חפץ חיים, חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל וChafetz Chaim, Part One, The Prohibition Against Lashon Hara, Principle 6
א׳אָסוּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהוּא מֵהַדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אוֹ מֵהדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ (א) שֶׁלֹּא נַאֲמִין בְּלִבֵּנוּ שֶׁהַסִפּוּר הוּא אֱמֶת, כִּי עַל יְדֵי זֶה יְבֻזֶּה בְּעֵינֵינוּ, מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יַסְכִּים לוֹ בְּפֵרוּשׁ לְסִפּוּרוֹ, דְּאִי לָאו הָכִי, הְרֵי הוּא שׁוֹנֶה אֶת הֶעָוֹן בְּכִפְלַיִם, שֶׁהוּא מְסַפֵּר וּמְקַבֵּל. וְהַמְקַבֵּל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא". וְאָמְרוּ חְכָמֵּינוּ זַ"ל בִּמְכִילְתָּא, שֶׁזּוֹ הִיא אַזְהָרָה לַמְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְבַד שְׁאָר לָאוִין וַעֲשִׂין הַמִּצְטָרְפִים לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁכָּל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְהשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַּר "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" וּסְמִיךְ לֵה "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ". עוֹד אָמְרוּ, שֶׁגָּדוֹל עֹנְשׁ המְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ.
1
ב׳אַף עַל (ב) שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע לְבַד גַּם כֵּן יֵשׁ אִסוּר מִן הַתּוֹרָה, אַף דִּבְעֵת הַשְּׁמִיעָה אֵין בְּדַעְתּוֹ לְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁמַּטֶּה אָזְנָיו לִשְׁמֹעַ. אַךְ יֵשׁ חִלּוּק בֵּין שְׁמִיעָה לְקַבָּלָה בְּכַמָּה עִנְיָנִים, דְּבִשְׁמִיעָה אֵין אִסוּר, רַק אִם אֵין הַדָּבָר נוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אֲבָל אִם הַדָּבָר נוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אִם אֱמֶת הוּא, כְּגוֹן שֶׁהוּא מֵבִין מִתְּחִלַּת הַסִּפּוּר, שֶׁהוּא רוֹצֶּה לְהַרְאוֹתוֹ בְּסִפּוּרוֹ, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי אֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן וּכְהַאי גַּוְנָא, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ מִתְּחִלָּה לְהַכְנִיסוֹ בְּעִסְקוֹ אוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִמּוֹ וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא, (ג) מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לִשְׁמֹעַ כְּדֵי לָחוּשׁ לָזֶה וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן דְּמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ, אֵין כַּוָּנָתוֹ לִשְׁמֹעַ גְּנוּתוֹ שֶל חֲבֵרוֹ, רַק הוּא רוֹצֶה לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא אַחַר כָּךְ לִידֵי הֶזֵּק אוֹ לִידֵי מַצָּה וּמְרִיבָה וּכְהַאי גַּוְנָא. וְהוּא הַדִּין הֵיכָא, דְּאֵין נוֹגֵעַ לוֹ שׁוּם טוֹבָה מֵהַשְּׁמִיעָה, רַק עַל יְדֵי שְׁמִיעָתוֹ יְסֻבַּב טוֹבָה לַאֲחֵרִים, גַּם כֵּן מֻתָּר, כְּגוֹן, שֶׁרוֹצֶּה לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה (ד) כְּדֵי לַחֲקֹר אַחַר כָּךְ, אִם אֱמֶת הוּא, וּלְהוֹכִיחַ לִפְלוֹנִי עַל זֶה, וְאוּלַי עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה סִבָּה, שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא מֵּחֶטְאוֹ אוֹ שֶׁיָּשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה לִבְעָלָיו אוֹ שֶׁיְּפַיֵּס לְמִי שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, דְּמֻתָּר, וְהַטַּעַם כַּנַּ"ל. אֲבָל לְקַבֵּל, דְּהַיְנוּ, לְהַחְלִיט הַדָּבָר בְּלִבּוֹ, שֶׁהוּא אֱמֶת, (ה) אָסוּר בְּכָל גַּוְנֵי.
