בני יששכר, תשריBnei Yissaschar, Tishrei
א׳בו ידובר מהות החד' ויצירוף השם השולט בו ועניני קדושתו. ובו בריאת עולם:
צירוף שם הנכבד המאיר בחדש הזה תשרי הוא צירוף והיה יוצא מס"ת דפסוק וירא"ו את"ה שר"י פרע"ה והחדש הזה ע"פ סדר הדגלים מיוחס לאפרים שהוא שביעי בנסיעת הדגלים כידוע. והנה שבט אפרים אינם יכולים לומר שי"ן ימנית כנודע ממעשה דיפתח כי ש מרמזת לג' אבות כנודע והנה ניסן חג הפסח הוא בסוד חסד לאברהם ימין משא"כ תשר"י ובפרט ר"ה מדה"ד יצחק ולהיות שבט אפרים נגד תשר"י מדה"ד דיצח"ק שמאל. ע"כ אינם יכולים לומר שי"ן ימנית:
צירוף שם הנכבד המאיר בחדש הזה תשרי הוא צירוף והיה יוצא מס"ת דפסוק וירא"ו את"ה שר"י פרע"ה והחדש הזה ע"פ סדר הדגלים מיוחס לאפרים שהוא שביעי בנסיעת הדגלים כידוע. והנה שבט אפרים אינם יכולים לומר שי"ן ימנית כנודע ממעשה דיפתח כי ש מרמזת לג' אבות כנודע והנה ניסן חג הפסח הוא בסוד חסד לאברהם ימין משא"כ תשר"י ובפרט ר"ה מדה"ד יצחק ולהיות שבט אפרים נגד תשר"י מדה"ד דיצח"ק שמאל. ע"כ אינם יכולים לומר שי"ן ימנית:
1
ב׳ענין שם החדש הזה תשר"י עמ"ש במאמר ב' סימן למ"ד. תש"ר עשרה פעמים מלך שיעור קומת עולם התשובה בינ"ה שנק' מלך העולם ואות הי' רמז לחכמת התור"ה עיי"ש מ"ש ותבין:
2
ג׳ואומר לך תשרי עם הנקודות בגי' תתק"ס סוד מקוה טהרה לישראל. תתק"ס לוגין שיעור מקוה כאשר כתבתי לך שיעור ביטול לברי' (ע"פ הירושלמי) הוא בתתק"ס. ומנין השעות של הארבעים יום ימ"י רצו"ן הם ג"כ תתק"ס כאשר כתבתי בסוד מ"ש מקוה ישראל י"י מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל רצ"ל בפעולת הזמן בעצמו שסגולתו לטה' כמו מקוה טהר' ונעשה האדם כברי' חדשה והנה לפי הדברים האלה תשרי הנקודות עם האותיות בגי' תתק"ס וכבר ידעת נקודות בבינ"ה תשובה עילאה אותיות במלכו"ת תשובה תתאה להורות ב' התשובות מצטרפים לטהר את ישראל ר"ה מלכו"ת יו"ם הכפורים. בינ"ה:
3
ד׳יום הכסא בו ידובר כמה ענינים מענין ר"ה וכמה מדרשות חז"ל יתפרשו בענין הזה וכמה לשונות התפלות מאנשי כנה"ג ויתפרשו ענינים מאיכות הדין הקדוש כיד י"י הטובה עלינו ונקרא המאמר יום הכסא:
רא"ש השנ"ה כן נק' היום ההוא בדברי רבותינו בתורה שבע"פ וכ"ה שם המורגל בפי כל ישראל. הנה להיות היום ההוא יום הדין והגבורה ושיעור קומה של כל מדה הוא עשרה והנה עשר' פעמים אלקים בגי' ראש השנה רק שניתוסף ברא"ש שנ"ה א' המרמזת לאלופו של עולם. המחי' את כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון:
רא"ש השנ"ה כן נק' היום ההוא בדברי רבותינו בתורה שבע"פ וכ"ה שם המורגל בפי כל ישראל. הנה להיות היום ההוא יום הדין והגבורה ושיעור קומה של כל מדה הוא עשרה והנה עשר' פעמים אלקים בגי' ראש השנה רק שניתוסף ברא"ש שנ"ה א' המרמזת לאלופו של עולם. המחי' את כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון:
4
ה׳אם יבאו עדים מן המנחה ולמעלה. התקינו שיהיו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. והנה בזה"ז שאין ביהמ"ק קיים נוהגין בכל שנה ב' ימים בקדושת ר"ה אפי' בא"י וכדפסק הרי"ף ז"ל. עיין בפע"ח בזמן שביהמ"ק הי' קיים. היו יכולין ביום אחד לתקן פנימיות העולמות סוד הנשמו"ת. וחצוניות העולמות סוד עולמו"ת הכל ביום אחד. משחרב ביהמ"ק אין כח בידינו לתקן ביום אחד וצריכים ב' ימים עכ"ד ולפי"ז נ"ל דגם בזמן שביהמ"ק הי' קיים. כשבאו עדים קודם המנחה. וקדשו ב"ד את החדש. אז הי' יכולת לעשות התיקון ביום אחד משא"כ כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שהוא שעתא דדינא אז היה צריכין ב' ימים כנ"ל. והנה מ"ש מר"ן בפע"ח שהעולמות הם ב' בחי' בחי' נשמ"ה ובחי' עול"ם יש לכוין הדברים הללו בסדר נשמ"ת כל חי תברך וכו' בבחי' שמ"ה ואח"כ מסיימין מן העול"ם עד העול"ם אתה אל. הוא בחי' עול"ם. והנה ישראל מחוייבין לתקן העולמות בבחי' נשמ"ה ובבחי עול"ם ע"כ תמצא ישראל בגי' נשמ"ה עול"ם והוא הנרמז בכתוב תקעו בחד"ש (בשעת חידוש העולם. בכל שנה) שופ"ר כי חק לישראל הוא וכו' כנרמז בשם ישרא"ל עול"ם נשמ"ה. הכל מתקנין ישראל ע"י השופ"ר. בכסא ליום חגינו. ועל זמן הגלות ג"כ נרמז תקעו בחד"ש (ב' חד"ש היינו ב' ימים דר"ה ואמר הטעם) כי חק לישראל צריכין לחקיקה מחדש כל מה שנרמז בשם ישרא"ל היינו נשמ"ה עול"ם וע"כ צריכין ב' ימים. וכמבואר בדברי מר"ן:
5
ו׳יראו את י"י קדושיו כי אין מחסור ליראיו. לכאורה יקשה דהרי זה מקרי ע"מ לקבל פרס. והנה ארמוז למשכילים ידוע שורש הירא"ה מכח הצמצו"ם הראש כביכול (כי הנה ירא"ה הוא צמצום ואהב"ה התפשטות כנודע) והנה הצמצו' הראשון כביכול הגם שמשם שור' הדין. ידוע כי הוא לטובת העולם (ובחסד גדול) כי לא היה באפשרי להעולמות לסבול הבהירות מבלעדי הצמצום. והנה ידוע למשכילים שא"א לומר בא"ס ב"ה שום השתנות ח"ו וכבודו ממלא כל עלמין כמקודם הצמצום. ולית אתר פנוי מיני' רק הצמצום הוא בערך עולמות. והבן:
6
ז׳והנה הירא מאיזה דבר הוא מחמת חסרונו. אבל הירא את י"י. הנה הוא משורש צמצום הראשון. וכמו שהצמצום הוא בלא שינוי ובלא חסרון רק הסתרה מהעולמות לטובתם בכדי שיתקיימו. אבל הוא כביכול לא ישתנה. כמו כן לא יגיע להאדם הירא את י"י שום מחסור רק הכל לטובה והיראה שהיא ירא את י"י נותן לו כח הקיום כמשל קב חומטין שמארז"ל. ידידי תלאה הקולמום לפרש הדברים ואתה תשכיל:
7
ח׳שומר כל עצמותי אחת וכו' יש להתבונן וכי את העצמות בלבד שומר הש"י להצדיק הלא גם את הבשר והגידין והדם ישמור ונראה לפרש שהוא מלשון הגישו עצמותיכ"ם שפירושו טענותיכם וכן נמצא בלשון חז"ל שנים שנתעצמ"ו בדי"ן. וזה יתפרש ג"כ בכאן רבות רעו"ת צדיק היינו המקטרגים עליו ובפרט ביום הדי"ן. ומכולם יצילנו י"י שומר כל עצמותי"ו היינו טענותיו מה שהוא ממליץ וטוען בעדו ובעד ישראל. אחת מהנה לא נשברה שלא ישברו בדחיות שום טענה טענותיו. ודי בזה:
8
ט׳ויתפרש עוד שומר כל עצמותיו וכו'. דהנה אמרז"ל משל לקרח וקווץ שהיו עומדים בשעת הגורן ונפל עליהם המוץ הקרח אע"פ שנפל עליו המוץ מעביר ידיו על פניו ועל ראשו ונשאר נקי. אבל קווץ כל מה שיעביר ידיו על ראשו ביותר מסתבך המוץ בשערותיו כך יעקב איש תם איש חלק אע"פ שמתלכלכין בעונות כל ימות השנה כשמגיע יוה"כ. כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' אבל עשו איש שעיר (כשמגיע יוה"כ מסתבך ביותר) ונשא השעיר עליו את כל עונותם וכו' ולהבין הענין נקדים לך מ"ש הרב הגדול בעל גו"א בענין מה דקי"ל בישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה אבל לא מחשבה רעה. ובאוה"ע הוא להיפך. והנה כתיב אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ופירש דהנה יש חילוק בין עצם למקר"ה כי העצם יתמיד משא"כ המקרה הוא לפ שעה. והנה ישרא"ל הם בעצ"ם כי במחצב הקודש חוצבו. והנה הם בעצם מוכנים בתמידות לתורה ולמצות ואינם מוכני' בעצ"ם אל הרע והרע אצלם רק במקר' שאינו מתמיד. ובאוה"ע הוא להיפך שהרע אצלם בעצם משורש הקליפות ואם יארע להם מעשה הטוב הוא במקר' ע"כ בישראל כשמחשב לעשות מצוה כיון שהוא עצ"ם לו אנן סהדי שהי' רוצה לגמרה במעשה רק שהיה לו מקר' המו עת אותו וכשמחש' דברי רע אין מצרפין לו למעש' כי הר' אצלו מקר' ולא יתמיד הדבר ואנן סהדי כי לא יחפוץ לגמרה במעש'. ובאוה"ע הוא מן ההיפוך אל ההיפוך והוא ענין המשל במדרש בקרח וקווץ יעקב העצמיות שלו מוכן אל הטוב ואפי' נפל עליו המוץ אינו מדובק בו ומעביר ידיו ומסירו משא"כ עשו היא קווץ מוכן אל הרע ונפל עליו המוץ ומסתבך ביותר והנה מה שהקב"ה מצרף למעש' מחשבתן של ישראל לטובה מחמת שהם מוכנים בעצ"ם אל הטוב וע"כ חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלין עליו כאילו עשאה הנה ודאי לאו כל אפין שוין דהגם שהעצ"ם של כ"א מישראל מוכנים אל הטוב עכ"ז הנה יש לך שהוא מוכן עשות התורה והמצות הפשטות ויש אדם שבהכנתו ובעצמיותו הוא מוכן לעשותן ע"ד הסוד ויש שהוא מוכן ליחודים וכיוצא וז"ש אצל הצדיק שומר כל עצמותיו (הש"י שומר כל העצמיות של הצדיק) אחת מהנה לא נשברה (והתורה והמצות שלא זכה לגמרן בעשיה הנה הש"י משלם לו כאילו עשאן ולא די שמשלם לו כאילו עשאן ע"ד הפשוט אלא גם זאת שמשלם לו כאילו עשאן בפועל בכוונו' ויחודים ע"ד הסוד כיון שעצמיות"ו של הצדיק מוכן לכך. הנה הש"י שומר כל עצמותיו:
9
י׳במדרש אמר משה לפני הקב"ה. רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש עליהם רחמים. מיד ענה אותם. א"ל הקב"ה משה חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם. דכתיב כי"י אלקינו בכל קראנו אליו עכ"ל. הדקדוקים רבו (עיין בס' בינה לעתים) א' הרי משה ביקש כשלא יהיה מי שיבקש עליהם רחמים. אעפ"כ יענה אותם הקב"ה. והש"י השיבו כשיקראו אותי אנ"י אענה. ובזולת קריאה לא ב' מהו הלשון הזה שאמר משה מי"ד ענה אותם. ג' למה אמר הש"י אנ"י אענה אותם תיבת אנ"י מיותר. ונ"ל עפ"י מה שקבלנו כשהאד' מתיירא להתפלל מחמת שחושש פן בבואו להתפלל יבואו המקטריגי' לקטרג על תפלתו אם ראוי זה האיש שתקובל תפלתו. וח"ו עי"ז יבואר פנקסו אזי יותר טוב לספר שבחו של מקום בנידון המצטרך. דהיינו אם יצטרך להתפלל על רפואה לא יתפלל דרך תפלה תיכף רק ישבח דרך שבח להבורא עולם שהוא רופא חולים. ובמחשבתו יכוין להמשיך רפואה להנרצה והבורא עולם היודע תעלומות לב (משא"כ המלאכים) הנה הוא יעשה בקשתו והטעם הוא כיון דמזכיר שבח הבורא שהוא פועל הישועה הזאת מי הוא שיקטרג על הדבר הזה הנה כל המלאכים מסכימים. והקב"ה עושה כפי מחשבתו של המשבח להמשיך ישועה להנרצה ולדעתי זה שתקנו חז"ל (למדוהו מן המקרא) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואח"כ יתפלל דכיון שמסדר שבחו של מקום למשל כשמשבח את הבורא שהוא רופא חולים הנה כל המלאכים עונים אמן ומסכימים לשבח הלזה. הנה הגם כשאח"כ יבא המבקש לבקש ברחמים על הרפואה במו פיו שוב לא יקטרגו המלאכים דהוה ח"ו כנוגע בכבוד המלך ובשבחו כאשר ירצו ח"ו למנוע הרפואה אשר זה כרגע שבחוהו שהוא רופא חולים. והנה להיות הש"י יודע אשר שוב לא יקטרגו המלאכים. גם בעת הבקשה הנה הוא ית"ש עונהו גם בטרם יקרא בתפלה ובקשה. רק עונהו מקודם ובטרם יקרא היינו בעת סידור בשבח. וזה שביקש משה רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שמבקש עליהם רחמים (דהיינו שאין מי ראוי לבקש עליהם רחמים שלא יתיירא מן המקטריגים) מי"ד ענה אותם (היינו מיד בסידור השבח קודם התפלה ובזה ידוקדק נמי לשון ענ"ה אות"ם דקשה במקום שאין קריאה לא תצדק עני'. אבל היא קריאה נעלמת בסידור השבח) וזה שהשיב לו הש"י בכל שעה שיקראו אות"י (היינו אותי בלבד היינו בעת סיפור השבח קודם הבקשה. וכוונת המספר בשבח ג"כ במחשבה על המבוקש. וזה אינו מכיר בקריאה הזאת רק הבורא ית"ש) אני אענה אותם כי אני הוא היודע תעלומו' שהנרצ' הוא למסד' השבח להיות' נעזרי' בדב' המצטרך לה' והבן:
10
י״אויש לפרש עוד ע"פ מ"ש המפרשים בציוי מלחמת מדין הנה אמר הש"י למשה נקום נקמת בנ"י ישראל מאת וכו' ומשה אמר לב"י החלצו מאתכם אנשים לצבא וכו' לתת נקמת י"י במדין. והענין הוא כי כך היא חובתינו וכך יפה לנו. ח"ו בהגיע איזה צער לשונאי ישראל. הנה יחוייב עיקר מגמותינו בהתאמצות התפלה ובמעשה יהי' בעבור כבוד הש"י. כי כשיש ח"ו איזה צער וכו' שכינה מה אומרת וכו' הש"י מניח את שלו ועושה ופועל ישועה. בשביל ישראל (וכבר דברנו מזה באריכות במקומות שונים) ע"כ הש"י אמר נקום נקמת בנ"י ישרא"ל ומשה אמר לישראל לתת נקמת י"י וכו' (וכביכול כמים הפנים לפנים) עמ"ש בדרושי קי"ם ולדעתי זה שיש לפרש ג"כ במדרש הלזה אמר משה לפני הקב"ה כשתהא רואה בניך בצער אין מי שמבק' עליה"ם (דייקא) רחמים (כי תגדל צדקת הצדיקי' שבדור שיבקשו רק עבור צער השכינה כביכול) מיד ענ"ה אות"ם (רצ"ל אתה תענה אות"ם ותודיע לבאי עולם שעשית הישועה למענם כמו שהיה אצל הים ויושע י"י ביום ההוא את ישראל וכו' (שהודיע שהיתה הישועה למען ישראל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (כי אלו היתה הישועה רק למען שמו ית' למה הוצרך הים לפולטן על שפת הים לעיני ב"י אלא ע"כ בכדי שיראו ישראל במו עיניהם שעשה הש"י למענם) וזה שהשיב הש"י למשה חיי"ך (רצ"ל כהו שהיה בחייך אצל הים) בכל שעה שיקראו אות"י (דייקא היינו שיקראו בדבר הנוגע אותי יקרא דשכינתא) אני אענה אות"ם דייקא היינו אעשה הישועה למענכם ויתוודע הדבר לבאי עולם כי פעלתי הישועות למענם ולחיבתם. ודי בזה:
11
י״בנצב לריב י"י ועמד לדין עמים. להבין החילוק בין נצ"ב לעומ"ד (במשפט לה"ק בכתבי הקודש) נ"ל נצ"ב הוא מתייצב מחדש היינו אם אחד יושב ומחדש רוצה לעמוד נק' נצ"ב כענין התייצבו וראו את ישועת י"י וכו' היינו התייצבו מחדש ועומ"ד היינו כשכבר עומ"ד מכבר כענין ואברהם עודנו עומ"ד לפני י"י (והנה יש סתירות לזה הכלל ונכתב אצלינו בדרושי חנוכה ע"ש) והנה לפי הקדמה הלזו מובן פי' הפסוק ע"פ מה שסיפרו לנו חז"ל במעשה דשמעון בן שטח אצל עבדא דינאי מלכא דקטל גברא ודינונו בסנהדרין וא"ל שמעון בן שטח לינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך (כי עבדו כממונו היינו כשורו וחמורו) והשיב לא כמו שתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבירך וכבשו פניהם בקרקע. א"ל שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם בא גבריאל וחבטן ע"ג קרקע. באותה שעה אמרו המלך לא דן ולא דנין אותו. לא מעיד ולא מעידין אותו הנה לפ"ז יש לפרש הפסוק הנ"ל. נצ' לריב י"י היינו כשבא לשפוט את ישראל כביכול יושב על הכסא וצבא השמים וכו'. והנה הב"ד של מעלה דנין. והנה ישראל הם עבדיו וכביכול צריך להתייצב מחדש להעיד בפניו אותן המעידי' והנה לבעבור זה בטל הדין דכביכול צריכין לצוות לעמוד: משא"כ לדין עמים הוא עומ"ד מתחילתו ומעידין המקטריגם (ותדע ידידי שכל זה היא דרך דיברה תורה כלשון בני אדם ואין להאריך):
12
י״גועפ"ז נ"ל לפרש נוסח הפייט (והוא מאנשי כה"ג) היום הר"ת עולם וכו' אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו וכו' ואם כעבדים עינינו לך תליות וכו' הנה ואם כעבדים עינינו וכו' אין לו ביאור לכאורה ולפי הנ"ל יתפרש אם כעבדי' עינינו לך תלויות רצ"ל אם דנין אותו בבחי' עבדים אין לנו מציאות בפ"ע לדין אותנו רק עינינו לך תלויות שאתה אדונינו והאדון צריך לעמוד להעיד בו וזה א"א לומר למלך הכבוד. וא"כ בטל דינא עד שתחננו ותוציא וכו' כל אלה הדברים כתבתי מדעתי להיותינו יודעים כי חפץ חסד הוא ואומר לנו ע"י נביאו ספר אתה למען תצדק ודי בזה:
13
י״דואפרש לך עוד פירוש אחר בנוסח הפיוט הנ"ל היום הרת עולם וכו' ואם כעבדי"ם עינינו לך תלויות וכו' שאין להדברי' האלה ביאור וכמש"ל ויתבאר הדבר ע"פ דברי הגמ' בחלק ת"ר בשע' שהפיל נ"נ לחנני' מו"ע לכבשן האש א"ל הקב"ה ליחזקאל לך והחי' מתים בבקעת דורא באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע ע"פ אמר מה טיבן א"ל חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא פתח ואמר איתוהו כמה רברבין וכו' מלכותי' מלכת עולם וכו' עוד שם מאן נינהו מתים שהחי' יחזקאל אמר שמואל אלו בני אדם שכפרו בתח"ה כו' ר' ירמי' בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה וכו' עיין בס' פרשת דרכים דרך ארוכה למה החי' הש"י דוקא אנשים רשעים כאלה ופירש הוא ז"ל דהנה ישראל באו אז לפני יחזקאל וא"ל עבד שמכרו רבו וכו' יש לזה ע"ז כלום השיב להם הש"י והעלה על רוחכם וכו' חי אני נאום י"י וכו' והנה במס' קידושין פליגי ר"מ ור"י בנים אתם לי"י אלקיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בני"ם אתם קרויים בני"ם אין אתם נוהגים וכו' דברי ר' יהודה ר"מ אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים והנה במס' סנהדרין א"ל ההוא מינא לר' אבהו אלקיכם כהן הוא כי קא קבר למשה במאי טבל וכו' וכתבו התוס' הא דלא הקשה האיך קברי' הא כהן אסור וכו' משום דישראל נקראו בני"ם והנה תחיית המתים היא ע"י הקב"ה בעצמו דכתיב כי אני י"י בפתחי את קברותיכם וכמו שנא' אני י"י אני ולא השליח וא"כ אז שאמרו ישראל עבד שמכרו רבו וכו' והיתה סברתם לפסוק כר' יהודא בזמן שאין עושים רש"מ אינם קרויים בני"ם רק עבדי' ועבד שמכרו רבו וכו' לבעבור זה הנה הש"י החי' אז את המתים. רשעים גמורי' והוא ע"י הקב"ה בעצמו. וכביכול הוא כה"ן והאיך וכו' אלא ע"כ מוכח מזה דהלכה כר"מ בין כך ובין כך קרויים בני"ם והב"ן לא יצוייר בשום פנים באופן אחר דאפילו הוא ברשות אחרים ב"ן יתקרי לאביו עיי"ש בארוכה והנה לפי זה יש לפרש בנסח הפייט אם כבני"ם אם כעבדי"ם אם הלכה כר"מ או כר"י יאתה לך להושיענו אם כבנים דהלכה כר"מ הנה רחמני כרחם אב על בנים ואם כעבדים דהלכה כר"י הנה אעפ"כ עינינו לך תליות וכו' ואין אנחנו כאותו הדור שבאו בימי יחזקאל לטעון עבד שמכרו רבו וכו' ובאו בעלילות טענה זו לפרוק עול אבל אנחנו עינינו לך תליות עד שתחנינו וכו':
14
ט״ואמר אביי השתא דאמרת סימנ"א מילת"א יהא אדם רגיל לאכול בריש שתא וכו' להבין הדברים למה יהי' כזאת שיהי' הסימן מועיל לאיזה פעולה ואביי חש לה לריש שתא הלא הכל בגזירתו ית"ש כל אשר חפץ י"י עשה בשמים ובארץ. והנני אומר לך את אשר עם לבבי ע"פ דברי הרב הקדוש מהרד"ב זצ"ל על הא דאמרו רבנן בראשי"ת נמי מאמ"ר הוא הנההקשו למה לא נאמר ויאמ"ר כמו באינך והסביר הרב הקדוש הנ"ל דהנה מאמר לא יצוייר לנו כ"א ע"י אותיות. והנה האותיות ג"כ נבראו כי מהיכן נתהוו הלא הא"ס ב"ה הוא בוראם מלכם ואדונם
15
ט״זוהנה האותיו"ת נבראו קודם וכיון שנבראו האותיות הי' גילוי התפשטות המאמרו' ע"כ באינך תש"ע נאמר ויאמ"ר. משא"כ בבריאה ראשונה נאמר בראשית ברא אלקים א"ת היינו האותיות מן א' עד ת' וא"א להיכתב. בדבר הזה אמיר"ה כיון שלא היו עדיין וזה אשר יצאו ראשונה ראשית גילויים עיי"ש בדבריו הנה המשכיל ע"ד לדעתי יתבונן שה"ס הבחי' ראשונה בחי' כת"ר (שאינו נרמז באות רק בקוצו של יו"ד) שהוא השורש להחכמ"ה הקדומה (הנרמזת באות י') כי החכמה מאין תמצא ותשכיל ממוצא הדבר כאשר ידבר איש אל רעהו איזה דבר הנה ע"י אותיות הדבור משכילו את אשר עם לבבו משא"כ כאשר אינו מדבר עמו כגון שחבירו אינו מבין את לשונו וכיוצא הנה מראהו ומשכילו ע"י איזה סימ"ן הנה הסימ"ן הוא למעל' מן הדבו"ר הוא דבר שלא יכול להתלבש בדבו"ר הבן הדבר כי באם מתיילד באדם איזה חכמ"ה משורש חכמת והנה ע"י שמלבישו. באותיות דבורו משכיל את חבירו חכמתו בהתלבשות משא"כ כשמשכיל את חבירו מבלי התלבשות רק ע"י סימן. והנה תתבינן בזה למה קראי למרדכי פתחי' על שהי' מבין שכליית האלמים ע"י סי' כמבו' בדבריהם ז"ל ע"כ קראוהו פת"ח י"ה כמו שידע' שם י"ה מורה על המחשב' פת"ח נקודת הפת"ח הוא בחכמ'. פי"ה פתח"ה בחכמה. הבן הדברי' הנעלמים:
16
י״זוהנה תתבונן ידידי לפי"ז דבר נחמד משנה שלימ' שנינו בראשונה היו משיאין משואות (להודיע קידוש החד"ש מהתחדשות היר"ח סוד מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה והיו מודיעין הדבר ע"י סימן להורות סוף המעש' במחשבה תחילה שה"ס הסימן ואם עיני שכל לך תבין שגם בסוד מיעוט הירח נשאר נקוד' העיקרית בחי' כתר"ה כי לשם אין מגיע הפגם כנודע) משקלקלו הבייתוסים (שלא היו מאמינים בתורה שבע"פ עיין בכוונת האריז"ל בכוונת ברכת המינים שתקנו אח"כ. משקלקלו המינים ונתהווה איזה פגם גם בנקודה העיקרית בעוה"ר ותקנו ברכת המינים לתקן הנה תבין גם בכאן משקלקלו הבייתוסים שלא היו מאמינים בתורה שבע"פ התקינו שיהיו השלוחי"ן יוצאין (וידברו במו פיהם מקוד"ש החוד"ש כעין שתקנו לומר בפ"ה ברכת וכו' ואם תשכיל עוד עיין שלחו"ת שורש של"ח הוא י"ג הויות להשפיע מן י"ג ת"ד להאיר לשושנ"ה דאית בה י"ג עלין) הבן הדברים ויאירו עיניך בכמה ענינים:
17
י״חומעתה בין והתבינן סוף מעשה נק' מלת"א סוד דבו"ר בלה"ק מלכ"ת פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה וראשית המחשב' נק' סימ"ן בלי התלבשו' בדבו"ר והנה סו"ף מעש"ה במחשבה תחילה ע"כ סימנ"א מלת"א היא יחוד נפלא בכל שיעור קומה בהעלות כל הדברי' לשורשם ומתמתקי' כל הדינים כי עוז וחדוה במקומו. וז"ש אביי השתא דאמרת סימנ"א מלת"א יהא אדם רגיל לאכול ברי"ש שת"א וכו' התחלת בריאת עולם טוב מאוד להמתקת הדינים ע"י סימן ומן הסימן בא לידי דבו"ר. והעד הנאמן ע"ז תקיעת שופ"ר מבלי דבו"ר רק בקול לשמוע קול שופ"ר הבן הדברים ברוחב לב:
18
י״טואציגה לפניך דקדוק חדש מ"ש אביי ברי"ש שת"א ולא אמר ברא"ש השנ"ה. נ"ל להורות לנו דוקא בכניסת השנ' בראשית' בלילה הראשונה (הגם דעבדינן תרי יומי) א"צ לסימן בלילה שני' (הגם דבעל טה"ק כתב לערוך בשלחן הסימנים גם בלילה שני' לא קחזינן לרבנן קשישאי דעבדו הכי ולא אישתמיט חד מהפוסקים קמאי לומר לנו זאת. רק בלילה הראשונה ונ"ל הטעם דהנה בלילה ראשונה הוא בחי' לא"ה וליל ב' רח"ל ורח"ל מסרה הסימני"ם ללא"ה הבן עיין עוד בסימן כ"ב:
19
כ׳מה שנוהגין לאכול ראש כבש בראש השנ"ה יש סמך עפ"ז מ"ש בתרגום המיוחס ליונתן בתחלת גלות מצרים ראה פרעה בחלום כל ארץ מצרים בכף מאזנים וטל"ה אחד בכף שני' והכריע הטל"ה כל אמ"צ. והנראה להתבונן למה הראו לו טל"ה במאזנים ונראה דהנה ניס"ן מזל טל"ה בגימ ו"ה פעמי' ו"ה תשר"י מזל מאזני' בגימ' י"ה פעמים יה (עיין זה במג"ע) והנה בגלות הי' הפירוד בעוה"ר ובעת הגאולה נעשה יחודא שלים מענין שאנו אמרי' בכל המצות ליחודא שלים שם י"ה בו"ה וכו'. ע"כ הראו לפרעה מזל טל"ה עם מזל מאזני"ם שזה הוא היחוד השלם בעת הגאול' וכן יהי' לעתיד ב"ב משיח בן אפרי"ם (חדשו הוא תשר"י מזל מאזנים עם משיח בן דוד הוא מיהוד"ה חדשו הוא ניסן) מזל טלה ע"כ בר"ה לייחדא שם י"ה בו"ה ולקרב הגאולה לזכר זה אנו אוכלין בהגיע זמן מזל מאזנים ראש כבש מזל טלה ואי"ה יתבאר עוד:
20
כ״אנוהגין לטבול פרוסת המוציא בדב"ש בגי' א"ב הרחמ"ן או אב הרחמים עיין בכוונת מי כמוך א"ב הרחמ"ן ויש לרמז בדברי שלמה דב"ש מצאת אכול דייך סוד י"ד האוחזות בשופ"ר אשר י"ד משלמת ש"ו (דב"ש) שופ"ר למנין ש"ך ומתמתקים ע"י השופ"ר דיני ש"ך ופ"ר כידוע הבן ואין להאריך בכאן:
21
כ״בשיר המעלות ממעמקי"ם קראתיך י"י אמרז"ל במנשה כשעש' תשוב"ה קרא מקודם לכל הע"ז ואח"כ קרא להש"י ואמר אם לא תענני אני אומר כשם שאלו אין בהם ממש וכו' אזי באו המלאכי' וסתמו כל החלונות והש"י פתח ליפתח כביכול בחתיר' והנה בא בתשובתו זאת בעליל' ובזרוע ובעל כרחך כביכול ואעפ"כ פתח לו הש"י פתח התשוב"ה ותשוב"ה כזאת נק' עומ"ק כי מאד עמקו מחשבותיו ואין משיג מאין ולאין תועיל תשובה הבאה בזרוע בעלילה באין זכות לאדם והוא לכבודו ית"ש וכמו שאמר מנשה אני אומר כשם וכו' וח"ו אין זה כבודו ואמרז"ל ג' באו בעליל' קי"ן עש"ו מנש"ה באין טענה בזכות רק באו בעליל' ונתקבלו דבריה' וזה שיש לרמז ממעמקי' קראתיך י"י. אני קראתיך י"י שתענינו מן עומ"ק הגם שבידינו זכות אין עכ"ז כבודך הוא שתקבלנו ותענינו וזה הוא שנק' עמ"ק כנ"ל וע"כ עמ"ק ר"ת עש"ו מנש"ה קין ונרמז כשם שנתקבלו דבריה' באין זכות רק לככודך כן תקבלינו וכו':
22
כ״גבמדרש (על הפסוק בחדש השביעי באחד לחדש) ר"ח בשם ר' לוי פתח אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזני"ם לעלות המה מהבל יחד בנוהג שבעול' מה הבריות אומרות. איש פלוני. ישא פלונית. אך הבל בני אדם. פלונית תנשא לפלוני. כזב בני איש המה מהבל יח"ד. אר"ח עד שהם עדיין הבל במעי אמן הם יחד עכ"ל המדרש הזה אומר דרשוני וחיו דקשה מהו הפתיחה ואיך יש שייכות בזה לבחדש השביעי באחד וכו'. וגם איכות זווגים איך נרמז בקרא וגם אומרו כפול פלוני ישא פלונית פלונית תנשא לפלוני ונראה דבא לדייק אומרו בחד"ש השביע"י באחד לחדש ולא אמר באח"ד לחד"ש השביעי ואומר אני במור' ידוע איכות הב' ימים דר"ה יום הא' בחי' לא"ה דינא קשיא יום ב' בחי' רח"ל דינא רפיא (והנה ענין נישואי יעקב עם לא"ה ורח"ל ידוע שכל עשיותיו בעוה"ז הי' דוגמא עליונה לאורות עליונים) וידוע מס' ה"ק נישואי יעק"ב עם לא"ה מיקרי זיווגי הולך אצלו כי היא באת אצלו בלא הודע. ונישואי רח"ל מיקרי הולך אצל זיווגו. כי הלך מביתו עיקר בשבילה. ואמר אעבדך ז' שנים ברח"ל וכו':
23
כ״ד(הג"ה ולמשכילים יונעם במפלאות תמים דעים כי לא נצטוינו בתורה במנין המצות לחיק להשתדל בענו"ה שהיא בחי' לא"ה (היא רקמו המדו' הבאים לאדם ממילא ע"י עוסקו בעבודת הש"י. הבן) משא"כ על היראה שהוא בחי' רח"ל נצטוינו במצוה ממנין תרי"ג את י"י אלקיך תירא וידוע לך דברי רז"ל מה שעשת' ירא"ה עטרה לראש עשתה ענוה עקב לסוליתא והשם הטוב יכפר ע"כ הג"ה):
24
כ״הוהנה בזמן שביהמ"ק הי' קיים (עפ"י התורה) לא היה ר"ה רק יום אחד (עמש"ל סימן ב') כי היו יכולין לתקן כל התקונים ביום אחד וכהיום מוכרחים אנחנו לעשות ב' ימים (עיין בכתבי האריז"ל ועמש"ל אות ב' מסוד נשמ"ה עול"ם) הנה יום א' הוא בחי' לא"ה ויום ב' בחי' רח"ל והנה גם כל זיווגי הנשמות נגזרין בר"ה. והנה מי שנגזר עליו שילך אצל זיווגו. כפי הנראה נגזר עליו ביום ב' בחי' רח"ל ומי שנגזר עליו שזיווגו תבא אצלו. נגזר עליו מבחי' יום א' לא"ה וכנ"ל (כן נראה והשם יודע) והנה מי שזיווגו בא אצלו נק' בן אד"ם כי גם באד"ם הראשון זיווגו באת אצלו כמד"א ויבא"ה אל האד"ם ומי שהולך אצל זיווגו נק' בן אי"ש כדכתיב וילך אי"ש מבית לוי ויקח וכו' ובלשון רז"ל דרכו של איש לחזור וכו' והנה ביאור בעל המאמר לפי"ז הפסוק אך הבל בנ"י אד"ם מה שאומרים בשכלם. פלונ"י ישא פלונית שבאת אצלו זה הבל. כי אינם יודעי' זה בשכלם וכן מה שגוזרים בשכלם פלונית תנשא לפלוני שבא לכאן. כזב בני איש כי אינם יודעים זה בשכל אנושי. אבל הוא במאזני"ם לעלות זה נעשה הכל כפי מה שעלתה הגזיר' במזל מאזנים תשרי. רא"ש השנ"ה. המה מהבל יחד עד שהם עשוין הבל במעי אמן כבר נגזר עליהם באותו ר"ה אחדותם איך יתאחדו. ובזה יונח לנו ע"י הפתיחה הזאת אומרו בחד"ש השביעי לרמז ב' חדש השביעי אחד לחדש השביעי נחלק לב' ימים (ואפי' בזמן המקדש. ב' בחינות ב' חידושים) באח"ד לחדש. ב' מיני אחדות הם בעסק נשמות המתחדש יש שמתאחדים ע"י שהולך אצל זיווגו ויש שזיגו וכו' כענין הב' ימים וכנ"ל והשם הטוב יכפר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
25
כ״וגמ' ר"ה א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן ג' ספרי' נפתחין בר"ה וכו' צדיקי' גמורי' נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעי' וכו' ואח"כ בבריי' תניא ב"ש אומרים ג' כתות ליום הדין (פירש"י כשיחיו המתים) אחת של צדיקים גמורי' ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים (ופרש"י רשעי' גמורים רובם עונות בינונים מחצ' על מחצה) ולכאורה מן התימא על רש"י ז"ל למה לא פי' כן לעיל בג' ספרים דר"ה וי"ל כי שם א"א לפרש כן דהרי אמרו צדיקים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים והרי קחזינן כמה צדיקים נתבקשו בישיבה של מעלה וגם קחזינן אשר אין חרצובות למותם ע"כ צ"ל דשם הוא הפירוש צדיקי"ם שיש בידם מצות כאלה אשר מגיע לעושיהם חיים. שיש מצות פרטיות אשר שכרם אריכות ימים ושנים ויש עבירות ענשם ההיפוך בענין הזה יוחשב בר"ה צדיקי'. רשעי'. בינונים: נ"ל לדעת רש"י ועיין בשל"ה:
26
כ״זשם בינונים (ליום הדין) יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין וכו' ב"ה אומרים ור"ב חס"ד מטה כלפי חסד ועליה' אמר דוד אהבתי כי ישמע י"י את קולי (תחנוני) ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה. מהראוי לתת לב האיך נשמע מכאן דקאי על בינונים ונראה דמש"ה מסיים ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה. והכוונ' דמהראוי לדקדק בפסוק מהו זה שאמר קולי תחנונ"י. קול תחנוני מיבע"ל. אבל יתפרש קול"י לשון ק"ל ותחנוני לשון נח ואל תתמ' ע"ז כי כן הוא דרכם ז"ל במדרשות להבקי בשותא דרבנן) והיינו אהבתי כי ישמע (ויבין כביכול) י"י את קולי תחנוני (אשר הזכיות הם קלי"ם ונחים ואינם יכולים להכריע בכובדם את הכף השני) כי הטה אזנ"ו לי (אזנ"ו לשון מאזני"ם מטה את הכף מאזנים לי לטובתי שיכריעו הזכיות):
27
כ״חשם תנא ר' ישמעאל אומר מעביר ראשון ראשון וכ"ן הו"א המד"ה לא נודע פירוש הנך ג' תיבות ונראה דהנה ב"ה קאמרו. ור"ב חס"ד מטה כלפי חס"ד הנה אמרו שזה החס"ד בא ממדת ור"ב חס"ד מדה השישית שבי"ג מדות א"כ ב"ה קאמרו שכך הוא מדת ור"ב חס"ד להטות כלפי חס"ד ור' ישמעאל סבר ור"ב הוא לשון ריבוי ואין רבוי פחות משלשה כמד"א ימים שנים רבי"ם שלשה וא"כ מדת ור"ב חס"ד הוא כך שהחסד הוא שאינו מחשיב את העונות רק כשהם בבחי' רבוי היינו משלישי ואילך. אבל ראשון ראשון מעביר. וז"ש וכ"ן הו"א המד"ה רצ"ל מדת ור"ב חס"ד זאת הוא פעולתו נ"ל והנה אכתוב לך פרפרת בברכת ברוך שאמר יש י"ג ברו"ך נגד י"ג מדות כמ"ש בכוונות והנה ברוך מרחם על הארץ היא נגד מדת ור"ב חס"ד. הנה מרח"ם ר"ת מד"ת ר"ב חס"ד מעבי"ר. סייעתא למ"ש ר"י כן היא המדה והנה מה שדרשו פירוש מדת ר"ב חס"ד ולא פירשו שארי המדות. נ"ל להיות ר"ב חס"ד ממתיק הב' בתי דינים קשיא ורפ"א כידוע ע"כ ר"ב חס"ד בגי' לא"ה רח"ל:
28
כ״טגמ' היכי דמי מתנמנם נים וכו' ולא ידע לאהדורי סברא. בע"ח שער ר"ה. ז"ל אמנם תקיעת שופר ביום ב' הוא אע"פ שנתעורר הז"א מן השינה ע"י השופר עכ"ז כיון שלא הגיע נסר"ה במוח שהוא חכמה וכו' עד שביום ב' ננס"ר החכמ"ה וכו' אחר שנתעורר המוח שהוא חכמ"ה אין עוד שינה עכ"ל והנה לפי"ז תבין שאין נק' שינ"ה אם קורין לו ועונה. שזה מבחי' חכמ"ה. הגם שאינו יכול לאהדורי סברא שזה מבחי' בינ"ה. מבין דבר מתוך דבר. הבן הדברים:
29
ל׳מנהג ישראל בכ"מ מושבות' בגליות שיברך הש"ץ נט"י ואשר יצר ואלקי נשמה שנתת וכו' בביה"כ ברבים הגם שאפשר לומר שזה להוציא את הרבים י"ח מ"ש רא"ש השנ"ה. ובפרש בזמנינו דלא שכיחי עמי הארצות ואחשב' לדעת דהנה ברכת נט"י ואש"יצ נתקנו משום שאחר השינה נעשה האדם כברי' חדשה וכמשארז"ל בכוונות הכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתיך שהאדם מפקיד נשמתו וכו' ומחזירה לו וכו' והנה ענין השינ"ה הוא כדי שיתחדש האדם ויומשך לו חיות חדש ומוחין זכין:
30
ל״אואמר הרב הקדוש מהר"פ מקארעץ זצוק"ל שבכל הנבראי' יש שינה ואפי' המים ישינים ואם לא יישנו יתקלקלו רק שהמים יש להם חיות מעט ישינים מעט. עכ"ל (רצ"ל כל הנבראים) כפי חיותו שינתו והאדם שיש לו חיות מרובה על כל הנבראים היא ישן יותר מכולם כדי שיתחדש יותר
31
ל״בהג"ה ונ"ל הקטן דבעבור זה מצוה לישן בשבת גם ביום שינה בשבת תענוג דבשארי הימים יש לאדם חיות רק מנשמ' אחת אזי די לו בשינת הלילה משא"כ בשבת יש לו חיות משתי נשמות צריכין לישן גם ביום. נ"ל: כי בשינתו הוא מוסר נפשו לבא"ר העליון בסוד חדשי"ם לבקרי"ם רב"ה אמונתי"ך ר"ת רח"ל שהיא הבא"ר שהיא בר"ת בידך אפקיד רוחי.
32
ל״גהג"ה כמ"ש הארז"ל ב"ידך א"פקיד ר"וחי ר"ת בא"ר וכתבנו בגמ' דז"ש אף ת"ח מיבע"ל למימ' חד פסוק' דרחמ"י כגון בידך אפקיד רוחי והנה אין בפסוק הזה ל' תפלה אבל לדעתי פסוקא דרחמ"י. מלשון רח"ם היא הבאר העליון: וגם מלאכים יש בהם דורמיט"א (נראה לי בגימטרי' ע"ר אני ישינ"ה ולבי ער) לכך מלאכים יחפזון ברא"ש השנ"ה בסוד דורמיט"א ולכך ר"ה באמצע
33
ל״דהג"ה נ"ל פירושו היינו בין שנה לשנה או באמצע שנה למנין החדשים דמניסן מנינן לחדשים: נקודה אמצעית לנשמו"ת ולעולמו"ת בסוד דינא קשי"א ודינ"א רפי"א
34
ל״ההג"ה היינו יום א' דינא קשיא בכוד הנפשות פנימיות העולמות יום ב' דינא רפיא חיצונית העולמות ממש כמבואר כל זה בכתבי האריז"ל תדע נשמ"ה עול"ם בגי' ישרא"ל: והעצה היעוצה להאדם להיות בס"ד דורמיט"א להתחדש הוא כך שיקטין עצמו כל מה דאפשר עד שיוחשב לאין והוא בסוד מוחין הקטנות והס' בכס"א. שהוא מלכות שהוא דין ומז' יומשך לו חיות זכים וברורים לו ולממונו ולכל מה שיש לו ולכל הנלוים אליו עכ"ד הרב הקדוש הנ"ל. ומעתה תתבונן מנהגן של ישראל כיון שברא"ש השנ"ה יש שינ"ה כביכול ונעשין כל ישראל אחר כך כברי' חדשה ונמשך לישראל מוחין חדשים וחיות חדש. ע"כ צריכין לברך ברכת נט"י ואי"צ ברבים הבן הדברים:
35
ל״והג"ה ע"פ הדברים הנ"ל יתפרש הפסוק חדשים לבקרים רבה אמונתיך על ידי החידוש שמתחדש האדם בכל בקר עי"ז מתרב' האמונה בהאדם כי יומשך להאדם חיות קדוש יותר:
36
ל״זראית איש חכם בעיניו תקו' לכסיל ממנו. להבין הדבר אבאר לך את אשר מצאתי כתוב דברי הרב הקדוש מהר"פ זצק"ל הנ"ל דבר בקדשו. שוט"ה בגימ' ש"ך (ונ"ל דכן בלשון העולם נק' נע"ר היא ג"כ בגימ' ש"ך) ולכך אמר התנא מוטב אהי' שוט"ה כל ימי וכו' כי הוא המתקת הדינים היינו כשאדם שוט"ה בעיניו ומחשב א"ע כאפס וכאין הגם שעושין עמו שלא לפי כבודו הוא אומר בלשון בני אדם א' ועי"כ היא מפריד בין השינים הם נגד ל"ב נתיבות חכמה. הם כנגד ל"ב אלקים דמ"ב והם ש"ך דינין (היינו כי כ"א כלול מעשרה והמתקתם הוא באות א שם אדני (כי ש"ך הם הגבורות היינו ה' פעמים די"ן בגימ' ש"ך. וכשנמשך לכל די"ן א' מתהווה אדנ"י ע"כ נעשה מן ש"ך שכ"ה. וז"ש האריז"ל אשרי העם שככ"ה לו שעושין מן ש"ך שכ"ה) ואהי"ה (לא ידעתי כוונ' הרב בזה) כי בהברת הא' בין השינים מפריד בין הדינים וממתיקם. וזה כלל גדול בר"ה וזה יוכל להעשות על ידו כשיבא לידי כך (ורצה לומר האדם בעולם הזה כשבא לידי כך שמחזיק עצמו לאין וכנהוג לומר א ומפריד בין השינים הנה ע"י מעשיו יוכל להמתיק הדינים) ונמתקים הדינים של כל העולם. כמו שהוא אינו משגיח על כבודו באות א כמש"ל ואות א' מורה על אלופי של עולם וזהו העיקר של המיתוק וכו' והבן) ונ"ל כשמפריד בין השינים כנ"ל הנה ישאר ק"ס למעלה ק"ס למטה והוא פדיון נפשו בהמתקת הדינים ע"י שם הו"י העולה ק"ס בהבאת הריבוע) אבל החכם בעיניו הוא בבחי' דינים בסוד ל"ב נתיבות חכמ"ה (וכ"א כלול מן י' בגי' ש"ך נ"ל. ולדעתי זה הסוד נרמז בפסוק הנ"ל. והמשכיל יבין הדבר לאשורו. והכל נעשה ע"י מעשינו ותנועותינו בכוונת המתבונן):
37
ל״חעיין מ"ש בסי' י"א בענין הסימני' שמסרה רחל ללאה. ומה שיש לי לומר בהנהו סימנים ע"פ מה שידענו בכוונת האריז"ל בשמ"ע בר"ה בכוונת לדור ודור המליכו לאל. הכוונה ל"א הם סימני רח"ל אל' הוא סימני לא"ה והנה לא"ה שמה בה"א סימני נקבה. אבל הלמ"ד והאל"ף מהראוי היה לקרותה אל"ה כי סימן לא"ה הוא אלה אבל רח"למסרה סימני' ללאה וכל דברינו בדרך אפשר:
38
ל״טמה שנוהגין בכל תפוצת ישראל. וכתו"ב ובספ"ר אומרים הקהל עם הש"ץ משא"כ בזכרינ"ו ומי כמו"ך נ"ל דהנה ג' ראשונות דומה כעבד וכו' משא"כ בג' אחרונות דומה לעבד הנוטל פרס מרבו ויוצא והולך לו והנה הש"ץ הוא הנוטל פרס בעד כל הצבור. ע"כ בנטלו הפרס הנה כ"א אומר עמו ונוטל חלקו לחיים ולשלום כנ"ל:
39
מ׳עדות ביהוסף שמו בצאתו על אמ"צ שפ"ת לא ידעתי אשמע. הנה להבין הענין איך בעבור שנק'. יהוס"ף בצאתו מבית האסורים שניתוסף לו אות ה' מקדושת היום ראש השנה יום המלכות ע"כ שמע שפ"ת אשר לא ידע. ודרשת חז"ל ידוע. והנ"ל לפרש עפמ"ש בזהר אשר פרעה היה מחליף ליוסף כמה ענינים בדברי החלום ויוסף הי' מבין שהוא חילוף (ופרעה רצה להטעותו ולא רצה שיבין וע"כ א"ל בהקדמה ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. רצ"ל אינך במדריגת דניאל שתדע החלום והפתרון רק תשמע חלום לפתור וכו' ע"כ אין עליך לפתור רק מה שתשמע ממני ואחת מהג' שהחליף. דכתיב ופרעה חלם. והנה עומד על היאו"ר. היינו שראה שהוא עומד במקום היאו"ר דהנה היאו"ר מזין את אמ"צ ובשנות הרעב היאור בטל ממלאכתו ופרעה יעמוד במקומו לזון את הארץ במה שיעמוד איש נבון וחכם וישיתהו על אמ"צ וחמש את אמ"צ בשבע שני השבע ודבר זה לא יהי' ע"י פרעה בעצמו רק ע"י אותו האיש אשר יבא מכחו. כמו היאור שהוא עושה פעולה כוללת בהשקאה. והאיש צריך לחרוש ולזרוע ובזולת זה פעולת היאור לריק. כ"ה בדבר הזה שראה פרעה בחלומו. והנה עומד על היאו"ר היינו במקום היאו"ר דהיינו שהוא יעשה פעולה כוללת במה שיפקיד איש נבון. ואותו האיש יעשה הפרטיית: ועוד נרמז בדבר החלום עומ"ד דייקא על היאור ולא יוש"ב ולא הול"ך. אבל הרמז הוא שכל עמידתו וקיומו הוא רק על היאו"ר. יאו"ר היא בחי' בינ"ה מבין דבר מת"ד. הנה הפתרון מי שהיה מבין דבר מת"ד לפתור לו חלומו הוא יהיה הפקיד. ועי"ז יהי' לפרעה קיום ועמידה ובאם לאו כל ארצו יהי' לטמיון. והנה פרעה היה חכם באיצטגנינות ולא רצה לומר זה ליוסף וא"ל הנני עומד על שפת היאור וחש פן יתבונן יוסף בעצמו שראה בחלומו שעמד ע"ל היאו"ר אזי הקדים לו לאמר אני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. היינו אתה אינך פותר רק מה שתשמע ואינך במדריגת דניאל להבין החלום בעצמו מה שלא תשמע. אבל יוסף הבין ע"י אות ה' שניתוסף לו (מקדושת היום כמש"ל) הבין מה שלא נאמר לו וע"כ אמר לו ועתה ירא פרעה איש נבון וכו' וישיתהו וכו' דקשה וכי ליועץ למלך נתנוהו אבל הבין דעל כרחך מדהראו חלום כזה לפרעה ע"כ הוא כדי שיעשה לזה איזה פעולה ובודאי ראה שעמד ע"ל היאו"ר ע"כ מה שאמר יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו וכו' הוא שייך לפתרון וזה היא פי' הפסוק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים ניתוסף לו אות ה' בצאתו על אמ"צ. ע"כ שפ"ת לא ידעתי אשמע הבין תיבת שפ"ת שאמר לו פרעה שפ"ת יתר הוא. והשיב לו תיבת שפ"ת מה ששמעתי ממך לא ידעתיו רק עומד על היאו"ר. וזה פתרונו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו וכו' וכמש"ל:
40
מ״אבמדרש פ' אמור פכ"ט בכל המוספין כתיב והקרבת"ם וכאן (במוסף ר"ה) כתיב ועשית"ם אשה הא כיצד. א"ל הקב"ה לישראל בניי מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני כאלו היום בראתי אתכם ברי' חדשה. הה"ד כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עכ"ל. והנה מהראוי לתת לב לדבריהן הללו א' מאי נפקא לן לטיבותא אם הקב"ה בורא אותנו ברי' חדשה ולא נאמר סתם שהש"י מוחל לעונותינו. ב' מנין לנו לדרוש כן מן ועשית"ם אשה וכו' הלא זה קאי על הקרבן של מוסף ולא על ישראל. ונראה לפרש עפ"י משאחז"ל בזבחים. מרים מי הסגירה וכו' אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה אמר אני כה"ן אני מסגירה וכו' הנה תראה כביכול הקב"ה נק' כהן וכן תמצא עוד בגמרא דשאל ההוא מינא. אלקיכם כהן הוא כי קבר למשה במאי טבל וכו' (והנה לדעתי תיבת כה"ן הן המה מרמזים על האחדות. באלפ"א בית"א דא"ט ב"ח המצורף לעשירית. ואותיות כה"ן המה מיוחדים בלי בן זוג. וכן הקדוש ב"ה משבח לכנ"י הנ"ך יפה רעיתי גוי אח"ד בארץ ודי בזה כע'):
41
מ״בוהנה במאמרי הפורים פירשנו הא דאמרו בגמרא שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאים של ישראל וכו' א"ל אמרו אתם. אמרו מפני שנהנ' מסעודתו של אותו רשע א"ל א"כ אותן שבשושן וכו' עד שאמר להם רשב"י מפני שהשתחוו לצלם בימי נ"נ. א"ל (תלמידיו) וכי משא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים וכו' דקשה מאד. א' הנה גם לסברתם קשה וכי משא פנים וכו'. ב' מה זה שהקשו וכי משא פנים יש בדבר. אין זה משא פנים רק כיון שעשו תשוב"ה בצום ובכי ומספד ושק ואפר. אין לך דבר שעומד בפני התשוב"ה וכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך ודרשו חז"ל אפי' כפרת בעיקר. ופירשנו שם במס' מגילה דהנה ידוע בשעת מ"ת נעשה חיבור כביכול קוב"ה עם כנ"י כעין חיבת חיתונים. כענין שאמר הקב"ה ואתם תהיו ל"י וכו' וגוי קדוש כענין הרי את מקודש"ת ל"י וכמ"ש הנביא וארשתיך ל"י לעולם) והוא ענין מפורסם בכל כתבי הקודש אשר כנסת ישראל נק' כאשה לדוד'. וח"ו בעבדם לע"ז (לא תהא כזאת בישראל) נק' כאש"ת איש שזינתה כמפורס' הדבר בכל ספרי הנבוא' עד אשר זאת היתה עצת משה כשבאו ישראל לידי אותה מעשה. הנה שיבר את הלוחות בכדי שיהי' להן דין פנויה כמשארז"ל עד שנתן להן הקב"ה לוחות שניות. והנה לפי המבואר בגמ' דכביכול הקב"ה נק' כה"ן הנה אשת כהן אפי' זינתה באונס אסורה לבעלה ולא מהני תשובת" להתיר' לבעל' ע"כ תלמידי רשב"י לא רצו לומר שנתחייבו שונאיהן של ישראל על שהשתחוו לצלם דא"כ הוה זנות ח"ו וקשה וכי משא פנים יש בדבר להתיר כנ"י לדוד' הגם שיש תשובה על החטא אבל דין התורה אינו יכול להשתנות אבל לסברתם שהחטא היה על שנהנו מסעודתו וכו' הוא עון בעלמא ואינו זנות דאינו נק' זנות רק עון ע"ז (דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו בשעת הקידושין) וכיון שהיא עון בעלמא לזה בודאי מהני תשוב"ה שעשו ואין כאן משא פנים. הנה ע"ז השיב להם רשב"י הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה וכו' היינו מפאת נשמתן ושכלם לא רצו לעבוד ע"ז רק מצד גופם השתחוו באונס אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפני"ם היינו כיון שכבר נגזר' עליהם גזירה ונחתם הדבר בטבעת המל"ך סתם. כביכול מלכו של עולם ומה שנשארו בחיים אח"כ הנה פני"ם חדשות באו לכאן. ולא שייך האיסור רק לפנים הראשונים. וכעת כנ"י פני"ם חדשות וברי' חדת' וטהור' היא כנ"י לבעל': וקצרתי בכאן (והדברים ארוכים אצלינו ברחב ידים בענין הם לא עשו אלא לפנים. ע"פ מ"ש התוס' בפסחי' שהצלם לא היה ע"ז רק אנדרטא. וכעין ע"ז ואכ"מ:
42
מ״גומעתה יתבאר לך דברי המדרש הנ"ל דבכל הקרבנות של המוספין כתיב והקרבתם אשה לי"י. ובר"ה נאמרו עשיתם אשה להורות דנעשין כברי' חדשה. דבשעת המשפט כשעוברין לפניו כבני מרו"ן הנה כשנמצא ח"ו שמץ ע"ז אצל שונאי ישראל (הגם שאינו ע"ז ממש הנה נמצא כמה ענינים שהם ע"פ התור' כעין ע"ז כמשארז"ל כל הכועס כאלו וכו' כל המשנ' בדבורו וכו' ועיין בחו"ה בשער ייחד המעש' בענין עבוד' מזוייפת דהו' כע"ז. ובפרט עון חילול השם ח"ו) א"כ הוה כזנות ח"ו. והגם שהוא באונס תוקף הצרות והיסורין הנה הקב"ה כה"ן הוא ואשת כהן שזינת' אפי' באונס אסור' לבעל' ח"ו ולא מהני תשוב"ה לזה. הנה אלקינו מרחם כשישראל עושין תשוב"ה בראש השנ' ובעשי"ת הם נעשין כברי' חדש' כידוע לך דבראש השנ' חוזרים כל הדברים לשורשן כמו בשעת בריאת העולם. וידוע לך סוד התרדמ"ה הנה נעשין כברי' חדש' ופני' חדשות באו לכאן וזהו הנרמז ועשית"ם אשה לי"י קרי בי' אשה: כביכול כנ"י נעשית כאשה חדש' לדוד'. וטהור' היא. אשרי העם שככ' לו אשרי העם שי"י אלקיו:
43
מ״דוע"פ הדברים האלה יובן לך ברמז לשון הזהב של חז"ל והוא מקובל בתור' שבע"פ ברא"ש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרו"ן הנה לכל הפירושי' שאמרו בגמ' עוד טעמא בעי ל"ל למימר לשון כבני מרו"ן ע"כ לומר שהוא ענין נעלם ויש לדקדק אומר כל באי עול"ם ולא אמר כל העולם או כל יושבי תב"ל או כל שוכני ארץ. אבל אגיד לך אשר עם לבבי צונו י"י אלקינו ית"ש. בעשה. ול"ת לקדש שמו ית' דהיינו למסור א"ע למית' בבוא מכריח להכריח לע"ז והוא בל"ת ולא תחללו את שם קדשי ובעש' ונקדשתי בתוך ב"י וע"פ חשבון הרמב"ם במנין המצות (וסוגיין דעלמא כוותי' אזלי) הנה המצו' הזאת ולא תחללו וכו' היא מצו' רצ"ו (מרן מרו"ן) והמ"ע שלאחרי'. ונקדשתי בתוך וכו' (למסור נפשו בפועל על קדושת שמו) היא מצוה רצ"ו וכבר ידעתי שאין שום דבר במקר' בתוה"ק למה דוק' במנין ומפקד בא לנו בתורה מצות קידוש השם:
44
מ״הואומר לך דהנ' כתיב והחיות רצו"א ושוב (הנה בתיבת רצו"א האל"ף אינ' נקראת במבטא) ואבאר לך את אשר עם לבבי יהי י"י אלקיך עמך ותבין דבר מת"ד: הנה ידוע ארבע' חילוקי כפר' שהי' ר"י דורש עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. על ל"ת תשוב' תול' ויה"כ מכפר. על כריתות ומית' ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין. חילול השם (שהוא כעובד ע"ז ח"ו) כולן תולין ומית' ממרקת דכתיב אם יכופר העון הזה לכם עד וכו'. הנך ראה אשר התשוב' לבד' לא מהני לגמרי רק עלמ"ע וקשה דהרי קיי"ל המקדש את האש' ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה. הנה נמצא רשע גמור משמע אפי' נמצא בידו עבירות חמורות כריתות ומית' ב"ד וח"ה ולאלו העבירות לא מהני תשוב' לחוד' ואיך נוכל לומר מקידש' שמא הרהר בתשוב"ה ומאי מהני לי' תשוב' לחוד' והנה במ"א הארכנו בזה ובכאן נאמר בקיצור. ז"ל הזהר פ' במדבר דף קכ"א דרזא דמל' דאית חובין דלא מתכפרין עד דאיתפטר ב"נ מעלמא הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד וכו'. והאי יהיב גרמי' ודאי למותא ומסיח נפשי' לההוא אתר וכו' (רצ"ל מקבל עליו מס"נ) כמאן דאיתפטר מן עלמא וכו' ובדין קוב"ה מרחם עלוי' למכפר לי' לחובי' עכ"ל. הנך רואה שמסירת הנפש בכח באמת שמקבל עליו כפי המצות שנצטו' ולא תחללו וכו' ונקדשתי וכו' איתחשיב כאלו מסר נפשי' בפועל ואפי' הי' בידו עון חילול השם (שהוא כעע"ז) דכתיב עלי' אם יכופר העין וכו' מתכפר לי' והטעם הוא כנ"ל דישראל כביכול נתקדשו בקידושין לדודה. והנה בזנות ח"ו אחרי אלקי נכר הארץ נאסרים ח"ו אפי' באונס (דכביכול קוב"ה כה"ן נקרא) ע"כ אינו מתכפר העון עד שפושט צורה ולבש צורה אחרת בג"ע חלוקא דרבנן. אבל לפי דברי הזהר כיון שמקבל האדם ע"ע מסה"נ בכח איתחשיב לי' כאלו מסר נפשו בפועל ונעשה בחיים חיותו כברי' חדשה. זהו הענין והחיות רצו"א ושו"ב. החיות רצוא כשמוסרים נפשם בהסכמה אמיתיית כאלו וכו'. ושוב אח"כ חיות חדש מאלופ"ו של עולם ונעשה כברי' חדשה (תבין הא' בתיבת רצו"א. אינה נרגשת במבטא והוא מורה על אלופ"ו של עול"ם ויתבאר לפנינו ע"כ מצות ל"ת ולא תחללו וכו' היא בתור' במספר רצ"ו. ואח"כ מצות עשה ונקדשתי וכו' במנין ומספר רצו"א באל"ף מאלופו של עולם שנשפע לו חיות חדש ושו"ב שנעשה כברי' חדשה אפי' ח"ו יש בידו חטאים גדולים (דכתיב בהו אם יכפר העון וכו') מתכפרים כיון שנעשה האדם כברי' חדשה. ומעתה תתבונן הרמז כל באי עול' (היינו עול"ם מלא כזה עיי"ן ו"ו למ"ד מ"מ בגימ' מרו"ן. ר"צו. הנה באי עולם) עוברים לפניו כבני מרו"ן. רצ"ו מצות קידוש השם ולא תחללו וכשתתמלא הו' של עולם גם בא' בגימ' רצו"א מ"ע ונקדשתי וכו' (עיין כ"ז ענינים נפלאים בס' ברית כ"ע הנה כתב שם שהוא מה שאומרים אח"כ בכל פעם במוסף ונאמ"ר בהוספת הא' על תיבת מרו"ן עיי"ש) הס' החיות רצו"א ושוב שנעשים כברי' חדשה על ידי מסה"נ בכח איתחשיב וכו' והש"י מתרצה לישראל והבן:
45
מ״וע"פ הדברים הנ"ל יתפרש לדעתי ג"כ מדרש סתום אשר רבים תמהו עליו (הובא בס' כס"א דו"ד להרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה) וז"ל בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו אומר רבש"ע תן לבני עשרת י"ת עכ"ל והוא לפלא והנה י"ל שהי' להם הדבר בקבל' וסמכו קבלת' אקראי. ויקרא אברהם וכו' י"י ירא"ה היינו המתקת הגבורו' רי"ו (בגימ' ירא"ה) בימי' ההם בזה"ז אבל יתפלא כל משכיל למה שאל אברהם המבוקש הזה דיקא בשעת עקידה. אבל לדרכינו הנ"ל יומתק הדבר דהנ' אברהם אבינו בראותו מעשה העקידה אשר צוהו הש"י לעקוד את יצחק בנו החביב עליו יותר מחייו והנה היתה בזה מסה"נ של העוקד והנעקד באהבת בוראם והנה ע"י הסכמת נפשם באמת עלתה לפניו ית"ש כאלו נעש' הדבר בפועל. הנה הבין א"א מזה אשר מסה"נ בכח חשיב לפני הש"י כמו מסה"נ בפועל ונעשה האדם כברי' חדשה. וממילא אפי' אותן העונות דכתיב בהו אם יכופר וכו' עד וכו' כולהון איתכפרן במסה"נ. והנה התשובה מקובלת ביותר. בעשי"ת כי אז חוזרים כל הדברים לשורשם. והם עשרה ימים בסוד היו"ד מחשבה חכמ"ה כולם בחכמ"ה עשית. והנה בהוספת היו"ד על שנ"ה הוא שינ"ה (שס"ה) בסוד התרדמ' (בידך אפקיד רוחי וכו' מסה"נ) ע"כ סגולת התשוב"ה באלו עשר' ימי' מהני אפי' לעבירות דכתיב בהו. אם יכופר וכו' עד וכו' כי באלו הימים בצירוף התשוב"ה. הנה היא מסה"נ (כמש"ל) בכח כמו בפועל. ונטהרי' ישראל מכל סיג וחלאה כקטן שנולד וז"ש אברהם בשעת העקידה רבש"ע כיון שאני רואה אשר מסה"נ בכח חשוב לפניך כמו בפועל ועת' תן לבני עשי"ת וכנ"ל הבן:
46
מ״זויתפרש עוד המדרש הנ"ל ע"פ מה דידוע מכתבי מר"ן האריז"ל מענין עשי"ת בהם סוד הנסיר"ה כנודע ליתן כל הדינים והגבורו' לנוקבא והחסדים לדכורא ואח"כ ע"י היחוד פב"פ. מתמתקים הדינים ע"י החסדים הנה הדברים ארוכים בכתבי מרן. והנה סוד העקיד' הי' ג"כ להמתיק דינים דפח"ד יצח"ק ע"י חס"ד אברהם (בגימ' ש"ך ה"פ דין הבן) ומעת' יומתק הדבר שאמר אברהם בשעת העקיד' שיתן הש"י לבניו עשי"ת ותהי' התמתקות הדינים ע"י החסדי' נעשה בכל שנה מענין עקידת יצחק ע"י אברהם אבינו. ובזה תתבונן מנהג אבותינו תור' הוא אומרים בעשי"ת בפיוטי' וסליחות בכ"י מן עשי"ת ענין העקיד"ה הב"ן:
47
מ״חלדוד בשנותו את טעמו לפני אבימל"ך ויגרשהו וילך. א' הגם שרצ' להודיענו אימתי אמר המזמור זה ל"ל לסיים ויגרשהו וילך הלא המעש' שהיה מפורסם בכתוב. ב' למה כינ' בכאן את הכיש בשם אבימלך ע"כ לומר שיש איזה רמז בדברים זולת הפשט ואקדים לך את הנלע"ד דהנה כבר כתבנו כ"פ מ"ש המקובלים כל התור' שאדם לומד בעודו רשע יונק ממנ' הסט"א עד שיעש' תשובה מקודם כמ"ש הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים (והדברים ארוכים אצלינו בענין הרהור תשוב') ואקדים לך מה דידוע התור' היא כביכול חכמת"ו של יוצר בראשי"ת אורייתא מחכמה נפקת בראשית בחוכמת"א. ראשית חכמ"ה והתשוב"ה היא בחי' בינ"ה שוב' ישראל עד הוי' אלקי"ך היינו עד הוי"ה בניקוד אלקי"ם והנה החכמ"ה נק' אב"א כידוע ובינ"ה נק' אימ"א. ונקרא מל"ך העול"ם כידוע ע"כ בכוונת אבינ"ו מלכנו אבינו הוי' בניקוד פת"ח פיה פתח' בחכמה. מלכינ"ו הוי"ה בניקוד ציר"י בי"ה הוי' צור עולמים ציי"ר עלמין וכבר ידוע לך ג"כ ד' חלקי טנת"א. טעמי"ם הם בחכמ"ה אב"א. נקודו"ת הם בבינ"ה מלך העולם וז"ש לדוד בשנותו את טעמו בעת ששינ' את הטעמי"ם (היינו שיהיו הנקודו' קודמים דהיינו לפני אב"י מל"ך היינו קודם שעסק בתורה שהיא בבחי' אב"י אבא חכמ"ה. עסק בבחי' מל"ך עסק מקודם בתשוב"ה. בינ"ה מל"ך. אז ויגרשהו וילך. היינו שגירש לסט"א וילך אל ארץ גזרה ולא הי' לו יכולת ליונק מן הקודש (גם האריז"ל דרש כן ויגרשהו לס"מ) והנה בפסו' אינו מזכיר את מי גירש דהנ' הס כי לא להזכיר לא ישמע על פיך כתוב כנ"ל:
48
מ״טונ"ל שזה הוא הנרמז בקריאת שם החדש תשר"י להיות בו י' ימי התשוב"ה הנה מתפשטת התשוב"ה מל"ך בשיעור קומת עשר'. עשר' פעמים מלך בגימ' תשר"י הוא שיעור קומת התשוב"ה מל"ך ואות הי' רומז לחכמ"ה היינו תור' דאורייתא מחכמ' נפקת וזה תשר"י מתחיל' תש"ר. תשוב' ואח"כ י' תורה הבן ועיין מה שכתבתי עוד במאמר א':
49
נ׳בתפילת אבינ"ו מלכנו זכור כי עפר אנחני הנהוג לומר זכור בקמ"ץ ואין לזה ביאור לכאור' ומובן הדבר ע"פ מ"ש הרב הקדוש בעל בע"מ בפסוק כי ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו ופי' בו כי הוא ידע יצרנו הזכיר (בתור' שקדמ' אלפי' לעולם) כי (כאשר עדיין) עפר אנחנו רצ"ל כאשר היינו עדיין בהעפר קודם להוי' כבר היתה התור'. ומבואר בהכי יצר לב אדם ר"ע מנעורי"ו עכ"ד. ולפ"ז גם בתפל"ה הנ"ל אנחנו אומרים אבינו מלכינו פתח שערי שמים לתפלתינו ואח"כ אומרים זכור כי עפר אנחנו וכו' היינו ע"פ מה דמבואר בזהר. ברא דמלכא עייל בכל חדרין ובכל תרעין בלא רשו עיי"ש. וז"ש זכור כי עפר אנחנו. כבר נזכר בתורה בעוד היינו עפר היינו בהעפר כבר נזכר בם בנים אתם לי"י אלקיכ'. וכיון שאנחנו בנים. פתח כל שער שמים וכו' דהבן עייל בכל תרעין דמלכא כנ"ל:
50
נ״אאמר משה בתפילתו. יפקוד ד' אלקי הרוחות וכו' דרשו בו חז"ל כל המבקש צרכי צבור כאלו בא בזרו"ע עכ"ד יש להתבונן אמרם בלשונם כאלו בא בזרו"ע הל"ל כאלו בא בחוזק. או בעוצם וכיוצא. ונ"ל לפרש דהנ' הבא להתפלל על הציבור הנה על כרחך צריך להעלו' במחשבתו שהוא בדרגא דצדי"ק. הצנור המשפיע אל הדור. דבזולת זה בהאיך אופן יעמוד לפני בוראו להתפלל על הצבור והוא אינו ראוי להתפלל ע"ע. ואיך יעלה זה האדם במחשבתו שהוא בדרגא דצדיק הלא אין צדיק וכו' ובפרט איש שפל ופחות מלא ומשוקע בתוך תאוות העולם הנה אפי' יעמוסו עליו בני הדור להתפלל עבורם בחושבם שהוא צדיק. הנה כל איש יודע נגעי לבבו ואיך. יתרצ' להם להתפלל עבורם. אבל יתפרש לי הדבר ע"פ מה ששמעתי בשם קדוש אחד מדבר בפסוק ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקי"ם (הנה ע"פ פשוטו אינו מובן האיך יפול לשון צדיקים. על חוקים ומשפטים ומוכרחני לומר מצודקי"ם) פירש הרב הקדוש הנ"ל דהש"י יש לו בתוך בני ישראל עמו. צדיקים. שהם חקים. וצדיקים שהם משפטים כמו שיש בתורה מצות שהם משפטים מובנים ע"פ שכל ויש בתור' מצות שהם חוקים מבלי טעם. כן נטע הש"י בישראל נשמות כאלו שהם צדיקי"ם. ומשפטים מובן בשכל שהם צדיקי"ם קורא ושונה שייף עייל שייף ונפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשי' ומסתפק במיעוט וכיוצא וישנם נשמות שהם צדיקי"ם בגזירת הש"י על דרך החוקים אינו מובן מפני מה נקרא לזה צדיק. ולמה בני הדור מחזיקין אותו לצדיק (אבל הכל היא מאת הש"י: כי הוא בורא כל הנשמות רבון כל המעשים אשר נעשים תחת השמש. הבן) ולפ"ז שיעור הכתוב הוא כך ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. רצ"ל הצדיקי' של אותו הגוי קדוש. הם משפטים וגם ישנם צדיקים חוקי"ם מבלי טעם. והוא ככל התורה הזאת. היינו דמיון התור' שיש בה חוקים ומשפטים (כי נשמות ישראל המה אחוזים באותיות התור') כן שמעתי והרחבתי קצת הדברי' ולפ"ז אפרש לך דברי חז"ל הנ"ל דהנ' אמרו חז"ל בתפילין דמארי עלמא כתוב הפסוק הנ"ל היינו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. ואמרז"ל נשבע י"י בימינו. זו תורה. ובזרוע"ו עוזו אלו תפילין (דמארי עלמא) והנה זה שיש לפרש דברי חז"ל המאמר הנ"ל המבקש צרכי צבור. והנה צריכין על כרחך לומר שהיא בדרגא דצדיק והנה יפול לב האדם עליו בהאיך אנפין אקום להתפלל על הצבור. יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא עבודה וכו' הנה ע"ז הוכיחו רז"ל מן התורה שלא יאמר אדם כן דכל המבקש על צרכי צבור כאלו בא בזרו"ע היינו בתפילין (דמארי עלמא) ומה כתיב בהו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. היינו בכל שישנם צדיקים. שהם כחוק"ת מבלי טעם. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאין הם. ויודעים הם ברוח י"י אשר בקרבם אשר נשמת האיש הזה היא מדריגא דצדיק. ומעמיסים עליו להתפלל בצרכי צבור. ואעפ"י שאינו צדיק במשפט הנה הוא צדיק בחוקה. הבן:
51
נ״בועפ"ז תתבונן היטב משארז"ל בגמ' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וכו' ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל וכו' (אלו הב' פסוקים) דמיין להדדי הם בחד ביתא. ומה הוא הדמיון ולפי דברינו דהפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקי' קרובי"ם אליו מתרגמינן לקבל"א צלות"י בעיד"ן עקת"י (הרי שמדבר מענין התפלה שנתקבל' מישראל) ואח"כ אמר ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. וכנ"ל ומתקבלת התפלה אעפ"י שאין הצדיק צדיק במשפט. רק צדיק בחוקה. וז"ש חז"ל דהנך פסיקי דמיין להדדי. והם בחד ביתא. והבן:
52
נ״גבר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרו"ן בגמ' תנא וכולם נסקרין בסקיר' אחת עכ"ד. והיא לתימ' וכי זו הוא דבר חדש בר"ה דוקא הלא כל הנברא שבכל העולמות אין להם כח הקיים בכל זמן ועידן רק מהשגחתו ושפעו וחיותו שהוא מחיה אותם בלי הפסק ובהסיר ח"ו השפע מאיזה ברי' תתבטל הברי' הזאת והי' כלא הי' א"כ בכל זמן ועידן כל באי עולם נסקרין בסקירה אחת ומהו החידוש בר"ה ביום הדין: ואגב נדקדק עוד בלשון התנא במשנה בר"ה כ"ל בא"י עול"ם וכו' למה לי' למימר בלשון כל באי עולם ולא אמר כל הנבראים או כל היצורים:
53
נ״דהנה אפרש לך את אשר פרשנו במקראי קודש אצל אברהם בהתפללו על סדום בשעת הדין הנה נאמר שם ויגש אברה' ויאמר האף תספ' צדיק עם רשע חלילה לך מעשות וכו' צדיק עם רשע וכו' חלילה לך השופט כל הארץ וכו'. והנה מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הוא א'. מאי הוי ס"ד דאברה' חסידא קדישא אשר הש"י ח"ו יספה צדיקים עם הרשעים ומי חשיד קב"ה וכו'. ב' יש להתבונן ייתור לשון כיון דכתיב האף תספ' וכו' למה אמר שוב חליל' לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק וכו'. ועכ"פ הוי לי' למימר בקיצור. חליל' לך מעשות כזאת ג' אמר ושוב והי' כצדיק כרשע הוא ייתור לשון לגמרי. ד' ב' כפי"ן כצדיק כרשע אין להם ביאור הכי שנמצ' דמיונו בכתבי קודש כעם ככהן בכל מקום צריך ביאור כי לא דבר רק הוא רק צרכין להבין ב' דמיונות זה כזה וזה כזה ע"כ נאמר ב' כפי"ן. ה' אמר ושוב חליל' לך השופט כל ארץ וכו' למה תיאר השי"ת בשם שופט כל הארץ: ונראה דהנה הצרפית אמר' לאליהו באת אלי להזכיר את עוני. ופי' רז"ל שאמר' עד שלא באת אלי הייתי נחשבת לצדקית בערך הרשעים כשבאת אצלי הנה בערכך כרשע' אחשב. הנה דעת להבין בזה חסדי הש"י אשר יחשוב האדם לצדיק בערך הרשעים הגם שאינו צדיק באמת כשמעריכין מעשיו נגד הרשע הנה בערכו צדיק הוא לצדיק יחשב והנה בערך רוממות גדולתו ית"ש אין שום נברא יוצא י"ח נגד בורא וצבא מרום לא זכו בעיניו ומכש"כ האדם הארציי שוכני בתי חומר אבל הוא ית"ש אינו דן את האד' אלא כערך הארציים הנוטה אחר תאוות החומריות כי בעפר יסודם ובהעריך איזה איש פרטי אשר כובש תאוותו בצד מה יותר משארי האישים החומרים הנה לצדיק יחשב ומעתה נבא לביאור מקראי קודש הנ"ל אמר אברהם האף תספה צדי"ק עם רשע (רצ"ל אותו שהוא צדיק בהצטרפות עם הרשע היינו כשמעריכין מעשיו נגד מעשה הרשע הרי היא צדיק. הגם שאינו צדיק גמור באמת) חלילה לך מעשות וכו' להמית צדיק עם רשע וכו'(היינו כנ"ל אותו שהוא רק צדיק כזה בהצטרפות עם רשע) והיה כצדי"ק כרש"ע (רצ"ל הרי אם תעשה כזאת הנה יהיה הצדיק כרשע והרשע כצדיק דהנה הצדיק לא יהיה לו קיום להצדיק ולצאת י"ח נגד היוצר כל כי לא יצדק לפניו כל חי. וא"כ לא יהיה לצדיק קיום כמו לרשע. והרשע יהיה לו תענוג כמו להצדיק שמאמין כיון שגם הצדיק לא יקוה להצטדק. הנה מוטב לו בין כך ובין כך להנות מן העוה"ז בהיתר ובאיסור) חלילה לך השופט כל הארץ וכו' רצ"ל הלא אתה הוא השופט כל הארץ ביחד כדי להעריך מעשה צדיק שיהיה רק צדיק בהצטרפות עם הרשע וגם מערך מעשיהם שהם ארציים שוכני בתי חומר ע"כ אמר השופט כל האר"ץ הבן. ומעתה תתבונן את אשר גילוי לנו חכמינו ז"ל ברוח קדשם תנא וכולם נסקרין בסקירה אחת בכדי להעריך מעשה ישראל נגד האומות בהצטרפות וכן הצדיקים בהצטרפות רשעים הנה יחשבו לצדיקים והשם י"ת יצדיקם ביום הדין ומוציא לאור' משפטיהם אמן:
54
נ״הבספר עקרי דינים סי' למ"ד אות א' בשם פרי הארץ מי שבא לבה"כ אחר שבירך התוקע ושמע התקיעות עיי"ש. שחייב לברך אח"כ. כיון שעדיין תקיעות דמעומד לפניו עיי"ש. מיהו הא קמבעיא לי אם לא שמע הברכות וגם לא שמע התקיעות מיושב. ושמע התקיעות מעומד בלא ברכה. והנה אח"כ רוצה לתקוע בפ"ע להשלי' המאה קולות ע"פ הקבלה אם יברך עליהן וצ"ע בדבר:
55
