חנה אריאל, בהעלותךChanah Ariel, Beha'alotcha
א׳בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כפי מה שפרשו שפני המנורה היינו נר האמצעי ושלשה קני מנורה שמצדה הא' פונים אל האמצעי וכן שלשה קני מנורה דמצד השני פונים אל האמצעי א"כ אל מול פני המנורה יאירו שבעת. ואינן אלא ששה. והנה תיקון ועשיית המנורה הי' כן שג' פונים לאמצע וכן ג' הב'. א"כ מהו שאמר ויעש כן אהרן ופירז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. מה הי' לו לשנות. וגם יפלא מאד שאהרן קדוש ה' יספרו עליו שבח שלא שינה ממה שנצטווה בדבר שאין לו הנאה ותועלת לשנות ח"ו. וגם סמיכות מעשה המנורה מקשה זהב למה נאמר כאן והלא כבר נאמרה במקומה. דרז"ל כשהקריבו כל הנשיאים לחנוכת המזבח נתקנא אהרן שמשבטו לא הקריבו אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהן בהעלתך את הנרות. וזה הדבר צריך תבונה בו. ועוד י"ל דלפי"ז ענין בהעלותך נמשך אל פ' חנוכת המזבח. א"כ למה התחיל כאן פ' וסדרא בפ"ע. ועוד י"ל למה הפסיק בין ענין הלוים שנא' בפ' נשא ובין הבדלת וקדושת הלוים שנא' בפ' זו בכל ענין הסיפור דויהי ביום כלות משה להקים את המשכן שהי' בא' לחודש וכאן הי' מעשה הלוים שבפ' נשא ופ' זו הכל בחדש השני ומפסיק בנתיים במה שהי' קודם לכן באחד לחודש הראשון. ביום כלות משה איתא בזוהר כלת כתיב דא כלת משה דנחתת לארעא. ותמהו ע"ז שבכל ס' המסורת נמצא תיבות כלות מלא בוא"ו דוקא. בפ"ק דחגיגה אין עצבות לפני המקום שנא' עוז וחדוה במקומו. ומקשה והא כתיב ויקרא ה' צבאות לבכי וגו'. ומשני ל"ק הא בבתי גוואי הא בבתי בראי. בבתי בראי עוז וחדוה ובבתי גוואי כתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גוה. מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שניטלה ונתנה לאוה"ע. וי"ל מהו גאותן שחסרה שתבכה נפשו ית' עליו. הלא מאוסה היא הגאוה וגם י"ל מהו הענין שניתנה לאוה"ע וכי אין להן משלהן. במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין. ובגמ' מ"ט לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כלומר שלכן מצוה על שילוח הקן מפני שמתפעל ברחמים על העופות ח"ו ואינן אלא גזירות. והל"ל מצותיו של הקב"ה שהרי במדותיו ית' ודאי יש מדה"ר כידוע שעלה במח' לברוא את העולם במדה"ד ושיתף עמו מדה"ר. וכן י"ג מדה"ר שאומרים בכ"י ובחודש אלול ובעשי"ת. ותמיד אנו מבקשים ברחמיך הרבים רחם. ואלולי הרחמים לא הי' העולם מתקיים. בפ' ציצית אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ להיות לכם לאלקים אני הוי' אלקיכם מהו כפל הדבר דאני ה' וגו'. וגם ממשמע הלשון אומר תחלה אני ה' אלקיכם גם קודם והוצאתי אתכם מאמ"צ להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם זהו דבר נוסף להיות וגו'. הענין דבעת יצ"מ הי' דבר חדש מה שלא הי' כלל קודם יצ"מ והיינו שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה שגילוי כזה לא הי' נמצא. והותחל הענין בנגלה עליו אדון הכל דאאע"ה וביצ"מ נעשה בשלימות (והוא כמ"ש בלקו"ת שלא הי' זווג למעלה עד שבא אאע"ה ונרמז בו אב"ר מ"ה. ובשעת יצ"מ הי' זווג דגדלות למעלה וחזר לבחי' קטנות עד מ"ת. שהי' אז הזווג דגדולת בתכלית השלימות). ידוע שהרצון לברוא העולמות שהן בכללותן כטיפה בים אוקיינוס אפי' נגד אור והארה בעלמא דא"ס ב"ה. כתוב בע"ח ובסה"ק שהוא להראות שלימותו ולגלות שלימות מדת המלוכה וכן שאר שמותיו. ויובן ד"מ חכם גדול מאד שכל דבר חכמת בינה לא שגבה ממנו זהו שלימותו לבדו. אולם מה שיש בו עוד כח נפלא שיוכל להבין כל חכ' נפלאה לכל מי שיהי' זהו ודאי שלימות עוד יותר גדול וזה השלימות לא ימצא כ"א כשיש ב"א מקבלים החכ' ממנו. ובלא בנ"א זולתו אין לשלימותו זה מקום כלל. וכן ענין המלוכה שהיא ג"כ קצת כדמיון כח החכ' הנ"ל אלא שאין מלך בלא עם ששלימות המלוכה הוא להישיר ולהעלות גם עם מלשון עמום שאין בו חכמה כלל. אעפ"כ יש כח במדת מל' ואימתו המתפשטת עליהם לשנותם ממהותם לגמרי ולעשות מהם כל מה שעולה ברצונו. וגם כבוד מלכים חקור דבר. פי' שכבוד המדת מלוכה דהיינו שהוא לבדו מלך ואין כמוהו מרומם ומתנשא יבא דבר עמוק הזה שהוא בודאי אינו נראה בעליל כ"כ שהרי גופו ככל אדם והוד כבודו אינו גלוי אלא לחכם ומבין שרואה אותו ולא להמון העם שאין מבינים כ"כ וכ"ש שגם אין רואין אותו. וכבוד מלכות הוא ריבוי החיילות וטכסיסי מלכות שאין דומה להם כלל וכלל בשום אדם זולתו עי"ז נראה ענין העמוק דרוממותו בעליל לארץ לעיני כל בשר. וכמ"כ ק להתבונן למעלה למשכיל דאא"ס הוא למעלה עד אין קץ ודאי אכן יש בשלימותו להיות גם למטה עד אין תכלית והיינו בבריאת עולמות רבים ועצומים מאד מאד ונשמות מלאכים וכה (ומי ימלל גבורות ה'). שזה עצמו הוא כענין כבוד מלכותו הנ"ל. אמנם להיות באמת אור יחודו האמתי שלבדו הוא אפס זולתו כלל מתפשט עד א"ס וא"ת. הן הן גבורותיו ית' באו"כ דע"ס דאצי' דבהון אתכסיאת מב"נ עד שאין מרגישים רק מציאותם כפי מה שבראם ואין משיגים יחודו האמתי כלל וכלל. וגם ענין הבריאה הוא בב' בחי' סוכ"ע וממכ"ע. סוכ"ע היינו שששת ימים עליונים עשה את השמים כו'. פי' שזהו כח צמצום הכלי ואור דספירות שימצא נמצא מכחו ויהי' בלתי מרגיש רק מה שניתן בו כח דהיינו אדם מדבר בעל רצון ושו"מ ומחדו"מ שיהי' טרוד בהן כל מה שיחייבו לו ואף שגם מציאותן הלזו איננה אלא