בני יששכר, שבתותBnei Yissaschar, Shabbatot
א׳בענין שם שבת
איתא בזוהר יתרו דף פ"ח ע"א. מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי עכ"ל. נ"ל לפרש דהנה כ"ז אתוון דאוריי' הם ובכל אות יש בו חיות מן שם הנכבד הויה ב"ה וא"כ בכ"ז אותיות הם כח כ"ז הויו"ת בגימ' שבת וזהו שיש לפרש מהו שב"ת שמא דקוב"ה. שמא דאיהו שלים מכל סטרוי דהיינו מכל צד הכ"ז אתוון שבהם ברא הקב"ה את כל העולמות בכח שבו ית' המתפשט בהם. והנה ברא עולמות בששת ימים והשב"ת הוא כדמיון הנשמה והצורה לעולם ע"כ נקרא שבת. שמא דקוב"ה המחיה את כולם ולהיות שב"ת שמא דקוב"ה אסור להזכירו במקום שאסור לדבר ד"ת וידעתי ממדקדקי' במעשיהם שנזהרו להזכיר שם שב"ת ללא צורך והוא נכון כיון שאמרו חכמי הזוהר שהוא שמא דקוב"ה. המשכיל יבין הדבר:
איתא בזוהר יתרו דף פ"ח ע"א. מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי עכ"ל. נ"ל לפרש דהנה כ"ז אתוון דאוריי' הם ובכל אות יש בו חיות מן שם הנכבד הויה ב"ה וא"כ בכ"ז אותיות הם כח כ"ז הויו"ת בגימ' שבת וזהו שיש לפרש מהו שב"ת שמא דקוב"ה. שמא דאיהו שלים מכל סטרוי דהיינו מכל צד הכ"ז אתוון שבהם ברא הקב"ה את כל העולמות בכח שבו ית' המתפשט בהם. והנה ברא עולמות בששת ימים והשב"ת הוא כדמיון הנשמה והצורה לעולם ע"כ נקרא שבת. שמא דקוב"ה המחיה את כולם ולהיות שב"ת שמא דקוב"ה אסור להזכירו במקום שאסור לדבר ד"ת וידעתי ממדקדקי' במעשיהם שנזהרו להזכיר שם שב"ת ללא צורך והוא נכון כיון שאמרו חכמי הזוהר שהוא שמא דקוב"ה. המשכיל יבין הדבר:
1
ב׳עוד יש לפרש. מהו ש"בת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים וכו' כי שב"ת בגימ' ד' מילואי הוי'. רל"ב. ושלשה מילואי אהי'. תנ"ה ושם י"ה ס"ה בגימ' שבת עיין בכתבי האר"י ז"ל:
2
ג׳יש לפרש עוד מהו שב"ת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי. שבת עם הנקודות בגימ' תשכ"ד. הוא בגימ' (ד) י"ג מילואי הוי' שונים (כנודע מילואיהם ביודי"ן באלפי"ן בההי"ן. יש למלאות בי"ג אופנים. הגם שכללותם אינו אלא ד' מילואים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עכ"ז כשאות אחד הוא במילוי א' והב' בה' והג' ביו"ד וכיוצא יש י"ג מילואי' שונים עיין מאמר המילואים להרמ"ע ז"ל ועיין בס' ויקה"ל משה בהתחלתו) שאותן הי"ג מילואי' המה מכוונים אל הי"ג מדות. י"ג תיקוני דיוקנא קדיש' בכל מדה מילואי א'. וזה שכתבנו בספרינו אגר"א דכל"ה מה שביקש משה. הודיעני נא את דרכ"ך. נכתב דרכ"ך חסר יו"ד והיא מרמז שבקש להתוודע לו י"ג מדותיו ית"ש שבה י"ג מילואי הוי"ה הנ"ל בגימ' תשכ"ד והיא בגימ' דרכ"ך בך' רבתי דאי"ק אשר מספרה ת"ק כנודע. והנה שב"ת עם נקודותיו בגי' כל מילואי י"ג הויות הנ"ל. וזהו שיש לפרש בדברי הזוהר הנ"ל מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי:
3
ד׳ויש לרמז עוד. מהו שב"ת. שמא דאיהו שלים וכו' שבת בגימ' הקדוש ב"ה וגם ב' שמות הוי"ה אה"י וידוע מכוונת נ"ר שבתנ"ר בגימ' ג' יחודים. הו"י. אה"י. הויה אלקים הוי"ה אדנ"י בגימ' נ"ר. והנה הייחוד העליון הוי"ה אהיה כולל כל מה שתחתיו. ולפ"ז נוכל לפרש מהו שבת שמא דקוב"ה. היינו בגימ' הקדו"ש ברו"ך הוא (וגם שמא דאיהו שלים מכל סטרוי. היינו יחוד העליון הו"י אה"י). והשם הטוב יכפר:
4
ה׳יש לרמז עוד. מהו שבת שמא דקוב"ה דהנה שבת הוא יומא דאורייתא לכ"ע בשבת ניתנה תורה והנה התורה כולה שמותיו של הקב"ה והנה נוסף מספר שב"ת על מספר תורה יחודא שלים הו"י אדנ"י יחוד קוב"ה ושכינתי' והנה יבא לפנינו אי"ה במקומו' במאמרי' הבאי'. איך התורה מבטלת פלונ"י ובז' שהם בגי' תורה ונלמד מהפסוק ובני רש"ף יגביהו עוף. כמ"ש רז"ל אין רשף אלא כו' עיין בפני יהושע רש"ף נקרא המזיקין הנ"ל בהסיר מהם שם א' המחי' אותם. רש"ף בגימט' שעי"ר מנין הבהמות ששלח יעקב לעשיו. וכן ביוה"כ שולחין שעי"ר וכו' והוא שבת נוסף על מספר רש"ף (שעי"ר מנין א"ל הוי"ה אדנ"י נרמזין בר"ת וס"ת יו"ם השש"י ויכל"ו ה"שמים והוא הנרמז במזמור י"י רועי שנוהגין לאמרו בשבת) גם כי אלך בגי"א צלמו"ת (בגי' רש"ף) לא אירא רע כי אתה עמדי. היינו שבת שמא דקוב"ה והדברים סתומים בכאן ויתפרשו לך להלן:
5
ו׳שבת בגי' קשי"א רפי"א עפ"י מה שמבואר שם בזוהר הנ"ל בהדין יומא כל דינין אתכפיין ולא מתערין בעלמא עכ"ל. כבר ידוע לך דאית דינא קשי"א ואית דינא רפי"א כמו שידעת מענין ב' ימים דר"ה והנה שופר בר"ה הוא להמתיק הב' דינים. ובשב"ת נדחה השופר (בתקנת חכמים) כי נמתקי' הדינים בקדושת יום שבת. עיצומו של יום השבת ממתיק קשי"א ועוד יתבא' לך להלן:
6
ז׳שבת בגימ' עצ"ם בש"ר. עפ"י מה שכתב האר"י ז"ל בליקוטי תורה. מה שאמר אדה"ר זאת הפעם עצ"ם מעצמי ובשר וכו' דהנה היתה חו"ה ראשונה שנתגרשה מן האדם. וחו"ה שני' ויבא"ה אל האדם והן הנה בחי' לא"ה ורח"ל שהי' אצל יעקב שופרי' דאדם. רק להיות בחי' לא"ה סוד דיני' קשי' (עצ"ם בזמן אדה"ר עדיין לא נתקנה רק חוה השני' סוד רח"ל) (בש"ר) דינא רפי"א. וז"ש אדם זאת הפעם (דייקא) עצ"ם מעצמי ובשר מבשרי היינו דייקא רק זאת הפעם חלוקים הם העצ"ם מן הבשר. וא"א לקבל העצ"ם ע"כ נתרחק' חוה הראשונ'. משא"כ בפעם השנית ביעקב שופרי' דאדם לא יהי' חלוקים העצ"ם מן הבשר ותהיין שתיהן קודש לי"י וידוע לך מסוד ב' ימים דר"ה יום א' בחי' לא"ה דינא קשי"א סוד עצ"ם. יום ב' בחי' רח"ל דינא רפי"א. סוד בשר. והמתקת שניהם ע"י השופר. ובשבת נדחה השופר עפ"י תקנת חכמי"ם ויש כח בידם לדחות המצוה בשב ואל תעשה. כי חכמי"ם המה בסוד הקודש שהיא חכמ"ה ויודעים אשר קדושא היום בעצמו ממתיק הדינים קשי"א רפי"א. עצ"ם בש"ר וזהו מספר שבת להמתיק הב' בחי' דינים הנ"ל ונכתב אצלינו בדרושים בספרינו אגר"א דכל"ה מענין יעקב שאמרה לו אמו וישבת עמו ימי"ם אחדי"ם. ופירש בזה הרב הקדוש בעל מבשר צד"ק הכוונה ימי"ם היינו שנה בענין ימי"ם תהי' גאולתו. אחדי"ם היינו שבתו"ת כי אמר' שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו'. והנה שנה שלימה של שבתות יצטרך לזה שבע שנים. וכתבנו שם בטעם להמתיק הב' דיני' קשים הנ"ל היה צריך יעקב אבינו לעבוד עבודתו שנ' שלימ' של שבתו' ע"ש:
7
ח׳שבת עקודי"ם נקודי"ם ברודי"ם בגי' שבת היא עפ"י הזוהר שם דף צ"ב ע"א שבת איהו כלל' דאוריי' וכל רזין דאורייתא בי תליין עכ"ל כבר ידוע לך עיקר רזין דאורייתא. הוא סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה עולם התהו ועולם התיקון בסודות המתקלא. והן המה עולמו' הנקרא עקודי"ם נקוד"י ברודי"ם בגי' שבת דאיהו יומא דאורייתא. בו סגולה לעסוק ברזין דאוריית' הוא שב"ת אשר הוא זכרון למעש"ה בראשי"ת וזכר ליציאת מצרי"ם. ע"כ בו יסוגל עסק הרזין במעש' בראשית ומעשה מרכבה. והבן הדבר:
8
ט׳שבת אהבה בכל לב. אהבה בכל נפש. אהבה בכל מאד בגי' שבת כך שמעתי מכבוד מחו' הרב הקדוש מוה' צ"ה זצוק"ל. יש להתבונן הענין ע"פ מ"ש בזוהר הנ"ל שבת איהו כללא דאורייתא עכ"ל והנה כלל התורה הוא לדבקה בו ית"ש. וימסור לבו ונפשו ומאודו בעבור אהבתו. והנה שבת איהו כללא דאורייתא. ע"כ שב"ת בגי' כנ"ל עמ"ש במאמרי חדש ניסן מ"ג שבת הגדול אות ט':
9
י׳שבת זרזיר עורב בגי' שבת בקדושתו אמרו רז"ל אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם מובן הדבר ע"פ מ"ש הקדוש בעל מג"ע בענין אברהם אבינו בברית בין הבתרים נאמר שם ויקח לו את כל אל"ה ויבתר אותם בתוך. להיו' ע' אומות הם אל"ה מול אל"ה כי ל"ה שרים הם אחוזים בצד ימין דקדושה. וישמעאל על גביהם הרי אל"ה ול"ה שרים משמאל ועש"ו הוא אדום על גביהם הרי הם אל"ה מול אל"ה וישראל פנימיים שרשם בקודש. ע"כ קליפת ישמעאל יום אידם הוא בע"ש מימין הקודש. וקליפת עש"ו יום אידם הוא יום א' היינו משמאל הקודש. וישראל בתוך ניתן להם למורשה יום השבת קודש והנה קליפת עש"ו נקרא עורב (ע' בקרנים בתחילתו). וקליפת ישמעאל נקרא זרזי"ר (רמזו רז"ל בפסוק וילך עשו אל ישמעאל לא לחנם הלך הזרזי"ר אצל עורב וכו') והנה כשמשמרין ישראל את השבת מבטלין את הב' קליפת עור"ב זרזי"ר אשר הם ראשים לכל האומות. ממילא אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט בהם ע"כ תמצא שבת בקדושה בגימ' זרזי"ר עור"ב בקליפה שע"י שבת מבטלין אותם ע"כ אלמלא שמרו בני ישראל שבת ראשונה לא היתה אומה ולשון יכולה לשלוט בהם כי לא היה נותנים להם מקום לשלוט:
10
י״אשבת בגי' ג"פ ברכה. עם אותיות י' ה' י'. תתבונן הדבר ע"פ מ"ש. טעם למצוה מהו לאכילת דגים בשבת. דהנה אשכחן במעשה בראשית ברכה בג' דברים. והם בג' ימים זה אחר זה רצופים ברכה לדגי"ם ביום ה'. וברכ"ה לאדם ביום ו' וברכה לשב"ת ביום הז' (וסימנך בנאות דש"א ירביצני ר"ת דגי"ם שב"ת אד"ם) והנה חוט המשולש לא במהרה ינתק. אד"ם (היינו ישראל אתם קרויים אד"ם) האוכל דגי"ם לכבוד שבת. הנה יתברך בברכה המשולשת ולא במהרה תנתק:
11
י״בוהנה סוד הברכה היא ה' אחרונה שבשם הנכבד הנודע מסוד הפסוק והי' ברכ"ה. וה' בירך את אברהם. בת היתה לו לאברהם אבינו ובכ"ל שמה. בגי' ב"ן. סוד ה' אחרונה. וכתב יצו י"י אתך את הברכ"ה. ה' ברכה והיא מתברכת מג' אותיות ראשונות י' ה' ו' כמשארז"ל 'אין פרי בטנה וכו' מתברכת אלא וכו'. והנה תמצא לפי הנ"ל באכילת האדם דגים בשבת יצורפו ג' ברכות ברכה משולשת. הנה ג"פ ברכה בצירוף ג' אותיות י' ה' ו' המברכים לברכה בגימ' שבת:
12
י״גשבת הוא הנשמה א"ל החומ"ר בגימ' שבת. הנה ארז"ל גוי ששבת חייב מית'. נ"ל לפרש הטעם בזה דהנה כל ימי השבוע בהעריך אותם עם יום השבת המה חומר וצורה. ימי החול המה חומר. ושבת קודש היא הצורה. וזה שארז"ל בפסוק ויכל אלקי' ביום השביעי מלאכתו וכו' ביום השש"י מבע"ל ודרשו בו. מה היה העולס חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה. והראוי להתבונן בדבריהם: הלא מנוח"ה הוא העדר המלאכה. ואיך יתואר לומר עליו מלאכה. וא"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת ביום הששי. מיבע"ל. אבל מובן הדבר עפ"י הנ"ל. והוא מבואר בדברי קדמונינו הקדושי' הלא בספרתם. כשברא הקדוש ב"ה את עולמו בששת ימים היה הכל כחומר בלא צור"ה וברא אח"כ את יום השבת קודש הוא צור"ה. והיינו הנשמ"ה אל החומר) וקבלו כל הנבראים צור"ה והוא כמו נשמה אל הגוף (עיין באור החיים בפסוק ויכולו השמים) וז"ש רז"ל באת שבת באת מנוחה. היה העולם חסר מנוחה הוא הצור"ה כי השעבוד והעבודה כונה לחומ"ר ומנוח"ה יכונה לצורה ע' בספרי הרב הגדול בעל גור אריה ובבוא אח"כ יום השבת נשלם מלאכת העולם היינו הצורה ונשמת העולם וכן הוא תמיד הסדר שהחומר קודם לצור"ה והצור"ה באה באחרונה. וכ"ה באיכות מבחר בריאת הנפש בזה העולם הוא המין האנושי הנה כל האומות הם החומר (כמד"א שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור) וישראל עם קרובו הם הצורה. וע"כ תמצא שנתהווה אומה ישראלית אחר כל האומות במשפט הצור"ה הבאה אחר החומר והנה נתן השי"ת את יום השבת שהוא צורת הזמן לישראל עם קרובו שהם צורת הנפש משא"כ לאומות שהם החומר אין להם שייכות לצור"ה. והנה כמו החומר ברצותו לקרב א"ע למקום מובדל ממנו נתבטל דהיינו כמו האדם בעוה"ז בהגיע זמן הילוכו לעולם הרוחני מובדל הנה יכונה אצלו מיתה כי הגוף חומריי אינו יכול לעלות למקום רוחניי כמו כן האומות חומריים כול' ברצותם לשבו"ת יגיע עדיהם המיתה והביטול. ושמור עיקרי הענינים הללו. כי הם עיקרים גדולים עדות לישראל אשר הם צורו' העולם כולו והפליגו חז"ל עוד לומר. דגוי ששבת חייב מיתה אפילו בשבתו בשני בשבת דכיון שהם חומריים והמנוח"ה הוא מצד הצורה. הנה החומר ברצותו להגיע למעלת הצורה שהוא מנוח"ה יחוייב לו הביטול. בהבינך כל הדברים האלה תבין שבת נקרא קוד"ש. הוא דבר נבדל. וישראל נק' קוד"ש ואבדיל אתכם מן העמים. ע"כ במוצאי שבת אנו מבדילין המבדיל בין קודש לחול. בין אור לחושך. בין ישראל לעמים. ותבין ביותר הדבר מן הבדלות אור מן החושך. דהנה בית מלא חוש"ך. בהגיע לתוכו מעט אור. הנה החושך נתבטל לא יודע מקומו איה: כן מתבטל החומר ממילא נגד הצורה. הבן הדבר והנה קודש ישראל לי"י ע"כ כל אכליו יאשמו מתבטלים. וראיתי לאנשי מעשה שהיו נזהרים מליתן ממאכלי שבת לגוים ונכון הוא במקום שאפשר להיזהר ובמקום שא"א הנה יתקיים בזה כל אוכליו יאשמו. וזאת תהיה כוונת כל מכוין מאכלי שבת המה סם חיים לישראל וההיפך לשונאיהם והבן:
13
י״דומעתה תבין הרמז שבת בגימ' הוא הנשמה אל החומר. והוא שיסדו אנשי כנה"ג טועמיה חיים זכו כמו הנשמה המחי' את החומר. והוא הנרצה לרז"ל שנקנסה מיתה לאדה"ר בנטותו אחר החומר ובאת שבת שהיא הנשמ' המחי' את החומר והגין עליו ופתח ואמר מזמור שיר ליום השב"ת טוב להודות י"י וכו' הבן הדברים ועוד יתבאר אי"ה:
14
ט״ושבת ששה פעמים מלא"ך הוי"ה בגימ' שבת יתבאר ע"פ משארז"ל בתי' בראש"ית יר"א שבת מן שמירת השבת כראוי יגיע הירא"ה לשומרי' בכל ששת ימי החול (ויתראה בסגולת השבת ליראה מן שארז"ל אפילו ע"ה אימת שבת עליו) והנה ביראים כתיב חונה מלאך הוי"ה סביב ליראי"ו וכיון שמן שמירת השבת תבא לאדם הירא"ה בכל ששת ימי החול ומלא"ך הוי"ה חונה סביבם בכל יום כיון שהם יראים ע"כ שבת בגימ' ז' פעמים מלאך הוי"ה פרפראות לחכמה:
15
ט״זשבת בגימ' לשו"ן מעו"ר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות וכו' ברית עולם נראה לפרש ברי"ת הנברא בעולם. עיין בס' יציר' ברית הלשו"ן וברי"ת המעו"ר. והנה נראה לפרש דבשמירת שבת מתקני' מה שפוגמי' ח"ו בברי' הלשון ובברית המעור וע"כ שבת בגימ' לשון מעו"ר. ע"כ ביותר צריכי' ליזהר בשבת מלדבר דבר בטל רק דברי תורה לתיקון ברית הלשון וכן מצות עונה בשבת בקדושה. אשר פריו יתן בעתו. זה עונת ת"ח בליל שבת והוא תיקון ברי' המעו"ר:
16
י״זוכיון שבא המקרא הזה לידינו נימא בי' מילתא. אשר פריו יתן בעת"ו. דרשו חז"ל מיני' עונת ת"ח בשבת מהראוי להתבונן מהיכן נרמז בכאן שבת דייק'. והנרא' כבר ידעת שהמילוי הוא בחינ' נוקב' מקבל מן עיקר האות. והנה המילוי של אותיות שבת הם י"ן י"ת ו'. בגימ' עת"ו. וזה שדרשו אשר פריו יתן בעת"ו זה שבת. הבן הדבר:
17
י״חמהו שבת שמא דקוב"ה. שבת בגי' אד"ני במילוי הוא תרע"א (דמלכא תר"ע בית דינ"א) ושם אל. טיפת החס"ד הנמשך אלי' מן המשפיע. ועי"כ מתמלא"ת פרי בטנה. וכבר כתבנו בייחוד לקדוש היום כוונת "יום "הששי "ויכלו "השמים. ר"ת שם הוי': וס"ת אל אדני. עיי"ש ותבין. ע"כ שב"ת בגי' אל תרע"א:
18
י״טנעמי אמרה לרו"ת כשאמרה לה רו"ת שם האיש אשר עשיתי עמו היום בוע"ז. אמרה לה טו"ב בתי וכו' ואח"כ א"ל הלא אבקש לך מנוח אשר ייט"ב לך. שימשיך לך הטו"ב (בחי' יסוד צדיק) והנה בוע"ז אמר לה אם יגאלך טו"ב יגאל. ואם לא וגאלתיך אנכי. (היינו אמשיך אני לך את הטו"ב). והנה בבוא הזמן להתייסדות העוה"ז מרכבת מלכות שמים. הנה בוע"ז (המשפיע) המשיך טו"ב (דרגא דיסוד) אל רות אימא של מלכות והוא בגימ' מילוי' שם אדנ"י הנה שב"ת הוא יומא דיחודא ע"כ שבת בגימ' בע"ז טו"ב רו"ת:
19
כ׳מהו שבת שמא דקודש"א ברי"ך הוא. שמא דאיהו שלים מכל סטרוי יש לפרש קודש"א ברי"ך הוא יהוי"ה אה"י בגימ' שבת. הבן לפ"ז מה שאמר שמא דאיהו שלים מכל סטרוי: וגם בלשון הקודש היינו הקב"ה יהוי"ה אהי"ה בגי' שבת עמש"ל סי' ד' והיא כפול. ואף עפ"כ יש בכאן חידוש דברים:
20
כ״אמהו שבת שמא דקוב"ה. שמא דאיהו שלי' מכל סטרוי. יש לפרש שבת עם הנקודות בגי' תשכ"ד ידוע הוא אשר יש י"ג מילואי שמו' הוי"ה במילואי' שונים. והמה מכוונים נגד י"ג מדות של רחמי'. לך נא ראה בס' ויקהל משה בהתחלתו (וגם המה נגד י"ב חדשי השנה עם חדש העיבור עיין בס' ברכ"ע) ובזה פירשתי מה שאמר משה להשי"ת הודיעני נא את דרכ"ך. דרכ"ך חסר כי ביקש להודיע לו י"ג מדות של רחמ'. והנה הי"ג מילואי שמות הוי"ה הנ"ל בגי' תשכ"ד מנין דרכ"ך בהחשב אות ך' דמנצפ"ך ת"ק כידוע. והנה ביקש משה הודיעני נא את דרכ"ך (היינו י"ג מילואי שמו' הנ"ל שהם מכווני' נגד י"ג מדות של רחמים) והנה שבת עם הנקודות בגי' תשכ"ד מנין י"ג שמות הנ"ל. ותבין לפ"ז. מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי היינו כל הי"ג מילואי':
21
כ״בשבת בגי' חל"ק שי"ב (היינו י"ב צירופי הוי"ה) בר"ן (היינו י"ב צירופי אהי"ה) ובזה ג"כ יש לפרש מהו שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי:
22
כ״גאמרו בזוהר שבת יומא דאורייתא יומא דנשמתא היינו לכ"ע בשבת נתנה תורה לישראל והנה תורת הוי"ה תמימה כל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה ותלויים בשם הוי"ה שהיא כנשמה בתוך הגוף והנה ב' תורות הם תורה שבכתב ותורה שבע"פ תורה שבכתב הוא שם הוי"ה ותורה שבע"פ שם אדנ"י דינא דמלכותא מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה. וכיון שהשבת הוא יומא דאוריית"א (תור"ה) יומא דנשמתא (נשמת התורה הוי"ה אדנ"י) ע"כ שב"ת בגימ' הוי"ה אדנ"י תור"ה. הבן:
23
כ״דמהו שב"ת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי. יש לפרש. שבת במ"ק בגי' ט'. כמו אמ"ת שהוא חותמו של הקב"ה וכמו הד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ע' במאמר ט' סי' י"ב ותבין כי שם ביארתי.
24
כ״העיין מ"ש במאמרי חדש סיון מאמר א'. והנה לכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל בחודש סיון דייקא במזל תאומי"ם (עמ"ש שם) והנה נרמז הדבר במספר שב"ת (יומא דאורייתא) שב"ת בגימ' בסיו"ן מז"ל תאומים:
25
כ״ובו ידובר ענין תוספת שבת:
חיוב תוספת שבת. כבר ידעת שהרא"ש ז"ל כתב שלא נודע שיעורו. והנה מרן האריז"ל כתב שיעור של השביתה עם התוספות לפניו ולאחריו מהראוי להיות ל"א שעות. והנה אנחנו בעניינו מצאנו ראינו רמז בז"ה בתור"ה מצות זכור את יום השבת וכו' הוא מצוה הל"א בתו' עפ"י חשבון ומנין הרמב"ם אשר סוגיין דעלמ' אזלין כוותי'. ונראה לי לומר טע"ם בזה דהנה שבת קודש איקרי ובקודש מצינו בתורה תוספת חומש. ויסף חמישיתו עליו. נלמד סתום מן המפורש להוסיף חומש. והנה עיקר יום השבת כ"ד שעות הנה צטרך עפ"י דרכי התורה (כענין מ"ה מצינו) להוסיף חומש והויין ל' שעו'. והנה אותן השלשים שעות הויין כעין תורה) כיון שנלמד במ"ה מצינ"ו מן התור"ה) והנה משנה שלימה שנינו במס' ב"מ דף פ' השוכר את החמור להביא עליה חטים אם הוסיף במשאו ג' קבין חייב (באונסו) דמשא החמור הוא לתך. הוא ט"ו סאין. ואם הוסיף ג' קבין הם חצי סאה חלק שלשים מן הראוי זה נק' תוספ"ת מש"א ומזה למדו בגמ' למשא האדם תוספת ק"ב להיות משא האדם שלשים קבין אם הוסיף ונתן עליו ל"ח קבין חייב וכן למדו לספינ' ולעריבה דתוספת מקרי חלק ל"א הוספה מן שיעור הראוי לו מיקרי הוספ'. והנה גם אנחנו עם הקודש בעשייתינו המצות באהבה ובחיבה יתירה הנה היתרון הוא תוספת חלק ל"א יותר מן הציווי ובזה חיבה יתירה נודעת לנו שאין אנחנו עושים המצוה דרך משא רק אנחנו עוד מבקשים להוסיף ע"כ שיעור השביתה בתוספת חיבת הקודש הוא ל"א שעות כדברי מרן האר"י ז"ל ובזה מצאנו ראינ"ו טוב טעם ודעת למספר ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק כמד"א להנחיל לאוהבי יש היינו לעושים המצוה מאהבה ומוסיפים תוספת חלק ל"א כי אינם עושים דרך משא רק דרך אהבה) דהנה ארז"ל מצינו בכ"מ התוס' מרובה על העיקר וא"כ יש בידינו לומר עפ"י הנ"ל שמעשה השי"ת עם אוהביו הוא באהבה בהיפך היינו שנותן שכר לאוהביו שלשים פעמים יותר מן המגיע להם וא"כ לפ"ז אנחנו עם קרובו כל עבדותינו לצורך גבוה לייחד העולמות הנכללים בעשר עשר קדושות הן עשר ספירות העליונות. וא"כ עשרה עולמות הן עיקר שכרינו בחיוב ותוספת של הקב"ה עליהן ניתוסף שלשים פעמים הנה יעלו למספר ש"י שמנחיל הוא ית"ש לאוהביו דייקא היינו העושים המצות מאהבה דייקא ומוסיפים בתוספות חלק ל"א וזה שפירשנו בפי' הכתוב ומבני יששכר יודעי בינה לעתי' לדעת מה יעשה ישראל. דהנה יששכר עמוד התורה נק' יששכ"ר י"ש שכ"ר לפעולתו שעתיד הקב"ה להנחיל י"ש לאוהבי שמו ותורתו. והנה בני יששכר ביודעם שהקב"ה נותן שכר לאוהבי"ו ש"י עולמות ויודעים שמדת הקב"ה התוספות מרובה על העיקר. ועבודתינו לייחד העולמות עשר ספירות נותן להם הקב"ה תוספו' מרובה שלשים חלקים יותר על העיקר תוספות ש' יותר על י' תוספ' ל' פעמי' על העיקר חלק ל"א הנה זהו מדת הקב"ה עכ"פ מזה נדע אנן בדידן החיובים לעשות המצות באהבה בתוספ' חלק ל"א יותר מן העיקר. ממילא נדע בכל עיתות מעיתותי קודש צריכין אנחנו להוסיף שיעור חלק ל"א וזה ומבני יששכר (דייקא י"ש שכר יודעי בינה לעיתים (מעיתותי קודש) לדעת מה יעש' ישראל (כמה יוסיפו על הקודש מאהבה) דרוש וקבל שכר י"ש:
חיוב תוספת שבת. כבר ידעת שהרא"ש ז"ל כתב שלא נודע שיעורו. והנה מרן האריז"ל כתב שיעור של השביתה עם התוספות לפניו ולאחריו מהראוי להיות ל"א שעות. והנה אנחנו בעניינו מצאנו ראינו רמז בז"ה בתור"ה מצות זכור את יום השבת וכו' הוא מצוה הל"א בתו' עפ"י חשבון ומנין הרמב"ם אשר סוגיין דעלמ' אזלין כוותי'. ונראה לי לומר טע"ם בזה דהנה שבת קודש איקרי ובקודש מצינו בתורה תוספת חומש. ויסף חמישיתו עליו. נלמד סתום מן המפורש להוסיף חומש. והנה עיקר יום השבת כ"ד שעות הנה צטרך עפ"י דרכי התורה (כענין מ"ה מצינו) להוסיף חומש והויין ל' שעו'. והנה אותן השלשים שעות הויין כעין תורה) כיון שנלמד במ"ה מצינ"ו מן התור"ה) והנה משנה שלימה שנינו במס' ב"מ דף פ' השוכר את החמור להביא עליה חטים אם הוסיף במשאו ג' קבין חייב (באונסו) דמשא החמור הוא לתך. הוא ט"ו סאין. ואם הוסיף ג' קבין הם חצי סאה חלק שלשים מן הראוי זה נק' תוספ"ת מש"א ומזה למדו בגמ' למשא האדם תוספת ק"ב להיות משא האדם שלשים קבין אם הוסיף ונתן עליו ל"ח קבין חייב וכן למדו לספינ' ולעריבה דתוספת מקרי חלק ל"א הוספה מן שיעור הראוי לו מיקרי הוספ'. והנה גם אנחנו עם הקודש בעשייתינו המצות באהבה ובחיבה יתירה הנה היתרון הוא תוספת חלק ל"א יותר מן הציווי ובזה חיבה יתירה נודעת לנו שאין אנחנו עושים המצוה דרך משא רק אנחנו עוד מבקשים להוסיף ע"כ שיעור השביתה בתוספת חיבת הקודש הוא ל"א שעות כדברי מרן האר"י ז"ל ובזה מצאנו ראינ"ו טוב טעם ודעת למספר ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק כמד"א להנחיל לאוהבי יש היינו לעושים המצוה מאהבה ומוסיפים תוספת חלק ל"א כי אינם עושים דרך משא רק דרך אהבה) דהנה ארז"ל מצינו בכ"מ התוס' מרובה על העיקר וא"כ יש בידינו לומר עפ"י הנ"ל שמעשה השי"ת עם אוהביו הוא באהבה בהיפך היינו שנותן שכר לאוהביו שלשים פעמים יותר מן המגיע להם וא"כ לפ"ז אנחנו עם קרובו כל עבדותינו לצורך גבוה לייחד העולמות הנכללים בעשר עשר קדושות הן עשר ספירות העליונות. וא"כ עשרה עולמות הן עיקר שכרינו בחיוב ותוספת של הקב"ה עליהן ניתוסף שלשים פעמים הנה יעלו למספר ש"י שמנחיל הוא ית"ש לאוהביו דייקא היינו העושים המצות מאהבה דייקא ומוסיפים בתוספות חלק ל"א וזה שפירשנו בפי' הכתוב ומבני יששכר יודעי בינה לעתי' לדעת מה יעשה ישראל. דהנה יששכר עמוד התורה נק' יששכ"ר י"ש שכ"ר לפעולתו שעתיד הקב"ה להנחיל י"ש לאוהבי שמו ותורתו. והנה בני יששכר ביודעם שהקב"ה נותן שכר לאוהבי"ו ש"י עולמות ויודעים שמדת הקב"ה התוספות מרובה על העיקר. ועבודתינו לייחד העולמות עשר ספירות נותן להם הקב"ה תוספו' מרובה שלשים חלקים יותר על העיקר תוספות ש' יותר על י' תוספ' ל' פעמי' על העיקר חלק ל"א הנה זהו מדת הקב"ה עכ"פ מזה נדע אנן בדידן החיובים לעשות המצות באהבה בתוספ' חלק ל"א יותר מן העיקר. ממילא נדע בכל עיתות מעיתותי קודש צריכין אנחנו להוסיף שיעור חלק ל"א וזה ומבני יששכר (דייקא י"ש שכר יודעי בינה לעיתים (מעיתותי קודש) לדעת מה יעש' ישראל (כמה יוסיפו על הקודש מאהבה) דרוש וקבל שכר י"ש:
26
כ״זובזה יתפרש נמי ברמז הכתוב יששכ"ר חמור גרם רובץ וכו' וירא מנוחה וכו' ויה"י למס עובד היינו יששכ"ר חמור גרם דין הנשנה אצל החמור בתורה שבע"פ היא שגרמה לו למתנת י"ש שכ"ר היינו החמור הרובץ תחת משאו אפילו בין המשפתים מקום מישור. הנה נמסר בתורה שדרכו לרבוץ בהוספת חלק הל"א על ל' חלקים מזה יודעים בנ"י יששכ"ר שעשיית המצות מאהב' הוא בהוספת חלק ל"א וזהו גורם להם י"ש שכר מהקב"ה וכנ"ל ומפרש הכתוב וירא מנוח"ה כי טוב (מנוחה הוא עוה"ב כי טו"ב הוא בעצם משא"כ) ואת הארץ (ארציות העוה"ז) כי נעמה (היינו רק עריבות לפי שעה אבל אינה טובה בעצם. ע"כ היא מחליף עולם עובר בעולם עומד טוב וקים) ויט שכמו לסבול (טורח משא עבודת הקודש יותר מן הראוי היינו בהוספת חלק ל"א על הל' חלקים וז"ש) ויהי למס עובד ויה"י בכ"מ לישנא דצערא מפני שמורה על דבר הטורח ומשא כבידה יתר על הכח היינו ל"א מספר ויה"י. וז"ש ויהי למס עובד עובד עבודתו כענין מי שמכריחן אותו במס כן הוא עובד היתרון. היינו חלק הל"א ג"כ כענין דבר המוכרח. ויהי' שכרו י"ש שכ"ר לפעולתו וכנ"ל:
27
כ״חכבר כתבתי לך לעיל. ענין שביתה עם התוס' כפי דברי מרן האר"י ז"ל הם ל"א שעות. הנה יש להם רמז בתורה מצות זכור את יום השבת הוא מצוה הל"א בתורה. אבאר לך ביותר דהנה בדברות הראשונות נאמר. זכור את יום השבת וכו' הוא מצוה הל"א. ובדברות האחרונות נאמר שמור את יום השבת וכו' כאשר צוך ה' אלקיך. יש לפרש כ"ף כאשר מורה על המקום. רצ"ל שמרהו כפי המנין של המקום אשר צוך ה' אלהיך שהיא מצוה הל"א. והיינו שמור וכו' כאשר צוך וכו' שמרהו כשיעור המקום אשר צוך ה' אלקיך בתורה היינו ל"א שעות כי לא דבר ריק הוא המקום והמנין שנכתבה המצוה בתורה וכבר נכתב אצלינו כמה רמזים שונים במפקד המצות כסדרן בתורה. ועפ"ז יונעם לנפשך מה שדרשו חז"ל ביעקב ויקרא לו א"ל אלקי ישראל שהקב"ה קראו ליעקב א"ל. דקשה כיון שהסכמה של יוצר בראשית לכבד את יעקב לקראו בשם משמותיו. מ"ש שם א"ל דייקא יותר משארי שמותיו ית"ש. וגם למה דוקא כעת קרא בשם אך הוא דנאמר בכאן ויבא יעקב של"ם עיר שכ"ם וכו' (והנה יבא אי"ה בדרושים שלפנינו שכ"ם ר"ת "שבת "כלה "מלכתא) וכתיב ויחן את פני העיר. ודרשו חז"ל נכנס לעיר (בע"ש) עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. וכיון שיעקב קבע תחומין לשב"ת אשר שמירתו הוא עם התוספות ל"א שעות (כאשר הוא תחומו ומקומו בתור' מצו' ל"א) ע"כ בשכר זה קראו הקב"ה אז אל:
28
כ״טאשובה נא עוד לבאר טעם לדברי מרן אשר שמירת השב"ת עם התוס' מהראוי להיות ל"א שעות וכאשר כתבנו רמיזתו בתורה והוא ע"פ מ"ש בנוסח שתיקנו אנשי כנה"ג לומר בשבת לא"ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי והנה יש להתבונן מ"ש שתיקנו לומר בשביתת השי"ת כביכול דוקא שם א"ל ובפרט דלא מצינו בתורה שם א"ל בענין השבית' רק שם הנכבד או שם אלקי"ם ויכל אלהים ביום השביעי וכו' כי ששת ימי' עשה הוי' וא"כ קשה מאד למה אמרו אנשי כנה"ג לא"ל אשר שבת וכו'. ונ"ל דהנה כתיב ואתם עדי נאום ה' ואני א"ל ודרשו חז"ל כשאתם עידי אני א"ל והנראה לפרש עפ"י מה דידוע. המרכבה טמאה הם דכר ונוק' שבקליפה פלוני ופלוני"ת. ידוע מספרן תרי"א. והנה תורה בגי' תרי"א בקדושה מבטלת אותם ושמעתי מאת פה קדוש מהרב מהר"מ סופר זצוק"ל רמז המשנה כופין את הס"ל לפני אפרוחים ס"ל ר"ל דכר ונוק' שבקליפה כופין אותן לפני האפרוחים היינו העוסקים בתורה כמ"ש בת"ז. ואני הוספתי נופך. דהנה מבואר בת"ז אפרוחים נק' העוסקי' בתורה ע"ד הפשט. מה שאין כן העוסקים עפ"י דרך הקודש נק' בני"ם. והנה אמרה המשנה כופין הס"ל היינו דכר ונוק' שבקליפה אפילו לפני האפרוחי"ם העוסקים בתורה עפ"י פשוטו והנה עיין בפני יהושע על מאמר חז"ל כל העוסק בתור"ה יסורין בדילין ממנו שנאמר ובני רש"ף יגביהו עוף (אין רש"ף אלא יסורין וכו') רש"ף יסורין הוא משום שהיסורין באין מן קטרוג פלוני ופלוני'. והנה בהחסיר מהם הניצוץ הקדוש המחי' היינו שם א"ל נשא' בגימ' רש"ף ובזה תתבונן ג"כ אין רש"ף אלא מזיקין שהן המה המזיקין דעלמא והנה בעוסק בתור"ה תור"ה בגימ' שמותם עם השם א"ל המחי' הנה יסורי' בדילין ממנו ע"ש באריכות דברים ועיין בספר הפלאה. ותבין לפי"ז מה שאחז"ל ביונתן ב"ע בעסקו בתור"ה עוף הפורח עליו מיד נשר"ף כי מן רש"ף נעשה שר"ף. ותבין לפי"ז מה ששלח יעקב לעשו דורן תק"ף בהמות מנין רש"ף וכן שעיר לעזאזל. ונכתב אצלינו ג"כ בענין רמז הפסוק ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שר"ף והנה השב"ת אות ועדות שמעידין על הבורא ית"ש שברא כל הנמצאי' מאין ליש בששת ימים. ושבת מכל מלאכתו ביום השביעי. ויברך ויקדש אותו ונתנו במתנה לישראל עם קרובו העמוסים מני בטן. ושב"ת איהו יומא דאורייתא (לכ"ע בשב"ת ניתנה תור"ה) יומא דנשמתא כמ"ש בזהר ומאן דנטר שבתא כאילו נטר אורייתא כולה א"כ הוה כאילו קיים ועסק בכל התורה וכל העוסק בתור"ה יסורין (ומזיקין) בטילין ממנו והיסורין הן באים מן קטרוג הקליפו' הנ"ל הנק' רש"ף (שהם בגי' רש"ף בחסרון שם א"ל משמותם והיא בהחסיר חיותם וכחם) והנה תור"ה גימ' שמותם הנ"ל עם השם א"ל. ע"כ התור"ה מבטלתן והנה שב"ת הוא ככל התורה הוא ג"כ מבטל כל הקליפות הנ"ל. ע"כ ביום השב"ת הקליפות בורחין לנוק' דתה"ר. ע"כ אומרי' בשב"ת א"ל אדון על כל המעשים לאל אשר שבת מכל המעשים. שם א"ל דייקא הבן מאד והרחב הדברים כרצונך כי הם יקרים מפנינים וזה הוא דברי חז"ל בפסוק ואתם עידי נאום י"י ואני אל כשאתם עידי (היינו בשמירת שבת שהוא עדות עלי אז) ואני אל היינו כאילו מקיימים כל התורה שיש בה מספר שם אל נוסף על וכו' והקליפות בורחים לנוק' דתה"ר ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין ונשגב י"י לבדו:
29
ל׳ובאלה הדברים הג"ה הדברים האלה היו כתובים אצלנו בחיבורא קדמא' בסי' קל"א ואמרתי סימנא מילתא לבטל קל"א אילן: תשכיל טוב טעם ודעת לדברי מרן האריז"ל שמהראוי לשמו' את השב"ת עם התוספ' ל"א שעות ותשכיל למה זכור את יום השבת מצו' ל"א בתורה עמש"ל ותשכיל ותדע ג"כ מה שדרשו חז"ל ביעקב ויחן את פני העיר שקבע תחומין לשבת (וכבר ידעת איסור תחומין בכדי להבדיל בין הקדש והחול) ותשכיל מה שהקב"ה קראו ליעקב בסמוך לזה א"ל. והשי"ת יצילנו משגיאות. ותתבונן עוד. בימי החול הנה ניתן לישראל אות תפילין (בגי' פסת"ם) היא ג"כ תק"ף לבטל כח קליפות רש"ף הנ"ל עשו איש שעיר והנה חיו' הקליפו' מן ניצוץ הקדוש אל אשר בתוכם. ע"כ יש בתפילין תיבו' ת"ג מנין י"ג פעמים א"ל היינו א"ל אח"ד (מנין י"ג) ומתישין כח א"ל אח"ר וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך וכו' אלו תפילין שבראש והנה בשב"ת אין לנו אות תפילין במעשינו רק תפילין דמארי עלמא והקליפות בורחין לנוק' דתה"ר. היינו בני רש"ף בורחין מפני א"ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי: הבן מאד ותתבונן לפי"ז שלבעבור זה אומרים קדושת כת"ר בשבת במקום ת"ג (תרגומו של כת"ר) שבתפילין ואומרים כת"ר יתנו לך י"י אלהינו. ותבין לפי"ז מצות קרבן מוסף שבת הוא מצו' ת"ג בתור' ואז אומרי' קדוש' כת"ר הבן הדברי':
30
ל״אעוד אביא לבאר לך ענין אחר בטעם תוספ"ת שבת. הנה כתבתי לך אשר מרן האריז"ל כ' אשר תוספ"ת שבת יכולין להוסיף עד ל"א שעות היינו מן חצות יום הששי עד שעה אחת בליל א'. והיינו ל"א שעות ועוד אמר שלא יאמרו תחינה עד חצות ליל א'. כי עד חצות לילה עדיין היא הארת שבת וא"כ לפי"ז הנה הארת שבת ל"ו שעות. יש לומר שהתוספת הזה כענין כל המצות בהידורם כענין שאמרו הידור מצוה עד שליש במצוה:
31
ל״בוכיון שבאנו לדבר מענין זה הידור מצוה עד שליש במצוה. נבא לבאר מהיכן נפקא לן זה מן התורה דהנה הידור מצוה נפקא לן מפסוק. זה אלי ואנוהו. התנאה לפניו במצות. היינו לעשותה בהידור מן המובחר אבל שיעור שאמרו עד שליש לא נדע מקומו איה וגם מן הצורך מה שייכת יש לשירת הים. שיתבאר בו ענין הידור מצוה. והנרא' לבאר עפ"י מה דאית' בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק ויקח שש מאות רכב בחור ושלישי' על כלו. תרגום ומולית"א תליתאה על כולהון ולכאור' לא נודע כוונתו והנראה לפרש עפ"י הירושלמי כלאים הובא בפי' הר"ש למשניות וכ"ה במדרשים והוא שמעולם לא הי' נוהגין ליסע בעגלה רק עם סוס א' עד שבא פרעה שהי' בימי יוסף הנהיג ליסע במרכבתו בשני סוסים. ואח"כ פרעה שרדף אחרי ישראל הי' אוסר שלשה סוסים בכל מרכבה וזהו הפי' ושלישי"ם על כולו וזה ג"כ כוונ' הת"י מוליתא תליתאה (היינו סוס בענין מולייתות של בית רבי בגמ') וא"כ הוסיף פרעה הידו"ר שליש בעבירה לרדוף אחרי ישראל והנה השי"ת לקח ממנו נקם. סוס ורוכבו רמה בים. ומבחר שלישי"ו טבעו בים סוף ע"כ שוררו לפניו זה אלי ואנוהו. אתנאה לפניו במצות. וממילא נשמע דהידור מצו' עד שליש כמו שפרעה התנא' בהידור שליש בעבירה והשי"ת מבחר שלישיו הטביע בי"ס הנה מחייבי' אנחנו להתנאו' לפניו במצותיו בתוס' שליש (ממיל' לפ"ז נדע דפי' שליש בזה הוא חלק שלישי נוסף על השני'):
32
ל״גובזה ביארנו ג"כ דברי נעים זמירות ישראל בהילוליו ברוה"ק על לעתיד. רוממ' אל בגרונם וחרב פיפיו' בידם לעשות נקמה וכו' לאסו' מלכיהם בזיקי' ונכבדיהם וכו' לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הנה כל משכיל יראה שהדברים אין להם ביאור א' מה ענין חרב פיפיות לענין לאסור מלכיהם וכו' ב' מהו הפירוש לעשות בהם משפט כתוב והיכן כתיב. ג' מהו הסיום. הדר הוא וכו'. ועפ"י הנ"ל מובן דהנה ידוע אשר כלל קומת האדם נחלק לשלשה חלקים. חלק המחשבה הם בחי' חב"ד וחלק שממנו מוצא הדיבור היינו הריאה והלב והם נגד הזרועות וגמר כלי המעשה הם בבחי' נה"י היינו השוקים והרגלים והנה השי"ת כאשר ציונו בירושת הארץ בראשונה להכרית הגוים לא תחיה כל נשמה הנה נאמר לשם בגבורי כח העושים מלחמה וטרף זרוע אף קדקד המה שני שלישי האדם בשיעור קומתו והנה על לעתיד אמר דוד ברוה"ק אשר יקויים המצו' הזאת בהידור מצוה שהוא שליש נוסף וניקח נקמתינו מן הגוים גם בשליש השלישי דהיינו לאסור מלכיהם וכו' וזהו לעשות בהם משפט כתוב. היינו הכתוב במ"א בשירת הים אשר שם מבואר הידור מצוה עד שליש במצוה וזהו הדר הוא לכל חסידיו היינו בזה הענין יקיימו מצות הידור כיון שהיא מצות השי"ת לעשות נקמה בגוים הנה יחויב בזה מצות הידור כמשפט לכל חסדיו:
33
ל״דובזה יתבאר לנו ג"כ טוב טעם ודעת למנין ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק הנה הרב הגדול החיד"א זלה"ה כתב בשם גדול א' להיות המצות הם התרי"ג וז' מצות דרבנן. הרי תר"ך ומכל מצוה נברא מלאך א' ומלאך הוא שלישו של עולם א"כ הם ר"ו עולמות וב' שלישי'. והנה השי"ת כביכול מוסיף שליש לבני ישראל כענין תוספת כתובה א"כ יש להם ש"י שלישים. ולדרכינו אנן נימא שהתוספת שליש. הו"א מהידור מצוה שהוא עד שליש במצוה ועפי"ז יתבאר לך ג"כ ומבני יששכר (יש שכר) יודעי בינה לעיתים גם בעתים מעיתותי קדש יודעים להוסיף) לדעת מה יעשה ישראל כמה יהי' התוס'. וכמש"ל אות א' אומר לך עוד טעם לתוספ' שבת. הנה כתיב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וכו' ביום הששי מיבע"ל ודבריהם ז"ל ידועים ומה שאחשוב עפ"י פשוטו דהנה אין לטעות שעשה השי"ת שום מלאכה ביום הז' מעין מלאכות המבוארות בששת ימים דהנה מלאכת כל יום מבואר ביומו. ובשבת אין מבואר שום מלאכה רק אעפ"כ לא כלו כל המלאכות רק ביום הז' כי הזמן הוא ג"כ נברא כשאר הנבראים וא"כ כיון שנברא העולם להתנהגות הזמן בז' ימים כיון שלא יצא לפועל עדיין יום הזמן של יום השביעי לא נגמרו עדיין כל המלאכות כי הי' העולם חסר בריאת יום הז' וכשנברא הזמן יום הז' כלו כל המלאכות וזה יש לרמז בדברי רז"ל ג"כ באמרם מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת בא מנוחה היינו שהי' העולם חסר עדיין בריאת יום המנוחה. ולפי"ז תשכיל ותדע ג"כ ענין תוספת שבת כי זה ענין והלכת בדרכיו דהנה השי"ת שבת מכל מלאכתו ביום השביעי רק ברא ועשה את יום השבת שלא הי' עדיין בפועל. כן מחוייבים אנחנו לשבות מכל המלאכות רק מצוה עלינו לעשות את יום השבת היינו לעשות שבת חדש. מתוספת ימי החול שאנו מוסיפין על השבת הנה היא לנו עשי' בזמן את יום השבת: וזהו ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת וכו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים וכו' הבן הדבר. אשר השבת העיקרי כבר הוא נברא ומה שאנו מוסיפין אנחנו בוראים זמן מחדש:
34
ל״העיין במאמר קידוש שבת עוד מענין תוספת שבת ענין עמוק וכתבתי שם סמך מן הקרא ויברך אלקים א"ת יום הז' את מרבה הטפל ליום הז' היינו תוס' שבת:
35
ל״ואיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. דרשו חז"ל סמך שבת למורא אב ואם לומר אף ע"פ שהזהרתיך על מורא או"א אם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו ע"כ נשאלתי הלא דורשו אומרו אח"כ אני י"י הוא לנתינת טעם אני י"י ואתה ואביך חייבים בכבודי א"כ מטעם הזה כ"ה בכל המצות שלא ישמע לאביו לעבור על שום מצוה וכן פסקו באמת בכל התורה ואפי' איסור קל דרבנן לא ישמע אליו א"כ לפי"ז קשה למה פרטה התורה שבת דייק' שהוא מן החמורות כריתות ומיתות ב"ד. ונ"ל ע"ד הפשט דהנה הטור סי' ר"ס פסק דאם אביו רשע פטור מכיבוד וכ"כ הסמ"ג (ואין כן דעת הרמב"ם) והנה קשה לדעת הטור והסמ"ג א"כ למה איצטריך קרא אם אביו אומר לו חלל שבת אל ישמע לו הרי בלא זה כיון דמצווהו לחלל שבת רשע הוא פטור הבן ממוראו וכיבודו ותירץ הרב הגדול המפורסים חיד"א זלה"ה דאיצטריך היכא דהבן קיבל עליו תוספת שבת מבעוד היום גדול והאב עדיין לא קיבל ומצווהו לעשות מלאכה נמצא שאין האב רשע בזה אעפי"כ אל ישמע לו עכ"ד. ולפי"ז יומתק הדבר מה שפרטה התורה שבת דייקא ולפי"ז יש מזה קצת ראי' לשיטת הטור והסמ"ג דאי לשיטת הרמב"ם הקושיא במקומה עומדת למה פרטה התורה שבת דווקא:
36
ל״זבגמ' א"ר חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת. שנא' והכינו את אשר יביאו לאלתר (וכפירש"י. והכינו את אשר יביאו לאלתר. בשעת הבאה הכנה. והבאה בהשכמה היא דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר עכ"ל) ולי נראה דלמד לה מן יביאו שפירשו בי"א. והוא לשון מהירות. כמשארז"ל ביבמות. מפני מה הגרים מעונים בעוה"ז על שאיחרו ליכנס תחת כנפי השכינה. כדכתיב. ישלם י"י פעלך וכו' אשר בא"ת לחסות תחת כנפיו. עיי"ש ברש"י ותסופ' לשון ביא"ה היא במהירות והקדמה. ממילא לפי"ז מדכתיב והכינו את אשר יביאו במהירות ובזריזות והיא השכמה. תיכף יכינ"ו יהי' איך שיהי'. הנה הוא נלמד מבנין א"ב כי הוא נלמד מאבינו הראשון וישכם אברהם בבקר. וע"י מדת בנין א"ב מתעוררים מדת וחנון. וכתיב וחנותי את אשר אחון אע"פ וכו' ויתבאר עוד אי"ה. ואגב באתי להודיעך מה שנ"ל לדינא מלישנא דר' חסדא. אמרו לעולם ישכים אדם וכו' אומרו לעולם. היינו אפילו חל יו"ט בע"ש. ונראה דדייק מן הכתוב. והי' ביום הששי. והכינו וכו'. הנה תיבת וה"י' מיותר דהל"ל וביום הששי וכו' ואמר וה"י' לשון שמחה. להורות אפי' יארע זמן שמחה ביום הששי היינו יו"ט. אין זה דוחה מצות השכמה להוצאת שבת כנ"ל:
37
ל״חוהנה באתי עוד לעורר על לשונו של ר"ח. אומרו. לעולם ישכים אדם להוצאת שבת להכנת שבת מיבע"ל. מהו לשון הוצאות. ונ"ל עפ"י מ"ש הרב הגדול חיד"א זלה"ה ובספרו כסא דוד דף מ"ט ע"ב). הזריז במצות (היינו לעשותן בזריזו') לא שיי' גבי דידי' למימר טענת מי הקדימני כו' כיון שהוא עושה הקדמה כל מה שאפשר לו בחק המין האנושי הג"ה ובזה פירשנו. מקראי קדש במתן תורה. ועתה אם שמוע תשמעו וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ: הנה יקשה אומרו לשון ועתה איזה זמן בא לשלול. ב' סיימו בטעם כי לי כל הארץ. אינו מובן: ואדרבא וכו': וכבר דברו בזה כל המפרשים ולפי הנ"ל יונח דהנה אמרז"ל. משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד הנה אמר דבריו לישראל בהשכמה: הנה אמר להם ועתה (היינו בעת אדם להוצאת שב' בכדי שיהיו כזאת בהשכמה) שמוע תשמעו ההוצאת נק' על שם האדם בקולו. ושמרתם את בריתי (מלשון ואביו שמר את וכו' תהיו מחכים ומצפים מתי תבא לידי: וג"כ יכולים לפרשו על ברית שבת כמו שאמרו במדרש: שהשבת נק' ברית: ופירשנו לה שבת בגימ' לשון מעור: כמש"ל במאמר ש"ם שבת) והייתם לי סגולה מכל העמים (תהיו לי בסגולה מכל העמים) שבכל העמים גם אם יעשה איזה איש רצון קונו אזי יש עליו טענת מי הקדימני וכו'. וזה שסיים בטעם) כי לי כל הארץ ע"כ שייך לטעון מי הקדימני וכו' משא"כ כשתעשו המצות בזריזות בהשכמה: לא עליכם תהי' הטענה הזאת וכמש"ל: ע"כ הג"ה וזאת הסגול' הוא לישראל. עיין בהג"ה והנה במצות ענ"ג שבת אשר ישראל מרבים בהוצאות הנה יש להש"י ג"כ ע"ז טענ' מי הקדימני דמהיכן יקח האדם ההוצאות והלא כל ההוצאות הם משל הקב"ה אבל כיון שהאדם משכים לעשות הכנות להוצאו' שבת. הנה זה מיקרי הוצאותי"ו. ואין להקב"ה ע"ז טענת מי הקדימני וכו' וז"ש ר"ח לעולם ישכים אדם להוצאות שב' בכדי שיהיו ההוצאת נק' על שם האדם המשכים:
38
ל״טנרמז עוד במאמר ר"ח לעולם ישכים אדם להוצאת שבת. היינו מה שהשבת מוציא. היינו מילואי אותיות שבת שהם יוצאין מן עיקרי האותיות. והם אותיות י"ן י"ת ו'. בגימ' עת"ו. והנה כתיב עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. ועיין מ"ש במאמר שם שבת סימן ט"ו. ויתבאר אי"ה במ"א:
39
מ׳מוסיפין מן חול אל הקדש. הנה כשניתוסף מנין חול על מנין קדש הרי קדש חול בגימ' ב' פעמים דרך. אית דרך ואית דרך. כתיב דרך שקר הסר ממני וכו' דרך אמונה בחרתי וכו' והנה כשמוסיפין מן חול על הקדש. נכלל הדרך שקר בדרך אמונה. הבן הדבר היטב. וזהו אם תשוב משבת רגליך וכו' וכבדתו מעשות דרכיך וכו':
40
מ״אבו ידובר ברכת שבת:
ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו. במדרש ויברך וכו' ויקדש אותו. כתיב ברכת י"י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת י"י הוא תעשיר זו השבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי. ולא יוסיף עצב עמה. זה האבל כמד"א נעצב המלך על בנו עכ"ל. הנה יש להתבונן. דנראה ודאי דכוונת המדרש לפרש מהו. ויברך ויקדש מהו הברכה ומהו הקדושה. ולפי"ז לא נדע מהו התירוץ. וג"כ לא נודע דרשתו בסיפא דקרא ולא יוסיף עצב עמה. זה האבל. וכי ס"ד שע"י האבל ב"מ יהי' איזה וכו'. ונראה דודאי בא לפרש. מהו ויברך ויקדש. ע"כ הקדים הקדמה לפרש פסוק ברכת י"י וכו' ובפרישת הפסוק הזה יתפרש לנו מהו הברכה והקידוש בשבת והנה בפסוק ברכת י"י וכו' לא נדע פירושו. וג"כ לאו סיפי' רישי'. ע"כ פירשוהו על יום השבת. דהנה השי"ת ברא את העוה"ז ברא אלקים לעשות דייקא ועולם עשי' נק'. וכל המזונות ופרנסות להאדם הם דייקא ע"י עשי' ע"כ אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו' ואמרו רז"ל עוד הנהג בהן מנהג דרך ארץ. וצריך האדם לעסוק באיזה מלאכה או מו"מ והקב"ה ממציא לו עי"ז פרנסתו. והנה השבת יום שהוא אסור במלאכה לכל ישראל. ומאין תהי' פרנסתם כיון שהשי"ת ברא את העולם להיות הכל בעשי' דייקא. והנה ימי האבל ב"מ ג"כ אסורן במלאכה. אבל אין זה קושיא. כי הוא רק מקרה ליחיד וכל ישראל מותרין במלאכה. אבל יום השבת אסור במלאכה לכל ישראל. והם עיקר מציאת העולם א"כ אין כאן עשי' ביום זה. ומאין תהי' פרנסה ביום זה אבל הוא להיות שבירך השי"ת את יום השבת יש בו פרנסה בשפע מבלי עשי' וזהו פי' הפסוק עפ"י המדרש: ברכת י"י היא תעשיר זו השבת הגם שאינו יום מלאכה ועשי' עכ"ז כיון שיש בו ברכת י"י. הוא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה זה האבל שאינם גם כן ימי מלאכה. אין בהם זאת הסגולה. ומה שיש לאדם פרנסה בהם אינה קושיא כי אינה זמן איסור מלאכה לכל ישראל ובאלה הדברים תמצא פתח פתוח. לפרש בכאן מהו ויבר"ך וכו' ויקדש דהנה הפרנסה הוא חיות לכל הנבראי' והיא באה כביכול ע"י החכמ"ה העליונה. כדכתיב והחכמ"ה ת"חי' וכתיב כולם בחכמ' עשית. הנה החכמ"ה נק' קד"ש כידוע כמד"א ישלח עזרך מקד"ש (ועיין בזהר בפסוק ואנשי קד"ש תהיון לי) והנה בשב"ת כיון דכתיב בי' ויבר"ך ויקד"ש ברכו בקדוש"ה. היינו בחכמ"ה שמשם החיות. ע"כ הגם שאינו יום מלאכה יש בו פרנסה לחיות האדם. אבל בימי האבל שאסורים במלאכה אין הפרנסה מטעם זה כי אינם קד"ש ואדרבה כתב האריז"ל שלא להניח בהם תפלין דר"ת אשר הם מצד מוחין דחכמ"ה כי בימים האלה מסתלקי' מוחין דחכמ"ה והפרנס' היא לאדם מחמ' שהם ימי מלאכה לכל ישראל אבל פרנסת שב"ת היא מברכת הוי' ויבר"ך וכו' ויקד"ש וכנ"ל בחיבורא קדמאה נזדמן לנו המאמר הזה בסי' כ"ו סימנא מילת' ברכת הוי':
ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו. במדרש ויברך וכו' ויקדש אותו. כתיב ברכת י"י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת י"י הוא תעשיר זו השבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי. ולא יוסיף עצב עמה. זה האבל כמד"א נעצב המלך על בנו עכ"ל. הנה יש להתבונן. דנראה ודאי דכוונת המדרש לפרש מהו. ויברך ויקדש מהו הברכה ומהו הקדושה. ולפי"ז לא נדע מהו התירוץ. וג"כ לא נודע דרשתו בסיפא דקרא ולא יוסיף עצב עמה. זה האבל. וכי ס"ד שע"י האבל ב"מ יהי' איזה וכו'. ונראה דודאי בא לפרש. מהו ויברך ויקדש. ע"כ הקדים הקדמה לפרש פסוק ברכת י"י וכו' ובפרישת הפסוק הזה יתפרש לנו מהו הברכה והקידוש בשבת והנה בפסוק ברכת י"י וכו' לא נדע פירושו. וג"כ לאו סיפי' רישי'. ע"כ פירשוהו על יום השבת. דהנה השי"ת ברא את העוה"ז ברא אלקים לעשות דייקא ועולם עשי' נק'. וכל המזונות ופרנסות להאדם הם דייקא ע"י עשי' ע"כ אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו' ואמרו רז"ל עוד הנהג בהן מנהג דרך ארץ. וצריך האדם לעסוק באיזה מלאכה או מו"מ והקב"ה ממציא לו עי"ז פרנסתו. והנה השבת יום שהוא אסור במלאכה לכל ישראל. ומאין תהי' פרנסתם כיון שהשי"ת ברא את העולם להיות הכל בעשי' דייקא. והנה ימי האבל ב"מ ג"כ אסורן במלאכה. אבל אין זה קושיא. כי הוא רק מקרה ליחיד וכל ישראל מותרין במלאכה. אבל יום השבת אסור במלאכה לכל ישראל. והם עיקר מציאת העולם א"כ אין כאן עשי' ביום זה. ומאין תהי' פרנסה ביום זה אבל הוא להיות שבירך השי"ת את יום השבת יש בו פרנסה בשפע מבלי עשי' וזהו פי' הפסוק עפ"י המדרש: ברכת י"י היא תעשיר זו השבת הגם שאינו יום מלאכה ועשי' עכ"ז כיון שיש בו ברכת י"י. הוא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה זה האבל שאינם גם כן ימי מלאכה. אין בהם זאת הסגולה. ומה שיש לאדם פרנסה בהם אינה קושיא כי אינה זמן איסור מלאכה לכל ישראל ובאלה הדברים תמצא פתח פתוח. לפרש בכאן מהו ויבר"ך וכו' ויקדש דהנה הפרנסה הוא חיות לכל הנבראי' והיא באה כביכול ע"י החכמ"ה העליונה. כדכתיב והחכמ"ה ת"חי' וכתיב כולם בחכמ' עשית. הנה החכמ"ה נק' קד"ש כידוע כמד"א ישלח עזרך מקד"ש (ועיין בזהר בפסוק ואנשי קד"ש תהיון לי) והנה בשב"ת כיון דכתיב בי' ויבר"ך ויקד"ש ברכו בקדוש"ה. היינו בחכמ"ה שמשם החיות. ע"כ הגם שאינו יום מלאכה יש בו פרנסה לחיות האדם. אבל בימי האבל שאסורים במלאכה אין הפרנסה מטעם זה כי אינם קד"ש ואדרבה כתב האריז"ל שלא להניח בהם תפלין דר"ת אשר הם מצד מוחין דחכמ"ה כי בימים האלה מסתלקי' מוחין דחכמ"ה והפרנס' היא לאדם מחמ' שהם ימי מלאכה לכל ישראל אבל פרנסת שב"ת היא מברכת הוי' ויבר"ך וכו' ויקד"ש וכנ"ל בחיבורא קדמאה נזדמן לנו המאמר הזה בסי' כ"ו סימנא מילת' ברכת הוי':
41
מ״בשם ר' ישמעאל אומר ברכ"ו במן וקדש"ו במן ברכו במן שכל ימות השבוע הי' יורד עומר ובערב שבת שני עומרים. וקדש"ו במ"ן שלא ירד בו כל עיקר עכ"ל. הנה מפרש ג"כ ויבר"ך ויקדש ויתפרשו דבריהם ע"ד זה דהנה הבר"כה הוא שבגזירתו ית"ש נתיילד דבר שאינו תחת המציאות. עכ"ז מיום שברא הקב"ה את עולמו י"ש מאי"ן הנה ברא אלקים לעשו"ת. שיהי' הכל י"ש מי"ש ע"כ ברכתא לא שרייא באתר ריקנייא ע"כ אמר אלישע להאשה מה יש לך כל בבית. דברכאן לא שריין באתר ריקנייא וע"כ מן הצורך להניח פתותי לחם בשעת ברהמ"ז. בכדי שיהי' מקום להשראת הברכ"ה דמשעת בריאת העולם שהי' י"ש מאי"ן ברא אלקים לעשות י"ש מי"ש:
42
מ״גוהנה יש להתבונן העומר מן שהי' יורד בערב שבת. שני העומ"ר לאחד למה ירדו שני העמרים ביחד ולמה לא ירד העומ"ר של שב"ת בפני עצמו ה"ל לירד העומר של ערב שבת בבוקר. והעומר לשבת בצהרים. ונראה להיות יום שב"ת היא יום הברכ"ה והברכ"ה הוא דוקא י"ש מי"ש. הנה עמ"ר בגי' י"ש לקטו ב' עמרים ביחד להורות על הברכ"ה י"ש מי"ש ולא שרייא באתר ריקנייא ב"פ עומ"ר בגי' ב"פ י"ש (ועלה מספרם כת"ר שהוא אי"ן מקור הברכ"ה. הבן הדבר ויונעם לך לפ"ז מ"ש בשב"ת כת"ר יתנו לך י"א וכו') וזהו מה שאמרז"ל ברכ"ו במן שכל ימות וכו' ובע"ש ב' עמרי"ם וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר מובן עפ"י דברי הזוה"ק בשלח דף ס"א וז"ל: בקדמיית' כד נפקי ישראל ממצרי' אעלו בנהמא דאיקרי מצ"ה (סוד מלכות לחם ענ"י סיהרא דלית לה מגרמא כלום) והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרה עילאה יתיר מאתר עילאה דכתיב הנני ממטיר לכם לח"ם מן השמי"ם ממש (תפארת ישראל דאיקרי שמים כמד"א ואתה תשמע מן השמי"ם) ובההוא זמנא אשתכח להו לישראל מאתר דא חברייא דמשתדליא באורייתא. מאתר אחרא עילאה יתיר אתזנו מאי הוא כמה דכתיב החכמ"ה תחי' בעליה אתר עילאה יתיר עכ"ל. הנה כבר ידעת שהחכמ"ה נק' (קדש) כמ"ש כ"פ הנה המ"ן שהי' יורד מן השמי"ם הוא מזונות מבחי' ת"ת ישראל: אבל השי"ת קיד"ש את יום השביעי הנה מזונו' יום הז' מאתר דאיקרי קד"ש היינו חכמ"ה בענין מזונות ת"ת (שנק' שב"ת) ע"כ לא ירד בו מן כל עיקר כי מזונות השב"ת מאתר' עילאה דקוק יתיר וז"ש וקדש"ו במן שלא ירד בו כל עיקר. כי מזונות השבת קדש הם. הבן הדבר:
43
מ״דשם ר' נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכ"ה עכ"ל זה הדבר אינו מובן כלל. ומה שיש לי לפרש בזה (הנה ברכ"ו במ"ן כנ"ל) וקדש"ו בברכ"ה. היא עפ"י מה שנמצא להקדוש הרמ"ע זלה"ה במאמרי השבתות שלעתיד לבא בסעודה של לויתן הנה אין סעודה בלא לח"ם הנה כתב שיוציאו אז צנצנת המן הנגנז (נאמר בו לדורותיכ"ם היינו בעת שיהי' הדורות יחד) והוא נק' לח"ם כמד"א הוא הלח" אשר נתן ה' וכו'. וכתב שם שיברכו ברכה על המן. המוציא לח"ם מן השמי"ם והנה דכירנא כשהיתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל נפל מילת' בפומי' לחקור האיך הי' ברכת המן ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ"ע דלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים. ונפל ויכוח בדבר בין החברים נענה א' מן החברים ה"ה הרב המקובל מהו' ישראל דוב זלה"ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר. כיון שהיא לחם אבירים נבלע באיברים שלא הי' בו בירור כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת ובמן לא הי' פסולת ונהניתי מאד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת והיותי מתמי' לפ"ז על הקדוש מהרמ"ע שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד. והנראה להיות אכילה ההיא תהי' באתר עילאה יתיר בסוד הקד"ש חכמ"ה כי כבר יגיע זמן השגת חכמת מושכלי התורה. והנה כתיב כולם בחכמ"ה עשית במחשב' אתברירו והנה המ"ן הוא לחם מן השמים כמש"ל בשם הזוהר וכשיתעל' ע"י אכילתינו לאתר עילא' יתיר אתר דאקרי קדש שוב יהי' לו בירור (והנה זה אני או' בדרך אפש' ואין לי סמך מדברי רבותינו בזה) ותתבונן זה דגם הצדיקים כשיושבים בג"ע כשרוצים להעלותם למדריגה יותר גדולה מצטרכים שוב לבירור חדש ע"כ שוב דנין אותם כמשארז"ל אצל שמואל הנביא שהיה מתיירא מן הדין (זה דרך אפשר ולא קבלתי זה ואם נאמנו דברינו) הנה יצטרכו אז לברך ברכה על המן. ולפ"ז יש לומר ג"כ (בדרך אפשר) הגם שלא היו מברכין על המן במדבר בימות החול אבל בשב"ת להיות דהאכילה הוא בקדש אתר עילאה יתיר הוצרכו לברכה. זה הכוונה לפ"ז ויקדש אותו: קדש"ו בברכה (זה בדרך אפשר) ובזולת דברי הרמ"ע ז"ל יש לומר דבאמת לא היו מברכין על המן בימות החול שום ברכה מטעם הנ"ל. אבל בשבת עם היות שלא היו מברכין ברכת הנהנין עם כ"ז להיות שב"ת היא קד"ש והאכילה בו כעין אכילת קדשים היו מברכין ברכת המצוה אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול סעודת שב"ת וזהו וקדשו בברכ"ה. זה מה שנראה לדעתי לפרש כעת והש"י יודע האמת:
44
מ״השם רבי יצחק אמר ברכ"ו בעטיפ"ה וקדש"ו במקוש"ש (כ"ה הגירסא הנכונה בילקוט וכן גרס במ"כ) לא נודע האיך נרמז בויברך ויקדש. עטיפ"ה ומקוש"ש. וגם מה שייכות יש לשני הענינים הללו עטיפ"ה אצל מקוש"ש. ונראה ע"פ מ"ש רז"ל (והוא) שאמרו מפני מה נסמכה פ' ציצית למקושש: שאמר משה לפני הקב"ה דלבעבור זה חטא המקושש דבימות החול ישראל מלובשין בתפילין וזוכרין על ידם את השי"ת ומורא שמים עליהן. אבל בשבת אין עליהם תפילין ואין להם דבר המזכיר א"ל הקב"ה אני אתן לכם מצוה שנוהגת גם בשב"ת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ונמצא לפי זה נתהוו אלו ב' הענינים מקוש"ש ועטיפ"ת ציצית בזמן אחד. אבל מהראוי להתבונן איך נרמז זה בברכ"ה וקידו"ש. ונ"ל לפרש דהנה ברכ"ה הוא דבר המתפשט ואינו מוגבל ע"כ אין הברכה שורה בדבר המדוד שהוא מוגבל. עטיפת הציצית הוא בסוד או"ר מקי"ף הוא שורש הוברכ"ה שאינו מוגבל בכלי כמו אור פנימי (עמ"ש בספרי אגר"א דכלה בפ' ציצית) הנה יתפרש ויברך אלקים את יום השביעי בבחי' ברכ"ה שאינו מוגבל בכלי ה"ס או"ר מקי"ף הנרמז בעטיפת הציצית וקידש"ו במקושש כתיב במקושש ויניחו אותו במשמר כי לא פורש וכו' ובמגדף כתיב לפרוש להם על פי ה'. ופירשו חז"ל שבמגדף לא ידעו כלל אם חייב מיתה מה שא"כ מקושש ידעו שהמחלל שב"ת היא במיתה אבל לא ידעו באיזה מיתה עד שפירש להם הקב"ה שהוא בסקילה והנה ד' מיתות נמסרו לב"ד לפייס ד' אותיות הוי' מי שפגם ביו"ד מתחייב סקילה מי שפגם בה' ראשונה מתחייב שריפה וכו' והנה היו"ד היא בחכמה הנק' קד"ש כידוע. והנה שב"ת נאמר בה קד"ש היא לכם. ע"כ המחלל שבת פוגם ביו"ד סוד החכמ"ה סוד הקדוש ע"כ מיתתו בסקילה וזהו וקדש"ו במקושש שעל ידי המקושש נתוודע אשר שבת הוא בסוד הקד"ש הבן:
45
מ״ובבואי לכלל זה לא אכחיד את אשר חכמים הגידו. דין מצות סקילה למדו מן הר סיני. כי סקול יסקל או ירה יירה. משם למדו שתהיה בית הסקילה גבוה ב' קומות. והנה לא דבר ריק הוא הלימודים בתורתינו הקדושה. למה נלמד הדבר דוקא במתן תורה. ויתכן ע"פ דברינו הנ"ל דהנה מצות סקילה הוא למי שפגם באות יו"ד סוד החכמה והנה אורייתא מחכמ"ה נפקת ע"כ נלמד מצות סקילה מן שעת מתן תורה. והוא דבר נחמד:
46
מ״זשם ר"א אומר ברכו בנ"ר. וכן הי' המעשה פ"א הדלקתי את הנר בלילי שב"ת ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שב"ת דולק ולא חסר כלום ע"כ לא נודע מהיכן ישפוט שהברכ"ה קאי על הנ"ר. ואין ראיה ממעשה הנס שאירע לו לר"א. ומוכרחים אנחנו לומר שזה הוא לכל איש הישרא' שנרות של שבת מתברכי' יותר באורם מכל ימות החול לזה רב ולזה מעט (וכמדומה שהמבינים יודעים זה) והנראה דשפט זה עפ"י מה שדרשו בזו"ח שבקדרותא דצפרא בעת שמתחיל האור להתנוצץ אז מסוגל וטוב שתתקיים הברכה שמברכין לאיש הישראלי' ואפיק לה בג"ש. כתיב וירא אלהים את האו"ר כ"י טוב. וכתיב התם כ"י טו"ב בעיני ה' לברך את ישראל. הנך רואה מקבלת הג"ש זו המסורה בידם שהברכ"ה שרוי' באו"ר ונמשכת אחר האור. והנה מדכתיב בשב"ת סתם ויבר"ך ולא נאמר במה ברכו. ע"כ הכוונה הוא ברכו בדבר שהברכה שרוי' בו. היינו או"ר שב"ת הוא הנ"ר והנה נ"ר שב"ת אינו מדאורייתא רק מצות חכמי"ם חכמים הם המושפעים מן החכמ"ה. לאור"ם נסע ונלך. כי הנה כסיל בחושך הולך. וחכמ"ת אדם תאי"ר פניו. הנך רואה שהחכמ"ה הוא האו"ר הלא תראה אפילו הולך למשרים עפ"י חכמתו ושכלו. ע"כ החכמים דייקא תיקנו מצות או"ר שב"ת. ותראה עוד שחכמינו ז"ל דרשו בפסוק ותזנח משלו"ם נפשי זה נ"ר שב"ת הנה קראו לנ"ר שב"ת שלו"ם וכן הא דאיבעיא להו נר שבת וקידוש היום ופשטו נ"ר שב"ת עדיף מקידוש היום משום שלו"ם בי"ת. נ"ל דקראו לנ"ר שב"ת שלו"ם כיון דנ"ר שבת היא הברכ"ה. ברכו בנ"ר כנ"ל ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכ"ה לישרא"ל אלא השלו"ם ע"כ זה שמו אשר יקריאו לו שלו"ם ותתבונן עוד עפ"י דברינו הנ"ל שסוד הברכ"ה אשר היא באו"ר נמסרה לנו בג"ש. תתבונן לפ"ז אשר מצות נ"ר שב"ת אינו מבואר בתורה רק עפ"י חכמים בתורה שבע"פ: דהנה הברכ"ה באו"ר נמסרה בג"ש וכבר ידעת דמדת ג"ש נגד מדת רחו"ם מדה שני' בי"ג מדות של רחמים וכביכול בי"ג מדו' המדה השני' רחו"ם ה"ס השערות של השפה העליונה שהוא כביכול ע"ל פ"ה (ובדרך זה אמרנו על הא דאר"זל. מיכאל (עושה שליחותו) באחת. ולמדו לה בג"ש כתיב ויעף אלי אח"ד מן השרפים.(עפיפה אחת) וכתיב התם והנה מיכאל אח"ד השרים הראשונים. והנך רואה ויעף אלי אח"ד וכולי הכוונה על מיכא"ל ולמדו זה בג"ש שהוא כביכול ע"ל פ"ה כנ"ל ע"כ כתיב התם אצל הנביא ויעף אלי וכו' ויגע ע"ל פ"י להורות שנלמוד הדבר בג"ש הבן הדבר) וכן תתבונן הא דדרשו דמרים נפטרה בנשיקה דגמרינן ג"ש ש"ם ש"ם ממשה מה התם ע"ל פ"י וכו' ע"כ נ"ר שב"ת הוא דברי חכמים תורה שבע"ל פ"ה. והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. והנה תתבונן אשר כל הדרשות שדרשו ע"כ. דרשו על ויבר"ך ויקד"ש ובדרשת ר"א לא נדרש על ויקד"ש כלום. והנראה לפרש דכיון שדרש ויבר"ך על נ"ר שב"ת. הנה ויקד"ש הוא להתחייבות קידו"ש היו"ם והוא להורות על בעיות הגמ'. בתר דפשטא נר שבת קודם לקידוש היום: ולימודו מכאן ויבר"ך ויקד"ש שם:
47
מ״חשם ברכו באו"ר פניו של אדם. קדש"ו באור פניו של אדם לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. ע"כ הנה ג"ז יתפרש כנ"ל דמכח הג"ש הנ"ל תתפרש הברכ"ה על האו"ר. רק שבפירוש הקודם דרש על או"ר הנ"ר ובכאן דרש על או"ר פני"ם. אבל הנה דרשו קדש"ו ג"כ על אויר פני"ם. הנה מהראוי להתבונן מהו הברכ"ה באו"ר פני"ם ומהו הקידוש. ואחשב' לדעת ע"פ מ"ש כ"פ במה שדרשו חז"ל ישא ה' פניו אליך. אמרו מה"ש לפני הקדוש ב"ה רבש"ע כתיב בך אשר לא ישא פנים. מפני מה אתה נושא פנים לישראל. דכתיב ישא ה' פניו אליך. א"ל הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל אני כתבתי ואכלת ושבעת וברכ"ת והם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה עכ"ד. הנה דבריה' ז"ל אינם מובני' בהסתכלות ראשון. דלכאורה נשיא"ת פני"ם מיקרי בשגם האדם מתחייב כך וכך ואינו ראוי שייטיבו עמו מצד מעשיו אף על פי כן הנותן מצילו מהעונש ויהיב לי' לבזבזין בנדבה זה מיקרי נשיאו"ת פני"ם. והנה המלאכי' בשואלם את פי הש"י הנה ע"כ לא שאלו מפני מה אתה נושא פנים לישראל היינו שבקרנו את פנקסיהם. וראינו שמצותיהם אינם מגיעים לשכר כזה שאתה נותן להם דהמלאכים אינם יודעים זה. דהרי כל המצות והעבירו'. המה במשקל אל דעות כמ"ש הרמב"ם הוא כפי כוונת כל אחד ואחד וגם מה הוא התירוץ של יוצר בראשית וכי לא אשא פנים וכו' אני אמרתי ואכלת ושבעת וכו' קשה ממ"נ אם מגיע להם בעד החומר' הזאת שכר כזה הנה לא מיקרי נשיאו"ת פני"ם. רק היה לו להשי"ת להשיב. מגיע להם השכר בעבור שמדקדקים ע"ע וכו' ובאם אינו מגיע להם בעד החומרא הזאת שכר כזה שוב נקרא נשיאות פני"ם. על כרחך לומר. דהמלאכים רמו קראי אהדדי כתיב בך. אשר לא ישא פנים. וכתיב ישא י"י פניו אליך. משמע שאתה נושא פנים לישראל אפילו מה שאינם ראוים לפי המשקל של א"ל דעות. והבן הדבר א"כ לפ"ז צריכין להתבונן מהו התירוץ של הקב"ה הרי אף על פי כן קשו קראי אהדדי. ואמרתי בזה. ידוע י"ג מדות של רחמים הן המה כביכול י"ג תיקוני דיקנא כידוע ומדת ואמ"ת המדה השביעית הוא כביכול סוד או"ר פני"ם העליונה תרין תפוחין קדישין ובהתעוררת המדה הזאת להאיר לישראל. נקרא נשיאות פנים. הארת פנים. יאר י"י פניו וכו' ישא י"י פניו וכו' עיין בכוונת האריז"ל בסוד הארת פני התוקע הוא לעורר מדת ואמת והנה ישראל בהתהלכ' בדרכי אמ"ת מעוררים מד"ת ואמ"ת. וכן בעוסקם בתור' בדבר הנעלם ומכווני' אל האמ"ת היינו הלכ' לאמתת' ג"כ גורמי' כנ"ל ובזה פירשנו הפסוק אשרי העם יודעי תרועה י"י באור פניך יהלכו"ן. התרועה אינה מבוארת בתורה בפירוש מה היא. ונפל הספק אם גנוחי גנח או יילולי ייליל או תרווייהו. ועושים הכל מספק. ומכוונים הלכ"ה לאמת"ה. כי הרואה יראה בזהר ובר"מ דכל הסדרים מוצרך צריכי' ואין כאן ספק. נמצא כיון דישראל מכוונים ע"י פלפולם הלכה באמ"ת. גורמים להאיר או"ר פני"ם היא מדת ואמ"ת. ומגיע להם חיי"ם כי באור פני מלך חיי"ם וזהו לדעת פי' הפסוק אשרי העם יודע"י תרוע"ה. שיודעים מה היא התרועה ואין כאן ספק אליבא דאמת. וכולהו הסדרים מוצרך צריכי עפ"י האמ"ת ולא עשה י"י ככה שיצטרכו לפלפל בדבר לידע מה היא התרוע"ה עד שע"י הספק כוונו להלכ' באמ"ת היא כדי שיגרמו ישראל ביום הדין הנורא להאיר מדת ואמת אור פני מלך חיים וז"ש י"י באור פניך יהלכו"ן מכוונים להלכה. להאיר אור פני מלך. הבן הדבר הנפלא הזה. ובזה יתפרש ג"כ דברי חז"ל ששאלו המלאכים מפני מה אתה נושא פנים לישראל איזה דבר עושים בתמידות בכל יום שיהיו ראויים עי"ז להארת אור פנים. א"ל הקב"ה וכי לא אשא להם פנים אני כתבתי ואכלת ושבעת וברכת הנה כפשוטו הכוונה דוקא שביע' ממש והם על ידי יגיעתם בתורה דרשו. ואכל"ת שיעור אכילה בכ"מ כזית. ושבעת זו שתי'. או לאידך מ"ד ואכל"ת ושבעת. אכילה שיש בה שביעה והיינו כביצ'. והגיעו בזה לכוונת האמ"ת ע"כ מאירים מדת ואמ"ת או"ר פני"ם. ע"כ ראויים הם לנשיאות פנים אור פני מלך חיים (וכ"ה שהאמת גורם להם לישראל להלכה זו ביודע' שאפילו כזית וכביצה אינם יכולי' לסגל בעצמם זולת בחסד הבורא ע"כ צריכין לברכו גם על כזית וכביצה) ועפ"ז נבא להתבונן דברי המדרש שאנחנו עוסקים בו בסגולת השב"ת ואקדים לו משנה שלימה שנינו. הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו. ואמרו הטעם דאפילו עם הארץ החשוד לאכול טבלים שהן במיתה. מתיירא לשקר בשב"ת כי אימת שבת עליו ואומר אמ"ת והוא לתימא דהרי גם בשב"ת אסור לאכול אצל ע"ה דגם בשב"ת חשוד היא לאכול טבלים ואין אימת שבת עליו לענין זה. ולענין שאינו משקר ואומר אמ"ת אמרינן אימת שבת עליו והוא לפלא. ונ"ל להיות מדת ואמת היא המדה השביעית בי"ג מדות היא מאירה ביום השביעי אור פניהם של ישראל כי המדה הזאת היא או"ר פנ"י מל"ך ומאירה אור פניהם של ישראל בני מלכי"ם ומתייראים לשקר. ואמ"ת יהגה חיכם. ודבר י"י בפיהם אמ"ת (ותתבונן מ"ש במנחת שבת ענני באמ"ת ישעך) והנה כבר ידעת משאר"זל בתיבת נח שלא היה יכול השקר ליכנס אל התיבה עד שנשתתף עם הפחת"א שהיא הקללה שממעט את הנכסים והון האדם עד שהכל הולך לטמיון מתלא אמרין כל מה דשקר' יהיב פחתא נטיל משא"כ באמת הוא הברכ"ה וזה שנתברך יעקב ויתן לך האלקים וכו' ל"ך דייקא שמדתך אמ"ת. תתן אמ"ת ליעקב. הנך רואה כי הברכה היא ע"י האמ"ת כי האמ"ת מקור הברכ"ה (המשכיל על דבר יבין. במפלאות תמים דעים האמת היא מקור של הברכ"ה) ומדכתיב הכא סתם ויברך אלקי' את יום השביעי ולא נודע מהו הברכ"ה. פירשו חז"ל ברכו באור פניו של אדם היינו שבשב"ת שהיא יום השביעי נתברך מאור פניהם של הבני מלכי"ם. להיות אור פני מלך חיים מאיר בהם היא המדה השביעי' הנק' ואמ"ת ובאמ"ת שריין ברכא"ן היפך השק"ר שהיא משותף לפחת"א שהוא הקללה. וקדש"ו באור פניו של אדם שע"י אור הפנים הזה שבא מלמעלה בברכ"ה קדשו ג"כ בזה אשר ישראל קדושים מתייראים לשקר ואפילו ע"ה נאמן בדבריו כי ישראל קדושים הם קדש ישראל לי"י ולא ידברו כזב. אחי ידידי דוק נא בדברים הללו ותנשק ידי החכמים בהבינך כל זה תבין אחי ידידי מה שאמחז"ל בההיא מתא דשמא קושטא דלא שכיב איניש בלא זימנא דהנה מדת ואמ"ת היא הארת הפני"ם כביכול כמש"ל ובאור פני מלך חיי"ם. ותבין לפי"ז האוכל טבלים הוא במיתה ח"ו. והנה ע"ה החשוד לעבור ע"ז בהגיע שב"ת יום השביעי הארת מדת השביעית מדת ואמ"ת אור פני מלך. ובאור פני מלך חיי"ם מתפחד לומר דבר הגורם ההיפך ודבר יי בפיו אמת ותתבונן עוד בזה משארז"ל יעקב אבינו לא מ"ת דכתיב תתן אמ"ת ליעקב. ואתם הדביקים בה' אלקיכם חיים:
48
מ״טשם ברכו במאורות וכו' עיי"ש שדרש שחלק הקב"ה כבוד לשב"ת ולא גנז האור עד מוצאי שבת. והוא נלמד מג"ש כי טוב וכנ"ל עיי"ש וכמדומה שדרשו זה להורו' לישראל הגם שהן היום נגנז אור הגנוז שהי' יכולין להביט בו מסוף העולם עד סופו עכ"ז הנה הברכה הזאת נשארה מוטבעת בשבת ושומרי יום השבת בקדושה יכולין גם היום ליהנות מן האור ומתגלה להם נסתרות:
49
נ׳שם ר' לוי בשם זעירא אמר ל"ו שעות שמשה אותה האורה י"ב שעות של ע"ש וי"ב שעות של ליל שבת וי"ב שעות של שבת ע"כ צורך הודעה זו היא עפ"י מה ששמעתי ממדקדקים להדליק בשב"ת ל"ו נרות כי נר שב"ת הארה מהאור הגנוז ששימש ל"ו שעות (וכן נירות מצוה של חנוכ"ה הם ל"ו נגד אור הגנוז) וכ"מ כתוב בשם הקדוש מהר"פ מקאריץ זצוק"ל ותתבונן כמעשה בראשית כתיב ה' פעמים או"ר מספרם אלף ל"ה ובהחזרת אלף לאלף (בסוד הכתוב איכה ירדוף אחד אלף) הנה היא ל"ו. והיא נרמז במתן תורה אל"ה הדברים אשר תדבר אל ב"י אל"ה אלף ל"ה סוד ה"פ אור הוא אור מ"ב אשר נגנז והיכן נגנז בתורה וכל העוסק בתורה לשמה מוצא בכל פעם חידושין מה שלא נתחדש עד היום והיא מהאור הגנוז: סימנא מלתא בחיבורא קדמאה נזדמן לנו זה המאמר בסימן ל"ו:
50
נ״אשם ברכו ביציאה. ר' לוי משם ר' יוסי בר' חנינא כל יום שיש בו חסרון כתיב בו ברכ"ה ואינו חסר כלום. בחמישי נבראו עופות ודגים ובני אדם שוחטים עופו' ואוכלים וצדים דגים ואוכלים. וכתיב בו ברכ"ה ואינו חסר כלום. בששי נברא אדם בהמה. ובני אדם שוחטים בהמה ואוכלים ובני אדם מתים וכתיב בו ברכ"ה ואינו חסר כלום בז' מאי אית לך למימר. ר' לוי בשם ר"ח ב"ח אמר מפני היציאה ע"כ: רצ"ל היות יום השב"ת הוצאתו מרובה במעדנים ומטעמים ואינו יום מלאכ' להרויח: ואעפ"כ האדם אינו חסר עי"ז כי שורה בו הברכ"ה ובמקום ששורה בו הברכ"ה החסרון מתמלא. תראה מאסוך שמן דאלישע. ומכד הקמח דאליהו: כיון ששרתה בהם הברכ"ה כל מה שהחסירו מהם הי' מתמלא. ולמד לפירוש הזה מן הפסוק ויכל אלקים וכו' וישבות וכו' ויברך אלקים וכו' דהנה כל הנבראים הם הווים שנתהוו מחדש בגזירתו ית"ש וכל הווה נפסד והנה כל ששת י"ב נתהוו משא"כ אחר ששת י"ב. ויכל אלהים וכו' הנה כלתה ההוי' ומתחיל החסרון שהוא ההפסד (כענין שדרשו בפסוק כי הולך אדם אל בית עולמו תיכף כשיוצא לאויר העולם. הנה קשור בו החסרון והולך בכל יום וכו') ע"כ ויברך אלקים את יום השביעי שיושלם בו החסרון היינו החסרונות שנחסרי' ביום הזה יום היציאה נשלמים בו ע"י הברכה שאינה מקבלת החסרון: ולפי"ז יש לפרש ויקד"ש אותו. דהנה הא תינח מי שיש לו משלו אל ידאג שיהיו נכסיו חסרים מחמת הוצאת השב"ת כי הברכ"ה משלמת משא"כ מי שאין לו משלו לזה אמר ויקד"ש אותו יתפרש קד"ש מלשון הזמנה כמו התקדש"ו למחר ואכלתם וכמו ויקדש את ישי וכו'. היינו כביכול השי"ת כבר הזמין לכ"א מישראל הוצאה שב"ת מבראשית ע"כ נכון יהיה לבו בטוח ויכול על האמנה הלזו ללות כשמארז"ל שאמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע:
51
נ״בר' חליעזר שם בשם ר' יוסי אמר מפני האסטנוסות ברכ"ו במטעמים ע"כ נ"ל פירושו מי שהוא איסטניס ובימי החול אינו יכול לאכול מאכלים צוננים או חמין והטמונים מיום אתמול לשבת ובטבע איסטניסותו מזיקים לו מאכלים כאלה בחול בשבת לא ידאג ע"ז יאכלו ענוים וישבעו. דהנה ביר"ך השי"ת את יום השב"ת שיהי' במאכלי' הנזמנים בשבילו טעם מטעמים ומעדנים ורווחא לבסומי שכיח (הגם שהאדם שבע ביותר ומזיק לו אכילה גסה עכ"ז כיון שנותנים לו מעדנים. אוכל ושבע ודשן ואין מזיק לו) כ"ה לענין מאכלי שב"ת. הגם שמאכלים כאלה הטמונים מיום אתמול מזיקים לגוף בימות החול. כיון שהם נטמנים לשבת שורה בהם הברכ"ה שיהיו מבוסמים. וטעמם כמעדני מלאכים ערבים לנפש ולגוף ומי שהוא מאמין לדברי חכמים יבחין זה ג"כ בחוש הנראה לעין בכל איש הישראלי אפילו החלושי כח: משא"כ המתפלספים אשר ערב לנפשם לחם שקר ואינם מאמינים לדברי חכמים. מאכלי שבת להם כמו שער בנפשם. ויפה אמרו קדמונינו אשר שרתה עליהם רוה"ק אמרו בודקין אחריו שמא מין הוא. ועיין בבעל המאור שכתב מי שאוסר חמין הטמונים לשב"ת יתעסקו בו עממין והאוכל למעדנים מאכלים הנהוגים בישראל להטמין לשב"ת יזכה לתחי' עיי"ש. ושפטו זה לפרש הברכ"ה על מאכלי שב"ת אפשר למדו זה ממשאחז"ל שהית' הברכ"ה מצויה בלחם הפנים. וכל זמן שהיתה הברכ"ה מצוי' כל כהן שהגיע לו כפול היה שבע ומעודן ואפשר למדו ג"ש לח"ם לח"ם (כידוע לבקי בשותא דרבנן במדרשות שעפ"י הרוב דרשותיהם מקובלות בג"ש) כתיב בשבת לח"ם משנ"ה וכתיב התם לחם פנים לפני וכו' מה התם ברכה אף בלח"ם שבת ברכה (הסעודה נק' ע"ש הלחם) ומדכתיב כאן סתם ויבר"ך ולא פירש מהו הברכ"ה. סמכו על ג"ש המקובלת שהברכ"ה הוא במאכלים הנזמנים לשב"ת. לפ"ז צריכים לפרש ויקדש אותו עפ"י משארז"ל. המבשל בשב"ת אסור המאכל באכילה (ולמאן דס"ל בהנאה) דכתיב כי קודש היא לכם מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת וכו' ויוצדק שפיר לפי"ז. ויברך אלקים את יום השביעי. א"ת לרבות הטפל ליום הז' היינו יום הששי בו רבו במטעמים היינו כשמבשל ביום הששי לצורך שב"ת ויקד"ש אותו. משא"כ אות"ו בעצמו קידש. היינו כשמבשל בשבת עצמו נאסר המאכל כקודש. עיין ברש"י פ' תצא. פן תקדש המלאה וכו' מפרש רש"י. פן תקד"ש כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור נופל בו ל' קודש (כי עיקר תיבת קוד"ש פירושו דבר הנבדל נ"ל) כמו אל תגע בי כי קדשתיך. ודי בזה כעת:
52
נ״גשם שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע וכו' מ"ש יומא דשבתא משאר יומא: א"ל מ"ש טורניסרופו' מכל גוברין אמר ליה שרצה המלך לכבדיני אמר ליה אף זו שרצה המלך לכבדה ע"כ. לכאורה אינו מובן מאי שאל אותו הרשע. וכי לא ידע ששומרים ישראל את השבת בציווי השי"ת. ואם לא היה מאמין בזה והיה סובר שישראל בודים דבר זה מלבם היה לו לבקש תיכף מופת כמו שביקש אח"כ וגם יש להתבונן בתשובת ר"ע למה היה להמשיל במשל ה"ל לומר תיכף שרצה הקב"ה לכבדה ומה צורך למשל כיון שהוא דבר מובן. וגם מהו התשובה שרצה הקב"ה לכבדה. משמע שהוא חוקה מבלי טעם. והנה הטעם מבואר בתורה. כי בו שבת מכל וכו' וכן וינח ביום השביעי ע"כ בירך י"י את יום השב"ת והנראה עפ"י מ"ש הרב הקדוש בעל אוה"ח זצוק"ל. כתיב כי ששת ימים וכו' ולא כתיב בששת. להורות דהש"י ברא רק ששת ימים זמן ובהם ברא את כל העולמות ואח"כ ברא יום השב"ת וע"י יום השב"ת ובכח קדושתו מתהווים שוב ששת ימים וכן כל ימות עולם והנראה דזה הוא שאלת הרשע שידע פירש הפסוק כי ששת ימים וכו' כנ"ל ושאל מ"ש יום השב"ת משארי הימים שחלק לו הקב"ה הכבוד הזה וכי לא היה יכול הקב"ה לברוא את העולם שיהיה קיימי' במאמרו כל ימות עולם בזולת יום השב"ת. אז השיב לו ר"ע דרך חכמה. דהנה הרשע הזה היה שר ממונה מן המלך להנהוג את העם וכיוצא. וא"ל ר"ע מה גבר בגוברין. וכי לא היה יכול המלך לעשות התנהגות הזה בעצמו. אז השיב לו אמת שהיה המלך יכול לעשות כן רק כי רצה לכבדיני. וא"ל ר"ע שזה הוא ענין השב"ת שרצה הקב"ה לכבדה וחלק לו היקר ההוא. זה מה שנ"ל כעת:
53
נ״דשם ר' יוסי בן חלפתא אמר. אברהם שאין כתוב בו שמירת שב"ת ירש את העולם במדה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה וכו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שב"ת שנאמר ויחן את פני העיר. נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבע"י ירש את העולם שלא במדה. שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וכו' ע"כ. וקשה הרי קי"ל קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה וא"א לומר שלא שמר את השבת והרי אמרו שקיים אפילו עירוב תבשילין. אבל תראה שהתנא בעל המאמר דקדק בדבריו. ואמר שאין כתוב בו שמירת שבת משמע שבאמת גם אברהם ודאי שמר את השב"ת אבל לא נכתב הדבר מבואר בתורה. משא"כ ביעקב מבואר הדבר בפרטות בתורה מפסוק ויחן את פנ"י העי"ר. היינו הפנים הסמוכים אל העיר היינו שקבע תחומין. אבל מהראוי להתבונן כיון שגם א"א שמר את השב"ת והיא ממה שמבואר בכלל. ששמר את כל התורה כמ"ש עקב אשר שמע אברהם וכו' ומאי נ"מ בזה שאינו מבואר בפירוש בפרטות שמירת שב"ת. וגם מהראוי להתבונן איכות השכר מהו המדה כ"מ ירושת העולם במדה או שלא במדה. ומה שי"ל בזה. דהנה אברהם אבינו שאינו מבואר בתור"ה שבכת"ב איך ששמר את השב"ת רק החכמי' דרשו בכלל מן עקב אשר שמע אברהם וכו' יתוודע לנו בזה אשר ענין שמירתו את השב"ת היה בבחי' תורה שבע"פ שהוא סוד מלכו"ת פה ותור"ה שבע"פ קרינן לה ובה כביכול סוד הגבול ע"כ כל חושבנ"א בסיהרא היא. כל חשבו"ן היא המגביל ע"כ כתיב בהתמנות המלך זה יעצור בעמו. עצורה הוא הגבו"ל. משא"כ יעקב דכתיב בי' מבואר בתור"ה שבכת"ב ששמר את השבת בבחי' תורה שבכת"ב והוא בלא גבול ומדה ואם עיני שכל לך. דרוש נא כיום את דבר י"י בכתבי מר"ן האריז"ל בכוונת ליל שב"ת לקבל תוספות נר"ן מדרגא דנוק' מלכו"ת פה ותור"ה שבע"פ קרינן לה. לכוונת יום שב"ת לקבל תוספ' נר"נ מדרגא דדכורא תורה שבכתב ואם תשכיל תלך לבטח ועוד יתבאר אי"ה:
54
נ״השם ד"א למה ברכו וכו' ר' דוסתאי אומר שאין לו בן זוג ע"כ. יש לפרש ביום ד' הוא הארת תוספת הנפ"ש מעולם העשיה משבת הבאה יום ה' הארת תוספת הרו"ח מיצירה יום ו' הארת תוספת הנשמה מבריאה. וביום א' נשאר רשימו הארת תוספת הנשמה מבריאה. וביום ב' רשימו הארת תוספת הרוח מיצירה וביום ג' רשימו הארת תוספת הנפש מעשיה נמצא לענין תוספת הארת הנשמה ישנו בזוגות יום א' ויום ו'. וכן לענין תוספת הרוח ותוספת הנפש. ושב"ת אין לו בן זוג. והמאמר הזה נסמך על מאמר שאמר רשב"י לקמן שאמר הקב"ה כנסת ישראל תהיה ב"ז. ותהיה הכוונה ע"פ מ"ש בזוה"ק. ברכא"ן לא שריין אלא באתר דדכר ונוק' אשתכחו. והשרוי בלא אשה שרוי בלא ברכ"ה. ממילא שב"ת שלא היה לו ב"ז ברכ"ו הקב"ה שיהיה מקור הברכ"ה והיא ע"פ מ"ש וכי טוב בעיני י"י לברך את ישראל. נמצא הברכה היא הטוב המשפיע את הברכה ואמרו בז"ח מפני מה לא נאמר כי טו"ב בשני להורות שאין טו"ב אלא אחד. נמצא תבין לפ"ז ברכא"ן לא שריין אלא באתר דדכר ונוק' אשתכחו. ושב"ת ברכ"ו הקב"ה ממקור הברכ"ה שיהיה בסגולת היום מקור הברכ"ה. הוא הטו"ב. ואין טו"ב אלא אחד ע"כ אין לו בן זוג בזמ"ן. אבל יש לו ב"ז בנפ"ש הם נפשות ישראל המקבלי' הברכ"ה מברכת היום מקור הברכ"ה ועוד יתבאר אי"ה. ולפ"ז יתפרש לך ויברך אלקים את יום השביעי שנתן בו סגולת מקור הברכ"ה. להיות שאין לו ב"ז. הבן מאד:
55
נ״וולפ"ז מהראוי להבין מהו ויקדש אותו ונראה דהוא מובן עפ"י דברי רשב"י להלן. שאמר הקב"ה כנ"י יהיה ב"ז ואמר הקב"ה לישראל בסיני זכור את יום השבת לקדש"ו. הוא כענין קידושי איש ואשה שיהיה יחד לזוג. וזהו ויברך אלקים את יום הז' במ"ב. ויקד"ש אות"ו. במ"ת:
56
נ״זשם ר' שמואל ב"נ אמר. שאינו נדחה. יתפרש הענין ע"פ מה שתתבונן במשל. בראש השנה בערב כשעדיין לא באו עדים ולא קדשוהו ב"ד הנה המברך קדוש היום. ואח"כ יארע שיעברו ב"ד את החדש. הנה הברכ' של המקדש קידוש היום היה לבטלה. וכן ברכות שמ"ע של חובת היום. וכ"ה בכל המועדים במקום שלא הגיעו שלוחי ב"ד (ובאמת לא נודע לנו האיך היה מנהגם בזה הענין בודאי היה איזה תקנת חכמים איך להתנהג) והנה שב"ת אינו נדחה ע"כ הברכות שלו קיימין. היינו ברכות שמ"ע וקידש היום. מפני שאינו נדחה לעולם ע"פ ב"ד. זהו הנרצה לפי"ז. ויברך וכו' ויקד"ש וכו':
57
נ״חבזוהר יתרו דף פ"ח ע"א. ר' יצחק אמר כתיב ויבר"ך אלקים את יום השביעי וכתיב במן ששת ימים תלקטוהו. וביום הז' שבת לא יהיה בו כיון דלא אשתכח ביה מזונא מה ברכת"א אשתכח בי'. אלא הכי תאנ' כל ברכא"ן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההיא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכו' עכ"ל. שמעתי פה קדוש כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל שהקשה הרי הקושיא במקומה עומדת אמאי לא אשתכח מנא ומזוני ביומא שביעאה. כיון דמההיא יומא מתברכאן כולהו יומי. והסביר הוא זצ"ל דהנה בספר יציר' מבואר חלוקת סדר הבריאה עולם שנה נפש. והנה תראה העול"ם בכלל. נכלל לשלשה חלקים עולם השפל. עולם הגלגלים עולם השכל הנבדל למעלה מן הגלגלים. והשנ"ה בכלל הוא הזמן נחלק ג"כ לשלשה חלקים: ימי החול. ומועדי י"י. ושב"ת. והנפש ג"כ נחלק לשלשה חלקים נפש. רוח. נשמה. והנה תיקח ראיה מן הקרוב אצלנו ביותר היינו הנפ"ש. הנה משכן הנפש היא בכב"ד משכן הרוח היא בל"ב משכן הנשמ"ה היא במו"ח. וכלם נקשרים ויש להם קיום בגוף ע"י המזון. הנה המזון הולך דרך הפה שהיא בראש. והולך אל הלב אשר שם הרו"ח. ואל הכבד אשר שם הנפש הנה כולם מקבלים ע"י המעבר שיש בראש אשר שם משכן הנשמה ושם לא נשאר מאומה כי הנשמה היא הרוחניי ומגיע על ידה המזון לכולם. ובה לא נשאר מאומה מן המזון המגושם וכן תמצא בחלק העול"ם. כי הנה השפעת עולם הגלגלים ועולם השפל הוא מעולם השכל הנבדל והעולם הנבדל הוא רחוק. ונעלם ונבדל מכל גשמיות תנועות העולם. ובזה תתבונן ג"כ בחלק השנ"ה שהיא הזמ"ן בזה שאתה רואה שבשבת לא אשתכח ביה מנא ומזוני בזה תתבונן דמההיא יומא מתברכין כל שיתא יומין. והוא נבדל מערכ"ם כדמיון הנשמה הנ"ל שכתבנו. כ"ז שמעתי מכבוד אדמ"ו זצוק"ל. וקצת הארכתי בביאור. ונ"ל עוד דהנה הברכה. שכל מה שרוצה מתברך ויש לו אותו הדבר בריבוי. וכענין שנאמר ואברהם זקן וכו'. וי"י בירך את אברהם בכ"ל הוא מדת כ"ל בלי מחסור שום דבר וכענין שאמר יעקב וכי יש לי כ"ל ע"כ לא ירד המן ביומא שביעאה משום דההיא יומא מתברכאן מיני' וכו' ואילו היה יורד המן בו היה דבר מוגבל. ע"כ לא ירד המן להורות שברכתם בכל בלי גבול:
58
נ״טעיין במאמר ש"ם שב"ת אות י"א טעם לאכילת דגים בשב"ת בכדי שתהיה ברכה משולשת. להאד"ם המענג את השב"ת ואוכל דגי"ם לכבוד שבת. ובשלשתן נאמר ברכ"ה. במ"ב לדגים ביום ה'. ולאדם ביום ו' ולשבת ביום ז'. וחוט המשולש לא במהרה ינתק ועיי"ש עוד מש"ש: וזהו ברמז. בנאות דש"א ירביצנו וכו' דש"א ר"ת דגי"ם שב"ת אד"ם. לקבלת הברכה משולשת ביום המנוחה וזהו על מי מנוחו"ת ינהלנו:
59
ס׳ומצאנו טוב טעם להריח הד"ס בשבת ע"ש חו"ט המשולש לא במהרה ינתק היינו ז' פעמים חו"ט בגי' הד"ס שהוא משולש ברכ"ה משולשת:
60
ס״אבו יתבאר ענין קידוש היום:
"יום "הששי "ויכלו "השמים: ארמוז למשכילים דורשי יחודיך. "התחלת הקידוש יו"ם השש"י ויכל"ו השמי"ם ר"ת שם הויה כמ"ש הקדמונים. ואני אוסיף. ס"ת בגימ' א"ל אדנ"י ה"ס המשכת טפת החסד (חסד אל) מן שם הוי"ה אל שם אדנ"י. ואתוון אמצעים בגימ' כ"ז הויות (בגי' שבת) ושם שד"י. והנה כ"ז הויות שה"ם כ"ז אתוון וכמש"ל מהו שב"ת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים וכו' והנה כבר ידעת כל הציורים וכל הנשמות וכל האורות הם על ידי כ"ז אתוון כמד"א וידע אדם א"ת אתוון מן א' ועד ת' והם המושפעים מן שם הו"י' אל שם אדני ע"י שם שדי. אמר לעולמו ד"י ומתהווה אל אדנ"י: והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
"יום "הששי "ויכלו "השמים: ארמוז למשכילים דורשי יחודיך. "התחלת הקידוש יו"ם השש"י ויכל"ו השמי"ם ר"ת שם הויה כמ"ש הקדמונים. ואני אוסיף. ס"ת בגימ' א"ל אדנ"י ה"ס המשכת טפת החסד (חסד אל) מן שם הוי"ה אל שם אדנ"י. ואתוון אמצעים בגימ' כ"ז הויות (בגי' שבת) ושם שד"י. והנה כ"ז הויות שה"ם כ"ז אתוון וכמש"ל מהו שב"ת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים וכו' והנה כבר ידעת כל הציורים וכל הנשמות וכל האורות הם על ידי כ"ז אתוון כמד"א וידע אדם א"ת אתוון מן א' ועד ת' והם המושפעים מן שם הו"י' אל שם אדני ע"י שם שדי. אמר לעולמו ד"י ומתהווה אל אדנ"י: והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
61
ס״בויכלו השמים וכו' ויכל אלהי' ביום השביעי וכו' וישבות ביום השביעי מכל וכו' ויברך אלקים את וכו' ויקדש אותו. כי בו שבת בו כל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות ומה שיש לדקדק במקראי קודש ההם. א' אומרו ויכל"ו וכו' כאלו מאליהם נשתכללו והרי השי"ת האומר והעושה. ב' שוב חזר לומר. ויכל אלקים וכו'. ג' ביום השביעי ביום הששי מיבעיא ליה. והנה דרשו ע"ז חז"ל מה היה העולם חסר מנוחה באת שב"ת באת מנוחה: מי יתן ונדע ע"פ פשוטו בקירוב אל השכל מה שייכות יש למנוחה לכנותה בשם בריחה הלא היא רק העדר ומניעה מבריאה. ד' שוב אמר וישבות וכו' ואמר מכ"ל מלאכתו מאי מרבה בתיבת מכ"ל ה' ויברך אלקים את וכו' מאי מרבה הא"ת. ו' להבין קרוב לפשט מהו הברכ"ה ומהו הקידו"ש ודרשות חז"ל ידועים יוצק חן שפתותם כבר דברנו בהם במאמר ברכ"ת שב"ת. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. אבל לפי הפשט לא נדע. ז' אמר הטעם שבירכו וקידשו. כי בו שבת וכו' לעשו"ת תיבת לעשו"ת. הנה לפי פשוטו נראה הכוונה. בימי בראשית ברא השי"ת כל הנבראים מאי"ן ליש ומז' ימי בראשית ואילך יהיו כל התחדשות הנבראים בכ"ז ועידן מי"ש לי"ש שכ"א מוליד ומצמיח בדומה. וזהו לעשו"ת שיהיה נעשים זה מזה עלול מעילה בן מאב. אבל אף על פי כן לא הונח לנו בזה לפי הפשט. דאין זה צודק לנתינת טעם ויברך אלקים וכו' ויקדש אותו כי בו שבת וכו' לעשות. הרי אפילו אם היו כל הנבראים קיימים באישיהם ולא היה בהם כח הפועל להוליד בדומה אף על פי כן מהראוי לקדש את יום השביעי כי בו נגמרה מלאכת השי"ת ולבאר כ"ז נקדים מ"ש המקובל בעל שערי ג"ע (ע"פ דברי הזוה"ק) וז"ל יום השביעי הוא קדוש. והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע מתחתונים ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו ע"פ ב"ד. כמו שהב"ד מקדשין את המועדות ור"ח. רק ויקדש אלקים את יום הז' שהוא קדוש מעצמו ולכן בזמנים ור"ח מסיימין הברכה מקדש ישראל והזמנים. ור"ח כי המה וכו' ע"פ ב"ד משא"כ ביום הז' וכו' מקדש השב"ת לבד שהקב"ה מקדש השב"ת ולא ישראל (והוא גמ' ערוכה. מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. משא"כ שב"ת קביעא וקיימא) ולכן תדע כי כל הכוונות של שב"ת וכו' אין כוונתינו כמו בשאר הימים והזמנים שע"י תפילתינו וכוונתינו ע"י עובדא דלתתא יתער עובדא לעילא וכו' להעלות העולמו' ע"י כוונתינו. אבל כוונת שב"ת אין אנו מכוונים לעשות ע"י פעולת כוונתינו שום עלי' למעלה כי הוא נעשה מאליה. רק שכמו שיש עליה בשב"ת כפי הזמנים שבו נעשה מאליה. כן אנו מכוונים איזה פעולה בכל תפילה וכו' ולא שתעשה כוונתינו איזה פעולה כי כל הפעולת נעשים מאליהם וזה הוא לעת ערב שהוא שעת תפלת ערבי"ת. וכוונת קבלת שב"ת הוא לעשות הכנה לשב"ת כמד"א והיה ביום הששי והכינו וכו'. וה"ס תוספ"ת שב"ת שמוסיפין מחול אל הקודש עכ"ל. אמנם כן מהראוי להתבונן א"כ למה לנו לכוין בשב"ת כל הכוונות בדוגמא כפי הפעולות. כיון שנעשים מאליהם מה צורך לכוונה. וגם מה צורך להכנה בתוספ"ת שב"ת הנה אכתוב לאחיי ורעיי הנלע"ד דהנה עפ"י דברי הרב הנ"ל. כתב הרב הקדוש מוהר"ר חיים מטשערניוויץ מ"כ באה"ק זצוק"ל (בספרו סידור"ו ש"ל שב"ת) דמש"ה אנו אומרים בנוסח התפלה והקידו"ש שהשב"ת הוא זכ"ר למעש"ה בראשי"ת דכמו מ"ב היה בלי איתערותא דלתתא. כי אדם אין לעבוד. כן מעשה הפעולות יום השב"ת הוא בלי איתערותא דלתתא עיי"ש:
62
ס״גוהנה אמרז"ל במ"ב נמלך בנשמותיהם של צדיקים תחלה: הכוונה נ"ל דהנה השי"ת רצה לברוא עולם הנסיון והבחירה שיהיה כל הפעולות והמעשים נעשים כפי מעשה התחתונים הכל ע"י אתערותא דלתתא. הנה היה בהכרח שגם בראשית הבריאה יהיה ע"י אתערותא דלתתא כי היסוד הוא שורש הכל. והאיך היה הדבר באפשרי הרי לא היה אלא הוא ושמו בלבד ע"כ ישראל עלו במחשב"ה בראשי"ת בשביל ישרא"ל שנקראו ראשי' הנה כביכול שיער בחכמת"ו ית"ש איך שיהיה לו תענוג מעבדות ישראל בכ"ז ועידן אחר הבריאה ובפרט מעבודת הצדיקים בכל דור ודור. ואצלו ית"ש שוין עב"ר ועתי"ד הנה היה כביכול אצלו כאלו כבר עומדי' ישראל בצדקתם ועובדים עבודתם: וזה היה מספיק לאיתערותא דלתתא הגם שהצדיקים ומעשיהם לא יצאו עדיין אל הפועל: כיון שהיו מוכני"ם לצאת אל הפועל. זה היה כעין בחי' איתערותא דלתתא וזה מ"ש מחשבת"ן של ישראל קדמה למ"ב. וזה שאמר הכתו' המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו. וזה שרמזו חז"ל בחכמתם. נמלך בנשמותיהן של צדיקים תחילה. הנה לפי דבריהם הנ"ל. הנך רואה. מעש"ה בראשי"ת היה בלי אתערותא דלתתא כי אדם אין. אבל ההכנ"ה שהיה ישרא"ל מוכני"ם לצאת ולהוציא מעשיהם הטובים אל הפועל בכל דור ודור היה כעין איתערותא דלתתא ותתבונן לפי"ז מה שכ"א ואחד מישראל. עושה איזה מצוה כעת מניח תפילין ומתעטף בציצית. זה היה במ"ב בבחי' איתערותא דלתתא. הבן מאד:
63
ס״דומעתה תבין בשגם שב"ת פעולתה בעליונים בלי איתערותא דלתתא כמו מ"ב אבל עכ"פ ההכנה שמכינים א"ע ישראל לפעולת השב"ת בתוספ"ת שב"ת היא דמיון איתערותא: כיון שאנחנו מוכנים להוציא פעולתינו מן הכח אל הפועל וגם כן אנחנו מצווים לכוין הפעולות ביום השב"ת (הגם שנעשה הדבר שלא ע"י מעשינו) שע"י כן מועיל ההכנ"ה שהיה בנו בכח. כי אלו לא נצטוינו לכוין לשום דבר. לאיזה דבר היתה ההכנ"ה והרי לא היינו מוכני"ם לזה. הבן היטב כי דבר עמוק הוא (ותתבונן היטב כי שב"ת הוא זכר למ"ב דומה בדומה):
64
ס״הומעתה נבא לביאור המקראי קדש ויכל"ו השמי"ם וכו' רצ"ל אישתכללו מאליהם. ברצונו ית"ש בלבד בלי איתערותא דלתתא (לא כמו אחר בריאת העולם. כל פעולת השמים והארץ נעשים באיתערותא דלתתא) ויכל אלקים ביום השביעי. וכו' השביע"י דייקא. כי היה העולם חסר מנוח"ה. רצ"ל שהיה העולם חסר דבר כזה שנקרא לו מנוח"ה. היינו שיפעול פעולה כמו מ"ב בלי איתערותא כי כל הימים לא יפול בהם קריאת שם מנוח"ה כיון שפועלי' ע"י מעור"ר וכפי התעוררות כן יפעלו פעולת' בהכרח ע"כ אין להם שם מנוח"ה והשב"ת כיון שפעולתו בעליונים בלי מעורר. זה שמו מנוח"ה. באת שבת באת מנוח"ה שהשי"ת ברא בזמן ברי' כזאת שהפעולה בו כמו מ"ב בלי מעורר וזהו וישב"ת ביו"ם השביע"י מכ"ל מלאכתו וכו' מכ"ל דייקא. כי קודם בריאת השב"ת הגם שכבר נבראו ברצונו ית"ש כל הנבראים עכ"ז פעולת יום השב"ת שיפעל קדושת היום בלי מעורר זה לא היה עדיין בעולם משא"כ ביום הז' שבת מכ"ל וכו' והבן. וא"כ יקשה לפי"ז כמ"ש למה לנו שוב לכונן הפעולות כיון שנעשים מאליהם. אך הוא כפי מש"ל שאעפ"כ צ"ל דומיא דמ"ב שהכנ"ה בכח הועיל כמו הפועל. א"כ צריכין בני ישראל לעשות ההכנה דרבה. בתוספ"ת שב"ת. וג"כ צריכין לכוין הפעולות בבוא הזמן של קדושת היום. דאל"כ לאיזה ענין תקרא ההכנת"ם הכנ"ה כיון שאינו עושים בבוא הזמן. אך כאשר מנהגם בבוא הזמן לכוין כראוי אז יקרא להכנתם הכנה ותפעול ההכנה בכח כמו הפועל. הבן מאד וזהו ויברך (הגם שויברך בודאי הוא לשון ברכ"ה עכ"ז הוא ג"כ לשון קילוס ושבח בענין לשון ברו"ך אתה וכו' שאנו אומרי' בכל הברכו"ת והיינו ויבר"ך אלקים קילס ושיבח) את יום השביעי (א"ת היינו הנטפל ליום השביעי. היינו תוספ"ת שב"ת שיעשו ב"י הכנ"ה שעי"ז יפעול קדושת יום השביעי הפעולות בלי כוונת מכוין) ויקדש אותו (את עצם היום קודש בעצמו שלא יצטרך לקידוש ישראל בפועל. ואמר הטעם למה שיבח את התוס' וקידש את היום בעצמו) כי בו שבת מכל (מכ"ל דייקא) מלאכתו אשר ברא אלקים לעשו"ת שברא אלקים את יום הקדוש הזה שיעשה פעולת בעצם קדושת היום דמיון מ"ב ע"כ מהצורך להכנה דמיון מ"ב. והבן מאד כי הדברי"ם עמוקים בחכמה:
65
ס״ועוד יתפרש ויכל"ו השמים והארץ וכו' הנה לפי פשוטו כתרגומו ואשתכללו היינו נתייסדו היינו גמר מלאכה. ומה נחדש לנו ידיעה בזה. ונ"ל בזה דהנה זה אינו מלאכה בפ"ע רק משמיענו סיום דגמר מלאכה נק' מלאכה. מדכתיב אח"כ וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו. עד יום השביעי שנסתיימה הגמר מלאכה לא מיקרי עדיין מכל מלאכתו בא להורות בזה לישראל עם קרובו דכל גמר מלאכה מיקרי מלאכה במלאכת שב"ת וחייב משום מכה בפשיט כדמצינו ביוצר בראשית דנאמר בו ית"ש שביתה מגמר מלאכה:
66
ס״זויכל אלקים ביום השביעי וכו' ביום השש"י מיבעיא לי'. עיין מ"ש במאמר תוספת שב"ת סימן ו' ואחשבה עוד להתבונן אומרו ויכל וכו' מלאכתו אשר עשה וישבות וכו' מכ"ל מלאכתו הנה כפל הדברים וגם אמר מקודם מלאכתו ואח"כ מכ"ל מלאכת"ו (הגם שכבר פירשנו לעיל עוד לאלוקי מילין) נ"ל דהנה במ"ב יש בריאים שברא השי"ת בעצמו בלי ציווי לשום ברי' להוציאם. דהיינו ויאמר אלקים יהי אור. ויש בריאים שצוה השי"ת בכוחו הגדול ציוו לאחרים להוציאם במאמרו כגון תוצא הארץ דשא. תוצא הארץ נפש חי' ישרצו המים. והנה השי"ת צוה לישראל עם קרובו שבשבת קודש ישבתו הם ממלאכה וגם לא יצוו לעבדיהם לעשות מלאכה כי גם על העבדים מוטל השביתה (וג"כ מדרבנן אסור אפילו אמירה לגוי שאינו עבדו) ברוך אשר קדשנו במצותיו. כביכול הם מצותיו אשר הוא מעצמו ית"ש מקיימם. וז"ש ויכל אלקים ביום הז' מלאכתו וכו' היינו כביכול מלאכתו אשר עש' בעצמו בלא ציוו לעבדיו עושי רצונו וישבת (ג"כ) ביום השביעי מכ"ל מלאכתו וכו' היינו אפילו ממה שאמר לאחרים ועשו (בכחו הגדול ית"ש) ונלמד דעת ממנו ית"ש איסור עשיית המלאכה בעצמו וכן איסור עשיית המלאכה ע"י עבדים (ושלא לומר לאחרים ויעשו):
67
ס״חויברך אלקים את יום השביעי ענין הברכ"ה לפי פשוטו הוא שתהי' השפעה מבלי מדה ושיעור. ע"כ אין הברכ"ה שורה בדבר המדוד והמנוי כיון שכבר מוגבל במדה ומנין ושיעור. וזהו ג"כ משארז"ל אין ברכה שלמעלה פחותה מאל"ף כי מנין האלף חוזר לאלף ושוב מתחיל המנין עד אלף וזהו עד לאין שיעור וזהו ויבר"ך אלקים את יום השביעי שיהיו הברכות והשפעות היום ההוא מבלי שיעור. והנה ההשפעה הבאה בכל מועדי י"י מקראי קודש. הוא כפי הכנת המקבל. משא"כ שב"ת. הגם כי האדם אינו מוכן לקבל כ"כ כיון שהשפעות היום ההוא בבחי' ברכ"ה לא יצטרך לכלי מוכשר. כיון שבחי' ברכ"ה הוא מבלי גבול הכלי. וז"ש רז"ל כל המשמר את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. הבן הדבר:
68
ס״טויקדש אותו לפי פשוטו יש לפרש נק' קודש החכמ' כנודע מסוד הכתוב ישלח עזרך מקוד"ש ממילא לפי"ז ויקדש אותו הכוונה הוא השפיע בו חכמ"ה העליונה לתור' ע"כ שבת הוא יומא דנשמתא שהוא במוח אשר שם החכמה הוא יומא דאורייתא כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקי' לעשו"ת תיבת לעשו"ת יש לפרש עפ"י פשוטו דלא תקשה לן הרי עד היום כביכול השי"ת עושה מלאכות בשב"ת בהנהגות כל העולמות כצמיחת הצמחים ובריאת הבע"ח ההויים ומתיילדים בכ"י. ומחדש בטובו בכ"י תמיד מ"ב אך הוא לפי פשוטו. כי בראשית הופקדו כל הכוחות בכח הבריות להוליד יש מיש. וא"כ היה כביכול כמתחיל מלאכה בע"ש והיא נגמרת מאלי' בשב"ת. וז"ש אשר ברא אלקים לעשו"ת שמהיום והלאה הגם שכל ההתחדשות הוא מכוחו ושפעו והשגחתו ית"ש. עכ"ז כיון שהופקד כל הכוחות ביד היצורים להוציא יש מיש הרי המלאכה נגמרת מאלי'. מזה נדע דמותר לשרות דיו וסממנים מע"ש והם נישרים מאליהם בשבת ולתת אונין של פשתן לתוך התנור וכיוצא הגם שכח הפועל (שנתן הנותן והתחיל הדבר) פועל בנפעל גם ביום השבת עכ"ז כיון שהמלאכה נעשית מאלי' מותר. ודרוש וקבל שכר:
69
ע׳וכיון שפירשנו תיבת לעשו"ת ב"פ ויכלו אגב נפרש בפסו' ושמרו ב"י וכו' לעשות את השב"ת מהו העשי' את השב"ת ונ"ל לפ' עפ"י מ"ש הרב הק' בעל אוה"ח על משארז"ל כל האומר ויכל"ו וכו' כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב. והוא לכאורה דבר מתמי' לומר כזאת ופירש מזה הרב הק' הנ"ל זצוק"ל עפ"י מ"ש הכתוב כי ששת ימים עשה י"י וכו' ולא כתיב בשש"ת והוא ז"ל אמר כי השי"ת לא ברא רק ששת ימים ושוב ברא את יום השב"ת ושוב ע"י שומרי מצותיו קדושת יום השב"ת נברא שוב ששת ימים וכן עד סוף כל הדורות ואלו יצויר ח"ו שלא הי' שומר שבת בעולם הי' מתבטל העולם. וז"ש הכתוב כי ששת ימים עשה י"י ולא כתיב בששת להורות אשר השי"ת לא ברא רק ששת ימים ושומרי מצותיו יום השב"ת בקדושת היום נברא עוד ששת ימים וכן כל ימות עולם. נמצא השומר שב"ת ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף וכו' שבאמת הוא כעין שותף שהשי"ת ברא ששת ימים וזה ע"י שמירתו ואמירתו בכח בורא ג"כ ששת ימים עיי"ש באוה"ח באריכות וקצרתי וסמכתי על המעיין שם. ועתה יובן לך הפ' הנ"ל ג"כ ושמרו ב"י את השב"ת היינו ב"י ישמרו את השבת בכדי לעשו"ת את השבת לדורותם שיתנו כח העשי' ביום השב"ת לדורות עולם שיצאו מן הכח אל הפועל שוב ששת ימים וזה הוא לדורות עולם הבן והרחב הדברי' ומוצא דברי חפץ נחמדים הדברים כי תשמרם בבטנך ובזה תבין מ"ש בזהר על קדושת יום השב"ת כל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין וכו'. כי בשב"ת יכולין כל הגזירות וכל הדינים להתבטל כיון שבכל שב"ת הוא בריאת עולם חדש והבן:
70
ע״אעפ"י הדברים הנ"ל יתפרש לנו כוונת המסורת ברא אלקים. ג' דסמוכי. בראשית ברא אלקי"ם את השמים וכו' ב' בר"א אלקי"ם לעשות. ג' למן היום אשר בר"א אלקי"א אדם על הארץ. עפ"י דברינו הנ"ל המיוסדים על דברי הקדוש בעל אוה"ח זצוק"ל והיינו בראשית ברא אלקי"ם את השמים וכו' רצ"ל בתחילה ברא השי"ת השמים והארץ וכל צבאיהם. ואח"כ ברא אלקי"ם לעשו"ת. השי"ת ברא את השב"ת. אשר מידי שב"ת בשבתו יעשו בריאת שמים וארץ מחדש. היינו שיברא הזמן עוד ו' ימים וכן בכל שבת וע"י מי תהי' הפעולה הזאת הנה בר"א אלקי"ם ואין לך כל דור שלא יהיו שומרי שב"ת. המה בצדקתם בכח קדושת יום השב"ת יבראו הזמן וכל אשר בו מחדש. ע"כ עי"ז יכולין לבטל כל הגזירות כיון שהעולם הוא חדש. הבן הדבר:
71
ע״בכו"ס יי"ן. לקידוש היום. הנה כו"ס יי"ן בגימ' ששה שמות הוי'. ואח"כ לחם משנה היינו ב' פעמים לח"ם ג"כ בגימ' ששה שמות הוי': הרי י"ב צירופי הוי' השולטים בי"ב חדשי השנה. ובשבת. להיותו יומא דנשמת'. שהוא כנשמה לכל הזמנים. ע"כ מאירים כל הי"ב צירופי הוי'. ע"כ נוהגין שמברכין ומקדשין את כל חדש ביום השבת כידוע:
72
ע״געירובי שבת בו ידובר דרושי' במצו' העירובין. חצירות. תחומין. תבשילין.