נ״ושם אות ד' בשם שו"ת קול אליהו. יחיד אין לו לתקוע על סדר הברכות של מוסף דהוי הפסק' עיי"ש פליאה דעת ממני הלא זהו עיקר המצוה המצווה עלינו לתקוע דוקא על סדר הברכות ותקיעות מיושב אינו אלא תקנה. וג"כ תקיעות בלחש מיקרי תקיעות יחיד כיון שכל יחיד מתפלל בפ"ע ומיהו י"ל שאעפ"כ התוקע תוקע להוציא הציבור י"ח ויהי' איך שיהי' הפסק הזה היא דבר תמיה:
56
נ״זשם בספר הנ"ל מי שאשתו עיתים חלים ועיתים שוטה ונשא אחרת עליה אין למנותו לש"ץ לימים הנוראים וכו' וכיפר בעדו ובעד ביתו בית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים עיי"ש בשם הרב שבות יעקב הנה כ' סתם ימי"ם הנוראים: והנה וכפר בעדו ובעד ביתו אינו רק בכה"ג ביוה"כ וצ"ע:
57
נ״חבו ידובר כמה דרושים מענינים מצות שופר כיד ה' הטובה עלינו ונקרא המאמר יום תרועה:
דרוש א לתקיעת שופר
מדרש בחדש השביעי באחד לחו דש יהודא בר נחמן פתח עלה אלקים בתרועה י"י בקו"ל שופ"ר בשעה שהקב"ה יוש"ב ועולה לכסא דין. בדין הוא עולה מ"ט עלה אלקים בתרועה ובשעה שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא די"ן ויושב בכס"א רחמי"ם דכתיב י"י בקו"ל שופ"ר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדה"ד למדה"ר אימתי בחד"ש השביעי עכ"ל מה שיש להתבונן א' מה הוקשה לו עד שהוצרך לפתיחה לתרץ קושייתו ב' אומרו בשעה שהקב"ה יוש"ב ועולה וכו' יושב מיותר דאין לו ביאור ג' אומרו בדין הוא עולה. הנה הוא קודם לתקיע"ת שופ"ר והראי' מן הכתוב עלה אלהים בתרועה הנה נאמר בכתוב שהעלי' בדין הוא בתרוע"ה. ד' אומרו עומד מכסא די"ן ויושב בכסא רחמים ואח"כ אמר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהן. והופך עליהם מדה"ד למה"ר מה הוא החילוק בין כל אלה הלשונות הכפולים ה' סיימו אימתי בחדש השביעי זה אין לו גיזרה:
דרוש א לתקיעת שופר
מדרש בחדש השביעי באחד לחו דש יהודא בר נחמן פתח עלה אלקים בתרועה י"י בקו"ל שופ"ר בשעה שהקב"ה יוש"ב ועולה לכסא דין. בדין הוא עולה מ"ט עלה אלקים בתרועה ובשעה שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא די"ן ויושב בכס"א רחמי"ם דכתיב י"י בקו"ל שופ"ר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדה"ד למדה"ר אימתי בחד"ש השביעי עכ"ל מה שיש להתבונן א' מה הוקשה לו עד שהוצרך לפתיחה לתרץ קושייתו ב' אומרו בשעה שהקב"ה יוש"ב ועולה וכו' יושב מיותר דאין לו ביאור ג' אומרו בדין הוא עולה. הנה הוא קודם לתקיע"ת שופ"ר והראי' מן הכתוב עלה אלהים בתרועה הנה נאמר בכתוב שהעלי' בדין הוא בתרוע"ה. ד' אומרו עומד מכסא די"ן ויושב בכסא רחמים ואח"כ אמר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהן. והופך עליהם מדה"ד למה"ר מה הוא החילוק בין כל אלה הלשונות הכפולים ה' סיימו אימתי בחדש השביעי זה אין לו גיזרה:
58
נ״טוהנראה דבא לדקדק למה לא אמר הכתוב כמו באינך (בט"ו יום לחדש השביעי בעשור לחדש השביעי הל"ל גם בכאן) בא' לחדש הזה למה אמרו בחדש השביעי באח"ד לחד"ש ועוד בא לדייק בתורה לא נאמר רק יו"ם תרוע"ה יהי' לכ"ם ואינו מבואר באיזה כלי יריעו וגם תקיע"ה אינה מבואר והוצרכו ללמוד שופ"ר ותקיע"ה ממקום אחר ע"פ יסודי תור"ה שבע"פ גם בא לבאר הסמוכות לפרשה הקודמות מסיים אני הוי' אלקיכ"ם ומתחיל בסמוכות ובחודש השביעי וכו' והנה ליישב כל הנ"ל פתח לה פיתחא מהכא:
59
ס׳עלה אלקים ובתרועה הו"י' בקול שופ"ר הנה התחיל בשם אלקי"ם ומסיים בהשם הנכבד וגם התחיל בתרוע"ה ומסיים בקול שופ"ר ע"כ דרש לה בזה האופן להיות דבתורה אצל רא"ש השנ"ה לא נאמר שופ"ר ולא תקיע"ה רק יום תרוע"ה: ושופ"ר ותקיעה למדו ממ"א ביסודי תורה שבע"פ וטעמא בעי. אבל הוא לדעתי דהתורה למדה דעת לישראל במה במה שביארה התרוע"ה בפירוש. והשופר והתקיע"ה הניחה ברמיזותי' שילמדו ישראל ע"י יסודי התור' שבע"כ מלכו"ת פה ותורה שבע"פ קרינן לה. כי היום ההוא יום המלוכ"ה להמליך מלך העולם על כל העולם כמ"ש ותמלו"ך אתה הוא י"י אלקינו לבדך על כל מעשיך זה היום תחילת מעשיך וברא את העולם בכדי שיקרא מלך כי אין מל"ך בלא עם ונברא העולם בשביל ישראל אשר המה ימליכוה"ו ע"כ נק' בני מלכי"ם. (הבן מאד) הנה התורה לא ביארה רק התרוע"ה וקראה את עצם היום יום תרוע"ה התרוע"ה מורה על אימת הדי"ן גנוחי גנח ויילולי יילול והוא התחלקות הקול לקולות קצרים מורה על הצמצום שהוא די"ן כאשר ידעת מענין בוצינא דקרדינותא ומענין אותיות מנצפ"ך המצמצמין את התיב' שבאין בסוף התיבה והדברים עתיקין. כללו של דבר התרוע"ה מורה על הדין וזה ביארה התורה שקראה את עצם היום יום תרוע"ה שעצם היום הוא יום הדין ורמזה לנו התורה ברמיזותי' אשר בלמוד מעצמינו ע"י יסודי התורה שבע"פ שופ"ר ותקיעה להורו' לנו שע"י מעשינו יתהפך מה"ד למה"ר דהנ' שופ"ר מרמז לתשוב"ה עילאה בינ"ה אשר שם מתמתקים הדינין בשורשן כנודע (ולשון שופ"ר כענין שפר"ה שמשפר"ת את הולד הבן) וכן ע"ז מורה התקיע"ה קו"ל פשוט באורך (מבלי צמצום כתרועה) רמז להתפשטות הרחמים (מבלי צמצום:
60
ס״אולפ"ז תתבונן התרוע"ה המור' על הדי"ן הנה זה מבואר בתורה על עצם היום שמתחיל בעצם בדין. והשופ"ר והתקיע"ה המור' על התפשטות הרחמים אינו מבואר בפירוש. רק התור' רמז' לו שנלמדהו אנחנו מעצמינו להורות לנו שזה תלוי במעשינו שע"י מעשינו אנחנו גורמים להמתיק הדי"ן ולהתפשטות הרחמים. וזה שיש לפרש במקראי קדש. לדוד תקע"ו בחדש שופ"ר (הנה הזכיר תקיע"ה ושופ"ר מה שאינו מבואר בפירוש בתור' אצל ר"ה. ע"כ אמר) בכס' ליום חגינו (רצ"ל אני אומר לך את הדבר הנעלם ומכוס' בתור' ביום החג הזה שאינו מבואר לא תקיעה ולא שופר ואמר טעם מה שכיסת' התור' הוא) כי חק לישראל הוא (אותו החוק נמסר לישראל שיפעלו הם התפשטות הרחמים שע"ז מורה התקיע' והשופר ע"כ צריכין הן ללמוד הדבר הזה בעצמן. משא"כ התרוע"ה המורה על הדין והמשפט שהוא מהש"י עצם היום יום הדין זה מבואר בפירוש התורה וז"ש) משפט לאלקי יעקב (ע"כ אמר התרועה בפירוש בתורה. והתקיע' והשופר ילמדו ישראל כי חק לישראל הוא):
61
ס״בוזה פירש הפסוק שהתחיל בעל מדרש לפתיחה עלה אלהי' בתרוע"ה (אלקי"ם מורה על די"ן. הנה זה עצם היום נק' יו"ם תרוע"ה שהוא הוראת הדי"ן כמש"ל. אבל מתהפך הדי"ן לרחמים ע"י ישראל וז"ש) הוי' בקו"ל שופר קו"ל היינו קו"ל פשוט תקיעה וגם שופר מורה על הרחמי"ם אלו אינן מבוארין בתורה רק לומדי' זה ישראל. להורות שנמסר להם. בשעה שישראל נוטלין שופרותיה"ן (דייקא) ותוקעין (דייקא) לפני הקב"ה. עומד מכסא דין ויושב בכס"א רחמי"ם. וז"ש הוי"ה (מורה על רחמים בקול שופר) הקול פשוט והשופר אינן מבוארין בתורה ונמסר ללימוד של ישראל להורות שע"י מעשיהן נעשה זה הענין והנה דוקא זה החדש מיוחד לדי"ן. דהנה י"ב צירופי הוי"ה הם בכל חדש צירוף אחד בחדש ניסן ראש חדשים הוי' כסדרה מורה רחמים גמורין ובתשרי חדש השביעי הצירוף השביעי והי"ה יוצא מס"ת וירא"ו אות"ה שר"י פרע"ה הצירוף הזה מורה על די"ן השם הזה בצירופי כשתרבע אותו כזה ו' ו"ה וה"י והי"ה בגימטריא די"ן (עיין בספר ברכ"ע דברים יקרים וכשישראל מהפכין מה"ד לרחמים הנה מתהפך הצירוף שיהיה הוי' כסדרה כמו בניסן. והוי' כסדר גם בריבוע בגימטריא חסד הבן) ע"כ תראה בתורה במקום שנרמז צירוף זה השם תיכף נרמז הוי' כסדר. והיא בס"ת שר"י פרע"ה ויהלל"ו אות"ה ס"ת הוי' כסדר כי נעשה זה תיכף ע"י מעשה ישראל וזה ג"כ הוי' בקו"ל שופר הבן:
62
ס״גוזה אשר שמעתי בשם חכם אחד על הא דאמרו חז"ל דהמלאכי' שואלין להקב"ה אימתי ר"ה ומשיב הקב"ה אנו ואתם נשאל לישראל ב"ד של מטה דקש' ולמה לא שואלין בחדשים אחרים אך הוא בכל חדש רואין הארת השם הנכבד כסדר הצירוף השייך לאותו החדש משא"כ ביום ר"ה הנה הצירוף הזה הוא והי"ה וישראל ע"י מעשיהן מהפכין לחסד ורחמים ומאיר כסדר כמו בניסן ע"כ שואלין המלאכים אימתי ר"ה והנ' כל חד"ש כלול מן כל הי"ב צירופים ע"כ נק' חד"ש מנין י"ב צירופי הוי' מנין יש"ב אבל אעפ"כ עיקר ההארה מן הצירוף השייך לחדש ואינך כלולים בו. וז"ש במדרש בשעה שהקב"ה יש"ב (היינו הארת י"ב צירופים כנ"ל) ועולה על כסא דין (היינו שמתעל' ומאיר ביותר צירוף הז' היוצא מס"ת וירא"ו אות"ה שר"י פרע"ה. הנה) בדין היא עולה ואח"כ ע"י מעשיהן של ישראל מתהפך לרחמים וכסדר' היוצא מס"ת שר"י פרע"ה ויהלל"ו אות"ה. וזהו הוי"ה בקו"ל שופ"ר על ידי קול השופ"ר נעשה שם הוי"ה כסדר:
63
ס״דומבאר המדרש. האיך הוא הענין ע"י קול השופ"ר להתהפך לרחמים אמר שהוא ע"י קו"ל השופ"ר שהוא הב"ל. כביכול נתמלא הוי' ברחמים כי מילוי שם כ"ג הוא הב"ל מוציא פי הוי"ה יחי' האדם שם כ"ג בגימטריא מחי"ה בסוד ואתה מחי"ה את כולם וכיון שנתמלא כביכול ברחמים אזי הוא ית"ש מרח"ם עליהן:
64
ס״הזאת ועוד אחרת שהיפך עליהם גם מה"ד למה"ר (היינו שם אלקי"ם הנזכר בעליי' עלה אלקים הופכו ג"כ לרחמים כל מילוי אלקים ביודי"ן בגימטריא ברחמים. ומסכים גם מה"ד לרחם עליהן. והנה נלמד זה מן התור'. הפרשה שלפני' מסיימת אני הוי' אלקיכ' הרמז אני הוא הוי' רחמי' אשר הייתי מתחילה אלקיכ"ם בדי"ן תוכלו אתם לפעול להפוך לרחמים. אימתי בחדש השביעי שאז צירוף והי"ה צירוף השביעי מתיבת חדש (המור' מספרו לי"ב צירופים) באח"ד לחד"ש. תוכל לגרום ע"י מעשיהם שיתהפך לצירוף האח"ד היינו השם המיוחד צירוף הראשון וזה שסיים בעל המדרש אימתי בחדש השביעי. ע"כ נכתב בחד"ש השביע"י ואח"כ באח"ד לחד"ש. הבן:
65
ס״וכל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. הנה אין שמיע"ה גדולה מן הראי' וכיון שבראות עינים יראו הישועה למה לן לשמיעה והנראה ע"פ מ"ש הרב בס' ברכ"ע. שופ"ר במיליאו. שי"ן וא"ו פ"א רי"ש בגימ' תתקס"ד מנין יחודא עילאה. שמ"ע ישרא"ל כבזולת השמות הוי' אלקינו הויי' שהם בגימ' פ"ב מז"ל סודן נוצר חסד ונקה בגימ' עול"ם הב"א) והנה שמ"ע ישראל אח"ד בגי' תתקס"ד. שופ"ר במילואו כנ"ל וזו שיש לפרש כתקוע שופ"ר תשמע"ו תכוונו יחוד שמ"ע וענין כוונת ייחוד שמ"ע לפי הנ"ל כנ"ל. דהנה אמרו בירושלמי ברי' בטילה בתתק"ס (הס' כוונת המקוה אצלינו ע"פ פשוטו) דהנה במקוה תתק"ס לוגין והאדם אשר חטא. וכאשר יתחרט ליכנס במקוה סוד ם מרובעת רמז לאימא קדישא ומתקפל בה תלת גו תלת כעובר במעי אמו ומתבטל כמעט ממציאות בהתבטלו בתתק"ס אשר ברי' בטילה בו ונעשה כבריה חדשה וכן ארבעים יום ימי רצו"ן מר"ח אלול עד יוה"כ הן המה מקוה טהרה לישראל הלא המה תתק"ס שעות ומתהווין כבריה חדשה (כמש"ל במה שאמר ר"ע במשנה. אשריכם ישראל וכו' מקוה ישראל י"י וכו') וענין הביטול בתתק"ס. כי הוא י"ו פעמים ששים כי כל בריה יש בה ד' יסודות וכל יסוד כלול מכולם הרי י"ו יסודות ע"כ צריכין י"ו פעמים ששים. וזה ג"כ במילוי שופ"ר בגימ' תתקס"ד. הנה תתק"ס הוא כנ"ל. ותוספת ד' הראות הד' יסודות הבטילין בתתק"ס להתהוו' כבריה חדשה והוא כעין מסה"נ בק"ש בין והתבונן:
66
ס״זמבואר בזהר שאין להתוודות ולהזכיר חטאים בר"ה במו פיו רק בסת"ר במחשבה
67
ס״חהנה ולדעתי נרמז הדבר בתורה מ"ש שר המשקי' את חטאי אני מזכיר היום הנה מלבד שכל זה מיותר אבל תיבת היו"ם ודאי מיותר אבל תדע שבדורות הראשוני' הי' ידיעה בנסתרות אפי' לאותן שהיו מסטרין אחרנין והנ' ידע שר המשקי' שאין להזכיר עונות בר"ה. והנ' היום ההוא הי' ר"ה כידוע מה שאמרז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסירים לזה אמר שר המשקים את חטאי אני מזכיר היום. הגם שהיום א"צ להזכיר חטאים הנני מוכרח כעת להזכיר: ובכתבי האריז"ל מבוא' ד' סדרי תקיעו' לכפר על ד' ראשי עבירו' היינו תקיעו"ת מיושב לכפר על עון ע"ז ולבטל יצרא דע"ז ובלח' לבטל יצר' דג"ע ובהחזר' לבטל יצר' דש"ד. וקודם תתקבל לבטל יצרא דלה"ר: והנה כ"ז אנחנו עושים בקול (היינו קו"ל שופ"ר) בלא דיבור הם כי לא להזכיר היום בדיבור ונ"ל דלבעבו' זה נמסר ד' פעמים בסת"ר אשר יעשה פסל ומסכה וכו' ושם בסתר. הנה זה ביטול יצרא דע"ז בסתר בקול ולא בדיבור ואידך אשר תלד כי תאכלם וכו' בסת"ר הנה הוא ביטול יצרא דש"ד ואידך כי אתה עשית בסת"ר שאמר נתן לדוד הנה הוא ביטול יצרא דג"ע ואידך מכה רעהו בסת"ר הנאמר כל לה"ר כיון הצורך לבטל כל הנצחין הללו בסת"ר:
68
ס״טדרוש ב
ירושלמי א"ר סימון כתיב כי גוי מי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וכו' ר"ח בי ר"ח ור' אושיעא חד אמר אי זו אומה כאומה זאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע האיך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן אלא לובשים לבנים וכו' ואוכלים ושותים ושמחים יודעים שהקדו' ב"ה עושה להם ניסים עכ"ל. הנה הקושיא מפורסמת דנראה מדברי ירושלמי הזה דמצוה להתנהג בשמחה ולא יחרד מאימ' הדין. והנה בתלמוד' דידן נר' בהיפך דאמרינן אמרו מה"ש לפני הקב"ה. רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרי' לפניך שירה (הלל) בר"ה ויוה"כ א"ל אפש' מלך יושב על כס' דין וספרי חיים וכו' פתוחי' לפניו. וישראל אומרים שירה. הנה מזה נרא' דצריכים להיות חרד מאימת הדין. וגם בזולת זה וכי ס"ד שכל ישראל יהיו בטוחים שלא יגיע אליהם שום דין והרי אנו רואין בכל יום כמה אנשים וכו' (וכבר עמדו ע"ז הרב בעל יפ"מ ובעל בינה לעתים) ועוד מהראוי להתבונן דרשת ר' סימן מהפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקים חוקים ומשפטים צדיקים וכו' הלא אין בפסוק שום רמז לדרשתו והנה בעל יפ"מ ורבים אשר עמו שינו הגירסא והביאו הפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובי' אליו וכו' מיהו בכל ספרי הירושלמי הגירסא כנ"ל וקש' לשבש כל הספרים ואחשב' לדעת ע"פ מה שכתב הרב בעל ע"מ במאמר ח"ד ח"א בענין הא דקיי"ל. אם רובו זכיות מיקרי צדיק בדינו ואם רובו עונות וכו' ואפי' מחצ' על מחצה כובש. נושא. מעביר. הנה קשה הלא קי"ל כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו' כי מלך המשפט הוא ומלך במשפט יעמיד ארץ ואיך יהי' דבר ויתיר לעונות. לו יהי' שהם מועטים מן הזכיות ואמר הרב הקדוש הנ"ל כשהמשפט הוא ע"ד משפטי התור' לא נק' ויתיר (כי כך הוא חובתם של ישראל כיון שהם בני בני' של תור' הנה להם יאתה משפטי התור') והנה כשהרוב זכיות הנה קיי"ל במשפטי התורה אחרי רבים להטות וכו' אפי' במחצה על מחצה הנה מדה טובה צריכ' להיות מרוב' ממדת פורעניות. וא"כ בשגם לפורעניות אחרי רבים וכו' הנה מזה תגדל המד' טובה כוב"ש. נושא. מעביר (ועוד נ"ל במשפטי התור' בעוה"ז בדבר השקול בספק לכאן ולכאן אין מוציאין מיד המוחזק אפי' בדיני ממונות הנה כשהכף מאזנים שקולים הוה כדבר השקול ומטין לזכות) עיי"ש בדברי הרב מיהו אי קשיא הא קשיא האיך אנו אומרים לפניו ית"ש אנו מלאי עון ואתה מלא רחמים איך יתואר הדבר זה אפי' כשאנו מלאי עון ח"ו הש"י יתמלא עלינו ברחמים ויסלח לנו הלא זה ודאי אינו עפ"י משפטי התור' וא"כ מיקרי ויתור אבל יתפרש הדבר ג"כ ע"פ דברי הרב הקדוש הנ"ל בפסוק לכו נא ונוכחה יאמר י"י אם יהיו חטאיכ' כשנים כשלג ילבינו הנה דקדקנו מהו נ"א לשון בקשה האיך יצדק הדבר שיאמור התובע לנתבע בבקש' ממך נלך ונתווכח בדין. ותרא' שבודאי אתה תזכה בדין וא"כ למה יבקש ממנו שילך עמו לדין. ויתפרש הדבר ע"פ דברי הרב הנ"ל. פירוש) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהוא עפ"י הדין והכ' במשפטי התורה עני ועשיר באים לדין אומרים לעשיר לבוש כמותו או הלבישהו כמותך והנה הש"י ב"ה דימוהו הנביאים. לבושי' כתלג חיוור והחוטאי' בעוה"ר לבושה אדומים כשנים (מן תוקף הדינים הנעשים מן העונות) הנה הבורא ית"ש כשעומד כביכול עמנו להיות כבעל דין כביכול כתובע עם הנתבע. הנה להבורא ית"ש א"א לומר רק החלוק' הזאת הלבישהו כמותך. הנה ע"פ משפטי התור' הדין הוא שיסיר הש"י מעלינו הלבושי שנים שהם העונות וילבש אותנו מחלצות וא"כ אפילו ח"ו אנו מלאי עון: כיון שעל פי משפטי התורה הוא שיסיר הש"י מעלינו את העונות. אין כאן ויתור כיון שכתורה הוא. ע"כ הבורא ית"ש כחפץ להצדיק עם זו אפי' ח"ו מליאי עון וא"א לומר רק ע"פ משפטי התור' הנה מבקש מעדתו לכו נ"א (בבקשה מכם) ונוכחה (כביכול אהי' בעל דינכם כתובע עם הנתבע אז אהי' יכול עשות בלא ויתור כיון שכתורה הוא הדין הלבישהו כמותך ע"כ) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:
ירושלמי א"ר סימון כתיב כי גוי מי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וכו' ר"ח בי ר"ח ור' אושיעא חד אמר אי זו אומה כאומה זאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע האיך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן אלא לובשים לבנים וכו' ואוכלים ושותים ושמחים יודעים שהקדו' ב"ה עושה להם ניסים עכ"ל. הנה הקושיא מפורסמת דנראה מדברי ירושלמי הזה דמצוה להתנהג בשמחה ולא יחרד מאימ' הדין. והנה בתלמוד' דידן נר' בהיפך דאמרינן אמרו מה"ש לפני הקב"ה. רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרי' לפניך שירה (הלל) בר"ה ויוה"כ א"ל אפש' מלך יושב על כס' דין וספרי חיים וכו' פתוחי' לפניו. וישראל אומרים שירה. הנה מזה נרא' דצריכים להיות חרד מאימת הדין. וגם בזולת זה וכי ס"ד שכל ישראל יהיו בטוחים שלא יגיע אליהם שום דין והרי אנו רואין בכל יום כמה אנשים וכו' (וכבר עמדו ע"ז הרב בעל יפ"מ ובעל בינה לעתים) ועוד מהראוי להתבונן דרשת ר' סימן מהפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקים חוקים ומשפטים צדיקים וכו' הלא אין בפסוק שום רמז לדרשתו והנה בעל יפ"מ ורבים אשר עמו שינו הגירסא והביאו הפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובי' אליו וכו' מיהו בכל ספרי הירושלמי הגירסא כנ"ל וקש' לשבש כל הספרים ואחשב' לדעת ע"פ מה שכתב הרב בעל ע"מ במאמר ח"ד ח"א בענין הא דקיי"ל. אם רובו זכיות מיקרי צדיק בדינו ואם רובו עונות וכו' ואפי' מחצ' על מחצה כובש. נושא. מעביר. הנה קשה הלא קי"ל כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו' כי מלך המשפט הוא ומלך במשפט יעמיד ארץ ואיך יהי' דבר ויתיר לעונות. לו יהי' שהם מועטים מן הזכיות ואמר הרב הקדוש הנ"ל כשהמשפט הוא ע"ד משפטי התור' לא נק' ויתיר (כי כך הוא חובתם של ישראל כיון שהם בני בני' של תור' הנה להם יאתה משפטי התור') והנה כשהרוב זכיות הנה קיי"ל במשפטי התורה אחרי רבים להטות וכו' אפי' במחצה על מחצה הנה מדה טובה צריכ' להיות מרוב' ממדת פורעניות. וא"כ בשגם לפורעניות אחרי רבים וכו' הנה מזה תגדל המד' טובה כוב"ש. נושא. מעביר (ועוד נ"ל במשפטי התור' בעוה"ז בדבר השקול בספק לכאן ולכאן אין מוציאין מיד המוחזק אפי' בדיני ממונות הנה כשהכף מאזנים שקולים הוה כדבר השקול ומטין לזכות) עיי"ש בדברי הרב מיהו אי קשיא הא קשיא האיך אנו אומרים לפניו ית"ש אנו מלאי עון ואתה מלא רחמים איך יתואר הדבר זה אפי' כשאנו מלאי עון ח"ו הש"י יתמלא עלינו ברחמים ויסלח לנו הלא זה ודאי אינו עפ"י משפטי התור' וא"כ מיקרי ויתור אבל יתפרש הדבר ג"כ ע"פ דברי הרב הקדוש הנ"ל בפסוק לכו נא ונוכחה יאמר י"י אם יהיו חטאיכ' כשנים כשלג ילבינו הנה דקדקנו מהו נ"א לשון בקשה האיך יצדק הדבר שיאמור התובע לנתבע בבקש' ממך נלך ונתווכח בדין. ותרא' שבודאי אתה תזכה בדין וא"כ למה יבקש ממנו שילך עמו לדין. ויתפרש הדבר ע"פ דברי הרב הנ"ל. פירוש) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהוא עפ"י הדין והכ' במשפטי התורה עני ועשיר באים לדין אומרים לעשיר לבוש כמותו או הלבישהו כמותך והנה הש"י ב"ה דימוהו הנביאים. לבושי' כתלג חיוור והחוטאי' בעוה"ר לבושה אדומים כשנים (מן תוקף הדינים הנעשים מן העונות) הנה הבורא ית"ש כשעומד כביכול עמנו להיות כבעל דין כביכול כתובע עם הנתבע. הנה להבורא ית"ש א"א לומר רק החלוק' הזאת הלבישהו כמותך. הנה ע"פ משפטי התור' הדין הוא שיסיר הש"י מעלינו הלבושי שנים שהם העונות וילבש אותנו מחלצות וא"כ אפילו ח"ו אנו מלאי עון: כיון שעל פי משפטי התורה הוא שיסיר הש"י מעלינו את העונות. אין כאן ויתור כיון שכתורה הוא. ע"כ הבורא ית"ש כחפץ להצדיק עם זו אפי' ח"ו מליאי עון וא"א לומר רק ע"פ משפטי התור' הנה מבקש מעדתו לכו נ"א (בבקשה מכם) ונוכחה (כביכול אהי' בעל דינכם כתובע עם הנתבע אז אהי' יכול עשות בלא ויתור כיון שכתורה הוא הדין הלבישהו כמותך ע"כ) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:
69
ע׳ועפ"ז פירשתי הפסוק קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד מי בעל משפטי יגש אלי. הדקדוקים רבו ואין להאריך ופירשנו דהנה הקב"ה כביכול הוא הדיין הוא העד הוא הבע"ד הנה ביום הדין כאשר יבואו בני האלקים להתיצב על י"י ויבואו ח"ו לסדר טענותיהם נגד ישראל הנה הש"י הוא הדיין ולפניו יעמדו למשפט הנה כשיבוקר ח"ו הפנקס הנה בהכרח הוא ח"ו לעשות משפט ודין כי מלך המשפט הוא ואין ויתור רק כשיהי' ע"פ משפטי התורה אתה המצאה הנה אומרים ישראל קרו"ב מצדיק"י (היינו המצדיק שלי בוראינו ית"ש הוא קרובי כי אנחנו עמוסים מני בטן וע"פ התורה קרוב אינו יכול להיות דיין בין לזכות וכו') ע"כ מי יריב אתי (לפניו ית"ש. אבל)' נעמדה יחד (היינו כביכול י"ש יעמוד עמי להיות בעל דיני כתובע עם הנתבע. אז כשיהי' כך) מי בעל משפטי יגש אלי (להיות בדומה לי וילבישוני כביכול ממלבושיו ויסיר מאתנו הלבושי שנים ויאמר ראה העברתי מעליך עוניך והלבש אותך מחלצות וזה יהיה ע"פ משפטי התורה בלא ויתור:
70
ע״אועוד אקדים לך את אשר שמעתי בשם כבוד דודי זקני סבא קדישא מהרמ"ז זלה"ה בפסוק תקע"ו בחדש שופר. וכו' כי חוק לישראל הוא וכו' הנה נראה שאומר טעם לשופר כי חוק לישראל וכו' ואינומובן. ואמר הרב הקדוש הנ"ל כשהש"י רואה כביכול טענות המקטריגים והוא ית"ש רוצה להושיע את ישראל לזכותם: והנה הוא ית"ש מלך במשפט יעמיד ארץ ושואלים המקטריגים מה טעם יש בדבר להושיע לישראל כיון שאין זכות ח"ו אזי אומר הש"י כתורה וכמשפט הוא כיון שישראל מקיימין מצות שהם חוקים בלא טעם. המשפט צדק הוא מדה כנ"מ לזכות' ולהושיעם מבלי טעם וז"ש תקעו בחדש שופר וכו' כי חוק לישראל הוא (חוקה מבלי טע'. והיא הנעשה) משפט לאלהי יעקב כן הוא המשפט צדק כיון שמקיימים ישראל בחוקה מבלי טעם. אזי המשפט הוא שיוושעו מבלי טעם הבן:
71
ע״בועפ"ז פירשתי פירוש הפייט (והוא כמדומ' מאנשי כנה"ג) באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקינו במשפט המלך המשפט. לא נודע פירושן של הדברים ולדרך הנ"ל יובנו הדברים בטיב טעם:
72
ע״גבאין מלי"ץ יושר מול מגיד פשע (וטענות המגיד פשע המה חזקים. ומקטרג שאין כאן זכות להושיע. והמליץ אשר אינו מוצא טעם לדברי מליצתו. אזי אתה הש"י) תגיד (להמקטריגים) ליעקב דבר חוק ומשפט (רצ"ל ליעקב הגם שאושיעם בחוק"ה מבלי טעם הנה משפ"ט הוא. כי ראוי הוא להם במד' כנ"מ להיות גם הם מקיימים חוק"ם מבלי טעם ראוים להוושע מבלי טעם ואז) וצדקינו במשפט המלך המשפט (רצ"ל הגם שאתה מלך המשפט. וא"א לעשות דרך ויתור אבל באופן זה הנה משפט הוא ותוכל כביכול לצדקנו במשפט אתה מלך המשפט ואין כאן ויתור. הבן הדברים) וזה אשר פירשנו בתור':
73
ע״דזאת חוקת התורה אשר' צוה י"י לאמ"ר. הלאמר מיותר כמש"ש. ולדרך הנ"ל מובן. זאת חוקת התור' אשר צוה י"י (בחוקה דייקא מבלי טעם הוא בכדי) לאמ"ר שיהי' הוא ית"ש יכול לאמ"ר ולהשיב מענ' להמקטריגים. מהראוי להושיע לישראל מבלי טעם וכתור' וכמשפט הוא כיון שהם מקיימים מצות בחוק' מבלי טעם ובזה נכון ג"כ בטוב טעם דברי חז"ל במדרשיהם בפסוק עלה אלקים בתרועה וכו' בשע' שהקב"ה ישב על כסא דין בדי"ן הוא עולה וכו' ובשע' שישראל נוטלין שופרותיהן וכו' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים (עמ"ש בדרוש א') והוא כמ"ש. בתחיל' כביכול כשיושב על כסא דין בדין הוא עולה היינו לשפוט בדין. והנ' באין מליץ יושר וכו' ח"ו אזי כשישראל נוטלין שופרותיהן (והוא חוק לישראל כמ"ש הכתוב. תקעו וכו' כי חוק לישראל הוא) אזי עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים (כאמור שהוא משפט לאלקי יעקב). כיון שישראל מקיימים חוקים מבלי טעם. ראויים לישוע' מבלי טעם וכתור' וכמשפט היא. ומעת' נבא להתחלת המאמר שהתחלנו כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. הוקש' לר' סימון האיך יתואר על חוקים ומשפטי' לקרותם צדיקים וגם אם נפרש מצודקים הנה זה יתכן על משפטים היינו כשנבחין בשכל נתבונן אשר הוא משפט צדק. אבל החוקים לא יבין השכל צדקתם כי לא ישיג שמץ מנהו כי חוק' הוא וגם מה שייכות בזה לגדלות הגוי או לקטנותו לא הל"ל רק ומי גוי אשר לו חוקי' וכו' אבל לפי כל דברינו הנ"ל מובן בטוב טעם דהנ' הוא ית"ש בהנטותו במדת החסד לישראל הנה מדת החס"ד נקרא גדולה (כדכתיב לך י"י הגדול' והגבורה וכו') אז ישראל נקראים גוי גדו"ל שמתנהג עמה' במד' הגדול"ה ואמר לפי הנ"ל מי גוי גדול (מי הוא עוד גוי כזה אשר יתנהגו עמו במדת הגדולה. ובאיז' איפן יתנהגו עמו במדת הגדול' הלא מלך המשפט הוא. אמר) אשר לו חוקים ומשפטי"ם צדיקים (רצ"ל אשר לו מצות בחוקים) ועי"ז כאשר יתנהגו עמו במדת הגדולה הוא משפט צדק כי ראוי לכך מדה כנ"מ ע"פ התור' ותעמיק בדבר חוקים ומשפטי' צדיקים החוקים והמשפטי' צדקו יחדיו. הבן. גם ע"פ דרך הראשון. והוא כיון שיש לגוי הנכבד הלזה משפטי התור' אזי יתנהגו עמו ע"פ משפטי התור' בתכלית מדת הגדולה גם באין בידו זכות והוא כמש"ל בפסוק נעמד' יחד מי בעל משפטי וכו' והוא כביכול הש"י בעל דיננו ואומרים לו הלבישהו כמותך. והוא ע"פ התורה אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו' וזה שאומר בפסוק הלזה חוקים ומשפטי' צדיקי' ככל התורה אשר אנכי נותן לפניכם היום (רצ"ל הגם שאני מתנהג עמכם במדת הגדולה והחסד שהוא חוק"ה מבלי טעם עכ"ז הוא משפט כפי הדין). חוקים משפטים צדיקים ככל התור' הזאת וכו' כפי דרכי נתיבות התור' וכיון שהוא על פי דרכי התורה אין כאן ויתור. וזה שכתוב ומי גוי גדול וכו' מי הוא עוד גוי כזה שיהי' אצלו הסגולה הזאת כי בכל האומות אם יש משפט ודין איך יצוייר חסד וגדולה. ובאם יש חס"ד וגדולה אין דין. אבל בישראל שפיר יצוייר חס"ד וגדולה במשפט צדק ואמת וזה שייסד הפייט ואת"ה במשפט תעשה צדקה ממילא לפ"ז תבין היטב אשר הדרוש שדרשו איזו אומה כאומה זאת וכו" לובשין לבינים וכו' יודעים שהקדוש ברוך הוא עוש' להם ניסים. הנה נדרש שפיר על הפסוק כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים והוא דרוש נחמד על הפסוק הזה כאשר יתבאר:
74
ע״הוהנה אמירת ההלל אומרים ישראל על כל נ"ס שנעשה להם ענין נ"ס הוא לשון הגבה' והתנשאות. כמד"א הרימו נ"ס וכו' כנשוא נס הרים וכו' ונשא נס לגוים וכו' ואל עמים ארים נס"י מור' לשון נס"י על דבר שהוא נגבל חוץ לגבול ומדה הן דבר שהוא חוץ לטבעי נק' נ"ס למעלה וחוץ מן גבול הטבע הן דבר שהוא למעלה מן השכל וכיוצא והנ' מלאכי השרת בראותם הגם שנתבקר פנקסיה' של ישראל בשעת הדין עכ"ז הש"י מושיעם ועומד מכסא דין ויושב וכו' הנה הוא דבר למעל' מן גבול הדין והמשפט השכל אזי יחייבו מה"ש שיאמרו ישראל הלל כמו על כל נס ונס. והש"י משיב להם אפשר מלך יושב על כסא דין וכו' וישראל אומרים שיר' אין מחוייבים בזה לומר שיר' כיון דאין זה נס חוץ לגבול הדין והמשפט כי החס"ד שאני עושה עמהם בדי"ן משפ"ט יחוייב להם בשמרם משפטי התור' וכנ"ל. ומה גם בשמרם חוקי התור' וכנ"ל יחויב הדבר בדיני התור' להושיעם בחוק"ה מבלי טעם. וזה הוא התשוב' למלאכים. אבל ישראל ביודעם את רבונם ויודעים את אשר לא יצאו י"ח בתורה ומצות וח"ו חטאו והעוו. ועכ"ז יודעים אוריא של אלקיהם. שהוא ירחם ויעשו עמהם ניסים דייקא. שכפי הוראת מעשיהם ח"ו לא יזכו בדין וצבא המרום לא זכו בעיניו. ומה שהש"י מרחם עליהם להנטות"ם לחס"ד והוא חוץ לגבול והוא נסי. הנה הגם שהם מחויבי' להיות חרדי' מאימת הדי"ן. עכ"ז הם מחויבי' להראות שמח'. ביודע' שהם ממקבלי התור"ה ויעש' הש"י עמהם טצדקי להושיעם בחס"ד ע"פ משפט התורה וכפי האמור לעיל והכל באמת והכל בדין הבן הדברים כי א"א לבאר:
75
ע״וועפ"ז תבין משארז"ל בפסוק אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו. ידרשו בו הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו והוא תמי'. אבל ע"פ הנ"ל. כי כל העניני' הנ"ל שהקב"ה מתנהג עם ישראל. הנה הוא ע"פ המשפט לבעלי התורה ע"פ התור' אפי' אם ח"ו עוברים על כמה וכמה מצות וח"ו יש בידם עבירות. אעפ"כ כיון ששומרי' את התורה. היינו בענין דבר חשוב שהאדם שומר אותה הגם שאינו נהנה מן הדבר ההוא עכ"ז שומר אותה מחמת חשיבות הדבר וכענין שתמצא באחאב. הגם שהי' הדור עובדין ע"ז. עכ"ז הי' מכבדין את התורה ונצחו אז המלחמ' עם בן הדד דכיון שישראל מראים חשיבות התורה ומשפטים הנה מתנהג עמהם הש"י ע"פ משפטי התורה משא"כ כשאין התור' חשוב' אצלם דהיינו בהביאם משפטי ישראל ח"ו לפני ערכאות. או ח"ו הולכים בחוקת הגוי' ונימוסיהם בדבר שאין היצר מכריחם או בהמנע ח"ו בניה' מן התור' ובלמדם לשונות הגוים וכיוצא. הנה בזה מראים ח"ו שאין התור' חשוב' בעיניהם הנה אנשים כאלו מראים בעצמם שאין להם חלק בתור' ואפשר הם מן כתות הע"ה המבזים ת"ח ותלמידיהם והמה שונאים את הת"ח יותר ממה ששונאים אוה"ע את ישראל. הנה אנשים כאלו לא ימנע עבורם ח"ו טובות מישראל והש"י ידין את עמו בחס"ד להנטותם לתחי' ולישוע' ולרחמים והכל בחס"ד. והכל בדי"ן ע"פ התור' כנ"ל והאנשים החטאים האלה בנפשותם לא ישפטום כמשפטי ישראל כי בקשו להתדמות לגויי הארצות והתור' אינ' חשוב' בעיניהם לשמר' עכ"פ בחשיבות. וזה שאמרז"ל בבת קול שיוצאת מהר חורב ומכרזת ואומר' אוי להם לבריות מעלבונ' של תורה. הבן הדבר" והנה הש"י כחפץ להצדיק עם זו אמר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו כי אז אני יכול כביכול להטות משפטיה' לחסד ע"פ התורה:
76
ע״זולפי דברינו הנ"ל תבין ג"כ מאמר חז"ל בפסוק על מה אבד' הארץ וכו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאי' ולמה"ש ולא פירשוהו. עד שפירש' הקב"ה בעצמו וכו' ויאמר י"י על עזבם את תורתי וכו' אר"י אמר רב שלא בירכו בתורה תחילה. והוא דבר מתמי' עין כל רואה היתכן שבשביל חטא זה אירע דבר גדול כזה ולא מפני העבירות החמורות שצעקו הנביאים בזמן ההוא עון ע"ז וג"ע וש"ד. וגם למה לא יכלו החכמים והנביאים ומה"ש לידע לפרש הדבר עד שפירשה הקב"ה בעצמו אבל יובן הדבר ע"פ הנ"ל כי אפי' אם ח"ו ישראל יש בידם עבירות הנה בבוא זמן הדין הנה זה דרכו ית"ש להתנהג עמהם ברחמי' עצות מרחוק ע"פ משפטי התור' ויצאו בדימוס. ע"כ לא יכלו החכמים והנביאים ומה"ש לידע מה זה הי' בשעת החורבן שלא נעש' להם כדבר הזה עד שפירש' הקב"ה בעצמו דהנ' ההתנהגו' שהקב"ה ית"ש מתנהג עם ישראל בעצות ע"פ משפטי התורה כנ"ל. הוא דוקא כשעל כל פנים התור' חשוב' בעיניה' אפי' ח"ו יש בידם עבירו' הוא מהכרח תאוות היצר. משא"כ בעזבם את התור' לילך ח"ו בנימוסי הגוים ומשפטיהם ומלבושיהם ולשונותיה' וכיוצא דבר שאין היצר מכריח הנה זה יורה שאין התורה חשובה בעיניהם הנה לא יתדנו בעצות הללו ע"פ התור' כמש"ל. הבן. והנה הברכה שמברכין על התורה תחיל' הוא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. הנה הוא ברכה ושבח לנותן התור' על אשר נתן לנו דבר חשוב כזה. הנה מי שבירך תחיל' (בלב שלם ונפש חפיצה) זה יורה שהדבר הזה חשוב בעיניו. משא"כ מי שאינו מברך מורה שאין הדבר חשוב בעיניו. הנה ח"ו בבוא למשפט. ידקדק עמו על כל מעשיו ולא יתדן במשפטי בני בנים של תורה והוא אשר פירש' הקב"ה בעצמו. הבן:
77
ע״חע"פ כלל הדברים הנאמרים למעלה יונח לנו מאמר רז"ל בתלמוד ירושלמי יומא. ר' משרשיא בשם ר' אידי בכל הקרבנות כתי' חט"א (היינו בכל הקרבנות המוספין כתיב שעיר עזים אחד לחטא"ת) ובעצרת אין כתיב חט"א (אלא שעיר עזים אחד) א"ל הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול התור"ה מעלה אני עליכ"ם כאלו לא חטאתם היינו ע"פ הנ"ל אם נקבל עלינו עול התורה הנה הש"י ישפוט אותנו ברחמים ע"פ משפטי התור"ה דהיינו אפי' ח"ו אין זכות. ואפי' אנו מלאי עון ח"ו אעפ"כ יעשה עמנו הש"י משפטי התורה וכביכול יעמוד עמנו לדין ולבושי' כתלג חיוור. וע"פ משפטי התור' כביכול הוא לומר לו הלבישהו כמותך הנה יסיר מעלינו הבגדים המתולעים כשנים וילבישנו בגדי ישע ומעיל צדקה וז"ש מעל"ה אני עליכ"ם מעל"ה דייקא. עליכ"ם דייקא (היינו לבישת בגדי ישע עלינו) ע"ד ובגד כלאים שעטנז לא יעל"ה עליך ואז תהיו כאלו לא חטאתם
78
ע״טהגה ובזה תבין משארז"ל ההוא מאן דאזל מבית דינא ושקלו' לגלימא מעל כתפי' ליזמר וליזל. דכיון דקביל ע"ע דיני התור'. הנה שקלו' לגלימא אבל עי"ז ילבישוהו בבגדי ישע ויסורו מעליו הבגדים המתולעים כשנים וילבישוהו מחלצות ויכפר כל עונותיו. הבן: ויקויים בנו. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו ונצא בדימוס ויחנינו כימי עולם וישוב ירחמינו לגאלינו גאולת עולם במהרה בימינו אמן:
79
פ׳דרוש ג
ירושלמי א"ר סימון כתיב רבות עשית אתה י"י אלקי נפלאותיך וכו' לשעבר רבות עשית אתה וכו' מכאן ואילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. והנה אין מן הצורך להאריך כי הענין אינו מובן כלל. עיין בעין יעקב וביפ"מ פירושיהם ולדעתי יתפרש הענין בסוד ר"ה ענין התפילות והתקיעות הנה למתבונן בכתב מר"ן האריז"ל יראה אשר ברא"ש השנ"ה חוזר הכל בעולמות לקדמותו כעין בריאת העולם ובפרט תבין הענין בבנין המלכו"ת (ממליכין אלקי עול"ם ב"ה וב"ש) וידוע סוד הדבר נמסר לישראל ע"ק בענין מצות השופר בסוד עורו ישינים מתרדמתכ"ם. כאשר נחה רוח י"י על הרמב"ם ז"ל. ואמר בטעם השופר שהוא לעורר הישינים ויציבא מילתא דנא ע"פ דרך האמת לעורר מהשינ' מקבלת המוחין מחדש כנודע והכל נעשה ע"י מעשינו. בריאת העולם ממש מחדש ע"י התעוררות השופ"ר. והוא הנרמז בתורה יום תרועה יהי'. דהנה קודם ביאת ישראל הנה היתה פעולת היום בכל שנה נעשית מעצמה על ידיו ית"ש ואח"כ כאשר נתן לנו הש"י את תורתו. יום תרוע"ה יהי' לכ"ם כאלו ממש בעצם כל מעשי התחדשות העולמות נעשה על ידינו. ותעמיק עוד יום תרוע"ה לשון רו"ע התרועעה הארץ היינו נסיר"ה נסירת המלכו"ת (נקרא הארץ) הנה הפירוש יום הנסיר"ה יהי' לכם ע"י מעשיכם. וכן י"ל יום תרוע' לשון ריעות וחיבור. התחלת מעשה לקרב ולהגיש החיבור פב"פ הוא יהי' לכ"ם הכל תלוי במעשיכם. והנה אתה רואה לפ"ז פעילת היום להתהוות בריאת עולם מחדש הוא ע"י מעשינו ואיך הי' קודם שקבלו ישראל את התורה. הנה הי' עושה הש"י בעצמו כביכול הפעולה הזאת בכל שנה ושנה והספיק מחשבתן של ישראל כמו בשעת בריאת העולם שהספיקה מחשבתן של ישראל לאיתערותא כשאמרז"ל ישראל עלו במחשבה שיגרמו הם כל הפעולת במעשיהן. הספיקן מחשבתן למ"נ קודם עשייתן וכהיום שנגמרה עשייתן הנה נתגלה שגם מחשבתן של ישראל הצליח' לפעולה. הבן הדברים. ז"ש ר' סימון רבות עשית אתה י"י אלקי לשעבר אתה בעצמך עשית. ואמר י"י אלקי. להיותך אלקי. היינו סיבתו. וידעת בידיעתך שבהמשך הזמן אעשה רצונך במצותיך לגרום התחדשות העולמית בכל שנה. מכאן ואילך הנה נתוודע כי נפלאותיך (וגם) מחשבותיך (מאז מקדם קודם ביאתו לעולם הבא) אלינו הבן הדבר שאמר דוד דייקא הפסוק שהוא מרכבה למלכות ונפשו יודעת מאד ענין פעולת ישראל ביום זה:
ירושלמי א"ר סימון כתיב רבות עשית אתה י"י אלקי נפלאותיך וכו' לשעבר רבות עשית אתה וכו' מכאן ואילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. והנה אין מן הצורך להאריך כי הענין אינו מובן כלל. עיין בעין יעקב וביפ"מ פירושיהם ולדעתי יתפרש הענין בסוד ר"ה ענין התפילות והתקיעות הנה למתבונן בכתב מר"ן האריז"ל יראה אשר ברא"ש השנ"ה חוזר הכל בעולמות לקדמותו כעין בריאת העולם ובפרט תבין הענין בבנין המלכו"ת (ממליכין אלקי עול"ם ב"ה וב"ש) וידוע סוד הדבר נמסר לישראל ע"ק בענין מצות השופר בסוד עורו ישינים מתרדמתכ"ם. כאשר נחה רוח י"י על הרמב"ם ז"ל. ואמר בטעם השופר שהוא לעורר הישינים ויציבא מילתא דנא ע"פ דרך האמת לעורר מהשינ' מקבלת המוחין מחדש כנודע והכל נעשה ע"י מעשינו. בריאת העולם ממש מחדש ע"י התעוררות השופ"ר. והוא הנרמז בתורה יום תרועה יהי'. דהנה קודם ביאת ישראל הנה היתה פעולת היום בכל שנה נעשית מעצמה על ידיו ית"ש ואח"כ כאשר נתן לנו הש"י את תורתו. יום תרוע"ה יהי' לכ"ם כאלו ממש בעצם כל מעשי התחדשות העולמות נעשה על ידינו. ותעמיק עוד יום תרוע"ה לשון רו"ע התרועעה הארץ היינו נסיר"ה נסירת המלכו"ת (נקרא הארץ) הנה הפירוש יום הנסיר"ה יהי' לכם ע"י מעשיכם. וכן י"ל יום תרוע' לשון ריעות וחיבור. התחלת מעשה לקרב ולהגיש החיבור פב"פ הוא יהי' לכ"ם הכל תלוי במעשיכם. והנה אתה רואה לפ"ז פעילת היום להתהוות בריאת עולם מחדש הוא ע"י מעשינו ואיך הי' קודם שקבלו ישראל את התורה. הנה הי' עושה הש"י בעצמו כביכול הפעולה הזאת בכל שנה ושנה והספיק מחשבתן של ישראל כמו בשעת בריאת העולם שהספיקה מחשבתן של ישראל לאיתערותא כשאמרז"ל ישראל עלו במחשבה שיגרמו הם כל הפעולת במעשיהן. הספיקן מחשבתן למ"נ קודם עשייתן וכהיום שנגמרה עשייתן הנה נתגלה שגם מחשבתן של ישראל הצליח' לפעולה. הבן הדברים. ז"ש ר' סימון רבות עשית אתה י"י אלקי לשעבר אתה בעצמך עשית. ואמר י"י אלקי. להיותך אלקי. היינו סיבתו. וידעת בידיעתך שבהמשך הזמן אעשה רצונך במצותיך לגרום התחדשות העולמית בכל שנה. מכאן ואילך הנה נתוודע כי נפלאותיך (וגם) מחשבותיך (מאז מקדם קודם ביאתו לעולם הבא) אלינו הבן הדבר שאמר דוד דייקא הפסוק שהוא מרכבה למלכות ונפשו יודעת מאד ענין פעולת ישראל ביום זה:
80
פ״אוהנה מקושר הפסוק למה שלמעלה. אשרי הגבר אשר שם י"י מבטחו שכל מעשיו הוא עבור כבודו ית"ש לגרום פעולת עליונים בגבהי מרומים. ולא פנה אל רהבים ושטי כזב (היינו שלא יהי' מן אותן הכתות שאמרו עליהם בזהר צווחין ככלבים הב לנא מזונא) כי העיקר לשום כל מגמתו להגדיל מלכו' שמים כי הנה רבו' עשית וכו' וכהיום כל נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כנ"ל ומי הוא הפתי אשר ידע שכל עיקר התהוות העולמות מתהווים על ידינו איך יניח הפועל הזה ויתפתה לפרטים קטנים ההוים ונפסדים:
81
פ״בוזה שיש לפרש אשרי העם יודעי תרועה (וכי כל הגוים אינם יודעים להריע כמו שדרשו חז"ל אבל לפי הנ"ל יתפרש ידעי תרוע' היינו יודעים סוד התרוע' להתהוות התחדשות העולמות ולהגדיל מלכות שמים. תרוע"ה ריעות וחיבור קוב"ה עם כנ"י) י"י (רצ"ל שהתרועה היא להתחדשות העולמות אשר המה מעש' י"י כי עד עתה רבות עשית אתה י"י ממילא העם היודעים זה) באור פניך יהלכון. כל הליכתם ועשייתם הוא להתהוות אור פניך ייחוד פב"פ ולא יתפתו אל רהבים ושטי כזב להיות צווחין וכו' בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרנינו ולמה זאת לכם להיותם מבקשים הפרטים הקטנים כ"ז ממילא יהיה להם כל טוב עוה"ז והרמת קרן בן שמן כיון שיגרמו ע"י מעשיהם התחדשות העולמות והגדלת מלכו"ת שמי"ם. מי הוא אשר יעמוד נגדם בשמים ממעל וכל הארץ מתחת. הלא הם עיקר המציאות הלא שרפים ואופנים וחיות הקודש. יהיו בעוזר' ויאמרו להיוצר כל אבינו שבשמים תהא לך קורת רוח מישראל בניך. תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ותתגדל ותתקדש ותתרומם על כל ברכה ותהל':
82
פ״גדרוש ד
ויתפרש עוד אשרי העם יודעי תרועה וכו' דקדקו רז"ל וכי כל הגוים אינם יודעים להריע וכו' אלא יודעים לרצות את בוראם בתרוע"ה. והקושיא מפורסמת מה היא הריצוי אם מפני שמקיימין מצותיו של הקב"ה שצוה להריע א"כ הה"ד בציצית ותפילין וכיוצא. נאמר יודעים לרצות את בוראם וכו' ונ"ל לפרש ע"פ מ"ש בחו"ה בההיא חסיד שמסר סימני יראי י"י ואוהביו. ואחד מהסימנים המובהקים אמר תרא' פניהם שעלה עליהם האור. וכשתעמיד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלקים רצ"ל פניהם המה אדומים כאור מחמת תשוקתם ליוצרם ובוראם. ולבבותיהם נשברות לאלקים מפחדו ומוראו. ועל אשר אינם יוצאים י"ח בעבודתו ית"ש ומצותיו. והנה הוא סימן איש הישראלי האמיתי אבל כל האומות אין להם זה הסימן כי הגוי אפי' בעושה איזה מעש' מצו' כגון צדק' וכיוצא גבה לבבו בחשבו לצדק' מאתו להש"י והנה הסימן הזה רמוז בתרוע"ה כי התרוע' הוא הבר' מהבל הלב קולות נשברות יורה על לב נשבר ופני התוקע מתאדם (עיין בכוונת האריז"ל כוונת הארת פני התוקע) וזשארז"ל יודעים לרצות את בוראם בתרוע"ה שע"י רמיזה התרועה מרמזים לבוראם. ראה נא מה בין בינינו לאומות וסימנינו סימן התרוע"ה כמ"ש ההוא חסיד תראה פניהם שעלה עליהם האור דמיון פני התוקע. וכשתעמיד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלקים דמיון תנועות התרועה מהבל הלב וזהו י"י באור פניך יהלכון הבן כי קצרתי:
ויתפרש עוד אשרי העם יודעי תרועה וכו' דקדקו רז"ל וכי כל הגוים אינם יודעים להריע וכו' אלא יודעים לרצות את בוראם בתרוע"ה. והקושיא מפורסמת מה היא הריצוי אם מפני שמקיימין מצותיו של הקב"ה שצוה להריע א"כ הה"ד בציצית ותפילין וכיוצא. נאמר יודעים לרצות את בוראם וכו' ונ"ל לפרש ע"פ מ"ש בחו"ה בההיא חסיד שמסר סימני יראי י"י ואוהביו. ואחד מהסימנים המובהקים אמר תרא' פניהם שעלה עליהם האור. וכשתעמיד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלקים רצ"ל פניהם המה אדומים כאור מחמת תשוקתם ליוצרם ובוראם. ולבבותיהם נשברות לאלקים מפחדו ומוראו. ועל אשר אינם יוצאים י"ח בעבודתו ית"ש ומצותיו. והנה הוא סימן איש הישראלי האמיתי אבל כל האומות אין להם זה הסימן כי הגוי אפי' בעושה איזה מעש' מצו' כגון צדק' וכיוצא גבה לבבו בחשבו לצדק' מאתו להש"י והנה הסימן הזה רמוז בתרוע"ה כי התרוע' הוא הבר' מהבל הלב קולות נשברות יורה על לב נשבר ופני התוקע מתאדם (עיין בכוונת האריז"ל כוונת הארת פני התוקע) וזשארז"ל יודעים לרצות את בוראם בתרוע"ה שע"י רמיזה התרועה מרמזים לבוראם. ראה נא מה בין בינינו לאומות וסימנינו סימן התרוע"ה כמ"ש ההוא חסיד תראה פניהם שעלה עליהם האור דמיון פני התוקע. וכשתעמיד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלקים דמיון תנועות התרועה מהבל הלב וזהו י"י באור פניך יהלכון הבן כי קצרתי:
83
פ״דדרוש ה
ויתפרש עוד אשרי העם יודעי תרועה כבר כתבתי לעיל מה שהתעוררו חז"ל ופירשו יודעים לרצות וכו' קשה מה אולמי' דתרועה יותר מכל המצות ונראה לפרש כפשוטו. בטע"ם השופר שהוא קו"ל בלא דיבור והנה הקול הוא קודם לדבור והוא כח הדיבור ראשית וקודם התעוררות הדביר יתמשך קול ההבל מכנפי ריאה המתעורר מן הל"ב אשר הוא ממשיך הרצו"ן מן המו"ח א"כ הקול היא משיכת הרצו"ן להדבור והנה נאמר בתורה יו"ם תרוע"ה יה"י' לכ"ם. רצ"ל להנאתכם ולטובתכם כמ"ש בזהר יהיב עיטא למיתקע בשופ"ר הוא עצה נפלאה. אפי' ע"פ פשוטו להתעוררות הרחמים על ישראל ביום המשפט לאלקי איום הוא יום הרת עולם הנה בריאת העולמות הי' כביכול בהתעוררות מחשבת ישראל. ישרא"ל עלו במחשבה הוא המחשבה הקדומה כביכול אשר מחשבתן של ישראל הי' לבחי' מ"נ כביכול לאיתערות' דלתתא הגם שלא היו ישראל עדיין במציאות הנה לפניו ית"ש עבר ועתיד יחד (כי עבר ועתיד המה נחלקים רק בזמן משא"כ למעלה מן הזמן) הנה התעוררות מחשבתן של ישראל היה לבריאת כל העולמות והנבראים אשר בתוכם וכביכול ישראל נק' המה היוצרים יושבי נטעים ועם המלך במלאכתו א"כ כיון שהמה יסוד הבריאה המה שורש הכל והם עיקר המציאות והנה זאת התור"ה אשר שם מש"ה ראשית אמרי' תאמר בראשי"ת ברא וכו" בשביל ישרא"ל שנק' ראשי"ת ובראשי"ת נמי מאמר הוא ולא מפורש בו מאמר כי לא יצדק לומר בו מאמר רק ראשי"ת המאמר היינו כביכול רצו"ן ומחשב"ה אשר היה בשביל ישראל. הבן:
ויתפרש עוד אשרי העם יודעי תרועה כבר כתבתי לעיל מה שהתעוררו חז"ל ופירשו יודעים לרצות וכו' קשה מה אולמי' דתרועה יותר מכל המצות ונראה לפרש כפשוטו. בטע"ם השופר שהוא קו"ל בלא דיבור והנה הקול הוא קודם לדבור והוא כח הדיבור ראשית וקודם התעוררות הדביר יתמשך קול ההבל מכנפי ריאה המתעורר מן הל"ב אשר הוא ממשיך הרצו"ן מן המו"ח א"כ הקול היא משיכת הרצו"ן להדבור והנה נאמר בתורה יו"ם תרוע"ה יה"י' לכ"ם. רצ"ל להנאתכם ולטובתכם כמ"ש בזהר יהיב עיטא למיתקע בשופ"ר הוא עצה נפלאה. אפי' ע"פ פשוטו להתעוררות הרחמים על ישראל ביום המשפט לאלקי איום הוא יום הרת עולם הנה בריאת העולמות הי' כביכול בהתעוררות מחשבת ישראל. ישרא"ל עלו במחשבה הוא המחשבה הקדומה כביכול אשר מחשבתן של ישראל הי' לבחי' מ"נ כביכול לאיתערות' דלתתא הגם שלא היו ישראל עדיין במציאות הנה לפניו ית"ש עבר ועתיד יחד (כי עבר ועתיד המה נחלקים רק בזמן משא"כ למעלה מן הזמן) הנה התעוררות מחשבתן של ישראל היה לבריאת כל העולמות והנבראים אשר בתוכם וכביכול ישראל נק' המה היוצרים יושבי נטעים ועם המלך במלאכתו א"כ כיון שהמה יסוד הבריאה המה שורש הכל והם עיקר המציאות והנה זאת התור"ה אשר שם מש"ה ראשית אמרי' תאמר בראשי"ת ברא וכו" בשביל ישרא"ל שנק' ראשי"ת ובראשי"ת נמי מאמר הוא ולא מפורש בו מאמר כי לא יצדק לומר בו מאמר רק ראשי"ת המאמר היינו כביכול רצו"ן ומחשב"ה אשר היה בשביל ישראל. הבן:
84
פ״הוהנה ביום הקדוש והנורא הזה יום הר"ת עולם אשר כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרו"ן המרחם על בניו ילודי שעשועים יהב עיט"א למיתקע בשופ"ר יו"ם תרוע"ה יה"י' לכ"ם לכ"ם להנאתכם ולטובתכם כאשר יתעוררו ישרא"ל קו"ל בלא דיבו"ר הוא משיכת הרצו"ן קודם לדבור כמש"ל כביכול באיתערות' דלתתא איתער עובדא לעילא ויסתמו פיות המקטריגים בהתעורר הענין אשר ישרא"ל עלו במחשב"ה ורצו"ן וע"י שהם היו במחשב' ורצון העליון כביכול הי' בריאת כל העולמות ואין מקום למציאת כל ברי' בזולת ישראל ממילא מי הוא מהנבראים אשר יפצה פה לקטרג על עיקר המציאות מהנבראים. הנה בזולת העיקר ח"ו אין מקום לשום נברא ואיך יקטר"ג הטפל על עיקר מציאתו ואז קול שופר עת כי יעל מתעוררים רחמים על ישרא"ל עיקר המציאות בהתעורר הרצו"ן העליון הקדום אשר ישרא"ל עלו ברצונו. וזהו אשר"י הע"ם יודע"י תרוע"ה ע"י תרועתם מתעורר בחי" המחשבה הוא הדעת אשר הוא התגלות הרצו"ן כביכול וז"ש יודע"י תרוע"ה (ויראתי להרחיב דיבור מזה מבלי קבלה) וזה שפירשו חכמינו ז"ל יודעי"ם לרצו"ת את בוראם בתרוע"ה. ע"י התרוע"ה מתעורר רצו"ן בוראם הוא הרצון הקדום כביכול אשר ישראל עלו ברצונו כביכול לא עשה כן לכל גוי אשרי העם שככה לו:
85
פ״ודרוש ו
ויתפרש עוד. אשרי העם יודעי תרועה י"י באור פניך וכו' הנה ידוע מה שהתעוררו רז"ל וכי כל הגוים וכו': ועוד מהראוי להבין מהו הסיום י"י באור פניך וכו' והנה נאמר ע"פ מ"ש בגמר' אתקין ר' אבהו בקסרי תקיע"ה וג' שברי"ם ותרוע"ה ותקיע"ה (דמספקא לן מהו התרוע' האמור' בתורה אי גנוחי גנח (היינו שברי"ם) אי יילולי ייליל (היינו מריע בקולות קצרים ע"כ עבוד תרווייהו) ומקשו דילמא גנוח גנח וקמפסקא תרועה בין שברים לתקיעה וקא מתרץ דהדר תקע תש"ת ומקשו דלמא יילולי ייליל וקאמפסקא שברים בין תקיעה לתרועה ומשני דהדר תקע תר"ת רק דמספקא לן נמי בעינן תרווייהו ע"כ תקע ג"כ תשר"ת עיי"ש בגמרא הקושיא מפורסמת הנה ר' אבהו אתקין זאת בדורות האמוראים בעבור הספק דלא ידעינן מהו התרועה האמור' בתר' וכי ס"ד שנשכח מכל ישראל מה הוא תרוע"ה (קושיא זאת מצאתי ג"כ להראב"ד ז"ל בספר תמים דעים) ועוד הרי אשכחן בזהר הקדוש שהוא מהתנאים וגם בר"מ מילין לצד עילאה ימללו בכל הסדרים תשר"ת תש"ת ותר"ת הרי דכולן מיצרך צריכי כך היו נוהגין בכל ישראל מאז היה לגוי קדוש ומהו התקנה שהתקין מחדש ר' אבהו בקסרי
ויתפרש עוד. אשרי העם יודעי תרועה י"י באור פניך וכו' הנה ידוע מה שהתעוררו רז"ל וכי כל הגוים וכו': ועוד מהראוי להבין מהו הסיום י"י באור פניך וכו' והנה נאמר ע"פ מ"ש בגמר' אתקין ר' אבהו בקסרי תקיע"ה וג' שברי"ם ותרוע"ה ותקיע"ה (דמספקא לן מהו התרוע' האמור' בתורה אי גנוחי גנח (היינו שברי"ם) אי יילולי ייליל (היינו מריע בקולות קצרים ע"כ עבוד תרווייהו) ומקשו דילמא גנוח גנח וקמפסקא תרועה בין שברים לתקיעה וקא מתרץ דהדר תקע תש"ת ומקשו דלמא יילולי ייליל וקאמפסקא שברים בין תקיעה לתרועה ומשני דהדר תקע תר"ת רק דמספקא לן נמי בעינן תרווייהו ע"כ תקע ג"כ תשר"ת עיי"ש בגמרא הקושיא מפורסמת הנה ר' אבהו אתקין זאת בדורות האמוראים בעבור הספק דלא ידעינן מהו התרועה האמור' בתר' וכי ס"ד שנשכח מכל ישראל מה הוא תרוע"ה (קושיא זאת מצאתי ג"כ להראב"ד ז"ל בספר תמים דעים) ועוד הרי אשכחן בזהר הקדוש שהוא מהתנאים וגם בר"מ מילין לצד עילאה ימללו בכל הסדרים תשר"ת תש"ת ותר"ת הרי דכולן מיצרך צריכי כך היו נוהגין בכל ישראל מאז היה לגוי קדוש ומהו התקנה שהתקין מחדש ר' אבהו בקסרי
86
פ״זהגה יישוב נכון לפי הפשט וההלכה עמ"ש במאמרי חדש ניסן מאמר טיול בפרד"ם דרוש ב' ותרווה צמאונך: אך הוא ודאי אשר כך היו נוהגין מימות עולם דכולהו מיצרך צריכי ור' אבהו ביאר הדבר מהיכן יצא הדבר ואמר שהוא משום הספק ואתקין זה בתקנ' גמורה להורות דבאמת אין זה ספק רק דכולהו מיצרך צריכי כאשר יתבאר. והוא כאשר תתבונן בכמה מצות אשר יש בהן ספיקות אופן עשייתם יקשה למה לא ביארה לנו התורה בפירוש אך הוא נסוב' מאת הש"י אשר ישראל יפלפלו בדבר ויסתפקו אם לעשות כך או כך ועי"ז יעשו מספק כל האופנים המועילים דכולהו מיצרך צריכי בגבהי מרומים. וא"כ ישראל בפלפולם בתורה מכוונים אל האמ"ת ועי"ז מעוררים מדת ואמ"ת מדה השביעית שבי"ג מדות ה"ס הארת פנים תרין תפוחין קדישין וזה מיקרי הקב"ה נושא פני"ם לישראל (ובאור פני מלך חיים) וזה אשר ביארנו בגמ' אמרו מה"ש לפני הקב"ה כתיב אשר לא ישא פני"ם מפני מה אתה נושא פני"ם לישראל דכתיב ישא י"י פניו אליך א"ל הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל אני כתבתי ואכלת ושבעת וברכת וכו' והם מדקדקים ע"ע עד כזית עד כביצה הדברים תמוהים דהנה המלאכים שאלו מפני מה אתה נושא פני"ם לישראל (ורמו קראי אהדדי) ונשיאות פנים מיקרי בהנתן לאדם דבר מה שאין מגיע לו. ובכאן השיב הקב"ה שמגיע להם השכר הגדול בעבור שמדקדקין ע"ע' וכיון שמגי ויאות להם השכר זה לא מיקרי נשיאות פנים. והדר' קושי' לדוכת' למה כתי' ישא י"י פניו אליך. וע"פ דברינו הנ"ל מובן דהנ' בתור' לא נאמ' רק ואכלת ושבעת וברכת. והנ' באו ר"מ ור"י ודקדקו מהו שביע"ה ואמר ר"מ ואכל"ת שיעור אכיל' בכ"מ בכזית ושבע"ת זו שתי'. ור"י אמר אכיל' שיש בה שביע' היא כביצה הנה מצאו דברי חפץ וכונו הלכ' לאמת' בתורת אמ"ת:
87
פ״חהגה האמ"ת עד לעצמו דהרי מי שנצטרך אלף זהו' ובא אחד ונתן לו מאה זהובי' וכי לא יצטרך להודות ולהחזיק טובה לחבירו על שנתן לו מאה זהובים כ"ה בנידון זה וכי לא יצטרך להודות להשי"ת על שנתן לו כזית וכביצ':
88
פ״טוהנה דבר שלא פירש בתור' בביאור וישראל ע"י יגיעותם בתורה מכוונים אל האמ"ת: מעוררים בגבהי מרומים מדת ואמ"ת תרין תפוחין קדישין סוד הפנים כביכול אור פני מלך (חיים) זה מיקרי הקב"ה נושא להם פנים וזה שהשיב הקב"ה להמלאכים וכי לא אשא פנים לישראל אני כתבתי ואכלת ושבעת וכו' דברים סתומיס והם מייגעים א"ע לכוין הלכ' לאמת' ומדקדקים ע"ע עד כזית עד כביצ' וכיון שביגיעותם בתור' מכוונים אל האמת אזי מעוררים ומאירים מדת ואמ"ת שהוא כביכול סוד הפנים וזהו ישא י"י פניך אליך
89
צ׳הגה ופירשתי לפי זה בברכת כהנים יאר י"י פניו אליך. הש"י יאיר להם אור פניו היינו מדת ואמ"ת כדי שעי"ז יוכלו לכוין להלכה באמ"ת וזהו ויחנ"ך החונן לאדם דע"ת שיכוין הדע' אל האמ' להלכ' וכיון שיכוונו להלכ' לאמתו של תורת אמ"ת הנה שוב ישא י"י פניו אליך השפע' ממדת ואמ"ת נשיאת פני"ם באור פני מלך חיים. הבן הדבר: הכי נמי בנידון דידן הנה ביום הקדוש הזה אשר ספרי חיי"ם וספרי מתים פתוחים לפניו ית"ש והקב"ה רוצה להאיר עליהם אור פניו מן מדת ואמ"ת אור פני מלך חיי"ם הנה כתב בתורתו למצות היום דברים סתומים יום תרוע"ה יה"י' לכ"ם לכ"ם דייקא אתם תפרשו ותחקירו מהו התרוע"ה הנה באו ישראל וחקרו מן מה דמתרגמינן יבב"א (והתרגום נתקבל בסיני (והנה לא ידעו ג"כ מהו יבב"א ולמדוהו מן ותיב"ב אם סיסרא שהוא לפי הענין דאגת הלב (מדוע בושש רכבו לבוא) ושוב נסתפקו אם גנוחי גנח או יילולי יילול או תרווייהו ועי"ז בא להם להלכה (דספיק' דאורייתא' לחומר') לצאת כל הספיקות לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת. וכוונו אל האמ"ת דכולהו מיצרך צריכי בגבהי מרומים וע "ז מעוררים מדת ואמ"ת אור פני מלך חיי"ם ובזה תתבונן במעט קט בכוונת האריז"ל לכוין בהארת פני התוקע אל מדת ואמ"ת וזהו שאמרו אתקין ר' אבהו בקסרי וכו' היינו שהתקין לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת דהקשינו לעיל וכי ס"ד שנשתכח התרוע"ה מישראל ובא הוא והתקין מחדש וחזינן בזהר ובר"מ כולהו סדרי אבל בדורות האחרונים הי' מתיירא ר' אבהו שיעשו כל אלה ע"ד הספ' ובא הוא ואתקין לתקנ' גמיר' להורות שאין כאן ספק דכילהו מיצרך צריכי רק הש"י עשה כן לטובתינו וכתב דברי' סתומים בכדי שאנחנו נחקור בשכלינו להבין אמיתת הדברים ולכוין אל האמ"ת וישא ד' פניו אלינו אור פני מלך חיים:
90
צ״אולא אוכל להתאפק מלבאר לך בקיצור מ"ש במאמרו חדש ניסן לפי הפשט הא דאתקין ר' אבהו (מחדש ומה חידש לנו) דהנה לכאור' כיון שתוקעין כל הסדרי' משום דמספק' לי מהו התרוע"ה הנה לפ"ז אם יארע לאדם שידע בודאי שתקע תשר"ת תש"ת אבל מסתפק אם תקע תר"ת הנה לפי הדין לכאורה פטור מלתקוע דהוה ס"ס אם תקע. ואת"ל לא תקע אפשר יצא י"ח באינך סדרי ע"כ בא ר' אבהו ואתקין לתקנה גמורה שאין יוצא בשים אופן י"ח המצות דאורייתא עד שיתקע כל הסדרים ע"כ מי שמסתפק לו אם תקע איזה סדר צריך לחזור ולתקוע דהוה רק ספק אחד דאורייתא (עמש"ש) ותבין:
91
צ״בומעתה נשובה ונחקורה למה באמת פסק ר' אבהו כזאת הלא הוא באמת ס"ס דאורייתא. ואומר לך דהנה הראשונים חקרו כיון דכל מילי דרבנן נפקא לן מן לא תסור וכו' א"כ למה יהיה ספק דרבנן לקולא ותירצו דכן אתנו רבנן שיהיה התקנות וההוספות שלהם ספיקא לקולא ואנחנו בעניינו אמרנו וענינו שהיו מצווים בזה ע"פ התורה דהנה אמרז"ל במדרש קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל. כי קדוש אני י"י קדושתי למעל' מקדושתכם ע"כ. והיא לכאורה מדרש תמוה דהאיך ס"ד ליציר חומר שיהי' קדוש כהשי"ת ואמרתי לבאר מה דהנ' קיי"ל אוריית' מחכמ"ה נפקת בראשי"ת בחכמת"א: וכמו שאמרו רז"ל גובלת חכמה שלמעלה תורה
92
צ״גהגה עם נב"ל ול"א חכ"ם מתרגמינן עמא דקבילו אוריי' ולא חכימו. הנה מפר' נב"ל לשון נובלות. שקבלו התור' שהוא מן הנובלו' חכמה והנה החכמ"ה נקרא קד"ש כמבואר בזהר בפסוק ואנשי קד"ש תהיון לי. והנה כתב הרב עיר וקדוש בעל אוה"ח בס' חפץ החכמי"ם שמתקנין תקנות ומאירין בתורתן לישראל נשמותיהן מאירות מן החכמ"ה. ע"כ נק' חכמי"ם שמקבלין מן החכמ"ה (כן הבנתי מדבריו דברי קדש) ובזק תבאר לך דבריהן ז"ל במדרש והנ"ל קדושים תהיו (תקבלו הארה מן החכמ"ה הנק' קד"ש ותוכלו לתקן תקנות ומצות לישראל כיון שתקבלו מן החכמ"ה שהיא מקום התור"ה וא"כ יהיה דבריהן תורה שלימה) יכול כמוני (היינו שיהי' ספק דבריכן כספק של תורה הנאמר' מפי מסיני) ת"ל כי קדוש אני י"י קדושתי למעלה מקדושתכ"ם (וספק תורה להחמיר וספק דבריהן להקל) והנ' בכאן הנה נאמר יו"ם תרוע"ה יהי"ה לכ"ם היינו שייך לכ"ם כל מה שתגזרו אומר בחיוב התרוע"ה הוא בחיוב ע"פ התור"ה ואין כאן ספק. ע"כ אתקין ר' אבוהו בקסרי לתקנ' גמור' כל הג' סדרים להורות דכל הספקות הן דאורייתא ממש ממילא אם יארע לאדם ספק אם תקע איזה סדר לא נידון אותו לס"ס רק ספק א' מדאורייתא וצריך לחזור ולתקוע הבן הדבר:
93
צ״דומעתה יתפרש לך הכתוב אשרי העם יודעי תרועה (אשר באמת הם יודעים מה הוא תרועה ואין זה מחמת הספיקות רק שכוונו אלה אמת דכל האמת מיצרך צריכי ומה שאמר השי"ת דברים סתומי' הם ואם ימציאו העניני' ע"י ספיקו' שנתיילדו להם כי רצה הש"י שע"י שייכוונו ביגעתם אל האמת להלכה יא"ר הש"י אליהם אור פניו אור פני מלך חיים וזהו) י"י באור פניך יהלכן מה שכוונו להלכה ע"י פלפולם הוא כדי להאיר עליהם אור פניך וז"ש הש"י בתורתו יום תרועה יהיה לכ"ם אתם תמציאו בשכליכם להלכה מה הוא התרועה ותכוונו אל האמ"ת להלכ"ה ויאר י"י באור פניו אליכם מדת ואמת באור פני מלך חיים בענין שהודיעו לנו חז"ל בההוא אתרא דשמה קושט"א דלא שכיב אינש בלא זימני' מפני שנשפע אליהם הארת ואמ"ת שהוא אור פני מלך חיים. חיים ורחמים ושלום לנו ולכ"י עד עולם:
94
צ״הדרוש ז
ויתפרש עוד אשרי העם יודעי תרועה וכו' דהנה כתבו בשם ר' סעדי' גאון טבע השופ"ר להחריד התינוק והתינוק אינו מתפעל כ"כ בדעתו מן שום קול כלי זמר וחצוצרות כמו מן השופ"ר מתפעל בדעתו ומחריד בשמעו יש להתבונן בזה ענין ר"ה הוא שינ"ה כביכול הסתלקות המוחין דגדלות למעלה לאם הבנים תשובה עילאה ומצות השופ"ר לעורר מן השינה ולהביא המוחין דגדלות (והוא שנח' רוח י"י על הרמב"ם ז"ל ואמר בטעם מצות השופר ע"ד עורו ישינים מתרדמתכם סוד י"י ליראיו) והנה לבעבור זה הנה הוא לטבע קיים גם בעוה"ז טבע קו"ל השופר מתפעל בו התינוק שאין לו מוחין דגדלו' וירגיש כאילו היה גדול הבן הדבר וזהו שיש לפרש אשרי העם יודע"י תרוע"ה (שע"י התרוע"ה בא להם הדע"ת) י"י באור פני"ך יהלכון שנופל עליהם חרד' ומחמת החרדה נתאדם הפנים בהאר' כנודע וכל מה שהאדם עושה הנה כביכול גורם כן למעלה כדכתיב י"י צלך כמו הצל כל מה שהאדם עושה וכו' הנה ע"י התקיע' שמתאדם ומאיר אור פניו של אדם הנה גורם ע"י מעשיו להאיר למעלה מדת ואמ"ת אור פנים אור פני מלך חיים:
ויתפרש עוד אשרי העם יודעי תרועה וכו' דהנה כתבו בשם ר' סעדי' גאון טבע השופ"ר להחריד התינוק והתינוק אינו מתפעל כ"כ בדעתו מן שום קול כלי זמר וחצוצרות כמו מן השופ"ר מתפעל בדעתו ומחריד בשמעו יש להתבונן בזה ענין ר"ה הוא שינ"ה כביכול הסתלקות המוחין דגדלות למעלה לאם הבנים תשובה עילאה ומצות השופ"ר לעורר מן השינה ולהביא המוחין דגדלות (והוא שנח' רוח י"י על הרמב"ם ז"ל ואמר בטעם מצות השופר ע"ד עורו ישינים מתרדמתכם סוד י"י ליראיו) והנה לבעבור זה הנה הוא לטבע קיים גם בעוה"ז טבע קו"ל השופר מתפעל בו התינוק שאין לו מוחין דגדלו' וירגיש כאילו היה גדול הבן הדבר וזהו שיש לפרש אשרי העם יודע"י תרוע"ה (שע"י התרוע"ה בא להם הדע"ת) י"י באור פני"ך יהלכון שנופל עליהם חרד' ומחמת החרדה נתאדם הפנים בהאר' כנודע וכל מה שהאדם עושה הנה כביכול גורם כן למעלה כדכתיב י"י צלך כמו הצל כל מה שהאדם עושה וכו' הנה ע"י התקיע' שמתאדם ומאיר אור פניו של אדם הנה גורם ע"י מעשיו להאיר למעלה מדת ואמ"ת אור פנים אור פני מלך חיים:
95
צ״ודרוש ח