כחו ית' זה נק' סוכ"ע כלומר שמה שאין זה רק כחו (המיוחד וכלול בו כזיו במאור) הוא סובב את הנמצאים מבחוץ להשגתן והוא המהווה אותן אבל בפנימיותן אין בא מזה כלל. כי א"א להם כלל לידע את זאת כי אם היו יודעין היו בטלים ממציאותן כידוע כ"ז. ומדת המל' נק' ממכ"ע שהיא מגלה לנמצאים להשיג ולידע שיש מי שברא אותם והוא מרומם ונשגב לית מח' דלהון תב"כ. ובזה הגילוי יש רבוא רבבות מדרי' לרבוא רבבות עולמות. וכ"ז הוא רק גילוי וידיעת מציאותו ולא מהותו כלל וכלל. כלומר שמשיגין שיש ודאי מי שברא אותן. אבל מה הוא למחת"כ ואין מזה שום גילוי בעולמות. ואפי' הנשמה המכרת את בוראה היא עצמה בריאה יש ודבר ומתפעלת מידיעתה בכחות שלה שאין הכחות מגיעים רק לבחי' ידיעת מציאותו לבד כנ"ל. אבל בשעת יצ"מ הי' היחוד וזווג דסוכ"ע בממכ"ע בבחי' מהו"ע ית' שכבי' ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו במהו"ע נגלה עליהם דרך בחי' ממכ"ע באופן שמציאות ישותן נשאר במקומו ואעפ"כ הי' להם אור וגילוי ממה דלמחת"ב בדרך נפלאותיו ית'. ועי"ז יצאו ממצרים הוא סדרו של עולם בדרכי הטבע שהוא צוה ונבראו. (ובדרכי הטבע היתה יד מצרים תקיפה אז להיותם עובדים לטלה מזל הראשון כמ"ש בכ"ד). ונתעלו למעלה מן הטבע בבחי' אמונה לבדה בלא שום תפיסת המח' וכחות הנפש בפנימיותה כמש"ל בכ"ד. וזהו אני (במהו"ע) ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ. אמנם הכונה היתה שע"י ישראל שיצאו ממצרים ימשיכו אור ה' שנגלה עליהם (מלמעלה כנ"ל). שיבוא בתוך תוכם. ועל ידם יהי' כבוד ה' לכל העולם כולו מאיר ומתפשט והיינו במעשה המצות שנתנו במ"ת שהן אברין דמל' שנתן כח בישראל שבהן מתפשט עשיית המצוה בפו"מ כמש"ל בפהק"ו ונק' אברין דמל' לפי שכשעלה הרצון והמח' דאנא אמלוך ה"ז כמלך בו"ד שצריך לעבודת העובדים אותו ונמצא שהצווים שמצוה לעבדו בהן הן הן כפי תכונת מהו"ע שלכן רוצה שיעבדוהו בפרטים האלה והפרטים הן אברים ופרטים של מהו"ע המלך שצריך לכך. וכמ"כ יובן ג"כ למעלה שהגם שאינו צריך לבריותיו ח"ו. אלא שע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם יהי' מלך שמו נק' עליהם וכל מצותיו אינן אלא גזירות כמ"ש מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר. אעפ"כ נק' אברין דמל'. פי' שהרי כבר עלה ברצון דאנא אמלוך שבפרטים הללו ימלוך עליהם אף שאינן אלא גזירות ואינו צריך להן ח"ו ומה איכפת לי' מ"מ מדותיו הן כלומר מדידת פרטי אופנים שרוצה למלוך בהן. וז"ש שעושה מדותיו (כלומר אברין דמל') רחמים שהוא כענין התפעלות שמתפעל ברחמים ואיכפת לי' לשלח האם בקן צפור וזה ודאי אינו. אלא גזירות הן כאמור ופי' ל' מדותיו זהו הכוונה על בחי' אני ה' אלקיכם שע"י המצות ולכן נק' אברין דמל' אבל מדות הדין והרחמים דצו"מ כפום עובדיהון דב"נ אין זה אברין דמל' אלא אברי ההנהגה. וזהו שמבקשים ברחמיך הרבים רחם וכו' הוא בבחי' אברי ההנהגה ככל המדות דצו"מ שהן כמו בחי' התפעלות דוקא לענין ההנהגה כמו וישמע ה' ויחר אפו. וירע אי ה'. וכן כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. ונק' "חדרים רמז חסד דין רחמים. והתפעלות זו באה מן בחי' מהו"ע ית' הנק' אברי' דמלכא ג"כ כמו בחי' גזירות שכך הוא סדר הנהגת העולם והוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן. ואנפי דמלכא חייכין תדירא אף כדעביד דינא שכן הוא טוב לפניו שיתנהג העולם בדין ומשפט. וזהו בבחי' חיצוניות העולמות. וכן הוא בבחי' פנימי' העולמות כלומר פנימי' המכוון של הנהגת העולם שנברא בראשית בשביל התו' ובשביל ישראל כידוע וההנהגה זו לישראל דוקא. אם בחקתי תלכו. ואם בחקתי תמאסו. ואדרבה לאוהבו נפרע ממנו תיכף ומאחר לשונאו למפרע ממנו בב"א. וזהו בבתי בראי עוז וחדוה במקומו אף בשעת פעולת הדין. כי אף שהוא בחי' התפעלות בסדר הנהגה היינו שסידר את העולם כן אבל לא איכפת לי' כלל כי הכל כאין נגדו. ובפנימי' העולמות ששם הנשמות ומלאכים עליונים הוא המכוון בבריאה ומה שאיכפת לי' בבריאה (אף שמצד מהו"ע הכל לא איכפת לי') הוא כמ"ש ותקצר נפשו בעמל ישראל וכדלקמן:
1
ב׳ועתה י"ל ענין גאוותן של ישראל. והוא עפ"י משל מאדם עשיר השמח בחלקו ומוצלח בכל אשר יפנה ואינו חסר לנפשו כלום. עוד יש לו בן קטן כתואר פני המלך נפלא מאד. ומקטפי' ידיעא שיהי' חכם גדול שאין כמוהו בכל העולם. וגם שיהי' לו מדת הרוממות וההוד על כל בני העולם שהכל יכנעו מפניו. והכל ניכר בפניו פני ההוד וההדר ויקרת הערך על כל אדם שיש בעולם. זה העשיר כשמסתכל בבנו הזה יש לו שעשועים גדולים עד מאד ואין שום דבר מורגש לפ"מ ממה הוא משתעשע. וגם א"צ לזכור בשעת השעשועי' שהוא בן שלו ואין לזולתו בן כמותו. רק שממילא בהסתכלותו בבנו הנ"ל מתמלא שעשועים גדולים ומחשבתו טרודה ותקועה בשעשועי' הללו. וזה ודאי שזולתו מי שאינו אביו לא ישתעשע בשעשועים כאלה ממנו. ואעפ"כ אין שעשועיו מחמת הסיבה שהוא שלו ויש לו במה להתפאר שיש לו בן כזה. כי זהו ענין התפארות לעצמו נגד בני אדם ולא בעת השעשועים כי בעת ההסתכלות מתייחד הוא עם הפלאת הבן יקיר כי יש לו מקום יחוד והתקשרות עמו כי בנו הוא. ולכן מתייחד הוא גם בהפלאת והפלגת הבן על כל באי עולם. באופן שבשעת השעשועים אז כל ההנאות שיש לו הם כל"ח קמי' לגמרי והוא מתרומם בנפשו ביחוד ברוממות הפלגת והפלאת הבן היקר. וככל המשל הזה יובן למשכיל מה שנק' בזוה"ק