2
ג׳וְאַל יִהְיֶה לְפֶלֶא בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא, אִם כֵּן, אֵיךְ נוּכַל לָצֵּאת בָּזֶה יְדֵי שָׁמַיִם, כֵּיוָן שֶׁגָּדַרְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, דַּאֲפִלּוּ הַשְּׁמִיעָה לְבַד בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אָסוּר, וּפֶן יִהְיֶה נוֹגֵעַ לִי זֶה בְּעִנְיְנִי עֲסָקַי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. תְּשׁוּבָה לַדָּבָר: הָרוֹצֶּה לָצֵּאת יְדֵי שָׁמַיִם בְּעִנְיְנִי הַשְּׁמִיעָה, יִתְנַהֵג כָּךְ, אִם אִישׁ אֶחָד בָּא אֵלָיו וְרוֹצֶּה לְסַפֵּר לוֹ עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא מֵבִין, שֶׁרוֹצֶה לְסַפֵּר עָלָיו דִּבְרֵי גְּנוּת, יִשְׁאָלֶנּוּ מִתְּחִלָּה, אִם הָעִנְיָן שֶׁאַתָּה רוֹצֶּה לְסַפֵּר לִי, יִהְיֶה נוֹגֵעַ לִי עַל לְהַבָּא, אוֹ שֶׁאוּכַל לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר בְּהוֹכָחָה אוֹ כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה וְכַנַּ"ל, אִם יֹאמַר אֵלָיו, שֶׁנּוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אוֹ שֶׁהוּא יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר וְכַנַּ"ל, מֻתָּר לִשְׁמֹעַ, וְלֹא יַאֲמִין לְעֵת עַתָּה, רַק לָחוּשׁ, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר, אֲבָל אִם יָבִין מִתְּשׁוּבָתוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹעֶלֶת מִזֶּה, אוֹ שֶׁיָּבִין שֶׁהוּא רַק דִּבְרֵי חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין בְּעָלְמָא, שֶׁהוּא מַעֲלִיל עָלָיו עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע וּמְגַנְּה אוֹתוֹ מֵּחֲמַת גֹּדֶל שִׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ אָסוּר אֲפִלּוּ לִשְׁמֹעַ* .
3
ד׳*ובאמת נוכל לראות זה בחוש, שמי שהוא שומע לשון הרע, אף שאין בדעתו לקבלה, הוא נותן יד לפושעים על ידי זה, כי אם פעם אחת יראה, אשר השומע ישמע לו, לא יחשוך פיו מזה תמיד, והיה כזה יום מחר ישנה עוד באולתו לספר תמיד דברי גדוף על חברו ולהעליל עלילות עליו, לא כן אם היה משיבו: אין רצוני לשמע דבר שלא ראיתי בעצמי, או לפחות היה מראה לו פנים זעומים עבור זה, על ידי זה היה שומר את עצמו על להבא, שלא לספר בגנות של חברו, בראותו כי ספורו לקלון יהיה לו, שיחזיקו אותו לבעל לשון הרע עבור זה, וכמו שנזכר ברבנו יונה במאמר רי"ב.
