חכם צבי י״זChakham Tzvi 17
א׳תמ"ט לפ"ק השבתי לפראג. וז"ל השואל
1
ב׳צבי תפארת. לשבחיו אין מספרת. מכל לשון עם גרגרת ראוי והולמתו עליו עטרת. יקר הוא מפנינים ודר וסוחרת ה"ה הרב הכולל שבחיו מי ימלל במים אדירים צולל לו יחלק שלל. כ"ש האלוף המרומם מוהר"ר צבי הירש נר"ו יאיר באור הבהיר הנה אמרתי להשתעשע אתו עמו באיזה דין מן הדינים ולהיות שואל כענין וזה הנה באשר ידוע ומפורסם שבתוך אש הגדולה שהיתה בעירנו נשרפו בעו"ה ספרי תורות ושאר ספרי קודש ותפילין לאלפים ולרבבות ונסתפק לי אם חיוב לקרוע עליהם כדאיתא במועד קטן והוא הסכמת כל הפוסקים ואע"ג דמבואר בש"ס ופוסקים דדוקא בזרוע וכמעשה שהיה וראיתי בעין יעקב שפירש על בזרוע ב' פירושים א' כשאדם מאבדו בידים. והב' כשיש בידו למחות ולא מיחה ע"ש הר"ן כ' שפי' בזרוע להכעיס להקב"ה וא"כ לפי"ז פשיטא דאין לקרוע אכן תלמוד ערוך דוחקני דאיתא בשבת פ' האורג ובפ' אלו מגלחין העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף ופירש"י דאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות (ובמ"ק פירש"י שם בענין אחר) וא"כ קשה הא אין זה להכעיס ואינו דומה כלל למעשה שהיה ודוחק לומר דהוה רק דמיון ומשל בעלמא והוא נגד משמעות פירש"י לכן נ"ל פשוט דרש"י נשמר מקושיא זו ופי' בזרוע שאינו יכול להציל כוונתו דאף שאיהו מכוון להכעיס רק שאינו יכול להציל צריך לקרוע וא"כ גבי מת ג"כ אין ביד אדם להצילו ג"כ צריך לקרוע לכן בנידן דידן בשריפה גדולה כזו בפתע פתאום נשרפה כל עירנו עד שכו"כ נפשות לא יכלו להציל נפשם ורכושם בודאי שנשרפו כמה ס"ת וקודש ותפילין שאינם יכולין להציל וכאשר קרה לנפשי מקרה בלתי טהור בעוסקי להציל הספרים סביבי אכלה אש והייתי מוכרח לנוס ריקם והיתה לי נפשי לשלל וא"כ חייבים לקרוע וכפירש"י אף דדעת שאר המפרשים אינו מ"מ סוגיא דש"ס משמע כפירש"י ואף דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל מ"מ הא קי"ל אבל לחוד וקריעת לחוד ועוד דאף לדעת המפרש בעין יעקב ז"ל ע"כ דבנדון כזה חייב לקרוע דכמה וכמה ס"ת שהיה יכולים להציל רק שנתרשלו לו הידים וקצת מחמת עצלות וקצתם מחמת ממון שחביב עליהם אך שאין בידי להכריע כי אין אומן בלא כלים. ואפי' ספר ב"י לא נמצא אתי לעיין בו ומכ"ש שאר ספרי פוסקים רק הש"ס וספר עין יעקב שאול הוא אתי לפי שעה וביותר שמעתתא בעי צילותא שלא לבא לידי טעותא ולבי בל עמי לע"ע ע"כ במטותא מיני' שישיב לי בזה דעתו הרמה כי ממנו לא יבצר כל מזימה יעקב בכמהר"ר יוסף בקאובין: ע"כ לשון השואל:
2