לאסתכלא ביקרא דמלכא שאין הפי' להסתכל בכבודו בריבויי חיילותיו והפלגת מעשיו הרבים והעצומים וכולם בחכ' עשית. שזה אינו אלא ההסתכלות בעולמות. אבל מ"ש לאסתכלא הוא בחי' גילוי עינים בהכרת הבורא ב"ה בבחי' מהו"ע ית' שכולא קמי' כל"ח כלל. וישראל המתדבק בראי' זו תדבק נפשו בעלי' והתרוממות בה' אלקינו כי הוא אלקינו שלנו וכמו בחי' היחוד במשל הבן הנ"ל והבן. וזהו גאותן של ישראל. כלומר בחי' התרוממות שיש להם כח להתרומם ולהתעלות בהכרה זו מה שאין לשום זולתן הכח הזה להסתכל היטיב כ"כ וגם להתעלות ע"י ההסתכלות אין זה אלא לישראל שהשכינה שרויה בהם במדרי' היחוד דקובה"ו פב"פ. זהו נק' גאוותן של ישראל כלומר כח השכינה דפב"פ. ובחורבן בהמ"ק בטל היחוד דפב"פ (ומ"מ עדיין ישנו בעולם לקדישי עליונין). וזהו שנטלה מהן גאוותן. ועפ"י המשל הנ"ל יצוייר כשנהפך עליו הגלגל על העשיר הנ"ל וניתן ביד שונאיו אסור בכבלי ברזל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. שאז בטל ממנו לגמרי כח ההתעלות להשתעשע בבנו כי כל כחותיו שקועים וטרודים בחיי נפשו בגופו. וכמ"כ יובן ענין גלות השכינה שגם הוא כבי' בגולה עם בניו תחת ממשלת ע' שרים אשר ירעצו וירוצצו את ישראל. ומ"ש ונתנה לאוה"ע זה יש להבין במשל אחר. דהנה גם שהשכינה כבי' בגלות עכ"ז עוז וחדוה לפניו ית' בבתי בראי מחמת שמציאות העולמות ומקריהן וכל אשר בהן הכל כלא קמי'. וזה צריך תבונה בו שהרי עכ"פ יהי' ענין העולמות מה שיהי' אם השכינה כבושה בגולה ח"ו מחמתן וא"י היות היחוד פב"פ. למה יש חדוה לפניו מחמת שהעולמות הן כלא. וזה יובן ממשל מי שנתקלקלו הדמים שבו ומחמת זה הוא מסוכן בחיי נפשו בגופו. שנותנים לו רפואה להוציא את פסולת הדמים וקלקולם לחוץ בפריחת אבעבועות וצרעת שיוצא בהן הדם שנתעכר. ונתערב בפסולת וליחות מעופשות והם ייבשו ויפלו מעליו והוא ישאר נקי ובריא. ואיש כזה שרואה שהרפואה פועלת בו כזאת לבו שמח ומצפה לישועה ורפואה שלימה. ואף שכמה טפי דמים יצאו לחוץ ולריק ולאבדון וגם טרם שייבשו ויפלו האבעבועות יש לו צער גדול מורגש בגופו עכ"ז לבו שמח בזה עצמו כי זו היא רפואתו שתביאנו לחיים שפויים. וכמ"כ שמה שגלו ישראל מעל אדמתן הוא למרק את עונותם ולכן אף שישראל נתונין בצרה ונטלה גאוותן הנ"ל מהם ועוד שנתנה לאוה"ע הוא יניקת הע' שרים שזהו כמשל יציאת טפי דם הנפש לחוץ ולריק. עכ"ז עוז וחדוה במקומו בבתי בראי כמו שהאדם שמח ברפואתו לעיני כל רואיו לפי שרואה שנצול מהסכנה. וכמ"כ הוא למעלה בבתי בראי שהן חיצוני' העולמות שהן אינן אלא גזירות שצוה ונבראו וקמי' כולא כלא. עוז וחדוה במקומו והנהגה מסכמת לרצונו ית' לעצמו. אך עכ"ז בכל צרתם לו צר כבי' והיינו בבתי גואי שהוא המכוון של ההנהגה והבריאה דבראשית. וכמשל שהצער של האבעבועות כואב לו ומרגיש הוא האדם בצערו, והיינו ותקצר נפשו בעמל ישראל כנ"ל. ועכ"ז עוז וחדוה במקומו בב"ב כנ"ל. וכ"ז הוא לפי שמדותיו של הקב"ה במהו"ע כבי' אינן בחי' התפעלות מעולמות כלל וכלל אלא גזירות בהנהגה לאחזאה דאית צדק ומשפט. דלאחזאה זה עלה ברצון לפניו שיהי' כן. ורק בכח גאוותן של ישראל המסתכלים במדותיו של הקב"ה דמהו"ע הנ"ל בהם יש גרעון ח"ו אבל לא במדותיו ממש כלל וכלל לא. וענין ההסתכלות הזה הוא בא לישראל ע"י המנורה וענין התפעלות אלקות הנז"ל בפהק"ו בא להם ע"י המשכן. וזהו אני הוי' אלקיכם להיות לכם לאלקים אני הוי' אלקיכם כמש"ל להיות תוך תוכם. אני ה' הוא כח המצות אלקיכם הוא בחי' התפעלות אלקי' דושכנתי בתוכם. ומובן מכל הנ"ל בפהק"ו שהוא כמשל מי שרואה פני המלך והמלך מראה לו פנים שוחקות שעי"ז כל כחותיו מתדבקים אל אור פני מלך שהוא מראה לו בפנים צהובות. ולא שמחייחדים עמו אלא שמשתעברים אליו. וזה בא לישראל ע"י המשכן. אמנם ההסתכלות דגאוותן של ישראל אינו בא להם אלא ע"י המנורה וגם אחר כלות משה להקים את המשכן ונחתא כלת משה לארעא וביאור ענין כלת משה הוא דלשון כלה הוא מלשון כלות הנפש בהתפעלות ודביקות אל מי שכלתה נפשו אליו. ומה שנעשה בכל ישראל בחי' התפעלות אלקות ושעבוד הכחות כנ"ל נק' בשם כלה סתם אבל מרע"ה שהוא הדעת עליון וכללי לכל ישראל וע"י נשנו המצות באוה"מ ונשתלשו בערבות מואב כמש"ל פ' במדבר דהיינו שע"י דבר אל בנ"י (שאמר לו הש"י בכל מצוה) הביא בישראל בחי' גילוי כח המצות שנתן להם במ"ת בה"ס עד שיוכלו להתפעל מהם ובהם בבחי' הדביקות והתפעלות אלקיית הנ"ל והכח לעשות המצות בפו"מ לא הי' נמשך אלא מבחי' התפעלות שלהן (בין בהתפעלות הנר"נ בקבעומ"ש ודו"ר טבעיי' ושכליים בין בהתפעלות אלקי'). אבל מרע"ה שידע ד"ע כמ"ש בכ"ד הי' עשיות המצות בפו"מ נמשך אצלו מכח המצות עצמן ע"י הדעת מלשון הרגשה שהיו מורגשים לצאת אל הפועל ממש מעצמן בלא שום התפעלות וכידוע במעלת מרע"ה. ולכן לגבי' לא שייך כלל ענין התפעלות אלקי' ושעבוד הכחות שזה אינו אלא לקיים המצות בפו"מ והוא לא הי' צריך לזה כנ"ל ובודאי גם לו ע"ה הי' ענין המשכן דושכנתי בתוכם ושכינה וכלות והמשכת הנפש. ואצלו ע"ה א"א להיות כמו בחי' כלה סתם הנ"ל שנמשכת ועולה בשעבוד כחות הנפש כאמור. ולכן בחי' כלה שלו התפעלות כח השכינה מכת המצות שלו שלא בדרך עלי' אלא שוה בשוה ואעפ"כ הוא דרך ובחי' התפעלות. והדמיון לזה הוא שכל אש הדולק יש בו תנועה למעלה אל יסוד האש שתחת גלגל הירח ותנועה זו מתנענעת גם לצדדין מעט. ואם היו מדבקין שתי נרות