4
ה׳וְלִפְעָמִים (ו) מִצְוָה לִשְׁמֹעַ, מַה שֶּׁאֶחָד מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן, שֶׁהוּא מְשַׁעֵר שֶׁעַל יְדֵי שְׁמִיעָתוֹ אֶת הָעִנְיָן בִּשְׁלֵמוּת, יִהְיֶה אַחַר כָּךְ בְּכֹחוֹ לְהַרְאוֹת לִפְנֵי הַמְסַפֵּר אוֹ שְׁאָר הַשּׁוֹמְעִים, שֶׁאֵין הַמּעֲשֶׂה כֵּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו אוֹ שְׁאָר עִנְיְנֵי זְכוּת*. וְעוֹד יֵשׁ אֹפֶן אַחֵר גַּם כֵּן דְּמִצְּוָה לִשְׁמֹעַ, כְּגוֹן, אִם בָּא אֶחָד לְפָנָיו לִקְּבּל עַל חְבֵרוֹ מֵאֵיזֶה דָּבָר, שֶׁעָשָׂה נֶגְדּוֹ, וְהוּא מַכִּיר בְּהַמְסַפֵּר, שֶׁבָּזֶה שֶׁיִּתֵּן אֹזֶן לִדְבָרָיו, יִהְיֶה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַשְׁקִיט אֶת אַפּוֹ מֵעָלָיו, וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לְסַפֵּר לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, (כִּי אוּלַי הָאֲחֵרִים יַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו וְיִהְיוּ מְקַבְּלֵי לָשׁוֹן הָרָע), וּבָזֶה יִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל. אַךְ בְּכָל הַהֶתֵּרִים, שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה, יִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ מְאֹד, שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּעֵת הַשְּׁמִיעָה בְּהֶחְלֵט, רַק לָחוּשׁ לָזֶה בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלָּכֵד גַּם הוּא בְּרֶשֶׁת עֲוֹן קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע.
5
ו׳* וזה גם כן באמת עצה היעוצה בענין, שאם נכשל באסור שמיעת לשון הרע, תכף יחפש עליו, בכל כחותיו זכות בפני המספר, וישתדל להוציא מה שיש בלבו עליו ועל ידי זה יתקן את האסור למפרע [עין לקמן סעיף י"ב, (ז) תקון למי שנכשל באסור קבלת לשון הרע]. וכל זה בסתמא, אבל אם הוא מכיר את רע טבעו של המספר, שכל מה שיכריעהו לכף זכות הוא יגנהו יותר, בודאי השתיקה בשעת מעשה טוב יותר בזה, ורק אחר כך, כשילך המספר מאת השומעים, מצוה שיסביר אחד מהשומעים לפני שאר השומעים את כל הענין לזכות, ולהשתדל עבור זה להוציא מלבם הגנות שנאמר עליו, כדי שלא יתפשו הוא והם לעתיד לבוא בשם חבורה של אנשי רשע ובעלי לשון הרע.
6
ז׳וְעַתָּה נַחֲזֹר לְעִנְיָנֵנוּ הַנַּ"ל, דְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף ב"דַּאֲפִלּוּ שְׁמִּיעַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אִסוּר תּוֹרָה, הַיְנוּ לֵילֵךְ וְלִשְׁמֹעַ, אֲבָל אִם יָשַׁב בַּחֲבוּרַת אֲנָשִׁים, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ (ח) לְעִנְיַן מָה, וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲסוּרִים, וְהוּא מְשַׁעֵר, (ט) שֶׁדִּבְרֵי תּוֹכַחְתּוֹ לֹא יוֹעִילוּ לָהֶם מְאוּמָה, תָּלוּי בָּזֶה (י) אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ מִמְּסִבָּתָם, אוֹ לְהַנִּיחַ אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, מִצְּוָה רַבָּה הוּא עוֹשֶׂה בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲז"ל בִּכְתֻבּוֹת, {דף ה'} אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִשָּׁמֵט מִּמְּסִבָּתָם, וּמְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ, שֶׁעֵצָּה זוֹ דְּהֲנָחַת אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, גַּם כֵּן קָשֶׁה לוֹ מְאֹד (יא) מִפְּנִי שֶׁיִּלְעֲגוּ עָלָיו, וּבְוַדַּאי לֹא יַעֲשֶׂה עֵצָה זוֹ, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה אָז לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וּלְהַעֲמִיד עַל נַפְשׁוֹ בְּעֵת צָרָה כָּזוֹ וְלִלְחֹם מִלְחֶמֶת ה' עִם יִצְרוֹ, כְּדֵי (יב) שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל עַל כָּל פָּנִים בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל שְׁמִיעַת וְקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע. וְלָזֶה צָרִיךְ ג' פְּרָטִים, שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן מְאֹד וְיִנָּצֵל עַל יְדֵי זֶה עַל כָּל פָּנִים מֵהָאִסוּר תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בְּהֶעָוֹן הַנַּ"ל:
7
ח׳א יַחְלִיט בְּנַפְשׁוֹ בְּהֶסְכֵּם גָּמוּר, (יג) שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין לְהַדִּבְרֵי גְּנוּת, שֶׁמְּסַפְּרִין עַל חַבְרֵיהֶם.
