חנה אריאל, תולדותChanah Ariel, Toldot
א׳אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק. ואיתא בלקוטי תורה הפי' דאברהם הפעיל ביצחק בחי' כח להתולדה. וזה תולדות יצחק כשהוא בן אברהם דאלו מקודם הי' יצחק נק' רק ע"ש שרה כמ"ש אבל שרה אשתך יולדת לך בן. והי' בו נשמה מסט' דנוק' ולא הי' אז בכחו בחי' התולדה ובשעת העקידה כשפרחה נשמתו ונשפע בו נשמה מסט' דדכורא דהיינו מבחי' אברהם אז נפעל בו בחי' כח התולדה. ודומיא דחבקוק כדאיתא בזוהר שמקודם הי' בו בחי' נשמה מסט' דנוק' וכששכב מת ואלישע החזיר בו בחי' נשמה הי' מסט' דדכורא כו' ע"ש. מקודם יש לבאר הפלא בכתוב ויצחק אברהם כו' הלבן מאה שנה יולד. והלא מקודם י"ג שנה הוליד את ישמעאל בנו. ואחר ל"ז שנה הוליד בני קטורה. ולמה יפלא שלבן מאה שנה יולד. כתיב חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה ואיתא בתניא הפי' דיש ב' מיני אהבה. אהבה שנצרך לעשותה דהיינו מצד ההתבוננות שלה שזהו לפי דרך כל איש ואיש. ויש עוד בחי' אהבה טבעית שאיננה לפי דרך הנער רק מוטבע בכל עמבנ"י אהבה טבעיית ועצמיית מצד הירושה דאברהם אוהבי שהיא הגבה מאד נעלה מפרך האהבה שעפ"י התבוננות והיא שוה בכל נפש מבנ"י עד שאפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדה"ש מחמת זאת האהבה הטבעי' ועצמיית מה שעפ"י האהבה שמצד ההתבוננות לא יגיע למס"נ וכדכתיב לאהבה את ה' כי הוא חייך כו'. אבל לא למסור נפשו ומבואר במ"א] ובא הכתוב להזהיר דגם כי יזקין ויאיר בו בחי' אהבה טבעי' ועצמיית לא יסור מענין האהבה דלעשותה מצד ההתבוננות ויש להבין אמאי. ולבאר כ"ז הנה ידוע דעיקר משך נשמות ב"י הותחלה מאאע"ה שה' כרת אתו ברית ולזרעו אחריו שכל מי שהוא מיוצאי חלציהם יהי' לו בחי' נשמה שהוא חלק אלוה ממעל ממש מה שלא הי' מקודם שאף דכתיב באדה"ר וייצר ה' אלקים כו' ויפח באפיו נשמת חיים מ"מ לא הי' בכל יוצאי חלציו בחי' נשמה כן אחר כך אף שהי' צדיקים גדולים כנח וחנוך ומשותלח. נאמר בהם כ"א לפי זכות מעשיו זכה לשרש נשמתו. והוא מטעם דוהאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים והענין דאיתא בזוהר אדם קדמאה לא הוי' לי' חולקא בהאי עלמא כלום. ואף דכתיב וייצר ה' אלקים עפר מן האדמה. איתא בס' המקובלים דהיינו מן העפר שבקרקע המשכן שהוא בחי' מל'. והי' גופו דהיינו בחי' הכלי' לאור נשמתו בבחי' הרוחניות ממש. ואף שנתראה לחיות ובהמות והמשיך בהם בחי' הביטול באמרו בואו נשתחוה נכרעה כו' היינו שהי' מתלבש באויר דהאי עלמא דוגמת המלאכים שנפשם וגופם היינו או"כ שלהם בבחי' הרוחניות וכשצריכין לפעול בעולמות התחתונים מתלבשין בגופא דאוירן. וכמבואר במ"א דאדה"ר הי' הולך לג"ע כמו אדם שהולך לבהכ"נ ולא הי' צריך לזכך מקודם את גופו כי לא הי' אצלו רק כמו לבוש שלובשו כשנצרך לו לילך למטה ופושטו כשעולה למעלה בג"ע ולזה המשיך אדה"ר אור מלכותו העצמיית ית' דלבדו ימלוך אף למטה בעולם החומרי כמו לחיות ובהמות כנ"ל מצד שנמשך גילוי אור מאו"כ שלו דרך לבוש החומרי אף למטה. וכמו במלאך דמנוח שבא למטה באוירא דהאי עלמא ועכ"ז נאמר בו ומפליא לעשות בערך העולם דאו"כ שלו הרוחני' מאחר שלא ירד האור ממדריגתו להשתנות ולהתרכב בכלים שבערך עולם התחתון רק באו"כ שלו הרוחני' נתלבש באויר דעולם התחחון. וכמו"כ הי' באדה"ר כאשר נתלבש באויר העולם התחתון לא ירד ממדריגתו באו"כ שלו מאיזה עולם שהי' והאיר מאתו בחי' הביטול דרך הלבוש ק לחיות ובהמות. רק בזאת יתרון מעלות האור שהאיר דרך או"כ דנשמה וגוף של אדה"ר מהארת האור דאו"כ של מלאכים. כי בחי' נשמת אדה"ר הי' מבחי' היחוד דאו"כ שבאצי', כמ"ש בזוהר חד צדיק עביד שימושי' בנוקבי'. דהיינו בחי' יחוד קוב"ה ושכינתי' שבכל יחוד מאיר אור א"כ בעצמו. משא"כ בחי' נשמת המלאך הוא רק מבחי' או"כ דעולם שלו. כידוע ומבואר במ"א דכמו שהי' נצרך להיות בחי' צמצום ומק"פ מבחי' אור העצמי שיוכל להתהוות בחי' האצי'. וכמ"ש בע"ח דכשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות לא הי' מקום לעמידת העולמות כו'] כמו"כ בכדי שיוכל להיות בחי' עולמות בי"ע הוצרך להיות בחי' צמצום ופרסא מפסקת בין עולם האצילות כי בבחי' אצי' נא' איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון ופי' בחי' חלק הא"ס וחלק האורות וחלק הכלים הם בתכלית היחוד וא"כ איך ימצא בחי' בריאה נפרדת בבחי' יש ודבר מה. רק בבחי' צמצום ופרסא נתהווה בבחי' מאין ליש בבחי' הבריאה מעולם האצי'. וא"כ התהוות המלאכים שהם שלוחי השפע לחיות העולמות וביטולם לא יאיר בבחי' או"כ שלהם רק מבחי' בי"ע דלאו אינון חד עם חלק הא"ס וכמ"ש בזוהר הנ"ל מה דלאו הכי בבריאה דלאו אינון חד כו']. רק מבחי' צמצום והסתר דהשגת עולם הבריאה כו'. אבל בחי' הנשמה שנולדה מבחי' יחוד קוב"ה ושכינתי' ומהארת אור הא"ס המיוחד בהם [ומ"מ נתרכב בבחי' נשמה כמבואר בעי"מ] ע"כ מאיר מאו"כ שלה בבחי' יחוד האא"ס שבה אור מלכותו העצמיית כו' וזהו והאלקים עשה את האדם ישר דהיינו שהי' מאיר אור הא"ס ע"י או"כ שלו למטה עד שהי' מתרבה השפע גילוי א"ס למטה שממילא היו מתבטלים הקליפות שנתהוו בבריאת העולמות ואבל והמה בקשו חשבונות רבים. דהנה חטא אדם הראשון כשאכל עץ הדעת טו"ר עשה תערובות טו"ר. ומבואר בכתבים [דוהנחש] דאף שהנחש אמר לו והייתם כאלקים יודעי טו"ר וכתוב בתו'. מ"מ מידיעת האלקים טו"ר לא הי' באי' התערובות ומידיעת האדם טו"ר נעשה בחי' התערובות כי ידיעת האלקים בבחי' או"כ דאצי' כיון שבו מיוחד אור הא"ס המהוה את הכל בבחי' מאין ליש א"כ אף השגתו וידיעתו טו"ר הוא בבחי' ידיעה נבדלת מענין ההתהוות דהיינו בבחי' מאין ליש אבל ידיעת האדם אף שאא"ס מיוחד באו"כ שלו כיון שעיקרו בבחי' מופרד מהקו [ולזה יוכל לירד לעולם הבריאה בלי צמצום ופרסא כו'] א"כ השגתו בבחי' או"פ דהיינו שמתייחד בו ממילא נעשה, בחי' תערובות טו"ר בידיעתו והרגיש את העולמות בבחי' יש ג"כ וד"ל. וזהו כונת אמרם ז"ל במדרש שאמר הקב"ה אני יחיד בעליונים והוא יחיד בתחתונים. כי מחמת הרגשתו בבחי' יש לא יכול להרגיש בחי' יחוד הא"ס שבאו"כ שלו בבחי' ביטול בעצם וכנ"ל דידיעת הקב"ה בבחי' מקיף. וא"כ זהו ענין קצץ בנטיעות דהיינו כביכול פירוד האו"כ דאצי' מבחי' הא"ס. ובאמת המשיך כח הא"ס המיוחד באו"כ שלו למטה בתחתונים וזהו בחי' יחיד בתחתונים וד"ל. ומטעם זה הוצרך להיות בחי' בירורים היינו שימצא בחי' בירור מעולם התחתון הגשמי והחומרי שיהי' בו בחי' כלים לקבל אור הא"ס בקרבם. כמו גוף הגשמי החומרי שבחי' כלי המוח והלב וכל האברי' המה כלים שישכון בהם בחי' אור החכ' דהשגת אוא"ס והתפעלות אוי"ר מבחי' אלקות. דעיקר ההשגה והתפעלות הוא בבחי' אברי הגוף דוקא: ולא כמו לבוש שאין מתייחד בו האור רק בדרך לבוש כנ"ל רק בבחי' אור וכלי. ולזה כשהגוף הוא חומרי ולא נזדכך ונתברר לגמרי רק בבחי' עולם העשי' ההשגה אשר יאירו האורות על ידם