דולקות הרי שתיהן יש להן תנועה אחת שוה. אבל אם יקרבו נר של צרי שאמרו בו שהוא עף היינו תנועה חזקה ביותר (בל"א פלאקערט) אל נר של שמן זית הרי הוא בתנועתו החזקה מתקרב ומתדבק באש הנר של שמן זית בדביקות תנועת חזקה כמו התפעלות ודביקות מחמת עצמה ש אש הצרי שכך הוא טבעו. ומזה יתבונן המשכיל שכדמיון זה הי' במרע"ה בחי' התפעלות אלקות בבחי' תנועה חזקה ודביקות מבחי' מהו"ע של השכינה שטבעה כבי' היא ואל אישך תשוקתך ומקבלת כח עשיית המצות המתפשט בכח הדעת דמרע"ה אל הפו"מ בלהב התפעלות ודביקות אלקי'. ולכן נק' בעלה דמטרוניתא שהוא בכח הדעת דמעשה המצות משפיע בשכינה להתעורר בבחי' הדביקות ואל אישך תשוקתך. ובזה יובן גם מ"ש ויהי ביום כלות משה כלת כתי'. פי' דכאשר כילה משה את כל מלאכת הקמת המשכן היינו גם בחי' המשכן דמדריגתו כילה לעשות לשכון בגופו בפו"מ. אמרו כלת כתיב ר"ל בתוך תיבת כלות בוא"ו הנ"ל שפירושו כנ"ל כל בחי' שיש במשכן אז כלת נמצא ג"כ בתוך תיבה דכלות והיא דנחתא לארעא בגופו של משה. והנשיאים הם ב"ד של משה כנ"ל פ' תרומה התנוצצה גם בהם הארה מכלת משה דנחתא לארעא. אך איננה כלה שלהם. וכלה שלהם היא רק כמו כלה סתם הנ"ל דכל ישראל אלא שיש בבחי' כלה סתם שלהם תוס' אור וכח מכלת משה דנחתא לארעא. ולכן אז הקריבו חנוכת המזבח. וענין חנוכת הבית ידוע בכ"ד שהוא סימן טוב ומז"ט שעושין סעודה בבית שיהי' כן תמיד מזל וברכת הבית מרובה כמ"ש להניח ברכה אל ביתך. כמ"כ הנשיאים שביום כלות משה ונחתת כלת משה לארעא ונתנה תוס' כח בב"ד של הנשיאים להיות ענין כלה שלהם בטוב השלימות והצלחה. הקריבו קרבנות לחנך הבית שיהי' בו תמיד כן ענין העלאת נמצאי העולם לה' ע"י בחי' הכלה דהתפעלות אלקי' הנ"ל בשעבוד כל הכחות עם תוס' אור מכלת משה (וכמשי"ת עוד). ולפי שבכ"ז לא נעשה רק לענין כלה סתם והוא דר"כ ענין חיילין דשכינתא שכל פ' נשא מדברת בזה כמש"ל. לכן נשלמה הפרשה עם חנוכת הבית דנשיאים. ולאהרן קדוש ה' דכתי' בי' בפ' תצוה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך שהוא נתקרב אל בחי' משה יותר מכל בחי' ב"ד של משה. אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהן שהן לא עשו רק חנוכת ענין העבודה בהעלאת נמצאי העולם אבל לאהרן ניתן הדלקת נרות המנורה. שהמנורה עצמה היא כעין משנ"ת במשכן שע"י המשכן נעשה ושכנתי בתוכם בחי' כלה דכ"י הנ"ל. הנה כמ"כ ע"י המנורה בא להאיר עיני בנ"י והתעלות הנשמות עצמן לאסתכלא ביקרא דמלכא קדישא ענין גאוותן של ישראל הנ"ל והוא אור שבעת הנרות שיאירו אל מול פני המנורה דוקא. וזה בא ע"י כלת משה דנחתת לתתא. ואהרן קדוש ה' נתקדש בה עד שיוכל להאיר שבעת הנרות שהן מדרי' נש"י באור דמול פני המנורה. פי' דהנה המנורה עצמה היא בחי' כלת משה דנחתא ע"י משה כמ"ש כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה (משה בעלה דמטרוניתא כנ"ל) את המנורה. ולפ"ז כמו שושכנתי בתוכם דמשכן הוא בחי' אלקות ממש אך ישראל מקבלים ממנה רק בחי' ההתפעלות אלקי הנ"ל והיינו שמתפעלים בכח השכינה דושכנתי בתוכם. כמ"כ היו מקבלים מכח המנורה דכלת משה להיות אור של המנורה עצמה מאיר בהן והוא בחי' נוק' שדר"כ בחי' הנוק' הוא בחי' ממכ"ע שהיא ממלא את העולמות מאור שהיא מקבלת לעצמה מיחוד דקוב"ה שהוא דר"כ ענין ובחי' יחודא עילאה. ומשפעת למלאות את העולמות בבחי' חו"ת. ולכן ע"י המנורה שהיא בחי' אור המאיר בחי' השגה ומוחין לא הי' מגיע בישראל רק בבחי' השגה דיחו"ת, הנה זאת היא מעלת אהרן קדוש ה' שאמר לו בהעלותך (אתה) את הנרות שהן נש"י. אל מול פני המנורה. מול הוא מה שפני המנורה עצמה פונים אליו (שהוא בחי' דכורא מיחו"ע כנ"ל). לשם יאירו גם המדרי' דנש"י שהן שבעת הנרות דוקא. דהנה בפ' נצבים נמנו עשרה יוחסין בישראל ראשיכם וגו' עד שואב מימיך. והנה ג' מדרי' דגרך וחוטב עציך ושואב מימיך הם לא יוכלו לקבל אור דמול פני המנורה. רק שבעת הנרות דמדרי' עליונות דעשרה יוחסין הנ"ל יאירו אל מול פני המנורה עצמה דכלת משה דנחתא הנ"ל. והוא בכחו של אהרן דוקא. וזהו להגיד שבחו של אהרן. כלומר אעפ"י שאהרן לא הגיע למדרי' משרע"ה עצמו כמ"ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו. אעפ"כ משובח הוא (ושבחו שלו גדול משלהן דכל ב"ד של משה). שהגם שהכח דמנורה בישראל בא ע"י לא שינה אותו כלל וכמו שהוא בפני המנורה עצמה שמאירה אל מול שלה כן הוא בא בישראל ע"י אהרן שיאירו אל מול דוקא. וזוהי עיקר גאוותן של ישראל כמובן ממשנת"ל. ואמר עוד וזה מעשה המנורה עצמה בכחה. כלה מקשה (אחת. וכלומר עשת א' שקצתו מרגיש את קצתו) זהב. עד ירכה הן בחי' חוטב עציך ושואב מימיך. עד פרחה הוא בחי' גרך שהוא איבא דבנוי דקוב"ה ככתוב בזוה"ק שנשמות הגרים הן תולדותן של נשמות הצדיקים. מקשה (אחת) היא. לפי שכמראה אשר הראה ה' את משה עצמו שהיא כלת משה עצמו כן עשה את המנורה דנחתת לארעא והיא בכחה הנעלם כוללת את כל עשרה יוחסין דישראל. רק אור המאיר אל מול הנ"ל הוא רק אל שבעת הנרות כנ"ל. והיינו ענין פ' זו דבהעלותך שמדבר בענין ההעלאה דישראל אל בחי' הדכורא דוקא. וזהו וקדשת את הלוים והיו לי הלוים שיתעלו מבחי' היותם חיילין דמשכנא הכתוב בפ' נשא אל בחי' קו השמאל דז"א למעלה בבחי' הדכורא וכן כל ישראל נתעלו שעל פי ה' יחנו וע"פ ה' (בחי' דכורא) יסעו. וזהו דבר נוסף ע מ"ש בפ' מסעי ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בנ"י בכל מסעיהם. וכאן זכו שעפ"י ה' יסעו כמשנ"ת:
2
ג׳בהעלתך עד כן עשה את המנורה. בפ' ויעש כן אהרן ג' לשונות כפולים. והי' די בא' מהם. ורש"י ז"ל בשם ספרי שכל הפסוק למה נאמר להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. והענין פלאי. הלא המנורה כן נעשית שיהי' שלשה קני צד האחד פונים כלפי האמצעי. וכן מצד השני. א"כ מה הי' אפשר לו לשנות. ע"כ אל מול פני המנורה יאירו. ובמדרש כל הנשיאים הקריבו קרבנם לחנוכת המזבח ומשבט לוי לא הקריבו הי' אהרן מיצר כו'. אמר הקב"ה למשה אמור לו לגדולה מזו אתה, מוכן מהו הגדולה בזה. מתחלה י"ל לשון אל מול פני המנורה שר"ל מול מה שהוא לנגד ופנים של המנורה. ויובן ע"ד מ"ש וכל מעשיך יהי' לש"ש. מהו לש"ש. הנה כתי' השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. י"ל כפל לשון השמים שמים. כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וכן בתהלים כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכן בזוהר בגין דאית לי' לב"נ לאסתכלא בשמים וחיליהון עובדא דקוב"ה. וי"ל מה פלא נמצא יותר בשמים מבארץ וכל צבאיה לענין הבריאה מאין ליש ועובדא דקוב"ה הכל מעשה ידיו בשוה ממש. וכן מ"ש שמים לה' והארץ לבנ"א. הלא כתיב את השמים ואת הארץ אני מלא בשוה. אמנם ידוע שהשמים נק' משפיע והארץ נק' מקבל פי' שהשמים הארץ הן בחי' כלים לע"ס דמל' דעשי'. וכלי השמים הן להיות ע"י נשפע ומתגלה אור ה' עושה כל וזו היא סגולתם וענינם. וכן בנבוכדנצר עיני לשמיא נטלית ומנדעי עלי יתיב וזהו שמים לה' ר"ל כלים לאור ה'. והארץ וכל צבאיה אין בסגולתה להיות נגלה ע"י ההסתכלות בה ובכל צבאי' מעשה ה' כי נורא הוא. כ"א אדרבא אחרי ההסתכלות בשמים ונתאמת הענין דמי ברא אלה. אז בהביטו אל הארץ ותולדות' גם שמה יכיר שיד ה' עשתה זאת. ופעולת האדם הוא להמשיך הגילוי לארץ. וכמ"כ יובן למעלה מעלה שכל בחי' הכלים לגלות אא"ס ב"ה נק' שמים. והארץ נק' בחי' מקבל שהוא כמו ואל אישך תשוקתך שהיא תאבה לקבל. וכמאמר למה נק' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה היינו להגלות בזה אור הרצון. וכן בעבודת האדם למטה נק' ארץ מה שתשוקתו בבחי' רץ לבך ומאן דבחשוכא תאיב לנהורא. ויש שדה בית השלחין דמשלהי ולעי שההסתר גדול מאד עד שאינו יכול להשיג כלל תענוג הקבלה אור ה' כי טוב הוא. רק שעיפה נפשו לסבול ההסתר ורץ לבו לברוח מזה. ויש שדה בית הבעל עלי' נא' ואל אישך תשוקתך שמשתוקקת לקבלת התענוג וכו'. והגם שעי"כ יבוא האדם לידי תשומע"ט כדי לרוות צמאונו וכו'. עכ"ז התנא אמר להעלות האדם למעלה גדולה ויתירה. דהיינו שכל מעשיו יהיו להמשיך תוס' אור בשמים ממעל ע"י רצון ה' הנגלה בתומע"ט (ויש לפרש ג"כ פי' אחר בל' לשם שמים. ר"ל לקבל השפעת השמים בלא הסתר. וזהו הדרך הראשון הנז' בהשקאת בית השלחין וכו' וזה פירוש ב'). וכן הוא הכוונה כאן בענין המנורה. דהנה כמו שהארץ נק' כנס"י בבחי' זו להשתוקק לברוח מן ההסתר ולדבקה בו ית' ככה הוא בחי' המנורה ר"ל מדרי' כנס"י בבחי' תשוקתם לאסתכלא ביקרא דמלכא וליהנות מאורו ולא לברוח מן ההסתר לבד. ובהסתכלות זו יש ג"כ שתי מדרי' כשני הפירושים הנ"ל בל' לש"ש. וזהו אל מול פני המנורה שהוא בחי' השמים ומשפיע למלאות חפץ בחי' המנורה יאירו שבעת הנרות להוסיף אורות באצי' במול פני המנורה עצמו (או לקבל ממנו ולהשפיע למנורה כמשי"ת). ומעתה י"ל בתהלים מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה אלקים אלי אתה וכו' עד כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. ידוע ענין המזמור שהוא בחי' התעוררות והתפעלות מאלקות ע"י שמזמר בדברי המזמור. וזהו דוקא בהיותו במדבר יהודה. כי יש מדבר עמים שם אין בו מזמור כי הוא מקום נחש שרף ועקרב. נחש נק' בחי' הפירוד והישות הגמור ואין אלקים במזמותיו. ואעפ"כ אמרו שאינו ודאי ממית אם לא שיושיט הארס שבו. שיבוא לידי כעס ותגבורת ההתקשרות בחמדת עוה"ז. ושרף נק' שלבו בוער כאש לתאוות זרות ועקרב בחי' הגאות התכופה לכעס זהו ודאי ממית לנפ"א שלא יוכל להשתמש בכח להתפעל בבחי' מזמור עד אשר ישוב אל ה'. וצריך הגעלה ברותחין שהוא אש המרירות וצער על אשר הלך חשכים וכו' ובל"ז לא יוכל לבוא לידי בחי' מזמור. אבל בהיותו במדבר יהודה כלומר שהוא רק מדבר ולא מקום זרע וכו' אבל הוא מדבר יהודה (אידעשע פוסטקייט). אז ע"י ההתבוננות יוכל לבוא לידי מזמור וההתבוננות הוא אלקי' אלי אתה להעמיק דעת והתקשרות במח' שאלקים הוא הכח שלי ממש. והוא הניצוץ אלקי דנשמה אלקית. וע"י שתתיישב מחשבה זו היטב במוח ולב עי"ז אשחרך פי' בזוהר דר"ל אתקן נהורא אוכמא. ופי' נהורא אוכמא הוא בחי' המל' המסתתרת בעולם הבריאה. וכמ"ש אכן אתה אל מסתתר אלקי ישראל מושיע. ופי' מסתתר הוא עד"מ כמו הנשמה אלקי' אשר כל כחותי' המה רק לה' לבדו וכו' ומתלבשת בנפש השכלית וטבעית וחיונית בגוף עד שמתעלם כל כחה וקדושתה לגמרי לחיות בחיי הגוף וכו' והכוונה בירידת הנשמה ירידה כזו בגוף הוא כדי להעלות הגוף וכחותיו ע"י קיום התומ"צ וככה בחי' ממכ"ע נשמה הכללית של כללות העולמות דבי"ע הוא בחי' מסתתר בעולמות עד שאינו נגלה רק ישותם ולא הכח המהווה ומחי' אותם בכל עת ורגע מאין ליש רק שבבחי' היותו אלקי ישראל אשר בחר בנו וקדשנו במצותיו ותורתו עי"ז הוא מושיע לברר ניצוצות מכחות הטבעיי', שבעולם