במדרש פ' תולדות עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. ר' נתן בשם ר' יוחנן אמר אפילו הלכות עירוב"י חצרו"ת היה אברהם יוד"ע תורו"ת ב' תורות שקיי"ם אפילו מצוה קלה שבע"פ עכ"ל. הנה בעירוב"י חצרו"ת לא אמרו שקיי"ם. רק שהיה יוד"ע. ופירש בנז"ר הקוד"ש. דארץ ישראל. מוחזקת בידו מיום שנתנה לו השי"ת ושוב אין לגוי זכות בה ולא היה צריך לעירוב"י חצרו"ת עכ"ד. והנה במריבת רועי אברהם עם רועי לוט פירשו בהיפך אצל והכנעני אז בארץ שלא זכה בה אברהם עדיין. וצ"ל דאברהם היה מחמיר ע"ע ממידות חסידות (וכ"מ מה שדרשו גבי גר ותושב אנכי עמכם אם תרצו הריני גר ואם לאו הנני תושב ואטלנה מן הדין. וכ"מ ממה שאמרו שהיו גמליו יוצאין זמומין. והקשו במדרש. וכי לא גמליו של אברהם אבינו דומין לחמרי' דרפב"י. אלא ע"כ דבאמת היו הגמלים רשאין לאכול. דכבר זכה אברהם בארץ אלא שאברהם החמיר ע"ע ממידות חסידות. ע"כ היה זומם הגמלים דמי יודע אם יחמירו ע"ע הגמלים. ודו"ק) אבל קשי' דא"כ היה לו להחמיר גם בעירוב"י חצרו"ת. ואפשר לומר דבאמת היה מחמיר והיה מערב עירוב"י חצרו"ת. אבל אעפי"כ לא מיקרי בזה מקיי"ם מצות עירוב"י חצרו"ת דבאמת אינו מצוה כיון שהיה פטור לגמרי והוה כמו שמערב בביתו שדר בו לבדו מבלי שותפים ודיורים אחרים כנ"ל לתרץ לדעת בעל נז"ר הקוד"ש:
במדרש פ' תולדות עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. ר' נתן בשם ר' יוחנן אמר אפילו הלכות עירוב"י חצרו"ת היה אברהם יוד"ע תורו"ת ב' תורות שקיי"ם אפילו מצוה קלה שבע"פ עכ"ל. הנה בעירוב"י חצרו"ת לא אמרו שקיי"ם. רק שהיה יוד"ע. ופירש בנז"ר הקוד"ש. דארץ ישראל. מוחזקת בידו מיום שנתנה לו השי"ת ושוב אין לגוי זכות בה ולא היה צריך לעירוב"י חצרו"ת עכ"ד. והנה במריבת רועי אברהם עם רועי לוט פירשו בהיפך אצל והכנעני אז בארץ שלא זכה בה אברהם עדיין. וצ"ל דאברהם היה מחמיר ע"ע ממידות חסידות (וכ"מ מה שדרשו גבי גר ותושב אנכי עמכם אם תרצו הריני גר ואם לאו הנני תושב ואטלנה מן הדין. וכ"מ ממה שאמרו שהיו גמליו יוצאין זמומין. והקשו במדרש. וכי לא גמליו של אברהם אבינו דומין לחמרי' דרפב"י. אלא ע"כ דבאמת היו הגמלים רשאין לאכול. דכבר זכה אברהם בארץ אלא שאברהם החמיר ע"ע ממידות חסידות. ע"כ היה זומם הגמלים דמי יודע אם יחמירו ע"ע הגמלים. ודו"ק) אבל קשי' דא"כ היה לו להחמיר גם בעירוב"י חצרו"ת. ואפשר לומר דבאמת היה מחמיר והיה מערב עירוב"י חצרו"ת. אבל אעפי"כ לא מיקרי בזה מקיי"ם מצות עירוב"י חצרו"ת דבאמת אינו מצוה כיון שהיה פטור לגמרי והוה כמו שמערב בביתו שדר בו לבדו מבלי שותפים ודיורים אחרים כנ"ל לתרץ לדעת בעל נז"ר הקוד"ש:
73
ע״דולי הקטן נראה שאין אנחנו צריכים לילך בדרך רחוקה ויש לפרש כפשוטו שהיה יוד"ע ה' עירוב"י חצרו"ת. אבל לא היה יכול לקיים המצוה. דעם מי היה יכול לערב הרי כל העולם היה גוים בנ"י נ"ח ואם היה דר נכרי עמו בחצר. הרי אוסר עליו ובודאי לא הוציא מביתו. וב"ב הם ברשותו. וא"ת הרי היה הגרים והנפש אשר עשו בחרן בודאי גם להם היה דין בנ"י נ"ח ואברהם למדם דרכי השי"ת יחודו ויראתו ואהבתו והלכות ז' מצות שנצטוו:
74
ע״הוהנה מהראוי לתת לב מהיכן קא דייק ר' יוחנן מן המקרא עירוב"י חצרות דייקא. וגם מאי רבותי' דעירוב"י חצרו"ת שפרטה זאת התורה בשבחי' דאברהם יותר מכל המצות דאורייתא ודרבנן. ונ"ל דדרש על מצות דרבנ"ן דייקא מדכתיב עק"ב אשר שמע אברהם בקולי. דייק לשון עק"ב ולשון בקול"י. קול דייקא. ואפרש לך דהנה אנחנו מברכין על מצות דרבנן אשר קדשנו במצותיו וצונו. והיכן צונו (כדמקשי רז"ל) אך היא דהנה כתיב בנתינת התורה קול גדול ולא יס"ף ומתרגמינן ולא פסק. והנה עפ"י פירושו הוא היפך הפסוק אבל תרווייהו קשוט (כי התרגו"ם ג"כ ניתן בסיני בבחי' תור"ה שבע"פ) והנה תדע משארז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות הכל ניתן מסיני. והנה לא נתגלה הדבר. עד בא זמן החכם בעל המאמר בדורו וגילה הדבר ההוא. ולמה כזאת. אבל הוא שכל הדברים הללו שלא הגיע זמנם להתגלות בפועל הדבו"ר ניתנו בבחי' קו"ל בלא גילוי הדבור בפה היינו תורה שבע"פ עד בא זמן הנשמה ההוא לבוא אל העולם בדור הראוי ושייך לזה. אז נתגלה הדבר ע"י החכם ההוא ויצא מן הכח אל הפועל מן קו"ל אל דבו"ר (ומתייחדים ומתחברים קו"ל דבו"ר תורה שבכתב ותורה שבע"פ קו"ל דבו"ר בגי' שמ"ח שמחה לאיש במענה פיו שמחת לב אשה. וז"ש שארז"ל בזמנם בעת אשר גילוי טעמי תורה והוציאו מן הכח אל הפועל לחבר קו"ל דבו"ר אמרו. והיו הדברים שמחי"ם כנתינתם בסיני עיין לקמן והבן) ומעתה אם עיני שכל לך תשכיל ותדע. התורה הזאת חמד שעשועים שלימה ניתנה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בסוף יומיא. אבל כל הדברים האלה היו בעת נתינת התורה בבחי' תורה שבכתב שהוא קול. וע"ז נאמר קול גדול ולא יס"ף שא"צ להוסיף עלי' לא תחסר כל בה כרכא דכולא בי'. אבל להתגלות העניינים מן הכח אל הפועל מן הקו"ל אל הדבו"ר לבוא לידי תור"ה שבע"פ זה מתגלה בכל זמן ועידן ע"י חכמי הדור כ"א ואחד בזמנו כפי שורש נשמתו המסוגלת לכך. ע"כ בבחי' תרגו"ם שהיא מן התורה שבע"פ מתרגמינן ולא פס"ק שעד היום לא נפסק לנו נתינת התורה אשר השי"ת מחדש בטובו לעמו ישראל בכל יום ויום מעדני' לנפשינו ניתן ע"י חכמי הדורות בכ"ז ועידן והכל היא מבחי' התורה אשר ניתנה במעמד הנכבד. אשרי העם שככה לו:
75
ע״וובזה תתן מעדנים לנפשך: בהבינך נוסח ברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונת"ן לנו את תורתו כבר נת"ן בבחי' קו"ל גדול ולא יס"ף בהקראו אין מחסור כל דבר ומסיימין בא"י נות"ן התור"ה מחדש בכל יום ונותן מחדש בלי הפסק היינו התגלות העניינים המסולאים בכל יום ובכ"ז ע"י חכמי הדור כ"א כפי שורש נשמתו והוא בבחי' קו"ל גדול ולא יס"ף כמקראו וכתרגומו ובזה תתבונן היטב משארז"ל היכן צונו ופליגי בה אמוראי ח"א שאל אביך ויגד"ך כבר היה בסיני ואינו מחוסר אלא הגד"ה בדבור: וח"א לא תסור מכל הדברים אשר יגיד"ו (ומאי בינייהו פירשנו בעז"ה) ע"כ שפיר שייך לומר וצונ"ו: הבן:
76
ע״זועתה עמוד והתבונן ואשמיעך את דבר אלהים: תכון לעד לעולם זכות ישראל עם סגולתו בנתינת התורה במעמד הנכבד אמרו נעשה ונשמע נעש"ה מה שכבר ניתן לנו בביאור בהתגלות כעת בבחי' קול ודבור ונשמ"ע בכל דור ודור מן חכמי הדור מה שיגלו לנו תעלומות חכמה אותן הדברים הנשארים בקול ועל ידם יתגלו לידי דבור. נשמ"ע מפיהם כי דבר י"י בפיהם אמ"ת תורת אמ"ת. ואם עיני שכל לך תבין אשר במעמד הנכבד מתחילה כתיב ויקרא אל משה וכו' וישם לפניה' את כל הדברי' האלה אשר צוהי י"י נאמר אח"כ ויענו כל העם יחדיו כל הדברים אשר דבר י"י נעש"ה ולא נאמר ונשמ"ע ואח"כ כתיב (במשפטים) ויבא משה ויספר לעם את כ"ל דברי י"י סיפר להם באריכות איך יש ריבויים לאין משער בדברי י"י אז ויען כל העם קו"ל אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר י"י נעשה ונשמ"ע:
77
ע״חוהנה אחרי הודיע השי"ת אותנו את כל זאת. הנה נודע אשר כל דברו חכמינו בכל דור ודור אשר מפיהם אנו חיים ושותים בצמא את דבריהם. דבריהם דברי אלקים חיים ממש דהנה התורה הוא חכמתו של יוצר בראשית. בראשי"ת בחוכמתא ראשית חכמ"ה והחכמ"ה מן אלקים חיי"ם והנה כיון שכל דברי חכמי"ם הם ג"כ תורה ממש חכמתו של יוצר בראשית חיי כל חיים כי החכמה תחי' וכל העובר על דברי חכמי"ם חייב וכו' כי נתרחק מן החיים והפורש מדבריה' כפורש מן החיים. וה"ס הפסוק שמע"ו (כענין שהבטחתם בסיני במאמר ונשמ"ע וכמש"ל) ותח"י נפשיכם:
78
ע״טועתה תבין מה שקראו בזוהר לקדושת יום השב"ת יומא דנשמתא יומא דאוריית' והיא כיון דכל נשמה מסוגל' להוציא תורה חדשה מן הישנה בכ"ז ועידן. והנה בשב"ת קודש שבאים נשמות יתירות לכ"א מישראל. הנה ע"כ יש עמה תור"ה חדשה הצריכה להתגלות ע"י הנשמה הלזו ביום הזה בדור הלזה כפי אשר שיערה החכמה האלקית מבראשית לפי צורך נשמות הדור:
79
פ׳ועתה לחזור לענינינו דשמע והוכיח ר' יוחנן מפסוק עק"ב אשר שמע אברהם בקול"י שקיים וידע אברהם כל המצות דרבנן שעתידין לחדש בכל דור ודור והביאם לבחי' דבו"ר אבל ניתנו בסיני בקו"ל ובסוף יומייא בכ"ז ועידן יוצאים מן הכח אל הפועל. וזה פירוש הכתוב לדעתו (עק"ב מה שעתיד להתחדש בעק"ב ובסוף יומי') אשר שמע אברהם בקול"י שמע לה אברה"ם מן קו"ל הבין מן בחי' קו"ל התגלות הדבו"ר. הבן הדברי"ם. ומה שפרט ר' יוחנן לרבותא עירובי חצרות יתבאר בסמוך:
80
פ״אואגב אורחא את אשר עם לבבי אשיחה. הנלע"ד שבזה יש לפרש ג"כ דברי המדרש בפסוק הנ"ל וזה לשונו. ר' ברכי' בשם ר' יהודה אמר אין לך כל יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה שנאמר והגה מפיו יצא. ואין הגיון אלא תור"ה שנאמר והגית בו וכו' ואפי' זה הי' אברהם יודע. ע"כ בא ג"כ לבאר לשון עק"ב ולשון בקול"י ולדעתי הן הן הדברים הנאמרים למעלה בדברי ר' יוחנן. רק ר' ברכי' הוסיף. דאותן הדברים אשר נתנו בבחי' קו"ל בשעת מת"ת ולא נתגלה בבחי' דבו"ר וכל דור ודור יוצאין מן הכח אל הפועל מן ההעלם אל גילוי הדבור על ידי החכמים שבדור כפי עתו וזמנו כיון שהחכם שבדור מביאו לידי גילה דבו"ר אז כביכול השם יתברך מגלה הדבר לפמליא של מעלה. ואומר יונתן בני כך הוא אומר אביתר בני כך הוא אומר וכן מאיר בני כך הוא אומר. ותתבונן משאחז"ל בפסיקתא כשעלה משה למרום שמע קול"ו של הקב"ה אומר אליעז"ר בני אומר פרה בת שלש וכו'. דקדקו לומר שמע קולו של הקב"ה. כי הנה לא הי' ר' אליעזר עדיין בעולם וההלכה הזאת שייכות לשורש נשמתו שיתגלה על ידו בתורה שבע"פ ובדורו להביאה לבחי' דבו"ר ע"כ היתה הלכה הזאת עדיין בבחי' קול ע"כ אמרו על משה שמע קולו של הקב"ה אבל בהגיע זמן ר' אליעזר בדורו. שהביא הלכה הזאת מן הקו"ל אל הדבו"ר אז גילה השי"ת בדבור ההלכה הזאת בפמליא של מעלה. ואביא לך עוד ראי' מן תלמוד' דידן. אשכחי' ר' פלוני לאליהו וא"ל מה קא עביד קוב"ה אמר לי' קאמר שמעתת' מפומייהו דכולהו תנאי וכולהו אמוראי. ומפומי' דר' מאיר לא קאמר על שלמד תורה מאחר (ופרש"י דכתי' ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא וכו' אם הרב דומה למלאך ד' צבאות תורה יבקשו מפיהו ובאם לאו וכו') א"ל הרי אמרו ר"מ רמון מצא תוכו אכל וכו'. א"ל השתא קאמר מאיר בני כך הוא אומר וכו' הנה ע"ז ישתומם כל משכיל וכי ח"ו לא ידע קוב"ה אשר ר' מאיר בורר הטוב וכו' עד שאמר האמורא הזה. ועפ"י דברינו ניח' שכבר היתה ההלכ' רווחת ובאה לידי דבור. איפסק להלכ' בב"ד של מטה אם הרב דומה למלאך ד' צבאות וכו' אבל יש בזה עוד הלכה דהיינו צדיק גדול וקדוש אשר יכול לברר הטוב מן וכו' הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו אבל זאת ההלכה לא היתה עדיין בבחי' דבו"ר כי לא איפסק עדיין להלכה בב"ד של מטה. ע"כ לא אמר הקב"ה תורה מפומי' דר"מ על שעבר על ההלכ' הרווחת וגמר תור"ה מפומי' דאחר עד אשר הצדיק הזה בעוה"ז הביא זאת הלכה הנעלמת בקו"ל לידי דבו"ר ופסקה להלכה הנה נתגלתה ההלכה גם בפמליא של מעלה ואמר קוב"ה מאיר בני כך הוא אומר וכו' הבן. ומעתה דברי ר' נחמי' במדרש הן הן דברי ר' יוחנן ממ"ש עק"ב (אפילו אותן ההלכות שיתגלו בעק"ב ולבסוף בדבורו של הקב"ה שיאמר בשם הצדיקים והחכמי"ם שבכל דור והיו הדברים עד זמנם בבחי' קו"ל) אשר שמע אברהם בקול"י (שמע אותן א"א מן בחי' קו"ל תור' שבכתב ועוד יתבאר אי"ה). ומה שדקדקנו מהיכן דייק ר' יוחנן עירוב"י חצרו"ת נראה דדיק לה מן וישמור משמרתי דהנה מן התורה אסור לטלטל מן רשות היחיד לרשות הרבים או בהיפך ובאו חז"ל והשיג בחכמתם לאסור לטלטל מן רשות המשתמ"ר ליחיד (היינו בי"ת) לרשות שאינו משתמר ליחיד (היינו חצר שרשות הרבה בעלי בתים שולטים בו) וזו הוא וישמור משמרת"י היינו שמר המצוה שאמרו חכמים לחלק בשימור זה מה שנ"ל כעת:
81
פ״בומה שדקדקנו לדעת ר' יוחנן מה אולמי' דמצוה הזאת עירוב"י חצרו"ת מן כל המצות דרבנן שרמזה התורה לשבחו א"א יותר מן כל המצות ומה שי"ל בזה דהנה מן התורה בשבת קודש אסור להוציא מרה"י לרה"ר. רשות היחיד יכונה לגבול הקודש אחדות יחיד ומיוחד ד' אחד ושמו אחד: ורשו"ת הרבי"ם יכונה לסט"א בסוד הכתוב הן רבים עתה עם הארץ (והטעם דאזלי בפירודא יתפרדו כל פועלי און) והוא כעין כלל לכל התורה. כי העוסק בתורה ומצות נפשו מקושרת ברה"י גבול הקדש. ובהיפך העובר עבירות ח"ו ברה"ר סט"א וחכמינו ברוח קדשם הוסיפו משמרת אפילו להוציא מרה"י לרה"י הדומה כעין רה"ר דהיינו חצר שהרבה יחידים משתמשין בו ג"כ יהי' נאסר הנה נרמז בזה משמרת לכל התורה. לעשות משמרת לבל להכניס הקודש ח"ו שאז יכניס א"ע לרה"ר ח"ו מחוייב לעשות משמרת למשמר' ולקדש א"ע במותר לו א"כ הוא כלל לכל התור' לכל הגדרי' וסייגים שהם בתורה שבע"פ ע"פ ציווי חז"ל הנה שמר זה אברהם. והדבר הכולל הוא ששומר עירוב"י חצרו"ת. הבן הדבר:
82
פ״געוד ארמוז לך רמז מופלג במצות עירובי חצרות שהוא רמז נכון לכלל התורה לחבר השתי תורות תור' שבכתב עם תורה שבע"פ. תורה שבכתב. הוא כביכול בחי' דכורא (המעבר את הנוק' תורה שבע"פ. כדמקשי' בגמ' על הלכו' ודיני' מנל"ן. מנ"א הנ"י מיל"י. ומפקינן לה טמו"ן ברמ"ז בתור"ה שבכת"ב) ותור"ה שבע"פ בחי' נוק' (המתעברת ויולדות ההלכה) והנה נ"ל תורה שבע"פ נרמזת בבי"ת רה"י גמור כי אתתא לבי תרי לא חזייא. משא"כ חצ"ר רשות להרבה בעלי בתים רמז לבחי' דכורא תורה שבכתב (ויש לרמז בהיפך חצר לרבי"ם רמז לתור' שבע"פ דאתמר בה הלכ"ה כרבי"ם עיין ריש ת"ז) מה שאין כן רה"י רמז לתור"ה שבכתב אש דת למו מיחודו של עולם. וקצת יש רמז לדרך זה בזוהר פי' לך בפסוק אשר תבחר ותקרב ישכון חצירך (נה"י מעמד הנוק' נשבע מטוב בית"ך (חג"ת אשר שם בחי' דכורא. יהי' איך שיהי' יש לרמז) הנה מצות העירוב לחבר בי"ת עם חצר רמז לחיבור תורה שבכתב עם תור' שבע"פ לרמז זה הוא שסיים ר' יוחנן במאמרו במדרש. ותורותי ב' תורות שקיים אפילו מצוה קלה שבע"פ והוא המעל' במצו"ת עירוב"י חצרו"ת שידע אברהם אבינו כי רמז מצוה זו היא יסוד מוסד לכל הנ"ל כמו שכתבתי לך. והשם הטוב יכפר. עפ"י כל דברינו הנ"ל לא יקשה לך למה המצות הזאת דוקא בשב"ת להיות שב"ת יומא דאורייתא לכ"ע בשב"ת ניתנה התורה ע"כ בשבת לו נא"ה ולו יאה המצוה הזאת והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
83
פ״דהנה לפי דברינו הנ"ל חיבור בי"ת עם חצ"ר נרמז ליחודא שלים אשר משם מתיילדים נשמות ישראל. הנה יש לרמז בזה אשר זה רמוז בפסוק בשירות האזינו צור ילדך תש"י ותשכח וכו' הוא על דרך תימא. הנה צור ילדך תש"י בגי' בי"ת חצ"ר עכ"ז ותשכח וכו' והוא דבר מתמי':
84
פ״הויש לפרש עוד אמרם ז"ל. אפילו הלכות עירובי חצרות הי' אברהם יודע. הוא עפ"י כוונת מרן האריז"ל. נצ"ח והו"ד הם הנקראי' בני החצרי"ם. והנה נצ"ח הוא רחמי'. חס"ד (בגימ') ע"ב הו"ד דין גבור"ה בגימ' רי"ו. ותכוין לכוללם ביסו"ד שהוא קו האמצעי הכוללם בסוד ע"ב רי"ו (חס"ד גבור"ה) וזהו עיר"וב ע"ב רי"ו עכ"ל מרן. והנה החיבור והקישור הנעשה ביסו"ד נק' בשם ידיע"ה מלשון ויד"ע אדם וכו'. כי היסוד עול' עד הדעת ואין וכו' אלא לדעת. וזה שאמרו הלכות עירובי חצרו"ת היה אברה' יוד"ע לחבר חס"ד וגבור"ה להמתיק הגבורות בהחסדים. ונפק' לן מן וישמור משמרת"י דהנה תתבונן בדברי חז"ל בשעת קריעת ים סוף. הי' ישראל נתונים בדין דהשר של מצרים הי' מקטרג. מה נשתנו אלו מאלו. הללו וכו' הללו וכו'. והש"י ברוב רחמיו גילה השם הנכבד של ויס"ע ויב"א וי"ט. שמצורף בצירופיו ע"ב תיבין (חס"ד) רי"ו אתוון (גבורה) ונמתקו הגבורות ע"כ הי' זה באשמורת הבוקר. זמן חיבור מדת לילה (דין) עם מד' יום (חס"ד) ע"כ כתיב שם ויהי באשמור' הבוקר וישקף וכו'. והנה אברה' אבינו הי' יוד"ע סוד עירובי חצרות לחבר חס"ד גבור"ה סוד עירו"ב. והוא הדבר הנעשה במשמר השלישי אשמורת הבוק' (אש' מספרת עם בעלה). וזהו דכתיב בי' וישמור משמרת"י. הבן הדבר:
85
פ״ווהנה בהתבוננך כל הנ"ל תבין אד"ם המקיים מצות עירוב"י חצרות ויכוין לחיבור נצ"ח הו"ד על יד יסוד. והנה נצ"ח הו"ד יסוד בצירוף אד"ם בגי' חס"ד גבור"ה כנ"ל:
86
פ״זבו ידובר מענין נר שבת:
בשלטי הגבורים סביב המרדכי פ' במה מדליקין כתב בשכר שישראל זהירים בנ"ר (מצו'. שבת ויו"ט וחנוכ"ה) ילכו לאורו של הקב"ה שנא' והי' לך ד' לאור עולם עכ"ל. ולכאורה יקשה אמת הבשורה הזאת מבוארת היא במקרא: אבל זו מנין לומר שהוא בשכר הנ"ר מצוה נ"ל דהנה הפרשה מתחלת קומי אור"י כי בא אור"ך. רצ"ל כי בא לפני זכות אורך שאתה מאיר לפני בנר מצוה וכן אח"כ בפסוק והלכו גוים לאור"ך. הנה כשמסיים אחר כך לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ד' אור עולם. היינו שנזכה לאור עול"ם אור הגנוז מן ששת ימי בראשית אחר יכולין להביט בו מסוף העול' ועד סופו:
בשלטי הגבורים סביב המרדכי פ' במה מדליקין כתב בשכר שישראל זהירים בנ"ר (מצו'. שבת ויו"ט וחנוכ"ה) ילכו לאורו של הקב"ה שנא' והי' לך ד' לאור עולם עכ"ל. ולכאורה יקשה אמת הבשורה הזאת מבוארת היא במקרא: אבל זו מנין לומר שהוא בשכר הנ"ר מצוה נ"ל דהנה הפרשה מתחלת קומי אור"י כי בא אור"ך. רצ"ל כי בא לפני זכות אורך שאתה מאיר לפני בנר מצוה וכן אח"כ בפסוק והלכו גוים לאור"ך. הנה כשמסיים אחר כך לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ד' אור עולם. היינו שנזכה לאור עול"ם אור הגנוז מן ששת ימי בראשית אחר יכולין להביט בו מסוף העול' ועד סופו:
87
פ״חמתניתין במה מדליקין. לא מקשינן בגמ' תנא היכי קאי דידעינן שפיר דתנא אקרא קאי דכתיב בי' ויבר"ך אלקי"ם את יום השביעי. והנה איוב כשקלל את יומו בארור. אמר היום ההוא יהי חשך ולא או"ר. ממילא נשמע יום שהוא מבורך יהי' או"ר וכן נמצא לרז"ל במדרש עמש"ל מאמר ג' סימן ה' ויברך אלקים את יום השביעי. ברכו בנ"ר שב"ת. והוא עפ"י מה שכתבנו. וי"ל עפ"י מש"ל (מאמר הנ"ל) הוא נלמד מג"ש דהנה אמרו בזו"ח בקדורות' דצפר' (כשמתנוצץ האור במזרח) טוב (הוא אז) לברך את ישראל דנלמד בג"ש כתיב הכא וירא אלקים את האור כ"י טו"ב. וכתיב התם כ"י טו"ב בעיני ד' לבר"ך את ישראל. והנה י"ל דגם בזה למדו ג"ש. כתיב כי טוב בעיני ד' לברך. וכתיב התם את האו"ר כ"י טו"ב. נלמד דבזמן ברכ"ה צריך להיות אור ממילא היום ההוא המבורך דכתיב בי' ויבר"ך אלקים צריך לאור ע"כ תיקנו למצוה נ"ר שב"ת ותיקנו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונ"ו והיכן צונו (כענין שאמרו בנר חנוכה) שאל אביך (זו התור' אורייתא מחכמ"ה נפקת בראשי"ת בחוכמת' ראשית חכמ"ה וחכמה נק' א"ב) ויגד"ך (הגדה רמיזא דחכמתא) זקניך (אלו החכמ"ים זק"ן ז"ה שקנ"ה חכמ"ה) ויאמרו לך שנמסר הדבר בג"ש מן התורה כנ"ל והנה נמסר הדבר בג"ש שהוא במדו' התורה שבע"פ מדה שני' נגד מדה שני' שבי"ג מדות של רחמי' שהוא מדת רחו"ם (כאשר קדם מאמרינו זה כמה פעמים) וכתיב והוא רחום יכפר עון ממדת רחו"ם בא כפרת עון וארז"ל שהדלק' הנ"ר שב"ת מצוה ע"י האשה כי היא כבתה נרו של עול"ם (שנגנז האור הראשון ע"י העון. לפיכך תדליק הנ"ר. וע"כ נלמד בג"ש. וע"י מדת ג"ש מעוררים מדת רחו"ם. והוא רחו"ם יכפר עון. וישוב לנו במהרה האור הגנוז: ע"כ בכל לילה מלילות החול אומרים קודם ברכו (כד רמש לילה והחשך ממשמש לבא) אומרים והוא רחום יכפר עון. וישוב האור הראשון ולילה כיום יאיר. חוץ ליל שב"ת קודש אין אומרים והוא רחו"ם. כי כבר פועלים לעורר מדת רחו"ם במעשה ההדלקה שנלמד בג"ש לעורר מדת רחו"ם) וא"צ לומר והוא רחו"ם בדיבור ומעשה רב (ואל תטעה בדברי אלה לומר שהוא מ"ע ממש מן התורה כי הוא מן ז' מצות דרבנן כמו שמקובל בידינו רק כל דברי חז"ל יש להם מקום וסמך מן התורה כי נתקבל הכל מסיני כידוע ואין להאריך):
88
פ״טועוד נ"ל ע"פ מה דפסקינן להלכה כהנך פוסקים דס"ל בהדלקת הנר הוה קבל"ת שב"ת והנה אמחז"ל כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו. ע"כ תיכף בהתחלת ביאת שב"ת היא הדלקת הנ"ר והוא נלמד ג"ש לעורר מדת רחו"ם והוא רחו"ם יכפר עון:
89
צ׳הנה ע"פ דברינו הנ"ל ברכה ואו"ר מישך שייכי אהדדי תתבונן דהנה האו"ר נמשך אל הברכ"ה הבן הדבר או"ר זרוע לצדיק (יסוד עולם) או"ר צדיקים ישמח וההוא או"ר נמש"ך אל הברכ"ה שבתא דליליא ותתבונן לפ"ז או"ר ברכ"ה כד איתכללין דא בדא בגי' חס"ד די"ן רחמי"ם כללות הג' קוין הנמשכין באו"ר אל הברכ"ה (סוד ג' אבו') דכתיב בהו ברכ"ה באברהם והי' ברכ"ה. וה' ביר"ך את אברהם בכל. ביצחק ויברך אלהים את יצחק בנו. ביעקב ויברך אותו. והנה המשכת האו"ר בברכ"ה בגי' אמ"ת ע"כ גם עם הארץ אומר אמ"ת ומתיירא לשקר בשבת כי אימת שב"ת עליו אשר בו נמשך האור בברכ"ה הבן כל הרמיזות האלה:
90
צ״אמשנה שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שב"ת עם חשיכה עשרת"ן ערבת"ן הדליקו את הנ"ר. עיין רמזים במשנה הזאת בס' כס"א דו"ד להרב הגדול חיד"א זלה"ה והנה אני בעניי ג"כ אומר שיש לפרש ברמז שצריך האדם לומר בתוך בית"ו איברי הגו"ף שהם נק' בני בית"ו צריך לומר בע"ש עם חשכה היינו סמוך להכנסת שבת קודם ביאת הנשמה יתירה מהעולם העליון עישרת"ם אם הכנתם א"ע להיות מרכבה לעשר ספירות קדושות דהיינו זרוע ימין מרכבה להו"י' ניקוד סגול וזרוע שמאל להוי' ניקוד שב"א וכו' הכל כנודע. והדבר הזה היא הכנה לקבלת הקודש מן גבהי מרומי' כענין המבואר בכתבי האריז"ל לעשות א"ע קודם התפלה מרכבה אל הקודש ערבתם מבואר אצלינו בסוד מה שקוראים לישראל עברי"ם וכן מה שכינו רז"ל לשליח ציבור עב"ר לפני התיבה ה"ס אימ"ה ירא"ה שם של ע"ב הוא רי"ו אתוון ירא"ה והתיבין כמו שהם כתובים בתורה הם נ"ו תיבין מנין אימ"ה והנה ירא"ה אימ"ה בגימ' עב"ר וזה שיש לרמז בדברי רז"ל מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים מפני שאינם יודעי' להתפלל בשם שנאמר אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו וכפי הנ"ל הכוונה על השם הנכבד והנורא שם ע"ב אשר בו נרמז אימ"ה ירא"ה בתורה ולמד זה משה לישראל בתפלה הראשונ' אצל הים שלמד להם השם הנורא בפסוקי' ויס"ע ויב"א וי"ט אשר בהם תיבות מנין אימ"ה ואותיות מנין ירא"ה. כענין שאומרים על המלאכים וכולם עושים באימ"ה ובירא"ה רצון קוניהם וכן עונים באימ"ה ואומרים בירא"ה קדוש. ע"כ נקראים ישראל עברי"ם והש"ץ שצריך להיות נענה וצריך להתפלל בש"ם קראוהו עב"ר לפני התיב' (ובמ"א הארכתי בזה) ותמצא ביונה שאמר עברי אנכי ואת אלקי השמים אני ירא. הבן:
91
צ״ב(הנה בע"ש להכנת הנשמה יתירה. שהיא מן הצבא מרום שעושים תמיד באימ"ה וירא"ה רצון קוניהם. צריך האדם לומר בתוך ביתו (כנ"ל) ערבת' העירות' א"ע באימ"ה וירא"ה להתפלל בשם כנ"ל או ערבת"ם כידוע כוונת עירו"ב ע"ב רי"ו היינו מנין אותיות השם הנ"ל הוא רי"ו (גבור"ה ירא"ה) והתיבות כפי קבלתן בצירופיהן (כמו שמצורפים בזהר ובכתבי האריז"ל. וכמו שהביאו רש"י ותוספ' במס' סוכה) הם ע"ב תיבין (חס"ד) א"כ זה השם הוא חס"ד. גבור"ה ירא"ה. ואהב"ה וזהו עירוב. ע"ב רי"ו. וזה שיש לרמז. צריך האדם לומר בתוך בית"ו (כנ"ל) ע"ש ע"א ערבתן היינו התעוררתם א"ע במצות עירו"ב היינו יראה ואהב"ה כנ"ל והמשכיל יבין הדליק"ו את הנר. היינו תהיו גורמים ייחוד העליון בתלת קשרין כידוע ייחוד חב"ד (הו"י' אה"י') חג"ת (הו"י אלקי"ם) יחוד נה"י (הו"י' אדני) הייחוד הזה ס"ה בגימ' נ"ר הוא הכנת המחשבה והדבור והמעשה לקשרם ולדבקם בחיי החיים בקבלת השבת ואתה תבין ודרוש וקבל שכר כי כפלים לתושי':
92
צ״גואיידי דאייתי לידן נימא בי' מילתא ע"פ הפשט בגמ' (לכבוד התורה ולכבוד השבת):
93
צ״דבגמ' אמר רבה בר ר' הונא אף על גב דאמור רבנן ג' דברים צריך אדם לומר וכו' צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבליהו מיני' אמר רב אשי אנא לא שמיע לי הא דרבה בר רב הונא וקיימתי מסברא עכ"ל והנה מה שיש להתבונן בזה היא א' קשה הלשון שאמר רבה אף על גב דלשון הזה צודק כשרוצה בעל המאמר לשנות ולהקל איזה דבר מדברי רבנן הוא אומר אף על גב דאמרו רבנן להחמיר בכך וכך אעפ"כ באופן כך וכך מותר לו לעשות באופן אחר אבל בכאן הלא רבה מוסיף הוא דין מחודש ולא שייך למימר אף על גב והל"ל הא דאמרו רבנן. ב' דאמור רבנן שייך לומר כשאמרו בתוספתא או בבריית' וכאן משנה שלימה הוא שגורה בפי כל הל"ל הא דתנ"ן. ג' לשון רבה הוא כך אע"ג דאמרי רבנן ג' דברים צריך אדם לומר וכו' המשיך דבריו עד תיבת לומר ותו לא ואין זה מדרך אמורא ד' הא דאמר רב אשי אנא לא שמיע לי הא דרבה בר"ה וקיימתי מסברא קשה בשלמא אם הי' אומר רבה איזה לימוד לזה צודק לומר שהוא לא שמע הלימוד הזה וקיים מסברא אבל הנה גם רבה לא אמר שום לימוד רק סברא ה"ל לרב אשי לומר וקיימתי מדעת"י ונ"ל דהנה דרשו חז"ל בכמה מקומות לשון תורה אמיר"ה הוא לשון רכה ובניחותא כענין מה שדרשו כה תאמ"ר לבית יעקב (אלו הנשים לומר להם בלשון רכה) ותגד וכו' וכן דקדקו כמה פעמים בדברי התורה ונבואה אבל בדברי חכמים בתור"ה שבע"פ אין סמך לדקדק בזה כי כן אמרו חז"ל לשון תורה לחו' ולשון חכמי' לחוד הג"ה ופרט שלשון אמיר"ה צודק בכ"מ בתורה שבע"פ דרג' דנוק' קול דק כמד"א כי קולך ערב ובמג"א כתבנו בזה שע"כ לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד הוא כביכול כמו שניכר בין קלא דדכורא לקלא דנוק' והשם הטוב יכפר: ונמצא לפ"ז בכאן במשנתינו אין לדקדק מלשון לומ' שיאמ' בלשון רכה ובניחות' כפי הוראת ל' אמיר"ה בתורה שבכתב. כי הרי דברי רבנן הוא תורה שבע"פ ולשון חכמים לחוד וזה שחידש רבה אע"ג דאמרו רבנן (רצ"ל רבנן הם שאמרו) חייב אדם לומ"ר (ולא לשון תורה הוא אעפ"כ) מיבעיא לי' למימר בניחותא (כי בכאן דוקא דקדק התנא לשון לומ"ר היינו בניחותא ע"כ המשיך דבריו תיבת לומ"ר ותו לא) ונראה דנשמע זה המקרא כמ"ש הר"ן. וידעת כי שלו' אהלך זה הדלקת הנ"ר שלום בי"ת ופקדת נו"ך היינו דירתך זה עירוב"י חצרו"ת ולא תחטא היינו מעש"ר להפריש בכדי שלא יאכל טבל ע"ד ולא תשא עליו חט"א והנה לפי"ז קשה הנה הדלק"ת הנר הוא המאוחר בקבלת שב"ת ולמה הקדימו הפסוק הוא בכדי לרמוז לנו שאמירת כל הג' יהי' בשלום היינו בלשון רכה. וכיון דיש סמך לזה מן המקרא בוודאי כוונת התנא לומר דוקא בל' רכה ובשלו' (כי תנא אקרא קאי) וז"ש רב אשי אח"כ אנא לא שמיע לי הא דרבה לדייק הדבר ממשנתינו לומר דוקא כי סבור הייתי לשון חכמי' לחוד כמש"ל אבל קיימתי' מסברא. ודוק כי נכון הוא בעזה"י:
94
צ״הוהנה הרי"ף והרא"ש ז"ל העתיקו. ואע"ג דאמרו רבנן ג' דברי' צריך אדם לומר בתוך ביתו צריך למימרינהו בניחותא. הנה העתיקו בדברי רבה. גם תיבת בתו"ך בית"ו (שאין זה בגמ' רק עד תיבת לומ"ר וכו' כמ"ש ) נראה דקשיא להו ג"כ תיבות אף על גב כמ"ש וכן הא דרב אשי כמש"ל ע"כ הסבירו הם דדייק רבה מן תיבות בתוך ביתו במתניתין מדלא קאמרה המשנה בבית"ו. רק בתוך ביתו נראה לכאורה הכוונה שיאמר דבריו בהרמת קול שישמעו בכל הבתים בכל החדרים וז"ש רבה אע"ג דאמרו רבנן ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו (ולא אמרו בביתו) הנה משמע שיאמר בהרמת קול אעפ"כ בעי למימרינהו בניחותא וכו' כי כן משמע בתיבת לומ"ר בלשון רכה ובניחותא והא דקאמרו בתוך ביתו היינו שיאמר כן בכל החדרי' פעם ושתי' (והא דאמרינן לשון חכמים לחוד היכי דאיכא למידק דייקינן ובפרט דסברא הוא כי היכי דלקבלי' מיני' ואמחז"ל שאסור להטיל אימה יתירה אמרו דע"י אימה יתירה יכולין לבא ח"ו לידי חילול שבת ושארי עבירות וכמו שהביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל המימרות הללו בכאן וגם משמע כן מדרשת הפסוק דריב"ל וכמש"ל ע"כ בודאי תיבת לומר בכאן דייקינן כמו בלשון תורה) ע"כ אמר רב אשי אנא לא שמיע לי הא דרב"ה דדייק תיבת לומר וקיימתי מסברא דסברא הוא כמ"ש זה נ"ל לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל מיהו לפי גירסת הגמרא שלא העתיקו תיבת בתוך ביתו הנכון הוא לפרש כמ"ש הבן:
95
צ״ומשנה לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא יכנס אדם לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון עיין ברש"י והרמב"ם והרע"ב דנקט כל הנהו בכאן איידי דבעי למתנא לא יצא החייט במחטו וכו' והנה בוודאי האמת הוא כן אבל אעפי"כ יקשה לפירושם הא דדקדק הרמב"ם דה"ל לשנות לא יצא החייט במוקדם ואח"כ למיתני כל הנהו באגב ונ"ל דנקט כל הנהו בכאן אצל שב"ת לרמז לנו דכל הנהו מצותו בע"ש לגל"ח השערות מצוה בע"ש כענין שמגלח לכבוד המלך כדאשכחן ביוסף ויגלח וכו' ויבא אל פרעה (ושב"ת נק' מלכתא) ולפי סוד השערות רומזין לדינים ובשב"ת כל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין ואתעברו מינה ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין מרחץ מצוה לרחוץ בע"ש להעביר הזוהמא מן עובדין דחול וע"פ הסוד ידוע מדברי מרן האריז"ל בורסקי מקום עיבוד העורות הוא דבר שיכול להתקלקל במהרה מצוה לעיין בע"ש שלא יצטרך לעיין בשב"ת ויבא לידי צער ח"ו ולפעמים לידי חילול שבת ויש למשכיל להעמיק בדבר דידוע ע"י חטא אדם הראשון שהי' בערב שבת נתחלף כתנות או"ר בעור (עיין בשל"ה בתולדו"ת אד"ם בפירוש הברייתא הקורין לעייני"ן אלפי"ן ולאלפי"ן עיינין עיי"ש שמסיק אשר יותר תגדל מעלתינו לעתיד ב"ב כשניתקן עבודתינו מה שאנו עובדין כעת בבחי' כתנו"ת עו"ר ואעפ"כ יתהפך לאו"ר הנה תגדל מעלתינו יותר מן קודם החטא שהי' כתנות או"ר והנה זה נק' עיבוד העורו"ת והנה שב"ת הוא יום שכולו או"ר ולא נאמר בו ויה"י ער"ב במ"ב ואור הראשון שימש אז ל"ו שעות מנין אל"ה אלף ל"ה מנין ה"פ או"ר הנאמר במ"ב ע"כ תיקנו חז"ל למצוה נרו"ת שב"ת (ותיקנו לברך אשר קדשנו במנותיו וצונ"ו והיכן צונו שאל אבי"ך ויגדך אביך הראשון אדם קדמאה ויגדך אשר קודם החטא הי' גם הגוף או"ר היינו ספירי כמלאכי מרום וזהו כתנות או"ר ואח"כ ע"י החטא נעשה הגוף מגושם כתנות עור והנה נצטוינו להפוך עו"ר לאו"ר ע"י או"ר תור"ה ומצות אשר בתורה נגנז האו"ר הראשון ובפרט בשב"ת יום האור אשר שימש בו האור הראשון ולא נגנז עד מוצאי שב"ת ע"כ שב"ת הוא יומא דאורייתא אשר בה נגנז האור וזהו וצונ"ו להדליק נ"ר שב"ת שצונו להדליק הנ"ר של שב"ת שהי' מאיר בשבת בראשית אור קדמאה וגם הגוף של האדם הי' כתנות אור וע"י החטא נגנז האור והגוף נתהפך לכתנות עור וצונו השי"ת להדליק נ"ר של שבת ע"י התורה והשבת הוא יומא דאורייתא שוב יתהפוך אור ביד עור) ע"כ לרמז זה המצוה בע"ש לעיין בעיבוד העורו"ת ואח"כ להדליק האור נר שבת (ובזה תתבונן משאמרז"ל אלמלא שמרו ישראל את השבת מיד נגאלין כי תהי' מתהפך העו"ר לאור) ואתה תבין והרחב הדברים כרצונך ואומר לך עוד הנה מצוה בשבת להריח בהדס כמ"ש האריז"ל והוא נלמד מן הגמ' בעובדא דרשב"י ובנו כשיצאו מן המערה הנה ארמוז לך ע"פ דברינו הנ"ל הד"ס בגימ' ס"ט הוא מספר הנוסף בעור על מספר אור הנה תתבונן כאשר ניתקן ב"ב ע"י התורה והשבת וישוב הכל לאור הנה גם הנוסף יתן ריח טוב (עיין בשל"ה שרמזתי לך לעיל) דבר שהנשמה נהנה ממנו וכבר ידעת מסור הרי"ח דרגא דמשיח לעתיד והריח"ו ביראת ה' וכבר כתבתי במ"א שזה חוש היינו חוש הריח לא נפגם כ"כ בחטא האדם ע"כ כל החושים נזכרים לשם וזה החוש לא נזכר ע"כ זה החוש נשאר רוחניי הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף הנה תתבונן בשבת קודש אנו עושים מן כתנות עו"ר אור הדס הבן הרמיזות האלה ואי"ה יתבאר עוד במ"א לאכול מצוה בע"ש שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה ובאפשר יבא ח"ו לידי כעס והכעס הגם שהוא אסור גם בחול אבל בשב"ת הוא עון פלילי ביותר ואסמיכוהו אקרא לא תבערו אש וכו' ואי"ה יתבאר עוד לדי"ן מצוה לתווך השלום ע"י המשפט בין איש לרעהו קודם השבת וכל ישראל בני מלאכים כאחד חבירים ישמחו במלכותך כו' עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטוב"ך כבר ידעת השפעת העו"ב לכנסת ישראל הוא בהסכמת כל שייפין אשמע' מה ידבר האל ה' כי ידבר של"ו' אל עמו וכבר ידעת שלו"ם וטו"ב חד דרגא אינון: הג"ה והנה גם אור הנר קרוי בלשון טו"ב כמד"א בהטיב"ו את הנרות על כי באור יכונה בטו"ב וירא אלהים את האור כי טוב והתורה נק' טוב כי בה נגנז האור ע"כ מצוה נר שבת שבה הית' הארת אור הגנוז הוא מסוגל לתורה ע"כ אמרו בגמ' שע"י נר שבת זוכה לבנים ת"ח הבן הדבר ויונעם לחיכך:
96
צ״זכיון שבאנו לכלל זה מענין השפעת הטו"ב לכנס' ישראל ומן הארת טו"ב אור הגנוז ע"י נ"ר שב"ת וכבוד היום הארת התורה שבה נגנז האור כי טוב ע"כ עתה באתי לדרוש כמה מילי מעלייתא ומן הטוב אשר חנני אלקים בפסוק שאמר משה לחובב לכה אתנו והטבנו לך כי י"י דבר טוב על ישראל בכדי להעיר הטוב הצפון בתורה כמד"א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' וזה החלי בעזר הצור ויאמר משה לחובב וכו' לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל יש להתבונן בזה דהרי הגר שבא להתגייר הנה ע"כ נגמר בדעתו אשר שקר נחלו אבותיו מעולם והדתות אשר עסק בהם עד היום הבל המה מעש' תעתועים רק תכלית הטוב אשר בעבורו נבראו העולמות היא עבודת ישראל בתורה ומצות וישראל הם עיקר העולם וע"כ יתר"ו העלה זה בדעתו בעת שהתגייר וא"כ מהו זה הדבר חדש שהודיע משה לחותנו. כי י"י דבר טו"ב על ישראל. וכי היה עדיין יתרו ח"ו מסתפק בזה הרי שמע (או ראה לחד מ"ד) קבלת התור"ה. וכל מה שייעד להם השי"ת בתורתו טובות נפלאות בזה ובבא לאין משער ואומר לך את אשר עם לבבי הנה תקנו לנו אנשי כה"ג בתפלת שב"ת ולא נתתו י"י אלהינו לגויי הארצות ולא הנחלתו וכו' וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. כי לישראל עמך נתתו באהבה וכו' לכאורה יש להתבונן. מהו הרבותא של שב"ת בזה הרי כל התורה ומצות לא ניתנו רק לישראל (חוץ ז' מצות שניתנו לבני נח) ואי משום דהחזיר הקב"ה את התור"ה על כל האומות קודם שנתנה לישראל. א"כ גם השב"ת היה בכלל התורה וגם חלילה לומר שעלה במחשבת הצור תמים ליתן התור"ה לאומות ולא לישראל עם קרובו. רק החזיר הקב"ה על האומות וידע שלא ירצו לקבל ועשה הש"י זה בכדי שלא יהיה להם תירוץ אח"כ אבל יובן לך דשאני מצות שב"ת מן כל מצות התור"ה. דהרי כל המצות אם יעשה אותם הגוי אין עליו אשם אבל גוי ששבת חייב מיתה ונצטוו ב"נ בל"ת ולא ישבותו והנה מהראוי להתבונן בטעם הדבר למה יתחייב ב"נ מיתה בשביתתו ונ"ל עפ"י משארז"ל ויכל אלהים ביום השביע"י. ביום הששי מיבעיא ליה למימר אלא מה היה העולם חסר מנוח"ה באת שב"ת באת מנוחה ודבריהם ז"ל ג"כ אינם מובנים כי המנוחה אינה עשי' רק העדר העשי' ואינה מלאכה ובקרא קאמר ויכל וכו' מלאכת"ו וכו' אך הוא לדעתי עפ"י קבלת רז"ל שלכל דבר הנברא בעולם יש חומ"ר וצור"ה. והצור"ה היא חיות החומ"ר וקיומו והנה הזמן הוא ג"כ נברא. וששת ימי המעשה. המה חומ"ר הזמ"ן ויום השב"ת היא צורת החומ"ר כנשמה לגוף. ע"כ היא יום השביתה ומנוחה כי מנוח"ה מפאת הצור"ה ושעבוד ועבודה מפאת החומ"ר כמו שנאמר בעבדים שבו לכם פה עם החמו"ר עם הדומה לחמו"ר וזה שארז"ל מה היה העולם חסר מנוח"ה שהזמן עדיין לא קיבל צורתו. עד שבא שב"ת קיבל הזמן את הצור"ה שהוא מנוח"ה ונתקיים העולם. והנה במין האנושי אשר ברא השי"ת לכבודו הוא ג"כ כך כל האומות הם חומריים של המין כמד"א אשר בשר חמורי"ם בשרם וישראל הם צורת המין. ע"כ באו לעולם אחר כל השבעים אומות כמשפט הצור"ה הבאה באחרונה (עיין זהבספרי הגאון בעל גי"א) ומעתה תתבונן בבריאת הזמן יום השב"ת הוא יום הצורה. ובמין האנושי מבחר ברואי ישראל הם הצור"ה א"כ שביתת יום השב"ת אין ראוי אלא לישראל משא"כ גוי החומרייא אשר בשר חמורי' בשרם כששבתו לשם שביתה ומדמה א"ע לצורה כסברו שא"צ לישרא"ל כי הוא קיום בפ"ע הנה יחוייב מיתה להראות שאין לו קיום בזולת הצורה המקיימו הבן הדבר:
97
צ״חהנך רואה שהחומ"ר מתקיים ע"י הצור"ה מחויב להיות דבוק לצור"ה משא"כ כשמתפרד החומ"ר מן הצורה. הנה היא סיבת ביטולו כענין הגוף בהפרידו מן הנשמה. והנה הצורה נק' טו"ב כענין הנאמר במ"ב בכל הנבראים וירא אלהים כי טו"ב לדעתי הוא קיבל כל חומר צורתו המקיימת אותו. וכ"ה בשב"ת צורת הזמן מזמור שיר ליום השב"ת טו"ב להודות וכו' ותתבונן הדבר שגם בעסק נקיון המנורה (צ"ל והדלקתו) נק' בתורה בלשון הטב"ה בהטיב"ו את הנרות כי הנ"ר שהוא הכלי הוא החומר והאור הנאחז בו הוא הצורה כענין הנשמה המאירה לגוף וכ"ה בכתוב נ"ר ה' נשמת אדם והנה לפי"ז תתבונן פי' הכתוב שאמר משה לחותנו לכה אתנו והטבנו לך כי הוי' דבר טו"ב על ישראל דווקא להם משפט הצורה הנק' טו"ב משא"כ לשאר האומות. ע"כ כשתרצה ליהנות מטוב"ם מחויב אתה להיות דבוק בהם ממש במקומם כמ"ש ונלוה הגר אליהם דייקא משא"כ בהיותך אצל האומות שהם חומריים הבן:
98
