חנה אריאל, וזאת הברכהChanah Ariel, V'Zot HaBerachah
א׳ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אשר ידעו ה' פא"פ. לכל האותות וגו'. אשר שלחו ה' לעשות באמ"צ. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלקים. לשון לכל ולכל אינו מדוקדק לכאורה דהול"ל בכל. ועוד יל"ד דלגבי ארץ מצרים אומר אשר שלחו ה' ולכל היד החזקה וכו' משמע אשר עשה משה מעצמו. וגם צ"ל ענין אשר ידעו ה' ומהו פא"פ. ויתפרש שהידיעה אשר ידעו ה' את משה נפלאת היא שהיתה בבחי' פא"פ (כמשי"ת) היתה סיבה לכל האותות אשר שלחו ה' לעשות שהי' הענין מופלא שלא הי' לכל נביא. וכן היתה הידיעה דפא"פ לסיבה לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לא קם נביא עוד לעשות כן) שיהי' לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלקים. כלומר שכל ישראל יהיו יכולים לראות שעם התו' שנק' ראשית בה דוקא ברא אלקים וגו'. והיא היא עיקר חיי העולמים. ולולא היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה א"א כלל לראות כ"א דבראשית בחוכמתא חכ' דמע"ב אבל לא בהתורה. וכן רז"ל דרשו בשביל התו' שנק' ראשית ברא בחוכ' דמע"ב וכו'. כלומר שתנתן אח"כ התו' בעולם שברא בחכ' דמע"ב. וכמארז"ל אם מקבלים ישראל את התו' מוטב וכו'. וזהו כחו וגבורתו של מרע"ה שעשה את היד החזקה ואת המורא הגדול שיוכלו לראות שבראשית שהיא התו' בה ממש ברא את וכו' והכח הזה למרע"ה הוא מן הידיעה אשר ידעו ה' פא"פ וכמשי"ת אי"ה:
1
ב׳בזוה"ק ת"ח אורייתא חדותא דכל חדותא דקוב"ה ואטיילותא דילי'. ובמ"א אמרו אסתכל באוריי' וברא עלמא. ובמ"א אמרו אוריי' וקוב"ה כ"ח. וא"כ מה שייכות אטיילותא ואסתכלא. הנה ענין שרש בריאות עולמות הוא מח' דאנא אמלוך דאחדה"פ לא אשתני וכו' ואלדח"מ ושמו וכחו כבי' אין לו קץ וסוף כלל. עד שבכל מקום שנתפשט שם הוא בבחינתו בחי' אא"ס אחר ריבוי הצמצומים להתפשטותו הנמצא במדה וגבול ותמונה. הנה בחי' האין סוף שבהאור וכח אינו מסתיים ח"ו והרי הוא בעצמותו עצמות האא"ס אלא שכל עיקר עצמותו ומהותו וכל כחו כבי' נעלם מהנמצא והיינו בריאת היש שלא ע"י עו"ע. פי' שנמצא בהנברא בחי' ישות שלא בא לו מן העילה שלו שהן האו"כ די"ס דאצי' שנק' הוי' ב"ה ע"ש שמהוה הכל רק שמה שהוא מהוה הוא רק בבחי' סוכ"ע וד"ע ב"ה שבידיעת עצמותו יחודו ית' יודע את כל הנמצאים גם הנפרדים מקו"ח אא"ס. וכלומר שאינו נגלה בהם אלא בהעלם. אך הוא צוה ונבראו לדעתן וצביונן בהתפשטות לישות תמונה שבחרו בכל הכחות דרצון ושו"מ שלהם בערך מדרי' אותו עולם שנמצאים בו. מבואר שמציאותם בידיעה שהוא ית' יודע אותם נבדלת מאד מפרטי תמונת מציאותם בהבראם לדעתן (הנק' אצלינו בשם ד"ת) שהרי החפץ אשר חפץ ה' ועשה בידיעת עצמו ית'. אין שום נ"מ מן הפרטים החלוקים דישות מציאותן לעצמן בד"ת שלהן וכ"ז נת' בכ"ד. והוא כללות ענין כלבוש תחליפם ויחלופו, ומי שאמר לשמן וידליק וכו' ועז"נ כי רוב מעשיהם