לקיים בהן ישראל תומ"צ ואל מסתתר הזה נק' נהורא אוכמא. ותיקון שלו כלומר של נהורא אוכמא עצמו (כמ"ש אלקי ישראל מושיע הוא תיקון העולם). הוא ע"ד האמור ארץ שרצתה לעשות רצון קונה בבחי' רץ לבך וזהו צמאה לך נפשי ובחי' שדה בית הבעל). כמה לך בשרי (הוא בחי' שדה בית השלחין הנז') וזהו בארץ ציה ועיף בלי מים ואח"כ כן בקדש חזיתיך הוא בחי' ומדרי' המנורה הנ"ל וזהו נק' בקדש" כלומר קדושת ישראל (אידעשע הייליקייט) ולהיפך מבחי' מדבר יהודה. חזיתיך הוא בחי' יגיעת הנפש בבחי' מחזה שהוא תרגום ואחוריים של ראי' בלה"ק והיינו קירוב אל השכל ע"י משלים והסברים. כמ"ש במדרש ממשל למשל עמד שלמה על ד"ת. וע"י מחזה זו יבוא לראות (ראי' ממש) עוזך וכבודך. הן ב' בחי'. עוזך נק' בחי' אורות. וכבודך הם בחי' כלים. בחי' אורות הן אצי' אא"ס ב"ה כמו שהוא. ובחי' כלים הם לגלות אורות הללו לעולמות. והן ג"כ בחי' תומ"צ. דאורייתא וקוב"ה כ"ח הוא בחי' אורות. ורמ"ח פקודין אינון אברים שהן בחי' כלים. כי הנה עכשיו מצות מקבלים מן התו' ומשפיעים לעולמות. כי עכשיו המצות הן רק בחי' בירורי' דנוגה לעשות מדפנות וסכך הסוכה ומעורות תפילין וכן כל המצות מעשיות. וכן אפי' במצות אהוי"ר הם לברר אהוי"ר דנוגה. אבל התו' אף שגם היא מבררת ומתקנת לנוגה בעקימת שפתיו. וכן בגזירת כשר פסול וכו' כידוע. מ"מ חכמת התורה עצמה שנתנה לישראל דוקא. כי האומות אף שלומדים התורה כמו שהיא מלובשת בעניני עוה"ז דנוגה אבל א בהם כח כלל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא רק לישראל לבדם שנק' עם תורתי בלבם. הוא בחי' יחוד אלקו' ממש בקרבם כידוע והמצות הם המשכת אלקו' לברר ברורי נוגה. וכמ"כ לאסתכלא ביקרא דמלכא לראות עוזך. וידוע מ"ש אין עוז אלא תורה היינו כנ"ל שהוא בחי' הכרת עצמות אלקות המרומם לבדו. וכבודך היינו בחי' הסתכלות בעולמו' שממך הכל ואנת הוא ממלא כ"ע וכו'. ובזה יובן המדרש לגדולה מזו אתה מוכן כי הנה הנשיאים עשו חנוכת המזבח. וידוע ענין המזבח שהוא להקריב עליו קרבנות חלב ודם. הדם יזרק והחלב יקטירו ע"ג האישי'. כי הדם הוא הנפש ולכן זריקת הדם ע"ג המזבח הוא פועל פעולת שפיכת הנפש לדבקה בה' והחלב שהוא בא מבחי' תענוג והיינו תענוגי עוה"ז ועיקר התענוגות הוא בחי' השלימות שמשתלם באותו דבר (קאנטעט נאר דער פון) וא"צ לפי שעה לדבר אחר זאת צריך לשרוף לגמרי ומצות הקרבנות ניתנה לישראל שעי"ז עושה הפעולה בקרבה. וע"כ הוצרכו הנשיאים לחנוך המזבח שהם היו הגדולים שבכל שבט והיו יודעים לכוון את לבם לתקן נהורא אוכמא הנ"ל כמשנת"ל שכ"ז הוא ענין תיקון נהורא אוכמא. ולזאת השיבו לאהרן לגדולה מזו אתה מוכן פי' לתקן נהורא חיורא. כי הנה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כי כך נעשית המנורה ששלשה הקנים מכל צד פונים אל האמצעי וממילא ע"י כח מצוה זו מעלה נשמות ישראל לראות עוזך וכבודך כנ"ל ובבחי' לש"ש שהוא מול פני המנורה. אך כבר נת' שיש ב' פירושי' בלשון לש"ש והב' לקבל משמים והא' להשפיע להשמים. והנה יש ד"ע וד"ת ד"ע הוא אמת הוי' שהוא לבדו הוא ובידיעת עצמו ממש יודע את כל הנמצאים כי אינם דבר אחר זולת עצמו וכו' וד"ת הוא של הנבראים שאינם יודעים כידיעתו של הקב"ה ומרגישים את העולם ליש ודבר נפרד רק שמאמינים ומכירים שהכל בטל אליו ית' ואין זה אלא אמת של התחתונים ולא אמת ה' ונק' רק שפת אמת תכון לעד שיתגלה בה לעתיד אמת ה' וגם עכשיו לפעמים א רצון מתגלה אמת הוי' כמ"ש כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם ר"ל נגלה בעולם ומעתה יובן שע"י מצות הדלקת הנרות של המנורה כפי מה שהיא עשו שנרות הקצוות פונים אל מול גורס העלאת הנשמות לראות עוזך וכבודך ע"י יגיעת הנפש בבחי' חזיחיך הנ"ל שיהי' בכוונה לש"ש רק מסתמא אינו נעשה כ"א בבחי' פי' הב' דלש"ש כנ"ל. וז"ש ויעש כן אהרן דהיינו שהדליק את הנרות כפי מה שהם קבועים במנורה וגם זה נקרא לגדולה מזו אתה מוכן כי הוא תיקון נהורא חיורא כנ"ל. והוסיף הכתוב לאמר אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה וכלו' כמו שהי' בדבר ה' אל משה שהוא בד"ע ושם בודאי הפי' אל מול כפי' הא' בלש"ש כנ"ל. כן עשה אהרן אפי' בד"ת של בנ"י שהן נרות המנורה והוא העלה אותם אל מול וכו' בד"ת כאשר צוה. ה' את משה בד"ע והיינו הפי' הא' דלש"ש וזהו להגיד שבחו של אהרן שלא שינה בד"ת מד"ע כנ"ל. וזאת הפעולה תלוי' באהרן דוקא שהוא הי' יכול לעשות כן משא"כ אחר לא הי' יכול לעשות רק כפי פי' הב' ר"ל לפעול בנש"י יגיעת נפש בבחי' חזיתיך הנ"ל לש"ש כפי' הב' הנ"ל. נמצא הכל תלוי באהרן. והוסיף הכתוב לומר וזה מעשה המנורה עצמה דהיינו שמציאת המנורה העשוי' במצות ה' בהיכל מעשה שלה שפועל בנש"י הוא מקשה ר"ל האחדות האמיתית ובהתקשרות גמור עד שהם כגוף א' ממש ע"י בחי' זהב ר"ל התלהבות מהתפעלות אלקו' שזה הדבר מקשר מאד מאד לחברים המקשיבים לאסתכלא ביקרא דמלכא. עד ירכה היינו בחי' נה"י. ר"ל בחי' התחתונה המביאה לידי מעשה גרידא שגם מי שאינו בעל השגה והבנה אעפ"כ יוכל להתפעל בבחי' התפעלות אלקו' מהסתכלות הנ"ל. עד פרחה ר"ל אפי' מי שגם מדריגה זאת אין לו לבוא מזה לידי מעשה רק שעכ"פ מבריק במוחו ומתקבל לפי שעה אע"פ שתומ"י מסתלקת הארה זאת ממנו זה נקרא פרחה כפרח הנוצץ ונובל אעפ"כ מקשה היא. וכ"ז הוא לפי שכמראה אשר הראה ה' את משה בד"ע כן עשה את המנורה וממילא מקשה היא בכל המדריגות. ובזה יובן מ"ש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלו' שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום שלכאורה אינו מובן מ"ש שהשלום כלי מחזיק ומשמעות הפסוק הוא שהברכה עצמה היא השלום. ואמנם ע"פ האמור מובן שאמר ה' עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תו' ולראות עוזך הנ"ל. ואין לך ברכה גדולה מזו. ואמר הכתוב ה' יברך את עמו בברכה זו דעוז. בשלום שהיא מעשה המנורה עצמה דמקשה והוא הכלי המחזיק ברכה זו דעוז לעולם ועד:
3
ד׳והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. כפשוטה תאוה גופניות. כי לא הי' להם הבטול האמיתי של דור דעה. כי הדעת בו חדרי המדות ימלאון. ולכן מי שיש לו הדעת של הדור דעה לא היו מדותיו נמשכים להתאוות תאוה גופנית וענין הדעת שלהם הוא כמש"ה אתה הראת לדעת כי ה' הוא וכו'. ופי' הראת במ"ת שירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. שתועלת ראיה זו שנסתלקה אא"כ כמ"ש במשוך היובל המה יעלו בהר. הי' רק לדעת ר"ל שאח"כ עכ"פ יוכלו לדעת את זאת כי ה' הוא וגו' בידיעה נכונה שבה חדרים הנ"ל ימלאון. וביאור ענין ירידה זאת והלא אין לו דמות הגוף וכו' הוא בהבין משרז"ל חכם עדיף מנביא. והפי' ידוע שהנביא הוא רואה בראי' ממש ולכן אינו יכול לראות רק במדרי' התלבשות ע"ס דאצי' בבי"ע. והחכם רואה בראיית החכמה כמאמר בעין השכל דבלבך את חזי כולא. ולא ראי' בעין ממש. ע"כ יוכל לראות בחכמתו למעלה מעלה כמ"ש רשב"י באדרא (רבא) שכל התיקוני דיקנא דא"א וכו' נהירין קמי' בהסתכלות ממש בבחי' ראית החכמה. וצ"ל בזה. דהלא אא"ס עילאה על כל עילאין ושוה ומשוה כו' ושוין לפניו בהשואה גמורה ממש בחי' החכמה העמוקה עם בחי' הראי' הגופנית עד שאין שום שייכות לומר מצד עצמות אא"ס שתהי' בחי' החכמה יותר מוכנת וקרובה להיות נתפס בה השגת אא"ס מראי' גופנית. אלא שזהו ענין הספירות. דספירת החכמה למעלה היינו ירידת אור א"ס בבחי' היחוד אש דחכ' דאצילות שעי"ז תהי' תפיסא בי' בחי' החכמה דנמצאים. וכן ספירת החסד היא ירידת אא"ס להיות תפיסא בי' מדת האהבה של הנמצאים דהיינו שע"י בחי' האהבה לה' יהי' האוהב דבק בה' ממש מהו"ע אא"ס דוקא. כידוע דכל קראינו אליו היינו אליו ולא למדותיו אעפ"י שאין הקריאה אלא בשם וספירה דוקא. וזהו ענין יחוד אא"ס באו"ב דספירות וכו' ולהבין את זאת איך ע"י האהבה יהי' בחי' הדביקות באא"ס דלאו. מכל אלין מדות כלל. הוא עפ"י מ"ש במאמר איהו וחיוהי שדוקא מבחי' מהו"ע של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכו' עיי"ש. נמצא שכל הנבראים מאין ליש הם עלולים מעצמות אא"ס דוקא כמבואר שם ובלק"א כידוע. רק שהוא ע"י ירידת אור הא"ס ויחודו בי"ס דאצי' היורדים ומתלבשים בי"ס דבי"ע דמנייהו פרחין נשמתין לב"נ. ע"כ כמו שהתהוות ובריאת הנר"ן הוא מאא"ס המתייחד בע"ס דאצי' ומלובש במקום שורש הנר"ן ככה ע"י התעוררות כח הנר"ן ועלייתן מהתלבשותן בגוף ונפש הטבעיית עד לשרשן הנ"ל שמה נגלה עליהן אור הא"ס שהן עלולין ממנו ממש כנ"ל. וכמו שהוא במדת האהבה ככה יובן גם בבחי' החכ' שע"י התעוררות כח החכמה דנר"ן ועולה לשרשו במקום שנברא שם עיקר מציאותו מאין ליש בטרם שירד להתלבש בגוף ונפש הטבעית ושם הוא מתדבק באא"ס העילה שלו שהוא מהו"ע אא"ס שמלובש בספירת החכמה דאצי' המלובשת בחכ' דבריאה או יו"ע. ומי שיש לו נר"ן דאצי' ולמעלה מעלה יעלה הנר"ן שלו גם לשם להתדבק באא"ס המיוחד בחכ' דשם. ושם הוא רואה מאש ר"ל מכיר אור הא"ס המיוחד באותו הספי' ולא שרואה כלי הספי'. ומשם יורד האור ומשתלשל עד למטה בהתלבשות הנר"ן בגוף ע"ד וסדר ירידת והשתלשלות הנר"ן עצמן להתלבש בגוף. וכל זה הוא ענין יניקת הנר"ן משרשן ובזה אין האא"ס יורד מן המקום אשר ירד שם בתחלה להאציל ולברוא את הנר"ן. רק שבעלות הנר"ן לשם מוסיפים כח בגבורה שלמעלה להיות מאיר משם עד למטה בגוף בתוספת אור ושפע כפי סדר ההשתלשלות. ועד"ז יוכל להתגלות למטה אפילו בבחי' ראי' חושיית הנז' בלק"א. וכה"ג הוא ראי' דרשב"י הנ"ל והכל הוא בחי' יניקה מהשרש כנ"ל שהוא כעין נביעת המים מן המעיין שבא העלם התהום אל הגילוי. ככה בחי' אור הא"ס סתימא דכ"ס המתייחד ומתלבש בשרש הנר"ן ומקור בריאת' נובע מבחי' הכתר דנר"נ ע"י החכמה שנק' מעיין להיות מתגלה בבינה והשגה ואפי' עד בחי' ראי' חושיית כנ"ל. אבל מראה הנביאים הוא כמו ראי' גופניית ממש שרואה הרואה את הדבר זולת נר"נ שלו. כמו שרואה אדם בטל נר"נ זולתו שעיקר ראייתו והשגתו את האדם זולתו הוא כמו שכבר נשתלשל הנר"נ בגוף ואף אם ע"י ההסתכלות בפרצוף האדם זולתו יכיר גם הנר"נ שלו אין זה כ"א ע"ד אחיזת האור ע"י הכלי. דהיינו האור שירד ונאחז בכלי. וכמ"כ במראה הנבואה יורד. אור הא"ס ומתחבר במראה המתודע אל הנביא כמ"ש במראה אליו אתודע. שהמראה היא דמות כבוד נברא שבו מתחבר אא"ס להתגלות אל הנביא העולה עד מקום ומדרי' הכבוד הנברא לפי מדרי' נבואתו, ולכן א"י לראות כ"א בבחי' בי"ע ולא באצילות ששם הכלים הן בלי מה פי' בלי מהות כלים כידוע וזהו האבות אי"ו הן המרכבה ממש ולא בחי' רואים מראה נבואה. דהיינו מה שאאע"ה הוא בחי' החסד אין זה שהי' רואה בחי' כלי החסד אלא כמ"ש בלק"א שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפי' רגע א' מלקשר, דעתם ונשמתם בביטול דזיו השמש במקור שהוא בחי' ביטול בעצם