בני יששכר, שבתות ד׳:ב׳Bnei Yissaschar, Shabbatot 4:2
א׳ויכלו השמים וכו' ויכל אלהי' ביום השביעי וכו' וישבות ביום השביעי מכל וכו' ויברך אלקים את וכו' ויקדש אותו. כי בו שבת בו כל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות ומה שיש לדקדק במקראי קודש ההם. א' אומרו ויכל"ו וכו' כאלו מאליהם נשתכללו והרי השי"ת האומר והעושה. ב' שוב חזר לומר. ויכל אלקים וכו'. ג' ביום השביעי ביום הששי מיבעיא ליה. והנה דרשו ע"ז חז"ל מה היה העולם חסר מנוחה באת שב"ת באת מנוחה: מי יתן ונדע ע"פ פשוטו בקירוב אל השכל מה שייכות יש למנוחה לכנותה בשם בריחה הלא היא רק העדר ומניעה מבריאה. ד' שוב אמר וישבות וכו' ואמר מכ"ל מלאכתו מאי מרבה בתיבת מכ"ל ה' ויברך אלקים את וכו' מאי מרבה הא"ת. ו' להבין קרוב לפשט מהו הברכ"ה ומהו הקידו"ש ודרשות חז"ל ידועים יוצק חן שפתותם כבר דברנו בהם במאמר ברכ"ת שב"ת. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. אבל לפי הפשט לא נדע. ז' אמר הטעם שבירכו וקידשו. כי בו שבת וכו' לעשו"ת תיבת לעשו"ת. הנה לפי פשוטו נראה הכוונה. בימי בראשית ברא השי"ת כל הנבראים מאי"ן ליש ומז' ימי בראשית ואילך יהיו כל התחדשות הנבראים בכ"ז ועידן מי"ש לי"ש שכ"א מוליד ומצמיח בדומה. וזהו לעשו"ת שיהיה נעשים זה מזה עלול מעילה בן מאב. אבל אף על פי כן לא הונח לנו בזה לפי הפשט. דאין זה צודק לנתינת טעם ויברך אלקים וכו' ויקדש אותו כי בו שבת וכו' לעשות. הרי אפילו אם היו כל הנבראים קיימים באישיהם ולא היה בהם כח הפועל להוליד בדומה אף על פי כן מהראוי לקדש את יום השביעי כי בו נגמרה מלאכת השי"ת ולבאר כ"ז נקדים מ"ש המקובל בעל שערי ג"ע (ע"פ דברי הזוה"ק) וז"ל יום השביעי הוא קדוש. והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע מתחתונים ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו ע"פ ב"ד. כמו שהב"ד מקדשין את המועדות ור"ח. רק ויקדש אלקים את יום הז' שהוא קדוש מעצמו ולכן בזמנים ור"ח מסיימין הברכה מקדש ישראל והזמנים. ור"ח כי המה וכו' ע"פ ב"ד משא"כ ביום הז' וכו' מקדש השב"ת לבד שהקב"ה מקדש השב"ת ולא ישראל (והוא גמ' ערוכה. מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. משא"כ שב"ת קביעא וקיימא) ולכן תדע כי כל הכוונות של שב"ת וכו' אין כוונתינו כמו בשאר הימים והזמנים שע"י תפילתינו וכוונתינו ע"י עובדא דלתתא יתער עובדא לעילא וכו' להעלות העולמו' ע"י כוונתינו. אבל כוונת שב"ת אין אנו מכוונים לעשות ע"י פעולת כוונתינו שום עלי' למעלה כי הוא נעשה מאליה. רק שכמו שיש עליה בשב"ת כפי הזמנים שבו נעשה מאליה. כן אנו מכוונים איזה פעולה בכל תפילה וכו' ולא שתעשה כוונתינו איזה פעולה כי כל הפעולת נעשים מאליהם וזה הוא לעת ערב שהוא שעת תפלת ערבי"ת. וכוונת קבלת שב"ת הוא לעשות הכנה לשב"ת כמד"א והיה ביום הששי והכינו וכו'. וה"ס תוספ"ת שב"ת שמוסיפין מחול אל הקודש עכ"ל. אמנם כן מהראוי להתבונן א"כ למה לנו לכוין בשב"ת כל הכוונות בדוגמא כפי הפעולות. כיון שנעשים מאליהם מה צורך לכוונה. וגם מה צורך להכנה בתוספ"ת שב"ת הנה אכתוב לאחיי ורעיי הנלע"ד דהנה עפ"י דברי הרב הנ"ל. כתב הרב הקדוש מוהר"ר חיים מטשערניוויץ מ"כ באה"ק זצוק"ל (בספרו סידור"ו ש"ל שב"ת) דמש"ה אנו אומרים בנוסח התפלה והקידו"ש שהשב"ת הוא זכ"ר למעש"ה בראשי"ת דכמו מ"ב היה בלי איתערותא דלתתא. כי אדם אין לעבוד. כן מעשה הפעולות יום השב"ת הוא בלי איתערותא דלתתא עיי"ש:
1