המה בבחי' עולם העשי' דהיינו שאין הדבר עושה א"ע כו' ובבחי' ביטול היש דהיינו שהוא יש ומבטל את עצמו לפני מי שגדול ממנו וכדומה. וכאשר יזדכך ויתברר [עפ"י דרך המבואר בספרים שכל המינים מתעלי' ומתבררי' מלמטה למעלה דהיינו מדומם לצומח ומצומח לחי וכו'] בערך עולם היצי' אזי יאיר האיר בקרבם בערך עולם היצי'. וכן למעלה מעלה. אבל לא יאירו האורות בבחי' עולם הבריאה כאשר הגוף הוא בערך חומריות כלים דיצי'. ולזה כ"א לפי זכות מעשיו זכה לשורש נשמתו היינו שאם הי' מזכך חומריותו בערך עולם היצי' הי' זוכה לשורש נשמתו היינו גילוי אוא"ס בבחי' עולם היצי' וכו' ואם הי' הזיכוך בערך דברי' זכה לנשמה דברי' והי' אז רק בבחי' סליק ונחית היינו כמו ענין עליות העולמות וירידתן. וכמ"כ הי' בגופים ונשמות דאדם. רק בחנוך מט"ט נאמר ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כו'. היינו שהי' בבחי' סליק ולא נחית ונעשה גופו החומרי בערך עולם הבריאה או דיצי' ומזה נמצא דנעשה שרו של עולם היינו עולמות בי"ע. באופן שאף שימצא גוף האדם בערך עולם דעשי' כו' מ"מ יוכל להכיר ולהשיג בחי' הארת אוא"ס בבחי' עולם הבריאה ע"י גופו של מט"ט בבחי' או"כ שלו שהוא שרו של עולם בבחי' מקור וממשיך לעולמות. וזהו החנוך לנער מט"ט כו' דהיינו מה שימצא בנש"י השגת אוא"ס עפ"י טעם ודעת בערך חוש עולם הברי' אף שהגוף שלו הוא בחומריות עולם העשי' כו' הוא מצד חנוך לנער כנ"ל וד"ל. רק אעפי"כ לא האיר למטה בחי' יחוד הא"ס בבחי' אי"כ דאצי' שהמה חד עם חלק הא"ס. עד שבא אאע"ה וחקר וחקק וחצב וכו' עד שנגלה עליו בעל הבירה דהיינו מהו"ע אוא"ס מה דלאו מכאמ"כ האיר בתוך גופו איך שהוא למטה בבחי' יחוד עצמי. דבאמת מצד גילוי מהו"ע אוא"ס יכול להגלות למטה כמו למעלה רק שאינו שורה רק על מה שבטל אליו בתכלית בבחי' ביטול עצמי ולזה מצד מסירת נפשו בבחי' ביטול בעצם לענין א"א לבירה בלא מנהיג [וכמבואר במ"א] האיר בגשמיות גופו בחי' הארת מהו"ע אא"ס ע"כ זכה שמה שיצא מאתו בבחי' עצמיות דהיינו כמו בחי' תולדה יהי' לו בחי' נשמה דהיינו הארת אוא"ס במהו"ע כו'. רק שעכ"ז הי' לפלא בעיניו שלבן מאה שנה יולד דידוע דבחי' גילוי מהו"ע אוא"ס הוא ע"י בחי' או"כ דאצי' ובבחי' כלים דאצי'. ידוע ההפרש בין בחי' כלי אור הכתר ובין כלי החכ' ולמטה עפ"י המבואר במ"א בענין לחם הפנים שכולו פנים שאין בו בחי' אחוריים דהיינו עד"מ ההפרש שבין תענוג המורכב בשכל או למטה ובין תענוג הפשוט ועצמי דבתענוג המורכב אף שהוא בחי' הארת אור הנפש להדיא בעצמו מ"מ באה בבחי' מורגש בדבר מה זולתו דהיינו כמו בחי' אותיות שבשכל או התפעלות לב בשר. ולזה נק' בחי' אותיות או ההתפעלות בחי' אחוריים המעלימים קצת בחי' אור הנפש להדיא. משא"כ בחי' תענוג הפשוט באה בבחי' מורגש שלא בדבר ענין מה. רק זהו בחי' כלי הכתר שיבא הארת הנפש בבחי' גילוי. אבל כמו שהוא ע"כ נק' בבחי' תענוג כולו פנים [וכמבואר אא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר כו' וד"ל] וע"כ הי' לפלא בעיניו שלבן מאה שנה שהאיר בו בחי' מהו"ע, אא"ס בבחי' כלי הכתר. דהיינו בבחי' אור פשוט שאינו מירכב. איך ימצא תולדות הנשמות מאתו שזהו שייך כשהאור מורכב בבחי' כלי ואף שלא ימצא בירור מאתו בחי' הגוף דיצחק כיון שנשמתו אינו מאיר בדרך הרכבה בגוף רק מצד בחי' המל' ימצא הבירור. שיהי' כלי לבחי' האור שמקבלת בדרך יחוד מאברהם אף בבחי' הפלא וכנ"ל והנה אף שהאיר בתוך גופו היינו כמו בחי' התפעלות הנפש כשהוא בגוף בבחי' הארת הנפש עצמו אבל לא בדרך בחי' הרכבה בבחי' התפעלות הגוף כשהוא בן מאה שנה וכמבו' במ"א] והשיבו לו היפלא מה' דבר למועד הזה וכו' ולשרה בן היינו מצד בחי' נוק' דאלי' שהיא אשישתא דמקבלת כל נהורין ימצא לתתא כגוונא דלעילא. ובבחי' האצי' ישנו בחי' ג' קוין בדרך הארת אוא"ס דהיינו בחי' חסד שרש אברהם למטה. ובחי' הגבו' שרש יצחק כו'. ע"כ מחמת כח בחי' המל' ימצא בחי' תולדת הנשמה דיצחק (וזהו והמה בקשו חשבונות רבים דהיינו בבחי' ג' קוין מצד שנצרך להיות בירורים מלמטה בבחי' ביטול בעצם דאו"כ דאצי' עד שיאיר בחי' אוא"ס בגופים למטה בדרך הארת אוא"ס באו"כ דאצי' ששמה בחי' הקוין. אבל והאלקים עשה את האדם ישר בבחי' מלמעלה למטה כמו נשמת אדם הראשון בכלל. ובבחי' מלמעלה למטה הוא בבחי' האחדות. כי מסטרא דילן מתפרשין כו'. והנה אברהם תיקן חטא אדה"ר שקיצץ בנטיעות והפרידם מאחדותו. ואברהם המשיך יחוד הא"ס באו"כ, דהיינו מלמעלה למטה. ויצחק תיקן חטא קין שמבואר בספרים שחטא בסברת עזב ה' את הארץ דהענין שמצד עוצם רוממותו אינו שייך אליו שישגיח בתחתונים ושיהי' לו בחי' ע"ס באו"כ לאנהגא עלמין וכו' ומדתו של יצחק הי' מדת הפחד דהיינו בהסתלקות ועילוי למעלה מעל' מלמטה דוקא שזהו ענין יחוד הע"ס במהו"ע מלמטה למעלה כו'. ע"כ קודם העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו לא הי' בו בחי' כח התולדה שזהו בחי' המשכת אור אין סוף למטה רק אדרבה בבחי' הסתלקות בעילוי אחר עילוי. רק לאחר העקידה שנתגבר מדת החסד דאברהם על מדת הפחד דיצחק אז המשיך בו בחי' כח התולדה. ובזה יובן ענין העקידה שנא' בהעלהו שם לעולה ומבואר בזוהר אסיקתי' אחתי'. דהיינו ששרש יצחק בבחי' האצי' במדת הפחד הוא בבחי' הסתלקות היפוך ההמשכה. אבל כאשר יעלהו לעולה למעל' היינו בבחי' יחוד ע"ס הגנוזים בעצמות מזה ימצא דוקא ההמשכה בבחי' העצמות בבחי' יחודו בע"ס וד"ל. ובזה יובן ענין ראי' ושמיעה וידיעה המבואר בעמ"ו. ענין היפלא מה' דבר דהיינו שדבר הוא בחי' מל' אינו יוצא מבחי' פלא העליון (ע"ד ותשרש שרשי') וא"כ מצד יחוד אברהם ושרה תקבל בחי' פלא דאברהם שהוא בחי' אור הכתר יתגלה למטה וד"ל וזהו ענין חנוך לנער כו' גם כי יזקין לא יסור ממנו דהיינו מבחי' אהבה דלעשותו כנ"ל דהיינו שימצא בחי' השגה בגוף למטה בערך חוש הבריאה מלבד מה שמשיג גילוי יחוד האוא"ס במהו"ע מצד אהבה הטבעית שיוכל להגלות בערך חוש המעשה ג"כ וכמו ענין מעשה המצות וכוונותיהן כו' וד"ל:
1