ויתפרש עוד אשרי העם יודעי תרועה וכו' וקשה קושיית רז"ל וכי כל הגוים אינם יודעים להריע ויתפרש הדבר ע"פ מה שתתבונן ותשכיל מנהג אבותינו תור"ה היא היינו שנוהגין בכל תפוצות ישראל לדרוש איזה דרוש קודם תקיעת שופר וטעמא בעי ואם נאמר דהטעם הוא לעורר הלבבות לתשיבה לא היה מהראוי לנהוג להקשות ולתרץ בדרך דרוש רק להודיע לעם בכלל ובפרט ממה שצריכין לשוב. וגם ביותר היה מהראוי לדרוש קודם תפילת החזר' בכדי שישיבו העם אח"כ בשבירת לב באמיר' הפיוטים ונ"ל ע"פ מ"ש הרב הקדוש מהר"פ מקארעץ זצוק"ל אמר כך בגלות דז"א היא בסוד תרדמ"ה ומז' נמשך הקושוית (נ"ל הקושיא היא כשאין האדם מבין בדעתו ובדע"ת היא בקטנות. והשינ"ה היא ג"כ קטנות המוחין ע"כ מבחי' שינ' נמשכו הקושיות נ"ל) ואי"ה ב"ב כשיבא משיח צדקינו אז יתעוררו המוחין ותהי' כל התור"ה (?ז"א נק' תור"ה) ברור' עכ"ד. והנה לפ"ז תמצא טוב טעם למנהגן של ישראל דהנה כבר ידעת ברא"ש השנ"ה סוד תרדמ"ה ומזה באה הקושיא סוד דינ"א קשי"א ולזה נצטונו במצות השופ"ר למשוך המוחין (וכמ"ש הרמב"ם שהוא ע"ד עירו ישינים וכו' והנה כשמתעוררים המוחין מתבטל הקושיית ומתהוו' תור' ברור' כדברי הרב הקדוש הנ"ל ובזה יש לפרש הפסוק אשרי העם יודעי תרוע"ה דקודם השופ"ר ה"ס תרדמ"ה קטנות הדעת בהסתלקות המוחין (והוא ג"כ בסוד אחוריים כידוע תרדמ"ה בגימ' ט"פ ע"ב עה"כ) ואח"כ ע"י מצות השופר מתעוררים המוחין ונמשך הדע"ת ומתהוו' אור פנים ותבין הדברים כשאדם לומד איזה הלכ"ה ואינו מבין בדעת"ו מחמ' איזה קושיא הנה הוא עם ההלכה בדמיון אחורים: ואח"כ כשמתרץ. צהבי פני"ו כמבואר לשון זה בגמ' דאז היא בחי' פב"פ וז"ש בפסוק פני"ם בפני"ם דבר י"י עמכם בהר היינו שאז היו מבינים הכל על בוריו. ועת' תבין אשרי העם יודע"י תרוע"ה ופירשו רז"ל יודעי"ם לרצו' את בוראם בתרועה (ודבריה' ג"כ אינם מובנים כמש"ל) ולדעתי יש לפרש דבריהם יודעי"ם ממשיכין הדע"ת על ידי התרוע"ה בהתעוררות המוחין וזהו יודעי"ם לרצו"ת כי המוחין נקראי' רצו"ן (כמ"ש כ"פ) כי הרצון הוא במוחין הבן ועי"ז מתורצים הקושיות (דינא קשי"א) מן ההלכ"ה. ונתהוו' בחי' אור פנים עם ההלכ' כנ"ל. וזהו י"י באור פני"ך יהלכון שתהי' להם ההלכ"ה (הכל"ה העליונה הליכו"ת אלי מלכ"י בקדש) בבחי' פנים בפנים והשם הטוב יכפר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
ויתפרש עוד אשרי העם יודעי תרועה וכו' וקשה קושיית רז"ל וכי כל הגוים אינם יודעים להריע ויתפרש הדבר ע"פ מה שתתבונן ותשכיל מנהג אבותינו תור"ה היא היינו שנוהגין בכל תפוצות ישראל לדרוש איזה דרוש קודם תקיעת שופר וטעמא בעי ואם נאמר דהטעם הוא לעורר הלבבות לתשיבה לא היה מהראוי לנהוג להקשות ולתרץ בדרך דרוש רק להודיע לעם בכלל ובפרט ממה שצריכין לשוב. וגם ביותר היה מהראוי לדרוש קודם תפילת החזר' בכדי שישיבו העם אח"כ בשבירת לב באמיר' הפיוטים ונ"ל ע"פ מ"ש הרב הקדוש מהר"פ מקארעץ זצוק"ל אמר כך בגלות דז"א היא בסוד תרדמ"ה ומז' נמשך הקושוית (נ"ל הקושיא היא כשאין האדם מבין בדעתו ובדע"ת היא בקטנות. והשינ"ה היא ג"כ קטנות המוחין ע"כ מבחי' שינ' נמשכו הקושיות נ"ל) ואי"ה ב"ב כשיבא משיח צדקינו אז יתעוררו המוחין ותהי' כל התור"ה (?ז"א נק' תור"ה) ברור' עכ"ד. והנה לפ"ז תמצא טוב טעם למנהגן של ישראל דהנה כבר ידעת ברא"ש השנ"ה סוד תרדמ"ה ומזה באה הקושיא סוד דינ"א קשי"א ולזה נצטונו במצות השופ"ר למשוך המוחין (וכמ"ש הרמב"ם שהוא ע"ד עירו ישינים וכו' והנה כשמתעוררים המוחין מתבטל הקושיית ומתהוו' תור' ברור' כדברי הרב הקדוש הנ"ל ובזה יש לפרש הפסוק אשרי העם יודעי תרוע"ה דקודם השופ"ר ה"ס תרדמ"ה קטנות הדעת בהסתלקות המוחין (והוא ג"כ בסוד אחוריים כידוע תרדמ"ה בגימ' ט"פ ע"ב עה"כ) ואח"כ ע"י מצות השופר מתעוררים המוחין ונמשך הדע"ת ומתהוו' אור פנים ותבין הדברים כשאדם לומד איזה הלכ"ה ואינו מבין בדעת"ו מחמ' איזה קושיא הנה הוא עם ההלכה בדמיון אחורים: ואח"כ כשמתרץ. צהבי פני"ו כמבואר לשון זה בגמ' דאז היא בחי' פב"פ וז"ש בפסוק פני"ם בפני"ם דבר י"י עמכם בהר היינו שאז היו מבינים הכל על בוריו. ועת' תבין אשרי העם יודע"י תרוע"ה ופירשו רז"ל יודעי"ם לרצו' את בוראם בתרועה (ודבריה' ג"כ אינם מובנים כמש"ל) ולדעתי יש לפרש דבריהם יודעי"ם ממשיכין הדע"ת על ידי התרוע"ה בהתעוררות המוחין וזהו יודעי"ם לרצו"ת כי המוחין נקראי' רצו"ן (כמ"ש כ"פ) כי הרצון הוא במוחין הבן ועי"ז מתורצים הקושיות (דינא קשי"א) מן ההלכ"ה. ונתהוו' בחי' אור פנים עם ההלכ' כנ"ל. וזהו י"י באור פני"ך יהלכון שתהי' להם ההלכ"ה (הכל"ה העליונה הליכו"ת אלי מלכ"י בקדש) בבחי' פנים בפנים והשם הטוב יכפר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
96
צ״זוזה שיש לפרש. פי' הכתוב באור פני מלך חיים רצ"ל להאיר פני מלך צריכין חיי"ם היינו מוחין שנק' חיי"ם כידוע מכוונת התפילי"ן (אהי' היו' אהי' בגימ' חיי"ם ה"ס חב"ד מוחין) דבזולת המוחין דגדלות אין אור פנים ובהעדר אור פנים אין התורה ברור' ויש בהלכ"ה קושיו' ואיבעיו' והנה תתבונן באליה"ו הוא פנחס ע' בזהר פינחס דף רל"ח פנ"י ח"ס הוא חיי"ם בגימ' כנ"ל ועי"ז אור הפנים וזהו פנ"י ח"ס והנה בהגיע עת ההסתר נאמר בי' וילט פני"ו באדרתו וכיון שנסתר אור הפני' של פינחס (פנ"י ח"ס הוא אליה"ו הנה נשאר ספיקות קושיות ואיבעיות הנה בהגיע עת דודים ב"ב בא יבא ת"שבי י"תרץ ק"ושיות ואיבעיות הנה דסלקו בתיק"ו הבן הדבר הנחמד:
97
צ״חדרוש ט
עוד אדרוש לך אשרי העם יודעי תרועה קושיו' רז"ל ידוע ומה שתירצו ע"ז וכבר אמרנו לעיל אשר לפי הפשט דבריהם אינם מובנים (ועיין עוד מ"ש בדרושים הקודמים) והנה אפתח אנא פתחא לנפשאי:
עוד אדרוש לך אשרי העם יודעי תרועה קושיו' רז"ל ידוע ומה שתירצו ע"ז וכבר אמרנו לעיל אשר לפי הפשט דבריהם אינם מובנים (ועיין עוד מ"ש בדרושים הקודמים) והנה אפתח אנא פתחא לנפשאי:
98
צ״טבמדרש תהלים השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני. אני איני חולי מעי' ולא חולי ראש וממה אני תולה מאהבתו עכ"ל היה הרב הגדול מהר"ש אלגזי ז"ל בספרו אהב"ת עול"ם. דקדק על דבריהם ז"ל למה אמרו אני לא חולי מעים וכו' הרי באמור שחולת אהבה אני שולל כל מיני חולאים. ומפרש היא ז"ל דהנה כל דברי שי"ר השירי"ם הם כדברי חישק על חשוקתו. ודברי החשיקה על החושק. והנה בכאן דברי החשוקה בחלי' והחשוק הרחיק ממנה נדוד. והנה יש אתנו להלכה אין מבקרין לא לחולי מעים ולא לחולי ראש והנה אומרת החשוק' בחלי' אם תמצאו את דודי לא תגידו לו רק חולת אהבה אני. ועי"ז יבא לבקרני ולא יהיה חושש שאני מן חולי מעים או חולי ראש (שאין לבקרם) והנמשל מה שאני מבקש שיבא דודי אלי אין כוונתי במבוקשי מחמת שאני חולה חולי מעים היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל. כי האומות מפשיטים עורם מאליהם הגם כי באמת אני חולה גם ע"ז אין מבוקשי בביאת דודי עבור זה היינו שיבא ויבשרנו בכסף וזהב ואדרכמונים וכן אין מבוקשי עבור חולי ראש היינו מה שאני צריך להיות כפוף ראש לפני האומות ומעבידין אותו בעבודת פרך בגזירת קשות עד שראשי כבד עלי וגודל בזיוני בהעדר כבודי בל ארום ראשי והנה באמת אני חולה גם ע"ז אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי דודי להרים ראשי בכבוד רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו כי דודי ניסע ונגלה מני ואני מתגעגע אל אהבתו וזה עיקר החולה כי אם תאמרו לדודי שאני חולי מעים היינו העדר פרנסה או חולי ראש היינו העדר כבוד. הנה לא ירצה לבא לבקרני כענין ההלכה אין מבקרין וכו' ע"כ תוכן דבריו:
99
ק׳והנה לפ"ז דבר הנכנסי' הקדושה (או כנסת ישראל בעד בני') הוא כך. הגם שזהו דבר שאינו נרצה כ"כ בבקשתינו לצורך עצמינו וכענין שאמרו בת"ז כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין צווחין וכי' הב לנא חיי הב לנא מזוני וכו' ולית דגומל חסד עם שכינתא וכו' הנה לפי הדברים הנ"ל מתרצת זאת כנ"י בדברים ואומרת הן אמת שאני בתפילתי הנני צועקת על החולאים הללו הנ"ל היינו חולי מעים (העדר פרנסה) וחולי ראש (העדר הכבוד) אבל זאת היה לי מחול' אהבה להיות דודי ניסע מני זה כמה וארכו הימים דהנה כשיארע ח"ו לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים היה יומשך הזה חלאים רבים להיות הלב עיקר נשמת החיים ע"כ כשיארע חולי בלב כשיתמשך הדבר יומשך מזה חלאים רבים ח"ו לרא"ש ולמעים הנה כשיבא ח"ו לידי כך הנה מתבלבל דעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית והנה הוא צועק על כאב הענפים ראש והמעי' כי כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין והרופא החכם המשכיל ע"ד. יראה ויבחין מהיכן באו החולאים הזרים הללו ויראה ויבין שורש הדבר שהו' חולי הלב בעצבין מחמת חשוק' וגעגועם הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים להראות לו דבר שהיא מתגעגע עליו וכיוצא וממילא יתרפא מחולאים הזרים:
100
ק״אוהנה דרשת חז"ל לפ"ז היא מוכרחת מן הפסוק שהרי לא נאמר אם תמצאו את דודי תגידו לו שחולת וכו' רק נאמר מ"ה תגידו לו דמשמע תראו ותזהרו בדבריכם מה תגידו לו ומה שלא תגידו. ע"כ דרשו כנ"ל לפי פי' הרב הנ"ל וכפי פירושינו דהגם שבאמת אני צועק על חולי מעים ועל חולי ראש כנ"ל אבל זה הכל בא לי מהגעגועי' שבל' חול' אהב' מזה נתמשכו ג"כ חולאים זרים וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו שוב לא אדע בין ימין לשמאל ע"כ אני צועק רק על חולאי' הללו הזרים החיצוני' ע"כ אתם בנו' ירושלי'. אל תקטרגו לומר לדודי כל חסד דעבדין לגרמייהו. הוא דעבדין דהרי צועקים על חולי מעים (עושר) ועל חולי ראש (כבוד) כי כ"ז בא לי מחול' אהב' וחולי הלב מדאגת הגעגועין והנה בדורות הקודמי' שלא היו רחוקי' כ"כ מזכרון גדולת ישראל ומנבוא' ומביהמ"ק והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים ולא היו מתפללים כ"כ על צורכי הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש"י וממילא יתוקנו הענפים אבל אנחנו כיון שנתרחקנו כ"כ וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה ובשאון המלכיות הצללנו ושוב אין אנו זוכרין חולי הלב (כי נתבלבל דעתינו קטנות הדעת) לה תגעגע על י"י ותורתו ובית קדשינו ותפארתינו: ואנחנו צועקים הב לנא חיי ומזוני אבל אלו החולאים באו לנו העיקר החולאת כי אלו היה אור פניו ית"ש מאיר אלינו הי' ממילא רפוא' לכל החולאים. כי הוא אלקינו צור לבבינו כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך. וממילא יהי' לנו כל טוב סלה וכמ"ש המשורר כן בקדש חזיתיך לראות עוזך וכבודך כי טוב חסדך וכו' כן אברכך בחיי וכו' כמו חלב ודשן תשבע נפשי וכו':
101
ק״בע"פ הדברים האל' נבא לבאר אשרי העם יודע"י תרוע"ה וכו' והנה דקדקו רז"ל וכי כל האומות וכו' ופירשו יודעי"ם לרצו"ת את בוראן בתרוע'. וקש' מהו הריצוי בתרוע' יותר מכל המצות וגם מהו הסיום באור פניך וכו' וע"פ הדברים הנ"ל יתפרשו הדברי' דהנה בתורה סתם נאמר תרוע"ה ולא איתפרש מהו התרוע' וחכמי ישראל ע"פ קבלתם בתורה שבע"פ (אשר היא עמנו בגלות כנודע מלכו"ת פ"ה ותור' שבע"פ קרינן לה) פירשו תרוע"ה. ברישא גנוחי גנח (כאדם הגונח מלבו) והדר יילולי יילול (כאדם הבוכ' ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה אבל לא מלבו עיין ברש"י) לרמז על הדבר הנאמר לעיל דקר' לנו המקר' הזה בריש' גנוחי גנח מכאב לב חולי הל"ב חולת אהב' התקוע' בלב. אבל בהמשך הזמן כשנתרב' ונמשך החולאת בעוה"ר הנה נמשך מזה חולאים זרים. דחקות ועניות וכובד השיעבוד חולי ראש ומעים וצרות תכופות עד שנתבלבל שכלינו ושכחנו עיקר החולאת ואנחנו צועקים הב לנו חיי ומזוני וכיוצא בכל צרכי הגוף ולזה הוא רמז יילולי יילו"ל קולות קצרות ממרבין הכאבין כי שכחנו העיקר בדורות הללו מגודל היסורין שנתבלבל דעתינו אבל עצמיותינו בלב אינו רק חולת אהב' שאנחנו מתגעגעים על י"י וכאשר יתרא' אור פניו אלינו נשכח כל חמדת תבל רק זה תהי' כל מאוויינו התגלות או"ר פני"ו אלינו וזה שיש לפרש אשרי העם יודעי תרוע' כמו שפירשו רז"ל יודעין לרצו"ת את בוראם בתרוע"ה היינו מרצי' את בוראם בענין התרוע' שלא יוחשב להם לחסרון אהב"ה מה שהן מתפללין הב לנא חיי ומזוני וכו' ואינם מתפללין על העיקר הנה מרצין את בוראן בתרוע' היינו הריצוי לפני הבורא שקר' לנו דמיון התרוע"ה ברישא גנוחי גנח מן הלב כנ"ל אבל בהמשך הזמן הדר יילולי ייליל נשכח מאתנו העיקר מגודל הכאב ובלבול הדע' ע"כ הדר יילולי יילול על צרות התכופות בעוה"ר מגודל המכאובים הזרים אבל י"י באור פניך יהלכון. אבל כאשר תראה להם או"ר פני"ך זה כל תשוקתם וחשקם אחרי י"י ילכ"ו לאורו ניסע ונלך ונאמר הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה י"י קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו במהרה בימינו:
102
ק״גדרוש י
ואפרש לך עוד אשרי העם יודעי תרוע"ה ז"ל המדרש א"ר יאשי' וכי אוה"ע אינן יודעין להריע כמה קרנים יש להן כמה סלפנים יש להן כמה בוקינים יש להן ואתה אומר אשרי העם יודעי תרוע"ה אלא אשרי העם אלו ישראל שיודעי"ן לרצות את בוראם בתרוע"ה מה עשה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמי' ע"כ כבר ביארנו הענין בפנים שונים והשתא נימא וארמוז לך מה הוא הענין שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ע"י מצות התרוע"ה הנה התרוע"ה קולות קצרים כ"א בפ"ע לצמצום שיתהוו כלים שונים דבשביל זה הי' הצמצום בכדי שלא יתבטלו הכלי' והתיעקה פשוטה רמז להתפשטות אור פני מלך חיים להחיות העולמות כ"א מקבל לפי כחו ומעתה תבין משארז"ל עלה במחשב' לברוא את העולם במה"ד למה עלה כך במחשב' (כיון שראה שאין העולם מתקיים) אלא כדי שיהי' צמצום ויתהוו הכלי' של כל העולמות (הס' התרוע"ה כנ"ל) הבן הדבר ורא' שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר ה"ס פשוט' לאחרי'. והקדימ' למה"ד ה"ס פשוט' לפני'. הנה ישראל ע"ק ביום הרת עולם יודעי"ן לרצו"ת את בוראן בתרוע"ה כי בתור' לא נאמר אלא תרוע"ה יו"ם תרוע' יהי' לכ"ם שייך הלימוד איך ומה הנה ישראל ע"ק למדו ע"פ כללי התור' פשוטה לפני' ופשוט' לאחרי' הנה יודעי"ן לרצות את בוראן בתרוע"ה הנה הש"י עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים כעין בריאת העול' וראה שאין העול' מתקיי' בדין שיתף עמו מה"ר והקדימה למה"ד ואת' תבין כי קצרתי מפני הירא' ובזה תבין לפרש אשרי העם יודע"י תרוע"ה יודע"י לשון התחברות מלשון ויד"ע אדם רצ"ל עושים חיבור אל התרוע"ה הנאמרת בתורה בפירוש. והמה מחברין עמה פשוט' לפני' ולאחרי' הבן הדבר:
ואפרש לך עוד אשרי העם יודעי תרוע"ה ז"ל המדרש א"ר יאשי' וכי אוה"ע אינן יודעין להריע כמה קרנים יש להן כמה סלפנים יש להן כמה בוקינים יש להן ואתה אומר אשרי העם יודעי תרוע"ה אלא אשרי העם אלו ישראל שיודעי"ן לרצות את בוראם בתרוע"ה מה עשה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמי' ע"כ כבר ביארנו הענין בפנים שונים והשתא נימא וארמוז לך מה הוא הענין שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ע"י מצות התרוע"ה הנה התרוע"ה קולות קצרים כ"א בפ"ע לצמצום שיתהוו כלים שונים דבשביל זה הי' הצמצום בכדי שלא יתבטלו הכלי' והתיעקה פשוטה רמז להתפשטות אור פני מלך חיים להחיות העולמות כ"א מקבל לפי כחו ומעתה תבין משארז"ל עלה במחשב' לברוא את העולם במה"ד למה עלה כך במחשב' (כיון שראה שאין העולם מתקיים) אלא כדי שיהי' צמצום ויתהוו הכלי' של כל העולמות (הס' התרוע"ה כנ"ל) הבן הדבר ורא' שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר ה"ס פשוט' לאחרי'. והקדימ' למה"ד ה"ס פשוט' לפני'. הנה ישראל ע"ק ביום הרת עולם יודעי"ן לרצו"ת את בוראן בתרוע"ה כי בתור' לא נאמר אלא תרוע"ה יו"ם תרוע' יהי' לכ"ם שייך הלימוד איך ומה הנה ישראל ע"ק למדו ע"פ כללי התור' פשוטה לפני' ופשוט' לאחרי' הנה יודעי"ן לרצות את בוראן בתרוע"ה הנה הש"י עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים כעין בריאת העול' וראה שאין העול' מתקיי' בדין שיתף עמו מה"ר והקדימה למה"ד ואת' תבין כי קצרתי מפני הירא' ובזה תבין לפרש אשרי העם יודע"י תרוע"ה יודע"י לשון התחברות מלשון ויד"ע אדם רצ"ל עושים חיבור אל התרוע"ה הנאמרת בתורה בפירוש. והמה מחברין עמה פשוט' לפני' ולאחרי' הבן הדבר:
103
ק״דגדולה תשובה בו ידובר דרושי' לכל חפצייהם לשבת שובה ולעשרת ימי תשובה ומעלת התשובה וסגולתה ויפורש כמה ענינים בפסוקי התשובה ובפרט בפרשת שובה ישראל שאמר הושע:
דרוש א לתשובה
גמרא יומא א"ר חמא ב"ח גדול"ה תשוב"ה שמביא' רפאות לעולם שנאמר ארפא משובת' אוהבם נדבה ע"כ הנה יש להתבונן במאמר הזה א' דהנ' כפי הנראה ר' חמא בא להגדיל מעלת התשוב"ה בעיני באי עולם בכדי שיקפצו עליהן בני אדם ועי"ז יומשך להם הטובה המופלגת הוא הרפואה שאמר וכבר למדונו חז"ל אל תהיו כעבדים וכו' אלא ע"מ שלא לקבל פרס והנה התשוב' היא ג"כ מ"ע אחת ממנין תרי"ג. ואיך יהי' לנו רישות לעשות' ע"מ לקבל פרס הגם שיש להשיב ע"ז ולומר דאין כוונת בעל המאמר שיעשה האדם תשובה לכוונ' זו ורק אעפ"כ הוא ז"ל מודיע שכר' כמ"ש במ"א גדול' תשוב' שמקרב' את הגאול"ה. וכן בכמ' מצות ביארו רז"ל בגמ' ובמדרשים מתן שכרן. כי האמ' עד לעצמו זה יתכן בשארי מ"ע שיוכל האדם לפטור א"ע ממנ' באיז' זמן וכענין ר' קטינא דשאל למלאכא מתי אעש' המצו' כי הי' מסתפק בזה והודיעו רז"ל גודל שכר מצות ציצי' בכדי שלא יפטור האדם א"ע ממנה וכמשארז"ל במשנה הוה זהיר במצוה ק"לה כבחמור' שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות משא"כ מצות תשוב"ה דלא סגי בלא"ה דכיון שחטא האדם לפני הש"י באם לא ישוב עומד בחטאו וירד לשחת ח"ו. ומאד גדלו חסדי הש"י על האדם שמקבל פיוס. משא"כ לפני מלך ב"ו כמשארז"ל בגמ' שם ב' אומרו רפאו"ת ולא אמר רפוא"ה ג' הביא לראי' מפסוק ארפ"א משובותיכם. ואינו ראי' כ' אם מפרש משובותיכ"ם לשון תשוב"ה הנה הפסוק מוכיח לפ"ז שרפא את התשוב"ה ולא שהתשוב' תביא את הרפואה ד' למה הביא סיום הפסוק אוהב"ם נדב' ה' מהראוי להתבונן בכלל המאמר מה חידש לנו בעל המאמר ומה כונתו באם הכוונ' אם יש חלילה במציאו' חולאים על שונאי ישראל בעשותם תשוב' יתרפאו מחלים זה אין צריך לפנים דכיון דהבטיחנו יוצרינו לנקותינו מעון ע"י התשובה והנה קיי"ל אין יסירים בלא עון הא ודאי דהיסורים ילכו להם. ועל ראש שונאי ישראל יחולו והנרא' לפרש ע"פ הקדמה ידועה (כתב הרב החסיד המפורסי' בס' סידורו של שבת) והוא החילוק בין חסד לרחמים חס"ד נק' זה שהאחד מתחסד עם חבירו ועושה עמו טובה בלי הקדמת בקשה מהמקבל הטוב' ורחמי"ם נק' כאשר הוצרך לרחמי"ם מבקש מאת המושל לרח"ם עליו. והמושל מקבל בקשתו ומרח"ם עליו ונותן לו מבוקשו (עיין כ"ז בדברי הרב הנ"ל בענין אליעזר עבד אברהם במה שניס' את רבקה כאשר תוסיף להטיב מה שלא שאל היינו שתאמר גם לגמליך אשקה היא האשה אשר ראוי' ליכנס בבית אברהם איש החס"ד) ונ"ל ראי' לזה דהנה חס"ד נק' המתחסד' עם קונו היינו שעושה לפנים משוה"ד היינו שמוסיף על הציווי לעשותה ביתר שאת והנה לפ"ז תבין למה נק' מדת החס"ד בדברי נבוא' לשון גדול"ה כדכתיב לך י"י הגדול"ה והגבורה וכו' דהכוונה לשון גדלות ויתרות. נותן יותר מהמבוקש. הבן הדבר:
דרוש א לתשובה
גמרא יומא א"ר חמא ב"ח גדול"ה תשוב"ה שמביא' רפאות לעולם שנאמר ארפא משובת' אוהבם נדבה ע"כ הנה יש להתבונן במאמר הזה א' דהנ' כפי הנראה ר' חמא בא להגדיל מעלת התשוב"ה בעיני באי עולם בכדי שיקפצו עליהן בני אדם ועי"ז יומשך להם הטובה המופלגת הוא הרפואה שאמר וכבר למדונו חז"ל אל תהיו כעבדים וכו' אלא ע"מ שלא לקבל פרס והנה התשוב' היא ג"כ מ"ע אחת ממנין תרי"ג. ואיך יהי' לנו רישות לעשות' ע"מ לקבל פרס הגם שיש להשיב ע"ז ולומר דאין כוונת בעל המאמר שיעשה האדם תשובה לכוונ' זו ורק אעפ"כ הוא ז"ל מודיע שכר' כמ"ש במ"א גדול' תשוב' שמקרב' את הגאול"ה. וכן בכמ' מצות ביארו רז"ל בגמ' ובמדרשים מתן שכרן. כי האמ' עד לעצמו זה יתכן בשארי מ"ע שיוכל האדם לפטור א"ע ממנ' באיז' זמן וכענין ר' קטינא דשאל למלאכא מתי אעש' המצו' כי הי' מסתפק בזה והודיעו רז"ל גודל שכר מצות ציצי' בכדי שלא יפטור האדם א"ע ממנה וכמשארז"ל במשנה הוה זהיר במצוה ק"לה כבחמור' שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות משא"כ מצות תשוב"ה דלא סגי בלא"ה דכיון שחטא האדם לפני הש"י באם לא ישוב עומד בחטאו וירד לשחת ח"ו. ומאד גדלו חסדי הש"י על האדם שמקבל פיוס. משא"כ לפני מלך ב"ו כמשארז"ל בגמ' שם ב' אומרו רפאו"ת ולא אמר רפוא"ה ג' הביא לראי' מפסוק ארפ"א משובותיכם. ואינו ראי' כ' אם מפרש משובותיכ"ם לשון תשוב"ה הנה הפסוק מוכיח לפ"ז שרפא את התשוב"ה ולא שהתשוב' תביא את הרפואה ד' למה הביא סיום הפסוק אוהב"ם נדב' ה' מהראוי להתבונן בכלל המאמר מה חידש לנו בעל המאמר ומה כונתו באם הכוונ' אם יש חלילה במציאו' חולאים על שונאי ישראל בעשותם תשוב' יתרפאו מחלים זה אין צריך לפנים דכיון דהבטיחנו יוצרינו לנקותינו מעון ע"י התשובה והנה קיי"ל אין יסירים בלא עון הא ודאי דהיסורים ילכו להם. ועל ראש שונאי ישראל יחולו והנרא' לפרש ע"פ הקדמה ידועה (כתב הרב החסיד המפורסי' בס' סידורו של שבת) והוא החילוק בין חסד לרחמים חס"ד נק' זה שהאחד מתחסד עם חבירו ועושה עמו טובה בלי הקדמת בקשה מהמקבל הטוב' ורחמי"ם נק' כאשר הוצרך לרחמי"ם מבקש מאת המושל לרח"ם עליו. והמושל מקבל בקשתו ומרח"ם עליו ונותן לו מבוקשו (עיין כ"ז בדברי הרב הנ"ל בענין אליעזר עבד אברהם במה שניס' את רבקה כאשר תוסיף להטיב מה שלא שאל היינו שתאמר גם לגמליך אשקה היא האשה אשר ראוי' ליכנס בבית אברהם איש החס"ד) ונ"ל ראי' לזה דהנה חס"ד נק' המתחסד' עם קונו היינו שעושה לפנים משוה"ד היינו שמוסיף על הציווי לעשותה ביתר שאת והנה לפ"ז תבין למה נק' מדת החס"ד בדברי נבוא' לשון גדול"ה כדכתיב לך י"י הגדול"ה והגבורה וכו' דהכוונה לשון גדלות ויתרות. נותן יותר מהמבוקש. הבן הדבר:
104
ק״הוהנה עיקר התשוב"ה ע"פ התורה הוא פשפוש במעשיו אשר הכעיס את הש"י בעברו רצונו ותיכף כל מה שמוצא בבדיקתו מעשה אשר לא טובה יקיים מצות ביעור מביתו ומרשותו היינו לעזוב החטא לגמרי ולהתוודות לפני ית"ש על העבר ולבקש רחמי"ם שיכפר ויסלח אל טוב וסלח והנה כאשר יבדוק האדם בחורין ובסדקין עד מקום שידו מגעת כל מה שחטא והעווה מיום היותו על האדמ' אעפ"כ האדם יראה לעינים ואין בכח האנושי שיזכור כל המעשי' אשר חלפו ועברו עליו להתחרט ולהתוודות עליה' ע"ז אמרו בזוהר הקדוש ובר"מ בודק עד מקום שידו מגעתי והשאר מבטלו בלבו ודיו כי ע"י התשובה על הנזכרות הש"י יסלח גם על הנשכחות אשר לא ביקש עליהם בפי' סליחה הגם שמכל מעשה חטא ועון נמשך חלאה לנפשו. וצריך לכל מכה בפ"ע לרפאות' בתחבושת התשוב"ה ולרחצ' במים טהורים (היינו דמעות עיניו) הנוזלים מן לבנו"ן (רהיטי מוחא לבנון ל"ב נתיבות חכמה ני"ן שערי בינה) ועל איזה חטא ועון שאינו עוסק ברפואות הללו מאין יהי' לו רפואה הנה אעפ"כ הש"י ירפאהו בתורת חס"ד ונדב"ה על מה שלא שאל וביקש ממנו והנה עוד אקדים לך מ"ש המקובלי' שהעול"ם נק' עול"ם לשון העל"ם והסתר' להיות שמתעלם ומסתתר בתוכו האלקית כמ"ש אכן אתה אל מסתתר. ובזה תבין שכל בחי' הסתר' והעלם נקרא עול"ם:
105
ק״וובזה נבא לפרש המאמר אמר גדול"ה תשוב"ה (היינו שישנה בכח התשוב"ה ממדת הגדול"ה והחס"ד) שמביאה רפאות (הרבה לעול"ם (אפילו לדברים הנעלמי' והנסתרים היינו שיש בתשובה סגולה בחי' גדלו"ת החסיד הנק' גדול"ה שמתגדל ומתחסד בלי הקדמת מבקש ולפ"ז בא בעל המאמר לחזק ידים הרפות והוא לבל יאמר האדם אשר כבר נשתרש באלפים חטאים זה עידן ועדנים. הנה יאמר הלא עונותי רבו כחול הים ואיך אפשר לשוב בתשוב"ה שלימה ולהתוודות ולבקש רחמים הלא צריכין לפרט החטא כמשארז"ל וא"כ איגע לריק ולמה זה להבל איגע כיון שהוא אצלו דבר שא"א לזה אמר בעל המאמר גדול"ה תשוב"ה (שיש בה ממדת הגדול"ה והחס"ד שמביא' רפאו"ת (הרבה) לעולם (אפי' לדברים הנעלמי' אשר לא ביקש הבע"ת עליהן סליח' בפירוש ולא עסק ברפואתן להסירן מחלאת נפשו רק כאשר ישוב בתשוב"ה על הנזכרו' תרפאהו התשוב"ה גם על הנשכחות. ושמא יאמר האדם א"כ למה זה לי פשפוש מעשים להזכיר את נפשי מן העוונות ולפרש החטא הלא טוב שלא לפשפש ויהיו בכלל הנשכחות ואבקש סליחה בסתם. וזה טעו' וה"ז דומה לשני בני אדם שיש להם חולאים נסתרים בפנימיות' ואינם מרגישים עדיין הכאב עד לעת זקנותם וכיוצא והנה נתרשלו מהתבקש רפואה מפני העדר ידיעתם עד אשר הגיעו ימים אשר אין להם בהם חפץ כי גדול הכאב מאד ואין רפוא' למכתם והנה אירע אשר לאחד מן החולים הנ"ל עלתה לו איזה מכה בחיצונית גופו אשר למרא' עיניו ישפוט שהוא צריך לרופא מומח' הנה בבוא האיש אל הרופ' שישתדל לרפאותו מן המכ' הנראו' לעין הנה הרופא הי' מעיין בתכונת גופו. אמר לו זאת הנגע הנראו' בחיצוניו' היא הנקל' שבתחלואיו כי יש לו חולאי' רבים בפנימיו' הנה הרופא המומח' משתדל ומרפאהו גם על הנסתרו' משא"כ השני שלא השתדל כלל לילך אל הרופא. וזה שהביא בעל המאמר ראי' לדבריו שכן הוא סגול' התשוב"ה היינו ארפ"א משובת"ם היינו הדבר שבשביל' שבת' אלי זה בודאי ארפא. זאת ועוד אחר' אוהב"ם נדב"ה ארא' להם אהבתי בתור' נדב' וחסד לכפר גם על מה שלא נתוודע לכם ולא פרטתם בוידוי ותשוב' ודי בזה למשכיל ע"ד:
106
ק״זדרוש ב לתשובה ולתוכחה
אמרו חז"ל כשהחכם יושב ודור"ש הקב"ה מכפר לעונותיהם של ישראל. ע"כ
אמרו חז"ל כשהחכם יושב ודור"ש הקב"ה מכפר לעונותיהם של ישראל. ע"כ
107
ק״חהג"ה יש לרמז דבריהם ז"ל בפ' התשוב' דהושע. קחו עמכם דברים ושובו אל י"י ואמרו אליו כל תשא עין. דקשה מה הן הדברים וגם איך יפול בדברי' לשון קיח"ה. ויתכין לפרש ע"פ משארז"ל כ"מ שנא' דברי"ם הוא לשון תוכח"ה ומוסר (ע' בר"שי פ' אלה הדברים וכו') ולפ"ז יש לפרש קחו עמכם דברי מוסר ותוכח' ששמעתם מפי המוכיחי' ושייך בזה לשון קיח"ה כיון שמצוו' להמוכיח הנה הוא כלוקח דבריו וכ"ה לשון הכתוב תקחו מוסר ואמר תקחו מוסר מן המוכיח ושובו אל י"י ואמרו אליו כל תשא עון דכך הוא המדה לכפר עונות בשעה שהחכם יושב ודורש כמו שאמרז"ל: וטעמא בעי גם למה אמרו יושב ודור"ש. יושב דייקא. נ"ל דהנ' פשט הוא בעש"י' רמ"ז ביציר"ה דרו"ש בבריא"ה סו"ד מאצילו"ת והנ' עולם הבריא"ה נקרא עולם הכס"א ע"כ ק"ש וברכותי' שהוא תפיל' הבריא"ה הוא בישיב' והנה דרוש שהוא בבריא' אימא עילא' תשוב' עילא' מקננת תמן וכיון דתמן הוא אתר הארת התשוב' והדורשי' דרש ויוש"ב דייקא. שהוא בבריא' הנה יגיע עד אתר התשובה: הנה הקב"ה מכפר לעונותיהם של ישראל: ואם עיני שכל לך תשכיל ותדע אומרם כשהחכם דייקא יוש"ב ודור"ש דייקא הבן הדבר:
108
ק״טויתבאר עוד כשהחכ"ם יושב ודורש דרש בגימ' ז' פעמים חס"ד וזה כל פרי מעשינו להפוך הגבורו' לחסדי' ובזה תלוי כפרתינו והנ' ה' גבורו' הם וכללותם ביסוד וכללותם במלכו"ת הם ז' וכן בחסדי"ם. תתבונן בכונ' ימי הלולב להוריד החסדי"ם בין והתבונן:
109
ק״יענין מצות תוכחה להדרוש כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא הנה דרשו חז"ל הסמיכות. אבל רשות ניתן לדרוש ויש לדקדק ג"כ אומרו בכאן עמית"ך. וחז"ל פירשוהו במ"א עם שאתך בתורה ומצו' ובכאן א"א לדרוש כן דהרי כבר ענתה מה"ד ע"ז אם לפניך גלוי לפניה' מי גלוי ומחוייב האדם להוכיח אפי' לרשע שנראה בדעתו שלא יקבל תוכחתו (הן באמת שיש בזה עמקי הלכו' שלא נתבררו על בוריים לקטן כמוני. דהנה אמרז"ל כשם שמצו' לומר דבר הנשמע וכו' וכן אמר שלמה אל תוכח לץ וגו' ועיין בהג"מ בה' דיעות. יהי' איך שיהי' בכאן א"א לפרש כן להמעיין בשיטו' הגמרא בענין מה שאמר' מה"ד בשעת חורבן הבית. ויצאה הגזרה ע"ז וממקדשי תחלו) והנה לדעתי נראה כך דהנה מוכח מדברי חז"ל כל מי שחטא חבירו על ידו היא נענש על ידו כמו שאמר הקב"ה על ידך נטרד דואג האדומי על ידך נהרגו נוב עיר הכהנים ומה חטא דוד בזה אלא ע"כ כיון שמגיע לאיזה אדם מישראל תקלה על ידו יקבל היא איזה עונש (כענין השוגג שצריך כפרה דכיון שבאת תקלה על ידו לא לחנם אירע לו כן. הבן) והנה המוכיח בשער בת רבים. הן ליחוד הן לצבור הלא ירתע לאחוריו המוכיח ויאמר אם לא ישמע הניכח לדברי ענשו כפל ומכופל (ובפרט לדעת הסמ"ג מנה במנין המצות עשה ול"ת ממנין תרי"ג ומלתם את ערלת לבבכם מ"ע לשמוע להמוכיח וערפכם לא תקשו עוד אזהרת לאו מי שאינו שומע להמוכיח. וא"כ כשהבעל עבירה לא ישמע לדברי מוכיח הנה יתוספו על עוניתיו עבירה לאו וביטול מ"ע. ובפרט בימים הקדושים תלויים ועומדים עד יוה"כ להכריע לצדק בכף מאזנים. הנה יכול המוכיח לגרום ח"ו הכרע' וכו') והנה מורא יעלה על ראש המוכיח פן לא יקבלו תוכחותיו ויגרום תקלה ח"ו ויהיה גם לו כמו חטא שוגג שצריך כפרה ולהסיר המוראה זאת מראש המוכיח אמר הכתוב במצות תוכחה. הוכ"ח תוכ"ח את עמית"ך (עם שאתך בתורה ומצוה ונכנסת בערבות כמוהו כמוך וכי ס"ד שלא תוכיח את עצמך כן בהכרח שתוכיח לחברך ומה שאתה מתיירא פן לא יקובלו דבריך וח"ו יתוסף על הנוכחים אשמה ורשע ותבא תקלה על ידך ותצטרף לכפר' עכ"פ כמו חט"א שוג"ג שצריך כפרה. ת"ל ולא תשא עליו חט"א. הנה הבטיח הש"י בתורתו שעל דבר זה לא תשא חטא כיון שבתורה עשית לקיים מ"ע הוכח תוכיח:
110
קי״אומעין הנ"ל הבטח' התורה היא הוכח תוכיח את עמית"ך. אני מצוה אותך להוכיח. עם שאתך בתורה ומצות וכמוך כמוהם עמדו רגליכם על הר סיני והנה בסיני נאמר וכל העם רואים את הקולות דרשו חז"ל רואים את הנשמע והנה כבר דקדקנו בכל הניסים הי' הנס חוץ לטבע לצורך איזה ישועה הנצרכה לשעתה ובכאן על מה עשה י"י ככה פועל ניסיי בזה על כרחך הוא לצורך (וכבר דברינו מזה בדרכים שונים במאמרי חג השבועות) ומה שנאמר כעת הנה ישראל ע"ק אמרי נעש"ה ונשמ"ע ופירשוהו חז"ל נעש"ה תיכף מה שאתה מצוה. ונשמ"ע אח"כ בכל זמן ועידן מאת חכמי הדור ונקבל מוסרם ותוכחתם (כי הם דברי אלקים חיים ממש. כ"א כפי מה שקיבל מסיני מן קול גדול ולא יסף דמתרגמינן ולא פס"ק) והנה פעל ועש' אז הפועל ישועות שיהיו רואי"ם את הנשמע דהנה ראי' בעינן שהאדם רואה איזה דבר הנה הוא אצלו דבר ודאי בלא ספק. והדבר שאדם שומ"ע מאחרים שמספרי' לו איזה דבר הלא זה אינו דבר ודאי אצלו כמו ראי"ה מוחשיית בעין. וזה שפעל הש"י בנס אשר במעמד הנכבד היו רואי"ם את הנשמ"ע בכדי שיהיה נשאר לטבע קיים בזרע ישורון שעמדו רגלם ורגלי אבותיהם על הר סיני שתהיה השמוע"ה מן חכמי הדור בכ"ז ועידן פועל' אצלם כמו הראי' מוחשית ודאית וכמו שראו עין בעין במעמד הנכבד וכל מה שיאמרו להם חכמי הדור תהיה ודאית אצלם כמו שראו במעמד הנכבד וכן יהי' אצלם דברי המלמד מוסר כאלו ראוי בעיניהם ממש הדברים שיוצאים מפי המוכיח והמלמד מוסר שהם דברים צודקים ואמיתיים. ומעתהי תפרש המקר' הבטח' התורה הוכ"ח תוכי"ח את עמית"ך עם שאתך בתורה ומצו' וכמוך כמוהו עמדו רגליכם על הר סיני ולא תתיירא שתהיה סיבה שיעניש חבירך על ידך כאשר לא ישמעו לדברי תוכחתך ותהיה גם אתה צריך כפרה על חט"א כמו בשוגג כמש"ל הנה הבטיחה התורה ולא תשא עליו חט"א כיון שהוא עמית"ך בתורה ומצות עמדו רגליו ג"כ על הר סיני נשאר לטבע קיים אצלו להיות רואי"ם את הנשמ"ע ובודאי ישמע לדברם כאלו רואים עין בעין ושכרך יהיה נכון לפני י"י עד עולם:
111
קי״בהג"ה ומי שאינו מתפעל ואינו שומע הנה לא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני להיות רואים את הנשמע וא"כ הוא מן כתות הערב רב ואינו בכלל עמית"ך וא"כ אינו בכלל מה שאמרו כל שנענש חביר"ו על ידו וכו' כי לא חב"ר הוא הבן:
112
קי״גואגב אפרש לך עוד פירוש אחר כאשר נדקדק בכפל לשון הוכ"ח תוכייח על פי מה דמקובל בידינו מאת תלמידי הבעש"ט זלה"ה אפילו הצדיק כשרואה איזה עבירה עבורה באיזה אדם הנה זה ודאי אינו במקרה ולמה הזמין השי"ת אשר הוא ירא' אותה העבירה ע"כ הוא שיש בידו ג"כ שמץ מה מדוגמת אותה העבירה. והראיהו מן השמים בכדי שיפשפש במעשיו וסיפרו מתלמידי הבעש"ט שאירע שראה באחד שחילל שבת בפרהסיא ועמד משתומם למה הראוהו כזאת ופשפש במעשיו דע"כ יש בידו עון כזה פשפש ומצא ששמע מקרוב זילותא דת"ח (נקרא שב"ת כאמור בזהר) ושתק. והמשכיל יתבונן כן בכל הענינים דהקב"ה מדקדק עם חסידיו ולפ"ז יתפרש הכתוב הוכח תוכיח את עמית"ך היינו שתהיה רם אתה מוכ"ח כאשר תוכי"ח את עמית"ך ותפשפש במעשי"ך ולא תשא עליו חטא רצ"ל לא תשא את החטא רק עליו אבל תבין אשר גם אתה מצטרך לתוכחה וייפשפש במעשיך ותשוב אל י"י כמוהו כמוך ותזכו שניכם לחיי עולם בזה ובבא:
113
קי״דעוד אומר לך ע"פ מאמר רז"ל שהתחלנו בהתחלת הדרוש כשהחכם יושב ודורש הקב"ה מכפר לעונותיהם של ישראל יתבאר הדבר ע"פ מה שפירשתי בפסוק הנאמר לפינחס (הוא אליהו) תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על ב"י ודרשו חז"ל בגמ' ראוי' שתהא הכפר' הזו מכפרת והולכת עד סוף כל הדורות עיי"ש בפ' חלק הן אמת שהדברים סתומים והנה לשמע אוזן שמעתי שיש מדרש חז"ל (על פי הדברים שאמרו בזהר על שאליהו אמר קנא קנאתי וכו' כי עזבו ברית"ך וכו' א"ל הקב"ה על שאמר עזבו בריתך יצטרך הוא להיות אצל כל ברית מילה ויבא להעיד שישראל שומרים הברי"ת. והנה שמעתי שיש באיזה מדרש) שאמר אליהו רבש"ע כיון שמדתי שאני מקנא ולא אוכל לסבול חטא ועון פן יהי' אבי הבן המכניס לברית בעל עבירה ולא אוכל לסבול והשיב לו הקב"ה הנה אכפר לו עונותיו והשיב עוד פן יהיו הבעל ברית והמוהל בעלי עבירות והשיב השי"ת אכפר להם ג"כ ואמר עוד פן יהיו העומדים שם בעלי עבירות והשיב הש"י שיכפר לכל העומדים בברית כך שמעתי שיש באיזה מדרש ולא ראיתיו אבל ראיתי בס' אחד כתב ג"כ ששמע בשם מדרש שכל העומדים אצל כסא של אליהו מתכפרין עונותיו ולפי הדברים הנ"ל פירשתי בפ' פינחס (הוא אליהו) תחת אשר קנא לאלקיו (עי"ז) ויכפר על ב"י שאמר להש"י הנה מדתי מדת קנא' לאלקים ולא אוכל לסבול בעל עבירה. הנה עי"ז הבטיחו הש"י לכפר על כל בני ישראל העומדים בברית וזה שיש לפרש ג"כ בגמ' דידן ראוי' שתהי' הכפרה הזו מתכפרת והולכות עד סוף כל הדורות. והנה לפ"ז אנן נמי נימא הנה נצטוינו במ"ע הוכח תוכיח את עמיתך והנה מורא יעלה על ראש המוכיח פן לא יהיה דבריו נשמעים להחוטאים ויוסף על חטאתם פשע שעברו על עשה (ומלתם את ערלת לבבכם) ועל ל"ת (ערפכם לא תקשו עוד) הנה מבטיחו הש"י בעת אשר ישב ידרוש לש"ש. הנה הש"י יכפר עונות ישראל הנה ממילא אין כאן עונות. והוא הנלמד מפסוק הוכח תוכיח את עמיתך (שישובו מעונותיהם והנה יש פחד פן ח"ו לא ישובו ויתוסף על חטאתם ויהיה המוכיח סיבה לשיתענשו ויגיע גם להמוכיח עונש על שנענש חבירו על ידו ויהיה צריך עכ"פ כפרה כמו השוגג כמש"ל ת"ל) ולא תשא עליו חטא כי אכפר לעונותיהם תיכף קודם התשוב"ה וזהו שדרשו בשעת שהחכם יושב ודורש (תיכף באותה שעה) הקב"ה מכפר לעונותיהם של ישראל וכיון שכן הוא נדרש בב"ד של מטה כן מסכימים בבית דין של מעלה הבן:
114
קי״הדרוש ג
חומל י"י אלקי"ך וכו' להבין מהו מילת הלב דהנה הל"ב מתאר' לכל דבר שבעולם הערב לו בהיתר ובאיסור והנה דברים האסורים ע"פ התורה חיותן משלש קליפות הטמאות כנודע. אבל דברים המותרים ע"פ התורה כגון מאכל היתר ומשק' ומשגל ודבורים וכיוצא בכל ענינים שהם רשות הנה חיותן מקליפת נוג"ה שהיא מאמצעית בין קודש לחול ונק' בזהר שיקל"א שהוא כמו משקל הנוטה לכאן ולכאן. והנה באכול האדם לש"ש בסעודת מצו' ואפילו בסעוד' הרשו' אם יהיה כוונתו לש"ש כדי שילך בכח האכילה ההוא לעבוד את הש"י. הנה החיות שהי' במאכל ההוא מקליפ' נוג"ה נכלל בקדש. ואם כוונתו בהיפוך לתאוה עולמיי'. הנה לתאו"ה יבקש נפרד (היינו מבקש פירוד) כי נכלל החיות בג' קליפות הטמאות עד אשר ישוב אל י"י ויעלה החיות אל הקודש. והנה מצות המילה מורה ע"ז כורתין הערל' אשר יש בה ג' גלדים היא נגד ג' קליפות הטמאות שצריכה כריתה וביטול לגמרי ואסור ליהנות מהם. משא"כ הקליפ' הד' היינ עור הרך פורעין אותו עד העטרה (הרומז למלכות) לכללו אל הקודש. וממילא תבין כעת מה שהבטיחנו יוצרינו ומל י"י אלקיך את לבבך היינו שיתהווה לנו בלב דמיון מצות המיל"ה שלא יתאו' הלב בשום אופן לדבר איסור המתאוו' מן ג' קליפות הטמאות ולא תזכרנ' ולא יעלה על לב. וגם דברי הרשו' לא יתאוה הלב כ"א בדבר המצטרך לש"ש ודו"ק והאריך אומרו אח"כ לאהבה את י"י בכל לבבך ובכל נפשך. כי בכל דבר שנעסוק בעניני העולם. לא יהיה בהם שום תערובות איבה אחרת רק למען אהבת הש"י והוא אומרו למע"ן חיי"ך כי כבר ידעת ג' קליפות הטמאותהן המה הצריכים ביטול וכריתה לגמרי ונק' מו"ת ובביטולם לעתיד כתיב בלע המו"ת לנצח וקליפת נוגה יתבטל ממנ' הרע והטוב יתברר ויוכלל בקדש וא"כ אין כאן רק חיי"ם ושלו"ם לכ"י. וז"ש למען חיי"ך. הבן:
חומל י"י אלקי"ך וכו' להבין מהו מילת הלב דהנה הל"ב מתאר' לכל דבר שבעולם הערב לו בהיתר ובאיסור והנה דברים האסורים ע"פ התורה חיותן משלש קליפות הטמאות כנודע. אבל דברים המותרים ע"פ התורה כגון מאכל היתר ומשק' ומשגל ודבורים וכיוצא בכל ענינים שהם רשות הנה חיותן מקליפת נוג"ה שהיא מאמצעית בין קודש לחול ונק' בזהר שיקל"א שהוא כמו משקל הנוטה לכאן ולכאן. והנה באכול האדם לש"ש בסעודת מצו' ואפילו בסעוד' הרשו' אם יהיה כוונתו לש"ש כדי שילך בכח האכילה ההוא לעבוד את הש"י. הנה החיות שהי' במאכל ההוא מקליפ' נוג"ה נכלל בקדש. ואם כוונתו בהיפוך לתאוה עולמיי'. הנה לתאו"ה יבקש נפרד (היינו מבקש פירוד) כי נכלל החיות בג' קליפות הטמאות עד אשר ישוב אל י"י ויעלה החיות אל הקודש. והנה מצות המילה מורה ע"ז כורתין הערל' אשר יש בה ג' גלדים היא נגד ג' קליפות הטמאות שצריכה כריתה וביטול לגמרי ואסור ליהנות מהם. משא"כ הקליפ' הד' היינ עור הרך פורעין אותו עד העטרה (הרומז למלכות) לכללו אל הקודש. וממילא תבין כעת מה שהבטיחנו יוצרינו ומל י"י אלקיך את לבבך היינו שיתהווה לנו בלב דמיון מצות המיל"ה שלא יתאו' הלב בשום אופן לדבר איסור המתאוו' מן ג' קליפות הטמאות ולא תזכרנ' ולא יעלה על לב. וגם דברי הרשו' לא יתאוה הלב כ"א בדבר המצטרך לש"ש ודו"ק והאריך אומרו אח"כ לאהבה את י"י בכל לבבך ובכל נפשך. כי בכל דבר שנעסוק בעניני העולם. לא יהיה בהם שום תערובות איבה אחרת רק למען אהבת הש"י והוא אומרו למע"ן חיי"ך כי כבר ידעת ג' קליפות הטמאותהן המה הצריכים ביטול וכריתה לגמרי ונק' מו"ת ובביטולם לעתיד כתיב בלע המו"ת לנצח וקליפת נוגה יתבטל ממנ' הרע והטוב יתברר ויוכלל בקדש וא"כ אין כאן רק חיי"ם ושלו"ם לכ"י. וז"ש למען חיי"ך. הבן:
115
קי״ושובה ישראל עד י"י אלקיך וכו' מכלל דאיכ' תשוב"ה שאינה מגע' עד הש"י. ואינו מובן וגם הנתינת טעם כי כשלת וכו' אינו מובן דודאי אם אין עין אין צריכין לתשובה. והנראה ע"פ משארז"ל שאמר הש"י לראובן אתה פתחת בתשובה תחיל' חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה ומנו הוש"ע שנאמ' שובה ישראל עד י"י אלקיך הנה מהראוי להתבונן הלא כמה בעלי תשובות שקדמו לראובן אדם וקין וכיוצא והנראה דהנה איתא בזוה"ק דעל עון פגם הברי' אינו מועיל תשובה. והקשו בעלי הקבלה והמוסר הלא תלמוד ערוך בידינו אין לך דבר שעומד בפני התשוב"ה ותירץ בעל ראשית חכמה (והסכימו עמו בעלי הקבל') שכוונ' הזהר היא דהנה אית תשו' תתא' (היא בחי' ה' אחרונה תשוב"ה ה' תשוב) ואית תשוב"ה עילאה (תשו"ב ה' עילאה. היא בחי' בינ"ה נקר' הוי' בניקוד אלקים) וכוונ' הזהר דעל פגם הברי' אינו מועיל תשוב' תשובה תתאה. רק תשוב' עילאה. עיי"ש. והנה תשוב' עילאה נקרא תשוב"ה תחיל"ה שהיא תחיל' וראשית בדרגין דתשוב"ה מלמעלה למטה והגם הן אמת שאמרז"ל כל האומר ראובן חטא וכו' אלא שבלבל וכו' עכ"פ כיון שהכתוב מעלה עליו כאלו וכו' ע"כ בעשותו תשובה הנצרך לתשובה עילאה הנק' תשוב"ה תחיל"ה כנ"ל והנה הכתוב העיד עליו וישב ראובן וכו' כמו שקיבלו רז"ל ששב לשקו ולתעניתו א"כ הוא פתח בתשוב"ה תחילה היינו תשוב"ה עילאה אשר לא שמענו עדיין בתורה מעת בריא' העולם ועוד אקדים לך סתם עו"ן נק' בדברי רז"ל בירושלמי ובמדרשים על פגם הברי' (וכתבו המקובלים בזה להיות העביר' הזאת נעשית בהרגש כל רמ"ח איברים. והנ' עו"ן במילוי כזה עי"ן ו"ו נו"ן בגימ' רמ"ח) ומעת' תבין משאריז"ל אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת (פתח) בתשוב"ה תחיל"ה (היינו תשוב"ה עילא"ה כנ"ל) חייך שבן בנך פותח בתשובה תחילה ומנו הוש"ע שאמר שובה ישראל עד הוי' אלקי"ך רצ"ל אתה מוכרח לשוב תשוב' עילא' שהוא הוי' בניקוד אלקים ואמר הטעם כי כשל"ת בעוני"ך היינו סתם עו"ן הוא חטא ופגם הברי' כמש"ל וע"ז לא יועיל לך תשובה תתאה רק תשובה עילאה וכמו שפתר הרב בעל ר"ח דברי הזהר כמש"ל:
116
קי״זויתפרש עוד שובה ישראל ע"ד הוי' אלקי"ך ע"ד הוא לשון התקשרות מלשון התקשר מעדנות כימה. הו"י' רמז לז"א אלקי"ך מלכו"ת שמי"ם נוק' דז"א והנה ע"י החטא בעוה"ר גורמים ח"ו פירוד בין הדביקים ועל ידי התשוב' (היינו תשוב ה') גורם החיבור והקישור וזהו שובה ישראל ע"ד הוי' אלקי"ך רצ"ל שתשוב בתשובה שתתקשר הוי' עם אלקי"ך היינו זו"נ ואמר כי כשלת בעונ"ך ע"י העון גרמת לשונאי ישראל נפיל' וכשלון מאיגרא רמה וכו' ונפרד הייחוד בעוה"ר וע"י התשובה תייחד הדודים והריעים. הבן והשם הטוב יכפר:
117
קי״חויתפרש עוד שובה ישראל עד הוי' אלקי"ך עד שהש"י יהי' מייחד שמו עליך להיקרא אלקי"ך כמו שאומרים אלקי אברהם פתח דברי יאיר בנתינ' התורה אנכי הוי' אלקי"ך ואמרו בזו"ח שנפתח אות ם' סתומה של שם אלקים ונעשית ך' להיקרא אלקי"ך (כמד"א אלקי"ם אלקי"ך אנכי) והכוונה לדעתי שהודיע הש"י שהבחירה נתונה ביד האדם להיות כאבו' העולם שיתייחד הקב"ה שמו עליו להיקרא אלקי פלוני ושמא תאמר האיך אפשר זה כיון שחטאתי לפניו ית"ש ז"ש הנביא. כי כשלת בעוניך העון לישראל הוא רק מכשול במקרה ואינו בעצם כמו שנתבאר במ"א וכשתשו' תהיה צדי' מעיקרו:
118
קי״טויאמר עוד שובה ישראל עד הו"י' אלקי"ך אלקי"ם הוא דין. הו"י' רחמים. הנה כשהאדם חוטא הוא ח"ו תחת מה"ד וכשישוב בתשוב"ה מהפך מה"ד למה"ר וזהו שובה ישראל כ"כ בתשוב' שלימ' תשוב. ע"ד הו"י' אלקי"ך עד שיתהווה מן אלקי"ך (היינו מן הדינים הנתונים עליך ח"ו. יתהפך) הו"י' רחמים והענין הוא שישוב בתשובה מאהבה וביראה הרוממות. כי בעשותו תשוב"ה מיראת העונש הנה מבואר בזהר שמעוררין דינים על שונאי ישראל ע"כ הזהיר שתהיה התשוב' מאהבה ובירא' הרוממות אז יתהפכו הדינים לרחמים:
119
ק״כויאמר עוד שובה ישראל עד הוי' אלקיך. הנהגת הטבע שהש"י מנהיג בה את עולמו הוא ע"י שם אלקי"ם בגימ' הטבע והנהג' הניסיית בשידוד המערכ' הוא ע"י שם הוי' המהוו' כל הוויות משדדם כרצונו והנה בהנהג' הניסיית אין מסתפ' שהוא בהשגחתו ויכולתו ית"ש. שהיא הפועל ישועות. משא"כ בהנהג' הטב"ע מי שאינוי שלם באמונ' מעל' ח"ו בדעתו ספיקות שהיא בזולת הפגם' ועזב י"י את הארץ וכוכבי השמים וכסילהם מנהגים בטבעם ובפרט בראותו דרך רשעים צלח' והנה אחיי וריעיי הגם שלפי הנרא' לדעתינו דמה שאנחנו נקיים מדיעות הכוזביות הללו עכ"ז מי שישים עיניו על דרכיו באמת ימצא כהנ' וכהנ' דהיינו ההשתדלות העצום בעסק הפרנסה בהיתר ובאיסור וכן בשאר ענינים וכן בעסק התורה והעבודה בפניו' שונות ילאה הקולמוס לכותבם. כי מי שמאמין באמת בהשגחתו ית"ש על כל דרכיו וכל צעדיו יספור והוא בוחן לבות וכליות כשיודע האדם כ"ז לא יתעסק בכל אלה וכבר הדיבור של חיב' מצוי בינינו ובין הח"ברים המקשיבים בכל עידן ועידן בנידון הדברים האלה שקדו על דלתי האמת והש"י יהי' בעזרינו) וכל אלה הסבר' ודמיונו' הכוזביות באים אל האדם מחמת שהעבירות מכסים את אור השכל הישראלי. אבל בשובו בתשובה שלימה. יאיר אליו אור השכל הישראלי ויראה עין בעין השגחתו ית"ש בכל עניני הטב"ע בין והתבונן. וז"ש שובה ישראל עד הו"י' אלקי"ך עד אשר תראה אשר אלקי"ך הינו הנהג' הטבעיי' הוא הו"י' כי בתוך ההנהג' הטבעיי' שהוא בשם אלקים מסתתר שם הו"י'. הו"י' הוא האלקים וכתיב אכן אתה אל מסתתר והדברים ארוכים וקצרנו במאמרים כי ידועים הם לאנשי בריתינו אשר על מי תטוף דברינו וז"ש כי כשלת בעונ"ך כי העון היה לך למכשול ונתקלת בו לחשוב מחשב' חוץ להתעסק בטבעיים בחושבך כחך ועוצם ידך יעשה לך חיל ע"כ כהיו' תשוב אל י"י ורחמך ויאיר עיניך ותראה כי הכל בהשגח' נפלא' יהי י"י אלקינו עמנו:
120
קכ״אויאמר עוד שובה ישראל עד הוי' אלקיך ז"ל ר"י בשער התשובה. התבאר בתורה כי יעזור השי"ת לשבי' כיאשר אין יד טבעם משגת ויחד' בקרבם רוח (חדש') טהור להשיג מעלת אהבתו עכ"ל הבן הדברים הגם שהתשוב"ה צריכ' להיו' מעומקא דליבא באהבה עזה לי"י עכ"ז להיות האדם עדיין משוקע בחטא הנ' החטא מכס' את אור הנפש. והשכל לא יתפעל באהבת בוראו בהתגלות לבו כמו שמתפעל באהבה עולמות דהיינו עכ"פ כאהבת אשה ובנים עכ"ז כיון שמסכים בלבו ומתחיל לשוב ועושה כל מה שהוא בטבעו לפי ערכו יעזרהו הש"י ברוב חמלתו. ויתגלה לו אהבת בוראו ויעשה תשובה באהבה עזה תשוב' עילא'. זהו שוב"ה ישראל עד י"י אלקיך. אין לך לשוב אלא עד י"י. היינו מה שהוא בטבעך והש"י יעוררך באהבה כי (כעת) כשלת בעונך והחטא מכבה את האהבה ומעוור את העין ע"כ האדם יעשה את שלו עכ"פ לשוב כפי טבעו והבור' כל יעורר את האהבה. וכתבו תלמידי בעש"ט בשם רבם שהשתדלות מן האדם אינו רק להשיג עבודה מירא' והשי"ת ישלח לו האהבה כי דרכו של איש וכו' כי כבר ידעת ירא"ה בחי' נוקבה ואהב"ה דכורא והבן:
121
קכ״בדרוש ד
שובה ישראל עד י"י אלקיך וכו' כבר מבוארים הדקדוקים בדרושים הקודמים ויראה לפרש דהנה קיי"ל דזה כל האדם לקיים תרי"ג מצות שבתורה ועי"כ נשלם שיעור קומתו ויוגמר לו הלבוש חלוקא דרבנן להתלבשות נשמתו בבוא ימי התשלום ובאם יחסר אחת מרמ"ח עשי"ן הנה יחסר אבר מהחלוקא דרבנן וגם אבר אחד אינו מתוקן בנשמתו בשלימות וכן בלאוין בשמרו כל הלאוין. אזי יושלמו כל הגידין הרוחניים שבנשמתו ובהחלוקא דרבנן ובהיפך ח"ו וכו' והנה יש להתבונן בשלמא בקיימו רמ"ח פיקודין דעשה יושלם השיעור קומ' ע"י עשייתו בקו"ם ועש"ה אבל השלמת השס"ה גידין האיך יושלמו ע"י עשייתו. והנה הוא שוא"ת כמו קודם הבראו ותינח עוד בשלמא כשבא דבר עבירות לידו ופירש ממנ' מפני יראת הש"י ואהבתו הנה זה נקרא מעש"ה היינו סומ' התאו' משא"כ עבירות שלא נזדמנו לו או נזדמנו והיו במניע' שלא היה יכולת בידו לעשות העבירה אפי' אם היתה מותר' האיך אפשר לומר שיתוקן עי"ז שיעור קומתו והנה לא עשה כלום. אך זה מחסד הבורא ית"ש על יציר כפיו אם האדם פורש מן העבירות אשר מזדמנים לידו ויש ביכולתו לעשותם בלי מונע כגון לה"ר ורכילות וקנא' ושנא' ומו"מ שלא באמונה ורבית ועון הברי' ח"ו וכיוצא אשר אין לו מונע אין בוש' בפני הבריות שאינם יודעים מכל אלה ואעפ"כ הוא פורש מכל אלה מפני גזיר' היוצר ב"ה וב"ש. אזי הש"י ברחמיו יחשב לו למעשה אפי' שמירת אותן הלאוין שלא נזדמנו לידו או שהן במניע' ממנו מחמת בושה. כגון זנות וגניבה וכיוצא. משא"כ כשעובר על הלאוין המצויים ברשותו הנה לא די שהחסיר שיעור קומתו מהגידין אשר הם נגד אותן הלאוין אלא שנחסר ג"כ שיעור קומתו גם מאותן הלאוין שלא נזדמנו לידו כי מה שלא עשאן הוא מחמת שהיו במניעה ממנו מחמת העדר הזדמנות. או מחמת בוש' כיוצא דהרי כש"כ הוא. אם לא פירש מחמת אהבת הבורא ויראתו מאותן העבירות שאין יצרו תוקפו כ"כ. מכש"כ שאינו פורש מאותן שיצרו תוקפו. ומה שלא עשאן הוא מאהבתו את עצמו שמסוה של בושה ע"פ אשר יהיה לבוז וכיוצא:
שובה ישראל עד י"י אלקיך וכו' כבר מבוארים הדקדוקים בדרושים הקודמים ויראה לפרש דהנה קיי"ל דזה כל האדם לקיים תרי"ג מצות שבתורה ועי"כ נשלם שיעור קומתו ויוגמר לו הלבוש חלוקא דרבנן להתלבשות נשמתו בבוא ימי התשלום ובאם יחסר אחת מרמ"ח עשי"ן הנה יחסר אבר מהחלוקא דרבנן וגם אבר אחד אינו מתוקן בנשמתו בשלימות וכן בלאוין בשמרו כל הלאוין. אזי יושלמו כל הגידין הרוחניים שבנשמתו ובהחלוקא דרבנן ובהיפך ח"ו וכו' והנה יש להתבונן בשלמא בקיימו רמ"ח פיקודין דעשה יושלם השיעור קומ' ע"י עשייתו בקו"ם ועש"ה אבל השלמת השס"ה גידין האיך יושלמו ע"י עשייתו. והנה הוא שוא"ת כמו קודם הבראו ותינח עוד בשלמא כשבא דבר עבירות לידו ופירש ממנ' מפני יראת הש"י ואהבתו הנה זה נקרא מעש"ה היינו סומ' התאו' משא"כ עבירות שלא נזדמנו לו או נזדמנו והיו במניע' שלא היה יכולת בידו לעשות העבירה אפי' אם היתה מותר' האיך אפשר לומר שיתוקן עי"ז שיעור קומתו והנה לא עשה כלום. אך זה מחסד הבורא ית"ש על יציר כפיו אם האדם פורש מן העבירות אשר מזדמנים לידו ויש ביכולתו לעשותם בלי מונע כגון לה"ר ורכילות וקנא' ושנא' ומו"מ שלא באמונה ורבית ועון הברי' ח"ו וכיוצא אשר אין לו מונע אין בוש' בפני הבריות שאינם יודעים מכל אלה ואעפ"כ הוא פורש מכל אלה מפני גזיר' היוצר ב"ה וב"ש. אזי הש"י ברחמיו יחשב לו למעשה אפי' שמירת אותן הלאוין שלא נזדמנו לידו או שהן במניע' ממנו מחמת בושה. כגון זנות וגניבה וכיוצא. משא"כ כשעובר על הלאוין המצויים ברשותו הנה לא די שהחסיר שיעור קומתו מהגידין אשר הם נגד אותן הלאוין אלא שנחסר ג"כ שיעור קומתו גם מאותן הלאוין שלא נזדמנו לידו כי מה שלא עשאן הוא מחמת שהיו במניעה ממנו מחמת העדר הזדמנות. או מחמת בוש' כיוצא דהרי כש"כ הוא. אם לא פירש מחמת אהבת הבורא ויראתו מאותן העבירות שאין יצרו תוקפו כ"כ. מכש"כ שאינו פורש מאותן שיצרו תוקפו. ומה שלא עשאן הוא מאהבתו את עצמו שמסוה של בושה ע"פ אשר יהיה לבוז וכיוצא:
122
קכ״גובזה פירשנו מקרא קדש בפ' עקב כ"ל המצו' אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון לעשות אשר נתחבטו המפרשים מהו כ"ל המצות. וגם מהו תשמרו"ן לעשו"ת שמיר"ה היא בלאוין. לעשו"ת הוא בעשין. ולפמ"ש יונח כל המצות דייקא אשר אנכי מצוה אתכם דייקא תשמרו"ן לעשו"ת היינו שהשמיר' תיחשב כעשי' בעת אשר תשמרו על המצות היינו כשתפרשו מן העבירות בעבור ציווי. אשר אנכי מצוה אתכם היינו שתפרשו מאותן העבירות המצויים בלי מונע אזי יוחשבו לעשי' גם אותן מניעת העבירות שהן במניעת בזולת ציוויי מה שאין כן בהיפך וכנ"ל. אזי גם אותן שלא עברתן יוחסרו ממנין. והבן:
123
קכ״דוהנה האיש אשר נשתקע בעונות המצויים ולא חסם תאותו מחמת פחד י"י הנה כשרוצה לעמוד על נפשו ולתקן שיעור קומתו צריך לתקן גם השיעור קומ' אשר הם נגד הלאוין שהיו במניע' ממנו כי מה שלא עבר עליהן לא הי' מאהבת הבורא ויראתו רק מאהבתו א"ע וכנ"ל שנלמד הדבר מכ"ש אם עבר על העבירות שאין יצרו תוקפו מכ"ש וכו':
124
קכ״הוזהו שוב"ה ישרא"ל מכל העבירות והלאוין המוזהרין ע"פ התורה ע"ד הוי"ה אלקי"ך עד אשר תערוך לפניך י"י אלקי"ך ולא היית עובר העביר' מחמת י"י אלקיך אהבתו ויראתו אז אינך צריך לשוב ולתקן שיעור קומ' משא"כ אותו הלאו אשר מנעת עשות. אבל לא מאהבת הבורא דיק מאהבתך את עצמך זה צריך תקון לתקן שיעור קומה ואמר הטע' כי כשלת בעונך בדב' שאין יצרך תוקפך כ"כ מכש"כ שהיית עובר עבירות שיצרך תוקפך אם לא היה לך מניע'. והאיך יוחשב זה לעשי' לתקן שיעור קומתך להקרא ישרא"ל בשלימותו וזהו שוב"ה ישרא"ל וכו' וכנ"ל הבן מאד הדברים והש"י יזכנו לשוב אליו באמת ובתמים:
125
קכ״וויאמר עוד שובה ישראל עד וכו' הנה כתב הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב ה"ב. וז"ל ומה הוא התשוב' שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד וכו' וכן יתנחם על העבר וכו' ויעיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם עכ"ל. נראה הכונה שהתשוב"ה צריכ' להיות מעומקא דלבא שמתמרמר מאד על חטאתו אשר חטא והבוחן לבות וכליות היודע תעלומות לב הוא לבדו יודע ויראה ללבב אם חרטתו הוא אמיתיית מעומקא דלבא והוא היודע ועד הוא יעיד עליו. וז"ש שוב' ישראל עד י"י אלקיך עד אשר השי"ת הבוחן לבות וכליות יהי' כביכול יכול להעיד עליך כי הוא יודע מחשבות אדם ותחבולותיו. ואמר הטע' כי כשלת בעונך. ובקל תוכל ח"ו לחזור לסורך אם לא תהי' תשובתך בחרט' גמור' מעומקא דלבא עד שיעיד עליך היודע תעלומות שנגמר בדעתך שלא תשוב עוד לכסלה בשום אופן:
126
קכ״זדרוש ה
שובה ישראל עד וכו' כבר מבואר בדרושים הקודמין מה שיש לדקדק. ונראה לפרש ע"ד הוא לשון קישוטין מלשון עד"י עדיים והנה ע"י מע"ט של ישרא"ל עושין קישוטין לשכינה כביכול באמר' חזי במה ברא אתינא לקמך ע"י העבירות ח"ו מסירין הקישוטין. וזה שיש לפרש שובה ישראל ע"ד י"י אלקיך תשוב את הקישוטין של י"י אלקיך כביכול. כי כשלת בעונך כי כשלת הקישוטין וכביכול הסירות אותן בעונך ע"כ מוטל עליך לתקן:
שובה ישראל עד וכו' כבר מבואר בדרושים הקודמין מה שיש לדקדק. ונראה לפרש ע"ד הוא לשון קישוטין מלשון עד"י עדיים והנה ע"י מע"ט של ישרא"ל עושין קישוטין לשכינה כביכול באמר' חזי במה ברא אתינא לקמך ע"י העבירות ח"ו מסירין הקישוטין. וזה שיש לפרש שובה ישראל ע"ד י"י אלקיך תשוב את הקישוטין של י"י אלקיך כביכול. כי כשלת בעונך כי כשלת הקישוטין וכביכול הסירות אותן בעונך ע"כ מוטל עליך לתקן:
127
קכ״חויאמר עוד שובה ישראל עד וכו'. והנה זהו ויכוח הש"י כביכול עם כנ"י הש"י אומר שוב' ישראל אלי ואשוב' אליכם. היינו שאנחנו נפתח הפתח ונמציא א"ע אליו ונתבר גזיזין דפרזלא עד שנקרב א"ע אליו כביכול. כנ"י אומרין השיבנו י"י אליך ונשובה רצ"ל שהוא ית"ש יקרב אותנו אליו להשיבנו ברחמים כענין משכני אחריך נרוצה והנה יש לפר' ג"כ שזה שאמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך (הושע) יפתח בתשוב"ה תחילה והקושיא מפורסמת הרי מצינו אדם וקין. אך הוא באד"ם וקי"ן פתח הקב"ה תחילה לעוררם בתשוב"ה. משא"כ ראוב"ן הוא פתח תחילה והי' זה שכרו הושע בן בנו פתח ואמר שובה ישראל עד י"י אלקיך אפי' אם ח"ו הש"י אינו פותח ומקרב אותך אליו תשוב עד הגיעך אליו וז"ש עד י"י אלקיך והבן כי קצרתי:
128
קכ״טוירצה עוד שובה שראל עד וכו' ע"פ מ"ש החסיד בעל חו"ה. שהחסידים הראשונים היו שבים כל ימיהן בתשובה אפי' על עבירה אחת ואבאר לך דבריו קצת בביאור דהנה ידוע ע"פ משפטי התורה בדין בושת הכל לפי המבייש והמתבייש. אם המבייש הוא איש שפל הבושת המגיע ממנו הוא מרוב' אשר שפל כזה יהיה מבייש וכן המתבייש אם הוא אדם גדול בושתו מרובה משא"כ אם הוא איש שפל ממילא אם המבייש הוא איש שפל מאד והמתבייש הוא איש גדול מאד תגדל התשלום מאד כי היה הבושת מרובה וככה תתבונן בכל ענינים המכעיס עם הנכעס לפייסו הכל לפי ערך האישיי' מצטרך לפייס והנה גדולת אלקינו ית"ש א"ס לרוממותו וגדולתו. והאד' בריה קטנה מעוטה בדעת מכעיס אותו הנה אפי' אם יחי' כמה אלפי אלפים שנה לא יוכל לצאת י"ח בפיוס את אשר הכעיס את היוצר כל. והנה העביר' מעוור את עיני האדם ולא יוכל להתבונן ולהתפעל כ"כ בגדולת אלקינו ית"ש וכאשר האדם שב בתשוב"ה הנה יאירו עיניו וידין וישכיל יותר את מי הכעיס כי יתבונן בגדולתו ורוממותו ית"ש כפי שכלו הנה לפ"ז לא תספיק לו תשובת"ו את אשר שב אתמול כי אתמול לא היה ידע כ"כ גדולתו ורוממותו ית"ש וכהיום שהאירו עיניו צריך תשובה מחדש. והנה כאשר שב בתשובה מחדש הנה מאירין עיניו ביותר ולא תספיק לו תשובה הקודמת ואפי' אם יחי' גבר שנין אלפין לא יבא לתכלית גדלתו. ע"כ מצטרך כל ימיו להיות בתשוב"ה אפי' על עבירה אחת וז"ש הכתוב כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הוודעי וכו' הבן הדבר. וז"ש הנביא שובה ישראל עד י"י אלקיך שצריך אתה לשוב בתשובה כפי ערך גדולת י"י אלקיך ותהי' כל ימיך בתשובה כי בכל פעם תשיג יותר ע"י התשובה מה שלא השגת אתמול וז"ש כי כשלת בעונך שהעון סימא את עיניך ולא השגת גדולת בוראך כ"כ עד אחרי שובך וכן בכ"י ויום כל מה שתשוב יותר תשיג יותר ותצטרך לתשוב' הבן:
129
ק״לויאמר עוד שוב' ישראל עד וכו' ע"פ מ"ש הרב הקדוש בעל ע"מ בעסק ד' חלוקי כפרה המבוארין בגמ' עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר אדם על ל"ת ושב תשוב"ה תולה ויה"כ מכפר וכו' ואעפ"כ גם בהגיע יה"כ אינו מכפר רק עם התשוב"ה. ואמר הוא ז"ל הטעם ע"פ מ"ש החסיד בעל חו"ה שכל ענינים שבעולם וכל התנועות של האדם אין לך אלא ציווי ואזהר"ה ואין שום דבר רשות רק כל רגע ורגע איזה תנוע' שהאדם עושה או שהוא במצו' עליו או שהוא עביר' ח"ו. ע"כ ישים האדם עינא פקיחא על כל עונותיו להבחין את המעש' והתנוע' אשר הוא עוש' אם הוא בגדר הציווי ובאם אינו בגדר הציווי א"כ הרי באזהרת עביר'. ואמר הרב בעל ע"מ הנ"ל דלפ"ז האדם בעת עשותו העביר' ביטל ג"כ מ"ע כי אם לא הי' עושה המעש' ההוא הי' עושה מעש' אחר שהוא מצו' הבן הדבר ע"כ מצטרך לתשוב"ה על ביטול מ"ע ויוה"כ מכפר על עבירת ל"ת. ולפ"ז הנה כבר ידעת שהמ"ע הם מסטרא דחסדים הו"י' ומל"ת מסטרא דגבורות אלקי'. וז"ש הנביא שובה ישראל עד הוי' אלקי"ך תצטרך לשוב בתשוב"ה עד שתפייס את שם הוי' ואת שם אלקי"ם כי לא מ"ע בלבד עברת ובטלת רק כי כשלת בעונ"ך. עון ממש עברת על לאוין ובעברך על לאוין הנה בטלת אז ג"כ עשין. ע"כ תצטרך לשוב עד הוי' אלקיך הארכנו בזה במ"א:
130
קל״אדרוש ו
במדרש שוב' ישראל עד הוי' אלקיך בשם ר"מ תני עד הו"י עד שהוא במדת רחמים. ואם לאו אלקי"ך עד לא יתעביד סנגורייא קטגורייא כוונתו ג"כ לתרץ מהו ע"ד י"י אלקיך וכי ישנה תשוב' שאינ' מגעת עד הוי' ע"כ ביאר ר"מ דהנביא ה"ק בודאי התשוב' מועלת להאד' תמיד עכ"ז אינו דומ' התשוב' בעת רצון כשהרחמים גוברים אז הוא בקלות התשוב"ה משא"כ בזמן התגברות הדינים וכוונת הנביא בתיבת ע"ד מלשון בע"ד היינו בעוד הוי' מדת רחמי' כי כשתתעצל ח"ו בזמן הרחמי' כשיתהוו' ח"ו פעולת הדין אלקי"ך. הוא מה"ד מי יודע אם יהי' לך סיעתא כ"כ לתשוב"ה ולפ"ז זהו מה שמפרש הנביא אח"כ קחו עמכם דברים ושובו אל י"י. דקש' מה הן הדברים וגם מהו הנרצ' אומרו שנית ושובו אל י"י הרי כבר פתח שוב"ה ישראל וגם הנה למעל' אמר ע"ד הו"י' אלקיך וכאן א"ל הוי"י. ולפי הנ"ל יונח הנה ייעץ הנביא למהר ולהחיש התשוב"ה בעוד הרחמים גוברים קודם שיתגבר מה"ד והנה קיי"ל תשב אנוש עד. דכא עד דכדוכה של נפש התשוב"ה מועלת בכ"ז ועידן א"כ מהו רבותא לנו בעוד שהרחמים גוברים. אך הוא דהנה ידוע שכמה וכמה בני אדם טועים בענין מצות התשוב"ה יש מי שסובר כי מצות התשב"ה הוא בריבוי התעניתים וסיגופי' ויש מי שסובר בריבוי אמירת תהלים וסליחות כיוצא. הנה כל אלה טועים בזה מאד כי כל אלה המה רק סעיפים וסניפים לתשוב"ה בשעתה אבל עיקר התשוב' היא חרט' גמור' בלב גונח ומתמרמר מעומק' דלבא על כל פרט חטא ועון ופשע אשר חטא והעוה והכעיס את בוראו והוא מודה ומתווד' לפני בורא ועל כל פרט. ועוזב את העונו' אשר בידו ומקבל ע"ע באמת שלא ישיב עוד לכסל' בשום אופן שבעולם. אפי' יגע הדבר עד נפשו אבל כ"ז צ"ל באמת ובתמים מעומקא דלבא. כי בהיות האדם יודע שכך היא הדין של תשוב"ה. הנה אפשר שיאומר כזא' לפני בוראו אבל אין הדבר מעומק הלב באמ' ובתמים. הן בנידון החרט' על העבר והן בנידון הקבלה על העתיד וזה בא לאדם מחמת שנתעכר אצלו אור הנפש המשכלת מחמת עביות החומר ולא תעש' הנפש פעולת' בגוף. כמו הנר שאינו יכול להאיר אל הפתיל' מחמת זוהמא שנדבק בפתיל' והנה מן הצורך לנער ולכתש הזוהמ' מן הפתיל' עד שישוב האור ויתאחז בפתיל' והיו לאחדים. והנ' זה הוא ענין הסיגופים. נכתש חומריות הגוף בכדי שתעש' הנפש פעולתה ותהי' התשוב' באמת היינו עיקר התשוב' הנ"ל. אבל אין הסיגופים עיקרי התשוב' הבן הדבר.