ג׳תשובה יעקב חבל נחלתו תורתו אומנותו הרב המופלג כל חושך מלבין כשלג האלוף המרומם מה"רר יעקב נר"ו אותותיו אותות עליונות האירו אל עבר פני בס"ת שנשרפו בפראג יע"א אם צריך לקרוע עליהם כתב מע"כ וז"ל הנה באשר ידוע ומפורסם שבתוך האש הגדולה שהיתה בעירינו נשרפו כמה ס"ת ותפילין לאלפים ולרבבות ונסתפק לי אם חייב לקרוע עליהם כו' ואף שמבואר בש"ס ופוסקים דדוקא בזרוע וכמעשה שהי' כו' אכן תלמוד ערוך דוחקני דאי' בשבת כו' העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זו דומה לס"ת שנשרף כו' לכן בשריפה גדולה כזו בפתע פתאום נשרפה כל עירינו כו' בודאי שנשרפו כמה ס"ת ותפילין שאינם יכולין להציל כו' וא"כ חייבים לקרוע וכפי' רש"י ע"כ הנה אף לדברי כת"ר איני רואה מקו' לקריע' זו דכל עיקר חיוב קריעה זו אינו אלא לעומד ורואה בשעה שהס"ת נשרף באותו פרק באותו מקום כמעשה שהיה במלך יהודה וכן איתא בגמ' הרואה וכ"כ כל הפוסקים אבל שמיעה או ידיעה בלא ראיה לא: ואף ההיא דרשב"א הכי מוכחא דדוקא בעומד ע"ג בשעת שריפה ואיני חושב שימצאו בק"ק פראג אנשים שהיו עומדים ורואים ס"ת עצמו כשהוא נשרף. ולא אפי' תפלה אחת ואף שרואים בתי כנסיות כשהם נשרפים וממילא הספרים שבתוכם ג"כ נשרפים מ"מ אין חובת קריעה דכמעשה שהיה בעינן דעל אותם שראו השריפה הכתוב מתרעם: וכן בשעת יציאת נשמה העומדים בבית אחר סמוך לו אף שיודעים יציאת נשמה אימת אינם חייבים לקרוע אם לא על אדם כשר דהיא לאו מטעם ס"ת אתינו עליה: ומ"ש עוד כ"תר ואף דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל הא קי"ל אבלות לחוד וקריעא לחוד ע"כ כבר כ' הרמב"ן דקריעה נמי מד"ס היא ואף דאיהו ז"ל מיירי בקריעה על מת הרואה יראה דהאי קריעה נמי מד"ס היא וא"כ כיון שהטור והש"ע דבתראי נינהו כתבו ששורפין אותה ובזרוע כמעשה שהיה דמשמע להדיא שאדם שורפה ולא נשרפת מעצמה ע"י אש מן השמים וביותר לדברי הירושלמי שכ' אין קורעין אלא על ס"ת ששרפו מלך ישראל בזרוע ואף דכ' ב"י דמלך דלאו דוקא ישראל מיהא בעי ולדברי הב"ח דבנכרי נמי חייב ע"י אדם מיהא בעי דאיכא חילול השם ואין בידינו לחייב קריעה להחמיר בדבר שעיקרו מד"ס אף אי הוה פליג רש"י כדברי כת"ר אפילו בעומד ע"ג ממש: אכן בעיקר כוונת רש"י ז"ל נלענ"ד דלא בעי למימר דכל שאינו יכול להציל כגון בשרפה גדולה כאותה שבפראג שפתאום נשרפה כל העיר שיהא חייב כגון שלא היה יכול להציל אבל אם היתה אש קטנה שיכול להציל פטור דא"כ שמעתתיה מרפסן איגרי ונמצאת אומר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ודוחק לומר דביכול להציל לא תסגי ליה בקריעה כי היכי דלא תהוי לי' כפרה ועוד תקשי לרש"י עובדא דבת נעמיתא גופיה דאף אי בלעה לה ל"ה מחייבי קריעה דעלה קיימינן וכי ח"ו ברשיעי