ב׳ויזרע יצחק בארץ דהיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' ממה שויברכהו ה' בא בסוף הפסוק נראה דלא קאי אדבתרי' ויגדל האיש וגו' אלא אדקמי' והיל"ל ויברכהו ה' וימצא בשנה ההיא וגו' גם ענין מאה שערים י"ל מה ענין זה. בפ"ק דברכות כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו שנא' וישכם אברהם אל המקום אשר עמד שם וגו'. ובסוף ד' הסמוך כל הקובע מקים לתורתו (ונ"א לתפלתו) אויביו נופלים תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו'. וי"ל בזה מה ראי' היא זו מפ' ושמתי מקום וגו' שפירושו שהש"י הוא ישים מקום אל הקובע מקום מעצמו וגם במ"ש אויביו נופלים תחתיו ובקרא דמייתי לא נאמר אלא שלא יוסיפו בני עולה לענות אותו ולא שהם יפלו לפניו. במדרש ויכולו משל לגיגית שהיתה מלאה מים והי' בה דיו דיסקוסין נאים ולא היו נראין כשפנו המים ממנה נראו הדיסקוסין וידוע בלק"א של ההמ"ג ומבואר בכ"מ שהדיו דיסקוסין הן זו"נ דאצי' אלקי ישראל מלך ומלכותו קב"ה ושכינתי'. וי"ל למה אומר דיו דיסקוסין שהן רק שני צורות כלומר ב' פרצופין עליונים והלא ידוע בסהק"ב שיש פרצופי עתיק ונוק' אריך ונוק' או"א ישסו"ת זעיר ונוקב' ישראל ויעקב ולאה ורחל. וכולם ודאי שלא נגלו עד אחר הצמ"פ שזהו יתכן לקרות בשם פינוי המים וכו' כמ"ש במק"א. אמנם הענין הוא דדוקא פרצופי זו"נ הנ"ל הך שנקראים פרצופים נראים אבל שאר הפרצופים לא נק' בשם נראין דאו"א נקרא סתימין ועו"א סתימו דסתימין (וישראל ויעקב ית' לפנינו אי"ה). וביאור הענין מבואר בעמ"ו סי' דז"א נק' אחד האמת ויש זולתו (הרואה אותו) ואו"א נק' אחד האמת ואין זולתו וכמ"ש בתניא פל"ה בהגה"ה. כי הנה ענין האלקות הוא ענין האחדות הגמור. וע"ד לשון הרמב"ם ז"ל יאמר שהיא המצוי האמת ואין מצוי אחר נמצא בערך מציאות האלקות: עצמו. אלא שמאמתת המצאו נותן מציאות לנמצאים שיהיו עולים בשם מציאות לגבי עצמן ודעתן. וע"ד הקבלה לא יתכן לומר על האלקות אפי' שם מצוי. כי ענין מציאות היינו שבא הנעלם למציאות גלוי כמו האבידה המתבקשת ממקום העלמה וגילוי העלמה יאמרו עליו שנמצאה שנעשה להאבידה מציאות וגילוי לעין הרואה או לאוזן שומעת ממציאותה במקום שהיא. אבל האלקות אין בו שינוי מהעלם לגילוי כי בגילוי לא נעדר מהעלמו ובהעלמו לא נחסר גילויו. וזהו אא"ס למעלה עד אין קץ היינו רוממות ההעלם למעלה מעלה. ולמטה עד אין תכלית כלומר שאין שום דבר מעלים בעדו מלהיות נגלה לכל דבר וכענין וראו כל בשר שגם בשר גופני יראה אותו. ומבואר במק"א שאין הכונה באמרנו למעלה עד אין סוף שהוא הולך ומתעלה ומתרומם עד למעלה מעלה לאין סוף וכן שמתפשט ומתגלה להלן להלן עד אין תכלית. אלא שענין האא"ס הוא כך שאין קץ להעלמו ואין תכלית לגילויו. וע"ד לשון הרמב"ם ז"ל הנז' הוא מאמר החכם בס' ח"ה אנה אמצאך אך אנה לא אמצאך. אך ע"ד הקבלה הוא כמ"ש בתניא פ"ב בהג"ה והודו לו חכמי הקבלה וגם לפי קבלת האריז"ל יציבא מלתא בסוד התלבשות אא"ס ב"ה בכלים אך לא למעלה מהאצילות וכו' עיי"ש. שכונתו שם דקאי עמש"כ הרמב"ם ז"ל הוא וחכמתו אחד. וממילא מובן לענינינו בענין מהו"ע אא"ס ב"ה שאינו נתפס בשום מחשבה והשגת חכמה נפלאה (כמו שאין חוש המישוש משיג חכמה עמוקה וכמ"ש בתניא ח"ב וגם זה משל הוא בכינוי כלשון בני אדם) רק בכח האמונה שזכה בו אאע"ה לו ולזרעו לדורותם והאמונה הזאת (בענין אלקות האמור) היא עצמה כח אלקי נבדל משום מחשבה והשגה כנ"ל. ובכח הזה הוא מאמין באלקות דלית מחתב"כ, ועי"ז יבא בקרב המאמין איזה התפעלות ע"ד מה שבא ומשיג ודבר המושג. והתפעלות הזאת אין לה מקום כ"א בעשר ספירות דאו"כ דאפיק לאנהגא בהון עלמין וגם האמונה היא ספי' המל' כמש"ל פ' לך לך באורך. אבל בלא ע"ס אין שייך כלל התפעלות כי הכל שוה בתכלית ההשואה מאחדה"פ. והספירות הן האלקות וכנ"ל שהוא האחדות הגמור. רק שאצילתן להיות נק' בשם ספירות גורם להיות נמצא מהן מציאות גילוי לנמצאים המחודשים שנעשו למציאות לגבי עצמן (וכמשי"ת). וידוע ענין שם אצילות שהוא חלק קטן נבדל מגדול ונעשה לו מציאות כמו שהוא קטן לבד ולא כמו שהוא כלול בגדול והיא ממש כנפש שמאצלת מכחותי' בגוף להחיותו ולהמציא בו כל הכחות וגם ברוחניותה של הנפש ודאי שיש בהתכללות שם גם חיי הגוף בכל כחות דערך גופני. רק שכשהן בהתכללות לא תמצא מהן פעולת גופנית אך כשבאה בגוף מאצלת אור מכח גופני המצוי בה בהתכללות ומבדלת ומחלקת אותו הכח גופני שיהי' הוא מצוי בגוף לפעול פעולות ומעשים גופנים וכן מחשבות ומדות ושכל ורצון בערך גופני עד שתוכל לבא בגוף החומרי התפעלות גם מן כח חכמה ושכל ובינה. וכן יובן ממש הנמשל למעלה באצילות הספי' ופרצופיהן שהן מה שיש בכח האלקות לאנהגא בהון עלמין ולהפעיל אותן בכל מיני התפעלות (כי בודאי ישנו בכח האלקות וחא"ס ב"ה. והוא בחי' למטה עד אין תכלית הנ"ל) רק שהוא כמו כן גם בחי' למעלה עד אין קץ שא"א לעולמות לקבל שום התפעלות ממנו כלומר אפילו מן הכח הזה דלאנהגא בהון עלמין שישנו באא"ס ב"ה כי מה שהוא למטה הוא גם מה שהוא למעלה. וענין זה הוא המהו"ע דאא"ס ב"ה כנ"ל דלית דידע לי' בר איהו. והיינו שממש כמו מה שהוא למעלה עד אין קץ לרוממות עד דלא ידע לי' בר איהו כמו כן ממש הבחי' למטה עד אין תכלית שהכל מתפעלים ממנו הנה גם זאת ההתפעלות לית דידע לי' בר איהו. עד שבא בבחי' אצילות אור נאצל מן ההתכללות הנ"ל והיינו ע"י בחי' הכלים המגבילים שלא יהי' נמצא בהן כח הגילוי למטה כ"א כפי שיעור ומדה שלהן כמו שבגוף אין גלוי אלא כח גופני. ומה שהכח הנאצל הזה שהוא עכ"פ אלקות הרי הוא עצמו גם למעלה עד אין קץ כאמור. ע"ז הכלי מכסה שלא יבא ממני התפשטות כח ואור לבטל ההתפעלות של העולמות מן הכחות האצולים. וכן יש להבין גם בבחי' למטה עד אין תכלית שישנו באלקות דספירות שבהכרח שהכלי יכסה גם עליו דאל"כ הרי מצד עצמו הוא מתפשט לאין תכלית עד שאין שם מקום לומר התפעלות הנמצאים ממנו. כי הוא לבדו מתפשט ופועל ועושה גם במקום הנמצאים ודעתן לעצמן. אבל הכלי מכסה ומגביל שלא יתגלה מן הכח הנאצל כ"א עד הרגשת הנמצאים איזה אור וכח ממני ולא יותר באופן שהתפעלות הנמצאים תהי' התפעלות של עצמן ודעתן [ובבחי' סכ"ע הוא בחי' התפעלות טבעי בלתי מושג ומובן להם ובבחי' ממכ"ע הוא גם בגילוי השגה ודעת כמ"ש במק"א באריכות. ועוד שהמחודשים מוגבלים הם וא"א להם לקבל מן אור אלקי דנאצלים שהוא [אף שגם הוא נק' אור וכלי מוגבלים] נבדל מערך הגבול שלהם, אך הכלי מכסה שלא יגיע אליהם עוז וכח הספי' כ"א בערך שיוכלו לקבל התפעלות וישארו אעפ"כ בגבול שלהם וזה הוא בענין המשכת והשפעת ההנהגה דספי' מלמעלה למטה שהכלים מכסים ומעלימים את בחי' הלמעלה עד אין קץ והלמטה עד אין תכלית ע"י מהות כלי הספי' שנק' שמות והן הן מה שהספי' נק' בשם חכמה חסד וכו' דהיינו שהא"ס שהוא מהותן מתייחד בדרך אחד לבדו בספי' זו רק להשפעת החכ' לבד או החסד לבד [אף שהוא הכל כנ"ל] וכו' וכן לד' סטרין שהן גוף סדר ההנהגה הבאה מן הספי' שהן אלקות שהגם שלא בא אל בחי' האצילות שהוא חלק קטן נבדל לעצמו מן הגדול שהוא כח סדר ההנהגה הכלולה באוא"ס ב"ה רק הפרט קטן שהוא ההנהגה דנמצאים בעלי גבול ומדה דעולמות. הנה צריך עכ"פ העלם וכיסוי על בחי' אא"ס שישנו גם בכח הקטן הזה. והן הן בחי' הכלים לד' סטרין. וע"ז נאמר הנה מקום אתי כידוע שגדר מקום הוא הגביל דששה קצוות וכן הששה קצוות דכלים הללו נק' מקום. והמקום הזה הוא אתי כלומר כמ"ש בכ"ד פי' הי' הוה ויהי' וכן אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון רק שתהא פעולתו בפ"מ [כפעולת הנפש פעולות גופניות מורגשות לזולתה בהרגש גופני אינו נמצא כ"א ע"י אצילות כחית שלה בגוף] הוא ע"י בנין האצילות ככל הנ"ל שע"י האו"כ דאצי' אא"ס מפעיל את המחודשים לגבי עצמן שהן העולמות כנ"ל ועושה בהם כרצונו