במדרש שוב' ישראל עד הוי' אלקיך בשם ר"מ תני עד הו"י עד שהוא במדת רחמים. ואם לאו אלקי"ך עד לא יתעביד סנגורייא קטגורייא כוונתו ג"כ לתרץ מהו ע"ד י"י אלקיך וכי ישנה תשוב' שאינ' מגעת עד הוי' ע"כ ביאר ר"מ דהנביא ה"ק בודאי התשוב' מועלת להאד' תמיד עכ"ז אינו דומ' התשוב' בעת רצון כשהרחמים גוברים אז הוא בקלות התשוב"ה משא"כ בזמן התגברות הדינים וכוונת הנביא בתיבת ע"ד מלשון בע"ד היינו בעוד הוי' מדת רחמי' כי כשתתעצל ח"ו בזמן הרחמי' כשיתהוו' ח"ו פעולת הדין אלקי"ך. הוא מה"ד מי יודע אם יהי' לך סיעתא כ"כ לתשוב"ה ולפ"ז זהו מה שמפרש הנביא אח"כ קחו עמכם דברים ושובו אל י"י. דקש' מה הן הדברים וגם מהו הנרצ' אומרו שנית ושובו אל י"י הרי כבר פתח שוב"ה ישראל וגם הנה למעל' אמר ע"ד הו"י' אלקיך וכאן א"ל הוי"י. ולפי הנ"ל יונח הנה ייעץ הנביא למהר ולהחיש התשוב"ה בעוד הרחמים גוברים קודם שיתגבר מה"ד והנה קיי"ל תשב אנוש עד. דכא עד דכדוכה של נפש התשוב"ה מועלת בכ"ז ועידן א"כ מהו רבותא לנו בעוד שהרחמים גוברים. אך הוא דהנה ידוע שכמה וכמה בני אדם טועים בענין מצות התשוב"ה יש מי שסובר כי מצות התשב"ה הוא בריבוי התעניתים וסיגופי' ויש מי שסובר בריבוי אמירת תהלים וסליחות כיוצא. הנה כל אלה טועים בזה מאד כי כל אלה המה רק סעיפים וסניפים לתשוב"ה בשעתה אבל עיקר התשוב' היא חרט' גמור' בלב גונח ומתמרמר מעומק' דלבא על כל פרט חטא ועון ופשע אשר חטא והעוה והכעיס את בוראו והוא מודה ומתווד' לפני בורא ועל כל פרט. ועוזב את העונו' אשר בידו ומקבל ע"ע באמת שלא ישיב עוד לכסל' בשום אופן שבעולם. אפי' יגע הדבר עד נפשו אבל כ"ז צ"ל באמת ובתמים מעומקא דלבא. כי בהיות האדם יודע שכך היא הדין של תשוב"ה. הנה אפשר שיאומר כזא' לפני בוראו אבל אין הדבר מעומק הלב באמ' ובתמים. הן בנידון החרט' על העבר והן בנידון הקבלה על העתיד וזה בא לאדם מחמת שנתעכר אצלו אור הנפש המשכלת מחמת עביות החומר ולא תעש' הנפש פעולת' בגוף. כמו הנר שאינו יכול להאיר אל הפתיל' מחמת זוהמא שנדבק בפתיל' והנה מן הצורך לנער ולכתש הזוהמ' מן הפתיל' עד שישוב האור ויתאחז בפתיל' והיו לאחדים. והנ' זה הוא ענין הסיגופים. נכתש חומריות הגוף בכדי שתעש' הנפש פעולתה ותהי' התשוב' באמת היינו עיקר התשוב' הנ"ל. אבל אין הסיגופים עיקרי התשוב' הבן הדבר.
131
קל״בוהנה בזה יש חילוקים שונים דהנה בעת רצון ורחמים כאשר ימינו ית"ש פשוט' לקבל שבים הנה יש להשב סייעתא דשמיא ותיכף כשיוגמר בדעתו לשוב ויתחיל בוידוי והתנצלות לפני בוראו הנה הש"י ממקומו יפן אליו ברחמים להאיר אור הנפש בחומר הגוף ויתפעלו איברי הגוף ותהי' התשוב' אמיתיית מעומקא דלבא ולא יצטרך לייסר הגוף בסיגיפים שונים משא"כ ח"ו כאשר מה"ד מתוח הנה אין להאדם סייעתא כ"כ והקטרוג גובר והגם שירצה האדם לשוב הנה החומר מונע מחמת רוב עבירות ועונות ויצטרך לייסר את גופו לכתשו מזוהמיותו ומי יודע: אם יעמוד בזה וזה שיש לפרש בדברי ר"מ בפירושו לדברי הנביא שיב' ישראל עד י"י אלקיך בעוד שמאיר הוי' ברחמי' גלי שבים פתוחים כוונים כי מי יודע פן תתגבר ח"ו מה"ד ואז לא יהי' סייעתא. וזה כי כשל"ת בעוני"ך מלשון ינתנו לכוש"ל שבהן היינו החלש רצ"ל ע"י עונך בעוה"ר כביכול נתחלש מה"ר ומוכן ח"ו להתגברות ההיפך ואזי ח"ו לא יהי' סייעתא מלעילא ואז אפי' אם תרצה לשוב לא תוכל להתחרט ולקבל מעומקא דלבא עד אשר תצטרך לכתש את הגוף בסיגופי' וזהשפירש מפני מה אני אומר לך כזאת. הלא תשוב"ה בכל עת מהני לזה סיים הנביא החילוקי' לזה אני מזהירך שתמהר התשוב"ה בזמן הרחמ' כי קחו עמכם דברים ושובו אל י"י היינו בזמן הרחמים כשתשובו אל י"י די ליקח עמכם דברי' דברי וידוי ודברים כבושים ותיכף יתפעל הלב לשוב באמת כי אז ימינו פשוט' לקבל שבים ומסייען להשב מן השמים. ואמרו אליו כל תשא עון. וקח טוב הנה בעלי הפשט אמרו דהו' כאלו נכתב כ"ל עו"ן תש"א. ואנחנו לא נדע למה לא נכתב כן. גם מהו וק"ח טו"ב אם הכוונ' שהש"י יקבל מאתנו המע"ט. קשה ומי חשיד קוב"ה וכו' אך יש לפרש דהנה אמרז"ל. גדול' תשוב"ה שזדונו' נעשים לו כזכיו' ורמינין מהא דאמרו שנעשים כשגגו' ותירצי כאן מאהב' (כזכיו') כאן מירא' (כשגגו') והנה ידוע אשר גם השוגג צריך כפר' ועדיין חטא הוא ובז' ידקדק בנוס' שלנו בתפיל' אבינו מלכנו מחה והעבר פשעינו וחטאתינו ווכו' שדקדקו האחרונים (עיין בפרמ"ג) הלא פש"ע מרד הוא וכיון שימח' הש"י את המרדים מכש"כ החטאי"ם שהם שגגות אבל לפי הנ"ל יונח דהנ' בעשיית תשוב' מירא' נעשים מן הזדונות שגגו'. ואח"כ כשעוש' תשוב' מאהב' הנה נמחקים גם השגגו' שנשארו מן רושם הפשעים והנה זאת עצת הנביא הושע באמרו. שוב' ישראל עד וכו' בעוד מה"ר גובר דהנה אזי תהיה תשובתך מאהב' אהב' חסד על ידי התעוררו' עליון בס"ד ותרויח בזה שתאמר אליו ית"ש כל תשא עון. רצ"ל תשא את העון מכל וכל שלא ישאר ממנו אפי' רושם שגגו'. ואדרבא וק"ח טו"ב שיתהוו' זכיו' ויתחשבו העונו' לחשבון זכיו' משא"כ אם תמתין ח"ו להתגברו' וכו' הגם שתשוב אליו ית"ש. הנ' תשוב מאימת הדין. והנ' הוא תשוב' מירא' הנה לא יכופר העון מכל וכל כי יהי' רישומו ניכר כעון השוגג שצריך כפרה ועוד ביארנו בזה שאר הפסוק ונשלמ' פרים שפתינו ויתבאר אי"ה:
132
קל״גדרוש ז
שובה ישראל עד וכו' כבר נתבאר לעיל הדקדוקים ועת' נאמר מה שכבר נתחבטו הקדמונים בעסק יסודי התורה התאמתו' הידיע' ובחיר'. הידוע' נתאמת' לנו ע"פ התור' כענין שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וכו' וכן בכל התורה וכל ספרי נביאים מלאי' מידיעת הבורא ית"ש בעבר והוה ועתיד מן כל הנבראים הגם שהוא ית"ש פשו' בתכלי' הפשיטו' והוא וידיעתו ודעתו אח' והאיך נוכל לומר. יודע את זה ואת זה. אבל מובן הדבר למשכילים להיות שהוא מהוה את כל הויות וכבודו מלא עולם ולית אתר פניי מיני' ובכ"מ מתפשט' הווייתו ממילא מידיעתו א"ע כביכול יודע את כל הנבראים. ע"כ תתייחס הידיע"ה לשם הוי"ה ב"ה. והצה אם היתה הידיע"ה מוכרח' שוב אין מגיע שכר ועונש לנבראים. כי העון לא יתייחס להם כיון שהם מוכרחים מהכרח ידיעת"ו אבל מיעודי התור' שכר ועונש נתאמת לנו כי הבחיר"ה חפשיית ויתייחסו המצו' והעבירו' לנבראים. היינו מין האנושי כיון שהבחיר' חפשיי' ברצונם ואין הידעי' מוכרחת. ע"כ דינו ית"ש דין אמת לייעד שכר ועונש והנה הדין מן שם אלקי"ם והוא המור' על הבחיר"ה כי באין בחיר"ה אין דין. ע"כ אלו הב' שמו' הו"י' אלקים מורים על אמיתת שני היסודו' הללו ידיע' ובחיר' הגם שהשכל אנושי קצ מלהשיג ב' הענינים יחד הנה התורה הודיע' לנו אמיתיית ב' הענינים וזה שאמר הרב הגדול מהר"מ חאגיז בספרו אל"ה המצו"ת. בפסוק ואני ידעת"י כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (הרי ידיעה. ושמא תאמר א"כ לא תתחייב לו עונש שידיעת"ו מוכרח' אותו. לזה אמר) ולא בי"ד חזק"ה (ידיעתו אינה מכרחת אותו ביד חזקה ובחירתו חפשיית. ע"כ) ושלחתי את ידי והכיתי וכו' ע"כ תוכן דבריו:
שובה ישראל עד וכו' כבר נתבאר לעיל הדקדוקים ועת' נאמר מה שכבר נתחבטו הקדמונים בעסק יסודי התורה התאמתו' הידיע' ובחיר'. הידוע' נתאמת' לנו ע"פ התור' כענין שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וכו' וכן בכל התורה וכל ספרי נביאים מלאי' מידיעת הבורא ית"ש בעבר והוה ועתיד מן כל הנבראים הגם שהוא ית"ש פשו' בתכלי' הפשיטו' והוא וידיעתו ודעתו אח' והאיך נוכל לומר. יודע את זה ואת זה. אבל מובן הדבר למשכילים להיות שהוא מהוה את כל הויות וכבודו מלא עולם ולית אתר פניי מיני' ובכ"מ מתפשט' הווייתו ממילא מידיעתו א"ע כביכול יודע את כל הנבראים. ע"כ תתייחס הידיע"ה לשם הוי"ה ב"ה. והצה אם היתה הידיע"ה מוכרח' שוב אין מגיע שכר ועונש לנבראים. כי העון לא יתייחס להם כיון שהם מוכרחים מהכרח ידיעת"ו אבל מיעודי התור' שכר ועונש נתאמת לנו כי הבחיר"ה חפשיית ויתייחסו המצו' והעבירו' לנבראים. היינו מין האנושי כיון שהבחיר' חפשיי' ברצונם ואין הידעי' מוכרחת. ע"כ דינו ית"ש דין אמת לייעד שכר ועונש והנה הדין מן שם אלקי"ם והוא המור' על הבחיר"ה כי באין בחיר"ה אין דין. ע"כ אלו הב' שמו' הו"י' אלקים מורים על אמיתת שני היסודו' הללו ידיע' ובחיר' הגם שהשכל אנושי קצ מלהשיג ב' הענינים יחד הנה התורה הודיע' לנו אמיתיית ב' הענינים וזה שאמר הרב הגדול מהר"מ חאגיז בספרו אל"ה המצו"ת. בפסוק ואני ידעת"י כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (הרי ידיעה. ושמא תאמר א"כ לא תתחייב לו עונש שידיעת"ו מוכרח' אותו. לזה אמר) ולא בי"ד חזק"ה (ידיעתו אינה מכרחת אותו ביד חזקה ובחירתו חפשיית. ע"כ) ושלחתי את ידי והכיתי וכו' ע"כ תוכן דבריו:
133
קל״דובזה יתבארו ג"כ דברי הנביא שובה ישראל עד הו"י' אלקיך עד אשר יתאמת לך ב' הענינים ידיע"ה ובחיר"ה אשר ע"ז מורה ייחוד ב' שמות הנ"ל. הו"י' אלקי"ם כמש"ל וז"ש כי כשלת בעונך. העונו' יתייחסים לך כי עשית בבחירתך. והידיע"ה לא הכריחה אותך וז"ש בסוף גמר יום הסליח' הו"י הוא האלקי"ם והבן:
134
קל״הויתפרש עוד שוב' ישראל עד וכו' והנה נאמר אשר חכמים הגידו ברוח קדשם הלא בספרתם כמה סיגופים יסגף א"ע לכל חטא ועון להתם חלאת זוהמת המקטרג שנעש' ע"י העון ולהעבירו מן העולם ולבטלו. וגם להתם חולא' זוהמת גופו שנעש' ע"י הנאת העונות הגם שהמ"ע של תשוב"ה מן התור' היא סתם לשוב אל הש"י ולהתוודו' לפניו מעומקא דלבא על כל חטא ועון ולהתחרט מאד באמ' על העבר ולעזוב העונו' ויקבל ע"ע על העתיד כמש"ל בדרושים עכ"ז הסיגופים נצרכים לטעם הנ"ל: והנ' כאשר האד' חלש ואינו יכול לסבול סיגופים (ובפרט בדורו' הללו אשר תש כוחינו מן כבוד הגלוי' והיסורין) עכ"ז יקיים האדם מ"ע דאוריי' לשוב אל הש"י כמש"ל והש"י יקבל תשובתו כי הש"י יודע ועד שאין בכחינו לסבול סיגופים. וזה שיש לפרש שוב' ישראל עד י"י אלקיך (ולא ימנעך מעשות תשוב"ה מה שאין אתה יכול לקבל סיגופ"ם. אין זה מניעה) כי כשל"ת בעונ"ך ע"ד יתנו לכוש"ל שבהן היינו החלש והכוונ' ע"י העונות שבכל דור נחלשים הכוחו' ונתארך הגליו' בעונות ואין בכח ויכולת לקבל סיגופי'. ע"כ די לשוב סתם כפי המצווה עלינו בתור'. ושב"ת עד י"י אלקיך אפי' בלא סיגופים וז"ש אח"כ קחו עמכם דברי"ם (וידוי דברים בלבד) ושובו אל י"י וכו' והשי"ת יקבלינו בתשוב' שלימ':
135
קל״וויתפרש עוד שוב"ה ישרא"ל וכו' ע"פ משארז"ל בתנחומא פ' האזינו. כתיב ישא י"י פניו אליך וכתיב אשר לא ישא פנים. עשה תשוב"ה. נושא פנים יכול לכל ת"ל אליך. אליך ולא לאוה"ע עכ"ל. הרי שלא מהני תשוב"ה רק לישרא"ל ולא לאוה"ע וכן פסק הקדוש הגאון הרמ"ע מפאנו. והמבי"ט. ופירשו המחברים הראשונים הטעם דקיי"ל ע"פ התור' מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול וע"כ לא מהני לגוים תשוב' ע"פ התור' ושאני יש אל דאשתנו לי עליות' דכתיב בני"ם אתם לי"י אלקיכם ונקראים עמוסים מני בטן והש"י לנו א"ב ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. אבל לאוה"ע נקרא השם יתברך עליהם מלך כדכתיב מלך אלקים על גוים ואין כבודו מחול (ובז' יתורץ שפיר קושיי' הסבא בזהר בפסוק מי לא ייראך מל"ך הגוים. הקש' שם וכי קוב"ה מלך הגוים היא ולא מלך ישראל עיי"ש. דרכו והלוכו בקדש וע"פ הדברים הנ"ל יתכן שפיר לפי פשוטו. והארכנו במ"א) והנה הא דמלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול הוא דוקא בשחטא החוטא נגדו במזיד דאז הוא פגם לכבודו משא"כ כשהחטא הוא בשוגג יכול המלך למחול. וא"כ חטאים בשוגג ובאונס מהני תשוב"ה גם לאוה"ע ע"כ מקבלים מכם קרבנות:
136
קל״זוהנה ידוע דאית תשוב"ה מאהב' ואית תשוב' מירא'. והנ' תשוב' מירא' הוא בבחי' עבד המתיירא מאדונו ומלכו. ותשוב' מאהב' הוא בחי' ב"ן המתגעגע על שהרחיק עצמו מן אביו וזוכר אהבתו אליו ושב אליו באהב'. וזאת התשוב"ה לא תצוייר באומו' שאינם במדריג' בני"ם לעולם. והנ' תשוב"ה היא בבחי' שם אדנ' דינ"א דמלכות' ירא את י"י בני ומלך. ותשובה מאהבה הוא בבחי' הו"י' אלקי"ך. תשובה עילאה. הו"י' בניקוד אלקי"ם כידוע ובזה יש לפרש דברי הנביא שוב"ה ישרא"ל כיון שאתה ישרא"ל ואתה ב"ן הנה מהני לך התשוב"ה ותוכל לשוב בתשובה מאהב' עד הו"י' אלקיך שבזא' הבחינ' אתה בן כדכתיב בני"ם אתם להו' אלקיכם. ואמר כי כשל"ת בעונ"ך עו"ן מזיד הוא ובמזיד הוא פגם בכבוד המל"ך ואינו יכול למחול על כבודו ע"כ באוה"ע לא מהני להו תשוב"ה על המזיד. אבל כיון שאתה ישראל ב"ן. ותוכל לשוב עד הו"י' אלקיך הנה תעורר אהבת האב לבנים ואב שמחל ע"כ כבודו מחול וימחול ויסלח ויכפר.
137
קל״חויתפרש עוד שוב' ישראל עד הוי' אלקיך דהנה אנחנו מבקשים ותמלא כל השמו"ת וכו' ויתוקנו כל הפגמים שפגמתי וכו' הנה נרא' הגם שהשב עוש' תשוב' ואין לך דבר שעומד בפני התשובה עכ"ז צריכין לפעול שיתמלאו הפגמים אשר נעשי בעולמו' אשר מאירים בם חיות השמות הקדושים. והחטאים גרמו כ"ז. ומהיכן מתמלאים הפגמים הוא ע"י האר' אור חדש מאור א"ס למלאו הפגמים (עיין כ"ז בסידור מהרש"ז ז"ל) והג' צריך השב לעורר זה ע"י תפילותיו ומעשיו. וכמו שאנו מבקשים ותמלא כל השמו' וכו' וזה שיש לפרש שוב' ישראל עד י"י אלקיך. עד שכביכול ישוב גם וכו' היינו השמות הקדושים שפגמת בהם. ישיב כביכול ע"י האר' אור חדש. ואמר הטעם כי כשל' בעונ"ך כביכול החלש"ת אור הקדוש' ע"כ שוב' ישראל עד י"י אלקיך וא"א להרחיב הדבור בזה:
138
קל״טעפ"ז יתבאר לך ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל בעסק השב שכתב ויעי"ד עליו היודע תעלומו' וכו' וקשה למה צריכין כביכול לעדותו ית"ש הלא אם ח"ו שוב יחטא האדם הנה תשובה מהני בכ"ז ועידן. ועל של עתה באנו אשר הש"י ימחול ויסלח ויכפר על כל מה שחטאנו והעוינו ופשענו ואנחנו מתחרטים ומתודים ע"ז כאמור בתורה והתוודו את עונם וכו' ולפי האמור יתכן. דכיון שהתשוב"ה צ"ל לתקן ולמלאו' הפגמים ומילוי הפגמים הוא מאור א"ס. ע"כ התשוב"ה צריכ' להיות מבלי סוף ולאו דוקא עד היום הזה בלבד. וזה שיעיד היודע תעלומות וכו' הבן כי אי אפשר לפרש:
139
ק״מדרוש ח
שובה ישראל עד וכו' עיין בדרושי' הקודמי' מה שפירשנו. והן היום נדקדק בהמשך הפרשה אמר שם קחו עמכם דברים ושובו אל י"י ואמרו אליו כ"ל תשא עון וקח טו"ב ונשלמ' פרים שפתינו' והנה מה שיש לדקדק הוא א' אומרו קחו עמכם דברים. ע"כ הוא וידוי דברים. א"כ למה חזר לומר ואמר"ו אליו וכו' משמע אחר הוידוי שוב יאמרו דברים הללו ב' כ"ל תשא עון הל"ל כל עון תשא. ג' מהו הנרצ' אומרו וקח ט"וב. ד' ונשלמה פרים שפתינו מהו הכוונה לכאן. והנראה ע"פ מה שנקדים מ"ש בסדר עבודת יוה"כ וכפר בעדו ובעד ביתו פרש"י והוא מהגמרא מתווד' עליו (היינו הכפרה היא הוידוי) וכ"ה בתרגום המיוחס ליונתן ויכפ"ר באישתעות מילייא היינו בדברי' בלבד. זה נמסר בתורה שבעל פה שעיקר הכפרה הוא וידוי דברים. וגם מהמקרא הוא מוכרע דאלו היתה ההקרב' עיקר הכפרה הל"ל והקריב אהרן וכו' לכפ"ר בעדו דבכ"מ עיקר הכפרה בזריקת הדם. וכאן לא שחט עדיין. אלא ע"כ לומר שהכפרה הנאמרת בכאן הוא ענין אחר והוא המקובל בתורה שבע"פ שהי' הוידוי. והנה נמסר. הדבר בתורה שבע"פ מלכות פה ותור' שבע"פ קרינן לה לומר שצריך להתוודו' את אשר חטא עליו כי ע"י פשעינו וחטאתינו שכינה מה אומרת קלני וכו' וכתיב ובפשעכ' שלח' אמכ"ם:
שובה ישראל עד וכו' עיין בדרושי' הקודמי' מה שפירשנו. והן היום נדקדק בהמשך הפרשה אמר שם קחו עמכם דברים ושובו אל י"י ואמרו אליו כ"ל תשא עון וקח טו"ב ונשלמ' פרים שפתינו' והנה מה שיש לדקדק הוא א' אומרו קחו עמכם דברים. ע"כ הוא וידוי דברים. א"כ למה חזר לומר ואמר"ו אליו וכו' משמע אחר הוידוי שוב יאמרו דברים הללו ב' כ"ל תשא עון הל"ל כל עון תשא. ג' מהו הנרצ' אומרו וקח ט"וב. ד' ונשלמה פרים שפתינו מהו הכוונה לכאן. והנראה ע"פ מה שנקדים מ"ש בסדר עבודת יוה"כ וכפר בעדו ובעד ביתו פרש"י והוא מהגמרא מתווד' עליו (היינו הכפרה היא הוידוי) וכ"ה בתרגום המיוחס ליונתן ויכפ"ר באישתעות מילייא היינו בדברי' בלבד. זה נמסר בתורה שבעל פה שעיקר הכפרה הוא וידוי דברים. וגם מהמקרא הוא מוכרע דאלו היתה ההקרב' עיקר הכפרה הל"ל והקריב אהרן וכו' לכפ"ר בעדו דבכ"מ עיקר הכפרה בזריקת הדם. וכאן לא שחט עדיין. אלא ע"כ לומר שהכפרה הנאמרת בכאן הוא ענין אחר והוא המקובל בתורה שבע"פ שהי' הוידוי. והנה נמסר. הדבר בתורה שבע"פ מלכות פה ותור' שבע"פ קרינן לה לומר שצריך להתוודו' את אשר חטא עליו כי ע"י פשעינו וחטאתינו שכינה מה אומרת קלני וכו' וכתיב ובפשעכ' שלח' אמכ"ם:
140
קמ״אהגה ר"ת ד' בגדי כהונה עיין בליקוטי הקדוש מה ר"ש מאוסטרפאלייע הי"ד: והנה מוכח לפ"ז מן התורה שעיקר הכפרה הוא הוידוי וכדכתיב על הוידוי וכפ"ר. ואפקי' בלשון כפר"ה וליכא למימר וכפ"ר על הקרב' הפרים דא"כ הל"ל לכפר כמש"ל ע"כ לומר דעיקר הכפרה הוא הוידוי והקרבת הפרים הוא השלמ' והנה מצינו בדוד כשאמר לו נתן הנביא אתה האיש הנה התוד' דוד תיכף ואמר חטאתי ונתבשר תיכף ע"י הנביא גם י"י העביר חטאתך וכו' ואעפ"כ מצינו שנענ' אח"כ בבניו ובלקיחת המלוכ' ממנו ומצינו בדברי רז"ל שסיגף א"ע כמה עתים וימים בתעניות וסיגופי' שונים ולמה כזאת. כיון שנתבשר גם י"י העביר חטאתך. אבל הוא (כפי קבלת הקדמונים) שהנביא א"ל גם י"י העביר חטאתך היינו העביר החטא מלפניו וכן המקטרג הנברא ע"י החטא שהוא עומד ומקטרג מעבירו הש"י מלפניו אבל לא נמחה לגמרי ע"כ סיגף דוד א"ע בסיגופים שונים להמחות העון והמקטרג מכל וכל בכדי שלא יהי' רישומו ניכר כלל:
141
קמ״בוע"פ הדברים האל' תתפרש פ' התשוב' שהתחלנו ויתורצו הדקדוקים שאמר זה הנביא בדרך עצה להבע"ת (ברוח קדשו) קחו עמכם דברים (רק וידוי דברים בלבד) ושובו אל י"י (והנה מורא יעלה על ראשיהם. הרי וידוי דברי' לא יועיל רק להעביר החטא והעון אבל לא להמחותן לגמרי ויצטרך אח"כ לסיגופים שונים כדאשכחן בדוד הנה לזה אמר הנביא) ואמרו אליו (אל הש"י) כל תשא עון (רצ"ל לגמרי מכל וכל תשא את העון שלא יהי' רישומו ניכר לא כמו שהי' בדוד רק העבר' והי' עדיין רישומו ניכר והוצרך לסיגופים ואנחנו אין בנו כח ובפרט בחלישות עול הגלו' אין בנו כח לסיגופים. ואמר בטענה) וקח טו"ב (אין טוב אלא תור"ה כמד"א כי לקח טוב נתתי לכם תורת"י וכו'. והכוונ' קח מה שלמדנו מן התור' שאמרה התורה בלשונה לשון וכפ"ר על וידוי דברים בלבד. והקרבת הפרים אינם רק השלמת הכפרה. מדלא כתיב והקריב וכו' לכפר וכו' כמש"ל וכיון שהקרבה הוא רק השלמ' ושיורי מצוה אינו מעכב הכפרה והן גם היום שאין לנו פרים) ונשלמ' פרי"ם שפתינו עקימת שפתים הוה מעש' כמו שהבטיחנו יוצרינו זאת התור"ה לעולה וכו' כל העוסק בתורת עולה וכו' בתורת חטאת וכו' ודבר אלקינו יקום לעולם ימחול ויסלח ויכפר בוידוי דברים בלבד אשרי העם שככה לו:
142
קמ״גדרוש ט
גמרא יומא א"ר יוחנן גדול"ה תשוב"ה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכ' מאתו והית' לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום י"י הקושיא מפורסמת הלא כשזנת' המגורשת מותרת לחזור לבעלה אשר שלחה. ובכאן נאמר ואת זני"ת וכו' ונ"ל ע"פ מ"ש בספרי עתיד' כנ"י לומר לפני הקב"ה אתה כתבת לאמר הן ישלח איש וכו' א"ל כלום כתבתי אלא אי"ש והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא איש. וכי גרושים אתם לי בית ישראל. כה אמר י"י איזה ספר כריתות אמכם עכ"ל. הנה יש להתבונן הלא אנחנו מברכין על כל המצות אשר קדשנו במצותיו היינו כביכול מצותי"ו ממש. אשר הוא ית"ש מקיים אותם והוא ית"ש קידש אותנו במצותיו וכמו שהקשו האיך הש"י מוריד גשמים בשבת וגם שאלו. כי קבר למשה במאי טבל הנה לפי דברי הספרי יש לתרץ הכל. כי אל אנכי ולא אי"ש. אלא ע"כ לומר שהש"י מקיים מצות התורה בקדושתו באיזה ענין נעלם מאתנו. וכענין שאמרו מנין שהקב"ה מתפלל וכו' מנין שהקב"ה מניח תפילין. אך הוא דהנה במצו' ל"ת הלזו נאמר בתור' כי יקח איש אשה ובעלה והי' אם לא תמצא חן בעיניו ווכו' וכתב לה וכו' דהנ' כ"ז מיותר דהל"ל אם לא תמצא חן אשה בעיני בעלה וכתב לה וכו' אך הוא לדעתי דהנה הי' גלוי וידוע לפניו ית"ש שעתידין ישראל לחטו' וישלח' ויחטאו בגלות ג"כ והנה הוה ח"ו כאיש אחר והגם שישובו אח"כ אל י"י הנה דין התורה היא לא יוכל בעלה הראשון וכו' ע"כ הכתיב הש"י בתורתו כי יקח אי"ש אשה וכו' לדקדק מזה שהדין הזה אינו נוהג רק במי שקרוי אי"ש משא"כ במי שאינו' קרוי אי"ש הדין הוא כזנות בעלמא בפנוי' שאחרי שזינת' רשאי לקחתה כי גם הגירושין אינם גירושין כי גם גירושין לא נאמר רק במי שקרוי אי"ש וז"ש הש"י והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא אי"ש וכי גרושים אתם לי בית ישראל וכו' הבן הדבר. א"כ ז"ש ר' גדול"ה תשוב"ה שדוח' את ל"ת שבתור' שהכתיב הש"י מאז בתור' בלשון כזה בכדי שתהי' מועל' התשוב"ה הבן הדבר. ובזה תבין מ"ש הנביא על העתיד בימים ההם וכו' תקראו לי איש"י וכו':
גמרא יומא א"ר יוחנן גדול"ה תשוב"ה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכ' מאתו והית' לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום י"י הקושיא מפורסמת הלא כשזנת' המגורשת מותרת לחזור לבעלה אשר שלחה. ובכאן נאמר ואת זני"ת וכו' ונ"ל ע"פ מ"ש בספרי עתיד' כנ"י לומר לפני הקב"ה אתה כתבת לאמר הן ישלח איש וכו' א"ל כלום כתבתי אלא אי"ש והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא איש. וכי גרושים אתם לי בית ישראל. כה אמר י"י איזה ספר כריתות אמכם עכ"ל. הנה יש להתבונן הלא אנחנו מברכין על כל המצות אשר קדשנו במצותיו היינו כביכול מצותי"ו ממש. אשר הוא ית"ש מקיים אותם והוא ית"ש קידש אותנו במצותיו וכמו שהקשו האיך הש"י מוריד גשמים בשבת וגם שאלו. כי קבר למשה במאי טבל הנה לפי דברי הספרי יש לתרץ הכל. כי אל אנכי ולא אי"ש. אלא ע"כ לומר שהש"י מקיים מצות התורה בקדושתו באיזה ענין נעלם מאתנו. וכענין שאמרו מנין שהקב"ה מתפלל וכו' מנין שהקב"ה מניח תפילין. אך הוא דהנה במצו' ל"ת הלזו נאמר בתור' כי יקח איש אשה ובעלה והי' אם לא תמצא חן בעיניו ווכו' וכתב לה וכו' דהנ' כ"ז מיותר דהל"ל אם לא תמצא חן אשה בעיני בעלה וכתב לה וכו' אך הוא לדעתי דהנה הי' גלוי וידוע לפניו ית"ש שעתידין ישראל לחטו' וישלח' ויחטאו בגלות ג"כ והנה הוה ח"ו כאיש אחר והגם שישובו אח"כ אל י"י הנה דין התורה היא לא יוכל בעלה הראשון וכו' ע"כ הכתיב הש"י בתורתו כי יקח אי"ש אשה וכו' לדקדק מזה שהדין הזה אינו נוהג רק במי שקרוי אי"ש משא"כ במי שאינו' קרוי אי"ש הדין הוא כזנות בעלמא בפנוי' שאחרי שזינת' רשאי לקחתה כי גם הגירושין אינם גירושין כי גם גירושין לא נאמר רק במי שקרוי אי"ש וז"ש הש"י והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא אי"ש וכי גרושים אתם לי בית ישראל וכו' הבן הדבר. א"כ ז"ש ר' גדול"ה תשוב"ה שדוח' את ל"ת שבתור' שהכתיב הש"י מאז בתור' בלשון כזה בכדי שתהי' מועל' התשוב"ה הבן הדבר. ובזה תבין מ"ש הנביא על העתיד בימים ההם וכו' תקראו לי איש"י וכו':
143
קמ״דאמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליה' יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו מובן הדבר ע"פ מה שראיתי אחד קדוש מדבר בכתביו. הנה נאמר ופרעה הקריב ודרשו בו חז"ל שהקריב את ישראל לתשוב"ה וסד"א להיות פעולת הרשע הקריבה את ישראל לתשובתו הנה יקבל הרשע איז' שכר ע"ז הגם שכוונתו הי' להרע להצדיק בעשייתו עכ"ז מעשיו גרמו עשיית פירות לטוב' והפרי אשר צמחה מעשייתו הנה טוב' למאכל ועליהו לתרופ' הנה אמר הנביא שהדבר הזה לא יהי' רק אוי לרשע רע. היינו אוי לו על הרע אשר עשה. כי גמול ידיו (אשר עשה כן) יעשה לו ולא יתנו לו שכר ע"ד הצמיח' אשר ע"י עשייתו נצמח טובה. והנה לי הקטן קשה להתבונן מהיכן ס"ד שישולם לו שכר על רשעתו הלא כוונתו הית' ברשע במושלם אך מובן הדבר מדחזינן שהדבר הזה הוא נהוג לענין הטוב' ע"פ משארז"ל במגילה אר"א מה דכתיב לא יגרע מצדיק עינו וכו' בשכר צניעו' שהית' בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול. עיי"ש הצניעות ברחל. שמסר' הסימנין ללאה ופרש"י והוא צניעו' שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנים עכ"ל אבל לפי דבריו קשה הדבר שהרי בגמ' אמרה בזה"ל אמרה רחל השתא מיתכספא אחותי עמדה ומסרה לה סימנים הנה לפי דברי הגמ' זה הי' טעמה בכדי שלא תתבייש אחותה. וזה ג"ח לא מטעם צניעות ונ"ל דהנה בל"ז קשה מה משמיענו ר"א דבר חדש שהש"י אינו מקפח שכר העוש' מצוה ומשלם לו כגמולו הנה זה מאמונת התור' ויסודיה ידוע לכל אשר בשם ישראל יכונה אך הוא דר"א דרש דבר חדש לא יגרע מצדיק עינו היינו אם הצדיק מתכוין לעשו' מצוה ולפעמים ע"י אותה מצו' נמשך ממילא עוד איזה מצוה אשר הצדיק לא כיון אלי' אעפ"כ ישלם לו הקב"ה גם בעד אותה המצו' שנמשכה ממילא ונלמד הדבר מרחל הנ' היא היתה כוונתה שלא תתבייש אחוח' והיא מצות ג"ח נמשך מזה ג"כ מדת הצניעות הנה שילם לה השי"ת ג"כ מדת הצניעות ומעתה מובן קישור הפסוק הנ"ל בטוב טעם אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליה' יאכלו בעשית הצדיק טוב הנ' יאכל גם הפיר' אשר צמחו מעשייתו ממילא הגם שלא כיון אלי' אוי לרשע רע כי גמול וכו' וכנ"ל הגם שנמשך ממנו דבר טוב שהקריב לתשוב' הבן:
144
קמ״הובזה יש לפרש שכר מצו' מצו' (אבל לא שכר מצוה עבירה) וכן שכר עבירה עבירה לא שכר עבירה מצוה די למשכיל:
145
קמ״ודרוש י
אמר דוד ואל תצל מפי דבר אמ"ת עד מאוד כי למשפטיך יחלתי. הנה הנתינת טעם כי למשפטיך יחלתי. אינו מובן. ואען ואומר הנה בת"ז תיקון ג'. ז"ל כגוונא דא עמודא דאמצעותא דאיהו הו"י' לא אישתמודע לנביא וחוזה אלא בהיכליה דאיהו אדנ' וכו' ת"ח כל מאן דנטר אות ברי"ת דיוקני' רשים בשכינת' וצדיק נק' ומאן דאישתדל באורייתא דיוקני' רשים בעמוד' דאמצעותא עכ"ל הנה מזה יש להתבונן דא"א להשיג מושכלות בתורה אפי' משתדל בה כשעדיין לא תיקן חטא הברית ואפי' פשטיות התורה דהיינו לכוין הלכ' לאמתה אינו יכול אפי' הוא למדן גדול דהרי עמודא דאמצעיתא (דרגא דאמ"ת. תתן אמ"ת ליעקב) לא אישתמודע אפילו לנביא אלא בהיכלי' היינו שכינתא והנה מאן דנטיר אות ברית רשים בשכינתא משא"כ מאן דלא נטיר ח"ו אע"פ שמשתדל בתור'. והנה מאן דמשתדל רשים בעמודא דאמצעותא אעפ"כ הרי עמודא דאמצעותא. לא אישתמודע לנביא וחוזה אלא בשכינת'. ע"כ מהראוי להרהר בתשוב"ה בפרטות על עון הברית קודם לימוד התורה והשם הטוב יכפר ויסלח. הבן הדבר:
אמר דוד ואל תצל מפי דבר אמ"ת עד מאוד כי למשפטיך יחלתי. הנה הנתינת טעם כי למשפטיך יחלתי. אינו מובן. ואען ואומר הנה בת"ז תיקון ג'. ז"ל כגוונא דא עמודא דאמצעותא דאיהו הו"י' לא אישתמודע לנביא וחוזה אלא בהיכליה דאיהו אדנ' וכו' ת"ח כל מאן דנטר אות ברי"ת דיוקני' רשים בשכינת' וצדיק נק' ומאן דאישתדל באורייתא דיוקני' רשים בעמוד' דאמצעותא עכ"ל הנה מזה יש להתבונן דא"א להשיג מושכלות בתורה אפי' משתדל בה כשעדיין לא תיקן חטא הברית ואפי' פשטיות התורה דהיינו לכוין הלכ' לאמתה אינו יכול אפי' הוא למדן גדול דהרי עמודא דאמצעיתא (דרגא דאמ"ת. תתן אמ"ת ליעקב) לא אישתמודע אפילו לנביא אלא בהיכלי' היינו שכינתא והנה מאן דנטיר אות ברית רשים בשכינתא משא"כ מאן דלא נטיר ח"ו אע"פ שמשתדל בתור'. והנה מאן דמשתדל רשים בעמודא דאמצעותא אעפ"כ הרי עמודא דאמצעותא. לא אישתמודע לנביא וחוזה אלא בשכינת'. ע"כ מהראוי להרהר בתשוב"ה בפרטות על עון הברית קודם לימוד התורה והשם הטוב יכפר ויסלח. הבן הדבר:
146
קמ״זובזה דרשנו בדרך רמז הפרשה כי תקרב אל עיר (קטנה היינו בגוף) להלחם עליה (להטות איברי הגוף וכוחותיו וחושיו אל התורה) וקראת אליה (מתחיל') לשלום (היינו תרא' מתחילה לתקן דרגא דברי' שלום כידוע) והי אם שלום תענך (שתרא' שאתה נענה מן מדת השלו"ם) ופתח"ה לך (יפתחו לך אורות החכמ"ה בתור'. פיה פתח"ה בחכמ"ה. בראשית בחוכמת"א ראשי' חכמ"ה ונקודת הפתח הוא ניקוד החכ"מ' וכן ראש האותיו' אלף (ואאלפך חכמה) הנה ראשי' הברתה בפתח וזהו ופתח"ה לך יושפע לך חכמה בתורה ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה (שעדיין יצרא דעבירה אצלך בחימום ולא השלמת עדיין מדת ברי' שלו"ם) וצר"ת' עלי' תשתדל לעשות תשוב"ה עילאה דרגא דבינ"ה נקודת ציר"י. עיין בר"ח שכתב על הא דאמרו בזהר דלפגם הברי' לא מהני תשוב' והקשה הרי קיי"ל שאין לך דבר שעומד בפני התשוב"ה. ותירץ דרצ"ל דתשובה תתאה לא מהני רק תשוב"ה עילאה ולפ"ז תבין מ"ש וצרת עלי' ממקום נקודת ציר"י תשוב"ה עילאה בינ' נקודת ציר"י. מענין הזה תוכל להתבונן הדבר אשר הוא כמה פעמי' נפלא בעיני ההמון אשר יהי' לפעמים איש מפורסם בתורה ובעל שכל צח ולא יוכל לכיון הלכה לאמת' ולפעמים אומר פשט איזה הלכה כהיפוך הנראה לעין ופוסק דין היפך מן המבואר לתינוק שלמד ספר. והוא לפי שעדין לא תיקן חטא הברית ולא הרהר בתשוב"ה (עכ"פ) קודם העיון ע"כ א"א לו להשיג האמ"ת (הוא דרג' דעמודא דאמצעותא) ורוא' ח"ו היפך האמ"ת הש"י יצילנו:
147
קמ״חוהנה כבר כתבנו כ"פ בענין ד' חילוקי כפרה שהי' ר"י דורש (והלכתא כוותי') עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר. עבר על כריתות ומית' ב"ד תשוב"ה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין. חילול השם ח"ו כולן תולין ומית' ממרקת. הנך רואה כי לא על כל העבירות מהני התשוב"ה לבדה. והנה קשה ע"ז ממשנה שלמה מקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור (משמע אפי' נמצאו אצלו עבירות חמורות כריתות ומית' ב"ד) מקודשת שמא הרהר בתשוב"ה. ולפי הנ"ל מאי מהני תשוב"ה לחודא על כריתות ומיתות ב"ד אך הוא דהאיש הנלבב בעת אשר יתמרמר בלבו באמ"ת על עונותיו וחטאיו ופשעיו לנגד הש"י ומתבונן בשפל מצבו נגד תמים דעות ואיך עקר את נפשו היקר' החצוב' מתחת כסא הכבוד והשליט עלי' הס"א אלקים אחרים. הנה תקטן בעיניו כל היסורין ומקבל אותם ע"ע בתם לבבו בלבד שיתרצה לשם הנכבד וישיב נפשו מני שחת ובתם לבבו מתאווה אל היסורין בכדי להסיר חלאתו. הנה איש כזה תיכף מתכפר לו על ידי התשוב"ה הגם שהדין דין אמת ומצטרך אל היסורין. הנה הש"י יזמין לו יסורין קלים כגון הושיט ידו לכיס וכו' שחשבו חז"ל ליסורין וכיוצא שחשבו חז"ל. אבל הכפרה נגמרת תיכף כיון שהבע"ת בתם לבבו קיבל ע"ע כבר היסורין נחשב כאלו הי' בפועל וכענין הנאמר בדניאל ומיום שנתת אל לבך להתענו' נשמעו דבריך:
148
קמ״טומעתה יאירו עיניך מ"ש דוד ואל תצל מפי דבר אמ"ת עד מאוד (הגם שלחטא כזה שהוא מן כריתות ומית' ב"ד לא תוגמר הכפרה עד קבלת היסורין והנה כ"ז שחטא הברית אינו מתוקן אינו יכול לראות האמ"ת בדרכי התורה. הנה אמר) כי למשפטיך יחלתי רצ"ל הנה אני מצפה אל היסורין והוה כמו שקיבלם בפיעל וגמר הכפרה הוא תיכף וכענין הלכה המקדש את האשה וכו' והבן:
149
ק״נבזוהר ויצא דף קס"ג. חסידה ברושים ביתה באינון שושבינון עילאין וכו' אמאי איקרי חסיד"ה אלא האי עלמא עילא' אע"ג דנוק' איהי קרינן לה דכר' דכד איתפשיט כל טובו וכל נהירו מיני' נפיק' ובג"כ דאיהו חסיד"ה נפיק מינ' חס"ד עכ"ל. הרי לפניך דאימא עילא' תשוב"ה נק' חסיד"ה (עיין במק"מ בשם הרמ"ק) ע"כ תמצא טוב טעם במ"ש הפוסקי' שיש לנהוג במילי דחסיד"י בעשי"ת (הגם שאינו נוהג אותן החומרות כל ימות השנה) דאז הארת תשוב"ה מאימא עילא' דנק' חסיד"ה. ולדעתי י"ל מ"ש דוד שמר' נפשי כי חס"ד אני. רצ"ל להיות שאני חסי"ד ע"כ יניקתי מן תשוב"ה עילא' חסיד"ה ותמן יין המשומ"ר בענביו בלא מגע גוי ע"כ שמר"ה נפשי. ויוצא לנו ג"כ מזה מי שמתנהג במילי דחסידי יש לו שמיר' יתיר' הבן מאד:
150
קנ״אגדולה תשוב"ה שאפ' יחיד ששב מוחלין לכל העול' כולו. כתב הרב הקדוש בעל מע"מ. היינו שמוחלין לכל העולם הערבות עכ"ד ולכאור' ג"ז תמו' דכיון דשוב אין כאן חטא אין כאן ערבות. ודאי אם הלו' משלם הערב פטור. ונראה באפשר דהיינו דהתשיב' ששב החוטא מכפר גם על מה שהי' בידו למחות ולא מיח' ועל מי שלא הוכיח הנה הם עברו על מ"ע הוכח תוכיח. והוא חטא בפ"ע. הנה היחיד החוטא ששב כולם נתכפרו והנה נכון בעזה"י:
151
קנ״בדרוש יא
שובה ישראל עד וכו' כבר דברנו לעיל הדקדוקים ופירשנו בכמ' אופנים. וכעת נאמר ע"פ מה שמצאתי להרב הגדול החסיד המפורסים מ' חיד"א זלה"ה בספרו דב"ש לפ"י תקח ע"פ הדין איך בוידוי דברים בלבד יכופר עון. הא קיימא לן בכל התורה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה
שובה ישראל עד וכו' כבר דברנו לעיל הדקדוקים ופירשנו בכמ' אופנים. וכעת נאמר ע"פ מה שמצאתי להרב הגדול החסיד המפורסים מ' חיד"א זלה"ה בספרו דב"ש לפ"י תקח ע"פ הדין איך בוידוי דברים בלבד יכופר עון. הא קיימא לן בכל התורה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה
152
קנ״גהגה הן אמת שהוא דרך דרוש ואעפ"כ יש להשי' על החקיר' דקושיא מעיקר' ליתא דכיון דגזיר' הכתוב הוא. הש"י הבטיח דבתשוב' בוידוי דברים בלבד יבטלו מעשה העונו' וכענין שאמר הנביא קחו עמכם דברים ושובו וכו' ויתבאר אי"ה. אבל זאת יש להקשות. א"כ ליגמר מיני' לכל התורה כולה דאתי דיבור ומבטל מעש'. וע"כ מדלא גמרינן וקיי"ל בכל התורה דלא אתי דבור ומבטל מעשה. ע"כ צ"ל דהדיבור בכאך הוה מעש'. וכמו שביאר הרב: וניחא ליה ע"פ משארז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטו' והנ' בשובו אל הש"י מגרש רוח שטות וקונ' דעת והוה מעשה דאישתני גופי' והודוי הוא דיבור והדבור עם מעש' בודאי מבטלין מעשה גרידא עכ"ד עיי"ש ובאל' הדברים יתפרש לנו גם כן פ' התשוב' שהתחלנו שובה ישראל עד י"י אלקיך כי כשלת בעוניך רצ"ל שוב' ישראל עד י"י אלקיך (החונן לאדם דעת כדכתיב וידעת היום והשבות אל לבביך כי הוי' הוא האלקים וכו' וכן אמר הנביא הוי' אלקים נתן לי לשון למודים לדע"ת) ואמר כי כשל"ת בעונך רצ"ל בודאי תהני לך תשובה ואין מיחוש לומר הלא אין דיבור מבטל מעשה. כ"י כשל"ת בעונך מכשול הוא העון ובשע' עשי העון דעת חסרת ורוח שטות שרה עמך והן היום בהסירך המכשול היינו הרוח שטות. קחו עמכם דברים ושובו וכו' ואז דיבור ומעשה בודאי מבטלי' מעש' גרידא. ויש לי לומר עוד דהנ' החוטא נק' בהמ"ה אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמו' וכו' והנה בשובו שב לתואר אד"ם הנה אישתני גופי' ודאי הוה מעש' (והנה הרב הנ"ל הביא מעש' באחד שקראוהו בחלום בהמ"ה ושאל לחכם ע"ז. וא"ל שהוא על שמכר ספר הזהר ותיב' בהמ"ה ר"ת ב"ערתי ה"קדש מ"ן ה"בית) והנה אנן בדידן נמי החוטא נק' בהמ"ה ע"ש ר"ת הנ"ל שהולכה הקדושה מן גופו. ונכנסת תחתיו הסט"א והנה בשובו מגרש הסט"א ומשכין בתוכיותו הקדש אין לך מעשה גדול מזה. ועם הדבור בודאי מבטל מעשה גרידא בזה ג"כ יתפרש קחו עמכם דברים ושובו אל י"י כנ"ל נ"ל:
153
קנ״דהרב הגדול מ' חיד"א הנ"ל כתב בס' הנ"ל על מה שדרשו חז"ל אין ועת"ה אלא תשוב"ה. כתב באפשר התשוב"ה הוא ליחד אשר הפריד בחטאתו. וכמ"ש תשוב"ה תשו"ב ה'. זה נרמז בתיב' ועת"ה כי ו' רומז לת"ת ע"ת רומז למלכו"ת ה' לבינה ה' עילא' והוא ייחוד גמור על התשוב"ה עכ"ד ואני בעניי אמרתי ע"ז ייחוד אחר דעל ידי התשוב"ה נעשין מוחין דגדלו' מאו"א לז"א. וניתנין לנוק'. והנה המוחין מאו"א הם הו"י' אה"יה וכלולין מעשר' ה"ה י"פ הו"יה י"פ אה"יה בגימ' ע"ת ומעתה תבין הייחוד ועת"ה מן ה"ו ז"א נמשך ע"ת אל ה' והשם הטוב יכפר בעדינו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
154
קנ״הועוד תבין ע"ת רומז לחסדים וגבורות כי הוא מנין יהי אור (רל"ב) ויהי אור (רח"ל) צמצום נרמז בויהי אור התפשטו' נרמז בוה"י או"ר כמבואר הדבר בדברי הינוקא ברי' דר' ספרא בזוהר תרומה. וז"ש דוד אברכה את י"י בכל ע"ת בין בחסדי"ם בין וכו' והנה ע"י התשוב"ה נעשה הייחוד בין זו"נ ומתמתקים הגבורות דנוק' ע"י החסדים דדכורא והבן וזהו ועת"ה רמוז לתשוב"ה בין הו' והה' נעשה ע"ת שלום והשם הטוב יכפר בעדינו:
155
קנ״ועוד כ' הרב הנ"ל ולפי פשוטו רמז ועת"ה לתשוב"ה כי תיכף בהרהורי תשוב"ה באותו רגע יפרד מהקליפות ויתחבר בקדושה וזהו ועת"ה כלומר עת"ה כמו רגע בהרהור תשוב"ה תיכף עביד ומהני עכ"ד. ובזה יונח לך ההלכה ערוכה במשנה שלימה המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור מקודש' שמא הרהור בתשובה ובענין הזה שמעתי מדברי כבוד אדמ"ר פירש פשוט על מה שאמרו המקובלים מ"י נק' עולם התשוב"ה כי יש לשאול על הבעל תשוב"ה מי הוא תיכף נהפך לאיש אחר וכקטן שנולד:
156
קנ״זעוד כתב הרב הנ"ל במערכ' אות ת'. בעל תשובה מתנוצץ בו ניצוץ משה רבינו ע"ה והוא בספר חרדים (מש"ה רבינ"ו בגימ' תרי"ג ונחשב לו להבע"ת כאלו קיים כל התרי"ג מצות ומסייע לו ניצוץ מש"ה רבינ"ו לקיים כל התרי"ג מצות מהיום ההוא ומעל') ועפ"ז כתב עוד הרב הנ"ל במערכת אות ב' שע"כ כתבו לומר עוקבא שהי' בעל תשובה כנודע לדיינו לי' כבר בתי' ועיי"ש למה כינו למש"ה רבינ"ו בדבר הזה. בר בתי'. ול"נ לפי פשיטו דהנה הבע"ת שמתנוצץ בו ניצוץ משה רבינו ע"ה לסייעו לתורה ולעבודה הנה צריך להשתדל להחזיק אותו הניצוץ שלא יברח ממנו ע"י מעשיו ח"ו והוא כענין בתי' שהחזיקתו למשה ליתן אותו למינקת ולגדלו אח"כ הבן:
157
קנ״חמרן האריז"ל כתב. ר"ת תשוב"ה ת"ענית ש"ק ו"אפר ב"כי' ה"ספד. וכתב הרב הנ"ל להיות שבדור החלש הזה (ובפרט בגליותינו הכבד יום אחר יום) אין כל אדם יכול לקיים כ"ז לפחות צריך ליזהר בקצת דברים המקיימים התשוב"ה והם ג"כ נוטריקון תשוב"ה ת"ורה ש"בת ו"ידוי ב"ושה ה"כנעה עכ"ד. והנ' כבר כתבנו בענינו בעסקי התעניו' והסיגופים לבל יפיל לב אדם עליו לומר כיון שלא יכול לקיים כל אלה לא תקובל תשובת"ו כי תיכף בעשו' תשוב"ה כתורה עביד ומהני והדברים ארוכים אצלינו במ"א:
158
קנ״טדרוש יב
שובה ישראל עד י"י אלקי"ך. הנה דקדקנו וכי יש תשובה שאינה עד י"י. ויש לפרש ע"פ מ"ש הראשונים והאחרונים דמתנאי התשוב"ה. שיהי' מאמין בה היינו שיהי' מאמין שהתשובה מכפרת אפי' הרב' לפשוע אלפי אלפים רבבות פעמים עד אין מספר. ואפי' ביקש מחיל' מאת הש"י כמה פעמים ואח"כ חזר לסורו בכל פעם אעפ"כ הטוב וסלח יקבלהו בתשוב'. ואלמדך דעת בזה לקרב הענין אל הסכל. דהנה מדת ב"ו אם יש לו איזה מדה טוב'. היינו שהוא רחמני ומעביר על מדותיו לסלוח ולמחול לכל המכעיסו הנה עכ"ז כשיתמיד המכעיס יום אחר יום להכעיסו. הנה יופסק מאותו האיש הטוב המדה טוב' של רחמנות ולא ירצה שוב למחול הנה בזה יש חילוקים שונים זה האיש רחמני ביותר ויאריך אף ביותר. אבל עכ"פ לכל מדות ב"ו יש גבול כיון שהב"ו בעצמו הוא בעל גבול ותכלית. על כרחך גם לכל מדותיו יש גבול. משא"כ מדת הש"י כיון שהוא ית"ש בלי גבול ותכלית וגם מדותיו אין להם גבול. וא"כ וכיון שהוא רחום וחנון וטוב וסלח לכל אלה המדו' ג"כ אין גבול ותכלית וא"כ אל יפול לב אדם עליו האיך אשא פני לשוב אליו ית"ש בתשובה הנה זה כמה פעמים הייתי מתמרמר על חטאתי ובקשתי מחילה והבטחתי להש"י שלא אחטא עוד ולא אחזור בהם ושוב זה כמה פעמי' חזרתי לסורי ואיך שוב יקבלני הש"י בתשובה. הנה לא יאמר האדם כן. דכיון דהש"י אינו בעל גבול ותכלית גם מדותיו אין להם גבול. וזה שיש לפרש שאמר הנביא בפ' התשובה שובה ישראל (ותדע) ע"ד י"י אלקיך היינו י"י אלקיך הוא לעולמי ע"ד בלי גבול ותכלית א"כ יקבלך בודאי בתשוב"ה בכ"ז ועידן ואפי' שגית הרבה מאד הטוב וסלח ימחול ויסלח ויכפר:
שובה ישראל עד י"י אלקי"ך. הנה דקדקנו וכי יש תשובה שאינה עד י"י. ויש לפרש ע"פ מ"ש הראשונים והאחרונים דמתנאי התשוב"ה. שיהי' מאמין בה היינו שיהי' מאמין שהתשובה מכפרת אפי' הרב' לפשוע אלפי אלפים רבבות פעמים עד אין מספר. ואפי' ביקש מחיל' מאת הש"י כמה פעמים ואח"כ חזר לסורו בכל פעם אעפ"כ הטוב וסלח יקבלהו בתשוב'. ואלמדך דעת בזה לקרב הענין אל הסכל. דהנה מדת ב"ו אם יש לו איזה מדה טוב'. היינו שהוא רחמני ומעביר על מדותיו לסלוח ולמחול לכל המכעיסו הנה עכ"ז כשיתמיד המכעיס יום אחר יום להכעיסו. הנה יופסק מאותו האיש הטוב המדה טוב' של רחמנות ולא ירצה שוב למחול הנה בזה יש חילוקים שונים זה האיש רחמני ביותר ויאריך אף ביותר. אבל עכ"פ לכל מדות ב"ו יש גבול כיון שהב"ו בעצמו הוא בעל גבול ותכלית. על כרחך גם לכל מדותיו יש גבול. משא"כ מדת הש"י כיון שהוא ית"ש בלי גבול ותכלית וגם מדותיו אין להם גבול. וא"כ וכיון שהוא רחום וחנון וטוב וסלח לכל אלה המדו' ג"כ אין גבול ותכלית וא"כ אל יפול לב אדם עליו האיך אשא פני לשוב אליו ית"ש בתשובה הנה זה כמה פעמים הייתי מתמרמר על חטאתי ובקשתי מחילה והבטחתי להש"י שלא אחטא עוד ולא אחזור בהם ושוב זה כמה פעמי' חזרתי לסורי ואיך שוב יקבלני הש"י בתשובה. הנה לא יאמר האדם כן. דכיון דהש"י אינו בעל גבול ותכלית גם מדותיו אין להם גבול. וזה שיש לפרש שאמר הנביא בפ' התשובה שובה ישראל (ותדע) ע"ד י"י אלקיך היינו י"י אלקיך הוא לעולמי ע"ד בלי גבול ותכלית א"כ יקבלך בודאי בתשוב"ה בכ"ז ועידן ואפי' שגית הרבה מאד הטוב וסלח ימחול ויסלח ויכפר:
159
ק״סדרוש יג
שובה ישראל עד י"י אלקי"ך וכו' הנה נדקדק א' וכי יש תשוב"ה שאינה מגע' עד הש"י ב' מהו הנתינת טעם כי כשל' בעונך. ודאי אם אין עונו' א"צ לתשוב"ה ג' מהו אח"כ קחו עמכם דברים ושובו אל י"י. והנרא' ע"פ מה דידוע ד' חילוקי כפרה של ר' מתיא בן חרש. הנה תשוב"ה לבדה אינה מועל' רק לביטול מצות עשה אבל לעונות צריך לחלוקי כפרה כידוע. אבל הסגולה לזה מ"ש בזהר פ' במדבר שע"י המס"נ האמיתי בלב בשעת ק"ש איתחשיב לי' כאלו מסר נפשו בפועל על קדוש' שמו ית"ש ויחודו ואחדותו. ואמרו שם דאפי' אותן העבירות שנאמר עליהם אם יכופר העון הזה לכם עד וכו' הכל מתכפר ע"י העדו' הזה שמעיד האדם בשעת ק"ש ומקבל ע"ע מס"נ בכ"ח (והנה בק"ש אותיות ע"ד רברבין להורו' על העדו' הזה) ובזה פירשנו בפסוקי תור' ונשב בגיא מול בית פעור ועת"ה ישראל שמ"ע אל החוקים וכו' הנה יראה עין כל רואה שאינו מובן קישור הענינים. גם מהו ועתה איזה זמן בא לשלול. והנראה ע"פ מ"ש המקובלי' שכל התורה ומצוה שהאדם עוסק בעודו רשע. המה לא לרצון. ואדרבא וכו' וכמ"ש הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים ולפ"ז מה יעשה האדם קודם שישוב וקודם שקיבל ד' חילוקי כפרה וכי ס"ד שיתבטל מן תורה ומצות. אבל הסגולה לזה תשובה גרידתא בכ"ז ועידן קודם שיעסוק באיזה מצוה ותורה וא"ת הרי תשובה גרידתא לא מהני רק לביטול מ"ע. הנה הסגולה היא הק"ש במסה"נ בצירוף התשובה כמש"ל בשם הזהר וז"ש ונשב בגיא מול בית פעור והי' בעוה"ר עון חילול השם וע"ז כתיב אם יכופר לכם העון הזה וכו' וא"כ בין דין לדין איך יעסקו בחוקים ומשפטים הלא כתיב נירו לכם ניר וכו' אבל הסגולה לזה תשובה עם ק"ש במסה"נ. וז"ש ועת"ה ישראל (כמשארז"ל אין ועת"ה אלא תשוב"ה פירשתי הענין במ"א) תעשה תשוב"ה (כיון שאתה ישראל. דלאוה"ע לא מהני תשוב"ה כמ"ש כ"פ בשם הספרי וכ"פ גדולי הפוסקים) שמ"ע (וגם תצרף לזה שמ"ע היינו שמע ישראל דק"ש במס"נ תצרף כ"ז אל החוקים ואל המשפט' הבן הדבר) לפ"ז יש לפרש דברי הנביא הושע.