8
ט׳ב (יד) לֹא יִהְיֶה נִיחָא לֵה בִּשְׁמִיעַת סִפּוּרֵיהֶם הָאֲסוּרִים הָאֵלֶּה.
9
י׳ג (טו) גַּם יַעֲמִיד עַל עַצְּמו, שֶלּא לְהַרְאות לִפְנִי הַמְסַפְּרִין שׁוּם תְּנוּעָה, שֶׁיֵּרָאֶה מִּמֶּנָּה, שֶׁהוּא מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם, אַךְ יֵשֵׁב כְּאֶבֶן דּוּמֵם. וְאִם יוּכַל לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם פָּנִים נִזְעָמִים, שֶׁיָּבִינוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא אֵינוֹ מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם הַהֲבָלִים, בְּוַדַּאי הוּא טוֹב יוֹתֵר.
10
י״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? אִם בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בֵּינֵיהֶם, לֹא דִּבְּרוּ אָז דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, וְגם עַתָּה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּט מֵהֶם, אֲבָל אִם בְּעֵת, שֶׁהוּא רוֹצֶּה לֵישֵׁב בֵּינֵיהֶם, (טז) כְּבָר הִתְחִילוּ לְדַבֵּר דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, אוֹ שֶׁהוּא (יז) יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלֵילֵךְ מֵאִתָּם, וְהוּא מִתְעַצֵּל בָּזֶה, אוֹ שֶׁהוּא מַכִּיר מִכְּבָר לְאֵלּוּ הָאֲנָשִׁים בְּטִבְעָם, שֶׁהֵם מִבַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, שֶׁתְּשׁוּקָתָם תָּמִיד לְדַבֵּר מִגְּנוּת חַבְרֵיהֶם, וְהוּא הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, אַף שֶׁלֹּא יְסַיֵּע לְדִבְרֵיהֶם כְּלָל וְלֹא נִיחָא לֵה בָּהֶם, אַף עַל פִּי כֵן פּוֹשֵׁעַ מִקְּרֵי כְּמוֹתָם, (יח) שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי חֲזַ"ל, שֶׁצִּוּוּ לְהִתְרַחֵק מִשְּׁמִיעַת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים. וְכָל שֶׁכֵּן (יט) אִם הוּא מְכַוֵּן לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵיהֶם גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְיֵחָקֵּק עֲבוּר זֶה לְמַעְלָה בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת בְּשֵׁם אִישׁ רָשָׁע וּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, וְכִדְאִיתָא בְּפִרְקֵי דְּר' אֱלִיעֶזֶר בְּצַוָּאַת ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, שֶׁצִּוָּה לִבְנוֹ הוֹרְקְנוּס, וְזֶה לְשׁוֹגוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בַּחֲבוּרַת הָאוֹמְרִים רַע מֵחַבְרֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁהַדְּבָרִים עוֹלִים לְמַעְלָה, בַּסֵפֶר נִכְתָּבִים, וְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם נִכְתָּבִים בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְרַחֵקּ מְאֹד מְאֹד מֵחֲבוּרָה רָעָה כָּזוֹ.