תהו שהוא קז ירוק כשנ"ת במ"א כלומר התפשטות ריחוק מן השרש בתכלית הריחוק. ולכן אומר יעלו בתהו ויאבדו שכשעולה לשרשם נאבד מציאותם לגמרי עד שאין לו שום מציאות. ועליות הרצון לחדש היש הזה הוא הרצון למדת המלוכה שעיקרה על עם עמום וחשוך אין לו שום ידיעה והרגשה בהמציאות האמיתי שהוא אחדות הבורא ב"ה ד"ע הנ"ל. והמלך בכח מלכותו ימלוך עליהם ויעשה להם סדר נכון והגון להרגילם ולהביאם אל מציאות האמיתי וכמ"כ מובן ומושכל שבכח חכמת אדם חכם מופלא ונבדל בערך יוכל לפעול בכח חכמתו לבונן את עם עמומים וחשוכים כנ"ל ולהביא בהם סדר נכון וקירוב אל המציאות האמיתי. וההבדל שבין כח המלוכה וכח החכמה הוא שכח המלוכה הוא בהתנשאות באימה עליהם והפלגת רוממות המלך עליהם ביותר. יותר יפעול בהם העלי' מן החשכות והעמומות שלהם. ובנמשל יובן שהוא ג"כ בחי' עלי' להם כעין עלי' בתהו הנ"ל אלא כשבא עלי' זו מן כח מדות המלוכה היא אינה לאבדון ח"ו אלא בחי' ביטול הישות הנפרד שבהם לקבל איזה הארה מאור פני מלך ע"י ביטול הישות שלהם מחמת רוממות המלך ולבוש הוא הי ין זה כי אדרבא גאות דה' מלך גאות לבש. אבל כח החכ' הוא היפך ממש מענין זה כי הקל ממציא בכח חכמתו מציאות חדשה שגם לב אבן ישכיל מה שהוא רוצה לבוננו. אף בעודנו בעוביו וגסותו. וגם אם עי"ז יתעלו הבורים וחסרי מדע למעלת אנשים בעלי דעה אין זה כענין עלי' לתהו הנ"ל ולא כעלי' במדת המלוכה. שבמשל הוא שעולה להיות כאין לגבי רוממות המלך. וע"י החכ' עלייתו אדרבה להיות מתחשב ביותר, וכמ"כ יובן בנמשל שבחי' החכ' שהיא התו' היא יורדת ונמצאת למטה בעוה"ז ע"י מ"ת וכמשי"ת. ואף שעי"ז יש גם עלי' גדולה למקבלי התו' וההוגים בה. אין זה כלל כהעלי' לשרשם שהם תהו לגבי'. אלא הם עולים לעלי' שאינה מערך שרשם והיינו שעולים לד"ע ממש הבא ומתלבש בד"ת להעלותו ולהקימו עד שבסוף יומיא יוכל להתייחד ממש עם ד"ע. משא"כ ע"י מדת המלוכה אין העלי' רק במדרי' הד"ת עצמו אלא שעולה בתהו להתבטל מישותו ויתקיים (ולא יאבד) במעלת ביטול היש לגמרי מדרי' למעלה ממדרי' בעולמות דעשי' ויצי' ובריאה עד אצילות. ובזוהר אמרו אורייתא מחכ' נפקת משמע שהתו' עצמה איננה ערך מציאות חכ' ושכל ואפי' עליון נורא
2
ג׳**הג"ה
3
ד׳ואף שנז' בסה"ק ובכתנים שהתו' היא בחי' חכמת המאציל ב"ה או חכ' דא"ס. הנה הוא לאו מכל אלין מדות דנאצלים ובי"ע כלל. ואפי' במ"ס דא"א מבואר בכתבים שאיננה כלל מערך חו"ב דעה והשכל אלא כח להמציא חכ' הגלוי' באצי'. ובמק"א איתא בכתבים שמשם מקום ענין רמאות דלבן וכו':**
4
