בחזרה ויבשרינו כמ"ש הכתו' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו' הנה לזה הטעם בכוס רביעי הזה באמרינו שפוך חמתך אל הגוים וכו' אז מזמנין את אליהו לבוא בחזרה לבשרינו ועפי"ז יובן הקדמת הפ' לכן אמור לב"י אני הוי' קודם שהזכיר הד' לשונות של גאולה שנרמוז בהן יציאה מן הד' גליות והוצאתי נגד גאולה מבב"ל כמ"ש הכתוב צאו מבבל וברחו מכשדי' והצלתי נגד מדי ופרס שניצולו ישראל ממות לחיים. וגאלתי מן יו"ן שהיה רוצים לבטל חכמת התורה ולהגביר חכמת חיצוניית הטבעיים באמרם שהכל ת"י הטבעיים הגלגלי' וכוכבי לכת והוא כעין טעית דור אנוש שאמרו שמהראוי לעבוד כוכבי השמים וכסיליהם להיותם עבדי המלך אשר מסר להם הש"י הנהג' העול' אבל לא כאל' חלק יעקב כי הם למעלה מן הטבעיים ויכולים לשדד כוכבי השמי' וכסיליה' וזו נק' גאולה מבית עבדים ולקחתי נגד הגאולה האחרונה בב' לקיח' לקיחה שלימ' ולקיח' תמה ולא יכנף עוד מוריך ועפי"ז יובן בסברא פלוגתת הגאונים ז"ל דהנה גלות בבל וגלות פרס ומדי לא הי' ביניהם גאולה רק אח"כ נגאלו מן הב' גליות וסוף גלות פרס ומדי נתקיים והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד זו ושתי נכד נ"נ ע"כ בברכה אחת סגי לב' הכוסות הראשונות וכן יו"ן הגם שנגאלו אז מן המלכות הזאת עכ"ז לא נתבטל המלכות מכל וכל עד שגם היום הם רצועים מרדום לישראל ושולטי' ביחד עם מלכות אדום עד שב"ב יגאלו ישראל משניהם ויתבטלו שניהם מכל וכל וע"כ בברכה אחת סגי לשניהם זה כפי דעת הרא"ש ובע"ה וסייעתו ולדעת הרי"ף וסייעתו כיון שהד' גליות הי' גזורים מבראשית כמו שאמרז"ל והארץ היתה תהו וכולי וכן נאמר לאברהם והנה אימ"ה וכולי הנה כאשר ?ה הלכו ישראל מגוי אל גוי ועפ"כ פלטי להו מחדא וקובעין על כל כוס ברכ"ה בפ"ע והבן:

ס״גע"ד הסוד ז"ל מרן בפע"ח וסוד הד' כוסות הם כנגד ג' אלקים במילואם כי כו"ס גימ' אלקים כוס א' נגד אלקים דיודי"ן בחכמה ולפי שהחכמה נק' קוד"ש לכן בכוס א' שהוא כנגדו בו הוא הקידוש של ליל פסח והב' במילוי ההי"ן נגד בינ"ה ולכן בו סיפור הגד"ה כי הוא קול עילאה דמינה קו"ל ודיבו"ר נפקו וגם כי בה רמז יצ"מ כנזכר בהגדה. והג' כנגד החסדים והד' כנגד הגבורות ושניהם במילוי אלפי"ן זה א' צורת י"י וזה צורת יו"ד לכן בין ג' לד' לא ישתה לפי ששניהם כלולים יחד בסוד הדע"ת עכ"ל והנה הגם שדברי מר"ן ז"ל מדברים שם סודות נוראות בענין מוחין דקטנות וגדלות הנעשה הכל בליל' הזה עכ"ז יש להבין לקרב העניני' בדרכים קרובים פשוטים להבנת כל מי שהריח ריח יראת י"י ותורתי ויודע ובקי בשותא דרבנן. אדברה במעט קט את אשר עם לבבי בהיות ישראל במצרים הי' גלות הדעת היינו כביכול שהי' בחי' הסתלקות המוחין והי' סוד מקור נשמות ישראל אשר נקראים בפי המקובלים ז"א יהיה בבחי' עיבור והוא הסתלקות המוחין סוד חב"ד וכאשר יצאו ישראל לחירות אזי האירו המוחין דגדלות על כל הבחינו' כרגע כנודע מכתבי האריז"ל וזה הי' בדרך נס בזולת מעשינו רק בליל היציאה ההוא האירו כל המוחין הגם שפסקה אח"כ ההארה הזאת עד שנכנסו לאט לאט ע"י מעשינו בספירת שבע שבתות תמימות עד הגיע לחג השבועות אז נתקיים הדבר ונתבסם העולם בנתינת התורה וזה הוא עד היום בלילה הזאת מאירים כל האורות כרגע ומסתלקין ומתחילין אח"כ להיכנס מעט מעט ע"י הספיר' וזה ע"י מעשינו וזה שקבלנו בפי' הכתוב והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת מחר דייקא כי כל בן דעת מתפעל ביום מחר מה זאת ביום אתמול הי' לנו גדלות כל המוחין וכהיום חזרנו לקטנות והאיך יצוייר גדלות קודם קטנות ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו וכו' באמת זה דרך נס שלא ע"י מעשינו שהי' ברצון המאציל להעשות כרגע כי לא יכלו להתמהמה אבל להיות שהי' הדבר שלא ע"י מעשינו לא נתקיים הדבר עד עבור ימי הספירה נתהווה הדבר ע"י מעשינו ויש למוחין חב"ד דגדלות הוי' וקיום וזה אשר פירשנו במדרש וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתית תמימות תהיינה אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום עכ"ל והוא לפלא והנה זאת אשר אמרנו בזה דהקשה להם האיך נתבונן בציוו הש"י צוה אותנו שבע שבתות תמימות תהיינה וכי הוויית הזמן מסור בידינו הלא הש"י המחי' חיים ברחמיו הזמן מסור בידו אם יחיינו נחי' לפניו אבל נבין הדבר עפ"י הנ"ל וספרת' לכם לעצמיכם ולהנאתכם לטובתכם כי עם הויות שכבר באו מוחין דגדלות בליל א' דפסח וכיון שהי' שלא ע"י מעשינו לא נעשה להם הוי' וקיום רק הוא לפי שעה משא"כ ע"י מצות הספירה הנה הוא ע"י מעשינו ויש להם הוי' וקיום וזהו תהיינה וזשארז"ל אימתי הם תמימו' בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ רצון המקום נק' המוחין כביכול כי הרצון הוא כביכול במוח וכשנעשה הרצון שלא ע"י מעשינו אין להם הוי' וקיום משא"כ כשישראל עישין רצונו כשהם גורמים ע"י מעשיהם אז תמימות תהיינה בהוי' וקיום הבן הדבר והשם הטוב יכפר והנה להארת המוחין דגדלות בקיום לנו ולבנינו צונו הש"י להניח תפילין בתוכם ד' פרשיות קדש מוח חכמה. והי' כי יביאך בינה והדעת הוא כלול מעיטרא דחסדי' ועיטרא דגבורות ע"כ יש כנגדו ב' פרשיות שמע עיטרא דחסדים והי' א"ש עיטרא דגבורות (ידוע למשכילים ענין פלוגתות רש"י ור"ת איזה מהן קדים) וידוע הכוונה בד' פרשיות הללו (אשר מרמזין למוחין הנ"ל) היא בשם הנכבד הכלול כל העולמות דהיינו היוד לפ' קדש בחכמה ישלח עזרך מקודש. והה' בפ' והי' כי יביאך בבינה והו' לשמע עיטרא דחסדים ה' אחרונה לוה"י' א"ש עיטרא דגבורות וכן השם הנכבד כולל כל ד' מילואי השם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן מספרם יה"י אור (מספר הלילה הזה מצה יבואר אי"ה) והנה כוונת ע"ב לפרשה הראשונה ס"ג לשני' מ"ה לשלישית ב"ן לרביעית (בכוונת האריז"ל בפ' הרביעת הכוונה) באופן אחר והמשכיל ע"ד יבין לכוין הדברי' (והנה מספר השם הוי' הכולל עם מספר הד' מילויים הנ"ל היא בגין רבון (כמבוא' בכוונת האריז"ל בברכות השחר) ה"ס רבון עלמין שכוללים השמות ד' עולמות אבי"ע הבן הדברי' (ואפשר יש להתבונן בדברי האריז"ל שהתחלנו ג' שמות אלקים ג"כ בגי' רבון ונתהפך לרחמים לשמות הוי' כנ"ל הבן הדבר) והנה זה כל האדם כל הימים לקבל ע"ע עול מלכות שמים שלימ' במוחין דגדלות בתפילין דמארי עלמא והנה בליל' שהאירו המוחין כרגע בדרך נס שלא ע"י מעשינו הנה לזכר זה הנס תקנו לנו חז"ל ד' כוסות כוס בגי' אלקים אשר מורה לקטנות כידוע אבל מורה לנו שהש"י למען שמו פעל והאיר מוחין דגדלות והוא כי כוס מלא כזה כ"ף ו"ו סמ"ך בגי' רל"ב ד' מלואי שמות הנ"ל (ה"ס כוס מלא ברכת הו"י' יצו הו"י' אתך את הברכה. רל"ב. הו"י' יברך את עמו וכו' יברך רל"ב. ואל תתמה על החפץ בראותך דברי האריז"ל דיבר בקדשו בכוונת הד' כוסות ענינים בענין קטנות וגדלות כי דבריו ז"ל ברומו ש"ע אבל יובנו הדברים למשכילים ודברינו הרפים הם דרך דרוש ועוד תתבונן כפי ע"ש ע"ד הרמ"ז ד' פעמים כוס יין בגי' תדר"ך הנה הוא מספר אחוריים של ד' שמות הנ"ל היינו קפ"ד קס"ו ק"ל קד"ם בגי' תדרוך ד' פעמים כוס יין בגי' מעין חתום כמ"ש הרמ"ע ז"ל) ע"כ הוא נרמז מצה הלילה הזה להאיר הגדלות מצה ע"ב ס"ג. הלילה הזה מ"ה ב"ן ע"כ אמרו בזהר שהיתה הלילה מאירה כתקופת תמוז כי בה נתהווה סוד יה"י אור סוד ד' שמות הנ"ל והנה לפ"ז ד' כוסות הללו הם כענין דוגמא לנו לד' פרשיות שבתפילין כוס א' נגד קדש ע"כ מקדשין עליו אשר קדשנו במצותיו כוס ב' נגד והי' כי יביאך וכו' והיה כי ישאלך בנך וכו' ע"כ כאן הבן שואל ומשיבין לו. כוס ג' נגד שמ"ע וכו' י"י אלקינו י"י אחד אין שום סיבה מסיבות העולם פועלת מבלעדי שפעו ויכולתו והשגחתו. ע"כ נאמר בתורה ואכלת ושבעת וברכת וכו' כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ע"כ מברכין ברהמ"ז על כוס ג'. כוס ד' נגד והי' א"ש בו מבואר שכר ועונש ע"כ אומרים עליו שפוך חמתך אל הגוים וכו' להענישם כמעשיהם ולפי"ז יצא לנו טוב טעם ודעת בהקדמת הכתיב לכן אמור לב"י אני הוי' הוא הקדמת ידיעת השם הנכבד בד' אותיותיו ובהם תלוים הד' מילויים הנ"ל ובעבור זה יש חיוב ד' כוסות כנ"ל המרומזין בד' לשונות של גאולה המבוארין אח"כ בפסוק ונפי"ז בקל נוכל להמציא טעם לפלוגתת הגאונים ז"ל בעסק הברכה של ד' כוסות הנה ב' כוסות ראשונות שהם נגד הב' מוחין חו"ב אותיות י"ד שבשם כבר ידעת שהם בסוד תרין רעין דלא מתפרשין וכן הזהיר האריז"ל שלא להפסיק בכתיבת השני פרשיות ראשונות שבתפילין וכן תראה שבאותיות הללו תלויים השני מילויים ע"ב ס"ג. הנה הם ביחד מרומזין בתיבת מצה ע"כ יש מקום לומר דדי ברכה אחת לשתיהן וכן בב' כוסו' אחרונות כיון שהם נגד מוח אחד מוח הדעת הכולל עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות והם בתיבו' הלילה הזה הנה די בברכה אחת והוא כסברת הרא"ש ובה"מ וסייעתם ולפי סברת הרי"ף ז"ל דסוגיין דעלמא כוותי' כיון דעכ"פ בכל כוס מרומז שם מיוחד בפ"ע קובע ברכה לעצמו יצו הו"י' אתך את הברכה רל"ב כנ"ל הוי' יברך את עמו בשלום כל דברינו בדרך אפשר והשם הטוב יאיר עינינו בתורתו:

ס״דדרוש ד פסחים דף פ"ח ע"ב
פיסקא מי שחציו עבד וחציו ב"ח לא יאכל משל רבו משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו. ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחב"ח עובד את רבו יום אחד וכו' דברי ב"ה בש"א תקנתם את רבו וכו' אלא מפני תיקון העולם וכו' וחזרו ב"ה להורות כב"ש ע"כ ופירש"י כאן כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו שאין חלק עבודת נמשך אחר דעתו. כאן כמשנה אחרונה הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו ע"כ והנה לפי זה כיון דקי"ל כמשנה אחרונה א"כ חציו עבד וחב"ח אוכל מש"ע והנה הרמב"ם ז"ל פסק דאינו אוכל לא משלו ולא משל רבו עד שיעשה כולו ב"ח והוא תמו' וכבר השיגו הראב"ד ז"ל. וכתב עליו אמר אברהם הא דלא כהלכתא דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו וגם יש להתבונן על דברי הרמב"ם בייתור לשון שאמר עד שיעשה כולו ב"ח והוא ללא צורך דודאי כיון שיעשה כולו ב"ח הרי הוא כישראל גמור ונראה לומר דהרמב"ם מפרש כאן כמשנה ראשונה אוכל משל עצמו כאן כמשנה אחרונה אינו אוכל לא משלו ולא משל רבו וסברתו הוא בהיפוך כיון דלמשנה ראשונה אין בידינו כח לכוף את רבו הנה ישאר בחציו עבודתו עבדינן לי' תקנתא למצות דאין סברא לומר בעת שיהי' עבד לגמרי הי' אוכל בקרבן פסח וכהיום דאשתני למעליותא שהוא חציו ב"ח לא יאכל כלל בק"פ ע"כ עבדינן לי' תקנתא שיאכל משלו הגם שאין כח בידו להימנות צד עבדו' של רבו על פסחו הנה חכמים הפקירו בזה חלק רבו (דהפקר ב"ד הפקר) כדי שלא ימנע מן המצוה לעולם (עי' במשנה למלך דלא אמרי' הפקר ב"ד הפקר רק כשנשאר בהפקירו לעולם אבל בכאן לא יהיה הפקר רק לשעה ואח"כ שוב ישאר בעבודתו לזה נ"ל דזה הוא החילוק שבין משנה ראשונה לאחרונה דמתחלה קסברי ב"ה דיש הפקר גם לשעה ע"כ אפשר לו לקיים גם מצות פ"ו דלצורך מצות פ"ו יפקירו ב"ד חלק רבו וישא ב"ח עד שקיים המצו' וישאר אח"כ בעבודתו וב"ש אמרי טעמא לב"ה דל"א הפקר ב"ד הפקר רק כשישאר כך לעולם ממילא בכאן אי אפשר לו לישא ב"ח ובע"כ יתבטל מפ"ו ע"כ כופין את רבו וכו' וב"ה קיבלו דבריהם אבל לסברת משנה ראשונה אמרינן שפיר הפקר בית דין כזה וע"כ שפיר יאכל משל עצמו דהב"ד מפקירים חלק רבו לשע' כדי שלא יתבטל מן המצוה לעולם) וא"ת א"כ יאכל גם משל רבו והב"ד יפקירו חלק החירות שבו זה אינו דגם אם הב"ד יפקירו חלק החירות מנין ולאין זכה בו רבו שיהי' עבדו ואין כח ביד הב"ד לעשות מבן חורין עבד כנעני וא"ת אעפי"כ יאכל משל רבו והב"ד יפקירו חצי זית השני ופסחו של רבו זה א"א לומר דגם אם הב"ד מפקירין החצי זית כשיאכלנו העבד הזה יהי' הפסח נאכל שלא למנויו והוא איסור דאורייתא ע"כ אינו אוכל משל רבו בשום אופן רק משל עצמו יאכל דהב"ד מפקירין לשעה חלק רבו זה הוא למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה דדינא הוא דכופין את רבו וכו' אם אירע דעדיין לא כפוהו והגיע פסח לא תקנו שום תקנה משום פעם אחת להפקיר חלק רבו ואמרו דלא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיצא לחירות ועי"ז יהי' הדבר יותר בהיתר לעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו (דהנה הקשו בתוס' האיך נאמר דכופין את רבו לשחררו וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ותירצו דשאני פ"ו דמצוה רבה הוא וא"כ כשיצורף לזה ג"כ העשה דפסח שיש בו כרת בודאי יהי' ההיתר יותר מרווח לעבור על העשה דלעולם וכו' ע"כ אמרו שלא יאכל כלל עד שישחררנו ולפי"ז תתבונן שפיר מה שסיים הרמב"ם בשפת יתר עד שיעשה כולו ב"ח להורות דעי"ז שאין לו גם בזאת המצוה תקנה הוא סייעא לשיעשה כולו בן חורין והוא נכון כן נ"ל לסברת הרמב"ם ז"ל אבל עדיין יש לנו להתבונן מי הכניסו להרמב"ם לתגר זה לפרש בהיפך ולא כפשוטו כדברי רש"י ורוב המפרשים ונ"ל דהנה פליגי במס' ב"מ (כדרמינן משניות וברייתות אהדדי) אי יותר טוב לאוקמי כחד תנא ובתרי טעמי. או יותר טוב לאוקמי כתנאי ובחד טעמי' והנה בכאן יש להתבונן דהנה במשנתינו לעיל ברישא נשנה עבד של ב' שותפין לא יאכל משל שניהם ומקשינן בג' והא תניא רצה מזה אוכל רצה וכו' ומתרצו מתניתין בדקפדי אהדדי. וברייתא בדלא קפדי והנה לפי"ז יקשה לנו אבבא זו מי שחציו עבד כו' כדרמינן על הברייתא למה לן לאוקמי כתנאי (כמשנה ראשונה ואחרונה) ואתיא לפי"ז הברייתא דלא כהלכתא כמשנה ראשונה לשיטת רש"י לוקי תרווייהו כהלכתא רק הברייתא מיירי בדקפדי ע"כ אינו אוכל כלל ומתניתין בדלא קפדי וא"ת א"כ גם משל רבו יאכל זה אינו קושיא דעל כרחך יהי' משוחרר דבידינו לשחררו ע"י כפי' ביותר י"ל דיאכל משלו דמיקרי ביותר ב"ח מן חלק העבדות דע"כ הוא הולך לשחרר ולמה לן לבטל חלק החירות אל העבדות ותיקום לפי"ז המשנה והברייתא תרווייהו כהלכת' כמשנה אחרונה וצ"ל דלא ניחא לי' לאוקמי' הכי דהנה לפי"ז משנתינו דאינו אוכל משל רבו אבל משל עצמו יאכל תיקום בדלא קפדי ורישא דמתניתין עבד של ב' שותפים לא יאכל משל שניהם ע"כ מיירי בדקפדי ותיקו' המשנה בחדי טעמי ע"כ ניחא לי' יותר לאוקמי' המשנה והבריית' בתרי תנאי אבל כד דייקת שפיר ע"כ תצטרך לאוקמי' הברייתא בדקפדי ומשנתינו (מי שחציו עבד וכו') בדלא קפדי דהנה הברייתא דאינו אוכל לא משל עצמו ולא משל רבו (למשנה ראשונה לדעת רש"י) יקשה לנו למה יגרע מעבד של ב' שותפין ע"כ צ"ל דמיירי בדקפדי ומשנתינו (למשנה אחרונה לדעת רש"י) ע"כ תצטרך לאוקמי דמיירי בדלא קפדי. דהנה דלא יאכל משל רבו מבואר במתניתין ודייקינן מיני' אבל משל עצמו יאכל. הנה אם נאמר דמיירי בדקפדי הא דאשמועינן במתניתין דאינו אוכל משל רבו אין זה חידוש דאפי' עבד של ב' שותפין בדקפדי לא יאכל ומכש"כ בכאן דבידינו לשחררו. וצד החירות שבו גדול ביתר שאת איך יאכל משל רבו. וא"כ לא היה צריך להשמיענו זה רק עיקר החידוש דיאכל משל עצמו גם בדקפדי (כיון דבידינו לשחררו) א"כ הכי הו"ל למיתני מי שחציו עבד וחב"ח אוכל משל עצמו דהוא עיקר הרבותא. אלא ע"כ צ"ל דמשנתינו מיירי בדלא קפדי ומשמיענו רבותא דגם בדלא קפדי לא יאכל משל רבו כיון דבידינו לשחררו לא מיקרי עבד. הנה לפי"ז בע"כ תהיה המשנה רישא וסיפא בתרי טעמי והמשנה והברייתא בתרי טעמי ותרי תנאי והדר' קושיין לדוכתי' ל"ל לאוקמי כתנאי תיקום הברייתא בדקפדי והמשנה בדלא קפדי ואתיין תרווייהו כהלכתא כמשנה אחרונה ע"כ מפרש הרמב"ם בהיפך דלמשנה ראשינה לא יאכל משל רבו אבל מש"ע יאכל ומיירי אפי' בדקפדי דומיא דרישא אעפי"כ יאכל מש"ע כיון דאין כופין לשחררו הפקירו רבנן חלק רבו כדי שיקיים המצוה. ולא יאכל משל רבו הוא רבותא גדולה דלא אמרינן דיפקירו רבנן חלק החירות אצל רבו. וג"כ לא אמרינן יפקירו חצי זית של רבו דא"כ יהיה הפסח נאכל שלא למנוייו וכמש"ל וזה הוא הרבותא והחידוש דאשמעינן במתניתין מבואר דאינו אוכל משל רבו ודייקינן אבל מש"ע יאכל וברייתא דלא יאכל כלל הוא כמשנ' אחרונה וכמש"ל הטעם ולא נצטרך לפי"ז לאוקמי תרי בבי דמתניתין בתרי טעמי והמשנ' והבריית' בתרי טעמי ותרי תנאי זה מה שנר' בביאור פי' של הרמב"ם ז"ל ופטטייא דאוריית' טבין:

ס״הע"ד הרמז להבין הפלוגתא שבין הרמב"ם לרש"י וראב"ד (כי סוד י"י ליראיו והגם שהמה לדבר ובענין הלכ' כפי הפשט עכ"ז נפשם בשמים יודעת מאד הוציא חלקם בתור' מן הכח אל הפועל כפי אחיזת נשמתם בתורה ובודאי על דבריהם ג"כ נאמר אלו ואלו דא"ח ופעולתינו לפנינו למצוא טוב טעם בדבריהם בכל חלקי פרד"ס התורה כנודע) הנה לרמב"ם איפסקא הלכתא מי שחציו עבד וחב"ח לא יאכל משל עצמו ולא משל רבו. ולרש"י וראב"ד אוכל משל עצמו הנה נאמר שיתבאר הדבר עפ"י דברי מר"ן מהרמ"א ז"ל בספרו תורת העולה ברמזי קרבן פסח כתב דשלשה מיני קרבנות יחיד הם שאינם קרובים לצבור והם בכור ומעשר ופסח והם מרמזין על שלשה זמנים המחולפין בחיי האדם עוד כל ימי חלדו ע"פ תבל הלא המה ימי עלי' ימי עמידה ימי ירידה והנה קרבן הבכור הוא הראשית רומז על ראשית הימי' ימי עלי' שבאדם (שהאדם עדיין אינו בשלימות שכלו וכחו רק מתעלה מעילוי לעילוי) והמעשר הנה מנין העשר' הוא תכלית המספר מרמז על ימי הירידה תכלית הימים. והפסח. מרמז על ימי העמידה ע"כ נשחט ביום י"ד שאז הלבנה בין עלי' לירידה ואז הוא יום צאת ישראל ממצרים. ימי עמידתן ושלימותן של ישראל (ונ"ל עוד בביאור רחב יותר דהנה פסח בא מן הצאן רומז למזל טל"ה דהוא המזל הראשון תוקפן של מזלות רמז לימי עמידה שאז האדם בתוקפו וכחו וגם שלשה מיני זבחים המה. בקר. צאן. עוף. הנה בקר הוא יותר גדול ועוף הוא היותר קטן. וצאן ממוצע ובא הקרבן הזה מן הצאן לרמז על ימי עמידה זמן ממוצע וג"כ זמן הקרבת בניסן זמן ממוצע לא חום ולא קור. וכמו שדרשו חז"ל בפסוק מוציא אסירים בכושרו'. שהוציאם הש"י בזמן הכשר לצאת לא חמה ולא צינה זה מה שנ"ל לפי שיטת מר"ן ז"ל ברמזיו. והנה בימי העמידה אז הוא האדם בשלימות שכלו וכחו. (כי בימי עלי' עדיין אינו בשלימות) מבלי חסרון (ובימי הירידה הנה מתחסר בכל פעם) ואז בימי עמידתו שהוא בתוקפו וכוחו בשלימו' ידלג כאיל פסח לאסוף הון ולקבוץ קניניו המדומים ומפתהו היצר להיות בועט בעשרו ולהיות רודף אחר התאוה לכן צותה התורה לשחוט קרבן מן הצאן שהצאן ממנו בא העושר וכמשארז"ל למה נק' שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן לכן צותה התורה לשוחטו ולהפסידו להורות שלא יועיל הון ביום וכו' ואין שלטון וכו' וכל הון יופסד ויתבטל ולכן לא היה בא אלא למנוייו להורות שכל קניני העולם אינם באים אלא למנויים עליהם בגזירת היוצר ולא יוסיף ולא יגרע המשתדל ברבות השתדלותו ואינ"ו ב"א אלא לאוכליו כי לא ניתן העושר רק לאוכלו די הסיפוק וההכרח לא לצבור ולאסוף הון ובאת האזהרה שלא להותיר ממנו ע"ד בק"ר כי מי שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה ועוד שם רמזים אחרים דרשהו מעל ספר מר"ן הנ"ל. והנה נאמר לדרכו של מרן ז"ל הנה נצטוינו במצוה הזאת דוקא בימי צאתינו מארץ מצרים מעבדות לחירות להורות כי מה שהוציאנו הש"י לחירות הוא כדי שנהיה באמת בני חורין גמורים רק משועבדי' לו ולתורתו ומצותיו וכמשארז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות) משא"כ מי שמבלה ימיו בהשתדלות להרבות הון וברדיפת התאוה הנה הוא עבד משועבד לכסף וזהב ולתאות שונות וירדוף אחריהם ביום ובלילה בצינים ופחים ובסכנות באין מנוחה כאשר ירדוף הקורא בהרים הנה איש כזה יצא ממצרים מתחת שעבודן ונכנס תחת שיעבודים שונות בלילה לא יישן וביום לא ינוח ואכתי מעבדי פרעה הוה עובד לכסף וזהב ועץ ואבן ועובדם ביום ובלילה ומבלה ימיו כי השבע לעשיר איננו מניח לו לישן וגם ברדיפת התאוה בנשף בערב יום אצל כל פנה יארב הנה עבד ממש כמו עבד שאימת רבו עליו עובדו ביום ובלילה באיבוד כוחות כן האיש הזה מאבד כל כוחותיו בשעבוד יום ולילה להשיג תאותו. הנה לחנם יצא ממצרים דיציאה ממצרים נק' חירות עולם שיהיה לנו חירות משעבוד העולמיי משא"כ האיש העולמיי הזה אכתי מעבדי פרעה הוא וזה הוא הנרמז בשאלת הב"ן רש"ע. מה העבודה הזאת לכם להורות הוראת חירות על צאתכם ממצרים הלא תזכרו בהיותכם במצרים בשבתכם על סיר הבשר באכלכם לחם לשובע וזכרו את הדגה (מרומז לכח התאווני חוש המישוש אשר הוא מרומז בדגה פ"ו) אשר אכלתם במצרים חנם בלא מצות ואף אתה הקהה את שיניו ואמיר לו בעבור זה עשה י"י לי בצאתי מצרים לי ולא לו. אלו היה שם לא היה נגאל כי לא תתייחס לו גאולה לחירות עולם כי יצא משעבוד אחד לשיעבודים שונים והנה טרף הניתן לאדם כל ימי חלדו ורבות קנינו ועושרו יתחלקו לשלשה חלקים (עיין בחו"ה שער הבטחון) א' הניתן לו לאדם בזכותו ועבודתו שאוכל מהפירות בעוה"ז כמבואר במשנת אלו דברי' שאד' אוכל וכו' ב' מי שלא הספיק זכותו להינתן לו טרף חוקו ע"פ תבל עכ"ז הש"י נותן לו פרנסתו במדת החסד כענין מכין לעורב צידו ונידון בבחי' שארי ב"ח שאינם עוסקים בתורה ומצות ועכ"ז הש"י ברוב חסדיו יושב וזן מקרני ראמים וכו' והוא מאמר יונתן בן עמרם פרנסני כעורב וככלב. ג' הפורש לגמרי מדרכי התורה דהולך אחרי שרירות לבו בשאט בנפש (הנה הוא גרוע יותר מהבע"ח) ואעפי"כ עטיניו מלאו חלב ומשופע בעושר ונכסים הנה לפעמים הוא בזכות אבותיו ולפעמים באפשר הוא לנקום ממנו באחרית ויהי' עושר שמור לבעליו לרעתו ולפעמים יכין רשע וצדיק ילבש ומאוד עמקו מחשבות הצור תם הכל באמת והכל בדין והנה קוב"ה כל עמוקין דילי גלי לון באורייתא ונבוא אל הביאור בפסקי הלכה הזאת ברמז. הנה מי שהוא עבד לגמרי (היינו מי שאין עוסק בתורה רק משתדל בענייני עולם ההוא נקרא עב"ד כמש"ל) אוכל משל רבו ולא משל עצמו שניזון בחסדי הש"י המשביע לכל חי רצון רק ברצון אין טעם ברצון ומי שהוא ב"ח גמור (שמשתדל רק בתורה) אוכל משל עצמו (כמשארז"ל שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כמו שייסד הפייטן והם בזרוע עדיך באו (עיין בתוס' ברכות) כי הגם כי שכרם אתם ופעולתם לפניהם לעוה"ב עכ"ז גם בעולם הזה אוכלים הפירות מיגיע כפם וכדתני רבנן במתניתין אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וכו' ות"ת כנגד כולם אמנם מי שחציו עבד וחב"ח דהיינו שמשתדל בשעבוד עסקי העולם ולעיתים עוסק בתורה ישתנה דינו וזה יתחלק לשני חלקים כאשר יתבאר דהנה אמרז"ל ששואלין לו לאדם ביום הדין נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתור' והקשה בשל"ה מדברי המדרש כל הקובע עתים לתורה מיפר תורה שנא' עת לעשות לי"י הפרו תורתיך. ותירץ דלא קשיא דמי שמן הצורך לו למו"מ בהכרח וטרד על המחי' ועל הכלכלה אעפי"כ צריך לקבוע עתים לתורה בכל יום (ונ"ל דזו ששואלין בתחל' נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת וכו' כי מיירי דוקא בבעל מו"מ דודאי נגזר על האדם בזעת אפך תאכל לחם וגם אמרז"ל הנהג בהם מנהג ד"א בחרישה ובזריעה וקצירה וכיוצא. אבל במעט שיעשה תספיק לו כהרבה ויאמין בחי עולמים שאין מעצור לו להושיע ברב או במעט והמעט שעושה לא יאמין שעי"ז ההשתדלות באת לו פרנסתו רק כי כן גזר היוצר שיעשה האדם איזה מעשה להמציא לו פרנסתו אבל הש"י הוא הנותן כח לעשות חיל ותיכף אחר גמרו המעשה יקבע עיתים לתורה הנה איש כזה ג"כ נק' עוסק בתורה כי גם התעסקו בעניני העולם הוא באמונת השם אשר יעזור לו בזה המעט ועיקר מגמתו בתורה וזו ג"כ הפירוש נשאת ונתת באמונה רצ"ל אם היה מו"מ שלך באמונה שהיית מאמין אשר כחך ועוצם ידך לא יעשה לך חיל רק הש"י הוא הנותן וכו' ואין מעצור לו להושיע ברב וכו' ועי"ז קבעת עיתים לתורה כי הספיק לך מיעוט השתדלות) ולאיש כזה הוא עיקר השאלה אבל אדם פנוי שאין מן הצורך לו להשתדל ומגרי' יצה"ר בנפשי' לעסוק בהבלי העולם ולעזוב התורה הגם שלעיתים קובע עצמו לתורה הוא מיפר תורה. והנה הוא גרוע יותר מהעבד הגמור המשתדל תמיד בסחורה לצרכו דעכ"פ אינו פועל בטל אבל זה שאין מן הצורך לו להשתדל כגון שאחרים ממציאין לו פרנסתו וכיוצא והוא מגרה יצה"ר בנפשי' ועוזב חיי עולם בשאט בנפש. הנה הוא מיפר תורה וגם נק' בכל פעם שנה ופירש שהוא גרוע יותר מעם הארץ להיות שהוא טעם טעם התורה ואעפי"כ עוזבה מבלי הכרח. והנה עפי"ז נאמר דסברת רש"י ורמב"ם ז"ל (ע"ד הרמז) לא פליגי אמנם מי שחציו עבד וחב"ח לרמז למי שלפעמים עוסק מעסקו עולם וקובע עתים לתורה והנה לשיטת רש"י וראב"ד אוכל משל עצמו מיירי במי שעוסק במו"מ באמונה וקובע עתים לתורה ומסתפק בדי הסיפוק במו"מ ויאמין בחי עולמים יעזור לו באותו המעט להספיק לו צרכיו וישוב אל בית אביו תיכף כרגע לעסוק בתורתו ומצותיו ועבודתו הנה זה ג"כ אינו אוכל משל רבו רק משל עצמו כי ניזון ג"כ כביכול בזרוע כנ"ל וכמ"ש התוס' בב"מ מי שעוסק במו"מ ותיכף לעת הפנאי עוסק בתורה נק' תורתו אומנתו וע"כ יש לו קרן ופירות ואוכל משל עצמו מפירותיו (וכנ"ל בבן חורין גמור) אבל מי שא"צ להשתדלות כלל ומגרה יצה"ר בנפשי' לעסוק בהשתדלות או בתאוות וכיוצא הגם שלפעמים הוא קובע עיתים לתורה הנה הוא מיפר תורה וכדברי המדרש והנה הוא גרוע יותר מעם הארץ המשתדל תמיד כי הוא טעם טעם תורה ופירש ממנה בכל עת מבלי הכרח הנה אינו אוכל משל עצמו (שאין לו פירות) ולא משל רבו כי גרע יותר מהבע"ח שאינם יודעים את התורה וניזונים בחסדי הש"י הנותן לחם לכל בשר ומה שאנו רואים שאעפי"כ הם ניזונים ובתיהם מלאים כל טוב מי יודע מפלאות תמים דעים לפעמים בזכות אבותיו ולפעמים עושר שמור לבעליו לרעתי ולפעמים יכין רשע וצדיק ילבש יוצאי ירכו או אחר וכמש"ל יהיה איך שיהיה. למחר אינו אוכל לא משל רבו (ממדת החסד כאשר בע"ח) ולא משל עצמו (כדרך העוסקים בתורה שניזונים מהפירות בזרוע) והוא העבד שחציו ב"ח שנפסק עליו לשיטת הרמב"ם שאינו אוכל לא משלו ולא משל רבו עד שיעשה כולו בן חורין וסוד י"י ליראיו ומא"ח ומא"ח ול"פ ודי בזה למשכיל ברמזי התורה:

ס״וע"ד הדרוש כתיב זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו א"ז יאכל בו דקשה מהו זאת חקת הפסח הל"ל בקיצור כל ב"נ לא יאכל הפסח (וכבר דרשו חז"ל במדרשים והדרשא תדרוש) ב' וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו וכו' ל"ל לאשמועינן ומלתה אותו וכו' הרי כבר נאמר וכל ערל לא יאכל בו וכי ס"ד שיהיה יפה כח העבד שיאכל אפילו כשהיא ערל וב"ח לא יאכל עד שנימול הג"ה קושיא זו יש לתרץ דסד"א להיות העבד אינו בריה בפ"ע רק רשות האדון עליו וכיון שהאדון מהול יכול העבד לאכול אפילו אינו מהול קמ"ל שאינו רשאי אבל אין זה תירוץ מספיק כ"כ: ג' א"ז יאכל בו אז הוא מיותר לגמרי. והנה מתחלה מקדים מ"ש בשירות האזינו בהנחל עליון גוים וכו' יצב גבולות עמים למב"י כי חלק י"י עמו וכו' ודרשו בו בעת שהנחיל עליון גוים היינו בעת אשר חלק את העמים תחת כל השמים תחת יד השבעים שרים אז חלק י"י עמו כביכול נפל לחלקו ולגורלו ישראל עם קרובו שאינם מסירים תחת יד שום שר רק ת"י ית"ש ממש ממילא אינם נתונים תחת שום מזל מצבא השמים וכוכבי השמים וכסיליהם המנהיגים העולם בטבע כפי שהטביע בהם היוצר כל הוא אלקינו אבל הנהגתם בטבע הוא רק במה שנוגע אל האומות משא"כ במה שנוגע לישראל אין מזל לישראל והש"י משדד מערכות השמים וככבי השמים וכסיליהם עבור ישראל כי הם למעלה מן הטבע והוא הנאמר לראש יחוסינו אברהם אבינו ויקח לו את כל אלה ויבחר אותם בתוך (ע' במג"ע) שהאימות הם אלה מול אלה היינו ל"ה שרים ימיניים. וישמעאל על גביהם היינו אלה. ל"ה שרים שמאליים ואדום ע"ג אלה מול אלה וישראל בתוך (באמצע) מיוחדים לשמו ית' יעקב חבל נחלתו וז"ש ג"כ לאברהם ויוצא אותו החוצה ודרשו חז"ל צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל ע"כ לא תמצא נסים ושידוד המערכה כי אם בישראל וזה שניתנה המילה לאברהם וזרעו אחריו כי הנה המילה הוא למעלה מן הטבע כי בטבע נברא האדם בערלה (וכמשארז"ל בשאלה טורניסרופוס לר"ע) והתורה (שהוא למעלה מן הטבע) צוותה לעם הקדוש (שהם ג"כ למעלה מן הטבע) לכרות בשר ערלתם (והמילה הוא דוקא באבר המוליד להורות כי תולדות ישראל למעלה מן הטבע דהנה בן ישראל נולד ממקום המילה למעלה מן הטבע) ע"כ מצות המילה בשמיני כי ז' ימים החולפים עליו אזי חולפים כל שימושי הז' כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל כפי סידור ז' ימי בראשית והמילה אח"כ בשמיני להורות כי בן ישראל (החתום בחותם הקדוש הזה) הוא למעלה מהנהגת הטבע הנהוגה עפ"י ז' כוכבי לכת והוא מושגח מהמלך המרומם לבדו מאז בלי שום אמצע מהשרים וכוכבי השמים והנה מראשית כזאת הודיע הש"י בצאת ישראל ממצרים אשר היה עבודת המצריים למזל טל"ה בכור המזלות ולא היה מאמינים שיש הנהגה למעלה מן טבע המזלות והש"י שידד מערכות השמים בנפלאותיו אשר עשה לעין כל להתוודע ההנהגה שהוא למעלה מן המזלות שהוא משדד המזלות עבור חיבת ישראל עם קרובו גם ההנהגה שהיא בטבע המזלות. הוא בהשגחתו הנפלאה בכחו ובזרוע עוזו כיון שהוא משדדם כרצונו ע"כ צונו י"י אלקינו לזכר זה ליקח ביום צאתינו ממצרים. טל"ה (סימן למזל טל"ה בכור המזלו') ולהוציא ממנו כחו ואונו הוא דמו ולזרקו על המזבח אשר לפני י"י להורות ביטול כח המזלות שידוד מערכותם לפני גואלינו י"י צבאות שמו גואל ישראל וקדושו ע"כ כל בן נכר לא יאכל בו כי אין הש"י משדד מערכה בשביל בן נכר כי המה נתונים תחת השרים והטבע וכל הנהגת' בטבע והנה כ' הק' מהרד"ב זצוק"ל בפסוק זא"ת תור' עולת חודש וכו' היינו עול' חדש בחדשו הוא השתנות העיתים בכל חדש הוא בבחי' זא"ת דהנה ישנם ב' מיני הנהגות הנהגה אחת היא הנהגה המסודרת מן ז' ימי בראשית לכל זמן ולכל חפץ תחת כל השמים עוד כל ימי עילם וההנהגה הב' המתנהגת עפ"י אותיות התורה בכל זמן כפי בחירתם בתורה ומצות וזאת ההנהגה נק' א"ת (כללות כל הכ"ב אתוון מן א' עד ת' ואמר הרב המגיד מקאזניץ זצוק"ל שזה הוא ששואלין לאדם קבעת עיתים לתורה אם קבע איזה זמן עפ"י התורה לשנות העיתים המסודרים בזמן מן ז' י"ב) והנה ב' הנהגות אלו בכללותם יחד נקרא זאת הבן הדבר. והנה עפ"י הדברים האלה מה נעים לפרש פסוקי התורה הנ"ל עד"ז זאת חוקת הפסח כי חקת הפסח הוא ג"כ לבאר על ב' ההנהגות אלה הנק' זאת כנ"ל כי חוקת הפסח מורה שיש הנהגה בשידוד למעלה מן טבע המזלות ע"כ כל בן נכר לא יאכל בו כי אין הנהגתם בשידוד רק בטבע וכל עבד איש מ"כ ומלתה אותו א"ז יאכל בו בא הכתוב לבאר ענין נחמד. דהנה העבד מן העכו"ם הוא והש"י אינו משדד המערכה בשבילו. וא"כ למה יאכל הפסח אבל יתבאר הדבר בציווי המילה שנצטוה לעבדים וקשה ג"כ כנ"ל. הלא הש"י לא יתנוסס נס לעבדים אשר לא מב"י המה אבל שורש הדבר יד עבד כיד רבו והנס אשר מצטרך לרבו ישראל יתהווה ע"י עבד ג"כ הלא תרא' אפילו בהמות וחיות של איש ישראלי יתנוסס להם נס לצורך ישראל בעליו וכהנהו עיזי דרחב"ד דהב או דובי בקרנייהו כי הנס הזה אינו מתנוסס בשבילם רק בשביל אדוניהם ולא גרע עבד איש מ"כ מבהמה וחיה בזה ודאי יד עבד כיד רבו שיתהוו על ידו נסים בשידוד לצורך רבו ולזה תמצא בעבד אברהם. בעמדו על עין המים וביקש ניסים התחיל ואמר י"י אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום (הגם שאין אני ראוי לזה שידוד המערכה בשבילי עכ"ז) ועשה חסד עם אדוני אברהם דהנה אני עבדו וידי כידו וכן בספרו הדברים התחיל ואמר עבד אברהם אנכי ע"כ אל תתמהו על שידוד המערכה הנעשה בשבילי. שהיום יצאתי והיום באתי. והנה בעבור זה נצטוינו על העבדים ג"כ למול בשר ערלתם שיהיו גם המה מבחי' למעלה מן הטבע כיון שהיא עבד איש ישראלי ונימול. וז"ש א"ז רצ"ל כבר היא למעלה מן הנהגת ז' י"ב ז' כוכבי לכת שהוא בבחי' הנהגה עליונה א' מאלופו ש"ע למעלה מן הז' כוכבי לכת (וזהו שנרמזנו המלך המרומם לבדו מא"ז) ע"כ העבד לא יאכל רק דוקא משל רבו כי לא יהי' שידוד המזלות בשבילו ולצרכו רק בשביל רבו שידו כידו (והגם דכשרבו נותן לו רשות רשאי לאכול מש"ע זה לא מיקריי משל עצמו דהוה כשליחו עושה עבודתו (והנה מי שחציו עבד וחב"ח משל רבו ודאי לא יאכל דעבד כזה אין ידו כיד רבו כגון נתן גט אשה לעבדה ואותו העבד חציו ב"ח (אפילו העבד כפות דלא הוה חצר מהלכת) אינו גט דלא מיקרי עבד כזה ידו כיד רבו וכן לענין כמה גופי תורה ע"כ בעבד כזה אינו נוהג שידוד המערכה בשביל רבו אבל אם יאכל מש"ע בזה תפול המחלוקת דלדעת הרמב"ם כיון דעכ"פ צריך גט שחרור ועדיין לא רפתה רוח רבו מעליו ועדיין מתייחס במקצת אחר זרע האומות הנה לא ישודד המערכ' בשבילו (וקרא מסייע לי' שאמר הש"י למשה נגד כ"ל עמך אעשה נפלאות תיבת כ"ל מיותר להורות דוקא מי שכול"ו מעמך משא"כ משח"ע עדיין מתייחס אחר האומ' לא אעשה עמו נפלאות) ע"כ לא יאכל מש"ע כי הוא עדיין תחת טבע המזלות ואדרבא למשנ' ראשונה דרשות רבו מיקרי רשות יאכל מש"ע דכיון דרבו אינו מקפיד ונותן לו רשות הנה כשלוחו הוה ויכול להיות שידוד המערכה בשבילו הן מצד עצמו הן מצד רבו ומיקרי כ"ל עמך משא"כ למשנה אחרונה דלא שייך אל רבו דאעפ"כ הוא מעורב ומתייחס אחר זרע כנען ורשות רבו נסתלק מעליו הבן הדבר. ולרש"י ז"ל הסברא הוא בהיפוך דלמשיכה ראשונ' כיון דלא מיקרי ידו כיד רבו וגם לעצמו אין לו יחוס בפ"ע להיקרא בשם ישראל ע"כ לא יאכל לא משלו ולא משל רבו משא"כ למשנה אחרונ' הגם דמעוכב גט שחרור הואיל דבידינו לשחררו אוכל מש"ע דכבר אינו תחת השרים והמזלות ויכול להיות שידוד המערכ' בשבילו וקרא מסייע לי' שאמר משה ונפלינ"ו אני ועמך מכ"ל העם אשר וכו' מכ"ל העם דייקא ורצ"ל שהוא כול' מאומות משא"כ מי שחציו ישראל. הבן הדבר:

ס״זע"ד הסוד אם אמנם יראתי לגשת אל הקודש בדברים העומדים ברומו של עולם ויראתי בפצותי פי להעמיק בדברים הנאמרים באמת מפי עיר וקדיש האריז"ל רק לצאת י"ח אזכיר מעט קט כחותה על הגחלים לאפי' בר"מ פ' בא פקודא למשחט פסח בין הערבים בי"ד בניסן דוכרנא דההוא פסח דמצרים ודא הוא חובה על כולא כמד"א ושחטו אותו כל קהל וכו' דלהוי נכיס בשעתא דדינא תליין על עלמא רזא דא לאעבר' זוהמא מקמי ברית קדישא וכו' וע"ד וכל ערל לא יאכל בו דהאי מבני ברית איהו לתברא תקיפא דחילא אחרא ולאעברא ערלה מקמי ברית בגין כן ההוא מבני ברית איהו למיעבד ולא מבני ערלה עכ"ל אפשר מובן עפ"י מ"ש בזוהר ויקחו להם איש שה וכו' תאנא מתלת קשרין וכו' ובההוא דאיקרי צאן איתקשרו כולא וכולא כליל בצאן איתקשרו צאן בצאן ולא יכול לאיתפרש' מקיטרוי (במק"מ הגירסא מקטלו"י וצ"ע) ובההוא איתקשרו וע"ד כתיב והי' לכם למשמרת קטירא לי' בקיטרותא ויהא איתמסר בידכון ברשותכון עד דתנכסון לי' ותעבדון בי' דינא ולזמנא דאתי כתיב מי זה בא מאדום וכתיב כי זבח לד' בבצרה וכתיב והי' ד' למלך על כל הארץ וכו' ופי' בו המק"מ צא"ן רומז לת"ת דקדוש' (ובמאורי אור צא"ן ו"ק דז"א ו"פ יה"ו עם י"ח אותיות בגי' קד"ם מנין צא"ן עם ג' אותיות וכ"נ לפרש כאן) והנה זה לעומת זה ת"ת (או ו"ק) דסט"א נק' ג"כ צאן והנה הצאן דסט"א הי' אחוז כביכול בצאן קדשים וז"ש אתקשר צא"ן בצא"ן ע"ש במק"מ) ומעתה תתבונן שמפני אחיזת סט"א נסתלקו המוחין והי' השעבוד (כמבואר בכתבי האריז"ל ותתבונן מפני מה הי' המצריים עובדים לצאן ואם עיני שכל לך תתבונן מ"ש השבטים לפרעה בבואם למצרים רוע"י צאן עבדיך וגם משה הי' רועה צאן במדבר והנה נצטוו ישראל משכו וקחו לכם צאן היינו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צא"ן (וז"ש איתקשר צא"ן בצא"ן ע"ש במק"מ) ומעת' תתבונן שמפני אחיזת הסט"א נסתלקו המוחין והי' השעבוד) וז"ש בר"מ לאעברא זוהמא מקמי ברית קדישא וכו' בג"כ האי בבני ברית איהו למיעבד ולא בבני ערלה רצ"ל שהעשי' הזאת שלוקחין הבני ברית לצרכם זה חשוב ביטול ע"ז ועי"ז מעברין הסט"א מגבול הקודש משא"כ מי שהוא מבני ערלה האיך יכול להעביר הזוהמא והערל' מגבול הקודש בליקחתו והרי הוא עדיין בעצמו קשור לאסור בערל' ויכול לפגום ח"ו וכו' (צא ולמד בזוה"ק מה נתהוו' באותו הזמן שנתערבו בישראל ערלים באכלם פסחיהם עד שבאו לר' המנונא סבא ע"ש בזוהר ע"כ כל ערל וכל ב"נ (אפילו מהול) לא יאכל בו כי בן נכר אפילו מהול נק' ערל כמ"ש הכתוב כי כל הגוים ערלים וכו' והנודר מערלים מותר במולי אומות וכל עבד איש מ"כ ומלת' אותו וכו' דכיון שהוא מקנת כסף ונימול דעבד כיד רבו והי' כאחד מאבריו ואוכל דוקא משל רבו ולא משל עצמו כי הוא בעצמו מבני ערל' ומי שחציו עבד וחציו בן חורין הנה משל רבו ודאי לא יאכל דהנה המצו' מחוייבת ג"כ עליו להעביר הזוהמא והערל' בעשיית מצוה זאת וכאוכלו משל רבו המצו' מתייחסת אחרי הרב והרב הוא העוש' אבל מש"ע לדעת הרמב"ם למשנ' הראשונ' יאכל ממ"נ (ברשות רבו) משא"כ למשנה אחרונה רשות רבו אינו מועיל כיון דעלינו לשחררו ואעפ"כ מעוכב גט שחרור ונק' עוד ע"ש ערלי ל"ב ובלקיחתו הפסח יכול לפגום ח"ו וכו' ולשיטת רש"י ז"ל הוא בהיפך למשנ' ראשונ' לא יאכל מש"ע דמערלי לב הוא דרשות רבו אינו מועיל כיון דמעורב בכל עשיותיו צד חירות ולמשנ' אחרונ' דבידינו לשחררו אפי' מעוכב גט שחרור מהני עשייתו לאעברא ערל' ממקום הקדש ודי בזה כי יראתי להיכנס לפנים ולהעמיק בדבריהם העמוקים וכל מה שהאדם מחדש בדברי תורה הוא רק בדרך אפשר וכפלים לתושי' עד א"ס ואין חקר והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. ילא"פ וב"ב האלילים כליל יחלוף ואת רות הטומאה יעביר מן הארץ וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות אמן:

ס״חדרוש ה דף ק"ך
משנה ישנו מקצתן וכו' הפסח אחר חצות מטמא את הידים (רשב"ם ד"ה נותר מחצות ואילך ורבנן גזרו על הנותר לטמא את הידים כדמפרש טעמא בגמרא) גמרא אלמא מחצות ה"ל נותר מאן תנא (רשב"ם והא כתיב לא תותירו ממנו עד בקר אלמא עד בוקר לא הוה נותר א"ר יוסף ראב"ע הוא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בליל' הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ע"כ הנה יש להתבונן בדברי ראב"ע דלכאורה דבריו מתמיהין שלמד בג"ש מן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה דאין אכילת הפסח רק עד חצות הרי אדרבא מכות בכורות היתה דוקא אחר חצות ואיך יצדק לו' מ"ה להל"ן ע"ד חצו"ת ונר' לפרש ע"פ מ"ש במ"א נפרש בכאן ע"פ פשוטו מ"ש משה כה אמר ד' כחצו' הליל' אני יוצא וכו' ולא אמר בחצו"ת כמו שדקדקו חז"ל (ועיקרי הדברים יתבארו ע"פ הקדמת רבינו בחיי מה שפי' לפי דרכו ע"ש) ונראה לפרש ע"פ מה דקי"ל פסח שיצאו ישראל ממצרים הי' ביום ה' והנה עפ"י סדר חשבון שליטת ז' כוכבי לכת שמשמשין כ"א שעה וחוזרין חלילה הנה בליל ה' בשע' הקודמת קודם חצות הוא שלימות המזל צדק ושפיטת המזל ההוא לחיים ולשמחה ובשע' ראשונה אחר חצות הוא שליטת המזל מאדי"ם שפיטתו הוא להיפך לשממון ולמית' על שונאי ישראל והנה ידוע דעיקר הניסים דיצ"מ בשידוד המערכו' וכוכבי השמי' וכסיליהם הי' לידע ולהודיע ולהוודע כי גבוה מעל גבוה שומר והוא מסדר את הככבים ברקיע כרצונו אל כל אשר יחפוץ משדדם כרצונו כפי הזכות והחוב' של מעש' התחתונים לבטל סברת פרעה וחכמי מצרים שהי' עובדין לטלה בכור המזלות באמרם שאין הנהג' השגחיות למעל' מן המזלות ואין באפשרי לשנות מושפיטת המזלות והרא' הקב"ה נפלאותיו בשידוד טבעי המזלות ולהתוודע ולהגלות שגם הנהגת הטבע במזלות הוא עפ"י השגחה הנפלאה בלי הפסק רגע הכל כפי מעשה התחתונים וגם יסוד מוסד לכל התורה כי בהעדר האמונה הזאת הנה אין שכר ועונש ואין מן החובה לתורה ולמצות כיון שמעלה בדעתו שא"א לשנות משפיטת המזלות למה לו לעסוק בתורה ובמצות ע"כ קודם נתינת התור' הרא' יוצרינו יוצר בראשית והודיע לכל באי עולם השגחתו הנפלא' בטבעיים ואיך הוא משדדם כרצונו כפי מעש' בני אדם ויש שכר ועונש בהודיע לבאי עולם ואיך העניש את פרעה במצרים בעברם על ציוויו והזכיר את ישראל בהתפללם וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו אשר כרת עם אברהם יצחק ויעקב עבדיו הנאמנים והנה הודא' הלזו ביותר הרא' הקב"ה בשידוד במכת בכורות שהמצריים היו עובדין לבכור המזלית טל"ה ולקחו אז טל"ה במצותיו ית"ש להקריבו להש"י בזמן שליטת המזל טל"ה היינו ניס"ן ובזמן היותו במערכ' הגדול' דהיינו ביום י"ד לעת ערב סמוך ליום ט"ו שהוא המערכ' יותר גדול' בכל מזל בזמן שליטתו ואז בזמן ממשלתו הקריבוהו להש"י ואז הרג הש"י כל בכורי מצרים להורות שהש"י משדד המזלות המנהיגים בכחו והשגחתו ככל אשר יחפוץ. והנה המגיד מראשית אחרית רצה להודי' בגאולה הראשונה מציאת גאולה האחרונה אשר יבער לגמרי את רוח הטומאה מן הארץ וישפיל ממשלת מלכות אדו"ם סוף כל המלכיות (וע"כ סיימו בשירת הים ד' ימלוך לעולם ועד בגי' עש"ו רמז בהעביר מלכות עש"ו מן העולם אזי ד' ימלוך לעולם ועד) הנה להוראה זו להודי' זאת לישראל עלה ברצוני ית"ש להכות את בכורי מצרים בזמן שליטת כוכב מאדים (היינו בליל ה' אחר חצות) שהוא כח ס"מ שרו של עשו (מאדים ממנו היה יונק המ"ן הבא מן עש"ו וחשב לשפוך דם ח"ו כפי שפיטת כח מזלו המ"ן בגי' מאדים) אבל להיות שפיטת הכוכב הזה הוא לשממון ולמיתה לשונאי ישראל הנה שוב יאמרו מצרים אשר הכל הוא ע"י שפיטת הכוכבים ומזלות ע"כ נתגלה כבודו ית"ש קודם חצות בזמן שליטת כוכב צד"ק שהוראתו הוא לחיים ולשמחה ואעפ"כ נתגלה כבודו ית"ש אז כביכול בהכנה להכות את מצרים בזה נתווד' שידוד המערכה בהיפך שפיטת הכוכבים ומזלות ולא היתה ההכאה והמיתה ממש בזמן ההוא רק בזמן ממשלת מאדי"ם בכדי לעשות הכנה לגאול"ה האחרונה להשפיל ממשלת זדון וכנ"ל (ועיין מעין כל הדברים הללו בספר רבינו בחיי לפי דרכו ולנו הרחבת הביאור בדברים הללו) ויצדק לנו על פי פשוטו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים היינו היציאה וההעבר' כביכול היה קודם חצות וההכא' היתה בחצות וכאשר גילה לנו הש"י כ"ז הנה נחמד ונעים הג"ש של ראב"ע כתיב הכא (באכילת הפסח) ואכלו את הבשר בלילה הזה וכתיב התם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה התם עד חצות (שההעברה היתה דוקא עד חצות במזל צדק שזה נק' העבר' בהעביר כח המזל לשיעשה היפך שפיטתו וכנ"ל) אף הכא עד חצות דייקא ונחמד ונעים בטעם לפ"ז להיות ההעבר' במזל צדק היתה להראות העברת כח ושפיטת המזל והכוכב וכן אכילת קרבן פסח מזל טלה הוא ג"כ העברת כח המזל וגבוה מעל גבוה שומר וכו' הבן הדברים וינעמו לחיכך:

ס״טשם אמר לו ר"ע והלא נאמר חפזון עד שעת חפזון א"כ מה ת"ל בלילה יכול יהא נאכל כקדשים ביום ת"ל בליל"ה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום וכו'. אמר רבא אכל מצ"ה בזה"ז לאחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח פשיטא כיון דאיתקש לפס"ח (דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו) כפסח דמי מהו דתימא הא אפקי' קרא מהיקשא (דכתיב מצות בפ"ע בערב תאכלו מצות) קמ"ל דכי אהדרי' קרא למלתא קמייתא אהדרי' ע"כ עיין בתוס' והרא"ש והר"ן רצונם לפסוק כראב"ע דסתם מתניתין כוותי' ופסח אחר חצות מטמא את הידים ומיהו אשכחן סתמא אחרינא במגיל' דבר שמצותו בליל' כשר כל הלילה ומסיימו הרא"ש והר"ן דיש להחמיר מצד חומרא בלבד והרמב"ם פסק דזמנ' כל הלילה וגם הרי"ף ז"ל לא הביא דברי רבא נראה ג"כ דסבר זולת הלכתא כראב"ע והנה לכאורה הוא תמו' כיון דאשכחן סתמא דסובר כר"א בן עזרי' וסתמא כר' עקיבא אם כן הוה ספיקא דדינא והוה ספיקא דאורייתא לחומרא וגם על הרא"ש יש לתמו' דכ' להחמיר בחומרא בעלמא וכפי הנראה דינא הוא ובפרט לדעת הסוברים דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת ונראה דהרי"ף והרמב"ם הוכיחו מדברי רבא בעצמו דלא סבירא ליה כראב"ע דהנה בגמ' לעיל אמר רבא מצ"ה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן מ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין וכו' מצה נמי הא כתיב על מצות ומרורים ומשני מצה מיהדר הדר בי' קרא בערב תאכלו מצות ר' אחא ב"י אמר אחד זה ואחד זה דרבנן אלא הא כתוב בערב תאכלו מצית ההוא מבעיא לי' לטמא ושהיה בדרך רחוקה סד"א כיון דפסח לא אכלו מצה ומרור נמי לא ליכול קמ"ל. ורבא אמר לך טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא דלא גרעי מערל וב"נ דתניא כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצוה ומרור (רצ"ל ולפ"ז לא צריכין קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה ע"כ דרשינן מן הקרא בערב תאכלו מצות דמצה בזמן הזה דאורייתא) ע"כ ולפ"ז ע"כ שמעינן מדברי רבא דלא ס"ל כראב"ע דאמר דהפסח נאכל עד חצות מדאורייתא דאי סובר כראב"ע תקשה מנ"ל לרבא דמצה בזה"ז דאורייתא דילמא בערב תאכלו מצות מיבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה והא דקאמר דל"צ קרא דלא גרע מערל וב"נ אעפ"כ איצטריך בערב תאכלו מצות כדי לאפקא למצה מהיקשא וטמא ושהיה בדרך רחוקה היו יוצאים במצה כל הלילה דאי מבו סד"א דהוה כפסח ואינן נאכלין רק עד חצות איצטריך בערב תאכלו מצות לטמא ושהיה בד"ר בזמן הבית דלא אכלו פסח ואכלו מצה יוצאים י"ח כל הלילה ואכתי מנ"ל למידרש מבערב תאכלו מצות למצה בזה"ז דאורייתא אלא ע"כ דרבא לא ס"ל כראב"ע רק כר"ע ופסח נמי מצות אכילתו כל הלילה ואייתר לי' בערב וכו' ודרשינן למצה בזה"ז דאורייתא וכיון דחזינן דרבא לא ס"ל כראב"ע ממילא הלכה כר"ע ע"כ השמיטו הרי"ף והרמב"ם הך מימרא דרבא שבכאן והרא"ש והר"ן ג"כ רק לחומרא בעלמא נקטו אכילת מצה רק עד חצות כנ"ל: ע"ד הרמז להבין טעם פלוגתתן אי מצה זמנה כל הלילה או עד חצות הנה נאמר בפסוק ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם מהראוי להתבונן מהו הנתינת טעם לשמור את המצות מן החימוץ כי בעצם היום וכו' (ובפרט כשהטעם מפורש בתורה בעינן כוונה לכווין הטעם כמפורש בפוסקים) וא"כ מהראוי להבין מהו הטעם ואגב נבא להתבונן ג"כ מה שבזוהר הקדוש קראו להמצה מיכלא דמהימנותא מהו האמונה המגיע לנו על ידי המצה להבין כ"ז נשובה אל הראשונות את אשר כתבנו (והוא בקיצור בס' רבינו בחיי) דגילוי כבודו ית"ש במצרים היה כחצות הלילה היינו קודם חצות במזל צדק וההכא' היתה בחצי' האחרונ' היינו אחר חצות בשליטת מזל מאדי"ם וכתבנו שם דגילוי כבודו ית"ש בשליטת מזל צדק המורה לחיים ולשמחה ואעפ"כ ועבר ד' לנגוף את מצרים היא להורות לנו שידוד המזלות המתנהגים בטבע ברצונו ית"ש ואין כח בטבעיים לפעול שום דבר רק הכל עפ"י השגחתו הנפלא כפי מעשי בני אדם להשכירם ולהענישם עפ"י מעשיהם וע"ז מוסד כל יסודי התורה כמש"ל והמאמין אמיתי היודע זה הנה לא יכלה זמנו ביגיעות בני אדם ותחבולותיהם יומם ולילה במסחר בימים ובמדברות לאסוף הון וכיוצא ויעזוב את התורה כיון שיודע האדם שכל עמלו לריק ולא יוסיף ולא יגרע ברוב תחבולותיו או במעט מהם בענינים טבעיים והכל כפי גזירת חכמתו ית"ש בהשגחתו הנפלא' הגם שעפ"י התור' הוא לנהוג בדרך ארץ חריש' וזריעה וקציר' וכיוצא כי כן גזרה חכמתו ית"ש עכ"ז אין מן הצורך להרבות בזה כי במעט מעשה ישיג חפצו כמו בתחבולות רבות וא"א להוסיף מאומה בתחבולות הטבע כ"ע כפי הגזיר' וההשגחה המנהגת הטבעיים וכוכבי השמים וכסיליהם והנהגת המערכ' והמזלות והמבל' ימיו בתחבולות והבלי הזמן בסוברו שישיג חפצו ברוב תחבולותיו הנה אינו מאמין בהשגחה וסובר שהכל מתנהג בטבע המערכה ובטבע הככבים והמזלות והוא כפיר' בכל יסודי התורה והנה להורות היסוד המוסד הלזה הנה המצריים להיותם עובדים לבכור המזלות המזל הראשון והגבוה שבכול' היינו מזל טלה צוה הש"י ליקח טל"ה בחודש אשר בו הוא ממשלת המזל ההוא וביום ההוא אשר מערכתו בתכלית הגובה דהיינו יום י"ד שחיטתו ואכילתו בט"ו ואין לך יום גבוה במערכת המזל יותר מיום ההוא ואז צוה הש"י ליקח הטלה לשוחטו ולאוכלו כמצותו ית"ש להורות כי גבוה מעל גבוה שומר והמזלות כולם קשורים ומונהגם בחפץ הבורא ובהשגחתו ואז הרג הש"י בכורי מצרים והנה היתה גילוי שכינתו להרוג בכוריהם במזל צדק המור' לחיים להורות ג"כ על הענין הנ"ל שאין חיוב בשפיטת מערכת הכוכבים רק בהשגחתו והוא משדד הכל ברצונו נמצא זאת הוא האמונה השלימה אמונת אומן שאין כח בפעולת הטבע בלתי לד' לבדו המנהיג הכל ברצונו. נמצא לפ"ז ימעט האדם עסקי הבלי העולם כי לא יוסיף ולא יגרע בפעולת הטבע כ"א בהשגחתו ית"ש כנ"ל והנה הורא' הלזו נלמז לנו ג"כ במצות מצה דהיינו העצה אינה פועלת שום פעול' בעצמה ולא נעשה בה כי אם פעולת האומן שעשאה משא"כ בחמץ אם האומן עושה אותה כך הוא מתגדלת ומתרחבת בפעולתה באורך וברוחב יותר מפעולת האומן. ע"כ ציונו הש"י לאכול מצה (בזמן צאתנו ממצרים) לשמרה מפעולת החימוץ להורות לנו אמונת אומן לדעת שאין לנו להתגבר במלאכתינו בחפצי עוה"ז ונדע שלא נוסיף או נגרע במלאכתינו להוסיף ולגרוע מזונותינו כ"א בחפץ האומן הפועל יוצרינו ית"ש ע"כ קראו בזוהר למאכל ההוא מיכלא דמהימנותא וזה הוא הטעם הרמוז במקרא ושמרתם את המצות לבל תבא לכלל חימוץ והטעם כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' דייקא בעצם היום הזה ט"ו לחודש ניסן זמן שליטת המזל הגבוה שבכל המזלות וביום המערכת הגדול שבמזל ההוא ואז בו ביום נשדד המערכה והוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים שהיו עובדין להמזל ההוא וממילא נדע שאין כח בטבעיים לפעול זולת בחפצו והשגחתו ית"ש א"כ מהראוי להיותינו מרוצים ומצפים לחפצו ית"ש בכל מקום ובכל זמן אשר יעשה ויפעול ית"ש עמנו כחפצו ורצונו כן הוא הנכון כי פעילת הטבע לא תוסיף דבר כמו המצה שאינה מוספת על פעולת האומן שעשאה והבן הדבר:

ע׳והנה עוד קראו בזוהר למצה נהמ"א דאסוותא. הנה מהראוי להבין לאיזה חולי ומכה מרפאת המצה והנה הט אזניך ושמע דברי חכמים וחידותם. אלקים עשה את האדם ישר ולא היה רק טוב וצוהו הש"י שלא לאכול מן עץ הדעת טו"ר כי עי"ז יכנס בו ג"כ הרע ויתהוו' בו תערובת טו"ר וכיון שעבר על ציווי הש"י בעצת הס"מ שבא ורכוב על הנחש כנודע נתעבר חומרו ונכנס בו הרע עד שהוצרך להתעכל חומרו ע"י המיתה שהוא חולי ומכה לכל העולם ואז ע"י המיתה נפרד הרע ונשאר רק טוב ע"י היסורים והעונשין כ"א כפי מעשיו ואין מן הצורך להאריך בדבר הידוע והנה צונו הש"י במצות מצה ולשומרו מן חמץ שאור המחמיץ ומגביה את החומריות והגסות כעין הרע שנכנס בנפש על ידי עץ הדעת ותמצא חמץ שא"ר בגי' עץ הדעת וצונו הש"י שנזהר בזה שלא לאוכלו בימים ההם בזמן הזה הוא סימן והוראה לביטול כח הס"מ אשר בא ורכב על הנחש ופיתה לאכול עץ הדעת ואז נתהוו' הרע ובמהרה בימינו בגאולה האחרונה האלילים כליל יחלוף ואת רוח תטומאה אעביר מן הארץ ונתבטל הס"מ שר של אדום אשר שליטתו בכוכב מאדים המורה על המיתה ושפיכת דמים כמ"ש בגמ' האי מאן דבמאדי"ם וכו' (מאדים גי' המ"ן שבא מזרע אדום ורצה לשפוך דם) הנה להורא' הלזו תמצא שס"ה ימים בשר ואיסור החמץ בשנ' ז' ימים נשאר שנ"ח ימים מנין נחש (עיין כל זה בס' ברכ"ע) ובז' ימים הללו מניע' מן החמץ שא"ר לבטל כח הס"מ ונחש אשר התעורר באדם פעולת הרע והנה תבין לפ"ז מ"ש לעיל שבגאולה הראשונה נרמז הגאולה האחרונה ביטל הרע לגמרי ע"כ היתה המכה במצרים אחר חצי הלילה בליל ה' זמן שליטת מזל מאדי"ם כח הס"מ שר של עשו שתתבטל כוחו וממשלתו במהרה בימינו ויבולע המות לנצח וכו' ע"כ נק' המצה נהמ"א דאסוות"ה רפואה ומרפא ארוכה למכת העולם וזה נרמז ג"כ בטעם התורה ושמרתם את המצות (מן חמץ שאר) כי בעצם וכו' ושמרתם את היום הזה לדורותיכם היינו לדורות עולם גאולה העתידה ב"ב בביטול הרע לגמרי שע"ז מורה פעולת המצה בביטול חמץ שאר ע"כ היה דוקא המכה במצרים בשעת שליטת מזל מאדים כח ס"מ שר עשו וז"ש ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה דייקא הבן:

ע״אוהנה כאשר זכינו לכל זה הרי שלך לפניך אשר כתבתי לך שלישים אשר ב' ההוראות הנ"ל הראה לנו הש"י בהגלות נגלות כבודו ית' במצרים במזל צדק קודם חצות בהכות בכורי מצרים לאחר חצות הראה לנו הש"י השגחתו הנפלא' בטבעיים ושאין כח בפעולת הטבע רק בהשגחתו ית"ש והראה לנו ביטול כח הס"מ ועשו וכל המרכבה הטמא' וביטול הרע לגמרי ב"ב וב' הענינים נרמזים במצות מצה ונרמזים שניהם בתורה בטעם ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים הוא הוראת שידוד המערכה ופעולת הטבעיים ע"כ מחוייב האדם לעזוב רוב העסק בפעולת הטבע להשליך יהבו על האומן שעשאו בהוראת המצה והנה הוראה הלזו הראה הפועל ישועו' קודם חצות בזמן שעבר ד' לנגוף וכו' במזל צדק וכנ"ל אין מן הצורך לכפול הדברים ואחר כך אמר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם הוא הוראת הפעולה העתידה ב"ב בביטול כח הס"מ ועשו וכל הרע ומרכבה הטמאה וזה נעשה אחר חצות והנה בהא פליגי ר"א בן עזרי' ור"ע ראב"ע ס"ל מצה נאכלת רק עד חצות הוראת פעולת שידוד המערכה ופעולת הטבע שזה נעשה בחצות ראשון של הלילה היפך טבע המזל צדק וכנ"ל וא"צ לכווין הטעם הב' כי בפ' לא נאמר הטעם הב' בכוונת המצה רק בכוונת היום ושמרתם את היום הזה לדורותיכם וכנ"ל ור"ע ס"ל זמנה כל הלילה כי צריכין לכווין ב' הטעמים כמ"ש לעיל ושמרתם וכו' כי בעצם היום הזה וכו' בליל ה' אחר חצות זמן שליטת מאדי' אז הוצאתי וכו' מארץ מצרים להוראות הגאולה העתידה בביטול כח ס"מ ומרכבה הטמאה ויבולע המות לנצח ב"ב אמן:

ע״בע"ד הדרוש אמרז"ל במכילתא ר' יוסי הגלילי אומר משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות עכ"ל והנה רצון התנא הזה לבאר מהו לשון משכ"ו מע"ז שפיר קא מפרש משכו ידיכם מע"ז ואחר כך וקחו לכם צאן לפסח אבל לא נודע מה כוונתו באומרו והדבקו במצות היכן נרמז בכאן דביקות גם אומרו במצות לשון רבים והנה להבין דברי התנא הזה נקדים לבאר במקראי קודש ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם את העבודה הזאת הנה מהראוי להתבונן מהו הכוונה ושמרתם את הדבר הזה וכו' אם הכוונה על הקרבן פסח הנה נאמר אח"כ והיה כי תבואו אל הארץ וכו' ושמרתם את העבודה הזאת וגם אומרו לחק לך ולבניך עד עולם משמע מבלי הפסק ובעוה"ר נפסק' המצוה הזאת זה עיתים וימים עד ירחם הש"י והכתוב בעצמו צוח אח"כ כי תבואו אל הארץ דייקא. ונ"ל ע"פ מה דקיי"ל להלכה (בגמרא יבמות) ואיפסקא הלכת' בטוש"ע יו"ד רס"ז הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא ב"ח לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודנו במים שיהא נראה שהוא עבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין ע"כ. הנה היוצר כל הוא אלקינו מקיים ג"כ מצות תורתו והנה עבדים היינו לפרעה במצרים ופדה אותנו הש"י משם להיות לו לעבדים כמ"ש הכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים היינו שפדה אותנו לשם עבדות לא שנהיה ח"ו ב"ח מעבוד עבודתו ית"ש הנה ברצות היוצר כל הוא אלקינו לפדות אותנו לשם עבדות פעל ועשה בנפלאותיו בחצי הלילה האחרונה שהוכרח פרעה אז לפוטרם מן העבדות וצעק קומו צאו מתוך עמי ונעשה אז השחרור וקודם לזה בחצי הלילה הראשונה הטיל עליהם עבדות השי"ת לעסוק במצותיו ית"ש בדם פסח ודם מילה בכדי שיהיו קנויים לשם עבדות ועי"ז הוטל עלינו העבדות של עבודתו ית"ש לכל ימות עולם כיון שבשעה הראשונה הועמס על אבותינו עבדות הנה שוב קנויים אנחנו כל ימות עולם לעבדי' לו ית"ש וז"ש הכתוב ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם רצ"ל הדבר הזה הוא יסוד השמירה לכל חקת התורה לנו ולבנינו על עולם כי ע"י המצוה הזאת נעשינו עבדי' לו ית"ש ומחייבי' אנחנו ובנינו עד עולם לשמור מצותיו וחוקיו כיון שהוטל עלינו העבדות בשעת היציאה לחירות מעבדות פרעה ובזה תמצא טוב טעם למה דוקא בב' מצות האלה יש כריתות בביטולם היינו פסח ומילה משא"כ בכל מצות עשה שבתורה והוא לדעתי דהנה המבטל מ"ע הללו מראה שלא הוטב בעיניו קבלת העבדות שקבלנו עלינו במצרים ע"י ב' מצות הללו כאמור ואומר לך בדמיך חיי דם פסח ודם מילה נמצא המבטל מצות הללו כאלו רוצה לבטל העבדות שלכל המצות ע"כ בזה יש עונש כריתות): הג"ה ובזה פירשתי המסורה נמסר וחד"ל תרין א' וחדל לעשות הפסח ונכרת וכו' ואידך וחדל לעולם בתהלי' הוא פירוש המסורה וחדל לעשות הפסח חייב כרת משא"כ בשארי מ"ע והטעם כי וחדל לעולם שאיש כזה רוצה לחדול לעולם מן כל העבדות שקיבלו אבותינו במצרים:

ע״גוהנה הלל המצרי שאמרוהו ישראל במצרים הוא הללו עבדי י"י ולא עבדי פרעה שקיבלו ע"ע תיכף עבדות הש"י וכנ"ל וכן לעתיד השיר יהי' לכם כליל התקדש חג. היינו הללו עבדי י"י ולא עבדי המלכיות וזה שיש לפרש דברי ר"י הגלילי במכילתא משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז היינו ע"ז ממש עבודת מצרים עבוד' שזרה לכם. והדבקו במצות כי עי"ז שתקחו צאן למצות הבורא הנה תתדבק נפשיכם במצות כי תכנסו לכלל עבודת הבורא ע"כ גואלינו י"צ קדוש ישראל בחצות הראשונה של הלילה הטיל עליהם עבדות שלו לקיים תורתו ומצותיו ובחצות האחרונה הכה כל בכור במצרים ויקם פרעה לילה ויצעק קומו צאו מתוך עמי הוא השחרור והחירות הגמור מעבדות פרעה נמצא טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שהוציאנו ממצרים מבית עבדים וזה נעשה בחצות לילה האחרונה שנעשה שחרור לגמרי מעבדות פרעה והטובה השנית היותר מופלגת שקרבינו לעבודתו וזה נעשה בחצות לילה הראשונה כנ"ל מה נאמר ומה נדבר ומה יוכל ילוד אשה לפאר ולרומ' ולהלל ולשבח על הטובה הנפלאה הלזו שלא שם חלקינו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה שאין להם חלק בתורה ומצות משא"כ אנחנו שקרבנו המקו' ב"ה לתורתו ולעבודתו הנה בזה אנחנו למעלה מהנהגת הכוכבים והמזלות אשר חלק י"י אותם לכל העמים שהם נתונים למקרה כו"מ משא"כ אנחנו עבדי י"י כביכול עבד מלך מלך יש כח בידינו ע"י קיום התורה ומצות להפוך השטרי השמים וכענין יהושוע שמש בגבעון דום וכענין חזקי' בצל המעלות אחורונית ואין מזל לישראל כי הם למעל' מן המזלות דכיון שע"י התורה נברא הכל כמ"ש התורה ואהי' אצלו אמון אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה נמצא הש"י נתן לנו כלי אומנתו עי"ז יכולים לשדד מערכת השמים וככבי השמים וכסיליהם עפ"י קצת התורה ומשפטיו וחקותיו ע"כ היתה המצוה בקבלת העבדו' בראשית ליקח טלה רמז לבכור המזלות ולהקריב אותו להש"י עפ"י משפטי התורה ולאכלו צלי אש במצות הש"י רמז שהמזלות נתונים וכפופים לבני התורה שהתורה נק' אש הלא כה דברי כאש נאום י"י וע"כ היתה המצוה בזמן ממשלת בכור המזלות בניסן ובעת הגבוה שבמערכתה היינו סוף י"ד זמן השחיטה ותחילת ט"ו זמן אכילה והנה זהו נרמז ג"כ באכילת מצה כאשר יתבאר מבואר בס' חו"ה גדר העבד הנאמן בעבודתו לאדונו לא ירצה כ"א רצונו לא יפעול כ"א פעולתו לא יישן כ"א על יצועי אהבתו לא יבקש כ"א עבודתו וזה בא ג"כ ברמז המצה שאין בה שום עשי' כ"א פעולת האדון משא"כ החנון מתנונע בעצמו ופועל בעצמו והמצה כשממהרין עשייתה ונכנסת תחת יסוד האש תשאר על פעולת האדון וכבר כתבנו אש רמז על התורה הנה נרמז לנו במצות מצה שנעשינו עבדים לו ית"ש (ע"כ נק' לחם עני כי אין לנו כלום מה שקנה עבד קנה רבו) ואין לנו שום רצון זולת רצונו ית"ש ומשפטי תורתו ולא נבקש כ"א עבודתו ופעולת מצותיו ית"ש ועי"ז נתונים אנחנו תחת משפטי התורה אשר היתה כלי אומנתו של הקב"ה בבריאת העולמות ע"כ אנחנו למעלה מן טבעי המזלות (וזה שכתבו הראשונים שע"כ הנס דפורים נעשה באדר הב' שע"כ קוראין אנחנו באדר הב' את המגילה כי גם הנס נעשה באדר הב' והטעם להיות הנס הזה בא מלובש בטבע הי' באפשר לומר שהוא ע"פ הטבע הנהוג בעולם בסדר המזלות וע"כ הי' הנס בחדש שאין בו מזל מיוחד להורות שאין מזל לישראל ואצלינו מבוארים הדברים בפסוק ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים וכו') וזהו ג"כ שיש לפרש בטעם הפסוק ושמרתם את המצות (לבל תעשה בה כ"א פעולת האומן האדון ולהכניס אותה תיכף תחת יסוד האש ויעשה בה פעולת האש המורה על התורה כנ"ל להורות שנעשינו עבדים לו ית"ש בלילה הזה ואין לנו לבקש כ"א רצונו ואנחנו נתונים נתונים למעלה מן המזלות תחת האש התוריי כלי אומנתו של הקב"ה והמזלות כפופים לרצונינו ולישועתינו סלה וזהו הטעם כי בעצם היום הזה שהי' מזל של מצרים בתוקפו וכנ"ל הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ כי עי"ז שנעשיתם עבדים לו הנה עבדי מלך מלך ואתם גבוהים מן המזלות ואין מזל לישראל הרי לך רמוז במצה הטובה הגדולה שעשה עמנו הש"י שקרבנו לעבודתו ונתן לנו כלי אומנתו וקדשנו במצותיו והנה קבלת העבדות הוא הנעשה בחצי הלילה הראשונה וכנ"ל:

ע״דוהנה רמז החירות משעבוד פרעה ומצרים ג"כ נרמז במצות מצה כאשר ית' אי"ה במדרש ר' תנחומ' ויהי מקץ שלשים שנה ות' שנה יצאו וכו' (רצונו לדרוש למה נאמר מקץ) כשהגיע הקץ לא עכבם כהרף עין בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בברית בין הבתרים בט"ו בניסן באו מה"ש לבשרו על יצחק בט"ו בניסן נולד יצחק בט"ו בניסן נגאלו ממצרים בט"ו בניסן עת דין להיגאל משעבוד מלכיות עכ"ל וזה ג"כ שיש לפרש בפסוק בטעם הנדבר בשמירת מצות מצוה ושמרתם את המצות שתהי' כל עשייתה נעשית מבלי שיהוי להורות כי בעצם היום הזה כשהגיע הקץ לא שהיתי אתכם כרגע רק מיום אל יום משע' שנדבר עם אברהם בברית בין הבתרים ת"ל שנה מיום אל יום ות' שנה מלידת יצחק. וכן דרשו חז"ל ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וכו' קץ שם לחשך ולכל תכלית וכו' זמן ניתן לעולם כמה יהיה נתון באפילה וכו' קץ וזמן ניתן ליוסף כמה יהיה בבית האסורים וכתבנו שם בפירוש דבריהם ז"ל רצונם לבאר ג"כ אומרו מק"ץ וגם למה אמר ופרעה חל"ם הו"ל ויחלם פרע' כמו ביעקב ויוסף ע"כ מבאר שהפסוק משמיענו כשהגי' הקץ של יסורי הצדיקים וישראל הש"י אינו משהה שמחתם כרגע ומשמיענו כזאת ג"כ ביוסף כאשר הגיע סוף השנתים שנגזר עליו תיכף בתחילת הלילה ופרעה חלם וכו' הגם שאין זה מן הסדר הטבעיי ובפרט למלכים בתחלת הלילה סועדין סעודת הערב ומזמרין לפניהם בכלי שיר עד יערב להם שינתם ובכאן פעל היוצר כל אשר תיכף בתחלת הליל' הי' ישן ותיכף בא לו החלום כי כבר הגיע זמן גאולת יוסף לא השהה הקב"ה סיבת גאולתו כרגע. וזהו הנרצה בפתרון יוסף ועל השנות החלום וכו' כי נכון הדבר מעם וכו' וממהר האלהי' לעשותו והנה אמרז"ל כי החלומות הסמוכים לבקר וכן כפל החלום מורים על אמתת החלום והנה למה הוצרך החלום להיות בתחילת הליל' והוצרך לכפלו ולהורו' על אמיתתו היה לו לחלום סמוך לבקר ואין מן הצורך לכפלו אבל להיות כי כבר הגיע הקץ של גאולת יוסף לא השהה הקב"ה סיבת גאולתו כרגע וכנ"ל וזהו הוא הנרצה במצות מצ"ה ושמרת"ם את המצו"ת בעשיותה בלי שהיה כרגע להורות כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' כשהגיע הזמן לא שהיתי אתכם כרגע והוא הנרצה בסיום הפ' ושמרתם את היום הזה לדורותיכם היינו השמירה הזאת אמונת אומן לכם לדורותיכם הגם שארכו עלינו ימי השעבוד בגלות החל הזה עכ"ז כשיגיע קץ של בעת"ה אפילו אם לא יהיה בידינו ח"ו כ"כ זכיות עכ"ז בשום אופן לא ישהה הש"י שמחתינו כרגע ע"כ קראו בזוה"ק את המצ"ה מיכלא דמהימנות"א מורה על אמונה הלזו בלי שיהוי כרגע וכנ"ל הבן הדברים ותחכה לישועה נמצא יש ג"כ בטעמי המצ"ה הוראת החירות מן השעבוד והוא אשר נעשה בחצי הלילה הראשונה. אחרי הדברים האלה זה שיש בידינו לפרש טעם פלוגתת ראב"ע ור"ע לראב"ע מצות אכילת מצ"ה הוא רק עד חצות כי עיקר טעמה להודות ולהלל לי"י כי טוב שלקח אותנו לו לעבדים שומרי מצותיו ועי"ז אנחנו מקורבים לשמו ואנחנו למעלה מן המזלות וכמש"ל וזהו הנרצה ושמרתם את המצו"ת כי בעצם היום הזה וכו' נתבטל כח המזל כשהי' בתוקפו וכמש"ל וזהו הטובה הגדולה שבכל הטובות וזה היה קודם חצות כמש"ל ע"כ אינה נאכלת רק עד חצו"ת ולדעת ר"ע זמנה כל הלילה כי גם ע"ז מורה כוונת המצ"ה להורות על החירות המופלג בלי שיהוי כרגע וכמש"ל ושמרתם את המצות שלא לעשית בהם שהוי. כי בעצם היום הזה וכו' בלי שיהוי כרגע ושמרתם את היום הזה לדורותיכ' אמונ' אומן לגאול' האחרונ' שתהי' ב"ב אמן:

ע״הע"ד הסוד הנה עם היות סוד מצות מצ"ה הם סודו' כמוסים לאלקי איו"ם וא"א לדבר ברבים בענינים כאלה כי כבוד אלקים הסתר דבר עכ"ז נדבר במעט קט הדבר המובן לכל נפש. איתא בזהר תאנא הוה נהיר ליליא כיומא דתקופת תמוז וחמא כל עמא דינא דקוב"ה עכ"ל הנה מהראוי להתבונן מה ראו. אם נאמר גילוי כבודו ית"ש הרי כתיב כי לא יראני האדם וכו' ובאם ראו איזה גילוי במראה כענין שמתגלה הוא ית"ש לנביאיו למה הוצרכה לזה להאיר הלילה אין מעצור לו ית"ש להתגלות כבודו לנביאיו ביום ובלילה וכענין שראה דניאל וכיוצא ואם הכוונה שראו במיתת הבכורי' מהו הצורך להאיר הלילה. ומה הוא להועיל הרי זה הי' בבתים של המצריים וישראל נצטוו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר אבל תשכיל ותדע עצם כבוד שמו הנכבד ית' הוא השם הוי' ב"ה המהווה כל הויות ומחי' את כולם מבראשית ומילואי השם הנכבד הלזה הלא ידוע ד' מילואיו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן המתלבשים בכל העולמות מראשית בריאת העולמות ברצון המאציל ב"ה והוא סוד ויאמר אלקים יה"י או"ר הנאמר בהתחלת מעש' בראשית היינו אור הנכבד מן ד' מילואי הו"י' אשר מספרם רל"ב מספר יה"י או"ר אשר זה הויות העולמות וחיותם מבראשית והנה ניסי הגאול' הזאת אשר צונו הש"י לזכור אותה בכל עת כל ימי חיינו אשר הש"י שידד את המערכה עבור עמו ישראל ואפי' בעולמות עליונים נעשה הכל בנס גדול שלא כסדר המדריגות הנהוגים בעולמות כידוע למשכילים (שהוא בחי' גדלות קודם קטנות והארה כל המוחין ביחד נעשה כרגע כידוע) נמצא הי' הדבר כעין מעש' בראשית ונתהווה הכל ג"כ ע"י הארת השם הנכבד בד' מילואיו המתפשטים בכל העולמות ובכל הנבראים וז"ש בברייתא בהגד"ה אני הו"י' וכו' לא ע"י מלאך וכו' אלא הקב"ה בכבוד"ו ובעצמו כבו"ד עצ"ם בגי' רל"ב יה"י או"ר היא הנאמר בזוהר הקדוש דהוה לילא נהיר וכו' סוד יה"י או"ר אשר האור בליל' הזה דוגמת מ"ב הבן הדבר הנחמד הזה. והנה לבעבור זה מצות הליל"ה הז"ה מצ"ה בגימטריא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וז"ש הכתוב ושמרתם את המצו"ת כי בעצ"ם (בגי' רל"ב כנ"ל כבו"ד עצ"ם מנין יה"י או"ר ומנין ד' שמות הנ"ל) והנה שא"ר וחמ"ץ מרמזין לכתרין דמסאבות' וסט"א אשר הי' ישראל משוקעי' בהם בהיותם במצרי' וזהו ושמרתם את המצו"ת לבל יבא בהם שא"ר וחמץ כ"י בעצם בגי' רל"ב מנין השמות הנ"ל) הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ היינו ע"י שמות החסד והרחמי' הנ"ל חיות כל העולמו' כנ"ל והן גם היום בשמירתינו את המצ"ה מן שא"ר וחמ"ץ ואוכלין הליל"ה הז"ה מצ"ה בגי' ד' שמות הנ"ל) מתגלין האורות הנ"ל ומתבטלים המקטריגי' ונחלש כח הקליפות וזהו שנשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמ"ץ ומצ"ה כי בליל' זמן שליטת החיצונים ותרעין דג"ע סתומים עד שאפי' צדקה אין מהראוי לחלק בלילה כמ"ש האריז"ל והוא מהגמ' ירושלמי (משום לא תחסום שור בדישו) ובלילה הזה דאישתני למעליותא אנו מכריזין על הצדקה בפרהסי' כל דכפין ייתי וייכול וכו' כי אין פחד מהחיצונים ואין כאן משום לא תחסום וכו' והנה עיקר זמן שליטת החיצונים בלילה הוא בחציו הראשונה דאיתקריאת לי"ל בזוה"ק) משא"כ אחר חצות דאיתקריאת לילה) מתעורר עת רצון אבל אעפי"כ חס"ד אברה"ם (לבטל הדיני' ויניקת החיצונים) לא אתער אלא בצפרא. ואפשר לומר דבהא תליא פלוגתת ראב"ע ור"ע לדעת ראב"ע י"ל הסברא כיון דעיקר מצות אכילת הליל"ה הז"ה מצה (יה"י או"ר) הוא להיות דאשתני למעליותא שחשך הלילה שהוא בכל הלילות תגבורת החיצונים הן היום הליל"ה הז"ה מצ"ה יה"י או"ר ולילה כיום יאיר ע"כ אומרים הלל הגדול בלילה זה היו"ם עשה י"י וכו' כי הוא כיום ממש והנה בכל הלילות עיקר החשכות ושליטת החיצונים הוא רק עד חצות ע"כ שינוי לטובה כעת הליל"ה הז"ה מצ"ה להתהוות יה"י או"ר הוא רק עד חצות משא"כ אחר חצות גם בכל לילות השנ' כבר מתעורר הרצון וכמ"ש בזוהר כ"פ. ע"כ הצדיקי' עומדי' לעסוק בתורה ולילה כיום יאיר להם באור התור'. ולדעת ר"ע נאמר הגם דבחצו' מתעורר רצון עליון הוא לזכור את השכינה וישראל וירושלים ובהמ"ק וכמ"ש בגמ' שיושב הקב"ה ושואג כארי אוי שהחרבתי את ביתי וכו' אבל אעפי"כ חס"ד אברה"ם (לבטל הדינים ויניקת החיצונים) לא אתער עד צפרא (כמ"ש בזוהר הבקר אור וכו') ע"כ כל הליל"ה הז"ה מצ"ה דאישתני כל הלילה למעליותא יה"י או"ר וזהו בכל שנה איתער כעין מ"ב יה"י או"ר עד שב"ב בניסן עתידין להיגאל הנה דרשו חז"ל יה"י או"ר זה אורו של מלך המשיח שיעטרהו הש"י באור מאור מאורי מילואי שמותיו ית"ש וז"ש הכתוב לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והי' לך הו"י' לאור עולם ב"ב אמן:

ע״ודרוש ו פסחים דף מ"ט
י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר"מ (עפירש"י דרצ"ל דמשיירין מזון ב' סעודות) וחכ"א בזמנו (רצ"ל סמוך לזמן איסור יתננו לנכרי או לבהמה ולחי' של הפקר ובמקום הפקר) ראב"צ אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנם. מ"מ תניא אמר ראב"צ מעשה היו ושבת אבא ביבנה וחל י"ד להיות בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ובערנו את החמץ ע"כ. ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כראב"צ דקאי כר"א איש ברתותא דהלכה כוותי' (דהיינו ר"א איש ברתותא דפ"ק אמרינן התם י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות וכו' אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א איש ברתותא מאי לאו אפי' לאכול (רצ"ל גם בזה שאמר שאין לאכול אפי' תרומה רק עד ד' שעות בהא ג"כ קבעו הלכה כמותו והוא כר"י דמתניתין) ודחי לא לבער (רצ"ל אין ראי' מכאן דהלכה כר"י דדילמא לא קבעו הלכה כמותו רק בהא דקאמר לבער הכל מלפני השבת (זו תוכן ההלכה דפ"ק) והנה הקשה רבינו אפרים על דברי הגדול הרי"ף ז"ל איך פסק כראב"צ (היינו תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן) משום דקאי בשיטת ר"א איש ברתותא דקבעו הלכה כמותו והא ע"כ פליגי אהדדי בתרתי. פליגי בחולין דר"א איש ברתותא ס"ל מבערין את הכל מלפני השבת (בלא שיור כלל רק מן התרומות טהורות ס"ל שמשיירין) וראב"צ ס"ל דחולין אינן מתבערין מלפני השבת רק בזמנן ופליגי בתרומ' דר"א איש ברתותא ס"ל דמשיירין מזון ב' סעודות עד ד' שעות וראב"צ ס"ל דמתבערת לגמרי קודם שבת ותירץ הר"ן דס"ל לרבינו דהא דקאמר ראב"צ תרומה מלפני השבת היינו כשיור ב' סעודות הוא כר"א איש ברתותא והא דקאמר ר"א איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ב' סעודות מן תרומות טהורות ס"ל כראב"צ דחולין אינן מתבערין כלל רק בזמנן והא דקאמר מבערין את הכל היינו תרומות טמאות תלויות וטהורו' אבל חולין רק בזמנן והנה מהראוי לנו להתבונן מי הכריחו לרבינו לדחוק ולפרש כן בדברי ראב"צ ובדברי ר"א איש ברתותא אם רצה לפסוק כראב"צ יכול לפסוק כוותי' משום דמעשה רב ואפילו יפלוג עליו ר"א א"ב. ועוד דלפירושו מבערין את הכל מלפני השבת היינו בשיור מזון ב' סעודות וכפירש"י במתניתין והוא היפך דברי התוספתא דתניא בתוספתא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצ"ה בע"ש דנראה מבואר מבערין את הכל לגמרי משמע וסעודת שבת יקיים במצה ואי משום דקשיא לי' דזה סותר הירושלמי כל האוכל מצה בע"פ כאילו בועל אריסתו בבית חמיו ע"כ דחק א"ע לפרש התוספת' ואופה לו מצה בע"פ מע"ש היינו למצת מצוה לצורך הלילה וכמו שפי' הר"ן בשמו הנה זה רחוק מפשוטו יותר טוב לומר דהא דאוסר הירושלמי מצה בע"פ הוא מחצות ואילך וכמו שפי' בעל המאור ונ"ל לבאר דברי רבינו הגדול באופן זה דהנה משנה שלימה שנינו רפ"ב כל שעה שמותר לאכול מאכיל כל שעה שאוכל מאכיל מיבע"ל (עיין ברש"י כ"ש שמותר לאכול מאכיל משמע דמיירי בשני בני אדם) ומסיק דאתיא מתניתין כר"ג כ"ש שמותר כהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ולכאורה יש להתבונן על קושיית הגמ' לא נודע מקומם והליכתם למה גזרו אומר כ"ש שמותר לאכול מאכיל מיירי בב' בני אדם כפי הנראה לק"מ אדרבא כפי המסקנא בגמ' נראה רחוק מפשוטו ונ"ל דהנה במתניתין ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין וכו' רי"א אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין וכו' רג"א חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל ה' ושורפין וכו' הנך רואה ר"מ ור"י לשון אוכלי"ן על משקל שורפין שהוא מורה לשון חיוב משא"כ ר"ג אומר נאכלי"ן שהוא רשות ותתבונן בזה במאי פליגי ר"ג ור"י (ר"ג) ס"ל אך ביום הא' (היינו י"ד כנודע) תשביתו על כל היום הוא מ"ע דהשבתה רק קיימו וקבלו חז"ל א"ך חלק לחלק היום היינו ע"ח מ"ע דהשבתה ע"י אכילה משביתין החמץ ומחצות ואילך ישבית אותו לגמרי מן הבית ע"י שריפה וכיוצא ונאסר בהנאה א"כ האכילה קודם חצות באותו היום הוא מ"ע קום ועשה משום חומרא דחמץ שלא יבא לאוכלו אחר זמן איסורו גזרו חז"ל לשורפו שעה קוד' חצות ואסרוהו בהנאה (ולר"י איסור אכילה ב' שעות קודם חצות) הגם דמבטלין בזה שעה או שתים מ"ע דהשבתה דוחין המ"ע שעה או ב' בכדי שלא יבואו לידי איסור חמור (ויש כח בזה ביד חז"ל כמו סדין בציצית כנודע) והנה הם לא חילקו בין תרומה לחולין ממילא צ"ל דס"ל ואני נתתי לך משמרת תרומותי הוא ציוו להיזהר שלא לטמאותה אבל על הפסד התרומה אין מוזהרין דאי ס"ל דמוזהרין א"כ מבטלין ב' מצות משום גזירת חז"ל וזה לא שמענו בשום מקום להיות כח בזה ביד חז"ל ור"ג ס"ל משמרת תרומותי אזהרה ג"כ שלא להפסידה (עיין בתוס' ד"ה ושורפין דף י"ג) והנה אעפי"כ ס"ל דבתחילת ו' שורפין גם תרומה ומפסידין אותה דהנה יש כח ביד חז"ל לדחות מצוה אחת מחמת גזירתם וע"כ צ"ל דס"ל לר"ג אך ביום הראשון תשביתו אין המצו' על כל היום רק לשרוף בחצות היום ולהשבית דתיבת א"ך חלק שאין שייכות למנות עשה הלזו רק מחצות היום דאי ס"ל דעשה דתשבית"ו הוא כל היום וא"ך חלק דעד חצות עשה דהשבתה באכילה א"כ דוחין ב' מצות בעבור גזירתם וזה לא שמענו ומעתה יונעם לך ר"מ ור"י אומרים אוכלי"ן בחיוב כמשקל שורפי"ן בודקי"ן שהוא בחיוב משא"כ ר"ג אומר נאכלי"ן רשות ולפי"ז תבין קושיות הגמ' בכאן ואלא מאי ר"מ כ"ש שמותר לאכול כ"ש שאוכ"ל מיבע"ל דר"מ לא סבירא לי' דאכילה הוא רשות והיתר רק לחובה כנ"ל ותבין לפי"ז פירש"י דע"כ מיירי בב' בני אדם דודאי זה אינו חייב להשבית חמץ של חבירו ואוקמא כר"ג והבן וכהיום נבא לנידון דידן י"ד שחל להיות בשבת ר"מ ס"ל מבערין את הכל מלפני השבת ע"כ הפירוש דמשיירין למצות ענג שבת דכיון דאפשר למיעבד מצות השבתה באכיל' בי"ד למה ידחוהו. וחכמים ס"ל בזמנן. ולא סגי בשיור דאפשר יבואו בני אדם הרבה לאכול או הוא בעצמו יהי' תאב לאכול יותר ולמה יבטלו המצוה בזמנה:

ע״זוהנה ר"א א"ב בפ"ק דקאמר מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומו' וכו' ומשיירין (בחיו') מזין ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות הנה לכאורה ס"ל כר"י מ"ע דהשבתה דאכילה קודם חצות. וס"ל דמשיירין מן התרומה דוקא הנה ס"ל משמרת תרומותי מוזהר שלא להפסידה א"כ לדידי' הי' מהראוי לאכול תרומה כל הששה שעות ביום י"ד דאין כח ביד חז"ל לדחות ב' מצות ע"כ צ"ל דס"ל כר"ג דאין מצות (תשבית"ו) באכילה והא דקאמר בחיוב ומשיירי"ן מזון וכו' הוא מטעמא אחרינא מצות ענ"ג שבת דהחיוב לאכול פת וע"כ דס"ל דאיסור אכילת מצ"ה בי"ד הוא איסור כל היום ואם יש לו מן התרומ' בודאי מהראוי יותר לשייר מן התרומ' דמוזהר עלי' ע"כ לומר דהא דקאמר ר"א איש ברתותא מבערין הכל ע"כ דקאי רק אתרומה אבל מחולין לא קא מיירי דודאי רק בזמנן דא"א לומר דאם יש לו תרומה מחויב במצות היום ובאין לו תרומה או אם הוא ישראל יהי' פטור ממצות ענ"ג שב"ת הנה בודאי צ"ל דלא מיירי מזה רק החולין ודאי בזמנן רק אם יש לו תרומה מצוה לשייר ג"כ מן התרומה כל מה דאפשר במציאות לאכלה דמוזהר עלי' מהפסד ומעתה הרי לך הכרח אחד דס"ל לר"א א"ב חולי"ן בזמנ"ן והנה הכרח הב' דס"ל לראב"צ תרומה מלפני השבת ע"כ בשיור קאמ' כר"א א"ב דהנה ראה הרי"ף ז"ל דהמסדר הש"ס הביא הברייתא המעשה שסיפור ראב"צ פעם אחת שבת אבא ביבנה וכו' ובערנו את החמץ ולמה הביא זה מסדר הש"ס ע"כ לומר כי היכי דלא נפסק כרבים כחכמי' דס"ל הכל בזמנו חולין ותרומ' קמ"ל מעשה רב דראב"צ כי היכי דנפסוק כראב"צ תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן והנה אין ראי' ממעשה הלזו דאיני מבואר בו לא חולין ולא תרומה והעיקר חסר מן הספר ע"כ לומר דהנה ר"ג ס"ל חולין כל ד' ותרומה כל ה' והנה ר' צדוק ובנו כהנים היו (כמבואר בבכורות בוכרא דר' צדוק) והנה בהגיע זמן הביעור בשבת הנה הביעור הוא ליתן המותר לנכרי ולבהמה ולדעת ר"ג בשעה ה' ליתן התרומ' לכהן שמותר לו עדיין לאכול וזה שבא זונין בתחלת שעה ה' ואמר לר' צדוק ובנו (שהיו כהנים) שהגיע זמן הביעור ויבואו לבית רבן גמליאל לבער התרומות אשר שם היינו לאכלם וז"ש ראב"צ והלכתי אחר אבא ובערנו וכו' היינו שגם הוא הלך ואכל ובתוספתא מבואר יותר שאמר לשם והלכנו לבית ר"ג ובערנו וכו' ומה שייכות הי' לאכול לבער חמצו של ר"ג אלא ע"כ לומר כנ"ל וא"כ מבואר לך שהתרומה מתבערת מלפני השבת היינו בשיור ודי בזה:

ע״חע"ד הרמז הנה לא נעלם אשר חכמים הגידו חמ"ץ ושא"ר רמז ליצה"ר המחמץ את העיסה ברעי' מה מנ' ורזא אוקימנא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצה"ר ודא יצ"ט ואבאר לך הענין כפי דעתי זאת הנפש אשר אתנו נשמת הקודש אצולה מרוח אלקי' כל עיקרה הוא אותיות רוחניים אשר כללות כל האותיות הוא ך"ב אתוון כנודע עיין בזוהר נשמת אדה"ר ויברא אלקים את האדם היינו דאגליף בי' ך"ב אתוון מן א' עד ת' והנה האב המוליד ומצייר הבן הנה שוב מגליף בי' ך"ב אתוון מאציל מאותיותיו אשר בקרבו ונותנם בבנו כמדליק נר מנר וזהו וידע האדם א"ת חוה הגליף בה שוב הכ"ב אתוון מן א' עד ת' והנה בנפש הזאת כלולים כל המדות אשר במעשהו אבל הבחירה חפשיות להטות המדות אל כל אשר יחפוץ והנה כל המדות נבראו לעבוד בהם עבודה לאל חי אבל כח היצר מטה המדות אל החומר ומחמץ העיסה להשתמש במדות לעבור את פי י"י ח"ו. המשל בזה הש"י ברא את מדת האהבה הנה מן הצורך להאדם להשתמש באהבתו בכל לבבו ונפשו ומאודו ולאהוב תורתו ומצותיו ולאהוב את ב"י ובפרט עבדי י"י הצדיקים והחסידים והת"ח אבל השאור שבעיסה מחמץ ומטה המדה הזאת להשתמש בה בדברי' אשר הם באזהרה מפי י"י דהיינו אוהב את הזנות ואת הממון ואת הכבוד וכל מה שמשתמש ביותר בהמדה בדבר אשר לא צוה י"י בכל פעם מתרחק בהשתמש בו בדבר הנרצה ותהי להיפך עד שיבא ח"ו לשנוא את מצות התורה ולומדי' ואפי' אם עושה איזה מצוה כמשא כבד יכבדו ממנו וכן בכל עניני המדות כגון יראה והתפארות וכדומה כן הוא הענין ובכל מדה ומדה יש ענפי המדות לרבבות כגון גאות וכעס והכל הוא בכח הבריא' ולא נבראת לריק אבל מן ההכרח להשתמש עם כל המדות רק שיהא השימוש באופן הנאות עפ"י התורה ברב או במעט כגון לכעוס על עוברי רצונו וכגון ויגבה לבו בדרכי י"י וניתן השכל במרומים רבים הוא הדע"ת הניתן באדם לשפוט בדעת"ו ובצדק באיזה מן המדה ישתמש בכל זמן ועידן עפ"י התור' ברב או במעט ומאיזה מהן יתרחק בזמן הדברים הללו רחבים מן הים וזה כל האדם ע"כ מעשי אבות קדמו לנו בתורה לביאור המצו' כי המשכיל יתבונן במעשיהם ילמוד דעת המדות הבן הדבר כי להם משפט הבכורה הנה תתבונן אפי' אם יעשה האדם המצו' צריך להתבונן במדות באיזה אופן יעשנה דהנה אם יעשנה בגאות והתפארות מייגע א"ע לריק ותחשב לו לעביר' ח"ו וכשנים שאכלו את הפסח אחד וכו' רק צריך לעשות המצוה באהבת י"י ויראתו ובבושה וענוה ושמחה וכיוצא על הכל צריך הדעת לשפוט בצדק האיך להשתמש בכל המדות ובאיז' מן המדות לא ישתמש רק בעיתים מזומנים ברב או במעט וזהו בכל דרכיך דעהו (וכן דוד אמר לשלמה דע את אלקי אביך) פרשה קטנה שכל גופי התורה תלויין בה משלו הקדמוני' משל המדות לאחד שעושה תבשיל ומטעמים מן הבשר עם מלח ועם תבלין וקפלוטות הנה מן הצורך ליקח בשר הרבה ומים הרבה ומלח מעט ותבלין מעט ובאם יעשה העושה בהיפך היינו שיקח מלח הרבה ותבלין הרבה ובשר מעט ומים מעט וכיוצא הנה לא יוצלח המאכל לשים דבר כ"ה הענין בהשתמשו' המדות תן לחכם ויחכם עוד בשפיטת הדע"ת לכל המדות הנה כל הדברים האלה נרמזים במצוה הזאת אשר נתן לנו הש"י בימי צאתנו מאמ"צ שהוא כעין תולדה חדשה נישראל כעובר הנשמט מרחם אמו הנה התבוא' עיקר מאכל האדם הוא חט"ה בגי' ך"ב ה"ס ך"ב אותיות המוגלפין בנפש אשר בה כלולים כל המחשבות והדיבורים והמעשים וכל המדות ע"כ התינוק אינו יכול לדבר אותיות עד שיטעום טעם חט"ה. וממנה הוא חיות האדם במזון רמז להנשמה שהוא חיות כל הנבראים והנה רמזו דורשי רשומות אור לי"ד בודקין את החמץ רמז תיכף בהגיע האדם אחר שנת י"ג בבוא אליו היצ"ט בודקין את החמץ איזה מדה שנתחמצה אצלו בודקין בחורין ובסדקין לידע איזה שנתחמצה אצלו בהשתמש בה ביצה"ר כמין אהבות רעות וגיאות וכעס וכיוצא מחוייב לבדוק עד מקום שידו מגעת ולבער את המדה החמוצה הלזו ולהשתמש בה אח"כ במצ"ה שאינה מניחה להחמיץ ע"י כח הא"ש הפועל בה. רמז לתור"ה הלא כה דברי כא"ש נאום י"י ובדיקת החמץ לאור הנ"ר היינו הדע"ת לאור"ו ניסע ונלך. הלא תראה הדע"ת הוא מאיר כי אפי' מי שאינו רוחה מאורו"ת הולך בטח עפ"י השכל והדע"ת (ובהיפך בלא דע"ת. כתיב כסיל בחשך הולך) הלא תתבונן אמרם ז"ל. רואה אני את דברי אדמון. הנה כינו שפיטת הדע"ת. לרא"י'. וזה שרמזו לאו"ר הנ"ר בודקין את החמץ כי אור הנר יפה לבדיקה ורמזו בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם. דהנה אדה"ר כשנמשך אחר ע"ץ הדע"ת טוב ורע הנה מזה נצטיי' יצר טוב ויצה"ר הנה יכונה להם בנ"י אד"ם כאלו היא הולידם והנה היצה"ר בא אל האדם מעת הוולדו והיצ"ט מתחלת שנת י"ד והנה ישנם בהאדם תרי בתי ליבא לב חכם לימינו משכן היצ"ט ולב כסיל לשמאלו שם משכן היצה"ר. וזה שרמזו למה דוקא אור לי"ד בשע' שבני אדם מצויין בבתיה' היינו בני האד"ם הנ"ל מצויין בב' בתי ליבא כי כבר בא היצ"ט אז אור הנה הדעת כנ"ל יפה לבדיק' והנה כבר תרמוז המצוה הזאת בכל שנה ושנה והיא בחי' שרשית לכל השנ' לבער המדות רעות ולבחור בטוב הכל בשפיטת הדע"ת בצדק דבר גדול דיבר לנו מרן האריז"ל הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנ' המשכיל ע"ד יבין הדבר לאשורו ע"פ הנ"ל:

ע״טובעל הפלאה ז"ל אסמכא אקרא ושמרת את החקה הזאת למועד' כשתשמו' את החק' הזא' בזמנ'. מימי' ימימה יהי' לך שמור' כל השנה היינו כענין ימים תהיה גאולתו היינו סביבות הגלגל שנה שלימה והנה נתן לנו הש"י יום שבת קדשו יום הדע"ת כדכתיב לדע"ת כי אני ד' מקדישכם ביום זה יש בנפש התגברות הדע"ת דקדושה וזה שאמרז"ל אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנ' לישראל לך והודיע"ם (היינו תתן להם הדע"ת כי מש"ה סוד הדע"ת דכתיב ביה אשר ידע"ו ד') ע"כ נקרא יום השב"ת הזה שלפני החג הזה שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו כי פסח מצרים מקחו מבעשור וכנודע וכבר דברו בזה כל המפרשים (עמ"ש במאמר שבת והגדול) לא תלו הנס בשבת דוקא ולא ביום העשור אך הוא לדעתי לפרש בזה הוא אחד מאלפי רבבות טעמים (עד א"ס) למצותיו ית"ש שלזה צוה ליקח פסח מצרים בעשור דהנה כבר כתבנו כי שפיטת הדע"ת מן הצורך ג"כ למצותיו ית"ש באיזה מן המדות יעשנ' ואיזה מדה יגרש מלבו בעשותו המצו' ושב"ת הוא יום התגברות הדע"ת כנ"ל והנה בשנה ההוא היה יום השב"ת בעשירי לחודש ע"כ צוה הש"י להתחיל המצו' הראשונ' שעשו בצאתם ממצרים ביום השב"ת דייקא ונק' השב"ת ההוא שבת הגדול גדלות הדעת במדות כי תראה גם קטן יש לו דעת אבל הדעת הוא בקטנות ויעשה מדותיו בקטנות יאהב במדת אהבה סכין וחתיכה זכוכית לשומם בתוך פיו ולא יבחן בדעתו כי הוא דבר המזיק והגדול שהוא בגדלות הדעת אינו מניחו לעשו' זאת כי הוא מבחין בין טוב לרע ע"כ נק' שבת הגדול התחלת צמיחות קרן ישראל בגידול הדעת וידעו כי אני ד' ע"כ נתלה הנס דוקא בשבת והבן והנה לבעבור זה עשה ד' לנו ונתן לנו את השב"ת קודם לנתינת התור' להורות סגולת השב"ת בהתגברות הדע"ת הוא הקדמה למצות:

פ׳אחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת הדרין לשמעתין רמיזת המשנה ופלוגתת התנאים עפ"י הנ"ל הנה ביעור חמץ בי"ד הלא הוא מרמז לכל ימות האדם המתחילין בשבת י"ד ומרמזין בביעור לבער כל דבר המחמיץ מהנפש היינו המדות רעות כנ"ל ובבדיקה לאור הנ"ר היינו הדעת כנ"ל וכל אשר ימצא חמץ בדעתו באיזה מדה יבערנ' מן העולם הנה י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר"מ ובשבת א"צ לבער היא עפ"י הנ"ל כי השבת הוא יום התגברות הדע"ת לדע"ת כי אני ד' מקדישכם והוא בבחי' מתנ"ה ראו כי ד' נתן לכם השבת א"כ בשבת ממילא מבוער מן הנפש המשכלת המדות הרעות וא"צ לפשפוש מעשים כ"כ ביום השבת כי חזק' על שומרי שבת שלא יארע להם שום דבר רע בשבת לרמז זה אין מבערין חמץ בשבת וחכ"א בזמנו סברתם עפ"י האמור בזוהר שבשבת אין אומרים ושמור צאתנו וכו' כי הוא יום משומר והחיצונים אינם שולטים ואעפ"כ פסקו כל הפוסקים לאמרו כי אין מחזיקין א"ע לשומרי שבת כהלכתו ע"כ גם בשבת יש לחוש והה"ד לביעור חמץ צריכים אנו לפשפש במעשינו גם בשבת ושאני ר"מ דרב גוברי' לא עמדו חביריו על סוף דעתו ראב"צ אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנם הנה תרומה קודש רמז למעשה המצות וחולין היינו עסקי העולם והנה כבר דברנו שהבחנת הדעת מצטרך הן למעשה המצות איך יעשה המצות ובאיזה מן המדות ישתמש בעשייתו המצו' ואיזה מן המדות ישליך בעשייתו המצוה והוא ביעור החמץ והן במילי דעלמא הדבר ההכרחי בעשותו אכיל' ושתי' ומו"מ ודיבור ושינה צריך הבחנת הדעת וכנ"ל והנה לסברת ראב"צ הנה אשכחן במצרים במצו' הראשונ' קרבן פסח צוה הש"י ליקח מבעשור מחמת שהיה אז יום השב"ת שיש בו סגולת הדע"ת הגם שלא היו שומרים אז עדיין את השב"ת בדרך מצווים ועושים כי לא נצטוו עד שבאו למרה עכ"ז סגולת היום מבראשית מועיל למעשה המצות כי שבת הוא קד"ש והתורה והמצו' קדש ומתרווייהו איסתייע מילתא ומצא מין את מינו ע"כ לרמז זה במצו' הזאת מצות ביעור א"צ לבער את התרומ' בשבת כי התורה והמצו' שאנו עושים בשבת בחזקת בדוקים ומשומרין מן החמץ משא"כ חולין מתבערים בשבת היינו בעסק מילי דעלמא אכיל' ושתי' וכיוצא צריכין לפשפוש ולבדיקה גם בשבת הבן הרמזים הללו וצלח ורחב הדברים ברחב ידים והש"י לא ימנע טוב להולכים בתמים:

פ״אע"ד הדרוש אמרו רז"ל במדרש תהלים ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד' ויבטחו בך יודעי שמך מהיכן מן לא עזבת דורשיך ד' והוא פלא הג"ה והנה קרוב לפשוטו אמרתי דבר נחמד ישנו שם אחד מן ע"ב שמות הקדושים שהוא שם תכ"ה והוא שם השמיני מן ע"ב שמות תכ"ה ובכתבי האריז"ל מבואר לכוונו בס"ת לא עזבת דורשיך ה': ואנחנו אומרי' זה הפסוק בקדושא דסדרא אחר התפלה קודם הליכתינו לעסוק בעסקי העולם להיות סגולתו לבטחון ועוד יוצא שם אחד מפסוק זה בר"ת יודעו שמך כי יכ"ש חלק ב' מן השם הנ' דמ"ב "יחודך "כבבת "שמרם וכוונתו לשמירה והרי לך ב' שמות יוצאים מפסוק זה (וב' שמות הללו נרמזים בתורה כשהרג משה את המצרי) והנה אמר הכתוב ויבטחו בך יודעי שמך היינו אותן היודעים לכוין שם המסוגל לבטחון. והנה בדברי חז"ל שאל השואל מהיכן היינו כוונת השם לבטחון מהיכן הוא אם הנרמז בתחלתו או בסופו והשיב מן לא עזב"ת דורשי"ך "ה' היינו השם הנ"ל הבן: ובדרך הפשוט נראה לפרש דהנה הוקש' לבעל המאמר ויבטחו בך יודע"י שמך הנה פתח ביודעים ידיעה בלבד וסיים בטעם כי לא עזבת דורשי"ך. נראה דבעינן דריש"ה ע"כ מפרש דהפירוש הוא כך דהנה השם הוי' ב"ה היה הוה ויהי"ה מהווה כל הויית והנה נדרש שההתהוות שהיא מהווה הוא בלי הפסק ואינו דומה לפועל אומן ב"ו שהוא עושה איזה מעשה אחר העשי' הנה המעשה נפרד מהעוש' וא"צ לו והוא מפני שהמעש' שעושה הנברא הוא יש מיש ואינו פועל רק השתנות צורה משא"כ פעילתיו ית"ש בכל העולמות שנבראו בכחו ית"ש הנה כולם נתהוו מאין ליש הנה הווייתו ית"ש אינו נעדר כרגע מן המתהווים והנבראים והשגחתו ית"ש אינו נפסק כרגע ואלו יצוייר ח"ו העדר השגחתו כרגע מן הנברא ישוב הנברא לאין כמקדם ויתבטל ע"כ שם הוי' ב"ה נק' שם העצ"ם מורה שהוא מהווה כל הוויות בלי הפסק ההשגחה והשפעת החיות וההוי' לנבראים בלי הפסק המשכיל ע"ד שמו ית' אשר נקרא הוי' ודורשהו כנ"ל למה נקרא שם העצם כו' הנה ישים בטחונו בשלימות באלהי עולם הוי' ולא ישתדל ברוב ההשתדלותו להשיג פרנסתו כי לא יוסיף ולא יגרע בהשתדלותו כי הכל בהשגחת הש"י והוא מחייהו בכל רגע ורגע ובכל נשימה ונשימה כרצונו רק ההשתדלות המחויב עפ"י התורה יעשה ויבטח באלקיו הוא ית"ש יודע הנרצה לו והטוב יותר לסיבתו והוא מחייהו כרצונו וחסדו והאיש כזה היודע השם ודורשהו כנ"ל הנה לא יכעוס ולא יתקצף על הנהגת הבורא ית"ש רק הזמן והמקום והקנינים שיתן לו הבורא ב"ה יקבל בעין טובה ויודה וישבח ויבקש ויתפלל וזהו הנרצה ויבטחו בך יודעי שמך (אותן היודעים שמו ית' בוטחים בו כי שמו ית' מורה שצריך לבטוח בו. ומקשה במדרש מהיכן נשמע הבטחו"ן מן שמו ז"ש מן כ"י) לא עזבת דורשיך ה' אותן הדורשים השם הויה מהווה כל הויות נשמע מזה כי לא עזבת מעולם את הנבראים רק אתה מהווה אותן בלי הפסק ואין זה כפעולת אומן מהנבראים העושה מיש ליש וכו' ממילא מהראוי ומחויב הבטחון העמק בדבר והתבונן:

פ״בוהנה נאמר בתורה מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ וכו' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים ולכאורה מהו הנרצה בעבור זה וכו' אין לו גזירה והנראה דהנה צונו הש"י לאכול מצה בעת צאתינו ממצרים והזהירנו מן החמץ טעם הדבר יש לפרש עפ"י פשוטו (אחר מרבבי רבבות טעמים עד א"ס) דהנה הש"י גאלנו ממצרים להיות לו לעבדים לשרתו ולברך בשמו ולהשליך יהבינו וצרכינו עליו ונהיה פונים רק לעבודתו ולא נרבה בהשתדלות קניני עולם רק ע"פ פנות התורה שאז גם זה הוא עבודה הוא הנרצה באמרו ית"ש וידעתם כי אני ד' היינו המהוו' כל הוויות יש מאין ואינו נפסק הווייתו כרגע שמהוו' את הנבראים כל רגע ורגע וכנ"ל וע"כ נשים בטחונינו רק בו ולשוא עומלים המשתדלי' ברוב השתדלות ומניחים חיי החיים הבן הדבר. והנה צונו הש"י לזכר זה לבער החמץ ולאכול מצ"ה החילוק שבין חמץ למצ"ה המצה הוא נשמרת בפעולת האומן שעשאה כי כשלוקח האומן מים וקמח כן נשארת בגדלות' או בקטנות' משא"כ חמץ מגביה א"ע יותר מפעולת האומן ועושה תנועות מפאת עצמ' וגם תראה שעשיית המצ"ה היא שלא ירפה ידיו ממנה ולא יניחנה בלא עסק כי אם יניחנ' האומן מבלי עסק תתחמץ ותעשה פעולה בפ"ע ע"כ ענין מצות המצ"ה מורה לנו ענין נכבד הלזה אשר הש"י כביכול מהווה כל הויות בכל זמן ועידן ואינו מניח את פעולותיו מבלעדי השגחתו וההווייתו בכ"ז ועידן וע"כ נשים בטחונינו בו ולא נרבה בהשתדלות לעשות פעולת בפ"ע כענין החמץ וזה בטעם הכתוב ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד' מבלי עסק אם אין אתה מניח אותם כרגע הבן ע"כ צונו הש"י לבער החמץ ולאכול המצה להיות כי בעבור זה הוציאנו ד' ממצרים שנשים בטחונינו רק בו ונשליך אליו יהבינו ונדע כי הוא צור חיינו ומגן ישענו ולא נרבה בהשתדלו' רק בעבודתו ית"ש. וז"ש מצות יאכל וכו' ול"י לך חמץ וכו' והגדת לבנך וכו' בעבור זה (היינו להשבית החמץ ולאכול המצה כנ"ל) עשה ד' לי בצאתי ממצרים הכל כנ"ל והוא נחמד ונעים והנה יצא לנו מכל זה השבתת וביעור חמץ רמז להשבתת השתדלות עסקי העולם ותאוותיו ואכילת המצה מרמזת על האמונ' והבטחון ולעזוב הכל ולבחור ברצונו ית"ש. הבן הדבר:

פ״גהדרין לשמעתין רמיזת המשנה ובפלוגתות התנאים עפ"י דרש הנ"ל י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת כי שבת בלא זה אינו זמן השתדלו' בעסקים וכבר נצטוינו כאלו כל מלאכתך עשוי' יומא דאוריית' יומא דנשמתא ע"כ עיקר רמיזת ביעו' חמץ א"צ לרמז רק בימי החול שהן ימי מלאכה וחכ"א בזמנן כי הגם שאין שב"ת יום מלאכה ונצטווינו לשבות הנה הרהור מותר אבל המשכיל על דבר לא יאהוב כ"א רצונו ית"ש הנה הגם הרהור לא יבא לו הנה תראה המהרהר אינו מהרהר רק בדבר שקשור לו בלבו משא"כ פול בקופא דמחטא ע"כ הצדיקים שב הדבר לטבע להם ובלילה ישכבו ג"כ על יצועי אהבתו כענין מאמר הנביא ד' אויתיך בלילה על משכבי ע"כ ביום שאינו יום מלאכה ג"כ מן הצורך לבער החמץ הבן הדבר ראב"ץ אומר תרומ' מלפני השבת וחולין בזמנם היינו עפ"י האמור שגם במעש' מלאכת התורה ומצות מחוייבת האמונה ובטחון אשר השי"ת יזמין לו המצו' בזמן שרוצה ובכ"ז ועידן יעשה אשר מזמין לו הש"י אין לך שעה פנוי ריקה מההצות ולא ישתדל לבקש גדלות כי זה ג"כ מתרמית היצר אבל ודאי יכסוף ויחשוק מתי תבא לידו המצוה המרוחקת ממנו עדיין ואקיימנ' עיין כ"ז בחו"ה בשער הבטחון ממילא לפ"ז הוא הנרמז בדברי ראב"צ תרומה קד"ש רמוז למעשה התורה ומצות מתבערין לפני השב"ת כי מצוה שיש בה מלאכה אסורה בשבת רק המצוה המפורש היתר עשיית' בתורה והמצות שאינה מזומנת לידו הנה לא נאסר בהרהור בהם רק אדרבא יכסוף ויתאוו' מתי תבא לידו אבל חולין מרמז לעסקי העולם מהראוי להמשכיל לעזוב גם ההרהור ע"כ לרמז זה מבערין החמץ גם בשבת ודי בזה:

פ״דע"ד הסוד חמץ ושא"ר ידוע עניינם מרמזין להמרכבה טמאה היונקים מהקדושה וחפצים להחטיא את שראל בכדי לבלוע ח"ו ניצוצי קדושה כ יזה חיותם והנה אלקים עשה את האדם ישר היה מוכן לקבל רק טוב ומה שנבראת המרכב' טמאה הוא בכדי שיהיה רצועה לאלקא' לחייביא אם יחטאו ובהכרח ינתן להם חיותם מה שהוא בהכרח וכאשר ישראל יהיה זוכים יבררו גם הבירור הזה דהיינו נה"ק אשר בתוכם והרע יתבטל והחיות ישאר גם הוא לאלקינו בשם קד"ש אמנם כאשר חט"א אדה"ר בעץ הדעת טוב ורע אזי נפלו נה"ק אל הקליפות ביותר שנתעורר הדבר ממיתת מלכין קדמאין שנפלו רפ"ח ניצוצין ובכל יום בעוה"ר על ידי חטאים בולעים הקליפות ניציצי הקדושה ובעוה"ר נתגדל המרכבה טמא' ע"כ יש שליטה למלכי האומות וישראל ירודים ביניהם עד שיבררו הניצוצות וממילא תתבטל הרע כי הרע אין לו מציאות בפ"ע ואז יוצאין ישראל לחירות. הנה התחלת ענין נפילת הניצוצות הי' בחטא אדה"ר הנה המרכבה טמא' נק' חמץ שאר עניינם דכר ונוקבא שבקליפ' בגי' עץ הדעת והנה כאשר בא אברהם אבינו קדמאה לגיורין תיקונא דאדם קדמא' התחיל לברר הניצוצין ואת הנפש אשר עשו בחרן והבטיח לו הש"י ונברכ"ו בך כל גויי האדמה היינו מלשון המבריך את האילן שכל הנה"ק שבכל האומות יתמשכו בו וישיבו אליו אל הקודש והאלילים כליל יחלוף ותתבטל כל המרכבה טמא' וימלא כבוד ד' את כל הארץ ותהי' מלכו' שמים והי' ד' למלך על כל הארץ והנה א"ל הש"י ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם וכו' כי על ידי כור הברזל ושעבוד ישראל בין האומות אזי יתברר מהם הרע ונופל אל הגוים והטובה היינו הנה"ק המשוקעים באומות ובקליפות יבואו ויצטרפו אל ישראל וז"ש הש"י ואחרי כן יצאו ברכוש גדול היינו רכוש נה"ק והנה עיקר נה"ק הי' במצרים ר"ב ניצוצין מן הרפ"ח כנודע מסוד הכתוב ויצבור יוסף ב"ר ר"ב עוד יוסף בני חי והנה הך הכפתור וירעשו הסיפים כיון שנתגברו ישראל על המצריים והוציאו בלעם מפיהם כבר היה מזומנים כל הניצוצות שבכל האומות להצטרף אל ישראל ואלמלא לא חטאו באותה מעשה אחר מתן תורה כבר היו יוצאין י"ח כל הגליות כי מצרים היה כלולין מכל הגליות ז"ס ויהי בימים הרבי"ם ההם רבים ר"ת "רומי "בבל "יון "מדי (כ"ה במג"ע) רק ע"י החטא נתגבר' שוב זוהמ' הנחש ונפלו הניצוצו' לתוך הקליפו' והוצרך לגליו' להוצי' בלעם מפיה' והנה בזמן צאתנו ממצרי' צונו הש"י להשבי' ולבער חמץ ושאר (הוא בחי' דכר ונוק' שבמרכבה הטמא' חמץ דכור' שאר נוק' שחימיצו קשה חמץ שא"ר בגי' ע"ץ הדע"ת כנ"ל שנתפת' בה אדם וגרם ליתן חיות נוסף אל הקליפה וזה היה על ידי פיתויי הנחש והנה ציונו הש"י להשבית ולבער חמץ ז' ימים בשנה כשתקח ז' מן שס"ה ימים שבשנה וגם רבוע היום הנוסף על שס"ה (הוא רבוע היום ג"כ שנאסר החמץ קודם הז' ימים) אזי נשאר שנ"ח ימים להיות שביעור חמץ בימים הללו הוא לשמירה מעולה כל ימי השנה לביטול וביעור זוהמת הנחש (ענין אלו הדברים בס' ברכ"ע כי ממנו הדברים) ובוא יבוא משי"ח (זה לעומת זה חושבני' דדין כחושבנא דדין אזי מלכות' חייבת' נחש תתבטל והיה ד' למלך עכ"ה י"י מלך י"י מלך י"י ימלך בגי' משיח) ומעתה תבין ענין ביעור חמץ לתקן חטא אדה"ר ענין עץ הדעת ולבטל מלכותא חייבתא להוצי' מהם הנה"ק ולרבות כבוד שמים למלאו' כבוד ד' את כל הארץ וימלוך עכ"ה כולו בכבודו ב"ב:

פ״הוהנה בשבת הקודש אמרו בזוהר כד עייל שבתא איהו אתייחדת ואיתפרשת מסט"א וכל דינין וכו' וכל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין ואתעברו מינה ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין וכו' ע"ש כי קדושת היום ממילא גורם כ"ז ומה שאין הדבר הזה נגמר בשבת דהנה אנחנו רואים שאעפ"כ ישראל הם עדיין בגלות בין האומות גם בשבת ומלכותא חייבתא שולטת הוא להיות ע"י חטא אדם נתגשם גוף האדם מה שהיה קודם החטא רוחניי ספיריי גם הגוף כתנות או"ר הנה אחר החטא נתגשם בסוד כתנות עו"ר ממילא אין עלי' כעת לחיצוניות העולמות רק לפנימיות אבל חיצוניות כדקאי קאי. וב"ב כאשר יגיע הזמן להתגלות מלכות שמים ולביטול מלכותא תייבתא מכל וכל היינו כאשר ישיבו גם הגופנים להיות מזהירים כזהר הרקיע כאשר היה קודם החטא וכענין שנאמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע אז גם חיצוניות העולמות יתעלו וזהו ונגלה כבוד ד' היינו הלבושים כענין ר"י קרא למאני' מכבדותא וראו כל בשר יחדו עם הנשמה וזהו מלוך עכ"ה כולו בכבודך מלבושים כנ"ל ואז נשגב ד' לבדו ע"כ מצוה להחליף בגדים בשבת לרמז ב"ב יתעלו גם הבגדים היינו החיצוניות העולמות:

פ״וועתה ממילא רווח' שמעתת' דידן י"ד שחל להיו' בשבת מבערין את הכל מלפני השבת היינו בחול כי עיקר ביעור חמץ לבער הכתרין דמסאבותא ומלכותא חייבתא וכנ"ל. והנה בשבת קדושת היום בעצמו גורם כ"ז כמ"ש בזוהר וכל שולטני רוגזין וכו' כולהו ערקין וכו' ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין וחכ"א בזמנן כי גם ביום השבת אין עלי' רק לפנימיות ואנחנו רוצי' לגרום בביעור חמץ לבער מכל וכל גם מהחיצוניות וימלא כבוד י"י את כ"ה ע"כ שייכות מצות ביעור גם בשבת וראב"צ אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנם סוד התרומה מבואר בכתבי האר"י ז"ל שהוא להסיר אחוזת החיצוני' שלא יתאחזו ע"כ נותנים לכהן תרומה איש חסד והנה בשבת ג"כ מתעברין כל שולטני רוגזין ומארי דדינין ממיל' בשבת א"צ לעשות ביעור לתרומה אבל חולין מתבערין בזמנן הנ"ל מטעם כי גם בשבת עדיין לא ניתקן לגמרי החיצוניות להאריך יותר. המשכיל יפרש הדברים בהרחבת הדעת ופטטי' דאוריי' טבין והשם הטוב יכפר בעדינו וכל דברינו בדרך אפשר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