11
י״בוְדַע דִּכְשֵׁם שֶׁכָּתַבְנוּ בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים, דְּמִן הַתּוֹרָה אָסוּר לְהַאֲמִין דִּבְרֵי גְּנוּת, שֶׁמְּסַפְּרִים עַל חַבְרֵיהֶם, כֵּן הַדִּין, אֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁסִפֵּר לוֹ הוּא אֱמֶת, אַךְ יֵשׁ בָּהֶם לְצַּדֵּד לְכָאן וּלְכָאן, וְהַמְסַפֵּר לוֹ דָּן אוֹתוֹ לְכַף חוֹב, וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מְגַנְּה אוֹתוֹ, וְיָדוּעַ דְּמִצְּוָה לְהַשּׁוֹמֵעַ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, (וְהוּא דִּינָא דִּגְמָרָא בְּשָׁבוּעוֹת {דף ל'} וּמִצְּוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא לְכַמָּה פּוֹסְקִים), וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְאֵינוֹ דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת וְהוּא מַסְכִּים לְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ, לֹא דַּי שֶׁעָבַר עַל {ויקרא י"ט ט"ו}: "בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", אֶלָּא הוּא גַּם כֵּן נִכְלָל (כ) בְּשֵׁם מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, כֵּיוָן דְּעַל יְדֵי שֶׁלֹּא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, מִמֵּילָא נִשְׁתַּרְבֵּב עָלָיו הַדִּבְרֵי גְּנוּת.
12
י״גוְכָל זֶה, אֲפִלּוּ אִם הַסִפּוּר הָיָה עַל אִישׁ בֵּינוֹנִי, אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ לִזָּהֵר מִן הַחֵטְא וּפְעָמִים יִכָּשֵׁל בּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַסִפּוּר הָיָה עַל אִישׁ יְרֵא אֱלֹהִים, שֶׁעָלָיו שַׁיָּךְ יוֹתֵר מִצְּוַת עֲשֵׂה דִּ"בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (כמבואר ברמב"ם פרק א' דאבות משנָה ו', ובשערי תשובה לרבנו יונה, במאמר רי"ח) וְהוּא עוֹבֵר עַל זֶה וְדָן אוֹתוֹ לְכַף חוֹב וּמַסְכִּים לְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע *.
13
י״ד*ועתה נבאר מה שנכשלין בזה, בעונותינו הרבים, בענין קבלת לשון הרע בלי ראות, ואציר ציור אחד וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה, והוא, מה שמצוי כשאחד יוצא מבית דין חיב, והוא מספר לחברו ומסדר דברי זכותו לפניו לאמר: ראה בעצמך איך שהדין עמי, ובית דין פסקו מהפך להפך, ואם היה בא דין שלי לפני רב פלוני ופלוני, שהוא מפרסם לחכם, בודאי היה מבין האמת עם מי ולא היה פוסק פסק מהפך ומקלקל כזה. ומדבר עוד על הבית דין עבור זה דברי חרופין וגדופין, אשר אין להעלות על הכתב. ואם חברו משיבו אינני מאמין שיפסקו כן, יאמר לו: ראה את הפסק וקרא אותו היטב ותראה בעצמך אשר לא בדעת ובהשכל נעשה, והוא מראה את הפסק וקורא אותו פעם אחרי פעם, ובכל פעם הוא מתפלא יותר, ומוצא גם כן בהפסק דברים אשר לא נראו לו לפי דעתו, [כידוע שפסקי בעלי בתים אינן שוין לפסקי התורה הקדושה], עד שנחלט בעיני שניהם, שהרב או הבית דין שבעיר הזאת אין להם שקול הדעת לידע איך לפסק דין על בריו. ועתה נבוא לעניננו, ראה איך בשאט נפש עבר על לאו ד"לא תשא שמע שוא", ועל עשה ד"בצדק תשפט עמיתך", ועוד שארי לאוין המבארין לעיל בפתיחה, ואלו היה השומע הולך