ה׳אלא דמחכ' הגלויה נפקת ופועלת פעולת מהות החכ' הנז' שאיננה כדרך כח המלוכה כנ"ל. וכשנתבונן עד"ז במח' הראשונה דאנא אמלוך שהן הדיו דסקרסין וכמ"ש בכ"ד. שהוא שימצא. שלימות המלך בכבודו לעצמו גם בעם מדינות המלך (כי אין מלך בלא עם ושלימות האחרון לעם הלא הוא שיזכו לשלימות מעלת המלך בכבודו והוא ענין הידוע בעליית הנו"ן אלפים יובלות והתהפכם אל מה שהי' וכמ"ש בע"ח בהקדמה. ובמש"ה מבואר שגם אחר ההתהפכות יהי' זכרון מציאות העולמות. וכמו ששמענו בפי' המשל ביין שהי' בכלי אדום וירוק ולבן כשמריקים הכל לכלי א' בלא שום גוון ומתאחדים בתכלית הזוכר יזכור ויבחין שזה היין הי' בכלי אדום וזה בכלי לבן וכו') והמח' שבה חושב המלך שלימות הזה דאנא אמלוך מובן בקל למשכיל שאינה חכ' וסברא והמצאת אופנים שכליי'. אלא רק כח היכולת דאחה"פ שהוא א"ס למעלה ואין קץ ותכלית למטה מטה והרגשת הכח הזה לפרט הזה דרצון למלוכה היא היא המח' החושבת אנא אמלוך דיו דסקרסין. וה"ז כדוגמא כעין מה שאו"א מולידים זו"נ, וע"ד האמור פה הוא היכולת להביא כל ענין הד"ע בד"ת ג"כ. והיכולת והכח הזה הוא התו'. וביאור זאת כידוע ונת' בכ"ד שכל עיקר ענין מתן התו' לישראל הן הן העשה"ד שכל עיקרן הוא אנכי הוי' אלקיך (רק שדבר שבקדושה כלול מי' לכן בא בעשרה דברות) והוא ההתייחדות וההתדבקות דאלקות ממש דאנכי הוא אלקיך. כענין אלקי בקרבי וכמ"ש כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו (ומה שאמר כאלו היינו כלפי מעיו דגוף ונפש הטבעית שאין להם כלל זה הענין. רק ע"י הנשמה ונפה"א המלובשת בהם). והוא הכח לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך כידוע בענין משבאת לידי מדה זו וכו'. וכן בקדושת סת"מ אם כותבן מקבלי התו' דוקא יש בהן הקדושה האמורה בהן. וא"ל אין בהם קדושת הסת"מ. אף אם כתבן כתמונתן. וכן קדושי אשה עפ"י התו' אין רק למקבלי התו'. והנה עשיית וקיום כל המצות בפו"מ הוא הוא תיקון העולם להתגלות בו יחודו ית' כמ"ש ביום ההוא יהי' וגו'. והמצוה היא היא שם הוי' בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש. מבואר שענין התו' שישנה בישראל היא היא הכח לגלות ענין האלקות ביחודו האמת גם בעולם ועד"ז נתבונן גם למעלה כמשנת"ל שהתו' למעלה היא וממנה בא הכח לעליית העולמות כל מיני העליות כנ"ל הכל הוא בכח התו'. והנה מציאות חידוש העולמות בפו"מ הוא משם הוי' ב"ה שמהווה הכל היינו או"כ דספי' דאצי' דבהון אתכסיאת מב"נ. ור"ל העלם היחוד המצוי לבדו הנ"ל והרי האו"כ הן הן הממציאים ההעלם הגדול שבעולמות הן הן עצמן הי"ס הם או"כ לגלות ענין האלקות דוקא על ידן. ואפי' אורות דאו"א ועו"א המאירין לעולמות הכל הארתן מתקבלת ומורגשת בעולמות רק ע"י זו"נ דוקא שמהן יוכל הדעת התחתון ג"כ לקבל יחודו, ית' שבד"ע דידיעת עצמו ית' וקמי' עצמותו ית' גם עתה עוז וחדוה במקומו וזהו חדותא דכל חדותא דקוב"ה וכו' הנ"ל כמשי"ת) וגלי' קמי' העלי' העתידה בעולמות ע"י התו' כנ"ל וז"ש בשם הוי' ב"ה הפי' הי' הוה ויהי' הכל ביחד מצוי לפניו ית' וכן למטה בישראל ע"י אנכי הוי' אלקיך כנ"ל שהוא בא בתוכם וקרבם ע"י זו"נ דוקא (כדאמרן שלעולמות א"א להתקבל שום שפע כ"א ע"י זו"נ) היא נתינת התו' להיות מצוי בהם אך בנתינת התו' לישראל נז' לעיל שמצד הגוף ונפה"ט החיונית וגם השכליות אין בהם שום התפעלות והרגשה מאור