ב׳והנה אמרז"ל במ"ב נמלך בנשמותיהם של צדיקים תחלה: הכוונה נ"ל דהנה השי"ת רצה לברוא עולם הנסיון והבחירה שיהיה כל הפעולות והמעשים נעשים כפי מעשה התחתונים הכל ע"י אתערותא דלתתא. הנה היה בהכרח שגם בראשית הבריאה יהיה ע"י אתערותא דלתתא כי היסוד הוא שורש הכל. והאיך היה הדבר באפשרי הרי לא היה אלא הוא ושמו בלבד ע"כ ישראל עלו במחשב"ה בראשי"ת בשביל ישרא"ל שנקראו ראשי' הנה כביכול שיער בחכמת"ו ית"ש איך שיהיה לו תענוג מעבדות ישראל בכ"ז ועידן אחר הבריאה ובפרט מעבודת הצדיקים בכל דור ודור. ואצלו ית"ש שוין עב"ר ועתי"ד הנה היה כביכול אצלו כאלו כבר עומדי' ישראל בצדקתם ועובדים עבודתם: וזה היה מספיק לאיתערותא דלתתא הגם שהצדיקים ומעשיהם לא יצאו עדיין אל הפועל: כיון שהיו מוכני"ם לצאת אל הפועל. זה היה כעין בחי' איתערותא דלתתא וזה מ"ש מחשבת"ן של ישראל קדמה למ"ב. וזה שאמר הכתו' המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו. וזה שרמזו חז"ל בחכמתם. נמלך בנשמותיהן של צדיקים תחילה. הנה לפי דבריהם הנ"ל. הנך רואה. מעש"ה בראשי"ת היה בלי אתערותא דלתתא כי אדם אין. אבל ההכנ"ה שהיה ישרא"ל מוכני"ם לצאת ולהוציא מעשיהם הטובים אל הפועל בכל דור ודור היה כעין איתערותא דלתתא ותתבונן לפי"ז מה שכ"א ואחד מישראל. עושה איזה מצוה כעת מניח תפילין ומתעטף בציצית. זה היה במ"ב בבחי' איתערותא דלתתא. הבן מאד:
2
ג׳ומעתה תבין בשגם שב"ת פעולתה בעליונים בלי איתערותא דלתתא כמו מ"ב אבל עכ"פ ההכנה שמכינים א"ע ישראל לפעולת השב"ת בתוספ"ת שב"ת היא דמיון איתערותא: כיון שאנחנו מוכנים להוציא פעולתינו מן הכח אל הפועל וגם כן אנחנו מצווים לכוין הפעולות ביום השב"ת (הגם שנעשה הדבר שלא ע"י מעשינו) שע"י כן מועיל ההכנ"ה שהיה בנו בכח. כי אלו לא נצטוינו לכוין לשום דבר. לאיזה דבר היתה ההכנ"ה והרי לא היינו מוכני"ם לזה. הבן היטב כי דבר עמוק הוא (ותתבונן היטב כי שב"ת הוא זכר למ"ב דומה בדומה):
3
ד׳ומעתה נבא לביאור המקראי קדש ויכל"ו השמי"ם וכו' רצ"ל אישתכללו מאליהם. ברצונו ית"ש בלבד בלי איתערותא דלתתא (לא כמו אחר בריאת העולם. כל פעולת השמים והארץ נעשים באיתערותא דלתתא) ויכל אלקים ביום השביעי. וכו' השביע"י דייקא. כי היה העולם חסר מנוח"ה. רצ"ל שהיה העולם חסר דבר כזה שנקרא לו מנוח"ה. היינו שיפעול פעולה כמו מ"ב בלי איתערותא כי כל הימים לא יפול בהם קריאת שם מנוח"ה כיון שפועלי' ע"י מעור"ר וכפי התעוררות כן יפעלו פעולת' בהכרח ע"כ אין להם שם מנוח"ה והשב"ת כיון שפעולתו בעליונים בלי מעורר. זה שמו מנוח"ה. באת שבת באת מנוח"ה שהשי"ת ברא בזמן ברי' כזאת שהפעולה בו כמו מ"ב בלי מעורר וזהו וישב"ת ביו"ם השביע"י מכ"ל מלאכתו וכו' מכ"ל דייקא. כי קודם בריאת השב"ת הגם שכבר נבראו ברצונו ית"ש כל הנבראים עכ"ז פעולת יום השב"ת שיפעל קדושת היום בלי מעורר זה לא היה עדיין בעולם משא"כ ביום הז' שבת מכ"ל וכו' והבן. וא"כ יקשה לפי"ז כמ"ש למה לנו שוב לכונן הפעולות כיון שנעשים מאליהם. אך הוא כפי מש"ל שאעפ"כ צ"ל דומיא דמ"ב שהכנ"ה בכח הועיל כמו הפועל. א"כ צריכין בני ישראל לעשות ההכנה דרבה. בתוספ"ת שב"ת. וג"כ צריכין לכוין הפעולות בבוא הזמן של קדושת היום. דאל"כ לאיזה ענין תקרא ההכנת"ם הכנ"ה כיון שאינו עושים בבוא הזמן. אך כאשר מנהגם בבוא הזמן לכוין כראוי אז יקרא להכנתם הכנה ותפעול ההכנה בכח כמו הפועל. הבן מאד וזהו ויברך (הגם שויברך בודאי הוא לשון ברכ"ה עכ"ז הוא ג"כ לשון קילוס ושבח בענין לשון ברו"ך אתה וכו' שאנו אומרי' בכל הברכו"ת והיינו ויבר"ך אלקים קילס ושיבח) את יום השביעי (א"ת היינו הנטפל ליום השביעי. היינו תוספ"ת שב"ת שיעשו ב"י הכנ"ה שעי"ז יפעול קדושת יום השביעי הפעולות בלי כוונת מכוין) ויקדש אותו (את עצם היום קודש בעצמו שלא יצטרך לקידוש ישראל בפועל. ואמר הטעם למה שיבח את התוס' וקידש את היום בעצמו) כי בו שבת מכל (מכ"ל דייקא) מלאכתו אשר ברא אלקים לעשו"ת שברא אלקים את יום הקדוש הזה שיעשה פעולת בעצם קדושת היום דמיון מ"ב ע"כ מהצורך להכנה דמיון מ"ב. והבן מאד כי הדברי"ם עמוקים בחכמה:
4