בדרך התורה הקדושה, כשבא אחד לפניו בענין כזה, בודאי החיוב מטל עליו, אם יכול להוציא אף מלב הבעל דין, שלא יהיה לו תרעומות על הבית דין, ולהרחיב לפניו בדברי אמתלאות, שעל הבית דין אין שום עולה, חס ושלום, שהם פוסקין כפי המבאר בתורה הקדושה על פי הטענות, ואין לו לדין, אלא מה שעיניו רואות, כי יש כמה פעמים, שאף שהאמת עם אחד, אף על פי כן נסבב מן השמים להשני שיזכה בדין, כמאמרם בברכות (דף ז'): ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר: "מרום משפטיך מנגדו" וכו', ואפשר דמזלא דהאי גברא קגרים, (מזל אותו אדם גורם), [וכדאיתא בהרא"ש פרק אחד דיני ממונות סימן ה', ועין שם בפלפולא חריפתא סעיף קטן י"ח], ואין לך לדאג, בודאי הקדוש ברוך הוא ישלים את גזלתך ממקום אחר, כמאמר: ולא עוד אלא שמטריחין אותי להשיב הגזלה לבעליו, וכיוצא באלה דברי נחומים להסיר הצער מלבו ולהוציא מלבו התרעמת שעל הבית דין [ועין לקמן בכלל ט' בבאר מים חיים סעיף קטן ה', מה ששיך לענין זה]. ואם רואה, שדבריו לא יועילו, על כל פנים יש לו להתחזק על עצמו, שלא לקבל לדברי הגנות והתרעמת של חברו, שהוא מתרעם על הבית דין שבעיר, כי האסור של קבלת לשון הרע והמצוה ד"בצדק תשפט עמיתך" הוא נאמר, אפלו על סתם אנשים מישראל, וכל שכן על מי שמחזק בעיר לתלמיד חכם, ובדידה המצוה ד"בצדק תשפט" הוא אפלו אם הדרך לכף חוב מכריע הרבה יותר מלכף זכות, (וכמו שכתב הרבנו יונה בשערי תשובה במאמר רי"ח, עין שם, והוא כעין מאמר הגמרא בברכות (י"ט) אם ראית וכו', עין שם), כל שכן בזה שהכף זכות מכריע הרבה יותר, כי ידוע הוא לכל יודעי דת ודין, שפעמים הרבה הדין משתנה מפני טענה אחת או מפני סברא אחת, ואפלו אם הוא חכם גדול בתורה ורואה הוא לפי דברי הבעל דין, שהוא מספר לו את טענותיו שהדין עמו, עם כל זה יש לו לחשב עליו, פן לא טען כך בשעת מעשה, ורק עתה, אחר שיצא חיב מבית דין, נתישב בדעתו שהיה לו לטען כך וכך. הכלל בענין זה יש הרבה והרבה מעניני זכות שנוטה יותר מלכף חובה, ואפלו אם הפך על כל צדדי הענין, ואין לו על הבית דין שום זכות, עם כל זה מן התורה אסור להחליט עליהם ולומר, שאינם יודעים היאך לפסק דיני התורה, אלא יש לילך אל הרב או אל הבית דין ולדרש מאתם הטעם, וכמאמרם באבות: אל תדין את חברך וכו', אולי יראה לו שהמעשה לא היה, או יראה לו את טעם דבריו, מאיזה מקום הוציא את הפסק שלו, או יודה לו ויאמר: טעיתי, כי אפלו באמוראים הראשונים מצינו שטעו בפסקי הדינים ואחר כך חזרו בהן, (וכמאמרם בנדה (דף ס"ח.): הדר אוקי רבא אמורא עלה (לאחר מכן העמיד רבא אמורא) ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו וכו'), וכמו שנאמר בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", וכמו שפרש הרמב"ם בהלכותיו שפרוש הכתוב כך הוא, שיתוכח עם חברו על מה עשה לו כך וכך, ולא שינקט לו בלבו על זה, עין שם. והעובר על דברינו אלה, דהינו, שמחליט בלבו אחר ספורו של חברו שהרב או שהבית דין לא דנו את הדין יפה, וטעות היה בהוראה זו, בלי דרישה וחקירת טעם הדבר מהבית דין עצמם, עובר על כמה גופי תורה, ובפרט על אסור קבלת לשון הרע ועל לאו ד"לא תשא עליו חטא" לפרוש הרמב"ם. וכל הדן את חברו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות.