ממש (כמ"ש במ"א שהוא כעין ביטול העבדים לפני המלך בעיני המלך עצמו). וממילא ומאליו הי' נמשך מאאע"ה בחי' מעשה האסדים בהכנסת אורחים וכו' ומיצחק אע"ה הי' נמשך מאליו וממילא בחי' פחד הבורא ית' אל כל רואיו ע"ד דוגמא ממ"ש וראו כי שם ה' נק' עליך ויראו ממך. ודביקות שניהם אברהם ויצחק הי' שוה ממש בבחי' ביטול בעצם הנ"ל. ואעפ"כ נמשך מזה חסד ומזה פחד. והיינו מפני שזה הי' מרכבה לבחי' החסד דאצילות ממש בחי' הכלי דבלי מה דחסד וזה הי' מקבל מבחי' הכלי דבלי מה דפחד. וזה נק' רק בחי' מרכבה ולא בחי' מראה נבואה. והראי' מלשון הלק"א שכתב שכל ימיהם לעולם דוקא לא הפסיקו וכו' כנ"ל. ומ"ש כי נביא הוא היינו לפרקים דוקא כמ"ש וירא אליו ה' באלוני ממרא. וכן וירא ה' אל יצחק. והמראה שלהם הי' בבחי' אל שדי כמ"ש וארא אל אברהם וכו' באל שדי. וידוע דאל שדי הוא שם בחי' מדת היסוד. והוא יחוד יסוד ומלכות. ובחי' המל' הוא בחי' המראה כידוע דמל' נק' מראה. וז"ש וארא ר"ל אני ה' האמור בס"פ הקודם הוא הי' נראה להם בבחי' המראה ע"י בחי' אל שדי היינו היחוד דיסוד במלכות שזהו ממש אל שדי במראה. ומראה זו הוא כבוד נאצל. שלפי שהם עצמן היו מרכבה תמיד בבחי' הביטול דבלי מה הנ"ל שהוא הקבלה מכלים דאצי' כנ"ל. הי' מראה הנבואה שלהם ג"כ בבחי' אצילות. אבל נבואת מרע"ה לא הי' מבחי' מראה.. כמ"ש אם יהי' נביאכם ה' במראה וגו' לא כן עבדי משה. אלא נבואתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א עצמו דוקא שהוא למעלה מבחי' מראה. וז"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם דמשמע שלמרע"ה הי' "נודע שמי הוי' ולא שהי' "נראה לפי ששם הוי' למעלה מבחי' מראה. וז"ש וראית את אחורי דהיינו בחי' פרצוף החיצון דז"א שהוא פרצוף נה"י דוקא כמ"ש בע"ח. ומ"ש וראית" הרי זה לשון מראה. אינו כן. והראי' שלגבי בחי' המראה דוארא אל אברהם הנ"ל לא אמר שם לשון מראה בשמי ה' אלא לא נודעתי כנ"ל. ומ"ש וראית ר"ל בחי' ראי' דפרצוף נה"י הנ"ל שהוא ג"כ בלי מה. וראי' שלו היא בחי' נודעתי דשם וד"ל. א אמר נודעתי ולא הודעתי כדקדוק המפרשים. לפי שלשון הודעתי לא שייך בביטול דבלי מה וד"ל. ואפי' הנבואה דמרע"ה הלזו היא בחי' ירידת אא"ס להתראות אליו בנצח דז"א. והראי' שאמרו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ור"ל מגרון הגוף שלו דייקא כמ"ש פא"פ אדבר בו ר"ל פה דשכינה יורד ובא אל פה של גופו דמשה והי' מדבר פה השכינה בפיו ממש. כי היתה קבלתו הנבואה דהיינו שהי' ה' מדבר עמו (כמ"ש וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל. הרי שהיו שני דבורים. הא' דבור ה' אל משה וזה בחי' מראה הנבואה שלו כמ"ש וראית אחורי. והב' דבור אל בני ישראל שזהו שכינה מדברת מתוך גרונו וכו') מבחי' נצח דז"א דאצי' דוקא. ובחי' אצי', הוא בחי' היחוד הגמור דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד. ומאחר שירידת אא"ס להתגלות אל משה במראה נבואה הי' בבחי' הכלי דאצי' לא הי' הוא בכלל בחי' יש ודבר כלל שיתכן לומר שהוא קבל את הנבואה מפי הקדוש ברוך הוא ואחר כך אמר הוא בפי עצמו כי לא הי' פה עצמו דמשה בבחי' יש ודבר בפני עצמו כלל וכלל אלא פה דמראה הנבואה הוא שדבר בו אל בני ישראל. ועל פי זה מובן היטב מאד לשון לאמר האמור בכל מקום בדבר ה' אל משה אעפ"י שחוזר ואומר אח"כ אמור או דבר או צו את ב"י וכו' וכדקדוק המפרשים בזה הידוע. ועפ"י הנ"ל מבואר נגלה שר"ל דבר ה' שדבר אל מסה עצמו שהוא דבור הא' הנז' הוא דבור לאמר. פי' שהוא בעתיד לאמר לב"י. אבל דבור הב' הנ"ל אף שגם הוא פה, דמראה הנבואה אל פה דמשה הוא מ"מ אינו לאמר אלא דבר או אמור בהוה ולא בעתיד כדבור הא' הנ"ל וד"ל. עכ"פ מובן מכ"ז שגם נבואה דמשה במדריגה העליונה הנ"ל אעפ"כ נק' בחי' ירידה דוקא שיורד אור הא"ס להתגלות במקום שאינו נגלה בו שלא בשעת מראה הנבואה. וכן מראה הנבואה דאבות במחזה ומראה דמות כבוד נאצל הנ"ל אינה דומה. לבחי' מעשה מרכבה שלהם. דבחי' המרכבה לא ירד אור הא"ס עצמו רק עד מקום שרש נשמתם בהבראם ובעלייתם לדבקה שם היתה נשמתם יונקת משם ומצמחת פעולת החסד ופחד דאברהם ויצחק למטה בגופם בדרך השתלשלות הנשמה להתלבש בגוף ונפש הטבעיית ככה הי' פעולת החסד באאע"ה כאלו הוא טבע שלו ולא הי' מרגיש כלל שבא לו מכלי החסד דאצילות כנ"ל כי אין זה בבחי' הרגשה כלל כנ"ל שהוא חסד בלימה והוא לא הי' מרגיש רק יחוד אא"ס הפשוט. אבל בחי' הנבואה שלהם הרי היו מרגישים בחי' שם ה' הנראה אליהם ודברי הנבואה שנאמרה להם. בבחי' פרצוף נשמתם המלובש כבר בגופם. הרי זה בחי' ירידה שירד אור הא"ס להתגלות כלפי פרצוף נשמתם בגופם למטה ממדריגת שרש נשמתם כנ"ל (ובחי' קיום האבות את כל התו"כ ומצות למעלה כידוע. היינו בחי' השגתם סוד ה' ביחודים עליונים דתומ"צ ע"ד בחי' ראיית החכ' דרשב"י כנ"ל וד"ל) וכ"ש מראה הנבואה דשאר נביאים שהיו רואים בחי' כבוד נברא. ואעפ"כ אמרו ואראה את ה' והכונה לבחי' אוא"ס ב"ה ממש. הוא בחי' ירידת אור הא"ס להתגלות להם במראה דכבוד ההוא. ועד"ז יובן מ"ש ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. ר"ל בחי' התגלות אור הא"ס בבחי' הראי' דלמטה בעשי' ממש. וזה הוא השבח ועילוי דמעמד הר סיני עצמו כמ"ש ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. וכמ"ש אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו:
4