ובאופן שלא יתבטל מציאות ישותן אלא אדרבה הם בישותן יתפעלו מסדרן של הנאצלים. וכ"ז עדיין רק. צמצום ותיקון המשפיע הוא שימשיך ויאיר כחות מניעים את הנמצאים להתפעלות כרצונו. אבל התפעלות המחודשים להתעורר לדעתן וצביונן מחמת הרגשתם את כח המשפיע הבא אליהם שכל עצמו של כח המשפיע הוא דבר נעלם לגמרי מהרגשתן ישות של עצמן (כידוע שנק' סכ"ע וכנ"ל) הנה זה בא בבחי' בנין פ' נוק' (ונק' ממכ"ע כידוע כ"ז) שהיא מדת המל' שישנה במשפיע שכך היא המדה למלוך על עם נפרד ממנו ומערכו דוקא עד שהם בערכם ומדרי' ישותם יתפעלו בעול מלכותו [כענין רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים הנז' בפה"ק שהוא ענין בנין הנוק' בעולמות] וכן הענין בכל פ' ופרצוף שכל עיקר ענין אצילות הפ' ההוא שהוא מוגבל לגבי ההתפשטות כח ואור ממנו כאו"א לפי ערכו ומדריגתו. הוא רק בשביל ענין המלוכה על עם. אך אעפ"כ בפרצופים עליונים דעו"א הדו"נ שלהם הכל ביחד בענין שא"א להעלות על הדעת ענין הדכר שאיננו גם נוק' ולא נוק' שאינו דכר. אצ"ל בפרצוף עתיק שהיא בחי' תחתונה שבמאציל (שנק' יחיד כידוע) והפ' הזה הוא מתנשא מימו"ע וידוע דשם ימו"ע הן מדות דפ' הנוק' התחתונה שנבנית במקום של עולמות [וימי עולם מדות דדכורא בחי' מקום הנ"ל] וכלומר שהוא מתנשא מימו"ע מלהיות בא ממנו כח מניע העולמות בערך הרגשתם את עצמם ליש ודבר. ואף שודאי הוא פועל בעולמות כמובן מהנ"ל ושנק' בשם פרצוף. אמנם כן הוא שפועל בעולמות כרצונו אבל ההתפעלות שלהן עד שאין מרגישים בעצמן שום התפעלות ושינוי ישותן לדעתן וצביונן וכענין נסים נסתרים שהן עפ"י הנהגת סדרי הטבע כידוע. והנה ההתפעליות בעולמות היא עכ"פ בחי' הנוק' דוקא [כי התפעליות מן בחי' הדכורא אף שהוא בחי' סוכ"ע וכנסים הנגלים דהפך ים ליבשה מבלי סבה מודעת ומורגשת להם אין זה כח העולמות כ"א כח נעלם הוא הפועל דוקא מה שאין כן נסים נסתרים הנה הטבע עצמה הוא הפועל ברצון המתנשא מימות עולם] אבל איננה נבדלת מן הדכר כלל מאחר שגם ממנה אין שום גילוי בא בעולמות וזהו מתנשא מימות עולם שענין ימות עולם הוא המל' שנק' התגלות כידוע ופ' עתיק מתנשא מזה שגם פעולתו בעולמות איננה בבחי' התגלות כלל להם. והטעם לזה הוא לפי שהוא בחי' תחתונה שבמאציל שנק' יחיד לבדו ואין אלקים (ההעלם אפי' לגבי העולמות) עמדי כידוע באופן שאין כונת פעולות הפרצוף הזה אלא בבחי' מה שהמאציל ב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות. וזה הוא קצת ביאור בענין פרצוף עתיק ונוק' ואפילו בבחי' אריך אנפין שהוא ראשון לנאצלים והוא בחי' רצון העליון ברוך הוא מה שהי' נפעל בהן על ידי פרצופים זו"נ בחי' מקום הנזכר לעיל. והדמיון לזה הוא כגידי הרצון באדם שמצויים בכל תנועה ופעולה ואי אפשר מבלעדם אבל אין התנועה באה מהן כלל כי אם מגידי הדם שבלב דפליג לכל שייפין והרצון הוא סבת התנועה וקיומה. ולכן נק' בשם אריך שכח בחי' היותה סבה בכ"מ לכל המפעל הוא ארוך ומתפשט עד סוף כל כחות המניעים כמשל גידי הרצון הנזכר לעיל המתפשטים עד סוף כל הכחות הנפש האצולים להחיות הגוף בכל מיני תנועותיו. וכן ברוחניות הכחות שיש לך אדם מוצלח שכל אשר עולה ברצונו מסתבבים הענינים להעשות כן והיינו שכח רצונו מסוגל לפעול בעולמו כרצונו [וכענין טבעת הרצון הנמצא בס' החיצונים הנק' ווינץ פינגעריל]. והדמיון ומשל לפ' עתיק הוא ממי שהוא מוצלח עוד יותר ויותר ובר מזל גדול עד שמזלו פועל בקרב הארץ אף גם מה שלא עלה על לבו אפילו להיות לו רצון וחפץ בטובה כזאת וממילא היא באה מאליה. ומובן וידוע שכח המזל הוא זה. ודעת לנבין נקל גם הדמיון לפרצופי אבא ואימא שהן על דרך משל מי שאין לו ההצלחה הזאת שתבא פעולות מזלו ורצונו אל הפועל מאליו וממילא. אך עכ"פ ענין כח הזה ישנו לכל אדם רק הוא חלש מאוד אין בו חיילות לפעול כלום ועל ידי בחי' אבא ואימא שהם שרש המוחין העליונים דז"א מחבר כח המזל והרצון אל כח בחי' מקום הנ"ל ולמטה באדם התחתון בחיות הנפש האצולים בבחי' הרצון ושכל ומדות שלמטה מן הדעת וחכמה שמתחזקים ומסתייעים מן החכ' ושכל. וענין פרצופי יעקב וישראל ורחל ולאה [וכן יובן למשכיל ענין פ' ישסי"ת ואין להאריך כאן] אינם ענין לאנהגא בהון עלמין אלא הוא רק בענין בנים אתם לה' אלקיכם זו"נ דאצי' וכבן הנמשך ממות האב ויש להבין שאין הפי' שמות האב שבראשו בחללין דגלגלתא הוא עצמו הנמשך בטפת הזרע אלא מעין הוא שהמוח יש בו כח המעין להיות נובע ממנו מציאות חדש אשר עדן לא הי' [ומה שמרוב תשמיש יחלש המוח אין זה כלל שנחסר גוף המוח אלא כמו שמרוב עבודה יחלש הגוף ואבריו] והיינו שנמשך מכח מוח האב. והוא מגיע לבחי' ויפח וגו' הנז' בפה"ק. שהוא כח אלקי ממש הנמצא בנר"נ של הבנים. שאחר חטא עה"ד ככל משנת"ל באריכות בפה"ק בא התיקון לבנ"י שעליהם היא אומר בנים אתם לה' אלקיכם מן האבות אי"ו. וכל ענין הזווגים דיעקב או ישראל עם לאה או רחל הכל הוא בשפע אלקי הבא תוך נשמות ישראל בגופים בעוה"ז וכ"ז התיקון נעשה ע"י שלשת האבות ויעקב הוא השלישי והוא בבחי' קו האמצעי שעולה למעלה עד הכתר ולמטה עד היסוד ומל' ובזה הוא ענין המדרי' דיעקב וישראל ואין כאן מקום הביאור לזה. וכ"ז הוא גילוי האלקות דזו"נ עצמן דאצי' לבניהם עב"י וע"י זו"נ מקבלין ישראל למטה גם ממה שבא בזו"נ עצמן ממוחין דאי"א ועו"א בכל פרטי פרטיות המדריגות האמורים בזה. וכמ"כ הוא שע"י עבודת בנ"י למטה יש בהם כח לעורר למעלה בזו"נ דאצי' המשכת אורות ומוחין דאו"א ועו"א וכו' כידוע כ"ז. אבל באברהם ויצחק אבות העולם לא נשלם עדיין ענין זה בשלימות (כמו שהוא ע"י יעקב וישראל) שיומשך בנשמות בגופים הנולדים מהם כח אלקי ממש כנ"ל תוך הרגשת חיי הגוף שלהם. וגם בהם עצמן לא ירד האור עד מקום חיי הגוף להשתקע שם במדרי' חיים גופנים דבנ"א למטה. אלא שחיי הגוף שלהם נתעלה ונתקדש בבחי' מרכבה עליונה ע"י האמונה לה' הנראה אליהם והיו מובדלים מכל באי עולם בבחי' היחוד דאור פני מלך חיים. ובגמ' יבמות דף ס"ד א' ובמד"ר אמרו אברהם ושרה טומטמים היו והוא פלאי מאד כי הטומטום אין ניכר בו לא זכרות ולא נקבות ואיך הי' הזיווג ביניהם וגם הלא הוליד מהגר ובמקום אחר אמרו במד"ר שאמרה שרה טחין טחין ולא פליט הרי שהתשמיש הי' כדרך אנשים רק שלא פלט ש"ז. ובזוהר אמרו בנין לא הוו מולדין אבל הוו מולדין נשמתין והן הן נשמות הגרים שהן הנפש אשר עשו בחרן. וביאור ד' הזוהר הללו הוא עפמשנ"ת פ' לך שאאע"ה הי' מעשרה דורות שהיו בבחי' ארך אפים דמדרי' א"א למעלה והוא קבל שכר כולם שבנשמתו נתייחד האור (דשכר כולם כמש"ש) ע"י שנגלה עליו אדון הכל וע"י האמונה והגיע עד חיי גופו ונעשה מרכבה וגם שרה אשתו כגופו ונעשית גם היא מרכבה וגם בנשמתה היתה היא בחי' הנוק' דנשמת אאע"ה והי' ראוי שיהי' נעשה על ידם הזווג דקבה"ו לתחיית הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו למטה ובחי' ויפח שבהן נסתלק למעלה וע"י