חפץ חיים, חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל טChafetz Chaim, Part One, The Prohibition Against Lashon Hara, Principle 9
א׳(א) יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר, מִי הָיָה אוֹמֵר עַל פְּלוֹנִי, שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה אוֹ שֶׁאוֹמֵר, שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי, (ב) אֵינִי רוֹצֶּה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמַה יִּהְיֶה, וְכַיּוֹצֵּא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן הַמְסַפֵּר (ג) בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי שׂוֹנְאָיו, גַּם כֵּן בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע הוּא, דְּזֶה גּוֹרֵם לָהֶם, שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ* . וְאִם (ה) הוּא מַרְבֶּה לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו אָסוּר, כִּי עַל יְדֵי זֶה רָגִיל בְּעַצְמוֹ לְגַנּוֹתוֹ לְבַסוֹף לוֹמַר: חוּץ מִמִּדָּה רָעָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אוֹ שֶׁהַשּׁוֹמְעִין יְשִׁיבוּהוּ: לָמָּה אַתָּה מַרְבֶּה בְּשִׁבְחוֹ וַהֲלֹא מִדַּת כָּךְ וְכָךְ בְּיָדוֹ?
1
ב׳*ומזה נלמד דהוא הדין לכל כיוצא בזה, אם רוצה לדבר עם אחד אודות מי, והוא משער שאין לבו שלם עם אותו פלוני, (ד) ויבוא על ידי זה לגנותו, דאסור לדבר עמו אודותיו.
2
ג׳וְכָל זֶה, אִם אֵינוֹ מְשַׁבְּחוֹ בָּרַבִּים, אֲבָל בָּרַבִּים אָסוּר (ו) בְּכָל גַּוְנִי {בכל האפנים}, כִּי בִּמְסִבַּת אֲנָשִׁים רַבִּים רָגִיל לְהִמָּצֵא שָׁם מַיְמִינִים וּמַשְׂמְאִילִים אוֹ מְקַּנְּאִים, וְעַל יְדֵי שֶׁיַּזְכִּיר בִּשְׁבָחָיו (ז) יָבוֹאוּ לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ* . וְאִם יַחְפֹּץ לְשַׁבֵּחַ אָדָם, אֲשֶׁר כְּבָר הֻחְזַק לָרַבִּים וְנוֹדָע לְכָשֵׁר וְצַדִּיק וַאֲשֶׁר לֹא נִמְצָּא בּוֹ רָעָה וְאַשְׁמָה, גַּם עַל פְּנִי שׂוֹנִא וּמְקַנֵּא יֵשׁ לְשַׁבְּחוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לְגַנּוֹתוֹ, וְאִם יְגַנֵּהוּ, יֵדְעוּ הַכֹּל, אֲשֶׁר פִּיו דִּבֵּר שָׁוְא.
3
ד׳*ואם הוא משער שהשומעים לא יגנוהו, כגון, שאינם מכירים אותו, מתר לשבחו, אפלו ברבים כל שאינו משבחו יותר מדי.
4
ה׳גַּם יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִזָּהֵר מִלְּשַׁבֵּחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֶׁבַח, הַבָּא לִידֵי הֶפְסֵד, (ח) כְּעִנְיַן הָאוֹרֵחַ, שֶׁיֵּצֵא בִּרְחוֹב הָעִיר וִיפַרְסֵם לַכֹּלּ, אֶת אֲשֶׁר גְּמָלוֹ בַּעַל הַבַּיִת טוֹבָה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְטָרַח לְפָנָיו הַרְבֵּה, כִּי עַל יְדֵי זֶה יִתְלַקְּטוּ אֲנָשִׁים רֵיקִים וְיָסוּרוּ אֶל בֵּית בַּעַל הַבַּיִת וִיכַלּוּ אֶת מָמוֹנוֹ. וְעַל עִנְיָן כָּזֶה נֶאֱמַר {במשלי כ"ז י"ד}: "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ". וּמִזֶּה יֵשׁ לִלְמֹד, דְּהוּא הַדִּין, אִם אֶחָד הִשִּׂיג הַלְוָאָה מֵאֵת חֲבֵרוֹ, וּמְפַרְסֵם לַכֹּל אֶת גֹּדֶל טוֹבָתוֹ, כִּי עַל יְדֵי זֶה מָצוּי הוּא, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲנָשִׁים רָעִים, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט עַצְמוֹ מֵהֶם. וְחַיָּב הָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, (ט) שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁד בִּדְבָרָיו, וְיִתְּנוּ אוֹתוֹ כִּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, וְאִם הֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הַחֲשָׁד, הוּא בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע *.
5
ו׳*מה שלא זכרתי נורא בי פלניא (אש אצל פלוני) בענין אבק, אף שכן כתבתי לעיל בכלל ב' (באר מים חיים ב') ומקורו מרשב"ם בבא בתרא (קס"ה. דבור המתחיל 'אבק'), והשערי תשובה לרבנו יונה, כי ראיתי אחר כך בדברי הגהות מימוני בפרק ז' מהלכות דעות ובדברי הסמ"ג, ומשמע מדבריהם דהוא לשון הרע גמורה.