פ״זואומר עוד הנה אמרו בר"מ וישא העם את בצקו. פקודא דא לבער חמץ דהא פקודא דא אתמסר להו לישראל. והקשה הרמ"ז וכי כל פקודין לאו ישראל אתמסרו ותירץ עפ"י דברי מרן האריז"ל על מה שאמרז"ל דמלאך המות למד למשה עצורת המגפה ע"י הקטרת ולמה לא למדו הקב"ה הוא להיות דהש"י ברא את הסטרא הזאת ונותן להם חיות ולא יתכן ללמוד למשה אופן ביטולם מכל וכל והנה ביעור חמץ הוא ג"כ לבער הכתרין דמסאבותא והמרכבה טמאה ומלכותא חייבתא ואיך אתמסר זו לישראל ואמר ר"מ שאני ביעור חמץ מקטורת דפקודא דא שפיר אתמסר לישראל דבקטורת יש י"א סממנים לבטל ולהחליש גם עיקר החיות הנותן אל הקליפות בהכרח כי חיותם הוא שבא להם י"א בחי' מז' מלכין קדמאין וד' אחוריים דחו"ב יש"ס ותבונה אבל מה שבולעים הקליפות בכל עת ומה שנעשה על ידי חטא אדם זה להם למותרות ויצדק ללמוד לישראל אופן הוצאה הניצוצות ולבער כרם מכל וכל ע"ש והנה הניצוצין שיש בהם מעת הבראם הכרח די חיותם ושב הדבר להם לעצמם כעין הנשמה עם הגוף יתכן לכנות להם שם חולין (ולע"ל ב"ב כשיוציא כל הניצוצין ולא ישאר רק הכרח החיות אזי ישובו אל הקודש והרע יתבטל ע"כ יהיו כמה וכמה מן הגוים לשארית לרקחות ולטבחות ולאופות וא"כ יהיה הדבר חולין שנעשו על טה"ק) משא"כ הניצוצין היתרים שבלעו ע"י החטאים אין הדבר להם לעצמם רק כענין עיבור נשמה ועם היות הניצוץ הקדוש אצלם הוא דבר נפרד נק' תרומה קדש לה' כיון שמוכן בכל פעם להרימו לד' כענין שאומרים הניצוצין בכ"י ארוממך ד' כי דליתני והנה בשבת הגם דלית שולטנא אחרא בכולהו עלמין עכ"ז הכרח החיות יש להם ואנחנו כוונתינו בביעור חמץ הגם שאין לבערם מכל וכל עכ"ז הכוונה הוא שנזכה מכל וכל דהיינו גם הכרח החיות שבהם ישאר גם הוא לאלהינו וימלא כבוד ד' את כל הארץ (התבונן מה שכתב האריז"ל בענין עשרה פתותין חמץ) א"כ גם בשבת שייך ענין ביעור חולין היינו הכרח החיות נשאר גם בשבת אבל תרומה (כנ"ל) מלפני השבת כי בשבת לית שולטנא אחרא וכו' וכל דברינו בדרך אפשר. והשם הטוב יעזרינו ע"ד כ"ש ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

פ״חדרוש פסחים דף מ"א
אמר רבא אכל נא לוקה שתים (רש"י משום לא תאכלו כ"א צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי) מבושל לוקה שתים (כנ"ל) נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות (רש"י כ"א צלי אש לאו שבכללות הוא דכולל בו כל מיני בישולין שאינן צלי לאסור) איכא דאמרי תרתי היא דלא לקי חדא מיהא לקי (רש"י תרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום נא ומשום מבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש אבל חדא מיהא לקי כגון המבשל בחמי טבריא ואכלו דאין כאן מלקו' דבישול ולא מלקו' של נא לוקה משום כ"א צלי אש. א"ד חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאוי כלאו דחסימ' (רש"י וא"ד חדא נמי לא לקי משו' כ"א צלי אש דלא מיחד לאוי כלאו דחסימ' שהוא מפרש איסורי' וסמיכא לי' פ' מלקות לעיל מיני') כ"ה גירסת הגמ' שלפנינו. והנה לפי הגירסא הזאת מיבעיא לן לפסוק להלכה דאכל נא ומבושל לוקה שלש כרבא דהלכת' כוותי' לגבי דאביי (לבר מיע"ל קג"ם) והנה הרמב"ם פסק אכל נא ומבושל לוקה אחת (וחשב שתיהן במנין המצות למצוה אחת) והוא משום דהרמב"ם ס"ל דגרסינן אביי קודם לרבא (והכי מייתי האי שמעתא בס' מנין מצותיו) כמו בכל הש"ס נישנים דברי אביי קודם לרבא. וא"כ המאמר אכל נא לוקה שתים וכו' הוא דברי אביי. ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות ופסקינן כרבא כמו בכל הש"ס וכ"ה גירסת הרמב"ן וסמ"ג. אבל לו יהיה כגירסתם אביי קודם לרבא הנה לפרש"י לשני הלשונות של רבא באכל נא ומבושל לוקה שתים ורבא לא פליג על כי אם צלי אש דזה מיקרי לאו שבכללות ואין לוקין עליו בהדי המלקיות דנ"א ומבוש"ל) ובמקום דליכא לאוין דנא ומבושל כגון שבישלו בחמי טבריא דאין כאן לאוין דנא ומבושל רק שעבר על כ"א צלי אש לחודי' בהא יש חילוק בין הלשונות דללישנא קמא דרבא לוקה וללישנא בתרא אינו לוקה ומבעיא לן לפסוק כלישנא בתרא דספק נפשות הוא וא"כ על כ"א צלי אש אינו לוקה כלל בשום פעם בין באכלו נ"א ומבושל אינו לוקה רק ב' היינו על נא ומבושל בין באכלו במבושל חמי טבריא אינו לוקה על כ"א צלי אש אבל על נא ועל מבושל לב' הלשונות לוקה ב' (ולאביי לוקה ג' וזה הוא שיטת הרמב"ן וסמ"ג) וזה הוא השגת הראב"ד על הרמב"ם במה שפוסק אכל נ"א ומבושל לוקה אחת הוא דלא כאביי ודלא כרבא והרמב"ן מתמי' בזה ומשיג על הרמב"ם דקא פסיק ותני אכל נ"א ומבושל אינו לוקה רק אחת וקחשבו רק למצוה אחת ממנין תרי"ג והוא משיג וס"ל דלוקה שתים וקא חשבם לשתי מצות ממנין תרי"ג והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דהא דאמר רבא אין לוקין על לאו שבכללות זה קאי על נ"א ומבושל כיון דאין מיוחד הלאו בכ"א בפ"ע לשיאמר אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל דאז היה לאו מיוחד בכ"א והוה לן לחשבם לב' מצות משא"כ בעת דשניהם הם בלאו אחד לא קא מנינן להו רק למצוה אחת ואינו לוקה העובר רק על שתיהן מלקות אחד וע"ז קא משיג הרמב"ן מאד דאם נאמר דהא דאמר רבא אין לוקין על לאו שכללות קאי על נ"א ומבושל א"כ פירוש ב' הלשונות דרבא א"ד חדא וא"ד חדא נמי לא לקי ללישנא בתרא לא לקי כלל גם באכל נ"א ומבושל וה"ל לפסוק כלישנא בתרא בעסקי נפשות ספק לקולא. ונ"ל לבאר שטת הרמב"ם שהכריח מהגמ' דלישנא קמא הוא עיקר ונבאר מקודם ג"כ גירסתינו בגמ' רבא קודם לאביי על כרחך לא דבר ריק הוא וקשה לשבש כל הספרים ובודאי יצתה הגירסא הלזו ג"כ הכוונה מפי הורים ומורים ונראה דהנה בשיט' זו איתא בגמ' א"ר חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת פטור. פסח שבישלו בח"ט חייב ופרכינן מ"ש בשבת דלא דתולדות אש בעינן וליכא פסח נמי לאו תולדות אש הוא אמר רבא מאי חייב דקאמר דקא עבר משום כ"א צלי אש (רש"י משום צלי אש לאו דלא תאכלו כ"א צלי אש איכא ולא לאו דבישול וסבר לוקין על לאו שבכללות. ולפ"ז אם נגרוס אביי קודם לרבא. ורבא יסבור אין לוקין על לאו שבכללות יקשה לן דרבא אדרבא. ע"כ זאת היתה לראשונים דגרסו רבא קודם לאביי וא"כ רבא ס"ל לוקין על לאו שבכללות והנה הרמב"ם ז"ל לא הונח לו בגירסא הלזו דבכל הש"ס מוקדם אביי קודם רבא. ובע"כ גרסינן אביי קודם לרבא. וגם אם נגרוס רבא קודם לאביי הא דאמרינן בש"ס בכ"מ אין לוקין על לאו שבכללות אתיא לשיטת אביי דלית הלכתא כוותי' לגבי דרבא. והות בכ"מ בשיטת הש"ס בהלכה פסוקא אין לוקין על לאו שבכללות ובע"כ גרסינן אביי קודם לרבא ורבא הוא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות. ולפ"ז הדרא קושיין לדוכתא דהרי רבא בעצמו ס"ל המבשל בחמי טבריא לוקה משום כ"א צלי אש. הגם דהוה לאו שבכללות והנה ללישנא קמא דרבא נוכל לתרץ הכל עפ"י שיטת הרמב"ם דס"ל לאו שבכללות מיקרי כאשר יש בפסוק לאו אחד ומבואר בו כמה ענייני' אפי' עשאן כולן אינו לוקה כ"א מלקות אחת וזה הוא מ"ש רבא ללישנא קמא חדא מיהא לקי היינו אפי' אכל נא ומבושל וחמי טבריא ולא מיקרי כ"א מצוה אחת ממנין תרי"ג. ושפיר יונח ג"כ הא דאמר רבא לעיל המבשל בח"ט חייב משום כ"א צלי אש. דזה נמי ניחא דכמו כשאכל נ"א לבדו או מבושל לבדו לקה. כן ג"כ חייב אם בישל בח"ט משום כ"א צלי אש משא"כ ללישנא בתרא דס"ל לרבא דחדא נמי לא לקי תקשה דרבא אדרבא. מזה יש הוכח' דלישנא קמא עיקר והבן (והנה רש"י ז"ל דפירש דעל נא ומבושל לא פליגי אביי ורבא דלוקה שתים לכל הפחות ועיקר פלוגתייהו על כ"א צלי אש דללישנא קמא דרבא לוקה אם בישלו בח"ט משום כ"א צלי אש הנה לא יקשה ג"כ דרבא אדרב' דס"ל לעיל דבישלו בח"ט חייב משום כ"א צלי אש רק דא"א לומר כן לדעתו (רק לדעת הרמב"ן דפירש ג"כ כרש"י) דהרי הוא בעצמו פירש לעיל דס"ל לוקין על לאו שבכללות וכאן גם לישנא קמא דרבא סובב הולך על קוטב דאין לוקין על לאו שבכללו' וצריכין לומר דרש"י ז"ל גרס בכאן רבא קודם לאביי כגירסתינו בש"ס שלפנינו ועוד מהראוי לדבר בזה באריכות הדברים ברחב ידים וקצרתי באמרים:

פ״טע"ד הרמז להבין פלוגתת הרמב"ם עם הרמב"ן וסמ"ג שהרמב"ם חושב לנ"א ומבושל למצוה אחת ממנין תרי"ג והרמב"ן וסמ"ג חשבם לב' מצות סוד ד' ליראיו ונפשם יודעת מאד כ"א כפי מצב שורש נשמתו ואלו ואלו דא"ח והנה עתה באתי להראות פנים לשיטת כ"א ואחד ועפ"י דרך רמזי מצות בטעמה הגם שא"א להשיג תכלית טעמי המצות כי הם שכל אלהי וא"ס לטעמיהן עכ"ז מצוה עלינו למצוא חפש מחופש טעמים בדרך פרדס התורה כפי קט שכלינו ורחמנא ליבא בעי. ואומר תחילה.

צ׳הנה הרב הרא"ה בס' החינוך (יש סברא שהרא"ה לא חיבר ס' החינוך עיין בס' שם הגדולים) כתב טעם למניעת אכילת הפסח מבושל הוא הוראה שיצאנו ממצרים לחירות עולם ואכילת צלי הוא אכילת מלכים ושרים וכדרך שאמרו באכילת הקדשים לכהנים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין משא"כ מי שאינו בן חורין כ"כ ואין ידו מספקת כ"כ אוכל דוקא בבישול כדי שיתוסף לו במאכל הרוטב וקופה השומים והבצלים זה כוונת תוכן דבריו ז"ל והנה מהראוי לנו להתבונן מאי נפקא לן מזאת ההוראה והזכרון שיצאנו לחירות עולם ומה הוא ההכרח לנו לידע כ"ז ונאמר אחר שנתבונן מה הוא דבר המורגל בפי חכמינו שהוציאה ממצרים הוא גאולה לחירות עולם וכן תקנו לנו אנשי כנה"ג בנוסח ברכ' ק"ש ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחירו' עולם היכן היא החירות עולם הלא בעוה"ר עבדים אנחנו משעבוד מלכיות זה כמה מאות שנים ביתר כפלי כפלים קשה יותר משעבוד מצרים לא נתננו די השב רוחנו זה חומס וזה רומס עד יערה עלינו רו"ח ממרום במהרה לנקום נקמתינו ונקמת תורתו אבל כבר קדם לנו הדיבור זה כמה פעמים באריכות ועתה נקצר באמרים שכבר נאמרו ונשנו בכמה פנים והוא כאשר הוציאנו הש"י ממצרים שהיו ישראל משוקעים לשם בטומאות מצרים אשר היה יסוד מוסד להם שכל הנהגות העולם הוא עפ"י טבע המזלות ואין כח עליון יחשוב וישוב למעלה מן המזל ע"כ היו עובדין למזל בכור המזלות וכאשר הוציא הש"י את עמו ממצרים שידד מערכות השמים וכוכבי השמים וכסיליהם והראה לבאי עולם השגחתו הנפלאה למעלה מן המזלות ושאין כח בשום מזל וטבע לפעול שום פעולה בזולת רצונו וכחו והשגחתו הנפלא' בפרטיות לכל הנבראים וזה הוא מה שמבואר כמה פעמים בדבריו ית"ש באומרו וידעתם כי אני ד' וידעו כי אני ד' היינו מהווה כל הויות ומשדדם כרצונו ואין שום דבר קטן בטבעי העולם מתהווה בכ"ז ועידן מבלעדי יכולתו השגחתו ית"ש ע"כ בשעת היציאה צונו הש"י ליקח טלה רמוז לבכור המזלות לשוחטו ולזרוק דמו (הוא כח נפשו כי הדם הוא הנפש) לשם ד' להורות כח המזלות הוא כפוף תחת השגחתו ויכלתו ואין להם שום כח ותנועה מבלעדי שפעו ויכולתו ית"ש והנה כשנתוודע כ"ז בעת צאתנו ממצרים הנה יצאנו לחירות עולם היינו חירות עולמי' ועסקי עבודת העולם כי הנה מי שלא נתאמת אצלו ההשגחה בסוברו שהכל נתון תחת הטבע הנה הוא מוכרח לעסוק בעבודת העולם כל ימי חייו עובד ביום ובלילה להשיג מבוקשו בלילה לא יישן וביום לא ינוח לרדוף להשיג מבוקשו בטבע בכל פעם ורגע והנה הוא לעבד לאשה וללחם ולמזון ולבגד ולהון ורכוש וכיוצא משא"כ מי שנתאמת אצלי ההשגחה הנה יוצא לחירות מעבדות העולם באומרו בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני והכל הוא בהשגחה נפלאה מיוחדת מאתו ית"ש וא"כ איש כזה אינו מבלה ימיו במסחר ובניינים והבלי הזמן ולבו פנוי לעבודת הש"י ולתורתו וליראתו ולעסוק במושכלות להשלים צרכי נשמתו כל ימי חלדו. והנה לפ"ז הידיעה הלזו הוא מוכרחת לנו לידע והוא יסוד מוסד לתורה ע"כ ניתן לנו לזכרון במצות הפסח לאכלו צלי ולא מבושל כדרך אכילת בני חורין להיות שיצאנו לחירות עולם ולא לעשות עיקר מעבודת העולמיי ושלא לבלות הזמן היקר שבמציאות בעבדות העולמיי והנה לפי דעת וטעם הרב הנ"ל המניעה מלאכול הפסח נ"א הוא ג"כ מטעם הנ"ל כי נא הוא שאינו צלי כל צורכו והוא מאכל העבדים כמאכל בן דרוסאי בשיל ולא בשיל ולפ"ז מניעת אכילת נא ומבושל הכל הוא מטעם אחד להורות לנו שיצאנו ממצרים לחירות עילם שלא להשתעבד לשיעבוד העולמיי רק לבקש צרכי נפשינו כי לכך נוצרנו וזה כל האדם:

צ״אעוד כתב הרב הנ"ל טעם למניעת אכילת הפסח במבושל להורות החפזון שיצאנו בחפזון ממצרים דהנה לבישול צריך פנאי לחתך ולבשל במאכלים שונים משא"כ צלי אש הוא במהירות זה תוכן דברי הרב. והנה צורך הזכרון הזה הוא ג"כ יסוד מוסד לנו ומן הצורך לנו לזכור אמונת אומן והוא עפ"י מה שקדם לנו המאמר בפסוק ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם מה היא שמירת היום לדורות בחקת עולם ופירשנו עפ"י הנדרש במדרש תנחומא ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ד' וכו' (רצונו לבאר למה נאמר מקץ) כשהגיע הקץ לא עכבם כהרף עין בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בברית בין הבתרים וכו' ובט"ו בניסן נגאלו ממצרים בט"ו בניסן עתידין להיגאל משעבוד מלכיות עכ"ל הנה הורו לנו חז"ל במדרשים הלז דפסוק ויהי מקץ וכו' מורה לנו כאשר ישראל הם בגלות כשיגיע זמן וקץ הגאולה אינו משהה הש"י שמחתם כרגע אפי' ח"ו אינם ראויים וכמו שהיה במצרים כנאמר בפסוק ואת עירום וערי' עכ"ז היתה הגאולה בחפזון לעורר המדריגות אורות עליונים בדילוג בכדי לגאלינו כשיגיע זמן הקץ (וכמו שנודע ליו"ח ענין הפסיח' והדילוג גדלות קודם לקטנות ויבואר במעט קט להלן בדרך הסוד א"כ ענין החפזון הוא אמונת אומן לנו גם היום גלות הארוך הזה כשיגיע זמן בעתה הגם שח"ו אין זכות בדור עכ"ז יחיש מעשהו לגאלינו גאולת עולם בחוקה מבלי טעם וזהו ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם הבן הדבר כי קצרתי וכבר הרחבנו הדיבור בזה באריכות בדרושים הקודמים עפ"י מדרשם ז"ל בפסוק קץ שם לחושך. ואצל יוסף ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם וכו' א"כ זכרון החפזון הוא לנו ליסוד מוסד להאמין אמונת אומן אם יתמהמה חכה לו בא יבא משיח צדקינו לגאלינו בלי שום מונע עכ"פ בזמן בעתה ולא נתייאש עצמינו בראותינו שפלות הדורות בעוה"ר ומעטי זכיות והוא הנרמז במניעת הבישול לפי דברי הרב ז"ל:

צ״בוהנה מניעת הנ"א א"א לומר מטעם חפזון דאדרבא נ"א מורה ביותר על חפזון ע"כ צריכין אנו לו' במניעת הנ"א טעם הראשון להורות שלא נאכל מאכל עבדים כמאכל ב"ד כי כבר יצאנו לחירות עולם ולפ"ז י"ל דזה הוא החילוק בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן וסמ"ג דלשיטת הרמב"ם טעם רמז מניעת הבישול הוא מטעם הוראת חירות עולם והוא יסוד מוסד פינה לתורה וכמש"ל וזה הוא גם כן טעם מניעת הנ"א וכיון דטעם א' לשתיהן ע"כ לא יתחשבו למנין תרי"ג רק למצוה אחת ולשיטת הרמב"ן וסמ"ג מניעת הנ"א הוא להוראת חירות עולם כנ"ל מניעת הבישול הוא להוראת החפזון להורות אמונת אומן הגאול' האחרונה שתהיה בוודאי עכ"פ ב"ב בלי שום מונע וא"כ ב' טעמים הם ע"כ יתחשבו במנין מצותיו ית"ש לשתי מצו' ממנין תרי"ג:

צ״גע"ד הדרוש במדרש הנעלם פ' וירא ר' יהודה אתי לההוא אתר דאיקרי כפר חנון וכו' עאלו קמי' כל בני מתא א"ל לימא לן מר מילייא דאורייתא בפ' דקרינן בה יומא דשבתא וד' פקד את שרה קם ביני עמודא פתח ואמר וד' פקד וכו' דא"ר סימון בא וראה כחו של הקב"הבפעם א' מחי' מתים מוריד שאול ויעל מזריח מאורות ומוריד גשמים מצמיח חציר מדשן יבולים פוקד עקרות נותן פרנס' עוזר דלים סומך נופלים זוקף כפופים מהעדא מלכא ומהקם מלכין והכל בזמן אחד וברגע אחד ובב"א מה שאין שליח לעולם יכול לעשותו (פי' הענין לדעתי כשעושה הקב"ה ע"י שליח אין מלאך א' עושה ב' שליחות אם הוא ממלאכי החסד עושה שליחותו ית"ש בענייני החסד ואם הוא ממלאכי הדין וכו' וכיוצא צא ולמד בשלוחו ית"ש להפוך את סדום שלח ב' מלאכים אחד להפוך את סדום ואחד להציל את לוט אבל דבר הנעשה ע"י דיבורו ית"ש שלא ע"י שליח כל הענינים נעשים ברגע אחד ובבת אחת ויתבאר לך עוד להלן) תניא א"ר יוסי כל מה שעושה הקב"ה א"צ לעשות אלא בדיבור דכיון דאמר ממקום קדושתו יהא כך מיד נעש' בא וראה כח גבורתו של הקב"ה דכתי' בדבר ד' שמים נעשו דאר"י מ"ד ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך וכו' אי הכי יקרא סגיאה הוא למצראי דלא דמי מאן דתפוס מלכ' ומאן דתפוס הדיוט' ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו במצרים וכו' וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שהיה באשור שהיה בנו של שם וכו' אר"י מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו שהוא גבוה על הכל אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמתין ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח שאני אומר ממקום קדושתו יהא כך ומיד נעשה מה שאין מלאך יכול לעשותו וכו' ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בשביל קלון המצריים ולהראות גדולתו של הקב"ה שלא רצה שיכנס ביניהם דבר קדוש ועד"ז נאמר אני ולא מלאך אני יכול לעשותו ולא מלאך עכ"ל והנה למדנו מדברי ר"י הלזה ב' עניינים דהנה גם כשהקב"ה עושה שליחותו ע"י מלאך הנה הכל הוא עפ"י דבורו ית"ש כי אין מלאך יכול לעשותו רק בכח דבורו ית"ש ואעפ"כ חילוק יש בין כשדיבורו ית"ש וציוויו מתלבש בשלוחיו ומלאכיו גבורי כח עושי דברו בין כשנעשה הפעולה ע"י דבורו ית"ש בלי התלבשות במלאך ושליח ודרב זה יתחלקו לחילוקים שונים: חילוק א' כשנעשית הפעולה בהתלבשות צווייו ית"ש במלאך אין מלאך אחד עושה ב' שליחות ובפרט כשהעניינים הפוכים חסד לזה ודין לזה כי כל מלאך הוא כלי מוכשר לקבל כפי מדתו דייקא אשר בראו יוצר בראשית משא"כ כשנעשית הפעולה בדיבורו ית"ש בלי התלבשות בכלי המלאך הנה נעשה הכל ברגע אחד דהיינו דין לזה וחסד לזה וכיוצא והחילוק השני הוא המבואר במדרש הנ"ל מה שהיה במצרים מקום מזוהם ולא רצה הקב"ה לשלוח לשם מלאך דבר קדוש אבל הקב"ה אומר ממעון קדשו יהי כך ומיד נעשה הג"ה ועפ"ז פירשנו כשהגיעו ישראל לידי אותה מעשה במדבר אמר משה בתפלתו למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וכו' והוא לפלא ולתימא מה הוא זאת הטענה שאמר אדון הנביאים למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מאמ"צ וכו' הלא עיקר החרון שהש"י הוציאה מאמ"צ ועשה עמהם נפלאות וניסים כאלה ואחר כך יעשו כדבר הרע הזה ופירשנו דה"ק אדון הנביאים לטענ' למה ד' יחרה אפך בעמך אין זה מן התימא עליהם אשר באו לידי משגה כי הם אשר כביכול הוכרחת להוציאם בעצמך מארץ מצרים בכח הגדול וכו' ולא רצית לשלוח לשם דבר קדוש מלאך ושליח להיות מקום ההוא מקום מזוהם והנה עמך היו משוקעים בזה המקום זה עיתים וימים אין מן התימא שבאו לידי משגה בזו היתה לטענה גדולה ונענה בתפלתו: ועפ"ז פירשנו הפסוק דכתיב הלא כה דברי כאש נאו' ד' כביכול המשיל הוא ית"ש את דבורו כאש כי כל היסודות אינם פועלים בנפעל פעולה מרחוק משא"כ אש פועל בנפעל פעולה מרחוק הבן הדבר. והנה אכילת קרבן פסח הוא זכר לההעבר' הלזו ועברתי באמ"צ וכו' וכענין שיסד התנא פסח שהיה אבותינו אוכלין וכו' על שום מה על שום שפסח המקום ב"ה על בתי ב"י במצרים כמ"ש ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי ב"י במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ונצטוינו לאכלו צלי אש כדברינו הנ"ל שענין הפסיח' וההעברה היינו דיבורו ית"ש פועל מרחוק אומר ממעון קדשו יהי כך ומיד נעשה וז"ש הלא כה דברי כאש וכו' וכמש"ל וגם פעולת האש בצלי פועל ב' עניינים מתחלה מושך לחוץ לאיבוד את הדם הוא הנפש ואח"כ יצלה כל צלייתו להכשירו לאכילה לנפש אדם והוא בדמיון ב' הענייני' אשר נעשו בליל הניסיי הלזו ע"י דבורו ית"ש היינו בנגפ"ו א"ת מצרים נפש הבהמיות אשר בשר חמורים בשרם וא"ת בתינו הציל הפריש והבדיל להכשירנו למתן תורה אתם קרויים אדם וזה אינו יכול מלאך א' לעשות ב' הפכיים דין וחסד ביחד רק הש"י בעצמו וזהו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כי על ידו ית"ש נעשית פעולה שלימה כאחד נגוף למצרים ורפוא לישראל הבן הדבר ויונעם לך:

צ״דמעתה בין תבין את אשר לפניך מעט קט בטעמי מצותיו ית"ש בקרבן פסח הלזה שהוא זכר לפסיחה ולההעברה הלזו במצרים אשר נעשית ע"י דבורו ית"ש בעצמו בלא התלבשות בלי מלאך ושליח הנה לזכר זה הוא באזהרה לנו שלא לבשל הפסח בכלי כ"א צלי אש ע"ש הלא כה דברי כא"ש נאום ד' וכנ"ל וכיון שנעשית הפעולה על ידי ית"ש נעשית פעולה שלימה נגוף למצרים ורפוא לישראל מה שאין מלאך אחד יכול לעשות וכנ"ל וזה הוא מה שיש לנו לומר בטעם שהזהירנו הש"י מאכילת הפסח נ"א הוא חצי פעולה דהנה כבר כתבנו לך צלי אש עושה ב' פעולות בתחלת צלייתו מושך לאיבוד את הדם הוא הנפש הבהמיו' ואח"כ בצלייתו לגמרי יוכשר לאכילת נפש האדם והוא הפעולה השלימה כביכול הנעשית ע"י ית"ש נגוף למצרים ורפוא לישראל ע"כ באה האזהרה שלא לאכול הפסח נ"א חצי הפעולה הבן הדבר א"כ לפ"ז ב' האזהרות נ"א ומבושל סובבים והולכים לזכר אחד ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך הבן:

צ״העוד יש לפרש ענין ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך וכו' עפ"י הלשון המבואר בזוהר ועבר ד' לנגוף את מצרים מאי ועבר דעבר על שורי דינא וכו' ועבר על אורחוי בגין למיעבד בהו דינא ולנטרא להו לישראל וכו' ע"ש והנה עם היות שבזוה"ק היא לשם כוונה פנימיות עכ"ז יש להתבונן עפ"י דרכו דרך הקודש שבא לפרש למה נקט הכתיב לשון העברה כענין שאומרים על איזה איש שעבר ולא עשה כהלכה ונאמר עפ"י מה שקבלתי מרבותינו (בקצת תוס' ביאור בדברינו) במקראי קודש ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' והקללה אם לא תשמעו וכו' אשר אנכי ד' מצוה אתכם היום ללכת אחרי וכו' והנה לא נאריך בדקדוקים שלא יתארך הדרוש אבל כל הרואה יראה שהדברים באו בכפל לשון וקבלנו מרבותינו פירוש הדברים דהנה כל התרי"ג מצות שבתורה נק' בזוה"ק תר"א עיטין דיהיב קוב"ה לישראל דהנה סגולת המ"ע שציונו הש"י לעשות הם עצות מהש"י לישראל לעשותם שע"י עשייתן יתעוררו גנזי ברכות ישועות וחסדים ורחמים חיים ושלום כל מצוה לפי עניינה ושורשה בגבהי מרומים. ומל"ק שהזהירנו הש"י שלא לעשותם הם עצות מהש"י לישראל הזהירנו מעשות כזאת כי על ידי עשיית אותן המעשיות מתעורר אילן הרע שבסט"א ומביאין עי"ז פורעניות ח"ו על שונאי ישראל וכיוצא והנה לפ"ז הוא בסגולה סגולת כל מצוה להביא טובות על העולם וסגולת כל עבירה הוא בהיפך להביא וכו' וכן אמרז"ל מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת וכו' הכל נעשה ע"י מעשה התחתונים בעצמם כפי עשייתם כן גורמים עצמם לטוב וכו' והנה לפ"ז כשישראל מצטרכים למפלת שונאיהם ולהכניע צריהם ולעשות נקמה בגוים ע"י איזה מפעל יגרמו זאת אם ע"י מעשה מ"ע הלא זה סגולתם כל היום לעוררי ברכות ישועות וטובות. ואם על ידי עבירות הלא הם באזהרה מן הש"י לבלתי עשותם אבל ידוע משארז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו' והנה לפ"ז נעשה מפעל כזה ע"י עבירה לשמה (וכענין יעל אשת חבר הקיני שע"י שעשתה עבירה לשמה הביאה פורעניות על הצר הצורר סיסרא דהנה אמת מפעל עבירה גורם להביא דינים וגבורה אבל להיות העבירה ההוא לשמה הנה הדינים והגבורות הנפעלי' ומתעוררים ע"י העבירה על ראש רשעים ושונאי ישראל יחולו והוא לטובה לישראל כשנעשית הנקמה בשונאיהם כרצונם) הג"ה וכן תמצא במרדכי ואסתר עשו עביר' לשמ' ויעבור מרדכי עשה עביר' לשמה גזר תענית ביום א' של פסח וביטל ישראל מן מצה ומרור וכן אסתר עשתה עבירה לשמה שתבעל ברצון לאחשורוש והנה ע"י העבירו' לשמה תיכף ראו נקמה בהצר הצורר. כן יאבדו וכו': וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' רצ"ל אני נותן לפניכם ובידכם הדבר לעורר ברכ' לישראל וקללה לשונאיהם ומפרש הכתוב האיך יהיה המפעל הזה את הברכה (תעוררו כפשוטו) אשר תשמעו אל מצות ד' אלהיכם. והקללה (על שונאי ישראל) תפעלו. אם לא תשמעו אל מצות ד' אלהיכם רק שתהיה באופן כזה אשר אנכי מצוה אתכם היום לעשות עבירה כזו דהיינו עבירה לשמה דזה הוא בכלל ציווי אזי תפעלו עי"ז ללכת אחרי אלהים אחרים. רצ"ל שהקללה הנפעלת תלך אחרי אלהים אחרים ותחול על ראש שונאיכם:

צ״ווהנה משרע"ה אמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי וכו' כי היתה העיר מלאה גלולים וטומאה כמשארז"ל והדבור לא הי' מתייחד עמו במצרים והנה בהגיע זמן ותור הגאולה כביכול נאמר כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים כביכול גילוי שכינתו (ואל תתמה ע"ז דזה סותר מ"ש בשם מדרש הנעלם הנ"ל אבל המשכיל ע"ד אין זה סתירה כי דבורו ית"ש הוא גילוי שכינתו דבר מלך שלטו"ן) ברוך כבוד ד' ממקומו מתרגמינן מאתר בית שכינתי' הבן) כביכול הוא ית"ש הכתיב לעצמו (להודיע לישראל ענין הנרצה הלז היינו לעורר דין על שונאיהם הוא ע"י פעולת עבירה לשמה והנה השמיענו זה הש"י בעצמו דהנה הוא ית"ש בעצמו כביכול מקיים משפטי התורה הנה אמר) ועברתי בארץ מצרי' וכו' כביכול אעש' עביר"ה לשמ' (שאפי' הדבור לא נתייחד במצרים והן היום גילוי שכינתו להצלת ישראל עי"ז והכיתי כל בכור בארץ מצרי' וכו' כי זה מסגולת עבירה לשמה לפעול גבורות וז"ש בזוהר אעבר על שורי דינא והנה זכרון הפס"ח שפסח הש"י על בתי אבותינו בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל כי הדינים והגבורות הנפעלים ע"י עבירה לשמה אינם נוגעים לישראל וכביכול הכתיב הקב"ה כ"ז ללמד דעת לישראל. הבן הדבר) ועל ראש שונאיהם יחולו הדינים וזה שיש להטעים שנצטוינו במצוה הלזו באזהרה שלא לאכלו בשל מבושל במים (שהוא רמז לחסד) כ"א צלי אש (רמז לדין וגבורה) אשר נעש' אז על שונאי ישראל בעסק הפסיח' וההעבר' הלזו הנק' כביכול עביר"ה לשמה ועב"ר ד' לנגוף את מצרים הבן הדבר: הג"ה וזה שפירשנו גם כן מגילת אסתר ויעבור מרדכי וכו' דרשו חז"ל שעבר ערקומ"א דמיא ולכאורה לא נדע לו יהי' שהית' הקבלה כך בידם הנה לא נדע מה השמיענו בזה שעבר ערקומא דמיא ועפ"י דברינו הנ"ל יתכן וכמ"ש בהג"ה הקודמות ויעבור מרדכי שעבר עביר' לשמה וכמש"ל ואז תעורר הדין ובא על הצר הצורר וזה שדרשו ג"כ שעב"ר ערקומ"א דמי"א בערוך פי' וערקומ"א ער"ק מי"א) כי לא נעש' הפעול' ע"י מפעל המצות המתעוררים חס"ד שנרמז במי"ם זהו ויעבור מרדכי דינא כמש"ל ובזה תתבונן אשר בבזה לא שלחו את ידם כי לא נעש' המפעל ע"י מדת החס"ד שיושפע להם השפעות הבן הדבר:

צ״זנחזור לענינינו מניעת אכילת הפסח בשל מבוש"ל במי"ם הוא ע"פ דברינו מטעם הנ"ל כביכול. ועברת"י באמ"צ עביר' לשמה לעורר א"ש הגבורות והדין על שונאי ישראל שהוא פעולת עבירה לשמה ע"כ אין לבשל במי"ם שהוא בחי' חס"ד הנעשה ע"י מצוה ומעתה טעם מניעת אכילת נ"א א"א לומר מטעם הזה דהרי נ"א ג"כ אינו מבושל במי"ם ע"כ נצטרך לומר מניעת הנ"א הוא מטעם הראשון להורות פעולתו ית"ש בעצמו בלא שליח והוא פעולה שלימ' לנגוף למצרי' ורפוא' לישראל מה שאין מלאך יכול לעשו' ובזה יתכן לנו שיט' הרמב"ם עם שיט' הרמב"ן וסמ"ג דלשיטת הרמב"ם מניעת הנ"א ומבוש"ל הכל הוא מטעם אחד כמש"ל ע"כ יתחשבו רק למצוה אחת ממנין תרי"ג ולשיט' הרמב"ן וסמ"ג שני טעמים להם וכנ"ל ע"כ יתחשבו לב' מצות ממנין תרי"ג הבן הדבר ודרוש וקבל שכר:

צ״חונראה לומר עוד בטעם מניעת אכילה נ"א ג"כ ע"פ מ"ש ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך דהנ' פירשנו בפסוק שאמר משה אצל הים התיצבו וראו את ישועת י"י אשר יעשה לכם היום כ"י אשר ראיתם וכו' לא תוסיפו לראותם וכו' והנה תיבת כ"י הוא נתינת טעם על הקודם ואינו מובן ופירשנו ע"פ האמור בזוהר בפסוק רפאוני י"י וארפא ל"ל למימר וארפא ואמרו שם דהנה כשהרפוא' באה ע"י שליח היינו מלאך רפאל הממונה על הרפוא' אינה רפואה בטוחה לעולמי עד (דהנה הוא מלאך שליח וזה תשוקתו ועבודתו וזה חיותו לעבוד עבודתו ית"ש מה שהוא ממונה עליו והנה הגם שהוא מרפא את החולה הנה תשוקתו להיות עוד שליח לרפאות הבן הדבר) משא"כ אם הרפוא' היא ע"י הש"י בעצמו הנה הוא רפואה בטוח' לעולמי עד וזהו רפאני י"י כביכול אתה בעצמך אזי וארפא רפואה עולמיית הבן וכ"ה בכל עניני ישועות הנעשים ע"י שליח אינם ישועה עולמית משא"כ הנעשה ע"י הש"י בעצמו הוא ישועה עולמיית וז"ש משה לישראל התיצבו וראו את ישועות ד' (בעצמו כביכול) אשר יעשה לכם היום (בעצמו כביכול) לא ע"י מלאך ולא ע"י וכו' ומהיכן תדעו זה הלא תראו ותבינו כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וכו' הנה מזה תוכלו להתבונן כי הישועה הוא מן הש"י בעצמו ע"כ היא ישועה עולמיית כי אלו היתה הישועה ע"י מלאך לא היתה הישועה עולמיית. הבן הדבר:

צ״טוהנה מה שמורגל בפי חז"ל שיציאת מצרים היתה גאולה לחירות עולם וכן תקנו לנו אנשי כנה"ג בברכת ק"ש ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם והנה עבדים אנחנו ביתר שאת כפלי כפלים מגלות מצרים באריכות ימים ועיתים (וכבר דברנו מזה בדרושים הקודמים וגם בדרוש הלזה) וכעת נאמר דמיקרי חירות עולם דהנה יצ"מ בכל ענינים אשר נעשו בכל פרטיות המכות אשר הוכתה הסט"א מן הארת הקדושה הוא ישועה בטוחה לעולמי עד בכל מכה ומכה שהכה הש"י בהם והיה מבטל איזה כח מסט"א כבר נעשה ביטול להכח מן סט"א ההיא לעולמי עד ולכל הקטרון דמסאבותא שקשרו בהם המצריים את ישראל ע"כ נק' יצ"מ חירות עולם כי בכל עניני הניסים אשר נעשו אז לבטל הקטרון דמסאבות' בענינים הללו שוב לא ירעו ולא ישחיתו עוד כל הקטרון דמסאבותא בעניני כישופי וקיטורי מצרים אשר עמדו נגד ישראל כי כבר נתבטל בזה כח הסטרא דמסאבא ויצאו ב"י מזה לחירות עולם ע"כ נק' יצ"מ ישועה עולמיית ובטוחה לעולמי עד ישועה שלימה כענין רפאני י"י וארפא רפואה שלימה ע"כ נעשית הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כנ"ל בכדי שתהיה לנו תשועה שלימה ובזה יונח לנו טוב טעם הושם לזכרון מניעת אכילת הפסח נ"א שהוא אינו פעולה שלימה כ"א צלי אש פעולה שלימה להורות על כל הנ"ל הנה בזה ג"כ תבין לשיטת הרמב"ם ז"ל מניעת אכילת נ"א ומבושל הוא מטעם א' כנ"ל ולשיטת הרמב"ן וסמ"ג י"ל ב' טעמים ע"ז לדעתם יתחשבו לב' מצות ממנין תרי"ג דוק והאריך:

ק׳ע"ד הסוד עפ"י דברי הזוהר אמר קוב"ה מבעשור לחדש סיבו דחלא דלהון דמצראי (היינו טל"ה שעבודתם היה למזל טלה בכור המזלות) ותפסו לי' דיה"א אסור ותפיס בתפיסה דילכון יומא חד ותרין ותלתא. וביומא רביעאה אפיקו לי' לדינא ואתכנישו עלי' ובשעתא דמצראי הוו שמעין קל דחלא דילהון דתפוס בתפיסא דישראל ולא יכלין לשזב' ליה היו בכאן וכו' וביומא רביעאה אפיקו לי' לקטלא ויחמון לי' מצראי היך עבדין בי' דינא ודא קשיא להו מכל מכתשין וכו' לבתר דיינין לי' בנורא דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש אמר קוב"ה אל תאכלו ממנו נ"א דלא יימרון ברעותא דאלקנא אכלין לי' (הכוונה לדעתי הקלושה דהנה וודאי עבודת מצרים לטלה היינו לכח מזל טלה והנה דם הוא הנפש והנה דם הטלה מורה על כח הטלה הנה לקחו הן הדם ונתנו על שתי וכו' ובבית עולמים על המזבח אשר לפני י"י להורות שעבוד כח ונפש בכור המזלות ליוצרינו הש"י ב"ה וכל כוחות המזלות ומשטרי השמים מתנועעים בכחו ויכולתו והשגחתו ב"ה ואין להם כח התנועה בלעדי השגחתו ית"ש כאשר הארכני בזה במ"א לזה מן הצורך לאיש הישראלי שיהיו כל הנהגותיו עפ"י התורה אשר צונו י"י ית' יידע האדם אשר כל עניני עסקי עולמי אינם עפ"י טבע וחלילה לומר כחי ועוצם ידי עשה לי וכו' בהשתדלות טבעיי במו"מ וכיוצא ע"כ נצטוינו לאכול את הפסח צלי אש להוציא כל דמו מקרבו ע"י האש ואח"כ לאכלו להורות שאין אכילתינו ופרנסתינו תחת כח הטבע. שע"ז מורה דם הנפש כח המזל רק כאשר נפקתא מבי' מלכא תתייהיב אז היא אכילתינו וזה הוא אל תאכלו ממנו נ"א שנשא' בו עדיין כח ולחלוחית הדם דלא יימרון ברעותא דאלקנא אכלין לי' שעדיין הם מאמנים שיש כח במזל להאכיל את האדם רק כי גבוה מעל גבוה שומר וכענין האומות דקרין לי' (ית"ש) אלקנא דאלקייא אבל יש ממש גם במזל חלילה חלילה לומר כן רק אין רפרוף עין מתנונע בזולת השגחתו ית"ש עיין ברמב"ם ריש ה' ע"ז שזה היה טעות דור אנוש באומרם שמהראוי לכבד ולעבוד את הכוכבים ומזלות עיי"ש ותבין) ולא מבושל דאלו מבושל יהא טמיר ולא יחמון אלא יחמון לי' וישתמודעין דהוא דחלא דילהון עכ"ל הנה לפי"ז טעם מניעת נ"א ומבושל הוא מטעם א' להורות ביטול ע"ז הבן הדבר והוא כשיטת הרמב"ם דנחשבין למצוה א' ממנין תרי"ג:

100

ק״אוהנה למניעת אכילת הפסח מבושל הבנתי עוד טעם עפ"י הסוד בכתבי האריז"ל המצוה היא כ"א צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו כענין העובר הנתון במעי אמו ראשו על כרעיו ועל קרבו דהיינו תלת גו תלת כענין מה שהיה באורות העליונים בזמן הגלות כידוע למשכילים והש"י פעל ועשה להתיילדות האורות בזמן הנרצה לגאולת ישראל וידוע למשכילים ענין הפסיחה והדילוג שלא כסדר המדריגות והוא נס בגבהי מרומים ענין הגדלות קודם לקטנות כנודע למשכילים וכבר רמזנו בזה בפסוק למען תספר באזני בנך וב"ב את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי וכו' הנה יש להתבונן במ"ע ולמדתם אותם את בניכם נלמד גם לבן הבן ולמה פרט בכאן בן הבן וגם לשון התעללתי לא נודע והנ"ל והנס המופלג אשר נעשו בליל היציאה שלא כסדר המדריגות הוא הנק' חפזון שנתעוררו כל הענינים בגבהי מרומים כ"א וזה היה שלא ע"י מעשינו רק מעשי י"י כי נורא הוא ע"כ אח"כ צריכין אנחנו לספור ספירת העומר לגרום הארת אורות עליונים ע"י מעשינו כנודע למשכילים וידוע דסדר המדריגות היה ניסיי גדלות קודם לקטנות כנודע ע"כ מצוה עלינו לספר באזני הבן שהוא גדול ואח"כ לבן הבן שהוא קטן לזכרון הנס המופלג שנעשה בגבהי מרומים למהר להחיש פדותינו בחפזון היה גדלות קודם לקטנות וזה לשון את אשר התעללתי במצרים כביכול היה האור העליון בגלות מצרים בבחי' עולל היינו קטנות ואעפי"כ ואת אתתי אשר שמתי בם כי האירו הארת כל המדריגות כרגע להחיש הגאולה בחפזון ויראתי להרחיב הדיבור בזה אבל המשכיל ע"ד בכתבי האריז"ל יבין הענין הנורא הזה הנה לפי"ז לא רחוק הוא לומר דנאסר מבושל מטעם החפזון וכמ"ש בדרך הרמ"ז דברי הרא"ה בחינוך כי לבישול צריכין פנאי משא"כ צלי אש הוא בדרך חפזון וכנ"ל הוא הוראת הנס המופלג שעשה הש"י בגבהי מרומים שלא ע"י מעשינו בחיבת ישראל עם קרובו והנה לפי"ז איסור אכילת נ"א א"א לומר מטעם זה דהרי אדרבא נ"א הוא מורה ביותר על חפזון ע"כ מוכרחים אנו לומר מניעת הנ"א הוא מטעם הראשון דלא יימרון (מצראי) ברעותא דדחלנא אכלין לי' וא"כ ב' טעמים הם ומהראוי לפי"ז לחושבם לשתי מצות ממנין תרי"ג כשיטת הרמב"ן וסמ"ג זה הוא מה שרצוני לבאר בעזר החונן לאדם דעת יהיה לרצון אמרי פי:

101

ק״בדרוש ח הרמב"ם בה' ק"פ פ"ה הלכה ה' כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו שנא' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכו' וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים עכ"ל וכתב הראב"ד וכן טבילת אמהותיו. א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות עכ"ל ובאמת כ"ה בתוספת' אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיה לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח ראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר עכ"ל הנה כפי הנראה השגת הראב"ד הוא על הרמב"ם דהו"ל לפסוק כראב"י דקיי"ל דמשנתו ק"ב ונקי וכתב ע"ז המגיה בכ"מ דאין זה השגה על רבינו דרבינו ס"ל דזה דוק' במשנה ולא בבריית' עכ"ל. ויש לדייק כן משנת ראב"י וכי' משנ"ת דייק' וי"ל עוד דהרמב"ם ס"ל כסברת המהרי"ק בתשובותיו דהנך כללי דכיילי בגמ' הלכת' כפלוני נגד פלוני הוא דוק' בהלכות דנוהגין בזה"ז. משא"כ בדברים שאינם נוהגין בזה"ז (הביאו התוי"ט בזבחי') ועשיתי לזה סמיכות מדקא פרכינן בגמ' בכל פעם הילכת' למשיחא. משמע שלא היו קובעין להלכה רק דברים הנוהגין בזה"ז (ואעפי"כ אין זה הוכח' כ"כ כאשר כתבתי במקומו) והראב"ד ז"ל לא ס"ל כסברת המהרי"ק ע"כ תמה על רבינו דה"ל לפסוק כראב"י. ועוד י"ל דמה שאמרו דמשנת ראב"י ק"ב ונקי ס"ל לר"ת (הביאו הרא"ש בעירובין פ' מי שהוציאוהו) דרק בק"ב מימרות הלכה כמותו ולא בשאר מאמריו א"כ י"ל דס"ל ג"כ כך וס"ל דהך מימר' אינה מן אותן הק"ב והראב"ד ס"ל דפירוש ק"ב ונקי היינו מאמרים המה מעטים בכל הש"ס כמו ק"ב אבל הלכה כמותו בכ"מ אבל אין זה אמת כ"כ דהרמב"ם בהקדמתו לזרעים פירש ק"ב ונקי מעט עיי"ש:

102

ק״גאבל יהיה איך שיהיה אם זה הוא כוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם על דפסק כת"ק ולא כראב"י כך הו"ל למימר בהשגתו זה הוא רק לת"ק דתוספת' אבל לראב"י דקיי"ל כוותי' הוא רק בפסח מצרים ומדקאמר סתם בזה"ל בתוספת' דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות משמע דמוכרח הדבר בתוספת' דהוא רק בפסח מצרים. וגם על הרמב"ם יש לתמוה מאוד לו יהי' דאין זה כלל מוכרח לפסוק בכאן כראב"י. אעפי"כ מי הכריחו לפסוק כת"ק כיון שהוא דבר שלא נזכר בגמ' דידן ואדרבא ביבמות בהערל (יבמות דף ע') אמרו סתם מילת זכריו ועבדיו מעכבת ולא הזכירו טביל"ת שפחותי"ו. א"כ ביותר יש סברא לפסוק כראב"י ונ"ל לבאר טעמים ונימוקים של כ"א מהגאוני' הנ"ל דהנ' בתוספתא אחר פלוגתת ת"ק וראב"י הנ"ל אמרו שם בזה"ל אלו דברים ששוה בהן פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים בג' כתות ופס"ח דורו"ת כיוצא בו. פסח מצרים נאמר בו שה תמים זכר בן שנה פס"ח דורו"ת כיוצא בו פסח מצרים נאמר בו ולא תותירו ממנו עד בקר פסח דורות כיוצא בו. פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר עכ"ל הנה מדלא קחשיב פסח מצרים טבילת אמהותיו מעכבת ופסח דורות כיוצ' בו הנה סתם לן כראב"י דס"ל דאינו מעכב רק בפס"ח מצרי"ם (ואי תקשה הרי גם מילת העבדים לא קחשיב זה אינו קושיא דזה א"צ להשמיענו דעיקרא דהך מלתא בפסח דורות הוא דכתיב בפרשת זאת חקת הפסח) וא"כ הוה מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם דאתיא כראביי ושפיר מרמז לנו הראב"ד ז"ל בלשונו בתוספת"א דפסחי"ם בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות רצ"ל דמוכח שם מסתם התוספתא דזה אינו נוהג רק בפסח מצרים:

103

ק״דאשובה נא לתרץ זה לדעת הרמב"ם גם לתרץ מה ההכרח שהכריחו להרמב"ם לפסוק דלא כראב"י ואען ואומר דהנה ע"כ ראב"י דפליג את"ק דתוספת' אכולא מלתא פליג היינו דס"ל דגם מילת העבדי' אינו מעכב בפסח דורות דאי ס"ד דלא פליג רק אסיפא אטבילת שפחותיו איך צודק הלשון שאמר ראב"י בפסח מצרי' הכתו"ב מדבר הרי לא נזכר בכתו"ב שום דבר מטבילת השפחו' אלא ע"כ אמילת עבדיו קאי דנזכר בכתוב וכל עבד וכו' ומלתה אותו אז יאכל בו (וס"ל דאותה הפרשה נאמרה קודם עשיית פסח מצרים ואין מוקדם וכו') ופליגי במכילת' ר"א ור"ע ר"א ס"ל דאז יאכל בו העבד. ור"ע ס"ל דלעבד לא צריכין קרא דהרי כבר נאמר וכל ערל לא יאכל בו אלא ע"כ אז יאכ"ל ב"ו קאי על האדון דקודם מילת עבדיו אסור לאכול הפסח דמילת עבדיו מעכבת וע"ז הפסוק קאמר ג"כ ראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר וטבילת השפחות נמסר בקבלה שהוא כמילה לעבדים והי' מעכב ג"כ בפסח מצרים לא בפסח דורות וזה שדקדק הרמב"ם ז"ל בדבריו באמרו ודבר זה מפי הקבלה שהטביל' לשפחו' כמילה לעבדים להורות על האמור דטבילת השפחות אינו בכתוב והאיך קאמר ראב"י בפסח מצרים הכתו"ב מדבר ע"כ דקאי ג"כ אמילת עבדי' דמזה מדבר הכתוב מזה נדע דאין הלכה כראב"י דאי כראב"י גם מילת עבדים אינו מעכבת רק בפס"ח מצרי"ם ובגמ' דידן ביבמות בהערל פשטיות הסוגיא בסתם מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מן הפסח. והגם דסתם התוספתא מוכחת כראב"י כמש"ל סתם סוגיית גמ' דידן עדיפא מסתמא דתוספתא והוא נכון. ועוד דזה לא מיקרי סתמא בתוספתא דכמו דלא תקשה להראב"ד למה לא קחשיב בתוספתא מילת העבדי' הוא משום דהיא עיקר הדין הנא' בפס"ח דורו"ת והנה באת הקבלה דטביל' לשפחות הוא כמילת העבדים א"כ ל"צ התנא ג"כ לחשוב טבילת השפחות וזה שדקדק הרמב"ם ג"כ לומר ודבר זה מפי הקבלה וכו' והבן:

104

ק״הע"ד הרמז טעם למצות הפס"ח כבר דברו בו כל חכמי ישראל איש לפי מהללו (הגם שא"א לבוא לתכלית טעמי המצות של תוה"ק דהן המה שכל אלקי ואיך יבא שכל אנושי להשיג שכל אלקי שהוא א"ס עכ"ז מצוה עלינו לחקור בטעמי המצות כפי שכלינו ויערב לנו ויבושם לנו כל מה שנשיג עפ"י הקדמות אמיתיות מתוה"ק המקובלים לנו) ואנחנו בענינו כבר דברנו מזה מפי סופרי' ומפי ספרי' ונשוב עתה ונאמר (עפ"י הדרכי' המקובלים) אמר השם יתברך על ידי משה משכ"ו וקחו לכם צאן. והנה דרשו במכילתא משכ"ו ידיכם מע"ז והדבקו במצות הנה מבואר הדבר שדייקו מהו לשון משכ"ו לא הו"ל רק קחו וגם מהו לכ"ם דרשוהו חז"ל בכ"מ והי' די לשיאמר קחו צאן למשפחותיכם וכו' ע"כ דרשו הדרוש הנ"ל אבל מהראוי להתבונן מהו לשונם משכ"ו ידיכ"ם מע"ז מהו המשיכה הול"ל סור"ו או פנ"ו וכיוצא אבל משכ"ו מיקרי כשמושך איזה דבר ממקום למקום ע"כ הוכרחו חז"ל להוסיף בדרוש בלשונם משכ"ו ידיכ"ם דהי"ד נמשך ממקו' למקו' ונאמר בזה דהנה ידוע סיבת כל הגליות להוציא הנה"ק מתוך הקליפות ע"י שעבוד הגליו' והנה גלות מצרים הי' בחינה שרשיית לכל הגליות ולכל המלכות ושם היו משוקעי' ברוב נה"ק (דרוש נא כיום את דבר י"י בכתבי מרן האריז"ל ותבין) והנה ע"י השעבוד שמשעבדין האומות בישראל הנה עי"ז ישראל מוציאים בלעם מפיהם. דהיינו נה"ק וכשיוגמר כל הבירור אל הקודש אז יתבטלו כל הקליפות כי אין להם חיות רק מן הנה"ק (כמד"א ואתה מחי' את כולם) והנה כל בחי' ע"ז הוא סט"א נק' אלהים אחרים וכשיוציאו כל נה"ק מתוך הקליפות אז יתבטלו כל הע"ז והאלילים כליל יחלוף וימלא כבוד י"י אכ"ה והנה כל הנה"ק מוכרחים ישראל לברר מארבע כנפות הארץ כי הם חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו וכל הנה"ק הם י"ד וכ"ח ישראל (י"ד הוא רשות כמד"א ויקח את כל ארצו מיד"ו מרשותו והנה יד"ו של אדם חשובה כד' על ד' כי י"ד היא רשות והנה ידוע דהקליפות וסט"א ואוה"ע נק' רשו"ת הרבי"ם כי אין להם אחדות יתפרדו כל פועלי און וגם רבי"ם רמז לארבע מלכיות כוללים רומ"י בב"ל יו"ן מד"י וסטרא דקדושא וישראל הם נק' רשו"ת היחי"ד אחדות) ע"כ נה"ק בכ"מ שהם הם נק' י"ד ישראל כלומר רשותם) והנה במצרים שהי' גלות שרשיי לכל הד' מלכיות וכל הגליות כמ"ש פרעה הן רבי"ם עתה עם הארץ ר"ת ארבע מלכיות הנ"ל הנה לשם הי' ביותר נה"ק והיו צריכין ישראל לבררם מתוך הקליפות וכאשר גמרו הבירור כל מה שהי' בכחם א"ל משה בשליחות הש"י משכו ידיכ"ם היינו רשותכם מע"ז היינו משכו כל נה"ק מתוך הקליפות כנ"ל וקחו לכם צאן למצוה הנה אמר לכ"ם להנאתכם ולטובתכם דהיינו הדבקו במצות אותן הנה"ק שתמשכו מתוך הקליפות הדבקו אותן לעצמיכם ע"י המצות שתעשו מצא מין את מינו הבן כי קצרנו בכאן וכבר נתבאר במ"א:

105

ק״והנה היו מוכרחם לעשות מצוה בעת צאתם כדי שיתדבקו אותן הנה"ק להם ע"י מעשה המצות הנה נצטוו במצוה הראשונה להקריב קרבן לי"י וסוד הקרבן לקרב כל חלקי דומ"ם צומ"ח ח"י מדב"ר להש"י דהנה האדם המקריב בכחו (ובפרט קרבן שיש בו סמוכה סומך בכ"ל כוחו) את הח"י ומקטיר האימורין על העצי"ם אשר על האש עצי"ם הם צומ"ח ועל כל קרבניך תקריב מל"ח דומם הנה הוא קרבנות כל חלקי העולם להש"י ובזה מעלין כל הנה"ק להש"י וע"כ נק' קרב"ן פס"ח לשון חיי"ם וחמל"ה וראיתי את הדם ופסחת"י עליכם מתרגמינן ואיחו"ס עליכון הוא החמלה אשר חומל הש"י לבלתי ידח ממנו נדח הבן הדבר:

106

ק״זהנה נצטוינו במצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם דהנה כמו שיהי' הענין במצרים שנתבררו הנה"ק מתוך הקל פ' ונשארו הקליפית פגרים מתים כן יהי' בכל המלכיות עד לעת קץ כשיוגמר הבירור אז ימלא כבוד י"י אכ"ה ואז יהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם המיוחד היינו אותן העמים שיהיו קצת מהם ראויים להדבק בישראל אשר ישאר בהן נה"ק קצת וישארו לעבדים ולשפחות לרקחות ולטבחות ולאופות הגם שבודאי לא יהי' להם מעלת ישראל עכ"ז יהיו נטפלים אל הקודש כדין תשמיש קדושה הקונה איכות הקודש:

107

ק״חוהנה אמרז"ל במדרש תרומה. ויקחו לי תרומה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זה"ב זו בב"ל שנאמר אנת הוא רישא די דהב. וכס"ף זו מד"י שנאמר חדוהו ודרועוהי די כס"ף. נחוש"ת זו יו"ן שנאמר מעוהי' וירכתי' די נחש. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן למה שנמשל בו אדום הרשעה שהחריבה ביהמ"ק ללמדך שמכל המלכיות יקבל הקב"ה דורן לע"ל חוץ מאדום והרי בבל אף הוא החריבה אלא שלא קעקעה אותו אבל אדום מה כתיב בי' ערו ערו עד היסוד בה וכו' וכן אתה מוצא לעיל שכל האומות עתידין להביא דורן למלך המשיח ומצרי' מביאין תחלה וקסבר שלא לקבל מהם ויאמר לו הקב"ה אכסנאי נעשו לבני במצרים שנאמר יאתיו חשמנים מני מצרים וכו' נשאו כוש ק"ו מה מצרים ששעבדו בהן קיבל אנו שלא נשתעבדנו בהם על אכו"כ. מיד כוש תריץ ידיו לאלקים מיד כל המלכיות שומעת והן מביאות שנאמר ממלכות הארץ שירו לאלקי' אח"כ מלכות אדום נשאת ק"ו בעצמם ומה הללו שאינם אחיהם קיבלו מהם אנו עאכ"ו ואף הוא מבקשת להביא דורון למלך המשיח אומר לו הקב"ה גער חית קנה וכו' עכ"ל והנה נחקור תחילה מה הם הדרונות שיביאו למלך המשיח וכי לכסף ולזהב שלהם יצטרך מלך המשיח והלא אין כסף נחשב בימי שלמה וכש"כ בימי מלך המשיח הרי אברהם לא רצה לקבל מתנות ואמר הרימותי ידי וכו' אם מחוט וכו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם ומלך המשיח יקבל מתנות מן הגוים. אבל הנרצה היא הדרונות הם הנה"ק אשר לא יכלו ישראל לברר בימי גלותם כמו שתראה מה שהי' במצרים אשר אלפי רבבות ישראל נשארו בג' ימי אפילה כי לא יכלו כל הניצוצות להתברר שהיו משוקעי' מאד בהתגברו' הקליפ' ואי"ה לעת קץ יתבררו בזמן ביאת המשיח כמד"א ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו':

108

ק״טותבין הדבר עפ"י מ"ש מאמר חז"ל כי אני י"י המעלה אתכם מאמ"צ ודרש ר' ישמעאל (מה שנאמר המעל' ולא המוציא) אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא על שאינם מטמאים בשרצים דיו ואינו מובן לכאורה ופירשנו בזה דהנה בכל דבר שבעולם יש נה"ק והנה באכילת האדם המותרים עפ"י התורה והמאכל והמשתה ההוא שבה והי' לבשר מבשרו שנתהווה ממנו דם ובשר האדם והאדם הולך בכח האכילה ההוא לתו' ומצוה הנה נתעלה הנה"ק שהיא בתוך חומר המאכל ההוא ונכלל בקדש וה"ס הבירור והנה המאכלים הנאסרי' לנו עפ"י התורה דהיינו הבהמות והחיות והעופות הטמאים כי הנה גם בהם בהכרח יש איזה ניצוץ דכתיב ואתה מחי' את כולם וא"כ למה אסר אותם הש"י לנו הלא בהכרח הוא שיתבררו. אבל להיות יודע הש"י שאין הבירור הזה בחק המין האנושי להיות הנה"ק באלו הבע"ח משוקעים מאד בסט"א כי חיות נפשות אלו הבע"ח הם משלש קליפות הטמאות כנודע וכאשר יאכל האדם מהם. הנה אדרבא תשתקע נפשם בהם ויטמטם דעתי ושכלו ויתדבק בתאוות ע"כ אסר אותם הש"י. ולא צוה לברר רק מן הדברים המותרים ואם תקשה האיך יתברר הטוב מן אלו החומריים הנה כאשר נשלי' חלקנו ונברר את המוטל עלינו הנה לעת קץ יוציא הקב"ה בלעם מפיהם וכל הקליפות יתבטלו הנה כן הי' הדבר במצרים כשהגיע הקץ ולא יכלו להתמהמה הנה אותן שלא יכלו להתברר הנה מתו הרבה בג' ימי אפילה והש"י יבררם לעת קץ באחרית הימים ובאו האובדי' בארץ אשור והנדחים באמ"צ והשתחוו לי"י וכו' ולפי"ז ז"ש הכתוב אחר שאסרה התורה הבע"ח האסורים כי אני י"י המעלה אתכם מאמ"צ גם קודם שנגמר הבירור ביודעי שאין זה הבירור חוב המוטל עליכם כי כאשר תתמהמהו עוד תוכלו ח"ו אדרבא להשתקעות בקליפות הקשות ע"כ העליתי אתכם בכח כביכול ולעת קץ יוגמר הבירור על ידי כמו כן הענין מה שאסרתי לכם הבע"ח האסורים ביודעי שזה הבירור לא יוגמר על ידיכם ואני עתיד לבררם לעת קץ ובמ"א הארכנו בזה בטוב טעם:

109

ק״יולפ"ז הוא הנלע"ד שכל אותן הבירורים אשר לא יכלו ישראל לברר כל ימי עניים ומרודם לעת קץ יתבררו' ומהן יהיו כל הגוים אשר יבואו להתדבק ולהתקרב ולהצטרף אל ישראל לעבדים ולשפחות לרקחות ולטבחות ולאופות והן המה הדרונות שיבואו כל הגוים אל מלך המשיח ויהיו לפליטה. משא"כ אדום כתיב בהו ולא יהי' שריד לבית עשו רק כל אותן הניצוצו' שביררו ישראל בימי ענים הנה נתהוו גרי צדק קודם ביאת המשיח ואח"כ בביאת המשיח לא יהיו בית עשו לפליטה כנ"ל:

110

קי״אונ"ל לבאר הטעם שאמר חז"ל על שעירערו את היסודות של ביהמ"ק דהנה הקשו בגמרא זבחים מהיכן ידעו אנשי כנה"ג מקום המזבח בשלמא בית מינכרא צורתו (ופרש"י יסודות החומות עכ"ל כי המחריבים ראשונים הניחו היסודות) ונרא' דזה היתה כוונת מלכות הרשעה באומרם ערו ערו עד היסוד בה בכדי שלא יהיו ניכרין החומו' ולא יוכלו שוב לבנותו. וע"כ כמו שהם לא הניחו יסוד כ"כ לא יהי' להם יסוד מוסד לפליט' בישראל. והנה אמרז"ל עתידה ירושלים להיות מאירה לכל העולם כמד"א והלכו גוים לאורך וכו' וע"י הארת ירושלים ובהמ"ק יתדבקו בזה כל הנה"ק הנשארי' בגוים לפלטה ויאמר לישראל בית יעקב לכו ונלכה באור ד' ויהי' להם אור בהמ"ק לסגולה. משא"כ מלכות הרשעה שהיתה כוונתם בערעור היסודות אשר שוב ח"ו לא יוכלו לבנותו הנה בעבור זה לא יקבלו טובה מאור ירושלים ובהמ"ק ולא יהי שריד לבית עשו נ"ל:

111

קי״בוהנה דרשו חז"ל בפסוק תחת שלש רגזה הארץ תחת עב"ד כי ימלוך עב"ד זו מלכות בב"ל. ושפחה כי תירש גבירתה שפחה זו מלכות אדו"ם ע"ש בדבריהם. עבד נק' מלכות בב"ל שהיא ג"כ תביא דורון למלך המשיח כי הגם שהחריבה את הבית עכ"ז כיון שלא החריבה את היסודות תביא דורון היינו נה"ק שישארו בה יצטרפו לעת קץ לעבדים לישראל ויהיו לפליטה ולא ישארו בה נה"ק רק מה שביררו ישראל בימי עניים ומרודם אבל לעת קץ לא ישאירו בה עוללות כמו שנתבארו הבן הדברים:

112

קי״גומעתה נבאר לך לפי מש"ל ענין קרב"ן פס"ח להורות על הבירור הנעשה במצרים ולהורות על הבירור אשר יעשו ישראל בכל הגליות עד לעת קץ שיבא הכל אל הקודש ויבער הש"י את רוח הטומאה מן הארץ. ע"כ נצטוינו לא תשחט על חמץ וכו' ע"כ הנה נצטוינו שגם העב"ד של ישראל אם עדיין לא הכניסו תחת כנפי השכינה מעכבתו מלאכול הפסח דהנה אפילו מלכות בבל שהחריבה הבית עתיד להיות ממנה ציור ותהי' טפילה אל קדושת ישראל ותביא דורון למלך המשיח כמו שכתבתי לך אבל השפח"ה הרמוזה למלכות אדום הנה לא יהי' שריד לבית עשו ולא יקבלו ממנה ותתבטל מכל וכל הנה לפ"ז טבילת השפחות אינו מעכב אכילת הפסח כי השפחה בישא לא תהי' מצורפת ולא יהי' ממנה בירור להצטרף אל הקודש (רק בפסח מצרים שהי' גלית שרשיי מן כל הד' מלכיות כמש"ל ) וזה הוא כשיטת הראב"ד ולפי שיטת הרמב"ם אף על פי כן להיות עכ"פ בימי עניים ומרודם של ישראל מבררים מהם כל נה"ק הנה החיות שבהם מצטרף בכל עת אל הקודש והעד אנטנינוס כידוע ע"כ מהראוי שגם טבילת השפח"ה מעכב הבן הדבר:

113

קי״דע"ד הדרוש בזוהר אחרי דף ע"ב בפסוק כמעשה אמ"צ וכמעשה ארץ כנען אמר ר' יצחק עובדא דמצרים פלחין לשפח"ה כמה דאוקימנא עובדא דכנען פלחין לההוא דאיקרי שבי אשר בבית הבור וע"ד כתיב ארור כנען עב"ד עבדים יהי' לאחיו עכ"ל. והנה כבר דברנו בדרושים את אשר חכמים הגידו ענין לקיחת הש"ה לקרבן פסח הי' ביטול ע"ז כי מצרים היו עובדים לבכור המזלות הוא טל"ה מז"ל ניס"ן ולא האמינו בהנהגת והשגחת גבוה מעל גבוה שומר משדד המערכה כרצונו וכל משטרי השמי' והכוכבים ומזלות אינם מתנועעים ופועלים זולת ברצונו והשגחתו ושפעו והוא מחי' את כולם בלי הפסק רגע ע"כ לקחו הטל"ה כח ומזל מצרים בזמן שליטתו בניס"ן וביום י"ד סמוך ליום ט"ו היינו בין הערבים שאז שליטת טל"ה בגרם המעלות הנה לקחוהו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קרבן לד' והוא הי' ביטול ע"ז של מצרים עיין כ"ז היטב בזוהר פ' בא והנה נצטווינו במצוה זו לדורות בכדי לבטל כל מיני ע"ז מן העולם והנה הא ודאי שנצטוינו שגם מילת העבדי"ם מעכבת לדורות מאכילת הפסח דכל עיקרי של מצות הפסח הוא לבטל כל מיני ע"ז מן העולם והנה ע"ז של כנען הוא הנק' שב"י הוא העבד עבדים שנק' לכנען וידוע דהכנען היה ז' אומות נגד ז' מדות דמס"א א"כ כל מיני ע"ז שבעולם יש בהם אחיזה מטומאת כנען ע"כ נצטוינו בלא תחיה כל נשמה ואלו קיימו ישראל מצות לא תחי' כבר היה ביטול לכל מיני ע"ז וזהו שרמזו רז"ל שב"י כולהו איתנהו בהו הבן. הנה כשיהיה ביטול לכל מיני ע"ז והקליפות מן העולם יוציא מהן הניצוץ הקדוש הנהירו דקיק המחיה את כולם ושב אל הקודש ושיעור קומת הסט"א שבה והיתה לבער. ע"כ אם יש לאדם עב"ד שלא נכנס עדיין תחת כנפי השכינה מעכבתו מלאכול הפסח שזה ענין הנרצה בקרב"ן פסח לקרב גם חיות הסט"א (עב"ד עבדי"ם) אל הקודש בהוציא מהם החיות להתקרב אל הקודש פנימה והאלילים כליל יחלוף. זה ודאי לכ"ע:

114

קי״האמנם בטבילת השפחה כשלא הכניסה עדיין תחת כנפי השכינה ודאי בפסח מצרים היתה מעכבת כי אז הי' צריכין לבטלא דחלא דמצרים שפח"ה להוציא הנה"ק ליקרב אל הקודש אבל בפסח דורות יש סברא לכאן ולכאן. יש סברא לומר שטבילת השפחה אינו מעכב כי כבר נתבטל ע"ז הנק' שפחה כימי צאתנו מאמ"צ ומאי דהוה הוה והוא ע"ד שיטת הראב"ד והסברא אחרת דהנת הש"י צונו למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך דהנה ענין ביטול קליפת מצרי' הוא שרש ?י וכענין הך הכפתור וירעשו הסיפי' ובזוכרינו ענין יצ"מ וביטול הע"ז שלה נוכל עי"ז לבטל כל מיני ע"ז מן העולם ע"כ גם טבילת השפחה מעכב גם לדורות הוא כשיטת הרמב"ם:

115

קי״וע"ד הסוד המגיד פי' אל הרב ב"י בפסוק שאמר יעק"ב (הוא מרכבה למדת תפאר"ת) בשולחו אל עשו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה רמז לדרגין דספירות. שור וחמור רמז לקבלתו מחסד וגבורה. צאן נו"ה עבד דרגא דיסוד (עיין בגמ' הא לך אתנן ותלין שפחת"ך אצל עבד"י לישנא מעליא) שפחה רמז למדת מלכות עי"ש. אבל הכלל הוא עבד ושפחה בקדושה רמוזים ליסוד ומלכות הוא הייחוד הקדוש הנעשה ע"י תורתנו ומצותינו וזה כל פרי מעשינו לייחד הדודים ביחודא שלים וז"ש קודם כל לימוד תורה ומצוה ליקובה"ו כידוע. וזה שנכרתו תקע"ו בריתות על התורה (עיין בסוטה מ"ח בסיני מ"ח באהל מועד. מ"ח בערבות מואב הרי קד"ם וכל אלה ללמוד וכן לשמור וכן לעשות הרי תקע"ו) מנין יסוד מלכות דכר ונוקבא דקדושה וידוע דכשזה קם זה נופל. כשגומרין יחוד שלים בקדוש' אזי יתפרדו כל פועלי און עבד ושפחה דכר ונוקבא שבמרכבה טמאה עד שיוגמר כל התיקון ב"ב ויתמשיך החיות נהירו דקוק מתוך הקליפו' ויוכלל בקודש ויתבטלו הקליפות מכל וכל והנה זה אשר נצטוינו במצוה הראשונ' בעת צאתנו מארץ מצרים ראשית הגאולות להקריב קרבן לי"י קרבן פסח. קרבן לקרב הכל אל הש"י בעת קץ האחרון אשר יהי' יי אחד ושמו אחד ב"ב הנה המגיד מראשית אחרית צונו וכל עבד איש מ"כ ומלת' אותו לקרבהו תחת כנפי השכינה אז יאכל בעליו הקרבן פסח דזה הוא קרבן הראשון שקרבנו בזה הש"י לעבודתו רמז לנו שזה כל פרי מעשינו לפעול על ידם שיתקרבו הכל אל הש"י ואפי' הדרגין תתאין בחי' עבד ושפחה זו"נ דסט"א הנהירו דקוק אשר בתוכם יתקרב לז"ונ דקדושה והחומריות שבקליפות יתבטל. והנה ידוע בסטרא דקדושה העיקר הוא בחי' דכורא ובחי' נוק' הוא טפילה אל הדכורא כמ"ש בזוהר באתר דדכורא וכו' (והראיה מיעקב שהקדים הזכרים לנקבות כמשארז"ל) ובסט"א הוא בהיפך כמו שביאר מר"ן האריז"ל. בפסוק פתורה אשר על הנהר. פתורה (נוק' מלשון בית החורף) וגם פתורה לשון שלחן וכמשארז"ל שלחן ערכתי לפניו כ"ל. אשר על הנהר (נהר יסוד דדכורא) והתבונן ששלחו לבלעם. פתורה אשר על הנהר כי הנוקבא בעילוי אצל הקליפות (וראיה מעשו שהקדים הנקבות לזכרים כמו שארז"ל) עיין באוה"ח שחלם לו שהיה מתאבק עם הדכר ויכול לו ולא לונק') ולפי"ז ממילא רווחא לן שמעתא דהנה עבד ושפחה רמז לזו"נ דסט"א יוציאו מהם הנה"ק ויוכללו בקדש זו"ן דקדושה הנה בענין טבילת השפח"ה להכניסה תחת כנפי השכינ' (הנה במצרים מחמת שהי' בקדושה ליל"ה עבדו נוקמין ויומא אפיק לון בריש גלי כמבואר בזוהר וכן וי"י הולך לפניהם יומם הוא ובית דינו הנה כנגדו היו מכניעים זו"ן דקליפה ע"כ גם טבילת השפחות היו מעכב בפסח מצרים אבל בפסת דורות) יש סברא לכאן ולכאן יש סברא לומר דטבילת השפחו"ת אינו מעכב כיון דהכוונה הוא שכל הנה"ק יוכללו בקודש בזו"ן דקדושה והנה בקדושה הוא העיקר בחי' דכורא ע"כ די לנו ברמז עבדי"ם ומלתה אותו אז יאכל בו הבן הדברים אבל טבילת השפח"ה אינו מעכב והוא כשיטת הראב"ד ויש סברא לומר כיון דקא איירינין מזו"ן דסטרא אחרא אשר יוציאו בלעם מפיהם ויתקרבו הנה"ק אל הקוד"ש ובזו"ן דסט"א הנוק' הוא בעילוי ע"כ נצטרך לרמז גם טבילת השפח"ה שיתקרב אל הקודש הוא הנה"ק אשר בתוכם והוא כשיטת הרמב"ם יהיו לרצון אמרי פינו וכל דברינו בדרך אפשר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו ובמהרה ימלא כבוד ד' את כל הארץ ויהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם המיוחד ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד במהרה בימינו אמן:

116

קי״זדרוש ט בגמרא פסחים דף ק"ך
אמר רבא מצה בזה"ז דאורייתא מרור מדרבנן מ"ש מרו"ר דכתיב על מצות ומרורים בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פס"ח ליכא מרו"ר. מצ"ה נמי כתיב על מצו"ת ומרורי"ם. מצ"ה מיהדר הדר בי' קרא בערב תאכלו מצו"ת ע"כ ובתר הכי בעמוד ב' פיסקא הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא מחצות ה"ל נותר מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע היא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה. ראב"ע אומר נאמר כאן בליל"ה הז"ה ונאמר להלן ועברתי באמ"צ בליל"ה הז"ה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצו'. א"ל ר"ע והלא נאמר חפזו"ן עד שעת חפזון ע"כ ופי' הרשב"ם ד"ה ראב"ע היא אבל כר"ע דפליג עלי' לא מתוקמא דלדידי' לא הוה נותר ולא מטמא את הידים אלא מבקר ואילך ואע"ג דלדידי' נמי אכילת פסחים עד חצות כדין כל הנאכלים ליום ולילה. רבנן הוא דעבדו הרחקה יתירה להרחיק את האדם מן העבירה כדתנן פ"ק דברכות שמא יאכל ממנו אחר שיעלה עה"ש ויתחייב כרת עכ"ל. והנה יש לדקדק על דברי הרשב"ם מהיכן החליט דלר"ע נמי אכיל"ת פסחי"ם עד חצות ותו לא דלמא לא ס"ל שום סייג כדאשכחן ר"ג ריש ברכות בק"ש דלא ס"ל לגזור סייג ודילמא ר"ע ס"ל כר"ג וי"ל דס"ל לרשב"ם דע"כ גם ר"ג דפליג על החכמים בק"ש וס"ל דאין לגזור סייג עכ"ז באכילת קדשים בודאי מודה דגזרינן דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא ובפרט בכל המשניות וברייתות דפרק איזהו מקומן דמתני בכולהו ע"ד חצו"ת ולא קא פליג ר"ג בשום דוכתא ממילא אפי' אם נאמר דר"ע ס"ל כר"ג הנה גם ר"ג ס"ל בקדשים עבדינן סייג ע"ד חצו"ת דייקא ואח"כ אמרינן בגמ' אמר רבא אכל מצ"ה בזה"ז אחר חצות לר' אליעזר ב"ע לא יצא י"ח ומקשו פשיטא כיון דאיתקש לפסח כפסח דמי מהו דתימא הא אפקי' קרא מהיקשא קמ"ל דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' ע"כ. וכתב הרא"ש לכאורה נראה דהלכה כראב"ע דסתם מתניתין כוותי'. ומיהו בפ' הקורא את המגילה איכא סתמא כר"ע ומיהו נכון להחמיר כראב"ע דאפשר דר"ע מודה להרחיק את האדם מן העבירה באיסור דאורייתא וכן הי' נוהג ר"ת ז"ל וכו' והר"ן כתב הואיל ויש סתם משנה כראב"ע וסתם משנה במגילה כר"ע הנה ספק הוא ויש להחמיר כראב"ע וכ"ה דברי הרא"ש בברכו' והרמב"ם ז"ל פסק באכילת הפסח מדאורייתא נאכל כל הלילה ורבנן עשו סייג לכתחלה ע"ד חצות (והוא כר"ע וכדברי הרשב"ם דר"ע ודאי ס"ל סייג) ובאכילת מצ"ה פסק זמנה כל הלילה בלא שום סייג: והנה יש לתמוה כיון דזה הוא דבר המוחלט בגמ' דפס"ח ומצ"ה חד דינא אית להו וכדברי רבא בגמ' א"כ הרמב"ם ז"ל שפסק מדאורייתא זמנו כל הלילה הוא כר"ע (וע"כ הוא משום דס"ל דכיון דאיכא סתמא כראב"ע וסתמא כר"ע הדרין לכללין הלכה כר"ע מחבירו) ואעפ"כ פסק דעבדינן סייג לכתחלה עד חצות דוקא (והוא כדברי הרשב"ם דר"ע ודאי מודה דעבדינן סייג א"כ מצ"ה נמי דינא הכי הוא דלר"ע עבדינן סייג ולמה פסק הרמב"ם ז"ל דלכתחלה נמי זמנה כל הלילה: והנה גם על דברי הר"ן ודברי הרא"ש בברכות יש לתמוה דעיקר שרשם דיש להחמיר לכתחלה באכילת מצ"ה קודם חצות דייקא דדלמא הלכה כראב"ע הלא אפי' הלכה כר"ע עכ"פ יש גזירת סייג מדרבנן וכדברי הרשב"ם (וכדברי הרא"ש בפסחים שכתב כן בדרך אפשר):

117

קי״חוהנה דברי הר"ן ולשון הרא"ש יש לתרץ שפיר דיש להם הוכחה דאם נאמר הלכה כר"ע א"צ להחמיר כלל במצ"ה משום סייג כאשר נבאר והוא דתנן במתניתין ריש ברכות מאימתי קורין א"ש בערבית משעה שהכהני' וכו' עד סוף האשמורה הראשונ' דר"א וחכמים אומרים ע"ח רג"א עד שיעלה עה"ש מעשה שבאו בניו וכו' א"ל אם לא עלה עה"ש חייבים אתם לקרות ולא זו בלבד אלא כל מה וכו' הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עה"ש וכל הנאכלין ליום אחד וכו' א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העביר' ופירש"י א"כ למה אמרו חכמים עד חצות בק"ש ובאכילת קדשים. אבל בהקטר לא אמרו חכמים עד חצות כלל ולא נקט לי' הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה וכו' והנה הקשו המפרשים למה באמת לא גזרו בהקטר כמו ק"ש ובאכילת קדשים והנה תירץ הרמ"ז דכהנים זריזין הם: ולא הונח לי בזה דהרי רוב הנאכלין ליום אחד הם קדשי קדשים הנאכלים רק לזכרי כהונה (חוץ תודה ואיל נזיר ופסח קדשים קלים) ולמה גזרו בהני סייג ונ"ל דרש"י ז"ל תירץ זאת הקושיא שם בדבריו שכ' שם במשנ' בד"ה כדי להרחיק את האדם מן העביר' ואסרום באכיל' קודם זמנם כדי שלא יבא לאוכלן לאחר עה"ש ויתחייב כרת וכן בק"ש לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עה"ש ועבר לו הזמן עכ"ל:

118

קי״טוהנה לכאורה יש לתמו' על דברי רש"י ז"ל למה פירש דגזרו עד חצות באכילת קדשים דחששו דילמא יבא לאכלן אחר עה"ש ויתחייב כרת הלא אפי' לא יבא לאכלן שפיר שייך למיגזר שמא יניח הקדשים ולא יאכלם ויפסלו בעה"ש ויבואו לידי נותר אלא ע"כ דכוונת רש"י ז"ל לתרץ הקושיא הנ"ל למה לא גזרו בהקטר עד חצות כמו באכילה ע"כ פי' דשאני אכילת קדשים דיש חשש עבירה חמורה איסור כרת וכן בק"ש הגם שהוא רק חשש ביטול מ"ע נ"ל דגזרו כמו באכילת קדשים להיות ק"ש הוא מיסודי הדת ויש עבירה גדול' בביטולה וחז"ל קראוהו מעוות לא יוכל לתקון הג"ה ובפרט לפי מ"ש בחיבורו על המשנה דלבעבור זה התחילה התורה שבע"פ פתח דברי' יאיר בזמני ק"ש והלכותי' להיו' דקיי"ל כל התור' ומצות שהאדם משתדל בעודו רשע לא יעלו לו לריח ניחוח לפני י"י (וכמו שדרשו נירו להם ניר ואל תזרעו אל הקוצים) אדרבא וכו' וא"כ לפ"ז מה יעשה האדם וחי וכי ס"ד שלא ילמוד תו' ולא יניח תפילין וציצית וכיוצא עד אשר יתקן כל אשר עוות. אבל ע"כ הוא דתשובה מהני בכ"ז ועידן. והתשובה מן התורה הוא רק חרפ"ה עזוב"ה קבל"ה וידו"י דברים לפני י"י (כמו שהארכנו בזה במ"א וכאן עת לקצר) ע"כ קודם כל עשיית המצוה ועסק התורה כאשר האדם מהרהר בתשובה הנה שוב לא יכונה לרשע באותו הזמן ותהי' תורתו ומצותיו לרצון ועדיין לא הונח לי בזה דהנה איפסק להלכ' ארבעה חילוקי כפרה שהי' ר"י דורש עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויה"כ מכפר עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין אבל מי שיש בידו חילול השם כולן תולין ומיתה ממרקת כדכתיב אם יכופר העון הזה לכם עד וכו' א"כ לפי"ז הרי התשוב' לבדה אינה יכולה לכפר רק על מ"ע ומה יעשה האדם שיש בידו עבירות חמורו' ובפרט עון חה"ש שכמעט אין אדם ניצול ממנו כמ"ש בגמ' היכי דמי חה"ש כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. אבל מבואר הדבר בזוהר במדבר מאן דמסר נפשי' (בשעת ק"ש) בכח (באמת שמקבל עליו עמ"ש ומקבל ע"ע מסה"נ ע"ז יחשב לפני הש"י כאלו מסר נפשו בפועל ביסורי מיתה ע"ד כ"ש ואפילו אותן העונות דכתיב בהו אם יכופר העון הזה לכם עד וכו' מתכפרים ע"י המצוה הזאת במס"נ. א"כ לפי"ז יוצרינו יוצר בראשית המצו' לנו מרפא ארוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא ק"ש בכל עונה מעונות היום והלילה במסה"נ (כי זה מצותה) ועי"ז אפי' עבר על כריתות ומי' ב"ד ואפי' עון חה"ש דכתיב בי' אם יכופר וכו' מתכפרים ע"י המצוה הזאת במס"נ ושוב אין לו תואר רש"ע ותקובל תורתו ומצותיו לרצון ולבעבור זה התור' שבע"פ בראשית אמרי' פי' פתחה בחכמ' בזמני ק"ש והלכותי' שזה הוא הסגול' שתהי' לימוד התור' לרצון אפי' יש ביד האדם ח"ו עון כריתות ומי' ב"ד ועון חה"ש שאינו מכופר עד וכו' ע"כ לבעבור זה המשיח מלחמה אמר לישראל בהכרזה שמ"ע ישרא"ל אפי" אין בידכם אלא זכות ק"ש וכו' כמו שדרשו חז"ל ע"כ לבעבור זה חששו ז"ל מאד שלא יעבור האדם זמן עונה אחת כי יש בזה חשש עון כריתות ומי' ב"ד כנ"ל ולבעבור זה כמו שגזרו עד חצות באכילת קדשים מפני שיש בם חשש איסור כרת כמו כן גזרו בק"ש שיש בהעברת זמנה ג"כ חשש וכו': וע"כ פירש"י בתחלה החשש שחששו באכילת קדשים ואח"כ כתב וכן בק"ש וכו' הגם שהי' לו לפרש במוקדם ק"ש שהוא העיקרת במשנה וכמש"ל בד"ה א"כ למה אמרו וכו' בק"ש ובאכילת קדשי' הנה הקדים ק"ש לאכילת קדשי' וכאן הקדי' אכילת קדשים ואח"כ כתב וכן בק"ש רמז לך בזה דהגם דק"ש הוא רק ביטול מ"ע עכ"ז כאשר תשכיל שייך למיגזר בי' סייג כמו באכילת קדשי' דיש בו חשש איסור כרת משא"כ בהקטר חלבים לא גזרינן סייג דאפי' יעבור ויקטירם אחר עה"ש אין כאן עבירה חמורה כ"כ. וקיי"ל אם עלו לא ירדו ע"כ לא גזרו בו עד חצות ולפ"ז שפיר מצאנו טוב טעם ודעת לדברי הר"ן ז"ל ולדברי הרא"ש בברכות דאם הלכה כר"ע דס"ל בק"פ באכילתו עד עה"ש מן התורה. הנה יש לגזור בודאי סייג עד חצו' דיש חשש איסור כרת שיבואו לאכול אחר עה"ש משא"כ במצה הגם שהוקשה לפס"ח עכ"ז לא שייך למיגזר עד חצות כמו שלא גזרו בהקטר חלבים. דאין כאן חשש עבירה חמורה רק ביטול מ"ע גרידתא ע"כ כיון שיש דעת נוטה הלכה כר"ע אין להחמיר כ"כ באכילת מצ"ה רק דאעפי"כ יש להחמיר לכתחילה דדילמא הלכה כר"א בן עזריה מיהו על הרמב"ם ז"ל הקושיא במקומה עומדת דהנה מה דפסק במצ"ה זמנה כל הליל' פסק כר"ע נגד ראב"ע להיות דשנה לן רבינו הקדוש סתמא כר"ע וסתמא כראב"ע א"כ הדרין לכללין הלכ' כר"ע מחבירו אעפי"כ הו"ל לפסוק דעבדינן סייג ע"ד חצו"ת וכדפסק בקרב"ן פס"ח ולדידי' א"א לומר דשאני מצ"ה מן פס"ח דבפסח יש חשש עבירה גדול' איסור כרת משא"כ מצ"ה דהרי לדידי' גם בהקטר חלבים גזרו חכמים ע"ד חצו"ת דכן פירש הוא במסכת ברכו"ת א"כ למה אמרו חכמים ע"ד חצו"ת קאי אכולהו והא דלא שנאו התנא בשים מקום במשנה דכבר סמך אעדותו של ר"ג בכאן וכדברי הכ"מ בכאן א"כ כיון דגם בחשש ביטול מצוה קלה לאו שאין בו מעשה גזרו סייג מכש"כ באכילת מצ"ה (אפי' לר"ע דס"ל זמנה כל הלילה מדאורי') א"כ למה פסק הרמב"ם זמנה כל הליל' אפי' לכתחילה ונרא' לבאר דעת הרמב"ם דס"ל ג"כ דמוכח מהש"ס דבמצ"ה לא גזרינן סייג דהנה קשה ר"ג דפליג עם החכמים בק"ש וס"ל דאין לגזור סייג במ"ע דק"ש למה לא פליגי באכילת קדשים דלא אשכחן בשום מקום בפ' איזהו מקומן דיפלוג ר"ג על כל פרטי הקרבנות דנאכלין ליום ולילה עד חצות וכל המשניות לשם הולכות פסיקותיהן בלא חולק הג"ה ע"כ אומרים המשניות הללו בתפלת העשי' להיותן הלכות פסוקות בלא חולק כמ"ש מרן האר"י ז"ל: בשלמא על הקטר חלבים (דס"ל לרמב"ם דגזרו סייג עד חצות) ולא מצינו דיפלוג ר"ג ויש לומר דשפיר פליג רק כיון דאינו מבואר במשנה בשום מקום גזירת סייג דהקטר חלבים (רק רבינו הקדוש סמך על עדותו של ר"ג שבכאן משנה א' פ"ק דברכות וכדברי הכ"מ) ואדרבה משנה שלמה שנינו במגלה כל הלילה כשר (מדאורייתא) לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואימורים הנה אין לך מקום במשנ' שיפליג ר"ג על החכמים רק בכאן במשנה א' דברכות אבל אכילת קדשי' הלא הלכות פסיקות הן נשנו בכל פרטי הלכותיהן ופרטי הקרבנות ליום ולילה עד חצות ולא פליג ר"ג הנה ע"כ צ"ל דבאכילת קדשים מודה ר"ג לחכמים דגזרי' סייג וכמש"ל בדברי הרשב"ם כאן בפסחי' ויקש' לן א"כ למה לא גזר סייג בק"ש ופליג על חכמי' ע"כ צ"ל דס"ל לר"ג דשאני אכ"ק דיש חשש שיבא לידי איסו' כרת כשיאכלם אחר עה"ש. משא"כ ק"ש (הגם דהיא מצוה גדולה מיסודי הדת) ס"ל לר"ג כיון דאין כאן רק חשש ביטול מ"ע אין לגזור סייג (ולא ס"ל הסברא שכתבנו לעיל לדעת רש"י) ממילא לפי"ז רווחא לן שמעתין דהרמב"ם דבאכילת פסחים פסק לסייג עד חצות כיון דיש חשש עבירת כרת אבל במצה דאין כאן רק חשש ביטול מ"ע גרידא אין לנו להחמיר מסברא ולעשות סייג ואפילו לדעת החכמים דס"ל דגזרו סייג בק"ש אין לדמות ק"ש לשארי מ"ע רק היכא דאשכחן בפירוש דגזור גזרינן והיכא דלא אשכחן בפירוש לא גזרינן כן נ"ל ופטטייא דאורייתא טבין:

119

ק״כע"ד הרמז יש להתבונן בענין טעם פלוגתת ראב"ע ור"ע בענין אכילת הפס"ח שראב"ע ס"ל מדאורייתא רק עד חצות דוקא ור"ע ס"ל כל הלילה עד עה"ש והנה מהראוי להבין. ראב"ע למד לה מג"ש נאמר כאן ואכלו את הבשר בליל"ה הז"ה ונאמר להלן ועברתי באמ"צ בלילה הזה מה להלן עד חצות וכו' ומקשו בגמ' ור"ע ההוא בליל"ה הז"ה מאי עביד לי' סד"א לאכול כי קדשים ביום קמ"ל בלילה הזה הוא נאכל ואינו נאכל ביום וע"כ הנה מהראוי להתבונן בלימוד דראב"ע נאמר להלן בליל"ה הז"ה מה להלן ע"ד חצו"ת וכו' אדרבא להלן במכות בכורי' באמ"צ אחר חצות הוה כדכתיב ויהי בחצי הלילה וי"י הכה כל בכור וכו' וגם הא דמקשה על ר"ע האי בליל"ה הז"ה מאי עביד לי' (סד"א לאכול כי קדשים ביום קמ"ל) הלא יכול לתרץ כפשוטו דאדרבא בלילה הזה הוא אחר חצות ע"כ צ"ל דגם ר"ע ס"ל דועברתי באמ"צ בליל"ה הז"ה הוא קודם חצות והנה מבואר שם במקראי קדש בהיפך והנה כבר הוא בכתובים אצלינו בדרושים הקודמים לפרש ענין הכתוב כה אמר י"י כחצו"ת הלילה אני יוצא וכו' (ענין אומרו כחצו"ת בכ"ף עפ"י פשוטו ודברי רז"ל במדרשיהם ידוע) והוא עפ"י דברי רבינו בחיי. דהנה פסח שיצאו ישראל ממצרים הי' ביום ה' והנה ליל ה' הית' המכ' בבכורי מצרי' הנה ליל ה' שליטת הכוכבי לכת בהילוכם זה סדרן חנכ"ל שצ"ם חנכ"ל ש' נמצ' לפי"ז שליטת מזל צד"ק היא בשעה שקודם חצות לילה (ומזל הכוכב הזה מורה שליטתו לטובה ולחיים ושליטת מז"ל מאדי"ם היא שעה ראשונה אחר חצו' (הוא כח ס"מ שלטונו מורה על אבדון ומות ושפיכות דמים) והנה רצה הש"י ללמד ולרמז לישראל את אשר אמר למשה בסנה אהי' אשר אהי'. אני הייתי עמהם בגלות זה (ואגאלם) ואני אהי' עמהם בשעבוד מלכיות (ואגאלם) וע"כ היתה המכה בזמן שליטת מאדי"ם (בגי' המ"ן זרע עמלק זרעו של עשו הוא אדום) אשר שרו הוא הס"מ. אשר הש"י יוריד לארץ נצחו בגלות האחרון הוא גלות אדו"ם כאמור מי זה בא מאדום וכו' מדוע אדום ללבושיך (מן הורדת והשפלת כח מאדי"ם) והנה רצה הש"י לגלות לישראל בגאולה הראשונה מה שיהיה באחרונ' כימי צאתינו מאמ"צ יראנו נפלא' וע"כ היתה המכה דייק' בחצי הליל' זמן שליטת מאדים. והנה עם כ"ז יש לחוש שיאמרו המצריים שהמכה באת לאומתם מכח הכוכבים מטבע באשר הכוכב הזה מורה על דם ואבדון וכו' וע"כ הש"י גילה כבוד שכינתו במצרים להכות בכוריהם קודם חצות לילה בזמן שליטת כוכב צד"ק שהוראתו הוא לטוב' ולחיים. הנה זה הוא הוראה שאין המכה בא מכח שפיטת הכוכבים ואדרבא הש"י משדד מערכתם כרצונו ואין הוראת הכוכבי' ומזלות מועיל זולת בהשגחתו ית' והוא משדדם כרצונו:

120

קכ״אוהנה זהו הנאמר כחצו"ת הליל' אני יוצא וכו' (היינו סמוך לחצות בזמן שליטת צד"ק) אני יוצא וכו' (כביכול גילוי שכינתו ית"ש ובהכנה להכותם. ובמכהגופה כתיב ויהי בחצי הלילה (בזמן שליטת מאדי"ם) וי"י הכה כל בכור וכו' ממילא מובן שפיר לימוד הג"ש דראב"ע. ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות דהרי העברה במצרים כביכול היה עד חצות דייקא. היינו גילוי שכינה לההכנה עד חצות ותו לא כי אחר חצות התחילה המכה (ורבי עקיבא נמי מודה בזה. רק דס"ל דהמקרא ואכלו את הבשר בלילה הזה אינו מופנ' לג"ש. הבן) והנה יש להעמיק עוד בדבר דיש להבין מ"ד ועברתי בארץ מצרים מהו לשון העברה והאיך שייך לשון העברה בהש"י לית אתר פנוי מיניה. רק הוא מורה על גילוי שכינ' הל"ל ונגלתי באמ"צ (כענ ן שנאמר ונגלה כבוד י"י) ויש לרמז הדבר עפ"י דברי הזוהר ועברתי בארץ מצרים אעבר על שורי דינא ויש להסביר באמרי קדוש הכונ' דהנה כתי' במשה כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל י"י וכו' שבהיותו בעיר לא רצה להתפלל ולא נתגלה לו הדיבור מחמת שהיתה מלאה גילולים (והנה עם היות שקשה הדבר להלום הלא לית אתר פנוי מיניה ית"ש אבל מובן הדבר במעט קט לדעתי כביכול הש"י בעצמו מקיים התורה ומצותי' כענין שאנו מברכין אשר קדשנו במצותיו היינו המצות אשר הש"י מקיימם כביכול בעצמו והנה מצוה הוא בתורה אל תפנו אל האלילים וכביכול נותן התורה מקיים זה הבן הענין כי א"א לפרש בכתב) והנה לפי"ז קשה מאד הלא הדבור של קודש לא נתייחד במצרים (כדי לקיים אל תפנו וכו') ואיך נאמר גילוי שכינתו כביכול במקים ההוא כענין שאמרז"ל אני ולא מלאך אני וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אבל יש לפרש כביכול ועברתי באמ"צ כביכול דרך עבירה לשמה שזה ג"כ ע"פ התירה כמשארז"ל גדולה עבירה לשמה וכו' וזה שיש לרמז בדברי הזוהר ועברתי אעבר על שורי דינא עבירה לשמה כדי ליגאל לישראל ע"ק ולהצילם מיד מצרים: הג"ה הנה להציל את ישראל מצינו בדברי נבואה אצל האדם עבירה לשמה כגון יעל אשת חבר הקיני ואסתר:

121

קכ״בוהדברים עמוקים בחכמה ע"פ מה שקבלתי פי' מקראי קדש (כבר מובא לעיל בדרשות) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' את הברכה וכו' והקללה אם לא תשמעו וכו' וסרתם מן הדרך אכר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים וכו' והנה הדקדוקים כבר נתבארו בדרשות לעיל (עיין ג"כ בס' אגרא דכלה) ושמעתי דהנה מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך היום את החיים וכו' הנה אין שום דבר נעשה רק מסגולת התורה כי פעולת המצות לעורר שורש אילן הקודש ובא משם כל הטובות והחיים והשלום וסגולות העבירות לעורר ר"ע ח"ו והנה אם יצטרך האדם לעורר הרע לפעול נקמות במורדי אור וברשעים ובגוים מה יעשה אם יעשה מצוה הנה סגולתה לעורר הטוב. ואם יעשה עבירה. הרי ארי' הוא דרבוע עליה איסורא דאוריי' מטבע אשר פסל המלך אבל הקבלה הוא שהפעול' הזאת נעשית ע"י עבירה לשמה הג"ה יש אצלינו דרך אחר שהדבר הזה נעשה ע"י תשובה מאהבה שזדונות נעשים כזכיות וכתבתי רק מה שקבלתי מפי גדולים: הנה עביר' הוא וסגולתה לעורר הרע אבל הרע ההוא הוא לטוב לישראל ויחול על ראש המעיקים והצוררים לישראל ועי"ז ימשכו הטובות לישראל בי באבוד רשעים רינה. וז"ש הכתוב ראה אנכי נתן לפניכם (רצ"ל אנכי נותן בידכם היום (לפעול) את הברכה (לישראל) ואת הקלל' (לשונאיהם. ומפרש איך תהיה הפעולה) את הברכה (תפעלו) אשר תשמעו אל מצות י"א וכו' (ויבואו עי"ז הברכות) והקללה (תפעלו לשונאיהם) אם לא תשמעו אל מצות י"י וסרתם מן הדרך (אבל ההסרה מן הדרך הוא באופן) אשר אנכי מצוה אתכם היום (היינו שתהיה עבירה לשמה שהוא ג"כ ציווי. אזי תפעלו) ללכת אחרי אלקים אחרים (שתלך הקללה הנפעלת ע"י פעולת עבירה כזאת אחרי אלקים אחרים וקצרתי):

122

קכ״גומעתה יונעם לך אשר כביכול הש"י קיים זה בעצמו. ועבר י"י (כביכול הש"י עבר עבירה לשמה ונתגל' במקום הגילולים בעבור הצלת ישראל והנה כביכול הש"י הי' יכול לפעול זה בלא גילוי שכינתו כי הוא אמר ויהי. אבל כביכול עשה זה) לנגוף את מצרים כי הנה זה הוא מסגולת עבירה לשמה לפעול הרעות על שונאי ישראל ועי"ז יגיע הצלת ישראל וזהו הפירוש ועבר י"י (כביכול דעבר על שורי דינא. הוא בכדי) לנגוף את מצרים דכן הוא המדה לנו ולבנינו ע"י פעולת עבירה לשמה מעוררים דינים ועונשי' ונקמות על ראש צוררי ישראל וסטרין בישין מינים ומוסרים ואפיקורסים:

123

קכ״דוהנה כבר ידוע לך ענין קרבן פסח צונו הש"י להוראת שידוד המזלות צונו הש"י ליקח בכור המזלו' טל"ה בחד"ש ניס"ן שהוא מערכתו וביום תוקף שליטתו ולשוחטו לשם י"י ולאוכלו בקדושה והאדם הולך בכח האכיל' ההיא לתורה ולעבודה הוא הוראה לנו שאין כח ביד המזלות לפעול פעולתם כ"א בכח המשגיח וכל יכול ואנחנו עמו וצאן מרעיתו ע"י פעולת התור' ועבוד' שמסר בידינו ככה הוא התנהגות כח המזלות הכל ע"י התור'. ברצון היוצר כל שבראנו לכבודו וכבר הארכנו בזה בדרושי' הקודמים קחם משם ועיניך שים על דברינו שם:

124

קכ״הוהנה החוקרים והפלוסופים אשר לא רצו להאמין הניסים ובשידוד המערכה מענה בפיהם שאין זה כבוד להיוצר כל לשדד מעשה ידיו ואומרים שאדרבא ביותר תגדל כבודו אשר מעשה ידיו יכונו לעד לעול' כ"א על משטרו כפי אשר הושם מבראשית הנה אין מן הצורך להרחיב הדיבור בדבריהם הבטילים אבל פרט אחד תבין לדעתי שהוא ג"כ מבחי' עבירה לשמה כביכול. התורה אמרה ואהי' אצלו אמון. אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בי נסתכל הש"י וברא את העולם נמצא ברא הקב"ה בבריאת העולם כפי הנמצא בתורה איש על משטרו והנה עפ"י התורה הוא ג"כ עבירה לשמה הנה בהגיע העת והעונה להושיע את ישראל ולנקום נקמתם הנה משדד הש"י הדבר הנעש' בקיום לעד לעולם והוא דבר הנעשה רק לשעתו כענין עבירה לשמה שהוא רק לפי שעה הבן הדבר ויונעם לך והנה זכור תזכור את אשר הקדמנו לך שענין הוראת קרב"ן פס"ח הוא הוראה לנו ולבנינו שהש"י משדד המזלו' כרצונו וגבוה מעל גבוה שומר והשידוד הוא מבחינת עבירה לשמה כמו שרמזתי לך בין והתבונן:

125

קכ״ווהנה בכאן הפועל ישועות גילה הדבר בפירוש לישראל עם קרובו במה שעבר הש"י בעצמו כביכול לנגוף את מצרי' וכמש"ל דאעבר על שורי דינא גילוי כבודו ית"ש בעצמו במצרים. הגם שקיים כביכול בעצמו אל תפנו וכו' ולא נתגלה הדיבור למשה במצרי' עכ"ז בהגיע העת והעונ' להושיע את בניו הנה גילה רז זה לבנים שהוא מבחינת עביר' לשמה והנה לכאור' אין זה עבירה ע"פ התור' דהרי כך הוא המדה בתורה עשה דוחה את ל"ת א"כ כביכול הש"י הבטיח וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ואחרי כן יצאו וכו' א"כ כביכול הוא עליו במצות עשה לדון את המצריים ועשה דוחה את ל"ת עפ"י משפטי התורה ואין זה עבירה. והנה לפי מש"ל שכביכול גילוי כבוד שכינתו במצרי' הי' קודם חצות והמכה לא היתה עד אחר חצות הנה קיי"ל הא דעשה דוחה את לא תעשה הוא דוקא דבעידנא דמיעקר הלאו מקיים העשה מה שאין כן לעקור הלאו קודם העשה א"כ בכאן שפיר מיקרי עבירה והוא עבירה לשמה דהרי בזמן עקירת הלאו אל תפנו וכו' כביכול לא קיים עדיין העשה דן אנכי. ושפיר מיקרי ועברתי באמ"צ בלילה הזה אעבור על שורי דינא והוא עד חצות לראב"ע והוא הוראת בק"פ המורה על השידוד שהוא ג"כ עבירה לשמה זה מצותו רק ע"ד חצ"ת משא"כ אחר חצות לא מיקרי ועברתי כיון שאז נעשה המצוה. דן אנכי. בדין הוא שהעשה דוחה את ל"ת ע"כ ס"ל לראב"ע דאכילת הפסח (אשר מורה לנו ולבנינו על שידוד המערכות בעבור עמו ישראל והוא מבחינת עבירה לשמה כמש"ל) אינו רק עד חצות שאז כביכול נעשה בחי' עבירה לשמה משא"כ אחר חצות וכמש"ל מפני שאז נתקיים מצות ד"ן אנכ"י ור"ע ס"ל עד שעת חפזון דהרי עיקר קיום המצוה ואחרי כן יצא"ו וכו' ואז נתקיים המצוה. משא"כ כל הלילה עדיין לא נתקיים המצו' והבן ופטטייא דאורייתא טבין ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

126

קכ״זע"ד הדרש נמסר במסורת התורה ב"פ וחד"ל. וחד"ל לעשות הפסח ונכרת וחד"ל לעולם (בתהלים) ופירשנו פי' המסורה עפ"י מה שפירשנו פי' הפסוקים ב"פ קרבן פס"ח כתיב ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך ע"ע. והי' כי תבואו אל הארץ אשר יתן י"י לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת והנה הדבר קשה להלום. מעיקרא קאמר ושמרתם וכו' לחק לך ולבניך ע"ע משמע מהיום ההיא והלאה בלי הפסק שום שנה ואח"כ אמר וכי תבואו אל הארץ וכו' אבל קודם ביאת הארץ לא וגם מה ענין אומרו לחק לך וגם אומרו עד עול"ם מורה בלי הפסק והנה בעוה"ר זה כמה מאות שנים ניטל כבוד מבית חיינו ולא הקרבנו קרבן י"י במועדו ופירשנו הדבר בהקדים להתבונן עוד מה דידוע ל"ו כריתות הם בתורה וכולם הם על עבירות ל"ת חוץ פס"ח ומיל"ה יש כרת בביטול העשה (והנה עם היות שאין מבואר לשכל אנושי לחקור משפטי י"י ית"ש עכ"ז מצוה על כ"א להתבונן כפי אשר חננו הש"י בבינה:

127

קכ״חוהנה נאמר עפ"י מה דקיי"ל להלכה בגמ' ונפסק כן בטוש"ע יו"ד סי' רס"ז הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם ב"ח הרי הוא ב"ח לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם ב"ח ע"כ והנה כביכול הש"י מקיים תורתו והנה אנחנו עבדים היינו לפרעה במצרים מגזירת כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדום וכו' יהיה להם שעבוד עבדות עלינו (עד שאמר ז"ל ויהי בשלח פרעה שהוצרך ליתן שטר שחרור) והנה בו בלילה יצאנו לחירות מעבדות פרעה ונעשינו עבדים לו ית"ש וא"כ הי' מקום עפ"י התורה לטבול לשם חירות וח"ו היינו יוצאים מעבדות הש"י ג"כ שהוא כביכול הרב שקנה אותנו מיד פרעה ע"כ הש"י העמיס עלינו עבודתו בחצי לילה הראשון במצות פס"ח ומיל"ה ועי"כ נעשינו עבדים לו ית"ש לעבדו בכל מצותיו וחוקותיו כל ימות עול' אנו ובנינו ע"ע א"כ אלו הב' מצות הן המה לסיב' לקיום כל מצותיו ית"ש כי עי"ז נתחייבנו לו ית"ש בעבודה וז"ש הכ' ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם ע"י המצוה הזאת ימשך לך התחייבות החוקים לך ולבניך עד עולם הבן וא"כ מי שעובר על ב' מצות הללו ח"ו הנה הוא רוצה להעביר מעליו כל חוקי התורה כי רע בעיניו העול שקבלנו על עצמינו בשעת היציאה להיות לו לעבדים ית"ש ע"כ ב' מ"ע הללו הם בעונש כר"ת תחת אשר הוטב בעיניו להכרית ולהפריד א"ע מעבודתו ית"ש ונכרתה הנפש ההוא ח"ו לא תהא כזאת בישראל וזו רמיזת המסו' וחד"ל לעשות הפס"ח ונכרתה ולמה כזאת הלא הוא רק ביטול מ"ע בשוא"ת לזה בא הפסוק השני ורמז הדבר וחד"ל לעולם כיון שהוא מונע א"ע מלעשות הפס"ח הנה בדעתו לחדול לעולם מעבודתו ית"ש והנה לפי"ז מצאנו טוב טעם לפלוגתת ראב"ע ור"ע. ראב"ע ס"ל פס"ח שהיה אבותינו אוכלים במצרים הי' בחצו"ת לילה הראשון כדי להעמיס עלינו עול מצותיו להיות לעבדים לו ית"ש כל ימי חיינו וזה הוא עיקר הטובה אשרי העם שככה לו עבד מלך מלך ע"כ גם אנחנו כל ימות עולם אין לנו לאכול את הפס"ח אחר חצות דזה מורה שאנחנו עושים עיקר מן הטובה שהוציאנו ממצרים מתחת יד פרעה. שזה היה אחר חצות שצעק פרעה קומו צאו מתוך עמי אבל מחוייבים אנחנו לעשות עיקר מן הטובה שקירבנו המקום לעבודתו שזה היה בחצי הלילה הראשונה ור"ע ס"ל מצותו כל הלילה. דגזירת הכתוב הוא ואמרתם זבח פסח הוא לי"י אשר פסח על בתי ב"י במצרים בנגפו את מצרים וזה נעשה בחצות לילה האחרונה ואז נגמר הענין בשלימות שהש"י העמיס עלינו עבודתו ואח"כ נגמר שחרור פרעה בשעת חפזון ואז למפרע היינו קנויים לו ית"ש בעבודתו אשר העמיס עלינו אשרי העם שככה לו אשרי העם שי"י אלהיו:

128

קכ״טע"ד הסוד הנה מבואר בזהר מדת לילה עבדת נוקמין במצרים ואח"כ מדת יו"ם אפקת לון בריש גלי וזה שנק' הקרבן הנאכל בליל' פס"ח דרשו בי' משמי' דמרן האריז"ל פ"ה ס"ח (ה"ס סיפור יצ"מ בליל' הזה בדיבור בפ"ה) דהנה בזמן הגלות כביכול סוד השכינה מלכות הוא בבחי' נאלמת"י דומי' כרחל לפני גוזזי' נאלמ"ה (דהנה עיקר בחי' מורא מלכות הוא מדבורו כמד"א דבר מלך שלטון ובאין שלטון הנה כביכול נאלם הדיבור וכבר קדם מאמרינו בנחמות ציון וירושלים ב"ב נאמר דבר"ו על ל"ב ירושלים שיתמשך דב"ר על ל"ב. דב"ר ל"ב בגי' רחל שהיתה בעוה"ר נאלמה לפני גוזזי' והנה גם ביצ"מ בליל החירות אז הוא פ"ה ס"ח שהתחיל הפ"ה להשיח היינו מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה) והנה כבר כתבנו לפי המקובל בתיבת פסח פ"ה ס"ח א"כ נחסרה אות ה' מן תורה שבכתב ונמסרה לחכימין בע"ל פ"ה כי אות ה' ה"ס אות ה' אחרונה מן שם הוי' תורה שבע"פ אשר כביכול בגלות לא הי' לה פ"ה דבר מלך ונפתח הסתום בליל החירות פסח פ"ה ס"ח עמש"ל בדרוש משנת ס' יצירה המליך אות ה' בשיחה וכו' וצר בו טל"ה בעולם וניסן בשנה ורג"ל ימין בנפש זו"נ (ותבין עוד פסח מיל"ה בגי' רג"ל) וא"כ לפי"ז עיקר מצות אכילת קרבן פסח. פ"ה ס"ח הוא רק בלילה שאז נפתח הסתום מלכות פ"ה דבר מלך שלטון ואח"כ מדת יום אפיקת לון בריש גלי וז"ש הקב"ה לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי במדת ליל' ואח"כ יצאו ברכוש גדול במדת יום ע"כ מצות פסח הוא לא תותירו ממנו עד בקר כי בבקר מדת יום אפיקת בריש גלי הגם דתרווייהו כחדא אזלין וי"י הולך לפניהם הוא וב"ד עכ"ז באתר דדכורא אישתכח עיקר. הוא הדיבור נ"ל והשם הטוב יודע האמת והנה בחי' הנוק' מלכות ידוע דהוא בחי' לא"ה ובחי' רחל ידוע למשכילים והנה כבר נכתב אצלינו הא דקיי"ל בש"ס דילן ק"ש של הלילה זמנה עד עה"ש כן איפסק להלכה בש"ס דילן כר"ג ובתלמוד ירושלמי פסקו כחכמים עד חצות וכתבני שם טעם הפלוגת' דהנה כתבו גורי האריז"ל תלמוד ירושלמי הוא מבחי' לא"ה ותלמוד' דידן מבחי' רח"ל והנה ידוע מכתבי מרן האריז"ל אשר אחר חצות הלילה נתהווה היחוד מדת יום עם בחי' לא"ה (ע"כ לדעתו מברכין תיכף אחר חצות ברכת הנותן לשכוי בינה וכו' כי אז בבחי' לא"ה כבר נתעורר מדת יום) משא"כ בבחי' רחל לא מתהווה יחוד בחי' יום רק בעה"ש ע"כ בתלמוד ירושלמי פסקינן ק"ש דלילה רק עד חצות כי מחצות ולהלן מיקרי בבחינתה בחי' יום ובתלמודא דידן שהיא מבחי' רחל יוצאין י"ח ק"ש דלילה עד עה"ש שאז מתחיל להתחבר עמה בחי' יום ועד עה"ש אין בחי' יום מאיר בבחינתה. ממילא רוחא לן שמעתתא דפסח דכתיב בי' לא תותירו ממנו עד בקר מטעם שנתבאר לעיל לדעתי הקלישה הנה ראב"ע עשירי לעזר"א מבני בני' של לא"ה אמר רק עד חצות ור"ע בן יוסף ס"ל עד עה"ש שהוא בבחי' רחל ודי בזה כעת:

129

ק״לדרוש י פסחים דף קט"ו ע"א אמר רבינא אמר לי ר' משרשיא ברי' דר"נ הכי אמר הלל משמי' דגמרא לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דסבירא ליה מצה בזמן הזה דאוריי' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא ואפי' למ"ד מצות אין מבטלין זא"ז הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן אבל דאורייתא בדרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלין זא"ז הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בב"א ואוכל שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וכו' השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצ"ה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצ"ה וחס"א בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל ע"כ:

130

קל״אוהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חו"מ הלכה ז' כתב. ואחר כך כורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן ואי אכיל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע ואח"כ מברך אשר קב"ו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת י"ד תחלה ומברך אשר קב"ו על אכילת הפסח ואוכל וגופו של פסח וכו' (בזה"ז שאין שם קרבן אחר שמברך המוצי"א חוזר ומברך על אכילת מצה וכו' ומברך על אכילת מרור וכו' וחוזר וכורך מצה ומרור וכו' ואוכלן בל"ב זכר למקדש עכ"ל כתב הראב"ד (על סדר הרישא בזמן המקדש) א"א זה כהלל. מ"מ זה הסדר לא דייק עכ"ל והנה כתב הרה"מ לא נתבאר טעמו. אבל הוא פשוט שהכוונה של הראב"ד הוא כקושיות הלח"מ על הרמב"ם דהנה פסק לכרוך המצה ומרור כהלל ואח"כ כתב לאכול את הפסח ואי כהלל צריך לכרוך פסח מצה ומרור. וז"ש הראב' זה הסדר לא דייק. עיין עוד בלח"מ. והנראה לתרץ דעת הרמב"ם דהנה הוקשה לי הא דאמרינן בגמ' מאן תנא דשמעית לי' מצות אין מבטלין זא"ז הלל הוא דתני' אמרו עליו על הלל שהי' כורכן בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו דקשה דילמא גם הלל ס"ל מצות מבטלות זא"ז ושאני הכא דגזירת הכתוב הוא (עיי"ש שהוקשה כן בתוס') ועוד הוקשה להרמב"ם ז"ל האיך אפשר לומר שהי' הלל כורך פסח מצה ומרור הרי מצ"ה דצריכין למיכלה כשהוא רעב ומשעה עשירית ולמעלה אסור לאכול כדי שיאכל מצה לתאבון (עיין במ"ל ה' יסודי התורה כל מה שהוא בציוי מן התור' באכילה יש לחוש שלא תהי' אכילה גסה. דלא מיקרי אכילה אפי' לענין אכילת איסור) והנה אכילת הפסח קיי"ל דצריכין מקודם לאכול חגיג"ה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (ואי קשיא למה לא חיישינן בפסח לאכילה גסה י"ל פסח הוא צלי מאכל מלכים ורווחא לבסומי שכיחא משא"כ מצה פת) ועכ"פ הדין הוא מוסכם בגמ' מבלי חולק ואיך אפשר לומר שהלל הי' כורך פסח מצה ומרור. ותו קשי' לי' להרמב"ם האיך אפשר לומר שהי' כורך כל הג' הנה מכל אחד צריך אכילה בכזית ולכתחילה צריך לבלוע הכזית ביחד וא"כ הרי ג' זתים ואין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה מכל הלין טעמא שפט הרמב"ם הא דהלל הי' כורך ביחד היינו רק מצה ומרור והראי' הוא מפסוק שאמר בפ' בא ושם נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש (היינו להיות צלי אש והוא מאכל מבושם אין קפידא אפי' יאכל באמצע הלילה כי רווחא לבסומא שכיחא משא"כ) ומצות על מרורים יאכלוהו (כורכן ביחד ואוכלן בתחילה כשהוא רעב הן אמת שבגמ' הביאו הפ' על מצות ומרורים והוא הנאמר בפ' בהעלותך בפ' שני אבל הוא אשגרת לשון כי הפסוק הנאמר שם אצרכו לי' בגמ' עיי"ש וע"כ הכוונה על הפסוק הנ"ל ומצות על מרורים וכו' וכנ"ל נ"ל) ובזה יונח לנו הנוסח שאנו אומרים בשעת אכילת כורך כן עשה הלל בזמן שביהמ"ק קיים הי' כורך מצה ומרור וכו' והנה הרבה מהפוסקים הגיהו פסח מצה ומרור כי בזולת זה מהו זכר למקדש (והח"י כתב כיון שאין לנו פס"ח מיחזי כשקרא לומר פסח והוא טעם חלוש כיון שאנו אומרים בזמן שביהמ"ק הי' קיים למה לא נאמר פסח) ולפמ"ש יונח דהלל ג"כ לא הי' כורך הפסח רק מצה ומרור אבל גם להלל בזה"ז אסור לעשות כן דאתי מרור דרבנן ומבטל וכו' אבל מה שאנו עושין כן הוא רק זכר למקדש שאז הי' שתיהן מדאוריי' ואין מבטלות זא"ז. נ"ל:

131

קל״בע"ד הרמז הנה יש לפי"ז פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד. להראב"ד הכריכה צ"ל פסח מצה ומרור ולהרמב"ם רק מצה ומרור וכבר דברנו כ"פ אשר הנשמות אשר זכו ללמד תורה בישראל הגם שפסקו איזה הלכה עפ"י דרכי הפשט הנה נפשם יודעת מאד. ודבריהם דברי אלקים חיים בפרדס התורה ובודאי יש מבוא גם בדרך רמז ודרוש וסוד לסברת כ"א מהנהו רבוותא. ואומר כעת בדרך הרמז רמז מצות פסח מצה ומרור כתב הרב הגדול מ' דוד דלידא ז"ל בספרו עי"ר דו"ד. פסח הוא הוראה על השגחתו ית' בפרטי הנמצאים דהנה יש מתפקרים הגם שמאמיני' במציאו"ת הש"י. עכ"ז אומרים לגודל רוממותו אינו משגיח בשפלים ועזב י"י את הארץ. והתנהגות הארץ הוא ע"י כוכבי השמים וכסיליהם והנה הוראת הפסח שפסח על בתי ב"י בנגפו את מצרים והבחין בין טפה של בכור וכו' הנה הוא הוראה על השגחתו הנפלאה בפרטיות הנמצאים והנה באה המצוה לקחת הפסח מן הצאן. טלה בכור המזלות שהיה המצריים עובדין אותו באומרם שהוא ראשית ההנהגה ואין השגחה והנהגה גדולה ממנו והנה צונו הש"י לקחת הטל"ה ולזרוק את דמו (שהוא כחו וחיותו) לשם י"י להורות שכח המזלות נתונים נתונים המה תחת השגחתו ושפעו ית"ש ואין להם שום תנועה מבלעדי ויכולתו ית"ש בפרטיות הנה זה הוא הוראת הפסח יורה לנו על השגחה בפרטיית הנה מזה יורה שכר ועונש ע"פ התורה. נ"ל):

132

קל״גמצה יורה על הוראת חידוש העיולם מהמחדש בטובו. דהנה שאור הוא אחד מאחד משא"כ מצה הוא רק מן כח הפועל שעשאה ואינה מן שאר הקדום זה הוראה על חידוש העולם בראה מאין ליש (וכיון שיש חידוש יש מחדש הנה הוא הוראה על מציאת הש"י נ"ל):

133

קל״דמרור יורה על תורה מן השמים. משה רבינו שאל להש"י באיזה זכות יצאו ב"י ממצרים והשיבו הש"י בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את וכו' היינו בזכות התורה. והתורה אינה יכולה להימצא באדם כ"א ע"י (מרירות) יסורין (כמשארז"ל ג' ניתנו ע"י יסורין תורה וכו') וכמ"ש האריז"ל שמן זית זך שאין אדם משיג זך דאורייתא כ"א ע"י מרירות כזית. כתית למאור כשמכתת את הגוף אז מאיר בו אור התורה. ע"כ צריך ללעוס את המרור בל"ב שינים נגד ל"ב נתיבות חכמה שבתורה והנה מרור בגי' מות (אין האורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' שנא' זאת התורה אדם כי ימות) ול"ב נתיבות חכמה שבתורה המה נותנים לו חיים כי החכמה תחיה ע"כ נעשה חירות ממ"ה ע"כ המרור מורה על תורה מן השמים. והנה בג' אמונות הללו היה חטא אדה"ר ע"י פיתויי הנחש. במציאות בהשגחה (שהוא אמונת שכר ועונש) ובתורה מן השמים (והנה הם דברים דקים סתומים איך היה בליל זה חטא אדה"ר אבל מובן להשוקדים על דלתי התורה שהיה מעון פגמים כאלה בדקות) והנה האבות באו לתקן חטא אדה"ר. בא אברהם ופירסם מציאת אלקותו ית"ש בעולם בא יצחק מצד מדה"ד ופירסם אשר אית דין ואית דיין כי יש משגיח ע"כ יש שכר ועונש. בא יעקב ופירסם תורה מן השמים ע"כ הי' איש תם יושב אהלים אהלי תורה זהו תמצית דברי הרב ז"ל בקצרה עם קצת תוס' ביאור שהוספתי בדברים כדרכן של דברי תורה:

134

קל״הוהנה ג' אמונות הללו הן המה עיקרי יסודי הדת אשר ע"ז בנה הרב בעל העיקרים טירותיו הן המה מציאת הש"י תורה מן השמים. שכר ועונש (שהוא ע"י ההשגחה) והן המה ג' העיקרים אשר מבוארים בפ' ק"ש בשמ"ע והיה א"ש כידוע. והנה פסח מצה ומרור על ג' עיקרים הנ"ל לתקן חטא אדה"ר שנתפתה ע"י הנחש בג' הנ"ל ע"כ הנה שס"ה ימים בשנה ומהן ז' ימי הפסח ז' ימים נשארים שנ"ח ימים להורות ז' ימים הללו מתקנים חטא הנחש שפיתה לאדה"ר והבי' מות לעולם ע"כ מי שלא אמר ג' דברים הללו פסח מצה ומרור לא יצא י"ח אמירה דוקא בפה כי חיים הם למוצאיהם בפה:

135

קל״ווהנה אמר הנביא אותי עזבו ותורתי לא שמרו ודרשו בו חז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שהמאור שבה מחזירין למוטב ולכאורה הדברים מתמיהים. ונראה דהנה מי שאינו מאמין בהשגחה (ובשכר ועונש) באומרו עזב י"י את הארץ וכנ"ל. הנה אמר הש"י הלואי אותי עזבו אפי' ח"ו לא יהיו מוכשרים ויאמרו עלי עזב י"י וכו' אם עכ"פ היו שומרים תורתי. דאז המאור שבה מחזירין למוטב כי בתורה מבואר ענין השגחה ושכר ועונש. וכיון שמאמין האדם בנותן התורה ובתורה. הנה ממילא ע"י התורה מתאמת ענין ההשגחה ושכר ועונש:

136

קל״זוהנה לפי"ז מצאנו מקום לפלוגתת הרמב"ם והראב"ד. לשיטת הרמב"ם כיון דהוראת המצה מורה על החידוש מהמחדש האחד האמיתי. והוראת המרור על תורה מן השמים די בכריכת השתים הללו ביחד ולא בעינן לכרוך גם הפסח המורה על ההשגחה ושכר ועונש. ויורה לנו בזה מ"ש הנביא הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. יהיה מספיק דהמאור שבה מחזירין למוטב וכנ"ל ולשיטת הראב"ד כיון דעכ"פ ג' אלו המה עיקרי ויסודי הדת. וכמו שהוכיח הרב בעל העיקרים והן המה ג' יסודי הדת המוזכרים בפ' הק"ש מהראוי לכורכם יחד להורות לאדם דלא סגי אמונות האחד או השתים בזולת חביריו והא דאמר הנביא הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו הנה סיימו חז"ל הכוונה דהמאור שבה היה מחזירין למוטב ובודאי ישיגו גם האמונה הלזו אבל לעולם כולהו מיצרך צריכי לקיים הדת ויסודי התורה ואתה הבן:

137

קל״חעוד ע"ד הרמז לפי מ"ש בשל"ה פסח מצה מרור רומזי' אל ג' עמודי' שהעולם עומד עליהם היינו תורה עבודה ג"ח. פסח עבודה ושמרתם את העבודה הזאת מצה אין בה רק קמח ומים א"א קמח אין תורה. מי"ם זו תורה כל צמא לכו למים לחם עני ומצה עשירה. כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר מרור חס"א רמז על יסורין דחס רחמנא עלן למרק עון והוא ג"ח (והנה בגמ' היכי דמי יסורין אפי' הושיט ידו לכיס וכו' הרי אע"ג שעשה עבירות שנתחייב למירוק יסורין הנה חס רחמנא בחסדו הטוב למרק ע"י יסורים קלים וע"כ מרור חס"א והנה הוא ג"ח נ"ל) ועוד רמז ג"ח ע"ד שכתב האריז"ל גומל חסדים טובים לשון הגמל את יצחק מוסר ומובדל הם החסדים שהם החסדים מכוסים ואין אנחנו מבינים ונדמה לנו ליסורין ומרירות נ"ל והנה עמוד העבודה בעוה"ר בטל בזמן שאין ביהמ"ק קיים אבל עמוד התורה שומרת משמרתה ומשמרת העבודה כל העוסק בתורת עולה כאלו וכו' והנה זה שי"ל לסברת הרמב"ם מצות הכריכה הוא רק מצה ומרור מורים על עמודי תורה וג"ח הן המה כל ימי עולם ומכורכים תמיד. משא"כ פסח המורה על העבודה הנה בזמן מן הזמנים אין לו מציאות בעוה"ר עד יערה עלינו רוח ממרום וזה שהיה עושה הלל בזמן שביהמ"ק היה כורך (רק) מצה ומרור להורות לישראל שלא יתייאשו גם בחורבן ביהמ"ק יספוק להם כריכת מצה ומרור תורה וג"ח והתורה משלמ' העבודה כנ"ל ולשיטת הראב"ד וסייעתו אדרבא כורכין פסח מצה מרור להורו' שלעד לעול' אינם חסרים הג' עמודי' דגם בזמן שאין ביהמ"ק קיים הנה תפילת כנגד העבודות וגם תורת הקרבנות שאנחנו עוסקים עקימת שפתינו הוה מעשה ממש ויעלה תמיד לרצון לריח ניחוח לפני י"י:

138

קל״טעוד ע"ד הרמז עפ"י מ"ש עוד השל"ה פסח מצה ומרור רומזים לשלימות הנפש וגוף וממון שיהיו כולם מושלמים לעבודת הש"י (ובענין הנאמר לאברהם אנכי מגן לך ר"ת ממון גוף נפש) פסח רומז על שלימות הנפש כי רמז על ביטול ע"ז ונתקיים כי גדול י"י מכל האלקים (ונפשינו יודעת מאד וכענין שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י"י וכו' והידיעה הוא בנפש כמד"א ונפשי יודעת מאד) מצה רומז לשלימות הגוף וכענין שאמרו. אדה"ר היה חלתו של עולם ונתגבל כעיסה. מרור שלימות הממון ע"ד שאמרה היונה יה"ר שיהיה מזונותי מרורין כזית וביד הקב"ה גם מרור חס"א שיהיו חסים בממונ' העשירים על העניים. הנה לסברת הרמב"ם א"צ לכרוך ביחד רק המצה והמרור הרומזים לשלימות הגוף והממון והנה אם יהיה כוחות הגוף ותאוות הממון מושלם לו ית"ש הנה הנפש היא חלקי אלקי ממעל והנפש ממילא חפיצה להיות מושלמת. ולשיטת הראב"ד גם הנפש בהיותה מחוברת אל הגוף החומרי מתמשכת בטבע אחר החומר וצריכין להשלימה ע"י התורה וכענין שהשיב רבי לאנטונינוס במשל החיגר והסומא וכו' והבן:

139

ק״מע"ד הדרש נצטוינו במצות פסח מצה מרור עפ"י מ"ש בס' מקראי קודש (הוא חיבור קדמון מאת הרב הגדול מ' יוסף סאמינא) ג' מצות הללו גם במצרים באו לתקן ג' ראשי עבירו' (ע"ז ג"ע ש"ד ) והוא עפ"י דברי המכילת' משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות עייש"ד שהוכיח דהכוונה הה"ד מג"ע וש"ד) והנה אני ארחיב לך הדיבור קצת בזה דהנה מה שהיו ישראל עובדין ע"ז במצרים זה שמענו מרז"ל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז אבל ג"ע וש"ד זה לא שמענו אדרבא אמרז"ל שהיו גדורין מן העריות אחת היתה ופרסמה הכתוב וגם מש"ד נמצא בדברי הזהר שהיו נזהרין אפי' מקטול זרעא במעהא. אבל זאת נמצא לרז"ל שהשר של מצרים טען אצל הים הללו עובדי ע"ז וכו' הללו מג"ע וכו' הללו שו"ד וכו' וי"ל כיון שבאו שם לתקן חטא אדה"ר וכבר ידעת מרז"ל שבעון אדה"ר היה כלול עון ע"ז וש"ד וג"ע (אשר על ג' עבירות הללו מחוייבים כל בת ישראל למסור נפשם שלא יעבור) ע"ז. הנחש אמר דילטור על בריי' ג"ע בא הנחש על חוה ש"ד גרם מיתה לדורות והוא כפשוטו ועוד יש פנימיות בדבר) ע"כ האבות שבאו לתקן חטאו אברהם בא לתקן חטא ע"ז ע"כ השתדל בפרסום אלקוהו ומסר א"ע לכבשן האש לבל יעבוד ע"ז יצחק בא לתקן ש"ד ומסר א"ע לשחיטה לכבוד הש"י יעקב בא לתקן ג"ע. ע"כ היה בן פ"ד שנה ולא ראה וכו' והנה אלו הנשמות שהיו במצרים הוצרכו לתקן כל הנשמו' ונה"ק שנתפגמו ע"י החטא אדה"ר בג' ראשי עבירות הללו הנה כאשר נשקעו במצרים במ"ט ש"ט טען שר של מצרים הרי עדיין הם שקועים הללו וכו' והללו וכו' והנה צונו הש"י בעת צאתינו מאמ"צ ג' מצות הללו שיהיו תיקון לג' ראשי עבירות וכן כל ימות עולם הג' מצות הנ"ל המה תיקון לג' עבירות הנ"ל ולבטל הג' יצרן של העבירות הנ"ל ואבאר לך הענין לפי דרכינו:

140

קמ״אמצות הפסח מן הצאן. כבר ידוע ע"ז של מצרים היה טלה שהיו עובדים לבכור המזלות בחושבם שאין שום הנהגה למעלה מן המזלות כאשר הארכנו בזה כ"פ. והנה צונו הש"י ליקח הטל"ה בחדש ניסן זמן תוקף ממשלתו ובעת היות בחדשו בגרם המעלות היינו בי"ד לחדש צוה הש"י לשוחטו וליקח דמו שהוא כחו ולזרקו לשם הש"י להורו' שכחו מסור ביד הש"י ואין שום כח במזל. רק הכל בכחו ושפעו וממשלתו והשגחתו ית"ש לעד והנה הוא ביטול ע"ז וצוה הש"י לאוכלו צלי אש לקיים בו פסילי אלהיהם תשרפון באש ועוד שארי עניינים פרטיי' אשר כולם מורים על ביטול ע"ז כאשר נתבאר במקומות רבים מדרושינו הרי לך מצות פסח לבטל יצרא דע"ז:

141

קמ״במצות המצה לבטל יצרא דג"ע. דהנה ענין חימוץ בעיסה הוא שנכנס בה הרוח ועי"ז מגביה א"ע וכמו כן הוא תאוות העבירה שנכנס באדם הרוח כמ"ש. איש איש כי תשטה אשתו אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ובא לידי זרות הדעת ע"כ אין קישוי אלא לדעת ע"כ לא תיקן עזרא טבילה לד"ת לשום טמא רק לב"ק על שבא מתו' זרות הדעת והוא מובן מדברי רז"ל רצונינו לעשות רצונך אך שאר שבעיסה מעכב הוא השאר דיצרא דעביר' שמחמיץ העיסה בהכנס בתוכו הרו"ח שטות והנה צונו הש"י לאכול מצה שאין בה הרוח והוא לבטל יצרא דג"ע:

142

קמ״גמצות המרור לבטל יצרא דש"ד מרור בגי' מו' נמצא לשון מרירות אצל המו' כמד"א אכן סר מ"ר המות ואחריתה כיום מ"ר אשה רעה מ"ר ממו' והנה המצריים מררו את חייהם בעבודה קשה לתקן עון דש"ד הנה בעת צאתינו מאמ"צ צונו הש"י לאכול מרור בגי' מו' וללועסו בל"ב שינים רומזין לל"ב נתיבות חכמה והחכמה תחי' והוא לבטל יצרא דש"ד:

143

קמ״דהנה כי כן ג' עבירות הללו המה ראשי עבירות וכאשר האדם נקי מן ג' ראשי עבירות הנ"ל אינהו ואביזרייהו הנה הוא משומר ובא מכל העבירות כי כולם תלויים באלו (כאשר הארכנו בס' דרך פקודך) ע"כ ג' מצות הנ"ל אשר סגולתם לבטל היצרין דג' עבירות הנ"ל ראוי לכורכם יחד ולאוכלם כמצותיו ית"ש. והנה יצרא דע"ז היה מוכן מאז בכח ביד ישראל לבטלו מכל וכל בביאתם לארץ כאשר ביטלוהו אנשי כנה"ג בביאה שני' והקפיד הקב"ה על יהושע והחסיר אות משמו על שלא ביטלו בביא' ראשונ':

144

קמ״הוהנה מצאנו טעם לסברת הרמב"ם ז"ל שא"צ כריכה רק למצה ומרור שאותן היצרין אין להם ביטול עד אשר הש"י בעצמו יעבור רוח הטומאה מן הארץ משא"כ יצרא דע"ז הנה נתבטל וע"כ פס"ח אין לכורכו עם המצה ומרור ולסברת הראב"ד הנה נאמר דהנה קשה לפי"ז כיון דיצרא דע"ז כבר נתבטל שוב לא נצטרך כלל למצות הפסח אבל נבאר הדבר עפ"י מ"ש בפסוק השמרו לכם פן תשכחו את ברית וכו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך י"י אלקיך ע"כ והקושיא מפורסמת וכי ח"ו צוה הש"י לעשות ע"ז (עיין ברש"י) אבל פירשנו הכוונה על ע"ז הנסתרות הנעשית בכוונה לא טובה בעת עשיית מצות הש"י דהיינו עבודה מזוייפת ח"ו כגון שעושה מצות ומע"ט לכבוד ולשבח בני אדם שישבחוהו ויכבדוהו או בעבור ממון וכיוצא הנה כמדומה הוא שעובד את הש"י והוא עובד את זולתו בני אדם וממון והוא ע"ז ממש. ועיין בחו"ה (בחקירתו בשכל) גרע ערך עובד כזה מן עובד הצלמים. בכמה ענינים רחמנא לישזבן עיי"ש. וזה אשר פי' הרמ"ע בפ' כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רצ"ל שלא יחטא בעשיית הטוב שעושהו בצד מה מזוייף וזהו הפירו' השמרו לכם פן תשכחו וכו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל. אשר צוך י"י אלקיך רצ"ל בהדברים אשר צוך י"י אלקיך היינו במצותיו. תעשה לך ח"ו פסל לזה צריכין שמירה יתירה הנה תראה בשגם שאנשי כנה"ג בטלו ליצרא דע"ז הניגלת עכ"ז יש יצרא דע"ז הנסתרת. ע"כ מחוייבים לעשות הפסח גם לעת כזאת לבטל יצרא דע"ז ע"כ גם הכריכה מחוייבת עם מצה ומרור לבטל ג' יצרין כאחד וב"ב את רוח הטומאה יעביר מן הארץ ונשגב ד' לבדו ב"ב אמן:

145

קמ״וע"ד הסוד כתב הרב הקדוש בשל"ה ג' מצות פס"ח מצ"ה ומרו"ר רומזים לזכו"ת ג' אבות (אשר הם מרכבה לג' מדות הב"ד העליון חג"ת) וזכותם עמדה לישראל במצרים (לדונם עפ"י הב"ד העליון לזכות) ועוד כל ימי עולם זכותם לעד לעולם לשבטי ישורין בכל דור ודור מצ"ה כנגד זכות אברה"ם. מצ"ה צריכה שימור. וכתיב בי' באברהם וישמור משמרתי: פס"ח נגד יצח"ק כתיב בי' שני גדיי עזים אחד לפסח ואחד לחגיגה: מרו"ר לעורר זכות יעק"ב דכתי"ב בי' לא שלותי וכו' ויבא רוגז והכל לטובתו ע"כ מרו"ר חס"א דחס רחמנא עלן ופרקינין והנה זכות אברה"ם יצח"ק ויעק"ב הם מרכבה לסוד חג"ת הב"ד העליון אין ב"ד פחות מג' וה"ס חס"ד דין רחמי"ם והנה מדת אברה"ם חס"ד. ומדת יעק"ב רחמי"ם הנה הלכה כרבים לדון את ישראל בחס"ד ורחמי"ם (אברה"ם ויעק"ב) נגד מה"ד (יצחק) ע"כ הכריכה די לדעת הרמב"ן רק במצ"ה ומרו"ר רק בהסכמת החס"ד ורחמי"ם ביחד. אברה"ם יעק"ב יש די ולא בעינן לכרוך הפס"ח הרומז ליצחק מה"ד. ולדעת הראב"ד הנה עכ"פ אין ב"ד פחות מג' והא ראי' אם אמר האחד אינו יודע יוסיפו הדיינים. א"כ בעינן הג' לצירוף הב"ד הגם דהלכה כרבים ובהכרח יצורף השלישי להסכמה. ע"כ בעינן גם הפס"ח לכריכה ושלשתן כאחד טובים והחוט המשולש לא במהרה ינתק והדין מתהפך לרחמים וחסד י"י מעולם ועד עולם לכ"י עד עולם אמן:

146

קמ״זעוד נאמר עפ"י מש"ה השל"ה פס"ח מצ"ה מרו"ר רומזי' לאהב"ה את י"י ולירא"ה אותו ולדבק"ה בו (אלו הם ראשי המצות זוכין להעלות כל התור' והמצות ותיכף נצטוינו בהם בצאתינו ממצרים וכ"ה בכל שנה ביום השרשיי יום צאתינו מאמ"צ) מצ"ה מורה על חירות. כי בחפזון יצאת מאמ"צ וכו' הוא בחי' אהב"ה (תשוקה נכבדת בחפזון כענין דרך מצותיך ארוץ וכו') ונק' לח"ם עונ"י כי באהב"ה כלול הירא"ה. מרו"ר מורה על הירא"ה (שמשברת וממררת הגוף ונק' חס"א כי בירא"ה כלולה אהב"ה פס"ח מורה אשר הש"י שידד בכור המזלות מזל טל"ה שהיו המצריים עובדין אותו. ובזה נתוודע כי י"י הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ע"כ אין לדבוק כ"א בו ית"ש עכ"ד. והמשכיל יתבונן שאלו הג' מצות ירא"ה אהבה דביקות הם בחי' חג"ת והנה מצות ולדבק"ה בו. דרשו חז"ל וכי אפשר לדבוק בו והלא כתיב כי י"י אלקיך אש אוכלה הוא אלא כל הדבק בת"ח מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה:

147

קמ״חהנה לפי"ז י"ל לדעת הרמב"ם מצות הכריכה דוקא מצ"ה ומרו"ר הרומזים לב' מצות ירא"ה ואהב"ה כ"א כלול בחבירו כנ"ל והמה שייכים כביכול בעצמותו ית"ש היינו לאהב' אותו ולירא' אותו. משא"כ הוראת הפס"ח הוא נגד מצות ולדבק"ה בו זה הוא ענין אחר המבוקש מאתנו היינו לדבוק בת"ח ואין זה מצוה בעצמותו כביכול. ע"כ לא מצרפינן לי' בכריכה ולשיטת הראב"ד י"ל כיון דעכ"פ מעלה עליו הכתוב כאלו וכו' ממילא אדרבא בשביל זה מצרפינן לי' להורות שמעלה עה"כ וכו' וגם במ"ע דירא"ה הנה א"ת י"י אלקיך תירא לרבות ת"ח וכן ואהבת א"ת י"א ממילא הת"ח מצורפים לכל אלו הג' מצות והבן:

148

קמ״טעוד אני מדבר הרב הגדול בעל עוללו"ת אפרי"ם כתב ענין פס"ח מצה מרו"ר והשבתת שא"ר. רומזים על ד' דברים טובים שהיו לישראל אשר בזכות זה נגאלו ממצרי' (וצונו הש"י במצות הללו הרומזי' לד' דברים טובים הנ"ל למען נדעה נרדפה כל הימים להיותינו שלמים ומאושרים במצות הנ"ל ונזכה לגאולה ב"ב) והנה הד' דברים הם. א' שלא היו בהם דילטורין (וזה נרמז בהשבת"ת שא"ר. רמז ליצה"ר שאור שבעיסה הוא המחמיץ את לב האדם לעשות עבירה אפילו אין בה הנאה כמד"א בלה"ר ומה יתרון לבעל הלשון ואעפי"כ עושה האדם זה מצד היצר וצונו השי"ת להשבית לא יראה ולא ימצא ברשותינו) הג"ה עיין בדרושים הקודמים בענין שס"ה ימים השנה (והוא נלמד מס' ברכ"ע) אשר ז' ימים אסורי' בחמ"ץ ושא"ר. נשאר שנ"ח ימים (מנין נח"ש שהביא לשון הרע לעולם ואמר דילטור על בריי' כידוע) ואמרו רז"ל לע"ל יאמרו לנחש ארי טורף ואוכל זאב וכו' אתה מה הנאה יש לך (בנשיכתך) הוא אומר ומה יתרון לבעל הלשון (הרע) לפי"ז תשכיל היטב השבתת שא"ר באלו הז' ימים תיקון ללשון הרע עטיו של נח"ש הבן: ב' שלא שינו את שמותם. ג' שלא שינו את לשונם. ד' שהיו גדורים מן העריות הן המה נרמזים במצות פסח מצה מרור (והנה הגם שהרב הנ"ל פ' הענינים לפי דרכו ברמז. עכ"ז אפרש לך הענינים לפי דרכינו בפשוטו:

149

ק״נוהנה אבאר לך מהו המדות הגדול שלא שינו שמותם. והנה עפ"י פשוטו מובן פי' שלא שינ"ו א"ת שמותם שלא קראו לבניהם שמות כשמות הגוים. אבל א"א לפרש כן דהרי ז"ל רז"ל במ"ר פ' אמור פ' ל"ב שלא שינו את שמותם ראובן ושמעון נחתון. ראובן ושמעון סלקין לא היו קוראין ליהוד"א רופ"א ולא לראובן לולייאני ולא ליוסף לסטים ולא לבנימי"ן אלכסאנדר"י עכ"ל: הג"ה השמות הללו אין בידי לפרש מה הם בלשון מצרי רק לבנימין אלכסנדרי יש בידי לפרש הרב הגדול החיד"א זלה"ה קא מפרש באלכסנדי"ר מוקדון שקראוהו אלכסנדר. (פירושו בלשון יון שהי' ממשלתם במצרים כנודע מיוסיפין) חילוף בע"ל על שאמו החליפה את בעלה וזינתה עם מכשף אחד וממנו יצא אלכסנדרוס (והוא הי' מצרי כנודע מיוסיפין) ולפי"ז י"ל עפ"י מ"ש בזהר שכל הימים אשר הי' יוסף דרגא דיסוד בגלות מצרים (בעבדות) בנימין הצדיק שימש תחותו וא"כ בנימין בע"ל מוחלף והמצריים באיצטגנינותם ידעו זה וקראוהו אלכסנדר"י נ"ל:

150

קנ״אוהנה הדברים לכאורה אינם מובנים דלמה להם לשנות את שמם מי ששמו ראובן למה הי' להם לקרותו לולייאני אבל תדע שזהו הענין בכל מלכיות ממלכי הח' זה עצתם ברצותם שיהיו ישראל סרים למשמעתו ולפרוק עול התורה ומצות. הנה לבד השם שיש לכ"א מישראל בקדוש' הנה הם משימי' לו שם אחר מסטרא דילהון והוא עצת הסט"א דהנה האדם מתנונע ונמשך אחר השם. והשם הוא כבית אחיזה של הכלי שנלקח כל הכלי ע"י. והנה הוא עצת הסט"א ליתן שם לישראל מסטרא דילהון וע"י קריאת השם הזה ימשכו ע"י תנועת כל הגוף וכל האיברים וכוחותיו. ממילא יתמשך ח"ו הישראלי אחר עצתו לבטלהו מן התורה ומצות ולילך אחר הסיטרא דילהון ח"ו בכפירות ומדות רעות לאין משער המשכיל יבין הדבר אשר זה עצת הקליפה בדורותינו אלה ותמצא כן גם בנבוכדנצר נתן שמות לחמו"ע ודניאל כי הי' רוצה שיתמשכו ח"ו אחר ע"ז שלו והם לא רצו להיקרא רק בשמותיהם העבריים. והנה תראה גם בפרעה שהי' חכם גדול באיצטגנינות וידע שורש הענין. הנה תראה תיכף ישראלי הראשון שנכנס תחת ידו הוא יוס"ף תיכף שם לו שם כמ"ש ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וכו' ויצא יוס"ף על אמ"צ הנה לאו סיפי' רישי'. ונ"ל הכוונה דיוסף לא רצה להתייחס בזה השם אשר קראוהו פרעה (הגם שבודאי בלשון מצרים הי' השם הזה מורה לחשיבות שררה וממשל' וכיוצא) רק ויצא יוסף על אמ"צ היינו בכל המכתבים והפקודות ששלח במכתב בכל אמ"צ כדרך המושל. לא חתם א"ע רק יוסף ולא צפנת פענח ולא נשתקע ממנו שם העבר"י (כי לא רצה להתפעל בתנועות גופו ע"י שם המצרי וכנ"ל. הבן הדבר) וזה אשר פירשנו ג"כ בפסוקי' ויחי יוסף וכו' מאה ועשר שנים. וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וכו' הא תו ל"ל לא הל"ל רק וימת ויאסף וכו' אבל משמיענו שנפטר בשם טוב היינו בשם יוסף הגם שמלך זה שמונים שנה שהרי נפטר בן מאה ועשר ושלשים הי' כשמלך. עכ"ז לא נשתקע ממנו שמו העברי יוסף זה שמו לעולם וז"ש אח"כ ויישם בארון במצרים דהנה על הארונות של מלכים מציינים שמותיהם. הנה לא רושם על ארונו של יוס"ף צפנת פענח רק שם יוס"ף וז"ש אח"כ ואל"ה שמות ב"י. ו' מוסיף על ענין ראשון שיוסיף לא שינה את שמו כן ב"י עאלו וב"י נפקו. הגם שפרעה שם לכ"א שם מיוחד בעצת הסט"א שלו כמש"ל. הנה הם לא רצו בזה. ובזה פירשנו בטוב טעם. מקראי קודש ואמר מלך מצרים למילדו' העבריו' אשר שם האח' שפרה וכו' ותיראן המילדו' וכו' ולא עשו וכו' ותחיין וכו' כי יראו וכו' ויעש להם בתים ומה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הם. א' קושיית כל המפרשים ויאמר מלך מצרים וכו' אשר וכו' ואח"כ ויאמר בילדכן וכו' ויאמ"ר ויאמ"ר ל"ל. ב' אשר שם האחת שפרה וכו' הוא ייתור לשון ואריכות ולא הל"ל רק ויאמר וכו' למילדות העבריות שפר"ה ופוע"ה. ג' ויאמר מלך מצרים שינה מפרע"ה למל"ך מצרים. ד' ותיראן וכו' ולא עשו וכו' ותחיין וכו' מאי ולא עשו. ומאי ותחיין. ה' ויהי כי יראו וכו' ויעש להם בתים מהו המדה כנ"מ. ועפ"י דרכינו הנ"ל יתפרשו הדברים כמין חומר דהנה מל"ך מצרי"ם זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו. הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כוחות הנפש אחרי שמו שהניח. עפ"י עצת הסט"א מהו ויאמר מל"ך מצרי"ם (אשר זה דרכו כל היום) למילדות העבריות (מה אמר להן) אשר שם האחת (יהיה שמה) שפרה ושם וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריים יוכב"ד ומרי"ם וכיון שהניח להם שמו' אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו) ויאמר (אח"כ) בילדכן וכו' ותיראן המילדות וכו' ולא עשו וכו' (רק התייחסו בשמותיה' יוכב"ד ומרי"ם זאת שנית) ותחיין וכו' והנה כפי ראות עיני בשר נראה כי דבר אחד טוב נמשך מאלו השמות שמניחין לאדם חוץ שמו העיקרי שמזה תדע ייחוס משפחות לדורות עולם כי בניו לדורות נקראו על שמו הנוסף על אביהם וכן בני בניו לדורותיהם ויודעין גם אחר כמה דורות שזהו מן הבית הזה כגון משפחת ראפפור"ט והורווי"ץ ושפיר"א והנה אמר הכתוב ויהי כי יראו המילדות וכו' ולא רצו להקרא בשם נוסף שקוראן פרעה. הנה ויעש להם בתים (השי"ת) בתים שילם להם שכרם בבתי כהונה ולוי'. הנה ניכרים לעולם במשפחותיהם. זה כהן וזה לוי והבן כי נחמד ונעים הוא. ומעתה תוכל להתבונן הדבר הגדול הזה של"א שינ"ו את שמות"ם והמשכיל ע"ד גם בגלות החל הזה נקרע סגור לבבו שנתהווה אצל מרבית ההמון לכבוד ולייחוס להתייחס דוקא בשם הניתן מאת הגוים. והם כי לא להזכיר שם העברי הן המה כחות הע"ר אשר לא מב"י המה ובקרבינו הם יושבים והמה קוץ ממאיר לבית יעקב (ואפשר זהו הענין הנרצה לראשונים בקבלה ששואלין את האדם ליום הדין מה שמו והוא שוכח וכו' ואתה תבין) והנה לזה בא רמז הפס"ח אשר כל היום היה שמו צא"ן או טל"ה (והיה ע"ז של מצרים) והן היום ואמרת' זבח פסח הוא לי"י שם הקור' העברי הבן הדבר:

151

קנ״בשלא שינו את לשונ"ם. אבאר לך גם הדבר הזה. הנה נאמר בבריאת חו"ה ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי וכו' לזאת יקרא אש"ה. כי מאי"ש וכו' ודרשו מזה מכאן שנברא העולם בלה"ק ולא דבר ריק הוא בתורתינו שיהי' נשמע לנו בריאת העולם בלה"ק דוקא מכאן (כי אין בתורה דבר מקרה ואם דבר א' נלמד ממקו' אחר צריכין להתבונן למה כזאת) אבל תדע ברי"ת הלשון מכוון נגד ברית המעור. והנה כמו בברי"ת המעו"ר יש ב' צינורות צינור א' משפיע בקודם להוליד כדומה וצינור ב' למותרות ליתן אל החיצונים (וכיון שיש בכאן חלק אל החיצונים אזי יכול האדם ח"ו ג"כ לבא לידי חטא להשתמש ח"ו גם בצינור הקודש באתר דלא איצטרך רחמנא לישזבן. והנה כן הוא בברי"ת הלשון. לשו"ן הקוד"ש הוא השפעה אל הקודש ושארי לשונות הם חלק הגוים והנה בנישואין הראשונים שהי' בעולם דהיינו נישואי אדם וחו"ה שהי' מצטרך האדם להוליד בקודש ע"י ברי"ת המעו"ר הנה הי' מצטרך להיות שלם גם בברי"ת הלשון להשיח בלה"ק והרגיל בלשונות הגוים בברית הלשון הנה מסוכן ח"ו לחטוא בברית המעור בעריות או בהוצאת ז"ל ח"ו ע"כ נרמז בתורה בנישואין הראשונים בבריאת העולם בלה"ק. ועתה תבין ותסמר שערות ראשך כאשר תתבונן עצת הסט"א בגזירה שלא לישא אשה עד שילמד לשונות הגוים לא כאלה חלק יעקב והנה ישראל במצרים כיון שלא שינו את לשונם הנה מזה נמשך שהי' גדורי"ם מ"ן העריו"ת הבן:

152

קנ״גוהנה הוראת המצה על שהי' גדורים מן העריות כי התעוררות התאווה באה ע"י רוח התאוני הנכנס בו ועי"ז נעשה בשרו כלפת וכמו כן שאר שבעיסה תבא בו הרוח ונעשה כאבר חי מגביה א"ע משא"כ מצה עומד על עמדו בלא רוח:

153

קנ״דוהנה הוראת המרור על שלא שינו את לשונ"ם דהנה נברא העולם בלה"ק ע"כ לה"ק הוא חיות כל דבר כי חיים הם למוציאהם בפה. משא"כ הנמשך אחר לשונות הגוים ותהי להיפך ח"ו והנה מרור בגי' מו' והוא זכר לוימררו את חייהם שהכריחום אז ג"כ להשתמש בלשונות הגוים אבל הם בינם לב"ע לא שינו את לשונם. וזה שצריך ללעוס המרור בל"ב שינים רמוזים אל ל"ב נתיבות חכמה והחכמה תחי' וכו': ולפי"ז נבא אל המכוון לפי שיטת הרמב"ם. הנה א"צ לכרוך רק המצה ומרור שאלו הב' מישך שייכי להדדי וזה תלוי בזה כשאינם משנים הלשון הם גדורים מן העריות כי ברית הלשון מכוון וכו' וכמש"ל ומצה ומרור המה מורים על ב' ענייני' אלו וכנ"ל משא"כ פס"ח הוא הוראה שלא שינו את שמותם זהו ענין אחר שלא יתמשך אחר שם הסט"א בתנועות כוחות נפשו וישמע לעצתם ח"ו ע"כ אין מן הצורך פסח לכריכה יחד. ולשיטת הראב"ד נאמר אדרבא הנה בזה תלוי הכל כשיתמשך ח"ו אחר עצת הסט"א הנה מעותד לכל העבירות ח"ו. הנה ג"ז צורך לכריכה לשמור את האדם ולהצילו מן ג' ראשי עבירות הנ"ל והש"י ישמרנו ויצילנו מכל סטרין בישין. ויקויים בנו במהרה בימינו מקרא שכתוב ישראל אשר בך אתפאר:

154

קנ״הדרוש י"א גמ' דף צ' ע"א אר"י א"ר שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (רש"י ואע"פ שבידו לטבול היום) ועולא אמר אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ לרב מ"ש טב"י דחזי לאורתא. טמא שרץ נמי חזי לאורתא מחוסר טבילה. טב"י נמי מחוסר הערב שמש. שמשא ממילא ערבא. מחוסר כפורים נמי הא מח"כ. שקרבנו בידו. טמא שרץ נמי הרי מקוה לפניו. דילמא פשע. א"ה מח"כ נמי דילמא פשע. כגון דמסרינהו לב"ד וכדר' שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופרות ולרב מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרו בי' אלמה א"ר מטמאין אחד מהם בשרץ אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתי' איש איש כי יהי' טמא לנפש. מי לא עסקינן שחל ז' שלו בע"פ דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נדחי. וכ"ת ממאי דהכי הוא (רש"י דילמא מדכתיב טמ"א לנפ"ש ולא כתיב טמא שרץ ש"מ טמא מת שאינו ראוי לערב קאמר) ס"ל כר' יצחק דאמר טמאי מ"ת היו שחל ז' שלהן בע"פ שנא' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא הוא דאינם יכולים לעשות אבל למחר יכולין לעשות ואמר רחמנא נדחו עכ"ל הגמ' (תוס' בד"ה. מי לא עסקינן שחל ז' שלו להיות בע"פ. וא"ת ואפילו טבל נמי לא ישחטו עליו מה"ט. וי"ל כי יהי' טמא כתיב והאי קלישא טומאתו עכ"ל) הנה לפי שיטת הגמ' ודאי מהראוי לפסוק כרב (נגד עולא) דהוא רבן של כל בני הגולה ולרב טמא מת שחל ז' שלו בע"פ אם לא הוזה וטבל אין שוחטין עליו (וכן טמא שרץ) אבל אם הוזה וטבל שוחטין וזורקין עליו דהרי ס"ל שוחטין וזורקין על טב"י:

155

קנ״ווהנה הרמב"ם בפ' ט"ו מה' ק"פ ה"ב פסק. טמא מת שחל ז' שלו להיות בי"ד אעפ"י שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול בקדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפ"ש שנאמר ויהי אנשים וכו' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמיעה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהן (רצ"ל אחר טבילה והזאה) והם יאכלו לערב ופירש להן שאין שוחטין עליהן עכ"ל:

156

קנ״זוהנה הראב"ד השיגו משיטת הגמ' הנ"ל וז"ל א"א אין דרך ההלכה הולכת כן. שהרי רב שאומר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד (רצ"ל דלמד מן ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא אבל למחרת הי' יכולין דהי' אז יום ז' שלהן ואעפי"כ לא יכלו להקריב בעודן בטומאתן הגם דהוי רק כטמא שר"ץ) ואיהו ס"ל שוחטין על טב"י וכו' אלא האי קרא בשלא טבל ולא הוזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזי'. סברו שיעלה ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה. ונדחו והכתוב מעיד כך שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזי' מאי טומאה שייך בהו עכ"ל: והנה אני הקטן ביותר מתמיה על הרמב"ם ז"ל מי הכניסו לתגר זה לפר' בהיפך משטחיית ל' הגמ' עפ"י פשוטו דס"ל לרב כל דלא הוה רק טב"י דהיינו טמא שרץ שטבל או ט"מ בז' שלו שטבל והוזה להם ואין חסר להם רק הערב שמש. שוחטין וזורקין עליהם ונ"ל לבאר דעת הרמב"ם דשיטת הגמ' דוחקתו לפרש כן דהנה בגמ' כשאמרו אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן דחל ז' שלו בע"פ (רצ"ל כיון דסתם קאמר טמ"א לנפש משמע אפי' ביום הז' דנק' ג"כ עדיין טמ"א לנפ"ש) דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נדחו. נמצא הלימוד הזה הוא מהכרח המקרא. ולפי"ז מאי מקשה אח"כ וכ"ת ממאי דהכי הוא (מאי קושיא הוא. הרי מוכרח הוא כך מהמקרא מדקאמר סתם טמ"א לנפ"ש אפי' ביום הז' משמע וע"כ צ"ל כפירש"י. דמקשה ג"כ מהכרח מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ ש"מ ט"מ שאינו ראוי לערב קאמר והנה לימוד גדול הוא זה. א"כ לפי"ז קשה מאי מתרץ. סבר לה כר' יצחק ביו"ם ההי"א הוא דאינם יכולים וכו' הנה הקושיא במקומה עומדת. למה לא כתב רחמנא טמא שרץ. ועוד קשה קושיית התוס' אם גזירת הכתוב הוא ונלמד מן ביו"ם ההו"א א"כ אפי' טבל והוזה לא ישחטו עליו (ואפי' טמא שרץ שטבל) ועוד קשה מאד היכא למד רב מדברי ר' יצחק מדיוק. ביו"ם ההו"א דייקא לא היו יכולין לעשות ודייק מזה דזורקין על טמא שרץ הרי יכולין להסביר דרשת ר' יצחק באופן אחר מרווח מאד. דהנה קיי"ל יום הקמת המשכן הי' ביום א' (ר"ח ניסן) כמ"ש רז"ל בספרי ובמדרשים אותו היום נטל עשר עטרות. ראשון למ"ב ראשון לנשיאים וכו' א"כ לפי"ז זמן הקרבת הפסח בשנה ההוא הי' בשב"ת הנה י"ל דהק' ולא יכלו לעשו' הפסח ביו"ם ההו"א שהי' שביעי שלהן והוצרכו להזאה. וסברתם דהזאה אסורה בשבת דהוה כמתקן גברא ובאו ושאלו למשה ונדחו לפסח שני וא"כ אין מכאן ראי' על טמא שרץ הג"ה ואל תתמה א"כ כיון דבהכרח הקרבת פסח זה הי' בשבת א"כ מאי מספק' להו לבני בתירה אם פסח דוחה שבת י"ל דמספקא להו אם למידין דורות משעה דהפסח הזה נק' קדשי שעה דהרי במדבר היו וחיוב הפסח לדורות אינו רק בא"י כדכתיב והיה כי תבואו אל הארץ וכו' ושמרת' את העבוד' כזאת: דאפשר טמא שרץ כיון דיכול לטבול יכולי' לשחוט ולזרוק עליו גם קודם טבילה והנה ע"כ צ"ל דא"א לומר דכך היתה שאלתם. דאם הספק הי' להם עבור ההזאה דשבת א"כ לא השיב להם כלום ע"ז וא"כ לפי"ז גם השתא אם נאמר כסבר' הראב"ד דאחר הזאה וטבילה שוחטין וזורקין רק הם לא היזו ולא הוטבלו ושאלו אם עלה להם הפסח שנעשה עליהם. הנה גם ע"ז לא השיבו להם כלים אלא ע"כ צ"ל דגם לאחר טבילה והזאה אין זורקין עליהם ומקרא מלא נאמר להם איש איש כי יהי' טמא לנפש. אפי' ביום ז' אפי' הוזה וטבל נדחה לפ"ש ולסברת הראב"ד י"ל דה"ק איש איש כי יהי' טמא לנפש אפי' ביום הז' ויש עליו עוד היכר טומאת נפש שצריך להזות משא"כ כשכבר הוזה וטבל והנה הם ניכר עליהם עדיין טומאת נפש שלא היזו ולא הוטבלו לא עלה להם הפסח שעשו ונדחו לפ"ש והבן:

157

קנ״חע"ד הרמז אתה הראת לדעת הפלוגתא שבין הרמב"ם להראב"ד דלהראב"ד הטמא שצריך הזאה וטבילה והערב שמש אם הוזה וטבל אעפ"י שלא היה לו עדיין הערב שמש עלה לו הקרבן פסח שהקריבו עליו. ולהרמב"ם לא עלה לו עד שיהיה לו ג"כ הערב שמש. ואחשבה להתבונן טעם פלוגתתן גם ע"ד הרמז כדרכינו תמיד. ואען ואומר הנה הטמא אסורים להקריב קרבן עבורו דהנה הטמא נאחז בו רוח טמא מן המרכבה הטמאה והקרבן הוא עבודת קירוב להש"י וכ"ז שנאחז בהאדם צד טומאה מן המרכבה טמאה לא יתקרב אל הש"י דכתיב כי לא יגורך רע. ומזה נלמוד כי כל העבודות וכל המצות שהאדם עושה בעודו רשע ח"ו לא יהיה לרצון וכמ"ש הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים והנה עי"ז ח"ו נסגר הדלת של התורה ומצות כי מי הוא זה שידמה בנפשו שלא בא לכלל תואר שם רשע הלא אפי' בעבירת איסור קל מדבריהם נקרא רשע (כדמוכח מהש"ס בכמה מקומות דמקשו על איסור מדבריהם אטו ברשיעי עסקינן) א"כ שוב לא יערב האדם אל לבו לעסוק בתורה ומצות כי הוא ח"ו כזורע אל הקוצים אבל יש רפואה תעלה ע"ז. דהנה במ"ע של תשובה כתיב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ותיכף כשאדם שב ומתחרט על עבירות שעשה ושב ורפא לו כתיב ותיכף יוסר ממנו תואר רשע ורוח הטומאה מתרחק ממנו הנך רואה משנה שלימה שנינו המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור (אפי' בכריתות ומי' ב"ד וחה"ש ח"ו דהרי סתם שנינו רשע גמור) הרי זו מקודשת דשמא הרהר בתשובה הרי לך דבהרהור תשובה לבד סגי להסיר מעליו תואר רשע ונקרא צדיק והנה מתנגד לזה הלכה רווחת ביומא ד' חלוקי כפרה של ר' מתי' בן חרש וזה תוארה עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר עבר על כריתות ומית' ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין: אבל עון חה"ש כולן תולין ומית' ממרקת דכתיב אם יכופר העון הזה עד וכו' הרי לפניך דאין תשובה לבדה מועלת רק על ביטול מ"ע (וכבר הארכנו בזה במ"א וכאן נרשם בקיצור) ואומר דודאי התשובה לבדה מועלת לכל דבר פשע ועון אפי' על כריתות ומית' ב"ד וחה"ש כדאיפסק משנה של מה להלכה בענין קידושי אשה ותיכף כשעושה האדם המוטל עליו לעשות תשובה כשורה (עפ"י התורה) היינו חרטה בכל לב באמת ובתמים וקבלה על העתיד) תיכף מתרחק ממנו רוח הטומאה ותיכף סר מעליו תואר רשע וכל אלו הענינים אשר הם בידי שמים כגון יוה"כ ויסורין וכו' הנה כפי תשובתו מעומקא דליבא כך יהיה הדבר בניקל בידי שמים ואפי' מית' יחשב לו מסה"נ בכח בק"ש וכיוצא כמו בפועל (דרשנו כיום את דבר י"י אשר הארכנו בזה בס' דרך פקוד"ך) אבל תיכף ששב באמת ועשה המוטל עליו הנה סר ממנו תואר רשע ועבודתו להש"י הוא עבודה שלימה עבודה תמה והנה עבודה ראשונה לישראל במצרים צוה הש"י להם להקריב קרבן פסח להש"י ונאמר להם משכו (ידיכם מע"ז כמשארז"ל) וקחו לכם צאן (למצוה) היינו בחרטה תיכף תשובה גמורה באמת עכ"ז לשעבר שעבדתם ע"ז הנה יוסר מאתכם ע"י התשוב' הרוח טומאה וסר מעליכם שם רשע ותעשינה ידיכם תושי' להקריב קרבן לי"י משא"כ כ"ז שלא תמשכו ידיכם מע"ז היינו בלא הרהור תשובה לא לרצון יהיה הקרבן כי עדיין הטומאה תהיה אחוזה בכם ולא יגורך רע כתיב דכתיב נירו לכם ניר וכו' והנה הגם שעון ע"ז הוא מסוג כריתות ומית' ב"ד וביותר חה"ש עכ"ז כיון שתעשו המוטל עליכם היינו תשובה די שתתקבל עבודתכם ואני אעשה המוטל עלי לטהר אתכם מכל וכל וכן היה שהיה להם אח"כ יסורין גדולים על הים ומסרו נפשם לקפוץ לתוך הים והוה כמו מיתה ממש ונטהרו מכל וכל והכח נחש' לפועל. והנה לפי"ז הוא הנרצה ברמז המצוה הזאת כשיטת הראב"ד ז"ל הטמא אסור להקריב ק"פ כי לא לרצון יהיה כיון שאוחז בו רוח הטומאה אבל אם עשה הוא המוטל עליו הכנה לטהרה היינו הזאה וטבילה אעפ"י שלא היה עדיין הדבר אשר היא בידי שמים היינו הערב שמש ושמשא ממילא ערבא בידי שמים ואין מעכב לעבודה ושוחטין וזורקין עליו הנה הוא רמוז לכל מילי דתשובה וכלי התורה ועבודה שאדם עושה המוטל עליו תשובה באמת בכל לב ונפש ומאד הנה הגם שלגמר הטהרה צריכין סייעתא דשמיא (עמ"ש בספרי ד"פ כפי עומק תשובתו כן יעזור לו הש"י שיאיר עליו אור יוה"כ תשובה עילאה וגם אם יצטרך ליסורין הנה הש"י ברוב רחמיו יוכל לעזור לו ביסורין קלה ואמרז"ל ה"ד יסורין אפי' הושיט ידו לכיס וכו' ועשה לעצמו בגד וכו' וכן על עון חה"ש הנה מסה"נ בק"ש יחשב כאילו וכו' כמבואר בזהר במדבר הנה לכל אלה צריכין סייעתא דשמיא) עכ"ז כיון שעשה את המוטל עליו אין כחן מעכב לתורה ולעבודה ומתקבל ברצון ריח ניחוח ואתה הבן:

158

קנ״טאבל הרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו (הגם שהוא ג"כ מודה בכ"ז כמ"ש. עכ"ז הנה כתב בה' תשובה. ומהו התשובה שישוב החוטא מחטאו וכו' ויעיד עליו היודע תעלומות וכו'. הנה הארכנו בזה במ"א מהו העדות של היודע תעלומות אבל בכאן נקצר) הכוונה שתהי' התשוב' מעומקא דליבא שבאותו הזמן שהוא שב ומתחרט החרטה היא אמיתיית אצלו ששב ומתחרט ומתמרמר על אשר לא טוב עשה. והנה הוא עוזב חטאיו ומקבל ע"ע בקבלה אמיתיית שאפי' יתנו לו כל חללי דעלמא לא יעשה עוד בדבר הרע הזה הנה אמיתיית הסכמת הלב היודע תעלומו' בלבד הוא יודע עומק לב האדם אם הוא באמת ותמים. ע"כ צריכין שיעיד עליו היודע תעלומות וכיון שעכ"פ לתשובה בלבד צריכין ס"ד היינו עדותו ית"ש ומבלעדי עדותו ית"ש ח"ו אין התשובה וכו' ממילא עדיין לא תתכן התורה ועבודה ע"כ לרמז זה גם הק"פ (שהיא היתה עבודה הראשונה שניצטוות לישראל) הנה מעכב גם דבר הנעשה בידי שמים היינו הערב שמש אעפ"י שהוזה וטבל כיון שלא העריב שמשו לא עלתה לו עבודת הק"פ. ירמוז לך לכל התורה ומצות הגם שישוב החוטא מחטאו עכ"ז צריכין ג"כ לס"ד היינו לעדותו ית"ש שיעיד אשר תשובתו היא אמיתיית כנ"ל ואז מתקבלת תשובתו ויהי' לרצון אח"כ התורה והעבודה ואתה תבין להרחיב הדברים והש"י יזכינו להיות מהשבים אליו באמת ובתמים מעתה ועד עולם אמן:

159

ק״סע"ד הדרש כתי' ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך ע"ע והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן י"י לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת. הנה ושמרתם את הדבר וכו' מיותר לגמרי דהרי נאמר אחר כך והיה כי וכו' ושמרתם וכו' הג"ה ובשנה השנית במדבר היתה מצוה לשעתה עפ"י הדבור כידוע: וגם על איזה זמן קאי ושמרתם את הדבר הזה וכו' אם קודם ביאת הארץ הרי לא נתחייבו בעשיית הפסח רק בא"י גם מה שאמר לחק לך ולבניך עד עולם והרי בעוה"ר חלפו כמה מאות דורות. ונתבטל מאתנו הקרבן פסח עד ירחם הש"י. וגם לחק לך אינו מובן עפ"י הפשט והנה כבר קדם מאמרינו שהוא עפ"י דין הגמ' ונפסק בש"ע יו"ד רס"ז ס"ח. הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם ב"ח הרי הוא ב"ח לכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים וכו' והנה עבדים היינו לפרעה במצרים בגזירת היוצר. עבדים ממש. והנה כאשר הוציאנו י"א משם הנה עפ"י דיני התורה (שכביכול הש"י מקיים משפטי התורה) הוצרך הש"י להטיל עלינו שום עבודה בכדי שלא נאמר הרי אנו לעצמינו בני חורין גם מרבו השני כביכול והנה רצה הש"י להקנות אותנו לעבודתו והנה הטיל עלינו תיכף קרבן פסח ומיל"ה. ועי"ז שוב נעשינו לו לעבודתו לשמור כל חוקיו ומצותיו ב"ה והנה נצטוונו בקרב"ן פסח כל ימי עולם בעת אשר אנחנו מחוייבים לספר ביצ"מ שהיינו עבדי' לפרעה ונעשינו ב"ח לא נסבור ח"ו ב"ח גם מאדונינו אלקי ישראל רק קנה אותנו לעבודתו ע"י הק"פ שהעמיס עלינו תיכף עבודתו ממילא אנחנו מחוייבי' בחוקיו ומצותיו ב"ה וע"כ תמצא שאין לך עונש כרת בשים ביטול מ"ע רק בביטלו מיל"ה וק"פ כי מי שמבטל מצות אלו הנה מבטל כל המצות בחושבו מדעתו שאינו רוצה בשום עבודה ורוצה להיות ב"ח גם וכו' והנה הוא רוצה להיות מופרד ומוכרת מעבודתו ית"ש הנה בא עונשו כרת ב"מ. וזה שפירשנו המסורה נמסר ב"פ וחד"ל א' וחד"ל לעשות הפס"ח ונכרתה וכו' ב' וחד"ל לעולם ועפ"י הדברים הנ"ל מובן פי' המסור' וחד"ל לעשות הפסח ונכרתה ולמה כזאת והרי הוא רק מ"ע לזה בא הפסוק הב' לטעם וחד"ל לעולם כי במה שנמנע מלעשות הפסח הנה הוא נמנע לעולם מכל העשין והלאוין ומעתה הוא הנרצה בפי' המקראי קדש בתור' ושמרת' את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם הדבר הזה הוא המחייב אותך בחוקים. ולבניך עד עולם שהעמיס עלינו הש"י עבודתו זאת בשעת צאתינו מבית עבדי"ם לחייב אותנו בעבודתו וכנ"ל וז"ש במכילתא משכו וקחו וכו' משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות דלכאורה לא הו"ל רק וקחו לכם צאן למצוה ובפרט אומרו במצות ל' רבים ולפי הנ"ל מובן דה"ק משכו ידיכם מע"ז מעבודה שהיא זרה לכם אבל לא תעשו עצמיכם בני חורין מעבודת השי"ת רק וקחו לכם צאן ועי"ז תתדבקו בכל המצות כי הנני מעמים עליכם תיכף עבודתי והנה טמא שאינו מקריב ק"פ הנה אונס הוא ואין כאן הוראה שאינו חפץ במצותיו ועבודותיו ית"ש:

160

קס״אוהנה לדעת הראב"ד נלמד מפסח מצרים הגם שלא היו ראויים לעבודתו עד לערב כי לד"ה הוא שלא התחיל' להם הגאולה עד לערב א"כ בזמן השחיט' אכתי עבדי פרעה הוי עכ"ז כיון דלאורתא מיחזי חזי לעבודתו הועמס עליהם העבודה הזאת א"כ ה"נ בטמא כיון שטבל והוזה ומיחזי חזו לאורתא אם לא יעשה הפס"ח הוא בכלל וחדל וכו' ומטעם הנ"ל כמו שהי' במצרים. ולשיטת הרמב"ם שאני פסח מצרים שלא הי' באפשר בפסח שני משא"כ בטמא בדורות דאפשר בפסח שני אינו בכלל וחדל וכו' והוא בכלל האונס:

161

קס״בע"ד הסוד בפ' ואתה תצוה את ב"י וכו' ויקחו אליך שמן זית וכו' באהל מועד מחוץ לפרכת אש"ר על העדות יערך אותו אהרן ובני"ו וכו' הנה יש לדקדק בפ' אמור נאמר מחוץ לפרכת העדות ובכאן אש"ר ע"ל העדו"ת (והנה כפי הנראה זה שדרשי רז"ל עדו"ת הוא לישראל שהשכינה שורה בישראל היינו ע"י נר מערבי שנעשה בו נס שלא כבה לעולם ואעפי"כ לא נדע למה נאמר אשר על העדות בכאן דייקא וגם בכאן נאמר אהרן ובניו ובפ' אמר אהרן). ונר' ע"פ מה שדקדק בעל הפלאה למה נאמר בכאן שמן זית הרי כ"מ שנאמר בתורה סתם שמן הוא שמן זית כגון במנחות ובמצורע וכתב הרב הגדול הנ"ל דהנה במדבר לא הי' להם זתי"ם וע"כ לומר שהוציאו ממצרים או קנו מן הגוים הנה הי' טמאים (הנה השמן האגור בתוכו אינו טמא אבל כשדרכו את הזיתים טמאי' הנה השמן היוצא מקבל טומאה מן הזיתים וע"כ לומר שדרכו כל זית בפ"ע ופחות מכביצה אינו (מקב"ל טומא"ה) מטמ"א דאם ידרכו אפי' ב' זיתים ביחד ה"ל כביצ"ה ע"כ אמר שמ"ן זי"ת כל זית בפ"ע עכ"ד עיי"ש שהאריך והנה קשה ע"ז הרי קרבן ציבור דוחה את הטומאה ואפי' לא הי' להם אלא שמן טמא שקנו מן הגוים היו יכולין להדליקו אבל רבים מקשים כן גם בנס דחנוכ"ה למה הי' צריך הפך להיות חתום בחותם כ"ג לידע שלא נטמא הרי קרבן צבור דוחה את הטומאה ואמרנו בזה דבזה מתורץ מה הי' הנס ביום הראשון דהנה קיי"ל (כן כתבו הקדמונים) דאין נס נעשה בדבר טמא והנה לפי"ז הש"י פעל ועשה שנשאר פך אחד טהור שיהי' ראוי לנס להדליק ממנו ח' ימים וא"כ הנס המופלג הי' ביום א' וז"ש גם בכאן ויקחו אליך שמ"ן זי"ת וכו' היינו לדרוך זית זית בכדי שלא יקבל טומאה וכל הטורח הזה הוא כי באה"מ אשר על העדו"ת וכו' וכדרשת רז"ל שהוא מוכן לנס לנר מערבי שיהי' עדות לישראל ואין הנס נעשה בדבר טמא ע"כ צריכין לטרוח א"ע ולעשות בטהרה וז"ש בכאן אהר"ן ובני"ו להורות גם על החשמונאי"ם בני אהרן הוא הוא הטעם הנ"ל יצא לך מכל זה הנס צריך להיות ע"י דבר טהור לגמרי. והנה ענין הפס"ח הוא ב' מצות שחיטת הפסח בי"ד ואכילת הפס"ח בליל ט"ו הג"ה הגם שאון לתלות המצוה בטעמי' דקיי"ל אין טעם למצות היינו דאין לסבור שהשיג כל טעמה ויבא מזה לביטול המצוה כאשר כתבנו כ"פ כאשר אירע להמתפלספים אבל אעפי"כ מצוה עלינו לדרוש טעמים כפי שכלינו: והנה טעם מצות שחיטת הפסח בי"ד כפי המתבאר למשכילים מפי סופרי' ומפי ספרים הוא כי המצריים היו עובדין למזל טל"ה בכור המזלות והי' אומרי' שאין הנהג' והשגחה למעלה מן מערכת הכוכבים והמזלות רק המזלות מנהיגי' את העולם כפי טבעם ואין למעלה מן זאת ההנהגה ואי אפשר לשנות את המזל והנ' היו עובדין לבכור המזלות הוא טלה והנה צוה הש"י ליקח טל"ה דוקא בחדש ניס"ן אשר מזלו טל"ה ודוקא ביום שהוא בגבוה מערכתו ובזמן מילוי הלבנה אז יקחו אותו וישחטהו ויוציאו דמו לשם הש"י להורות הדם היא הנפש והכח של המזל הוא כפוף ומסור ביד הש"י אל כל אשר יחפוץ יטנו וגם המנהג המתנהג עפ"י הטבע הוא הכל בהשגחת הש"י הוא מנהיגם כרצונו והוא משדדם מטבעם כרצונו. והנה אכיל"ת הפס"ח הוא מצוה בליל ט"ו מורה מה שהי' במצרים נס שלא כטבע. בעולם אצילות שהאירו עולמית עליונים שלא כסדר היינו שהי' בחי' גדלו"ת קודם לקטנו"ת וזהו וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. וזהי ואכלתם אותו בחפזון פס"ח הוא לי"י דרך דילוג וקפיצה שלא כסדר המדריגה והנה זה הנס נעשה בכל שנה אשר הש"י מאיר לנשמת ישראל שלא כסדר המדריג' ומאירין כל הדרגין לנשמות ישראל בחפזון ואח"כ חוזר הדבר לקדמותו ומתחילין לספור ימי הספיר' דרגא בתר דרגא עד יום חג השבועות אז מתחברת כנ"י עם דודה כידוע (וכבר נכתב אצלינו בפסוק למען תספר באזני בנך וב"ב את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי וכו') והנה כבר כתבתי לך נס צריך להיו' ע"י דבר טהור דוקא ע"כ טמא אסור להביא קרב"ן פס"ח הגם שהכהן הוא מטעם שליחות ודבר שהאדם עצמו אינו יכול לעשותו אינו יכול לעשות שליח וע"כ להרמב"ם להיות גם שחיט"ת הפס"ח מורה על נס כנ"ל מוכרחים הבעלים להיות טהורים לגמרי בשעת שחיטת הפס"ח כענין כל דבר הניסיי הנעשה דוקא ע"י דבר טהור ולהראב"ד דוקא אכיל"ת הפס"ח המורה על הנס הנעשה גם עתה גדלות קודם לקטנות לזה צריך האדם להיות טהור לגמרי משא"כ שחיט"ת הפסח המורה על שידוד המזל והמערכה שלא כטבע. זה אינו נעשה בכל שנה ולא מקרי כעת עשיות נ"ס רק זכר מה שנעשה ע"כ מוכרח האדם רק לעשות הכנה. לטהרה הזאת וטבילה ובלילה הוא נאכל בטהרה לגמרי. נ"ל:

162

קס״גדרוש יב הרמב"ם הלכות ק"פ. פ"י. הי"א כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה. וכשיגיע לגיד הנשה. מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומים שיוצאין בשעת אכילה שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם. ואם חתכו חתיכות חתיכות כשר והוא שלא יחסר אבר עכ"ל. הנה פסק שצולין אותו עם גיד הנש"ה וכו'. וכתב עליו הראב"ד א"א בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גי"ד הנש"ה ועם שמנו ועם תרבא דתותי' מתנא. ועם קרומות שבראש ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו עכ"ל. וכתב הכ"מ. י"ל שלא עלה ע"ד רבינו שיהי' מתיר לצלותו עם חלב האסור מן התורה. אלא עם גי"ד הנש"ה שאין בגידין בנותן טעם ושמנו שאין בו איסור אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. ובפסח לא נהגו כדי שלא יבא לחתך בו אבר. אבל חלב האסור מנקרים אותו וכו' עכ"ל והנה אני הקטן מתמי' לו יהי' כדברי מר"ן ז"ל. אבל עכ"פ ס"ל דצולהו עם גיד הנש"ה. וס"ל אין בגידין בנותן טעם. ושמנו ישראל קדושי' נהגו בו איסור. ובקרבן פסח לא ינהגו עכ"פ מי הכריחו לרבינו לומר כן. ואפילו מאן דס"ל ואין בגידין בנ"ט ודאי לא ס"ל שיעשה האדם כן לכתחלה שיהי' צולה ומבשל הירך עם הגיד ואח"כ ישליכנו רק אם אירע כן מותר בדיעבד דאינו נאסר הבשר כיון שאין בגידין בנ"ט. והא ראי' דאפילו דבר שנותן טעם לפגם אסור לכתחיל' רק אם אירע כן מותר בדיעבד א"כ מאין יצא לרבינו לפסוק כזאת לכתחיל'. ולמה לא נאמר שמסיר הגיד עם שמנו קודם צליותו. ונ"ל לבאר דהנה משנה שלימ' שנינו בחולין בפ' ג"ה. נוהג בטהור' ואינו נוהג בטמאה. ר' יהודה אומר אף בטמאה. אר"י והלא מבני יעקב נאסר ג"ה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. א"ל בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו א"כ לרבנן דהלכתא כוותייהו לא נאסר ג"ה עד סיני. א"כ לפי"ז בפס"ח מצרי"ם דנתחייבו מאז לצלותו כשהוא שלם בלא חסרון אבר (כמו שהוא הדין בפס"ח דורו"ת) בודאי לא הי' רשאין ליטול ממנו גיד הנש"ה כיון שהיא בכלל האיברים (עיין באהלות נמנה הקטנו"ת בכלל רמ"ח איברים. ופירשו בו שהוא כף הירך. ועיקר האבר הוא הגיד כי בהינטל הגיד נתקע הירך כדאשכחן ביעקב) ואפילו אותן החסידים ששמרו את התורה עד שלא ניתנה. לא הי' רשאין להחמיר בכאן. כיון שבפירוש נצטוו לצלותו כולו כאחד. ואפי' מאן דס"ל שיצאו מכלל ב"נ בין להקל בין להחמיר שאני הכא כיון דנצטוו לצלותו כא' כל דבר המותר בו. לו יהי' אפי' אחר מ"ת אם דבר א' הוא מן האסורי' שבתור' ולפי שעה נצטו' בהוראת שעה ע"פ הנביא לאכול הדבר האסור ההוא הנה מחוייבין לאוכלו. א"כ לפי"ז בפס"ח מצרי"ם בודאי הי' צולים אותו עם גי"ד הנש"ה ושמנו. והנה אם נאמר בפסח דורות כשנתחדשה הלכה בסיני דגי"ד הנש"ה אסור צריכין ליטול גיד הנשה קודם הצלי'. א"כ כשמנו במתניתין. מה בין פסח מצרים לפסח דורות למה לא מנו ג"כ דבפס"ח מצרי"ם הוכרחו לצלותו עם גי"ד הנש"ה. ובפס"ח דורו"ת אדרבא היו מחוייבים ליטלו קודם הצליי' אע"כ דגם בפסח דורות הוו מחייבים לצלותו עם הגיד ושומנו דאין בגידין בנ"ט. ושומנו הוא רק לחומרא וישראל קדושים וכו' ובפסח לא הי' רשאין להחמיר כיון שנתחייבו לצלותו כשהוא שלם בלא חסרון והוא כשיטת מר"ן:

163

קס״דוהנה דעת הראב"ד ז"ל יש לומר דהנה פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה ה"ה. כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות הפסח כך מילת בניו הקטנים וכו' ומילת כל עבדיו וכו' וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת ע"כ. וכתב עליו הראב"ד. א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות ע"כ. ועיי"ש בהג"ה לדברי הל"מ דז"ל התוספתא. אחד פסח מצרים ואחד פסח דורת. מי שהי' לו עבדים שלא מלו. או שפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול הפסח. ראב"י אומר. אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר והנה רבינו פסק כת"ק. והראב"ד ס"ל דיש לפסוק כראב"י דמשנתו קב ונקי (וכבר הארכנו בזה בדרוש) ודעת רבינו דזה דוקא במשנה ולא בברייתא ותוספתא עיי"ש. והנה לפי"ז לדעת הראב"ד איכא נמי בי ן פסח מצרי' לפסח דורו' טבילת אמהותיו דמעכב בפסח מצרים אבל לא בפסח דורות. ולהרמב"ם אין ביניהם בזה דגם בפסח דורות מעכב. וא"כ לפי"ז להרמב"ם לפי מש"ל. הנה בפסח מצרים בוודאי נצלה הפסח עם ג"ה ושומנו. ואם נאמר דבפסח דורו' הוצרכו ליטלו קודם הצלי' ה"ל לתנא למנות זה במשנתינו בהחילוקים שבין פס"ח מצרי"ם לפסח דורו"ת. וא"ת שאין ראי' מן התנא. די"ל תנא ושייר. קשה מאי שייר דהאי שייר כשיטת הש"ס בכ"מ. ולהראב"ד י"ל תנא ושייר נמי טבילת אמהותיו וא"כ כ"א אזיל לשיטתו. ופטטייא דאורייתא טבין לחבב התורה על לומדי':

164

קס״הע"ד הרמז כבר כתבנו בדרוש י' בשם הרב הגדול מ' דוד דליד"א רמיזת הג' מצות. פסח. מצה. מרור. על ג' עיקרי הדת. אשר עליהן בנה בעל העקרים ז"ל יסודות פירותיו הלא הם מציאות הש"י תור"ה מ"ן השמי"ם. שכר ועונש. והנה פסח מורה על ההשגח בפרטים להעניש ולהשכיר כפועל אדם ישולם לו. כענין הנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לי"י אשר פסח על בתי ב"י במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. הרי לך ההשגחה בפרטים להעניש ולהשכיר לאפוקי מאותן האומרים עזב י"י את הארץ ואינו משגיח בשפלים והמה נמסרים לכוכבי השמים וכסיליהם. ע"כ לקחו את הטלה שהוא ראש המזלות המנהיגים בטבע ולקחוהו לשמו ית' וזרקו את דמו שהוא כחו לשמו ית' לומר שאין לשום מזל והנהגה כח מבלעדי השגחתו וכחו ושפעו:

165

קס״ומצה מורה על אמונת מציאת הש"י. דהנה שאור וחמץ היא יש מיש משא"כ מצה הוא חידוש מעצמו. וכיון שיש חידוש יש מחדש (ע' מש"ל בפרטיית הענינים):

166

קס״זמרור מורה על אמונת תורה מן השמים. אמר הש"י למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו'. דרשו בו חז"ל ששאל משה באיזה זכות יהיו ישראל נגאלים. והשיבו הש"י בזכות התורה שיקבלו על ההר הזה והנה תורה ניתנה ע"י יסורים כמו שאמרו רז"ל (וגם מרור בגי' מות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה). עיין בדרוש ה' מש"ש ותרווה צמאונך:

167

קס״חלפי"ז הדרן למה דאין בי'. הוראת מצות הפסח מורה על ההשגחה להעניש ולהשכיר. ואין כח ביד האדם להוסיף אומץ בהשתדלות רב או מעט. רק כפי גזירת החכמה העליונה עפ"י מעשה האדם. והנה כשהאדם שלם באמונ' זו הנה לא יבלה ימיו בהשתדלות עסקי העולם להרבות הונו. כי לא יוסיף ולא יגרע בעבודתו שום דבר:

168

קס״טוהנה ע"ז הענין רומז איסור גי"ד הנש"ה. אשר בזה הגיד הוא כח הירכים המעמידין הגוף. וכח ההילוך בהשתדלות ממקום למקום בעניני מו"מ הילוך בשווקים ורחובות וימים ונהרות להשיג ממון ונכסים יומם לא ישקוט ולילה לא ינוח להשיג הון בהיתר ובאיסור. וכל העבירות באים מזה (עשרה ענפים הם בגיד הנשה) מורים על עשרה דברים המסתעפי' בהשתדלות הנמרץ בעניני השגת מרבות הון. והם. גזל. גניבה. נקימה. נטירה. שבועת שקר. קנאה. שנאה. ביטול תורה. ש"ד. ביטול תשובה. (והוא לקוח מספרי רבותינו) וראיתי בס' אחד. אשר פעם אחת היתה גזירה על שונאי ישראל במלכות צרפת ע"י עלילה הידועה. ונסעו חכמי הדור אל המלך לבקש מלפניו שיראה שיתוודע לו הענין שאין ישראל חייבים בזה. והשיב המלך. שישתדל שיתוודע לו הענין ע"י הגבור שבגבורי' ושאל להחכמים שיאמרו לו מי הוא הגבור שבגבורים והנה אמרו לו אשה יש בה גבורה. דמצינו שהרגה את אדה"ר. בפיתויי' וכל העולם שתו אחרי' ואשה הרגה את שמשון הגבור ואמר האחר כבו"ד הוא הגבור. וכיוצא. אמר להם המלך. אמת גבורים הם אלו. אבל אני אומר הגבור שבגבורים הוא הממון. הוא המתגבר על כל הגבורי' ומשחית את כל וכו' וכל כילוי הזמן וקטטות ומריבות וחורבנות בא ע"י זה ובזה פירשנו הפסוק ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. הנה יורה שהתחזקו עליהם בגבורה ואומץ. ומה הוא הענין אבל הוא שישראל לא רצו לצאת כ"כ בחיפזון. כי היו מצווים מפי הש"י ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. והנה נתחזקו המצרים עליהם ע"י תחבולות ממון שיתנו להם ובלבד שיצאו. וזהו ותחזק מצרים על העם למהר. ע"י שיתנו להם מה"ר ומתן בממון שהוא הגבור שבגבורים. ועשו כן בכדי לשלחם וכו':

169

ק״ענחזור לענינינו לזה מרמז איסור גי"ד הנש"ה. אשר שם הוא כח הגוף בתנועות ההשתדלות לנוד על כנפי התנוע' והנ' הס"מ נגע בכף ירך יעקב. היינו וירא כי לא יכול לו. היינו ת"ח העוסקי' בתור' לא יכול להם ויגע בכף יריכו. רמז על העוסקים במרבית השתדלות ההון במו"מ העצום בהיתר ובאיסור. הנה יכול להם. כי בעוה"ר עי"ז באים לכל העבירות. ולכילוי הזמן מבחר שבנמצאים בעוה"ז עד אשר ישוב אל עפרו לא ישקוט:

170

קע״אוהנה לפי הנ"ל הנה הוראת הפסח מורה על אמונת ההשגחה בפרטות להעניש ולהשכיר והאדם לא יוסיף ברוב השתדלות ולא יגרע במיעוט השתדלות רק בהשתדלות התורה ומצות כל המרבה ה"ז משובח. הנה לרמז זה עולה הסגנון יפה כדעת הראב"ד שמחוייב להסיר גי"ד הנשה (הגם שאינו מוסיף טעם. רמז שאינו מוסיף כלל ברוב השתדלות עכ"ז מחוייב להסירו) מן הקרבן פסח המורה על אמונת ההשגחה:

171

קע״בוהנה אמרו בגמ'. הרבה עשו כרשב"י. ולא עלתה בידם הרבה עשו כר' ישמעאל (שאמר הנהג בהם מנהג דרך ארץ לא להשתדל ברוב השתדלות אבל עכ"פ בחובה הוא להשתדל במנהג דרך ארץ) ועלתה בידם וכן פסק הרמב"ם כר' ישמעאל. לרמז זה הוא עפ"י דעתו שלא ישליכו הגיד הנשה מן הקרבן פסח בעת צלייתו במצות הש"י והשומן שבו הוא נאכל עם הקרבן לשם הש"י. היינו הדבר המובחר שבו. היינו ההשתדלות המועט עפ"י דרכי התורה. הנהג בהם מנהג ד"א. ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי ויעשה ויצליח. בין והתבונן:

172

קע״גע"ד הדרש עפ"י דברי המכילתא (שהבאתי לעיל בדרוש) משכו וקחו לכם צאן. משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות ע"כ. וכבר פירשנו המאמר בדרכים שונים (וע' בס' מקראי קדש (הוא חיבור קדמון חיברו גדול. אחד קדמון מו' יוסף סאמינא (הוכיח שם כוונת חז"ל. דלאו דוקא מע"ז קאמרו חז"ל רק משכו. מן ג' ראשי עבירות היינו ע"ז ג"ע וש"ד. וחדא מינייהו נקטו. אבל ג' מצות הללו. פסח. מצה. מרור. באו לתקן ג' ראשי עבירות הללו. ואני בעניי הלכתי בנתיבותיו. והרחבתי הדיבור. היינו שבאו לבטל הג' יצרין של ג' ראשי עבירות הנ"ל (עיין מ"ש בדרוש י') ואען ואומר פסח בא מן הצאן. כבר ידוע ע"ז של מצרים היה טלה. כי היו המצריים עובדים לבכור המזלות הוא טלה. בסוברם שאין שום הנהגה למעלה מן המזלות. והנה צונו הש"י ליקח טלה בחדש ניסן. זמן עיקר ממשלתו ובהיותו בגרם המעלות היינו בי"ד לחדש דייקא הנה צוה הש"י לשוחטו ולזרוק דמו שהוא כחו וחיותו לשם הש"י. להורות אשר כחו מסור ביד הש"י ואין שום כח במזל רק הכל בכח הש"י ושפעו והשגחתו. הוא מניע את הגלגלים כרצונו וצוה הש"י לאוכלו צלי אש לקיים בי' פסילי אלהיהם תשרפון באש כמבואר בזוה"ק. הרי מצות הפסח לבטל יצרא דע"ז:

173

קע״דמצה לבטל יצרא דגילוי עריות ענין החימוץ בעיסה מפני כשנכנס בה הרוח ועי"ז מגבי' א"ע. וכמו כן הוא תאוות העבירה נכנס באדם הרוח. וכמשארז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות (הבן מ"ש בזהר חסידי קדמאי הוו אמרו בשעת הזיווג בקדושה. רוח י"י אלקים עלי וכו' לא הרוח שטות. והנה צונו הש"י לאכול מצה שאין בה רוח לבטל יצרא דגילוי עריות:

174

קע״המרור לבטל יצרא דשפיכות דמים. מרור בגימ' מו'. ונמצא בכתובים לשון מרירות אצל המו'. אכן סר מר המו'. הנהצונו הש"י לאכול מרור לבטל יצרא דשפיכות דמים שהוא מו':

175

קע״ונחזור לענינינו מצות הפסח לבטל יצרא דע"ז. וז"ש משכו וקחו וכו' ופירשו בו רז"ל משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות כאילו השייכים לביטול ע"ז וכן באינך. כמ"ש הרב הנ"ל דנקט חד מינייהו והה"ד לאינך:

176

קע״זוהנה ביטול ע"ז. המשכיל ע"ד יבין אשר לאו דוקא העובד לעץ ואבן צלם ודמות וישתחוה לו לאמר הוא העובד ע"ז דוקא. אלא עע"ז נק' אפי' בעובד עבודת המצות שלא לשם שמים. רק עובד לשם איזה פנים אחרת כגון שלומד ומתפלל ועושה מצות בעבור אהבת ממון או כבוד מבני אדם. עיין בחו"ה בשער ייחוד המעשה שגורע פעולת העובד עבודה מזוייפת מענין עובד הצלמים בכמה עניינים והארכנו במ"א רחמנא לישיזבן. ובזה פירשנו במ"א הפסוק השמרו לכם פן תשכחו וכו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך י"י אלקיך והנה הדברי' אינם מובנים. ובעלי הפשט הוכרחו לפרש. אשר צוך י"י אלקיך. שלא לעשותו. והנה לפי"ז הוא מקרא קצר. ולדרכינו יתפרש. לא תעשה לך פסל תמונת כל. בעסק אשר צוך י"י אלקיך. היינו במצותיו ית"ש דאם תעשה אותם בשביל איזה איש או לאהבת ממון וכבוד וכיוצא הנך עובד דבר אחר. זולת הש"י. ומיקרי ח"ו כעובד פסל הש"י יציל את עמו ישראל. הארכנו בדבר במ"א:

177

קע״חוהנה מצות איסור גי"ד הנשה. שם הוא כח התאווה כידוע והנה העובד בתורה ומצות ומחשב לתאוות איזה דבר הוא בשביל שהוא דבוק עדיין בתאוה זו. משא"כ אם לא היה נדבק בתאוה זו לא היה נופל לו זאת המחשבה. והוא כמו פול בקופא דמחטא. ע"כ שם נגע הס"מ בכף ירך יעקב. כי שם יכול הוא לאיש הישראלי. הגם כי לא יכול לו להשתחוות לצלם ממש. הנה יכול לו לעבוד ע"ז ח"ו בעוסקו במצות כיון שהוא משוקע בתאוות העולם הנה בעוסקו בתורה ובמצות. נדבק במחשבתו איזה פני' ובשביל איזה תאוה:

178

קע״טוהנה אמר ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואיפסק כן להלכה וזאת תהי' כוונת האדם בראותו עדיין שהוא משוקע בתאוות העולם. ובעל כרחו נדבק לו במחשבתו דבר שהוא נדבק בה בעת עסקו בתורה ומצות. הנה זאת תהיה הקדמתו שהוא עוסק בתורה ומצות אפילו שלא לשמה כדי שמתוך שלא לשמה יבא לידי לשמה. הנה בא הרמז במצות הפסח עפ"י סברת הרמב"ם יצלה הפסח עם הגיד ואח"כ ישליכנו כי אין בגידין בנ"ט הבן הדבר כי קצרתי ויובן למשכיל:

179

ק״פע"ד הסוד הנה מצות קרבן פסח. ידוע שהוא ביטול כח של מזל מצרים שהוא בכור המזלות. והנה הקריבוהו אל הש"י כאשר הארכנו דברינו בדרושים הקודמים. והנה אמר הש"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וכו' ויהי בחצי הלילה וי"י הכה כל בכור באמ"צ וכו' והנה בנותן טעם למה היה הדבר בחצי הלילה. כבר כתבנו בשם הרב הקדוש בחיי ז"ל. ידוע חג הפסח שיצאו ישראל ממצרים הי' ביום ה'. והנה בליל ה' שעה ראשונה שאחר חצות לילה הוא שליטת ככב מאדים. הוא ככב המורה על הדם והוא מזל וכח מלכות אדום. ועל חרבך תחיה. והשר שלו הוא הס"מ. ועיין בדרושים לעיל מש"ש לדרכינו. אשר המגיד מראשית אחרית. בישר לנו בגאולה הראשונה בשורת גאולה האחרונה הנצחיית. ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מאמ"צ הוא הלילה הזה לי"י שמורים לכל ב"י לדורותם היינו בעת אשר יהי' כל הדורות ביחד היינו הגאולה האחרונה בהעביר כח המלכות זדון עמלק ואחיו ואלופיו. והשר שלהם מלמעלה היא הס"מ אשר הוא משתתף עם כל הגליות. כענין הכתוב בזהר והקול נשמע בית פרעה הוא הקל אשר מן שמיא נפל. כי הוא מן הנפילים אשר היו בארץ. וכענין שפירשנו קלים היו רודפינו היה מבחי' הק"ל וכת דילי'. מנשרי שמים מן אותן שנשרו ונפלו מן השמים (כענין פירו' הנושרין) הנה היתה המכה במצרים בזמן ושעה שליטת מאדים אשר הוא מזל אדום ועמלק ואביזרייהו. והשר הוא הס"מ והיה זה בזמן ההוא כדי לבשרינו הגאולה האחרונה הנצחיית בהעביר כח המלכות ושרו ויהיבת מלכותא לקדישין עליונין מלכותא די לעלמין ולא תתחבל. והנה הקרבן הנאכל בלילה הזה. פסח שמו: לשון חמלה. והוא בגימ' נצח סוד הגאולה האחרונה הנצחיית. כאשר ידעת מכתבי מרן האריז"ל אשר כל הגאולות היו מבחי' הוד (ע"כ היו כולם ע"י אשה בהתחלה) משא"כ הגאולה האחרונה ע"י נצח ותהיה גאולה נצחיית ויתאבד נצחן של האומות. כענין שכתוב. מי זה בא מאדום וכו' פורה דרכתי לבדי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' הבן:

180

קפ״אוהנה ידוע המלאך הנאבק עם יעקב היה הס"מ שרו של עשו. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו. ועי"ז נפגם בחי' ההוד ועי"ז נתהוו הגלות החל של אדום באלף החמישי בחי' הו"ד. כל היום דוה כי הודי נהפך וכו' ועוד נקדים הדבר קע"ב שנה באלף הרביעי בחי' נצח. כי בהדי הוצא וכו' ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו גם מאלף הששי. וע"כ נפסקה הנבואה בעיתים ההם כי מן נצח והוד הוא יניקת הנביאים. והוא איסור גיד הנשה אשר לא יאכלו ב"י כי שם שלט הס"מ. נוגע בכף. והנה יש בגיד הזה עשר' ענפים. והגיד בעצמו הוא י"א. (יוד אלף בגי' של הס"מ) כבר ידעת בקדושה עשר ולא ט'. י' ולא י"א משא"כ מרכבה הטמאה. ט' או י"א. כענין שידעת תליית המן (בגי' מאדי"ם. עם עשרה בניו. ביטול מרכבה טמאה וכבר ידעת משארז"ל שלעתיד לבא עתיד הקב"ה לבטל הרע של שרו של עשו. וישאר חלק הקדושה המחי'. היינו יתבטלו אותיות ס"מ וישארו אותיות א"ל. ונשאר גם הוא לאלקינו. והנה עפ"י סברת הרמב"ם צולין את הקרבן פסח עם הגיד הנשה להיות הקרבן פסח רמז על הגאולה העתידה פסח בגימ' נצח כנ"ל. הנה צולין אותו עם הגיד ושומנו והשומן הוא הטוב נבלע בקדש. ועיקר הגיד שאינו בנותן טעם משליכין אותו. רמז על העתיד אשר הטוב יצורף אל הקדש והר"ע שבתוכו יתבטל במהרה בימינו. הבן הדבר:

181

קפ״בוהנה אמרז"ל במדרש. ויקחו לי תרומה וכו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב זו בבל. שנא' אנת הוא רישא דדהבא וכסף זו מדי. שנא' חדוהי ודרועהי די כסף. נחשת זו יון שנא' מעוהי וירכוהי די נחש. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן. למה שנמשלה בו אדום הרשע שהחריבה ביהמ"ק ללמדך שמכל המלכיות יקבל הקב"ה דורון לעתיד לבא חוץ מאדום וכו' אתה מוצא לע"ל שכר האומות עתידין להביא דורון למלך המשיח. ומצרים מביאין תחילה. וכסבור שלא לקבל מהם. וא"ל הקב"ה אכסני' נעשו לבני במצרים. שנא' יאתיו חשמנים מני מצרים. נשאה כוש ק"ו בעצמה ממצרים ששעבדו בהן קיבל אנו שלא נשתעבדנו בהם עאכ"ו מיד כוש תרוץ ידיו לאלקים. מיד כל המלכיות שומעות והן מביאות שנאמר ממלכות הארץ שירו לאלקים ואח"כ מלכות אדו' נושאת ק"ו בעצמה ומה הללו שאין אחיהן קבלו מהם אנו עאכ"ו ואף היא מבקשת להבי' דורון למלך המשיח א"ל הקב"ה גער חית קנה וכו' עכ"ל. ועיין מ"ש בדרוש ה' הנלפע"ד. מה הם הדרונות. וכי לכספם וזהבם יצטרך מלך המשיח אבל הוא בירור נה"ק אשר לא יוכלו להתברר בימי ענינו. הנה הנשארים מן האומות עם חיות נה"ק הנה יבואו לצירוף אל ישראל. ויהיו לרקחות ולטבחות ולאופות. משא"כ בעשו הוא אדום. כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו. ע"ש מ"ש באריכות ותבין. הנה לפי"ז הוא הרמז עפ"י שיטת הראב"ד. שצריך להשליך הגיד עם שומנו עם כל ענפיו מן הקרבן פסח אשר במצותיו נרמז הגאולה העתיד'. הנה הגיד הרומז לכח עשו צריך לזורקו ולא יהיה בצירוף עם הקודש. לרמז שבגאולה האחרונה ב"ב לא יהיה שריד לבית עשו. ב"ב אמן:

182

קפ״גדרוש יג פסחים דף ס"ו ע"א ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה: פעם אחת חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם הפסח דוחה שבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו א"ל אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו שלחו וקראו לו. א"ל כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו א"ל וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. א"ל מנין לך. א"ל נאמ' מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו וכו'. ועוד ק"ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח וכו' ותמיד גופי' מנלן. ומסיק דכתיב. עולת שבת בשבתו על עולת התמיד וכו' אמר מר ועוד ק"ו וכו' איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר וכליל. ק"ו אמר להו ברישא ופרכוה והדר א"ל ג"ש. וכי מאחר דגמר ג"ש. ק"ו למה לי. אלא לדידהו קאמר להו. בשלמא ג"ש לא גמריתו דאין אדם דן ג"ש מעצמו. אלא ק"ו דאדם דן מעצמו איבעיא לכו למידן. א"ל ק"ו פריכא הוא. ע"כ:

183

קפ״דהנה כבר הערנו גם במ"א: ממה נפשך. אם בני בתירה לא ידעו כלל אם הפסח דוחה שבת. ולא זכרו ולא ידעו שום לימוד מן התורה אם הפסח דוחה שבת. ממילא ה"ל לפסוק דאינו דוחה. אלא על כרחך. דהיה איזה מקום ספק אצלם מחמת איזה לימוד והיה להם סברא נוטה לכאן ולכאן. וז"ש אם הפסח דוחה שבת אם לאו. א"ם לא"ו הוא מיותר אלא ע"כ שהיה להם סברות נוטות לכאן ולכאן ולא יכלו להכריע עד שהכריע להם הלל. ומהראוי להתבונן מה הם הסברות נוטות דמספקא להו ועוד מהראוי לתת לב. מה היה מקום הספק. הלא אמרז"ל בפסוק ויהי ביום השמיני (למילואים) אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית (היינו שהיה יום ראשון בשבת) ראשון לחדשים (שהיה ר"ח ניסן) וכו'. א"כ היה אז ר"ח ניסן באחד בשבת ואז צוה הש"י שיעשו ב"י את הפסח במועדו היינו בי"ד והנה היה י"ד בשבת. הרי אין כאן ספק שהפסח דוחה שבת:

184

קפ״הוהנה לתרץ כל זה. יכולנו לומר. דהנה הפסח שעשו ישראל במדבר בשנה השנית היתה הוראת שעה דבאמת לא התחייבו בפסח עד בואם אל הארץ. רק הפסח הזה בא במדבר בהוראת שעה ואין למדין דורות משעה. וזה הי' מקום הספק של בני בתירה. אם למדין דורות משעה אם לאו. ולמד להם הלל. דיש ג"ש מקובלת. וכיון דיש ג"ש מקובלת ודאי למדין אפילו הוא דורות משעה כיון דנתקבלה הג"ש מסיני. או י"ל דידעו שפיר דאין למדין דורות משעה. שזהו שאמר אהרן למשה באותו היום. אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות. וישמע משה וייטב בעיניו אבל מקום הספק של בני בתירה הי'. אם הפסח שהקריבו ישראל במדבר מיקרי קדשי שעה הואיל ולא היו עדיין בארץ והא ראי' שלא הקריבו ישראל במדבר אלא פסח זה בלבד. או נאמר כיון דעכ"פ מצות הפסח נוהגת לדורות גם פסח מדבר נק' מצות דורות והנה בא הלל ולמד להם דיש ג"ש מקובלת מסיני: ושוב אין כאן שום ספק:

185

קפ״ווי"ל עוד בדרך אחר יותר מרווח עפ"י מה דאמרינן בחגיגה דף ו' ע"א ת"ר בש"א הראי' ב' כסף והחגיג' מעה כסף שהראי' עולה כולה לגבוה. משא"כ בחגיגה ועוד מצינו בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים. ובה"א הראי' מעה כסף וחגיגה ב' כסף. שהחגיגה ישנה לפני הדיבור משא"כ בראי' ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות וכו' וב"ש מ"ט לא אמרו כב"ה. דקאמרת חגיגה עדיפא דאתיא לפני הדיבור. ראי' נמי ישנה לפני הדיבור. ודקאמרת נילף מנשיאים דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות. ואין דנין דבר הנוהג לדורו' מדבר שאינו נוהג לדורו' וכתבו התוס' אע"ג דלקמן ילפינן כף אחת. הכתוב עשה כל מה שבכף אחת לענין הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן. דהתם כיון דליכ' למילף מדורו'. ילפינן לה שפיר משעה (רצ"ל דלא אמרינן דורות משעה לא ילפינן. רק בדאיכא למילף איזה דבר מדבר. דורות מדורות. ואיכא למילף אותו דבר ג"כ משעה. אז דנין דורות מדורות ולא דורות משעה. אבל כשאין מקום לדין דורות מדורות דנין שפיר דורות משעה) א"נ שאני התם דתני בי' קרא י"ב זימני:

186

קפ״זולפי"ז י"ל דהא דמספקא להו לבני בתירה. ידעו שפיר שהפסח שהקריבו ישראל במדבר בשבת הי' אבל מספקא להו. אם ללמוד מזה כיוון דהוא דורו' משעה. וא"ל הלל הית' לו ג"ש מקובלת ללמוד דורות משעה. היכי דליכ' למילף דורות מדורות. א"נ היות גם בכאן. תני' בי' קרא ג' זימני במועדו. וכדברי התוס' ופטטוא דאוריית' טבין:

187

קפ״חע"ד הרמז הנה מהראוי להתבונן. האיך ס"ד שישתכח הדבר מן כל ישראל. אם הפסח דוחה שבת ולא הי' אדם שזכר שעשו ישראל את הפסח בשבת. והלא אפילו לפי קביעותינו על פי חשבון ר' הלל יארע הקבועות ג' פעמים במחזור גדול. וזאת עלתה על כולנה. הרי הפסח שעשו ישראל במדבר בשבת היה והוא דבר מפורסם בישראל. ומאי מספק' להו לבני בתירה. ע"כ צריכין לומר שידעו שפיר שבדורת הקודמים במשכן שילה ובבי' המקדש הפס' הי' דוחה שבת. רק דנולד להם ספק אם גם בזמניהם ידחה פסח את השבת אם לאו. עד שבת הלל ולמד להם דלא שנא:

188

קפ״טואען ואומר. ידוע טע"ם מצות הפס"ח. להתוודע ולהגלות שהש"י הוא משדד המערכה הטבעית (המסודרת ממנו ית"ש מבראשית והוא משדדם כרצונו לשנות הטבעיים ומערכת הכוכבים ומזלות בעבור אהבת עמו ישראל. והנה מצריי' הי' מזלם טל"ה בכור וראש המזלות. וסברתם הי' שאין שום הנהגה בארציים למעל' מן הנהגת המזלות. וא"א לשנות טבעי המזלות. ולזה הודיע הש"י בכל פעם ע"י משה נאמן ביתו. וידעו כי אני הו"י') מהווה כל הויות ומשדדם כרצונו ע"כ צוה הש"י ליקח טל"ה (שהוא צורת) ראש המזלות בעת ממשלתו בחד"ש ניס"ן שמזלו טל"ה ודוקא בעת היותו בגרם המעלות. היינו בי"ד בין הערבים נוטה לט"ו שאז הוא תכלית. גבהו. וכחו. וצוה הש"י לשוחטו. ולהוציא ממנו דמי לשם י"י. והדם הוא הנפש והכח. לרמז שהכח של המזלות הוא מסור ביד הש"י אל כל אשר יחפוץ יטנו ומשדדם כרצונו שלא כטבעם. והנה לבעבור זה הפס"ח דוחה שב"ת. כי שבת הוא זכר למעשה בראשית שברא הש"י את השמים וארץ הכוכבים ומזלות על משמרתם. ולא ישנו את תפקידם. והנה דחה מצות הפס"ח את השב"ת. לרמז לנו שהגם שנבראו בששת י"ב כל הכוכבי' ומזלות עפ"י תפקידם במשמרת כ"א וא' על טבעו הנטבע בהם מבראשית בעת בריאותם מהיוצר כל הוא אלקינו (אשר לזה הוא רמיזת השבת) עכ"ז הש"י משדד את מערכתם כרצונו בעבור ישראל ומשנ' את טבעם ומבטל את כחם הטבעיי עפ"י עבודת ב"י במשמרותם הכל כפי עבודתם בתורה ומצות:

189

ק״צוזה שפי' הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל בספוק זאת עולת חדש בחדשו. דהנה הנהגת העולם בטבע אם קור וחום אם לח ויבש הוא עפ"י סדר התחדשות החדש במולד הלבנה. באיזה שעה באיזה רגע. כי גלגל הלבנה היותר קרוב אצלנו מן כל הכוכבי לכת. ע"כ במולדות הלבנה תלויים כל המאורעות. והנה זה נק' ההנהג' הטבעית המוטבעת בז' י"ב. לשבע' כוכבי לכת אבל יש עוד ההנהנ'. הנעשה עפ"י אותיות התור' שהם מן א' עד ת' היינו מה שישראל פועלים לשנות העתים הטבעיים. הסדורים בז' י"ב ולשדדם עפ"י פעולת התור'. וזאת ההנהנ' נק' א"ת. היינו אותיות התור' מן א' ועד ת' והנה לבעבור זה ב' ההנהגות האלה נק' זא"ת. היינו ההנהג' המסודרת מן ז' י"ב המוטבעת בהילוך כוכבי לכת פקודים במשמרתם והנהג' השנית הנעש' עפ"י משמרות בני ישראל המופקדי' עפ"י התור' וכפי שיגרמו במשמרותם באותיות התור' מן א' עד ת'. וז"ש הכתוב זא"ת עולת חדש בחדשו. י"ב הנהגותיהם בהתחדשות החדש במולדו. היינו הנהג' המסודרת והנהגת התור' המשנית עיתי הטבע. ואמר אדמ"ו ע"ז. הרב הקדוש המגיד מהר"י ז"ל מקאזניץ. שזהו ששואלין לאדם בעת הדין. קבעת עיתים לתורה אם הי' יכול לקבו' עיתים עפ"י התור' ולשנות עיתי הטבע המסודרת במשמרתם לשנות את תפקידם עפ"י עבודת משמרת עבודת התורה עכ"ד זלה"ה:

190

קצ״אועפ"י הדברים האלה פירשתי. ענין הסמיכות בתור' אחרי שנבחרו הלוים לעבודה בביהמ"ק. והנה סיום הפ' ככה תעשה ללוים במשמרות"ם וסמיך לי' פ' עשיית הפס'. הנה דרשינן סמוכי' דעשיית הפס"ח מורה דהגם שהש"י סידר במעש' בראשית את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. וחק וזמן להם שלא ישנו את תפקידם. עכ"ז הוא משדדם כרצונו ע"י עבודת בני ישראל במשמרותם:

191

קצ״בובזה מנאני טוב טע"ם למה צוה אז הש"י לעשות הפס"ח במדבר (הגם דמצות הפס"ח אינו רק בארץ: והוא להיות דאז איקלע ע"פ בשבת. והשב"ת הוא זכר למעשה בראשית שנבראו מאתו ית"ש בחק וזמן. ולא ישנו את תפקידם. ובא הקרבן פסח המורה על שידוד המזלות ודוחה את השבת. הבן הדבר:

192

קצ״גומעתה הדרין לשמעתין. הלכה זו נתעלמה מבני בתיר' ושכחו ולא ידעו אם הפס"ח דוחה השבת. דהקשינו וכי ס"ד ששכחו ולא זכרו הדבר הנעש' בישראל זה עיתים וימים: אבל לדעתי י"ל. בני בתירה גדולי הדור היו. והמה ראו הנאמר בפסו' עד יעבור עמך יי (זו ביאה ראשונה) עד יעבור עם זו קנית (זו ביאה שני') מכאן דרשו חז"ל ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא (בשידוד המערכה באותות ובמופתים) כדרך שנעש' להם בימי יהושע אלא שגרם החטא. ועלו מלובש בטבע ברשיון כורש ודריוש. הגם שהכל בהשגחת הבורא ב"ה. עכ"ז לא היה בשידוד המזלות רק בהלבשת הטבע הנערכת במשמרותי' במעשה בראשית:

193

קצ״דוהנה ירמי' ודניאל לא רצו לומר. הגבו"ר והנור"א. כי אמרו אי' גבורותיו. אי' נוראותיו. עד שבאו אנשי כנה"ג. והחזירו עטרה ליושנה שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו. ומקשו בגמ' מאי טעמייהו דירמי' ודניאל (על כרחך ידעו שהוא גבו"ר ונור"א) ומתרצו ידעו שהבורא אמתי היא ע"כ לא כיזבו בו רצ"ל לא רצו לומר דבר שא"א להראות לבריות הענין הזה בגלוי) ולפי"ז י"ל שזהו הענין הנרצה שעלה ע"ד בני בתירה שהיו גדולי הדור. וראו שכבר כלתה הנבוא' והתחילה המלכות הרביעית להתפשט על ישראל. והשגחת הבור' ב"ה וב"ש על ישראל. הכל מלובש בטבע. ואין שידוד המערכה לשדד המזלות עבור ישראל. הנה סברו בני בתירה דיש סברא לומר דאין פסח דוחה שבת לעת כזאת שהחטא גרם שיהיה הכל בטבע באין שידוד המזלות. דהנה כל עיקר טעם שהפסח דוחה שבת הרומז למעשה בראשית הוא להורות שהש"י משדד המערכ' הנערכת במ"ב בעבור ישראל כמש"ל. וכהיום שכבר נפסק הדבר. הנה סברי מרנן בני בתירה כסברת ירמיה דניאל ביודעם שהבורא אמיתי הוא לא כיזבו בו. והנה סברת אנשי כנה"ג שאמרו הגבור והנורא כי הן הן גבורותיו ונוראותיו. הגם שא"א להראות זה בגלוי לבאי עולם מחמת שגרם החטא. והנה בני בתירה לא ידעו להבחין משפט הזה. עד שבא הלל ולמד להם ע"פ התור'. והוא שאמר להם שנלמד בתורה דין דחיית הפסח את השבת מן למידת ג"ש ולמה דוקא בג"ש להורות דגם בעת שגורם החטא ואין הנסים נגלים שלא כטבע עכ"ז הפסח דוחה שבת. להוראה זו נלמד הדבר בג"ש שהוא נגד מדת רחום כמ"ש כמה פעמים. וכתוב במדת רחום והוא רחום יכפר עון. ובכל עת ידו נטויה עלינו בהשגחתו לרחמנו כימי עולם:

194

קצ״הע"ד הדרש כתוב בנחמיה ח'. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו בימי ישוע בן נון כן ב"י עד היום ההוא ותהי שמח' בישראל והנה ישוע חסר ה'. ודרשו חז"ל להיות שאנשי כה"ג ביטלו יצרא דע"ז אז והפקיד הש"י על יהושע שלא ביטלו בבואו לא"י דבשלמא משה לא היה לו זכותא דא"י אבל יהושע היה לו לבטלו בביאתו לא"י כדרך שביטלו עזרא ואנשי כנה"ג ע"כ נחסר ליהושע אות ה' משמו: הג"ה והנה מה שהקפיד הש"י דוקא על יהושע ולא על כל ראשי הדורות מן יהושע עד עזרא. דברנו מזה במ"א להיות אלו ב' ראשי הדור. יהושע עזרא שמם גרם ישועה ועזר. אכ"מ ובענין החילוק שבין ישועה לעזרא. שנחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אם בניסן נברא העולם אם בתשרי ואלו ואלו דא"ח. זה במחשבה וזה במעשה. והנ' ר' אליעזר אשר שמו לשון עזר דיבור מן מחשבה ור' יהושע אשר שמו ל' ישועה דיבור מן המעשה, דברנו באריכות במ"א וכן מה שלקת הש"י מן יהושע אות ה' דייקא ג"כ ידובר אי"ה:

195

קצ״ווהנה טעם מצות הפסח. מבואר בזוהר שהוא ביטול ע"ז. היינו טל"ה. שהיה ע"ז של מצרים. ומבואר שם שע"כ נצטוו ועצם לא תשברו בו. והיה עצמות מושלכין בשוק והיו המצריים מקברים אותם והיה ביטול ע"ז מסטרא דילהון. ודא קשיא להו מכלהו עיי"ש. וי"ל דזה הטעם שהפסח דוחה שבת שאמרז"ל במדרש (הביאו התוס' בחגיגה דף ג' ע"ב בד"ה מי כעמך ישראל) וז"ל שלשה מעידין זה ע"ז ישראל והשבת והקב"ה. הקב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה. וישראל ושבת על הקב"ה שהוא אחד. הקב"ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות (סיימו התוס') וע"ז סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אעפ"י שאינו מדבר מענינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית עד כאן לשון התוס':

196

קצ״זוהנה י"ל טעם. דלבעבור זה נצטוו ישראל לעשות הפסח בשנה השנית במדבר והגם שלא היו בארץ) להיות דאיקלע אז ע"פ בשבת ובו ביום שנצטוו אז הוקם המשכן. וישם משה את בריחיו ויקם את עמודיו ויתן את אדניו. ועיין בזהר. כל מה שעשה משה בהקמת המשכן בכל זה נשפלה הסט"א המרכבה טמאה ס"ם אל אחר. והיה ביטול ע"ז. וע"כ נצטוו שם לעשות הפסח שהוא ביטול ע"ז כנ"ל. ולדחות את השבת שמעיד עם ישראל על יחודו ואחדותו ית"ש ואין אלוה מבלעדו. והנה יעשו ישראל (המעידים בשבת שהוא ג"כ מעיד על יחודו ואחדותו) את הפסח שהוא הוראה על ביטול ע"ז. ואין עוד מלבדו ית"ש ולא יתפתו עוד אחר יצרא דע"ז והנה בני בתירה גדולי הדור היו נסתפק להם אם הפסח דוחה שבת בבית שני כיון שכבר נתבטל יצרא דע"ז. עד שבא הלל ולמד להם. דהלכה זאת דפסח דוחה שבת. אינו מבואר בתורה בפירוש רק נלמד הדבר בג"ש בדרך נסתר. להורות לנו. דהגם בעת שנתבטל יצרא דע"ז בגלוי שאין תאוה עוד להשתחוות לע"ז. עכ"ז יש ע"ז מסותרת אפילו בעניני דרכי התורה ומצות. אם עושה לשם איזה פניה לשם כבוד או לשם ממון וכיוצא. הנה אינו עובד את הש"י:

197

קצ״חסיפור יצ"מ בחג הפסח
מאמר ה בו ידובר כמה ענינים ופירושי הפסוקים בברית בין הבתרים וסוד גלות מצרים ושארי הגליות ופירושים על ברייתות בהגדה של פסח ותהי לחוק לישראל לומר בליל יצ"מ והגם שלא יבואו הדברים כסדר קמא קמא דמטי לידן אכתבנה על לוח חוקה וגם יבואר אי"ה כמה טעמים במצות הלילה פסח מצה מרור וד' כוסות ונק' המאמר סיפור יצ"מ:

198

קצ״טויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' יש להתבונן ל"ל למימר ידוע תדע הל"ל ויאמר לאבר' גר יהי' זרעך וכו' ויתפרש עפ"י המבואר בכתבי מרן האריז"ל שכל הנשמות שהיו בגלות מצרים הי' מניצוצי קרי של אדה"ר וה"ס דור המבול שהי' משחיתים זרעם וז"ש וירא י"י כי רבה רע"ת האדם בארץ ואח"כ נתקלקלו בדור הפלגה וקלקולו והנה הי' הנשמות קדושות רק שאחיזת החצונים היתה בהם מצד החטא והוצרכו להזדכך ע"י השעבוד עד תום חולאת טומאתן והנה כל הנשמות הי' באים מחו"ג אשר הם מסוד הדע"ת וכו' וגם כל הדור ההוא בחי' הדע"ת רק שנמשכו אל הקליפו' אמנם גלות מצרי"ם כל עניינם לא הי' רק לצרף נשמות ההם ולכן באו באותו הגלות הגדול וכו' עכ"ל פע"ח עיי"ש באריכות. וזה הנאמר לאברהם ידו"ע תד"ע רצ"ל יומשך לך כל הנשמות מן הדעת הקדוש אשר נתאחזו בהם הקליפות ומהיכן ובאיזה אופן יתמשכו אלו הנשמות הלא הקליפות אחוזים בהם ע"כ אמר בטעם כי גר יהי' זרעך וכו' ועבדום וענו אותם ועי"כ תתך זוהמת הטומאה ויבואו אל הקודש ודי בזה:

199

ר׳כי גר יהיה זרעך אמר לשון יחיד יהיה והנה סיים ל' רבים לא להם ועבדום וענו אותם. יעבודו יצא"ו. והנראה עפ"י האמור בכתבי מרן שבחי' ז"א היה בקטנות ובעיבור ולא האיר בו מבחי' המוחין דאימא רק מחיצוניות יסוד דאימא האיר בדעת סוד חו"ג יו"ד שמות אהיה מלא דמלא זך אותיות והנה י"פ זך בגי' ע"ר כל זה הקטנות נתהווה ע"י חטא אדה"ר ר"ע בסוד ויהי ער בכור יהודה רע ולדעתי ז"ס זרעך זך ר"ע וז"ל הפע"ח כבר ידעת כי דעת הז"א הח' והג' נמצא ממילא כי היסוד דבינה הוא כולל ומלביש את ה' בחי' הנ"ל ובהכרח יהיה בלבוש הזה ג"כ מציאות יו"ד ולפי שהבינה הוא סוד אהיה וכו' עכ"ל נמצא לפי"ז מורה כי בדעת דז"א גם בקטנות ניכר מציאות היו"ד בלשון רבים ובבינה מציאת היו"ד באחדות ע"כ התחיל ביחיד וסיים ברבים נ"ל והשם הטוב יכפר:

200

ר״אבארץ לא להם לא אמר סתם בארץ אחר"ת או נכרי' ויתבאר הענין עפ"י מר"ן שכל הנשמות הם מסוד הדעת דקדושה ופרעה אותיות הערף שהי' יונק מסוד העורף נגד אחוריים של הדע"ת העליון וכן מצרים מצד הגרון וכל שפע הדע"ת היו יונקים אותו פרע"ה ומצרי"ם ולכן היו ישראל מסוד הדע"ת משועבדים אלו. וז"ש לאברהם שיהי' גרים באר"ץ ל"א להם היינו דוקא באותו ארץ שהוא ניגוד אליהם. היינו ניגוד הדע"ת ממול עור"ף ודי בזה:

201

ר״בבפסוק הנאמר אצל יצחק ויגדל האיש הלוך וגדל עד כי גדל מאד כאן נרמז סוד סדר הלילה הזה שהקטנות ראשון אינו נכנס עד שנכנ' הגדלות הב' כמבואר בכתבי מר"ן. שיש פחד שלא יתאחזו החיצונים בקטנות א' אבל כיון שנכנס גדלות הב' שוב אין פחד שיתאחזו אז נכנס קטנות הא' והנה הקטנות ב' הוא שם אכדט"ם בגי' ע"ד. יתפרש ברמז הפסוק ויגדל האיש תיכף מתחלת הגדילות ראשון וילך הלוך וגדל ע"ד. ע"ד הוא קטנות ב' כי גדול מאד היינו גדלות ב' אז נרמז גדלות א' היינו כ"י גדל מאד ס"ת יל"ד היינו קטנות א' והוא הנרמז בהטעם כ"י גדול מאוד אז אין פחד מהקטנות והשם הטוב יכפר. והנה י"ל נרמז הדבר בתורה בסיפורי יצחק כ"י ביד חזקה הוציאנו ד' ממצרים. וגם תתבונן נגד ארבעה בנים דברה תורה ד"פ ב"ן בגי' יצחק:

202

ר״גפיסקא בהגדה דסיפורי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו י"א וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. יש להתבונן א' התחיל בעבדים ומסיים במשועבדים. שהוא בענין דבר המשועבד לגבות ממנו החוב בלשון חז"ל בכ"מ נכסים משועבדים. ב' אומרו אלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו וכו'. משועבדים היינו וכו' קשה מי מחליט לנו הדבר הזה דילמא בהמשך הזמן הי' פרעה בעצמו עושה אותנו לחפשים או הי' איזה סיבה אחרת לביטול העבדות והנה בדבר כזה מתהווה כ"פ בעולם בזמן מן הזמנים משועבדת איזה אומה לחברתה ואח"כ סר עולם מעל שכמם אבל יש לפרש לדעתי הנרצה עפ"י מה דהקשו בת"ז הרי הש"י הבטיח לאברה' להוציאנו וא"כ מהו השבח הגדול הזה. וכי עבד שהבטיחו אדוניו להוציאו לחירות וקיים הבטחתו. אית לי' לשבוחי גרמי' על קיום הבטחתו עייש"ד ומה שיש לי לומר בזה. הנה אמרז"ל ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך וכו'. אלא שגרם החטא שנאמ' עד יעבור עמך י"י זו ביאה ראשונה עד יעבו' עם זו קנית זו ביאה שני' (רש"י אלא שגרם החט' ולא הלכו ביד רמה אלא ברשו' כורש והיו אח"כ משועבדי' למלכי פרס וכן אמ' עזר' כי עבדי' אנחנו. ובעבדותינו לא עזבונו אלקינו) הנה תראה הגם שגרם החטא בימי עזרא ולא היו ראוים לגאולה עכ"ז בהכרח הוא שיקיים הקב"ה הבטחתו שהבטי' לפי מלא' לבבל ע' שנ' וכו' רק להיו' שגרם החטא הנה הגם שיצאו ובנו ביהמ"ק עכ"ז נשארו משועב' עדיין הגם שלא היו עבדים עוד בארצות אויביהם וברשותם. והנה בגאולה הראשונ' הלזו הנ' בודאי אם הי' מגי' זמן ההבטח' שהבטי' הש"י לאברהם אז בודאי הי' מוציאם הש"י מתחת יד פרעה ומרשותו כדי לקיים הבטחתו אבל בודאי הלא הי' באפשרי שייטיבו דרכיהם מן אז שיהיו ראויים לגאולה שלימה מבלי שעבוד כי בהשתהות עד אותו הזמן כבר הי' משוקעי' בנון ש"ט ( כי הל' בע' שיצאו כב' היו משוקעי' במ"ט ש"ט כידוע) וא"כ כאשר הי' מגיע הזמן שאמר הקב"ה לאברהם. הגם שבודאי הקב"ה הי' עושה בעבור שמו לקיים הבטחתו והי' מכני' בלב פרע' לשלח'. וכיוצ' וכמו שעש' בגלו' בבל. עכ"ז הג' שלא היו נשארי' עבדי' אבל היו נשארי' עדיין משועבדי' וכמו שהיה בבית שני שהיו משועבדים למלכי פרס:

203

ר״דוזה שיש לפרש בדברי התנא בסיפורו. עבדים היינו וכו' ויוציאנו י"א משם (תיבת מש' מיות' אב' יש לפר' משם) היינו שהיינו עדיין שם ולא יגיע עדיין זמן הקן (רק שהש"י חיש' את הקץ וכו') עכ"ז הוציאנו י"א ביד חזק' ובזרו' נטוי' היינו ע"י פלא גדול השפעת מוחין דגדלו' קודם לקטנות כידוע. וזה מעשה אלקינו כי נורא הוא. ואלו לא הוצי' וכו' ע"י הניסים והנפלאות הללו רק הי' ממתין עד שעת הקץ. והית' הגאול' בטב' ע"י ההבטח' הרי אנו ובנינו ובני בנינו (עכ"פ) משועבדי' היינו וכו' כי אין מקו' לנו להטי' מעשינו שנהי' ראוים לצאת לגמרי מהשעבוד. ביד רמה. כי כבר היינו במ"ט ש"ט ע"כ הגם שבודאי הי' הש"י מקיי' הבטחתו אבל עכ"פ היינו נשארי' משועבדי' כמו שהי' בבי' שני ברוך הפועל ישועו' שהוציאנו בנס ופלא שלא ע"י מעשינו רק ע"י התגלות שפע המוחין בנס גדלו' קוד' לקטנות ע"י גדלות ב' כידו' מכתבי מרן וז"ש אח"כ ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספ' ביצ"מ ולא תספי' לנו הזכיר' והידיע' כי הידיע' הורא' על גדלות ראשון והסיפור הוראה לגדלו' הב' והבן:

204

ר״הוסידר אח"כ מעש"ה בר"א וכו' שהי' מספרים ביצ"מ וכו' עד שבאו תלמידיהם וכו' לפי הנ"ל הסיפור מורה על גדלות ב' והנ' הנס והפלא הי' שקטנות א' אינו נכנס עד שנכנסין כל המדריגות אפי' גדלות ב' וזה שאירע הרמז לחכמים אחרי שהחכמי' הנ"ל נתרבו מאד בסיפור היציאה שהוא הוראה לגדלות הב' אז באו תלמידיהם המורה על הקטנות וכדרך שאבאר לך להלן אי"ה בטעם למ' נתחייבנו בסיפור יצ"מ בדרך שאלה ותשובה:

205

ר״והנה אמרו רז"ל סיפור יצ"מ מוכרח להיות בדרך שאלה ותשובה אפי' מי שאין לו מי שישאלנו הוא שואל א"ע מה נשתנ' הליל' הז' וכו'. הטע' נרא' לי דהנה לפי המבואר בכתבי מרן האריז"ל ענין הנס בלילה הזה שכל המדריגות האירו כאחד (וכ"ה בכל שנה ושנ') וגם שלא כסד' המדריג' כי בתחל' האירו מוחין דגדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב' ואח"כ מוחין דקטנות א' והנה להורות על הנס המופל' הזה הנה הבא לקיים המצוה לספ' ביצ"מ הנה יודע תחל' במוח. וזה נק' גדלות (כענין הגדול שיש לו דעת) והשואל שאינו יודע נק' קטנו' (כמש"ל הקטן שאינו יוד') ואח"כ כשמשיב. הנה נק' גדלות ב' בביאור וגילוי יותר. ממה שיודע תחלה רק במחשבה והשואל שתופס אח"כ ענין הנדבר במחשב' נק' קטנות א' הבן הדבר וז"ש אפי' כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכמש"ל:

206

ר״זותתבונן לפי"ז מ"ש הש"י למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי וכו' דהנה יש להתבונן למה יהי' בחיוב לספר לבן בנו הלא אביו יספ' לו: אך הוא דהנה בן. ובן הבן. הנה הבן הוא גדול. ובן הבן הוא קטן ממנו. הנה להורות הנס המופלג אשר נעש' בגבהי מרומים גדלו' קודם לקטנות הנה חובה ומצוה עלינו לספר לבן (הגדול קוד' ואח"כ) לבן הבן (שהוא קטן) ופירשתי במקומו שארית הפסו' את אשר התעללתי וכו' ויראתי להרחי' הדבור כאן:

207

ר״חעוד פירשנו בפיסק' עבדי' היינו וכו' ויוציאנו י"י אלקינו וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדי' וכו' הנה מה שיש להתבונן בפיסק' הלזו א' התחיל לומר ויוציאנו י"י אלקינו ואח"כ אמר ואלו לא הוצי' הקב"ה וכו' הנה שינה התנא לכנותו ית"ש בשם הקב"ה. ב' אומרו ואלו לא הוצי' וכו' הרי אנו ובנינו וב"ב וכו' הנה קש' הלא אפשרות אינו מן הנמנעות. ואפשרו' היא שיבא איזה מלך וילחם עם המצריים ויכם וישלח את העבדי' חפשים או העבדים בעצמם ימרדו או פרעה ישים אל לבו וישלחם חפשיי' ואיך החליט לומר ואלו לא הוצי' וכו' ומי יודע זאת. ג' התחיל לומר עבדים היינו וסיים ואלו לא הוציא וכו' משועבדי' היינו וכו' והנרא' לפרש בפטטיי' דאוריית' טבין דהנ' דקדקו הראשוני' דהרי הקב"ה כהן הוא כביכו' כנמצ' בדברי רז"ל הג"ה כהן מורה על האחדות הן המה הג' אותיות שאין להם בן זוג באלפ"א בית"א דאטב"ח והארכתי במ"א ועת לקצר: וכנסת ישראל כביכול נק' ארוסתו כענין הנאמר ואת' תהיו לי ממלכ' כהנים וגוי קדוש ע"ד הרי את מקודש' לי וכעין שאמ' הנבי' וארשתיך לי וכו' והנה ישראל היפה בנשים היו בשבי' במצרים. ושבוי' אסור' לכהן והש"י כביכול מקיים התור' והגם דהש"י יודע שטהור' היא כנ"י. עכ"ז עפ"י משפטי התורה לא מהני דהרי ר' זכרי' אמר המעון הזה לא זזה ידי מתוך ידה ואעפי"כ אסרוה לו עפ"י התור'. ותירצו עפ"י ההלכ' דכהן בעצמו שפד' את השבויי' (ומעיד עלי') מותר לישאנה דחזק' לא שדי איניש זוזי בכדי ממילא בכאן כביכול הש"י בעצמו פדה את ישראל ביד חזק' ובזרוע נטוי' הנה חזקה עפ"י התורה ויודע הש"י שטהורה היא כנ"י הג"ה ביארנו פסוקי התורה אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים (בעצמו ובכבודו) ועתה אם שמוע תשמעו וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (וגם) גוי קדוש מקודשים לי לשמי הבן כי אכ"מ להאריך: ומעתה נבוא לביאור עבדי' היינו וכו' ויוציאנו י"י אלקינו (בעצמו) משם ביד חזקה ובזרו' נטוי' והנה כאלו כביכול התאמץ ונתן ממון הרבה בעדנו והנה אמר ואלו לא הוציא הקב"ה נק' כביכול הקדו"ש היינו כנאמר בכהן אשה זונה וחללה וכו' לא יקחו כי קדו"ש הוא וכו' וכביכול הקב"ה כהן שנק' קדו"ש ואלו לא הוציא הקדו"ש ב"ה (שהוא כהן את אבותינו ממצרים (בעצמו ובכבודו ) רק ע"י איזה טובה מלוב' בטב' הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדי' היינו וכו' היינו סמוכים ושייכים אליו והי' נק' שמו עלינו שיש לחשוש שפעל בנו כענין החשש בשבוי' והרי היינו אסורין לכהן ע"כ כביכול הש"י בעצמו גאלנו וכו' והוא עפ"י משפטי התורה חזקה לא שדי וכו' ויודע שכנ"י טהורה היא ופטטייא דאורייתא טבין:

208

ר״טואפילו כולנו חכמי' וכו' כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו וכו' יש להתבונן א' למה אמר יודעים את התור' ולא הספיק לומ' סתם יודעי' דהרי ביצ"מ אנו עסוקי' ולא מן התורה ב' מצוה עלינו ל"ל למימ' תיבת עלינו אבל ידוע דהתורה הוא מזון הנשמות בג"ע בפנימיות. ומעש' המצות הם לבושי הנשמות והלבושים הם מבחוץ ונראים. והנה סיפו' יצ"מ המבוא' בתורה. הנ' הוא תורה וסד"א שיתהוו' מזה רק מזון בפנימיות אבל לא מלבושים מבחוץ לזה אמר אפילו כולנו יודעים את התורה (שהוא מזון) מצוה עלינו (דייקא) לספ' ביצ"מ כי סיפור יצ"מ בלב' שהיא ענין התורה עוד למצו' יחשב ומתהווה מלבוש עלינו מבחוץ וזה שסיים וכל המרב' לספ' ביצ"מ הרי ז"ה משובח תיבת הוא מורה על דבר הנסת' שאינו נראה אבל תיבת זה מור' על דבר הנרא' וז"ש וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח הנה הוא משובח בדבר הנרא' מלבושי'. הבן. ובזה מצאנו טוב טעם מה שנוהגין ללבוש הקיטול או שאר בגד לבן בסיפור יצ"מ:

209

ר״יעבדים היינו לפרעה במצרים הזכיר פרעה ומצרים. ידוע מה שכתבו המקובלי' שורש פרע' ומצרים בקליפה ועכ"פ נימ' פרעה בגי' ספירה שהי' אחוז בספירו' שבמרכבה הטמאה מצרי' בגי' ש"פ הנה בקדוש' ש"פ מורה על שורש הייחוד הו"י' עם אד"ני היינו י' פעמים א'. ה' פעמים ד' ו' פעמים נ'. ה' פעמים י' בגי' ש"פ. והנה זה לעומת זה בקליפ' הי' כח מצרים. ומזה נוכל להתבונן תוקף הנס שנעשה. וז"ש ויוציאנו י"א מש"ם דייקא ממקום כח עז וקשה בקליפה כזה הוציאנו הש"י ביד חזקה וכו' ולזכרון תוקף הנס שהוציאנו הש"י ממקום קליפות כאלה פרעה ומצרים נצטווינו לאכול פסח מצה ומרור בגי' תשל"ג מספר פרעה מצרים וביטולם ע"י ג' מצות הללו. המשכיל יבין:

210

רי״אבמדרש שוחר טוב (אמר הקב"ה) אתם מכרתם את יוסף לעבד חייכם שתאמרו עבדים היינו לפרעה במצרים. והוא לפלא. ונראה לפרש עפ"י משארז"ל בש"ט לא גאל (הקב"ה) את ישראל ולא עשה עמהם אלא בשביל שהיו מזכירין נפלאותיו. אמר דוד א"כ אני מזכיר ותצילנו עד כאן דבריו. וכ"ה בזהר שעל ידי שמזכירין יצ"מ כביכול נותנים עז לאלקים עיין בר"מ פ' בא. ועפי"ז יתפרשו הפסוקים בתורה כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וכו' לא תירא מהם. זכר תזכר את אשר עשה י"א לפרע' ולכל מצרי' והוא בסגולה להינצל מכל הגוים ולהתגבר עליהם והנה כבר ידוע לך אשר כל היסורין שבכל הגליות הכל יש בהם מעין מכירת יוסף כמבואר כ"ז במג"ע. ועפי"ז יתפרש היטב דברי המדרש הנ"ל אתם מכרתם את יוסף לעבד והנה חובה עליכם שתסבלו יסורי הגליות חייכם שתאמרו עבדים היינו לפרע' במצרים וכו' ותספרו נפלאותיו אשר עשה במצרים ועי"ז תהיו ניצולום מכל הצרות והיסורין ומידי הגוים וכענין הכתוב זכור תזכור את אשר עשה י"א לפרעה:

211

רי״בהא לחמא עניא וכו' מה שיש לדקדק בפסיקת' הזאת א' מהו הנרצה שאנו אומרי' על המצה שהיא הלח' עונ"י שאכלו אבותינו במצרים ב' למה אנו אומרים זה תיכף קודם הסיפור וקודם שעוסקי' באכילת מצה ה"ל למימר זה קודם אכיל' מצה ג' מה קישור יש לומר אח"כ כל דכפין ד' קשה הכפל לשון דכפין דצריך גם וייכול ויפסח ה' ויפסח וכי פס"ח בזה"ז מנין והרי חז"ל חשו הרבה אפילו מלומר בשר זה לפסח וגם דובר שקרים לא יכון ויש לפרש קישור כל הפיסקא בטוב טעם דהנה אנחנו נוהגים לאכול כזית מצ"ה למצוה דאוריי' בתחלת הסעודה כשהוא רעב ואח"כ אנחנו אוכלין כזי"ת מצ"ה אפיקומ"ן בסוף הסעודה על השובע זכ"ר לפס"ח הנאכל על השובע (ולזה יחלקו המצה תיכף ומניחין חציו בקערה למצת מצוה וחציו השנית מטמינים לאוכלו על השובע זכר לפסח) והנה בחרו לאכול מצה דוקא זכר לפסח ולא איזה מין מאכל אחר כי בחרו הדבר הנאכל במצרי' ואז יהי' זכר לפסח מצרים. והנה להורות שאין זה פסח גמור (רק הוא זכר לפסח) אנו מכריזין כל דכפין וכו' כל דצריך וכו' רצ"ל שאין דינו כפסח שאינו נאכל אלא למנויו. והנה מצינו בגמ' שגזרו באיסור חדש שיהא יום הנף כולו אסור כי מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח וכו' וא"כ יש לנו בזה ג"כ לחוש מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו אפי' שלא למנוייו דבהקרבת העומר יכול להיות שיבנה ביהמ"ק ויקריבו העומר ועדיין רוב ישראל בארצו' אויביהם דכתיב בונה ירושלים י"י (היינו ביהמ"ק) והדר נדחי ישראל יכנס ויש חשש לאותן שיהיו עדיין בגליות שיאמרו אישתקד מי וכו' משא"כ בקרבן פסח אין חשש זה כי אינו נקרב רק בביהמ"ק ומעתה נבא לבאר לך הפיסקא דהיינו אחר שמחלקין המצ"ה לשנים חלק א' למצת מצו"ה וחלק הב' מטמינים לאוכלו זכר לפסח שיקרב עדיין במצרי' ע"כ בחרו מצה דייקא שהיתה ג"כ נאכלת במצרים ז"ש הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארע' דמצרי' (על כן עושין בזה דייקא זכר לפסח) כל דכפין ייתי וייכול (כזית מצת מצוה) כל דצריך (לא יאמר דכפין כי קאי על הכזית הנאכל בשובע) ייתי ויפסח (היינו אכל כזית אפיקומן זכר לפסח ואינו דינו כפסח לומר שאינו נאכל אלא למנוייו ואין חשש לגזור ולומר מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו' כדגזרינן ביום הנף כי אין כאן חשש כי) השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא וכו' משא"כ ביום הנף וכמש"ל:

212

רי״גפיסקא מעשה בר"א ור"י וכו' שהיו מספרים ביצ"מ כל אותו הליל' הנה אותו לשון זכר (ע' בתוי"ט פ"ב דברכות) עיין בזהר כי היציאה הי' קודם בבחי' לילה והיא עבדית נוקמין בכח בחי' יו"ם ע"כ נק' בלשון זכר אותו הלילה והיו אותן התנאים מספרים כל הליל' מענין היציאה שהי' בבחי' לילה תחלה עד שבאו תלמידיה' וא"ל רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית ובאתר דדכורא אשתכח לית שבחא אלא לדכורא ותתבונן מענין ק"ש שמ"ע בהרמת קו"ל ברוך בחשאי. הבן הדבר:

213

רי״דברוך המקום ב"ה ברוך שנתן תורה וכו' מהראוי להתבונן מה שייכות יש בכאן לנתינת התורה ונראה דהנה אותיות התורה היו ג"כ בגלות מצרים וע"י כור הברזל יצאו האותיו' מן הגליות ובא הזמן לנתינ' התור' וז"ש הש"י למשה וזה לך האות וכו' בהוציאך וכו' תעבוד וכו' וזה לך האות היינו אותיות התורה והנה אותיות התורה המה ז"ך וכל אות כלול מכולם זך פעמים זך בגי' פסח מצה מרור ע"כ מחוייבים לומר בפה אלו הג' דברים כמ"ש ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח להורות על הטובה הגדולה אמירה בפה אותיות התורה שנתחייבנו לדבר בם:

214

רי״הפיסקא רשע מה הוא אומר וכו' ואף אתה הקהה את שיניו וכו' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל. יש להתבונן מהו הלשון הקהה את שיניו. ב' אומרו אלו הי' שם לא הי' נגאל. הנה לא אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך היא אלא אף אותנו גאל עמהם כי כולנו היינו כלולין שם באבותינו שהי' הדור דעה שרשי כל הנשמות ס' רבוא שרשים נמצא הרשע הזה כיון שישנו עמנו בדתינו. הנה היה שם והנה נגאל. אכן תתבונן כתיב שיני רשעים שברת וכתיב ברוך י"י שלא נתננו טרף לשיניהם הנה תראה שהפסוקים מגזומים ברוב על שיני רשעים דייקא ולמה השיניים דוקא אבל תתבונן אות השין הוא אתווא דקשוט וכמו שמבואר בזהר באותיות שק"ר השי"ן אתווא דקשוט והוא החיות של שקר ניצוץ המחי' כן הוא באותיו' רש"ע הנה הוא ר"ע אבל על כרחך כיון שיש לו עדיין מציאות ע"כ יש בתוכו איזה ניצוץ קדוש שמחייהו הנה הוא אות השי"ן וכל החיות וכח שלו הוא מאו' השי"ן וכיון שמוציאין ממנו הנה"ק נשאר ר"ע ואין לו מציאו' והולך לחרפות וזהו יגמר נא רשעי' וזהו ג"כ אוי לרשע ר"ע אוי לרשע כשנעש' רק ר"ע אזי אז בודאי וגמול ידיו יעשה לו וז"ש שיני רשעים שברת היינו השינין של רשעי' וכן ברוך י"י שלא נתננו טרף לשיניהם לשינין שלהם שכ"ז שהשינין בתוכ' יכולים לפעול ברשעות והנה כתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבוד' הזאת לכם ודרשו חז"ל בשור' טובה נתבשרו ישראל שיהי' להם בנים וב"ב עכ"ל והנה קשה ומאי ס"ד שלא יהי' ח"ו להם בנים לדורות עולם הלא ישראל יכונו לעד לעולם ופירשנו בו דהוקשה להם אומרו והי' לשון שמחה ולשמחה מה זו עושה הלא מה העבודה וכו' היא שאלת הבן רשע. ודברנו בזה שהי' עפ"י דברי חז"ל לא תהוי בעבור' אחסנת' אפי' מברא בישא לברא טבא דילמא יפוק מיני' זרעא מעליא והנה בכאן קשה הקושיא שהקשינו לעיל בפיסקא שמשיבים לרשע אלו הי' שם לא הי' נגאל והנה ישנו עמנו. והנה נגאל אלא ע"כ יש בתוכו איזה ניצוץ קדוש ועי"ז יפוק מיני' זרעא מעליא וע"כ אמר' תורה והי"ה כי ישאלך בנך וכו' מה העבודה וכו' רצ"ל שמחה יהיה לך אפי' מן שאלת הבן רשע אשר ישאלך מה העבודה וכו' דכיון שישנו בקרבינו והנה נגאל ע"כ שיש בתוכו נה"ק ויפוק מיני' זרע' מעליא והנה נתבשרו ישראל מזה בשורה טובה שיהי' להם בנים ובני בנים היינו אם ח"ו יהיה איזה בן שאינו הגון ע"כ יפוק מיני' זרעא מעליא דאי לא תימא הכי מאי בעי גבן ולמה נגאל וז"ש הבריי' בתשובת הבן רשע ואף אתה הקהה את שיניו שכל כחו וחיותו הוא מן השי"ן נה"ק שבו ולפי שהוציא א"ע מן הכלל תראה להוצי' ממנו השין וישאר רק ר"ע ויתבטל ממציאותו (או הקה' את שיניו היינו שתעשה לו קהיון שינים ותודיע לו שכל חיותו מן הנה"ק) ואמור לו אלו הי' שם בדרך ר"ע בלא הנה"ק הוא החיות של השי"ן לא היה נגאל ומה שנגאל הוא בעבור הנה"ק של השי"ן אשר בתוכו והבן:

215

רי״ופיסקא ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגד' לבנך וכו' בעבור זה עשה י"י לי בצאתי וכו' והנה לכאורה יקשה הלא זה הוא בעצמו תשוב' להב"ן רשע עשה י"י לי ולא לו והנ' ראיתי בס' עי"ר דו"ד פירש את פתח לו אתה תפתח ותדבר עמו זה הפסוק בעבור זה עשה י"י ל"י וכו' והוא יענה אחריך כל מל' ומלה א"כ גם הוא יאמר בעבור זה עשה יי ל"י ואין כאן בית מיחוש ונ"ל דבזה יונח לנו תיבת לאמר והגדת לבנך ביום ההו' לאמר. רצ"ל שיאמר אחריך מלה במלה כנ"ל והנה לכאור' יקשה לפי"ז מה בצע אם נאמר עם התינוק שאינו יודע לשאול הפסוק הזה מלה במלה. אבל לדעתי ג"ז שייך לזכרון חסדי הש"י אשר פעל ועשה עמנו דהנה כתיב ויאנחו ב"י מן העבוד' ויזעקו לא נאמ' מה אמרו בזעקת' (וכענין שדקדקו רז"ל אצל מרדכי ויצעק צעקה גדולה וכו' מה אמר עיי"ש במס' מגלה) אבל זעק"ה הוא בלב שלא היו יכולין להוציא מבוקשיהם במו פיהם מחמת שהיתה השכינה כביכול אם הבנים (מלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה) בבחי' נאלמתי דומי' ולא היו יכולין להוציא מבוקשיהם בפיהם הג"ה עמ"ש בפסוק דברו על לב ירושלים ובמדרש בשלח דבר אל ב"י ויסעו יסיעו דבר מלבן עיי"ש ויונעם לך מדבש ונופת צופים: וישמע אלהים את נאקתם היינו שבירת הלב וירא אלקים את ב"י וידע אלקי' שרוצים להוציא בפיהם ולבקש מלפניו ית"ש אבל מתוקף הגלות אינם יכולי' וצירף הקב"ה זעקת ואנחת הלב כאלו התפללו בפה וזה הוא הנרצה לזכרון החסד הגדול הזה הנה כן נצטוינו לעשות לזכרון הבן שאינו יודע לשאול הנה רואה שינויים וקשה לו הדבר בלב אבל עדיין אין לו התבוננות לחתוך שאלתו בפיו ובשפתיו הנה נצטוינו להוצי' מחשבתו ולצרפו באותיו' ולומר עמו בעבור זה (רצ"ל בעבור מעשה כזאת שגם אנחנו לא היינו יודעים לשאול רק הי' לנו הדבר בלב) עשה י"י לי בצאתי ממצרים (צירף הש"י מחשבתינו כאלו היה דיבור מעשיי בפה וקיבל הש"י תפלתינו) הבן:

216

רי״זלא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור וכו' הו"א הלילה הזה שהלילה נק' בלשון דכורא ז"ה ע"כ יש בה הלל שלם וז"ש בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור בגי' אם הבנים שמחה הללויה (בהלל שלם) הבן:

217

רי״חפיסקא ר"ג אומר כל שלא אמר ג' דברי' אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור הרב הגדול חיד"א זלה"ה פי' פסח לשון דילוג שדילג את הקץ והוא מן ב' טעמים. טעם א' לפי שהשכינה היתה עמהם וכביכול וכו' ולזה מורה מצ"ה שהשכינ' נקראת מצ"ה (והיא בגי' קל"ה דעתן קלות וכשמתחבר עמה הו' נעשה מצוה) טעם ב' קושי השעבוד השלים וזה מורה מרור וימררו וכו' קושי השעבוד עכ"ד ולדעתי זהו שי"ל לא יצא ידי חובתו היינו ידי חובת השעבוד במצרים והוא בחיוב בתורה לומר דכתיב כי בחפזון יצאת מאמ"צ למען תזכור וכו' וזכיר"ה בפ"ה הרי שצריך לזכור בפה ענין החפזון ומה טעמו והנה החפזון עם הטעמים נרמז בפסח מצה מרור כנ"ל וז"ש ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח והבן: הג"ה עמש"ל בדרוש בענין הכריכה דיש פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד לדעת הרמב"ם א"צ לכרוך ביחד רק המצה ומרור הן המה המורי' על הטעמי' של הדילוג. והדילוג בעצמו הנה שמו מורה עליו פסיח"ה ודילוג. ולשיטת הראב"ד הלא מצה ומרור המה מורים על טעמים לפסיח"ה צריך לכורכם ביחד פסח מצה ומרור:

218

רי״טואענה חלקי בדברי ר"ג. רג"א כל שלא אמר ג' דברי' אלו בפסח לא יצא י"ח הנה התמי' מימי קדם למה לא יצא י"ח אם לא אמרן בפה והיכא רמיזא ונראה לפרש דהנה קיי"ל בכ"מ אין קטיגור נעשה סניגור ע"כ אין משמשין בבגדי זהב בבית קה"ק ואין תוקעין בשופר של עגל והנה בכאן דרשו חז"ל משכו וקחו לכם צאן. משכו ידיכם מע"ז שהיו משוקעי' גם הם בע"ז של מצרים. וקחו לכם למצוה צאן לעבוד' הש"י ותהי זאת כפרתכ'. וראיתי את הדם ופסחתי וכו' והנה קשה הלא הצאן הי' ע"ז של מצרים והם עבדו את הצאן. וא"כ איך תהי' זאת למצוה ולכפרה והלא אין קטיגור נ"ס. ונראה לתרץ עפ"י מ"ש בגמ' ותהא אשה מתגרשת בכסף (דמקשינין יציאה להוי') ומשני סברא אין סניגור נעש' קטיגור. ומקשינן א"כ שטר נמי. ומתרץ מילי דהאי שטרא לחוד ומילי וכו' א"כ בזה יש לתרץ גם בכאן דאמרה תורה ואמרת' זבח פסח הוא לי"י וכו' ובאמיר' תליא מילת' הנה מילין דהאי לחוד ומילין וכו' הנה לפי"ז זהו הדבר המבואר בתור'. והנה בא ר"ג וחידש לנו כי לא בפסח בלבד הדברים אמורים רק גם במצה ומרור צריכי' לאמרם בפ"ה מטעם הנ"ל דהנה כתיב במצה ויאפו את הבצק וכו' עגות מצו' וכו' כי גורשו ממצרי' ולא יכלו להתמהמ' וכו' הנה מה שלא יכלו להתמהמ' ידוע הוא על שהיו משוקעי' כבר במ"ט ש"ט. הנה זכר המצה הנה הוא ג"כ כמזכיר עון הגם שהוא כעת למצוה ולכפרה אין קטיגור נ"ס. אבל הוא ג"כ לזכות וגם צד"ה לא עשו להם זה הוא מה שזוכר הש"י לישראל כה אמר י"י זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. נמצא בדברי בפה הטעם מילי מילי קתני ולא מיקרי קטיגור נ"ס כי מילי דהאי לחוד וכו' וכן במרו"ר וימררו את חייה' בחומר ובלבני'. ידוע מכתבי מרן האריז"ל שהיו נשמות גדולות מן דור הפלגה שהמרו אמרי אל והכעיסוהו בחומר ובלבנים ע"כ זאת היתה לאבותינו במצרים לתקן עונם בשעבוד חומר ולבני' שממררין חיי האדם אבל אלו שהמרו בדור הפלג' לא היו אז אבותינו. והיו נקראים אבותינו כשנתנטעו הנשמות בזרעו של יעקב והמה תקנו כל הנשמות הללו. ולפי"ז תבין דגם על מרור יקשה דהנה הוא רומז על שעבוד חומר ולבנים שממררין וכו' הנה הוא כמזכיר עון של חומר ולבנים של דור הפלג' ואין קטיגור נ"ס אבל התירוץ הוא אנו עושין זכר לאבותינו ודור הפלג' לא היו אבותינו. ואבותינו במצרי' המה השתדלו בעבודתם לתקן וא"כ גם בזה מילי מילי קתני וז"ש ר"ג כל שלא אמר ג' דברי' אלו בפסח לא יצא ידי חובת"ו דהן המה כולם מזכירים חוב"ה ואין קטיגור נ"ס. אבל כיון שאומרן בפה טעם עשייתן הנה מילין דחוב"ה לחוד ומילין דזכות לחוד ולא שייך בזה אין קטיגור נ"ס ויצא האד' מידי חוב"ה ויעמדו לו המצות לזכות ולמליצי יושר. אמן:

219

ר״כנ"ל לפרש ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מאמ"צ וכו' שמורים לכל ב"י לדורותם היינו לימות המשי"ח כי משיח בא בהיס"ח הדע"ת כמשארז"ל ואמר הקדוש מהר"פ מקאריץ זצוק"ל שע"כ אמר חזקי' שהי' משי"ח הוא יהי' ישן על מטתו והקב"ה עשה נקמה בשונאיו כי בשינה ניסח הדע"ת ומתגל' בחי' משי"ח והנה בלילה הז"ה ניסח הדע"ת מן משיח כי מספרים ביצ"מ וניסח הדע"ת מן הגאולה האחרונ' ונתגלה בחי' משי"ח וזהו ליל שמורי' וכו' להוציא' מאמ"צ (ע"כ) הוא הלילה הז"ה לי"י שמורי' לכל ב"י לדורותם. וקצרתי:

220

רכ״אהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרי'. כתב הרב הגדול החיד"א זלה"ה ר"ת אלו התיבו' הם קי"ז כמנין השנים שהיו אבותינו בשעבוד מצרי' (לדעת הרוקח זלה"ה) דהיינו מפטירת לוי (שהאריך ימים על כל השבטי' וכ"ז שאחד מן השבטים היו קיים לא נשתעבדו) עד שיצאו עכ"ד נ"ל קי"ז בגי' מלא"ך הו"י הוא שנאמר וישלח מלא"ך ויוציאנו ממצרים. ונ"ל ס"ת התיבות הנ"ל הם בגי' אנ"י אנ"י ולא מלאך וכן ס"א פעמים יצ"מ בתורה מנין אנ"י כידוע הבן הדבר:

221

רכ״בוכתב עוד הרב הגדול פי' הא לחמא עניא די אכלו וכו' דהנה יש פלוגתא בין הפוסקים אם יוצאין במצה משומר"ת משע' לישה או דוקא בשע' קצירה. והנה מסתייע' מילתייהו דאינך דסברי משעת לישה. ממצה שאכלו ישראל במצרים דע"כ לא הי' להם שימור משעת קצירה דלא הוי קא מסיק אדעתייהו. ולפי"ז ניתקנת הפיסקא (לדעת הנך פוסקים דס"ל משעת לישה סגי) ואומרים עלי' הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים עכ"ד עיי"ש. ולדעתי אין כאן סייעתא ממצרי' דשאני מצרים שאין גשמים יורדים וא"צ שימור משעת קצירה וי"ל דהוה שימור מעלי' דתיכף כשקוצרין אותה מכניסין לבתיהן וא"צ לייבש התבואה כיון שהיא יבישה מאוד כי אין גשמים ע"כ אין מיחוש אפי' לבטלן נ"ל. והנה לפי"ז י"ל בהיפך הא לחמא עניא דיאכלו. אומרים על מצה משומרת משעת קצירה ואומרים הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים שגם שם שימור מעליא משעת קצירה הגם דלא מסקי אדעתייהו. וכמ"ש:

222

רכ״גנהגו בתפוצת ישראל לעשות נר מיוחד. לסדר ליל פסח וקורין אותו נר מה נשתנ' (בל"א מה נשתנ' ליכט) וטעמ' בעי כי לא דבר ריק הוא מנהג ישראל תורה היא. והנראה לומר עפ"י מ"ש הרב המקובל הגדול בעל ברכ"ע. על שאלת הבן. ששואל בלשון מה נשתנ' הליל' הזה וכו' כי בכל הלילו' בכל השנה הנה לילה היא בבחי' נוק' שם ב"ן והיום חיבור הדכורא מ"ה חיבור מ"ה ב"ן נק' זמ"ן במספרו. והנה הליל' הזה נאמר בתור' מספרו מ"ה ב"ן. כי הלילה הזה נשתנה מכל הלילות. שמתחבר מ"ה עם ב"ן וע"כ הב"ן שואל מ"ה נשתנה הלילה הזה עכ"ד עיי"ש ע"כ אמרו שהלילה הזה. היא לילה כיום יאיר. ומעתה תבין מנהג ישראל. מכינים נר וקורין אותו נר מה נשתנה:

223

רכ״דונצעק אל י"י וישמע קולינו. וישלח מלאך וכו'. והנה כבר דרשו ועברתי באמ"צ וכו' אני י"י. אני ולא מלאך (עמש"ל בסי' ב') והנראה לפרש עפ"י משארז"ל בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים כי ר"ה הוא יום הזכרון. ועל המדינות בו יאמר ובריות בו יפקדו וכו'. והנה בר"ה קודם היציאה כבר נכתב באחתמא דמלכא שיצאו ישראל לחירו' בשנה הזאת בחדש האביב. והנה עיקר הענין הנעשה בר"ה הוא ע"י קו"ל שופ"ר. אשר נתן הש"י עצה לישראל להציל' מיד המקטריגים והמלאכים הנעשים מן קו"ל השופ"ר הם המשתיקים וממתיקים את המדיינים והמקטריגים והנה לבעבור זה. יום תרועה יהיה לכם בגימ' תתנ"ז מנין הד' שמות היוצאים מן תיבת מלא"ך של ויסע (מלאך וכו' ) ויב"א וי"ט והם מה"ש. לל"ה אכ"א כה"ת. (עיין בס' ברכ"ע). הוא סוד המלאכי' היוצאי' מן קול השופר ומערבבים ומבטלי' את הקטגורים. ובפרט המקטרג הגדול שר של אדום והנה בראש השנה קודם היציאה בודאי צדיקי הדור שהיו מקיימין התורה עד שלא ניתנה הי' תוקעין ומריעין בשופר. ובטלה עבודה מאבותינו ע"י המלא"ך. היינו ד' שמות הנ"ל אשר הם מספר. יום תרועה יהיה לכם. וזה ששלחו לאדום. ואמרו וישלח מלאך וכו' דהנה השר שלו המקטרג הגדול משתתק ומתערבב. מן המלאך ההוא היוצא מן קו"ל ההוא אל השופר. וזהו וישמע קולנו. וישלח מלאך וכו':

224

רכ״העוד בפיסקא. הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי וייכול וכו' נתבאר הדבר בענין ורמז נאה במאמר טיול בפרד"ס בדרוש א' בדרך הרמז עפ"י משארז"ל. מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה עיי"ש. שהוא רמז למעשה הצדקה ובפרט בחג הזה אשר מדת החסד מתעורר וזה רמיזת רז"ל מה דרכו של עני הוא מסיק (ומכין הכל) ואשתו אופה (גומרת הפעולה) אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. דהנה הנותן צדקה הוא בבחי' דכורא. והמקבל הצדקה. הוא בבחי' נוק' ואחז"ל בפסוק שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. עשיתי כי יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני. העני עושה עם בעה"ב כי הוא גומר הפעולה וזה שהתקינו הא לחמא עניא וכו'. מה דרכו של עני הוא מסיק וכו' ע"כ. כל דכפין ייתי וייכול וכו'. והוא צדקה. וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה וע"כ אומרים (הנה ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה ע"כ) השתא הכא לשנה הבאה וכו'. כי מובטחים אנחנו להיות בני חורין ע"י מעשה הצדקה תרצה להבין היטיב עמ"ש במאמר הנ"ל:

225

רכ״ואלו עשר מכות שהביא וכו' ואלו הן דם בכתבי מרן. מכה זו יצאה ממלכו"ת (דמלכות שמים) ומכה בגלגלת דמלכות הרשעה עיי"ש. אמרז"ל במדרשיהם ממכת ד"ם העשירו ישראל. נ"ל דכיון שיצא' המכה מבחי' המלכו' של השכינה והעושר במלכו"ת. כענין השלחן בצפון הרוצה להעשיר יצפין ונתנו עליו זר זהב סביב רמז לכתר מלכות. דמלכותא לא מעני כמשארז"ל. ובמדרש רבה ז"ל והדג"ה אשר ביאור מתה א"ר אבין הלוי ברבי. ממכת דם העשירו ישראל וכו'. עיי"ש הנה רבים וכן שלמים. נלאו למצוא הפתח מאי שייכות הך דרשא להפסוק. והדגה וכו' (ועיין בפירוש ידי משה כתב ששייך הפסו' לסיום המדר' שלמעל'. והוא קרוב לפשוטו אבל אעפי"כ נרא' אשר ר' אבין סמך דרשתו על הפסוק הזה. ועיין בדברי הרב הגאון החיד"א בס' פני דוד) ונ"ל דהמדרש דייק למה הוצרך לומר. תיבות אשר ביאור. הל"ל והדגה מתה. ומדקאמר אשר ביאר ע"כ בא לשלל איזה דגים אחרים שאינם ביאר ומה הם. ע"כ לדייק הנך דגים אשר אינם ביאר רק על הארץ. והם דכתי' בהו וידג"ו לרוב בקרב הארץ. הנך לא מתו והנה קשה מהיכי תיתי לומר שמתו. דאיצטריך קרא לדייק. שאותן הדגים שעל הארץ לא מתו לזה קאמ' ר' אבין. דמשמיענו אשר חיו הדגים הללו אשר על הארץ מן המכה ההוא. כי העני חשוב כמת והם העשירו. וכענין שנאמר ביהושע וכלב חיו מן האנשי' ההם שהעשירו שנטלו חלק המרגלי' נ"ל:

226

רכ״זע"ש במדרש א"ר יוסי בר' אבין כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט על מימי מצרים כלל. על נהרותם על וכו'. פרט. ועל כל מקוה מימיהם כלל אחר. מה אתה מרבה כל הדומה להן עכ"ל. למה ניתנה המכה הזה במדת כלל ופרט וכלל הוא מפתח למדת ר"ב חס"ד בי"ג מדות של רחמים. ומדת ר"ב חס"ד הוא שמתחסד הש"י יותר ממה שהוא במחשבת האדם המצטרך לישוע' הנה במכה הראשונ' לא די שהי' לישראל נקמה בשונאיהם. אלא אף זו שהעשירו ישראל:

227

רכ״חע"ש במדרש מפני מה הביא הקב"ה עליהן מכת ד"ם וכו' לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין לפיכך לקו המים בדם עכ"ל. עיין ברמב"ם הטבילה רומזת לטבילה במימי הדע"ת והנה לא היו מניחין לבנות ישראל לטבול במים הרומזים לדע"ת ע"כ במכה הלזו הכתה הגלגלת דמלכות הרשע' ובגלגלת הוא מקור הדע"ת:

228

רכ״טצפרדע בכתבי מרן. מכה זו יצאה מיסו"ד דמלכות ומכה בצפרדע שהוא סוד דע"ת דנק' דקליפ' בתרין מוחין שלה הנקראים תרין צפרין עכ"ל:

229

ר״לבמדרש הנה אנכי נגף את כל גבולך בצפרדעי"ם. ריב"ל אמר כל מכה ומכה שהיתה באה על המצריים במצרים. הי' הדבר ממשמש ובא עמהם כמ"ש הנ"ה אנכי נגף הנ"ה זה הדבר. כמד"א הנ"ה יד י"י הוי' (הנה היתה להם קבלה גזירה שוה). להורות שתיב' הנ"ה נמסר במכת צפרדע עכ"ז הגזירה הזאת היתה שוה בכל המכות. ע"כ אמר הדורש. כל מכ"ה ומכ"ה וכו'. אבל מהראוי להתבונן כיון שהדבר הי' נהוג בכל המכות למה נמסרה הגזיר' שוה במכה זו דוקא. וכבר ידעת שלא במקרה הוא שום לימוד בתוה"ק. אבל הוא לדעתי כיון שהמכה הזאת יצאה ממדת יסו"ד דמלכות שמים אשר שם הוא מקום הפרי' ורבי'. להרבות נשמות ישראל בעולם. הנה לשם נרמז כליון נפשות שונאי ישראל והוא הדבר אשר הי' מכלה אותם. הבן:

230

רל״אשם את גבולך בצפרדעים רז"ל אמרו. המכות שהביא הקב"ה על המצריים גרם להם שיעשו שלו"ם ביניהם. כיצד הי' מחלוק' בין בני כוש ובין בני מצרים. מצרי' אומרי' עד כאן תחומינו והכושים וכו' כיון שבאו הצפרדעים עשו שלו"ם ביניה' וכו' שנאמ' הנה אנכי נגף את גבולך. גבולך. ולא של אחרים עכ"ל להבין למה נרשם הענין הזה במכה זו דוקא. אבל הוא להיו' המכה הזא' יצתה ממדת יסו"ד הנק' שלו"ם (כמשארז"ל משים שלו"ם בבית וכו'. וכן בנוק') ע"כ בפרטות המכה הזאת גרמה שלום. מזה נתוודע מאיזה מקום יצאה המכה להכות לשונאיה' של ישראל:

231

רל״בע"ש במדרש מכת הצפרדעים היתה עולה ונוטלת בית הסתרים שלהם ומסרסן. תנא' וצפרדע ותשחית"ם במד"א כי משחת"ם בהם מום בם וכו' ע"כ. הוא ג"כ להתוודע ולהגלות מאיזה מקום יצאה המכה. ממדת יסוד. מקום התולדה כביכול. ע"כ באה המכה והשחיתה כלי התולדה של שונאי ישראל:

232

רל״גע"ש למה הביא עליהם צפרדעי"ם מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרי' להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הבי' עליהן צפרדעי"ם. ע"כ. עיין בדברי חז"ל. במלך פרס ששיגר לר' עקיבא שפחות. כדרכם. והיו מתנפלות עליו וח"ו לא רצה ליגע בהם. ושאל אותו המלך אח"כ מפני מה לא עשית כדרך כל הארץ. וכי לאו בני אדם הן. א"ל מה אעשה שעלתה ריחן לפני כריח שקצים ורמשי'. עיי"ש. והענין הוא כי מהמאכל שהאדם אוכל. עולים האידים אל המוחין ומתהווה על ידי זה כח התולדה המתעורר מן המוח. ע"כ אין וכו' אלא לדע"ת. נמצא ענין התולדה הוא כפי דקות המאכלים וכפי גסותם וגשמיותן וזוהמתן. ע"כ תמצא ישראל שאינם אוכלים בהמות ועופות וחיות טמאות ושקצים ורמשי' כי יסוד תולדותם מבטן הוא בשכל דק וצלול יותר מכל האומות וכל האומות מודים בזה. ובזה תתבונן. כיון שהיו מצווים לישראל להביא להם שקצים ורמשים. אשר האוכלם עולה האיד העב והמזוהם אל המוחין ועי"ז מולידים תולדות מזוהמים ורעים ואכזרים. ע"כ יצאה המכה מן יסו"ד (דמלכות דקדושה) אשר שם כביכול מקום התולדה לנשמות ישראל והכתה המכה לדע"ת דנוק' דקליפה במוחין שבה וע"כ היתה המכה צפרד"ע. צפו"ר שיש בו דע"ה הבן:

233

רל״דע"ש ותעל הצפרדע (לשון יחיד) ר"ע אומר צפרדע אחת היתה והיא השריצה וכו' ע"כ. להיות המכה היוצאה ממדת יסוד מקום התולדה ע"כ להורות זה יצאה צפרדע והולידה והשריצה. הבן:

234

רל״השם א"ל ראב"ע וכו' צפרד"ע אחת היתה ושרקה להם ובאו. ע"כ ר' אב"ע סובר אחר המוכה אזלינן. דכיון שהמכה הכתה להמוחין והדעת שבראש הקליפה. ע"כ עשתה הצפרד' פעולה בראש שרקה להם באו. הבן:

235

רל״ובפסוק ויאמר משה לפרעה. התפא"ר עלי למתי אעת' לך וכו' תירגם אונקלס שאל לך גבור' והב לך זמן לאימתי וכו' עקבותיו לא נודעו. האיך יתפרש זה בכתוב והנראה דהנה יש להתבונן למה דוקא בזאת המכה אמר משה שיגביל לו זמן הסרת המכה והוא יתפלל תיכף בלי הגבלת זמן. והנראה דהנה מכה זו יצאה מן יסו"ד (דמלכות) אשר הוא ענף התפארת ויש במדה זו ג"כ סוד ההכרע' כמו במדת ת"ת. ההכרע' בין חסד לגבורה. הגה ע"כ שירת הצפרדע באנו באש (גבורה) ובמים (חסד):

236

רל״זוהנה מדת הגבור' הוא צמצום וגבול. והחסד הוא מתפשט בלי גבול והנה משה אמר אשר הוא יתפלל תיכף הנוגע אליו יעשה מבלי גבול רק תיכף. מורה על צד החסד שבאותה המדה זה יקח לעצמו ולישרא'. ומה שנוגע לפרעה יהי' בחי' זמן וגבול צמצום והוא בחי' דין וגבורה הג"ה והי' בזה כענין נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל: וז"ש התפא"ר עלי גזור שאעשה כמדת הת"ת בגבול. ובלי גבול. למתי אעתיר לך. הנה אני אעתיר תיכף מבלי גבול הזמן. רק יהי' בגבול אימתי תגיע לך הרווחה וזה שתירגם המתרגם שאל לך גבור"ה (לך דייקא ) הב לך זמן. כשתתבונן בזה תבין ג"כ משארז"ל במדרשיהם שע"י המכ' הזאת נתבר' מה הוא הגבול של הארצות מצרים וכוש. כענין שכתיב הנני נוגף את כל גבול"ך דייקא וכמו שהבאתי לעיל:

237

רל״חכוס ישועות והוא טעמי ד' כוסות בחג הפסח
בו ידובר כמה טעמי' למצו' ד' כוסות שתקנו חז"ל ואסמכוה אקרא הגם שכבר כתבנו מזה בדרושים עכ"ז נטייל בכאן אריכות וקצרות כיד י"י הטובה עלינו ונק' המאמר כו"ס ישועו"ת:
טעם למצו"ת ד' כוסות וכתב הרב הגדול חיד"א זלה"ה נגד ד' דברים טובים שהיו בהם בישראל בהיותם במצרי' שעי"ז נגאל (עיין מ"ש באריכות בדרושים) אבותינו ממצרים כמשארז"ל עיי"ש דבריו. ולפי"ז י"ל כוס ראשון זכרון שלא שינו את שמותם בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו. ע"כ מקדשין על כוס זה ומברכין מקדש ישראל. כוס ב' זכרון שלא שינו את לשונם הנה לשונינו נגביר ושפתינו אתנו להלל בפה ולשון ולספר הניסים והנפלאות אשר פעל הפועל ישועות. כוס ג' זכרון שהיו גדורים מן העריות מברכין עליו ברהמ"ז. כי אם הלח"ם אשר הוא אוכל לישנא מעליא. כוס ד' זכרון שלא היו בהם דילטורין ע"כ אומרים עליו לא לנו י"י וכו' למה יאמרו הגוים (דילטוריא) אי' נא אלהיהם (ובאמת אין בינינו דילטורין כי יודעים אנחנו) אלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה ע"כ ישראל בטח בי"י. בית אהרן בטחו בי"י וכו':

238

רל״טאשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי' וכו' ואתה על במתימו תדרו"ך. ישראל נושעי' בהשם הנכבד כפי הצירוף שמצרפין. וזשארז"ל מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם. שנא' אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו. דקשה וכי ס"ד שישראל אינם יודעים את השם הנכבד. אבל אינם יודעים לכוין הצירוף של השם המצטרך בשעתו. ולתפלה המצטרכ' לו כעת. והנה צירופי השם הנכבד המה י"ב הגם שכל תיבת של ד' אותיות בונה כ"ד בתים להיות שבהשם הנכבד ב' אותיות שוות א"א לבנות רק י"ב אבל כתבו המקובלים כשנעריך ה' ראשונה גדולה והאחרונה קטנה ממנה וכן צריכין לכתוב בשם הנכבד וגם משתנית בצורתה א"כ אפשר לבנות מן שם הנכבד כ"ד בתים כמשפט כל תיבה של ד' אותיות והדברים עתיקין. והנה כ"ד צירופי הוי' בגימ' תדר"ך. וז"ש אשריך ישראל עם נושע בהוי' וכו' ואתה על במותימו תדר"ך. לרמז זה תקנו ד' כוסות ד' פעמים כו"ס יי"ן. בגימ' כ"ד צירופי הוי' ויתבאר עוד אי"ה ותבין לבעבור זה תקנו לומר על כוס רביעי. שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך. ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו. משא"כ ישראל יודעים להתפלל בש"ם ואפשר לרמז זה תקנו ד' פעמים כוס יין. שיהי' ישראל עם נושע בהו"י' וכנ"ל. והגוים אשר לא ידעו"ך. ובשמ"ך לא קראו יקויים עליהם ואתה על במותימו תדר"ך וכנ"ל:

239

ר״מפיסחא והלולא בחג הפסח
בו ידובר עניני הקרבת קרבן פסח ואכילתו והם ב' מצות עשה ממנין תרי"ג ויתבארו אי"ה כמה טעמי' למצות הללו כיד י"י הטובה עלינו ואגב יצורפו למאמר ביאור כמה פסוקים בפרשיות התורה ונק' שם המאמר פיסחא והלולא:
בפסוק כה אמר י"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו' מהראוי להתבונן אמר ית"ש אני יוצ"א ולהלן הוא אומר ועברת"י באמ"צ וכו' וכן ועב"ר י"י לנגוף וכו' (עמש"ל בדרושים) וגם אמר בכאן ומ"ת כל בכור משמע ממילא ולהלן הוא אומר והכיתי כל בכור וגם מהראוי להבין אומרו להלן ועבר ד' לנגוף וכו' ובסיפור המעשה נאמר וי"י הכה וכו' וקיי"ל בכ"מ שנאמר וי"י הוא וב"ד כנודע. ולהבין כ"ז נקדים מ"ש מר"ן בפע"ח וז"ל והיתה היציאה בחצי הליל' ולא ביום משום דבימי הגלות הם בסוד ג' כלילין בג' כמש"ל ואז הנקבה בסוד פסיעה לבר סוף הו' (שבה"א הראשונה) למטה ובעת הלידה היא יוצאת תחילה שהיא מדת ליל"ה והיא גבורות. לכן יצתה היא ועשת' בהם שפטים ואח"כ נשלמה לידת הזכר וזהו הי"ום אתם יוצאים בחינת הזכר והוצרך שם ד"ם פס"ח ודם מילה עכ"ל. ומעתה תתבונן כה אמר הוי' ודכורא) כחצות הלילה אנ"י (נוקבא נקרא אנ"י כנודע) יוצא (תחלה) בתוך מצרים ( והנה המדבר השם הו"י' ב"ה על כן לא אמר והכיתי כל בכור כי הדין והנקמה בלילה היה מיציא"ת אנ"י לזה אמר) ומת כל בכור באמ"צ לא ייחס הענין לשם הו"י' כי מדבר בהיציאה והיציא' היתה אז בבחינת אנ"י וג"כ לא ייחס אליה ההכאה כי הכל בכח עליון וסיהרא לית לה מגרמא כלום ע"כ אמר ומ"ת סתם ואח"כ ביאר הענין ועברת"י באמ"צ בלילה הזה היינו העבר"ה התעוררו' לצאת. ועי"ז ההעבר' יצאה הנוק' תחילה וכיון שהשם הוי' ב"ה מדבר בעדו אמר והכיתי וכו' כי אליו יתייחס (הגם שהנוק' עשתה המשפטים והנקמות) כי באתר דדכורא לית שבחא אלא לדכורא. וכן ועבר י"י לנגוף וכו' הנה תבין היציאה מתייחסת לנוק' וההעברה לדכורא. ועי"ז היתה ההכא' ע"כ בסיפור המעש' נאמ' וי"י (הוא וב"ד) הכה כל בכור וכו' הבן הדבר והשם הטוב יכפר בעדינו:

240

רמ״אעפ"י הדברים האלה יתבאר לך לשון התנא בהגד"ה פס"ח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שביהמ"ק היה קיים על שום מה על שם שפסח המקו"ם ב"ה וכו'. מהראוי להתבונן למה כינה בכאן להשם ית' בשם מקו"ם אבל תתבונן בהתחל' הסיפור מתחיל התנא בשבחיו ית"ש ברוך המקו"ם ברוך הו"א היינו מלכו"ת נו"ק נק' מקום והיא בגי' השם הנכבד בחשבון כפולת אותיותיו היינו פעמים י' ה' פעמים ה' ו' פעמים ו' ה' פעמים ה' ס"ה חשבון מקו"ם וכל חושבנא בסיהרא הוא (ע"כ יאמרו המושלי"ם שהם בבחינת מלכו"ת) באו חשבו"ן. הו"א מרמז לדכורא כידוע ע"כ התחיל בשבחיו ברוך המקו"ם (כי נוק' יצאה תחילה ועבידת נוקמין) ואח"כ ברוך הו"א דכור' יומ' אפיק לון בריש גלי. ע"כ בכאן שמדב' בטעם קרב"ן פס"ח ע"ש הפסיח"ה בליל"ה. שזה היה במד' ליל"ה דעבידת נוקמין אמר ע"ש שפסח המקו' ב"ה וכו' נ"ל:

241

רמ״בבפסוק ושמרתם את הדבר הזה לח"ק לך ולבני"ך ע"ד עולם והיה כי תבואו אל הארץ וכו' ושמרתם את העבודה הזאת הנה מהראוי לכל משכיל להתבונן הג"ה כבר דברנו מזה בדרושים אבל אין מדרש בלא חידוש וגם בכדי נדרוש הדברים במקומן בסיפור י"מ בלילה הזה: א' מהו הכוונ' ושמרתם וכו' לחק לך אם הכוונ' על חוקת הפסח לעשות קרב"ן פסח הנ' אח"כ נאמר והי' כי תבואו אל הארץ וכו' ושמרתם את העבודה הזאת ב' אומרו לח"ק לך ולבניך ע"ד עול"ם משמע בלי הפסק ובעוה"ר נפסקה זאת העבוד' זה כמה מאות שנים. ג' הרי הפסוק בעצמו צווח והיה כי תבואו אל האר"ץ דייקא. ונ"ל עפ"י מה דקי"ל להלכה (והוא מגמ' יבמות ואיפסק להלכ' בטוש"ע רס"ז) הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי' לו עד שיטבילנו לשם עבדות לפיכך אם קדם וטבל לשם ב"ח הרי הוא ב"ח לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם ב"ח. והנ' כן עשה עמנו היוצר כל הוא אלקינו (כי הוא ית"ש מקיים מצות התור') כאמור כי לי ב"י עבדי"ם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מאמ"צ הכוונה בליל החירות והפדי' פדה אותנו מבית עבדי"ם ופדה אותנו לשם עבדות להיות לו לעבדי' ע"כ אמר לאבותינו במצרים משכו וקח"ו לכם צאן וכו' ושחטו הפסח ולקחתם וכו' ועבר י"י לנגוף וכו' הנה בעת היציאה והפדות הוטל עליה' עבדות לשיהי' כל ימי עול' הם ובניה' ע"ע עבדים לו ית"ש ולא יוכלו לפטור עצמם באומרם ח"ו כוונתינו היתה לשם חירות דכיון שבשעת היציאה הוטל עליה' עבדותו וכן נצטוו ואתם לא תצאו איש וכו' עד בקר גאולה מעלייתא מצפרא הבן הדבר וז"ש ושמרתם את וכו' לחק לך ולבניך עד עול' היינו הדבר הזה השמירה לכל חוקת התור' לנו ולבנינו עד עולם כי עי"ז נעשינו עבדים לו ית"ש אנו ובנינו ע"ע לשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו כיון שהוטל עלינו עבדות בשע' היציאה לחירות:

242

רמ״גועפי"ז תתבונן טוב טעם כפשוטו על חומר אלו הב' מצות עשה פסח ומילה שיש בהם כרת להיות אלו הב' מצות היו במצרים בליל"ה הז"ה (כאמור ואומר לך בדמי"ך חי"י בדמי"ך חי"י דם פסח ודם מילה) יעי"ז נתחייבנו בכל המצות. כיון שהועמס עלינו עול עבדותו ית"ש בשעת היציאה הג"ה השלש פעמים בשנה שמחוייבים ישראל להתראות פנים בעזרה כאמור יראה כל זכורך אל פני האדון י"י נק' בתורה רג"ל בגי' פסח מילה שע"י אלו המלות כביכול הוא ית"ש אדון לנו ואנחנו עבדיו מוכנים לשרתו אנו ובנינו עד עולם: והנה המבטל מצות הללו זה יורה כאילו אינו חפץ בכל המצות ולא הוטב בעיניו אשר קבלו אבותינו העבדות במצרים ע"כ יש כריתו' בב' מצו' עשה הללו. ובזה תתבונן. אבותינו במצרים. ואנחנו בניהם אחריהם. אומרים אז בהקרבת הפסח ובאכילתו הללויה הללו עבדי י"י ופירשו חז"ל הללו עבדי י"י ולא עבדי פרעה היינו תיכף בצאת ישראל ממצרים מבית עבדים ח"ו לא לבם הלך לצאת חפשים ג"כ מעבודתו ית"ש רק קיימו וקיבלו עליהם ועל זרעם להיות עבדי י"י ע"כ תיכף בשעת היציאה העמיסו ע"ע מצותיו ית"ש וכמבואר לעיל הבן. וכן לעתיד ב"ב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג היינו מהליל התקדש חג במצרים. הנה אז שררו ב"י הללו עבדי י"י (ולא עבדי פרעה וכנ"ל. כמו כן יושר השיר הזה ב"ב הללו עבדי י"י (ולא עבדי האומות ויגאלינו ב"ב גאולת עולם להיות לו לעבדים שומרי מצותיו ב"ה ב"ב אמן:

243

רמ״דוכיון שבא לידינו הפסוק השיר יהי' לכם כליל התקדש חג ואפרשנו כיד י"י הטובה עלינו. הנה מה שיש לדקדק בפ' הזה דהנה הוא נבואת עתיד הבטח' לימות המשיח. אשר עד היום היו כל השירות בלשן נקיבה שיר"ה ולעתיד יהי' השיר בלשון זכר ולפי"ז מהראוי להבין מהו כליל התקדש חג (היינו חג הפסח במצרים) הרי אז הי' השיר"ה בלשון נקבה ולעתיד ב"ב השיר יהי' לכם ונאמר בזה דהנה ידוע הלילה הזה הוא בבחי' יום דרגא דדכורא ע"כ הליל' הזה. ולא הזאת. ותדע הלילה הז"ה בגי' מ"ה ב"ן. וע"כ אומרים הל"ל שלם ז"ה היום עשה י"י כי הארת הלילה הזה לילה כיום יאיר. ואעפי"כ לא אמרו במצרים אז שי"ר בלשון זכר כי הארה הזאת לא נעשית מצידינו וע"י מעשינו רק כביכול בסוד החפזון ע"כ צריכין אנחנו לספור אח"כ ספירת העומר כאשר יתבאר אי"ה וספרתם לכם לעצמיכם אבל לעתיד שיהי' ההארה הזאת מצידנו שנאמר כי לא בחפזון תצאו כידוע יהי' אז שיר וז"ש השיר יהי' לכם כליל התקדש חג שהית' הארה מבחי' דכורא. אבל לא הי' לכם היינו שהי' שלא ע"י מעשיכם משא"כ לעתיד יהי' לכם ובעת ההוא ישאר השי"ר ב"ב אמן:

244

רמ״העפ"י דברינו הנ"ל בפסוק ושמרתם וכו' לחק לך וכו' יתפרש לכו המכילתא. ר' יוסי הגלילי אומר משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות ע"כ. הנה קשה הו"ל למימר קחו לכם צאן למצוה ומהו והדבקו במצות ולפי הנ"ל יונח דבא לתרץ למה אמר משכו הל"ל קחו לכם צאן ושחטו וכו' אבל הכונה משכו ידיכם מעבוד' זרה עבודה שהוא זרה לכם היינו עבודת מצרים שהוא ע"ז ממש. וברגע הזאת תקחו לכם צאן למצוה ותעמיסו עליכם עבודת הש"י ועי"ז תדבקו בכל המצות שתהיו קנויים לו ית"ש לשם עבדות לשמור מצותיו כל הימים והבן:

245

רמ״ואשובה עוד לפרש הפ' הנ"ל ושמרת' וכו' לחק לך ולבניך ע"ע. דהנה נאמר כי ישרים דרכי י"י צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם עיין בס' בע"מ דקדק תיבת ב"ם האיך אפשר שיכשלו בדרכי י"י ופירש ע"ד שאמרז"ל שנים שאכלו את הפסח אחד אכל לשם מצו' צדיקי' ילכו בם ואחד אכל לשם אכיל' גסה פושעים יכשלו בם הרי דגם בדרכי י"י אפשר להיכשל בעשותו שלא לש"ש. רק למען הנאת גופו. והנה בכאן נאמר דהנה הש"י הבטיח להם בעשותם זאת המצוה אז יעבור הש"י לנגוף את מצרים ולנקום את נקמתם הנה למדם הש"י דעת במצוה ראשונ' שנתן להם. דהנה יש חשש שיעשו את המצוה הזאת להנאתם. בכדי שהש"י ינגוף בעבור זה את שונאיהם. ע"כ אמר להם הש"י לא זה הדרך ישכון אור. רק ושמרתם את הדבר הזה לחק לך. כן נצטוית מפי בחוקה ועליך לקיים מצות. לא בעבור קבלת שום פרס וכן ולבניך עד עילם כן יקיימו המצות באופן כזה לא בעבור שום הנאה וקבלת פרס רק לבעבור קיום חוקיו ית"ש. והבן:

246

רמ״זוילכו ויעשו ב"י כאשר צוה וכי' הנה הדיבור לישראל היה בר"ח ועדיין לא הוטל עליהם שום עבודה ועשיה. ודרשו חז"ל מכיון שקבלו עליהם לעשות נחשב להם כאלו עשו (תיכף) כאשר צוה. להגיד שבחן וכו' כפירש"י:

247

רמ״חוהנה עפ"י פשוטי הדברים אין זה שבח גדול כ"כ ולמה לא יקבלו עליהם לעשות דבר קל כזה וגם למה ישנו מכל הדברים אשר צוה י"י ולפי מש"ל ב' הפירושים בפ' ושמרתם וכו' הנה הגם מפורשים בפ' הזה וילכו ויעשו ב"י וכו' מכיון שקבלו עליה' לעשו' מעל' עליה' כאילו וכו' היינו משה אמר להם שע"י המצו' הזאת יהיו קנויי' לשם עבדות לו ית"ש לשמור כל מצותיו ב"ה וקבלו עליהם תיכף להיות לו לעבדים לשמור מצותיו ב"ה ותחשב להם לצדק' לפני י"י כיון שקבלו עליהם לשמור כל מצותיו כאילו כבר קיימו בפועל והוא כפירוש הא'. ואח"כ אמר כאשר צוה י"י וכו' להגיד שבחן שלא שינו וכו' היינו שלא עשו המצוה להנאתן בכדי שהש"י ינקום את נקמותיהם וינגוף את מצרים וגדולה נקמה. רק עשו כאשר צוה י"י לעשות רצונו להיות נחת רו"ח לפניו ית"ש שאמר ונעשה רצונו וזה שבחן ותפארתן של ישראל והוא כפי' הב'. והבן:

248

רמ״טוילכו ויעשו ב"י וכו' לכאורה תיבת וילכ"ו. הוא מיותר והל"ל ויעשו ב"י. ויש לפרש וילכ"ו. היינו הליכות עולם שמסרו ההלכות של המצו' הזאת וכל הדינים שבע"פ אשר למדו חז"ל מן הדקדוקים של פ' הפסח. וילכו הוא לשון הלכ"ה. עיין בת"ז. מאן דשונה הלכה אחת. ירית עלמא חד ומאן דמתני ב' הלכו"ת ירית תרין עלמין ע"כ נק' הליכות עולם שהולך מעולם לעולם. וזהו וילכ"ו שלמדו ההלכות והלכו וטיילו מעולם לעולם:

249

ר״נמצות תאכל בחג הפסח
בו יבואר עניני עשה דאורייתא ומצות אכילת מצ"ה כמה טעמים כיד י"י הטובה עלינו ואגב יבואר כאן כמה ענינים ממצות ל"ת איסור אכילת חמץ ונק' המאמר הוה מצות תאכל:
בפסוק ושמרת"ם א"ת המצו"ת כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ הנה הטעם מבואר בפסוק אינו מובן (ונרא' דצריך לכוין הטעם בשעת השמירה כיון שהטעם מבואר בתורה כידוע מהפוסקים) והנה כבר דברנו מזה בדרושים וכאן נשנה דאין מדרש בלא חידוש. וגם בכדי לדרוש הענין בזמן הסיפור ונראה עפ"י מה שנתבאר בזהר דמצ"ה נקר' מיכל"א דמהימנות"א. ומהראוי להתבונן מהו האמונ' שמרמזת המצ"ה ונ"ל דהנה הלחם חמ"ץ האומן כשעושה אותה בפעולתו אח"כ כשאומן גמרו במדתה הנה העיס' בעצמו עושה פעולת עצמה היינו שמרתחת ומגבהת א"ע לכל צד ונסדקת בכמה סדקים וכיוצא כמה פעולות בעניני החימוץ אשר העיסה עשתה בעצמה מבלי האומן כי האומן כבר סילק ידיו וחלף והלך לו משא"כ מצ"ה אינו עושה שום פעילה מעצמה רק פעולת האומן וזה שמרומזת המצ"ה לאמונה ובטחון שאין לנו שום תנועה בזולת השגחתו ית"ש ולא יוסיף האדם ולא יגרע בעבודתו דבר (זולת הבחיר' בתור' ובהיפך ח"ו עבירות אשר כ"ז מסר הש"י לבחירתינו כנודע) הנה כאשר ידע האדם זה באמת ידע אשר גם המזלו' לא יוסיפו ולא יגרעו הגם שמתנהג הכל בטבע ח"ו לומר אשר הטב' פועל מבלעדי השגחתו ית"ש ובפרט ישראל ע"ק הם למעל' מן המזל והש"י מנהיג את המזלות בהשגח' ומשדדם כרצונו מבלי הסיר השגחתו מהם כרגע וכל פעולתו היא הכל פעולת מעשה האומן הפועל ע"י מבלי הפסק והסרה ואין להם תנוע' מבלעדי כחו והנה זה הי' טעות מצרי' באומרם שהכל נעשה ונפעל בכח המזלות. הנה מצרים הי' מזלם טל"ה ראש הבכור המזלות. והנה הש"י בהודיע את גבורתו ואיך הוא משדד את המזלו' הנה צוה לשחוט טל"ה ראש המזלות קרבן לי"י בחדש ניס"ן בעת שליטתו ולאוכלו בליל ט"ו לחדש ניס"ן שאז המזל טל"ה בתכלית הגבהות והגדלות בזמן מילוי הלבנ' והוציא את ב"י מכור הברזל ממצריים דייקא בעת תכלית הגדלות של מזל מצרים מזה נתהווה האמונ' שהמזל לא יפעול שום דבר בזולת השגחתו וכחו ולזה נצטוינו לאכול מצ"ה בליל"ה הז"ה לאמונת אומן הלזה שהכל נעשה דמיון המצ"ה שאין לה פעולה אחרת זולת פעולת האומן כנ"ל ולזה נק' מיכל"א דמהימנות"א הבן הדבר:

250

רנ״אובזה יש לרמז ג"כ בפסוק ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ד' מצ"ה מרמזת ג"כ להמוחין הדע"ת כי מצ"ה ג"פ מ"ה אישתני למעליותא מהלח"ם שבכל השנה לח"ם ג' הויות פשוטי' מצ"ה ג' הויות מלאים באלפי"ן זהו ויבטחו בך יודעי שמ"ך היינו התפשטות אותיות השמות כידיע' הם במילוי משא"כ בכתיבה אפשר לכתבם בלי מילוי והנה יודע"י שמך היינו מצ"ה. ג' שמות במילוי מרמז לג' מוח' חב"ד הנכללין בדע"ת היינו יודע"י שמ"ך אותן היודעים כנ"ל בוטחים בך. כי לא עזבת דורשך י"י כרמיזת העיסה שאסו' לעזב' ולהניח' בלא עסק האומן ובאם יעזבה האומן תתבטל ממציאות שמה כי לא תקרא מצ"ה אלא חמץ כ" לא עזבת דורשך י"י אפילו בהפסק רגע הבן:

251

רנ״בובזה תבא להתבונן הטע"ם הנאמר בתורה ושמרתם את המצו"ת בשמירה מעולה שלא תגיע לפעול' אחרת זולת פעולת האומן ואמר הטעם כי בעצם היום הזה. היינו יום ט"ו בניסן שהוא טל"ה בכור המזלות בתכלית הגדלות בו ביום שדדתי את מערכתו והוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ. מזה נתוודע שהמזלות אין להם שום כח ותנועה ופעולה מבלעדי האומן היוצר כל הוא אלקינו להוראה זו תשמרו את המצות כנ"ל בין והתבונן:

252

רנ״גויתפרש עוד ושמרתם את המצו"ת כי בעצם היום הזה וכו' הוא ג"כ לדרך הנ"ל מצ"ה אין בה רק פעולת האומן רמז לדבר הנעלם עפ"י מה דידוע בכתבי מרן דבכל המועדים הפעולות והזיוויגים הנעשים באורו' העליונים הוא ע"י מעשינו ותפילתינו משא"כ ביום הקדוש הזה נעשה הכל באיתערותא דלעיל' כל האורות ביחד שלא ע"י תפילתינו כמו שעשה הש"י בימי צאתינו מאמ"צ הפליא חסדיו ברוב רחמיו שלא כטבע כי כל הדבר אשר נעשה ע"י מעש' ההתעוררת הוא כסדר המדריגות משא"כ בליל צאתינו מאמ"צ לא הי' באפשרי להעשות הדבר כסדר המדריגות מחמת הגדלות אחוזת החיצונים. והפליא הש"י לעשות הדבר כרגע ביום הקדוש הזה התעוררות מוחין דגדלות שני ביחד כנודע למביני מדע וגם כעת נעשה הדבר שלא ע"י מעשינו הג"ה ע"ל תמצא בתורה בפ' פינחס בכל מועדי י"י מקראי קודש. נאמר מקרא קודש יה"י לכ"ם משא"כ ביום א' דחג המצות נאמר מקר"א קוד"ש ולא נאמ"ר יה"י לכ"ם הבן הדבר ובמ"א אי"ה יבואר יותר: וזהו ושמרת"ם את המצו"ת להוראה הנפלאה הלזו איך שכל האורות העליוני' נעשה בהם דמיון המצ"ה שאין לה שיתוף פעול' אחרת זולת פעולת האומן שעשאה להורו' כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' בעיצומו של יום בלבד מבלי תפלה הבן הדבר:

253

רנ״דובזה יש לפרש ג"כ הטעם האחר המבואר במשנה תורה במצות אכילת מצ"ה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מאמ"צ והנ' מהו הנרצה באכילת מצ"ה לזכר החפזון וגם כפי הנראה מדברי התורה הזאת הנה החפזון מעלייתא הוא ושבח הוא. והנה לעתיד ב"ב הבטיחנו יוצרינו כי לא בחפזון תצאו אלמא דלאו מעליית' הוא החפזון. וכן אמרז"ל במדרש מי גרם לכם כל הצער הזה חפזון שיצאתם אבל לע"ל כי לא בחפזון תצאו וכו' אבל אם עיני שכל לך תבין הכל דהנה החפזון הוא להיות שראה הש"י שכבר נשתקעו בטומאת מצרים מ"ט ש"ט צדיק מ"ט לפני וכו' ואלו הי' ממתין הש"י עוד כרגע כבר היו ח"ו משוקעים בשער הנו"ן ולא היו יכולים לצאת לעולם ח"ו ע"כ הי' חפזון היינו שלא הי' כסדר שאר הגאולות ע"י פעולת ישראל ומעשיהם הטובים פועלים הארת עולמות העליונים לצורך הגאולה כסדר המדריגות קטנות וגדלות כנודע למביני מדע והן היום שהי' הדבר בחיפזון הוכרח הדבר להיות בדרך פלא גדלות קודם קטנות והנה הדבר נעשה שלא ע"י מעשינו ע"כ לא נתקיים הדבר רק לשעה ותיכף למחרת היום מתחילין לספור דרגא בתר דרגא עד חג השבועו'. (כאשר יתבאר אי"ה) והנה צונו הש"י לעשות זכר לחפזון לזכור הנס הגדול שעשה הש"י עמנו שלא ע"י מעשינו רק באיתערות' דלעיל' כי לא הי' באפשרי להמתין עד שיפעלו מעשי ישראל דרגא בתר דרגא והי' הכל בחפזון גדלות קודם קטנות לחיבת ישראל:

254

רנ״הוהנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד עכ"ז יותר הי' טוב לנו באם היינו ראויים שתהי' הגאולה ע"י פעולת מעשינו הטובי' באיתערותא דלתתא אז הי' מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד וכמו שהבטיחנו יוצרינו על העתיד כי לא בחפזון תצאו כי תהי' הגאולה ע"י פעולת מעשינו ותהי' גאולה נצחיית לעולמי עד וזה הוא הנרצה בטעם אכילת מצ"ה זכר לחפזון שהי' רק איתערו' דלעילא כ"ה ענין המצ"ה שאין בה פעול' אחרת רק פעולת האומן הבן והרחב הדברים ועוד יתבאר אי"ה:

255

רנ״וויתפרש עוד ושמרתם את המצו"ת כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' ושמרתם את היום הזה לדורותיכ' חק"ת עול"ם להתבונן מהו הטעם ועוד מהו הנרצה חק"ת עול"ם כיון שכבר נאמר לדורותיכם. ונראה עפ"י האמור בס' בע"מ מאמר ח"ד ח"ג ד"א. וז"ל המצוה הראשונה (פ"ו) אשר אמרנו (שכבר דיבר בה הרב בפ' הקודם אשר אדה"ר חטא מה שלא המתין בבעילת מצוה עד שבת) הוא בני"ן א"ב לכל המצות שהן צריכות שימור והזדמנות רב כמו שהי' מכריז שלמה שומ"ר מצולא ידע' דבר רע עיי"ש. לפי"ז הכוונה שומ"ר מצו"ה היינו שעושה המצוה במתינות (ע"ד ואביו שמ"ר את הדבר) לא ידע דבר רע. דאם עושה שלא במתינות יוכל להתערב בתוכו רע ח"ו כענין שקרה לאדה"ר ענין עץ הדע"ת טוב ורע משא"כ כשעושה המצוה במתינות ויישוב הדע"ת אזי לא יתערב בהדע"ת רע רק טו"ב וזה שנצטוינו בתור' במל"ת איסור אכילת חמץ (הוא תיקון לע"ץ הדע"ת שנתערב טו"ב ור"ע חמ"ץ שא"ר בגי' ע"ץ הדע"ת. והנה נצטוינו לבערו ותהי' אכילתינו אז רק מצ"ה כולו טוב) והנה נצטוינו ושמרתם את המצו"ת (קרי בי' ג"כ מצות כמשארז"ל היינו שתעשו המצות במתינות ושמירה ויישוב הדעת בכדי שיהי' כולו טוב (ע"כ אמרז"ל כל האוכל מצ"ה בע"פ כאילו בועל אריסתו בבית חמיו שהיא דמיון אדה"ר שלא המתין. הבן הדבר) ואמר הטעם כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' הנה הש"י שלח את משה להוצי' את ב"י ממצרים זמן שנה בקרוב קודם היציאה ואמר למשה וארד להצילו מיד מצרים. והנה הי' אפשר להש"י להוציאם כרגע כיון שכבר הי' הרצון לגאלם ואעפי"כ לא גאלם עד הגיע עצם היו"ם הזה וגם ביום הזה אמר הש"י ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר עד בא עיצומו של יום הנועד כי לכל יש זמן ועת לכל חפץ וכו' הגם שמצות הגאולה כביכול היו על השי"ת לקיים הנה עשה הש"י המצוה בשמיר"ה כביכול שומר וממתין ומצפה מתי יגיע יום המקווה לקיים מצות גאולה זהו לי"ל שמורי"ם הו"א לי"י להוציאם מאמ"צ שהי' כביכול ממתין הש"י על קיום המצוה בזמן הו"א הליל"ה הזה לי"י שמורי"ם לכל ב"י לדורות"ם. רצ"ל ממתין עוד כביכול הש"י בהכנה דרבה על קיום המצו' בזמן המקווה בלילה הזה ב"ב שאנו אומרים בסיפור יצ"מ ברוך שומ"ר הבטחתו לישראל היינו שהבטחתו עושה כביכול בשמירה ומתינות בהכנה דרבה לקיים המצוה בזמן הנועד א"כ ממנו ית"ש נלמוד דעת לעשות את המצות בשמירה ומתינות וז"ש ושמרת"ם את היום הזה לדורותיכ' חק"ת עול"ם רצ"ל מהיום הזה תלמדו שמירת והמתנת המצות בכל החוקים לעולמי עד. הבן:

256

רנ״זבנוסח תפלת שמ"ע תקנו אנשי כנה"ג ולא נבו"ש כי ב"ך בטחנ"ו מהראוי להתבונן האיך תלוי מניעת הבושה בהתייחסת הבטחו"ן ועפ"י מ"ש לעיל יצדק הדבר דהנה נצטוינו בשמירת המצו"ת לבל תחמיץ והוא הנק' מיכלא דמהימנותא מורה על האמונה הגדול' כאמור לעיל שהמצ"ה לא תפעול שום פעול' זולת פעול' האומן שעשא' ול"ת ולא תגרע דבר משא"כ החמ"ץ פועל פעול' בעצמו גבהות באורך ורוחב ע"כ המצ"ה מורה על בטחו"ן שלא ישתדל האדם בעבודת עוה"ז בריבוי רק ידע באמונת אומן שלא יוסיף ולא יגרע בעבודתו דבר זולת פעולת האומן כי האומן ב"ה וב"ש אינו עוזב אפי' כרגע את האומנות שעשה והוא פועל בהאומנות בכל עת והוא דמיון המצ"ה שאסור לעזבה מבלי עסק כי תכסוף פני' ותחמיץ וכ"ה הפירוש לפי"ז ויבטחו ב"ך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך י"י עדיין המהווה ב"ה עוסק בהאומנות ואינו עוזב מבלי עסק והאדם המרבה בהשתדלו' הנה הוא עושה דמיון החמ"ץ שהוא נעזב מהאומן העוס' ומתחיל להתחמץ והנה סימן התחלת החימוץ הוא הכסיפו פני' כנודע מרז"ל. ומעתה יונעם לחיכך דברי אנשי כנה"ג ול"א נבו"ש היינו הכסיפ"ו פני"ו כ"י ב"ך בטחנ"ו ולא נעשה שום פעולה זולת פעולת האומן שעשה לנו הנפש והגוף ולא נעשה רק כמצווה עלינו בתור' לעשות כי אמונת אומן עלינו אשר האומן ב"ה אינו עוזב אותו מבלי עסק כטעם כי לא עזבת דורשך י"י הבן הדברים:

257

רנ״חויוציאם בכס"ף וזה"ב ואין בשבטי"ו כוש"ל האי קרא לאו רישי' סיפי' ויש לרמז ע"פ מה דכתב הקדוש מהר"ש זצוק"ל בס' דן ידין פ' על הקרנים שבאלו ב' שמות כס"ה בפ"ז יצאו ישראל ממצרים והם אתוון כס"ף זה"ב עיי"ש (אותיות השמות הללו מסוגלי' לכוין בכ"י למו"מ עיין בס' מעמדות) והנה השעות הנאסרים בחמ"ץ מן התור' הם מנין כס"ף זה"ב קע"ד שעות (והוא הוראה לכל השנה לאסור רוב השתדלות אסיפות כס"ף זה"ב בחוסר הבטחו"ן רק יספיק מה שמזמין הבורא עיין מ"ש לעיל מצ"ה מורה על מדת בטחו"ן והחמ"ץ הפכו. וכמו שרמזתי בפסוק ויבטח"ו בך וכו' כי לא עזבת וכו' )והנה רז"ל הוסיפו באיסור החמ"ץ עוד ב' שעות כדי שלא יבואו לידי מכשול אבל בימים ההם בצאת ישראל ממצרים היו משומרים ולא הי' חשש מכשול ולא יאונה להם כל און וזה שיש לרמז ויוציאם בכס"ף וזה"ב היינו נאסר החמ"ץ רק מנין כס"ף זה"ב ואז בזמן צאתם לא הי' בשבטיו כושל לא הי' בהם חשש מכשול כי י"י שומרם ומצילם מכל דבר רע. זה הי' כתוב אצלי עוד מימי חורפי:

258

רנ״טוהנה כעת עוד מצאתי מה שנכתב אצלי בלשון הזה ויוציאם וכו' ואין בשבטי"ו כוש"ל פירש הרב הקדוש מהר"ש זצוק"ל עפ"י הפליא' בוש"ש ט"ל כי"ו (שמות קליפות) היו מקטרגים במצרים ולולי חסדי י"י שהעיר ב' שמות קדושים כס"ה בפ"ז לא יצאנו משם לעולם. בשם לימודי האריז"ל ופי' הקדוש הנ"ל צירוף אותיות של שמות (הקליפות הנ"ל) הוא שבטי"ו כוש"ל. והב' שמות הקדושים הנ"ל צירוף כס"ף זה"ב. וז"ס ויוציאם בכס"ף וזה"ב ואין בשבטי"ו כוש"ל. וכתב שהענין פלא גדול ואסור לגלות יותר והנה הגם שאין אתנו יודע עד מה השורש של הדברים עכ"ז יש לרמז מנין הב' שמות (הקדושים) הנ"ל מספרם קע"ד הן המה מספר השעות שנאסר לנו חמ"ץ מן התור' ומנין שמות (הקליפות) הנ"ל הנרמזים בשבטי"ו כוש"ל מספר תרפ"ג הן המה מנין השעות אשר שואלין ודורשין בה' הפסח עד הגיע זמן ביעור חמ"ץ הנה מרבית הפוסקים ס"ל דאין מתחילין מן יום הפורי' ולדוגמא בעלמא נקטי מנין שלם ואפי' אותן דס"ל דמתחילין מיום הפורים נ"ל בודאי במצות הפורים שעוסקין במחיית עמלק ודאי אין שטן ואין פ"ר. א"כ לא נשאר רק כ"ט יום והנה בערב פסח ביום מתחיל זמן הביעור ועוד קודם היום מעט כדאמר להו ר"נ לנחותי ימא. כד חמיתו סיהרא וכו' בעירא חמירא נשאר תרפ"ג שעות. לבטל קליפות הנ"ל ע"י מה שמקדימין ושואלין ודורשין ויש לטייל בדברים אריכות וקצרות אבל עוד חזון למועד אם ירצ' הגוזר לחיים ולשלום:

259

ר״סכתבו המקובלים. עץ הדעת בגי' חמץ שאר בהישאר מן חמץ שאר הוא תיקון לחטא אדם. עץ הדעת עייש"ד. והנה תתבונן שיעור חימוץ הוא רבע שעה וחלק ל' מן השעה הוא י"ז מניטין שלנו וכל מני"ט הוא חלק שעה מן חלק תתר"ף והנה י"ז פעמים ח"י בגי' ש"ו. האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ. והנה היא היתה גרמא בנזקין לזה תמצא בדברי חז"ל כשדברו מעניני המצה לשמרה מחמץ דברו דבריהם באשה אחת לשה ואחת עורכת ואחת וכו' הבן הדבר:

260

רס״אעוד זאת אדרוש בפסוק ושמרחם את המצות כי בעצם היום וכו' מהו הטעם הזה. והנראה לפרש עפ"י מ"ש הרב בעל ס' ברכ"ע שבחג הפסח ע"י עשיית מצות מעשיית במצה ומרור וכיוצא. קונים בחי' נפש והוא רק דמיון חיזוק הכלים לקבלת התורה שאז הוא וידבר אלקים בחי' רוח ממללא ע"כ ולפי"ז א"כ המצוה מצה הוא לשמרה מחימוץ וכבר חקרו הפלסופים בחי' החימוץ בא מבחי' הרוח ועי"כ מתחמצת והנה מצות מצה לשמרה כעת מן הרוח הגם שהעיסה היתה כלי מוכנת שתבא בה הרוח אין כאן זמנה דזמן המועד ההוא. הוא רק להכין כלי שרת ויבא בהם הרוח בחג העצרת ע"כ אז הוא המצוה חמץ תאפנה. והנה בביהמ"ק היו כלי שרת צ"ג כמנין צבא מנין היחוד הו"י באדני הויה בהיכל ע"כ בני ישראל כשמגיעים לבני עשרים אנשי הצבא הבן הדבר. וזהו שיש לרמז ושמרתם את המצות לבל יבא בהם הרוח כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם וכו' הבן:

261

רס״בבחג הפסח נידונין על התבוא'. אמר הקדוש מו' פינחס זצלה"ה מקארעץ ( לפי מה שהבנתי מכתבי תלמידיו ברשימה) כל הרודף אחר הכבוד וכו' וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודפו כן היא מי שרוצה להרבות במאכלים ואוכל מטעמים ותבשילי' מבושמים כדי שיהי' רווחא לבסומי. אז המאכלים בורחים ממנו ומתמעט ח"ו פרנסתו. ובהיפך כשאוכל מאכלים בלא מטעמי' בכדי שיספיק לו מעט מן המזון אז המזון רודף אחריו הנה מאכל המצה אין בה טעם אז דנין על התבואה להרבות מזונות לישראל ע"כ. כן הבנתי מדברי תלמידיו. ונרמז לדעתי הדבר בדברי נבואה זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו' הנה הלכו וברחו ממקום המזון לארץ לא זרועה מה כתוב בתרי' קדש ישראל לי"י ראשית תבואתה. ע"כ זה היום הוא ראשי' תבואותיו לגזו' על התבוא' לטוב' לישראל. ואתה הבן:

262

רס״געוד אמר עיקר ביעור חמץ הוא ביעור ע"ז ולכך נאמ' ביאשיהו המלך לא נעשה כפסח הזה וכו' הוא להיות שביער את כל ע"ז ולכך סמך אצל חג המצות אלהי מסכה לא תעשה לך (והוא מרז"ל) ואמר אם היו כל ישראל שורפין את החמץ בכוונה זו שהיא ביעור ע"ז היה בקל יותר לסבול עול הגליות עכ"ד הנה עם היות שאין כאן דבר חדש כי מבוארים הדברי' בכתבי האריז"ל (ונרמזים ג"כ בדברי רז"ל) עכ"ז הוא דבר עמוק ביותר אשר דיבר הרב הקדוש הנ"ל ועורר אותנו להעמיק בדבר דהנה ע"ז הוא ג"כ בכלל מי שאינו מייחד עבודתו בתורה ומצות לשמו ית' בלבד ומכוין בעבודתו לכבוד ולממון וכיוצא עיין כ"ז בחו"ה בשער ייחוד המעש' וכבר דברנו בזה בארוכה: הגה ועפי"ז פירשנו הפסוק השמרו לכם פן תשכחו וכו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך י"י אלקיך שאין לפסוק הזה ביאור עד שהוצרכו בעלי הפשט להוסיף הכוונה היינו צוך שלא לעבדה (והאמת כ"ה עפ"י דרך הפשט) ולדרכינו ניחא שפיר שבאת האזהרה שלא לעשות פסל בהציווים אשר צוך י"י אלקיך שתייחד המעשה רק לשמו ית' ולא לשום דבר כבד וממון וכיוצא הבן:

263

רס״דוהנה ענין החמץ הוא שאין בה ייחוד המעשה כי נוסף על המעשה והפעולה שעושה בה האומן עוד ניתוסף בה הרוח ומתערב בה. ועי"ז יש להעיסה גבהות כידוע והנה ביעור חמץ הוא לכוונה הלזו בסגולה לבער ע"ז ולשיעש' האדם עבודתו במצות י"י. רק כפעולת המצה ייחוד המעשה של האומן בלתי לי"י לבדו הבן הדבר כי קצרתי:

264

רס״הבריי' בת"כ פי"א מ"ב. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא (רצ"ל אי לאו מיעוטא דתיבת הזה נפקא לן מדין ק"ו דחג הסוכות יטעון מצה כמבואר) ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה (היינו חג הסוכות) אינו דין שטעון מצה. ת"ל הזה. חג המצות טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה עכ"ל הבריי'. ושוב להלן בפ' י"ד מ"ב. ובט"ו יום לחדש השביעי הזה. חג הסוכות. זה טעון סוכה ואין חג המצו' טעון סוכה והלא דין הוא. (רצ"ל אלו לא נכתב הזה כנ"ל) ומה אם זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שיטעון סוכה ת"ל הזה חג הסוכו' הזה חג הסוכו' טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה עכ"ל הברייתא:

265

רס״והנה הרב הגדול בעל משנה למלך נתקשה מאד בברייתו' הללו (וגם הרב בעל קרבן אהרן נדחק בזה) דקשה לא יכתוב הזה לא בחג המצות ולא בחג הסוכות דמה תאמר בחג המצות. תרצה ללמוד מיני' ק"ו לחג הסוכו' שיטעון מצה. ותאמר ומה חג המצות שאינו טעון סוכה וכו' הלא תיכף נוכל להשיב לך מעיקרא דדינא מנא לך דחג המצות אינו טעון סוכה דילמא טעון סוכה כיון דלא נכתב מיעוט' הזה בחג הסוכות וכן בבואך לחג הסוכות לא יהיה לך באפשרי לדון ק"ו וכיון דלא יהיה לך באפשרי לדון ק"ו ממילא ישאר חג המצות במצות מצה בלבד וחג הסוכות במצות סוכ' בלבד (עיי"ש מה שתירץ הרב בעל ק"א ז"ל) ונ"ל הקטן לבאר דבריהם ז"ל בברייתות הללו בטוב טעם דהנה מרן הרמב"ם ז"ל השריש לנו בס' המצות שלו שורש ב' שאין למנות בכלל התרי"ג מצות מה שנלמד באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וקרא לזה דברי סופרים ועם היות שהרמב"ן חלק עליו כבר תירצו בעל זהר הרקיע ובעל מג"א וגם נושאי כליו של הרמב"ם בס' היד והסבירו דברי הרמב"ם דנראה לאזהרות ולעונשין שוין הם בתורה מפורשת ואעפ"כ דברי סופרים נקרא להן להיותן מבחי' תורה שבע"פ ולא בכלל תורה שבכתב בפירוש וע"כ לא יכנסו במנין ובמספר תרי"ג. זולת במקימות פרטיים שקבלו חז"ל בפירוש עיי"ש בדבריהם) כללו של דבר. הדבר המפורש בתורה דוקא הוא תורה שבכתב משא"כ דבר הנדרש במדות הוא תורה שבע"פ:

266

רס״זוהנה עיין בכתבי מרן האריז"ל החילוק שבין שבת ליו"ט שבת נקרא בתורה קדש ויו"ט נקרא מקרא קודש. קדש הוא מוחין מעולם החכמה. אבא הנקרא קדש. והנה בשבת באים המוחין מעולם החכמה אתר עילאה דאי"ק קדש שלא ע"י מעשינו רק באים מעצמם משא"כ יו"ט אינם באים המוחין דחכמה מעצמם (רק מעולם הבינה) וע"י התפלות ומעשה המצות שאנו עושים בכל יו"ט המצות השייכים לכל יו"ט בעתו. אנו קוראין היינו מזמנין את הקודש מוחין דחכמה וזהו שנק' יום טוב מקרא קדש אנו מזמנין את הקודש מוחין דחכמה ע"י מעשינו מעשי המצות של החג ועיין בזהר ויחי דף ר"ח וז"ל דהא אוריית' יין וחלב תורה שבכתב ותורה שבע"פ ועיין במק"מ וז"ל כתב הרב כי אבא (עול' החכמ') נק' תורה שבכתב ובינ' נק' תורה שבע"פ והם יין וחלב. אבא נקרא חלב שהוא רחמים גמורים ואימא היינו עולם הבינה נקרא יין המשמח עיי"ש ממילא תשכיל ותדע המצוה שאנו עושין אם היא מצוה מן תורה שבכתב אנו ממשיכין ומזמנין את הקדש שהיא חכמ' משא"כ המצוה שהיא תורה שבע"פ אנו ממשיכין רק מוחין דבינה (כן נראה. והש"י יודע) והבן הדבר. והנה זכור תזכור את אשר הקדמנו דעת הרמב"ם דס"ל דדבר הלמד מי"ג מדות עם היות שהיא תורה שלימה עכ"ז נקרא תורה שבע"פ ולא תורה שבכתב:

267

רס״חומעתה אפי' אם היה באמת הדבר הזה שנלמוד חג המצות ק"ו מחג הסוכות שיתחייב חג המצות בסוכה וכן נלמוד חג הסוכות ק"ו מחג המצות שיתחייב חג הסוכו' במצה. עכ"ז הנה יהיה דחג המצות. מצות מצה. תורה שבכתב ומצות סוכה תורה שבע"פ ובחג הסוכות בהיפך. ולמה כזאת על כרחך הוא דהגם דכל המועדים חייבים באלו הב' מצות היינו מצה וסוכה בכ"א. עכ"ז לענין המעשה המצטרך לנו בהכרח להזדמנות הקדש היינו מיחין דחכמה שאינם באים מעצמם ביו"ט רק ע"י התפלות וע"י מצות המעשיות שאנו עושין הנה בחג המצו' אנו פועלים קריאת והזדמנות הקודש על מצות מצה שנכתבה בפירוש בחג הזה בתורה שבכתב ה"ס אבא חכמ' הנקרא תורה שבכתב משא"כ סוכה הגם שתתחייב גם בחג המצות עכ"ז כיון שאינה מבוארת בתורה שבכתב רק בע"פ אין בה סגולת קריאת הקדש של החג הזה. ובחה"ס הוא בהיפך אפי' אם נאמר שתתחייב גם במצה עכ"ז קריאת וההזדמנות הקדש בחג ההוא אינו רק ע"י מצות סוכה הנאמרת בפירוש בתורה שבכתב והמצוה הזאת דוקא טעונה לקריאת הקודש של החג ההוא משא"כ מצות מצה כיון שנלמוד אותה בק"ו הוא תורה שבע"פ ואין בה סגולת קריאת הקודש של החג ההוא. ומעתה אם אפילו שתי המצות הנ"ל יהיו בחיוב בכל חג משתי המועדים הנ"ל אעפי"כ יצדק לומר חג המצות טעון מצה (היינו לקריאת הקדש של היום ההוא) ואינו טעון סוכה (כיון שהוא רק בבחי' תורה שבע"פ ואינו מבואר בכתב הוא ללמדינו דמצות מצה דוקא מועיל בחג הזה להמוחין דחכמה אבל לא מצות סוכה) ובחג הסוכות צודק לומר דטעון סוכה לקריאת המוחין דחכמה ואין טעון מצה (לקריאת המוחין דקודש כיון שאינו מבואר בכתב) ומעתה דברי הבריית' הוא בטוב טעם ואזדא לה קושיית הרב בעל מ"ל. שהקשה לא נכתוב הזה לא בחג המצות ולא בחג הסוכות וממילא לא נחייב חג המצות בסוכה ולא חג הסוכות במצה דהאיך נתחיל לדון ומה חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה. חג הסוכות וכו' הנה הקשה האיך נתחיל לדון ומה חג המצות שאינו טעון סוכה דילמא באמת טעון סוכה כיון דלא נכתוב מיעוט' בחג הסוכות זה אינו דאפי' אם נתחייב חג המצות בסוכה מאיזה מדה שתהיה עכ"ז נקרא חג המצות. אינו טעון סוכה. דאין חג המצות טעון סוכה לקריאת הקדש של החג ההוא כיון דאינו מבואר בתורה שבכתב (הנק' קדש) רק מצות מצה וכן בהיפך בסוכה הגם שנחייבהו גם במצה מאיזה מדה שתהיה עכ"ז מיקרי אינו טעון מצה לקריאת הקדש שבחג ההוא כיון שאין מבואר בתורה שבכתב רק מצות סוכה ומעת' אם לא יהיה נכתב הזה הזה בחג המצות ובחג הסוכות שפיר נלמוד ק"ו חג המצות מחג הסוכות לחייבו בסוכה וכן חג הסוכות מחג המצות לחייבו במצה ע"כ איצטרך הזה הזה למעוטי לאוקמי כ"א רק על מצותיו ודוק:

268

רס״טפוסקין מלומר גש"ם בחג הפסח. דהנה גשם הוא פרנסה והנה אכילת מצה לחם עוני הוא סגולה לפרנסה כי מאכילת מצוה הלזו נמשך פרנסה לכל השנה ע"כ בפסח נידונין על התבואה (עמ"ש במאמר קי"ס) ע"כ מצה לחם עני בגימ' גשם ואבאר לך הענין ביותר עפ"י מ"ש הרב בעל ברכ"ע אשר הלחם שהאדם אוכל כל השנה. הנה לחם הוא ג' הויות פשוטים ונעשה ממנו אוכל שהוא בגימ' הג' מילואים של הג' שמות הוי' והנה הלחם הנאכל בחג הפסח הוא מצה והוא ג' הויות מלאים לחם אוכל. מנין מצה ג' הויות באלפין וז"פ הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הו"י. יחיה האדם היינו מה שהוא מוציא פי הו"י' היינו המילוי כשאת' מצטרך להוציא מפיך אותיות הו"י' דהיינו יו"ד ע"כ תצטרך לומר יו"ד במילואו וכן שאר האותיות ע"ז יחיה האדם דהיינו מאכילת מצה שמבואר בו ג' שמות הוי' במילואם וה"ס אכילה שרשיית לכל השנה לפרנסת ישראל. הנה גשם הוא הכנה לפרנסה וכשיגיע זמן אכילת מצה לחם עני שוב א"צ להכנה אחרת הבן הדבר:

269

ר״עשבעת ימים תאכל עליו מצו' וכו'. להבין מהו הנתינת טעם יציאת החפזון לאכילת מצה י"ל ברמז בבריית' דהגדה. ברוך המקום וכו' שהקב"ה חשב את הקץ לעשות ופירשו בזה כי ת' שנה היה להם להשתעבד במצרים ולא היו שם אלא רד"י. הנה נחסרו מנין ק"ץ. כי לא יכלו להתמהמה ויצאו בחפזון וחשב עליהם הקב"ה כאילו כבר נעשי' הקץ שנ'. ונתן להם מצות עשה אכיל' מצה. והנה מצה במילוי כזה. מ"ם צד"י ה"א בגימ' ק"ץ וזהו הרמז בנותן טעם למצה. כי בחפזון יצאת וכו':

270

רע״אבו ידובר מעניני מצות מרור אשר הוא זכר לוימררו וכו' ואגב יתבארו כמה פסוקים מעניני השעבוד והנאולה:
פיסקא בהגדה מרור זה שאנו וכו' על שמררו המצריים וכו' מה שיש לדקדק בסידרא דלישנא דר"ג כל שלא אמר וכו' פסח מצה מרור הנה טעם הפסח ע"ש הפסיחה. ומצ"ה על שלא הספיק בצקם וכו' להחמיץ עד נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם הנה אלו השתים זכר לניסי הגאולה. ומרור זכר לוימררו היינו העבדות והשעבוד הנה לפי"ז ה"ל לסדר מרור פסח מצה:

271

רע״בוהנה הרב הגדול החיד"א זלה"ה בספרו כסא דו"ד כתב בשם ילקוט דו"ד וז"ל טעם לגלות מצרים דהתוס' רוחניית ואינה חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר זונה כי התורה כולה טהורה וזה טעם שאוה"ע לא יכלו לקבל התורה ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים להחליש כח היצר הרע ותוכל לשכון בם התורה עכ"ד:

272

רע״גוהנה עפי"ז תבין בפסוק וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם שהכוונה לפי"ז שמפרש מההיא הסיבה של השעבוד ההוא הוא כוונ' היוצר כל למען ענותו שיתחלש ויוכנע חיות היצר וישארו מוכנים לקבל אור התור' ולא יעצרם גשם החומר מלקבל התורה. וזה הוא הנרמז למשה בראשית ההתגלות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו' רצ"ל אז תבין הטובה הגדולה אשר נעשה בהעבדות והשעבוד (ויתבאר אי"ה בארוכה במ"א) והנה החול' כשהוא בחליו הנה הרופא משתדל עמו ונותן לו סמים המרים בע"כ ושלא בטבעו וכמשא כבד יכבד הדבר על החול' כי אינו מבין אז למה יתאכזר עליו להשקותו כוס התרעלה כזה. אבל כאשר ישוב לאיתנו ויעמוד על בוריו ויקום ויתהלך בחוץ על משענתו אז יבין למפרע גודל השתדלות הרופא ברחמים וחמלה ואז ישבח ויודה להרופא הנאמן והרחמן ובזה תתבונן הדבר גם בכאן. הנה בגזרת היוצר הנה במצרים מררו את חיי אבותינו ולא הי' מובן להם על מה עשה י"י ככה עד שעמדו כמעט על בוריים בעת צאתם ממצריים הבינו למפרע הטובה הגדול' מהסמים המרים שהיא למען ביטול והכנעת חומרם והחיות הגס כחיי הבהמיות וישגו הארת חיי החיים ולזכר הזה הוא מצות המרור לזכר הטובה הגדולה אשר פעל עמנו רבון כל המעשים להכניע החיות הבהמיי ולעשות אותנו מוכנים כמלאכי רוח לקבל התורה והנה הטובה הזאת לא היתה מובנת עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה במצרים ע"כ בסידור השבח בסיפור יציאת מצרים הוא פסח מצה ומרור וקצרתי ועוד יתבאר יותר אי"ה:

273

רע״דובזה תתבונן מה שאמר התנא מרור זה וכו' על שום שמררו וכו' את חיי אבותינו וכו' דלכאורה הלשון מרירות אינו מובן מה לן לעשות זכר לזה. ה"ל לעשות זכר לשיעבוד חומר ולביני' אבל עפ"י הנ"ל יצדק לשון מרירות הוא דבר ההיפך לטבע הבע"ח הלא תראה מאכל אשר הוא מ"ר לבעל ח"י אחד והוא עיקר המאכל של בעל חי אחר כי להיות המאכל ההוא היפך טבע הבעל חי זה הנה הוא מ"ר אצלו ובבעל חי אחר שהוא בטבעו יערב לחיכו וכן הוא הדבר בתורה וימררו את חייהם מרירות החיים היינו שפעלו בהם היפך החיים שהם גסות כמין בע"ח הגשמים ועי"ז נתבטל בהם החיות הגשמיות והנפש הבהמיי' ושבו לחיו' רוחניית כמלאכי רוח:

274

רע״הוישימו עליו שרי מסים תירגם אונקלוס שלטונין מבאשי"ן עקבותיו לא נודעו והאיך צודק זה על לשון המקרא הנרא' לי דמפרש מסים היינו שרים כאלה שהם בבחי' מ"ס היינו מאותיות מ' ס' דהנה הס"ם הוא המקטרג הוא המסית לר"ע הוא המסית הראשון שפיתה לאדם וחוה בא ס"מ ורכב על נחש ופיתה אותם לעץ הדעת טוב ורע כי הוא רע ובתוכו מעט טוב לקיום כנודע בסוד נהירו דקיק כמד"א ואתה מחיה את כולם והנה פסוק ואשר הרעות"י הוא חד מהנך פסוקים שמבואר בהם אשר כביכול הקב"ה מתחרט על בריאת הרע היא הס"מ וכן נק' יצר הרע ולעתיד לבוא ב"ב יבוטל הס"מ היינו התרין אתוון ס' מ' שהוא רע שבו וישארו אתוון אל אל הקדושה והנה המלכים והשרי' אשר משעבדים בישראל שאין כוונת' אפי' לטובת עצמם שיגיע להם איזה טובה והנאה רק מתכוונים להרע לישראל הנה יניקתם מתרין אתוון ס' מ' שאין בהם חלק להטובה רק רע כל היום וז"ש וישימו עליו שרי מסים שרים כאלו שאינם מתכוונים לשום טובה ויניקתם מן ס' מ' וזה שתירגם אונקלוס שילטונין מבאשין היינו רק רע וזה שסיים למען ענותו בסבלותם שלא היו מתכוונין לשום טובה בעולם אפי' להנאת עצמן רק לפעול רע לשעבד ולסגף את ישראל והנה רע אין לו מציאו' בפ"ע. ע"כ כתבו תלמידי הבעש"ט כשיארע לאדם איזה דבר לא טוב אזי יחפש להמציא בדעתו איז' דבר בהטבה באותו רע כמו שאמר אותו החסיד על נבילה כמה לבינים שיני' וכשימלא הטובה באותו דבר הרע הנה הוא בירור הטוב מן הרע וממילא יתבטל הרע כי רק אין לו מציאות בפ"ע הבן מאד הדבר:

275

רע״וולפי"ז יש לפרש ג"כ וימררו את חייהם בעבודה וכו' כוונתם הי' רק רע שנתכוונו רק למרר את חייהם ולא שיגיע להם איזה טובה וכיון שהיה פעולתם רק רע זה הי' סיבה מאת הש"י בכדי שיהו נענים בתפלתם אפי' לא היה בידם זכות דכיון דפעולת המצריים הי' רק רע הנה רע אין לו מציאות ע"כ בקל הי' קבלת תפלתם שיתבטל הרע וזהו וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם הש"י פעל ועשה זאת ששמו עליהם שרי מסים כאלה אשר פעולתם רק רע למען ענותו בסבלותם בכדי שיהיו נענים ישראל בתפלתם כשיצעקו אל י"י מסבלותם. הבן:

276

רע״זובזה תמצא טוב טעם במגלת אסתר מה זה משמיענו שאמר המלך להמן הכסף נתון לך וכו' לכאור' הי' הנס יותר מופלג אם היה אחשורוש לוקח ממנו הממון ואעפי"כ היה חוזר בו אבל משמיענו מפלאות תמים דעים להיות שהדור ההוא נתחייבו כמבואר בדברי חז"ל. והנה המגיד מראשית אחרית פעל ועשה לטובת ישראל דהנה המן שרצה ליתן ממונו לאבד ח"ו את ישראל הנה ודאי שלא יגיע לו מזה שום טובה א"כ אין בזה שום הטבה רק רע אבל אחשורוש הוא המלך הפועל ועושה אלו הי' לוקח הממון הנה עשה לכוונת איזה טובה ויש בזה בצד מה איזה קריאת שם טוב ואז היה קשה ביותר לבטל הגזירה אבל הש"י היודע ומגיד מראשית אחרית ביודעו שהדור נתחייב ואעפי"כ היה רוצה הש"י שיהיו נענים בתפלתם. הנה נתן בלב אחשורוש שאמר הכסף נתון לך וא"כ אין בזאת הפעול' רק רע ולא הי' מציאות למלכותו ע"כ בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו' עד שחשב למי שלא שלם לו טובה יעשה עמו כעת טובה ונתעורר הטוב ונתגבר על הרע ותתבונן עי"ז למה סיפר מרדכי להתך את פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וכו' ולא סיפר שהמלך לא רצה ליקח. אך הוא עפ"י הנ"ל מרדכי הי' יודע שאסתר חכמה גדולה וכאשר תשמע שהמלך אין לו מזה שום טובה והיא רק פעולת רע ואין בזה קיום מציאות תבין שתתבטל הגזירה בנקל ולא תסכין א"ע לבוא אל המלך להתחנן לו ע"כ מרדכי עשה בחכמה ולא הודיע לה שהמלך לא רצה לקבל הנה תעמוד אסתר משתומם על הדבר כיון שתראה שיש בזה איזה צד הטבה וח"ו יש לזה איזה מציאות ותשם נפשה בכפה לבוא אל המלך להתחנן לו. הבן:

277

רע״חבתרגום המיוחס ליונתן תירגם על שרי מסים רברבין מפלחנין הנה ג"כ לא נודע איך לשון התרגום נופל על לשון המקרא ונראה שמפרש מ"סים היינו שורש התיב' מ"מ סמ"ך. דהנה בכל אותיות האלפ"א בית"א אין לך אות שלא יהי' לו העמדה ומציאות כלל בזולת המקום כמו מ' וס' שאין להם מציאות כלל בזולת המקום הסובלן דכל האותיות יכולין לעשותן בזולת מקום משא"כ מ' ס' (ע"כ מ"ם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין) וכמו כן יתפרש בכאן וישימו עליהם שרי מסים היינו שרים מכשפים וחרטומים שיהיו פועלים בהם כ"כ בטומאתם עד שנעשו לאחדים עמהם וכפופים לגמרי עליהם ולא היה להם מציאות זולתם הבן הדבר. עפ"י הדברים האלה תבין ג"כ מעלות יששכר בעבודת התור' נאמר עליו ויהי למס עובד אין לו מציאות בפ"ע בזולת התורה:

278

רע״טעפ"י הדברים האלה תבין דברי רז"ל דרשו בפסוק או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי דרשו כעובר הנשמט מרחם אמו הנה דרשו מקרב לשון קרביים היינו שהיו נתונים בתוך המצריים כעובר הנתון ברחם וקרבי אמו שהוא לאחדים ממש עמה כענין שאמרו עובר ירך אמו הוא והנה עובר הנשמט מרחם אמו קודם שיגיע זמנו לצאת מעצמו הנה הגם כשיוצא ע"י השמטה הוא מפרכס ונראה בו חיות עכ"ז אין זה חיים עצמיים מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכס' כ"כ עובר כזה ימות ויתבטל כי מאין לו מציאות לחיות בפ"ע בזולת אמו והנה הש"י הוציא את אבותינו ממצריים קודם זמן הקץ והיו נתונים בתוך מצרים וכ"כ התפעלו בהם בטומאתם עד ששבו להם כירך וכנותח מאבריהם כעבר שהוא ירך אמו ועכ"ז הוציאם הש"י קודם הזמן וקנו מציאות נפלא בפ"ע:

279

ר״פכשתתבונן בכל דברינו הנ"ל הנה תתבונן טעם למצות מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצריים היינו שלא הי' מציאות לחייהם העצמיים ואעפי"כ הוציאם הש"י בנס ופלא גדול. הבן הדבר:

280

רפ״אמדרש ומשה היה רועה הה"ד יודיע דרכיו למשה וכו' שהודיע דרך הקץ למשה שנאמר ומשה היה רועה עכ"ל והוא תמי' ונ"ל דהוקשה לו למה התחיל הפ' ומש"ה בוא"ו החיבור הל"ל וילך משה אל הר וכו' אל המדבר לרעות וכו' אך הוא להיות סיום פ' הקודמות וידע אלקי' היינו עלה ברצונו ית"ש להוצי' הדע' מן הגלות. ע"כ נאמר להם בכל פעם וידעתם כי אני י"י ומשה נשמתו בסוד הדעת אשר ידעו י"י פא"פ ע"כ הי' הוא דוק' מתוקן לגאולה זו וכשארז"ל שאמר לו הקב"ה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם וז"ש ומש"ה בוא"ו קאי בחיבור על וידע אלקים ז"ש הה"ד יודיע דרכיו למשה הודיע דרך הקץ למשה. הבן:

281

רפ״בויש לפרש עוד המדרש הזה בהקדים הפסוק וירא אלקים את ב"י וידע אלקים והנה הפסוק אינו מובן כפשוטו והנה תירגם אונקלוס ואמר במימרי' למפרקהון י"י ואינו מובן ג"כ האיך צודק הדבר במקרא והנרא' לפרש עפ"י דברי מר"ן האר"י ז"ל בכוונת הלילה הזה שהנס היה בהפל' גדול שהיה הז"א בבחי' תלת גו תלת ולא היה באפשרי לישראל להיגאל והוצרכו להיות השפעת והמשכת המוחין שלא כסדר המדריגות גדלות קודם קטנות (עמ"ש בחיבורי אגר"א דכלה בפסוק למען תספר וכו' את אשר התעללתי במצרים) והנה ידוע קטנות ראשון הכונה בשם אלהים גדלות. כוונתו שם הו"י' (עיין בכוונות) והנה קטנות כביכול לשבר את האוזן הוא קטנות הדע"ת כביכול כמו קטן שאין לו דע"ת שלם וגדלו' נק' דע' שלם (הכל לשבר את האוזן) וזה שיש לפר' וירא אלקים את בני ישראל היינו שהם בני ישראל הז"א וגאולתו הוא דוק' בהיות בגבהי מרומים הדעת בגדלות ע"כ וידע אלהים היינו כסדר המדריגות מהראוי להאיר המוחין דבחי' אלקים היינו קטנות ואח"כ מוחין דגדלות הדעת אבל לא יכלו להתמהמה כנודע. ויד"ע אלהים מה שהיה ראוי להיות בחינות אלקים קטנות הנה המשיך הדעת דגדלות וז"ש המתרגם ואמר במימרי' למפרקהון הוי"ה להיות זה הדבר לא היה כעת בזמן ששמע אלקים צעקתם רק הש"י אמר שיעשה הפלא הנפלא הזה בעת יציאתם לפדות אותם ע"י בחי' המוחין דגדלות הנק' הו"י'. היינו שיקד' הגדלות והנה לבעל המד' הוקשה כנ"ל למה אמר ומש"ה בוא"ו החיבור ע"כ פתח יודיע דרכיו למשה היינו הש"י הודיע דרך הקץ למשה מה שיעשה בזמן היציאה. וז"ש בפסוק לבני ישראל עלילותיו (הבן לשון עולל שהיא בחי' קטנות) רחום וחנון הו"י' ויראתי להרחיב הדיבור והמ"י. ותשכיל ותבין למה אמר ומשה בוא"ו. ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו והשם הטוב יכפר בעדינו וכל דברינו בדרך אפשר:

282

רפ״געוד במדרש ועתה הנה צעקת ב"י באה אלי עד עתה לא באה צעקתם לפני שלא הגיע הקץ שאמרתי לאברהם ועבדום וענו אותם ת' שנה עכ"ל נ"ל דבא לתרץ ועתה משמע ח"ו שעד עתה לא שמע ע"כ אמר שעד עתה לא הייתי יכול להביא הצעקה לפני כי היתה הגזירה גזורה. אבל עתה שהגיע הק"ץ (הגם שלא השלימו ת' שנה אבל עכ"פ יש מקום לקיים הגזירה משנולד יצחק) הנה מקובל צעקתם ובאה לפני להשגיח בה ומדקדק זה מתיבת צעק"ת ע"ת ק"ץ:

283

רפ״דשם ועתה לכ"ה ואשלחך וכו' אר"א לכ"ה ודאית. לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם עכ"ל. בא לתרץ תיבת לכ"ה בה"א. רצ"ל רק אליך דוקא מגיע הדבר הזה כמו ולכ"ה אין בשורה מוצאת דאחימעץ והיינו לכ"ה ודאית כי אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם והטעם כנ"ל שהגלות הי' גלות הדעת ואין אחר לגואלם רק מש"ה שנשמתו מסוד הדעת אשר ידעו י"י וכו' ועוד לכ"ה ה' ודאית שבסוף תיבה מרמזת לשכינ' סוד ה' אחרונ' שהיתה המטרונית' כביכול בגלו' ואמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם וכו' כי משה נק' כביכול דמטרוניתא עיין בזהר:

284

רפ״השם ויאמר משה אל הוי' בי אדני אמר משה להקב"ה אתה אדון העולם. וכי אתה רוצה שאהי' שליח. הרי לא איש דברים אנכי וכו' עכ"ל. בא לתרץ הרי להשם הוי' הי' אומר ולמה הזכיר ב"י אדני ומבואר הדבר עפ"י דברי הזהר בחי' שם אדני כשהוא בגלות הוא בבחי' נאלמתי דומי' (ע"כ אין חזון נפרץ גם בגלות החל הזה) שם אדני הוא בחי' דבור כמבואר בפסוק ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת וגם מילוי שם אדני בגימ' דבר"ת (אדני דינא דמלכותא דבר מלך שלטון) והנה כ"ז שהיה הדבור בגלות משה אזל קול בלא דבור כי הוא הי' בבחי' קול בעלה דמטרוניתא ע"כ לא הי' איש דברים עד מתן תורה ומעתה הרי לך דברי המדרש מבוארין:

285

רפ״ושם פ"ה מי יתנך כאח לי באיזה אח מדבר וכו' אלא כיוסף לבנימין עכ"ל נודע למבינים צדיק עליון וצדיק תחתון. וכשתתבונן בזה תבין למה הביא המדרש הזה כאן פגיעת אהרן ומשה להתחלת הגאול'. ודי בזה:

286

רפ״זשם באותה שעה קיבץ כל חכמי מצרים. א"ל שמעתם שמו של אלקיהם של אלו. א"ל שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם. הנה למדו זה מדברי הנביא איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם. אבל תגדל התימא וכי לא הי' להם מוח בקדקדם לומר על הש"י בן חכמים בן מלכי קדם אבל כאשר תתבונן בכתבי מרן האריז"ל שאז בזמן הגלות הי' הז"א תלת גו תלת והיו פרעה סובר שיתעכבו המוחין ולא יתגדל ח"ו וכבר ידעת דע"י הגידול מתהווה גאולת ישראל (כאשר תתבונן בדבר בעיונך בפרע"ח) וגם נודע לך שבנין הז"א הוא ממלכין קדמאין היינו העולמו' שבראן הקב"ה והחריבן (כנודע להטועמים מעה"ח) כאשר תתבונן היטב בכ"ז תבין מ"ש המכשפים הללו שמענו שבן חכמי' הוא רק בן חכמים ולא אמרו חכם כי אין לו מוחין דגדלות בן מלכי קדם היינו מלכין קדמאין שהי' בבחי' בן קודם הארת מ"ה החדש הבן הדבר:

287

רפ״חענין הכריכה ביחד באח"ד. פסח מצה מרור כי מספר כולם תשכ"ט וכוללם ביחד לרמז תוס' הכולל אז יעלה מספרם תש"ל מנין הר"ת של שמ"ע וברוך יוחדא עילאה ותתאה ויתפרש עוד אי"ה במ"א. וכל דברינו בדרך אפשר. ותתבונן מ"ש בזהר. לילה עבדת נקמין במצרים. ויומא אפיק לון בריש גלי ואמרו עוד. וי"י הולך לפניהם יומם. הוא ובית דינו. הבן הדבר:

288

רפ״טשם החג
בו ידובר איזה טעמים בשם החג הקדוש הזה. ואגב ידובר בו איזה גרגורים בדברי התלמוד מסכת פסחים לקיים תקנות משה דתיקן להם לישראל שיהיו דורשין בענין היום ונק' המאמר בשם שם החג:
יש להתבונן בכל התורה נק' שם החג הזה חג המצות ובפי ישראל קוראים אותו בשם חג הפסח. ולשמע אוזן שמענו אומרי' בשם הרב הקדוש המפורסם בישראל בתור' ובקדוש' כש"ת מו"ה לוי יצחק מבארדיטשוב זצוק"ל. דהנה כתיב בתורה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות וכו' וגם צדה לא עשו להם. והש"י שיבחם בזה ע"י נביאו. כה אמר י"י זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו' היינו שלא אמרו איך נקח צדה רק האמינו בי"י ובטחו בישועתו ולא לקחו רק הבצק ואפו מצות והנה פסח שאכלו ישראל בזמן המקדש. על שום שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו וכו' וע"כ הוא ית"ש קורא בתורתו את החג המצו' שהוא ית"ש משבח את כנס' ישראל שאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצת. וגם צדה לא עשו. להם וכנסת ישראל קוראים את שם החג חג הפסח משבחים להקב"ה על שפסח על בתי בר ישראל וכו' בנגפו את מצרי' ואת בתינו הציל. ע"כ דברי הקדוש זצוק"ל ודבריו ז"ל מתוקים לחיך:

289

ר״צאבל עוד מהראוי לתת לב. דהנה גם בתורה שבע"פ בכל המשניות והתלמידים והברייתות ומדרשים. נק' בשם חג הפסח והנה גם התורה שבע"פ מפי הגבורה ניתנה. ונ"ל דידוע בחי' תורה שבכתב ותורה שבע"פ הם בחי' זו"ן כידוע והנה בחי' מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה כשהי' הגלות הי' בסוד נאלמתי דומי' וכשהגיע זמן הגאול' נק' פסח היינו פ"ה ס"ח. והגדת לבנך ובחי' ז"א תורה שבכתב בזמן הגלות כביכול הי' בבחי' ג' ג' ג' בהעדר המוחין דגדלות וכשהגיע זמן הגאול' אז נמשכו המוחין חב"ד. ולזה מרמז מצה ג"פ מ"ה. ע"כ בתורה שבכתב נק' החג חג המצות ובתורה שבע"פ חג הפסח כ"א כפי הישועה שנעשה בזמן הגאולה בין והתבונן ועוד חזון למועד אי"ה יתבאר בארוכה:

290

רצ״אריש פסחים הללוהו כל כוכבי או"ר וכו' הא קמ"ל אור דככבים נמי אור נ"מ שנודר מן האור כו' יש להתבונן לפי"ז למה נשמע לנו הדין הזה במקו' ההוא דייקא והנה יעויין בכתבי האריז"ל הללוהו כל ככבי אור התכללות היצירה בבריאה והנה נדר ידוע דהוא בחיי המלך ושבוע' נשבע במלך (חי"י המלך הוא המוחין ק' חיים כידוע) מובן למשכיל והנה ידוע ג"כ אימא מקננ' בכורסייא הוא בריאה וז"א מקנן ביציר' והנה באתר התכללות יצירה בבריאה דין דנדר ושבועה בענין האור. והבן:

291

רצ״במשנה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו וכו' ירושלמי אמר אמר ר' יוסי בן ר' בין בא וראה מה גדול הוא השלו' שהיק' לשני דברים שחייבין עליהם כרת מילת בנו ושחיט' פסחו עכ"ל עיין בפ"ת. סעודת אירוסין קחשיב לי' בשלו"ם דמשום איקרובי דעתא הוא עיי"ש והמשכיל ע"ד יתבונן בכתבי מר"ן זלה"ה דם פסח ה"ג דנוקבא דם מילה ה"ת דפומא דאמה דדכור' ועי"ז מתהוו' הייחוד לארוס וארוס' ויהי' שלום בבית. והש"י יברך את עמו בשלום ותתבונן בדקדוק מאמר ר' יוסי גדול הוא השלום ומגדילתו יתן כביכול לכנסת ישראל ומשם ישאו הרים שלום:

292

רצ״געוד בגמ' פסחים. עוד זאת דרש תודוס איש רומי מה ראו חמו"ע שמסרו עצמן על ק"ה לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על ק"ה כתיב בהו ועלו ובאו בביתך ובתנורך ומשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל התנור בשעה שהתנור חם אנו שמצווין על ק"ה עאכ"ו. וכתבו התוס' פי' הקונטרוס מה ראו שלא דרשו וחי בהם וכו' וקשה והא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין דלכ"ע בפרהסיא חייב למסור עצמו וכו' ומפרש ר"ת דצלם זה שעשה נ"נ לאו ע"ז הוה אלא אנדרטא שעשה לכבוד עצמו וכו'. ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולין לברוח כמו שעשה דניאל וכו' עכ"ל. והנה דבריהם ז"ל אינם מובנים דעל תירץ ר"ת שהי' הצלם רק אנדרטא לא ידענ' מה מועיל הק"ו מן הצפרדעים הרי וח"י' בהם כתיב אפי' במצות. ומכש"כ בדבר כזה שאין בו שום ציוו ואדרבא עוברים על ואך את דמכם וכו' בהמסרם א"ע שלא לצורך (ואפי' מאן דס"ל אפי' במקום שאמר יעבור ואל יהרג אם החמיר ומסר א"ע שכרו אתו ופעולתו לפניו זה דוקא בעניני מצות התור'. משא"כ כאן ומהצפרדעי' אין שום ראי' שהרי נצטוו על ככה) ועל תירוץ הר"י שהיה להם לברוח ג"כ לא אדע פירושן של הדברים וכי מפני שדרשו ק"ו מצפרדעי' לא ברחו הרי הק"ו פריכא דשאני הצפרדעים שהיו מצווין באותו הזמן למסור א"ע לכבשן האש בגזירתו ית"ש משא"כ הם שלא נצטוו (והנה על תירוץ הר"י ז"ל יש לתרץ דהק"ו שנשאו מצפרדעי' הוא כך דהרי הצפרדעים לא היו מצויין בפרטות אלו ילכו לתנורים ואלו ילכו לבתי' ואעפי"כ כתיב ועלו ובאו בביתך מרצונם שכל אחת מן הצפרדעים רצתה לעשות רצון קונם לילך אל התנורים הגם שגזירתו ית"ש הי' מתקיים ע"י אחרים מהצפרדעים מזה נשאו חמו"ע ק"ו ולא הצילו א"ע לברוח. מיהו ג"ז דוחק דאעפי"כ הק"ו פריכא דשאני צפרדעים דאפי' היו מצויין על ואך את דמכם וכו'. בכאן לא היו מצויין כי שיש בכאן עכ"פ ציוו הש"י עכ"פ בדרך כלל שילכו ג"כ אל התנורים. משא"כ חמ"ע לא נצטוו. וחוץ לזה הרי הצפרדעים אינם מצווים על ואך את דמכם וכו' והם נצטוו וכשיכולין לברוח מחוייבין לברוח) ונ"ל לומר בזה אחר שנקדים דברי מרן האריז"ל (בחשבו בכל מכה ומכה מה שהוכה על ידה שיעור קומת הסט"א הנה) במכת הצפרדע כתב. ומכה זו באה מיסוד דמלכו' דקדושה והכה למוחין דמלכו' רשעה וכו' מקום הדעת שלה ע"כ והנה נק' צפרדע צפור שיש בו דיעה כמשארז"ל ע"כ הוכה על ידו המוחין דמלכות הרשעה מקום הדעת והנה בנבוכדנצר כתיב אנת הוא רישא די דהבא שהוא הראש מקום הדעת דמלכותא חייבתא. ובחמו"ע כתיב ילדים אשר וכו' ויודעי דעת ומביני מד"ע וכו' נתן להם האלקים מד"ע וכו' והנה נ"נ עשה צלם די דהב להגביר כח מלכותו כאשר אמר לו דניאל והודיע לו אנת הוא ריש' להגבי' בזה כח ממשלתו. וגזרתו ית"ש הי' לאבד מלכותו מתחת השמי' כאשר הודיע דניאל. והנה חמו"ע דכתיב בהם יודעי דעת וכו' נתן להם האלקים מד"ע וכו' הם היו מוכנים אשר על ידם יתקדש כבוד שמים ויוכנע הרישא דדהבא של מלכות הרשעה (מקום הדעת) היא מלכות בבל. והנה הגם שנאמר שהי' הצלם רק אנדרטא. והגם שנאמר שהיו יכולין לברוח עכ"ז מסרו א"ע בנשאם ק"ו מצפרדעי' מה הצפרדע צפור שיש בו דיעה יש בו דעת קל ממה שהטביע בו היוצר הי' מוכן להכניע ולהכות המוחין דמלכות הרשע' והם אינם מצווין על ק"ה. אנו שמצווין על ק"ה ונתן להם הש"י מדע והשכל עאכ"ו שאנו מחוייבי' לקדש שמו הגדול להתוודע ולהיגלות כי הו"י הוא האלקים ולהכניע הראש דמלכותא חייבתא מקום הדעת. וז"ש חמו"ע והן לא ידוע להוי לך מלכא וכו' היינו לא יהיה לך תגבורת הדע' במלכות שלך כי תתבטל מלכותך:

293

רצ״דבמדרש והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבוד' וכו' בשורה טובה נתבשרו שיהי' להם בנים וב"ב ע"כ והוא פלאי אין מן הצורך להאריך. ונ"ל דבא לבאר אומרו והי' הוא לשון שמחה ובכאן שמחה מה זו עושה הלא זה הוא שאלת הבן רשע. אבל מובן הדבר עפ"י משארז"ל לא תהוי בעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דבהמשך הזמן יפוק מיני' זרעא מעליא והנה בכאן הדין הוא להקהות את שיני הבן רשע לומר לו בעבו' זה עשה י"י לי. לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל ואיך צודק זה דהנה הרי לפנינו שנגאל כי לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם דהיינו כשאנחנו רואי' א"ע כעת מיוחסי' לזרע ישראל הנה על כרחך היינו בתוך גלות מצרים דהיינו נה"ק שבתוכינו היו שקועי' בטומאת מצרים וגאל אותנו הש"י עם אבותינו. ולפי"ז. הנה ג"כ הבן רשע שהוא מיוחס כעת בתוך זרע ישראל איך יתכן לומר לו אלו הי' שם לא הי' נגאל והרי נגאל. כיון שהוא כעת במציאות בתוך קהל קדושים. אבל הענין הוא אילו הי' שם הוא בעצמו לא הי' נגאל ומה שנגאל הוא בודאי בזכות תולדותיו דצפה הקב"ה דיפוק מיני' זרעא מעליא ומעתה צודק מאד גם בשאלת הבן רשע לשון והי' שהוא לשון שמחה היינו שמחה תהי' לך גם בשאלת הבן רשע כי אילו הי' שם לא הי' נגאל. ולמה נגאל. ע"כ דיפוק מיני' זרעא מעליא וזשארז"ל בשורה טובה נתבשרו שהי' להם בנים ובני בנים. הבן כי קצרתי:

294

רצ״המשנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. משנה הזאת מרמזת כשהגיע האדם בהתחלת שנת הי"ד אז באת הנשמה עם היצ"ט אל האדם. אז בודקין את החמץ. היינו היצה"ר שהי' אצלו עד היום והבדיקה צריכה להיות. לאור הנ"ר. היינו לאור הנשמה שבאת אל האדם. נ"ר י"י נשמת אדם. והנה בהסיר החמץ מן נ"ר נשאר יב"ק: תבין מה דכתיב בי' ביעקב. כשהסיר החמץ הוא הסם שנאבק עמו בחשך. ולאור הנר כשעלה השחר הסירו אז נאמר ויעבר את מעבר יב"ק. ויבואר אי"ה להלן:

295

רצ״ובו ידובר עניני חול המועד
למאן דס"ל דמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא. רק שנמסר הדבר לחכמים אשר הם יפרשו איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת. ומהראוי להתבונן בזה איזה טעם. נ"ל שמובן הדבר. עפ"י מה שאמר הרב הקדוש המפורסים בישראל כק"ש מה' פינחס מקארעץ זצלה"ה באשר ידוע שלכל הענינים והנבראים ומיני המדריגות מחולקים במעלה אשר הם בעולם. יש אמצעי ביניהם. כמו בין דומם לצומח (אלמוג הוא דומם וצומח) בין צומח לחי (כסף חי) בין חי למדבר (אדני השדה) וכן בין תורה שבכתב לתור' שבע"פ קרי וכתיב (כל העניני' האלה הוא הכל להתוודע ולהיגלות אל אחד בראן יוצר אחד יצרן) כן הוא בקדושת הזמן. בין קדש לחול הוא חולו של מועד. עכ"ד בקצת תוס' ביאור ומעתה תבין כיון שחולו של מועד ממוצע בין קדש לחול ע"כ נרמז עיקר איסור המלאכת בתור' ונמסר הדב' לבני אדם הבן הדב' ועוד יתבאר אי"ה:

296

רצ״זחול המועד הוא ג"כ בכלל אשר פריו יתן בעתו: עונת ת"ח כמו שב"ת ויו"ט. וסימנך חול"ו של מועד. בגימ' ת"ק. חיבור רמ"ח איברין דדכורא ורנ"ב דנו"ק ויתבאר עוד אי"ה:

297

רצ״חבו ידובר מענייני העמ"ר וספירת העומר כיד י"י הטובה עלינו:
במדרש פ' אמור פכ"ח וז"ל אל תהי מצות העמ"ר קלה בעיניך שע"י מצות העמ"ר זכה אברה' לירש את הארץ הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העמ"ר עכ"ל והנה הוא דבר מתמי' מהיכן שפט דקאי על מצות העמ"ר וגם למה נק' מצות העמ"ר ברית וגם לו יהי' דמצות העמ"ר נק' ג"כ ברית אעפי"כ למה אפקי' משמעותי' הפשוט דקאי על ברית המילה הנאמר שם מבואר בפרשה. ונ"ל דהנה הוקשה לו בפסוק ואתה את בריתי וכו' אתה וזרעיך וכו' זאת בריתי וכו' המול לכם וכו' דקש' הל"ל בקיצור אתה וזרעך אחריך תשמרו את בריתי המול לכם וכו' ומדקאמר מקודם ואתה את בריתי תשמר ואח"כ אתה וזרעך אחריך משמע מה דקאמר מקודם ואתה את בריתי וכו' הוא ענין אחר אשר תלוי רק באברהם ולא בזרעו ע"כ דרש זה על מצו' העמ"ר והנה כתב הרח"ו זצללה"ה כי בימי העמ"ר טוב לתקן עון הברי"ת. קר"י בגי' עמ"ר וכתב ע"ז הרב מהר"מ פאפריש זלה"ה וז"ס י"פ ע"ב כמנין עמ"ר מלא (עין מ"ם ריש) כי הטפה בבחי' חס"ד ע"כ ומעתה תלך לבטח בדברי רבותינו כיון שמוכרח מהפסוק דקאי ואתה את בריתי תשמור על ברית אחר (זולת מצות המילה) התלוי באברהם דייקא מדתו מדת החס"ד ואיזה זה מצות העמ"ר שמתקנין על ידו חטא הברית מה שחטאו בקר"י (בגי' עמ"ר) ופגמו בטפת הלובן שהוא פגם בחס"ד אברה"ם והנה במל' העמ"ר בימים ההם בזה"ז שהוא בגי' שיעור הקומה קומת החס"ד י"פ ע"ב נשלם שיעור קומת החס"ד לאברה"ם ועי"ז יירש אברהם את הארץ הבן כי קצרתי:

298

רצ״טוכיון שהימים האלה מסוגלים לתקן עון הברית אשר פגם הברית בעוה"ר הוא בצדיק יסוד עולם נק' א"ל ח"י ע"כ הימים הנספרים במצות התורה הלא המה מ"ט ימים בגמ' א"ל ח"י הבן:

299

ש׳בפסוק וספרת"ם לכם ממחרת השב"ת וכו' ובאת לנו הקבלה בתורה שבע"פ ממחרת יומ"א טב"א וכמו שהוכיחו חז"ל בדרשותיהם כ"א כפי לימודו כמבואר במס' מנחות ובת"כ ובמדרשים עיין בדבריהם והנה ידוע דנתפקרו בזה הצדוקים ואומרים הכוונה הוא שב"ת ממש והנה מהראוי לכל משכיל להתבונן מה זאת עשה הש"י לנו שכתב בתורתו תיבת שב"ת לשיצטרך בזה לימודים שונים בתורה שבע"פ שהכוונה בזה על יו"ם טוב ובא עי"ז טעות למינים שאינם מאמיני' בתורה שבע"פ ה"ל למיכתב בפירו' ממחרת יום הראשון ולא נצטרך לשום דבר ובפרט שלא יהיה בזה אריכות לשון. אך יובן הדבר עפ"י מש"ל כ"פ שכל האורות נתהוו בלילה הראשונה בגבהי מרומים בדרך נס שלא ע"י מעשינו (וכ"ה בכל שנה) אך להיות הדבר שלא ע"י מעשינו אין קיום להאורות והמוחין ההם. ע"כ צונו הש"י מצות ספיר"ת העמ"ר לספור מחדש יום אחר יום ונכנסין המוחין לאט לאט ע"י מעשינו ולזה יש קיום כיון שהוא ע"י מעשינו וכיון שנגמרין כל המוחין ע"י מעשינו אז הוא יום קבלת התורה חג השבועות. וזה וספרתם לכם לטובתכ' ולהנאתכ' שיהי' קיום לקבל' המוחין אל התור' והנה החלוק שבין שב"ת ליו"ם טו"ב מבוא' בכתבי מרן האריז"ל שב"ת נק' קד"ש היא לכם משא"כ יו"ם טו"ב מקר' קד"ש שבשבת באים המוחין דחכמ"ה (חכמ"ה נק' קד"ש) מעצמם שלא ע"י מעשינו משא"כ יו"ם טו"ב מקרא קד"ש לשון הזמנ' לקד"ש כענין אחר כן יאכלו הקרואי"ם היינו שאנחנו מזמינים את הקד"ש ע"י מעשינו והנה תבין לפי"ז קדוש' היום של יום טו"ב הראשון דח"ג המצו"ת היא ג"כ שלא ע"י מעשינו א"כ יש לו בזה מדריגות יום השב"ת הג"ה הנה תמצא בכל מועדי י"י מקראי קדש נכתב בתורה מקר"א קד"ש יהי' לכ"ם משא"כ ביום הראשון דחג המצו"ת כתיב התם ביום הראשון מקר"א קד"ש ולא כתיב יהי' לכ"ם והטעם מובן דבכל מועדי י"י כתיב מקר"א קד"ש יהי' לכ"ם רצ"ל הזמנת הקודש הוא על ידי מעשיכם משא"כ ביום א' דח"ג המצו"ת לא כתיב יהיה לכ"ם שאין הקד"ש נזמן ע"י מעשינו והבן: א"כ התורה כשרצתה לרמוז לנו טעם המצוה אמרה בלשונ' הקדוש וספרתם לכ"ם להנאתכ' ולטובתכם ממחר' השב"ת רצ"ל להיו' היו' הראשוו הוא בבחינת שב"ת ובאין ההארות שלא ע"יי מעשיכם ואין לזה קיום עד אשר תספרו יום אחר יום ונעשה הדבר ע"י מעשיכם ויהי' הדבר לכ"ם לקיום ע"כ קראתו התורה שב"ת בכדי להשמיענו טעם המצוה בין והתבונן ועוד יתבאר:

300

ש״אבמדרש תני ר"ח וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ עכ"ל והוא לפלא בעיני כל רואה. והנראה דהוקשה לו תיבת תהיינה דאין לו ביאור דהאיך יצוה לנו הש"י אשר השבע שבתו' תהיינה תמימו' והרי הזמן אינו מסור בידינו. ע"כ פירש אימתי הם תמימות בזמן וכו' והוא דהנה הארת מוחין העליונים כביכול נק' רצו"ן (כי הרצון הוא במוח כביכו') והנה כתבנו למעל' שהאר' המוחין הנעשים בליל א' דחג המצות הוא שלא ע"י מעשינו ע"כ אין לזה קיום וציונו הש"י מצות ספירת העמ"ר ואז יום אחר יום נעשים הארות המוחין ע"י מעשינו ויש לזה קיום והנה תמי"ם בלה"ק הוא על דבר שאין בו חסרון ע"כ יש לו יסוד וקיום (ראי' לזה יודע י"י ימי תמימי"ם ונחלתם לעול"ם תהיה) ולפי"ז יפורשו היטב דברי ר"ח כדהוקשה לו תיבת תהיינ"ה הרי הזמן אינו מסו' בידינו לזה אמר דהכי פירושו ז' שבתות תמימו"ת תהיינ"ה אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ היינו דהתורה משמיענו מה שהארת המוחין נעשים בליל א' זה לא נק' תמימו"ת כי אין להארה זו יסוד וקיום כי לא נעשה הדבר ע"י מעשינו (וזה נק' אין ישראל עושין רצונו ש"מ כי המוחין הנק' רצו"ן אינן נעשין ע"י ישראל) ע"כ צונו הש"י וספרתם לכם וכו' ז' שבתות תמימות (בקיום) תהיינ"ה. בזמן שישראל עושין רצונ"ו ש"מ היינו שע"י מעשה ישראל נעשה הארת המוחין אז. תהיינ"ה תמימות בקיום הבן:

301

ש״בעוד יש לבאר דברי ר"ח הנ"ל ידוע ענין הספירה הוא ג"כ ספירת ז' המדות חג"ת נהי"ם בכל שבוע מדת אחת. ובכל שבוע מבררים ניצוצים אחרים מהמדות שנפלו בשבירה. וכן מה שנופלים בכל עת בעוה"ר דהיינו במדת אהב"ה שבאדם (הוא מדת חס"ד) אם אוהב את הדב' אשר הזהיר הש"י להרחיק וכן במדת הירא' אם מתייר' מן הדבר אשר הזהיר הש"י וכיוצח. והדבר ידוע למשכילים. והנה עליית הניצוצין בפעולת האדם הוא בהעלות האדם כ"א מהמדו' לשורשו ע"י התשוב"ה שלימ' כי ע"י מדת התשוב"ה יתוקנו הניצוצות מהשביר' לבוא לסוד פרצוף אד"ם (יונעם למשכיל ע"ד ולטועם מעה"ח) ומה שהיה איזה מהמדות רק נקודה בכח יתוקן בהתפשטות בהרמת ראש להיות קומה שלימ' תמימה באדם. לאהוב את הבור' ית"ש. ולירא ממנו וכיוצא. והוא בהשכיל בחכמ' ובינה ודעת כי כל האהבות והיראות הם בטילים לעיקר המציאות ואין להם מציאות זולת שפעו ית"ש. התבונן מאד ידידי. ובזה תשכיל ע"ד באמרו שבע שבתות תמימו"ת תהיינ"ה. תמימו"ת דייקא בהרמת ראש קומה שלימ' תהיינ"ה דייקא הוי' מחדש ע"י מעשיך וז"ש ר"ח אימתי (תהיינ"ה) הם תמימות כשישראל עושין רצונו ש"מ שזה היה רצון הקדום כביכול היה בונה עולמות ומחריבן אמר דין הניין לי ודין וכו' בכדי שיהיה בחירה בעולם ושכר ועונש וז"ש וספרת"ם יובן ג"כ מלשון ספי"ר ובהירו' ידעתי ידידי אשר דברי אלה לא יובנו רק להמשכילי' ואין דברנו רק להחפצי' באמ' יהי חלקינו עמה':

302

ש״גאמר הקדוש המפורסי' בישראל מהר"פ מקארעץ זצוק"ל איתא בכתבים שיכווין כ"א בימי הספיר"ה לתקן שורש נשמתו. כי עמ"ר בגי' י"ש היא חכמ"ה יש מאין. והחכמ"ה מאי"ן תמצא. וכ"א יש לו שורש בחכמה ולכך אומרים בימי הספירה כל ישראל י"ש להם חלק וכו' לתקן נשמת כ"א ולהעלו' אותו ובאמיר' מס' אבו"ת ג"כ היא כוונ' כל הספירה עכ"ד. נ"ל דהנה המוחין נק' אבות כידוע לך ותתבונן שמעשה אבות קדמו בתורה לסיפור נתינת התורה הנה גם אנחנו עוסקי' במס' אבו"ת קודם חג השבועות זמן מתן תורתינו. ובפרט לפי דרכינו אשר כל הנהו מילי מעליית' משנת חסידים מס' אבו"ת נלמדים ממעשה האבו' אשר מבוארים בתורה המשכיל יתבונן ע"כ שם המסכתא אבו"ת והתחלת המסכת' משה קיבל תורה וכו' הבן:

303

ש״דעוד אמר הקדוש הנ"ל מה שנידון בין פסח לעצרת הוא יותר מרא' השנ' רק שבר"ה הוא מצד הגבורו' ובימי' הללו מצד החסדי' עכ"ד לדעתי הקלושה מובן הדבר בר"ה ה"ס הדורמיט' שינה הסתלקו' המוחין עד שמתעוררין ע"י השופר. ובימים האלה הוא בהיפך לטובה קבלת המוחין בכל יום כנודע להבאים בסוד י"י והש"י יודע האמת:

304

ש״העוד אמר הקדו' הנ"ל להיו' הימים האלה תיקון הנשמו' בשרשם בחכמה הנה ר' עקיב' שור' נשמתו בחכמ' נאמר עליו למשה שתוק. כך עלה במחשב' ונשמתו היתה גדולה וכו' ומ"ש משרע"ה שלח נא ביד תשלח אמר על ר"ע והיה רוצה שיתנו התור' על ידו אלא שהיה מעול' המחשבה ולא היה יכול לבוא לידי דבור לכך היה דורש תגין קוצין (שהוא שערות) שהוא ג"כ בחכמ"ה והתלמודים על שלא נהנו כבו"ד זה בזה (כבו"ד בגי' ל"ב נתיבות חכמ"ה) היו פוגמין במקום גבוה ולכך מתו. עכ"ד ולדעתי תתבונן בזה סוד הכתוב כבו"ד חכמי"ם ינחלו. וג"כ תתבונן מפנימה מנהג ישראל תורה שלא לגלח השערות בימים ההם. והמ"י טעם למה אין מברכין שהחיינו על מצו' הספיר' אמ' הקדו' הנ"ל להיות שאין זה דבר חדש כי כל העליות (היינו כל המוחין) היו ביחד בליל א' דפסח כנודע (מסוד החפזון) ואח"כ בימי הספירה הם נכנסין שוב מדריגה אחר מדריג' עכ"ד. ונ"ל לבאר עוד יותר דברכת שהחיינו אינה באה רק על דבר שמשמח הלב שלא היו לו זמן רב טובה הלזו. והנה בבוא הטובה יגל וישמח הנה מברך שהחיינ"ו. וכאן אדרב' הנה אתמול היו כל המדריגות בהארה יחד וכהיום שבים לאחור ומתחילין למנות ממדריג' הקטנה עד למחר יותר גבוה וכן בכל הימים עד שמשתלמי' כל המדריגות במ"ט ונשלם שיעור קומה ע"י מעשינו ונמצא זאת המדריג' היא אז ביתר שאת מליל א' דפסח שהיו אז שלא ע"י מעשינו וכהיום הושלמו ע"י מעשינו אז מברכין בחג השבועות שהחיינ"ו והבן עיין סי' י"א:

305

ש״ובגמ' מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבוע נ"ל טע' לזה ע"פ פשוטו עפי מ"ש הראשוני' דמה שניתנ' התור"ה בחדש השלישי לצאתם מאמ"צ דייקא הוא כענין הבחינ' האשה דצריכה הבחנה ג' חדשים להבחין בין וכו' והנה לפי"ז היה מהראוי להיות ג' חדשים שלמים אבל כ"כ היה הש"י משתוקק לחיבת ישראל עם קרובו כביכול וקיים הדין הזה. בספירת יומי ושבועי דהנה חוץ הימי' הראשוני' היינו ששה ימים שאינ' בכפל אבל כל שאר הימי' הספירה היא בכפל היינו צ"ב ימי' היינו צ"א יום חוץ מיום שנתארס' בו. כפי הדין ותקנת חז"ל נ"ל:

306

ש״זאשובה עוד לבאר בפסוק וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימו"ת תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום הנ' יש להתבונן תיבת תמימות עפ"י פשוטו וגם תיבת תהיינה (כמש"ל) אין לו ביאור וכי הזמן מסור בידינו ליתן לו הוי' וקיום הלא הש"י מחי' חיים בזמן שרוצה וכבר דברו בזה חז"ל במדרשיהם (כמש"ל) ועוד דקדקו הראשונים הלא אין מצות הספיר' רק ז' שבתות כדכתיב ז' שבתות תמימו' ואח"כ אמר תספרו חמשים יום (עיין בגמ' מנחות) והנרא' עפ"י מ"ש כבוד מחו' הרב הקדוש בעל קדושת לוי זצק"ל טעם שאין מברכין שהחיינו על מצות הספירה דהנה מצות הספירה היא כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת לבעל' לטהר א"ע אחר ספירתה. והנה כל מגמתה ותשוקתה להגיע ליום השמיני דהיינו אחר שיעברו ימי ספירתה ויבוא יום הטהרה ותתחבר א"ע לבעלה וענין ספירתה הוא כדמיון איזה איש המצפה לאיזה יום התענוג אבל יודע שהיום ההוא עוד במרחק הזמן כמה ימים. והנה הוא סופר בכ"י כמה ימים יש לו עוד להמתין ליום המקוה ההוא. ובבוא יום המקוה ההוא. הנה באה תשוקתו ועיקר מגמתו אשר אליו הי' מצפ' ומשתוקק בכל הימים הנספרי' (כענין שפירשנו). וכן שמעתי ג"כ בפסוק וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים הנה ביו"ם הח' מבע"ל אך הוא כמו שפרש"י בכ"מ וכ"ה עפ"י הדוקדוק שלש"ת שבע"ת שמנ"ת מורה על חיבור כל הימים הללו ביחד. וכמו שלעז רש"י ז"ל אישייני"ץ והנה אברה' לגודל תשוקתו לקיים מצות בוראו ובפרט מצוה כזאת למול את בנו לח"י (שעדיין לא טעם טעם המצוה הזאת) הנה מיום שנולד יצחק עד יום השמיני הי' מצפה ומשתוקק מתי יבוא יום השמיני ותתמלא תשוקתו במה שיקיים מצות בוראו הנה מיום שנולד יצחק עד יום השמיני הי' מצפה ומשתוקק ליום ההוא המקווה א"כ כל השמונת ימי' היו בחיבור יחד לפועל ההוא ע"כ נכתב שמנת ימים בחיבור כל השמונה ימים יחד בתמימות הבן וכמו כן פירשנו מאמר משה בעת פטירתו אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום מה תלמוד לומר היום (ודברי חז"ל ידוע ולפי הפשט לא נדע) אבל יתפרש עפ"י דברי רשב"י באידרא זוטא קודם פטירתו אמר שכל ימיו הי' מחכה ומצפה ליום ההוא כי כל מה שהצדיקי' משיגים קודם פטירתם אינם יכולים להשיג כל ימי חיותם וכמ"ש תוסף רוחם יגועון וז"ש ג"כ משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום דבכל המאה ועשרים שנה הי' מצפה ומשתוקק להשגות היום ההוא הנה כאשר בא היום ההוא נגמר' אצלו תשוקתו מכל הק"ך שנה בחיבור וז"ש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום הבן הדבר) והנה כתב הרב הקדוש הנ"ל שע"כ אין מברכין שהחיינו על מצות הספירה כי אין התשוקה על הימים הנספרים רק על היום שאחר ימי הספירה אז מברכין שהחיינו וקימנו והגיענו לזה"ז כי כל ימי הספירה היינו סופרים ומצפים ליום הנכבד והנחשק ההוא זה תוכן דבריו בקצת תוס' ביאור ולדעתי זה שיש לפרש בפסוק וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה היינו שתספרו בתשוקה הנכבדת מראשית הימים עד סופם מתי יבוא יום הנועד ההוא יום מתן תורתינו וכיון שבכל יום תהיו סופרים ומצפים ליום הנכבד ההוא יום המעשים א"כ כל הז' שבתות תהיינה תמימות היינו מחוברת (כמש"ל בפסוק וימל אברהם וכו' בן שמנת ימים) עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום. היינו כל הז' שבתות תהיינה מחוברות למספר החמשים ע"כ יום החמשים אינו לספירה כי כבר בא יום הנכבד אשר אליו נספר המספ'. הבן הדבר:

307

ש״חטעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים עפ"י מ"ש הרב החיד"א טעם לגלות מצרים (בשם ילקו"ט דוד) דהתורה רוחניות ואינה חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר זונה (ולב רע) כי התורה כולה טהורה. וז"ש שאוה"ע לא יכלו לקבל התורה ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים להחליש כח היצה"ר אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב. ותוכל לשכון בם התורה (ע"י היצ"ט שהוא בחלל הימיני שבלב) עכ"ד. ע"כ סופרין קודם מתן תירה מנין מ"ט. מנין מספר ל"ב טו"ב. ועיין מ"ש בשער ומאמר ל"ג בעומר ותבין יותר:

308

ש״טראיתי בספר הנחמד צדה לדרך טעם נחמד עפ"י פשוטו. למנין ומספר ימי הספירה קודם יום מתן תורתינו מ"ט ימים ואח"ז יום מתן תורתינו ביום החמשים. ואעתיק לך לשונו. וז"ל. דע כי זה הענין בעצמו. שבא בספירת העמ"ר בא ביובל ואמר. וספרת לך שבע שבתות שנים וכו' תשע וארבעים שנה וכן אמר לקדש שנת החמשים שנה. ואחר שמצאנו זה בשביתת עבודת אדמתינו שהוא חיי הגופות. וכן בקבלת תורתינו שהוא חיי הגופות והנשמות. הורה שבא לענין גדול ונכבד כבר נודע שהקדמוני' היו מייחסים כוחות כל הנמצא לשבעה כוכבי לכת ולשבעת גלגלים. והיו מייחסים שבעה האקלימים שהם שבעה חלקי היישוב אליהם והיתה אמונתם שהשמש הוא האלהי הגדול. כמש"ל. ואחריו הירח ואח"כ החמשה הנשארים. סוף דבר כולם היו אלקות אצלם. ולכל אחד מהם היו מייחדין ממשלה. וכ"א בששה האחרי'. ודעת' זה היו לפי שהיו רואי' שבעליית' וירידת'. ושאר תנועתם. היו מתחדשות פעולות בעוה"ז. עד שהיתה תפלת' ועבודתם אליה'. וכפי מספרם הוו מקריבים שבעה ממיני בעלי חיים. כמו שראה בלעם הקוסם. שצוה לבנות ז' מזבחות ולהקריב ז' פרים. וז' אילים ולפי שכל אחד מהכוכבים. היו מוצאים לו ממשלה מיוחדת. ושאר הכוכבים יעזרוהו. והכל כמו שחלק אותם לכל העמים. ולשבע הארצות נמצא להם שבעה ממשלות. עד שהיו הקוסמי' קוסמים ע"ד המספר הזה. כמו שתירגם יונתן על מאמר יחזקאל שבועי שבועות להם. ונאמר שם על קסם נבוכדנצר. וזה הי' נמשך לדעת הקודמי' בתנועת הגלגלים שהם תשע וארבעים. כי לגלגל שבתא"י צד"ק מאדי"ם תשע תנועות לכל אחד. ולגלגל חמה. שתים ולגלגל כוכב תשע. ולגלגל נוגה חמש. ולגלגל לבנה שש. עד שחשבו קצת מהראשוני' כי לפי התנועות האלה היו הגלגלים מ"ט. כפי התנועות של כוכבי לכת וכו' ולפי"ז הענין הי' הקדוש ביום חמשים ובשנת החמשי' להורות על המניע שלא יתנועע (רצ"ל השם ב"ה אשר הוא מניע את הגלגלים וכל כוחותיה' כרצונו. ואין להם שום כח מבלעדי שפעו וכחו ויכולתו ית"ש) וענין זה המספר הזכירו ישעי' הנביא. ואור החמה יהיה שבעתי' כאור שבעת הימים. וזה כולו להעיר אותנו שלא נטעה בדעת הקדמוני'. אלא שנאמין שכל הממשלות תחת ממשלתו ית'. כי לו לבדו הממשלה וכול' משרתיו עושי רצונו. ולפיכך צותה התור' שלא לעבוד שום אחד מהם כלל. ואמר לא תעשה לך פסל. ואמר ופן תשא עיניך השמימה וגו' וכמה מצות באו בתור' למחות זה הדעת. וכן קצת המספרי' הנה ימות עולם מספרין שבעה. ובהיקף יריחו ז' כהנים וז' שופרות בשבעת הימים ובשביעי הקיפו ז' פעמים. וכן מספר הספיר' והיובל הכל למסורת בעת זה לידע ולהכיר כי אין מושל זולתו. וזה יוודע במופת כי כל הגלגלי' צריכים למניע ראשון שאינו מתנונע. ובדרך זה יודע מציאות הש"י ואחדותו. ובמה שטעו הראשונים באותו דרך יוודע לנו ממשלתו וגדולתו לקיים מ"ש כי ישרים דרכי י"י צדיקי' ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כמשארז"ל בשעת מתן תורה קרע הקב"ה ז' רקיעי' ופתח ז' ארציות. ואמר להם בינו בעליונים והביטו בתחתונים. ודעו שאין אלוה זולתי מיד פתחו והקדימו נעשה לנשמע עכ"ל. והנה לפי הנ"ל הנה ימי הספירה מתחילין ממחרת יום צאתנו מאמ"צ. והנה ב' הנהגות הם. אחת הנהג' הניסיית בשידוד המערכה מערכת הגלגלים והכוכבים. והנה זה נתפרסם ביום צאתנו מאמ"צ. שהראה הש"י האיך הוא משדד מערכו' השמים וכוכבי השמים וכסיליהם. ע"י הארת חסדו לבניו. וההנהג' השנית הוא הנהג' הטבעיית. אשר מתנהגת עפ"י סידור הכוכבי' במשמרותם ברקיע מבראשית. והנה הקדמונים היו סוברים. שמסר הש"י מבראשית ההנהגה לכוכבים. והם מתנהגים בטבע מבלי השגחה עליונה (רק בזמן שנצטרך המשגיח לשדד מערכתם בהאיר מדת חסדו לבניו כמו בזמן צאתנו מאמ"צ) והנה לפי הטעם הנ"ל. צונו הש"י לספור בהשגחת המשגיח בכל עת ורגע. ואין להם שום תנועה מבלעדי השגחתו ויכולתו בכ"ז ועידן. נמצא לפי"ז אין לנו לירא מן שום דבר רק מהבורא ית"ש וזה שיש לרמז בכתוב. אם תבקשנה ככסף (היינו הוראת ההנהגה הניסיית. אשר נתגלה בפועל ביום צאתנו מאמ"צ והוא מבחי' החסד אשר רמוז בכסף כידוע) וכמ"ט מונים תחפשנ' היינו מנין מ"ט אשר אנו מונים. להורות על הנהגת הטבע (בגי' אלקים) והם מ"ט תנועת כוכבי השמים. הכל הוא בחפץ אלקי מבלי הסיר ההשגחה כרגע) אז תבין יראת י"י והנה קצרתי והמשכיל ירחיב הדבר:

309

ש״יפסיקתא פי"ח באיזה זכות זכו ישראל ליקח את ארץ כנען בזכות העומ"ר. לפיכך משה מזהיר את ישראל והבאתם את עמ"ר ע"כ. הדקדוקים ידועים ומה שאני יכול לציין כעת. הוא שהמדרש דקדק ארץ כנען דייקא. ידוע כנען מבחי' חס"ד דסט"א. וכשישראל לקחו מידו את הארץ. הוצרכו לעשות מצוה שהוא מבחי' החסד דקדוש'. והנה ארמוז לך עמ"ר בגימ' ש"י. הוא י"פ א"ל שהוא חסד כמד"א חסד א"ל כל היום והנה כל ספירה בשיעיר קומתה הוא עשרה. הנה עשר פעמים א"ל בגימ' עמ"ר. ואי"ה נבאר:

310

שי״אשם רבי יוחנן אמר. לעולם אל תהא מצות העמ"ר קלה בעיניך שעל ידי מצות העמ"ר זכה אברה"ם וירש את ארץ כנען. שנאמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור. ע"כ (הג"ה כ"ה ג"כ במד"ר וכבר פרשתיהו בסימן א') ר"ש בן לקיש אמר לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו. הה"ד והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עלי' עשירית האיפה קמח שעורים וגו' ואיזה זה מצות העמ"ר. ע"כ. והנה לכאורה הוא תמו' דהרי מנחת קנאות של סוטה הוא מצוה אחרת ולא מנחת העמ"ר שהוא מצוה לצבור. אבל המשכיל יבין הדבר עפ"י דברי הזהר. אשר מנחת העומר שעורים הוא ג"כ לבדיקה כביכול. אשר נבדקה כנסת ישראל. וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. עיי"ש בזהר ותבין:

311

שי״במאמר קריעת י"ס
ידובר בו מענין ז' של פסח. ומעניני קריאת י"ס ויתפרשו כמה פסוקים בפרשיות התור' והגם שלא יבואו הדברים כסדרן רק קמא קמא דמטי לידן. ואין מוקדם ומאוחר בדברי תורה ונק' בשם מאמר קריעת י"ס:
מנהג אבותינו תורה היא לעשות כל התמנות הראשים בכל קהלה בז' של פסח. נ"ל להיות התמנות הראשון ממלכות בית דוד שבט בנימין שירדו לתוך הים זכו למלוכה לפי שעה היינו שאול מבנימין ע"כ ותהי לחוק בישראל התמנות כל הממשלות בשביעי של פסח ועוד יתבאר בזה אי"ה:

312

שי״גנ"ל עוד טעם דהנה כל מושל נק' פרנ"ס הדור כענין שאמרו כמה פעמים בגמ' (לדור שאתה פרנס"ו וכיוצא) והטעם כי ע"י המושל והנשיא כפי אשר ידריך את הדור כן תהי' הפרנס' כענין שאמרו ויהי בימי שפוט השופטים (ודרשו חז"ל דור שפשטו את שופטיהם. ע"כ) ויהי רעב בארץ עד שעמד בוע"ז לנשיא ונתהווה שובע בעולם (כי שמעה בשדה מואב כי פקד י"י את עמו לתת להם לחם תירגם שם המתרגם בזכותי' דבועז צדיקא וכו' עיי"ש) ע"כ נק' הנשיא והמושל המדריך את הדור בשם פרנ"ס והנה אמרז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס והנ' ביום ההוא אשר מסוגל לנס גדול קריעת י"ס בקלות הוא יצו חסדו קדוש יעק' לגזו' פרנסי' טובי' לישראל. אפי' ח"ו אין בידם זכות כ"כ ושמעתי מפי קדוש מחו' הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל מלאכת אוכ"ל נפ"ש שהתירה התור' בכל י"ט. הנה נכתוב בתורה אצל שביעי של פסח כי קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס והנה לפי דברינו הנ"ל תשכיל בטוב טעם מנהג ישראל למנות פרנסי הדור בשביעי של פסח דייקא:

313

שי״דויוגד למלך מצרים כי ברח העם תירגם אונקלוס ארי אז"ל עמא והיא לפלא דהו"ל לתרגם ער"ק ונרא' לבאר עפ"י האמור בזהר בפסוק וי"י הולך וכו' ללכת יומם ולילה וכי אמאי הוי אזלי יומם ולילה יהכין ביממא ולא יהכין בליל' כבני נשא דערקין וכו' אלא לאשתכחא בהו שלימותא דלית שלימו אלא יומם וליל' (היינו מדת יו"ם דכורא תורה שבכתב לילה מדת נוק' מלכות פה ותור' שבע"פ קרינן לה) ואח"כ אמרו בזהר ויוגד למלך מצרים. מאן קאמר לי' וכו' אבל חכמוי וחרשוי איתכנשו לגבי' ואודעוהו כי בר"ח העם ואמאי קאמרו דא אלא חמו בחכמתא דילהון דהוי אזלי יממא וליל' אמרו ודאי ערקינן אינון עכ"ל. רצ"ל דהאיצטגנונים לא ידעי סיבת הליכתם בלילה הוא עבור מדת נוק' תורה שבע"פ ולפיכך בתרגום שהוא בתורה שבע"פ מתרגמינן על בר"ח אז"ל להורות דהיודע סוד תורה שבע"פ יבין דהליכתם גם בליל' הוא הליכ' ולא בריח'. אבל האיצטגנונים לא ידעו מזה הסוד ושפטו כי בר"ח העם ובזה יונעם לך לשון הזהר ואודעוהו כי בר"ח העם הנה לשון הזהר הוא תרגום ואמאי כתב הנך תיבות בלה"ק ולפי דברינו יונח הם לא ידעו סיבת הליכתם בליל' הוא עבור בתורה שבע"פ ע"כ אמרו כי בר"ח העם. הבן מאד:

314

שי״הופרעה הקריב קרב מיבע"ל. ודרשו חז"ל שהקריב את ישראל לתשוב"ה וכ"ה בזהר. ר"י אומר הא אתמר דקריב לון לתשוב' עכ"ל. והנה אינו מבואר במקרא בפירוש תיבת לתשוב"ה ונמסר בתורה שבע"פ. אית תשוב' ואית תשוב'. היינו תשוב"ה. תשוב ה' אחרונה. היא תשוב' תתאה. ואית תשוב' עילא' בה' ראשונה. והנה תשוב' תתאה בה' אחרונ'. היא בחינת תורה שבע"פ מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה והנה רמזה התורה בפעם הראשון שצעקו ב"י אל י"י בצאתם ממצרים הנה נמסר תיבת תשוב"ה בתורה שבע"פ להורות דאפי' תשובה תתאה מהני לכל העונות וחטאים ופשעים:

315

שי״ווהנה אומר לך ג"כ כפשוטו דהנ' ע"י העונות ח"ו מפרידין ח"ו בין הדביקים. בין ו' לה' היינו בחי' תור' שבכתב ותורה שבע"פ והנה תשוב' תשוב ה' להתחבר בו'. היינו תורה שבע"פ לתורה שבכתב ע"כ נמסר תשוב' בתורה שבע"פ. הבן. ועוד אומר לך נמסר תיבת תשוב"ה בעל פה להורות דעפ"י משפטי התורה עיקר התשוב' בפה וידוי דברים כמ"ש הנביא קחו עמכם דברים ושובו אל י"י:

316

שי״זוירא ישראל את מצרי' מת וכו' וירא ישראל את הי"ד וכו' וייראו העם את י"י וכו' הנה יש לדקדק ויר"א ויר"א ל"ל הו"לל ואת היד וכו' ב' י"ד הגדול"ה הוא חס"ד ומהו החס"ד שנעש' למצרים וכבר דרשו מזה בזוה"ק. ג' אמר כיון שראו את היד הגדול"ה. היא חס"ד. אז ויירא"ו. הרי ירא"ה הוא במדת הגבור"ה. הל"ל ויאהב"ו כי אהב"ה בחס"ד והנראה עפ"י מה שמקובל לרבותינו כשהנס נעשה לאדם בזכותו זוכה הוא בעצמו לראות במפלת אויבנו. משא"כ כשאינו בזכותו אבל בתגבור' מדת החס"ד ורחמי"ם אעפ"י שאינו בזכותו זוכה האדם לראות בעצמו במפלת אויביו (עיין במאמרי פורים מש"ש בפסוק ישמח צדיק כי חזה נקם וכו' ובנוסח ההודא' ואתה ברחמיך הרבים וכו') ומעת' יתפרשו בכאן המקראי קודש וירא ישראל את מצרי' מת וכו' הנה הם בעצמם זכו לראות מפלת אויביהם וירא ישראל ראי' שני' שאין זה מצד זכותם רק זה הוא מתגבורת י"ד הגדול"ה. וכשהבינו זאת שאין זה מצד זכותם אז וייראו העם את י"י. והבן כי קצרתי:

317

שי״חתביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכו' י"י ימלך לע"ו. להבין הסמוכות. נ"ל עפ"י מה דהקשו. הא דקיי"ל. דלא הי' בא"י הר וגבעה שלא עבדו הכנענים עלי' ע"ז. וא"כ האיך נבנה הביהמ"ק על ההר. ותירץ הרב הגדול מהר"א רוזאנ"ס ז"ל (בעל משנ' למלך ופרש' דרכים) הביאו הרב החיד"א בס' כסא דוד דף ל"ג ע"א דבכ"מ שקנת' השכינה והקדושה דמלכות שמים מקום שוב אינה יכולה הסט"א לקנות שם מקום (כי מלכותו לעד קיימ' ואמרו רז"ל באבן שתי' שממנה הושתת העולם. כביכול בשעת בריאת העול' התפלל הקב"ה שם. ואמר. יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי ואכנוס וכו'. וא"כ קנתה מלכות שמים שם מקום. ושוב אין מקום להשראת וכו'. כי מלכותו ית"ש לעד קיימת עיי"ש ועפי"ז תתבונן הפסוקים הנ"ל תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. מכון לשבתך פעלת י"י וכו' רצ"ל אתה פעלת מן ימי בראשי' שיהי' מכון לשבתך. כי קנית שם מקום כביכו' וכי תימא הרי עבדו שם ע"ז. לזה אמר י"י ימלך לע"ו. ע"כ מקום שקנתה מלכות שמים מקום שוב אין מקום וכו' והבן הדברים:

318