צ״טעוד יתפרש לכה אתנו והטבנו לך. כי הו"י' דבר טו"ב על ישראל כבר ידעת מה שדקדקנו לעיל. ואומר לך ידוע היא מענין חקירות ידיע"ה ובחיר"ה אשר שניהם אמתיים נתאמתו לנו ע"פ התורה. הגם שאתו י"ש המדע והוא יודע מחשבות אדם לפניו נגלו כל תעלומות והמון נסתרות מבראשית. מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. עכ"ז הבחיר"ה חפשיית ויוכל אדם לעשות לטוב ולמוטב כרצונו. ידיעתו ית"ש אינה מכרחת משא"כ דיבורו ית"ש היינו שכבר בא הענין אל בחי' הדבו"ר. הדבור הוא מכריח ובהכרח שיתקיים (עי' בדברי הרב הקדוש מהר"מ אלשיך בפסוק כן יהיה דברי אשר יצא מפי לאישוב וכו' כ"א עשה את אשר חפצתי והצליח וכו') ועפי"ז פירשתי הפסוק חזון ישעיהו בן אמוץ. אשר חזה על יהודה וירושלים. דהנה תיבות אש"ר חז"ה מיותרין. אבל החלוק הוא בין דרגא דחזיו"ן לדרגא דנבוא"ה דהנה חזיו"ן היא לשון ראי'. שהנביא ראה מתראים אליו מן השמים בצירופים הללו אשר אמר לישראל. שגבה מזה מעלת הנבואה שהיא לשון ני"ב שפתים שהנביא שמע בדיבור את הדברים הנאמרים אלו והוא מעלה יותר גדולה מחזיו"ן. והנה ישעיה הנביא שגבה מעלתו מאד במעלת הנבוא"ה כידוע והיה מזרע מלוכה. ואמר הכתוב כאן חזו"ן ישעיה שראה הנבואה הזאת רק בחזיו"ן ולא בדרגא דנבוא"ה וז"ש הכתוב כמקשה ומתרץ. אש"ר חז"ה רצ"ל מה שיקשה לך למה נאמר הדבר הזה לו בחזיו"ן לא בדבור הנבואי'. הוא להיות החזיו"ן הזה ע"ל יהוד"ה וירושלי"ם. ולא רצה השי"ת לומר בדיבו"ר כביכול דאז יהיה בהכרח שיתקיים. והשי"ת רצה שישובו ולא יתקיים החזיון כיון שלא יצא הדבר עדיין מפיו ית' כביכול והדברים ארוכים:
99
ק׳וזה שיש לפרש מה שהודיע משה לחותנו דבר חדש היינו לכה אתנו והטבנ"ו לך. בודאי ולא תחוש פן ח"ו יגרם העון. ולא יבואו כל הייעודים הטובים שייעד לנו השי"ת. ז"ש הלא בהכרח הוא שיתקיימו. כי הו"י' דב"ר ט"ב על ישראל שבאו לנו הייעודים הטובים בדבו"ר דייקא וכיון שבאו בדבו"ר בהכרח היא שיתקיימו. ההוא אמר ולא יעשה ודב"ר וגו':
100
ק״אועפ"ז אומר לך טעם נכון את אשר עם לבבי הנה השי"ת צוה לנו בתורתו ליתן את הברכו"ת על הר גריזים ואת וכו' על הר עיבל. והנה הי"א ארורים נכתבו בתורה בפירוש ובאה הקבלה בתורה שבע"פ לומר מקודם הברכו"ת. דהיינו הפכו פניהם כלפי הר גריזי"ם ואמרו ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואח"כ הפכו פניהם כלפי הר עיבל ואמרו וכו' וכן באינך ומהראוי להתבונן למה הארורי"ם נכתבו בתורה שבכתב. והברכו"ת נתקבלו בתור"ה שבע"פ בדיבור ואמירה. ונ"ל ע"פ הנ"ל להיות דבור"ו של הקב"ה בהכרח הוא שיתקיים. והנה תור"ה שבכת"ב תורה חתומה ניתנה (עם היות וידב"ר אלהים את כל הדברים האלה עכ"ז לאמ"ר כתיב שיתאמרו הדברים בזמנם בכל דור ודור לעת המציאות והבן הדבר ומי יוכל להבין מחשבות הצור תם) והנה כשהתורה הזאת חתומה ניתנה. י"ל שהארורים נכתבו בתור"ה שבכת"ב באותיות ולא נאמרו בדבו"ר בכדי שלא יהיה הדבר בהכרח שיתקיימו משא"כ הברכו"ת נאמרו בתורה שבע"פ כי חפץ השי"ת שיתקיימו בהכרח וזה שהודיעו משה לחותנו גר צדק. כי ה' דבר טו"ב על ישראל הטובות והברכות באו בדבו"ר ע"כ בהכרח הוא שיתקיימו:
101
ק״בונראה לפרש עוד לכה אתנו והטבנ"ו לך כי ד' דבר טו"ב על ישראל. ע"פ משארז"ל הרי שהיו ישראל מחוייבים ח"ו בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים ואח"כ שבו בתשובה הנה להוסיף עליהם א"א אזי הקב"ה מורידין בזמנן ובמקום הראוי שלא תאבד אפילו טפה אחת והרי שהיו ישראל זכאין בר"ה ופסקו להם גשמים מרובין ואח"כ נתחייבו ח"ו לפחות מהן א"א. הקב"ה מורידין שלא בזמנן ושלא במקום הראוי רק במדברות וכיוצא. והנה לפ"ז י"ל שזהו הנרצה שהודיע משה לחותנו דבר חדש לבל יאמר הטוב אשר דב"ר ד' הגם שהוא בהכרח שיתקיים עכ"ז י"ל שהטוב אשר פסק ד' להשפיע לארץ ישראל אם ח"ו לא יהיה ישראל זכאין הטוב ההוא יקחוהו זרים כענין הנאמר והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וכו' ע"כ הודיע משה לחותנו כי ד' דבר טו"ב ע"ל ישרא"ל דייקא שהטוב ההוא יקחוהו ישרא"ל דייקא א"כ בהכרח הוא שיתקיים הטו"ב ע"ל ישרא"ל דייקא ודי בזה:
102
ק״גויתפרש עוד לכה אתנו והטבנו ל"ך כי ד' דבר טו"ב על ישראל. הנה הלכה רווחת הוא בישראל על פי התורה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' הרי זה צדיק גמור והנ' רמינן מברייתא זו אהא דאמרינן בגמ' כור"ש מלך כשר היה והחמיץ. דמצינו שהתנדב לבהמ"ק ואמר די להוון מקריבין ניחוחין ומצליין לחיי מלכא ובנוהי ומשני בגמ' כאן בישראל כאן באומות עיין ברש"י ישראל אינו מתרעם אחר מדותיו של הקב"ה ואפילו ח"ו לא וכו' כמו שהתנה בשעה שנתן הצדקה אינו מתרעם ומצדיק הדין ומקיים נדרו שנדר משא"כ גוי מתרעם. והנה כשישראל עם קרובו עושים כך ומקיימים זאת ההלכה. הנה הדין נותן שהשי"ת יקיים לנו גם כן כזאת הגם שתנאי היה דבריו ית"ש אם בחוקותי תלכו וכו'. יקיים לנו כל הטוב שייעד לנו. ואם לא תשמעו וכו'. כמבואר שם הנה אם שתנאי היה דבריו ית"ש בייעוד הטו"ב עכ"ז הדין נותן כיון שישראל נותנין צדקה בתנאי וח"ו אינו מתקיים התנאי ואעפ"כ הם נותנים צדקה ואינם מתרעמים הנה השי"ת ג"כ נותן הייעוד הטו"ב הגם שהתנה בתנאי והם לא קיימו התנאי עכ"ז הוא ית"ש נותן להם הייעוד הטו"ב וזה שהודיע משה לחותנו כי ד' דבר טו"ב על ישרא"ל שהטוב שדיבר הוא ע"ל ישרא"ל שמקיימים דבריהם הגם שאינ' מקיימי' התנאי שהתנו עם הקב"ה אם כן הדין נותן גם כן אצל השי"ת שיקיים להם הייעודים הטובים הגם שישראל עם קרובו ח"ו אינם מקיימים התנאי שהתנה עמהם הבן:
103
ק״דויתפרש עוד לכה אתנו והטבנ"ו לך כי ד' דבר טו"ב על ישרא"ל הוא הודעה חדשה לגר צדק הלזה לבל יפול לבו עליו פן ע"י החטאי' יתעוררו המקטריגי' ח"ו ומלך במשפט יעמיד ארץ ויתמנע הטוב והודיעו לו משה שבודאי יבא הטו"ב לישרא"ל ולא יועיל שום קטרוג והוא על פי מה שפירשנו בפסוק ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט והנה עם היות שכל הענין מיותר שכבר נאמר לעיל באריכו' המעשה שהיה בענין הצלת לוט. ובאם רוצים להשמיענו שהיתה הצלה בזכות אברהם ה"ל להשמיענו זה לעיל בסיפור המעשה. אבל עוד חוץ לזה קשה מאד שכל הדברים באו כפול ומכופל ויהי בשחת וכו' ויזכור וכו' וישלח את לוט מתוך ההפכ"ה בהפו"ך את הערים אשר ישב בהן לוט אך הוא לדעתי דהנה מבואר בזוהר בפסוק רפאנ"י ד' וארפ"א למה ליה למימר וארפ"א. ופירש שם הכוונה דהרפוא"ה הנעשית על ידי המלאך רפא"ל אינה רפוא"ה בטוחה עולמית (דהנה הוא מלאך עובד וזה עבודתו לרפאות והנה הוא משתוקק שאחר יום או יומים שוב ישלחהו השי"ת לעבוד העבודה שממונה עלי' הבן) משא"כ הרפואה שהיא מן הש"י בלא שליח הוא רפואה בטוחה עולמית וזהו פירוש רפאנ"י ד' אתה בעצמך אז וארפ"א בוודאי לעולמים. הבן הדבר:
104
ק״הולפ"ז הנה בכאן יש לתמו' הש"י שלח ג' מלאכים לאברה' בשליחות לג' דברים (כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. וכתבו הטעם לזה להורות גדולתו ית"ש אשר רבוא רבבן קדמוהי ויכול לשלוח לכל דבר פרטי שליח מיוחד) א' לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם. ואחד להפוך את סדום והמלאך רפאל שבא לרפאות את אברהם הלך גם כן לסדום להציל את לוט והנה עשה ב' שליחות וצ"ל שהצלה ורפואה אחת היא. והנה קשה ב' קושיות עצומות א' למה שלח הקב"ה אל אברהם אוהבו את רפא"ל לרפואותו ואין רפואותו עולמית. ולמה לא ריפא הקב"ה אותו בעצמו ובפרט שנגלה אליו אז בכבודו ובעצמו. ב' דהנה הטעם דאין מלאך אחד עושה ב' שליחות להורות גדולתו כנ"ל. א"כ גם להצלה ורפואה ג"כ יהיה ב' שלוחים ולא נצטרך לתירוצים אך הוא לדעתי שהתורה משמיענו כל זאת. איך הש"י רצון יריאיו יעשה. גם במקום שיש קטרוגים ח"ו והשי"ת מלך במשפט הוא ואין מקו' לעשו' נס. עכ"ז הכל יכול ב"ה עושה באופן כזה שיעשה נס בשביל אוהביו כאשר יחבאר לך. והנה בכאן לא היה ללוט זכות ובפרט שנפרד מאברהם ובחר לו לשבתו במקום רשעים. והנה כשנגמר דינם של סדום בב"ד של מעלה לא היה באפשרי להציל את לוט כי בידו זכות אין. ובפרט שהיא בבחירתו שבחר לו לשבתו מקום רשעים שאין כמותם בכל העולם ועשה זה במרד ובמעל שהיה כל הארץ לפניו כמ"ש לו אברהם הלא כל הארץ לפניך וכו' והנה כשהיה ברצון השי"ת להצילו (בזכות אברהם) היה קטרוג ממה"ד באיזה זכות ובאיזה טענה ינצל והש"י מלך במשפט יעמיד ארץ ואלו היה נזכר לפני ב"ד של מעלה שם לו"ט לדינו אם ינצל אם לאו אז היה מתעורר המה"ד והקטרוג הגדול מהמקטרוגים ואין מקום להצילו עפ"י המשפט והנה היודע מחשבות ידע אשר ירע הדבר בעיני אברהם על מיתת לו"ט. מה עשה העושה נפלאות גדולות לבדו וגזור בגבהי מרומים על רפא"ל ילך וירפא את אברהם מכל מכאוביו ותחלואיו (והנה עיגום נפש ודאגה הוא בכלל החלאים ומדוים) והנה מי הוא מכל כוחות הדין אשר יערב אל לבו לקטרג אל אברהם ידידו הנאמן לומר ח"ו שאינו ראוי לרפואה והצלה. והנה בודאי היתה הסכמת מה"ד וכל פמלייא של מעלה ונפסק הדין שראוי אברהם לרפואה והצלה מכל מכאוביו. ובכלל הרפואה הוא ג"כ מחלת לב ודאגה בלב איש כי מה החילוק אם האדם מצטער בכאב מכה או בכאב לב בדאגה על הכל יצטרך לרפואה והנה כיון שנפסק להלכה בב"ד של מעלה לרפאות את אברהם מכל מכאוביו ממילא בכלל זה נכלל הצלת לו"ט כי היה לו לאברהם דאגה ומחלת לב על לו"ט והנה כאשר נשתלחו המלאכים כל אחד לשליחתו ונשתלח גם רפא"ל עמהם לרפאות את אברהם אז בבואם וירא ד' אל אברה' בכבודו ובעצמו וריפא אותו ממכאוב גופו אז לא ידע רפא"ל מה לרפאותו כי כבר נתרפא. ואברהם הולך עמם לשלחם. וד' אמר וגילה לו ענין סדום והיה לו מחלת לב על לו"ט אז הבין רפאל והלך לעשות שליחותו לרפאות את אברהם היינו להציל את לוט שזה יהי' רפוא' לאברהם ממחל' לבו. וז"ש (ויה"י) בשחת אלקים (מה"ד) את ערי הככר (ואין מקו' להצלת לוט מפני מה"ד מה עשה הש"י לא הזכיר לפני המשפט את הצלת לוט רק) ויזכור אלקים את אברהם (ועי"ז) וישלח את לוט וכו' (ולא הי' באפשרי להזכיר את לוט בעצמו מפני המשפט כי המעש' הי') בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט בבחירתו ואין מקום להציל ע"כ הזכיר הש"י בפני המשפט רק את אברהם וכנ"ל ולא הזכיר את לוט. אחרי הודיע הש"י אותנו את כל זאת גודל רחמנותו ית"ש גם במקום שיש חשש קטרוג שלא יהי' באפשר להנצל אזי מזכיר השי"ת בדין ההוא את מי שא"א לקטרג עליו וממילא יומשך רחמים אל הקרוב אליו. הבן הדבר:
105
ק״ווהנה כתי' שמ"ע ישרא"ל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים וכו' והנה לא כתיב שמ"ע בנ"י ישראל אתם וכו' אבל הוא להיות שהי' אז ביניהם ג"כ חטאים (הלא תדע אפילו אחר כיבוש והחילוק. אמר פנחס לב"ג וב"ר המעט לנו עון פעור אשר עדיין לא הטהרנו ממנו) והי' חשש מהמקטריגי' לבל יקטרגו עליה' ע"כ מה עשה השי"ת הזכיר הטו"ב שהבטיח לישרא"ל סב"א עבור גודל צדקותיו ומי הוא מהמקטריגים אשר יהי' לו פ"פ לקטרג ולומר כי אינו ראוי ישרא"ל סב"א להבטח' ולהטו"ב ההוא הלא בעל כרחך כולם יעידון ויגידון אשר מהראוי להשלי' ההבטח' לישרא"ל סב"א חסיד"א וקדיש"א וממילא ישולם לבנ"י ישרא"ל ההטב"ה אפי' אם ח"ו אין בידם זכות. ע"כ אמר שמע ישרא"ל (סבא) עתה עובר היום וכו'. ובזה נוכל ג"כ לומר שזה הודיעו משה להגר צדק לכה אתנו וכו' והטבנו לך (ואל תחוש פן ח"ו ע"י החט' לא יגיע גם לנו הטבה לזה אמר אל תחוש לזה (כי ד' דב"ר טו"ב ע"ל ישראל (סב"א) בכדי שלא יהי' מקום להמקטריגים אפי' ח"ו אין זכות לב"י הרי בהכרח שיתקיים הבטחה שהובטח ישראל סבא ודי בזה כעת:
106
ק״זויתפרש עוד לכה אתנו והטבנו לך כי ד' דבר טוב על ישראל החידוש שחידש לו הוא כך והוא לבל יפול לב הלב הגר עליו בראותו כל הייעודים הטובים שייעד הש"י בתורתו לישראל המה ייעודים גשמי' מעסקי העוה"ז. אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' והנה יתרו הי' יושב בכבודו של עולם ובא להתגייר. הנה יוכל הגר לחשוב ח"ו מה הרווחתי ומה בצע הלא טובות הגשמיות בעסקי עוה"ז הי' גם לי מאז. ומה בצע בהתחברות לבני תורה הלא ההבטחו' שלהם בתורה המה ג"כ רק עניינים גשמיים מעסקי העוה"ז והנה באמת למה לא נזכר בתור' הייעודי' הרוחניי' טובו' עוה"ב הנה הרבה דברים נאמרו ע"ז מפי חכמי האמת וכולהו קשוט עפ"י דברי הנבואה האלקו'. אבל העיקר היא שבאמת נאמר בתורה ייעודים רוחניים רק תתבונן דהנה מלאך שהוא רק בחי' מן עולם היציר' בבואו אל עולם העשי' הגשמי' הלזה יצטרך להתלבש בלבוש כעין גשמיות עוה"ז כי לא יכילהו העוה"ז בהיותו ברוחניותו מבלי התלבשות בלבוש גשמי ומכ"ש התורה האלקית אור מעטה לבושו ית"ש לא תוכל להתגלות בעוה"ז רק ע"י לבושים. והנה מה שנאמר בתורה למשל ונתתי גשמיכם בעתם. הנה הוא בלבוש גשמי שבעוה"ז המט"ר היורד ע"פ הארץ לרוות פני תבל תנובה ובגבהי מרומים ברוחניות ענין הגש"ם הוא עניינים מופלאים ברוחניות ובכל העול' ועולם הוא כפי רוחניותו. וזהו תורת ד' תמימה וכו' כמו שהשם הוי' ב"ה הוא נעלם ונגלה. זה שמי וזה זכרי הנה נקר' אופן אחר ונכתב באופן אחר כ"ה כל התורה יש בה כענין שם הנכבד היינו נקראים לפנינו ייעודים נגליים ויעודים נעלמים נסתרים בכתיבתן הבן מאד. וזה שחידש משה להגר צדק יתרו אל יפול לבך עליך הלא כל הטו"ב ההוא המבואר בתורה שכר המצות הנה הוא רק טובות עוה"ז הנה זה הי' לי גם בהיותי בארצי בלא קבלת עול התורה. וז"ש לו כי הוי' דבר טו"ב על ישרא"ל הטו"ב הנאמר בתור"ה על ישראל. הנה הוא ייעוד מן שם הנכבד וכמו שהשם הנכבד לא כשאני נכתב אני נקרא כך הייעודים הטובי"ם שבתור' הנה עצמיות' רוחניים ולצד עילאה ימללו והייעודי' הגשמים הנקראי' בפי כל בתור"ה המה מלבושים שנתלבש' בהם התורה בעוה"ז. הבן הדבר:
107
ק״חויתפרש עוד על פי מה דרמו הקדמונים שמעתתא אהדדי דקי"ל עבד שעבד שלש וחלה שלש יוצא לחירות וא"צ להשלים ימי חליו. ובפועל קי"ל בנאנס מקצת ימי פעולתו צריך להשלים אם ירצה לקבל דמי שכירותו בשלימות. וקשה מאי שנא. ותירצו דשאני עבד עברי דקיבל שכר עבודתו או הוא או הב"ד שמכרוהו מקודם שעבד משא"כ פועל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וכיון דלא פעל פעולתו בשלימות אפילו נאנס לא קא משתלמא לי' שכירותו רק כפי שפעל. והנה כפי הדין שכר עבודת ישראל. בתור"ה ותפלה ומצות הנה הם היום לעשותם ומחר לקבל שכרם הנה הם כפועלים. הנה הימים שנאנסו ולא יכלו לעבוד מהראוי שלא יגיע להם שכר פעול' ובאמת קי"ל הא דכתיב ויקשב ד' וישמע ויכתב בספר וכו' ליראי ד' ולחושבי שמו אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה הוא המדה טובה שניתנה לישראל הגם שהוא אינה ממדת הדין וכמש"ל (עיין כ"ז בס' כס"א דו"ד להרב הגדול חיד"א זללה"ה) ובזה יתפרש לנו מ"ש בועז לרות ישלם הוי' פעלך (היינו שאתה כפועל ואין מגיע לך שכר בעד הימים שהיית אונס עכ"ז) ותהי משכורתך שלימה מעם ד' אלקי ישראל (אשר נוהג עמהם לחשוב הימים שנאנסו ולא עשו מצות כאלו עשו) והנה הדבר הנעשה עפ"י דיני התורה נק' טו"ב כי אין טו"ב אלא תור"ה דכתיב כי לקח טו"ב נתתי לכם וכו' והדבר שמתחסד הש"י עמנו לפנים משורת הדין תור"ה נק' ר"ב טו"ב וזהו מה ר"ב טוב"ך אשר צפנת ליראיך (היינו ר"ב טו"ב לפנים משוה"ד) פעלת (שכר פעולה בשלימות לפועלי אמת) לחוסים בך נגד בני אדם (הגם שהדין הוא ניגוד לבני אדם שאין כן הדין בבני אדם) אבל ליראיך אלו ישראל אתה משלם להם שכר פעולת"ם אפי' בעד הימים שנאנסו וזה שהודיע משה להגר צדק דבר חדש לכה אתנו והטבנו לך כי ד' דבר טו"ב על ישראל היינו הטו"ב הנכבד על ישראל אחת דבר אלקי' אפילו הימים שנאנסו וקבלו הטו"ב במילואו וטובו כמו שהוא הדי"ן על ישרא"ל דייקא מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה והבן:
108
ק״טויתפרש עוד מענין הנ"ל קצת באופן אחר עפ"י מה שפירשנו שאמר בועז לרות ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלימה וכו' דקשה וכי ס"ד שהש"י לא ישלם השכר המגיע לאדם במילואו וטובו עד שיצטרך בועז לברך בדרך תפל' על זה אבל יתפרש הדבר באופן הנ"ל דהנה בפועל עפ"י הדין בנאנס ולא עשה פעולתו אין מגיע לו שכר הפעול' בשלימות אעפ"כ זה מדה טובה יתיר' לישראל יראי ד' וחושב"י שמו. אפילו חישב לעשו' מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והטעם כי ישראל דבקים בהשם הוי' ב"ה כמ"ש ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם וכו' והנה בהשם הוי"ה ב"ה אותיות ו"ה מורים על המעש' י"ה הוא המחשבה כידוע וכיון שישראל דבקים בהוי"ה ב"ה א"כ גם המחשבה כמעשה תחשב וז"ש בועז לרות ישלם הוי"ה פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם הוי' אלקי ישראל והרי זה מבואר וזה שהודיע משה להגר צדק לכה אתנו והטבנו לך: כי הוי"ה דבר טוב על ישראל וכיון שהוי"ה דבר הטו"ב על ישראל א"כ מגיע לישראל הטוב גם בעד המחשבה ואפילו נאנס ולא עשאה. הבן הדבר ויונעם לך:
109
ק״יוהנה בתרגום המיוחס ליונתן תרגום ארום ד' מליל לאוטבא לגיורא על ישראל: הנה נראה שגם הוא ז"ל רצה לתרץ קושיין מה הוא החידוש שחידש משה להגר צדק הלז אבל עקבותיו לא נודעו בפירוש זה ויתפרש הדבר על פי מה דק' עוד בפסו' למה אמר הכתו' דבר טו"ב על ישרא"ל ולא אמר א"ל ישרא"ל או לישראל אבל יש להבין הדבר עפ"י דברי הסבא במשפטי' שנפשות הגרים נעשים לבוש אל נשמת הצדיקים וע"ש בפסוק לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגד"ו ב"ה והלבוש הוא הארת אהו"ה בגימ' טו"ב ומעתה ממילא זה שאמר כי הוי"ה דבר טו"ב על ישרא"ל דייקא ומעתה זה הוא דברי התרגום הנ"ל ארום ד' מליל לאוטב"א לגיורא ע"ל ישראל. הבן:
110
קי״אאונקלוס תירגם אר"י י"י מליל לאיתא"ה טב"א על ישראל נראה כוונתו גם כן לתרץ הקושיא הנ"ל ונרא' לפרש כוונת פירושו שהודיע משה להגר צדק דבר מחודש ע"פ מ"ש ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגו"ך שלא תצטרך אתה להשתדל עבור הברכו' והטובו' הללו רק הם ירדפו אחריך והשיגו אותך. וזה שהודיע משה להגר. כי ד' דבר (להביא) הטוב על ישראל. ולא יצטרכו הם להשתדל לבא אל הטו"ב ולפ"ז חסר בפסוק תיבת להבי"א ונמסר בתרגו"ם שהוא בתורה שבע"פ להורו' כי ביא"ת הטו"ב הוא ע"י עסקים בתור"ה שבע"פ כי דרכו של איש לחזור אחר אשה. וזהו הודו לד' כי טוב כי לעול' חסד"ו דכיון שהטוב תורה שבכתב נמשך ובא אל הכל"ה תור"ה שבע"פ נתהווה חס"ד שלם גימ' טו"ב כל"ה ובזה תבין לכה (אותיות כלה) אתנו והטבנ"ו לך כי ד' דבר טוב ע"ל ישרא"ל כנ"ל ע"כ באו דברינו בסימן הטו"ב במאמר נ"ר שב"ת וירא אלקים את האו"ר כ"י טו"ב:
111
קי״בבאנו לכלל מאמרינו הנ"ל ע"י פרישת המשנה לא ישב אדם לפני הספר וכו' לא יכנ"ס אדם למרחץ (והוא בסימן) ו' ואגב הנה אבאר לך את אשר דקדקנו למה בהנהו תרי תספור"ת ומרח"ץ דקדק התנא למיתני אד"ם משא"כ באינך ונ"ל עפ"י מ"ש מרן האריז"ל שלא להסתפר ע"י גוי דלא להתערב צולמא דילי' בצולמא דע"ז וכן לרחוץ עכ"ל. אם כן הרי שלך לפניך דקדק התנא למיתני בתספור"ת ורחיצ"ה אד"ם היינו אתם קרויים אד"ם צלם אלקים בגימ' מ"ה ואין אוה"ע קרויים אד"ם והם כקוף בפני אד"ם שבהם צלם וכו'. והנה דקדק התנא באלו השתים תספור"ת ורחיצה למתני בהון אד"ם להורו' שבאלו השתים יהיה נזהר בצולמא דילי' צל"ם אדם ויהי' נזהר מלהסתפר ומלרחוץ מאותן שאינם קרויים אדם. והדברים נאים:
112
קי״גשלשה דברים צריך אדם לומר וכו' ער"ב שב"ת עם חשיכה עשרתם וכו' עמ"ש בסי' ד' והרב הגדול מוה' חיד"א זלה"ה הביא פי' המשנה ברמז בשם האריז"ל. ג' דברי' צריך אדם לומר וכו' בערב שבת בעוה"ז (שהוא דומה לערב שב"ת ע"ד שאמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת) עם חשכ"ה (היינו בימי הירידה לעת זקנתו יאמר לנפשו וכוחותיו עשרת"ם (כבר השתדלת' להשיג עשירות) ערבת"ם (כבר השתדלתם להשיג תאוות הער"ב) הדליקו את הנר (מעתה חובה עליכם להדליק כוחות הנשמ' הנק' נר ד' נשמת אדם. ע"כ לא אמר הדלקת' רק הדליקו בציוו עכ"ד וע"ש עוד מ"ש הרב ז"ל פי' אחר. ועמש"ל בסי' ד'. יש לפרשו גם כן על פי דרך זה על עוה"ז שדומה לע"ש:
113
קי״דעיין בסימן א' מ"ש בשם הש"ג בשכר שישראל מקיימין נר מצוה יזכו לאורו של הקב"ה שנאמר והי' לך ד' לאור עולם. ע"ש אור עולם בגימט' מיכא"ל וגבריא"ל האפטרופסים של ישראל כמ"ש גבריא"ל לדניאל ואין אחד מתחזק על אלה כי אם מיכא"ל שרכם:
114
קי״הדרשו חז"ל בפסוק ותזנח משלום נפשי זה נ"ר שב"ת (קראוהו חז"ל שלו"ם בי"ת הוא ענין יחוד כמ"ש ר' ישמעאל בר"י משום שלום בבית בטל. הבן הדבר) והנה סיפא דקרא נשיתי טוב"ה כי נר שבת הוא הארה מן אור הגנוז וירא אלקים את האור כי טו"ב ע"כ נק' הדלקת הנרות במקרא בלשון הטב"ה בהטיב"ו את הנרות. ע"כ מרבותינו הקודמים היו מדקדקים להדליק ל"ו נרות נגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז לאדה"ר קודם שנגנז. וגם כן ה' פעמים אור כתובי במ"ב בגי' אל"ה היינו אלף ל"ה והנה בהחזרת האל"ף לאל"ף הוא אלה מנין ל"ו:
115
קי״ובו יבואר כמה עניינים ופירושים בנוסח הברכות ותפלות שתקנו לנו לשב"ת קמא קמא דמטי לידן נימא בי' מלתא:
בשה"ג סביב המרדכי הארוך הביא שאלה בשם פסקי מהר"ם למה כשחל יו"ט או אפי' ר"ח בשבת דוחין ברכה האמצעית בשמ"ע שנתקנה לשב"ת ואומרים ברכה האמצעיות של יו"ט וכוללין בה שב"ת ע"ש מה שתירץ טעמים אשר לא ירוו צמאונינו. וזה לדעתי קושיא עצומה דזה הוא ח"ו כהעדר כבוד לשב"ת ושב"ת קדושתו חמורה יותר מכל המועדים ועפ"י פשוטו נ"ל דזהו כבוד גדול לשב"ת להורות דקדושת שב"ת קביע"א וקיימ' והוא כעין בעל הבית. וקדושת יו"ט הבא ביום השב"ת הוא כעין אורח הבא להתארח אצל בעה"ב ע"כ יו"ט נקרא מקר"א קד"ש מלשון ואח"כ יאכלו הקרואי"ם היינו האורחים המזומנים. והנה מדרך המוסר של בעה"ב לכבד את האורח יותר ממנו כמו שאומר האורח הטוב כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי ע"כ זה מורה על קדושת שב"ת שגבה מעלתו שהוא כענין בעה"ב קבוע וקיים לעד ומכבד את האורח הטוב היינו קדושת י"ט יותר ממנו:
בשה"ג סביב המרדכי הארוך הביא שאלה בשם פסקי מהר"ם למה כשחל יו"ט או אפי' ר"ח בשבת דוחין ברכה האמצעית בשמ"ע שנתקנה לשב"ת ואומרים ברכה האמצעיות של יו"ט וכוללין בה שב"ת ע"ש מה שתירץ טעמים אשר לא ירוו צמאונינו. וזה לדעתי קושיא עצומה דזה הוא ח"ו כהעדר כבוד לשב"ת ושב"ת קדושתו חמורה יותר מכל המועדים ועפ"י פשוטו נ"ל דזהו כבוד גדול לשב"ת להורות דקדושת שב"ת קביע"א וקיימ' והוא כעין בעל הבית. וקדושת יו"ט הבא ביום השב"ת הוא כעין אורח הבא להתארח אצל בעה"ב ע"כ יו"ט נקרא מקר"א קד"ש מלשון ואח"כ יאכלו הקרואי"ם היינו האורחים המזומנים. והנה מדרך המוסר של בעה"ב לכבד את האורח יותר ממנו כמו שאומר האורח הטוב כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי ע"כ זה מורה על קדושת שב"ת שגבה מעלתו שהוא כענין בעה"ב קבוע וקיים לעד ומכבד את האורח הטוב היינו קדושת י"ט יותר ממנו:
116
קי״זעוד נ"ל ע"פ הנ"ל. שב"ת הוא כעין בעה"ב. ויו"ט אורח. וקיי"ל אורח מבר"ך וע"כ גם בכאן עיקר הברכה הוא של האורח היינו יו"ט. ותתבונן בזה אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב וע"כ בסיום הברכה מקדימין של שב"ת היינו לומר מקדש השב"ת כי האורח בברכתו. מברך לבעה"ב זה מה שנ"ל ע"פ פשוטו:
117
קי״חוע"ד האמת נ"ל ע"פ מה דידוע. שב"ת איקרי קד"ש ויו"ט מקר"א קד"ש. וידוע הטעם מכתבי מר"ן האריז"ל קד"ש איקרי חכ"מה והנה הארת המוחין דחכמ"ה בשב"ת באים שלא ע"י מעשינו ותפילתינו רק מעצם קדוש' היום (ע"כ דרשו חז"ל על שב"ת שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושב"ת שמה כי היא מתנה שלא ע"י מעשינו) ע"כ נק' קד"ש בעצם משא"כ יו"ט נק' מקר"א קד"ש שאנחנו קוראים ומזמנים את הקד"ש ע"י מעשינו ותפלתינו ע"כ כשחל יו"ט בשב"ת עושים עיקר מתפילות יו"ט והוא כבוד גדול לשב"ת להורות שהארת יו"ט צריכה רבא לתפילה דייקא משא"כ הארת השבת באה אפי' שלא ע"י תפילה. והבן (ובר"ח עושים כן רק במוסף כי ההארה של הקדושה עיקרא במוסף בזה היום) ולדעתי דבר נחמד הוא:
118
קי״טבמדרש שמות. וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוח' וכו' עיי"ש ותוכן הדבר שאמר לפרעה שיתן להם מנוחה יום אחד בשבוע וצוה לו פרעה שיברר איזה יום שירצה עמד ובירר להם את יום השב"ת. וכשנתן להם אח"כ את יום השב"ת שמח משה וז"ש ישמח משה במתנת חלקו עיי"ש יש להתבונן איך מרומז זה בפסוק. ונ"ל דהנה השב"ת ניתן להם קודם מתן תורה ולמה לא המתין הקב"ה גם בזאת המצוה עד יום חתונתו כביכול ויום שמחת לבו במתן תור"ה (הגם שאין קושיא על היוצר כל הוא אלקינו כי מי יוכל לבא אחר המלך מלכו ש"ע עכ"ז מצו' עלינו להתבונן מה שיש ביכולתינו להבין כפי שכל אנושי) אך הוא לדעתי אלו המצות שניתנו במרה הם דמיון הסבלונו"ת ששולח חתן אל הכלה קודם החתונה. וז"ש וירא בסבלות"ם התבונן משה בהסבלונות השייכים לישראל ובירר להם את יום השב"ת שהוא מתנה מן הסבלונות. ודרשו זה מדלא קאמר וירא בעבודת"ם רק בסבלותם ומצאתי און לי בכוונת האריז"ל שכתב בשמ"ע אצל ישמ"ח מש"ה במתנ"ת חלק"ו היא סוד הסבלונו"ת ששולח החת"ן להכל"ה הבן:
119
ק״כבברכת יוצר. הנה נוסח אשכנז שמדלגים בשב"ת פסוק מה רבו מעשיך י"י וכו' שאומרים בימות החול. ונ"ל טעמה. מה רבו מעשיך ה' הכוונה על מעשה בראשית שנבראו בימות החול. משא"כ ביום השב"ת ישבת וינפש. ונוסח ספרד לאומרו גם בשבת וכ"ה מנהג רבותינו ע"פ נוסח האריז"ל ונ"ל טעם נכון למנהג הספרדיים לאומרו בשבת. והוא בדרך חידוד. דהנה יש להתבונן. בפירוש הפסוק מלאה הארץ קנייניך מה יש קישור בזה לרישא דקרא מה רבו מעשיך י"י: ונרא' לפרש ע"ד מ"ש בס' בירך יצחק בפ' אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעת"ם ופירשו בו בלילי שבתות. ולעיל מיני' כתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו וגו' ופירש הרב הנ"ל הסמיכות ע"פ מ"ש במדרש דשאל ההוא מינא איך הקב"ה מוריד גשמי"ם בשבת דהוה הוצא' מרשות לרשות (והש"י כביכול מקיים התורה) ואמרו לו כל העולם כולו של הקב"ה הוה כמטלטל בחצירו. והנה הקשו ע"ז ע"פ מ"ש במדרש. כשחרב ביהמ"ק השליך (כביכול) קב"ה גט פטורין לכנ"י (לא ראיתי המדרש הזה אבל מצאתיו בספרו המחברי') והקשו ע"ז דכיון דכל העולם כולו של הקב"ה אין הגט קונה ברשותו. ותירצו דכביכול הש"י הקנה לבנ"י מקום בחצרו. והנה לפ"ז אסור להוריד גשמים בשב"ת עפ"י הדברים האלה פירש הרב הנ"ל קישור הפסוקים הנ"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. והי' לכם מורא שמים שלא יתחרב ביהמ"ק על ידכם אם בחקותי תלכו וכו' ולא יחרב ביהמ"ק ולא אתן לכם ג"פ. ולא אצטרך להקנאת מקום ואז כל העולם כולו חצרי וע"כ ונתתי גשמיכם בעתם היינו בלילי שבתות משא"כ בהיפך ח"ו והנה כ"ז פטטייא דאורייתא. אבל אני אומר שא"א לומר כך רק שהש"י נתן ג"פ לכנ"י. דהרי כתיב אי' ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' והן אמת שיש בדברי נבואה פסוק הסותר לזה מה שדרשו עליו בגמ' גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה דכתיב הן ישלח איש את אשתו וכו' הישוב אלי' עוד ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאו' ה'. הנה נראה דכביכול השי"ת נתן גט לכנ"י. ע"כ לבי אומר לי לדרוש באופן כזה שהשליך הש"י כביכול ג"פ לכנ"י הוא למען לאיים בכדי שיקבלו ע"ע לשוב אבל באמת הגט לא הי' גט דהרי כל העולם כולו חצירו של הקב"ה וז"ש הש"י אי' ספר כריתות אמכם וכו' דאם הייתי נותן הגט בידה. הנה הי' הגט בנמצא בידה ואי' הוא. ע"כ לומר שלא נתתי בידה רק הוא בהשלכה והנה כל העולם שלי והגט אינו גט:
120
קכ״אובזה יתבאר לך בפ' נתינת התורה. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש דקש' למה הפסיק באמצע הבטחת ישראל והל"ל והייתם לי סגול' וממלכת כהנים וגוי קדוש. ב' מהו הנתינת טעם. כ"י ל"י כל הארץ וכבר דברו בזה המפרשי' ולפי דברינו הנ"ל. יתכן שאמר הש"י ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרת' וכו' רצ"ל כאשר תקבלו כעת הקידושין והייחוד כביכול. אזי והייתם לי סגולה מכל העמים. אפי' אם יגרום חטא ח"ו ותהי"ו מפוזרים בכל העמים תהי' לי גם משם לסגולה כי לא מהני לכם זריקת הגט. כי לי כל הארץ ובכ"מ החצר שלי הוא ע"כ אפי' אחר הגט ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדו"ש:
121
קכ״בומעתה יתבאר הפסוק. מה רבו מעשיך ה' וכו' דהנה אמרו במדרש שאל ההוא מינא מפני מה הקב"ה מוריד גשמים בשבת הנה קשה למה דוקא על ירידת גשמי' ולא על כל המלאכות הנעשים בשב"ת בכח היוצר כל הוא אלקינו ופירשו דעל כל המלאכות לק"מ דהרי כתיב כולם בחכמ"ה עשית בראשית בחוכמתא א"כ לגבי קוב"ה כביכול כל המלאכו' מיקרי חכמ"ה ואינ' מלאכה ומותר לעשותן בשבת הג"ה ובזה יש לפרש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכו' וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וכו' כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות דקשה כיון דכבר סיפר הכתוב שהשי"ת שבת ממלאכתו אשר עשה ביום הז' וקדשו ובירכו למה שוב חזר לומר כי בו שבת וכו' וגם מתחילה אמר מלאכתו אשר עש"ה ושוב חזר לומ' אשר בר"א אלקים לעשות. וע"פ הנ"ל יתכן דהנה בראשי"ת בר"א אלקים. בחוכמתא. ראשית חכמה ואמר לשון בריא"ה שאינה עשי' רק חכמה ואינה מלאכה אצלו ית"ש וע"פ התורה מותר לו ית"ש לברוא גם בשב"ת ומה שאנו אומרים ששבת מכל מלאכתו אשר עש"ה אין הכוונה שאצלו ית"ש יהיה זאת מלאכה ועשי' רק הכוונה ששבת מכל מלאכתו אשר ברא (בחכמ"ה) לעש"ות היינו אצלינו יקרא עשי"ה: אבל מלאכת ההוצאה אינה מלאכה (וכמו שארז"ל הוצאה מלאכה גרועה היא) ואעפ"כ התורה אסרה יקש' שפיר האיך הש"י מורד גשמים בשבת שהיא הוצא' מרשו' לרשות והנה התירוץ הוא דכל העולם כולו היא חצרו ומותר לטלטל בחצרו ואם תאמ' הלא ע"כ כשהלכו ישראל בגלות הנה נתן להם גט וע"כ יצרך לומר שהקנה להם מקום. זה לא היה דברים מעולם דמעולם לא הקנה להם מקום והגט אינו גט ולא הי' הדבר אלא לאיים וזה מה רבו מעשיך ה' (אפי' בשבת כי) כולם בחכמה עשית (חכמה ואינה מלאכ' ומותר לעשות בשבת וגם ההוצא' שהי' ירידת גשמי' מות' בשב"ת אצל ית"ש כי) מלאה הארץ קנינך ומעול' לא הקנתי רשות והוה הכל חצירו וכנ"ל. לפ"ז נחמד ונעים לומר זה הפסוק בשב"ת כנוסח הספרדיים ופטטייא דאוריית' טבין:
122
קכ״גבאנו עד הלום לדבר ממלאכת ההוצאה הנה אומר לך תנו רבנן (במכילתין דשבת) ארבע רשיות לשבת. רשות היחיד. רשות הרבים כרמלית. מקום פטור. קא מיתנח בהו סימנא. כי ביום הזה יכפר ר"ת יחי"ד כרמלי"ת. פטו"ר. רבי"ם מרמז כל המשמר שבת כהלכתו אפי' וכו' מוחלין לו. וארמוז עוד יכפ"ר בגי' ש"י הנזהר בשב"ת מהוצאה מרשות לרשות יכופר לו עון קר"י (שהוציא מרשות לרשות קר"י בגימ' ש"י) והשם הטוב יכפ"ר (בגימ' ש"י):
123
קכ״דהנוסח בברכת יוצר שתקנו אנשי כנה"ג לשבת שבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני הקודש. לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו תפארת עטה ליום המנוחה ענ"ג קרא ליום השבת זה שיר שבח של יום השביעי וכו' ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וכו' כל המשכיל יבין כפל הדברים. ודקדקי' שונים ושינויים בלשון וגם מ"ש בתחילה זה שיר שבח של יום השביעי. משמע דברים הנדברים למעלה. ואח"כ אמר ויום השביעי (בעצמו) משבח ואומר מזמור שיר וכו' הנה הוא שבח אחר והכל אינו מובן. ונ"ל לפרש הדברים ע"פ מה שפירשנו:
124
קכ״הבפסוק אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך וכו' וקרא' לשב"ת עונג וכו' הדקדוקים רבו כידוע. ונראה לפרש דהנה ש"ם שב"ת כפשוטו הוא על שם השביתה. שבו שבת הש"י מכל מלאכתו וגם צונו לשבות בו ממלאכ' ובנסתרות שגבה מעלת ש"ם שב"ת. מהו שב"ת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי (וכבר נתבאר זה במקובלים ובמפרשים פירושים שונים ועיין מש"ל במאמר שם שב"ת וכל הפירושים נכונים וכולם נכללים בשם הקדוש שב"ת) והיה צדיק קדוש אחד בדורותינו שהי' כותב שם שב"ת בקמיעות לשמירה מפגעים כי השם שב"ת כולל כמה עניינים ורזין עילאין לאין משער ופרט אחד הלא נודע (והוא בכתובים לעיל במאמר שם שב"ת שב"ת בגי' ך"ז הויות כח השם הנכבד שהוא בכל ך"ז אתוון דאורייתא שבהם נבראו כל העולמות ולפי"ז יתפרש הכתוב הנ"ל אם תשיב משבת רגליך (אם תשיב רגילותיך היינו שלא לעשות מלאכות הרגילות תמיד. תשיב מלעשות עבור שם שב"ת שמשמעו שבית' בפשוט. ואינך בר הכי להתבונן מהו שם שב"ת רק כפשוטו הנה) וקראת לשב"ת ענ"ג (הוא ע"ד שאמרז"ל שבת קובעת למעשר אפילו באכילת עראי. ופירשו הטעם דכתיב וקראת לשב"ת ענ"ג ובכל דהו הוה ענ"ג ולפ"ז מ"ש הכתוב אפילו אינך יודע מהו הענין הנרצה בשם שב"ת ומהו גדולתו וקדושת שמו רק תדע בפשיטו' שנק' שב"ת ע"ש השביתה. אעפ"כ אל יפול לבך עליך וקראת לשב"ת ענ"ג בכל דהו הוה ענ"ג) לקדוש הוי' מכובד (הגם שזהו כבודו של שב"ת שנק' שב"ת ע"ש שהוא קדוש הוי' מהו שבת שמא דקוב"ה והוא בגימ' ך"ז הויו"ת אשר כוחותם מתפשטין בכל הכ"ז אתוון דאורייתא עכ"ז מי שאינו בר הכי לידע בנסתרות ויודע רק שהוא שובת מטעם שב"ת משמעו שביתה הנה בכל דהו הוה ענ"ג. הנה ע"פ הדברי' האלה נבוא להבין נוסח שתיקנו לנו אנשי כנה"ג. שבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת וגדולה וכו' דהנה המה שכליים בשמי' ממעל יודעים מעלת השב"ת חוץ הפשוט שנקר' שב"ת ע"ש השביתה הנה המה משבחים ומפארים לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי. ומעלת היום הוא שנתעלה וישב על כסא כבודו וגם תפארת עטה ליום המנוחה ואעפ"כ ענ"ג קרא ליום השבת בכל דהו הוה ענ"ג אפי' מי שאינו יודע כל אלו המעלות של שם שב"ת רק טעם השביתה לבד וז"ש זה שיר שבח של יום השביעי שבו שבת אל מכל מלאכתו הוא טעם הפשוט אבל יום השביעי בעצמו משבח ואומר מזמור שיר ליום השב"ת טוב להודות לה' וההודאה הוא בכ"ז אתוון דאורייתא אשר על ידם הוא הדבור ובכולן כח הוי"ה ע"כ נקרא שבת מהו שב"ת שמא דקוב"ה היינו ך"ז הויות בגימ' שבת כנ"ל הבן הדבר ויתפרש בזה כמה ענינים:
125
קכ״ותקנו אנשי כה"ג בנוסח ברכת יוצר בשבת לאל אשר שבת מכל המעשים וכו' יש להתבונן מפני מה תקנו לומר שם א"ל ובפרט דלא מצינו בתורה בשום מקום אצל השבית' שיזכיר שם א"ל עיין מ"ש במאמר תוספת שבת סימן ב' וסימן ג' דרשהו משם ואין מן הצורך לכפו' הדברים:
126
קכ״זעוד תקנו בנוסח הנ"ל תפאר"ת עטה ליום המנוחה ענ"ג קרא ליום השב"ת להבין קישור הדברים וגם מהו המעטה תפאר"ת והיכן נרמז גם מה שאמרו ענ"ג קרא ליום השב"ת לכאורה ג"כ לא נמצא כן במקרא רק וקראת לשב"ת ענ"ג היינו שצונו לקרוא לו ענ"ג נ"ל לבאר הדברים ע"פ מ"ש הקדוש מהרד"ב ממעזריטש זצוק"ל. בהא דאמרז"ל בנסיון דיוס"ף ויבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכתו ממש אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אבי"ו אמר בזה מהיכן הי' התעוררות להתראות דיוקנו של אביו דהנה ידוע דיעק"ב אבינו הוא מרכבה למדת תפאר"ת. והנה אמרו בזהר במדת תפארת לבושין דהוא לבש' בצפר' לא לבש' ברמשא. ולבושין וכו' והנה ידוע מנהגי הצדיקי' בכל עניינים שהם רואים בעוה"ז מתבוננים שהוא להם למזכרת לאיזה מדה יכוונו להעלות הנה"ק שהוא בדבר המוגשם לעלותו למדות עליונות למרכב' הקדושה והנה יוסף כאשר ראה פיתויי הזונה לבושים שלבשה בבוקר לא לבשה בערב וכן ביום אחר להתפאר ולייפות א"ע לפניו מיום אל יום כמו שדרשו חז"ל. הנה ראה יוסף והתבונן בזה שמראין לו דמות דיוקנו של אביו שהוא מדת התפאר"ת אשר כביכול כך היא המדה לבושין דהוא לבש וכו' כנ"ל ע"כ תוכן דברי הקדוש והוא דבר עמוק בחכמה:
127
קכ״חוהנה מה שיש לנו להתבונן מפני מה תקנו אנשי כה"ג בכל מועדי מקראי קדש תקנו נוסח תפלה אחת לערבי"ת ושחרי"ת ומנח"ה (רק למוס"ף יש נוסח מיוחד דהוא סוד התוספת כתוב"ה כנודע) משא"כ בשב"ת תקנו לכל תפלה נוסח מיוחד והנה המשכיל על דבר יתבונן דסגולת השב"ת קד"ש דכל זמן תפל"ה הוא ענין מיוחד כמ"ש מר"ן האריז"ל תפילת ערבי"ת אומרים אתה קדש"ת רמז לקידושי"ן שנותנים לכנס"ת ישראל. ובזה ניקנית לבעלה כביכול ואין לחצונים עוד אחיזה ויניקה בה. תפלת שחרי"ת סוד הסבלונו"ת ששולח וכו' (עמש"ל סימן ד' כשניתן להם השב"ת בסוד הסבלונות במרה אז שמח משה במה שבירר להם במצרים את יום השבת למנוחה) ותפל"ת מוס"ף תכנ"ת שב"ת הכנה דרבה סוד המשת"ה שמכין וכו' תפלת מנח' אומרי' אתה אח"ד סוד היחו' כנ"י עם דודה והיו לאחדי' ה' אחד ושמו אחד. וישראל גוי אחד הבן. כללו של דבר הגם דקדושת יום השב"ת בכללותו הוא יום אחד עכ"ז ער"ב ובק"ר וצהרי"ם יש שינוי קודש קדושה מיוחדת ולדעתי יתפרש בזה הפסוק וקראת לשבת ענ"ג דידוע הוא תענוג תמידיי אינו תענוג רק בהתחדשות התענוג בכ"ז והנה ברצות הש"י שיערב לבניו קדושת יום השבת בתענוג נבחר הנה בכל התחלפות הזמן מעתותי היום יתענגו על מי מנוחות בשינוי קדש וזהו וקראת לשבת ענ"ג שלא יהי' אצלך תענוג תמידיי רק בכל שינוי זמן תרגיש תענוג אחר ויערב לך ויבושם לך ונ"ל דע"ז הפסוק סמכו עצמם אנשי כה"ג לתקן תפלה מיוחדת לכל שינוי הזמנים ער"ב ובק"ר וצהרי"ם וכבר כתבתי לך שמדת התפאר"ת הוא לבושין דהיא לבש' בצפרא וכו' (ומדת התפארת הוא נחלת יעקב כידוע וזה הנאמר שם בנבואה אז תתענ"ג על ה' וכו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כאשר אבאר לך להלן אי"ה) וזה שיש לפרש שתקנו אנשי כה"ג תפאר"ת עטה ליום המנוחה (תשתנה קדושתו בשינוי קדש בכל זמן מזמני היום ע"כ) ענ"ג קרא ליום השבת כי תענוג תמידיי אינו תענוג משא"כ כעת שהשבת יש לו מעטה תפאר"ת. הנה הבנים בני א"ל חי ישבעו ויתענג"ו מטובו. הבן הדבר:
128
קכ״טובזה יתפרש לך ג"כ מ"ש שם הנביא אז תתענג על ה' (בתענוגים שונים כנ"ל ועי"ז נעשה מרכבה למדת תפארת שהוא מדת יעקב ואפי' יפתוהו פיתויי העולם וילבש להם העולם בגדי חמידותיו יתרא' לו דמות דיוקנו של יעקב כדרך שאירע ליוסף) וזהו והרכבתיך על במתי ארץ (על כל במתי ארציות תהי' רוכב עליהם וכל תפארת העולם יוכנע תחת תפארת ישראל) וזהו והאכלתיך נחלת יעקב אביך הבן הדבר. ובזה תבין הא דקיי"ל לכ"ע בשבת ניתנה תורה דהנה נמשלו דברי תורה לשדיים מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם (חדש) כך ד"ת כ"ז שהאדם שוב חוזר ושונה בה מוצא בכל פעם טעם מחודש בכדי שלא יהי' בבחי' תענוג תמידי. שאינו תענוג רק בבחי' התחדשו' תענוג נבחר בכ"ז ועידן ע"כ בשבת ניתנה תורה אשר יום קדושת השבת הוא ג"כ בבחי' הנ"ל תפארת עטה וכו' ענ"ג קרא וכו' כנ"ל וזה שדרשו חז"ל ג"כ בפסוק לך ה' הגדולה וכו' והתפאר"ת זה מת"ן תורה וע"כ יום השבת קראוהו בזהר יומא דאורייתא הבן הדבר:
129
ק״לעוד תקנו בנוסח הנ"ל המנחי"ל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש לא תקנו לומר הנותן מנוחה רק המנחיל יש לפרש ע"פ משארז"ל מנוחה זו שיל"ה שיש לה הפסק נחל"ה זו ירושלים שאין לה הפסק והנה שבת קודש הנה הוא יום מוגבל יום השביעי לשבות וכאשר יעבור היום ההוא הנה נפסק וחלף ועבר אבל צונו השי"ת זכו"ר את יום השבת לקדשו להשפיע קדושת שבא לכל ששת ימי המעשה (כי קדושת יום השבת הוא צורת הזמ"ן ואינך הימים ימי המעשה המה החומר) וכ"ה בספרי הביאו הרמב"ן אם כן חיבה יתירה נודעת לנו אשר נוסף לקדושת שבת אשר נתן לנו הש"י בגבול הזמן בהפסק עוד הטיב לנו שיהי' נמשך לנו מהארת קדושתו לכל יום והוא בלי הפסק ואם כן קדושת השבת הוא מבלי גבול והפסק וזהו המנחי"ל (נחלה בלי הפסק) מנוח"ה קדוש יום השב"ת בו ביום שיש לה הפסק הנה הוא מנחילנו בנחלה מבלי הפסק בצוותו לנו להשפיע מקדושת השבת לכל ימות עולם הבן:
130
קל״אבמוסף אומרים כת"ר הנה מוס"ף בגי' יהוד"ה יוס"ף מובן הדבר למשכילים חיבור יסו"ד מלכות ע"כ מוס"ף ה"ס תוס' כתובה חיבת ביאה והנה יהודה יוסף מהם תרין משיחין הנכתרים בכת"ר מלכות ע"כ אומרים במוסף כת"ר יתנו לך ד' אלקינו הבן הדבר:
131
קל״במצות קרבן מוסף בשבת על פי חשבונו של הרמב"ם (דסוגיין דעלמא אזלי' כוותי') הוא מצו' ת"ג בתורה הוא כמנין התיבות שיש בתפילין ת"ג תיבות ובשבת קדושת היום הוא במקום תפילין וחיבה יתירה נודעת לנו בקרבן מוס"ף שהוא כמו תוספת כתובה כידוע ובעבור זה אומרי' כתר בקדוש' מוסף ת"ג הוא כתר כידוע והבן:
132
קל״גבהזכרה דברכות המזון ברצונך הניח לנו ד' אלקינו שלא תהא וצרה ויגון ואנחה ביום מנוחתינ"ו לכאורה יש להתבונן למה פרטו שלא תהא וכו' ביום מנוחתינ"ו דמשמע באינך הימים אין קפידא. והנראה ע"פ מ"ש כ"פ בשם הרב עיר וקדיש בעל אוה"ח זצלל"ה בפסוק כי ששת ימים עשה ד' שהש"י לא עשה כ"א ששת ימים ושוב ברא את יום השבת ועל ידי קדושת השבת נבראים שוב ויוצאים מן הכח אל הפועל ששת ימים וכ"ה כל ימות עולם (עמש"ל כוונת המסור' ג' פעמים ברא אלקים) נמצא השבת הוא שרשיי לכל הששת ימי המעשה והנה אם יש ח"ו איזה חסרון דקה מן הדקה בשורש הנה ניכר הענין אחר כך בהשתלשלות הענפים וכ"ה בכל הצמחים הנזרעים וכ"ה בתולדות הבע"ח מדברים ושאינם מדברים מובן הענין למשכיל משא"כ כשהשורש והזריעה הוא בשלימות יוצאים הענפים מושלמים והנה לפ"ז זה הוא נוסח תפלתינו ביום המנוחה שלא תהא וכו' ביום מנוחתינו וכיון שיום המנוחה (שהוא שורשיי לכל ששת ימי המעשה) יהי' במושלם בלי חוסר אזי בודאי יבואו ששת ימי המעשה מושלמים הבן:
133
קל״דמזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד' וכו'. יש להתבונן מהו המזמור של יום השבת טוב להודות הלא בודאי טוב להודות להש"י תמיד כמו שאומרים בברכת הודאה בשמ"ע וכל החיים יוד "ך סל"ה וגם למה אמר טוב להודו"ת בלשון הודא' דייק' ולא בלשון שבח והילול וקילוס וכיוצא ונ"ל דהנה אמרז"ל מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודאתו שנאמר הפעם אודה את ד' והנה אע"פ שגם דורות הקודמים שיבחו את הש"י כדאשכחן ברוך ד' אלקי שם וברוך אל עליון אשר מגן וכו' אבל לשון הודאה המציאה לאה ומהראוי להתבונן מהו הרבותא דלשון הודא"ה אבל לשון הודאה נופל בלה"ק על דבר שהוא תוספ' טובה זולת עיקר הטובה והנה לאה כאשר הולידה בן הרביעי המציאה לשון הודא"ה הצודק על תוספת טובה שהולידה יותר על חלקה העולה מזה שלשון הודא"ה נופל על תוספת טובה והנה ישראל שומרי מצותיו ותורותיו הובטח להם עולם הב"א שכר מצות בהאי עלמא ליכא היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממילא עיקר הבטחתם והשכר המקווה להם הוא עול"ם הב"א והנה נתן לנו הש"י תוספות טובה ליהנות גם בעוה"ז מן הארת עול"ם הב"א כי שבת אחד מששים בעוה"ב וזהו מזמור שיר ליום השב"ת טוב להודות ולשון הודאה דייק') לד' על תוספת טובה שברא את יום השבת שהוא מעין עוה"ב ונהנין גם בעוה"ז מן עונג עוה"ב. הבן הדבר:
134
קל״הולפ"ז יש לבאר מה שתקנו אנשי כה"ג בתפלת מוס"ף (שהוא ג"כ תוספ"ת כתוב"ה). מענגיה לעולם כבו"ד ינחלו טועמיה חיים זכו מענגי"ה (היינו כמו שדרשו דורשי רשומות וקראת לשבת ענ"ג. ר"ת עד"ן נה"ר ג"ן שהוא רב טוב הצפון לעוה"ב היינו כמו שאדם צריך לעשות הכנה הרבה לעוה"ב מעין זה צריך להכין עצמו לשבת כי הוא מעין עוה"ב ע"כ סעודת שבת צריכה הכנה כי ענג שמו מעין דוגמא של מעלה וזהו מענגיה הקוראים לשבת ענ"ג ועושים הכנה מערב שב"ת מעין דוגמא של עוה"ב המצטרך הכנה היום לעשותם וכמשארז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת הנה מענגיה) לעולם (היינו לעולם העיקריי עוה"ב) כבו"ד ינחלו (היינו זיו השכינה נק' כבוד כדכתיב וכבוד ה' יאספך) טועמי"ה (היינו הטועמים גם בעוה"ז בשבת טעם עוה"ב דהוא בנותן טעם דהוא אחד מששים עדיין ישנו בנותן טעם כי אחד מששים היינו נ"ט נגדו הנה טועם טעם עוה"ב. הנה) חיים זכו (דהנה טעמי"ם בחכמה והחכמה תחי'). ותתבונן לפ"ז גוי ששבת חייב מיתה ועל ישראל נאמר ואתם הדבקים וכו' חיים וכו':
135
קל״ובענין כל המוספי"ן אעתיק לך לשון הזוהר ח"ג בתוספת דף ש"ב ע"ב וז"ל ת"ח לקביל אינון שבעה זכאין (היינו אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד) פקיד קב"ה באורייתא לקרבא קרבן מוסף בשבעה זמנין בשתא לאוספ' להו תפנוקין ועידונין מבי' מלכא אבהן ושבעין בקדמייתא ולבתר כן בנין והם שבעה זמנין ולא יתר בשבת"א לקביל צדי"ק יסוד עולם דאיקרי כ"ל ואיקרי מוסף שבת לאוספא לי' עידונין ומוחא סתימא (נמצא מוס"ף שבת לקביל יוסף ונרמז בתורה ויגש אליו יהודה היינו התקרבות יהוד"ה אל יוסף בגימ' מוס"ף עיין בס' ברכ"ע) ובריש ירחא לקביל כנסת ישראל דאתקריאת סיהר"א והוא דוד. ומחמיסר יומא לירחא קדמאה לקבל אברהם אבוהון דאחיד במדת החסד דאקרי ראשון בירחא תליתאה בעצרת דאתיהיבת בי' אורייתא בשבעה קולות לקביל יעק"ב דאיהו תליתאה לאבהן ואחיד בקו"ל קו"ל יעקב ובריש שתא לקביל יצחק דאיתיליד בי' ואנן מדכרינן בי' עקיד"ת יצחק ואיהו יומא דדינא לקבל מדת הדין דאחיד בה יו"ם הכפורים לקביל משה דקביל בי' קוב"ה צלותי' וחס על ישראל ואהדר לי' אורייתא בחג הסוכו"ת לקביל אהר"ן דבזכותי' אזלינן אינון ז' עננים דחפאן על ישראל כסוכה ובג"כ עבדין סוכ"ה וכל אורייתא אית בה כמה רזין עילאין סתימין וכד אלין שבעה מתוספין בברכאן כל עלמא בשלימו סגיאה עכ"ל וזהו שתקנו תכנ"ת שבת רצית קרבנותי' וכו' כיון שקרבנות מוסף שבת הם נגד יוסף צדיק יסוד עולם כ"ן ובסי"ס כענין יסד ארץ על מכוני' וזהו תכנ"ת שבת וזהו רצית קרבנותי' קרבנותי' הם המשכת הרצו"ן שהצדיק יסוד עולם מושך מן הרצו"ן:
136
קל״זמענגיה לעולם כבוד ינחלו טועמי' חיים זכו יש לפרש ע"פ מ"ש בזו"ח מדרש הנעלם בראשית דף כ"א ע"ד וז"ל ואמר ר' נחמן נפש יתירה ניתוספת באדם ביום השבת אמר רבי מאי נפש יתירה זו א"ל רוח הקודש ששורה עליו ומכתיר לאדם בכתר קדוש בכתרי המלאכים והוא מאותו רוח שעתיד לשרות על הצדיקים לעתיד לבוא וע"כ חייב אדם לכבד את יום השבת על האי אושפיזא קדישא דשרי עמיה. ואמר ר' נחמן רוחא דא איך איתקרי מכובד איתקרי קדוש איתקרי הה"ד וקראת לשבת עונג כמשמעו לקדוש ד' מכובד הוא תוספת הרוח הנק' קדוש ד' הנק' מכובד עכ"ל רצ"ל סיפא דקרא לקדוש ד' וכו' לא קאי על רישא דקרא"ת לפרש וקראת לקדוש ד' מכובד רק הוא לנתינת טעם על הרישא מצות עונ"ג והטעם הוא לקדוש ד' מכובד שבא אליך אושפיזא קדישא הנק' קדוש ד' קדו"ש מאתר דחכמה. והוא נק' מכוב"ד כבוד חכמים ינחלו ולפ"ז הלמ"ד של לקדוש יתפרש בשביל קדוש ד' כמו בכמה מקומות והנה אמרו בגמ' הכל מודים בשבת דבעינן לכם דכתיב וקראת לשבת עונג והנה כבר כתבנו בפירושו הלא עיקר התענוג הרוחניי הוא בתורה ועבודה ולא בתענוג הגופניי במאכ' ומשתה (ויש עוד מקום שאלה בנסתרות לד' אלקינו כיון שביום השבת אין זמן בירור היו לכאורה מהראוי שלא לאכול ולשתות בשבת וכן שאלני זקן אחד מקובל בימי חורפי) והנה בגמ' קפסיק תנא למילתי' הכל מודים בשבת דבעינן לכם. ואמרנו הטעם עפ"י דרך הפשוט דהנה יעקב ועשו חלקו את נחלת עוה"ז ועוה"ב ונטל עשו לחלקו עוה"ז ויעקב עוה"ב והנה לפ"ז יקשה איך רשאים אנחנו ליהנות מן תענוגי עוה"ז אפילו בשבתות וי"ט. זולת ההכרח לחיות כיון שהעוה"ז הוא של עשו והנה הרב הגדול מהר"ש פירמו תירץ דהנה כל העולם הי' תלוי ועומד עד ששה בסיון אם יקבלו את התורה מוטב ובאם לאו יחזיר אם העולם לתוהו ובוהו והנה בהגיע העת החזיר הש"י את התורה אל כל האומות ולא רצו לקבל' ולא נשאר זולת ישראל ואלו לא הי' ישראל רוצי' לקבלה הי' נחרב העולם אם כן הי' העולם בסכנה גדולה וישראל הצילו את העולם מחורבנו. וקי"ל המציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר (אע"פ שהוא של חבירו) לעצמו הציל (כיון שהי' הדבר בסכנה) ע"כ כיון שישראל הצילו את העול' שהי' בסכנה לעצמם הצילו וגם עוה"ז שלנו הוא. ואדרבה כל מה שהאומות נהנים מן עוה"ז גזילה הוא בידם. ומזה הארכנו בזה בדרושי חג העצרת. בהא דאמרו הכל מודים בעצרת דבעינן לכם מ"ט יום מתן תורה הוא וקנינו את כל עוה"ז גם כן על ידי קבלת התורה שהצלנו את העולם מן הסכנה המופלגת. ע"כ לזכר זה בעינן לכם להתענג בתענוגי עוה"ז גם כן. וכן הכל מודים בפורים דבעינן לכ"ם דהנה המן ביקש להשמיד ולהרוג וכו'. והנה ח"ו אם אין ישראל אין תורה והי' העולם חוזר לתוהו ובוהו והנה ישראל בתפילתם שהצילו את עצמם הנה הצילו את העולם ולהם נתנה הארץ ע"כ בעינן לכם להתענג בתענוגי עוה"ז ג"כ והנה בשב"ת כתב הקדוש בעל אוה"ח ששת ימים עשה ד' וכו' שהש"י לא ברא רק ששת ימי ימי החול וברא את יום השב"ת וע"י יום השבת נבראים שוב מחדש ששת ימים עם כל צבאם ואלו יצוייר ח"ו באיזה זמן שיהי' העולם מבלי שומר שב"ת הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו וכבר הארכנו בזה בדרכים שונים עפ"י המסורהג' פעמים ברא אלקים. בראשית ברא אלקים ברא אלקים לעשות ברא אלקים. אדם על הארץ. ע"ש ולפ"ז הנה בכל שבת בשבתו העוה"ז הוא בסכנה זולת שמצילין ישראל ע"י שמירת השבת כי אלו יצוייר ח"ו שלא ישמרו וכו' הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו והנה כשמצילין ישראל את העולם לעצמם מצילין ע"כ לזכר זה הכל מודים בשבת דבעינן לכם וזה הוא קרוב לפשוטו והנך רואה בדברי הנביא עפ"י פשט דברי הזו"ח מדרש הנעל' שהבאתי הנה טעם העונג שבת הוא לכבד האושפיזא קדיש' דאיקרי קדוש ד' מכובד והנה מבואר אחר כך במקרא קדש אמר הנביא אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ היינו עוה"ז הגם שהוא לחלק עשו הנה זכית בה בדין ההצלה וגם כן והאכלתיך נחלת יעקב אביך היינו עוה"ב שנפל בגורלו של יעקב לו ולבניו אחריו אבל זה אינו מבואר בפסוק לטעם רק להבטחת' שיהי' שכרו כך וכך כיון שהשומ' שבת מציל את העולם מגיע לו נחלת ב' עולמות. וזה שיש לפרש בנוסח שהתקינו אנשי כה"ג. מענגי"ה לעולם (רצ"ל אותן המענגים את השב"ת רק בשביל העולם. היינו שמצילין את העולם וזוכין בו ומתענגים תיכף מטוב עוה"ז לזכות בו. הנה) כבו"ד ינחלו (זוכים לטוב ועושר ונכסים וכבוד עוה"ז. כבוד הוא עושר כענין ומאשר לאבינו עשה את כל הכבו"ד הזה. אבל) טועמיה (אותן המענגים את השבת בשביל הטע"ם שאמר הנביא. לכבד אושפיזא קדישא דאקרי קדוש ד' מכובד. הנה) חיים זכו. דהנה הטעמים בחכמ"ה. והחכמה תחיה. הבן. (והוא מדה כנגד מדה אותן המענגי' את השבת על שזוכי' בעוה"ב על ידה שמצילי' את העולם כנ"ל הנה זה יהיה שכרם. כבוד ינחלו היינו עושר ונכסים וכבוד בעוה"ז. אבל טועמיה. היינו מענגים עבור הטעם הנאמר בנבואה שהוא לכבוד הנשמה יתירה הנקרא קדוש ד' מכובד. הן המה חיים זכו דהנה תמצא במדרש הנעלם שהבאתי לעיל. אמר רבי מאי נפש יתירה זו אמר ליה רוח הקודש ששורה עליו ע"ש. והנה רוח הקודש נקרא חיים. כדכתיב ותח"י רוח יעקב וכו' מתרגמינן ושרת רוח קודשא וכו': וזהו טועמיה חיים זכו:
137
קל״חבו ידובר מענין צלותא דמנחת שבת הנקרא עת רצון:
בשבת בזמן צלותא דמנחה נקרא ע"ת רצו"ן כמבואר בזוהר. שמעתי מאת כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל הטעם להיות בריאת העולם בששת ימי בראשית הנה התחלת הבריאה אור ליום אחד שהוא מוצאי שבת הנה קודם הבריאה עלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם. הנה הזמן שקודם לי"ל א' היא זמן ועת הרצו"ן כמו בהתחלת הבריאה אז עלה ברצונו עכ"ד ז"ל ומזה תשכיל ותדע הנה ברצון הקדום אז ישרא"ל בראשית בשביל ישרא"ל שנקראו ראשי"ת. ועל ידי מחשבות ישרא"ל כביכול נתהווה כל היצור המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו. זה שאנו אומרים במנח"ת שב"ת ואנ"י דייקא עמך ישראל שעליתי במחשבה וברצו"ן הקדום משא"כ שאר האומות אין להם שייכות עם הע"ת רצו"ן רק אנ"י תפלתי לך הו"י' עת רצו"ן. הבן:
בשבת בזמן צלותא דמנחה נקרא ע"ת רצו"ן כמבואר בזוהר. שמעתי מאת כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל הטעם להיות בריאת העולם בששת ימי בראשית הנה התחלת הבריאה אור ליום אחד שהוא מוצאי שבת הנה קודם הבריאה עלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם. הנה הזמן שקודם לי"ל א' היא זמן ועת הרצו"ן כמו בהתחלת הבריאה אז עלה ברצונו עכ"ד ז"ל ומזה תשכיל ותדע הנה ברצון הקדום אז ישרא"ל בראשית בשביל ישרא"ל שנקראו ראשי"ת. ועל ידי מחשבות ישרא"ל כביכול נתהווה כל היצור המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו. זה שאנו אומרים במנח"ת שב"ת ואנ"י דייקא עמך ישראל שעליתי במחשבה וברצו"ן הקדום משא"כ שאר האומות אין להם שייכות עם הע"ת רצו"ן רק אנ"י תפלתי לך הו"י' עת רצו"ן. הבן:
138
קל״טויתפרש עוד ואני תפלת"י וכו' ואנ"י דייקא עפ"י מה שתיקנו בנוסח ברכ' אחרונ' של הלל וחסידי"ך צדיקים עושי רצונך דקשה לכאורה למה ליה למימר עוש"י רצונ"ך ודאי כיון שהם צדיקים המה עושים רצונ"ו וגם ק' מהו וחסידי"ך צדיקי"ם הלא ידוע צדי"ק הוא העושה כפי התחייבות מן התורה. וחסי"ד היא העושה לפנים משוה"ד ולפ"ז איך צודק לומר וחסידי"ך צדיקי"ם והנראה דהנה צדי"ק נקרא העוב"ד היינו המתפלל לפני הש"י על כל ענייניו ביודעו שכל תנועותיו ועשיותיו נקשרי' בחפץ הבורא ית"ש בהשגחה נפלאה וזהו נקרא עבוד"ה כמו שדרשו מפסוק ולעבד"ו בכ"ל לבבכ"ם איזהו עבודה שבלב זו תפל"ה. והקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים משא"כ בשאינן צדיקים נאמר גם כי תרבו תפלה אינני שומע. והנה גם בצדיקים שהקב"ה שומע לקולם נאמר כה אמר ה' בע"ת רצון עניתיך משמע כאשר ח"ו אין ע"ת רצו"ן אינו בטוח שתקובל התפל"ה והנה אמר חז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. ונ"ל הנרצה בסידור השבח קודם התפל"ה הוא ע"פ האמר בר"מ פ' בא פקודא בתר דא לספר בשבחא דיצ"מ וכו' וקוב"ה חדו בההוא סיפור וכו' וישראל בההוא סיפורא יהבי חילי למאריהון כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיא ואודין ליה וכו' עיי"ש כל הענין אם כן לפי"ז תתבונן שסידור שבחו של מקום הוא רצונ"ו ואם כן המסדרים השב"ח כביכול המה עושים ומתקנים להבורא ית"ש הרצו"ן והגם שח"ו אין אז ע"ת רצו"ן הנה הצדיקים נקראים עושי רצונו כביכול. ולפ"ז תתבונן העובד המתפלל נקרא צדי"ק. משא"כ המתפלל ועובד לפנים משוה"ד היינו שמסדר שבחו של מקום תחלה עושה להש"י כביכול רצו"ן ואח"כ מתפלל ותקום בודאי כיון שכבר יש ע"ת רצו"ן וזה שתקנו יהללוך ה' וכו' וחסידי"ך צדיקי"ם שהם צדיקי"ם שעובדי' עבודתם ועובדין בחסידו"ת שמסדרים השבח מקודם ועי"ז הם עושי רצונך. הבן הדבר וזה שאומרי' כנ"י ואני תפלתי לך ה' ע"ת רצ"ון הנה בעת רצו"ן הל"ל כמד"א בעת רצו"ן עניתיך אבל ע"פ הנ"ל נ"ל הכוונה ואנ"י מתפלל אליך קודם תפילתי שיהיה מוכן עת רצו"ן ואח"כ אלקים ברב חסדך ענני באמת וכו' הבן כי קצרתי במכתב:
139
ק״מויתפרש עוד ואני תפלתי וכו' ע"פ מה דידוע דהמתפלל לצורך עצמו עבור כי צר לו באיז' דבר אינו בטוח בכל פעם שתקובל תפלתו משא"כ המתפלל לצורך גבוה כי כאשר ח"ו איזה איש מישראל שרוי בצער. שכינה מה אומרת וכו'. וכשמתפלל האדם שיושלם למעלה החסרון כביכול אזי בטוח שתקובל תפלתו. משא"כ בזמן ע"ת רצו"ן תקובל התפיל"ה אפילו אם מתפלל תפלתו היינו לצורך עצמו ז"ש ואנ"י תפילת"י (אצ"ל התפלה שלי לצורך עצמי אשר היה מן הראוי להתפלל) לך י"י (רק על הנוגע לכבוד הש"י עכ"ז כיון שהוא) ע"ת רצו"ן ענני וכו':
140
קמ״אויתפרש עוד ואני תפלתי וכו' דהנה יש מלאכים מזומנים לקבל תפילות ולהעלותם למעל' הנה אותם המלאכים המה מתבוננים בכל תפלה אם ראויה היא להתקבל משא"כ בשעת ע"ת רצו"ן. הנה תפלתי לך י"י ואין אני צריך לסיוע המלאכים ע"כ אלקים ברב חסדיך ענני וכו'. ומעין זה. הגם שמתפללים בשעת עת רצו"ן באיזה לשון שירצו הנה בשארי הזמנים אין מה"ש נזקקין וכו' הנה בשעת עת רצו"ן תפילתי עולה מעצמה ל"ך י"י וא"צ לסיוע המלאכים ע"כ תקובל תפלתינו הנאמרת בכל לשון. כי אתה בוחן לבות:
141
קמ״בויתפרש עוד עפ"י מה שפירשנו בפסוק ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. דהנה החילוק בין שב"ת קודש למועדי י"י מקראי קדש. בשבת נאמר כי קדש היא לכם וביום טוב נאמר מקר"א קד"ש הנה מבואר הדבר בכתבי מר"ן האריז"ל. בשב"ת באים מוחין דחכמ"ה שנקרא קדש כידוע והנה באים מעצמם שלא ע"י מעשינו ע"כ נקרא שב"ת מתנה כענין שאמרו מתנ"ה טוב"ה יש לי בבית גנזי ושב"ת שמה ואני מבקש ליתנ"ה לישראל. אבל במועדי י"י מקרא"י קד"ש הנה באים המוחין דבינ"ה והמוחין דחכמה הנקרא קד"ש באים אח"כ ע"י מעשינו ותפילותינו הסדורות לנו למצות המועד וע"י המצות הנהוגים עפ"י התורה לכל חג היינו פסח מצה מרור. לחג הפסח. וסוכה וד' מינים לחג הסוכו' ושופר לר"ה וכיוצא וזהו שנקראים החגים מקראי קד"ש מלשון ואחר כך יאכלו הקרואים היינו המזומנים כי כן ביום טוב אנו מזמינים ומבקשים את הקד"ש. ע"י מעשינו שיבא אלינו כי הקד"ש שהוא מוחין דחכמ"ה אינו בא מעצמו כמו בשבת רק באים המוחין דבינ"ה והמוחין דחכמ"ה דוקא ע"י מעשינו בכל מועד כפי מצותיו. וזהו שיש לפרש ומבני יששכר (נק' יששכר י"ש שכר היינו זה שכרי ע"י תורתו י"ש שכר. חכמ"ה נק' י"ש כדכתיב והחכמ' מאין תמצא. כי החכמה הוא י"ש מאי"ן שהוא למעל' מן החכמ"ה בחי' כת"ר נק' והחכמ' יש מאין הנה בני יששכר הם היודעים ע"י תורתם י"ש שכ"ר ע"י איזה דבר יהי' שכ"ר י"ש. הנה המה) יודעים בינ"ה לעתי"ם (המה יודעי העתי' אשר אינם באים מעצם המוחין דחכמה הנק' י"ש שכר. רק המוחין דבינ"ה באים והמוחין דחכמ"ה באים אח"כ ע"י קריאתינו ומעשינו כל מועד לפי מצותיו זה שיודעים בינה לעתים) לדעת מה יעש"ה ישראל להביא ע"י עשיותם מוחין דחכמ"ה קד"ש הנקרא י"ש שכר. הבן הדבר היטב:
142
קמ״גובזה יתבאר ג"כ פירו' הפסוק ואני תפילתי לך י"י ע"ת רצו"ן וכו' רצ"ל ואני (ביודעי החילוק שבין שב"ת ליו"ט אשר ביום טוב בא הקד"ש המשכת הרצון ע"י מעשינו ותפילתינו משא"כ בשבת) תפלתי לך ה' עת רצו"ן (כשאני מתפלל כבר העת רצון מוכן לך הו"י' ע"כ) אלקים ברב חסדך ענני וכו' הרחב הדברים:
143
קמ״דואומר לך עוד ואני תפילתי וכו' ואני (היינו אני ישראל בגי' תקמ"א הנה) תפלתי לך הו"י' וכי הו"י עם תפל"ה בגי' ישראל בגימ' תקמ"א ע"כ אומרת הכנסי' הקדושה אנ"י ישראל. תפלתי לך הו"י' כי זה נרמז בשמי תפל"ה הו"י') עת רצון אלקים ברב חסדך ענני וכו' העליה הוא בזמן מנח"ת שב"ת עם בחי' כת"ר והנה הזמן והעת הוא רצו"ן והנה רצון עם ר"ב חס"ד בגימ' כת"ר. הנה פתחתי לך פתח ואתה תכנס לטרקלין ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
144
קמ״הונראה עוד לפרש ואני תפלתי לך ה' ע"ת רצו"ן ע"פ מה שפירשנו במשנה אבות. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לג"ע. יהר"מ יאו"א שיבנה ביהמ"ק ב"ב ותן חלקינו בתורתיך. דלכאורה אין ביאור לזה ופירשנו. הנה עז פנים לגיהנם ובשת וכו' והנה מהראוי שיהי' בושה לאדם. להתפלל לפני הקב"ה על הצטרכותו. כי דיו שהוא חי והקב"ה נותן לו רוח החיוני. ודי פרנסתו וטרף חוקו. ובפרט ביודעו שהוא חוטא ופושע ואיך ימלאנו לבו לבקש מלפניו ית"ש ובפרט על דבר גדול אשר כל העולמות תלויים בזה ומצפים לזה דהיינו בנין ביהמ"ק הנה הוא עזות וחוצפא מן האדם והנה אמשול לך משל לאיש עני מחזיר על הפתחים והולך בבלויי הסחבות קרוע בגדים מטולאים האם ימלאנו לבו לבא אל המלך פנימה לבקש מלפניו עניינים הנוגעים לטכסיס מלכותו ובפרט אם האיש העני ההוא פשע כמה פעמים ונגע בכבוד המלך. ע"כ אין מבוא לנו להתפלל על בנין ביהמ"ק ובפרט מי שהוא מכיר איך אשר חטא והעוה לפני היוצר כל הוא אלקינו איך יערב אל לבו לבקש על דבר גדול כזה אשר כל העולמות תלויים בזה וכביכול ענייני טכסיסי מלכותו ית"ש. אבל יארע דבר כזה אפילו לפני המלך ב"ו בעת אשר הוא ע"ת רצו"ן לפניו. כגון ביום הלדת וכיוצא יגזור אומר אשר ימלא מבוקש כל המבקשים לפניו ואפילו אסורי המלך אשר אסורים בבית הסהר בבקשתם אז בשעת ע"ת רצו"ן. יוצאים לחופש בזמן הרצון ההיא: הנה בזמן וע"ת רצו"ן. יערב אל לבו כל חוטא ופושע לבקש מן המלך אפילו דבר גדול כי כן יסד המלך אשר אין להשיב ריקם כל שואל ומבקש וכ"ה הדבר לפני מלך הכבוד. איך יערב אל לבו בריה קטנה מעוטה בדעת להתפלל לפניו ית"ש על דבר גדול כזה בנין ביהמ"ק ובפרט חוטא ופושע וה"ז חוצפא גדולה כאלו היה הוא ראוי לזה שימלאו מבוקשו עבור תפילתו אבל בזמן הידוע לנו עפ"י דרכי התורה שהוא ע"ת רצו"ן יוכל לבוא איש עני ואביון חוטא ופושע להיכל המלך ולשפוך שיחו לפני השי"ת אפי' על דבר גדול כי כן יסד המלך מלכו של עולם וכה אמר י"י בע"ת רצון עניתיך. והנה לפי"ז זה הוא מאמר התנא. עז פנים לגיהנם ובשת וכו' אם כן כיון שהבשת הוא דבר גדול. והעזות הוא מדה מגונה מאד. ומורדת את האדם לגיהנם ח"ו איך יערב האדם אל לבו להתפלל על בנין ביהמ"ק שהוא דבר גדול מאד אבל כה אמר ה' בע"ת רצון עניתיך. וז"ש התנא. כיון שהעזות הוא דבר מגונה מאד. ע"כ לא מלאני לבי להתפלל על בנין ביהמ"ק. ע"כ יהר"מ יאו"א שיבנה ביהמ"ק ב"ב. כי בזולת הרצו"ן אין מבוא להתפלל לפניך על דבר גדול כזה ובפרט ברי' קטנה חוטא ופושע. וזה שאומרי' בזמן ע"ת רצו"ן בצלות' דמנח' דשבת"א. ואנ"י (כנסי' הקדושה אני יודע שאין אני ספון וחשוב להתפלל לפניך על עניינים גדולים כאלה אבל) תפילת"י לך ה' ע"ת רצו"ן (אז מלאני לבי להתפלל לפניך על כל העניינים הגדולים כיון שהוא ע"ת רצו"ן לפניך ע"כ) אלקים ברב חסדך ענני וכו':
145
קמ״וויתפרש עוד ואני תפילתי לך ה' ע"ת רצו"ן וכו' הנה חקרו הקדמונים איך אפשר לומר שתהי' התפל"ה פועלת. נמצא יש ח"ו שינוי רצו"ן כאשר קודם התפילה היה הרצון באופן כזה ואחר כך ע"י התפיל' נשתנה הרצו"ן. והנה כתבו ע"ז תלמידי הבעש"ט. להיות ע"י התפילה נתדבק האדם במקום אחר יותר גבוה ונהפך לאיש אחר. והגם שנגזר גזירה על אותו האיש הנה בהתפלל האדם אל השם הו"י' ב"ה המהווה כל הוויות הנה נתדבק במקום יותר גבוה ונתהווה להווי' אחרת ואין כאן שינוי רצון כי על אותה ההוי' שהיא כעת לא נגזרה הגזירה. ובעניות דעתי ג"כ אמרתי תירוץ לזאת הקושיא כפי קבלתי מפי סופרים דהנה אמחז"ל תנאי התנה הקב"ה עם הים שיבקע לפני ב"י וכן בכל הענינים כאשר כתבו רז"ל במדרשיהם. וכן בזהר והוא ג"כ מטעם הנ"ל. דהאיך אפשר שיהיה שינוי רצון אצל התכלית הפשיטי ויקלקל הפועל האומן ב"ה את פעולתו וישנה הטבעיים ממה שהטביע אותם כרצונו מבראשית אלא ע"כ תיכף מבראשית התנה הקב"ה עם כל נבראים אשר ישדדם בזמן ההיא ובאופן כזה. ובאם יארע כזה. דהנה הבחיר' חפשיית ובאם היה המצריים משלחים את ישראל תיכף ולא היו רודפים אחריהם לא היה נבקע הים רק כאשר אירע חוזק לבם וענין הרדיפה וצעקת ב"י אל י"י אז נבקע הים וזה היה הרצו"ן. הקדום באם יארע בזמן ההוא כך וכך יהיה כך וכך וכ"ה בענין התפילות. אין כאן שינוי רצון. רק ברצון הקדום היה הכל כשיתפלל האדם פלוני בזמן ההוא כך וכך יהיה כך וכך. הבן הדבר. ולפי"ז תתבונן אשר זה מאמר כנ"י ואני (דייקא הנני מבין שאין כאן שינוי רצון רק) תפילתי לך הו"י' (המהווה כל הויות וכשמתפלל האדם הנה נתהווה להו"י' והוא כדברי תלמידי הבעש"ט. וגם הנני מתפלל לפניך) עת רצו"ן (ובהרצון הקדום הנה נכלל הכל והיה הכל נכלל ברצו"ן הקדום וכמש"ל הבן הדבר):
146
קמ״זויתפרש עוד דהנה במשפט כשיושבין הדיינים והאח' מזכה ואחד מחייב. הנה אם אח"כ המזכה מודה לדברי וכו' הנה ביטל המזכה רצונ"ו לרצו"ן וכו' ונעשה הרצו"ן כולו של וכו' משא"כ כשמחייב מודה לדברי המזכה הנה ביטל המחייב רצונו ונעשה הרצון כולו של המזכה. והנה שם הו"י' הוא מדת הרחמים ושם אלקים דין. הנה אומרת כנ"י ואני תפילתי (אני כנ"י זאת תפילתי שיהיה) לך הו"י' עת רצו"ן שיתהווה כל הרצון שלך. ומה"ד כביכול יבטל רצונו. לרצון חסדך ורחמך ויתפשט חסדך גם למדת הדין להופכו לחסד וז"ש אלקים ברב חסדך:
147
קמ״חויתפרש עוד. ע"פ מה שפירשנו רמז המשנה הבני"ם יוצאין בקשרים. ובני מלכים בזגין. וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה (עיין רמז המשנה בס' ליקוטי יקרים) ונ"ל לפרש ברמז הבני"ם (היינו סתם בני"ם שאינן בני פלטין ואין להם ידיעה בנסתרות לחפש בגונזיא דמלכה) יוצאין (ידי חובתם בקדושת שב"ת ומועדי י"י מקראי קדש וכן בהתעסקם בקודש בתורה ומצות ותפלה הנה יוצאים י"ח) בקשרים (היינו בסתם התקשרות שמקשרים ומדבקים א"ע ע"י הארת הקדושה באהבת בוראם ועבודת' לעלות נחת רוח לפניו ית"ש ולעשות רצונו יוצאין בזה ידי חובתם הגם שאין להם ידיעה בפרטיית. הכוונה בעליית העולמות ויחודי השמות אבל) בני מלכים בזגי"ן (בני מלכים היינו בני פלטין אשר חלק להם הש"י בבינה אין מהראוי לפטור א"ע בקשרים לבד לצאת י"ח רק בזגי"ן היינו בכוונת אורות העליונים כללות הספירות נקראים ז"ג היינו ז' מדות חג"ת נהי"ם וג' ראשונות חב"ד. וגם זגי"ן הוא לשון בהירות מלשון זוגית"א חירוות"א והנה לבל יאמר האדם שהוא אינו ראוי לעסוק בנסתרות ויפטור א"ע סתם בקשרים כנ"ל. הנה סיימו חכמי האמת במשנ' היקרה הלזו שנמסר' בתורה שבע"פ מסיני) וכ"ל האד"ם (כל אדם מישראל ראוי לאותה איצטלא להשתמש בזגי"ן וזהו עיקר שעשועיו ית"ש ושואלין לאדם ביום הדין בני צפית במרכב') אל"א (הא דתנו במתניתין בנ"י מלכי"ם דייק' בזגי"ן) שדבר"ו חכמי"ם בהוו"ה (שהווה ברוב בני אדם שאינם יודעים במרכבה עכ"ז הש"י לא בזה ולא שקץ ענות עני ובדעת ובשועו אליו (בקשרים) שמע ויוצאים בקשרים כנ"ל. ומעין הנ"ל הבנים יוצאים וכו' ידוע מה שהקשה איך ע"י התפילה ישתנה הרצו"ן (כמש"ל בסימן ח') הלא באחדות פשיטה מוחלטת א"א לומר שינוי רצון כנודע וכבר דברנו מזה לעיל. אבל הבקי בשותא דרבנן ובאים בסוד י"י בענייני המרכבה בספירות זאת הספירה ספירת החס"ד וזאת פעולת הדי"ן וזאת די"ן ורחמי"ם בהמזגה וכיוצא מדריגות ובחינות לאין משער ומבראשית כך נברא. כפי מה שיתעורר האדם איזה מדה בעולמות עליונים. וכפי מעשיו ופעולתו כן יפעול. וא"כ להמשכיל אין כאן קושיא. כי הכל כלול ברצו"ן אחד באחדות פשיטה. הבן מאד הדברים. ולפ"ז תתפרש ממשנתינו הבנים יוצאים בקשרי"ם (בסתם כוונתם לקשר הכל עד אין סוף בעל הרצו"ן. הגם שאינ' יודעים פרטיית הכוונת בשמות ומדות) ובני מלכים בזגי"ן. זג מרמז על הספירות כנ"ל) וכל אדם ומישראל ראוי לעסוק בייחודים לידע פרטיות הכוונות) אלא שדברו חכמים בהווה. ובזה יש לפרש. ואני תפילתי לך ד' עת רצון (הגם שאין אני יודע בפרטיות השמות וספירות עכ"ז כוונתי בסתם בעת רצון לצאת י"ח בקשרים לקשר ולייחד הכל עם הרצון העליון עם בעל הרצון). הבן הדבר כי קצרתי:
148
קמ״טויתפרש עוד. ואני תפילתי לך ד' ע"ת רצו"ן (ע"ד שאמר אליהו בתפילתו בהקדמת ת"ז. רבו"ן עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן הנה אומרו דאנ"ת הוא וכו' הוא כעין נתינת טעם דאנ"ת. ומהו הנתינת טעם לדבריו הרי לא אמר מקודם שום דבר. רק רבו"ן עלמי"ן. ואמרנו בזה עפ"י מה דנודע תיבת רבו"ן הוא בגימ' ד' מילואו השם הנכבד ב"ה היינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (אשר מאירים בארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשי' כנודע) בצירוף הו"י' הכוללת כל העולמות דהיינו י' באצילות ה' בבריאה ו' ביצירה ה' בעשי' (הוא שם המייחד כל העולמו' באחדות בא"ס ב"ה) והנה ד' שמות הנ"ל עם שם הנכבד פשיט' נשמת כל העולמות בגימ' רבו"ן (עי' זה בס' סידורו ש"ל שב"ת בשם הרב הקדוש מ"כ במעזביס זצלה"ה) ומעתה תבין מ"ש אליהו רבו"ן עלמין (מה שאני מתאר אותך רבו"ן עלמין ולא מלכא דעלמין וכיוצא בתוארי ושבחי השם ב"ה היא משום) דאנ"ת הוא חד ולא בחושבן (הגם שנחלקים העולמות ומשתלשלים זה מזה ובכל עולם יש מילוי אחר מן שם הנכבד עכ"ז היא אחדות פשיטה מוחלטת ובתוך כולם מאיר השם הו"י' הכולל עלמין. וע"י כן גם עולם העשי' מכון להתקשר עם הרצו"ן העליון המאיר ומחי' כל העולמות ע"י שם הקדוש הו"י' ב"ה נשמת כל העולמות ע"כ אני מתאר אותך רבו"ן עלמין כי בכל העולמות היא מספר רבו"ן דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן המחולקים בד' עולמות והו"י' פשיטה המאחדת הכל להורות דאנ"ת הוא חד וכו' ע"כ תבא לפניך התפילה לרצו"ן העליון. וז"ש ג"כ ואני (כנ"י) תפילתי כך' הו"י' נשמת כל העולמות ובזה מאחדים הכל עד לרצון הקדום ע"כ נק' זמן קיבול התפילה עת רצו"ן וא"א להאריך בדברים כאלה:
149
ק״נויתפרש עוד ואני תפילתי. עפ"י חקירת החוקרים כתבו שכל פעולה המתבקשת מן המבקש אל המתבקש. הנה מן הצורך הוא שלא יהיה איזה מניעה מן המבק"ש (היינו שלא יהיה כדאי וראוי להמבוקש וכיוצא) וגם שלא יהיה מניע' מצד המתבקש (דהיינו שאין בו כח למלאות המבוקש או שהוא אכזרי בטבע ) וגם שלא יהיה מניעה מצד המבוקש בעצמו (שהזמן אינו גורם לכך ויוצא) והוא מה שגדרו בזה גדר מאמרם. מ"ה שממנ"ו מה שאלי"ו מה שבי"ן הבן. והנה זאת מאמר כנ"י לדודה. אין כאן מניעה מלעשות בקשתי בשום אופן מאלו הג' אופנים. דהנה ואני תפילתי (המתפלל והמבקש אני אני הוא רעייתך האהובה היפה בנשים כל העלמות כקוף בפני אדם נגדה א"כ אין כאן מניעה מצד המבקש וגם התפילה היא) לך ד' (המהווה כל הויות בחסד ורחמי' להטיב לברואיו ויכולת בידך להיות כל דבר א"כ אין כאן מניעה מצד המתבקש כי כן דרכך להיטיב לברואיך ויותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו' וגם עת תפלתי הוא) ע"ת רצו"ן (רעוא דרעיון אישתכח ועתיקא קדישא גליין רצון דילי' לעשות כרצון וכו' א"כ אין כאן מניעה מצד מ"ה שבי"ן: ע"כ אלהים ברב חסדך ענני וכו':
150
קנ״אויתפרש עוד ואני תפילתי לך ד' ע"ת רצו"ן דהנה כשעל' ברצונו ית"ש לברוא העולם ישראל עלו במחשב' בראשי"ת בשביל ישראל שנק' ראשי"ת והנה עליות הרצון קודם התחלת הבריאה הוא זמן צלות"א דמנח"ה דשבת"א דהוי' זמן קודם מן ויהי וכו' של יום א'. וא"כ מאז והלאה הוקבע לדורות לישראל שהזמן ההוא ע"ת רצו"ן ועמ"ש בסי"א) והנה כנ"י בזמן וע"ת רצו"ן ההוא תתייפח תפרש במו פיה לזכור לה ימות עולם אשר היא היתה לעיקר לרצו"ן הבריאה בראשי"ת חכמה כביכול והנה מאמרה בפיה ואני (היינו ישרא"ל) לך הו"י' (שם הנכבד. והעת היא) ע"ת רצו"ן ובהצטרף יחד הוי' ישראל רצון. והנה היא בגימ' בראשי"ת חכמ"ה עליונה. ישראל עלו במחשבה ומבוקשינו בע"ת רצו"ן הלזה ימהר יחיש פדותינו. והנה כתיב שלח אורך ואמת"ך דרשו בו היינו אליה"ו ומשי"ח. והנה תרין משיחין נינהו בן אפרים. ובן דוד. והנ' כפי המקובל בידינו זה שמם לעולם נחמיה בן מושיאל מנחם בן עמיאל. אליהו. בגימ' בראשית והוא הרמוז ענני באמ"ת וכו' הייצו אורך ואמת"ך:
151
קנ״בויתפרש עוד ואני תפילתי לך ד' ע"ת רצו"ן וכו' הנה בע"ת רצון הנ"ל ישראל עלו במחשבה. הנה בעת רצון הלזה. הנה אני כנ"י שעליתי ברצונך הקדום הנה תפלת"י לך הו"י'. בהצטרף הו"י' תפיל"ה בגימ' ישרא"ל להזכיר בעת רצון אשר אני ישרא"ל עליתי ברצונך הקדום. בין והתבונן הדברים:
152
קנ״גויתפרש עוד ואני תפלתי לך ה' עת רצון עפ"י הגמ' ברכות א"ר חלבו א"ר הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו ויאמר ענני ד' ענני: ענני שתרד אש מן השמים. וענני שלא יאמר מעשה כשפים הם עכ"ל והנה קשה למה סיים הדרשא ענני ד' ענני שזה אינו מענין הדרשא שהנדרש הוא לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה וכו' שנא' ויהי בעלות המנחה. שהדרשא הוא שא"א לומר. שהמעשה שהיה כך היה. דא"כ מה משמיענו זה בפסוק. ע"כ דמשמיענו דהזמן מנחה גרם שנענה וא"כ למה סיים דרשת ענני וכו' שאינו מענין הנדרש ונראה דהנה בעל המאמר אמר לעול"ם יהא אדם וכו' לשון לעולם משמע להורות לנו בין בחול ששעת המנחה היא שעתא דדינא בין בשב"ת שהוא ע"ת רצון. והנה ראייתו שהביא מאליהו נ"ל שהיה בשב"ת. אבל בחול אימא לך מוטב לפעמים שלא יתפלל בכדי שלא יתבקר פונקסו כיון שהוא שעת הדין וא"ת איך אפשר לומר שהיה בשב"ת איך הקריב קרבנות כאלו שאינם חובת היום. לק"מ דאפשר לומר בהוראת שעה הקריבם וכמו שהקריב אז בבמה בהוראת שעה עפ"י הדבור. ולכך הביא הדרשא ענני ד' ענני ודרש שאמר פעם ב' עננ"י. שהוצרך להתפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם. וא"ת שהיה בשב"ת הרי כל העולם יודעי' שהכשפי' אינם שולטים בשבת ע"כ לומר שהיה בחול ולפי"ז יתפרש הפסוק ואני תפלתי לך ד' ע"ת רצו"ן (אני מתפלל אליך במנח"ת שב"ת שהוא ע"ת רצו"ן ע"כ) אלהים ברב חסדך. עננ"י באמ"ת ישע"ך רצ"ל עננ"י ועשה עמי נסים ונפלאות ויבינו כל העולם שהוא באמ"ת ישע שלך ולא ע"י כשפים והנה לא צריכנא לומר רק פעם אחת ענני כי אין כאן בית מיחוש שיאמרו מעשה כשפים כיון שהוא שבת נ"ל:
153
קנ״דויתפרש עוד ואני תפילתי לך ה' עת רצון וכו' ע"פ מה ששמעתי בשם כבוד אדמ"ו הרב הקדוש מוהרר יעקב יצח' זצוק"ל דלפעמים נענה האדם אפי' שלא ע"י תפלה רק ע"י דיבור בעלמא שאומר יהא כך וכך ובאם הוא ע"ת רצו"ן מתקיים דברו אבל חילוק הוא בין דבר המתפעל ע"י תפלה ובין דבר המתפעל ע"י דיבור שהדבר המתפעל רק ע"י דיבור אין האדם בטוח שיהיה להדבר הנפעל כח הקיום משא"כ בדבר המתפעל על ידי תפלה יש להנפעל כח הקיום כגון בהתפלל אדם על איזה עקר ועקרה שיפקדם הש"י הנה אם נענה בתפילתו ונתעברה העקרה אזי הזרע הוא של קיימא משא"כ כשנפעל הדבר רק ע"י דיבור אין הדבר בטוח כ"כ לכח הקיום והאריך הרב הקדוש זצללה"ה בדבר. ומעתה נבאר עי"ז הפסוק שאומרת כנ"י לפני הקב"ה ואני תפלתי לך ד' עת רצו"ן (רצ"ל הגם שהוא ע"ת רצון ויכול האדם לפעול בדיבור מבלי תפילה עכ"ז אני איני סומך ע"ז רק אני תפילתי לך ה' אני מתפלל לפניך בתפילה ממש ע"כ) אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך תבא אלי ישועתך באמ"ת היינו בכח הקיום ישועה נצחיית קושט"א קאי וזהו באמת ישעך. נ"ל:
154
קנ״האומרים בשבת. מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר: והוא ג"כ בכוונת האריז"ל ובפרט בסעודה שלישית מנהג הנהוג מצדיקי עולם לאומרו ובכמה מקומות אומרים אותו אז ג"פ נ"ל שהיא ע"פ מה שהביא הקדוש מהר"ש מאוסטרפלייע זצוק"ל הי"ד בשם הפליא"ה תת"ן חדרים יש בגיהנם מנין תכל"ת (ונ"ל אשר ג"כ ז' שמות המרגל"א דשב"ת שצריך לכוין אותם בז' ברכות דשמ"ע הם ג"כ מנין תת"ן ע"ה והם הוי' הוי' מצפ"ץ י"ה אדני אל אלהים מצפ"ץ וצדיקים הולכים שם להעלות נשמות רשעים תק"פ חדרים אינם תוקפא דדינא כ"כ ונשארו ר"ע חדרים שהם ר"ע וכשהולך הצדיק הולך עמו מלאך ושמו יהוש"ע. ובידו שעו"ה וכותב על מצחו שם אתה ואז אפי' בר"ע חדרים אין פחד ע"כ הפליאה. ופירש הקדוש מהר"ש הנ"ל דזהו הרמוז בפסוק גם כי אלך בגי"א צלמו"ת (בגי' תק"פ) לא אירא כנ"י (גם מן הר"ע חדרים לא אירא) כי את"ה עמדי היינו שם את"ה שנכתב על מצחו של הצדיק עמד"י שבט"ך ו"משענתך המ"ה ר"ת שעו"ה ע"מדי ש"בטך ו"משענתך ה"מה י"נחמוני ר"ת יהוש"ע שם המלאך הכתוב עכ"ד. והנה בשב"ת חייביא דגיהנם נייחין ובודאי הם מתפשטין בין הצדיקים להעלותם מן הגיהנם ע"כ אומרים זה המזמור ובפרט בסעודה שלישית שהוא קרוב לזמן החזרת רשעים לגיהנם ואתה תבין הדברים האלה ברצונך:
155
קנ״ומזמור לדוד ה' רוע"י לא אחסר. נתפרש עפ"י מ"ש בפסוקי תורה הנאמר באברהם כשהיה עם לוט ולא נשא אות"ם האר"ץ לשבת יחדיו עיין ברש"י שהוא מקרא קצר דה"ל למיכתב ולא נשא אותם מרע"ה הארץ הנה חסר תיבת מרע"ה ונמסר בתורה שבע"פ דהנה כל מגמתו של אברהם שהתחבר עמו לוט על שראה ניצוץ המלכו"ת היה עדיין בגלות אצלו (היינו נשמת דו"ד ושושילתא דילי' ולא יצא עדיין אל תוך הקודש והנה ידוע מלכו"ת פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה והנה אם אין רועה אין מרע"ה והנה בכאן היה צריך לכתוב מרע"ה הארץ אבל נמסר תיבת מרע"ה בתורה שבע"פ מלכות פה להורו' המרע"ה והפרנסה תלוי ברוע"ה ע"כ באו חכמי ישראל בכל יום לדו"ד ואמרו לו עמך ישראל צריכין פרנס"ה והנה תתבונן לפי"ז מ"ש דוד אתה י"י רוע"י לא אחסר בשום פעם. והנה תתבונן עפ"י הנ"ל את הנאמר ביעקב והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה (ג' עדרי צאן עיין בזהר רמיזתם לג' אבות חג"ת ועדיין היה חסר רגל רביעי) כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים הל"ל ישקו רוע"י העדרים. אבל חסר רוע"י כי לא נתגלה עדיין המרכבה לרג"ל רביעי בעולם והשתדל יעקב לישא את רח"ל שהן אברה"ם יצח"ק יעק"ב רח"ל בגימ' מרכבה שלימה עיין במג"ע. ובזה תתבונן ג"כ מ"ש דוד י"י רועי לא אחסר והשם הטוב יכפר ויה"ר שלא יאמר פינו ידבר שלא כרצונו:
156
קנ״זבתשב"ץ סי' תמ"ח מש"ה עבדי מ"ת אותיו' שניות שב"ת מכאן שמש"ה רבינו נפטר בשב"ת. וכתב ע"ז הרב הגדול חיד"א זללה"ה. דלכך הרמז באותיו' שניות הוא עפ"י דברי הרמ"ע ז"ל שתירץ קושיית הרא"ש ז"ל והאריך להוכיח דא"א לומר שנפטר בשבת רק בע"ש (עיין ברא"ש פ' ערבי פסחים) ותירץ הרמ"ע ז"ל שנשמתו נסתלקה בע"ש ונפשו והטמנת גופו הקדש הי' בשבת (הארכנו בזה במ"א) ולזה כת' הרב הנ"ל שב"ת נרמז באותיו' שניות. להורות שבשבת זאת הי' לו פטירה שנית עיי"ש ואני ארמוז עוד משה עבדי מת בגי' אני ע"ת רצו"ן הוא מה שאומרי' ואני תפילתי לך ה' ע"ת רצו"ן:
157
קנ״חוכיון שהרעיא מהימנא נפטר במנחת שבת. אומרים כמתנחמים י"י רוע"י לא אחסר רצ"ל הגם שנפטר הרוע' הנאמן עכ"ז כיון שהש"י הוא רועינו והוא חי וקים לעד ע"כ לא אחסר:
158
קנ״טכתבו תלמידי האר"י ז"ל לומר אפילו בחול קודם הסעודה. מזמור לדוד ד' רוע"י וכו' כי יש בו ז"ן תיבות כי הוא זן ומפרנס לכל (ומה נחמד הדבר לאומרו בסעודה האחרונה של שב"ת להשפיע מזונות לימי החול נ"ל) ויכוין בשם הוי' במילוי כזה. יו"ד ה"ה ו"ו ה"י (בגימ' ז"ן נ"ל) עוד יש בו אותיות כמנין זכ"ר בגימ' ברכ"ה שישלח ברכ"ה בכל מעשה ידינו. ונ"ל שזה טעם רבותינו זלה"ה שהנהיגו לומר בסעודה שלישית ג"פ זה המזמור ע"פ מ"ש לך עפ"י פשוטו טע"ם לאכילת דגים בשבת. הוא להיות במעשה בראשית נאמר ג' ברכות בג' ימים זה אחר זה רצופים. היינו ביום ה' ברכה לדגים. יום ו' ברכה לאדם. יום ז' ברכה לשב"ת. ע"כ האד"ם האוכל דגי"ם לכבוד שב"ת מתברך בברכ"ה משולשת והחוט המשולש לא במהר' ינתק. ע"כ אומרים ג"כ המזמור הזה שיש בו אותיות מנין ברכ"ה. ואומרים ג"פ להיות ברכ"ה משולשת ותבין ג"כ שיש בו תיבות מנין ז"ן הוא מנין דגי"ם) ונרמז במזמור הזה ג"כ בנאות דש"א ירביצנו ר"ת דגים שב"ת אדם נ"ל:
159
ק״סעוד כתבו לכוין בהוי' של ד' רועי. שהוא במילוי ס"ג והמילוי לבד בגי' ל"ז (נ"ל סוד מאה ברכות) כמנין יהבך והנקודות בגימ' ע"ב במספר אך טוב וחס"ד (אות הו' אינה נחשבת כי הוא שימושיית כ"כ הרב מ' חיד"א ז"ל) בגי' ע"ב ל"ז ע"ה. כ"ז מתלמידי האריז"ל בכת"י:
160
קס״אכוסי רוי"ה. דרשו חז"ל. כסא דדו"ד לעתיד לבא רכ"א לוגין מנין רוי"ה. ומהראוי להתבונן מהו המספר הזה. רכ"א לוגין דייקא ודאי לא דבר ריק הוא. ונ"ל ע"פ משאמרז"ל לא הי' דו"ד ראוי לאות' מעש' אלא כדי להורות תשוב' ליחיד עיי"ש. והנה מהראוי לתת לב. למה דוקא דו"ד. הי' מוכן לזה להורות תשוב' ליחיד ולא צדיק אחר באיזה דור. אך הוא להיות דו"ד הוא מרכב' למדת מלכות שמים. הוא השער לי"י. וכל הרוצה ליכנס צריך לכנוס דרך הפתח והדלת הזאת. והוא הנק' תשוב' תתאה תשוב ה'. וע"כ הי' דוקא דו"ד מסוגל לזה לפתוח פתח לשבים הג"ה וז"ש דוד במזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ה' כי דליתנ"י ולא שמחת אויבי לי. דהנה ארז"ל שביקש דוד מהש"י להודיע לבאי עולם שמחל לו על אותו עון. וא"ל הש"י בחייך איני מודיע. בימי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את ביהמ"ק דבקו שערים זה בזה וכו' עד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נפתחו השערים ונכנס הארון. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדיר"ה וידעו שמחל לו וכו' והנה קשה דהרי ידעו הכל תיכף נבואת נתן שנכתבה לדורות גם ה' חטאתך העביר וכו' אך הוא דבאמת ידעו שמחל לו הקדוש ב"ה כי הוא ית"ש טוב וסלח אך אעפ"כ היו השונאים מונים ומתגרים עמו חסיד כזה אשר מתפאר בעצמו ולבי חלל בקרבי יעשה מעשה כזאת והנה באמת לא הוה עליו אשמה כי מן השמים הזמינו לפניו בכדי להורות תשובה ודוקא הוא היה מסוגל לזה להיותו מרכבה למלכות שמים שהוא הפתח והשער לדופקי בתשובה. והנה בקש דוד להודיע זה לבאי עולם. וא"ל הקב"ה שיודיע בימי שלמה. אשר אז לא יכול השע"ר להיפת"ח כ"א ע"י דו"ד אז הבינו למפרע שזהו הענין הנרצה. להיות מדת דו"ד דלת ושער ע"כ הוא היה מסוגל להורות תשוב"ה לפתוח פתח ודלת וכו'. אז נהפכו פני כל שונאי דוד וכו' שאז הבינו שלא הי' דו"ד ראוי לאות' מעש' ואמת אמר ולבי חלל בקרבי וז"ש דוד ברוה"ק על זמן חנוכת הבית ארוממך ה' כי דליתני שעשית אותי דל"ת ושער פתוחה לשבים ולא שמחת אויבי לי שאז הבינו כולם שלא הייתי ראוי לאותה מעשה רק בכדי לפתוח פתח ודלת לשבים. והבן והנה אמרז"ל גדול' תשובה שמביא' רפאות לעולם שנא' ארפא משובותם וכו'. הנה ע"י התשוב' תבא הרפוא"ה לכללות העולם. ואפי' לעטי' של נחש כמשארז"ל הכל מתרפאין וכו'. וע"כ תרא' בפ' התשוב' של הושע. הנה אמר כל"ל ופר"ט. היינו קחו עמכם דברים ושובו אל ד' (הנה הוא כל"ל. והנה פרט אח"כ) ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וכו' (הנה הוא פר"ט) והנה מדת כל"ל ופר"ט בתורה שבע"פ. הוא כנגד מדת אר"ך בתורה שבכתב והנה בלמוד האדם כל"ל ופר"ט יעורר מדת אר"ך. והנה עיין בזהר באידרא זוטא. אר"ך הוא לשון רפוא"ה כמד"א כי אעלה ארוכ"ה לך. והנה תשוב' מביא' רפואו"ת לעולם ע"כ ניתנה ע"י הושע במדת כל"ל ופר"ט. בכדי לעורר מדת אר"ך שהוא רפוא' והנה ביום חבוש ד' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא ע"י התשוב"ה שמביאה רפוא"ה לעולם. הנה דו"ד שהוא הפותח שער לשבים. הוא יאמר. לי נאה לברך. והנה יהיה כוסי רוי"ה. רכ"א לוגין. נגד מדת אר"ך כמד"א כי אעלה ארוכ"ה לך הבן:
161
קס״באפרש לך עוד. הפסוקא דרחמי שאנחנו אומרים בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא והוא ואני תפילתי לך הוי' עת רצון. יתפרש עפ"י מה דידוע. נסים שמתנוסס הש"י עמנו בהלבשת הטבע הוא ע"י פעולת שם אלקי"ם. בגימ' הטב"ע. וניסים נגלים בשידוד המערכה שלא כטבע. המה פעולת שם הוי' המהווה כל הויות. ומשדדים כרצונו. והנה אין לבקש רחמים על נסים שלא כטבע כענין שאמרו בגמ' כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. הג"ה ועיין בתוב"ש. מה שתמה על מה שפסקו הפוסקים. בשבח על הניסים בברהמ"ז. יאמר הרחמן הוא יעשה לנו ניסים וכו'. הקשה ע"ז דאין לבקש על ניסים שלא כטבע. עיי"ש: והנה זה דוקא שלא בשעת עת רצו"ן. אבל בשעת ע"ת רצו"ן הנה ברצון הקדום. המציא א"ס ב"ה הכל מאין ליש. ואין לך נסים גדולים יותר מזה ממילא בכל פעם בהתעוררת יכולים ישראל ג"כ להתפלל על נסים שלא כטבע (כי גם כשעלה ברצונו ית"ש לברוא העולם הכל מאין ליש. הי' ג"כ בשביל ישראל שעלו במחשב' הבן). וז"ש. ואני (כנסת ישראל) תפילתי לך הוי' (היינו לפעול עמי ניסים שלא כטבע מפעולת שם הו"י'. כיון שהוא בשעת) עת רצון. הבן הדבר:
162
קס״גאו יתפרש קצת בסגנון אחר. ע"פ מ"ש. במקראי קדש. ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן והש"י אמר. למה זה צחקה שרה לאמר. האף אמנם אלד ואני זקנת"י. והנה אמרו רז"ל דכביכול הש"י שינה מפני השלום והנה דבר כזה. קשה להלום. איך האחד האמת יאמר דבר שאינו. ופירשנו עפ"י מה דנודע חקירת הפלוסופים שלא דרכו בדרכי התורה הנה לא האמינו בניסים חוץ לטבע (והלבישו מעשה הנסים בהנהגת הטבע) ואמרו בחקירתם. שאין זה כבוד לפועל אומן. שיקלקל מעשה ידיו. וזה כבודו אשר מעשי ידיו יכונו לעד לעולם ממילא כיון שהש"י ברא הטבעיים והיסודות איש על דגלו ועל פעולתו. הנה זה כבודו אשר מעשי ידיו לא יהי' להם שינוי ותמורה לעד לעולם. וכענין שכתוב יסד ארץ על מכוני' בל תמוט ע"ו. ועיין בספרי הרב הגדול בעל גור ארי' דחה דברי הבליהם באמרו. כי מבראשית ברא השי"ת ב' הנהגות הנהגה הטבעיית (מפעולת שם אלקי"ם בגי' הטבע) והנהג' הניסיות למעלה מן הטבע (והוא מן פעולת שם הוי' המהווה כל הויות ומשדדם כרצונו בכל זמן ועידן) והנה הארכתי בזה בספרינו אגרא דכלה וכאן קצרתי. וע"פ הדברים האלה. נבין שאמר' שרה אמנו תמהה על הדבר. איך יהי' שינוי הטבע שהעמיד הפועל אומן ית"ש לעד. הלא זה כבודו. אשר פעולתו שהעמיד בטבע יכון לעד ולא ישתנה. וז"ש אחרי בלותי היתה לי עדנה (שכבר פסק ממנה אורח כנשים) ומעי' ושדי' צמקו. ואיך ישתנה הטבע. ואדונ"י זקן וכוונתה על הש"י. ורצ"ל. הלא אדונ"י הוא הש"י הוא הוא הפועל אומן מבראשית ואין אחר פועל אומן חדש שיחדש טבע אחר. א"כ היתה כוונת' באומרה ואדונ"י זקן. היינו על הש"י) א"כ דבר אלקינו אמת. מה שאמר. למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואנ"י זקנת"י. אמר זה כביכול על עצם כבודו. שאמר' שרה ואדוני זקן. הוא הבורא והוא היוצר מבראשית ואין כבודו שישנה הטבע המוטבע מעשי ידיו. וז"ש ע"ז הש"י היפלא מהו"י' דבר. הטבע מוטבע מן בראשית. ע"י הנהגת שם אלקים. והניסיי למעל' מן הטבע מן פעולת שם הו"י' הבן הדבר היטב:
163
קס״דוזה שיש לפרש ואני תפלתי לך הו"י' ע"ת רצון (בשעת עת רצון היינו בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא. שאז היה התעוררת הרצו"ן לברוא את העולם ועלה ברצונו. לברוא ב' הנהגות. הנהגת שם הוי'. הוא ניסיית למעלה מן הטבע והוא מצד החסד והרחמים. והנהגה הטבעיית. מפעולת שם אלהים והוא בבחי' דין. וא"כ אין כאן שינוי ותמורה למעשה ידיו. והם קיימים לעד לעולם. וא"כ בכל שבת בשעתא דצלותא דמנחה. מתעורר הרצון. הנה מבקשת כנ"י. ואני תפלתי לך הוי' להנהגת הניסיית בשעת עת רצון. אלקי"ם. הגם שיש הנהגת אלקים לפעולת הטבע עכ"ז. ברב חסד"ך. היינו פעולת שם הנכבד חסד ורחמים. עננו. באמ"ת ישעך. קושטא קאי. ואין בזה שינוי מפעולת בראשית כי כן נברא מבראשית: הבן היטב:
164
קס״הויתפרש עוד. ואני תפלתי לך הוי' ע"ת רצון. הנה כתב הרב החסיד בחו"ה גדר העבד הנאמן לא יעמוד וכו' ולא ישב וכו' ולא יחפוץ כ"א רצונו (היינו רצון האדון. כי העבד אין לו רצון בפ"ע כ"א רצו"ן האדון. א"כ האדון נק' אצלו בעל הרצו"ן) והנה כ"ה הענין בעבודת הבורא. הנה בראנו לכבודו ועלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם. הנה לא נחפוץ כ"א רצונ"ו. כי אין לנו רצו"ן בפ"ע כ"א רצונו. והנה רצונו ית"ש היינו כשעלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם הנה ישראל עלו במחשבה כי הם בגדר העבד הנאמן. לא יחפצו כ"א רצונו. והנה כתוב ישמ"ח ד' במעשיו שמח לא נאמר כ"א ישמ"ח (היינו משי"ח. אז ישמח) הנה אומרת כנ"י בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא. ואני תפלתי (רצ"ל תפילתי הוא רק) לך הוי' ע"ת רצו"ן (שיקויים לך הרצון. ויהי' העת שיקויים לך מה שעלה ברצונ"ך כביכול. כי אני אין לי רצון בפ"ע רק רצון האדון. ע"כ ישראל עלו במחשבה שהם בגדר העבד הנאמן שלא יחפצו כ"א רצון האדון:
165
קס״ווזה שיש לפרש. משארז"ל. גם דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם. באומרו למען אדני. למען אברהם שקראך אדו"ן ומהו המעלה יתירה לאברהם שקרא להש"י אדו"ן. ועפ"י הנ"ל מובן שקרא להש"י אדו"ן. והוא עבדו הנאמן שלא יחפוץ כ"א רצונ"ו. והוא הנראה גם לדניאל בהתפללו על הגאולה. הבן:
166
קס״זבו ידובר במה מעלות וסגולת שבת קמא קמא דמטי לידן מפסוקי נבואה ומדברי חז"ל:
ויבא יעקב שלם עיר שכ"ם יש לרמז מה שגזרו חז"ל בשב ואל תעשה לבטל שלשה מצות בהגיע זמן מצותן בשבת דהיינו שופר לולב מגילה כאומרם בכ"מ היינו טעמ' דשופר והיינו טעמ' דלולב והיינו טעמ' דמגילה והנה בודאי כל משכיל יבין בהגם שגזרו חז"ל לבטל מצות אלו ביום השבת בכדי שלא יבואו לידי חילול עכ"ז השכל מחויב שבודאי לא היו גוזרים לבטל מ"ע הבאה מזמן לזמן אם לא שידעו אשר כח וסגולת השבת תעמוד במקום דאלת"ה קשה קושיית הראשונים למה לא גזרו בקריאת התורה ולמה לא גזרו על מצות מילה בשב"ת ע"כ צריכינן למימר שהם ידעו שהתיקון שנעשה ע"י המצות הג' הנ"ל הנה יושלם בקדושת השב"ת ונ"ל דהנה מכנים לשב"ת בג' שמות היינו שב"ת כלה מלכתא בשמות הללו נרמזין סגולת מצות הנ"ל אשר יכולים לפעול פעולתם ע"י קדושת היום סגולת השופ"ר בר"ה. כבר ידעת סוד ב' ימים בר"ה ב' בתי דינים קשי' רפי"א סוד לאה רחל וידוע מ"ש האריז"ל בפירוש הפסוק עצם מעצמי וכו' לא"ה דינא קשיא נק' עצם רחל דינא רפיא נק' בש"ר והנה ביום הדין הקדוש הן המה ב' בתי דינים קשי"א רפי"א. עצ"ם בש"ר והנה היוצר כל הוא אלהינו יהיב עיטא למתקע בשופר להמתיק הב' בתי דינים הנ"ל ויום זה אם יארע בשבת קדש עצם קדושת היום נק' שבת בגימ' קשי"א רפי"א וכן בגימ' עצ"ם בש"ר. כי בעצם היום יכולין להמתיק הב' בתי דינים בזולת השופ"ר כאמור בזהר כד עייל שבתא וכו' וכל דינין מתעברין וכו' הבן הדבר והדברים מפורשים אצלינו באריכו' בענין מה שאמר יעקב אעבדך שבע שנים וכו' ויהיו בעיניו כימי"ם אחדי"ם ואמרו רז"ל ובפרש"י הן הן ימי"ם אחדים שאמרה לו אמו והדבר אין לו ביאור ופי' בזה הרב הקדוש בעל מבשר צדק. ימים אחדים ימי"ם היינו שנה כמד"א ימי"ם או עשור אחדים היינו ימי שבתו"ת כי אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' והנה לפי"ז ימים אחדי"ם היינו שנה של שבתות וזה א"א רק בז' שנים עיי"ש והנה יקשה לך מהו הקפידא דוקא שיעבוד שנה שלימה של שב"ת ולפי האמור תמצא מאמר פתוח שהיה רוצה ליקח לא"ה רח"ל ב' בתי דינים דר"ה עצ"ם בש"ר קשי"א רפי"א בגימ' שב"ת ועשה בעבודתו הכנה לעבודת בניו כל הימים אין מקום להרחיב בכאן הדברים יתבארו אי"ה במקומן. ענין סגולת הלולב נודע עניינו בכתבי מרן האריז"ל להמשיך ה' חסדים והיסו"ד הנק' כ"ל ונוק' היא ה' אחרונ' ע"כ נק' כל"ה כי היסוד כ"ל ממשיך לה ה' חסדים והיא ה' אחרונה שבשם הנה גם שבת נק' כלה וכמ"ש בגמ' בואי כל"ה הנה מורה אשר סגולת שבת בעצמותו פועל פעולת הלולב והדברים ארוכים לא עת האסף פה. ענין סגולת המגילה אמרו דורשי רשומות ברמז המשנה מגיל"ה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר מגיל"ה נקראת ה"ס שם הנקרא אדני דינ"א דמלכותא הנה י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו אלו המספרים בגימ' אדני זה המספר נקר' ורמזה המשנה לא פחות ולא יותר. מספר הפחות היינו י' ומספר היתר היינו י"ו א"כ הפחות והיותר הוא ך"ו מנין השם הנכתב ולא נקרא הנה ענין המגיל' פעולת שם אד"ני דינא דמלכות"א אסתר מלכה בגי' צ"ה לבטל קליפת המ"ן כי יד על כס י"ה (צ"ה) מלחמה לד' בעמלק הנה שבת קדושת היום נק' מלכה עיצומו של יום עומד במקום קריאת המגילה. הבן הדבר. ומעתה אומר לך דליכ' מידי דלא רמיזי באוריית'. ויבא יעקב (כל בית יעקב) של"ם (ר"ת שופר לולב מגיל' בג' מצות אלו באים שלימי' ומושלמים) עיר שכם (ר"ת שבת כלה מלכתא) עי"ר לשון התעוררת כשמתעורר קדושת יום השב"ת אשר קדושת היום יכונה בג' שמות הללו הנה עצם קדושת היום פועל תמורת הג' מצות הללו וקילורין של מלך אינו חסר וכל העדה כולם קדושים ותמימים ומושלמים לפני היוצר כל הוא אלהינו ומעתה ל"ק קושיית הראשונים למה לא דחו מילה וכן קריאת התורה משום דלא דחו רק המצות אשר קדושת היום משלים במקומם כל הדברים הנ"ל יש לרמוז בדברי הנביאי' אם תשיב משבת רגלי"ך וכו' (היינו שלא להעביר ד' אמות ברה"ר) וקראת לשבת ענ"ג) היינו מותר לך לגזור גם על הג' מצות שלא לעשותן בשב"ת בכדי שלא תביא להעביר ד' אמות ומצות קדושת השבת תעמוד לך במקומה והרמז הוא לשב"ת בגי' שופר לולב מגילה. ענ"ג כבר דרשו דורשי רשומות ר"ת עד"ן נהר גן. הנה עד"ן רמז לבינה. יובל שה"ס השופר הממתיק הבתי דינים וממתקים הדינים בשורשם והנה הארה הזו היא ג"כ בשב"ת בעצם היום נה"ר רומז ליסו"ד אשר הי' בבחי' הלולב להמשיך החסדי' מהיסוד לנוק' וכמש"ל וזה נעשה ג"כ בשבת מקדושת היום ג"ן רמז למלכות אדני דינא דמלכותא בסוד מגילה נקראת וכמש"ל והוא נעש' ג"כ בשב"ת מקדושת היום וכשתעמיק בזה תבין ענין ג' סעודו' בשב"ת נלמד מן תלתא היו"ם דכתיבי בחד קרא. הבן:
ויבא יעקב שלם עיר שכ"ם יש לרמז מה שגזרו חז"ל בשב ואל תעשה לבטל שלשה מצות בהגיע זמן מצותן בשבת דהיינו שופר לולב מגילה כאומרם בכ"מ היינו טעמ' דשופר והיינו טעמ' דלולב והיינו טעמ' דמגילה והנה בודאי כל משכיל יבין בהגם שגזרו חז"ל לבטל מצות אלו ביום השבת בכדי שלא יבואו לידי חילול עכ"ז השכל מחויב שבודאי לא היו גוזרים לבטל מ"ע הבאה מזמן לזמן אם לא שידעו אשר כח וסגולת השבת תעמוד במקום דאלת"ה קשה קושיית הראשונים למה לא גזרו בקריאת התורה ולמה לא גזרו על מצות מילה בשב"ת ע"כ צריכינן למימר שהם ידעו שהתיקון שנעשה ע"י המצות הג' הנ"ל הנה יושלם בקדושת השב"ת ונ"ל דהנה מכנים לשב"ת בג' שמות היינו שב"ת כלה מלכתא בשמות הללו נרמזין סגולת מצות הנ"ל אשר יכולים לפעול פעולתם ע"י קדושת היום סגולת השופ"ר בר"ה. כבר ידעת סוד ב' ימים בר"ה ב' בתי דינים קשי' רפי"א סוד לאה רחל וידוע מ"ש האריז"ל בפירוש הפסוק עצם מעצמי וכו' לא"ה דינא קשיא נק' עצם רחל דינא רפיא נק' בש"ר והנה ביום הדין הקדוש הן המה ב' בתי דינים קשי"א רפי"א. עצ"ם בש"ר והנה היוצר כל הוא אלהינו יהיב עיטא למתקע בשופר להמתיק הב' בתי דינים הנ"ל ויום זה אם יארע בשבת קדש עצם קדושת היום נק' שבת בגימ' קשי"א רפי"א וכן בגימ' עצ"ם בש"ר. כי בעצם היום יכולין להמתיק הב' בתי דינים בזולת השופ"ר כאמור בזהר כד עייל שבתא וכו' וכל דינין מתעברין וכו' הבן הדבר והדברים מפורשים אצלינו באריכו' בענין מה שאמר יעקב אעבדך שבע שנים וכו' ויהיו בעיניו כימי"ם אחדי"ם ואמרו רז"ל ובפרש"י הן הן ימי"ם אחדים שאמרה לו אמו והדבר אין לו ביאור ופי' בזה הרב הקדוש בעל מבשר צדק. ימים אחדים ימי"ם היינו שנה כמד"א ימי"ם או עשור אחדים היינו ימי שבתו"ת כי אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' והנה לפי"ז ימים אחדי"ם היינו שנה של שבתות וזה א"א רק בז' שנים עיי"ש והנה יקשה לך מהו הקפידא דוקא שיעבוד שנה שלימה של שב"ת ולפי האמור תמצא מאמר פתוח שהיה רוצה ליקח לא"ה רח"ל ב' בתי דינים דר"ה עצ"ם בש"ר קשי"א רפי"א בגימ' שב"ת ועשה בעבודתו הכנה לעבודת בניו כל הימים אין מקום להרחיב בכאן הדברים יתבארו אי"ה במקומן. ענין סגולת הלולב נודע עניינו בכתבי מרן האריז"ל להמשיך ה' חסדים והיסו"ד הנק' כ"ל ונוק' היא ה' אחרונ' ע"כ נק' כל"ה כי היסוד כ"ל ממשיך לה ה' חסדים והיא ה' אחרונה שבשם הנה גם שבת נק' כלה וכמ"ש בגמ' בואי כל"ה הנה מורה אשר סגולת שבת בעצמותו פועל פעולת הלולב והדברים ארוכים לא עת האסף פה. ענין סגולת המגילה אמרו דורשי רשומות ברמז המשנה מגיל"ה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר מגיל"ה נקראת ה"ס שם הנקרא אדני דינ"א דמלכותא הנה י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו אלו המספרים בגימ' אדני זה המספר נקר' ורמזה המשנה לא פחות ולא יותר. מספר הפחות היינו י' ומספר היתר היינו י"ו א"כ הפחות והיותר הוא ך"ו מנין השם הנכתב ולא נקרא הנה ענין המגיל' פעולת שם אד"ני דינא דמלכות"א אסתר מלכה בגי' צ"ה לבטל קליפת המ"ן כי יד על כס י"ה (צ"ה) מלחמה לד' בעמלק הנה שבת קדושת היום נק' מלכה עיצומו של יום עומד במקום קריאת המגילה. הבן הדבר. ומעתה אומר לך דליכ' מידי דלא רמיזי באוריית'. ויבא יעקב (כל בית יעקב) של"ם (ר"ת שופר לולב מגיל' בג' מצות אלו באים שלימי' ומושלמים) עיר שכם (ר"ת שבת כלה מלכתא) עי"ר לשון התעוררת כשמתעורר קדושת יום השב"ת אשר קדושת היום יכונה בג' שמות הללו הנה עצם קדושת היום פועל תמורת הג' מצות הללו וקילורין של מלך אינו חסר וכל העדה כולם קדושים ותמימים ומושלמים לפני היוצר כל הוא אלהינו ומעתה ל"ק קושיית הראשונים למה לא דחו מילה וכן קריאת התורה משום דלא דחו רק המצות אשר קדושת היום משלים במקומם כל הדברים הנ"ל יש לרמוז בדברי הנביאי' אם תשיב משבת רגלי"ך וכו' (היינו שלא להעביר ד' אמות ברה"ר) וקראת לשבת ענ"ג) היינו מותר לך לגזור גם על הג' מצות שלא לעשותן בשב"ת בכדי שלא תביא להעביר ד' אמות ומצות קדושת השבת תעמוד לך במקומה והרמז הוא לשב"ת בגי' שופר לולב מגילה. ענ"ג כבר דרשו דורשי רשומות ר"ת עד"ן נהר גן. הנה עד"ן רמז לבינה. יובל שה"ס השופר הממתיק הבתי דינים וממתקים הדינים בשורשם והנה הארה הזו היא ג"כ בשב"ת בעצם היום נה"ר רומז ליסו"ד אשר הי' בבחי' הלולב להמשיך החסדי' מהיסוד לנוק' וכמש"ל וזה נעשה ג"כ בשבת מקדושת היום ג"ן רמז למלכות אדני דינא דמלכותא בסוד מגילה נקראת וכמש"ל והוא נעש' ג"כ בשב"ת מקדושת היום וכשתעמיק בזה תבין ענין ג' סעודו' בשב"ת נלמד מן תלתא היו"ם דכתיבי בחד קרא. הבן:
167
קס״חאמרו רז"ל שמש בשבת צדק' לעניים לא נודע הכוונה ונ"ל לרמז עפ"י דברי חז"ל (במד"ר משפטים אם תעברו על המצות אני ממשכן ב' משכנות (היינו ב' בתי מקדשים) שנא' אם חבל תחבל שלמת רעך (ביהמ"ק נק' שלמ' ובגד לישראל לשומרים מן המקטריגים והאומות כמו הבגד שהוא שמיר' לגוף מן צינים ופחים נ"ל) א"ל משה להקב"ה ולעולם הם ממושכנים א"ל לאו אלא עד בא השמש עד שיבא משי"ח שנק' שמ"ש שנאמר וזרח' לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא עכ"ל הנה נתבאר לך הארת ביהמ"ק שתהי' מאיר' לכל העולם בביאת המשי"ח היא נק' שמ"ש ווהנה לפ"ז היא נבואת העתיד והנהמ"ש בגמ' שמש בשבת צדקה לעניים למדו ג"כ מפסוק הזה וזרחה לכם וכו' שמש צדק' ונ"ל לפרש ע"פ מה דנודע מן ס' יצירה אשר כלל הבריא' בעולם נחלק לג' חלקים עולם שנה נפש הנה עול"ם הוא כלל המקו"ם הגם דלית אתר פנוי מכבודו ית"ש. וכבודו מלא עולם. עכ"ז יש גילוי אלקותו וכבודו בגזירתו ית"ש במקום הנרצה אליו ית"ש והיינו מקום הנכבד מקום אשר בחר ד' בית קדשינו ותפארתינו. וכ"ה בבחי' שנ"ה הוא זמן הנברא שכל העתים שוין לטובה מן הש"י עכ"ז טוב' קדושת זמן זה מן זמן אחר. היינו שבתות וימים טובים בהם גילוי אלקותו ביותר. וכ"ה בבחי' נפ"ש הגם שכל נפשות החיים המה נבראים לכבודו עכ"ז שגבה מעלת הנפש המדברת שהוא אדם הח"י ועלתה על כולנה נפשות ישראל כביכול חלק ד' עמו ובהם גילוי אלקותו. הנה להם ג"כ המקו"ם הנבחר של גילוי אלקותו והזמנים המקודשים שבהם גילוי אלקותו הנה יצורף ביחוד כאחד גילוי אלקותו בעולם שנה נפש והנה הוא שיעור קומת העולם במילואו וטובו והנה כבר חקרו הקדמוני' בעסק תולדו' האד' הנה נברא מן הטפה הזרעיית כל איבריו וגידיו כי בהטיפ' הוא בכח כללו' כל האיברים כי הוא נלקחת מן כל האיברים והנה קשה לפי"ז א"כ מי שחסר לו איזה אבר הנה מהראוי הי' שגם התולדה אשר יוליד יהי' מחוסר אבר הלזה כי כל דבר מוליד בדומה והנה אנחנו רואים בחוש שאין הדבר כן אבל הסיבה הוא אפי' מי שהוא בעל מום ומחוסר איזה חוש עכ"ז לא יוחסר לו כח האבר והחוש ההוא מכל וכל רק הכח ההיא מתפשט ומתחלק בשאר איבריו וחושיו ע"כ תרא' מי שמחוסר לו איזה חוש היינו הראות או השמ"ע שארי חושיו המה מחוזקים ביתר שאת משארי בני אדם והוא דבר מפורסם לכל והנה תרא' ג"כ בדבר המפורסים הנה ברא הש"י את האשה בב' שדיים להניק הבני' הנה בדד אחת אינו מספיק להניק התינוק הנה לפעמים ע"י איזה חולי נצמק לה דד אחת הנה יש לה כ"כ חלב בדד האחת כמו אשה אחרת בב' השדיים הנה זה יורה צדק' שעוש' הש"י עם בריותיו הגם שעונות האיש גרמו שיוחסר לו איזה חוש בגזירתו ית"ש עכ"ז בתור' צדק' נותן לו הקב"ה כח החוש הזה ומתחלק לשאר חושיו ואיבריו ועי"ז מוליד בדומה תולדה שלימה לא יוחסר כל בו (וכן תרא' חלק האדם בג"ע הגם שעונותיו של אדם גורמי' שלא יטול חלקו בג"ע עכ"ז חלקו אינו נאבד לגמרי ומתחלק לנשמות אשר הם משורש אחד עד אשר יזכה ויטול חלקו עיין בכוונת האריז"ל בברכת על הצדיקים) והנה בודאי טעמא דמסתבר היא בענין עולם נפש שנה שהיא שיעור קומת העולם והנה יש גילוי שכינתו במקו"ם ובזמ"ן ובנפ"ש והנה בעוה"ר בגלות נחסר לנו המקו' והנה הוא ח"ו כעין מים וחסרון בשיעור קומת העולם כאחד עכ"ז ניתוסף לנו בקדושת הזמן ונפש בימים המקודשים להטעימנו מעין קדוש' המקו"ם גם בימי גלותינו והיא צדקת הש"י לעמו חלקו ונחלתו הוא הנרצה אשר אנחנו מזכירים בתפילתינו בימים המקודשים שתעלנו בשמח' לארצנו וכו' ושם נעש' ונקריב וכו' כי נפשותינו מתעוררת מאד מקדושת המקום ביותר בזמן המקודש הבן הדבר. ועתה לפי"ז תוכל לבאר דברי חז"ל ברמז שמ"ש בשבת וכו' שמש היינו זריחת אור ממקום המקודש מה שיהי' ב"ב בהתגלות מלך המשיח הנה בעת בעוה"ר נחסר לנו. ובעינינ"ו לא ראינו אור. והנה בשבת בתוספת התגלות קדושת הזמן. הנה הוא ניתן ומתחלק בתוספת קדושת הזמן ותוספת הנפש בתורת צדקה לעניים כמונו להטעימנו בטעם קט מענין קדושת המקום ג"כ וזהו וזרחה לכם יראי שמי שמש צדק' ומרפ' נ"ל ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
168
קס״טאמרינן בגמרא כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו ויש להתבונן למה דוקא כדור אנוש והנני אומר דרך דרש ופטטייא דאוריית' טבין דהנה כתב הרמב"ם ז"ל בה' תשובה וז"ל ומהו התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד שנא' יעזוב רשע דרכו וכו' יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי וגו' ויעי"ד עליו יודע תעלומו' שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו וגו' והנה הקשו הכ"מ והלח"מ מהו הראיה מהפסוק הזה ועוד הקשה הלח"מ האיך יעיד עליו היודע תעלימות הלא הבחירה חפשיית עדיין בידו ונ"ל עפ"ו מ"ש הרב האלגזי בספרו הטהור אהב"ת עול"ם על הא דאמרו בגמ' לעתיד לבא יאמרו אוה"ע להקב"ה ישראל שקבלו את התורה (ג"כ) לא קיימוה ומשיב הקב"ה אני מעיד עליהם שקיימוה ויאמרו לו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו: ויאמר להם הקב"ה וכולי עיי"ש והנה הקשה הרב הגדול הנ"ל כביכול בתחיל' מאי קסבר למה יאמר הקב"ה דבר כזה כיון שיכולין להשיבו כלום יש אב וכו' ותירץ ע"פ המדרש ושמרת' את מצותי ועשית' אות"ם (הי' די לו שיאמר ושמרת' ועשית' את מצותי ותיבת אות"ם מיותר ובמנחת שי ריש פ' בחוקותי הביא ג"כ המדרש הזה על אם בחקותי תלכו וכו' ועשיתם אות"ם ואמר דדרש. על דכתיב תיבת אות"ם חסר דדרשינן ליה בלשון אתם) א"ר חנינא בר פפא אם שנורתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמיכם ע"כ ועתה הנה דבר אלקינו יקום לעולם דכיון דע"י התורה מעלה הקב"ה עליהם כאלו עשו את עצמן והוה כאלו הולידו את עצמן שפיר מעיד עליה' הקב"ה ע"פ הדין תורה עכ"ד הרב הגדול הנ"ל ומעתה יאירו עיניך בדברי הרמב"ם הנ"ל דהנה הבעל תשובה כששב באמת הנה לא תזכרנה לו הראשונות ונחשב כאלו קיים כל התורה והוה כביכול יכול השי"ת להעיד עליו. ואין לומר כלום יש אב וכו'. דהוה כאלו עשה א"ע כנ"ל. וא"כ נוכל לפרש הכוונה מדברי הרמב"ם. ויעי"ד עליו היודע תעלומו"ת שתהי' תשובתו כ"כ באמת עד שיוחשב כברי' חדשה וכאלו עשה את עצמו וכביכול יכול השי"ת להעיד עליו והביא לו ראי' מן הפסוק בפ' התשובה שנאמר ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו. דהנה השי"ת נקרא אלקינו דהוא בעל הסיבות וכח כל הכוחות ועילות כל העילות והנה כשאנחנו אומרים אלקינו. והנה כביכול אינו יכול להעיד דכלום יש אב וכו' אלא כיון שהבטיחנו יוצרינו בתורתו דע"י התורה הוה כאלו עשינו א"ע א"כ אנחנו נקראים מעשה ידינו ומעיד עלינו הקב"ה. וז"ש הכתוב ולא נאמר עוד אלקינו (לא נאמר אשר כביכול הוא סיבותינו) למעשה ידינו (כיון שבעל תשובה נעשה ברי' חדשה והוה מעשה ידינו ממש וכביכול יעיד עלינו הקב"ה) ומזה דייק הרמב"ם ויעיד עליו היודע תעלומות (והנה הגם שהוא דרך רחוק מן הפשט עכ"ז נוכל לפרש כן בדברי הרמב"ם כי סוד ד' ליראיו) ועתה ל"ק ג"כ קושיית הלח"מ איך יעיד היודע תעלומות והנה הבחירה חפשיית דלפי הדרש הלז הכוונה בסתם ויעיד עליו היודע תעלומות רצ"ל שיעשה האדם תשובה מעולה באמת ויוחשב כאלו עשה א"ע ויכול הש"י להעיד עליו ופטטייא דאורייתא טבין. ובזה יש לפרש ויהי נוע"ם ד' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו' נוע"ם נק' תשוב"ה עילאה כנודע וביקש נעים זמירות שיעורר הש"י עלינו מדת התשובה. נוע"ם. ועי"ז מעשה ידינו כוננה עלינו שהש"י יחשוב עלינו שאנחנו מעשה ידינו כאלו עשינו א"ע ומעשה ידינו כוננה"ו כביכול יכול השי"ת להעיד עלינו ויראתי להרחיב הדיבור בביאור ובזה תצליח את דרכך להבין ולהשכיל בדברי חז"ל בפ' ראיתי את ד' וכו' וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו הקשו חז"ל וכי יש ימין ושמאל לפניו. אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה הנה המליצי' הממליצים לזכות מזכירים התורה והמצות אשר ישנם ביד האדם וההפכיים מזכירים העונות והנה למה כל זאת להשופט צדק הלא הוא יודע תעלומות ולמה להם לצבא השמים להעיד עכ"ז ישפטהו הש"י כפי אשר פעל ועשה האדם מבלי עדות אבל להיות המשפט הוא הכל עפ"י התורה וע"פ התורה הנה הכל מעשה ידיו ב"ה: והוא למו לאב וכלום יש אב וכו' בין לזכות בין וכו' ע"כ ע"פ התורה צריכים עדות ע"כ אבן מקיר תזעק (לעדות) וכפיס מעץ יעננה הגם שהש"י יודע הכל אבל ע"י פעולת התורה והמצות והתשוב' הבטיחנו יוצרנו ית"ש שיוחשב כאלו עשינו א"ע כביכול הש"י יעיד עלינו לטובה הבן. ועפ"י דרך זה נבא לבאר מקראי קדש בתורה וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת וכו' ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ד' זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו. זו"נ בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם וכו' ויחי אדם וכו' ויולד בדמותו כצלמו וכו' הדקדוקים רבו. וכבר דרשו חז"ל ברוח קדשם דרשות רבות ועצומות ואפרש לך מעט מהספיקות מה שאינו מובן בפשטיות הכתובים א' אומרו. ולשת גם הוא יולד בן: אין לו ביאור. דהל"ל גם לו יולד בן. ב' אז הוחל וכו' אינו מובן ע"פ פשוטו מהו הכוונה (עיין במדרשי חז"ל ובמפרשי התורה) ג'. זה ספר תולדות אדם אם רצה לחשוב הדורות זה אחר זה. למה הוצרך לומר ביום ברוא אלקים אדם כדמות וכו'. וזה כבר נאמר במ"ב ד' נאמר אח"כ ויחי אדם וכו' ויולד בדמותו כצלמו. ושוב באינך לא נאמר כן. ונ"ל לבאר ע"פ דרך הנ"ל. דהנה אלקים ברא עשה את האדם ישר. ויניחהו בג"ע לעבדה (במ"ע) ולשמר"ה (במל"ת) נמצא הוא כביכול בצלם אלקים. בדמותו כצלמו כביכול. כמו שהש"י בראו כן נתן בידו תורה ומצות ועי"ז יכול גם הוא לברוא א"ע דמעלה עליו הש"י כאלו עשה א"ע וכאלו כביכול אין הש"י יתייחס לאב לענין עדות וכביכול יכול הש"י להעיד עליו לטובה. ע"פ התורה וע"כ קראו הש"י אד"ם מלשון אדמה לעליון. להורות שיכול עשות שיהי' כברי' חדשה וג"כ אד"ם בגי' שם הנכבד מילוי אלפין והנה כאשר חטא האד"ם ולא שמר התורה והמצוה ואבד המעלה ההוא. הנה פתח לו הקב"ה פתח של תשובה כמו שדרשו חז"ל ושוב ע"י התשובה. שוב נעשה בדמותו כצלמו והוה כאלו עשה א"ע ויעיד עליו היודע תעלומות כמ"ש הרמב"ם והנה הוליד את שת בדמותו כצלמו שגם הוא הי' צדיק ושמר התורה והמצוה ויכול עשות א"ע וז"ש הכתוב ולשת גם הוא יולד בן דרשוהו ג"כ שגם הוא היה נק' בן לעצמו שהיה יכול להוליד א"ע דמעלה עליו הכתוב וכו' והנה כבר כתבתי לך שזה הוא מעלת אד"ם וכנ"ל מספר שם הנכבד ומלשון אדמ"ה לעליון משא"כ בדורו של אנוש הנה לא נק' אד"ם רק אנוש וז"ש אז הוחל קרוא בשם ד' רצ"ל אד"ם וש"ת הנה היה להם המעל' הנכבדת כאלו עשו א"ע וכאלו כביכול אין מהוה כל ההוי' נק' עליהם להתייחס עליהם לאב משא"כ באנו"ש אז הוחל לקרוא בשם הו"י' כי לא יכלו עשות אופן אשר יעלה עליהם כאלו עשו את עצמם וזה שביאר' התור' אח"כ זה ספר תולדות אדם רצ"ל הספר התורה הזאת הנה היא גורמות כיולדות אד"ם שיהי' יכול להוליד א"ע ביום ברוא אלקים אד"ם בדמות אלקים עשה אותו שיהי' יכול להוליד א"ע כביכול כמו הש"י שבראו והולידו זו"נ ברא"ם ויברך אותם שיהי' יכולי' להיות בדמות אלקים וע"כ ויקרא את שמם אד"ם מטעם הנ"ל (וז"ש חז"ל אתם קרויים אד"ם וכו') ויחי אדם וכו' ויולד בדמותו כצלמו וכו' שת. ויחי שת וכו' ויולד את אנו"ש ולא אד"ם ולא נאמר ג"כ בדמותו כצלמו נ"ל והנה אמרו בזהר מאן דנטר שבת"א כאלו נטר אורייתא כולא ועיין בגמ' ועיין ברמב"ם סוף ה' שבת א"כ המשמר את השבת ודאי מעלה עליו הש"י כאלו עשה א"ע ויותר מזה עיין נא ידידי מ"ש הרב הקדוש בעל אוה"ח בפ' בראשית בפסוק ויכול"ו השמים וכו' ובפסוק כי ששת ימים עשה ד' וכו' ולא בשש"ת ותוכן דברי' הוא הש"י עשה רק ששת ימים ואח"כ ברא את יום השבת וע"י שמירת השבת שוב נבראים ששת ימים וזה שארז"ל כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב ומעתה תשכיל ותדע מאמר חז"ל כל המשמר שב"ת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנו"ש (דייקא שאבדו המעלה ההוא שיעלה עליהם הכתוב כאלו עשו א"ע) מוחלין לו כי ע"י שמירת השב"ת לא מיבעיא דמעלה עליו הכתוב כאלו עשה א"ע אלא אפילו נעשה כאלו שותף להקב"ה במ"ב ויעיד עליו היודע תעלומות לטובה וכנ"ל:
169
ק״עבגמ' כל המשמר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר אז תתענג וכו' והאכלתיך יעקב אביך וכו' לא כאברהם וכו' אלא כיעקב דכתי' בי' וכו' הנה יש להתבונן מהו הנחלה בלי מצרים שיירש יעקב אם הכוונה שיירש את כל העולם מבלי גבול הרי יעקב בעצמו לא יירש את העולם ואם הכוונה על בניו שיירשו את כל העולם ב"ב א"כ מהו ההבטחה לכ"א מישראל שישמור את השבת יירש את כל העולם ואם אחד יירשנו חבירו מה יעשה אבל נאמר ע"פ מה שאמרז"ל יעקב אבינו לא מת. א"ל וכי בכדי חנטו חנטייא וכו' א"ל מקרא אני דורש אל תירא עבדי יעקב וכו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך וכו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים וכו' והנה הדבר תמו' מאוד מה בצע שדורש היקש מן המקרא אעפ"כ הקושיא במקומה עומדת וכי בכדי חנטו חנטייא וכו' והנראה לפרש דהנה כתיב פוקד עון וכו' על שלשים ועל רבעים ועושה חסד לאלפים הנה הצדיק ההוה בעולם הגם זכותו עומדת לבנו ולבן בנו עד אלפי' דורות ממילא בכל דור ודור מתמעט הזכות כל מה שיתרחק הדור מן הצדיק הנפטר והנה ביעקב אבינו לא נאמרה מיתה בתורה להורות שבכל דור ודור נקרא יעקב אבינו דהלא תתבונן כשאדם נפטר וכו' ומניח בניו אחריו לברכ' הלא מזכירין אותו בכ"פ בשם אבינו וכשמגיע זמן הבנים לאסוף לג"ע הנה אז נפטר שם אבינ"ו מן הזקן כי אין בעולם מי שיכנה להזקן בשם א"ב רק בהזכיר שמו יכנוהו זקיננ"ו וכן בדור אחר דור והנה מה שלא נאמרה מיתה בתורה אצל יעקב להורות בא יעק"ב אבינ"ו רצ"ל כינוי אבינו לא מת אצל יעקב ויכולין אנחנו לכנותו בשם אבינ"ו בכל דור ודור ולא נתמעט זכותו באריכות הדורות והשתלשלות' בדור אחר דור רק תמיד זכותו עומדת לנו בשלימו' כמו בדור הראשון של צדיק נמצא נחלתו של יעקב הוא נחלה בלי מצרים. דבשארי הצדיקים כתיב עושה חסד לאלפי"ם אלפים דורות נמצא יש לזכותו גבול משא"כ זכות יעקב אנחנו נקרא"ם בניו והיא לנו א"ב ממש והוה כדור הראשון ומעתה לא קשה וכי בכדי חנטו וכו' דאין הכוונ' שלא נפטר יעקב מן העולם רק מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף שם יעקב אבינ"ו הוא בחיים ואנחנו בניו ממש ויש לנו עדיין זכותו בשלימות כמו בדור הראשון וכיון שהבטיח כי הש"י ע"י (נביאיו אם תשיב משבת וכו' וקראת לשבת ענ"ג) היינו תענוג תמידי שבכל שבת ואפילו בכל עת מעתותי שבת יהי' תענוג חדש (עמ"ש לעיל במאמר תפלות שבת) דידוע דתענוג תמידי אינו תענוג ונפסק התענוג משא"כ כאשר בכל עת הוא התחלת התענוג אינו נפסק. הבן) אז תתענג על ד' וכו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך שיהי' לך התחלת הזכות מיעקב כאלו היית בנו ממש והתחלת האלפים דורות הבן היטב וזהו הנחלה בלי מצרים הבן ובזה תבין משארז"ל במדרש יעקב שכתוב שמירת שב"ת שנאמר ויחן את פני העיר נכנס עם דמדימי חמה וקבע תחומין מבע"י יירש את העולם שלא במדה עכ"ל לפי הנ"ל הוא מדה כנגד מדה ע"י שקבע תחום שבת שהוא אלפי"ם אמה הנה יירש את העולם שלא במדה היינו מה שהקב"ה נוצר חסד לאלפי"ם היינו אלפים דור הנה אצלו הוא שלא במדה שבכל דור ודור מתחילין האלפים דור כאלו היינו בניו ממש אשרי העם שככה לו.