עסקינן דר"א ורב הונא בר' חייא היו יכולין להציל ולא הצילו וזו ודאי קו' עצומה היא לרש"י אליבא דכת"ר. אלא כך נראין עיקרן של דברים דאף רש"י ז"ל מודה לשאר הפוסקים דלא מחייב אלא כשאדם שורפו להכעיס. וכמ"ש הר"ן בפירוש דאז א"א להציל בשום פנים וכמעשה דיהויקים דאף שהיו מפצירין בו ומבקשין ממנו לבלתי שורפה. הוא הולך ושורף לעיניה'. ואינה נעשית בהיסח הדעת ובפתע פתאום. במעשה כזה ודאי יש חלול השם גדול. אבל כשהדבר נעשה פתאום. ובהיסח הדעת שאלמלא היה משגיח יכול היה לקדם ברוא"ים ובמקלות להבריח ארי או לכבות השריפה. אלא שמחמת מיעוט ההשגחה. או בנ"א שאינן מצויין לא הציל או שהיה רחוק ממקום השרפה ועד שהוא מגיע לשם כבר נשרף והלך לו. כל זה מקרי יכול להציל ואינו חייב לקרוע שהרי אין כאן חיה"ש והיינו עובדא דנעמיתא שאף אם היתה בולעת אין זה בזרוע שהרי אם היה ר"א ור"ה קרובים אליה יכולים היו להציל אלא שבאה הנעמיתא פתאום או רחוקה מהם ובלעתם. וממנה נשמע לשריפת פראג דפטורים מקריעה אף הרואים ממש: נקוט האי כללא בידך כמעשה שהיה אמרו ונהי דלא בעינן מלך משום דסברא הוא הא מיהו שריפת אדם להכעיס בעינן. וכמש"כ הר"ן בפירוש דאי ל"ה ליכא חילול השם כלל וההיא דהעומד על המת ודאי דוגמא בעלמא היא וכ"כ הרמב"ן ז"ל הביאו הטור בהל' קריעה והב"י שם. ואף דאיהו ז"ל פליג ארש"י לפי גרסתו ברש"י מ"מ מוכח מיניה דלדידיה נמי פירוש בזרוע אינו כנטילת נשמה ממש דאי ל"ה מאי פריך ועוד אם מן הדין אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה תיפוק ליה דלרש"י היינו מעשה שהיה אלא ודאי דלכ"ע בזרוע אינו אלא ביד רמה להכעיס וכמעשה שהיה ופשטיה דזרוע הכי הוא ולמאי דכתיבנא לעיל אפילו תימא דלגמרי אקשיה לס"ת היינו נמי טעמא כיון דא"א להציל בשום ענין כי אין שלטון ביום המות משא"כ בכל השריפות שבעולם הרי יכול להציל. ואותו הפירוש שפי' שיש להם זרוע ויכולת להציל קשה לי עליו דהא קרא כתיב בהדיא אלנתן ודליהו וגמריהו הפגיעו במלך ולא שמע אליהם והמה השרים הראשונים ודוחק לומר דאעבדיו דוקא קאי דאם השרים מיחו ולא עלתה בידם מה יעשו אזובי קיר עבדיו המשרתים ואף לפי אותו הפי' דוקא כשעושים בשאט בנפש לאפוקי כשאדם בהול על ממונו ומורה היתירא לנפשיה גם כי לא מצינו חיוב מפורש לאבד כל ממונו על ככה דאין זה עובר על מצות ל"ת בידים דנימא כל אשר יתן וכו' וכ"ז אינו אלא להתלמד אבל בנ"ד אין אנו צריכים לכ"ז שאותם שהלכו להציל את שלהם. בודאי לא פנו על בתי כנסיות לראות מה יעשו ס"ת. וא"כ לא ראו שריפתה וממילא פטורים הם לכ"ע בלי שום פקפוק. הנלע"ד כתבתי צבי הירש בהרב המובהק כמוהר"ר יעקב זלה"ה מאובין ס"ט:
3