שובה ישראל עד י"י אלקי"ך וכו' הנה נדקדק א' וכי יש תשוב"ה שאינה מגע' עד הש"י ב' מהו הנתינת טעם כי כשל' בעונך. ודאי אם אין עונו' א"צ לתשוב"ה ג' מהו אח"כ קחו עמכם דברים ושובו אל י"י. והנרא' ע"פ מה דידוע ד' חילוקי כפרה של ר' מתיא בן חרש. הנה תשוב"ה לבדה אינה מועל' רק לביטול מצות עשה אבל לעונות צריך לחלוקי כפרה כידוע. אבל הסגולה לזה מ"ש בזהר פ' במדבר שע"י המס"נ האמיתי בלב בשעת ק"ש איתחשיב לי' כאלו מסר נפשו בפועל על קדוש' שמו ית"ש ויחודו ואחדותו. ואמרו שם דאפי' אותן העבירות שנאמר עליהם אם יכופר העון הזה לכם עד וכו' הכל מתכפר ע"י העדו' הזה שמעיד האדם בשעת ק"ש ומקבל ע"ע מס"נ בכ"ח (והנה בק"ש אותיות ע"ד רברבין להורו' על העדו' הזה) ובזה פירשנו בפסוקי תור' ונשב בגיא מול בית פעור ועת"ה ישראל שמ"ע אל החוקים וכו' הנה יראה עין כל רואה שאינו מובן קישור הענינים. גם מהו ועתה איזה זמן בא לשלול. והנראה ע"פ מ"ש המקובלי' שכל התורה ומצוה שהאדם עוסק בעודו רשע. המה לא לרצון. ואדרבא וכו' וכמ"ש הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים ולפ"ז מה יעשה האדם קודם שישוב וקודם שקיבל ד' חילוקי כפרה וכי ס"ד שיתבטל מן תורה ומצות. אבל הסגולה לזה תשובה גרידתא בכ"ז ועידן קודם שיעסוק באיזה מצוה ותורה וא"ת הרי תשובה גרידתא לא מהני רק לביטול מ"ע. הנה הסגולה היא הק"ש במסה"נ בצירוף התשובה כמש"ל בשם הזהר וז"ש ונשב בגיא מול בית פעור והי' בעוה"ר עון חילול השם וע"ז כתיב אם יכופר לכם העון הזה וכו' וא"כ בין דין לדין איך יעסקו בחוקים ומשפטים הלא כתיב נירו לכם ניר וכו' אבל הסגולה לזה תשובה עם ק"ש במסה"נ. וז"ש ועת"ה ישראל (כמשארז"ל אין ועת"ה אלא תשוב"ה פירשתי הענין במ"א) תעשה תשוב"ה (כיון שאתה ישראל. דלאוה"ע לא מהני תשוב"ה כמ"ש כ"פ בשם הספרי וכ"פ גדולי הפוסקים) שמ"ע (וגם תצרף לזה שמ"ע היינו שמע ישראל דק"ש במס"נ תצרף כ"ז אל החוקים ואל המשפט' הבן הדבר) לפ"ז יש לפרש דברי הנביא הושע.
160
קס״אשוב"ה ישרא"ל עד י"י אלקיך. רצ"ל עשה תשובה וגם תצרף עד י"י אלקיך היינו אותיות ע"ד שהם רברבין בק"ש להורות על עדות שאתה מעיד על י"י אלקיך במסה"נ כידוע. ואמר הטעם למה לא תספיק התשובה לבדה. הנה אמר כי כשלת בעונך. דהתשובה אינה מועלת רק על ביטול מ"ע ואת' כשלת בעונך. ל"ת כריתות ומיתות ב"ד ועל כולם חילול השם ע"כ אתה צריך ג"כ למסה"נ בק"ש. אז. קחו עמכם דברים (בעלמא) ושובו אל י"י (ולא תצטרכו לסיגופים ויסורים הבן):
161
קס״בדרוש יד
ויאמר עוד שוב' ישראל עד וכו' יש לפרש ע"פ מ"ש הרב הגדול מהר' חיד"א זלה"ה ד' חילוקי כפרה אינם רק להשב מירא'. אבל השב מאהב"ה א"צ לד' חילוקי כפר'. רק מתכפר הכל בתשוב' לבד' כתב כן בשם גדולי קדמונים (ולא נודע לי מקומו אי' וסוגיות הש"ס לא נודעו במסילות הללו אבל כיון שפסק כן רב מי בה"ק בדורו בב"ד של מטה פוסקין כן להלכה בב"ד של מעלה) והנה ענין ש"ב מאהב"ה כתב המהרש"א זלה"ה שעושה ענינים יתירים יתר על ציווי התור' והוא ויתור. הנה י"ל כיון שהוא עושה דרך ויתור עם השי"ת כביכול. הנה כתורה היא שהש"י יעשה עמו ג"כ דרך ויתור ומתכפר לו הכל בתשובה לבד':
ויאמר עוד שוב' ישראל עד וכו' יש לפרש ע"פ מ"ש הרב הגדול מהר' חיד"א זלה"ה ד' חילוקי כפרה אינם רק להשב מירא'. אבל השב מאהב"ה א"צ לד' חילוקי כפר'. רק מתכפר הכל בתשוב' לבד' כתב כן בשם גדולי קדמונים (ולא נודע לי מקומו אי' וסוגיות הש"ס לא נודעו במסילות הללו אבל כיון שפסק כן רב מי בה"ק בדורו בב"ד של מטה פוסקין כן להלכה בב"ד של מעלה) והנה ענין ש"ב מאהב"ה כתב המהרש"א זלה"ה שעושה ענינים יתירים יתר על ציווי התור' והוא ויתור. הנה י"ל כיון שהוא עושה דרך ויתור עם השי"ת כביכול. הנה כתורה היא שהש"י יעשה עמו ג"כ דרך ויתור ומתכפר לו הכל בתשובה לבד':
162
קס״גהג"ה ובזה יתורץ מה דאיפסק להלכ' המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור (אפי' כריתות ומית' ב"ד וחה"ש) מקודשת שמא הרהר בתשוב"ה והיינ בתשובה הידועה תשוב' מאהב'. הבן):
163
קס״דובזה יתבאר לך שובה ישראל עד י"י אלקיך היינו הו"י' בניקוד אלקים. שהיא תשובה עילאה תשוב' מאהב' ואמר הטעם כי כשלת בעונך עבירות גמורות גדולות ותשובה תתאה לא מהני רק על ביטול מ"ע ע"כ הנך צריך לתשובה עילאה וכיון שאתה שב בבחי' תשובה עילאה: תשובה מאהבה הנה קחו עמכם דברים (בעלמא) ושובו אל י"י ותיכף יכופר הכל:
164
קס״הויתפרש עוד ע"ד הנ"ל ע"פ מ"ש הרב הקדו' הנ"ל דלומד תורה לשמה א"צ לד' חילוקי כפרה
165
קס״והג"ה צ"ע בזה ממעש' דדוד וגם צ"ע מסוגיית הש"ס אבל כיון שפסק כן הרב הגדול הנ"ל בודאי היה לו ראיות וקיי"ל כוותי' בב"ד של מעל': והנה כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה אשר כולם תלויים בשם הנכבד. וא"כ תורת אמת הוי' תמימה והיא ענין לימוד תור"ה לשמ"ה שבלימודו הנה הוא נדבק כביכול בעצם כבודו ית"ש וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נק' עליו וזהו שיש לפרש שובה ישראל עד הוי' אלקיך עד אשר השם הוי' יהי' נקרא עליך להיות אלקיך היינו ע"י לימוד תורה הוי' תמימ'. ואמר הטעם כי כשלת בעונך עונות ממש וכנ"ל. אבל כשתלמוד תורה. הנה קחו עמכם דברים וכו':
166
קס״זחינוך המקדש בו יבואר דרושים לכל חפציהם ליום ח' מיימי התשוב"ה הוא הנקרא בפי בני ישראל יום י"ג מדות ובו ביום התחילו בנ"י לחנך את בית המקדש בימי שלמה ובו התפלל שלמ' תפילתו על כל ישראל בזמן שיהי' הבית בנוי וגם על כל הזמן שיהיו ישראל בארצות אויביהם היא היום המסוגל מאד לתשוב"ה ולתפלה. ולקריא' בתורה בפ' הקרבנות כאשר יבואר בררושים הבאים לפנינו. ונקרא המאמר הזה חינוך המקד':
דרוש א
רחמנא אדכר לן צלותי' דשלמ"ה מלכ"א בכל העשרה רחמנ"א שאנחנו נוהגים לומר אנו מבקשים שיזכיר לנו קיימ" ה או זכותיה ובשלמ"ה אנו מבקשים שיזכור לנו צלותיה וזה תמו' וכי לא החפלל כל אדם שום תפילה עד שלמה. מצינו במשה רבינו תפיל' ויחל משה. ואתפלל אל י"י ואומר ואתחנן אל י"י. ומצינו בפינחס ויעמד פינחס ויפלל. ודוד בתהילותיו אמר תפילות בעד כל ישראל לאין שיעור. ומה שנראה לומר דהנה שלמ"ה בתפילתו בשע' התחלת חינו"ך ביהמ"ק היינו ביום ח' לימי התשובה אמר כי יחטאו לך (רצ"ל כאשר עמך ישראל יחטאו לך) ושבים שוב הם אל ארץ אויביהם וכו' והשיבו אל לבם וכו' והתפללו אליך דרך ארצם וכו' ושמעת השמים וכו' להיות עיניך פתוחות אל תחנת עבדך וכו'. הנה יקשה דהל"ל להיות אזני"ך קשובות וכו' דבקבלת התפיל' תצדק לשון שמיע"ה. לא רא"י' אך הוא לדעתי דהנה חילוק יש בין חוש הרא"י' לחוש השמיע"ה דהנה חוש השמיע"ה היא התעורר' מן הדבר הנשמע אל השומע. והוא איתערותא דלתתא. ובחוש הראי' הוא להיפוך איתערותא דלעילא מן הרואה אל הנרא' והנה שלמה בתפילתו אז ביום התחלת החינו"ך ביום שהתחילו להקריב קרבנות בבית המקדש. אשר הקרבנות הן המה ריח ניחוח איתערותא דלתתא ומהיום ההוא ומעלה נאסרו הקרבנות בבמו' לעולמי עד כי עד היום הגם שלא היה באיזה זמן מקום קבוע לקרבנות היו מקריבין בבמו'. משא"כ מהיום ההוא והלאה לדורות עולם בזמן שיש ביהמ"ק מקריבין קרבנות וכאשר הביהמ"ק בחורבנו בעוה"ר הנה הקרבנות בטלי' ואין לנו כח לעשו' איתערות' דלתתא כ"כ ריח נחוח לי"י הנה באותו היום התפלל שלמ' כאשר יהיו ישראל בארץ אויביהם ויהיו הקרבנות בטילי' ואין אתערותא דלתתא אז כ"כ תועיל לישראל איתערותא דלעילא. ז"ש להיות עיניך פתוחות. כמש"ל אשר חוש הראו"ת מורה על איתערותא דלעילא וזה שאנחנו מבקשי' רחמנא אידכר לן צלותיה דשלמה מלכא הבן:
דרוש א
רחמנא אדכר לן צלותי' דשלמ"ה מלכ"א בכל העשרה רחמנ"א שאנחנו נוהגים לומר אנו מבקשים שיזכיר לנו קיימ" ה או זכותיה ובשלמ"ה אנו מבקשים שיזכור לנו צלותיה וזה תמו' וכי לא החפלל כל אדם שום תפילה עד שלמה. מצינו במשה רבינו תפיל' ויחל משה. ואתפלל אל י"י ואומר ואתחנן אל י"י. ומצינו בפינחס ויעמד פינחס ויפלל. ודוד בתהילותיו אמר תפילות בעד כל ישראל לאין שיעור. ומה שנראה לומר דהנה שלמ"ה בתפילתו בשע' התחלת חינו"ך ביהמ"ק היינו ביום ח' לימי התשובה אמר כי יחטאו לך (רצ"ל כאשר עמך ישראל יחטאו לך) ושבים שוב הם אל ארץ אויביהם וכו' והשיבו אל לבם וכו' והתפללו אליך דרך ארצם וכו' ושמעת השמים וכו' להיות עיניך פתוחות אל תחנת עבדך וכו'. הנה יקשה דהל"ל להיות אזני"ך קשובות וכו' דבקבלת התפיל' תצדק לשון שמיע"ה. לא רא"י' אך הוא לדעתי דהנה חילוק יש בין חוש הרא"י' לחוש השמיע"ה דהנה חוש השמיע"ה היא התעורר' מן הדבר הנשמע אל השומע. והוא איתערותא דלתתא. ובחוש הראי' הוא להיפוך איתערותא דלעילא מן הרואה אל הנרא' והנה שלמה בתפילתו אז ביום התחלת החינו"ך ביום שהתחילו להקריב קרבנות בבית המקדש. אשר הקרבנות הן המה ריח ניחוח איתערותא דלתתא ומהיום ההוא ומעלה נאסרו הקרבנות בבמו' לעולמי עד כי עד היום הגם שלא היה באיזה זמן מקום קבוע לקרבנות היו מקריבין בבמו'. משא"כ מהיום ההוא והלאה לדורות עולם בזמן שיש ביהמ"ק מקריבין קרבנות וכאשר הביהמ"ק בחורבנו בעוה"ר הנה הקרבנות בטלי' ואין לנו כח לעשו' איתערות' דלתתא כ"כ ריח נחוח לי"י הנה באותו היום התפלל שלמ' כאשר יהיו ישראל בארץ אויביהם ויהיו הקרבנות בטילי' ואין אתערותא דלתתא אז כ"כ תועיל לישראל איתערותא דלעילא. ז"ש להיות עיניך פתוחות. כמש"ל אשר חוש הראו"ת מורה על איתערותא דלעילא וזה שאנחנו מבקשי' רחמנא אידכר לן צלותיה דשלמה מלכא הבן:
167
קס״חוהנה ביום הנבחר הלזה יום התחל' חינוך בית המקדש (הוא יום השמיני לימי התשוב"ה) אשר בו התפלל שלמה התפלה הזאת. ואז היא התחלה לחול ההבטח' שהבטיח הקב"ה לאברהם שאמר להקב"ה פן יחטאו בניי ותעשה להם וכו' תינח בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם והשיב לו הקב"ה כבר תקנתי להם סדר הקרבנות וכו' והנה אין מקום להבטח' הקב"ה לאברהם עד היום ההוא כי עד היום ההיא לא היה זמן ריק מן הקרבנות או במקום קבוע או בבמה. אבל מהיום והלאה נאסרו הבמות לעולם וחלה תפיל' אברהם בזמן שאין ביהמ"ק ולא יהיה להם קרבנות מה תהא עליהם והבטיח הקב"ה כבר תקנתי להם סדר הקרבנו' וכו' והנה אמרו חז"ל במדרש אע"פ שנשלם הבית בירח בו"ל הוא מרחשון המתין הקב"ה בחינוכו עד ירח האיתני"ם ירח שנולד בו אברה"ם עיי"ש והוא לדעתי מטעם הנ"ל אשר לו הבטיח הש"י אשר קריאה סדר הקרבנות תהיה במקום הקרבנות בפועל ע"כ היום ההוא הוא מסוגל לקריא' פ' הקרבנות ולהתוודות קודם קריאתן כדרך שהיו מתוודין על הקרבנו' והקב"ה מכפר לעונותיהן של ישראל ומעביר אשמותיהם בכל שנה ושנה וירח י"י את ריח הניחוח:
168
קס״טהתחלת תפלת שלמ' ביום הזה. י"י אלקי ישראל אין כמוך אלקים בשמים ממע"ל ועל הארץ מתח' נ"ל להיות היום הזה בסוד הנסיר"ה עומ"ק רו"ם ועומ"ק תחת כידוע למשכילים ונודע מכוונת האריז"ל שבכל יום מימי התשוב"ה צריכין לכוין בתפלת הנסיר' השייכת ליום ההוא ע"כ בו ביום פתח שלמ"ה בתפלתו בלשון היה הבן:
169
ק״עאז אמר שלמה י"י אמר לשכון בערפל להבין אומרו בלשון א"ז נ"ל דהיום ההוא שהתחיל חנוכת הבית הי' יום ח' לימי תשובה שאז הוא נסירת המלכות בבחי' נצ"ח והו"ד וידוע דכל הגאולות הגורמים השראת השכינ' (מלכות) בישראל היה עד היום כל הגאולות בבחי' הו"ד ולעתיד ב"ב תהי' גאולת נצחי"ת בבחי' נצ"ח (עיין בפרע"ח שער חנוכ') א"כ כל הגאולות הם מבחי' נצ"ח הו"ד והנה היום הזה יום ח' לימי התשוב"ה אשר בו נסירת המלכו"ת בנצ"ח הו"ד. א"ז אמר שלמה י"י אמר לשכון וכו' וי"ל עוד לשון א"ז יום ח' לימי התשובה בו עומק רום ועומק תחת חיבור עליונים ותחתונים ע"כ התחילה השרא' השכינה למטה ביום זה וזה א"ז אמר שלמה בגימ' ח' א"ז יום א' דר"ה עם ז' ימים האחרים והבן:
170
קע״אדרוש ב
י"י אמר לשכון בערפל תרגם יונתן י"י איתרע"י היינו רצ"ה ופירש כזאת כי לא מצינו במקרא שאמר. ובספרי אמרו והיכן אמר כי בענן אראה וכו' ויונתן לא רצה לפרש כן דשם קאי על ענין הקטורת ע"כ פירש י"י אמ"ר הכוונ' על הרצו"ן היינו עלה ברצונ"ו כן מבראשית הגם שאינו מבואר כן בפירוש בתור' וכאשר יתבאר אי"ה להלן) והא דאפקי' בלשון אמיר"ה להיו' שבעת שנתגלה הרצון הוה כמו אמירה שמגלה הדברים שבלב ויתבאר בסמיך אי"ה:
י"י אמר לשכון בערפל תרגם יונתן י"י איתרע"י היינו רצ"ה ופירש כזאת כי לא מצינו במקרא שאמר. ובספרי אמרו והיכן אמר כי בענן אראה וכו' ויונתן לא רצה לפרש כן דשם קאי על ענין הקטורת ע"כ פירש י"י אמ"ר הכוונ' על הרצו"ן היינו עלה ברצונ"ו כן מבראשית הגם שאינו מבואר כן בפירוש בתור' וכאשר יתבאר אי"ה להלן) והא דאפקי' בלשון אמיר"ה להיו' שבעת שנתגלה הרצון הוה כמו אמירה שמגלה הדברים שבלב ויתבאר בסמיך אי"ה:
171
קע״בי"י אמר לשכון בערפ"ל תרגם יונתן י"י איתרעי לאשראה שכינתי' בירושלי"ם עקבותיו לא נודעו איך יכונה לירושלים ערפ"ל. ונראה עפמש"ל דהוקש' לו היכן אמר הש"י לשכון בערפל. ע"כ לקח לו ברוח קדשו דרך אחרת. והוא דהנ' ירושלים נק' כן ע"ש ב' צדיקים אברהם קראה ירא"ה ויקרא אברהם שם המקום ההוא י"י ירא"ה ע"ש השראת השכינ' במקום הזה ונק' אשת חיל יראת י"י ודא היא אתר למדחל יראת י"י לקיים מורא מלכו"ת ירא את י"י בני ומלך. ירא"ה בגימ' גבור"ה. כי בנין המלכות מן גבורו' והן אתוון יר"ו שבתיבת ירושלי"ם ש"ם בן נח קרא שם המקום של"ם ומלכי צדק מלך של"ם ובצירוף ב' השמות נקרא ירושלי"ם וניתוסף בה אות י' מורה על המחשב"ה להורות שמבראשית עלה במחשב' להשראת השכינ' ירא"ה במקום הזה והוא המתקת גבורות המלכו' (ירא"ה גבור"ת הוא ביחודא שלי"ם שם הו"י' עם שם אדנ' והנ' הייחוד השלם כשתרבע אותיות הו"י' על אותיות אדנ' כזה י' פעמים א' ה' פעמים ד'. ו' פעמים נ' ה' פעמים י' ס"ה בגימ' ש"פ (עיין במג"ע פ' נח שלש מאות אמה אורך התיבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה כל השיעורים בגימ' ש"פ ומרומז הדבר בזהר פ' הנ"ל) ועיין בקרנים ופי' דן ידין אשר הס' הסוכ' סוככים אותיו' הו"י' על אותיו' אדנ' זה ע"ג זה אות נגד אות ומתרבעי' זה ע"ז והם ש"פ צינורות (בסוד סוכת שלו"ם עם ד' אותיו' בגי' ש"פ) והנ' הייחוד הנ"ל סוד ש"פ בגימ' של"ם עם הוספת אות י' יחידא שלי"ם (ומבואר אצלינו אצל רות אמה של מלכו"ת שאמר לה בועז ישל"ם י"י פעלך ותהי משכורתך שלימ"ה הבן הדבר) והנ' יחודא שלי"ם בגימ' ערפ"ל ישת חשך סתרו ערפ"ל סוכת"ו. הס' ערפ"ל בשעת הייחוד הבן מאד. ומעת' הרי שלך לפניך ירושלי"ם יר"ו בסוד שם ירא"ה שקראה אברה"ם סוד הגבור"ה ובסוד שלו"ם נמתקו הדיני' ע"י החסדים ומעתה תתבונן י"י אמר לשכון בערפ"ל. י"י איתרעי לאשראה שכינתי' בירושלים. וקצרתי מפני פחד י"י ומהדר גאונו:
172
קע״גהנה ביום הזה יום ח' לימי התשוב' התחילו חנוכת הבית בימי שלמ' ובו ירד' אש מן השמי' לבית עולמים כמו שנאמר בד"ה. נ"ל יומא קא גרים. ביום הזה הנסיר' במדת הו"ד ובמדת הרו" נאמר קול י"י חוצב להבות א"ש. (עיין מ"ש בדרושי חנוכ"ה שנותן להלל ולהודו"ת כי הוא תיקון ההו"ד ונעש' הנס במנור' בלהבת אש הבן):
173
קע״דדרוש ג
פסיקתא ויזבח שלמ' את זבח השלמים לפי שנאמר קח מאתם והיו לעבוד את עבודת י"י (בחנוכת המשכן כתיב כן) ר' חמא בר חנינא אמר בבית עולמים הקריבום (לחנוכת בית עולמים. א"ר לוי טעמא דר"ח מהכא ויזבח שלמ' את זבח השלמי"ם א"ר מאיר עד עכשיו היה קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו והלא דברים ק"ו ומה העגלו' שהיו נדבקו' במלאכ' אהל מועד ניתן להם הוי' שיהיו קימו' לעד. ישראל שהם דביקים בהקב"ה עאכ"ו שנא' ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום עכ"ל. הנה נרא' לפרש דיוק המדרש דבא לתרץ בדרשתו אומרו בשלמ"ה. ויזבח את זבח השלמי"ם בה"א הידיע' ע"כ דרש ר' חמא (ע"פ קבלתו בתור' שבע"פ) להיו' שנא' בחנוכ' המשכן ויקריב"ו הנשיאים וכו' ויביאו את קרבנ"ם לפני י"י שש עגלו' צב ושני עשר בקר וכו' הנה קרא המקרא לאלו העגלו' והבק"ר בשם קרבנו"ת משמע שהקריבום. והנ' נאמר אח"כ שהיו למשא כלי המשכן ואח"כ אמר הש"י קח מאתם והיו לעבוד את עבוד' וכו' הל"ל והיו למשא כלי המשכן. ע"כ משמע מהמקרא שהקריבום לפני י"י באיזה זמן. ולא נודע באיזה זמן. ע"כ דרש ר' חמא ע"פ קבלתו שהקריבום בבית עולמים לחנוכת בית המקדש. ע"כ כתיב בשלמה ויזבח את זבח השלמי"ם בה"א הידוע' להורו' הידועים מאז ומקדם אותן שהביאו הנשיאים לחנוכ' המשכן:
פסיקתא ויזבח שלמ' את זבח השלמים לפי שנאמר קח מאתם והיו לעבוד את עבודת י"י (בחנוכת המשכן כתיב כן) ר' חמא בר חנינא אמר בבית עולמים הקריבום (לחנוכת בית עולמים. א"ר לוי טעמא דר"ח מהכא ויזבח שלמ' את זבח השלמי"ם א"ר מאיר עד עכשיו היה קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו והלא דברים ק"ו ומה העגלו' שהיו נדבקו' במלאכ' אהל מועד ניתן להם הוי' שיהיו קימו' לעד. ישראל שהם דביקים בהקב"ה עאכ"ו שנא' ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום עכ"ל. הנה נרא' לפרש דיוק המדרש דבא לתרץ בדרשתו אומרו בשלמ"ה. ויזבח את זבח השלמי"ם בה"א הידיע' ע"כ דרש ר' חמא (ע"פ קבלתו בתור' שבע"פ) להיו' שנא' בחנוכ' המשכן ויקריב"ו הנשיאים וכו' ויביאו את קרבנ"ם לפני י"י שש עגלו' צב ושני עשר בקר וכו' הנה קרא המקרא לאלו העגלו' והבק"ר בשם קרבנו"ת משמע שהקריבום. והנ' נאמר אח"כ שהיו למשא כלי המשכן ואח"כ אמר הש"י קח מאתם והיו לעבוד את עבוד' וכו' הל"ל והיו למשא כלי המשכן. ע"כ משמע מהמקרא שהקריבום לפני י"י באיזה זמן. ולא נודע באיזה זמן. ע"כ דרש ר' חמא ע"פ קבלתו שהקריבום בבית עולמים לחנוכת בית המקדש. ע"כ כתיב בשלמה ויזבח את זבח השלמי"ם בה"א הידוע' להורו' הידועים מאז ומקדם אותן שהביאו הנשיאים לחנוכ' המשכן:
174
קע״הוהנה בא ר' מאיר לבאר לנו למה הית' כזאת. שניתן כח הקיום לבהמות הללו ת"פ שנה עד שיקריבום בבית עולמים כי היכי דנלמד מהם ק"ו. ומה אלו הבקרים שהם בהמות הואיל שנקרבו לעבוד' ניתן להם כח הקיום עד שיקרבו בבית עולמים אשר שם עבודת עולמית ממילא הוה כאלו ניתן לבהמות הללו כח הקיום עולמיי מכש"כ ישראל שהם דבקים בהקב"ה (ע"י מעש' המצות) עאכ"ו שיהיו קיימים לעולם שנא' ואתם הדבקי' וכו' ונתבונן מזה שהשאר' הנפש וההצלח' האחרונ' היא רק מעבוד' הש"י במעש' דוקא והדבר הזה יסוד מוסד לכל התור' ומצותי' לעשות' במעש' לאפוקי מדעת הפלסופים אשר בנפשם דברו וחקרו האיך תהי' השאר' הנפש וההצל"ח' אחרונה מקויימת ע"י מעש' מוגשמ' בעוה"ז הנפסד עיין בדברי הרב הגדול בעל גור ארי' אשר שחק ורגז עליהם באמרו כי אין להביט מה שהמצו' היא בעשי' מוגשמת רק אל המצוה ב"ה אשר רצונו דבוק בהמצוה וכיון שהאדם בעשותו המצו' דבוק ברצו"ן המצוה. הנה הוא דביקו' נפשו בחיי החיים ב"ה עכ"ד:
175
קע״ווכבר קדם אצלינו בביאור מאמ' רז"ל במדרש אחרי בדרש' הפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם וכו'. ר"פ פתח ויתרון ארץ בכל הוא אפילו דברי' שאת' רוא"ה אותן יתרון לתור' כגון ציצי"ת תפילי"ן ומזוז"ה. בכלל התור' הוא עכ"ל והדברים תמוהים מאד ומבואר אצלינו במ"א וכאן נבאר בקיצור דהנה המצו' הללו ציצי' ותפילין ומזוזה נראים כמו יתרון לתורה דהיינו ציצי"ת נאמר בהם טעם וראיתם אותו וזכרתם את כל מצו' י"י א"כ נרא' שאין למצוה הזא' צריכו' בפ"ע. רק עשיי' לזכרון המצו' על ידה. והנה יוכל האדם לומר שהוא בעל זכרון בלא סימן או שיעש' לעצמו סימן אחר לזכיר'. וכ"ה בתפילין ומזוזה למען תזכור את יום צאתך וכו' ופן יאמר האדם. ויצד ד צדדים ח"ו לפטור את עצמו מעשיית אותן המצו' בפועל באומרו שאין העשי' בפועל מצטרכ'. רק שיהא זכרון לתור' וא"כ הם יתרון לתור' כנ"ל חליל' לומר כן. רק מחוייבים אנחנו לעשות מצותיו בפועל ממש כאשר צוה י"י אלקינו ועשייתן היא היא ההצלח' האחרונ' והשארת נפשותינו בחיים. והנה אותן החוקרים המציאו טעם למצוה ע"פ שכל האנושי בבואם למצות הקרבנות אמר שהש"י צוה מצות הקרבנו' בכדי שלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר היו מורגלים בזה במצרים וראייתם מפסוק ולא יזבחו עוד את זבח הם וכו' ממילא לפ"ז מי שהוא בר דעת ואינו הולך אחר ההבלים. תפול מעליו חיוב הקרבנות. חלילה לומר כן כי ענין המצות הם דביקות בחיי החיים ואין מבוא ומעמד ומצב לשכל האנושי לבוא לתכלית שכל אלקי. ע"כ קבע רבי פינחס הנ"ל דרשתו בפסוק ולא יזבחו עוד וכו'. ופתח לה פיתחא מפסוק ויתרון ארץ וכו' אפילו דברים שאתה רואה אותן יתרון לתורה וכו' וכנ"ל להורות ג"כ על ענין הקרבנות. הגם שא"א לך לצייר בשכל. למה לי' להקב"ה לצוות על הקרבנות הלא לי"י הארץ ומלואה. ואם ארעב לא אומר לך כי לי וכו' ותרצה לומר הטעם הוא ולא יזבח עוד וכו' וכנ"ל ממילא מי שאינו עסוק בהבליהם אינו זקוק לקרבנות חלילה חלילה לומר שזה הוא תכלית הטעם רק המצו' אנו מחוייבין לעשותם בעש' ממש כי לא נביט אל גשמיו' המצו' אלא על רצון המצוה ב"ה הנדבק במצו' וז"ש ריח ניחוח נחת רוח לפניו ית"ש שאמר ונעש' רצונו וכיון שהאדם דבוק ברצון העליון ע"י עשיית המצות הנ' דביקו' נפשו בחיי' לעד ולזה קרבן ראשון שהביאו נשיאי ישראל ניתן להם כח הקיום הגם שהם בהמות מוגשמות בעוה"ז הנפסד. עכ"ז נתקיימו להיות דבוק בהם הרצו"ן. שאמר ונעש' רצונ"ו ולהורות לבני ישראל שהקרבנות הם מצות בעצם והם מוצרך צריכי לעולם ע"פ שכל אלקי. ע"כ הראה הקב"ה הפועל הנסיי הזה בבהמות הללו והבן:
176
קע״זוז"ש ור"מ בפסיקתא הנ"ל והלא דברים ק"ו ומה העגלות וכו' ישראל שהן דבוקין בהקב"ה (בעשותן רצון יוצרם במצות מעשיות שהן הן רצונו ית"ש) עאכ"ו (שישארו קיימים לעד) כדכתיב ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום רצ"ל וז"ש באותן הנשיאים קח מאתם והי"ו בהו"י' לעבוד את עבודת אה"מ מהווייתם וקיומם נדע לעבוד את עבודת י"י באה"מ בקרבנות וכיוצא בעשי' ממש ויכירו וידעו שאין להביט אל גשמיות המצו' אלא להיות רצון המצו' במצוה. הנה הדביקות ברצון הוא החיים לעד ואתה המעיין לטוש עיני שכלך והתבונן בדברים היקרים הללו. ויהי י"י אלקינו עמנו:
177
קע״חדרוש ד
תהלים קפיטל פ' למנצח אל שושנים עדות לאסף מזמור וכו' לפני אפרי"ם ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה ליש עתה לנו להבן למה פרט המשורר אפרי"ם ובנימי"ן ומנש"ה וגם סידר אותן שלא כסדר תולדותן ושלא כסדר חנייתן לדגליהן וגם מה שייכות לשירה זו אל שושנים. הם הבני קרח ואסף מבני קרח הי' המשורר ונרא' לפרש ע"פ מ"ש חז"ל דבית המקדש בימי שלמה נשלם במרחשון (כמ"ש מבואר במקרא בירח בו"ל ופירשו חז"ל שהוא מרחשון) ולא חינכו אותו (ע"פ רוה"ק) עד תשר"י (כמבואר ג"כ בכתוב ירח האיתנים) ואמרו חז"ל שהמתין הקב"ה עד בא החדש תשרי ירח שנולד בו אברה"ם וכן המשכן בימי משה נשלם בכסלי"ו המתין הקב"ה עד בוא החדש ניסן ירח שנולד בו יצחק נמצא נתבייש חדש כסלי"ו שילם לו הקב"ה בבית שני בימי החשמונאים וכן במקדש ראשון שנשלם במרחשון ולא חינכוהו עד תשרי עתיד הקב"ה לשלם במרחשון ב"ב בבנין ביהמ"ק שיבנה ב"ב זה הוא תוכן דברי המדרש שם. הנה נרא' לפ"ז כי חינוך הבית לעתיד יהיה במרחשון (כי בנין העתיד ב"ב יעמוד לעד לעולם ושוב אין תשלומין אחר למרחשון רק בשעת חינוכו בבנינו ב"ב:
תהלים קפיטל פ' למנצח אל שושנים עדות לאסף מזמור וכו' לפני אפרי"ם ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה ליש עתה לנו להבן למה פרט המשורר אפרי"ם ובנימי"ן ומנש"ה וגם סידר אותן שלא כסדר תולדותן ושלא כסדר חנייתן לדגליהן וגם מה שייכות לשירה זו אל שושנים. הם הבני קרח ואסף מבני קרח הי' המשורר ונרא' לפרש ע"פ מ"ש חז"ל דבית המקדש בימי שלמה נשלם במרחשון (כמ"ש מבואר במקרא בירח בו"ל ופירשו חז"ל שהוא מרחשון) ולא חינכו אותו (ע"פ רוה"ק) עד תשר"י (כמבואר ג"כ בכתוב ירח האיתנים) ואמרו חז"ל שהמתין הקב"ה עד בא החדש תשרי ירח שנולד בו אברה"ם וכן המשכן בימי משה נשלם בכסלי"ו המתין הקב"ה עד בוא החדש ניסן ירח שנולד בו יצחק נמצא נתבייש חדש כסלי"ו שילם לו הקב"ה בבית שני בימי החשמונאים וכן במקדש ראשון שנשלם במרחשון ולא חינכוהו עד תשרי עתיד הקב"ה לשלם במרחשון ב"ב בבנין ביהמ"ק שיבנה ב"ב זה הוא תוכן דברי המדרש שם. הנה נרא' לפ"ז כי חינוך הבית לעתיד יהיה במרחשון (כי בנין העתיד ב"ב יעמוד לעד לעולם ושוב אין תשלומין אחר למרחשון רק בשעת חינוכו בבנינו ב"ב:
178
קע״טהג"ה וטעמא רבה אית בי' ע"פ מ"ש ובקשו את ה' אלקיהם ואת דו"ד מלכם דחילוק מלכות בית דוד היה במרחשון כשעש' ירבעם את החג בחדש השמיני החדש אשר בד"א מלב"ו וכמו ששמעתי מכבוד מר"ן אדומ"ז מהרמ"מ זצוק"ל שעל כן ע"פ רוב כל התחלות גזירת המלכות הוא במרחשון והוא על כי בחדש הזה מרדו ישראל במלכם ואמרו ראה בית"ך דוד. הנה בעבור זה בעת התיקון ב"ב יהיה חינוך הבית ג"כ במרחשון. ונ"ל שע"כ נקרא חדש בו"ל מפני שהבית אשר יתחנך בו יכון והוא נגד יעקב שקרא הבי"ת וכתיב תתן אמת ליעק"ב קושט"א קאי והנה אמת רא"ש תו"ך סו"ף. כן בו"ל הוא בתורת אמ"ת רא"ש תו"ך סו"ף אות ב' ראשית התור' ו' דגחון אמצע התור' אות ל' סוף התור' ולפ"ז תבין ג"כ מ"ש בירבעם החדש אשר בדא מלב"ו בו"ל. הבן:
179
ק״פועפ"ז ידוקדק לך בפסוק. ויעש שלמה בע"ת ההו"א את החג וכל ישראל עמו וכו' לפני הוי' אלקינו שבעת ימים ושבע' ימים ארבעה עשר יום. הנה בע"ת ההו"א מיותר ומה בא לשלול אבל לפי הנ"ל בא לשלול. בנין העתיד וכן אפי' בית שני אשר אין חינוכם בתשר"י והנה לפ"ז תבין תשר"י כבר היה בו חינוך הבית בימי שלמה וכסלו שילם לו הקב"ה בבית שני בימי החשמונאים שאז היא עיקר חינוך בית שני כי בימי עזרא עדיין היו עבדים לבני פרס כמ"ש שם אנשי כנה"ג כי עבדים אנחנו וכו' ומרחשו"ן הוא המקום שיהיה חינוך הבית לעתיד ב"ב הנה אלו הג' חדשים (אשר הם נרמזין בר"ת תמ"ך אשורי במעגלותיך וכו') הם מיוחסין ע"פ סדר הדגלים. תשרי לאפרים. מרחשו"ן למנש"ה. כסלי"ו לבנימין וכולם הם בני' של רח"ל נקראת עקר"ת הבי"ת ע"כ כל החינוכים של הבית הן המה רק בחדשים המיוחסים לבנים של רחל. הבן: והנה עדת קרח התנבאה חנה עליהן (בהוליד' את שמואל שהוא מבני קרח) י"י ממית ומחי' מוריד שאול ויעל שעתידין לעלות בבנין הג' שיהיה באותו בנין ג"כ זמן התחיה ורמז האריז"ל במקרא צדי"ק כתמ"ר יפר"ח ס"ת קר"ח (שתולים בבי"ת ה' היינו בי"ת הג' שקראו יעקב בי"ת לא כראשון שהוא נגד אברהם שהוא קראו הר ולא כשני נגד יצחק שקראו שדה נ"ל). והנה בבנין העתיד כבר ישתלמו כל החינוכים של הג' חדשים המיוחסים לבני' של רחל עקרת הבית ואז יעלו עדת קרח ובזה פירשנו בטוב טעם מ"ש בתור' בעד' קרח ותפתח הארץ וכו' ויהי' לנ"ס ומפרשי התור' דברו בזה הרב' עניני' מהו ויהי"ו לנ"ס. ולפי דברינו יומתק הדבר דהנה י"ב חדשי השנה נקראו ע"י י"ב אותיות פשוטות כמבואר בס' יציר' הן המה הי"ז תש"י לנ"ס עצ"ק. א"כ אותיות לנ"ס בהן נבראו הג' חדשים תשרי (ל) מרחשו"ן (נ) כסלו (ס) וזהו שמרומז בתור' ויהי"ו לנ"ס יהי' להן הוי'. בעת אשר ישתלמו בחינוך כל הג' חדשים שבהן אתוון לנ"ס וזה ישתלם לפי דברינו בחינוך האחרון ב"ב במרחשו"ן אשר הוא בחדש המיוחס ע"פ סדר הדגלים למנש':
180
קפ״אהג"ה עיין מ"ש במאמרי חנוכ' בענין מה שקוראין ליום האחרון דחנוכ' זא"ת חנוכ"ה שקוראין אז בתורה נשיא לבני מנש' עד זאת חנוכ"ת המזבח שהוא עיקר החינוך המקוו' ותבין לשם מ"ש יוסף כי נשני אלקי' וכו' ואת כל בי"ת אב"י עי"ש:
181
קפ״בוהנה קרח רצה להגביר גבורות של הלוי"ם על החסדים של הכהני' והנ' בזמן משה אכל' פגה אבל לעתיד ב"ב יהי' כן במעל' הגבורות על החסדי' כמעלת הזהב על הכסף ע"כ אז יתעלו עדת קרח וז"ש אסף מבני קרח נבוא' אל שושנים שהן בני קרח כנודע לפני אפרים ובנימין ומנש' היינו כשישתלמו בחינוך כל השבטי' הנ"ל היינו תחיל' אפרי"ם בבית ראשון שנתחנך בתשר"י המיוחס לאפרי"ם ואח"כ בנימי"ן בבית שני בימי החשמונאים שנתחנך בכסליו המיוחס לבנימין ואח"כ מנש"ה בבנין הג' שיתחנך במרחשון המיוחס למנש'. אז עוררה את גבורת"ך היינו הגבורות שיהיו במעל' על החסדים כסברת קרח. אז ולכה לישועתה לנו שיוושעו עדת קרח מוריד שאול ויעל כנבואת חנה יהא רעוא נזכה לבנין ביהמ"ק ולזמן התחי' במהר' בימינו אמן:
182
קפ״גצומא רבא בו ידובר עניני' הרב' מן יום הקרוש יום הכפורים והרבה פסוקי' מן פרשיות יפורשו בו כיד י"י הטובה עלינו ונקרא המאמר ההוא צומ"א רב"א:
אמר הנביא כ"מו ה"רה ת"קריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך י"י הנה ה"ל למימר כמו הרה היושבת על המשבר תחיל וכו' שאז הוא עיקר החבלים והצירים. והנה הרב הקדוש בעל נועם מגדים האבד"ק ט"ג זצוק"ל פירש דה"פ דהנה ר"ש דרש טעמא דקרא מפני מה ציותה התור' ליולדת להביא קרבן דבשעה שכורעת לילד היא נשבעת שלא תזקק לבעל' ואח"כ עוברת על שבועתה. ע"כ מביאה קרבן והנה זה דרכה כל היום כאשר שוב תתעבר וכורעת לילד שוב נשבעת כנ"ל ואח"כ מחללת שבועתה ושוב מביאה קרבן. וזאת היא מאמר הנביא עבור כנ"י כשחוטאין בני אדם להש"י כי אדם אין צדיק בארץ וכו' הנה בהגיע ימי התשוב' ובפרט יום הקדוש יוה"כ וינהו בני ישראל אחרי י"י ומבטיחם להש"י שלא ישובו עוד לכסלה. והנה אח"כ שוב חוטאין ושוב שבין אליו כן הוא בכל שנה והש"י מוחל להן. וז"ש כמו הרה תקרי"ב (היינו מקרבת קרבן) ללדת (עבור לידתה היא מקרבת קרבן והוא לבעבור תחי"ל תזעק בחבלי' (על שחיללה השבוע' אשר זעק' בשעת חבלי'. וזה משפט' כל הימי' כנ"ל) כן היינו מפניך י"י כי גם אנחנו זה דרכינו כל הימי' כמו האש' הנ"ל. זה תוכן דברי הרב הקדוש הנ"ל:
אמר הנביא כ"מו ה"רה ת"קריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך י"י הנה ה"ל למימר כמו הרה היושבת על המשבר תחיל וכו' שאז הוא עיקר החבלים והצירים. והנה הרב הקדוש בעל נועם מגדים האבד"ק ט"ג זצוק"ל פירש דה"פ דהנה ר"ש דרש טעמא דקרא מפני מה ציותה התור' ליולדת להביא קרבן דבשעה שכורעת לילד היא נשבעת שלא תזקק לבעל' ואח"כ עוברת על שבועתה. ע"כ מביאה קרבן והנה זה דרכה כל היום כאשר שוב תתעבר וכורעת לילד שוב נשבעת כנ"ל ואח"כ מחללת שבועתה ושוב מביאה קרבן. וזאת היא מאמר הנביא עבור כנ"י כשחוטאין בני אדם להש"י כי אדם אין צדיק בארץ וכו' הנה בהגיע ימי התשוב' ובפרט יום הקדוש יוה"כ וינהו בני ישראל אחרי י"י ומבטיחם להש"י שלא ישובו עוד לכסלה. והנה אח"כ שוב חוטאין ושוב שבין אליו כן הוא בכל שנה והש"י מוחל להן. וז"ש כמו הרה תקרי"ב (היינו מקרבת קרבן) ללדת (עבור לידתה היא מקרבת קרבן והוא לבעבור תחי"ל תזעק בחבלי' (על שחיללה השבוע' אשר זעק' בשעת חבלי'. וזה משפט' כל הימי' כנ"ל) כן היינו מפניך י"י כי גם אנחנו זה דרכינו כל הימי' כמו האש' הנ"ל. זה תוכן דברי הרב הקדוש הנ"ל:
183
קפ״דועפי"ז פירשתי בדרך צחות פי' הפסיק אל האשה אמר הרב' ארב' עצבונך והרונך וכו' פירשו בו עצבונ"ך צער גידול בנים והרונ"ך צער הריון. והנ' לפ"ז הוא שלא כסדר ופירשנו דה"ק הרבה ארבה עצבונך זה עצבון וצער חבלי ליד' ואעפ"כ אריב' ג"כ הרונך שתתאו' אח"כ להתעבר מפרש הכתוב כי בעצב תלדי בנים ואעפ"כ ואל אישך תשוקתך כנ"ל. והו"א (היינו אישך הנ"ל איש הישראלי) ימש"ל בך. יקח אותך למשל ולדוגמא באומרו לפני הש"י בעת שובו בתשוב' יאמר כמו הרה תקריב ללדת וכו' כן היינו וכו' וכנ"ל והבן:
184
קפ״הויתפרש עוד כמו הרה תקריב וכו' דהנ' כתבו המקובלים כל יולדת שבעולם הווין לה ע' חבלים בחדש הט' (בסוד ע' קלין דראמת איילתא עילא' ע"כ ע' תיבין במזמור יענך י"י וכו') והנה היולדת כשאינ' יולדת למקוטעין רק ממלאת ימי הריונה הנה כל החבלי' אשר יש לה בחדש הט' המה באין לאט לאט. ואינן מתישין אותה כ"כ משא"כ כשמקרבת זמן לידתה יום או יומים בחדש התשיעי הנה באין לה כל החבלים תכופין יחד זה אחר זה יגדל כאב' וצערה עד מאד והנה הש"י אמר לנו ע"י נביאיו ספר אתה למען תצדק הנה נתן לנו רשות להמציא איזה טענה שתהא מגינ' ומצלת ולא יוכל הקטרוג למצוא מקום ויתעורר הרצ"ון. ע"כ מצאה כנ"י את לבב' לטעון לפניו ית"ש כמו הרה תקריב ללדת היינו (כמו הרה שמקרבת זמן לידתה ויולדת למקוטעין. אשר צירין וחבלים תכופות מאד) כן היינו מפניך י"י (הגם כי ארכו לנו הימים ימי עניינו ומרודינו) ראה י"י והביט' ותאמר די לצרותינו הן קרבו הימים ימי הרצון נחס' בסתר כנפיך ובצלך נתלינן:
185
קפ״וויתפרש עוד כמו הרה תקריב ללדת וכו' דהנה יארע לפעמים אשה שאינ' ממהרת תולדותי' פעם אחר פעם. הנה בעת לידת' הגם שהי' לה חבלי לידה בלידות הקודמים עכ"ז כיון שכבר ארכו לה הימים נשכחו החבלים מלב' והנה שוב אחר כמה שנים בבוא זמן לידת' אינ' מתפחדת כ"כ תיכף בהתחלת הרגש החבלים. משא"כ אשה שהיא רגיל' לילד בסמיכות פעם אחר פעם הנה עדיין לא מש מזכרונ' צער החבלים הראשונים והגיעו השניים הנה אשה כזאת תיכף בהתחלת הצירים מתחלת לצעוק כי נפש היודעת מאד בצער שהי' לה בליד' הקודמת. וזה שיש לפרש במאמר הנביא כמו הרה תקריב ללדת (היינו שמקרבת וממהרת תולדותי' פעם אחר פעם אשר אשה כזאת זה טבע') תחיל תיכף כשתתחיל בהרגשת איזה חבל תזעק בחבלי' תתחיל תיכף לצעוק בהרמת קול כי זוכרת עדיין צער החבלים שעברו עלי' כן היינו מפניך י"י שבעוה"ר הצרות תכופות זו לזו ועד לא נשכחים הראשונות מלבנו נקרבים האחרות עד ישקיף וירא י"י בעני עמו ויאמר די לצרותינו ויחיש פדותינו ב"ב אמן:
186
קפ״זויתפרש עוד כמו הרה תקריב ללדת וכו' דהנה יארע לפעמים אשה אשר טבע' להוליד בצער וחבלים גדולים. אבל להיות שיש בעיר מילדת בקיא' וחכמ' גדול' תיכף בהגיע חבל לה עשת' המילדת השתדלו' נמרץ והמליט' זכר בנחת כזאת אירע לה פעם ושתים והנה האשה הזאת בראות' החכמה וההשתדלות הנמרץ של המילד' אזי שוב לא עלה מורא על ראש' כי בטח' בהמילד' הבקיא' ועזב' בטחונ' מהש"י ולא התחלל' אליו. והנה האש' הזאת בכ"ז ועידן אשר קרבו ימי לידת' לקח' את המילדת לבית' תיכף כאשר בא חבל לה. המילדת הביקיא' עשת' את פעולת' והנה להיו' שהאש' הזאת סמכ' א"ע על המילדת ולא התפלל' להש"י מה עשה הש"י מיהר זמן לידת'. והמילדת נסע' אז מהעיר אזי האש' הזאת בראות' שאחזת' צרה הבינ' הדבר שהיא על שעזב' בטחונ' מהש"י ולא התפלל' וסמכ' א"ע לחכמת המילד'. אזי האש' הזאת תנת' עיני' למרום וצעק' אל י"י והש"י שלח עזר' מקודש ובז' יתפרש לנו דברי הנביא כמו הרה תקריב ללדת (אשר תקריב זמן לידת' בלא הודע ואז אין סמיכ' על המילדת כי נסע' מבית') כן היינו מפניך י"י דהנה הצדיקי' שבדור הן המה המיילדות הבקיאות להסיר החבלים. והנ' היינו בטוחים בכ"ז ועידן להקל מעלינו חבלי משיח ע"י תפילת הצדיקים. והנה בעוה"ר נתקיים בנו והפל' י"י וכו' הפלא' זו א"י מה היא. כשהוא אומר הנני יוסיף להפליא וכו' ואבדה חכמת חכמיו וכו' הוה אמר זו מית' הצדיקי' הנה לקח הש"י למרום את המילדו' הבקיאו' וקרה לנו כמו הרה אשר תקרי' בקרבת הזמן ללד'. ביום אשר לא עלה עוד על דעתה ללד' ולקרו' למילדת בקיאה אז אין מנוס כ"א להשים בהש"י בטחוננו ולקרוא לצור ישעינו ומשגבינו. אתה שומע תפיל' כל פה קבל תפילתנו ברצון. וסמוכות לזה בעוד היו אבותינו במצרים אמרו המילדו' כי לא כנשים המצריות. העבריות כי חיו"ת הנה. משולים לחיו' השדה שאינם צריכים למילדו'. כי כ"א מישראל ראוי להתפלל אל הש"י והש"י לא בזה ולא שקץ ענות עני ובשוועו אליו שומע:
187
קפ״חאיתא בס' בע"מ דמהראוי להתוודות דרך אל"ף בי"ת ודרך תשר"ק. עיי"ש הטעם ונ"ל הרמז בתור' מה שכתוב והתוודו א"ת עונם רצ"ל יתוודו. דרך א' ודרך ת'. כנ"ל:
188
קפ״טנ"ל מוכח מהגמ' שכל ריוח והפכו המגיע לאד' בעשי"ת עד יוה"כ הוא מגזירת שנה שעברה. ואמינא לה מהא דאמרו בבבא בתרא דף יו"ד דבני אחתי' דריב"ז חזא ריב"ז בחלמא (ופרש"י במוצאי יוה"כ עכ"ל ודבריו מוכרחים כאשר פירשנו במקומו) דבעי למיחסר שבע מאה דינרי עשינהו שקל מינייהו לצדקה פש גבייהו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא דכפור' שדר בי' קיסר נקטינהו. א"ל ריב"ז לא תדחלון וכו' עיי"ש הרי לפניך כמו שכתבתי:
189
ק״צאציגה לפניך איזה גרגרים בפרש' חובת היום מתחיל' הפרשה וידבר י"י אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם וכו' הנה כבר דברו המפרשי' מהו הדיבור אז הוא הנאמר לו אח"כ דבר אל אהרן אחיך ואל יבא כו' הנה נכתב אח"כ אמירה בפ"ע ויאמר י"י אל משה וכו' על כרחך הדיבור הראשון הוא ענין אחר ולא נודע מהו והנרא' ע"פ מה שהביא הרב הגדול חיד"א ז"ל מדרש חז"ל וז"ל כיון שהשכינ' יורדת למטה לארץ ניתן רשות למחבלי' לחבל עכ"ל. והוא תמו' ועוד אמרז"ל. תנא איסי בן יהודה אומר לא מתו נדב ואבוהו אלא בשביל שאמרו ישראל לא ירדה השכינה למטה כיון שמתו נדב ואביהו ידעו שהשכינה ירדה למטה והוא ג"כ תמו' ופי' הרב הגדול הנ"ל ע"פ מ"ש הרב הקדוש בעל בע"מ כשהשכינ' למעלה אינו מעניש עד בן ך' שנה (כמשפט ב"ד של מעל') כשהשכינה למטה הוא כב"ד של מטה ומענישי' מבן י"ג והנה אמרו חז"ל בני אהרן לא היו בני ך'. ומזה ידעו שהשכינה ירדה למטה וזה פי' המדרש הנ"ל כיון שהשכינ' ירדה למטה ניתן רשות למחבלים היינו לממהרים לענוש מבן י"ג) לחבל וכתב הרב החיד"א ז"ל הנ"ל דבזה ניחא קושית מהר"ל מפראג שהקש' איך בן י"ג עד ך' דאינו בר כרת (דהוא עונש ב"ד של מעל') מייתי חטאת והרי קיי"ל כל שזדונו כרת שגגתו חטאת (ופחות מבן ך' אין זדונו כר"ת דאין מענישין בב"ד של מעלה) ולפי הנ"ל לק"מ דבזמן שביהמ"ק היה קיים היתה שכינה בתחתונים ואז היה גם בן י"ג שנה בכרת עכ"ל הרב הגדול הנ"ל:
190
קצ״אובזה יבואר לך פי' הכתוב הנ"ל דהנה לעיל מיני' כתוב והזהרתם את בני ישרא"ל מטומאתם. היינו בני ישראל אפי' הבנים מבני י"ג שנה ומעל' שנק' ב"ן ולא ימותו בטומתתם (במית' בידי שמים) ולא יקשה לך הרי ב"ד של מעלה אין מענישין עד ך' לזה אמר בטמאם את משכנ"י אשר בתוכם כיון שהשרא' השכינה בתוכם מענישין כמשפט ב"ד של מטה וז"ש אח"כ בסמיכות הפרש' וידבר י"י אל משה אחרי מות שני בני אהרן שלא היו בני ך' אמר אליו הש"י שהסיב' היא בקרבתם לפני י"י וימותו היינו שנתקרבו לפני י"י השכינ' שהיא כעת למטה ע"כ וימותו כי מענישין כמשפט ב"ד של מטה והשם הטוב יכפר בעדינו והנה היא להקדמ' על הנאמר אח"כ בזאת יבא אהרן אל הקודש היינו השכינה שנק' זא"ת בה יבא אל הקודש כי היא שוכנת בתחתונים ואמר זה להקדמ' תדע שהשכינה בתחתונים מפטירת בני אהרן. התבונן בדבר:
191
קצ״בבזאת יבא אהרן וכו' תירגם בתרגום המיוחס ליונתן בהדא מד"ה רצ"ל מדת זא"ת היינו מדת מלכו"ת שמים כי זה הוא השער לי"י וכשהי' הכהן מכוין בעבודת היום לשיעור קומת הקודש בזאת יבא וכו' השער והכלס':
192
קצ״גבגדי קדש הם תירגם יונתן לבוש קודשא הינון ברם בלבושי דהבא לא יהא עליל וכו' נראה דדרש ייתור לשון בגדי קדש ה"ם לאפוקי אחריני וי"ל בגדי קד"ש ה"ם היינו אותן הבגדים שלא נזכר על ידם רק הקדושה שהם בגדי לבן. ונזכר על ידם רק הקדושה לבושי' כתלג חיור משא"כ בגדי זהב יש חשש להיזכר ח"ו מעשה הדבר הידוע במדבר:
193
קצ״דומאת בני ישראל יקח וכו' ואח"כ והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכו' הוכרח ליקח שיהיו מוכנים ת"י גם הקרבנות של ישראל קודם שיקריב קרבנו' שלו דהרי קרבנות צבור קודמין לקרבנות יחיד כי חביבין הצבור לפני הש"י. אך דבכאן בהכרח הוא שיקריב קרבנותיו קודם בכדי שיבא זכאי ויכפר וכו' הנה בכדי להורות חביבות ישראל לפני הקב"ה הקדים קיחת קרבנותיהם קודם שיקריב קרבנותיו בכדי שיכירו וידעו אשר טעם הקרבת קרבנותיו במוקדם הוא בכדי שיבא זכאי וכו':
194
קצ״הוכיפר בעדו וכו' פירשו רז"ל הוא הוידו"י שבזה הוא הכפר' וכן ת"י ויכפר באישתעות מילייא עיין מ"ש במאמר גדולה תשוב"ה שייך לכאן עיין שם ותרווה צמאונך:
195
קצ״וולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני י"י הל"ל ולקח את השעירים מניינא ל"ל. י"ל על פי משארז"ל אצל אליהו נאמר ויקחו את הפר אשר נתן להם (אליהו) אמרו שלא רצה הפר לילך באמרו אני וחבירי נתגדלנו באבוס אחד והנה הוא יתקרב להש"ו ואני לע"ז וא"ל אליהו לך כי כשם שיתקדש ש"ש ע"י חבירך כן יתקדש על ידך ונאמר כי כ"ה בכאן כיון שהאחד יהי' לע"ז פן לא ירצה להתקרב ז"ש ולקח את שנ"י השעירים הכהן המבין את זאת צריך ליקח את שניהם בדברים כמו אליהו והעמיד אותם לפני י"י לומר להם אין כאן בית מיחוש כיון שע"י שניכם יתקיים מצותיו ית"ש ומי יבא אחר המלך וכו':
196
קצ״זונתן אהרן על שנ"י השעירים גורלות לפי דעת כמה ספרי דייקני'. שנ"י השעירים בראש עמוד. ונ"ל לומר טעם. עיין בסידור הרב החסיד המפורסים מהרש"ז ז"ל המצוה הזאת היא בגורל דייקא כי גור"ל היא באין טעם כעין אין טעם בבחיר"ה רק חפץ ורצון שמסכים ברצו"ן אל אשר יפול לו הגור"ל מבלי טע"ם והנה כשישראל עושין בעוה"ז דבר מעשיי (להש"י) ברצו"ן אזי כביכול מעוררים הרצון העליון וישראל עלו במחשבה (מחשב"ה הוא החכמ"ה וישראל על"ו במחשב"ה נתעלו למעלה מן המחשב"ה שהיא הרצו"ן מבלי טע"ם. כשעלה ברצונ"ו ית"ש לברוא העולם ישראל עלו במחשב"ה. בראשי"ת ברא אלקים בשביל ישרא"ל שנקראו ראשי"ת הם עלו במחשב"ה כנ"ל שהוא הרצו"ן ואין טע"ם ברצו"ן. והנה כשישראל מעוררים ע"י מעשיהם הרצו"ן. אין לבקש טעם למה הוא ית"ש מתחסד עמהם להושיעם ולגאלם כיון שהם ברצו"ן ואין טעם ברצו"ן וזה שדרשו במדרש בחיק יוטל את הגורל ומי"י כל משפעו זה גורל"ו של יוה"כ הבן הדבר כנ"ל) ועי"ז נסתמים כל פיות המקטרגים כי אין שאלה ואין תשובה ואין לבקש טעם. כ"ז הבנתי מדברי הרב הנ"ל בקצת תוס' ביאור שכתבתי לך. ע"פ דבר המדרש הנ"ל. ומעתה תתבונן מה שנמסר שנ"י השעירים גורלו"ת ברא"ש עמו"ד כי ע"י מצות הגורל מתעורר למעלה ראשית הגילוי של האותיות כמ"ש הקדוש מהרד"ב זצק"ל בראשית ברא אלקים א"ת היינו. האותיות ושם ישראל על"ו במחשב"ה הבן:
197
קצ״חוכפר בעדו ובעד בית"ו באה הקבלה בתורה שבע"פ בית"ו הם הכהני"ם שכולם נק' בית"ו (כמד"א בית אהרן) הנה טעם בעי למה לא נכתב בפירוש בתורה שבכתב וכפר בעד הכהני"ם דאין כאן אריכו' לשון ולמה נכתב בית"ו וצריכין אנחכי לקבלת תורה שבע"פ שהכוונ' על הכהני"ם. ונ"ל לומר דהנה כתיב ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתי"ם היינו בתי כהונ' ולוי' ומלכו' כמו שדרשו רז"ל ומהראוי להתבונן מהו המדה כנ"מ בשכר היראה יצאו מהם כהנים ומלכים ואבאר לך דהנה בי"ת נקרא כאשר איש פרטיי מסויים תצא ממנו משפח' גדולה וכולם יתייחסו עד עולם לדורותם ע"ש אביהם המסויים הלזה ועל כינוייו יקרא כמו שתמצא עד היום משפח' ראפופרט משפחת שפירא וכיוצא. הנה לדורות עולם כל צאצאי מיעיו של הראשון המסויים כולם נק' על שמו נמצא שם הראשון נזכר לעולם וזה נק' בי"ת כענין הנאמר לדו"ד ובי"ת יעשה לך י"י הנה שמו יכון לעולם כמ"ש הנביא כה אמר י"י בית דוד דיני לבקר וכו' וכן בתי כהונ' נק' בי"ת אהרן וכן בית הלוי והנה לפ"ז תבין שהוא מדה כנ"מ. כי היראה הוא קיום של כל הנמצאים כענין שאמרו רז"ל ואפ"ה אי יראת י"י היא אוצרו אין וכו' וכמו שהביאו למשל מן קב חומטין שמעמיד ונותן כח הקיום אל התבואה (והדבר ידוע עוד למשכיל הירא"ה היא בחי' צמצו"ם כי היראה מצמצם א"ע וידוע מן סוד צמצום הראשון כביכול צמצום אורו להתהוות מקום פנוי לעמידה העולמות שלא יתבטלו מן בהירות אורו ית"ש א"כ הצמצום הוא כח הקיום והדבר המעמיד את כל העולמות ומן הצמצום באה מדת ירא"ה ע"כ ירא"ה היא כח הקיום) ממילא תבין שהוא מדה כנ"מ ויהי כי יראו המילדות את האלקים והירא"ה היא כח הקיום ע"כ והיה זה שכרם ויעש להם בתי"ם שנשאר שמותם לקיום לעולם. ע"כ גם כל הפרשה הלזו נאמרה ג"כ על שם אהר"ן. כי נשאר שמו קיים לעד בי"ת אהר"ן וז"ש וכפר בעדו ובעד בית"ו. והכוונ' על הכהני"ם ובא' הקבלה הלזו בתורה שבע"פ שהוא בחי' מדת מלכו"ת פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה. ודא איהו אתר למידחל ירא את י"י בני ומל"ך אשת חיל ירא"ת י"י ירא"ת י"י לחיי"ם ע"כ האיש הירא את י"י הנה היא בחיים כי שמו יכון לעד לעולם: כי בי"ת יעשה לו י"י וכל המניח בן וכו' כאילו לא מת. והנה בני"ו לעד לעולם על שמו יקראו. ע"כ נמסר הדבר בתורה שבע"פ דייקא (מדת מלכות ירא"ה) בית"ו הם הכהנים אשר יקראו על שמו בשכר הירא"ה תורה שבע"פ. וזה התחלת הפרשה בזא"ת יבא אהר"ן אל הקדש זא"ת היינו שכינ"ה אשת חיל ירא"ת י"י ושכרו אתו וכפר בעדו ובעד בית"ו הם הכהנים אשר יקראו לעד על שמו בית אהרן התבונן ויונעם לך:
198
קצ״טוהשעיר אשר עלה עליו הגורל וכו' יעמד ח"י וכו' הנה מהראוי להתבונן בודאי כיון שאינו מצו' לשוחטו בודאי יעמד ח"י אבל תתבונן דהנה צונו יוצרנו ליתן את השעיר הזה שחד אל הס"מ ועי"ז יתהפך להמליץ טוב על ישראל והנה אותיות א"ל שבשמו הוא החיות שב מן הנהירו דקיק שבא מן הקדש ומזה אין קטרוג אבל הקטרוג הוא רק מן כח ב' אותיות ס"מ (שעתידין להתבטל ב"ב כידוע והנה ע"י השעיר הזה שנותנין לו לשוחד מתהפך המקטרג הזה להיו' לצד אחר היינו אצל הסנגורים להמליץ טוב והנה היפוך אתוון ס"מ בא"ת ב"ש הם אתוון ח"י והנה הוא היפוך מן אתוון השמאלים לימיניים. וזהו שרמזה התורה יעמד ח"י והנה כשמתהפכין האתוון להיות ח"י. ואתוון א"ל הם מבחי' הקודש נשאר גם הוא לאלקנו להעיד על א"ל ח"י (וכבר כתבתי ברמזי מ"ט ימי ספירת העומר קודם יום מתן תורתינו זכה נעשית לו ס"מ חיים והנה הוא בגימ' מ"ט. וכאשר גם הוא ממליץ טוב הנה יופיע אח"כ על ישראל מן שער החמישי' יובל העליון לכפר עליהם וזהו יעמד ח"י לפני י"י לכפר עליו. והבן:
199
ר׳והתודה עליו את כל עונות ב"י וכו' ושלח ביד איש עתי המדבר"ה ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדב"ר ויש לדקדק דהרי כבר נאמר ושלח ביד איש עתי המדבר"ה. וגם לעיל כתיב המדבר"ה וכאן במדב"ר בבי"ת. ונראה מ"ש במדרש והיא בילקוט ונשא השעיר עליו את כל עונותם מלמד דביוה"כ נוטל הקב"ה כל עונות ישראל ומשים אותם ע"ג הס"מ וכו' עיי"ש וכן משמע במדרש. ופי' הטעם הרב מה' אליהו אשכזי הביאו הרב הצמח דוד (הביאו כ"ז הרב הגדול חיד"א ז"ל בס' דב"ש לפ"י) דהוא ע"פ מ"ש בחו"מ סי' כ"ט דהעדי' שאמרו שקר העדנו (הגם שכנגד הבע"ד אינם נאמנים דאינו חוזר ומגיד. אבל הם) נאמנים על עצמם ומשלמים מביתם. והנה אמרז"ל אשר ביוה"כ כשמביאים לפלוני הדורון אומר להקב"ה יש לך אומה בארץ כמלאכי השרת וא"כ הוא מודה שכל מה שהעיד כל השנה שקר העיד והנה הש"י הוא הבע"ד ולנגד הבע"ד אינו חוזר ומגיד והנה צריך המקטרג לשלם מביתו היינו שישא עוונותם עליו וישראל נשארי' נקיים עכ"ד ולפ"ז י"ל שזה הרמז ונשא השעיר עליו וכו' ושלח את השעיר במדב"ר בשביל הדיבור הואיל שדיבר עליהם דלטורייא כל השנה ע"כ ישא עליו את כל עונותם כי נאמן הוא על עצמו וכנ"ל:
200
ר״אאלמלא שמרו ישראל ב' שבתו"ת מיד נגאלין ראיתי בס' אחד קדוש מדבר היינו כד איקלע ב' שבתות ביחד היינו דאיקלע יוה"כ בשב'. ונראה לפרש שהוא ע"ד ויחזו האלקים ויאכלו וישתו ומתרגמינן והוון חדין בקורבניהן דאיתקבלו ברעוא כאילו אכלן ושתן ע"כ. והנה יוה"כ הוא יום שאין בו אכילה ולא שתי' וא"כ אין כאן עונג שב"ת אבל כשמתקבלים הקרבנות של יוה"כ ברצון א"כ יש תענוג כמו אכילה ושתיה. א"כ יש כאן שמירת ב' השבתות שביתות יוה"כ בעינוי ושביתות שבת באכילה ושתיה וכן בגלותינו ונשלמה פרים שפתינו כאשר נתבשר מן הש"י שנתקבלו ברצון תפלותינו במקום הקרבנות לרצון לפני י"י ויען ויאמר סלחתי א"כ יהיה שביתות ב' השבתות ביחד העינוי והעונג אז מיד נגאלין כן יאמר השי"ת במהרה בימינו:
201
ר״בבספרי עקרי דינים חלק או"ח סימן ל"א אות ו' המתענה תענית חלום בעיה"כ צריך למיתוב תענית לתעניתו ולפי מ"ש מ"ב דאם חל תענית ציבור למחרתו אינו עולה לכאן ולכאן וכו'. אמנם להרב כה"ג וכו' דעול' ת"צ לזה ולזה וכו' עיי"ש. ונ"ל לדעה זו דאם מתענה ת"ח בשב' תשוב"ה יום ח' דימי תשוב' דא"צ למיתב תענית לתעניתו דאכילה ושתי' של עיו"כ מיקרי תעני' כמו שאמרו רז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי מעל' עליו הכתוב כאילו מתענ' תשיעי ועשירי. וא"כ הוי כת"צ ועוד נ"ל יותר מזה דאם אירע לו חלום בעיו"כ דאין צריך להתענות ת"ח דאכילה ושתיה נקראים תענית ביום זה מן התורה:
202
ר״גוידוי דברים בו יתבאר ענייני מצות הוידוי ביוה"כ ובעשי"ת וכן בכל הימים אשר השב נותן אל לבו לשוב רק להיות עיקר הוידוי מצותה ביום הקדוש הלזה. ע"כ יחדתי לזה כאן מאמר בפ"ע הגם שמבואר כבר כמה ענינים במאמר גדול"ה תשוב"ה עכ"ז להיות הוידוי הוא מצות היום ע"כ הצגתי כמה ענינים פה וקראתי שם המאמר וידו"י דברי"ם:
וכפר בעדו וכו' דרשו חז"ל הוא הוידוי שהוא עיקר הכפרה ע"פ התורה ע' במאמר גדול"ה תשוב"ה אות כ"ו ותמצא שם דברים נחמדים בפ' התשובה ולהורות נתן שעיקר הכפרה בוידוי האמיתיית עיי"ש ותבין:
וכפר בעדו וכו' דרשו חז"ל הוא הוידוי שהוא עיקר הכפרה ע"פ התורה ע' במאמר גדול"ה תשוב"ה אות כ"ו ותמצא שם דברים נחמדים בפ' התשובה ולהורות נתן שעיקר הכפרה בוידוי האמיתיית עיי"ש ותבין:
203
ר״דבמדרש ויקרא פ"ג א"ר ביבא בר אבא. כיצד אדם צריך להתוודות ערב יוה"כ. צ"ל מודה אני וכו' כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד וכל מה שעשיתי לא אעשה עוד כמוהו יהר"מ יאו"א שתמחול לי על כל עונותי ותסלח לי על כל פשעי ותכפר לי על כל חטאתי עכ"ל ומן הראוי להתבונן מהו הפירוש כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד. ומהו התנצלות הלזה. ונ"ל הפירוש ע"פ מ"ש הרב הגדול בעל גו"א על הא דקבלו חז"ל בישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ורעה אינה מצטרפ' למעש' ובעכו"ם הוא להיפוך. וקשה וכי משא פנים יש בדבר ותירץ דעצם הנפש בישראל הוא טוב בעצם והרע הוא ח"ו אצלו במקרה והנה ידוע דהמקרה אינו מתמיד רק הוא מקרה לפי שעה משא"כ עצם הוא טבע קיים. והנה נפשות אוה"ע הוא בהיפוך רע בעצם ואם תמצא בהם איזה טוב הוא במקרה. ע"כ הנה ישראל אשר עצם שלו הוא טו"ב כיון שמחשב לעשות טוב הגם שלא גמר במעש' להוציא הטוב ההוא מן הכח אל הפועל אנן סהדי שהיה אנוס בדבר ואלו לא היה אנוס בודאי היה גומר מעש' הטוב ההוא דהרי היא העצם שלו ואם יחשב בר"ע ח"ו אנן סהדי שאינו רוצה בשלימות לעשות המעשה רק שהיה לו לפי שעה מחשבה ר"ע. וע"כ כ"ז שלא גמר במעשה אינו מצורף לעון ובעכו"ם הוא להיפוך. ולפ"ז תתבונן בישראל אפילו עושה מעשה רעה בפועל כיון שאין זה עצם שלו הנה הוא רק שהיה בעת ההוא במקרה רעה ואין זה בעצם כמו לאוה"ע (ונ"ל דבעבור זה לא מהני תשובה רק לישראל. ולא לאוה"ע כאשר כתבתי זה כמה פעמים וכמדומה שגם הרב הגדול חיד"א זלל"ה כתב כן ויתבאר אי"ה) ולפ"ז תתבונן שזהו פירוש הוידוי שאמרו במדרש כל רע שעשיתי בדרך רע הייתי עומד היינו אז היה מקרה לי כי אין הדבר בעצם לי. ע"כ כל מה שעשיתי לא אעשה עוד כמוהו והבן. ואגב נפקא לן המדרש דס"ל סדר הוידוי. מחיל"ה לעונו"ת סליח"ה לפשעים. כפר"ה לחטאים ואם ירצה הגוזר נאריך בזה במ"א ובירושלמי מבואר הוידוי בל' אחר ואי"ה יתבאר:
204
ר״הבתלמודא דידן נפק' לן לשון הוידוי ביוה"כ בלש' אנ"א כדכתיב בתפילת משה (כשבאו ישראל לידי אותה מעשה) אנ"א חטא העם הזה וכו' ונפ"ל נמי משם שצריך לפרט החטא כמ"ש משה ויעשו להם וכו' וא"כ נפק' לן הלכ' הוידו"י שהו' עיקר' של תשוב"ה. מן המעש' שאירע לאבותינו במדבר ולא דבר ריק הוא ואין דבר מקריי בתור' אבל הוא המלמד לאד' דעת שלא היו ישראל ראויי' לאותה מעשה רק הוא להורות תשובה לרבים ע"כ משם יצאה הוראה לכ"י סדר הוידוי שהיא עיקרה של תשובה:
205
ר״והנה נוסח הוידוי שאנחנו נוהגין להתוודות המסודר לנו מאנשי כנה"ג הוא. סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים וכו' ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית וכו' מה נאמר לפניך וכו' הנה מה שיש להעיר בנוסח הוידוי הזאת א' אומרו מה נאמר לפניך וכו' ומה נספר לפניך וכו' הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע מהו הכוונה אם הכוונה לומר לפניו ית"ש אין אנחנו צריכים לפרט פרטי החטאים כי הכל גלוי לפניך אין זו טענה מספקת. דכיון שצונו הש"י במצותיו לפרט החטא ולמדוהו מאדון הנביאים באומרו אנא חטא וכו' ויעשו להם וכו' הנה מחויבים אנחנו לעשות המצוה כאשר צונו י"י אלקינו בכל המצות. שאין אנחנו מחויבים לחקרו למה צונו מצוה כזאת (הגם שמצוה בידינו להמציא טעמים למצות לפי שכלינו. אבל חלילה לבטל איזה מצוה בעבור שלא נוכל למצוא לה טעם) כי המצות הם שכל אלקי ומי יבא אחר המלך וכו' (האריכנו במ"א). וג"כ א"א לפרש כן כוונת לשון הוידוי הנ"ל דהלא כבר פורטים החטאים מקודם באמיר' אשמנו וכו' וכן אח"כ על חטא וכו' על חטאי' וכו' כידוע. ב' ק' מאמרינו אתה יודע וכו' אין דבר נעלם ממך וכו' ובכן יהר"מ שתמחול וכו' היא דבר שאינו מובן כלל האיך תלוי זה בזה לומר הואיל שאתה יודע וכו' ואין דבר נעלם ממך וכו' ע"כ תמחול וכו' ג' בסוף הוידוי דעל חט"א אנו אומר"ים פסוק הנסתרות לי"י אלקינו והנגלות וכו' לעשות את כל דברי התורה הזאת ופירוש הפסוק אינו מובן. וכברי דרשו רז"ל לענין ערבות. ומה שייכות לומר זה בכאן וגם פשט הפסוק לפי פשוטו לא נדע והנה אבאר לך את אשר עם לבבי בענין דבר הכמוסים אשר חקרו בו רבים בענין הצדקת משפטיו ית"ש עם בריותיו הנה ע"פ התורה הוא כי הבחיר"ה חפשיית בידינו ע"כ הוא ית"ש מעניש לעוברי מצותיו ומשכיר לעושי רצונו כמבואר הדבר לעין כל בתורה ובכל פסוקי הנביאה:
206
ר״זוהנה גם זאת היא ע"פ התורה ידיעת"ו ית"ש. צופ"ה ומביט עד סוף כל הדורות כל פרטיות מעשיהם כענין שגיל' לאברהם יצחק ויעקב ענין חורבן בית המקדש עבור העונות כמו שדרשו רז"ל שאמר לאברהם כשאין ביהמ"ק קיים ילמדו פרשיות הקרבנות ומעל' אני עליהם וכו' ואני מוחל להם על כל עונותיהם וכו' וכן הראה לו שיעבו"ד מלכיות בגלל העונות כמו שדרשו רז"ל בפסוק והנה אימה וכו' וכן הראה ליצחק ויעקב כמו שדרשו רז"ל ועוד מבואר הדבר של הידיע"ה בפירוש בתורה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וכו' א"כ הידיע"ה מבוארת בתורה. והנה ע"פ שכל האנושי הדברים הללו נראים כסותרים כיון שיש ידיע"ה א"כ בהכרח הוא שיעשה האדם כפי מה שיש בידיעת"ו ית"ש א"כ אין כאן שכר ועונש. והנה תראה שכל התורה מליא' מענין שכר ועונש. א"כ ע"כ יש בחירה וכמבואר בתורה בפירוש. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' ובחר"ת בחיים וכיון שהבחירה חפשיית א"כ אין אנחנו מבינים ענין הידיע"ה הנה על כרחך צריכין לומר הגם שיש ידיע"ה. עכ"ז אין הידיע"ה מכרחת והבחירה חפשיית בידינו וכמו שפי' פ' נכון הרב הגדול מהר"מ חאגיז זלה"ה בס' אל"ה המצו"ת בפסוק הנ"ל שהבאתי ואני ידעת"י כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא בי"ד חזק"ה הנה אלו התיבות ול"א בי"ד חזק"ה אין להם ביאור ופי' הוא ז"ל ואני ידעת"י כי לא יתן אתכם וכו' ואעפ"כ ולא ביד חזקה אין ידי חזקה עליו שיהיה מוכרח לעשות כזאת מחמת ידיעת"י כי אין ידיעתי מכרחת והוא בבחירת"ו יכול עשות כרצונו עכ"ד הרב הגדול הנ"ל ובזה יתכן מאד אח"כ. אומרו ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וכו' דכיון שאין הידיע"ה מכרחת והבחיר' חפשיית ע"כ יש שכר ועונש והנ' התאמתות הידיעה ובחיר"ה ב' הענינים ביחד אינם מובנים לשכל האנושי וילאה רעיון האדם להעמידם בהשכלת השכל כי שכל האנושי ישפוט אם יש ידיע"ה אין בחיר"ה ואם יש בחיר"ה אין ידיע"ה והנך רוא' התאמתות ב' הענינים ע"פ התורה האלקית וכבר חקרו ע"ז דורות הקודמים גם בזו"ח אמרו שהוא מהנסתרות לי"י אלקינו ואין מבו' לשכל האנושי להשיג זה אבל בהכרח הוא להאמין את שניהם ע"פ יסודי התורה בדרך אמונה. והנה החס"ד בעל חו"ה הוסיף ביאור בדברים האלה באמרו הלא אנחנו יודעים מדרך הטוב להטיב. ממילא בודאי אלו היה יודע הש"י שהוא לטובתינו שנשיג בשכלינו מאמיתיית ב' הענינים הנ"ל בודאי היה מודיע לנו אלא ע"כ כשלא הודיע לנו הש"י זה בהשגת שכלינו. רק באמונת התורה הוא כי הש"י יודע שאין זה לנו לטובה לידע הדברים האלה בהשגת שכלינו רק ע"פ אמונת התורה. והנה אנחנו בענייני חקרנו כמה ענינים להתוודע ולהגלות מהו הטובה לנו שנאמין הדברים הנ"ל ע"פ אמונת התורה דייקא ולא בהשגת השכל המשכיל:
207
ר״חואחת מהנה נאמר דהנ' כתי' אצל שבחי התור' בהתהלכך תנחה אותך (בעוה"ז) בשכבך (בקבר) תשמור עליך והקיצות (לזמן התחי') היא תשיחך הנה הם הג' דינים שדנים את האדם בזמנים שונים בעוה"ז בר"ה ויה"כ וכיוצא ולעוה"ב כשהאדם בקבר והנשמ' בעולם העליון ויום הדין הגדול לעתיד בזמן התחי' אלה לחיי עולם וכו' ובכל הדינים המשפטים תעמוד התור' ותמליץ טוב על עוסקים שיצאו בדימוס והנ' כל העונשים כבר כתבנו לך שהיא על היותינו בעלי בחירה כי בזולת הבחיר"ה אין עונש ואין שכר והנה הבחיר"ה אינה מושגת בשכל כיון שנתאמת לנו הידיע"ה רק מוכרחים אנו להאמין בחיר"ה וידיע"ה באמונת התורה. ונאמר דע"כ העלים הש"י השגת השכל בענין זה. רק להאמין ע"פ התורה כדי כשיבואו ישראל לדין הנה הדין והמשפט הוא ע"י בחירת"ם (כי בזולת הבחיר"ה אין דין) הנה נזכר לפניו ית"ש איכות אמונתם בידיע"ה ובחיר"ה שהוא ע"פ אמונת התורה כי השכל לא ישיג זה. רק האמינו הכל ע"פ התורה. א"כ הם בני תור"ה ע"כ התורה תמליץ טוב בעדיהם במשפ' עוה"ז ועוה"ב ולעתיד ויוצאי' בדימוס כי כן הבטיחנו הש"י בהתהלכך תנחה אותך וכו' וכנ"ל א"כ מה שהעלים הש"י את השכל הזה מאתנו הוא לטוב לנו כל הימים ולהוציא לאור משפטינו בכ"ז ועידן:
208
ר״טואתה הבא נבא לבאר. פי' הוידוי שהתחלנו בפתח הדרוש והוא סרנו (בבחירתנו) ממצותיך וכו'. (כי לא היינו מוכרחים בדבר כי אין ידועת"ך מוכרחת אותנו) ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (משפט אמת) ואנחנו הרשענו (בבחיר' בלא הכרח) מה נאמר לפניך וכו' הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יוד"ע. אתה יודע רזי עולם וכו' (רצ"ל גם זאת אנו מאמינים שאתה יודע כל הנסתרות והנגלות וכל רזי עולם. וא"כ זאת היא אמונתינו ע"פ התורה אשר שני הענינים אמיתיים. הידיע"ה והבחיר"ה. הגם שהשכל אינו משיג זה) ובכן (כיון שכן הוא שאמונתינו בזה ע"פ התורה א"כ בני תורה אנחנו. ע"כ) יהר"מ שתמחול וכו' כהבטחתי' שהתורה תעמוד לנו למליץ טוב בכל המשפטים ונצא בדמוס וזה שמסיימים בוידוי בפסוק הנסתרו' לי"י אלקינו (רצ"ל דברים הנסתרי' שאינם מובנים בשכל איכות השכר ועונש המבוארים לעיל בפרשה. כי הרי אצלו ית"ש היא הידיע"ה וז"ש לעיל בפרש' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך בתוקף לבבי כי יוד"ע אלקים ולא יהיה עלי עונש כי מוכרח אני בעשייתי. והנה באמ' דברים אינם מובנים האיך למה הוא. רק הם לי"י אלקינו הוא יודע הצדקה הדין בזה) והנגלות לנו ולבנינו ע"ע (רצ"ל שכליות הנגלים הודי"ע השי"ת לנו ולבנינו ע"ע. ולמה לא הודיע לנו גם הנסתרו' הנ"ל. הוא) לעשות את כל דברי התורה הזאת הוא כדי שתעשה דברי התורה שתמליץ טוב בעדינו בשעת הדין והמשפט הבן הענין כי לא יכולתי להאריך בכתב:
209
ר״יע"פ הדברים הנ"ל תתבונן מה שייסד הפייטן בתפילות ר"ה חלילה לך מדבר בצדקה מעשות משפט בלא צדקה ובמקום משפט אין צדקה ובאין משפט יש צדקה ואת' במשפט תעשה צדק' לשפוט תבל במעשה הצדקה ומכון כסאך משפט וצדקה ע"כ. והנה לכאורה מ"ש ואת' במשפט תעשה צדקה הוא אינו נתפס בשכל דהאיך יהיו שני הפכיי' בנושא אחד. כאשר אמר הפייטן בעצמו במקום משפט אין צדקה ובאין משפט יש צדקה. ולפי האמור יתכן שפיר דהנה הש"י כחפץ להצדיק עם זו אפילו לא יזכו בעיניו בדין ומשפט רוצה לעשות עמהם צדקה והנה הוא נקרא מלך המשפט. ומלך במשפ"ט יעמיד ארץ הנה המגיד מראשית הרוצה בתקנת בניו העמוסים מני בטן פעל ועשה אשר יסודי הדת שני ההפכיים בנושא אחד ידיע"ה ובחיר"ה אינם מושגי' בשכל רק הודיע אותם לבניו בתור'. וישראל מאמינים בהם ע"פ התורה והנה כאשר מגיע זמן המשפט לשפוט על אשר עברו חוק בבחיר' אשר עי"ז ח"ו מגיע להם עונש במשפט הנה נזכר שישראל מאמינים בידיע"ה ובחיר"ה על פי התורה באמונה אם כן בני תור' הם ולבני תורה הנה הוא הבטחה בהתהלכך תנחה אותך וכו' וכנ"ל וסר מאתם הדין והעונש ומתנהג עמהם בצדקה והצדקה הוא במשפט אמת כיון שהם מאמינים שני הפכיים בנושא א' ע"פ התורה ידיע"ה ובחיר"ה והי' זה שכרם ב' הפכיים בנושא אחד משפט וצדקה ז"ש הפייטן במקום משפט אין צדקה וכו' ואת' במשפט תעשה צדקה הבן:
210
רי״אוהנה עוד זאת אודיעך הנלע"ד הטוב' הגדול' אשר עשה הש"י לישראל ע"ק מה שלא הודיע לשכל אנושי האיך צדקו יחדיו הידיע"ה ובחיר"ה והשכל לא ישיג זה רק מחוייבים ע"פ התורה להאמין כ"ז. ואומר הנה תשכיל ותדע בזה הים גדול ורחב ידים תלמוד שלנו תמצא בו כ"פ מלתא דאתיא בק"ל וחומ"ר טרח וכתב לה קרא ולא מצינו כן בשום מדה מהי"ג מדות לומר מלתא דאתיא בג"ש או בכלל ופרט טרח וכתב לה קרא (הגם שהר"ן ז"ל כתב באיזהו מקומן. אגב דוחק איז' קושיא מלתא דאתיא בג"ש טר' וכו' לא מצינו כן בכל הש"ס) וטעמ' בעי דמהראוי להבין במדת ק"ו למה נאמר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכו' למה לן לקרא כיון דאתיא בק"ו ב' אם כך הוא המדה מאיזה טעם למה ישתנה בזה מדת ק"ו משארי המדות. ונ"ל דהנה כל המדות שהתור' נדרש' בהן המה מקובלים מסיני ולא ישפוט אותם השכל בזולת הקבלה. אבל מדת ק"ו (אפי' לא היה מקובל) הוא שכליי גם במילי דעלמא והנה בכדי שנדע שהתורה היא רצונו וחכמתו ית"ש למעל' מן השכל ע"כ מלתא דאתיא בק"ו (שהוא שכליי) טרח וכתב לה קרא מן התורה להורות שהתורה היא למעלה מן השכל. ולא יתערב חקירות שכל אנושי הבן כי דבר נחמד הוא למשכיל:
211
רי״בהג"ה וזה שפירשתי בפסוק כ"ל המצות אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון וכו' הנ' דקדקו מאי כ"ל וגם אשר אנכי מצוה אתכם אשר צויתיך מיבע"ל. ופירשתי דהנה יש בתור' מצות שמעיות. שאין השכל מחייבם רק הם בחוק וגזירה מן השי"ת. והוא ית"ש יודע טעמיהן. ויש מצות שכליות אשר השכל מחייבם ואפי' לא ניתנה התורה מחוייבים לשמרם כגון איסור גניב' וגזל ועריות וכיוצ' הנה הזהיר' התור"ה כ"ל המצו' אפי' המצות השכליי' שהשכל מחייבם לא תשמרם מפאת מה שהשכל מחייבם. רק מפאת אשר אנכי מצוה אתכם שהתורה היא למעלה מן השכל ומעתה תבין ביותר מ"ש לך בפנים בענין מדת ק"ו דטרח וכתב לה קרא. הבן:
212
רי״גוהנה די"ן ומשפט הוא ע"פ שכל שמתחייב האדם עונש כך וכך על שעבר עבירות כך וכך וכ"ה בכל המשפטים אבל צדק"ה וחס"ד הוא למעלה מן השכל. והנה תתבונן עוד מדת ק"ו שהוא שכליי נק' בכל הש"ס די"ן כמאמרם בכ"מ והלא די"ן הוא. וכן דיו לבא מן הדי"ן וכו' כי השכל לא ישפוט רק די"ן ומשפ"ט על כל דבר. ע"כ מילתא דאתיא בק"ו שהוא שכליי. והוא די"ן טרח וכתב לה קרא מן התור"ה והתור' היא למעל' מן השכל תור"ת חס"ד והחסד הוא למעלה מן השכל:
213
רי״דהג"ה הרחבתי ביאור במקום אחר בפסוק פיה פתחה בחכמ"ה. היינו מדת ק"ו שהיא חכמ' ושכל ותור"ת חס"ד על לשונה היינו דטרח וכתב לה קרא מן התור' תורת חסד למעל' מן השכל בכדי להגביר החסד על הדין הבן:
214
רי״הוהנה תבין ג"כ לפ"ז מדת ק"ו נק' די"ן כמ"ש. הנה היא המד' הראשונ' בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. הנה נגדו בתורה שבכתב בי"ג מדות המד' הראשונ' היא א"ל. שהיא חס"ד גמור כמד"א חסד אל כל היום וזה נרמז ג"כ מלתא דאתיא בק"ו. שהוא די"ן טרח וכתב לה קרא בתור' שבכתב נכתב שהוא חס"ד כנ"ל הבן ע"כ מי שהוא בעל תורה מקויים בו בהתהלכך וכו' ובשכבך וכו' והקיצות היא תשיחך בכל הדינים בין בעוה"ז בין בעוה"ב בין דין דלעתיד הגם שהדין נותן כך וכך והוא ע"פ השכל כמ"ש הנה התור"ה שהוא תור"ת חס"ד למעלה מן השכל. וכיון שהנפש הוא מבני תורת חסד הנ' הדין נותן שיתנהגו עמו בצדק' וחס"ד וזה שיסד הפייט ואתה במשפט תעשה צדקה:
215
רי״ווהנה ע"פ כל הדברים הנ"ל תבין ביתר שאת מש"ל הש"י ברוב רחמיו כחפץ להצדיק עם זו ולהתנהג עמהם במדת החס"ד שהוא למעלה מן השכל. שהשכל הוא משפ"ט ודין להעניש להעוברים על רצון המלך בבחירתם הנה בעסק השכר ועונש גופי' העלי' הש"י השכל הזה מן בעלי השכל איך יצדק שכר ועונש על רוע הבחיר"ה כיון שיש ידיע"ה אצלו ית"ש על כל פרטיית ענינים. מה שהי' ומה שיהי' ובני ישראל מאמינים כ"ז ע"פ התור' תורת חסד שהיא למעל' מן השכל ממילא המשפט והדין נותן למחול להם כל עונותיהם ולהושיעם בצדק' וחס"ד. ועת' תבין ג"כ. נוסח הוידוי שאנו אומרים וכמש"ל והבן:
216
רי״זהתבונן עוד כתיב באברהם אבינו והאמ"ן בי"י ייחשב' לו צדקה נמסר והאמ"ן חסר י' גם ויחשב' לו צדק"ה אינו מובן לפי פשוטו והנה כבר דברנו בזה באריכו' שהש"י הבטיח לאברהם דבר שלא ישיגנו בשכל. והוא ב' הפכיים דהנה אמר אברהם י"י אלקים מה תתן לי ואנכי הולך וכו' והנה בן ביתי יורש אותי והנה דבר י"י אליו לאמר לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך הוא יירשך דהנה במקומו דברנו באריכות וכאן לקצר באתי. א' קשה מהיכן שפט אברהם אשר בן ביתו אליעזר יהיה יורש שלו מה שייכות יש לו לעבד לירש את אדונו ב' קשה קראו דמש"ק אליעזר. דולה ומשק' מתורת רבו לאחרים מה לו לספר שבחו כעת ג' אומרו והנה דבר י"י אליו לאמר וכו' ולא כתיב ויאמר אליו י"י וכו' משמע הלשון והנה דבר י"י אליו לאמר על מה שאמר הוא אמר לו י"י אמת הדבר כאשר אמרת. אבל לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך וכו' והאיך יצדקו הדברים. ד' למה אמר אשר יצא ממעיך ולא אמר. בנך הוא יירשך. ואודיעך בקיצור דהנ' אברהם ראה באוצטגני' שלו או ברוה"ק אשר אליעזר יהיה יורש אותו והוא כי אליעזר נתגלגל בכלב בן יפונה כידוע מכתבי מרן. ע"כ כלב הלך עד חברון אל אדונו אברהם. והנה הבטיחו הש"י וקיים אשר יתנו לו את חברון לאחוז' והנה ירש את חברון. ושם מקום כבודו של אברהם ע"כ ראה אברהם אשר אליעזר יורש אותו. וראה אשר הוא דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים כי ויהס כלב וכו'. ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם. הנה מכל זה שפט אברהם שכבר ח"ו אין לו בן לירש אותו. והנה דבר י"י אליו לאמר. אמת הדבר כאשר אתה רואה אבל לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך. והנה דבר י"י אמת שבאמת אליעזר יירש את אברהם עצמו היינו מקום כבודו אבל לא אליעזר זה כ"א אותו אשר יצא ממעי אברהם. היינו כלב בן יפונ' שנתגלגל בו אליעזר. הנה בבוא דבר אלקינו הנה ידעו הכל אשר דבר י"י אמת. אבל אז כשהשיב הש"י לאברהם. הנה השיב לו. אמת הדבר כאשר ראית אשר אליעזר יירשך. רק לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך וכו'. הנה הם ב' הפכיים בנושא אחד. הנה הגם שהדבר לא היה מובן אליו כי הוא היפך השכל. ע"כ האמן בי"י והנ' כתיב האמן חסר י' כי היו"ד מור' על החכמה הנה האמן בי"י מבלי חכמה והשכלת השכל רק באמונה שהיא למעלה מן החכמ'. ע"כ האמן חסר י' המורה על חסרון והעדר החכמה והנה אמר אח"כ ויחשב' לו צדקה דהנה אדם המחזיר לחבירו פקדון אשר הפקד אתו זה לא מיקרי צדק"ה המחזיר לו את שלו. משא"כ מי שנותן לחבירו את אשר לא נתן לו רק מפריש משלו ונותן לו זה מיקרי צדק"ה. והנה מי שמאמין רק בדבר שהשכל והדעת מחייב. הנה השכל והדעת נתן לאדם בפקדון מהחונן לאדם דעת. הנה זה מיקרי דמחזיר להש"י פקדונו משא"כ מי שמאמין ע"פ דרכי התור' אפי' מה שהוא מנגד להשכל כגון ב' הפכיים בנושא א' הנה זה נחשב לצדקה מן האדם שנותן להש"י וז"ש באברהם ויחשב' לו צדק"ה כיון שהאמין בי"י דבר הוא למעלה מן החכמה והשכל. הנה חשב' לו הש"י שניתן לו אברהם צדק"ה הבן הדבר:
217
רי״חהג"ה וז"ש חז"ל גדולה צדק' שמקרבת את הגאולה. ויש לפ' ע"פ מ"ש אין ישראל נגאלין אלא בזכות אמונ"ה והאמונ' הוא למעל' מן השכל והוא כביכול צדק"ה להקב"ה והוא גדול' צדק"ה שמקרבת את הגאולה. הבן:
218
רי״טוהנה לפ"ז ממילא רווחא לן שמעתתא. הוא מה שייסד הפייטן במקום משפט אין צדקה וכו' ואת"ה במשפט תעשה צדק"ה כי המשפ' והדין מחייב לעשות עמנו צדק"ה כיון שאנחנו מאמינין ע"פ התורה ידיע"ה ובחיר"ה ביחד דבר שהוא למעלה מן השכל והחכמ' א"כ כביכול אנחנו נותנין בזה צדקה להש"י כנ"ל א"כ הדי"ן והמשפט מחייב שיעשה הש"י עמנו צדקה וימחול לעונותינו ויגאלנו ב"ב גאולת עולם ומעתה תבין ג"כ נוסח הוידוי שכ' לעיל והבן:
219
ר״כהתבונן עוד בגמ' ר"ה כורש החמיץ דאשכחן במקרא דהנדבה שהתנדב לבנין ביהמ"ק אמר די ליהוי מצלין לחיי מלכא ובנוהי. ומקשינן ומאן דעביד הכי לאו מעלייתא הוא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' ה"ז צדיק גמור. והתירץ כאן בישראל כאן באוה"ע ופירש"י ישראל אינו קורא תגר אפי' וכו' משא"כ גוי קורא תגר. וא"כ לפ"ז זה פרי מעש' ישראל נותן להש"י במצותיו כך וכך ומתנ' שנותן בכדי שימלאו משאלותיו ויתנו לו כך וכך ואפי' לא היה כפי תנאו אינו קורא תגר א"כ זה הוה כנותן צדקה להש"י וא"כ מהראוי לישראל שיהי' זה שכרם כל הימים היינו דגם דתנאי התנה הש"י אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי וכו' וישבתם לבטח וכו' ורדפתם את אוביכם וכו' ונתתי משכני בתוככם וכן כל היעודים הטובים הנה הם בתנאי. עכ"ז כיון שזה מנהג ישראל שנותנין להשי"ת ומתנין תנאי ואעפי"כ אם ח"ו אין ממלאין משאלותיו מקיים מוצא שפתיו ואינו קורא תגר הנה גם היוצר כל הוא אלקינו הגם שתנאי התנה בתורתו עמנו. אשר כל היעודים הטובים יתן לנו בתנאי קיום מצותיו ותורותיו עכ"ז הגם שלא קיימנו התנאי מגיע לנו כל היעודים הטובים בצדק"ה. והצדק"ה היא במשפט כי כל משפטינו כל הימים וזה שייסד הפייטן ואתה במשפט תעשה צדק' וזה שיסדו ג"כ וצדקנ"ו במשפ"ט המלך המשפט:
220
רכ״אועפ"ז נתבונן מאמר חז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדק"ה דלכאורה יקשה דהרי נאמר ציון במשפט תפדה. ולפי כל הדברים הנ"ל אתי שפיר דהנה כתיב ספר אתה למען תצדק. הכוונה הוא המלך המשפט הנה הוא במשפ"ת יעמיד ארץ. ובהכרח הוא כביכול שיהיה הכל במשפט: ואיך יצדקו קרוצי גושיו במשפט קדוש. והנה זאת עצתו ית"ש לבניו ספר אתה למען תצד"ק מבקש השי"ת מאתם שיסדרו טענותיהם עפ"י התורה אשר להן מגיע צדקה במשפ"ט כענין כל הדברים שכתבתי לעיל שהצדק"ה הוא עפ"י משפט וזהו ציון במשפ"ט תפדה. אין מבוא לקרב הפדות והגאולה רק עפ"י המשפט כי מלך במשפט יעמיד ארץ. הנה ושבי' בצדק"ה היינו השבין אליו בזמן המשפ"ת מסדרין טענותיהן איך יתחייב להן צדק"ה ובמשפ"ט הוא וכיון שכביכול גם הן עושין צדק"ה א"כ צדק"ה מקרבת את הגאולה ב"ב אמן:
221
רכ״בבנוסח הוידוי. על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה אינו מובן וז"ל הרב הגדול חיד"א זלה"ה בס' דב"ש לפ"י מערכת אות ו' סימן ב' תכלית וידו"י הוא שיכיר החטא (נ"ל היינו שבכל חטא ועון שימצא בפשפוש ובמעשיו יכירוהו כמה הוא גדול כגון כל הכועס כאלו עע"ז כל המתייהר כאלו בא על כל עריות המלבין פני חבירו ברבים כאלו שו"ד וכיוצא הרי לך דברים כאלה שכיחין בכ"ז בעוה"ר ובאם האדם לא יכיר אותן מי הם ומאיז' סוג הם לא יכיר לשוב כי נראין קטנים בעיניו. וכן לה"ר שקול כג' ראשי עבירות הנ"ל. וכן המוציא ז"ל ח"ו וכן אמרו כל המשנה בדיבורו כאלו וכו' כ"ז צריך השב להכיר הבן הדברים נ"ל) ולפני מי חטא (היינו שיחשיב בגדולתו ית"ש ובשפלו' האדם כי הכל לפי המבייש והמתביי'. כנ"ל) ויתביי' מאד ויתחרט ויעיד עליו היודע תעלומות שלא יחטא עוד ואל ישוב לכסל'. הרמב"ם בה' תשוב"ה (כב' כתבנו פי' דברי הרמב"ם לדעתינו במאמרי השבתו' ובמאמרי ר"ה) ויכוין להתוודו' עליו ועל כל ב"ב על מה שחט'. בגלגול זה ובגלגולי' אחרי'. וישער בעצמו כי הוא חייב מיתה על שהכעיס למלך הכבו' ועבר על מצותיו ובחרד' ורעדה בא לבקש שימחול לו המלך. וכתבו ז"ל דזהו מה שתקנו עח"ש לפניך בוידו"י פה כלומר שהתוודה בפה מן השפה ולחוץ ולא בלב. וצריך להתוודות על הוידו"י שלא התוודה כהוגן ושיהיו פיו ולבו שוין (נ"ל שזה היה טעם קדמונינו שלא הנהיגו לומר וידו"י אשמנו וכו' בכ"י בבתי כנסיות רק בבתי מדרשות לת"ח וזקנים. אבל למרבית המון עם המתפללים בבה"כ לא היו מנהיגים אותן לומר הוידוי בכל יום דחששו להיותן טרודין על המחיה ועל הכלכלה ואינן מפנים את לבם לאיכות ומהות הוידו"י והנה כאשר יתוודו בהרצות שפתים ולבם בל עמם. הנה יוסיפו על חטאתם פשע. ויצטרכו למיתב תענית לתעניתם היינו וידוי לוידויים רק בתענית צבור אז לבם נשברה ומפנין את לבם לענין הוידוי אזי אמרו כל הקהל וידוי והנה עתה מקרוב הנהיגו לומר הוידוי בכ"י כל ההמון בכל ב"כ. הנה המשכיל ישוב אל לבו להתוודות כהוגן ואז טוב לו ודי בזה למשכיל) ויכוין שמתוודה בכ"ב אותיות לתקן מה שפגם בכ"ב אותיות (היינו כללות התורה כולה יסודה כ"ב אותיות) ועוד יכוין ששאר החטאים שאינו זוכר יוכלל בוידוי זאת כי הכל נכלל בכ"ב אותיות (עיין בר"מ בענין שאמרז"ל בבדיקת חמץ בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו ודיו) ויכוין לקיים מ"ע להתוודות ולשוב בתשוב"ה כי מצות צריכות כונה ובפרט מ"ע דאורייתא וגם הוא מ"ע שבדיבור דגם במצות דרבנן אינו יוצא בלא כונה. ודע ע"פ חשבון הרמב"ם במנין המצות הנה מ"ע של הוידוי באה בתורה במנין שס"ה. נ"ל ע"פ משארז"ל השט"ן בגי' שס"ד לרמז דביוה"כ לית ליה רשות לאסטיני. הנה כ"ה בענין הוידוי כשהאדם מתודה שגב' מעלתו למנין שס"ה בענין יוה"כ ואז השט"ן חלף הלך לו בזמן שהחייב מודה ועוזב. הבן הדבר העתקתי לך כל הדברים האלה עם קצת תוס' דברינו אלה למראה עיניך להיותן דברים נצרכין לכל האנשים כגילי. בין והתבונן:
222
רכ״גשימני כחותם על לבך רמז הדבר מילוי ל"ב כזה מ"ד י"ת בגימ' חות"ם עיין בסוף דברי הסבא במשפטים וי"ל שזה אחד מן הטעמים שמכין על הלב בשעת הוידוי:
223
רכ״דויאמר י"י סלחת"י כדברי"ך הנה הוא בגימ' אלף ל"ז ועם הי"ט אותיות בגימ' אלף נ"ו הוא כמנין השמות שצריכין לכוין (ע"פ כונת האריז"ל) בכריעות וזקיפות דשמ"ע דהיינו באבות תחילה קס"א וגם הו"י' פשוטה ובזקיפת ע"ב. הו"י' פשוטה ובאבות לבסוף בכריעה קמ"ג הו"י' פשוטה ובזקיפ' ס"ג הו"י' פשוטה ובהודא' תחילה בכריעה קנ"א הו"י' פשוטה ובזקיפה מ"ה. הו"י' פשוטה ולבסוף בכריע' קס"א הו"י' פשוטה ובזקיפה ב"ן הו"י' פשוט' ס"ה בגימ' אלף נ"ו. רמז נכון למי שמכוין כנ"ל. הטוב וסלח יסלח לו כדבריו ודי בזה:
224
רכ״הקדושת היום בו ידובר כמה ענינים מענין קדושת היום הנכבד והנורא ההוא ויבוארו בו כמה ענינים מדברי רז"ל מענין קדושתו ואגב יתבארו בו כמה ענינים מן נוסח התפלות ונקרא המאמר קדוש"ת היו"ם:
ומבני יששכר יודעי בינה וכו' יתפרש ע"פ האמור בזהר ויקרא דף ט"ו ע"ב. תאנא בשעתא דמתבסמן דינין ושלטין רחמי כל כתרא וכתרא תב בקיומי' ומתברכאן כולהו כחדא וכד תייבין כל חד וחד לאתריה ומתברכאן כולהו כחדא ומתבסמא אמא בקלדיטי גליפין. ותייבין לסטרהא כדין איקרי תשוב"ה שלימה ואתכפר עלמא דהא אמא בחדוותא שלימתא יתבא דכתיב אם הבנים שמחה. וכדין איתקרי יום הכפורים דכתיב בי' לטהר אתכם מכל חטאתיכם עכ"ל עיין בדברי מרן האריז"ל יתפרש המאמר כפי רוחב בינתך. ובקיצור הענין הוא כל עשרת ימי תשוב"ה הוא השלמת שיעור קומת מלכו"ת שמי"ם כנודע מענין הנסיר"ה עד בא יום הנכב"ד והנור"א נתגלה בחי' בינ"ה אימא תשוב"ה עילאה יובל הוא ושבו בנים לגבוליהם והנה נודע תשוב"ה היא תשוב ה' והנה בכל עשי"ת כל פרי מעשינו בתורה ומע"ט תשוב"ה שלימה הוא עדיין בבחי' תשוב ה' תתאה שיעור קומת מלכות שמים משא"כ אח"כ כבוא יו"ם הקדו"ש אזי תשוב"ה תשוב ה' עילאה תשוב"ה עילאה בינ"ה והנה עשי"ת נקראין עתים (עיין בכתבי קדש להרב הגדול בעל גו"א. מפרש תיבת ע"ת במקראי קדש הוא הזמן שבין העבר והעתיד) והנה ידוע עשי"ת הוא הזמן שבין העבר והעתיד אחרית שנה וראשית השנה שנ"ה נקרא כך ע"ש שנ"ה ימים והנה שס"ה הם ימות החמ"ה אעפ"כ נק' בלה"ק שנ"ה כי העשרה ימים הם בין העבר והעתיד א"כ שפיר יכונה לעשי"ת בשם עתי"ם (וגם עתי"ם ברמז ר"ת עשר"ת ימ"י תשוב"ה מלכו"ת בסוד הנסירה תשוב ה' תתאה) והנה נאמר בהעמדת מלכו"ת בי"ת דו"ד שהוא מרכבה למלכו"ת שמי"ם הנה באו אליו אז מבנ"י יששכ"ר (המשכילים בחכמת התורה וכל רז לא אנוס להו) יודע"י בינ"ה לעתי"ם הן המחברים (יודע"י לשון חיבו"ר כנודע) ע"י תורתן. בינ"ה אל העתים בחי' יום הכפירים אל עשי"ת והנה תתבונן חיבור בינה עם עתים היינו מספר בינ"ה עתי"ם בגימ' א"ם הבני"ם שמח"ה הללו י"ה והוא הנרמז בזהר שהבאתי לעיל דהא אמא בחדוותא שלימתא יתבא. דכתיב א"ם הבני"ם שמח"ה וכדין איתקרי יו"ם הכפורי"ם הבן:
ומבני יששכר יודעי בינה וכו' יתפרש ע"פ האמור בזהר ויקרא דף ט"ו ע"ב. תאנא בשעתא דמתבסמן דינין ושלטין רחמי כל כתרא וכתרא תב בקיומי' ומתברכאן כולהו כחדא וכד תייבין כל חד וחד לאתריה ומתברכאן כולהו כחדא ומתבסמא אמא בקלדיטי גליפין. ותייבין לסטרהא כדין איקרי תשוב"ה שלימה ואתכפר עלמא דהא אמא בחדוותא שלימתא יתבא דכתיב אם הבנים שמחה. וכדין איתקרי יום הכפורים דכתיב בי' לטהר אתכם מכל חטאתיכם עכ"ל עיין בדברי מרן האריז"ל יתפרש המאמר כפי רוחב בינתך. ובקיצור הענין הוא כל עשרת ימי תשוב"ה הוא השלמת שיעור קומת מלכו"ת שמי"ם כנודע מענין הנסיר"ה עד בא יום הנכב"ד והנור"א נתגלה בחי' בינ"ה אימא תשוב"ה עילאה יובל הוא ושבו בנים לגבוליהם והנה נודע תשוב"ה היא תשוב ה' והנה בכל עשי"ת כל פרי מעשינו בתורה ומע"ט תשוב"ה שלימה הוא עדיין בבחי' תשוב ה' תתאה שיעור קומת מלכות שמים משא"כ אח"כ כבוא יו"ם הקדו"ש אזי תשוב"ה תשוב ה' עילאה תשוב"ה עילאה בינ"ה והנה עשי"ת נקראין עתים (עיין בכתבי קדש להרב הגדול בעל גו"א. מפרש תיבת ע"ת במקראי קדש הוא הזמן שבין העבר והעתיד) והנה ידוע עשי"ת הוא הזמן שבין העבר והעתיד אחרית שנה וראשית השנה שנ"ה נקרא כך ע"ש שנ"ה ימים והנה שס"ה הם ימות החמ"ה אעפ"כ נק' בלה"ק שנ"ה כי העשרה ימים הם בין העבר והעתיד א"כ שפיר יכונה לעשי"ת בשם עתי"ם (וגם עתי"ם ברמז ר"ת עשר"ת ימ"י תשוב"ה מלכו"ת בסוד הנסירה תשוב ה' תתאה) והנה נאמר בהעמדת מלכו"ת בי"ת דו"ד שהוא מרכבה למלכו"ת שמי"ם הנה באו אליו אז מבנ"י יששכ"ר (המשכילים בחכמת התורה וכל רז לא אנוס להו) יודע"י בינ"ה לעתי"ם הן המחברים (יודע"י לשון חיבו"ר כנודע) ע"י תורתן. בינ"ה אל העתים בחי' יום הכפירים אל עשי"ת והנה תתבונן חיבור בינה עם עתים היינו מספר בינ"ה עתי"ם בגימ' א"ם הבני"ם שמח"ה הללו י"ה והוא הנרמז בזהר שהבאתי לעיל דהא אמא בחדוותא שלימתא יתבא. דכתיב א"ם הבני"ם שמח"ה וכדין איתקרי יו"ם הכפורי"ם הבן:
225
רכ״ווהיתה זאת לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו וכו' כי ביום הז"ה יכפר עליכם וכו'. מהראוי לתת לב למה לא נתבאר היום הנועד תיכף בהתחלת הפרשה רק הפרשה מבארת בתחילה העבודה של היום בלא הודע איזה יום הוא ואח"כ הזכיר את היום כלאחר יד. והנה הוא קושיא עצומה הלא תראה בכל מועדי י"י מקראי קדש הזכיר הזמן המוגבל תחלה ואח"כ מפרש העבודה של היום וכאן הוא בהיפוך. ונ"ל הטעם שהוא להתוודע ולהגלות מעלת קדושת היום שהוא בבחי' בינ"ה. עלמא דאיתכסייא תשוב"ה עילאה עולם הבא ע"כ אין בו אכיל"ה ושתיה ע"כ מעלימין את שם היו"ם להורות שהוא מן עול"ם הנעלם למעלה מן הזמ"ן זמ"ן בגימ' מ"ה ב"ן והיום ההוא הוא בחי' בינ"ה. ס"ג סוד ואתה מחי"ה (בגימ' ס"ג) א"ת כולם אשר עם אות ת' שה"ס הרשימה לכל היצור כמ"ש והתוית תי"ו עיין כ"ז בס' ברכ"ע) הנה מחי"ה עם הת' הס' פעולת היום חתימ"ה (ע' בס' הנ"ל) הנה שם ס"ג היא למעלה מן הזמ"ן שהוא מ"ה ב"ן ע"ב בעבוד"ת היום נעלם הזמ"ן של היום להורות לנו קדושת היו"ם באיזה מקום מורה עבודתו במקום למעלה מן הזמ"ן. הבן הדבר:
226
רכ״זוהנה תמצא גם בתורה שבע"פ המסכת א' המדבר' מענין מצו' היו"ם לא נק' שמה ע"ש היום יו"ם הכפורים (כאינך שב"ת פסחי"ם ר"ה סוכ"ה) רק נק' יומא להורות קדושת היום הוא ממקום נעלם ראוי להסתירו. ע"כ מנהג אנשי מעשה שלא להזכיר שמו כ"כ בפשיטות באיזה דברים רק כשמזכירין מענינו לאיזה הצטרכות קוראים אותו סתם יו"ם הקדו"ש ודי בזה למשכיל:
227
רכ״חבמשנה שבע' ימים קודם יוה"כ וכו' כתבו התוס' יש מקומות ששונ' המנין ברישא כמו בכאן וכו' ואיכא דוכתא דתנא מניינא לבסוף וכו' עיי"ש. נ"ל דהתנא דייקנא הוא ושונ' בכאן החשבו"ן בריש' ואח"כ עצם היו"ם כי כל חושבנ"א בסיהרא הוא והנה יום רא"ש השנ"ה היא בחי' מלכות שמי"ם דכל חושבנ"א בה תליא (ע"כ יאמרו המושלי"ם בוא"ו חשבו"ן) וכן כל הימים שאחר ר"ה לתקן עולם במלכו"ת ובהגיע יו"ם העשו"ר. הס' בינ"ה למעלה מן הזמ"ן והחשבון כאשר כתבתי במ"א סוד ועבדו לעול"ם הנאמר בעבד עברי הנה קבלו רז"ל שהוא עד היוב"ל בינ"ה דמפיק עבדין לחירות נק' לעל"ם כי היא למעל' מן הזמ"ן והחשבו"ן הבן ע"כ התנא דייקנא שונה הזמ"ן והחשבון תחיל' היינו שבעת ימים קודם וכו' (היינו הזמ"ן והחשבו"ן) ואח"כ יוה"כ עצ"ם היו"ם שהוא למעל' מן הזמ"ן והחשבו"ן הבן היטב ותנשק ידי החכמים ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
228
רכ״טשם מפרישין כ"ג מביתו ללשכת פרהדרי"ן. הנה אמרו בגמ' בלווט"י הית' נק' אך אח"כ (בבית שני) נשתנ' שמה מתוך שמחליפין אות' בכל שנה בפרהדרי"ן הללו וכו' שהכהנים הגדולים לא הוציאו שנתן שהיו בבית שני כהנים שאינם מהוגנים שנתמנו ע"י ממון. והנה יש להתבונן. התנא למה קראה בשם הזה שהוא לגנאי ולא קרא' בשם החשוב שהי' לה. בבית ראשון והנה לפי פשוטו י"ל דאי הוה תנא בשם בלווט"י (בשם שהיה בבית ראשון) סד"א דווקא בבית ראשון היו צריכין פריש' שהיה בקדשי קדשים. הארו"ן והיה בו קדוש' יתירה משא"כ בבית שני ובפרט לריש לקיש דלמד לה מסיני שהי' בו קדושה יתירה לזה אשמעינן התנא דגם בבית שני שכבר הי' הלשכ' פרהדרי"ן צריכין ג"כ פריש' מיהו כ"ז לא הונח לי דודאי גם בבית שני בימי יהושע בן יהצדק ושמעון הצדיק לא הי' עדיין שם הלשכה פרהדרי"ן ר בלווט" והבן ונ"ל דאשמועינן בזה חיבת עבוד' הקודש על ישראל אפי' על אותן שאינן מהוגנין כ"כ דהנה הלשכה היתה נק' פרהדרי"ן מפני שהכהנים מתחלפין ומחליפין אותה בכל שנה. הנה מן התימא האיך השתדלו הכהנים להתמנות הלא ראו כי בנפשם הוא. והנה תראה שאעפ"כ מסרו נפשם על העבודה הגם שלא היו מהוגנים כ"כ הנה מזה יתבחן חיבת עבודת הקדש על ישראל ע"ק והוא לריח ניחוח לפני י"י ע"ע:
229
ר״למשנה לא הי' מתבונן להזות לא למעל' ולא למט' אלא כמצלי"ף עיין ברש"י כתב. ולשון כמצלי"ף לא נודע לי עכ"ל. ראה זה מצאתי בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק ארבעים יכנו לא יוסיף. ארבעין יצלי"ף וחסר חד ילקוני' וכו' והנה נראה שרוצה לפרש מה שנכתב בתורה ארבעי"ם וחז"ל קבלו שהוא רק ל"ט ולמה נכתב ארבעי"ם וס"ל שהמכה האחרונה אחר מספר ל"ט לא יפה במעשה רק כעין מחשבה יטה ידו להלקות ולא יוריד ידו לגופיה להלקותו ולשון יצלי"ף היינו יעשה בידו כמו צלף שענפיו מתפשטים עד כמעט סמוך לארץ (כמשארז"ל באותו חסיד שעלה אצלו צל"ף שיהי' גדר לשדהו) ואעפ"כ אינו מגיע לארץ. וז"ש המתרגם ארבעין יצלי"ף וחסר חד ילקוני' ונ"ל דלמדו זה ע"פ קבלת המסורה. נמסר' ארבעי"ם ב' ר"פ א' דן ארבעי"ם יכנו ואידך ארבעי"ם שנה אקוט בדור וכו' הנאמר על דור המדבר שנגזר עליהם ארבעים שנה יום לשנה. והנה גם לשם לא הי' אלא ל"ט שנה ששילוח המרגלים היה בשנה השני'. אך נחשב להם השנ' הקודמת שכבר היה הגזירה במחשבה כמ"ש רש"י שם. והנה נלמד במסור' כמו לשם נחשב המחשבה במנין להיות סכום לארבעים כמו כן כאן במלקות יהיו ל"ט במעש' ומספר הסכום לארבעי"ם יהיו רק כעין מחשבה היינו יצלי"ף כנ"ל וזה לדעתי גם במשנתינו כמנגדא לא הי' מתכוין וכו' אלא כמצלי"ף כנ"ל:
230
רל״אוכיון שבאנו לכלל זה לדבר מעניני המלקות. אבאר לך בזה דבר נחמד להבין ע"פ הנ"ל טעם למה צוה הש"י כזאת להלקות ל"ט במעש'. ואח"כ בבוא למספר מ' יטה ידו להכות ולא יוסיף במעש' (הגם שאין לחקור על מצות אלקינו ית"ש כי כן עלה ברצונו עכ"ז מצו' עלינו כל מה שנוכל להשיג בטעמי המצות ע"פ דרכי התור' תהיה לרצון לפני הש"י הגם שלא נוכל לבוא לתכלית טעמיהן) ונאמר בזה ע"פ דברי הזוה"ק פרשת תשא דף ק"ץ. א"ר יוסי לאו הוה אבא רחמין על בנוי כקוב"ה וכו' ואע"ג דאגזים וארים רצועא אתאת אימא ואתקפת בדרועא ימינא וגם רצועא בקיומא ולא נחית לתתא ולא איתעביד בנין דבעיטא חדא הוו תרווייהו איהו דאגזים וארים רצועא ואיהי דאחידת בימינו ואי תימא מנלן ממל' דאיהו באיתגליא דכתיב לך רד כי שחת עמך שרי לארמא רצועא ומש' דלא הוה ידע ארחא דאימא שתיק כיון דחמא קוב"ה כך. אנקיד לי' ובטש בי' ואמר ועתה הניחה לי ומיד ארגיש משה ואחיד בדרועי' דקוב"ה דכתי' זכור לאברהם דא דרועא ימינא ובג"כ לא נחית רצועא ואי תימא אימא דאיהי רגילה לאחדא ברצוע' דמלכא אן הוות דשבקת מלה למש' וכו'. בכה ר"ש ואמר חד מאילין מאינון מינין דלחישו לי מגו ריש מתיבתא דגנתא דעדן דלא אמרו באיתגלייא. מלה דא סתרא איהו ואימא לכו בני רחימאי וכו' אמרו לי' בלחישי ואנא אימא באיתגלייא וכו' חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו בי' עמא קדישא. באימא עילאה. דכתיב קום עשה לנו אלקים וכו'. ובג"כ אימא לאהוות תמן ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאימא וארחא דילה אמר למש' וכו' ודא הוא דלחיש' לי בלחישו דלא חזי לגלאה דברא לא ינדע דחמי דהא רצועא אתתקנת לידחל תדיר. אבל ותרוויהו בעיטא חדא ובעיטא חדא עכ"ל הנך רוא' דכך הוא אורחא דמלכא דאגזים ולהרים רצוע' ואימא קדישא (מלכו"ת שמי"ם אחידת ברצועה שלא להניח' לרדת למט' להכות הבן הדבר ותרווייהו בעיט' חדא:
231
רל״בהג"ה ובז' פירשנו בפ' שלח בשלוח המרגלים אמר משה ועתה יגדל נא כח אדנ' כאשר דברת לאמר הנה יש לדקדק א' מהו ואת"ה איזה זמן בא לשלול ב' מהו הלאמ"ר ג' מהו הפירוש יגד"ל נא כח אדנ' וכו' ופירשנו ע"פ דברי הזהר הנ"ל להיות שבחטא העגל אימא לא הוות תמן מפני הפגם ולא הי' מי שיאחז ברצוע' דמלכא בכח כביכול עד שהקב"ה אנקיד למש' בכדי שיבין הוא. ויאמר זכור לאברה"ם ויאחז ברצוע' דמלכא. והנ' עתה בחטא המרגלים שלא היה הפגם באימא אמר משה ועת"ה (שאין הפגם באימא כמו שהיה במרגלים אשר אימא קדישא לא הוות תמן אבל כעת שאין הפגם באימא. הנה) יגדל נא כח אדנ' (כנהוג בכ"ז) כאשר דברת (אלי בזמן עון הנ"ל) לאמר היינו שדברת אלי הניח' לי בכדי שאבין לאמר זכור לאברהם. הנה אין מן הצורך לזה כי אימא קדישא תאחוז ברצוע' כמנהג' כביכול. הבן:
232
רל״גוהנה יש להתבונן הגם שהסוד הזה לחישו לי' לר"ש במתיבתא עכ"ז בהכרח הוא שיהיה הדבר הזה מרומז בתורה כי קוב"ה כל מסטירין דילי' וכל גנזין עילאין גלי לון באורייתא ואומר אני שבכאן נרמז הסוד הזה מספר ארבעים הנה הוא במנין האל"ף בי"ת אות מ'. ואות מ' נרמזת במלכו"ת אימא קדישא (עיין בספר מאור אור) דאחידת ברצוע' דמלכא הנה רמז הש"י בתורתו במחויב מלקו"ת בהגיע למספר מ' הנה המלקה מרים הרצועה בצווי המלך. ואימא קדישא הנרמזת באות מ' אחיד' ברצוע'. ע"כ ארבעין יצליף הבן כשאין כאן עדיין מספר ארבעי"ם שהוא מ' יכה המלקה רמז כשח"ו אימא קדישא לא הוות תמן מחמת הפגם ח"ו הנה וכו' משא"כ בהגיע למספר מ' יצליף כי אימא אחידת ברצועה והבן הדבר אשר בתורה שבכתב הנה כתיב ארבעי"ם יכנ"ו. ובתור' שבע"פ נמסר שלא יכה מספ' הארבעי"ם ותרווייהו בעיט' חדא הבן הדבר ויונעם לך ויש לדבר בזה אריכות וקצרות בענין ריש פסוק דפסקי' עזרא להורות שיופסק הדין תיכף מבראשית ע"י מספר מ' ועת לקצר:
233
רל״דבמדרש אחרי פ"כ כיצד היתה תפילתו של כה"ג ביוה"כ בצאתו מן הקודש אומר יהר"מ שתהא השנה הזאת וכו' שנת זול שנת שובע שנת מו"מ ע"כ. הנה הגם שהוא מתפלל תחיל' שנת זול עכ"ז הוצרך להתפלל שנת שובע דהרי אר"י נהירנא כד הוינא טליא והוו נפישי נפוחי כפן מדלית איסר ע"כ הוצרך להתפלל שנת שובע. ושוב הי' צריך להתפלל שנת מו"מ דע"פ הרוב עיקר המו"מ הוא היוקר ח"ו ובשעת הזול אין מו"מ כ"כ ע"כ הוצרך להתפלל הגם שיהיה זול עכ"ז יהיו שנת מו"מ:
234
רל״הנוהגין לומר בתפיל"ת נעיל"ה (וכן בעשי"ת) יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה והוא לפלא בעיני כי תחת כנפי השכינה הוא רק נשמות הגרים משא"כ נשמות ישראל על כנפי השכינה. ושאלתי את פי כבוד מחו' הרב הקדוש המקובל מהרצ"ה זצק"ל. ואמר שנוכל לפרש הכונ' על צל הסוכ' אשר מצות' אחר יום הקדוש צילא דמהימנותא ואחזה אנכי אשית לבי לפרש ברמז צל יד"ו היינו מילוי י"ד כי המילוי של האות הוא דבר המתחייב כמוצל אל הגוף שאינו עיקריי ובא ממילא. והנה מילוי י"ד כזה ו"ד ל"ת הנה הוא בגימ' חס"ד די"ן ורחמי"ם (בהוספת הוא"ו כנודע ואלקי יעקב) ולפ"ז מובן הדבר לפר' יחביאנו צל יד"ו היינו הג' קוין הנ"ל אשר הם נמשכין תחת כנפי השכינה כנועם שי"ח סוד וכי' שי"ח בגימ' ג"פ ק"ו. הבן מ"ש בתורה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ:
235
רל״ווארמוז עוד תח"ת כנפי השכינה האותיות אשר תחת אותיות כנ"ף היינו לאחריהן הלא הן אותיות לס"צ הנה הם בגימ' ק"פ בגימ' ע"ב ס"ג מ"ה המה מאירין אל השכינה שם (ה"ד) ב"ן והנה תחת כנפ"י השכינה ב' כנפיים ב"פ ק"פ בגימ' ש"ס ה"פ חס"ד ה' חסדים נמשכין אל השכינה למת"ק הדינין:
236
רל״זשמות החג בו ידובר מענין שמות החג הסוכות בתורה ובדברי חז"ל:
החג הזה נקרא בתורה חג הסוכות ע"ש המצוה הנעשית בחג הזה מיהו יש להבין למה נקרא בלשון רבים סוכות ולא בלשון יחיד חג הסוכ"ה (בשלמא חג המצו"ת י"ל בלשון רבים ע"ש דהגם דיוצאין בכזית מצ"ה עכ"ז י"ט הוא ומחוייבין בלחם משנה כמ"ש התוס' בפסחים וכן חג השבועות ע"ש שמונין הרבה שבועות עד בא החג אבל חג הסוכו"ת טעמא בעי) ר"ל ע"ש דנפקא לן מנין הדפנות והסכך מן ג' בסכ"ת הנאמר שם בתורה ע"כ קראתו התורה סוכ"ת לשון רבים להורות לנו דנלמד הלכות הדפנות והסכך מן לשונות סוכ"ת הנאמר הרבה פעמים שם בתורה ועוד י"ל דהנה מי שמקיים מצות סוכה יזכה לעתיד לסוכה של לויתן ולהחפות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים כמו שיסד הפיט וחופות בחופות בחליות אחוזות עד כסא הכבוד מואחזות ואמרז"ל אפילו הצדיקים לא יהיה כל אפין שוין וכל צדיק נכווה מחופתו של חבירו הגדול ממנו. ע"כ נקרא החג בלשון רבים חג הסוכו"ת שאין סוכ"ה אחת דומה לחברתה ועוד עיין בכתבי מרן האריז"ל סוכ"ה רמז לאור מקי"ף ויש כמה בחי' בענין אור מקיף ע"כ נקרא חג הסוכות בלשון רבים עיין במאמר י' ואות ב':
החג הזה נקרא בתורה חג הסוכות ע"ש המצוה הנעשית בחג הזה מיהו יש להבין למה נקרא בלשון רבים סוכות ולא בלשון יחיד חג הסוכ"ה (בשלמא חג המצו"ת י"ל בלשון רבים ע"ש דהגם דיוצאין בכזית מצ"ה עכ"ז י"ט הוא ומחוייבין בלחם משנה כמ"ש התוס' בפסחים וכן חג השבועות ע"ש שמונין הרבה שבועות עד בא החג אבל חג הסוכו"ת טעמא בעי) ר"ל ע"ש דנפקא לן מנין הדפנות והסכך מן ג' בסכ"ת הנאמר שם בתורה ע"כ קראתו התורה סוכ"ת לשון רבים להורות לנו דנלמד הלכות הדפנות והסכך מן לשונות סוכ"ת הנאמר הרבה פעמים שם בתורה ועוד י"ל דהנה מי שמקיים מצות סוכה יזכה לעתיד לסוכה של לויתן ולהחפות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים כמו שיסד הפיט וחופות בחופות בחליות אחוזות עד כסא הכבוד מואחזות ואמרז"ל אפילו הצדיקים לא יהיה כל אפין שוין וכל צדיק נכווה מחופתו של חבירו הגדול ממנו. ע"כ נקרא החג בלשון רבים חג הסוכו"ת שאין סוכ"ה אחת דומה לחברתה ועוד עיין בכתבי מרן האריז"ל סוכ"ה רמז לאור מקי"ף ויש כמה בחי' בענין אור מקיף ע"כ נקרא חג הסוכות בלשון רבים עיין במאמר י' ואות ב':
237
רל״חבדברי חז"ל נקרא חג הסוכות בשם ח"ג סתם כתב הרמ"ז ז"ל שהוא רמז על סוד אור מקיף ע"כ. ונ"ל הכונה שהיא מגזירה ובמחוגה יתראהו שהוא העיגול הסובב את המרכז. ע"כ נקרא חג הסוכות ח"ג סתם ועוד יתבאר אי"ה:
238
רל״טנקרא בתורה חג הזה ח"ג האסי"ף. הוא לדעתי ע"פ מ"ש בת"ז בכל אתר ובכל ממלל צריך לכונא דיבור"א באדנ' קול בהו"י'. ולייחדא לין כחדא ביחודא דאיהו יחוד נעלם דמחבר לון ומייחד לון כחד' ובי' צריך הכונ' דלא תליא למימר בי' קול ודבו"ר אלא מחשבת' עיין בכס' מלך כ' דאם יתכוין אדם בתפלתו לזו"ן הרי נאמר בכל קראנו אליו (ולא למדותיו) ואם יתפלל אדם לא"ס לית קול ודבור תפיסא בי' כלל ולית מחשבת' תפיס' ביה כלל רק מחשבת מציאותו מכח פעולותיו) אבל עיקר התפל"ה לז"א. בכח אור שבתוכו נשמת כל החיים. א"כ קו"ל דבו"ר זו"ן הוי' אדנ' (בגימ' סוכ"ה) והכונה ליחיד נעלם בתוכן נשמת כל הנשמות (הוא הנרמז בקדושה השורה בסוכ"ה ע"כ אפי' עצי הסוכ"ה המה מוקצים אל הקידש) וזה הפירוש לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' היינו אנחנו עושין המצוה הזאת לעשית הכנ' לזו"נ שיתייחדו וע' ייחודים הוא ע"י ההוא טמיר ונעלם (כי כאשר יהי' להן ההכנה יאיר עליהן מהטמיר ונעלם שיתייחדו ביחודא חדא עי"ש באריכות) הנה תתבונן אין סוף הוי' אדנ' בגימ' רחמים כי ע"י תפלה כזאת מתעורר שורש הרחמי"ם ותתבונן מה שאומרין ביום המשפט שנשמע קולינ"ו במרום קול שופר. שומע קו"ל תרועת עמו ישראל ברחמי"ם והוא יום משפ"ט לאלקי יעקב משפ"ט בגימ' קו"ל (זעיר) דבור (נוק' זעיר) כונ"ה (לא"ס) ותתבונן בחושבנן קו"ל ודבו"ר וכונ"ה בגימ' אמ"ת תתן אמ"ת ליעק' אשר נס"ע סוכות"ה הוא ח"ג האסי"ף אשר בו מאספין כל הקולו"ת והדבורי"ם של כל השנה אשר לא היו על הכונ' הנ"ל ובקיים האדם מצות סוכ"ה (בגימ' הו"י' אדנ' שהוא) קול דבו"ר והקדוש' העליונ' שור' בתוכה היא בסוד הכונ"ה הנה הוא מאסף קול ודבו' וכונ"ה בגימטריא חמ"ת ליעק"ב אשר נסע סוכות"ה הבן:
239
ר״מהנה כתבתי לך סוכ' בגימ' הו"י אד"נ' כמ"ש המקובלי' הוא בחי' קו"ל דבו"ר (וע"כ נקרא ח"ג האסי"ף כמ"ש בסמוך) ותבין לפ"ז שע"כ נקרא החג זמן שמחתינ"ו קו"ל דבו"ר בגימ' שמ"ח כי הוא עיקר השמח"ה. ביחוד קו"ל עם דבו"ר. ותבין לפ"ז משארז"ל והיו הדברים שמחי"ם כנתינתם בסינ"י כי בסינ"י נאמר קו"ל דברי"ם אתם שומעים הבן. ותבין ג"כ בגמ' במעשה דר' ברונא פעם אחת סמך גאול"ה לתפל"ה (הוא ייחוד קול ודבו"ר) ולא פסק חוכא מפומי' וכו'. דהנה הוא ענין חג הסוכות נקרא זמ"ן שמחתינ"ו כנ"ל. והנה נרמז הדבר בתורה ויעקב נסע סוכות' ויבן לו בית וכו' כבר ידוע אותיות נקרא אבנים. ותיבות נקרא בתי"ם כמבואר בס"י א"כ כל אות במילוי נק' בית. כיון שהוא במילו א"כ הוא תיב"ה הנה מן ד' אותיות יעקב כשבונים בתי"ם היינו האותיות במילואן כזה יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת הנה הוא בגימ' תשמ"ח שמח"ת הוא הרמז ויעקב נסע סוכות"ה (כשמגיעין לח"ג סוכו"ת אז נעשה מן שם יעק"ב היינו מילואם זמן שמחתינ"ו. הנה יחוד הו"י' אד"נ' בקו"ל דבו"ר בגימ' אמ"ת תתן אמת ליעק"ב הבן הרימזות האלה פרפראות לחכמה
240
רמ״אותתבונן לפי הנ"ל מ"ש דוד שהוא מרכב' למלכות שמים אד"נ' דינא דמלכותא. שויתי הו"י' לנגדי תמיד (אני מרכב' לשם אד"ני ושויתי הו"י' לנגדי היינו יחוד הוי' אד"ני כי מימיני בל אמוט (נוק' הוא בחי' שמאל. ודכורא בחי' ימין ז"ש כי מימיני. כשאני דבוק מימין בל אמוט הבן. והנה אמר אח"כ לכן שמ"ח לבי (בחיבור קו"ל דבור בגימ' שמ"ח כענין היחוד הנעש' במצות סוכ"ה (הו"י" אד"נ' נק' זמן שמחתינ"ו. הבן הדבר. ודרו' וקבל שכר ועוד יתבארו הדברי' אי"ה במאמרי' הבאין כיד ה' הטוב' עלינו:
241
רמ״בעוד נ"ל נק' החג הזה זמן שמחתינ"ו הוא ע"פ המבואר במדרש פ' כ"ו ויצא קין. מהיכן יצא וכו' יצא שמ"ח כמד"א וגם הנה הוא יוצ"א לקראתיך וראך ושמ"ח וכו' כיון שיצא פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשוב"ה ונתפשרתי וכו' תשוב"ה הוא בחי' בינה כנודע ושם סוד יין המשומר יין המשמ"ח ע"כ כיון שקין עשה תשובה נמשך לו שמח"ה והנה יוה"כ הוא תשוב"ה עילא' בינ"ה הנה החג שלאחר יוה"כ זמן שמחתינ"ו ובפר' לפי דרשת חז"ל שענין הד' מינין בחג הוא סימן בידינו שיצאנו בדימוס כאשר יתבאר אי"ה במאמרים הבאין הנה יתכן שפיר שהיא זמן שמחתינ"ו
242
רמ״גאמז"ל חייב אדם לטהר א"ע ברג"ל ולמדוהו מדכתיב ובנבלתם לא תגעו. א"א לומר דהוזהרו ישראל של ליגע בנבילה והרי אפי' כהנים דחמירא קדישתייהו לא הוזהרו על הנבילה אלא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו ברג"ל. ולפי"ז תיבת ברג"ל נחסר מן תורה שבכת"ב ונמסר בתורה שבע"פ וטעמא בעי: ונ"ל דהטעם דבעינן טהרה וטבילה ברג"ל הוא דכביכול השכינה הקדושה מתגלת על ישראל. ע"כ נתחייבו ישראל להתראות פנים בעזר' יראה כל זכורך את פני האדו"ן (ולא כתיב אד"נ') ואמרו בזהר דאיזדיינת במאני דכורא וכו' והוא להשפיע לישראל רב טוב ע"כ מחוייבים ישראל להיותם כלי מוכשר לקבל טהר' והנה כבר ידעת שבחי' שכינ"ה השוכנת עמנו אפי' בגלות היא תורה שבע"פ מלכו"ת פ"ה ותור"ה שבע"פ קרינן לה ע"כ נמסר תיבת ברגל בתור"ה שבע"פ הוא להורות טעם הטהרה לישראל ברג"ל הוא עבור שהתור"ה שבע"פ. חופפת עליהם כל היום הבן. כנ"ל:
243
רמ״דצלא דמהימנותא בו ידובר דרושים לכל חפציהם מענין מצות סוכה ויצורף לזה ענין שמתת בית השואבה וסגולת המצו' להשג' רוה"ק ונק' המאמ' צלא דמהימנות':
אמר הרב הקדוש המפורסם מהר"פ מקארעץ זצק"ל נקרא החג סוכו"ת מלשון סוכ"ה ברוה"ק. ונ"ל דבזה ידוקדק בפסוק חג הסוכו"ת תעשה ל"ך וכו'. לך דייק' שתהא אתה סוכ"ה ברוה"ק ואמר עוד הרב הקדו' הנ"ל דלבעבור זה אנו אומרים זמן שמחתינ"ו בחג הסוכות (עמש"ל במאמר ט') בשביל שהיה בחג הסוכות זמן שואב"ה שמשם היו שואבין רוה"ק עכ"ד. נ"ל כוונתו. שהשכינה אינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמח"ה כענין והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקי"ם ונ"ל עוד דלבעבור זה אומרים זמן שמחתינ"ו היינו שהזמן הוא מסוגל לשמח"ה כענין שמח"ת לב אשר הכל' כבר מוכנת ליחודא שלים בשמינ"י עצר"ת והוא בחג בתוך חופתה והכל יודעין כלה וכו' ע"כ סגולת הזמן בעצמו יכול לפעול השגת רו"ח הקוד"ש ואת' תבין:
אמר הרב הקדוש המפורסם מהר"פ מקארעץ זצק"ל נקרא החג סוכו"ת מלשון סוכ"ה ברוה"ק. ונ"ל דבזה ידוקדק בפסוק חג הסוכו"ת תעשה ל"ך וכו'. לך דייק' שתהא אתה סוכ"ה ברוה"ק ואמר עוד הרב הקדו' הנ"ל דלבעבור זה אנו אומרים זמן שמחתינ"ו בחג הסוכות (עמש"ל במאמר ט') בשביל שהיה בחג הסוכות זמן שואב"ה שמשם היו שואבין רוה"ק עכ"ד. נ"ל כוונתו. שהשכינה אינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמח"ה כענין והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקי"ם ונ"ל עוד דלבעבור זה אומרים זמן שמחתינ"ו היינו שהזמן הוא מסוגל לשמח"ה כענין שמח"ת לב אשר הכל' כבר מוכנת ליחודא שלים בשמינ"י עצר"ת והוא בחג בתוך חופתה והכל יודעין כלה וכו' ע"כ סגולת הזמן בעצמו יכול לפעול השגת רו"ח הקוד"ש ואת' תבין:
244
רמ״העוד אמר הרב הקדוש זצק"ל הנ"ל טעם סגולת רוה"ק בחג הסוכו"ת דייקא כי כל המלאכים והנשמות באים מן יחוד הוי' אדנ' ויש מלאכים ונשמות מן הו"י' ויש מלאכי' ונשמות מן אד"נ' וצריכים להיות כלולים משניהם וכשיעש' (האדם) יחוד הכל יבא רוה"ק עד אין חקר וזהו העיקר לייחד החיבור הנ"ל והנה סוכ"ה בגימטרי' הו"י' אד"נ' כ"ו ה"ס לכך כשמקיימין מצות סוכ"ה יוכל לבוא לידי רו"ח הקוד' עכ"ד. ואומר לך ידידי הנלע"ד המשכיל ע"ד בכתבי מרן האריז"ל מצות סוכ"ה היא בחי' או"ר מקי"ף העליון מן בינ"ה. תשוב"ה עילאי והנה נאמר בתור' ב"פ סכ"ת חסר ופ"א מלא כי ישגו אור מקי"ף אשר יקיף להמשפיע לבדו וישנו אשר יקיף למקבל לבדו ולזה ב"פ סכ"ת חסר. וישנו אשר יקיף לשניהם יחד. סוד וימינו תחבקני. לזה פ"א סוכ"ת מלא סוכ"ה בגימ' הו"י' אד"נ' עיין כ"ז בכתבי מרן ותבין ונ"ל הקטן דהנה בחי' רוח הקודש' לבני מלכים בא מענין אור מקיף אשר יקיף לשניהם יחד הוא סוד החיבוק כי אחר החיבוק הוא דביקות רוח"א ברוח"א ולכך כשמקיימין מצוה סוכ"ה מלא כנ"ל יכולין לבוא לידי רו"ח הקוד"ש הבן:
245
רמ״ולזה תמצא שהיו מתקנים תיקון גדו"ל בשמחת בי"ת השואב"ה שהיו יכולין גם הנשים להיות בשמח"ה זו ולמה כזאת יתקנו שלא יבואו הנשים לעזרה אך הוא הכל דוגמא עליונה רוח הקוד"ש בא מאור המקי"ף הכולל לשניהם. וזה נק' תיקון גדול מבחי' הגדולה וימינ"ו תחבקני ולבעבור זה ג"כ מצות סוכ"ה תשבו כעין תדורו עם בית זו אשתו והנה קשה לי לכאורה. לפי"ז מהראוי היה שגם הנשים בפ"ע יתחייבו במצו' זו. כיון שישנו אור מקי"ף מיוחד למקבל לבד וכמש"ל דברי מרן. אבל לדעתי הצעירה י"ל דאעפ"כ הכל יתייחס להמקדש ישראל והזמני' כי תיכף בשעת הקידושי"ן נותן החתן להכלה אור מקי"ף משלו תיכף מיוחדת לו ונאסר' וכו' מכש"כ אחר החופ' והיחוד יתחייב בשאר' כסות' וכו' זה מה שנ"ל והשם הטוב יכפר וכל דברינו בדרך אפשר כאשר כתבתי כ"פ ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו
246
רמ״זהג"ה וע"פ הדברים תבין היטב למה נק' חג הסוכות לשון רבים ולא חג הסוכ"ה עיין מאמר ט'::
247
רמ״חעוד אמר הרב הקדוש הנ"ל זהו הפירוש סוכ"ה ש"ל לוית"ן מלשון חבור השמו' הנ"ל וז"פ הפסוק ונבאו בניכ"ם ובנותיכ"ם והנה תבין ידיד הקורא ע"פ מש"ל דמבחי' אור מקי"ף הכולל לזו"נ מזה יבא רוח הקוד"ש וע"כ ההבטחה הוא לבני מלאכים. ונבאו בניכ"ם ובנותיכ"ם. הבן הדבר וינעם לך בטוב טעם ודעת ואומר לך עוד את אשר עם לבבי בסוכ"ה של לוית"ן. לוית"ן בגימ' מלכו"ת ותמצא בפרקי שיר' שירת הלוית"ן הוא הודו לי"י כי טוב כי לעולם חסד"ו ונתבא' אצלינו במ"א טעם לאמירת הלויתן שיר הזה היא ע"פ מה שנמצא בכתבי מרן האריז"ל בכוונ' ברכת אבות בשמ"ע גומל חסדים טובים וקונה הכל שה"ס חס"ד בגימ' ע"ב (נק' בזהר ע"ב גשרים) והנה ע"ב מיני חסדים י"ז העליונים הם בסוד טו"ב הגנוז שא"א ליהנו' מהם עדיין עד לעתיד ב"ב ונ"ה התחתונים הם הקנוים ליהנות מהם העולם וז"ש גומ"ל חסדי"ם טובים (החסדי' אשר הם מנין טוב היינו י"ז העליונים המה מוסרים ומובדלים מן העולם והוא מלשון ויגדל הילד ויגמ"ל. היינו שהוסר מיניקת שדי אמו) וקונה הכל (מנין הכ"ל נ"ה המה קנוים אל העולם ע"כ הבנתי מדברי מרן ותתבונן טו"ב כל"ה הס' חס"ד גמור נגמר ונשלם כאשר נמשך הטוב (הנגנז בו טוב"ו) אל הכל"ה ותתבונן לפי"ז שירת הלוית"ן שהוא מוכן לעתיד לבא כשיהי' הייחוד והחיבור ליהנות מכל השלמת החס"ד הנה אומר בשירתו הודו לי"י כי טו"ב יתפרש כ"י מלשון כאשר. רצ"ל כאשר עדיין טוב הוא מיוחד בפ"ע בגניזה רצ"ל בזה"ז ג"כ הודו לי"י כי לעולם חסד"ו כי במהרה יתגלה וישתל' כל שיעור קומת חס"ד ליהנות ממנו כל באי עולם כשיהי' יחודא שלים טו"ב כל"ח כנ"ל:
248
רמ״טוהנה מעין השלמת החס"ד הוא בחי' שמינ"י עצר"ת שאל מאי דבעי ויהיב לי' בתורת חס"ד גמור מבלי טעם כי אמר החכם אין טע"ם ברצו"ן היינו בהמשכת הרצו"ן והתבונן מ"ש דוד סוד המלכו"ת בהספדו על יונתן בן שאול (שהי' בו נשמת משיח בן יוסף שאמר לדוד אנכי אהי' לך למשנה והס' יסוד יוסף המשפיע) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים והנה יש לדקדק דהל"ל נפאלתה אהבתי לך מאהבת וכו' וג"כ לא יתכן לקדוש י"י כמוהו להמשיל ולהדמות אהבת צדיק לאהבת נשים וראיתי להרב הגדול בעל צרו"ר המו"ר פי' זה המאמר נפלאת' אהבתך לי (היינו אהבתך שאהבת אותי הוא בדרך פלא שידעת שמגיע לך חסרון על ידי שמלכותך תבא אלי ועכ"ז גדלה אהבתך אלי. והנה הוא) מאהבת נשים היינו מסוג אהבת נשים כי מה שהאדם אוהב את הנשים הוא ג"כ בדרך פלא ביודעו שהיא מכחשת כחו וחילו ומתחלש על ידה ועכ"ז רודף אחרי' ומבקש אהבת'. ובזה יונח לך הדקדוקי' שדקדקנו לעיל כי תגדל ביותר אהב' המשפיע אל המקבל. כי יותר ממה שהעגל רוצה וכו' והנה הרב הנ"ל דבר בקדשו בדרך פשט אבל סוד י"י ליראיו אהבת היסוד המשפיע למלכו"ת הוא בדרך פלא ממקום פל"א העליו"ן מקום הרצו"ן אין טעם ברצו"ן הבן הדבר ומעתה תתבונן ג"כ סוכ"ה של לוית"ן לשון חיבור. הבן מאד:
249
ר״נעוד אמר הרב הקדוש הנ"ל סוכ"ה נוטריקון סומ"ך. ועוז"ר כ"ל הנופלים וכו' וכל מי שמשפיל עצמו כאלו נופל הקב"ה עוזרו ומעמידו ומחזיקו ביד ימינ"ו וזה דוקא למי שהוא בעיניו חשוב כאין כדאיתא בגמ' מי שמשפיל עצמו הקב"ה מגביהו עכ"ד תתבונן הדבר סוכת דוד הנופלת הקב"ה מחזיק ביד ימינו סוד וימינ"ו תחבקני ומי שהוא חשוב בעיניו כאי"ן. אין ה"ס הרצון העליון מבלי טעם כי אין טעם ברצון וה"ס מאין יבא עזרי ודי בזה להמבין בשותא דרבנן:
250
רנ״אעוד אמר הקדוש הנ"ל סוכה מלשון שררה ונסיכות ולכן אנו יושבי' בסוכ"ה צל"א דמהימנות"א ורוב סוכות בשווקים וברחובות ואין אנו יריאום משום דבר להראו' מהימנותא שאנו יושבים כנסיכים עלמא דחירות כמאן דנצח קרבא וכלי מלחמתו בידו וכו' ואינו ירא משום אדם עכ"ד ובזה יונח לנו מה שנתקשו הפוסקים על מה שעושין הסוכו' בשווקים וברחוב' לו יהי' שישראל מוחלים אבל חלק הגוים מי ימחול ולפי הנ"ל יונח כיון שאנחנו אז שרים ונסיכים מסוד עלמ"א דחירות אז כל האומות נק' לנו עבדי' מדוגמת ביאת המשיח שמארז"ל כיון דאתי משיח. הכל עבדים לישראל והנה מה שקנ' עבד קנה רבו ע"כ אין חשש לעשות הסוכו' בשווקים וברחובות להורו' סוד הסוכ"ה עלמא דחירות.