14
ט״וכְּשֵׁם שֶׁשַּׁיָּךְ אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, בְּאִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר לוֹ עַל אֶחָד, שֶׁעָשָׂה עַתָּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ עַל זֶה, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיט בְּלִבֵּנוּ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וְכַנַּ"ל בְּסָעִיף א"כֵּז שַׁיָּךְ גַּם אִסוּר קַּבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע לְעִנְיַן שְׁאָר חֶלְקֵּי אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל, (כְּגוֹן לְבַזּוֹתוֹ (כא) בְּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו אוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא (כב) מִתְנַהֵג עַתָּה כַּשּׁוּרָה אוֹ בְּחֶסְרוֹן חָכְמָה, הֵן בַּתּוֹרָה וְהֵן בְּעִנְיְנִי עוֹלָם, וְכַנַּ"ל בִּכְלָל ד, וְה' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה), בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא גְּנוּת עָלָיו, שֶׁנִּצְּטַוֵּינוּ גַּם כֵּן, שֶׁלֹּא לְהִתְקַבֵּל דִּבְרֵי הַמְסַפֵּר לְפָנֵינוּ לְהִתְבַּזּוֹת עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵינוּ, אֶת מִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ עָלָיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: (כג) כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עַל הַמְסַפֵּר אִסוּר עֲבוּר דִּבּוּרוֹ, (כד) יֵשׁ עַל הַמְקַבֵּל אִסוּר עֲבוּר קַבָּלָתוֹ.
15
ט״זאַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַרְנוּ, דְּקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, דְּהַיְנוּ לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם אָמְרוּ חֲזַ"ל, דְּלָחוּשׁ מִיהוּ בָּעֵי {שלחשוש אמנם צריך}. וּבֵאוּר הַדָּבָר, דְּצָּרִיךְ לְקַּבֵּל אֶת הַדָּבָר (כה) בְּדֶרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא, הַיְנוּ רַק כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ הֶזֵּק עַל יָדוֹ, וְלֹא יִהְיֶה זֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ בְּגֶדֶר סָפֵק דְּמַעֲמִידִין לְאָדָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, וְלָכֵן מְחֻיָּב עֲדַיִן (כו) לְהֵיטִיב עִם הַנִּדּוֹן בְּכָל הַטּוֹבוֹת, שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה, לִשְׁאָר אֲנָשִׁים מְיִּשְׂרָאֵל, כִּי לֹא נִגְרַע עֶרְכּוֹ בְּעֵינֵינוּ על יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא {הלשה"ר} לְשׁוּם דָּבָר*, רַק שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ וְאֶת אֲחֵרִים מִמֶּנּוּ, וְעַל כֵּן כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים דְּמַה שֶּׁמֻּתָּר לָחוּשׁ, הַיְנוּ הֵיכָא שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק (כט) לוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים, אִם לֹא יָחוּשׁ לוֹ, (דָּבָר זֶה, דּלאַחֵרִים צָרִיךְ בּאוּר רָחָב וְעַיֵּן פֹּה בִּבאֵר מַיִם חַיּים וּלקָּמָּן בּחֵלֶק ב' בִּכלָל ט' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב, כִּי שָׁם נַרחִיב בָּזה, בּעֶזרַת ה'), אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר אָסוּר לָחוּשׁ לְלָשׁוֹן הָרָע וּלְהַאֲמִינוֹ כְּלָל.
16
י״ז*ולא מבעי היכא דבלאו {ואין צריך לומר כאן שבלא} הלישנא בישא הוא כשאר אנשים מישראל, אלא אפלו אם בלאו הכי (בלא כך) גם כן נתחזק בעיר לאדם רשע על ידי מעשיו הרעים, אך שעל ידם לא יצא עדין לגמרי מכלל שאר אנשים מישראל, כגון, (כז) להשיב לו אבדה וכדי לתן לו צדקה או לפדותו וכיוצא בו, ועתה נשמע עליו עוד מאנשים שיצא לגמרי מכלל "עמיתך", כגון, דשביק התרא ואכיל אסורא (עוזב התר ואוכל אסור), כיון שלא נתברר דבריהם בבית דין, רק שאמרו אנשים בדרך ספור בעלמא (כח) אין לקבל דבריהם לאמת כדי למנע את עצמו על ידי זה מפדיונו, אם נשבה וכיוצא בו.