6
ז׳אָסוּר לָדוּר (י) בִּשְׁכוּנַת בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע*, וְכָל שֶׁכֵּן לֵישֵׁב עִמָּהֶם וְלִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ אֵין בְּדַעְתּוֹ לְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁמַּטֶּה אָזְנָיו לִשְׁמֹעַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ו' סָעִיף ב'.
7
ח׳וְאִם הוּא יוֹדֵעַ (יא) בְּאֶחָד מִתַּלְמִידָיו, שֶׁהוּא מִבַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, צָרִיךְ לְהַרְחִיקוֹ מֵאִתּוֹ, אִם הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא תּוֹעִיל לוֹ הוֹכָחָה.
8
ט׳וְאִם בְּאֵיזֶה אֹנְס נִתְפָּס בַּחֲבוּרַת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, וְשׁוֹמֵעַ שֶׁהֵם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע, אִם הוּא מְשַׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁר, (יב) שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ תּוֹעִיל לָהֶם לְהַפְסִיקָם מִזֶּה, בְּוַדַּאי מְחֻיָּב הוּא לְהוֹכִיחָם מִדִּין תּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ לֹא תּוֹעִיל לָהֶם, שֶׁיַּפְסִיקוּ עַל יְדֵי זֶה, אַךְ (יג) לֹא יְקַלְקֵל גַּם כֵּן עַל יְדֵי זֶה, גַּם בָּזֶה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּקּ, כִּי פֶּן יֹאמְרוּ עָלָיו, כִּי הוּא כְּמוֹ הֵם, וְכִי הוֹדָה עַל דִּבְרֵיהֶם, אַף כִּי יִתְחַיֵּב (יד) לַעֲנוֹת וְלִגְעֹר בָּהֶם לִכְבוֹד נָקִּי וְצַּדִּיקּ, אֲשֶׁר יָשִׂיחוּ בּוֹ. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר יִתְחַיֵּב לַעֲזֹב עֲבוּר זֶה חֶבְרַת הָרְשָׁעִים, כִּי יֵעָנִשׁ בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵיהֶם, וְיִלְאֶה לַעֲנוֹתָם.
9
י׳*ומזה נוכל ללמד, דכל שכן שיש לזהר מאד, שלא לקבע לו מקום בבית הכנסת ובבית המדרש אצל בעלי הלשון, כי מלבד שירגילוהו במדתם הרעה להיות גם הוא ממביאי הדבה על בני אדם, עוד יבטל כמה פעמים על ידם מענית "אמן יהא שמיה רבא" ו"ברכו" ומלשמע קריאת התורה וחזרת הש"ץ, ועוד כמה עונות עצומים, כאשר בארתי לעיל בפתיחה במצות עשה ז', עין שם. ובפרט אם יש לו עת קבוע ללמד תורה, מאד מאד צריך לזהר בעת ההיא שלא להתערב עמהם, כי הרבה יבטל על ידם, ומעט אשר ישאר לו מעת ההיא, לא יהיה לו גם כן שום הצלחה בלמודו, חס וחלילה, כי יהיה פסקי פסקי (קטעים, קטעים), מלבד גדל הענש הידוע לכל להפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, כמו שאמרו חז"ל, ונאריך בזה, אם ירצה ה', לקמן בחלק ג'.
10
י״אוְדַע, דַּאֲפִלּוּ אִם שָׁמַע לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, שֶׁהֵם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע, מִצְּוָה לִגְעֹר בָּהֶם וּלְהַפְרִישָׁם מִזֶּה, כְּדִכְתִיב {משלי כ"ב ו'}: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דּרְכּוֹ" וְגוֹ', וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֹרַח חַיִּים {בסימן שמ"ג סעיף א'} לְעִנְיַן כָּל אִסוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה*.
11
י״ב*וכמה צריך האב להדריך את בניו תמיד מנערותם בענין שמירת הלשון מלשון הרע, (וכיוצא בזה שאר דבורים האסורים, כמו מחלקת ושקר), כמו שכתב הגר"א, כי הדבור והמדות צריך הרגל רב, וההרגל על כל דבר שלטון. ובאמת כאשר נתבונן היטב, נמצא שסבת פרצת העון המר של לשון הרע הוא מפני שכל אחד הרגל מנערותו לדבר מה שהוא רוצה באין מוחה, ואין מעלה על דעתו, שיש חשש אסור בדבר, ולכך אפלו אם אחר כך נודע לו שיש אסור בדבר קשה לו מאד לנטות מטבעו הטבוע לו מאז. לא כן אם היה האב מזהיר תמיד את בניו ומרגילם בזה מנערותם, שלא לדבר לשון הרע, (וכן שלא לקלל ושלא לכזב), על שום בר ישראל, ממילא היה דבר זה נטוע בנפשם מצד ההרגל, והיה נקל להם אחר כך לגדר את עצמם לגמרי במדה הקדושה ההיא, והיו זוכין עבור זה לחיי העולם הבא ולכל טוב בעולם הזה, כמו שנאמר: "מי האיש" וגו'.
12
י״גהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ (טו) אֵיזֶה דָּבָר, אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲחֵרִים, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ רְשׁוּת עַל זֶה, וְדַוְקָא אִם הוּא דָּבָר דְּלֵית בֵּה לִישָׁנָא בִּישָׁא {שאין בו לשון הרע}.
13