התו'. אבל באדם העליון ב"ה אף שהכלים בהון אתכסיאת כנ"ל אין זה אלא כלפי השפע וכח התהוות העולמות. אבל הכלים עצמן הרי או"ח חד בהון. וזהו אוריי' וקוב"ה מצד עצמו כ"ח. אף שבאור ושפע שבא בעולמות מן האו"כ אין אור התו' בא למטה כלל עד נתינת התו' לישראל הענין הוא כך. דידוע בע"ח שהכלים דב"ן דז"א דתיקון נתבררו מן הכלים דמלכין קדמאין מן המדרי' העליונות שבהן. וכמ"ש בכתבים שנק' אצי' ע"ש ומאצילי' קראתיך. והם עלו בתכלית העלי' ביחוד דאיהו וחיוהי. ועלי' כזו מובן מן המבואר. שהוא ענין התו' דוקא לעשות מן התהו שירד בריחוק מקום וערך משרשו יחוד גמור במהו"ע אא"ס והיינו קוב"ה לבדו במהו"ע כבי'. ואורו ושפטו מעלה מן התהו מדרי' אצי' נפרדים מקו"ח. רק שנמצאי העולם דאצי' הנפרדים מקו"ח אינן כלל יש ודבר נפרד לעצמו. וזהו ג"כ עליית הניצוצות דאו"כ דתהו שבטל מהן בחי' הפירוד הגמור דתהו כמשנ"ת ענין התהו כאן לעיל. ומה שלא הי' יכול להתברר באצי' נתברר במדרי' הבריאה להיות יש גמור לעצמו רק שהוא עכ"פ בטל לאלקות ומדריגות הביטול הן הן מדרי' בי"ע שנמצאו במדריגתן ע"י ביטול הפירוד דתהו מהן. וכן בבריאת עוה"ז אמרו על פ' ויכולו שכשבטל תהו ובהו מן העולם נגלו הדסקרסין. ועז"א כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. פי' שמלאכת שו"א וכל צבאם בששת ימי המעשה הוא דחיית התהו המלבש את או"כ דקדושה אלקי' המתעלמת בתכלית בפירוד התהו ע"י וימלוך וימת כידוע ונק' בירור ניצוצי קדושה שמתבררים ובאים אל המציאות (ממה שנפלו למטה מן המציאות) וזהו אשר ברא אלקים (בוימ"ה הראשונים דבה"ע) לעשות על ידיהן לתקן כל הניצוצות המתבררים בכיו"י תמיד חדשים לבקרים וכל היום כולו בסיבוב הגלגלים ותנועות שינויי העתים בתבונה ית"ש וכו' וכו' ואחר בירור הנעשה בוימ"ה אז באתה מנוחת השבת שהוא גילוי הדסקרסין פי' כח המח' הראשונה דאנא אמלוך וזכר יום שכולו שבת כידוע בכ"ד מעליית האל' איהי שבת וכו' ושבת עילאה דיומא כידוע וכן הוא בכל שבוע ושבוע דוימ"ה שלנו ויום השבת קודש מובן שהשבת בו הוא גילוי ענין החו' האמור. משא"כ בוימ"ה הוא בבחי' ירידה והתלבשות דכלים די"ס דאצי' לברר בירורים, מבי"ע והמברר מתלבש בלבושים וכו' כידוע אמנם ארז"ל דקוב"ה אסתכל באוריי' וברא עלמא כלומר שגם בבחי' הירידה דבירורי' הנ"ל לעשות לתקן עולם כמנהגו נוהג שהוא רק ביטול הפירוד הגדול דתהו. גם באותו מקום ובאותה מעשה אסתכל הוא כבי' לעצמו באוריי' היינו שיהיו הבירורים מכוונים אל מ"ש בתו' כידוע במארז"ל מה כתיב בה וכו'. והסתכלות זאת היא הסיבה הגורמת הכנה בעולמות. שיוכלו בסוף יומיא לעלות לשלימות העליון (דתו' הנ"ל) אף שאין הארת הסתכלות זאת מתגלה בעולמות כלל וכלל לא אעפ"כ בא מזה התועלת שכאשר יעבודו בנה"א עבודת התומ"צ יעלו העולמות בעא"ע הנ"ל ויש להתבונן בזה דרך דמיון מכוונת המצות שמכוונים. עובדי ה' בנשמתם ר"ל איך שהם באמת עצמו כי כלולים במהו"ע כבי' בבחי' אין כזיו