170
קע״אבמדרש רבה פ' מ"ו אמר הקב"ה לאברהם אבינו אם מקבלים בניך את השבת נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסין עכ"ל והדבר צריך ביאור ויש לפרש ע"פ מה ששנינו בס' יצירה כלל בריא' העולם היא עולם שנה נפש והנה העול' הוא חומר וצורה (כי לכל הנבראים יש חומר וצורה) והנה הצור"ה של העול"ם הוא אר"ץ אשר ד' דורש אותה אר"ץ ישראל שנ"ה הוא הזמן הנברא יש בו ג"כ חומר וצורר חומר ששת ימי המעש' והשבת צורה קודש לד' נפ"ש כללות רוח חיים הנה היא חומר וצורה החומר הוא נפשות אוה"ע אשר בשר חמורי"ם (לשון חומר) בשרם והצורה הוא נפשות ישראל נמצא צורת הנפ"ש היינו ישראל כשצריכין לכנוס בצורת העול"ם היינו ארץ ישראל צריכין לקבל צורת הזמ"ן הוא שבת ע"כ הי' התחלת כיבוש הארץ היינו יריח"ו בשב"ת והבן:
171
קע״בעוד יש לפרש דברי רז"ל במדרש הלזה. (ע"פ קבלתם) שייכות שב"ת אל ארץ ישראל דהנה כתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותם ופירש"י (מיסודי רז"ל) משל לבן מלך שהאכילהו דבר מאוס שאינו עומד במעיו אלא מקיאו כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה עכ"ל. והנה אדם אין צדיק בארץ וא"כ איך אפשר לקבל ירושת הארץ הלא א"א לאדם קרוץ מחומר לצאת י"ח נגד הצור תם ב"ה אבל התשוב"ה מהני בכל זמן ועידן ואפי' אם יארע לאדם ח"ו איזה חטא ועון הנה התשוב"ה מהני. וזהו הנרמז בתורה וירשתה וישב"ת בה היינו בא"י כשתירש אותה וישב"ת בה תראה שתהי' רגיל בתשובה תמיד והנה אמרו בספר שהתשובה לא מהני רק לישראל לא לאוה"ע (וכבר דברנו מזה במ"א מה דקשה ע"ז מאנשי נינוה והרמ"ע ז"ל דבר בקודש מזה) וכתבו קדמונינו טעם בזה להיות איפסק הילכתא מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול וא"כ לא מהני תשוב"ה ע"פ דיני התורה אבל ישראל נק' בנים אתם לד' אלקיכם והוא למו אב ואב שמחל ע"כ כבודו מחל ע"כ מהני תשוב' לישראל והעדות לישראל שנקראים בנים הוא השבת דהנה קיי"ל גוי ששבת חייב מיתה וכתבו הטעם להיות הש"י קידש את השבת מבראשית ובו שבת הוא ית"ש מכל מלאכתו וא"כ נק' שבת שרביטו של מלך ואסור להשתמש בשרביטו של מלך והמשתמש חייב מיתה ע"כ גוי ששבת חייב מיתה משא"כ ישראל ניתן להם השבת לאות ולעדות שהם בנים ויכולין שפיר להשתמש בשרביט אביהם וזה הוא מה שיש לפרש בפסוקי התורה ושמרו ב"י את השבת וכו' ביני ובין ב"י אות היא לעולם (היינו לכל באי עולם אוה"ע יהי' זה לכם לאות ולעדות) בפניהם שלא יקראו תגר באומרם שיש ח"ו איז' עוות הדין או איזה משוא פנים אשר להם לא מהני תשובה ולישראל מהני ויהי' שבת לאות ולעדות) כי ששת ימים עשה ד' וכו' וביום השביעי שבת וינפש (א"כ השבת הוא שרביטו ש"מ ואיך ישתמשו בו ישראל אלא ע"כ מוכח שהם בנים ושפיר יכירו וידעו כל באי עולם שאין כאן עיוות הדין ומהני להו לישראל דוקא תשובה ולא לאוה"ע):
172
קע״גובזה יובן לנו מה ששמעתי מדברי כבוד אדו"מ הרב הקדוש מה' יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל שפירש הפסוק נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת נחנו היינו יום המנוח שלנו פשענו ומרינו שלא שמחנו את יום המנוח ע"כ אתה לא סלחת ע"כ דברי קדשו ונחמד ונעים הדבר ע"פ דברינו הנ"ל דכיון דהא דאין מקבלין את האוה"ע בתשובה ולישראל מקבלין הוא מטעם שנק' בנים והעדות לזה הוא השבת וכיון שלא שמרו את השבת אין כאן עדות וא"כ יאמרו אוה"ע אשר ח"ו יש עיוות הדין ומשא פנים ע"כ אתה לא סלחת ומעתה מובן קבלת רז"ל במדרשים שאמר הקב"ה לאברהם אם מקבלין בניך את השבת נכנסין לא"י דהנה הגם שא"י אינה יכולה ליסבול החוטאי' ואדם אין צדיק בארץ וכו' אעפ"כ כיון שמקבלין את השבת הנה הוא עדות שהם בנים ומהני להם תשובה בכ"ז ועידן משא"כ אם אינם מקבלין ח"ו את השבת כניסת הארץ למה להו הלא אם ח"ו יחטאו תקיא הארץ אותם ע"כ שבת אותיות תש"ב דהא בהא תליא ודי בזה כעת:
173
קע״דועפ"ז מובן לנו דברי חז"ל ג"כ כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנא' אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת וכו' והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם בה' ע"ז דהתחלת ע"ז בדור אנוש לא היתה כוונתם לכפור ח"ו בהיוצר כל רק נמשך להם טענת ואמרו שמהראוי ליתן כבוד ועבוד' לכוכבי השמים וכסיליהם להיות שהם ממונים לשרים על הארץ להנהיג את הארץ בגזירת היוצר שמינה אותם והוא אדרב' כבוד המלך לכבד את שריו ולעובדם עיי"ש והנה מהראוי להתבונן באמת למה יהי' זה אסור ע"פ התורה אבל המשכיל יבין שזה היא כפירה דהנה שרי המלך כשמכבדין אותם ועובדים להם הוא דוקא חוץ להיכל המלך משא"כ לפני המלך בהיכלו כבוד אומר כלו רק להמלך לבדו ובאם אחד עובד ומכבד את השר לפני המלך הוה מורד במלך הלא תראה אורי' החתי נתחייב מיתה כשאמר לפני דוד ואדוני יואב וא"כ היוצר כל הוא אלקינו מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיני' העובד את שרי' מורד במלכות ולפי"ז יונח לך דברי רז"ל כל המשמר שבת כהלכתו א"כ הוא לאות ולעדות שהוא ב"ן והש"י לו א"ב ע"כ אפי' עע"ז כדור אנוש (דייקא שמאמין באלקי עולם ד' רק שטועה לעבוד את הטבעיים) מוחלין לו דהקפידא על עובד כדור אנוש הוא משום דמיקרי מורד במלכות והנה המשמר שבת הוא הורא' שהש"י לו א"ב והוא לו בן ואב שמחל ע"כ כבודו מחל:
174
קע״הכל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. דקדק האלשיך ז"ל. דהל"ל כל המתענג בשבת. ותירץ דהנה אם יאמר האדם עונג שלו הוא שחוק וק"ר וטיולים ולדבר דברי הבאי ושאר עניינים לא טובים. אנן נמי נימא לו. אין אנו אחראין לענוגך כיון שהשבת אין לו עונג מזה ואין להשבת כבוד מזה ע"כ אמרו כל המענג את השבת עכ"ד והוא היפך מ"ש מר"ן מהרמ"א ז"ל בשלחנו דעמי הארץ שיש להם עונג מן סיפורי מעשיות מותר להם לדבר בהם בשבת וכמדומה שגם מרן ז"ל לא כתב זה רק להמליץ טוב על ישראל וללמד עליהם זכות. ובזה נבין אם תשוב משבת רגליך. היינו תשוב מן השבת רגילות שלך. היינו מה שאתה רגיל להתענג בנפשך הבהמיית בהבלי הזמן וטיולים. זה אינו מענייני עונג שבת. כי אין לשבת תענוג מזה רק. וקראת לשבת עונג. וכנ"ל:
175
קע״ואמרו בת"ז לא תבערו אש וכו' ביום השבת היינו שלא לכעו"ס דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם והנה מקשים הלא הכעס אסור גם בימי החול ומאי אולמי' דשבת בזה. ונ"ל הקטן בזה דהנה בחול בלא זה הגיהנם דולק אבל בשבת נכבה אש הגיהנם וההוא גברא קא מדליקו ומעורר ח"ו עונשי גיהנם גם בשבת ועוד דהוה כאלו מדליק אש בשבת שהוא אב מלאכה:
176
קע״זוהרב החיד"א בכסא דוד דף י' ע"א כתב בשם קנה חכמה. דהנה השומר שבת אפילו עע"ז מוחלין לו. דהטעם הוא דבאותן האיברים שהאדם פגמן בעבירה מחויב לתקנן ע"י המצות והנה עע"ז כופר בכל התורה ופוגם בכל האיברין. וח"ו אין תקנה רק בעשיית כל המצות וזה קשה מאוד אבל מצות שבת שקל ככל התורה א"כ השומר שבת אפילו עע"ז מוחלין לנו והנה עבירה מכבה מצוה אבל מצות שבת אין מכבה אותה דהוה כשמר כל התורה אבל כל הכועס כאלו עע"ז א"כ כעס בשבת מכבה מצות השבת חלילה ע"כ באת אזהרה בפרטיית על האיסור כעס בשבת עכ"ד ובזה יש לבאר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת היינו השבת הוא כלל התשובה (וז"ש בכל מושבותיכם) דשמירת השבת הוא כאלו קיים המצות בכל האיברים שעשה בהם העבירו'. אבל כשמעביר אש הכעס ח"ו מכבה הכל ולא מהני סגולת השבת נ"ל:
177
קע״חאמרז"ל במדרש רבה אין ישראל נגאלין אלא בזכית השבת שנא' בתשובה ונחת תושעון עכ"ל. נ"ל פירושו היינו עשיית תשובה ביום הנחת והמניחה (או ע"י יום הנחת הוא התשובה ועי"ז) תושעון ונראה לומר הטעם. דכבר כתבנו כ"פ בשם הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה ובשם הגדולים והוא לקוח מן ספר"י דאין תשובה מועלת לגוים רק לישראל דנק' בנים והקב"ה למו אב ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. משא"כ אומות העולם הקב"ה נקרא עליהם מלך (כי הם עבדים) ומלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול וע"כ גוי ששבת חייב מיתה דשבת נק' שרביט של מלך משא"כ ישראל בשבת בשרביטו. ואות היא בינו ית"ש ובינינו שאנחנו נקראים בנים וממילא מתקבלת תשובתינו. וימהר לגאלינו גאולת עולם ב"ב. ומעתה ממילא מובן לך המדרש הנ"ל בטוב טעם ודעת. וזה שכתבו גורי האריז"ל י"י מלך גאות לבש. אותיות גוא"ל שבת. מהראוי להתבונן מפני מה נרמז הדבר בתיבות גאות לבש (עמ"ש הרב מ' חיד"א זלה"ה) ונ"ל דהגאות אסור משום דאין משתמשין בשרביטו של מלך. דכתיב י"י מלך גאות לבש וכבר פירשתי בזה מימי חורפי. הא דאמרי רבנן כל המתייהר כאלו בא על כל עריות כולן. דטעם איסור העריות ג"כ משום דאין משתמשין בשרביטו של מלך. ועיין בברית מנוחה טעות דור המבול הבינו באורות העליונים משפיעים ומקבלים עיי"ש ובאמת זה אסור גם לבנים (דבנים רשאין להשתמש בשרביט האב) כי מה דאישתרי אישתרי. אבל מה שלא התיר הקב"ה הנה הוא הוה עלינו למלך ואין משתמשין וכו' (אח"ז בא לידי ספרי הרב החיד"א וראיתי ג"כ שכתב כן פי' הגמ' הנ"ל כדברי והנאני שכוונתי לדעת גדול כמוהו) ובאלה הדברים תבין למה נרמז. גוא"ל שב"ת בתיבות גאות לב"ש להורות דהגם שנית' לנו שבת לגאולה ע"י התשובה. והכל מטעם דאנחנו נק' בנים והקב"ה נק' עלינו אב עכ"ז איסור הגאוה במקומה עומדת והקב"ה נק' עלינו מלך י"י מלך גאות לבש וכ"כ הרב הגדול מ' חיד"א בשם גדול אחד. דלכך תיקן שלמה שניות. דכתיב ב' וישב שלמה על כסא י"י. והא קיי"ל במלך אין יושבין על כסאו ועל כרחך הוא מטעם דנק' בן וסד"א להתיר עריות ח"ו ע"כ תיקון גדר וסייג שניות לעריות:
178
קע״טובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בתפלות עשרת ימי תשובה. אבינ"ו מלכינו חטאנו לפניך. רצ"ל חטאנו לפניך במצות שנתת לנו ואתה נק' לנו אב. כגון שבת ותשובה. וחטאנו לפניך בעריות וגאות שאתה אסרת אותם עלינו להיותך נק' מלך. הבן הדבר:
179
ק״פאז תתענג על י"י והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך וכו' כי פי י"י דבר. יש לפרש על פי מ"ש בגמרא הכל מודים בשבת דבעינן לכ"ם להנות מן תענוגי העוה"ז דע"י השב"ת כל העולם הזה ג"כ לנו הוא להיות שאנחנו מצילים העול' כי הש"י לא ברא רק ששת ימים וברא השב"ת. ובראו בכח זה שע"י שומרי שב"ת. תחדש בכל פעם ויבראו עוד ששת ימים כ"ה בכ"ז ועידן. כ"ה בדברי הרב עיר וקדיש בעל אור החיים זצק"ל. וכתב עוד אלו יצוייר ח"ו באיזה זמן מן הזמנים שאין בעולם ח"ו שומר שבת. הי' חוזר העולם לתהו ובהו. וא"כ ל"ק האיך אנחנו נהנים מן העוה"ז. הלא יעקב ועשו חלקו העוה"ז והעוה"ב. ונפל הגורל של עוה"ב ליעקב. ועוה"ז הוא של עש"ו. והאיך אנחנו נהני' מן העולם הזה אבל הוא. הא קיי"ל להלכה בתורה שבע"פ. המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר לעצמו הציל (כיון שהוא כבר במקום סכנה) ע"כ כיון שישראל מצילים בכל שב"ת את העול' מן הסכנה. לעצמם מצילים. וגם העוה"ז שלהם הם. ע"כ הכל מודים בשב"ת דבעינן לכ"ם. ליהנות מן העוה"ז וזה שתתפרש דברי הנביא אם תשוב משבת רגלך עשות וכו'. ורצ"ל תהי' שומר שבת. אז תענוגיך מן עוה"ז. כביכול מוטל על י"י לתרץ מה שיטעון עש"ו שעוה"ז גזול בידכם. אז תתענג על י"י. על. בסמוך היינו מקו"ם. שאתה עומד כביכול במקום י"י. כמו שהוא ית"ש ברא בששת ימים העולם ומלואה. כן אתה מעמיד שוב ששת ימים העולם ומלואו ע"כ והרכבתיך על במתי ארץ (עוה"ז) והאכלתיך נחלת יעקב אביך (היינו עוה"ב. שנפל לחלקו בהפילו הגורל עם עשו) וא"ת הרי עוה"ז לחלק עש"ו נפל ע"ז אמר כי פ"י ה' דבר רצ"ל הדין הזה מבואר בתור' שבע"פ המציל מזוטו של ים וכו'. לעצמו הציל. וא"כ הכל שלנו הוא. הבן הדבר:
180
קפ״אעוד אשוב אבאר לך. דברי חז"ל כל המשמר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים. שנא' והאכלתיך נחלת יעקב אביך. לא כאברהם וכו' אלא כיעקב וכו' לבאר מהו הנחל' בלא מצרים (עמש"ל סי' י') ואומר לך ע"פ מה שנמצא. בפליאה. מפני מה ג' שמות בפשט' ואחד במהפך. מפני שחותמו של הקב"ה אמ"ת. והוא לפלא. ופירש הרב המקובל הקדוש. מהר"ש מאוסטרפלייע זצוק"ל. הי"ד. דהכוונה על ד' מילואי הוי' ב"ה שהם נק' בפי קבלת המקובלים. ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והנה ג' שמות הראשונים הם בפשטא. היינו כפשוטו המספר הגדול קודם ואח"כ. הקטן במספר. דהיינו ע' קודם ואח"כ ב' וכן אינך. אבל שם הרביעי נק' שם ב"ן מספר המועט קודם ואחר כך. מספר המרוב' וחמר הטעם. מפני שחותמו של הקב"ה אמ"ת. והנה חותמו של הקב"ה אמ"ת מפני שתיב' אמ"ת הוא במ"ק ט' והנה ט' אם תכפול אותו כמה פעמים נשאר בכל פעם ט' דהיינו ב"פ ט' הוא ח"י. הוא ג"כ במ"ק ט' וכן ג"פ ט' הוא ך"ז הוא ג"כ במ"ק ט' וכן עד לעולם (וזהו לדעת שפת אמ"ת תכון לעד) והנה אלו הג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ג"כ כל אחד במ"ק ט'. אבל שם הרביעי הוא רק ז' במ"ק. ע"כ קוראין אותו ב"ן. והנה ידוע דמנצפ"ך פשוטים המה אחר אות ת' ך' הוא ת"ק. ס' הוא ת"ר. ן'. הוא ת"ש ממילא כשאנחנו קוראים ב"ן הנה באת ן' פשוטה בסוף תיבה והיא מספר ת"ש. א"כ גם מספר שם ב"ן במ"ק יהי' ט' כמו תיבת אמ"ת שהוא חותמו של הקב"ה. עכ"ד והנה מדת אמ"ת ניתן ליעק"ב כדכתיב תתן אמ"ת ליעק"ב. והוא נחלה בלי מצרים כידוע למקובלי' ותיבת אמ"ת הוא ראש תוך סוף באלפא ביתא. כידוע והנה המשמר שבת כהלכתו. הנה שב"ת. הוא ג"כ במייק ט' כמו. אמ"ת שהוא נחלה בלאמצרים שאין לו גבול במספר הכפל לעולמי עד א"כ המשמר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלא מצרים כיעקב שניתן לו מדת אמ"ת שהוא נחלה בלא מצרים:
181
קפ״בכתיב בפ' המן. ויה"י ביום הששי לקטו לחם משנה וכו' הנה מהראוי להתבונן. ויה"י לישנה דצערא מה הוא והנראה ע"פ מ"ש בזו"ח במדרש הנעלם בראשית. דף כ"ב ע"א. וז"ל ר' פפא אמר. אפילו הרשעים שבגיהנם מוכתרים הם ביום השבת. ושוקטין ונוחין דאמר ר"ה אין לך רשע מישראל שאין לו מע"ט דמעליא להו לעלמא דאתי. ואימתי מעליא להו ביום השב' להיות כולם מוכתרי' בכתר שבת א"ר יוסי וכי הרשעים שחללו שבת בפרהסיא. יש להם מעלה בכתר שב"ת. א"ל אין. דהא תנן. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה כך נידונים הרשעים ביום הששי משנה. להרויח להם ביום השבת. כי יום שבת נק' שלם ולא נגרע לפיכך אינו נגרע מהטוב וההנא' שבו בין לצדיקים בין לרשעים עכ"ל היוצא לנו מזה שאפילו הרשעים שחללו שבת בפרהסיא. יש להם מן הטוב וההנאה בשבת. רק שמענשים אותם בערב שבת. בכפלים. והוא ההכנה שעושה. ערב שבת לשבת. כי ע"י העונש הזה הם ברווחה ביום השבת. וזהו שנרמז ויה"י ביום הששי (לישנא דצערא. כי נשמע מהמעשה הזאת שלקטו לחם משנה בע"ש. הנה נשמע שהרשעים. נענשים. משנה בע"ש ועמך כולם צדיקים):
182
קפ״גכל המענג את השב"ת נותנים לו משאלות לב"ו וכו' עיין מ"ש במאמרי חדש מרחשוון. נק' ירח בו"ל ראש התורה וסופה ואמצעה. והבאתי שם ע"פ מדרשיה' ז"ל אשר בחדש הזה הוא המקווה שיהי' חינוך הבית לעתיד ב"ב והבנין ההוא יהי' כנגד יעק"ב שקראו בי"ת. כענין שאמרז"ל לא כאברה' שקראו הר (הוא בנין בית א' ולא כיצחק שקראו שדה (הוא בנין בית ב') אלא כיעקב שקראו בי"ת הוא בנין בית המקווה ב"ב שהוא יהי' קיים לעד) ולפי מ"ש מדבריהם ז"ל: החינוך יהי' במרחשון. נק' בו"ל. רא"ש תו"ך סו"ף התורה. והוא ענין תתן אמ"ת ליעק"ב אמ"ת ראש תוך סוף. הא"ב והנה כתיב בענג שבת. אז תתענג על ד' וכו'. והאכלתיך נחלת יעקב אביך. היינו ג"כ אשר יזכה לבנין הבית המקווה אשר נקרא לו נחלת יעק"ב כיעקב שקראו בית. וז"ש בי"ת יעקב לכו ונלכה באור ד' הנה התבונן בזה כל המענג את השב"ת נותנים לו משאלות לב"ו. היינו משאלות חדש בו"ל. שהוא שומר ומצפה מתי יהי' בו יום המקווה בחינוך הבית לעתיד ב"ב. אשר הוא נחלת יעק"ב אשר הוא כולל כל הבתים ראשי תוך סוף הבן הדברים ואם תרצה לרוות צמאונך בהתרחבות העניינים עיין במאמרי מרחשון:
183
קפ״דבו ידובר מענין כבוד ועונג שבת:
בגמ' אמרו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת כיצד מצא בהמה נאה אומר זו לשב"ת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ם שמי"ם שנאמ"ר ברוך ד' יום יום וכו' עכ"ל. והנה אינו מובן מהו הנרצה מ"ש על הלל שע"כ לא עשה כשמאי מפני שכל מעשיו לש"ש וכי מעשה שמאי לא היו ח"ו לש"ש הרי לכבוד שב"ת עשה שציונו הש"י לכבדו וגם הראי' מהפסוק ברוך ד' יום יום אינו מובן ויתפרש לנו ע"פ דברי הגמ' בזבחים דף צ"א איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהן קודם וכו' ת"ש ד"א ברכת היין תדירה. וברכת היום אינה תדירא ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (אע"ג דברכת היום מקודש ומשיבין בגמ') אטו שבת לברכת היום אהנאי לברכת היין לא אהנאי וכו' עיי"ש הרי מוכח דשגבה מעלת הברכה שמברך האדם בשב"ת יותר ממה שמברך בימות החול הגם שהברכה חדא היא בשבת כמו בחול:
בגמ' אמרו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת כיצד מצא בהמה נאה אומר זו לשב"ת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ם שמי"ם שנאמ"ר ברוך ד' יום יום וכו' עכ"ל. והנה אינו מובן מהו הנרצה מ"ש על הלל שע"כ לא עשה כשמאי מפני שכל מעשיו לש"ש וכי מעשה שמאי לא היו ח"ו לש"ש הרי לכבוד שב"ת עשה שציונו הש"י לכבדו וגם הראי' מהפסוק ברוך ד' יום יום אינו מובן ויתפרש לנו ע"פ דברי הגמ' בזבחים דף צ"א איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהן קודם וכו' ת"ש ד"א ברכת היין תדירה. וברכת היום אינה תדירא ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (אע"ג דברכת היום מקודש ומשיבין בגמ') אטו שבת לברכת היום אהנאי לברכת היין לא אהנאי וכו' עיי"ש הרי מוכח דשגבה מעלת הברכה שמברך האדם בשב"ת יותר ממה שמברך בימות החול הגם שהברכה חדא היא בשבת כמו בחול:
184
קפ״הוהנה שמאי שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שב"ת דהנה הי' אוכל את הראשונה בחול למען תשאר הטובה והמובחרת לשב"ת א"כ סיבת אכילתו בחול הי' לכבוד שב"ת א"כ שגבה מעלת ברכותי"ו גם בחול והי' מעין קדושת שב"ת אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו הי' לש"ש כבר ידוע לך ש"ם שמי"ם כמ"ש כ"פ (ש"ם הוא מדת המלכו"ת כמד"א ויעש דוד ש"ם. שתיקן מדת המלכו"ת. שמי"ם הוא מדת תפאר"ת ישרא"ל עיין במע"מ שע"כ ק' פעמים שמי"ם בתור"ה. ק' פעמים ש"ם בתפילין) והנה האכיל' ושתי' של איש ישראלי הוא לצורך בירור הנה"ק שיש בתוך המאכל ההיא וכשמבררו אל הקודש הוא לצורך הייחוד והבירור הוא ע"י הברכה כנודע והנה ר' יהודא ס"ל בגמ' ברוך ד' יום יום. בכל יום ויום תן לו מעין ברכותי"ו והנה זה הי' מדת הלל מה שהזמין לו הש"י בזה היום למאכלו על כרחך זה הדבר המצטרך לברכ"ת היום לגרום הייחוד היום חוץ ערב שב"ת שהתורה צותה בפירוש ההכנה לשבת וקצרתי ועוד נדבר אי"ה בזה:
185
קפ״ומכילתא ראו כי הו"י' נתן לכם השב"ת הוזהרו כי הוי' נותנה לכם שתשמרו אותה ע"כ ואינו מובן: והנראה לפרש ע"פ מ"ש במדרש אשר גם בהיותם במצרים ביקש משה מפרעה שיתן לישראל יום מנוח שיתענגו בו ויניח להם מעבודתם וצוה לו פרעה שיברור איזה יום שירצה ובירר להם ליום מנו"ח וענ"ג את יום השב"ת וכשיצאו ישראל ממצרים וצוה אותם הקב"ה על מנוחת ועונ"ג יום השב"ת שמח משה במתנת חלקו (עמש"ל) וא"כ לפי"ז כבר היו מלומדים לנוח ולהתענ"ג ביום זה רק לא הי' להם הדבר בהכרח עד היום הזה כי הנה פרעה עשה דבר הזה לבקשות משה דבר הזה לטובתם ובאם הי' אחד רוצה לעשות מלאכה ושלא להתענ"ג בודאי לא הי' מוחה בידו והנה הן היום שיצאו מן העם ללקוט סברו בסברתם ג"כ שבאת הציוו בשבית' וענ"ג המנוח"ה לטובתם לנוח ולהתענ"ג יום אחד בשבוע ולא יפסידו את גופותיהם וכמו שחשבו הפלסופים טעם לשביתה וענ"ג וא"כ כשירצה אחד מהם לעשות מלאכה ושלא להתענ"ג ויאמר אי אפשי בטובה זו אין עליו אשם וז"ש להם הקב"ה כעת ראו כי ד' נתן לכם את השב"ת שביתתכם וענ"ג שלכם כעת הוא אינו כמקדם והן היום ד' נותנה לכם ובהכרח הוא שתשמרו אותה ואין הברירה בידכם:
186
קפ״זשם על כן הוא נותן לכם וגו' זה הוא שהיה ע"כ. ואינו מובן ע"כ נראה דבא לפרש תיבת הוא דמיותר והנראה דהנה כתיב במ"ב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו וכו' הנה כפי הנראה נגזרה השבית' והענ"ג עוד מימות עול' במ"ב והנה נאמר בבני נ"ח וירח הו"י' וכו' ויאמר הוי' וכו' לא ישבת"ו ודרשו מכאן דבן נח ששבת חייב מית' וא"כ סתרי אהדדי והנה היה יכולין לסבור דהשביתה נצטווה מאת השם אלקי' אשר נאמר במ"ב. ויברך אלקים. ובנח ובניו נתחדש הלכה מן שם הוי' ויאמר הוי' וכו' לא ישבותו והנה ישרא"ל בצאתם ממצרים אמרו להם בכל פעם וידעתם כי אני הו"י' א"כ ידעו שהנהגם מן שם הנכבד הו"י' ב"ה יש סברא לפי"ז שלא ישבותו ע"כ אמר הש"י שאינו כן ראו כי הו"י נתן לכם השב"ת והא ראי' ע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים והמן יורד ניסוי למעלה מן הטב"ע (בגי' אלקי"ם) מן שם הנכבד הוי' ב"ה ע"כ אמר הל"א היינו השם הו"י' ב"ה נותן לכם וכו' ע"כ אמרה המכילתא זהו שהיה רצ"ל זה הוא שצוה לב"נ לא ישבותו הוא שמצו' לכם דוקא השבית' וענ"ג וזה שיש לפרש בדברות אחרונות שמור את יום השב"ת לקדשו כאשר צוך בהוי' וצוך באלקים וזה שכתב גם כן ויום השביעי שב"ת להו"י אלקי"ך וזה שאנחנו אומרים בתפילת שמ"ע ולא נתתו הו"י' אלקינו לגויי הארצות וכו' הבן:
187
קפ״חגמ' כל ימי עני רעים ומקשו והא איכא שבתות ויו"ט וכו' לכאורה אינו מובן מאי קושיא וכי אין עני בעולם שלא יהי' לו לצרכי ענ"ג שב"ת ויו"ט וכבר אמרו עשה שבתך חול ואל וכו' ונראה לפרש ע"פ מ"ש בס' אבו"ת העולם כל ימי עני רעים הכוונה על העני בדעת דאתמר משמיה דהאריז"ל טעם למה נאסר הבשר לאדם עד אחר המבול הותר הבשר לב"נ דמקודם לכן לא היו נשמות בני אדם מגולגלים בבע"ח לא הוצרכו לאכול הבע"ח אך כאשר חטאו הדורות ונתחייבו להתגלגל בבע"ח אזי הותר להם לאכול הבע"ח שע"י אכילת בני אדם לש"ש ע"פ התורה את הבע"ח שמגולגל בו איזה נשמה הוא מעלה את הנשמה ההוא ומתקנה. ממילא זה הוא רק לעשיר בדעת שהוא אוכל לש"ש וילך בכח האכילה ההוא לתור' ולעבוד' משא"כ מי שאוכל למלאות תאוותו ולענג את גופו. ע"כ חז"ל גזרו אומר עם הארץ אסור לאכול בשר ולפ"ז הוא הפירוש כל ימי עני רעים. היינו עני בדעת כי לאיש כזה אסור לאכול בשר עכ"ד הרב הנ"ל ולפי"ז יונח דברי המקשה הנ"ל בגמ' והאיכא שבתות ויו"ט דהוא מצוה מ"ה לענ"ג את השב"ת אפי' אינו אוכל בשכליית רבים רק מקיים כפשוטו מצות ענ"ג. למצוה יחשב. וכיון שהיא מצוה יפעול פעולה בנסתרות כמו בכל המצוות:
188
קפ״טובזה נמצא טוב טעם למצות קריאת התרגום עם המקר' בצירוף בהגיע שבת כי תרגום ה"ס קליפת נג"ה אשר היא מצרנית בין הקדש ובין החול וידוע דכל הדברים וכל הבע"ח האסורים באכילה ע"פ התור' חיותם הוא מן שלש קליפות הטמאות ע"כ אסורים באכיל' לגמרי ע"פ התורה כי ג' קליפות הטמאות אין להם תקנה אלא ביטול לגמרי כמו שיהי' לעתיד ב"ב שיתבטלו שלש קליפות הטמאות והם נרמזין בג' קליפות של אגוז שאינם ראוים לאכילה כלל בשום אופן וכל הדברים והבע"ח הכשרים המותרים באכילה ע"פ התורה נשמתן וחיותן הוא מן הקליפה הרביעית קליפת נג"ה אשר היא מצרני' בין קדש לחול ובה בחי' טוב ורע והנה באכול האדם את הבע"ח הללו הכשרים בכוונה רצוי' לש"ש והולך בכח האכילה ההיא לתורה ולעבודה אזי מעלות חיות הקליפות נג"ה אל הקודש פנימה ויתפרדו כל פועלי און היינו הג' קליפות הטמאות מתפרדים לנו"ק דתה"ר דכיון שנכללה הקליפות נג"ה בקודש אין להם על מה שיסמוכו משא"כ באכול האדם אפי' האכילות הכשירות והמותרות ע"פ התורה למלאות תאותו ולענג גופו הנה אדרבה מטה קליפת נג"ה אל הג' קליפות הטמאות ע"כ נק' קליפת נג"ה בזוה"ק תיקלא היינו משקל כף מאזנים אל כל אשר יחפוץ יטנו וה"ס קליפות הרביעית שבאגוז שנאכלת עם האוכל אבל לא בפ"ע הבן הדבר והנה זה התנאי הוא רק בימי החול משא"כ בשב"ת כיון דמצוה הוא עפ"י התורה לענ"ג את הגוף במאכל ומשתה לכבו"ד שב"ת הנה בודאי מעלין על ידו כל אלו התענוגים הגשמיים את החיות שבהם מקליפות נג"ה אל הקדושה על כן הקליפות נג"ה נתעלית אל הקודש בהגיע זמן הארת שב"ת והג' קליפות הטמאות נידחין לנו"ק דתה"ר בסוד הכתוב במזמור שיר ליום השב"ת כי הנה אויבך וכו' יתפרדו כל פועלי און ע"כ אומרים תרגו"ם (שה"ס קליפו' נג"ה בצירוף המקרא הבן הדבר נ"ל):
189
ק״צאמרו חכמי הקבלה שינ"ה בשב"ת תענו"ג (ר"ת שב"ת) וכתבו לישן בשבת גם ביום ונ"ל לבאר איזה טעם הנלע"ד דהנה כתבו תלמידי הרב הקדוש מהר"פ מקאריץ בשם רבם הרב הקדוש הנ"ל זצוק"ל שבכל הנבראים יש שינ"ה ואפילו מים ישינ"ם ולא יישנו יתקלקלו רק שהמים יש להם חיות מעט וישינים מעט הכל (היינו כל הנבראים) כפי חיותו שינתו והאד' שיש לו חיות מרוב' על כל הנבראי' הוא ישן ביותר כדי שיתחדש יותר כי בשינתו הוא מוסר נפשו לבאר העליון בסוד חדשים ל"בקרים רבה א"מונתיך ר"ת רח"ל שהיא הבאר שהיא ר"ת ב"ידך א"פקיד ר"וחי וגם מלאכים יש מהם דורמיטא וכו' עכ"ד עיין יותר מ"ש בדרושי ר"ה מאמר יו"ם הכס"א ועכ"פ יצא לך מכלל דברי הרב הקדוש הנ"ל כל מה שיש בהנברא יותר חיות יצטרך יותר לשינה ולפי"ז תבין בימי החול אין לאדם חיות רק מנשמה אחת ע"כ די לו בשינת הלילה. משא"כ בשבת יש לו חיות מן שתי נשמות על כן צריך לישן בליל' וביום. נ"ל:
190
קצ״אוכבדת"ו מעשות דרכיך ממלוא חפציך ודבר דבר. יש לפרש ע"פ מ"ש האריז"ל דעם הארץ פוגם במעשי"ו (רק בעש"י' מה שאין כן בשבת. יש עליו' העולמות גם פגם עם הארץ מגיע ח"ו עד לאצילות. וכתב הרב בכסא דו"ד דף י"א ע"א דע"כ עם הארץ אימת שב"ת עליו. והנה עולם העשיה מיקרי עשיה. ועולם היציר"ה מיקרי עולם הדבו"ר נגד עולם העשיה וז"ש וכבדתו מעשו' דרכיך. היינו הדרך שאתה רגיל בו בימות החול ממצוא חפצך (היינו מעשי"ה) ודבר דבר (לעליית יצירה):
191
קצ״בכל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. עמ"ש במאמר ט' אות ח'. והנה יש לפרש משאלות לב"ו. היינו כלל התורה. ראש וסוף ואמצע שבתורה הם אותיו' לב"ו. מרומזין לבח' חג"ת. ותיבת אמ"ת כולל אותן כי באלף בית אותיות אמת הם ג"כ ראש תוך סוף:
192
קצ״גבגמרא שבת (דף קי"ח ע"ב). עונג שבת. במה מענגו. ר' יהודא ברי' דר"ש בר שיל"ת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין (ופירש"י חשוב הוא) ודגים גדולי' וראשי שומין (פירש"י חשובין היו להן). הנה יש להתבונן דגים גדולים. הנה הוא דבר ידוע בחשיבות (וכבר כתבנו לעיל טעם גם לפי פשוטו לאכול דגים לכבוד שבת) וראשי שומין הנה הוא מן התקנה לאכול שום בלילי שבתות שהוא זמן עונת ת"ח. משא"כ תבשיל של תרדין מהו חשיבותו ורש"י ז"ל דייק לומר חשו"ב הו"א. משמע שנודע לכל חשיבותו ונ"ל עפ"י מ"ש חכמי האמת. מי שאינו מענג השבת מתהפך ליה ענ"ג לנג"ע (והנה בהיפך כל המענג את השבת מתרפא מן הנג"ע. ומתהפך ליה נג"ע לענ"ג) והנה אמרז"ל ושבת דף קל"ג) האי מאן דמשי אפי' ולא ניגוב יפה נקטרו ליה חספינתא (עיין ברש"י שהוא מין שחין גרב וחרס האמור בתורה והנ' הוא נגע) מאי תקנתי' לו משי טובא במיא דסילקא (פירש"י מרק תרדין) הרי לך שתבשיל של תרדין רפואה לנג"ע והנה ענ"ג שבת הוא רפוא' לנג"ע לזכר זה יאכל תבשיל של תרדין שהוא רפוא' לנגע נ"ל:
193
קצ״דשם (ע"א) אר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא. כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניו' מחבלי של משיח ומדינה של גיהנם. וממלחמות גוג ומגוג. מחבלי של הג"ה חבלי של משיח פירש"י קטגוריא בת"ח כדאמרינן בכתובות מה יש להתבונן בזה יתבאר אי"ה במ"א ברחב ידים: משיח כתיב הכא יום וכתיב התם הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום וכו' והנה נלמד הדבר בג"ש שהוא נגד מדת רחו"ם ומדת רחו"ם נאמר בה ורחמת"י את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון. וכתיב והוא רחום יכפר ועוד יתבאר אי"ה:
194
קצ״הוהנה הג"ש היא יום יום. בגי' יב"ק. ידוע שהוא ייחוד הג' שמות אהיה הו"י' אדנ'. הנה יכונו יחדיו על הג' סעודות אדנ' סעודתא דליל שבת הוא סעודתא דחקל תפוחין: סוד מלכות שמים (וריח אפך כתפוחים) אדנ' דינא דמלכותא: אהיה סעודתא דצפרי דשבתא. היא סעודתא דעתיקא הויה סעודתא דמנחה דשבתא עת ורצון. דא היא סעודתא דזעיר אנפין. והמשכיל יבין:
195