עבודתם בזווג דקיבה"ו הי' נחזר להנשמות בחי' אור אלקי דויפח הנ"ל. והיינו זווגם של אברהם ושרה למטה שהי' גופם בחי' מרכבה והיינו שהגיע עד הרגש הגופני שלהם (בבחי' עלי' כנ"ל) אור וכח המעין דמוח האב שלהן לבוש וגוף אל אור אלקי שבנשמת אדם והיא החיות הטבעי שישנו בטפת הזרע מצד עצמה והקב"ה נותן בו, נשמה עם בתי' האור אלקי דויפח. אך מחמת שאאע"ה הי' בחי' קו הימין לבד לא הי' ענין הזווג למעלה בשלימות ולכן נאמר ואתן לו את יצחק בבחי' מתנה. שאין המקבל יכול להשיג המתנה בכח של עצמו אלא בכח הנותן דוקא ונק' יצחק יחידו שנמשך מבחי' היחידה דאאע"ה ושרה אשתו. שלמעלה מכח מעין, המוחין שלהם ובזה יש לפרש לשון הפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק פי' שודאי יצחק היה בן אברהם שגופו של יצחק הי' מטפות הזרע דאברהם ושרה. אך לא הי' ככל הבנים שגם המשכת הנשמה שהקב"ה נותן נמשך בכח המוחין שלהם שעושין לבוש אליו. אלא אברהם הוליד את יצחק כלומר שהוא לא פעל ביצחק אלא הלידה בגוף המורגש למטה אבל נשמתו של יצחק מה' היתה רק בבחי' מתנה] ומתת אלהים הוא בבחי' מתנה דוקא ומתנה זו לא נתנה לו רק אחר המילה דוקא כמש"ל. אבל קודם לכן לא הי' הקב"ה נותן נשמה כלל בטפת זווגם ולא הי' בטפות הזווג שלהם רק חיות הגופני דאברהם ושרה שהיו מרכבה בכח האמונה שלהם כנ"ל כן ממש היתה חיות הטפה. והרי חיות הזה עם הטפה הוא דבר חדש שנמצא בעולם דהיינו שיגיע כח האמונה והביטול הבא מחמתה במקום הרגש גופני בחומר שאין בו צורת נשמה עליונה להיות לו לחיים גופניים. רק שחיות הזה בטפה לא הי' מתקיים רק ג' ימים כידוע דלאחר ג' ימים מסרחת ומתה הטפה והחיות שנסתלק ממנה הי' נשמה לגרים שנק' בשם גר צדק דוקא כמ"ש בזוהר שאין הגר מגיע רק לבחי' צדק אך לא למשפט שלמעלה מצדק ולכן נק' גר צדק. ומן האמור מובן שהוא הביטול בכח האמונה שבא בגרים. אבל לא כח האלקי ממש המיוחד בנש"י מעיקרם דויפח באפיו נ"ח. זהו ביאור מ"ש בזוהר שהיו מולדין נשמתין. אבל לענין תולדות בנים ממש. שיהי' בהם כל כח המעין דתולדה גם להביא האור שנסתלק מן הנשמות שנשר אל קרבנה. זהו שאמרה שרה טחין טחין ולא פליט. פי' שגם שהי' אאע"ה בבחי' אבות העולם להמשיך בחי' הזווג העליון ב"ה גם במקום הרגשת הזווג הגופני שלהם. אך כבר נת' שלא הי' מגיע לגופין שלהם כ"א להעלותם בבחי' מרכבה ולא להביא בחי' הטבע יהדות בגופים שלא בבחי' מרכבה (הנק' פ' רחל כמש"ל פ' וירא) וז"ש דלא פליט החיות הזה עד כח החיות גופני ממש. וכ"ז הוא בזווג הגופני שלהם. אבל בחי' מהו"ע בבחי' הנשמה דאברהם ושרה שהיו מעשרה דורות דארך אפים כנ"ל וקבלו השכר תוך גופם ממש ע"ז אמרו שהי' טומטמים שאין ניכר הזכרות והנקבות כלל כידוע וכנ"ל דבפ' א"א המ"ה וב"ן שלהם נעלם לגמרי מן העולמות ושניהם פרצוף אחד. רק כנ"ל שבמתנה נתן לו את יצחק יחידו והוא בחי' ומדרי' עליונה גם מבחי' טומטמים הנ"ל. והוא כדמיון אנדרוגינוס שיש בו זכרות ונקבות בגילוי רק שצד הנקבות מעכב על צד הזכרות וצד הזכרות מעכב על צד הנקבות שלא יבואו מהן תולדות. והנמשל למעלה הוא פ' עתיק ונוקבי' שכולו פנים ומתנשא מימות עולם לגמרי וכמ"ש במק"א שבבחי' פ' עתיק הוא מקומו של עולם וגם העולם מקומו. ובכתבי אדמו"ר נ"ע שיצחק ורבקה הן בחי' מ"ה וב"ן דעתיק שהי' היחוד שלהן ע"י אליעזר ושלכן הוכפלה פ' זו בתורה יעו"ש. ובזה יש לפרש מ"ש ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא דמשמע ודאי שהיא לבדה העקרה והוא לא הי' עקר וא"כ היל"ל על אשתו וגם ארז"ל בפי' לשון ויעתר שתפלתו היתה Bעתר זה שמהפך התבואה ממקום למקום. דהנה ע"ק וז"א כולא חד וכמו דז"א יש בכחו להשפיע התולדה בנוקבא ודאי שיש כח הזה גם בעתיקא שגם העולם מקומו והיתה התולדה מצויה באותו המקום עכ"פ. אך נת' שצד הנקבות מעכב על צד הזכרות מלהוליד אפי' באותו מקום כי בחי' הנקבות עולה בבחי' אור חוזר לקדמותו בחי' מל' דאד"ק שאין העולם מקומו כלל כי אין אלקים עמדי כידוע (ופי' ענין התולדה באותו מקום דגם העולם מקומו יש להבין קצת עדמ"ש בענין עשרה דורות שמאדם, ועד נח שהי' בחי' ארך אפים דעתיק וכללות הענין הוא ירידת השפע באור וכח דע"ק לבא באורות וכלים דאו"א זו"נ] וזהו לנוכח אשתו כלומר שגם על עצמו התפלל אל צד אשתו וק"ל כי עקרה היא הצד נקבות המעכבת התולדה. ואף שנת' שגם צד הזכרות מעכב על צד הנקבות היינו באנדרוגינוס דלמטה שלא יוכל לבא במ"נ דנקבות כח התולדה דנוק' מפני צד הזכרות שיש במ"נ ההם. אבל למעלה כל המניעה היא מצד הנקבות שהוא חוזר לקדמותו כנ"ל והבן. וז"ש ויעתר יצחק כעתר שהופך ממקום למקום כלומר ממקום דעתיק ונוק' שגם העולם מקומו למקום דז"א שאין העולם מקומו שהוא בחי' המקום המבואר כאן לעיל] ונוק' בבחי' הזיווג דקב"ה ושכינתי' הנז"ל באאע"ה. שכמו שאברהם ושרה שהיו בבחי' הדו"נ דאו"א ואעפ"כ הולידו במתת אלקים ועשו בחי' הזיווג למעלה וכמ"כ הי' ביצחק ורבקה שהיו בבחי' דו"נ דעתיק כנ"ל עשו גם הם הזיווג למעלה ותולדה בעוה"ז. ואף שגם ביצחק ורבקה היתה התולדה במתת אלקים כמ"ש ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו. וי"ל למה הוא דוקא הוצרך לתפלה כעתר ולא אאע"ה. וגם י"ל לפמשנ"ת כאן] למה באמת לא התפלל אאע"ה בתפלה כעתר נגד תמיהתו הלבן מאה שנה יולד כמשנת"ל. בזה י"ל דשם הי' עיקר המניעה מצד הדכורא כמשנת"ל שם בענין אבל שרה אשתך יולדת וגו' ואין חבוש מתיר א"ע אבל כאן ביצחק נת' שהמניעה היתה מצד הנקבות לכן ויעתר יצחק כנ"ל. ומה שהוצרך לתפלה ולא עשה זאת הש"י מעצמו להקים את השבועה על הזרע לאבות העולם. וי"ל בפשיטות לפי שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. ועי"ל עפמשנת"ל שם שעיקר הנבואה היתה באבות העולם עצמן ומהן נמשכה כל השפע אלקי באמהות. ולכן גם בתוספת ברכות ה' הבאה בדכורא לא הי' מתתקן מה שהוא מצד עצמה של הנוק' שבבחי' זו נת"ל שם ששרה היתה גדולה בנביאות ודי בזה. והנה מבואר בכתוב שעסק האבות הי' בחפירת בארות וכללות הענין הוא העלאת מ"נ מן המובלע ונעלם בארץ שאינו יוצא אל הגילוי כ"א בהתפעלות בחי' הנוק' ע"י כח הדכורא שבא אלי' להעלות מ"נ. וכמו שע"י מעשה המצות יש שני ענינים. א' הוא בירור והבדלת הדבר הגופני שנעשה בו המצוה מכל גופות הדומים בתכונה ההיא שעי"ז נבדל החיות דגוף ההוא מן התערובות טוב ורע דק"נ אל צד הטוב והקדושה. והענין הב' הוא שע"י הכונה והדו"ר בקיום המצוה עולה החיות והניצוץ בבחי' אירות וכלים הידוע שיש בכל דבר מן ענין שבירות הכלים הידוע ונדבק ונכלל בשרשו. וב' הענינים הן כמו חיצוניות ופנימית. החיצונית היא בבחי' העולמות שנברר מעולם התערובות טוב ורע דנוגה אל בחי' עולמות דקדושה וטהורה היא מתערובות רע חס ושלום. והפנימית היא בחי' ניצוץ אלקי וכענין כח הפועל בנפעל ובחי' אל עולם הידוע. וכמו כן יובן בעבודתן של אבות העולם שלא הי' מגיע עד חומר גופני עולם הזה וקיום