17
י״חוְיֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁנִּכְשָׁלִין בּוֹ הָעוֹלָם בְּעִנְיַן לָחוּשׁ, וְרָאוּי לְדַבֵּר בָּזֶה הַרְבֵּה, אַךְ אֵין כָּאן מָקוֹם לְהַאֲרִיךְ בּוֹ, וְאֶכְתֹּב אוֹתָן אִם יִרְצֶה ה' לְקַמָּן בַּכְּלָל הָאַחֲרוֹן. אַךְ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, דְּמַה שֶּׁאָמְרוּ, דְּצָרִיךְ לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא, הַיְנוּ רַק לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מֵהַנִּדּוֹן, אבָל, חַס וְשָׁלוֹם, (ל) לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה אוֹ לִגְרֹם לוֹ שׁוּם הֶזֵּק אוֹ בִּיּוּשׁ עֲבוּר זֶה, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, אֲפִלּוּ אִם הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא {הלשון הרע} יָצָא עָלָיו עַל יְדֵי עֵד אֶחָד כָּשֵׁר, שֶׁהֵעִיד עָלָיו כֵּן בְּבֵית דִּין, לֹא מְהַנִּי, רַק לִשְׁבוּעָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, (לא) שֶׁאֲפִלּוּ רַק לִשְׂנֹא אוֹתוֹ בַּלֵּב עֲבוּר זֶה, אָסוּר גַּם כֵּן מִן הַתּוֹרָה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְּמוֹ עַל יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא (לב) מֵהַחִיּוּבִין שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְהַנִּדּוֹן*.
18
י״ט*ובכאן נציר פרט אחד קטן, שכמה אנשים נכשלים בו, בעונותינו הרבים, כגון, שיש בעיר אנשים שמחזקים לעניים, וצריך לתן להם צדקה, וארע שאחד הוציא עליהם דבה שהם באמת אינם עניים, אך שעושים עצמם כעניים כדי לרמות בני אדם, ועל ידי הדבה מונעים אחר כך הרבה אנשים מלתן להם את קצבתם, אשר נהגו בהן מאז ומקדם. ועל פי דין תורה הוא עולה רבה, כי דבר זה נכנס בכלל מקבל לשון הרע ממש, כי אם היה הולך על פי התורה, שאין להאמין לשון הרע רק לחוש, לא היה פוטר את עצמו לעת עתה מן העני הזה, כי עדין הוא עומד בחזקתו, שנתחזק מקדמת דנא לאיש עני, כל זמן שלא נתברר בהפכו, ומחיבין אנשי העיר לפרנסו, וגדולה מזה אמרו: הרי שבא ואמר: פרנסוני, אין בודקין אחריו, וכל שכן בזה, שנתחזק עד עתה לאיש עני, היתבטל חזקתו וחיובו מאנשי העיר עבור זה המוציא דבה. ורק צריך לחוש לדברי המספר ולדרש אחר זה היטב, ובודאי כל זמן, שלא יתברר הדבר לאמתו, אין רשאין לפטר את עצמן מדין חיוב צדקה, ועל זה וכיוצא בזה אמרו רז"ל על פסוק: "אל תגזל דל כי דל הוא", שקאי (שעולה) על הרגיל לתן צדקה לעני אחד, ופוסק ואינו נותן לו, נקרא עבור זה גוזל הדל.
19
כ׳וְאִם כְּבָר עָבַר וְשָׁמַע לָשׁוֹן הָרָע וְהֶאֱמִין בְּלִבּוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מֵחֶלְקֵּי הַגְּנוּת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וּבֵין שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, (לג) תִּקּוּנוֹ, שֶׁיִּתְחַזֵּק לְהוֹצִּיא הַדְּבָרִים מִּלִּבּוֹ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִּינָם, וִיקַבֵּל עַל עַצְּמוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עוֹד לָשׁוֹן הָרָע עַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִתְוַדֶּה עַל זֶה, וּבָזֶה יְתַקֵּן הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁעָבַר עַל יְדֵי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, (לד) אִם עֲדַיִן לֹא סִפֵּר לַאֲחֵרִים.
20