251
רנ״בעוד אמר הקדוש הנ"ל. הנה בש"ע חו"מ קיי"ל להלכה בהתחייב אדם א"ע ליתן לאחד מזונת אין הלבושי' בכלל המזונות. אבל התחייב בפרנסה. הלבושים בכלל ואנו יושבים בסוכ"ה זכר לענני כבוד שהיו במדבר בזכות אהר"ן והעננים היו מגהצין את בגד"י ישראל ולכך לא בלו שלמותיהם. והם (הענני' בעצמם כנ"ל) כמו לבושים ולכך טוב לכוין בסוכות (שהוא זכר לעננ"י כבו"ד וגם הוא סוד או"ר מקי"ף מלבוש כנ"ל) שם של ע"ב ונקודו' סגלין תחת כל אות שהוא בגימטרי' (עם הנקודות) שב"ע (כ"ה בכוונות האריז"ל) כי מאחר שאנו עושים זכר לענני' שהם מלבוש"ם כש"כ מזונות רצ"ל אם הש"י מלביש אותנו כש"כ שהתחייב א"ע לזון אותנו) עכ"ד בקצת תוס' ביאיר שכתבתי לפניך:
252
רנ״גולפ"ז ע"י מצות סוכ"ה אנו ניזונים מכח ק"ל וחומ"ר. אם הקב"ה פורס סוכ"ת של"ם עלינו אור מקיף מלבוש מכש"כ שהוא התחייבות לזון אותנו והנה ק"ו. בתורה שבע"פ הוא המד' הראשונה מן י"ג מדות שהתורה נדרשת מכוון נגד המדה הראשונה מן י"ג מדות של רחמים הוא מדת א"ל. ונ"ל דבזה תמצא טוב טע"ם בכוונת האריז"ל לכוין שם א"ל בצירי והנה שם א"ל מורא על חס"ד כמד"א חס"ר א"ל כל היום כי הש"י מכלכל חיים בחס"ד והנה באים לנו המזונות ע"י ק"ו המעורר מדת א"ל חס"ד בכדי שיזון אותנו בחס"ד אפי' אין לנו זכו' ח"ו וכב' קדם מאמרינו שהק"ו הראשון שבתור' היא מה שנשאו הדשאים ק"ו בעצמן ולמה עשה היוצר בראשי' כן ולא אמר בפירוש למינה"ו עד שיצטרכו להוליד ק"ו והוא להיות הדשאין המזון הראשון שנברא בעולם הנה נתהווה פעילת ברייתן ע"י לימוד ק"ו כדי שיהי' המזון ע"י חס"ד א"ל וע"כ נקראים הדשאים עש"ב הוא שם ע"ב (בגימטרי' רס"ד) בניקוד סגלין נקוד' החס"ד ס"ה בגימ' עש"ב שב"ע (ונתתי עש"ב בשד"ך וכו' ואכלת ושבע"ת) אשר הוא הכוונ' בימי סוכות וענני"ם היו בזכות אהר"ן (איש חס"ד כנ"ל ועיין בכתבי האריז"ל) הוא מברך את ישראל בשלום בגימ' חשמ"ל מלבוש הבן הדבר היטב:
253
רנ״דכיון שבאנו לכלל זה בסוד הסוכ"ה שהוא בחי' אור מקי"ף אדברה וירווח לי להבין במעט קט מה שגילו לנו חז"ל שעתיד הקב"ה לנסות את העכ"ום במצות סוכ"ה ויוציא הקב"ה חמה מנרתיקה. וכ"א יבעט בסוכתו ויצא והקשו בגמ' והלא באופן כזה ישראל נמי פטור כי מצטער פטור מסוכה ומשני ישראל בעוטי מי מבעט עיי"ש כי זה מדרך ישראל הגם שהוא פטור עכ"ז רצונו ומאווייו לקיים מצותיו ית"ש והוא ממילי דחסידי לעשות יותר מהמצטרך בחומרות יתרות גם מה שלא נצטוה משא"כ עכו"ם הגם שבהכרח יבוא לקיים איזה מצו' תהי' עליו כמשא. ולא יעשה רק ההכרח המוטל עליו. וכשיגיע לגבול שיוכל לפטור א"ע ממנה יברח ממנה כבורח מן עבודה קשה:
254
רנ״הוהנה מהראוי לתת לב מה הוא השבח אל האדם שעושה מצות ביתרון ובחומרות יותר ממה שנצטו' ואבאר לך דהנה ידוע בכל המדות העליונים בכולם יש אור פנימי ואור מקיף. ואור פנימי הוא מה שאפשר להכלי להגביל בתוכו ושאר האור הגדול שא"א להכלי לסבול תוקף האור נעשה אור מקיף סביב להכלי וכאשר נשפע האור מכלי לכלי שתחתיו הנה האור הפנימי אשר היה יכול להיות מוגבל בהעיל' שוב אינו יכול להיות מוגבל בהעלול ומקבל הכלי של העלול בתוכו מה שיכול להגביל. והאור הגדול ביתו נעש' שוב אור מקי"ף וכ"ה בכל העולמות וכל האורות עד בוא ההשתלשלו' אל נשמת האדם בעוה"ז הנה חלק הנשמ' שיכול' להיות מוגבל בכלי נכנסת תוך הגוף וחלק האור הגדול שא"א לו להיות מוגבל בכלי נעש' אור מקיף אל הגוף. וכבר ידעת כי רוחני' אינו מתחלק ואינו נעתק ממקום למקום רק מתרב' א"כ אור הפנימ"י של האדם הוא רמ"ח איברים כן האו"ר מקי"ף והאיש הישראלי צריך להיות מאיר ע"י המצו' רמ"ח איברים הפנימיים וכן רמ"ח המקיפים וה"ס הבן יקיר לי אפרים וכו' רח"ם ארחמנ"ו וכו' ב"פ רמ"ח וה"ס בדברי רז"ל הרוצה לקבל עליו עול מלכו"ת שלימ"ה כי פעם אחד רמ"ח הוא מספר חצי המלכו"ת וב"פ רמ"ח מספר מלכו"ת שמים שלימ'. הבן:
255
רנ״ווהנה ביאת האדם א"ל עוה"ז להאיר רמ"ח איברי נשמות ע"י רמ"ח מעשה המצות שמקיימים בעוה"ז והנה לכל מצו' יש גבול מוגבל אופן עשיית' כהלכותי' זה כשר וזה פסול. אבל דקדוקי המצות מה שכ"א מישראל מדקדק בחומרות לעשותן באופן היותר נאות לזה אין גבול מוגבל כי זה מחמיר בכך וכך וזה מדקדק יותר למשל מצוה מצ"ה הנה גבול המצות הוא לשמור מן חימוץ הן החיטים הן הקמח וכן באפי'. הנה הגבול הוא אם שמר משעת טחינה (לדעת רוב הפוסקים) ובשעת אפי' לא הניח העיס' בלא עסק ח"י מוניטי"ן. ה"ז מצ"ה כשרה למצו' ואם לא שמר משעת טחינ' או הניח העיסה בלא עסק כנ"ל. פסולה למצ"ה הנה זה גבול המצו'. אבל המשכיל המדקדק במצות הש"י באהבה מדקדק לשמור החיטים משעת קצירה (לדעת כמה גדולי פוסקי' כן הוא הלכ' ואינו מצד החומר') ובעסק האפי' לבל תשהה העיס' כרגע והמדקדק יותר מכין לכל מצה כלים אחרים וכדומה חומרות לאין משער. תדע ידידי שכל זה לא דבר ריק הוא ואל תדמה בדעתך שאין זה מן הצורך רק תתבונן אשר כל החומרות ומילי דחסידי בכל המצות מיצרך צריכי מאד לנפש הישראלי לקבלת עול מלכו"ת שמים שלימ' כנ"ל
256
רנ״זהג"ה ולדעתי זהו הלשון המורגל בדברי רז"ל מצו"ת ומע"ט. מצו"ת הם הנעשים בגבול כנ"ל. ומע"ט הם החומרות ומילי דחסידי מבלי גבול כנ"ל : דהנה כל מצוה מיוחדת להאיר איזה אבר באיברי נשמתו הנה ע"י עשיית המצוה בפועל בגבול כפי הדין המוגבל מאיר אור הפנימי של אותו האבר שהאו' הפנימי הוא ג"כ מוגבל בגבול הכלי. וע"י מילי דחסידי והחומרו' שעוש' בהמצות יותר מן הדין המוגבל וזה הוא מבלי גבול (כי כ"א יכול להחמיר ביותר) הנה ע"י מאיר אור המקי"ף שבאתו אבר שהוא ג"כ אינו נגבל בכלי. וכל מה שמדקדק האדם ביותר ומחמיר ביותר באופני עשיית המצוה הוא מאיר ביותר ברחוק את האור מקיף ותדע שע"י הארת אור מקי"ף בורחים כל החיצוני' כמד"א יראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עלי"ך (דייקא אור מק"ף את איש הישראלי) וייראו ממך והטעם שמתייראים החיצונ"ם מן או"ר המקי"ף כי הם חיצונים ואין להם מקי"ף בסוד הכתוב והנחש היה ערום ודי בזה למשכיל:
257
רנ״חהג"ה ועפ"ז תבין מ"ש הרב הקדוש מהר"פ הנ"ל זצק"ל. אשר יכול האדם להתבונן המבחן מה בין ישראל לעכו"ם ממנהגיהם דמנהג ישראל דהבגד העליון והנק' טוזלי"ק או אין הו"ל בל"א הוא להם בגד כבוד ולבוש יקר וכשהולך איש נכבד לביה"כ או אפי' אל בית אדם חשוב הולך דוקא מלובש בבגד העליון כי זה כבודו ואצל העכו"ם הוא בהיפך אפי' כשהוא מלובש באיזה בגד עליון שקורין אייביר רו"ק מחמת הקור וכיוצא בהליכתו לבית שרים נכבדים מפשיט מעליו את הבגד העליון. כי הוא להם לחרפה ואמר הרב הקדוש הנ"ל כי זהו הטעם דישראל יש להם אור מקיף וזהו כבודם ותפארתם משא"כ העכו"ם אין להם מקיף וכמש"ל בסוד והנחש הי' ערו"ם. הבן:
258
רנ״טומעתה בין תבין את אשר לפניך שלא תמצא בכל האומו' מי שיעשה איזה מצו' בדקדוק ובמילי דחסידי אפי' אם תמצא אחד מריבות רבבות שישמור מצות בני נח הנה לא ישמר רק דבר המצטרך בהכרח אבל לא יחמיר בחומרות ובמילי דחסידי בשום אופן כי החומרות מילי דחסידי הם מפאת אור מקיף והעכו"ם אין להם מקיף ע"כ אפילו אם יעשו איזה מצוה יעשו רק בדרך עול ומשא כבד מה שהוא בהכרח לכשימצ' איזה טצדקי לפטור א"ע מן המצה ותהי להם לשמח' ומעתה תבין למה דוקא יהי' הנסיון לאומות במצות סוכ"ה והוא ע"פ מש"ל דמצו' סוכ"ה הוא בחי' או"ר מקיף והנה במצו' הזא' שהוא בחי' אור מקי"ף בזאת יבחנו מה בין ישראל לאוה"ע והנה כאשר יקבלו לעשו' המצו' הזאת הנה הקב"ה יוציא חמה מנרתיק' והנה באמת מצטער פטור מן הסוכ"ה אבל ישראל הגם שהוא פטור אינו מבעט ואינו בורח מן המצוה רק אדרבא מבקש עילא וסיבה לקיים מצותיו בתוספת כי ישראל יש להם או"ר מקי"ף משא"כ העכו"ם הם מסטרא דמסאבות'. והנחש היה ערום אין להם או"ר מקי"ף ומעשיהם גם בעשי"ת המצות הוא רק מה שהוא בהכרח לעול ולמשא ותיכף כשמוצאין עילה וסיבה להפטר מבעטין במצו' ובורחין וזאת היא המבחן הבן הדבר:
259
ר״סואנב אודיעך את הנלע"ד מהיכן שמעו רז"ל שהמבחן והנסיון לעתיד מה בין ישראל לבין העכו"ם יהי' במצות סוכ"ה הגם שכל דרשותיהם היו מקובלות אצלם בתורה שבע"פ כ"א כפי מה שקיבל' נשמתו בעמדה בסיני עכ"ז כל דבר בתור' שבע"פ מיבע"ל סמיכו' בתור' שבכת"ב ונ"ל שהיה להם בקבל' זה ברמיזת המסורה נמסר ב"פ ויוד"ע. א' ויוד"ע י"י את אשר לו ב' ויוד"ע בהם את אנשי סוכו"ת רצ"ל ע"י אנשים המקיימי' מצות סוכ"ה ויוד"ע י"י את אשר לו. והוא דבר נחמד ובפרט בהבינך היטב מש"ל שמובן הדבר ע"י מצות סוכ"ה את אשר לו ית"ש ולא לסטרא שאין להם מלבו"ש או"ר מקי"ף וע"כ לא יכולים לקיי' מצות סוכ"ה הרומזת לאור מקיף ומעתה בין והתבונן קבלת חכמינו ז"ל הם אמת ותורתם אמת ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
260
רס״אעפ"י הדרוש הנ"ל תבין ג"כ משארז"ל אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בך אשר לא יבא פנים וכו' מפני מה אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא י"י פניו אליך. א"ל הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע"ע עד כזית וכביצה והקושיא עצומה ע"ז דהרי המלאכים רמו קראי אהדדי ומהו התירוץ ע"ז ממ"נ אם מגיע לישראל שכר גדול בעבור דקדוקי' במצות ברהמ"ז. א"כ זה לא מיקרי נשיאות פנים ולמה נאמר ישא י"י פניו אליך. ואם אינו מגיע להם במשקל אל דעות שכר גדול כ"כ ע"ז והקב"ה נותן להם יותר מהחיוב בנשיאות פנים הדרא הקושיא. הא כתיב אשר לא ישא פנים סתם משמע אפי' לישראל (וכבר דברנו בזה באריכות במ"א בפנים שונים. אבל דברי חז"ל נדרשים לכל חפציהם) ולפי הנ"ל יתכן כפשוטו דהמלאכים בראותם איזה מצוה שיארע שמקיים בן נח כמו שמקיימים ישראל לא ניתן להבן נח שכר כ"כ כמו להבן ישראל. וחשבו שהוא כעין נשיאת פנים כדכתיב ישא י"י פניו אליך והקשו הרי כתיב אשר לא ישא פנים סתם ומשמע אפי' לישראל והשיב להם הקב"ה דאינו דומה קיום המצות שישראל עישים בדקדוקי' וחומרות שונות ומבקשי' עילה להעמיס עליהם המצו' גם במה שלא נצטוו ע"כ מגיע אליהם שכר ג"כ יותר מהראוי לערך המצוה המוגבלות בעצמה כפי הדין המוגבל וז"ש ישא י"י פניו אליך. כי בהחשב רק הציוו המוגבלות הנה לא יגיע ע"ז שכר כ"כ והוה כנשיאות פנים אבל באמת אשר לא ישא פנים רק שמגיע להם ג"כ על היתרון שעושים יותר על הצווי משא"כ אוה"ע כנ"ל וז"ש הקב"ה והם מדקדקים ע"ל עצמ"ם כי ע"י היתרון מאירין אור מקיף ע"ל עצמם ממש:
261
רס״בומעתה יש להתבונן כיון שכן מנהג ישראל בכל המצות למה בחר השם יתברך להשיב למלאכים דוקא ממצות ברהמ"ז ואפשר לי לומר ע"פ מ"ש התוי"ט בברכות למה בברכת התור' אומרים ברכ"ו את הו"י' (שם החסד והרחמים) ובברהמ"ז אומרים נברך אלקינ"ו שם הדין. ותירץ דהוא משום דהמזון לכל חי הוא שאפי' מצד מד' הדין מהראוי ליתן לבע"ח מזון כיון שהוא ית"ש בראם. משא"כ נתינת התורה הוא מצד החס"ד הגמור כי אין זה מצד הדין להודיע לבריותיו מסטירין דיליה עכ"ד ולפ"ז ניחא דהש"י ברוב רחמיו רבותא קאמר לה למה"ש רבותייהו דישראל שאפי' במצות ברהמ"ז שהדין נותן שמחוייב אני כביכול לזון את בריות עכ"ז מדקדקים ע"ע לברך הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחס"ד וברחמים ומדקדקים לברך גם על מה שלא צויתם על כזית וכביצה משא"כ שארי מצות:
262
רס״גי"י אלקים עוז ישועתי סכות"ה לראשי ביום נש"ק עיין בדברי מרן האריז"ל סוד הסוכ"ה הוא בחי' המקי"ף מאימא עילאה והנה בחי' מקי"ף יש לז"א ובחי' מקי"ף לנוק' ובחינת מקיף לשניהם גם יחד והנה יום הראשון הוא יו"ט מקרא קדש כי ביום שאחר יוה"כ נכנסין הפנימיים דאימא ממטה למעלה עד בוא יום הראשון דחג נכנס הפנימי המעול' אור החס"ד וג"כ מתחיל מקי"ף הראשון דחס"ד והנה זה נק' חיבוק סוד וימינ"ו תחבקנ"י (והחיבוק הוא לצורך הנשיקה כנ"ל קוב"ה עם כנ"י אשר יגמור היחוד השלם בשמיני עצרת (כמ"ש על זה שאמרז"ל במשלם בבקש' ממך עשו לי סעוד' קטנה כדי שאהנ"ה ממ"ך רצ"ל רק סעודה קטנה כדי שלא נאריך בהנאת הסעודה כי אני רוצה ליהנות ממך בקירוב בשר כביכול ולא יכנף עוד מורך) וזהו אלקים י"י עוז ישועתי (הישועה שלי הוא כשנתהווה היחוד השלם ע"כ) סכות"ה לראש"י (צוית לנו מצות סוכ"ה לסוכך על ראשינו דייקא) ביום נש"ק היינו התחל' המצו' הוא דייקא ביום ט"ו לחודש שאז נק' חיבוק לצורך הנשיק"ה ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו וכל דברינו בדרך אפשר:
263
רס״דמעשה בטב"י עבדו של ר"ג שהיה ישן תחת המטה בסוכ"ה וכו' עיי"ש שהתפאר בו ר"ג. נ"ל להיות שכתב הרמ"ז בערכי הכינויים טב"י הי' גלגול ח"ם בירור הטוב שבו ע"כ נק' טב"י ולפ"ז הנה כבר ידעת סוכ"ה הוא סוד היחוד השלם הו"י' אדנ' והנה חם חטא ששימש בתיבה בעת איסור הייחוד והזיווג ולתקן זה הנה הי' טב"י ישן תחת המטה בסוכ"ה ביודעו שהוא עבד ולא לו לגרום הייחוד הבן:
264
רס״הסכ"ה בתיב' עצמה רמוזי' אופני המחיצות יש מי שעושה למצוה מ"ה ד' מחיצות כמו אות ס שיש לה ד' מחיצות ויש מי שעושה ג' מחיצות כמו אות כ' שיש להג' מחיצות ויש מי שעושה ב' מחיצות והשלישית טפח והוא כמו אות ה ב' מחיצו' כהלכתן והשלישית טפח כ"כ הרב הגדול חיד"א זללה"ה בשם ס' קדמון כ"י הנך רואה שמסודר בתיבת סכ"ה כסדר בראשונה ד' מחיצות ואח"כ וכו' להורות אשרי מי שמדקדק לעשות ד' מחיצות ויש לזה ג"כ סוד:
265
רס״והקדמונים אחזו שער לדרוש ולחקור על מה עשה י"י ככה ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל במדבר מן ובאר ועננ"י כבו"ד הנה צוה הש"י לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכ"ה ולא עשה כן במ"ן ובא"ר והנה נ"י ע"פ פשוטו ע"פ מ"ש הרב הגדול חיד"א זלה"ה בשם הרב צמ"ח דו"ד דגם הבאר היה בו טעם כל המשקין כפי רצון האדם כמו שהמן היה בו טעם כל המאכלים א"כ כיון שנצטוינו בשמחת הח"ג בבשר ויין ושאר מטעמים הנה יש זכר למ"ן ובא"ר הנה זהו לפי פשוטו אבל עדיין אין זה מרווה צמאונינו:
266
רס״זוהנה ראיתי להרב הגדול מ' חיד"א הנ"ל בספרו רא"ש דו"ד כתב בשם הרב החסיד מ' חיים כפוס"ו דהמ"ן ובא"ר הלא המה לח"ס ומי"ם שהן הכרחיים לחיי האדם ולא הוה כ"כ תוס' טובה אבל מה שהקיפן הש"י בענני כבו"ד חיבה יתירה נודעת להם בתוספת טובה לזה צונו הש"י במצותיו לעשות זכר רק למתנה הלזו באמרו ית"ש כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכו' עכ"ד ועפ"ז בבאר מה שסיים שם בפסוק דברי הש"י בטעם המצוה כי בסוכות הושבתי את ב"י וגו' ממצרים אני הו"י' אלקיכם והוא ע"פ מה שדקדק הרב הגדול בעל תוי"ט זצ"ל במסכת ברכות למה בברכת התורה אומרין ברכ"ו את הו"י' ובבהמ"ז אומרין נברך אלקינ"ו (הבאתיו לעיל) ואמר דהנה לזונינו ולפרנסינו הדין והמשפט נותן לזון את כל בריותיו אשר ברא לכבודו כיון שהוא בראנו ע"כ מברכין בשם אלקי"ם הוא שם הדין והמשפט משא"כ נתינת התורה אין שום דין ומשפט שכליי מחייב שהש"י מגלה מסטירין דילי' חסד שעשועים לבריות קטנים בעולם העשיה אבל הוא מצד חסד"ו הגדול אשר מתחסד עם ישראל ע"ק ונתן להם את תורתו ע"כ אומרין ברכו את הוי' שם החסד והרחמי"ם זה תוכן דברי הרב ז"ל ובזה יתכן שפיר מ"ש בסוכו"ת תשב"ו וכו' כי בסוכו"ת הושבתי וכו' והוא תוספת טובה מצד החסד לא כאינך מ"ן ובא"ר שזה מזו"ן לבריותיו שהוא מצד הדין והמשפט השכלי וזה שסיים בפסוק אני הו"י' אלקיכם (קאי על ראשית הפסוק למען ידעו דורותיכם) היינו ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וכו' היינו עננ"י כבו"ד וידעו עי"ז כי אני הו"י אלקיכם היינו חוץ לזה שאני משלים ונותן דבר שהוא מצד הדין שהוא מן שם אלקי"ם אלא שאני ג"כ מתחסד עמכם בתוספת טובה מצד החסד והרחמים שהוא מן שם הנכבד הוי' ע"כ תדעו בזה כי אני הו"י' אלקיכ"ם הבן הדבר ועיין בספר רא"ש דו"ד פי' ג"כ קצת מעין זה אבל בדרך אחר ויתכן שפיר לפ"ז ג"כ אומרו למען ידע"ו דורותיכם ולא אמר למען תזכר"ו כמו בשארי מקומות. וע"פ הנ"ל יתפרש היטב. היינו למען ידעו דורותיכם שצויתים במצות סוכ"ה כי בסוכו"ת הושבתי וכו' היינו עננ"י כבו"ד ויקשה להם למה לא צויתי לעשות זכר למ"ן ובא"ר ויכירו וידע"ו כי אני הו"י' אלקיכם רצ"ל אשר מהראוי להתבונן בטובותיו ית"ש איזה מן הטובות הדין והשכל מחייבם ואיזו מן הטובות הם בבחי' חס"ד וחיבה יתירה. וידע"ו להפריש בברכתם והודאתם להש"י כי טוב על איזה מן הטובות יודו ויברכו בשם אלקי"ם ועל איזה מן הטובות יפארו בשם הנכבד ב"ה כי גבר עלינו חסד"ו ואמת הו"י' לעולם וע"ז יפול שפיר לשון ידיע"ה לדורות שידעו הדין וההלכה בזה הבן:
267
רס״חהרב הגדול החסיד מ' חיד"א זללה"ה הטעים לנו עוד טעם מ"ן ובא"ר למה לא צונו הש"י לעשות להם זכר וצונו במצוה לעשות זכר לעננ"י כבו"ד הנה כתב בשם הרב החסיד מ' יהודא חאביליי זלה"ה. להיות עננ"י כבו"ד היו רק ישראל מיוחדים בטוב"ה כי הער"ב ר"ב פלט אותם הענ"ן משא"כ מן ובא"ר גם הע"ר נהנו מהם עכ"ד וכי ישאלך בנך למה באמת ממתנת מ"ן ובא"ר נהנו גם הע"ר משא"כ ממתנת עננ"י הכבו"ד הנה לדעתי אפשר לצרף טעם זה ג"כ עם טע"ם הרב מהר"ח הנ"ל וע"פ הדרך שכתבתי לעיל והיינו להיות מ"ן ובא"ר הם למזון לחיי האדם בהכרח כלח"ם ומי"ם וכביכול זה מחייב הדין והמשפט השכלי אשר הש"י יתן לבריותיו שבראם מזונות לחיותם ע"כ גם הע"ר שהם ג"כ בריותיו ית"ש נהנו מן המ"ן ובא"ר מה שא"כ עננ"י הכבו"ד שהוא בחס"ד גדול ואהבה וחיבה יתירה נודעת לישראל במה שהלביש אותם בעננ"י כבו"ד הנה בזה לא זכו הע"ר:
268
רס״טהנה לפ"ז יומתק ג"כ למען ידע"ו דורותיכם (לא אמר תזכר"ו) היינו דרין בתראי דקיימין הע"ר עלייהו כל"י חמ"ס ודחקין לו בגלותא (כמבואר בזהר) הנה יכירו וידע"ו ב"י שלא יהי' להם התתברות עמהם כי החיבה יתירה של הש"י הוא רק לישראל ע"כ בסוכו"ת הושבתי (רק) את בני ישראל וכו' אני הי"י' אלקיכם הנותן לכם תוספת טובת"י וחסד"י חוץ מה שמחייב הדין והמשפט השכליי משא"כ הע"ר הגם שנהנו מן המ"ן ובא"ר הוא מחמת שהמשפט מחייב לזון את בריותיו משא"כ תוס' החס"ד הוא עננ"י כבו"ד לא זכו הע"ר ע"כ לא נצטוינו במצוה לזכר רק לעננ"י כבו"ד לזה קיימו וקבלו רז"ל שגם לעתיד ב"ב יהיה המבחן לאוה"ע במצות סוכ"ה ועוד יתבאר אי"ה:
269
ר״עעוד דרש הרב הגדול מ' חיד"א בשם הרב מ' ישועה זיי"ן זלה"ה להיות המ"ן ובא"ר ניתן להם ע"י תלונותם ותרעומתם אשר בקשו אוכל למו ומים לצמאם משא"כ עננ"י כבו"ד ניתן להם מבלי שאלה מאתם רק בטובו הגדול ית"ש ע"כ לא ניתן להם מצוה מ"ן ובא"ר רק זכר לעננ"י כבו"ד עכ"ד ובזה יתכן ג"כ פי' הפסוק למען ידע"ו דורותיכם כל הדורות הבאים יכירו וידע"ו כי בסוכו"ת הושבת"י את בני ישראל מבלי שאלה. וידעו כי אני י"י אלקיכם היודע בטובתכם יותר מכם ע"כ לא נתתי לכם זכר למ"ן ובא"ר שבקשתם לאכל' פגה ולא המתנתם עד דנפקתא מבי מלכא תתייהב והנה הוא דבר הכרחי ללמד דע"ת לכל דורות הבאים להשליך על הש"י יהבם הוא יספיק להם כל צרכיהם בכל עניניהם באופן יותר טוב ונאות:
270
רע״אהוא לענות גם אני חלקי ולומר טע"ם מה נשתנה זכר ענני כבוד מן מתנת מ"ן ובא"ר. ידוע הוא דמתנת המן הי' בזכות משה ע"כ לא נפסק עד שנגנז אורו והבא"ר הי' בזכות מרי"ם ע"כ נסתלקה באר אחרי פטירתה (עד שחזר בזכות משה) עננ"י הכבו"ד הי' בזכות אהר"ן ע"כ נסתלקו אחר פטירתו כמד"א ויראו כל העדה כי גוע וכו' וקבלו חז"ל אל תקרי ויראו אלא וייראו והנה כשבאו ישראל לידי אות' מעש' הידועה במדבר הנה היה ע"י אהרן ויקח מידם וכו' ויצר וכו' והנה היה מהראוי לפי"ז שיסתלקו ח"ו העננ"י כבוד שהיו בזכותו אבל ידוע הוא משארז"ל לא היו ישראל ראויים לאות' מעשה אלא היה הדבר בכדי להורות תשובה לרבים וא"כ זכות גדול הוא לדו"ר המדב"ר מה שעל ידם נעשית מצות התשוב"ה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה ובפרט לעת מצוא בעשרת ימי התשובה. והנה תבין לפ"ז ג"כ מה דקש' לכל משכיל הא קיי"ל בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמו לכש"כ דכתיב רגלי חסידיו ישמור והנה היוצר כל הוא אלקינו איך לא שמר רגלי חסידו אהרן קדוש י"י שלא תגיע התקלה הזאת על ידו הגם שנודע אשר אהר"ן לטובה נתכוין כמשארז"ל עכ"ז הנה באת' לישראל תקלה על ידו הגם שהיתה כוונתו להציל את ישראל כמשארז"ל הלא אין מעצור להש"י להושיע באיזה אופן אחר ותתקיים כוונת אהר"ן ולא תארע תקל' ע"י. אבל עפ"י דבריהם הנ"ל יתכן שפיר כיון שלא היו ישראל ראוין לאותה מעשה רק הי' הדבר בכדי להורות תשוב"ה לרבי' א"כ זכות גדול הוא להם שעל ידם נעשית התשוב"ה בכל ימות עולם ומגלגלין זכות ע"י זכאי אהרן בחיר י"י וכאשר יתבאר בטעם:
271
רע״בוהנה לדעתי י"ל מה שנתהוו' המפעל הזה (היינו הוראת תשובה לרבים) דוקא ע"י הדור ההוא הוא על פי משארז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ובורח ממנו הדע"ת וכאשר רוצה לשוב בתשובה הנה החונן לאדם דעת ישיב אליו הדע"ת כמ"ש כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הוודע"י ספקתי וכו' וכתיב וידע"ת היום והשבו"ת וכו' (ע"כ תמצא ברכה הראשונה מן הברכות האמצעיות בשמ"ע. הוא ברכת הדע"ת אח"כ ברכת התשוב"ה הבן) והנה הדור ההוא היו דור דע"ה ומש' היה רועם אשר נשמתו מן סוד הדע"ת אשר ידע"ו י"י וכו' (והער"ב ר"ב בפגמם אמרו כי זה משה האיש וכו' לא ידענ"ו וכו' והתעוררו הרוח שטות דע"ת דקליפ' ער"ב ר"ב בגימ' ידע"ת) והנה להיות הדור ההוא דור דע"ה נתהוו המפעל הזה (להורו' תשוב"ה. להשיב הדע"ת) דייק' ע"י הדור ההוא:
272
רע״גוגם נתהווה המפעל הזה ע"י אהרן דייקא אשר לו ניתנה הכהונה וכתיב כי שפתי כה"ן ישמרו דע"ת (ע"כ עבודת הכהונ"ה תלוי' בדע"ת ע"כ מחשב' אחרת פוסלת בעבוד' ע"כ אמר הנביא כי אתה הדע"ת מאסת ואמאסך מכה"ן לי) וכיון שאהר"ן קדוש י"י נבחר לעבודת הדע"ת ע"כ נולד הזכות הזה של התשוב' (למען דע"ת דורות הבאים) דוקא על ידו להורות להם הדע"ת (אשר מסירים מקרבם ע"י הרוח שטות) והחונן הדע"ת יחוננם ברחמים וכענין שכתב החסיד רבינו יונה וז"ל התבאר בתור' כי יעזור הש"י לשבים ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיב מעלת אהבתו:
273
רע״דוהנה עננ"י הכבו"ד היו בזכות אהר"ן הוא הכה"ן אשר ישראל משיגים הדעת על ידו (עיין בעירובין כיצד סדר המשנ' משה למד כו' שנה מתחילה לאהרן פרקו) כענין האמור כי שפתי כה"ן ישמרו דעת ותור"ה יבקשו מפיהו. והנה עננ"י המה היו מבדילין בין קדש לחול בין ישראל לעמים (ואפי' בין ישראל לער"ב ר"ב בגימ' דעת דסט"א. רוח שטות) וההבדל' הוא ע"י דע"ת כי אם אין דעת הבדלה מנין הבן מאד:
274
רע״הומעתה תבין היטב את אשר דברנו בהתחלת דברינו מה שלא נסתלקו עננ"י הכבו"ד אשר היו בזכות אהר"ן אחר המעשה ההוא כי אדרבה לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה רק למען דע"ת דורות הבאין כנ"ל ונתגלגל הדבר ע"י אהר"ן דייקא כי שפתי כה"ן ישמרו דע"ת כנ"ל אשר על כן על ידו ובזכותו היו עננ"י הכבו"ד להבדיל בדע"ת בין ישראל לעמים כנ"ל:
275
רע״וועתה אם עיני שכל לך בקל תוכל להתבונן את אשר צונו יוצרינו ית"ש לעשות דוקא זכר לעננ"י הכבו"ד (משא"כ בשאר המתנות) ודייקא בימים ההם בזה"ז אחר עבור ימי התשוב"ה כי הנה הוראה עצומה והבטח' רבה לישראל ינוחמו בכפלים בצוות אותן הש"י מצות סוכ"ה למען יזכרו את אשר הקיפן הש"י בעננ"י כבו"ד בזכות אהרן ולא נסתלקו ע"י אותה מעשה רק הוא הוראה עצומה אשר לא היו ישראל ראוין לאותה מעשה רק להורות תשוב"ה לרבים להיותן בטוחים ומאמינין בכ"ז ועידן אשר הש"י יקבלם בתשוב"ה שלימה וזכות הוא לדור דע"ה ונתגלגל הזכות ע"י אהר"ן דייקא שהוא מסוגל לגרש הרוח שטות מישראל ולהשיג הדעת וכנ"ל ומעתה אחר עבור ימי התשוב"ה נתן להם הש"י מצות סוכה זכר לעננ"י כבו"ד בכדי שיהיו ישראל בטוחים ומאמינין אשר הש"י יקבלם בתשוב"ה שלימה ונתעורר בלבן אהבתו ית"ש וישיבו אל לבן בדע"ת ובתבונ' לעבוד את הש"י בכל לב ונפש ומא"ד ע"כ נקרא מצות סוכ"ה בזהר צלא דמהימנותא אמונ' אומן אשר הש"י מקבלינו בתשוב"ה שלימה:
276
רע״זומעתה תתבונן אשר הודיענו הש"י זה בתורתו הקדוש' אמרה למען ידעו דורותיכם (ולא אמרה למען תזכרו רק למען ידע"ו) הוא אשר כתבתי שנעשה הוראה זו (היינו הוראת התשוב"ה) דייקא ע"י הדור דע"ה וע"י אהר"ן שפתי כה"ן ישמרו דע"ת להורות תשוב"ה אשר על ידה יוסר הרוח שטות ותתרבה הדע"ת אחרי הוודעי ספקתי וכו' ויכירו וידע"ו כי אני הו"י' אלקיכם כענין שנאמר וידע"ת היום והשבו"ת אל לבבך כי הו"י' הוא האלקים וכו' הבן היטב:
277
רע״חאשובה נא ואראה עוד לבאר טעם למצות יוצרנו אשר צונו לעשות זכר לעננ"י כבו"ד ולא עשה כן למ"ן ובאר. ונאמר ע"פ אשר הקדמונים פסקו להלכ' (והוא ע"פ דברי הספר"י) אשר מצות התשוב"ה על המזיד לא מהני רק לישראל לא עשה כן לכל גוי וכתבו בטעם ע"פ מה דקי"ל להלכה מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול והנה כתיב מלך אלקים על גוים מי לא ייראך מלך הגוים שהוא ית"ש לא נקרא עליהן רק בבחי' מלך. ומלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. משא"כ ישראל נק' בני"ם כמד"א בני"ם את"ם לה' אלקיכם (היינו סיבתכ"ם) ואנחנו עמוסים מני בטן כביכול והקב"ה נק' עלינו א"ב כמד"א אתה י"י אבינו וכו'. ואב שמחל ע"כ כבודו מחול (עמש"ל במאמרי התשובה בפ' שובה ישראל) והנה בכדי להוכיח לכל באי עולם ונתקבלה תשובותינ"ו כי א"ב שמחל ע"כ כבודו מחול צונו הש"י אחר עבור ימי התשוב"ה ליקח ביום הח"ג הקדוש הזה ד' מינים ואלו הד' מינין אין שום שליטה לשר עליהן רק כביכול הש"י בעצמו (כן כתבו הקדמוני') א"כ אלו הד' מינין נק' שרביטו של מלך וזה הורא' שאנחנו נק' בני"ם והש"י נק' עלינו א"ב דאלת"ה ותאמר שאנחנו עבדי' והש"י נק' עלינו מל"ך הלא אסור להשתמש בשרביטו של מלך והאיך צונו ליקח אלו הד' מינין שהן נק' שרביטו של מלך מטע' הנ"ל אלא ע"כ מדאנחנו משתמשין בשרביט. הוראה ועדות הוא שאנחנו בני"ם והוא ית"ש אבינ"ו ונתקבלה תשובותינ"ו כי א"ב שמחל ע"כ כבודו מחול. כ"כ הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה בטעם הד' מינין:
278
רע״טממילא לפ"ז אנן נמי נימא. במצות סוכה כתיב. והענן מלא את המשכן וכן כתיב בבנין בית עולמים בימי שלמה והענ"ן מלא את בית י"י. אז אמר שלמה י"י אמר לשכון בערפ"ל (שהוא ענ"ן) וכ"כ ומשה נגש אל הערפ"ל אשר שם האלקים וכ"כ ויט שמים וירד וערפ"ל תחת רגלי"ו א"כ כביכול הענ"ן והערפ"ל נק' שרביט"ו. וסוסו כביכול והנה הושיב הוא ית"ש בעננ"י כבוד את ישראל. הרי משתמשים בשרביט"ו וסוס"ו כביכול מזה מוכח שישראל נקראי' בני"ם והש"י למו א"ב. וע"כ ממתנו' מ"ן ובא"ר נהנו גם הערב ר"ב משא"כ מן עננ"י כבוד לא נהנו כי הענ"ן פלט אותם כמש"ל בשם הרב החסיד מ' יהודא חאביליי להיות הענ"ן שרביטו של מלך ואינם רשאים להשתמש בשרביטו של מלך כישראל שנק' בני"ם. והנה צונו הש"י בימים ההם בזה"ז מצות סוכ"ה למען ידעו דורותיכ' כי בסוכות הושבתי וכו' ומוכח דנק' בני"ם נתקבל' תשובתם וזה שסיים אני הו"י אלקיכ"ם היינו סיבתכ' העמוסים מני בטן כמד"א בנים אתם לי"י אלקיכ' וא"ב שמחל ע"כ כבודו מחול לא עשה כן לכל גוי:
279
ר״פמדרש פליא' (הובא בס' כסף נבחר) וז"ל איוב הי' קור' תגר על היסורין עד שהראהו הקב"ה דפנות הסוכ"ה שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח עכ"ל יש לפרש ע"פ שכתבו הראשונים (ומעין זה בס' בעל עקיד') בפסוק הנה טפחו"ת נתת ימי. רמז ימי האדם נרמזי' בטפחות הסוכ"ה כל עניני עסקי העולם שהאדם מתעסק בהן. הלא המה נחלקים לג' חלקים (טע"ם יתייהיב להון) ט"וב ע"רב מ"ועיל כידוע והנ' החלק הטו"ב והמועיל ישתמש בהם האד' כל צרכו. אבל חלק הער"ב לחיך ואינו לא טו"ב ולא מועיל מהראוי לאדם הנלבב להתרחק ממנו ולא יקח ממנו רק ההכרח לזה בא רמז הסוכ"ה אחר התשובה אשר חטא האדם ונמשך אחר הער"ב בעוה"ז: והנה שב אל י"י בימי התשוב"ה. הנה נתן לנו אז הש"י מצות סוכ"ה לרמוז להאדם שלא ידמ' האדם את עוה"ז לעיקר הבית רק כאורח נטה ללון באהל כסוכ"ה בכרם ע"כ שיעור הסוכ"ה ז' טפחים בגובה עשר' טפחים הרי ע' טפחים רמז ימי שנותינו בהם שבעים שנה הוא הנרמז הנה טפחו"ת נתת ימי. והנה המצוה הוא בדפנות שתים כהלכתן ושלישית אפ' טפ"ח רמז על ג' חלקי עסקי עוה"ז טוב ומועי"ל יתנהג עמהם כהלכתן ושלישית היינו נגד חלק הער"ב די אפי' טפ"ח היינו לא ישתמ' ממנו רק ההכרחי ולא יחוש ליסורי עוה"ז שאינם ערבי"ם עליו רק ביודע"ו שהם מועילי"ם לנפש לכפרת עונותיו וכיוצא יקבלם בסבר פנים יפות ובזה תתבונן פי' המדרש איוב הי' קורא תגר על היסורין עד שהראהו הקב"ה דפנו"ת הסוכ"ה ב' כהלכתן ושלישית אפי' טפ"ח ודי בזה:
280
רפ״אישובו יושבי בצל"ו יחיו דג"ן ויפרחו כגפן וכו' הוא הנאמר בפ' התשוב' דהושע הנה להתבונן מהו היושבים בצל"ו הם ישובו וגם מהו הבטחת דג"ן וגפ"ן דייקא להשבי' והנראה ע"פ מ"ש כבוד הרב הקדוש גאון ישראל וקדושו בעה"מ ס' קדוש"ת לו"י זצק"ל על מה שדרשו חז"ל בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות ואמר דהנ' רז"ל רמו מתניתא אהדדי מה דתנו רבנן גדולה תשובה שזדונות נעשי' להם כשגגות ובמ"א אמרו זדונות נעשי' להם כזכיות וניחא להו כאן בעוש' תשוב' מירא' (נעשים כשגגות) וכאן מאהב' נעשים כזכיות כל עביר' שעש' יוחשב לו בחושבן כמצות ולפ"ז הנה בימים הקדושים ר"ה ועשי"ת ויוה"כ ימים הנוראים מאימת הדין הנפש תבחול. הנה ישראל עושין תשובה מירא' ונעשין הזדונות רק כשגגות ואח"כ הנה ישראל עוסקין בחג בסוכ' וד' מינים לעבוד בהם הש"י בשמח' זמן שמחתינ"ו הנה זה נק' תשוב"ה מאהב"ה הנה מחשבין את העונות כמה וכמ' היו בכדי למנותם במנין המצות לזכיות ע"כ יום הראשון של ח"ג נק' יום הראשון ראשון לחשבו"ן עונות ע"כ דברי קדשו:
281
רפ״בוהנה קיי"ל בכל הברכות שתקנו חז"ל על כל דבר פרטי' הגם דברכת שהכל נ"ב הוא ברכ' כוללת עכ"ז לכל דבר החשוב תקנו ברכ' פרטיית פרי האדמ' פרי העץ פרי הגפן והנה קיי"ל דכל הפירות אין להם חשובות הברכות הפרטות רק כשהם בעינייהו אבל אם נשתנו מכמות שהיו ואינו ניכר מציאת הראשון הנה אשתנו לגריעותא ואבדו חשיבותן וברכתן שהכל משא"כ דג"ן וגפ"ן אם נשתנו נשתנו למעליותא ונתעלו במעלת הברכו' מיוחדות המוציא למ"ה (לדגן) ובורא פה"ג (לגפן) וזהו מה שיש לפרש בדברי הנביא ישובו (בתשוב') יושבי בצל"ו (היינו בצל"א דמהימנות"א צל סוכה דאז הוא התשוב"ה מאהב' ואשתנו למעליותא לתוספת טובה וברכ' על כן) יחיו דג"ן ויפרחו כגפ"ן דהנהו בי תרי כי הדדי דמיין אשר שינוים גורם להם תוס' עילוי כן התשוב"ה מאהב' שמתהפכין הזדונות לזכיות סחרה ואתננה קדש. הבן הדברים:
282
רפ״גבגמ' סוכה דף ל"א ע"א ההוא סבתא דאתאי לקמי' דר"ג א"ל ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ר"ג בסוכ"ה גזול' יתבו צווחא ולא אשגח בה ר"ג. א"ל אתתא דהו"ל לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה א"ל ר"ג פעותא היא דא אין לה אלא דמי עצים בלבד ע"כ ופרש"י לאבוהא לאברהם אבינו יליד בית ג' מאות וי"ח עכ"ל. מהראוי להתבונן בדברי האש' הזאת למה ייחס' א"ע אחר א"א במקום הזה וגם גודל' מעלת א"א במה שהי' לו שי"ח עבדי' ואם היא שלא בהשכל דברי' למה הביאו חז"ל דברי' בגמ' ונראה לפרש דברי' בדברי חכמ' והוא ע"פ מה שפירשתי בפסוק הנאמר בהגר ותשלך את הילד תחת אחד השיחי"ם למה משמיענו שהשליכ' אותו תחת אחד השיחי"ם אבל לדעתי היא דהנה אברהם אבינו בצאתו למלחמ' לקח עמו שי"ח עבדים כמבואר בתור'. עין במג"ע הוא להורות על זכות ג' אבות ג' רגלי המרכב' ג' קוי"ן. אברהם ק"ו החסד יצחק ק"ו הדין יעק"ב ק"ו הרחמים ונחמד הדבר לדעתי דהנ' הי' זה בשע' שיצ' להציל את לוט שהי' בו ניצוצי המלוכ' של דוד רגל רביעי הבן. עכ"פ בעבור זה לקח שי"ח עבדים להורות על ג"פ ק"ו בגימ' שי"ח והנה הגר כאשר ראת' את ישמעאל בסכנ' השליכ' אותו תחת אחד השיחי"ם להורות. לו יהי' שאין לו זכות כל הג' קוין כישראל שיצאו מיעקב שיש להם זכות כל הג' אבות שהם מרכב' לג' קוי"ן עכ"ז יש לו זכות אחד השיח"ם היינו אחד מן השי"ח ק"ו אחד אברהם וכדאי הוא שישמע צעקתו בעת צרתו והנה שמע הש"י צעקתו וכמו שאמר המלאך להגר כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם רצ"ל אע"פ שאינו אחוז רק בק"ו אחד באשר הוא שם כדאי היא שאשמע צעקתו והנה האש' הזאת מזרע אברהם יצחק ויעקב כאשר צעק' ולא נענת' אמר' בחכמ' אתתא דה"ל לאבוהא שי"ח עבדים להורות על ג' קוי"ן צווחא קמייכו. ולא אשגיחותו בה הלא ישמעאל נשמע צעקתו אע"פ שלא הי' לו אלא זכות ק"ו אחד הו' אברהם והבן:
283
רפ״דוממוצא הדבר תשכיל עוד ותדע אמרו בזהר וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענ"ן (דא אברהם) ולילה בעמוד אש (דא יצחק) ללכת יומם ולילה (דא יעקב) ועי"ש ענן הראשון נק' יומ"ם (ולא יום) יומא דכולהו יומי דכולהון כלילין ביה ע"כ יום הראשון דחג הוא י"ט (משא"כ אינך) הוא נגד ענן הראשון אברה' איש החס"ד דכליל כולהו והנ' באברה' כתוב הרימותי ידי אל י"י אל עליון וכו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך לא רצה להנות מן מה שאינו שלו. והנ' האש' הזאת כאשר צעק' שיושבי' בסוכ' גזול' והוא היפך מדת אברהם והנה סוכ"ה הוא זכר לעננ"י הכבו"ד דאזלי בזכות האבות כמבואר בזהר הנ"ל ואברהם כליל עימי' כל שאר הקוין יומא דכולהו יומי ע"כ אמר' כנ"ל הבן:
284
רפ״הופדוי' י"י ישובון וכו' ושמח"ת עולם וכו' ששון ושמח"ה ישיגו ונסו יגו"ן ואנח"ה הנה יש להתבונן מהו הנרצ' בשמח"ת עולם על הראש וגם מהו הכוונ' שישיגו ששי"ן ושמח"ה כאלו רודפים אחריהם וישיגום וגם מהו הכפל ששו"ן ושמח"ה וגם כיון שאמר מקודם שישיבו לציון ושמח"ת עולם ע"ר מהו הצורך אח"כ להשיג ששו"ן ושמח"ה. ונ"ל ע"פ מ"ש כ"פ שאין בלה"ק שום דבר לבטלה ומ"ש המדקדקים שיש שמות נרדפים ומשמעות אחד להם זה אינו דבהכרח יהיה איזה חילוק משמעות ביניהם כגון עזר"ה וישוע"ה אימ"ה ופחד אוי"ב ושונ"א ששו"ן ושמח"ה הנה נ"ל ששון הוא מה שהאדם מתעלם וש"ש על דבר המקווה ביודעו שיבא לו איזה ישוע"ה וטובה ע"ד הנאמר בבקש' המשורר השיבה לי ששו"ן ישעך ודרשו חז"ל שביקש שישוב אליו רוה"ק ואיך נרמז בכאן רוה"ק. אבל הנרצה היא שביקש מהש"י שיהי' לו ששו"ן מן הישוע' היינו כשיתוידע לו ברוה"ק אשר קרוב' ישועתינו לבוא הנה יהיה לו ששו"ן. ושמח"ה היא בהגיע לאדם פעולה הנרצית אשר חשק בה כענין ושמח את אשתו אשר לקח כבר. ותבין לפ"ז הפסוק ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וכו' זה י"י קוינ"ו לו (והן בא היום שקוינוהו ע"כ) נגילה ונשמח"ה בישועתו:
285
רפ״והג"ה ובדרך זה חילק הסמ"ע ז"ל בין שחוק לשמח"ה לפ"ז צריכין לחלק איזה חילוק בין ששו"ן לשחוק י"ל תרווייהו הם התעלסו' על הקיווי אבל ששו"ן עיקר הוא בל"ב. ושחוק נראה בתנועת האיברים כנ"ל:
286
רפ״זוזה פירש הפסוק לפ"ז ופדויי י"י ישובון ובאו לציון ברנה ושמח"ת עולם ע"ר (השמח"ה עולמית לא ששו"ן בלבד שהוא רק קיווי. אבל כיון שכבר ישובו לציון תהיה שמח"ה עולמית דהנה ששון נפסק בבוא הדבר המקווה אבל שמח"ה הוא על דבר שכבר בא הנה זה אינו נפסק. ואמר על ראש"ם שתהי' ניכרת השמח"ה על תנועת איבריהם) ששו"ן ושמח"ה ישיגו (ואז תהי' להם השגה והבין החילוק שבין ששו"ן לשמח"ה) ונסו יגו"ן ואנח"ה זהו ההיפך כי יגון נאמר על הדאג' מדבר המפחיד שלא יבא ואנח"ה ח"ו בבוא הדבר לפועל הנה כשישיגו ששון ושמחה ינוסו יגון ואנחה:
287
רפ״חועתה לפי הנ"ל תשכיל למה בח"ג המצות לא נאמר שמח"ה בתורה רק בח"ג השבועות ובחג הסוכות דכבר ידוע לך דענין הנרצ' בחג המצות לא נגמר עד יום חג השבועות בזמן מתן תורתינו ע"כ בא מצות הספיר' לספור יום אחר יום ומתגדלין המוחין חדשים בכ"י עד שנשלם שיעור קומה ביום מתן תורתינו הנה ח"ג המצו"ת הוא רק בחי' ששו"ן קיוו אל הנרצ' ובבוא ח"ג השבועו"ת תאוה נהי' אזי ושמח"ת לפני י"י אלקיך ובפרט בחג הסוכות הנה נאמר בתורה ח"ג הסוכו"ת תעש' לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך (הן כפשוטו) והן כמדרשו שפירשנו שמאסף האדם מה שאמר בגרונו היינו כל התיבות והאותיות שאמר שלא בכוונה. וזה הנרצה באספך מגרנך ומיקבך היינו הניצוצות הנדחות אשר נדחו ח"ו על ידי הטיפין דאיזדריקו למגנא מן ברית המעור נקרא יק"ב כמו שידעת. בזמר שיסד מרן האריז"ל משח זית"א דכי"א וכו' וידעת יק"ב בגימ' הו"י' אלקי"ם והוא ר"ת י"יחוד קדוש"ה ברכ"ה. וא"כ החג הזה הוא חג האסי"ף שנאסף כבר כל הניצוצין שנדחו הן ע"י ברית הלשון הן ע"י ברית המעור ותבין לפ"ז מה שרמזו חז"ל בפסול"ת גור"ן ויק"ב הכתוב מדבר ע"כ נאמר בו ושמח"ת לפני י"י אלקיך שמח"ה על הדבר שכבר בא שכבר ניתקן הדבר ע"י תשובותינ"ו והן היום מתאספים הכל אל הקדש ונפרוס עלינו סוכ"ת של"ם ע"פ הסוכ"ה מן פסול"ת גור"ן ויק"ב (בגימ' שס"ה):
288
רפ״טועתה לפי הנ"ל חובה עלינו לבאר למה דוקא בחג הזה אנו אומרים זמ"ן שמחתינ"ו ולא בחג השבועו"ת שגם בו נאמר ושמח"ת. ונראה לדעתי דהנה בחג השבועות כתיב ושמח"ת לפנ"י י"י אלקי"ך וכו' משא"כ בחג הסכו"ת כתיב ושמח"ת בחג"ך ולהבין זה נ"ל ע"פ מ"ש בגמ' ברכו"ת אר"ג ואיתימא רחב"פ בא וראה שלא כמד"ת הקב"ה מדת ב"ו מדת ב"ו אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוק' שמ"ח אבל הקב"ה אינו כן נת"ן להם התורה לישראל ושמ"ח שנא' כי לקח טוב נתת"י לכם תורתי אל תעזובו. והנה מה שיש להתבונן במאמר הלזה א'. היכן מבואר בכתוב ששמח הש"י (ועיי"ש ברש"י ז"ל) ב' הרי הוא אומר נתת"י לכם לשון מתנ"ה ובמתנה קיי"ל אליבא דכ"ע גם בבשר ודם נותן בעין יפה נותן אבל יתפרש הענין כך דהוקש' לבעל המאמר דהפסוק סותר א"ע דהתחיל כי כי לקח טוב וכו' והנה לק"ח הוא לשון מכיר"ה ומסיים נתת"י לכם לשון מתנ"ה ע"כ הפי' כך דלעולם היתה התורה לנו דרך מכיר"ה חלף עבודת אבותינו אברה"ם יצח"ק ויעק"ב וחלף שסבלנו כור הברז"ל במצרים להוציא משם הניה"ק שהיו שקועים במצרים אבל הקב"ה נתנה להם דרך מתנ"ה כדי שתהי' בעין יפה ובנפש שמח"ה (וז"ש במדרש כשניתנה התורה לישראל גם יושר"ה וצדקת"ה ניתנה עמה ולא נשתייר ממנה כלום בשמים כדכתיב לא בשמי"ם הוא והכל מטעם שנתנה דרך מתנ"ה בעין יפה) וז"ש הכתוב כי לק"ח טוב דבאמת התורה באה להם דרך לקיח"ה ומכירה והנה נתתי (אותה) לכם תורתי דרך מתנ"ה הוא בכדי שתי' בעין יפה ובנפש שמחה. ובזה יונח לנו ג"כ מה דקשה הא דכתיב במשה עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות. והרי כתיב ושונא מתנו"ת יחיה והתורה היא עץ חיי"ם למחזיקים בה. ולפי הנ"ל יונח שפיר דבאמת מכירה הוא לנו אבל הקב"ה נתנה דרך מתנ"ה בעין יפה ובזה אזדא לה נמי טענות המלאכים שטענו תנה הוד"ך על השמים ובא"ו בטענת ודינא דב"ר מיצר"א אבל כיון שנתן הקב"ה דרך מתנ"ה הרי במתנה לא שייך דינא דבר מיצרא:
289
ר״צממילא לפ"ז ביום מתן תורתינו היא שמחת הקדוש ברוך הוא נתן התורה לישראל ושמח"ת וצונו יוצרינו ושמח"ת לפני י"י אלקיך היינו שנשמח בשמחתו ית"ש משא"כ בח"ג הסוכו"ת נאמר ח"ג הסוכו"ת תעשה לך וכו' ושמח"ת בחגך היינו שנשמח בח"ג שלנו היא הנק' ח"ג הסוכו"ת שצונו הש"י לישב בסוכ"ה זכר לעננ"י הכבו"ד. והנה כבר כתבנו שהקשו הראשונים למה צוה הש"י דוקא זכר לעננ"י הכבו"ד ולא צוה לעשות זכר למ"ן ובא"ר. והנה כבר כתבנו שכתב הרב הקדוש מ' חיד"א זלה"ה בשם הרב החסיד מהרי"ח ז"ל דעננ"י הכבו"ד היו רק ישראל בטובה זאת מיוחדים אבל הער"ב ר"ב היו חוץ לעננ"י הכבו"ד משא"כ מ"ן ובא"ר גם הער"ב ר"ב היו ניזונים מהם והנה קשה באמת למה מן מ"ן ובא"ר נהנו גם הער"ב ר"ב ולא מן עננ"י הכבו"ד (עמש"ל) ונ"ל לומר דהנה מ"ן ובא"ר הם בחי' מזו"ן משא"כ עננ"י הכבו"ד הם בחי' מלבושים וקי"ל כר' יהודא ב"ב בודקין לכסו"ת ואין בודקין למזונו"ת ע"כ למזונות לא בדקו וניזונו גם הע"ר מן המ"ן ובא"ר משא"כ לכסו"ת בדקו ונמצאו ישראל כלך יפה רעייתי ומום אין בך. והער"ב ר"ב נבדקו ונמצאו כולן פגומים ונשארו ערומים:
290
רצ״אלזה מצות סוכ"ה הוא בכל שנה ושנה דמיון עננ"י הכבו"ד הוא אחר יוה"כ להורות שכבר נבדקו ישראל והם נקיים מכל עון וסוג וחלאה והן מלאין מצות כרימון. לזה באברתו יסך עלינו ותחת כנפיו נחסה לישב בסתר עליון (ד"פ דופ"ן בצירוף סכ"ך בגימ' סת"ר עיין בס' ברכ"ע) והנה היושב בסת"ר עליון היינו בסוכה כנ"ל יזכה אשר בצל שדי יתלונן (צ"ל נק' מילוי האות כי כמו הצ"ל מתחייב מן האדם ממילא כן המילוי מתחייב מן עיקר האות והנ' המילוי של שד"י הוא י"ן ל"ת ו"ד בגימ' סוכ"ת דו"ד ממילא כך יתפרש הכתוב יושב בסת"ר עליון מי שמקיים מצות סוכ"ה הנק' סת"ר כנ"ל הנה לעתיד בצל שד"י יתלונן יזכ' להתלונן בסוכת דוד) וזה שיש לפרש הטעם הנאמר בתור' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות ענני הכבוד הושבתי את ב"י דייקא ולא הע"ר כי בני ישראל נבדקו ונמצאו נקיים והלבשתים בכסות ומלבושי כבוד וכו' וידעו זאת לדורותיכ"ם היינו דורות הבאין כאשר תשבו בסוכו"ת כי הוא סימן שבדקתי אתכם ויצאתם במשפט בדימוס נקיין מכל סוג וזר לא יתערב בשמחתכם כי הלכ' היא בודקין לכסות וכמש"ל:
291
רצ״בוזה שציונו הש"י בחג הקדוש הזה ושמחת בחג"ך ח"ג שלך שהוא שמח"ה לך נקר' חג הסוכו"ת ע"ש הסוכ"ה המורה על הלבושין שהלביש אותך הש"י מחלצות ובודאי בדק אותך הש"י ונמצאת שלם מכל מום ולולי זה לא הלבישך הש"י בזה כאשר לא הלביש את הע"ר במדבר בעננ"י כבו"ד. ובזה יונח לך אשר דוקא בחג הזה אומרין זמן שמחתינ"ו דבחג השבועות נאמר ושמח"ת לפני י"י אלקיך כביכול אנחנו מחוייבים לשמוח בשמחת הש"י וכמש"ל משא"כ בחג הזה ושמחת בחג"ך הוא זמ"ן שמחתינ"ו וכנ"ל:
292
רצ״גשבעת ימים תחוג לפני וכו' כי יברכך י"י אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיי"ת אך שמח. הנה כבר אמר ושמח"ת בחג"ך ושוב למה אמר והיית אך שמח (וכבר דרשו בו רבותינו ולפי הפשט לא נדע) וגם אכי"ן ורקי"ן מיעוטין ומה בא למעט והנראה עפ"י מש"ל בענין ששו"ן ושמח"ה שהששו"ן היא הקיוו אשר אנחנו מקוים אשר הש"י יהי' בעזרינו ובישועתינו. והשמח"ה היא על הישוע"ה שכבר באה. והנה כעת בזמן שמחתינ"ו הגם שהשמח"ה היא על הטוב' שכבר באה שהש"י מחל לנו ביוה"כ על כל עונותינו ופרס סוכת שלום עלינו וכן ג"כ שהוא זמ"ן האסי"ף כפשוטו וכמדרשו כנ"ל עכ"ז מחוייבין אנחנו ג"כ להתנהג בששו"ן אל הישוע"ה המקוה לנו במהרה עת אשר נבוא לציון ברנה ושמחת עולם על ראשינו ע"כ בשמחת השואב"ה שמשם שואבין רוה"ק נאמר ושאבתם מים בששו"ן כי מחוייבין ג"כ בששו"ן כי עדיין לא נגמר שמחת עולם עד אשר יבוא יום המקוה לי"י ותהי' שמחה שלימה היינו שמח"ה לא ששו"ן וז"ש ואמר ביום ההוא וכו' זה י"י קוינו (ונגמר לנו המקוה) ע"כ נגילה ונשמחה בישועתו וזה שיש לפרש בתורתינו ושמח"ת בחג"ך וכו' כמש"ל שבעת ימים תחוג וכו' כי יברכך י"י אלקיך בכל תבואתך ובכל וכו' הנה שמחה היא. אבל צריכין אנחנו כעת ג"כ לששו"ן בבטחונינו על יום המקוה כי עדיין לא השגנו שלימותינו והנה הבטיחנו יוצרינו כאשר שבעת ימים תחוג וכו' אזי והיית אך שמח תזכה לזמן המקוה אשר לא תצטרך אז לששו"ן רק לשמח"ה כי יושלם מאווייך ותאמר זה י"י קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:
293
רצ״דכתב האריז"ל דבערב סוכות יש להרבות בצדק"ה דאז עליות רחל הנק' צד"ק ע"כ והנה זאת מצאנו ראיתי להרב הגדול החסיד מ' חיד"א זלה"ה בספרו כס"א דו"ד הביא מדרש חז"ל וז"ל כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חס"ד זה ע"כ והוא לפלא. ופירש הרב הנ"ל בשם הרב מהר"א מיוחס זלה"ה ע"פ מאמר א' במדרש ר"ת א"ר אבין בא וראה כמה כחן של צדיקים וכמה גדולה כחה של צדק"ה וכמה גדול כח של גומל"י חסדי"ם שאין חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי שחר ולא בצל כנפי שיש וכו' אלא בצלו של ממ"ה הקב"ה הה"ד מה יקר חסדך וכו' ובצל כנפיך יחסיון ע"כ ופירש בזה כנפי"ם הם השרי"ם של מעלה ואשמעינן ר' אבין כי בעלי צדק"ה וג"ח אינם מתנהגים ע"י שר אלא על ידו ית"ש והיינו דבצאת ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חס"ד זה עם זה בכדי שלא יהיה הנהגתם ע"י שום שר רק ע"י הש"י ב"ה בעצמו. וכן זכו וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכו' והנה דבר בעתו מה טוב מצות הסוכ"ה זכ"ר לעננ"י הכבו"ד וי"י הולך לפניהם יומ"ם בעמו"ד ענ"ן אשר זכו ישראל ע"י הצדק"ה וחס"ד שקיימו וקיבלו עליהם ע"כ מהראוי בח"ג הזה ביותר להתנהג בצדק"ה וחס"ד ואז בצל כנפיו ית"ש נחס' ונתלונן בלי שום שר אמצעי רק הוא ית"ש באברתו יסך עלינו ע"כ תוכן דבריו ע"כ בא אברהם אבינו לישראל בחג הסוכות שהוא היה הגומל חס"ד הראשון ונרמז בתור' כל האזר"ח וכו' הוא אברהם כנ"ל: ולפ"ז מצאנו טוב טעם ודע"ת למה אומרים בחג הסוכות דייקא זמן שמחתינ"ו דהנה כשנעש' אותו מעשה במדבר אמר הקב"ה למשה ושלחתי לפניך מלאך וכו' כי לא אעל"ה בקרבך וכו' ונאמר שם וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו והוא היפך השמח"ה דכתיב בהו בישראל משכני אחרי"ך (דייקא) נרוצה נגיל' ונשמח"ה בך (דייקא ולא באמצעות השרים) והן היום ח"ג הסוכו"ת זכ"ר לענני כבו"ד וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענ"ן אשר זכו ישראל על ידי הצדק"ה וחס"ד אנו חסים בצל כנפיו דייקא ולא בצל השרים נגיל' ונשמחה ב"ך (דייקא):
294
רצ״הולפ"ז הנה מצות סוכ"ה זכר לענני כבוד הולך הש"י לפנינו בלא אמצעות שום שר הוא הנרצה ג"כ לטע"ם ד' מינים שצוה הש"י ליקח בימים ההם בזה"ז. הנ' הקדמוני' כתבו בקבל' שעל אותן הד' מינים אין שולט עליהם שום שר (שיאמר לו גדל כנ"ל) כדרך שאר המינים (רק הם גדלים בהשגחתו ית"ש והוא הוראה נפלא' לישראל שאינם נתונים תחת השרים (ותבין לפ"ז בזמן שאמר הש"י במדבר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו' אמר אז כי לא אעל"ה בקרבך אמר לשון אעל"ה ר"ת א"תרוג ע"רבה ל"ולב ה"דס ע"כ אלו הד' מינים נרמזים בראשית התור' בראשי' בשביל ישראל שנקר' ראשית הנה שם נמסר בי"ת רבת"י בגימ' אתרו"ג ערב"ה לולב הד"ס הבן ויתבאר אי"ה:
295
רצ״והפייטין יסד על מצו"ת סוכ"ה אשרי אנוש יעשה זאת יחשב לו כשמר כל התורה הזאת לא מצאתי מבואר זה בדברי חז"ל. אבל ע"פ דברינו הנ"ל יובנו הדברים דהנה כתב הר' הגדול מ' חיד"א ז"ל טעם למה נשתנו ונתעלו מצות הצדק"ה וג"ח מכל המצות אשר יזכה האדם אשר הש"י בעצמו כביכול יהי' סתר"ו ומגינו. דהנ' כתיב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד היינו כמו שאין עבירה מכבה תורה כי אין עבירה מכבה מצות הצדק"ה משא"כ שארי המצות יש יכולת ביד עבירה ח"ו לכבותה בקטרוג איזה מלאך מקטרג ולפ"ז כמו שאין יכולת ביד מלאך מקטרג לכבות המצוה של צדק"ה כן גם שכרה בלי שום שינוי רק ע"י הקב"ה בעצמו ופירש הרב הנ"ל בזה כוונת רז"ל שאמרו בשם ר"ח בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צ"ל וחופה לבעלי מצו"ת (היינו צדק"ה שנק' סתם מצו"ה בירושלמי במדרשים) אצל בעלי תורה בג"ע דכתיב כי בצל החכמה צל הכסף. והכוונה כמו שבעלי תורה אין עבירה מכבה תורה כן בעלי הצדקה אין עבירה מכבה צדקה וכמו שאלו חוסים בצל כנפיו ית"ש כמו כן בעלי צדק"ה. והנה הסוכ"ה היא הוראה וזכר לעננ"י הכבו"ד להורות אשר הש"י בעצמו הולך לפני מחנה ישראל בלא שום אמצעי ע"כ המקיים מצות סוכ"ה יחשב לו כשמר כל התור"ה הזאת:
296
רצ״זעפ"י הדברים הנ"ל לפי מה שמבואר דמצות דצדק"ה גורמת אשר הש"י בעצמו הולך לפני מחנ' ישראל ואינם נמסרים לשר הנה הוא כמבואר בפסוק והלך לפניך צדקיך וכבוד י"י יאספך ר"ל בכבודו ובעצמו כביכול וזה שיש לפרש ג"כ בפרשתא דיומא לזבולן אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך רצ"ל אתה זבולן כיון שיששכ"ר באהליך ואתה מפרנסו הנה בצאתך למסחר וכיוצא הולך לפניך הש"י כביכול בכבודו (בלי מסירה למלאך) הנה מזה בא שמח"ה וכמש"ל טעם למה אומרים זמן שמחתינ"ו:
297
רצ״חנבאר עוד טע"ם למצות צדק"ה ביותר בחג הזה זכור תזכור את אשר כתבתי לך לעיל א' מן הטעמי' מה שנ"ל לתרץ קושית הראשונים למה צוה הש"י לעשות זכר לעננ"י הכבו"ד (שהיו בזכות אהרן) ולא עשה כן לצוות לעשות זכר למ"ן ובא"ר (שהיו בזכות משה ומרים) והוא ע"פ דברי הקדמונים דתשוב"ה מהני רק לישראל ולא לאוה"ע) והיא מדברי הספרי כאשר כתבתי כ"פ) וכתבו הטעם דהרי קיי"ל מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול ע"כ לא מהני תשוב"ה לאוה"ע משא"כ ישראל כתיב בהו בנים אתם לי"י אלקיכם והש"י נק' עליהם אב. ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. והנה הסוכה היא זכר לענני הכבוד וקיי"ל במלך אין רוכבין על סוס"ו ואין משתמשין בשרביטו והנה כתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקי' וכתיב הנה אנכי בא אליך בעב הענ"ן ועוד פסוקים אחרים הנה הענ"ן היא כביכול כענין במלך ב"ו הרוכב על סו"ס והאיך היו ישראל רשאין להשתמש בעננ"י הכבו"ד אלא ע"כ שהם נקראים בני"ם והש"י נק' עליהם א"ב וכיון שהם בני"ם מהני להו תשוב"ה ע"כ אחר יוה"כ צוה הש"י לעשות זכר לענני הכבו"ד בכדי שיאמינו ישראל בכפרתן שנתכפר להם ע"י התשובה ויוה"כ. והנה טורנוסרופוס הרשע שאל את ר"ע על מצות הצדק"ה מלך' החובש את עבדו כו' ובא אחד ופרנסו הלא מתחייב למלך והשיבו ר"ע. ישראל נק' בני"ם ואב שכעס על בנו וכו' ובא אחד וזנו פרנסו שכרו כפול ומכופל. וא"כ מן מצות צדק"ה ג"כ מוכח שאנחנו נק' בני"ם וג"כ מן מצות ד' מיני"ם שהם נק' כביכול שרביטו של מלך שאין שולט עליהם שום שר רק כביכול השגחתו ית"ש כמש"ל סימן כ"ד ויתבאר אי"ה א"כ ע"פ שנים עדים (היינו מצות צדקה וד' מינים שהם המצות הנוהגים רק בחג הזה) או שלשה עדים (היינו בצירוף מצות צדק"ה הנהגות בכ"ז ועידן עכ"ז בהתעסקו במצות צדקה בחג הזה הנה חוט המשולש הוא וע"פ כולם) יקים דבר אשר אנחנו נק' בנים והש"י מקבלינו בתשוב"ה ומוחל על כבודו ואב שמוחל ע"כ כבודו מחול כן ימהר לגאלינו ב"ב אמן:
298
רצ״טובזה יתבאר לך ג"כ דברי המדרש שהבאתי לעיל כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה עכ"ל ונראה לפרש ע"פ הנ"ל דהנה כתיב הנה י"י רוכב על ע"ב קל ובא מצרים הנה כביכול ראו אותו ישראל רוכב על ע"ב וענ"ן והנה קיי"ל במלך אין רוכבין על סוסו וא"כ האיך היה אפשר להם להשתמש בעננ"י הכבו"ד ע"כ כרתו ברית לעשות חס"ד זה עם זה וזה הוא מכח שנק' בני"ם וכמו שהשיב ר' עקיבא והקב"ה למו א"ב. ע"כ וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. והבן:
299