התורה ומצות שלהם הי' רק למעלה ברוחניות עליון ותחתון דהיינו בחי' העלאת מ"ל וזכוך חומריות העולם מתערובות טוב ורע לקרבם אל הקדושה אלקית שהיו הם בחי' מרכבה אלי'. אאע"ה במדת החסד חפרו עבדיו בארות בארץ שבהשגתו הרוחנית והאלקית הי' זה בחי' הבירורים והעלמ"נ בבחי' חיצוניות. ובחי' השגתו ודביקותו במדת החסד דקו ימין דז"א דאצי' עשתה פרי גמור בבחי' העלאת מ"נ בבחי' הנוק' לגבי הדכורא שיתן דעתו עלי' לזיווג הנז' כמה פעמים והוא על דרך מה שנתבאר לעיל בענין ויקרא שם בשם ה' אל עילם ולענין בחי' תיקון הפנימית הזאת הוא מה שכתיב אברהם תיקן תפלת שחרית וקבע מקום לתפלתו כמ"ש אל המקום אשר עמד שם את פני ה' שהעמידה זו תפלה הזאת היא ענין התעצמות והתקשרות והתדבקות בדביקות יותר עליון בכל פעם בבחי' קו הימין דז"א למעלה. וממילא היתה הירידה וההמשכה שאחר כך בבחי' חפירת בארות בפנימית וחיצונית הנזכר לעיל במעלה ומדרי' יותר עליונה וזהו שקבע מקום כלומר בחי' המקום הנזכר לעיל כאן באריכות עשה אותו קבע לעלות אלי' בהתקשרות התפלה ופי' ענין לשון קבע לומר שמה שעלה בהשגתו ודביקותו בעת התפלה נעשה כבר קנוי אצלו עד עולם לא יסור ממנה. אלא שבכל יום הי' עולה למעלה עליונה יותר וגם אותה עשה קבע לעולם באופן שבעמדו להתחיל ענין התפלה כבר הי' לו בחי' המקום הנזכר לעיל קבוע לעלות אליו וכפי ערך מה שזכה בעלי' בערך ההוא היתה ההמשכה למטה בעולמות בחפירת הבארות בפנימית וחיצונית. באופן שבחי' המקום, הי' קבוע אצלו תמיד לעת מצוא חפצו לעלות למעלה. ועל ידי זה הי' נעזר בעבודתו למטה בבחי' מרכבה שלא סר ממנו אפי' רגע א'. מובן שבחי' העלי' שלו בתפלה יש בה בחי' עולה ויורד להמשיך בעולמות והמקום הוא קבוע כנזכר לעיל, אכן יצחק אע"ה מדה אחרת היתה בו שגם בחי' חפירת הבארות לתקן בעולמות כנ"ל לא באה לו כ"א ע"י קביעות המקום בשע"מ דוקא. שהרי מדריגתו מעיקרה נת"ל שהיתה בבחי' מתנשא מימו"ע לגמרי וע"י התפלה כעתר הנ"ל הפך ממקום (דגם העולם מקומו כנ"ל) למקום האמור פה באריכות ונעשה מרכבה לבחי' קו שמאל דז"א שהוא המקום ב"ה. דהנה מקום אתי כנזכר לעיל ועל ידי זה דוקא הי' יכול לתקן בעולמות בבחי' פנימית וחיצונית. באופן שגם דרך ירידה וההמשכה מלמעלה למטה שלו הי' ג"כ בבחי' קביעת המקום דוקא כי בלא בחי' קביעות המקום הרי הוא בבחי' מתנשא מתיקון בעולמות וז"ש וישב יצחק עם באר לחי ראי פי' כלפי מה שנתבאר לעיל באברהם אבינו עליו השלום הי' הפרש וחילוק בין שעת העמדה בתפלה ובין כל היום כולו בעבודתו בבחי' מרכבה בעולמות שבכל בחי' העלאת מ"ן שפעל לא עשה עדיין חזרת פב"פ ממש דזו"נ עד שעת התפלה דלמחר. אבל ביצחק אבינו עליו השלום גם בעת הבירורים דמ"נ בבחי' הפנימית כל היום הי' הכל בבחי' פב"פ עד בחי' המקום הקבוע לו כל היום כנ"ל וזהו באר ר"ל העלאת מ"נ ותיקון בעולמות הי' בבחי' לחי רואי כלומר בחי' פב"פ עם חי העולמים וזהו רק בבחי' הפנימית אבל בחיצונית הגופני ממש לא הגיע תיקון ויחוד שע"י אליעזר עבד אברהם כנ"ל ולזה הוצרך ויעתר יצחק הנ"ל. וגם בחפירות הבארות בבחי' החיצוני' יפה כח הבן מכח האב שכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו. דהיינו בחי' תיקון החיצוניות שזה נעשה ע"י העבדים (משא"כ הפנימיות נעשה ע"י עצמן דוקא) לא הי' להן קיום בעולם הזה כ"א בימי אברהם אביו דהיינו שהי' נעזר מאת הרוכב על בחי' המרכבה שלו אף שלא הי' בבחי' פב"פ כנזכר לעיל ואחר מות אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר. כי המצות בפ"מ בעוה"ז לא נתנו עדיין ולא הי' תקון החיצונית כי אם דרך בחי' משכן ומכון לאור הפנימית דכונת המכון השורה בפעולה החיצוני' לפי שעת כונתו. ולפי שכל ימי חיי אברהם אע"ה לא הפסיק אפילו רגע א' מהיות בחי' מרכבה לקו הימין כנזכר לעיל. לכן היו הבארות פתוחים כל ימי חייו. אבל אחר מיתו סתמום פלשתים ששב החיצונית להיות פנוי משום גילוי אור בקרבו. ולא עוד אלא שגם וימלאום עפר. והנה בגשמיות הענין לכאורה הדבר תמוה שהלא במקומו' מחפשים תמיד למצוא מים מה הי' להם למלאות הבארות עפר שלא יוכלו להסתפק מהם מים לעת הצורך [דודאי מ"ש סתמום פלשתים וימלאום עפר שהוא כפל לשון לא נאמר אלא בשביל כונה הפנימית דס"ת ובגשמיות המורגש הוא ענין אחד שלא יסתפקו מהבארות ליהנות מהם]. וי"ל בזה דכל ימי חיי אברהם אבינו עליו השלום הי' נק' נשיא אלקים ככתוב בפ' חיי שרה בפסוק. והיו נכנעים תושבי הארץ אליו. וזהו נגד טבע הבריות שיהי' התושב נכנע לגר. אין זה אלא עזר אלקי הרוכב על מרכבתו כנ"ל. ובהסתלק האור והעזר הי' רע עליהם המעשה שהיו נכנעים לאיש עברי לכן רצו לבטל זכרונו מפיהם ומנגד עיניהם. וכן יובן ע"ד דברינו אלה פה שמ"ש סתמום פלשתים הכונה התפשטות ישות הקליפה שלא יראה ולא ימצא שום ביטול והכנעה נגד הקדושה העליונה שהיתה שורה בבארות בחיי א"א עליו השלום. וימלאום עפר הוא התגברות הקליפה עד שלא יפקד ולא יזכר ולא יעלה על לב לעולם זכרון כח הקדושה שהיו נכנעים אליו מכבר עד שגם השמות שקרא להן (שמסתמא בכונה מכוונת דקדק בקריאות השמות) ישתקע הדבר ולא יעבור על פה אדם גם לקרות השמות ההם. והענין הזה הוא כמ"ש בתניא פכ"ג ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד וכו' אלא שלמטה הוא תחת הזמן וכו' כי אח"כ כשעוסק בד"א נפרד מהיחוד וכו' ע"כ. כמו כן יש להתבונן שההארה הקטנה ומצומצמת שהיתה שורה במקום הבארות ובשמותיהן נסתלקה למקורה לגמרי כשאין מי שעוסק בה. אבל מה שפעל ועשה אברהם אבינו עליו השלום למעלה ע"י חפירת הבארות וקריאות השמות שם הוא נצחי לעולם ועד ורק מלהאיר למטה נתבטלה וגם נשארו איזה בחי' ני"ק תוך הסתימה שסתמו פלשתים ע"ד הידוע בענין שבירות הכלים דמלכי קדם. וכשבא יצחק אבינו עליו השלום נאמר בו וישב ויחפור את הבארות וגו'. וכאן לא נאמר עבדי יצחק כמ"ש להלן ויחפרו עבדי יצחק וגו' אלא וישב יצחק עצמו ויחפור וגו'. והיינו כדאמרן שליצחק הי' לו בחי' קביעות מקום גם בבחי' התיקון עולם וגם נאמר בו שמאלו תחת לראשי שמרומם את בחי' שכינה בתחתונים להיות בבחי' פב"פ כנז"ל בענין באר לחי רואי. ועל ידי זה העלה גם את הניצוצות שנשארו בהסתלקות אור השכינה מבארות שחפרו עבדי אברהם אביו ונתעלו להתייחד עם מה שפעל אברהם אבינו עליו השלום למעלה בחי' היחוד נצחי הנ"ל. ולפי שעבודת יצחק היתה בבחי' התרוממות ויחוד עם בחי' המקום הקבוע הנ"ל לא קבלו הפלשתים ממנו כענין ההכנעה לנשיאותו אלא נפלו על פניהם שלא הי' להם מקום כלל נגדו. וז"ש ויקנאו אותו פלשתים ואמרו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד. בלי שיעור ומדה. שיוכלו עכ"פ לתפוס איזה מקום לעצמן ג"כ. ועם האמור י"ל גם מ"ש אל תירא כי אתך אנכי בבאו לגרר שיש לדקדק בזה כמו שדקדקו במ"ש אל תירא אברם. והיינו כי מפני הרעב נטרד מבאר לחי רואי לחפור בארות בפלשתים שהוא תיקון החיצונית ע"י עבדי יצחק דודאי שהי' ירא לנפשו דירידה היא זו ממדריגתו דבאר לחי רואי לז"א אל תירא כי אתך אנכי היינו בחי' מקים הקבוע לו גם בתיקון החיצונית ויפלו אויביו תחתיו כנזכר לעיל:
2
ג׳ואחר כל הנ"ל יתבארו לשונות התלמוד המובאים בתחלת הדברים. כל הקובע מקום לתפלתו וכו'. הנה במשנת אבות אמרו אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ע"כ המקום הזה ר"ל בחי' המקום הנז' פה שהמקום צ"ל קבוע והתפלה איננה קבע כי היא בחי' עליית העולמות לפי שעה ואחר התפלה שבים למקומם הקודם וצריך לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי. וענין קביעות המקום לתפלה הוא כמאמר ריב"ז לתלמידיו וכשאתם עומדים בתפלה דעו לפני מי אתם עומדים. הנה אומר כשאתם עומדים דעו וכו' מובן שאין כוונת הידיעה הזאת כידיעה מפי סופרים ומפי ספרים שידיעה כזאת אינה בשעה שעומדים להתפלל. אלא הכונה במ"ש דעו ר"ל הביאו לידי הרגשה (שנק' דעת) כל חד וחד לפום שיעורא דילי' את בחי' הכרתו את קונו שהוא בחי' איהו יחיוהי וגרמוהי חד דנוק' דז"א דאצילות שהוא הידוע דוקא בעולמות ע"י בחי' המקום שלו הנ"ל והנשמה מכרת אותו במהו"ע כבי' ע"י בחי' ויפח דנשמה כנ"ל. יהכונה במ"ש הקובע מקום וכו' ר"ל שתהי' בחי' הרגשת ההכרה זאת דבר קבוע אצלו שלא יצטרך להרבות בכל זמן תפלה בהשגות והבנות וקירוב אל השכל לעמוד על ענין האלקות שהוא האחדות הגמור כנ"ל אלא יהי' בחי' מקום הזה קבוע אצלו להרגישו בעת העמידה בתפלה. ואליו ישא את נפשו בתפלתו להעלות תיקון השכינה המתתקנת בד' תיקוני התפלה ונר"נ שלו והעולמות בהתעוררות רחמים ותחנונים כענין מ"ש בכל לבי דרשתיך וגם ואשפוך את נפשי לפני ה' ששפיכת הנפש מגיע עד בחי' ממעמקים קראתיך נוסף על בכל לבי דרשתיך כמ"ש בזוה"ק ומבואר במק"א. כי הנה כבר יכול להיות שיפול לב האדם עליו איך אדם יסודו מעפר וכו' יערב לבו לגשת אל ממ"ה הקב"ה לבקש מאתו חפצי לבבו. אך באמת בדבר שהוא יקר מחיים המרגיש אותו הדבר מאליו וממילא תשתפך נפשו מבלי שים חשבון ערך נפשו עליו והבדלת ערכו של ממ"ה הקב"ה. וזהו אל תעש תפלתך קבע כלומר ענין קבוע שבכל עת שיעמוד בתפלה יהי' הכל בסדר מיוחד וקבוע בכל יום תמיד בסגנון אחד. אלא רחמים ותחנונים מלשון בקשת חנם בשפיכות נפש כנ"ל שהוא כפי מה שיזדמן לו התפעלות נקודת פנימית הלב להשתפך אל חיק המקום הקבוע הנ"ל. וז"ש בגמ' מאי קבע (התם קאי על מ"ש ר"א העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים וכדלקמן אבל מסתמא היינו נמי במ"ש אל תעש תפלתך קבע וכו') כל שאינו אומרה בלשון תחנונים כפי ההתפעלות מעומקא דלבא עד שא"א לו מבלתי שיבקש הרחמים מבעל הרחמים כנ"ל אלא שהרגיל א"ע שבכל עת שיעמוד לפני המלך יבק כזאת וכזאת [אבל לשון תחנונים הוא שנובע מנקודת הלב לפי שעה דוקא] אין זאת עלי' שלימה לא לנפשו ולא לעולמות וכ"ש לענין תיקונין דשכינתא. ואחר התפלה יהי' ע"ד על כרחך אתה חי שכך גזר הגוזר על כל איש ואיש ממלאכתו ותורתו אשר בראו אלקים בגוף ונפש לעשות כל ימי חייו. כעבד שקבל פרס מרבו והולך לעבודתו [ומ"ד שאינו יכול לחדש בה דבר חידוש זה הוא בשני פנים. א' למעלה תוספות אור בהכרתו? את בוראו בחי' המקום הנז' באופן שתהי' גם התוספת קבועה זה נק' חידוש למעלה. ויש ג"כ בחי' חידוש למטה היינו שיפעול דבר חדש בביטול מן המדות הטבעים דנה"ב שלו בבחי' אתכפיא או אתהפכא. דשלא בבחי' שפיכת נפש הנ"ל רחוק שימציא כזאת בתפלתו] בבחי' ע"כ אתה חי. אז אלקי אברהם בעזרו לשמרו שלא יפול ברשת היצה"ר מנפשו הבהמית. משא"כ כשאין לו מקום קבוע כנ"ל אלא שבכל עת התפלה צריך להשתדל בידיעות בוראו ע"י כח הנשמה המלובש בשכל אנושי צריך להיות זריז ונשמר מאד לנפשו כל היום כולו (וכמשי"ת) אבל הקובע מקום לתורתו שהתורה עצמה היא בחי' קבע כמ"ש עשה תורתך קבע. כמובן מהאמור פה. אם הוא קובע גם לה בחי' המקום הנז' וזהו מעין האמור במדתו של יצחק אע"ה אז אויביו נופלים מאליהם לפניו כענין האמור לגבי יצחק אע"ה וכמ"ש ושמתי מקום לעמי ישראל שאתן להם בחי' המקום קבוע הנ"ל וגם נטעתיו לישראל ושכן תחתיו של המקום הנ"ל בקביעות שהוא ענין בנין פ' רחל בבחי' פב"פ שהי' בבהמ"ק קיים. עז"א ולא ירגז עוד כי ענין הרוגז הוא מענין מנגד לרצונו ושכלו ומדותיו. אבל כאן אומר אויביו נופלים תחתיו ואינן עוד לעומתו וכש"כ כנגדו כלל. גם לפי הגירסא שגם במאמר הב' גורסים כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים וכו' יש לפרש שפי' מקום זה אין הכונה על בחי' האמור שהוא בחי' ומדרי' ז"א. אלא הכונה כאן ע"ד מ"ש בזוה"ק ע"פ ויפגע במקום דיעקב אע"ה שהוא בבחי' ומדרי' נוקבא דז"א ולשון הקובע מקום ר"ל בנין הנוק' לפרצוף שלם וכמו בנין בהמ"ק. ובפרט עפ"י מה ששמעתי ביחוד מאדמו"ר נ"ע שחורבן בהמ"ק אינו אלא לגבי כללות עמב"י. אבל במדרי' תנאים ואמוראים וצדיקים הגדולים בחי' בהמ"ק שלהם ולעולם קיים. ולקרב הענין קצת אל השכל הוא כמו שידוע שבהמ"ק הבנוי למטה מעצים ואבנים הי' בו השראת השכינה עד שכל הנכנס לבהמ"ק הי' מרגיש בעצמו אימתה ופחד ה' בבחי' הרגשת ענין אלקי בגופו ממש. ככה יש להבין עדמשנת"ל בענין הקובע מקום דמאמר הא' הנ"ל שהוא ענין קביעות ההכרה אלקות דנר"נ שלו עם בחי' הניצוץ אלקי דויפח באפיו הנ"ל עד שא"ל להתבוננות שעפ"י טו"ד כ"א תומ"י שנותן דעתו על בחי' ההכרה הנ"ל מיד מורגש' היא לו כמש"ל במ"ש דעו לפני מי אתם מתפללים וההכרה הזאת היא בבחי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד בז"א דאצי'. כמו"כ יובן בקביעות מקום דבנין הנוק' בבחי' פב"פ דר"ל שאין בחי' העלי' דנר"נ שלהם בבחי' שפיכת הנפש הנ"ל אלא הוא בנין קבוע אצלם בחי' הרגשת אלקות בתוך תוכם בבחי' ממכ"ע שנר"נ שלהם בגופם מליאה לה הרגשת האלקות כנ"ל בהנכנס לבית המקדש הבנוי מעצים ואבנים הנ"ל. ומה שאמר ר' אליעזר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחתונים לא לגנאי ח"ו הוא אומר. אלא מורה דרך הוא למי שתפלתו קבועה לו בבחי' בנין הנוק' הנ"ל אין לו להיות תפלתו נסדרת בלשון תחנונים כענין שפיכות נפש ובקשה מעומקא דלבא אלא כמ"ש במק"א בענין מאן דמליל באודנין דמלכא שהוא כמו השר והעבד הנאמן מאד למלך שאין לו רצון אחר כ"א רצון המלך והוא משוטט במדינה לדעת מה יעשה בה למלאות רצון המלך במלכותו ובא ומדבר דבריו באודנין דמלכא שכל דבור ודבור שלו אינו אלא כלי להיות נמשך הרמנותא דמלכא להעשות כן במדינה ודי בזה למבין ומשכיל על דבר שכל דבורים של השר ועבד הנאמן הנ"ל הן הן בנין הנוק' ותכשיטיה. והדבר מובן שאין זאת אלא כשנאמנותו קבוע ואין לה חילוף בשום זמן. כמו כן יובן שזהו מ"ש הקובע מקום לתפלתו וכן העושה תפלתו קבע שר"ל שבנר"נ שלו כבר יש לו בחי' בנין הנוק' ותפלתו עושה בנינה בעולם כולו ושתהא מתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, ומ"ש בגמ' מאי קבע כל שאינו אומרה בלשון תחנונים אלא כייעץ נאמן