ש׳בירושלמי א"ר יהושע בן חנניא כל ימים של שמח"ת בי"ת השואב"ה לא היו טועמין טעם שינ"ה כל עיקר (וכ"כ בבבלי בשינוי קצת עיי"ש) והא תני שבועה שלא אישן ג' ימי' מלקין אותו ויישן מיד. מתנמנמין היו. ע"כ יש להתבונן למה היו עושין כן להצטער בזמן שמחתינו. וגם מאי קמ"ל ריב"ח בזה והנראה ע"פ מ"ש בדרושי ר"ה על מ"ש בגמ' היכי דמי מתנמנמים נים ולא נים וכו' דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא. הנה כשידע לאהדורי סברא נק' מבין דבר מ"ד שהוא מן מוח בינ"ה וכשאינו יכול לאהדורי סברא המוח בינ"ה ישן הגם שהמוח חכמ"ה ניעור. והנה תתבונן בכוונת מרן האריז"ל בדרושי ר"ה בגבהי מרומים כשמוח חכמה ננסר שוב לא מיקרי שינ"ה ע"כ אין שופ"ר רק בב' ימים דר"ה ע"כ גם באיש הישראלי כד קרי לי' ועני הגם שאינו יכול לאהדורי סברא לא נק' שינ"ה רק תנומ"ה והנה בי"ת השואב"ה משם היו שואבי"ן רוח הקודש. וכבר ידעת רוח הקד"ש בחי' מלכו"ת. והנה אבא יסד ברת"א ע"כ כשהיו צריכין להשיג רוח הקוד"ש לא נתנו שינ"ה למוח חכמ"ה כנ"ל והש' הטוב יכפר:
300
ש״אעוד בירושלמי. אר"י יונה בן אמת"י מעולי רגלים הוה ונכנס לשמח"ת בי"ת השואב"ה ושרת עליו רו"ח הקוד"ש ללמדך שאין רו"ח הקוד"ש שורה אלא על לב שמ"ח ע"כ. לא נודע מהיכן למד זה. וגם אמרו ללמד"ך. הלא לא נודע הלימוד מן הכתוב. ונראה באפשר דלמד לה מדכתיב. יונה בן אמתי הנביא אשר מג"ת החפ"ר למה לו להשמיענו מהיכן הי' ע"כ דרשו ע"פ קבלתם. הנבי"א אשר מג"ת החפ"ר נבואתו היתה אשר חפר אותה ומצאה מן ג"ת. היינו ביהמ"ק. שמנסכין שם יין וכמ"ש בפסוק וגם יקב חצב בו זה מזבח וביהמ"ק ומה שסיים בירושלמי ללמד"ך שאין רוה"ק שורה אלא על לב שמ"ח. לכאורה האיך נלמוד זה מכאן דילמא מעש' שהיה כך הי'. ונ' דלמד לה מדהי' יונה תלמיד אליהו (שהוא בן הצרפית שהחייהו אליה"ו) אח"כ הי' תלמיד אליש"ע ושלחו למשוח את יהוא ואעפ"כ לא מצינו נבואה עד ירבעם בן יואש מלך ישראל. ע"כ לומר. מפני שאין השכינה שורה מתוך עצבות עד אשר אירע שמסר נפשו לעלות לרגל. ובא לשמח"ת בי"ת השואב"ה אז שרתה עליו רוה"ק. ונ"ל עוד צורך הודעה זו ששרתה עליו רוה"ק בשמחת בית השואבה. ידוע יונ"ה בן אמתי הוא משיח בן אפרים. והנ' אפרי"ם ע"פ סדר הדגלים. חדשו הוא תשר"י ע"כ נעשה במשיח בן אפרי"ם כמו חדשו תשר"י שהוא ימי הדין. וכבר ידעת רוה"ק גקרא תחיה כדכתיב ותח"י רוח יעקב אביהם הבן הדבר:
301
ש״בגמרא אתמר ר' יהודה ורב עינא חד תני שואב"ה וחד תני חשוב"ה. מאן דתני שואב"ה לא משתבש דכתיב ושאבת"ם מים בששון ומאן דתני חשוב"ה לא משתבש דאמר ר"נ מצוה חשוב"ה היא ובא מששת י"ב נראה פלוגתייהו הוא על תיבת בי"ת מ"ד דמתני בי"ת השואב' הוא ע"ש דכתי' ושאבת"ם מים בששו"ן ע"כ קאמר בי"ת השואב"ה היינו אות בֵית המצורפת אל שאיבת המים היינו הבֵית. מצרפת את הששון כמאמר הכתו' בששון ומאן דמתני בית החשוב' מצו' חשוב' היא ובא' מששת י"ב. כי השיתין נבראו מששת י"ב וכן הוראת תיבת בית ונ"ל היינו בי"ת רבת"י נמסרה בהתחלת התור' והוא בגי' אתרו"ג ערב"ה לול"ב הד"ס דכתיב בהו ושמחתם לפני י"י אלקיכם וכו' וזהו בי"ת התשוב"ה רצ"ל שמחשבין מספרה ויבואר אי"ה:
302
ש״גמתניתין באו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדו"ל עיין בגמ'. הנה קראו לזה תיקון גדו"ל ולא אמרו סתם ובוני"ם גזוזטר"א וכו' אבל להיות שמח"ה זו תיקון לשמח"ה והוללות שחלפו ועברו על האדם כל ימות השנה בשמח"ה שאינה של מצוה ובפרט על עון הזנות שבאה ע"י זחות הלב כמד"א שמח"ת לב אשה והנה בח"ג הקדוש הזה השמח"ה היא בהתהוות הזיוג העליון כביכול ע"י מצות סוכ"ה וד' מיני"ם הנה שמחתינ"ו לפני י"י לכפר בפרטיית על עון הזנות ע"כ הי' ניסוך המי"ם לפני י"י ידוע הוא כי מיסוד המי"ם באים כל האהבות והתענוגי' לאדם כי המי"ם מצמיחים כל מיני תענוג ומי"ם מורה על אהב"ה הנה מנסכים את המי"ם לפני הש"י להורות שמבטלים כל אהבות רעות וכל עסקי תענוגי עולם הזה נגד אהבתו יתברך שמו ע"כ בעזרת נשים מתקנים תיקו"ן גדו"ל היינו מד"ת הגדולה וחס"ד שהוא אהב"ה הבן:
303
ש״דמבלאי מנכסי כהנים ומהמייניהן וכו' כתבו התוס' תימא דלא חשיב נמי כתנ"ת ואני אומר תנא דייקנא הוא. דייקא מכנס"י כהני"ם. מכנסי"ם מכפרים על עריות כמ"ש בגמ' ואבנ"ט על הרהור הלב משא"כ כתנ"ת מכפר על ש"ד כמבואר בגמ':
304
ש״האשה היתה בוררות החיטין לאור בי"ת השואב"ה היודע סודו סוד ברירת חוט"ה כ"ב אותיות היינו ניצוצות הנדחים לבררם מעולם התוה"ו לעולם התיקון ודייקא אש"ה הוא מבררת בשמח"ת זו שהיא מצו' חשוב"ה ובאה מששת י"ב ולפי"ז אזדא לה קושיית התו' עיין שם:
305
ש״ובלשון המשנה וגמ' אפקי' לסוכ"ה בלשון על"י' כמ"ש העל"ם לסוכ"ה וכיוצא וטעמא בעי (ועיין ברא"ש שכתב טעם) ונ"ל טעם ע"פ דברי מרן האריז"ל דמצות סוכ"ה הוא מקיפי אמ"א עלמ"א עילא"ה תשוב"ה עילאה ע"כ רז"ל אמרו בכל פעם על המצו"ה הזו לשון על"י' כנ"ל:
306
ש״זאבאר לך עוד טעם למצוה צדק"ה ביותר בחג הזה (עמש"ל סימן כ"ד כ"ו) ואבאר לך מאמר רז"ל והוא שאמרו גדולה צדק"ה שמקרבת את הגאול"ה שנא' ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה ע"כ לכאורה יש להתפלא על הראי' הזאת דהנה כתיב ברישי' דקרא ציון במשפט תפדה ונ"ל לבאר ע"פ מ"ש בגמ' ר"ה (על כורש) מנלן דאחמיץ (שאמר על צדקתו שנתן לביהמ"ק) די להוון מצלין לחיי מלכא ובנוהי. (רצ"ל ולא קעביד לש"ש) ומקשי ומאן דעביד הכי לאו מעלייתא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני בשביל וכו' ה"ז צדיק גמור ופרקינן לא קשיא כאן בישראל כאן באוה"ע עיין ברש"י דהישראל אינו קורא תגר וכו' היינו אפי' אין מטיבין לו אעפ"כ צדקתו (שנתן על תנאי) עומדת לעד (הגם שלא נתקיים תנאו) והנה כיון שישראל זה דרכם כל היום הנה מהראוי אשר כזה יהי' משפטם לפני י"י הגם שהש"י תנאי הי' דבריו אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי וכו' ואם תשמעו וכו' אבל כשישראל מקיימין צדקתם אע"פ שלא נתקיים התנאי הנה זה שכרם במשפט אשר גם הש"י מקיים דברי צדקותיו אע"פ שלא נתקיים התנאי:
307
ש״חהג"ה וי"ל דלבעבור זה מותר לנסות את הש"י בצדק"ה ובמעשר כמ"ש הכתוב בציוו מן הש"י ובחנוני נא בזאת ואמרו עשר בשביל שתתעשר. דהנה הש"י כאשר חפץ להצדיק עם זו והנה המלך המשפט היא מלך במשפט יעמיד ארץ מה עשה י"י ברוב חסדו התיר וצוה ליתן צדק"ה על תנאי והנה ישראל זה דרכם אפי' הש"י מאחר להם התנאי אעפ"כ אינם קורים תגר וצדקתם עומדת לעד הנה ע"פ המשפ' הוא אשר הש"י יקיי' צדקותיו והבטחותיו אפי' ישראל לא קיימו התנאי:
308
ש״טוהנה כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשוב"ה כי תנאי היו דברי הש"י והי' כי יבואו אליך כל הדברי' האלה הברכ"ה וכו' והשבת אל לבבך בכל העכו"ם וכו' ושבת עד י"י אלקיך וכו' ושב י"י אלקיך את שבותך וכו' ושב וקבצך מכל העמים וכו' אבל כשישראל נותנין צדקה וכנ"ל ואע"פ שהש"י מאחר הטוב' אינם מהרהרי' ומקיימי' נדרים ודבריהם וצדקתם עומדת לעד הנה ע"פ המשפ"ט הוא אשר גם הש"י יקיי' הבטחתו מה שהבטיח ושב וקבצך מכל העמים הגם שלא קיימנו עדיין התנאי ושבת עד י"י אלקיך. הנה נקיים אחר כך כמו שאומרים ישראל בתפילת' השיבנו י"י אליך (מקודם תקיים הבטחתך ואח"כ גם אנחנו נקיים) ונשוב' הנה זה שדרשו רז"ל גדולה צדק"ה שמקרבת את הגאול"ה וראייתם ציון במשפט תפדה (אבל הנה ע"פ המשפט הנה צריכין לתשובה מקודם הנה אמר ושבי' בצדקה ע"י הצדקה וכנ"ל הנה הגם שאחרנו מצות התשוב' הנה נקיים אחר קיבוץ גליות כאמרנו השיבנו י"י אליך ונשובה והוא במשפט ע"י צדק"ה הבן. ומעתה הרי שלך לפניך טעם נחמד ונעים למצות הצדק' בחג הסוכו"ת אחר עבור ימי התשוב"ה ופן חו"ו תשובתינו לא היתה כהוגן מחמת כובד הגלותו ודברי השי"ת היו בתנאי ושבת עד י"י אלקיך הנה נותנים צדק"ה וכנ"ל הנה כמשפט הוא לגאלינו גאולת עולם הגם שלא נתקיים התנאי ירוצו דברינו אלה לפני היושבים כסאות למשפט וכן יאמר השם לגאלינו גאולת עולם אמן:
309
ש״יהנה במצות סוכ"ה לאכול בתוכה כזית פת בלילה הראשון הוא חוב' ונלמד בג"ש ט"ו ט"ו מן חג המצות וכבר ידעתי כמ"ש כ"פ שאין זה במקרה בתו' למה ללמד בג"ש דייקא ונ"ל בכאן דהנה מדת ג"ש מעורר בגבהי מרומים מדת רחו"ם והנ' אמרז"ל שמיום הראשון דסוכות הוא ראשון לחשבון עונות כמשארז"ל מכאן ולהלן חושבנא. והנה לבעבור זה נלמוד תיכף מצות התחלת היום בג"ש וג"ש מעוררת מדת רחום וכתיב והוא רחום יכפר עו"ן ולא ישחית. והבן:
310
שי״אאבאר לך עוד טעם להרבות מצות צדק"ה בסוכו"ת עפ"י מ"ש הרב החיד"א זלה"ה כמו שאין עביר' מכבה תורה כמו כן אין עבירה מכבה צדק"ה (ע"כ צדק' נק' בירושלמי ובמדרשים סתם מצו"ה כי הוא מצו"ה לעולם צדקתו עומדת לעד כנ"ל) והנה לפי"ז להיות יום א' דסוכות הוא ראשן לחשבון עונות מרבין בצדק"ה. ואין עביר' מכב' אותה כנ"ל:
311
שי״באות חיים ידובר בו מענין מצות ד' מינים בחג הקדוש הלזה ויפרשו כמה ענינים מדברי חז"ל בעסק המצוה הזאת וסגולתה שם המאמר או"ת חיי"ם ע"פ דברי חז"ל שיתבארו בסמוך:
אמרו חז"ל ענין ארבע' מינים בחג הקדוש הלזה אמרו במשלם. להרב' בני אדם שהיו נידונין לפני המלך ולא ידעו מאן נצח דינא כשהיו רואין אחד שיצא וסימן בידו מבית המלך יודעים דין נצח כך ישראל ואוה"ע נידונין בר"ה וכו' ואינם יודעים מאן נצח דינא כשמגיע יום ראשון דחג וישראל יוצאים עם הד' מיני"ם הללו. הכל יודעים שהם נצחו הדין זה תוכן דברי חכמינו ז"ל ומהראוי להתבונן איך הוא הענין שהארבע"ה מיני"ם הללו דייקא יהיו לסימן מבית המלך דהנה ע"פ המשל שהביאו אותו האיש שיצא בסימן ואו"ת חיי"ם מלפני המלך על כרחך הכל מכירים שזה חותם המלך ונלקח מבית המלך משא"כ בנמשל. היינו מצות ד' מינים הללו מהו הסימן. ונראה ע"פ אשר חכמים הגידו ואבותינו סיפרו לנו ע"פ קבלתם הלא הוא בספרי המקובלים הראשונים אשר ארבעה מינים הללו אין שר שולט עליהם רק הם מתגדלי' בהשגחתו ית"ש בלי אמצעי ממילא סימנא מלתא ניתן לאו"ת חיי"ם לישראל ע"ק שה' ג"כ אינם תחת ממשל' השרים וכתיב בה ואתם הדביקים בהו"י' אלקיכם חיי"ם כולכם היום:
אמרו חז"ל ענין ארבע' מינים בחג הקדוש הלזה אמרו במשלם. להרב' בני אדם שהיו נידונין לפני המלך ולא ידעו מאן נצח דינא כשהיו רואין אחד שיצא וסימן בידו מבית המלך יודעים דין נצח כך ישראל ואוה"ע נידונין בר"ה וכו' ואינם יודעים מאן נצח דינא כשמגיע יום ראשון דחג וישראל יוצאים עם הד' מיני"ם הללו. הכל יודעים שהם נצחו הדין זה תוכן דברי חכמינו ז"ל ומהראוי להתבונן איך הוא הענין שהארבע"ה מיני"ם הללו דייקא יהיו לסימן מבית המלך דהנה ע"פ המשל שהביאו אותו האיש שיצא בסימן ואו"ת חיי"ם מלפני המלך על כרחך הכל מכירים שזה חותם המלך ונלקח מבית המלך משא"כ בנמשל. היינו מצות ד' מינים הללו מהו הסימן. ונראה ע"פ אשר חכמים הגידו ואבותינו סיפרו לנו ע"פ קבלתם הלא הוא בספרי המקובלים הראשונים אשר ארבעה מינים הללו אין שר שולט עליהם רק הם מתגדלי' בהשגחתו ית"ש בלי אמצעי ממילא סימנא מלתא ניתן לאו"ת חיי"ם לישראל ע"ק שה' ג"כ אינם תחת ממשל' השרים וכתיב בה ואתם הדביקים בהו"י' אלקיכם חיי"ם כולכם היום:
312
שי״גוממילא רווחא לן שמעתתא. ע"פ מה שהארכנו בזה כ"פ ע"פ משארז"ל בספרי דלאוה"ע לא מהני תשוב"ה רק לישראל וחכמינו כת הקודמים הטעימו לנו טע"ם להיות דקיי"ל מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול ע"כ ע"פ הדין לא מהני תשוב"ה אבל זה הוא דוקא לאוה"ע דהש"י נק' עליהם מל"ך דכתי' מלך אלקים על גוים וכתיב מי לא ייראך מלך הגוים. מה שאין כן בישראל כתיב בני"ם אתם וכו' והש"י לנו א"ב. ואב שמחל ע"כ כבודו מחול ע"כ מהני לישראל תשוב"ה. והנה להיות לסימן ואות חיים אשר אנחנו נק' בנים. הנה קיי"ל במלך אין רוכבין על סוסו. ואין משתמשין בשרביט"ו הנה כביכול אלו הד' מינים נק' שרביט"ו כיון שאין שר שולט עליהם כנ"ל והאיך אנחנו רשאים להשתמש בשרבוט"ו. ע"כ צ"ל משום דאנחנו בני"ם והש"י לנו א"ב. וכיון שהוא כן סימנא מלתא שנתקבל' תשובתינו. כי א"ב שמחל ע"כ כבודו מחול. וזהו ולקחתם לכ"ם ביום הראשון. הבן ועיין מ"ש באריכות במאמר צל"א דמהימנות"א:
313
שי״דלולב היבש פסול. עיין ברא"ש יבש מיקרי כשהלבין פניו כמת. ומייתי ראי' מירושלמי דשמע לה (דיב"ש פסול) מפסוק לא המתים יהללו י"ה וכתב הרא"ש אע"פ דבגמ' דידן פסל ליה מטע' הד"ר (רצ"ל ויש לפסול אפי' לא הלבין פניו כמת) אעפ"כ ראי' גדולה היא ע"כ. והנה לכאורה שותא דמרן הרא"ש ז"ל לא ידענא. דכיון דתלמודא דידן פליגי אירושלמי הלכתא כתלמודא דידן. בפרט להחמיר. ונ"ל סוד י"י ליראיו. ומרן הרא"ש ז"ל גברא דמארי סייעי' לכוין אל האמת. דבאמת חד טעמא היא דהנה ידוע לול"ב בגי' חיי"ם שהוא ממשיך חיי"ם מן דע"ת עליוו לנוה אפריו"ן. וע"כ צ"ל חל"ל בינו לכותל (חל"ל בגימטרי' חיי"ם) ע"כ משנתלבן כמת פסול כמ"ש בירושלמי והוא הטעם עצמו שבתלמוד' דידן דבעינן הד"ר סוד הדר המלך הח' שלא נאמר' בו מיתה בתורה. הס' התיקון ממיתת ושבירת מלכין קדמאין ונשארו חיי"ם וקיימים וא"כ לא פליגי התלמודיים אהדדי. הבן הדבר:
314
שי״הועוד אומר לך דברים בגו סוד הלול"ב הס' צדי"ק יסו"ד עולם. והוא נק' ח"י בסוף אבר ח"י ובניהו בן יהו"דע בן אי"ש ח"י. ע"כ לול"ב כשהלבין פניו כמת פסול כמ"ש בירושלמי והוא עצמו טעמא דתלמודא דידן דבעינן הדר. הדר"ת פנים זקן כי מי שיש בו בחי' יסוד ח"י יש לו הדר"ת פנים. ע"כ נאמר ביוסף ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה סוד הדר"ת פני"ם זקן וא"כ לא פליגי התלמודיים אהדדי ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
315
שי״ותנא יבש פסול. ור' יהודא מכשיר אמר רבא מחלוקת בלול"ב דרבנן סברי מקשינן לול"ב לאתרו"ג מה אתרו"ג בעי הד"ר וכו' ור"י סבר לא מקשינן לול"ב לאתרו"ג אבל באתרו"ג ד"ה הד"ר בעינן (עיי"ש ברש"י ותוספות טעם פלוגתתן) ונ"ל דר"י סבר דלא מקשינן לול"ב לאתרו"ג דאתרו"ג דוקא בעינן הד"ר דהוא בחי' נוק' בסוד אין אשה אלא ליופי (הגם שסוד האתרוג הוא ג"כ בדכורא כמ"ש האריז"ל עכ"ז בחי' נוק' היא כידוע ובחי' מלכו"ת בדכורא ומלך ביפיו תחזינה עיניך) משא"כ לול"ב ורבנן סברי מקשינן דבלול"ב נמי בעינן הד"ר הדר"ת פנים זקן וכמש"ל וכדאשכחן ביוס"ף ויהי יוס"ף יפה תאר וכו' והמ"י והשם הטוב יכפר:
316
שי״זעוד בגמ' ומאי דהאי כפ"ת תמרי"ם וכו' ואימ' כופר"א אמר אביי דרכי' דרכי נועם וכו' ואח"כ בהד"ס מקשי בגמ' ואימא הורדו"ף אמר אביי דרכי' דרכי נועם רבא אמר מהכ' האמ"ת והשלו"ם אהבו עיי"ש ברש"י ותוס' למה נטר רבא עד הכא ולא אמר כן ג"כ בלול"ב. ונ"ל דהנ' אמ"ת רמז לג' בדי הד"ס חג"ת ושלו"ם דרגא דיסו"ד הוא רמוז בלול"ב ע"כ נטר רבא עד דמדכר ג"כ מעניני הד"ס. ויצדק על שניהן האמ"ת והשלו"ם אהבו והבן:
317
שי״חמברכין על נטיל"ת לולב דייק' ולא על נטילת אתרו"ג וכיוצא כתב האריז"ל משום דלול"ב רמז ליסו"ד אבר המוליד ממשיך השפע מן דעת עליון לנוה אפריון ע"ש דבריו הקדושים ולדעתי נרמז הדבר הזה במסו' התור"ה נמסר ב"פ וליוסף ר"פ וליוס"ף ילד וליוס"ף אמר מבורכ"ת כבר ידעת יוס"ף היא בחי' יסו"ד אבר המוליד ממשיך השפע מן רי"ש דרגין עד סוף כל דרגין וזה שנמסר רי"ש פסוק וליוס"ף ילד ע"כ וליוס"ף אמר מבורכ"ת רצ"ל להיות יוס"ף יסוד רא"ש לתולדה ע"כ היא רא"ש לאמירת הברכ"ה ודי בזה:
318
שי״טע"ש בגמ' מוליך ומביא מעלה ומוריד וכו' זאת אומרת שירי מצו"ה מעכבין את הפורעניות נ"ל ע"פ מש"ל מסוד הארת אור מקי"ף של הנשמ' המאיר' על גוף האדם ובעשיית המצוה כתקנה ע"פ גבול ההלכ' מאיר אור הפנימ"י שהוא בכלי וגבול אבל בעשיית המצו' ביתר שאת ובחומרות ומילי דחסידי וזה מבלי גבול ושיעור כי כ"א מחמיר כפי שירצה הנה הוא מאיר או"ר המקיף שהיא אינו מוגבל בכלי וכל מי שמקיים המצוה ביתר שאת מאיר ביותר למרחוק האו"ר מקיף. ומהאו"ר מקיף בורחין כל המקטריגים וכל הקליפות כמד"א וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עלי"ך דייקא היינו אור המקי"ף שהוא על האד' והנה החומרות ומילי דחסידי שישנם בכל המצות הם נקראין שירי מצוה וז"ש שיר"י מצו"ה מעכבין את הפורעניות כי אינן יכולין החבילי טהירין לגשת אל האדם מגודל הארת האו"ר המקי"ף:
319
ש״כמתניתין מקבל' אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים וכו' הנה הגם שהוצרך התנ' להשמיענו דלא מיקרי איסור טלטול לגבי אשה הגם שאין זה מצות' עכ"ז יש להתבונן למה אמר בלשון חיוב מקבל"ת אשה וכו' כאלו לא סגי בלא"ה וגם ל"ל למימר מיד בנה ומיד בעלה הל"ל רשאי אשה להחזיר וכו' ונראה לבאר ע"פ דברי כונת האריז"ל במצוה הזאת וז"ל דע כי הלולב ומיניו הן ז' חסדי"ם המתפשטין בנוקבא דזעיר והזעיר שהוא אדם מנענע החסדי"ם האלו ומעלה אותן עד הדע"ת דז"א וע"י נענוע זה הם מקבלין הארה משם ואז אנו מורידין האר' אל הנו' שהוא בחזה ולכן בכל הולכה והבאה שתנענע הלול"ב תניעהו עד החזה שלך להאיר לרח"ל המתחלת פרצופה משם עכ"ל. הנה תתבונן בזה כי אשה פטור' מן מצות הלול"ב. כי הזעיר דייקא שהוא אד"ם מנענע החסדי' האלו ומגיעם לנוקבא. והנוק' מקבלת א"כ מה נחמד הדבר שאמר התנא כן בלשון חיוב. מקבל"ת האש"ה וכו' דהיינו אחר קיום המצוה מקבלת האשה מיד הדכורא. ואומר אני ברתת המבין יבין ג"כ סוד ומחזירת"ו למי"ם הכל לדוגמא עליונה וארמוז לך סוד או"ר מי"ם רקי"ע הנה בהיות עדיין השפעת החסדי"ם בסוד הדע"ת דדכורא נק' או"ר ואח"כ בנתינת האור מן המשפיע אל המקבל מחזירתו לבחי' מים. ואח"כ מתהווה רקי"ע ויראתי להרחיב הדבור והמשכיל יבין סוד ה"פ או"ר ביום ראשון במ"ב וה"פ מי"ם וה"פ רקי"ע ביום ב'. והס' כי הוא אמר ויהי אמ"ר אור מי"ם רקי"ע (עיין בזהר תרומה במאמר ההיא ינוקא בר"י דר"ס) ומעתה אם עיני שכל לך תתבונן דברי התנא מקבלת אשה וכו' ומחזירתו למי"ם וכו' וכל דברינו בדרך אפשר והשם הטוב יכפר ויסלח:
320
שכ״אגמר' אר"נ אתרוג שנפסל"ה אסור לאוכל' להיות אתרו"ג מרמז לבחי' מלכו"ת ובחי' מלכו"ת בכ"מ היא נוק' ע"כ אמר לשון נקבה ודי בזה:
321
שכ״בלהתבונן למה בחרו להזכיר דוקא ב' שמו' הללו (מן ע"ב שמות) היינו אנ"י וה"ו וגם מדאומרין בתחל' אני ואח"כ וה"ו ע"כ הכונ"ה על שם המי"ם ולא על הראשון שהוא ג"כ כמוהו וטעמא בעי הנה ראה זה מצאתי בס' רזיאל אנ"י ציורו כונ"י. וה"ו ציורו ודי"ו. לפ"ז אנ"י בגי' אלקי"ם וה"ו בגימ' הו"י' ולפ"ז הכונה במה שבחרו הב' שמות הללו מספר ציורן הו"י' אלקי"ם הנה מן שם הו"י' נעשה לנו ניסים נגלים ומן שם אלקי"ם ישועות נסתרות מלובשין בטבע כידוע. אלקי"ם בגימ' הטבע. הנ' מבקשינו שיעשה עמנו הש"י ניסים נגלים וניסים נסתרים (מספר ב' השמות בציורן הוא בגימ' יב"ק כידוע יעננ"ו ב"יום ק"ראנו) ולפ"ז יצדק על שמזכירין תחילה השם אנ"י כי מבקשין תחל' על ישועות נסתרות עכ"פ ואח"כ מבקשין ג"כ על ניסים לגנין:
322
שכ״גואמר לך עוד תעיין בפע"ח שער יוה"כ. מ"ש בנעיל' הו"י' הוא האלקי"ם ולכאורה הל"ל אלקי"ם הוא הו"י' ע"ש הטעם להיו' עלייתו המלכו"ת הוא קודם ואח"כ בשעת הנעילה וכו' ע"כ אומרין הו"י' הוא האלקים ולפ"ז בחג הקדוש הזה דלא שייך הטעם הזה שבתפילת נעילה אומרין אנ"י קודם המרמז בציורו לשם אלקי"ם ואח"כ שם וה"ו המרמז בציורו לשם הו"י' וכי היכי דלא ליתחזי ח"ו וכו' אין אומרין כך בפירוש רק מרמזין הדבר בב' שמות הללו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
323
שכ״דהג"ה גמרא בשעת פטירתן מה הן אומרין וכו' ר' אומר לי"ה ולך מזבח ומקשו בגמ' והא קא משתתף ש"ש ודבר אחר וכו' מכאן תוכחת מגולה הוא שלא לומר כמו שנוהגין העולם לומר למי שעשה לו איזה טובה אומר לו. הש"י ואתה עשו לי הטובה הזאת וזה אסור דהוה משתתף ש"ש וד"א הצגתי זאת בכאן למען ישמעו וייראו:
324
שכ״העפ"י מה שנתבאר כונת הלול"ב ומיניו להמשיך החסדי' מן הדע"ת לכנסת ישראל ע"כ כתורה וכמצוה ליטול הלול"ב ומיני"ו בסוכ"ה שהוא זכר לעננ"י הכבו"ד שהיו בזכותו של אהר"ן הכה"ן (איש חס"ד) דכתיב בי' כי שפתי כה"ן ישמרו דע"ת ואתה תבין מ"ש בזו"ח פ' תולדות חג הסוכו"ת לקבי"ל אהר"ן דבזכותי' הוי אזלין אינון שבע' ענני"ן דחפיין על ישראל בסוכו"ת ובג"כ אינון עבדין סוכ"ה וכו' וכד אילן שבעה מיתוספן בברכאן כל עלמא בשלימו סגיא עכ"ל. ותתבונן היטב בדברי מרן האריז"ל יראו ישרים וישמחו בראותן חס"ד י"י מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתן לבני בנים לשומרי ברית"ו ולזוכרי פיקודיו לעשותם:
325
שכ״ובנוסח ברכה אחרונה של הלל יהללוך וכו' וחסידך צדיקים עושי רצונך אינו מובן דהנה צדי"ק הוא עושה המצות כתיקונן ע"פ הדין וההלכה וחסי"ד נקרא המדקדק לעשות לפנים משוה"ד ומילי דחסידי ויתכן לפרשו בהלל של חג הסוכות שצריכין לאומרו עם נטילת הד' מינין ולנענע ע"ב נענועין מנין חס"ד להמשיך החסדים כידוע. הנה העושין כן נקראין חסידי"ם להיות שממשיכין החסדי"ם וכמו שאמרו איזהו חסי"ד המתחס"ד עם קונו אבל ישראל מגודל תשוקתו למצוה אין ממתינין במצוה הלזו עד זמן אמירת ההל"ל ובפרט שרוצין לקיים המצוה בתוך הסוכ"ה כמ"ש לעיל הנה מברכין על המצו' קודם התפילה בסוכ"ה ומנענעין ח"י נענועין כדין א"כ הן צדי"ק נענועין א"כ נק' בזה החסידי' ג"כ צדיקי"ם על שממהרין לעשות רצונך:
326
שכ״זמנהנ אבותינו תורה היא אחר שגומרין מצות הלול"ב בהל"ל והושענות והקפות מסירין הלול"ב מידן ומכריזין בקול רם למען דע"ת כל עמי הארץ כי הו"י' הוא האלקים אין עוד וטעמא בעי ונ"ל לומר טעם בזה ע"פ מ"ש בפ' שופטים כי ימצא בקרבך וכו' וילך ויעבד אלקים אחרים וכו' ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אש"ר ל"א צוית"י הנך תיבות אש"ר ל"א צוית"י אינו מובן ויש בזה מקום ח"ו לטענות האפיקורסים (וכבר דברו בזה רבותינו כיד י"י הטוב' עליהם עיי"ש) ואנחנו בעניינו פירשנו בזה דהנה התחלת הטעות של ע"ז בדור אנוש באמרם שמן הראוי לכבד ולעבוד לכוכבי השמים וכסילהן להיותן שרי המלך שהש"י מסר בידן הנהגת העולם וכמבואר הדבר ברמב"ם ריש ה' ע"ז ולכאורה מהראוי להתבונן למה יהיה זה באיסור הלא זה מכבוד המלך שעובדין ומכבדין את שריו ועבדיו אבל תבין הענין דהן אמת מחוייבין לכבד את שרי המלך בביתן ובהכלותיהן מקום שאין שם המלך בכבודו ובעצמו. אבל העובד את שר המלך בהיכל המלך הנה נתחייב ראשו הלא תראה אוריה החתי על שאמר בפני דוד ואדוני יואב נתחייב כידוע ולפ"ז צא ובדוק מקום שאין שם כבוד מלכותו ית"ש הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה ומי שמכבד ועובד איזה דבר חוץ מכבודו ית"ש הלא הוא כופר בדבר זה והיא כפירה גמורה ולפ"ז יקשה לך א"כ איך אנו מכבדין את המצות היינו תשמישי המצות מחבבין ומנשקין אותן הלא הוא בפני המלך ובהיכלו ואין עוד מלבדו זה אינו קושיא דכיון דזה מצוה שנצטוינו מפיו ית"ש הנה אמר ונעשה רצונו א"כ רצונו כביכול מלובש בהמצוה וכמו שהארכנו במ"א ובזה"ק קורא ומכנה להמצות כביכול איברין דמלכא כי כביכול כח המצוה ב"ה מלובש בהמצוה משא"כ העובד ומכבד את צבא השמים שאין בזה ציוי מאת הש"י הנה היא כפירה וכמש"ל וז"ש הכתוב או לכל צבא השמים אשר לא צוית"י הבן ע"כ מנהג אבותינו תורה היא כאשר אנחנו משתעשעין ומכבדין את מצות ד' מיני"ן אשר נתן לנו הש"י באהבה ובזמן שמחתינ"ו הנה לא יעלה על לב איש ח"ו שמותר לעבוד איזה דבר זולת הבורא ית"ש חלילה חלילה להעלות זה על לברק מה שאנו מכבדין את המצות על כי כח המצוה ב"ה מלובש בה והוא אשר קדשנו במצותיו וצונו ע"ז ע"כ בגמר המצוה אנו מכריזין ואומרין למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלקים אין עוד הבן:
327
שכ״חחותם מלא בו ידובר מעניני יום הושענא והיא יום גמר דחתימ"ה בפי המקובל בישראל וכמבואר בזה"ק וידובר בו עוד עניני ההקפות ביום הזה ובשאר יומי דח"ג ונקרא המאמר חותם מל"א:
קי"ל בדבר החשוב בעינן חותם בתוך חותם אין לך דבר חשוב בעולם כישראל ע"כ הגם שנחתמו לחיים ולישועה ולרחמים ביום הסליחה עכ"ז צריכין עדיין חותם בתוך חותם ביום הושענא ואמרו חז"ל בדבר החשוב הנשלח ביד עכו"ם דבעינן חותם תוך חותם דכולי האי לא טרחי ומזייפי הה"ד בנידון המשפט הקדוש העליון כיון שנגמר לטובה חות"ם תוך חות"ם שוב לא טרחי הקליפות והמקטריגים לקטרג ולומר ח"ו שיגרם החטא הבן הדבר:
קי"ל בדבר החשוב בעינן חותם בתוך חותם אין לך דבר חשוב בעולם כישראל ע"כ הגם שנחתמו לחיים ולישועה ולרחמים ביום הסליחה עכ"ז צריכין עדיין חותם בתוך חותם ביום הושענא ואמרו חז"ל בדבר החשוב הנשלח ביד עכו"ם דבעינן חותם תוך חותם דכולי האי לא טרחי ומזייפי הה"ד בנידון המשפט הקדוש העליון כיון שנגמר לטובה חות"ם תוך חות"ם שוב לא טרחי הקליפות והמקטריגים לקטרג ולומר ח"ו שיגרם החטא הבן הדבר:
328
שכ״טוהנה לשון חז"ל שאמרו חותם תוך חותם ולא אמרו ב' חתימות הבנתי מדברי הרמ"ז ז"ל מילוי תיבת חות"ם הוא ג"כ בגימטריא חות"ם. דהיינו (ת' א"ו א"ו ם') בגימ' חותם. ונ"ל דזהו שיסד הפייטן אמונים ובינונים חתו"ם חות"ם מל"א היינו חותם במילוי הוא חותם תוך חות"ם היינו חות"ם דיוה"כ וחות"ם דיום הושענ"א רב"ה ויציבא מילת' גם לפי דברי הכוונת של מרן האריז"ל חות"ם דיוה"כ הם ג' שמות אהי"ה במילואן היינו קס"א קנ"א קמ"ג בגימטריא חותם ע"ה כידוע. וחותם דיום הושענ"א רב"ה הוא מילואי השמות הנז' בזולת הפשוט בגימטריא שצ"ב ע"כ נקרא חות"ם תוך חות"ם ואי"ה יתבאר במאמר יחוד"א שלי"ם עוד מענין הזה בפסוק שימני כחות"ם על לבך:
329
ש״לפסיקתא ר' אחא בשם ריב"ח בשעה שעל' משה למרו' שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוס' בפ' פר"ה ואמר אליעזר בני אומר פר"ה בת שתים וכו' אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עליונים ותחתונים שלך ואתה יושב ואומר הלכה משמו שלב"ו א"ל הקב"ה עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפ' פרה תחילה ר' אליעזר אומר פרה בת שתים וכו' אמר לפניו רבש"ע יה"ר שיצא זה מחלצי א"ל הקב"ה חייך שיצא זה מחלציך הה"ד ושם האחד אליעז"ר שם אותו המיוחד אליעז"ר עכ"ל. הנה כל דרשת הפסיקתא הוא לתרץ למה אמר הכתוב ושם האח"ד אליעז"ר הל"ל ושם השני וכו' אבל קשה הדבר מאד להבין דהנה לו יהי' שהיה הדבר בקבלה אצלן שכך היה המעשה וזה הוא הרמז בתורה אעפ"כ יש לתמוה הפלא ופלא מהו החשק הנמרץ שחשק משה שיצא זה מחלציו על אומרו פרה בת שתי' וכו' ועוד רבו כמו רבו הדקדוקים אינן נעלמין מעין כל משכיל ונ"ל דהנה סתם ר' אליעזר הוא ר' אליעזר הגדול ר' אליעזר בן הורקנוס וידוע דלבעבור זה נקרא ר' אליעזר הגדול על שהי' גלגול ראובן בכור ישראל ע"כ הוא ניצול מן גזירת עשרה הרוגי מלכו"ת (שהיו גלגולי שבטי' שמכרו את יוסף) רק נתפס והשליכוהו אל הבור וניצל אח"כ (כמבואר במסכת ע"ז) כמו שפסק על יוסף השליכו אותו אל הבור וכו' למען הציל אותו וכו' ושארי השבטים שמכרוהו נתגלגלו בעשרה הרוגי מלכות וקבלו עונשן על שגרמו ליוסף אבידת עשרה טיפין דאיזדרוקו למגנא ע"כ כאשר סיפר ריב"ז רבו של ר' אליעזר שבחו הנה שיבחו בו"ר סיד שאינו מאבד טיפ"ה כמ"ש במקומו בעזה"י והנה ר' אליעזר גלגול ראובן שפתח בתשובה תחלה (כמשאחז"ל אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה ומנו הושע וכו' נתבאר לעיל בדרושי התשובה) והנ' ר' אליעזר גלגולו של ראובן הבע"ל תשוב"ה הנה לו יאתה לפסוק הדין וההלכה של זמני ועיתותי התשובה כאשר יתבאר אי"ה:
330
של״אוהנה ג' זמנים להפסקות הדין בב"ד של מעלה היינו ברא"ש השנ"ה יכתבו"ן וביום צו"ם כפו"ר יחתמו"ן ובהושענ"א רב"ה גמר החתימת מסיר"ת הפתקין כמ"ש בזהר א"כ הוא כעין ב"ד של מט' אשר נעש' עניינם בכתיב' וחתימ"ה ומסיר"ה (מה רבו מעשיך י"י כולם בחכמ"ה עשית חכ"ם ר"ת "חתימה "כתיב' "מסיר') והנה אלו הג' זמנים אשר קבען הש"י ל"כתיב' "חתימה "מסירה לפתוח פתח לשבים הלא המה לדעתי נגד הג' מוחין אשר האדם חוטא על ידן כי אין אדם חוטא אא"כ נכנם בו רוח שטות שלא שמר שכלו בחכמת"ו ובינת"ו ודעת"ו הלא המה תלת חללי גולגלתא אשר הן במוח כתבנו מזה במ"א:
331
של״בוהנה כבר כתבנו במ"א על הא דקאמרי רבנן בשלשת ימי הגבלה אשר משה הוסיף יום אחד מדעתו כי הש"י אמר וקדשתם היום ומח"ר ומשה אמר היו נכונים לשלשת ימים ואמרו בגמרא מאי דרש ואמרו דרש וקדשתם היום ומחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו והקשו בתוספת א"כ היקש הוא וניתן לדרוש והאיך אמרו הוסי"ף מדעת"ו וכתבנו מזה בדרושי חג השבועות דהנה יש להתבונן איזה טעם למה לא אמר הש"י בפירוש שלשה ימי"ם אך הוא לדעתי דקבלת התור' היתה צריכה להיות בחכמ"ה ובינ"ה ודע"ת וידוע דבחי' הדע"ת אינו כלי בפ"ע רק הוא נמשך הן חו"ב להשפיע בתוך המדו"ת (והדברים ארוכין לא עת האסף פה יעויין בדברינו בדרושי חג השבועות) והדע"ת שייך למש"ה נשמתו מן סוד הדע"ת אשר ידעו י"י וכו' ע"כ בחי' הדע"ת (הנמשך מן חו"ב) צריך הוא להמשיך לישראל ע"כ אמר הש"י בו בלשון (לא בפירוש) וקדשתם היום ומחר (נגד בחי' חו"ב) ומש"ה סוד הדע"ת המציא מזה יום שלישי הוא נגד בחי' הדע"ת וז"ש מש"ה הוסיף יום א' מדעת"ו והבן:
332
של״גיוצא לנו מזה שהתורה ומצותיה ניתנו בחכמ"ה ובינ"ה ודע"ת ובחי' חכמ"ה ובינ"ה שתים זו שמענו בפירו' מפי הגבור' ובחי' השלישית בחי' הדע"ת ניתוסף ע"י משה שהמציא זה מדברי הש"י כי מש"ה ה"ס הדע"ת כנ"ל והנ' כשיעבור האדם ח"ו על דברי תורה ניתן מאתו ית' ג' זמני' לשבין "כתיב' "חתימה "מסירה גגד חכמ"ה בינ"ה ודע"ת:
333
של״דוהנה יודע דמר"ה מתחילין ימי הדי"ן לשפוט תבל בצדק ובמישרי"ם מישרי"ם הם מנצפ"ך כנודע (דינים ה' גבורות) בגימ' פ"ר וכשתחלקם לה' חלקים שוים כא' מהחמשה גבורות בגימ' נ"ו (ה"ס נ"ו ה"פ המוזכרים בפסוק ויהי נועם המצורף לשיר של פגעים והם ויהי נועם י"י אלקינ"ו עלינ"ו ומעשה ידינ"ו כוננה עלינו ומעשה ידינ"ו) והמתקתו ע"י שנמשך הא' לכ"א מהנ"ו ונעשה ז"נ בגימ' א"ל הוי"ה שם החס"ד והרחמי"ם בסוד הכתוב א"ל הו"י' ויאר לנ"ו נמצא נתהוה מן פ"ר פר"ה נמצא פר"ה ה"ס המתקת הדינים (ע"כ מטהרת טמאים):
334
של״הוהנה לפ"ז תתבונן כשעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שאמר בשם ר' אליעזר (גלגול ראוב"ן הבעל תשוב"ה תחלה) פר"ה בת שתים הנה רמז בדברים המתקת הדינים להתהוות מן פ"ר פרה הנה הוא רק בת שתים היינו ב' פעמים בזמן הכתיבה בר"ה ובחתימה ביוה"כ ואא"כ אם יביא כל אילי נביות וכו' והש"י השמיע זה למשה סוד הדע"ת כדי שהוא יוסיף עוד זמן א' מדעת"ו וכנ"ל בימי הגבלה אזי ביקש מש"ה שה"ס הדעת שיצא ר' אליעזר בעל המאמר הזה מחלציו ויהי' בו בחי' הדעת ויתארך עוד זמן אחד לתשובה ולהמתקת הדינים נגד בחי' הדעת ונתרצה לזה הש"י כי לבעבור זה השמיע זה הש"י למשה וכענין הנאמר במתן תורה הה"ד ושם האח' אליעזר וארכא ניתן לשבים להמתיק מעליהם הדינים עד יום הושענ"א רב"ה במסירת הפתקין:
335
של״וומעתה תתבונן מה דאפילגו בגיטין אי עדי חתימ"ה כרתי אי עדי מסיר"ה כרתי ואיפסק להלכה עדי מסיר"ה כרת"י כן להלכה ג"כ בגבהי מרומים כמו שאנחנו פוסקין ההלכה בב"ד של מטה כן פוסקין ג"כ בב"ד של מעלה וזה שיש לפרש בפסוק (כי חוק לישראל מה שנעשה אצל ישראל לחוק והלכה הוא) משפט לאלקי יעקב (פוסקין כן הלכה בגבהי מרומים:
336
של״זותבין לפ"ז החולקים במשנתינו בזאת ההלכה הלא המה ר' מאיר ס"ל עדי חתימ"ה כרת"י ור' אליעזר ס"ל עד"י מסיר"ה כרתי והנה התוי"ט ושארי מחברים אחרונים הגיהו ר' אלעזר (היינו ר' אלעזר בן שמוע) ולכאורה טעמם היה דהרי פוסק בגמ' עדי מסירה כרתי ואי גרסינן ר' אליעזר הרי אמרו בכ"מ ר' אליעזר שמות"י הוא ע"כ גזרו אומר דגרסינן ר' אלעזר ועל פיהם הוגה כן בדפוס' החדשים ולפי דברינו הנ"ל א"צ להגיה ולשבש הנוסחות הישנות אדרבא הוא הוא ר' אליעזר (הגדול) שאמר פר"ה בת שתים כנ"ל וביקש משה רחמים שיצא מחלציו והסכים הקב"ה על ידו ע"כ פסק עדי מסיר"ה כרתי והלכת' כוותי':
337
של״חומעתה מה שהקדמונים אתנחו סימנא ארי"ה שאג מי לא יירא ר"ת "אלול "ראש השנה "יוה"כ "הושענא רבה הנה אנן נמי נימא כתיב"ה חתימ"ה מסיר"ה בגימ' ארי"ה בהחזרת האל"ף לאל"ף (כנודע בסוד הפסוק איכה ירדוף אחד לאלף) וזה שיש לרמז ג"כ הושיעני מפי ארי"ה שלא יקטרגו המקטריגים בג' עיתים אשר מספרן ארי"ה ומקרני רמי"ם וכו' היינו מהתחלת רא"ש השנ"ה עד החתימה בנעילת יוה"כ ר"מ שעות וכן מהחתימה הזאת עד התחלת ליל הושענ"א רב"ה ודי בזה:
338
של״טמה שאנחנו מתפללין בימים הללו בלשון הושענא וכן קורין ליום גמר החתימ"ה יום הושענ"א רבה נ"ל דהכוונה הוא הוש"ע נ"א היינו הושיע לנו לקבל צעקתינו בנ"א ימים מן ר"ח אלול עד היום ההוא וג"כ הוש"ע נ"א תושיע לנו ביום הנ"א יום גמר החתימה מסירת הפתקין לטוב' ולרחמי' ולחיים ולשלם ולגאול' שלימ' לישראל אמן:
339
ש״מטעם קרוב לפשוטו מה שנוהגין לעשות הקפות בחג הסוכות וגם בבהמ"ק היו מקיפין את המזבח ובפרט ביום ערבה הנקרא אצלינו יום הושענ"א רב"ה הנה מרן האריז"ל כתב בכוונת כל ההקפו"ת לכוין שם א"ל במילואו כזה אל"ף למ"ד בגימטריא הק"ף ואבאר לך את אשר עם לבבי הנה הבטיח השי"ת לאברהם אבינו אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת שמו יצחק והקימותי את בריתי אתך לברי"ת עולם לו ולזרעו אחריו ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וכו' ונתתיו לגוי גדול ואת ברית"י אקים את יצחק וכו' ובדרשות חז"ל (הביא זה ג"כ רש"י בפירושו) א"ר אבא מכאן למד ק"ו בן הגבירה מבן האמה כתיב הנה ברכתי אותו והרביתי והפרתי אותו זה ישמעא"ל וק"ו ואת ברית"י אקים את יצח"ק עכ"ל הנה על כרחך דרשת ר' אבא הוא משום דהוקשה לו דהרי כבר נאמר והקימותי את בריתי אותו לברית עולם וכו' ל"ל למימר שוב ואת בריתי אקים את יצחק ע"כ פי' דה"ק תוכל ללמוד ק"ו בן הגבירה מבן האמה אבל אכתי לא נדע למה לן הק"ו כיון דכבר מפורש הדבר הבטחת אלקינו ית"ש ומה יתן ומה יוסיף שוב הק"ו ונ"ל שזהו הבטחה גדולה מאלקינו ית"ש אלקינו מרחם אשר הבטיח לאבינו לאברהם איך יתנהג עם זרעו של יצח"ק דהנה ההבטחה הקודמת שאמר לו הש"י והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו היינו זרעו המיוחס אחריו יתנהגו אחריו בתורה ומצות ומע"ט והנה אם ח"ו באיזה זמן לא יתנהגו אחריו לילך בדרכיו בתורה ומצות הנה יש חשש ח"ו להפרת הברית ועכ"פ לעונשים ח"ו כמבואר בתורה אם בחקותי תלכו וכו' ואם לא תשמעו וכו' הנה היוצר כל הוא אלקינו המרחם על בניו העמוסים מני בטן שוב הבטיח הבטחה שנית ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי והפריתי והרביתי ק"ו ואת בריתי אקים את יצח"ק היינו אפי' אם ח"ו אם לא יהיה בניו עמוסים בתורה ומצות הנה נלמד ק"ו מישמעאל שהוא בן האמה ואינו בן תורה ומצו' ק"ו מעתה לבן הגבירה וק"ו ניתן לדרוש עפ"י התורה:
340
שמ״אוהנה כבר ידוע לך ע"פ מ"ש כ"פ קבלת רבותינו אשר הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הן המה מפתחות מכוונים לעורר ולפתוח הי"ג מדות של רחמים וכל מדה ומדה שימדוד האדם בלימוד התור"ה שבע"פ מעורר כנגדו המדה בגבהי מרומים המבוארים בתורה שבכתב א"ל רחו"ם וחנו"ן וגו' וכמ"ש הרב החסיד הקדוש מהרד"ב זצוק"ל אשר משה רבינו ע"ה ביקש א"ל נא רפא וכו' השיבו הש"י שילמוד ק"ו ואביה ירק וכו' עי"ז יעור' א"ל וכבר ידעת שם א"ל הוא המדה הראשונה מן הי"ג מדות והוא מ"ש חסד א"ל כל היום כי הוא חסד עליו"ן בל ימוט וע"י הק"ו שהוא המדה הראשונה שהתורה נדרשת מעוררים א"ל חס"ד עליון:
341
שמ״בובזה תבין המלאך אמר להגר וקראת שמו ישמעאל כי שמ"ע הו"י' אל ענייך הנה לפי הטעם הו"ל לקרותו שמעא"ל שכבר שמע ולא ישמעאל אבל לפי הנ"ל יתכן שנק' ישמ"ע א"ל שעל ידו ישמע אל בכ"ז ועידן צעקת ישראל. אפילו אם ח"ו לא יהיו ראוים לכך ובעת לריב ומשפט יגשו הנה יקטרגו המקטריגים באיזה זכות יוושעו הנה יוושעו ע"י הק"ו מן ישמעא"ל באמרם רבש"ע אם לישמעאל שהוא בן האמה ואינו מבני תורה ומצות ואדרבא וכו' הנה שמעת צעקתו הגם שלא היו ראוי וגם זרעו אחריו הנה הרבית להם טובות גדולות ויושבים בכבודו ש"ע ק"ו לישרא"ל עמך אשר ריקנים שבהם מלאים מצות כרימון והם מבני הגבירה עאכ"ו שתשמע צעקתם ותעורר עליהם רחמים הרבים להושיעם ולגאלם גאולת עולם הנה ע"י הק"ו מעוררים מדת א"ל שהיא החס"ד עליון ויסכר פי המקטריגים כיון שנתעוררים הרחמי"ם העליונים זקן מלא רחמים ע"כ שם א"ל במילואו וטובו בגימ' הק"ף שהוא הק"ף ושמירה מן כל המקטריגים ומן כל שונאי ישראל וז"ש בנוסח הסליחו' א"ל מל"א רחמי"ם ואתה תבין:
342
שמ״גומעתה אחרי הודיענו י"י אלקינו את כל אלה בין תבין את אשר לפניך הנה בימי התשוב"ה הן המה ימי הדי"ן לשפוט תבל בצדק הנה ישראל עם קרובו מסדרים טענותיהם והנה בגבהי מרומים בעת המשפט הנה יש מיימינים ומשמאילים ונתבקר פנקסיהם של ישראל הנה קודם מסירת הפתקים והפסקים לבעלי וכו' ציונו היוצר כל הוא אלקינו המרחם על בניו זרע עבדיו אברה"ם יצח"ק ויעק"ב הנה צונו להקריב בחג הקדוש הזה ע' פרים בשביל ע' אומות ליתן להם כח הקיום והנה עי"ז אנחנו בניו ית"ש יש לנו לטעון ק"ו הניתן לדרוש באמרינו רבש"ע אם לעוברי רצונך אתה חס עליהם וצוית לנו להקריב קרבנות עבורם בכדי ליתן להם כח הקיום ק"ו לבניך עושי רצונך ילידי שעשועך עאכ"ו שתרחם עליהם אפי' ח"ו אינם ראויים לכך הנה ע"י הק"ו מעוררים מדת א"ל שהוא במילואו הק"ף ושמיר' מן המקטריגים הנה הק"ו הזה למדין ואין משיבין והוא מנה"ג ההקפו"ת בכוונת שם א"ל במילוי גימ' הק"ף שאנחנו עושים בח"ג הקדוש הזה ובפרט ביום הערב"ה
343
שמ״דהג"ה עפ"י הדברים האלה תוכל להבין טעם פשוט למצות ערב"ה ביום הזה עפ"י מנהג נביאי"ם כי ערב"ה אין בה לא טעם ולא רי"ח להורות אפי' אין בנו ח"ו מצות ומע"ט הנה יאתה לנו הישועה מכח מדת ק"ו וכמבואר ע"כ אין מברכין עליה אשר קדשנ"ו במצותי"ו כי הוא באה להורות אפי' ח"ו אין בידינו מצות ומע"ט וכנ"ל: גמר הקרבת הע' פרים בשביל הע' אומות כביכול אנחנו באים בזרוע מכח הק"ו ואז מעוררים א"ל מל"א רחמי' ומתהפך הכלל רחמים ולישוע' לכ"י ומשתעשע הש"י עם כנ"י ביום השמיני אין שטן ואין פגע רע אשרי העם שככה לו:
344
שמ״האפרש לך איזה גרגרים בתפלות שאנחנו נוהגין לומר בהקפ' קמא קמ' דמטי לידי כיד ה' הטוב' עלינו:
345
שמ״ובהקפה ראשונה אומרים הושענ"א למען אמית"ך לכאור' לא נודע פירושו ונ"ל ע"פ משארז"ל בפסוק ויאמר למך לנשיו וכו' כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה ודרשו רז"ל שהיו נשיו פורשת ממנו מפני גזירות המבול ואמרו מה אנו יולדת לבהל' א"ל למך ומה קין שהרג נתלה לו ז' דורות אני שלא הרגתי עאכ"ו שיתלו שביעיות הרבה וזה ק"ו של שטות דא"כ אין הקב"ה גובה את חובו ומאמ"ת את דבריו אלו דבריהם ז"ל והנ' תתבונן לפ"ז הגם שהק"ו ניתן לדרוש עפ"י התור' באופן כזה לא מהני מידי כיון שבהכרח הוא כביכול אשר הש"י יאמת את דבריו ולפ"ז זה הוא בקשתנו הגם שח"ו אין אנו ראוים לישועה עכ"ז הושענ"א למען אמית"ך כיון שכבר הבטחתנו כל הבטחות והייעודים על ידי הנביאים הנה כביכול בהכרח הוא שתאמת את דבריך כי לא איש א"ל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה וכו':
346
שמ״זהג"ה ובזה תבין ג"כ טעם פשוט למצות ערב"ה מנה"ג נביאים וכמש"ל ערב"ה אין בה לא טעם ולא רי"ח להורות אפי' אין בנו מצות ומע"ט כ"כ הרי הבטחתיני ע"י הנביאים:
347
שמ״חויתפרש עוד הושענ"א למען אמית"ך ע"פ מ"ש בדברי חז"ל שאמר הקב"ה למלאכי' וכי לא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע"ע עד כזית וכביצה (עיי"ן בדרושי השבתות ובדרושי ר"ה כל הענין) ובקיצור אומר לך עפ"י מש"ש. מדה השביעית שבי"ג מדות הוא מדת ואמ"ת הוא כביכול סוד אור פנים אור פני מלך חיים תרין תפיחין קדושין כנודע והנה הדברים ארוכים כשח"ו אין זכות לישראל הנ' הקב"ה נושא להם פני"ם היינו מן מדת ואמ"ת אור פנ"י מלך וזהו הושענ"א למע"ן אמית"ך למען מדת ואמ"ת שהבטחתנו ישא י"י פני"ו אליך והבן:
348
שמ״טומעין הנ"ל נגאלו אבותינו ממצרים בכח השם אהי"ה אשר אהי"ה היינו כ"א פעמים ך"א מספרו אמ"ת (והנה דרשו חז"ל פי' אהי"ה אשר אהי"י אהי"ה עמכם בשעבוד זה (ואגאלם) וכן אהי"ה עמהם בגליות (ואגאלם) והנה הוא הבטחת הש"י וז"ש הושענ"א למען אמת"ך היינו אהי"ה אשר אהי"ה בגימ' אמ"ת כנ"ל:
349
ש״נעור יתפרש הושענ"א למען אמית"ך כיון שהיום ההוא יום החות"ם הנה החות"ם של הקב"ה אמ"ת ממילא ביום החות"ם יזכר לפניך לאמת כל הייעודים הטובים שהבטחתנו יוצרינו ע"י נביאך:
350
שנ״אלמען בריתך הנה נשבע הקב"ה שלא יהי' עוד המים למבול ולא יכרת כל בשר וכרת ברי"ת עם כל בשר וכאשר יהיה הענן על הארץ ונראת' הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם וכו' הנה לפ"ז הנה מועיל כריתת הברי"ת אפי' יהי' שונאינו מחייבים כלי' כמו בדור המבול הנה יועיל לזה זכרון כריתת הברי"ת וזהו ג"כ מה שאנו מתפללים הושענ"א למע"ן ברית"ך אפילו אין בידינו זכות ח"ו הלא לזה יועיל כריתת הברי"ת שכרת עמנו ובפרט בכריתת ברית בין הבתרים לאברהם אבינו:
351
שנ״בלמען גדלך ותפארתך. ג' דיינים הם מדת הגדול"ה (חס"ד) ומדת הגבורה (דין) ומדת התפארת (רחמים) והנ' מדות הגדולה והתפארת הלא המה חס"ד ורחמים והמה רבים נגד מדת הדי"ן והלכה כרבים וזהו הושענא למען גדלך ותפארתך הנה כל הטענות הללו אנו אומרים בהקפה ראשונה שהוא נגד אברה"ם איש החס"ד לעור' החס"ד אפי' באין זכות הנ' יש לנו טענות לעורר החסד מתנת חנם וכמו שנתבאר:
352
שנ״גבהקפה שניה אנחנו מתפללין על ביהמ"ק אב"ן שתי' בי"ת הבחיר"ה וכו' דהקפה שניה היא נגד יצחק נגד עמוד העבודה והוא נתקרב לעול' בעצמו להש"י והוא אשר עתיד להמליץ טוב בעדינו ב"ב כמבואר בגמ' אשר יחשוב חשבו"ן עם הש"י כי חשבו"ן היא בחי' צמצו"ם והוא מדתו מדת הגבורה שהוא צמצום:
353
שנ״דאומרים בהקפה זו שבחי מקום המקודש אבן שתי' בית הבחירה הכל לשבח אבל אמרינו גר"ן ארנ"ן מהו השבח ואדרבא אבל תדע כי לא במקר' היה הדבר שהי' מקום המקודש לעבוד"ה מקום גר"ן בתחל' להורות שבכאן הוא מקום השראת הכבוד כביכול רנ"ב איברין וכו' עם המפתח שאמר ר"ע במס' בכורות הוא רנ"ג וכו' תתבונן רות המואביה כשרצתה להעמיד מלכות בית דוד באת אל בועז אל הגר"ן הבן הדבר:
354
שנ״הבהקפה שלישי"ת נגד יעקב אשר נקרא שמו ישרא' אנו מזכירין שבחי האומה הישראלי"ת בני ישראל ובגבהי מרומים נגד מדת תפאר"ת ישרא"ל:
355
שנ״ואומרים בהקפה זו גולה וסורה דמת"ה לתמ"ר: יש לפרש הכנס"י הקדוש' הלזו הנה הוא בדומה לתמ"ר כלתו של יהודא עם היות שנתגרשה מבית יהוד"ה עכ"ז היתה מהדרת ומחזרת אחריו להעמיד ממנו המלכו"ת כן כנסיה הקדושה עם היות שהיא גול"ה וסור"ה מבית אביה עי"ז היא מתדמית לתמ"ר שהיא מהדרת ומחזרת להעמיד מלכו"ת שמי"ם וזה מבוקשם כל הימים:
356
שנ״זויש לפרש דמת"ה לתמ"ר ההרוגה עליך נידמת לתמ"ר הנ"ל שאמרה מוטב שאשליך עצמי לתוך כבשן האש ולא אלבין פניו (של יהודה ברבים כן הכנס"י הקדושה נידמת לתמ"ר ההרוגה עליך ואינה רוצה בשום אופן כביכול להלבין וכו' לכפור ח"ו אפי' בשינויי ערקתיא דמסאני ובהעמיק יותר דמת"ה לתמ"ר הנ"ל דהנה הש"י בעצמו כביכול אומר ואש"ר הרעות"י היינו שברא היצה"ר המחטיא אותנו עכ"ז הכנס"י הקדושה אינם לוקחים זה לסברא לומר אתה גרמת לנו רק אומרים ואתה צדיק על כל וכו' כי אמת עשית ואנחנו הרשענו הרי זה כענין תמ"ר שמסרה עצמה לכבשן האש ולא אמרה ליהודה אתה גרמת לי עד שאמר יהודא בעצמו צדקה ממנו ואתה הבן:
357
שנ״חיהודה לייחדך (עמ"ש להלן במאמ' יחוד"א שלי"ם בשם ס' מהרש"ז ז"ל ענין ההקפות דשמיני עצר"ת שהן בבחי' יחיד"ה מקיפין שאין בהן התחלקו' ע"ש ותבין:
358
שנ״טכבושה בגולה. לומדת יראתך ידוע מ"ש בשם תלמידי הבעש"ט דכל מה שיארע להאדם יעל' בכונתו להש"י רואה דבר הנאהב אשר נפשו של אדם משתוקק לדבר הזה ואוהבו יבין שמזכירין לו מדת אהב"ה ויעלה זאת במחשבתו לאהבת הש"י למדת אהב"ה וחס"ד וידבק באהבתו ית"ש ותתבטל האהב"ה החיצונית ויעלה את הנה"ק אשר בתוך האהבה החיצונית מניצוצי השביר' להש"י וכן ברואה דבר מאויים היינו ברואה איזה עכו"ם או איזה סרדיוט וכיוצא המאיים עליו יבין וילמוד עי"ז יראתו ית"ש ויעלה זאת למדת הירא"ה וגבור"ה והדברים ארוכים אצלינו במקומות הרבה נאמרו ונשנו בסוד חבירים מקשיבין המבינים בהעלאת נה"ק שנפלו בשבירה שצריכין ב"י להעלותן מן התה"ו אל התיקון (עמ"ש במאמרי ז' נחמתות בפסוק הן גור יגור אפס מאותי עיין שם ותבין):
359
ש״סוזה שיש לפרש כבוש"ה בגול"ה מה שהכנס"י הקדושה היא בגולה ויש לכם בכל פעם אימ' ופחד מן הגוים הכובשין ודוחקין אותן עי"ז לומד"ת יראת"ך הבן הדבר:
360
שס״אבו ידובר מענין יומא תמינא' דתג נקרא יום שמיני עצרת ושמתת תורה והוא רגל בפ"ע כמשאחז"ל ויתבאר אי"ה ונקרא המאמר הוה יהודא שלים:
רז"ל נתנו טעם למה בכל ימי החג מקריבין הרבה פרים וביומא תמינאה פר אחד איל אחד ואמרו במשל למלך שעשה סעודה לכל עבדיו כמה ימים ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנ' כדי שאהנ' ממך ע"ש דבריהם הנה יש להתבונן אדרבא כיון שהוא אוהבו אצלו אדרבא מהראוי להגדיל ולהאריך עמו בסעודה יותר ויותר וגם מהו הטעם כדי שאהנ' ממך אבל המשכיל ע"ד סוד שמיני עצרת הוא עיקר יום הנרצה ליחודא שלים וזהו הנרצ' עשו לי סעוד"ה קטנ"ה שלא להאריך בהנאת הסעוד' כי אני מבקש לעשות הסעודה בחפזון כי רצוני ליהנות ממך כביכול בקירוב בשר ולא יתערב זר בשמחתינו הבן הדבר:
רז"ל נתנו טעם למה בכל ימי החג מקריבין הרבה פרים וביומא תמינאה פר אחד איל אחד ואמרו במשל למלך שעשה סעודה לכל עבדיו כמה ימים ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנ' כדי שאהנ' ממך ע"ש דבריהם הנה יש להתבונן אדרבא כיון שהוא אוהבו אצלו אדרבא מהראוי להגדיל ולהאריך עמו בסעודה יותר ויותר וגם מהו הטעם כדי שאהנ' ממך אבל המשכיל ע"ד סוד שמיני עצרת הוא עיקר יום הנרצה ליחודא שלים וזהו הנרצ' עשו לי סעוד"ה קטנ"ה שלא להאריך בהנאת הסעוד' כי אני מבקש לעשות הסעודה בחפזון כי רצוני ליהנות ממך כביכול בקירוב בשר ולא יתערב זר בשמחתינו הבן הדבר:
361
שס״בענין שמיני עצרת ושמחת תורה מה שאמרו בזוהר ובעוד דאיהו עם מלכא שאל מה דבעי ויהיב לי וגם ענין ההקפו"ת שנוהגין ביום ההוא הבנתי מדברי הרב הגדול החסיד המפורסם מהרש"ז זצ"ל ממעש' כל המצות מתהוים (על האדם ג"כ) אורות מקיפי"ם אך הוא בחי' או"ר מקי"ף פרטי מקי"ף החוזר היינו האור שלא יכילנו הכלי יוחזר להיות בבחי' מקי"ף על הכלי (כתבתי במ"א הנרצה במאמרם ז"ל מצו"ת ומעשיי"ם טובי"ם היינו המצות ודקדוקי המצות אשר מתהוו' מזה אור מקי"ף ע"ש) והוא דמיון בחי' חי"ה אשר היא מקיף פרטי לכל מדריג' בפ"ע היינו לנפש בפ"ע ולרו"ח בפ"ע ולנשמ' בפ"ע כנודע אבל יש אור מקי"ף כללי אשר הוא מקי"ף מתחלתו היינו מתחל' הארתו ומקי' הכל בהשווא' דמיון בחי' יחיד"ה המקי' הכל ביחד לכל חלקי נר"ן) (והוא באה משמח"ה ש"ל מצו"ה) (והוא ענין יום שמח"ת תורה להתהוות המקי"ף הכללי מן כללו' עשיית המצות ולכל התורה ע"כ דברי קדשו ולדעתי ה"ס ההקפות שעושין ביום שמח"ת תור"ה לרמ"ז המקי"ף הנ"ל. וז"ש בזוהר (על יום הזה) ובעוד דאיהו עם מלכ' שאל מה דבעי ויהב לי כי ממלאין משאלותיו בלי גבול וצמצום כמו אור מקיף הכללי שאינו נגבל כלל אפי' בבחי' התחלקות הבן מאד הדבר הזה הנכבד:
362
שס״גהג"ה ונ"ל בדומ' ענין מנהגינו בטלית של מצוה הנהוג אצלינו שאינו כעין מלביש בחיתוך איברים להקיף כל איברים בפ"ע רק על המלבושים הנעשי' בחיתוך איברים עוד יש למעלה מהם מלבוש עליון בלא חיתוך איברי' עטיפת כל הגוף ביחד ותבין לפ"ז מה שמברכין להתעט"ף בציצית ועטיפ' לא נזכרה בתורה הבן:
363
שס״דהגה לפי מ"ש בהג"ה הסמוכ' תבין מ"ש בגמ' חזייא דלא פריס סודרא אריש' וכו' אמר אכתי לא נסיבת וכן נוהגין עד היום דאין מתעטפין בטלית עד הנשואין וטעמא בעי ולפי מ"ש בהג"ה הסמוכ' תבין דהנה ענין העיטוף מור' על אור מקי"ף הכולל בחי' יחיד"ה והאור ההוא בא מן שמח' של מצו' והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמח' שמח' שמחת לב אשה נ"ל והבן: ומעתה תתבונן דבר מת"ד מנה"ג אבותינו תורה היא שביום זה אין חשבון ומספר אל העולים לקריא' התורה כיון שהארת היום מבחי' אור מק"ף הכללי אל התורה ממילא אין גבול וחשבון וכן תבין מה שנוהגין תיכף אחר סיום התורה ביום זה מתחילין תיכף בבראשי"ת לנעוץ סופ' בתחלת' כי אין סיום וגבול הבן הדבר היטב:
364
שס״הבשמיני עצרת הוא יום שמחת תורה הנה מסיימין התורה באות ל' ומתחילין באות ב' להיות יום ההוא יחוד"א שלים קב"ה עם כנ"י כמש"ל רמיזת דבר חז"ל כדי שאהנ"ה ממ"ך (תבין שמח"ת ל"ב וכו') והנה אמרו בזוהר (סוף מאמרי הסבא במשפטים) פתח ר"א ואמר שימני כחות"ם על לב"ך וכו' בשעתא דאתדבק' כנ"י בבעל' איהי אמרת שימני כחות"ם ארח' דחות"ם כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק שביק בי' כל דיוקני' אע"ג דההו' אזיל הכא והכא ולא קיומא תמן והא איתעבר מיני' כל דיוקנ' שביק תמן ותמן קיימא אף הכא אמרת כנ"י כיון דאיתדבקנא בך כל דיוקני להוי חקיק בך דאע"ג דאזיל הכא או הכא תשכח דיוקני חקוק בך ותדכר לי' עכ"ל ומעת' בין תבין את אשר לפניך ביום היום היחוד"א שלי"ם הנה אמרת כנ"י אע"ג דאזיל הכא אי הכא (ובפרט בימי הגלות) שימני כחותם על לב"ך ולרמז זה כשחותמי"ן ומסיימין התורה ביום הייחוד הזה באות ל' תיכף מתחילין באות ב' הוא החות"ם על ל"ב ותמצא מעדנים לנפשך מילוי ל"ב כזה מ"ד י"ת בגימ' חותם הרי שלך לפניך. שימני כחות"ם על לב"ך פשוטו ומילואו אז הללוהו בתו"ף ומחול תו"ף הוא ל"ב במילואו וטובו למ"ד בי"ת והוא החות"ם על ל"ב והוא זמן המחו"ל מקיף הכללי כמש"ל שאין לו ראש וסוף בהתחלקות והוא דמיון המחו"ל שהוא סביב סביב וכענין משלם ז"ל שאמרו עתיד הקב"ה לעשות מחו"ל לצדיקים בין והתבונן:
365
שס״וומעתה רמז לך ג"כ ענין החות"ם בהושענ"א רב"ה שימני כחות"ם על לב"ך היינו ע"ל וקודם ליום הנועד שמחברין את הל' עם אות הב'. וביותר צודק למה שאמרו בזוהר שעיקר גמר החות"ם נגמר ביום שמיני עצרת בתפלת מוסף הגם שהרמ"ע ז"ל מיאן בזה ודעתו שט"ס הוא בזוהר קשה לשבש כל ספרי הזוהר שבידנו ואין לזה הכרח:
366
שס״זאמרז"ל אמרה כנ"י לפני הקב"ה ויבא כגש"ם לנו אמר הקב"ה אהי' כט"ל לישראל נ"ל החילוק בין גש"ם לט"ל גש"ם איתערותא דלתתא אין לך כל טפה ממעל' שאין טיפיים עולם כנגד' מלמט' לאפוקי ט"ל הוא אתערותא דלעילא ע"כ בחג הפס"ח שהאתערותא הוא שלא ע"י מעשינו רק בחפזון כידוע אז מתפללין על הט"ל משא"כ חג הסוכות התעוררת הוא ע"י מעשינו תשובה ומע"ט ומצות מתפללין תפלת גש"ם:
367
שס״חנקרא היום ההוא בפי כ"י שמחת תור' ושמחים ביום ההוא עם התור' נ"ל עפ"י דברי הזהר פ' אמור דף ק"ד ע"ב וז"ל וע"ד כתיב עצר"ת תרגומו כניש"ו וההוא יומא יעק"ב איהו רישא לחדוותא וכל אינון אושפיזין חדאין עימי' וע"ד כתיב אשריך ישראל מי כמוך (וע"כ קורין בתור' ביום הזה פרשה זאת) וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר עכ"ל וכיון דיעקב מדת אמ"ת תתן אמ"ת ליעק"ב הוא התורי' תור"ה אמ"ת בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' יעקב שלישי לאבהן ע"כ שמחין ביום הזה עם התור' ונקרא היום הזה יום שמח"ת תור"ה:
368