למלך כנ"ל אפ"ה קדוש ק"ק ה' צבאות וגם תפלתו זאת איננה עולה כ"א כענין שפיכות נפש (וכענין מארז"ל שמיכאל מקריב נש"י ע"ג המזבח העליון וכו') קמ"ל ר"א דזכאין אינון ישראל דמתקדשי בקדושא דמארייהו ממש עד שאין תפלתו תחנונים כאמור והמשכיל ומחכה למילי דחכמתא יבין מדעתו בבחי' נר"נ דכל איש ישראל בגופו הולך ומתתקן דוגמת תיקון הפרצופים דעולם התיקון הידוע שהתחלת התיקון הוא ברישא דעמא וכמ"ש במקום אחר. מאמר השו"ש באריכות) שהן בחי' עתיק ואריך שכללותן בחי' הכתר הממוצע בין מאציל לנאצלים. וככה הוא בכל ישראל רצונינו לעשות רצונך. ומי שזוכה שמגיע בחי' התיקון בנר"נ שלו בגוף בבחי' אבא ואימא היינו שמצא כח ועוז בנר"נ שלו להתבונן בבינה ודעת דרך הלבשה גם בשכל אנושי בכדי לעורר ולהוליד בחי' הדו"ר דנר"נ בגופו שמקבל חיותו מנר"נ ע"י ההלבשה בנפש השכלית החיונית הטבעית. והזוכה לבחי' קביעות מקום דפי' הא' הנ"ל הוא שבא התיקון גם בבחי' פ' דז"א דנר"נ שלו בגופו. וקביעות מקום דפי' הב' הנ"ל היינו שזוכה גם לבחי' בנין פ' הנוק' דנר"נ שלו והדברים עתיקים:
3
ד׳ומעתה יש לסדר הדברים בענין יצחק אע"ה שנתתקנה נשמתו שנשרה מאדה"ר בבחי' מתת אלקים לאברהם ושרה שהכינו לו גוף קדוש את יצחק יחידו כנ"ל בבחי' יחידה מבחי' ע"ק המתנשא מימות עולם לגמרי כלומר שלא הי' ע"י נמשך לעולמות ענין האלקות שהי' הוא ע"ה דבוק בו ובחי' מרכבה אליו ר"ל לקו השמאל דז"א וגם שכל תנועה ותנועה שהתנענע היתה בכח אלקי הרוכב עליו אך הכל הי' בבחי' מתנשא מימות עולם ועתיקא קדישא וז"א כולא חד ולא בא לעולמות דמסטרא דילן שום גילוי כלום. ואחרי מות, אברהם ויברך, אלקים הוא בחי' ז"א בבחי' הכלים שנק' אלקים כידוע שמהן באה השפע לעולמות את יצחק וישב יצחק עם באר לחי רואי כנזכר לעיל היינו לעשות תיקון בגילוי אלקות בבחי' הפנימית דאו"כ המצוי בעולמות דמסטרא דילן. אך מחמת ויהי רעב בארץ א לפרש עדמ"ש בפי' רות להאריז"ל הידוע שכמ"כ יובן גם כאן שאעפ"י שעשה יצחק בינו ע"ה תיקון גדול בעולם בבחי' הפנימית דאו"כ עדיין הי' רעב בארץ בחי' המל' שהריחה ציקי קדירה דהיינו החיצונית] וילך גררה לחפור שם בארות כמש"ל ויש לבאר עוד ענין א' שכמו שלמעלה בחי' הדו"נ הדכורא הוא סוכ"ע והנוק' היא בחי' ממכ"ע באיזה מורגש להם מענין האלקות. ככה באבות העולם הי' דו"נ שלהם ג"כ עד"ז (זה יובן בפשיטות ממה שאנו רואים בעולמנו שהדכר יש לו טרדות ענינים ועסקים ואין אדם יודע מה שבלב חבירו כלל רק שיכול להיות טרוד באיזה מחשבה עמוקה בלתי נודעת לזולתו. והנקבה אין לה ענין טרדת הדעת בעמקות המחשבה. ולכן מה שהיא ברוממות הערך בזכות ודקות וסלסול (הנק' איידילקייט) ניכר בה ביותר הרבה ממה שניכר בא"ש הטרוד במח' עמוקה כנ"ל. ולכן כשבא יצחק אבינו עליו השלום גררה וישאלו אנשי המקום לאשתו כי ראו בה רוממות מעלת הסלסול הי' פלא בעיניהם כי לא ידעו כלל וכלל מענין רוממות דסט' דקדושה אלקית. רק שראו בה סלסול נבדל. ויאמר אחותי היא כלומר סלסול זה הוא לה בטבע תולדתה מאנשים מסולסלים. כי ירא לאמור אשתו כלומר שממנו היא מקבלת הסלסול הזה ולא מטבע של תולדות עצמה הוא לה. פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה. פי' דהנה זווג ויחוד איש באשתו צ"ל מוצנע ומכוסה מכל ברי' כי ענין הזווג הוא בבחי' עצמות החיות שלהם שמתייחד מזה בזה ודי בזה. ואין אמתת היחוד הזה נמצא כ"א כשאין רואה כי כשיש אחר הרואה והאחר אינו מגיע כלל לראות עצמות החיות של זולתו כי אין אדם חי מחיות גופו של אדם אחר. ולכן כשהזווג בזווגם מורגש ונראה לזולתו הרי נמצא להם מציאות חיצוני' שאינו ביחוד דאיש ואשתו בזווג דבחי' עצמות שלהם המתייחד שהוא ענין שאין לזולתו הרגשה וידיעה ממנו כלל. והרי ראיית זולתו מבטלת שלימות היחוד. וכמו כן יש להבין מ"ש כאן כי ירא לאמור אשתו שממנו מקבלת הסלסול שהוא ענין עצמות מציאותה (דסטרא דקדושה כנ"ל) פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה פי' שימיתו את בחי' היחוד העצמי הנמשך ממנו לרבקה (כראיית הזווג שמפריד ממנו היחוד כנ"ל) ואמר כי טובת מראה היא פי' שהיא כמו מראה אספקלריא טובה שמראית אל מה שחוץ ממנה את מה שלפנים הימנה וכן רבקה היא מראית יחודה עם יצחק בתכלית שלימות הגילוי שבה בזכותה כאספקלריא המאירה דבחי' היחוד והזווג הגמור וידיעת אנשי המקום מזווג הזה יפריד חס ושלום היחוד הזה שלהם ולכן אמר אחותי שלא ממנו היא מקבלת זאת אלא מסתרי הטבע הנעלם הוא לה. ולא יהי' להם שום הרגשה מיחוד וזווג שלהם. ובזה ידוקדק מה שלפי סדר היל"ל כי אמר פן יהרגוני או היל"ל פן יהרגוהו כמו שאומר כי ירא אלא שהכונה בזה כי ירא לאמר אשתו פן באמירה זו אליהם תבוא לו בחי' הריגה על על רבקה כנ"ל. ומה שלא אמר פן יהרגוני הוא כי באמת לא הי' פחד מזה כלל כנ"ל שהוא ע"ה הי' בבחי' המתנשא מימות עולם שאין שום קליפה כנגדו להרגיש ולדעת אפי' מציאותו בדרך נעלם כלל לא. אלא שבכינוי אליו הוא פן יהרגוני שהוא חשב כן אבל באמת לא ירעו ולא ישחיתו כלל כלל לא בכל רוממות קדושת זיווגם ויחידם האמתי. ויהי כי ארכו לו שם הימים. כלומר בתיקון הרעב דארץ כנזכר לעיל והיינו בבחי' ירידת בחי' התיקון לבא גם בבחי' החיצונית. וישקף אבימלך בעד החלון דחכמתא שהגיעה עדיו ההרגשה שהנה יצחק מצחק את רבקה אשתו פי' שיצחק עושה בחי' הצחוק הבא ברבקה שהוא ענין נהירו דעתיקא שנק' צחוק כידוע. וזהו דקדק הלשון יצחק מצחק את רבקה ולא אמר עם אלא השקיף שבחי' הצחוק הנמצא ברבקה יצחק הוא העושה אותה כן. והנה אבימלך השקיף גם כן שאין דאגת מות והריגה ביחודם הנשגב ומאד נעלה וכנזכר לעיל שלכן לא אמר הכתוב פן יהרגוהו אלא יהרגוני וכן השיב יצחק לאבימלך כי אמרתי אני מדעתי וק"ל. והודיע אבימלך השקפתו גם לכל עמו להרחיקם ולהבדילם מקדושתן של האיש הזה ואשתו מלנגוע בהם. וזהו ויצו אבימלך לכל עמו וגו'. ואחר שנתפרסם רוממות ערכם דיצחק ורבקה גם בארכו שם הימים בגרר וברעב שבארץ אז ויזרע יצחק בארץ ההיא כלומר שהמשיך מ"ד דדכורא לעורר מ"נ דנוק' וימצא בשנה ההיא מאה שערים. שנה הוא בחי' הזמן שבניק' והוא המחבר נפש לעולם כידוע בכ"ד בענין עולם שנה נפש ובה מצא מאה שערים לקבל מאה ברכות שאדם מברך בכל יום ובזה נתקן הרעב דארץ לגמרי עד שגם בחיצונית יוכל להאיר אור תיקון הפנימית דיצחק וזהו ויברכהו ה'. ר' כלפי מ"ש אחר מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו שנתבאר לעיל דהיינו הברכה מבחי' הכלים דז"א מסטרא דילן ולכן הי' עדיין רעב בארץ עד כי מצא מאה שערים למאה ברכות אז ויברכהו הוי' בחי' האורות דז"א דאיהו וחיוהי וגרמוהי להזדווג בנוק' בבחי' הזיווג הנז"ל כמה פעמים אז נגלה כבוד יצחק ככל מה שנתבאר לעיל ויגדל האיש הלוך וגדול ויקנאו אותו פלשתים וישב ויחפור את בארות אשר חפרו עבדי אביו וכו' ככל הנזכר לעיל וכל זה בא לו בכח עבודתו להמציא המאה שערים שאז ויברכהו ה':
4