במאור ולא דבר אחר זולתו אך הנמצאים עצמן הנה בכח צמצום האו"כ דאצי' נעלם מהנמצאים לגמרי מה שכל מציאותן הוא רק זיו ואור הי"ס כאמור ואין להם אלא הרגשת עצמן בכח בחי' ממכ"ע (והמבין ישכיל ויבין שזהו האו"כ דתהו ונפלו משרשם באלקות שמשם באו בבחי' וימלוך דתהו עתה ע"י י"ס או"כ דתקון מתגלה להם ענין אלקי בבחי' זיו מגיע גם לערכם שיקבל ממנו חיות בהעלם הגדול והעצום איך שהוא ענין אור אלקי אלא הם חיים חיות נפרד לגמרי. אך מאחר שעכ"פ עלו להיות מקבל עכ"פ אור נעלם וכח חיות והרגשה יוכלו לעלות בעילוי לעילוי להתקרב אל הרגשת ענין אלקות ממש ממדרי' למדרי' בכמה מינים פרטים ידועים ומבוארים במק"א). והדמיון ומפליא לעשות שקושר גשמי דטיפה גופני' ברוחני' דנשמה אלקי' דוקא. (שהרי ארז"ל ע"פ זרע יעבדנו וכמ"ש במ"א בענין זכר בא לעולם שלום בא לעולם) ועי"ז ההתקשרות נאצלים כחות הנשמה גם עד ערך זה שיוכל הגוף דטיפה לקבל הרגשת חיות בעלמא לא מיני' ולא מדוגמא דערך מדרי' קדושת הנשמה. ואעפ"כ ממנה דוקא הוא חי ע"י שאותו החיות המתצמצם מהנשמה מתלבש עוד בלבושים דנפש השכליי' והטבעיות והחיונית כידוע ונמצא שמצד הגוף הוא חיות ערומה מערך ענין קדושת הנשמה לגמרי. אבל החיות עצמה שנאצל מהנשמה שיהי' הגוף חי ממנה הוא הוא כח הנשמה לא זולת זה כלל. רק שקודם שנאצל להחיות הגוף הי' אור וכח זה כלול באור הנשמה עצמה ולא הי' מקום שיקבל הגוף ממנה. וע"י מפליא לעשות נאצל הכח הזה להיות מצוי גם להרגשת הגוף וחיות ממנו. ועד"ז יתבונן המשכיל שידיעת עצמו של הקב"ה שיודע בה את כל הנמצאים כהרגשת הנשמה עצמה את הכח שהגוף חי ממנה. והנמצאים עצמן אין מרגישים זאת כלל וכלל ואף שכל חיותו הוא רק מזה. אך הוא בא מעוטף ומלובש בריבוי מדרי' ע"ד האמור באור הנשמה שמתלבש במושכל מורגש מוטבע. לכן אמר אאע"ה קוב"ה ידע בגוונא אחרא כידוע בזוה"ק פי' היש ודבר שאנ"ר ויודעים אותו בעולם קוב"ה יודע אותו לא כמו שהוא נעלם אצל הנברא אלא כמו שהוא קמי' ית'. דהיינו שהוא יש ודבר נפרד מן העצמות. אלא שנכלל כזיו במאור ובידיעתו זאת הוא מתייחד עמו. כמו האילן הגשמי הנראה לעינינו יש גמור ונפרד לעצמו. בידיעתו של הקב"ה אין מציאותו תמונתו הגשמיות הנראית לנו. אלא הוא כבי' יודע אותו מציאות צומח הכלול באלקות שישנו שם גם הוא מציאות צומח פרטי גם קמי' בהתכללות הנ"ל. וכן בדח"מ כל פרט ופרט שבהם המצוי' בידיעתינו הכל הוא מצוי בידיעתו ית' בפרט ג"כ. אך בערך אחר ותמונה נבדלת בבחי' אין והנה גדר חי מתנענע הרי תנועתו הטבעי' הגופני' אין לה מציאות של כלום בידיעתו ית'. כי הוא כבי' יודע החי בעל תנועה נבדלת הכלול באורו ית' שאין שום נ"מ כלל בין שמתנענע למזרח או למערב או לכל צד כלפי ידיעתו ית' וכמארז"ל מאי איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר וכו' ובאמת לבני נח אין שום חילוק משוחט מן העורף לשוחט מן הצואר אבל למקבלי התו' באו לידי מדה זו שהד"ע דידיעתו ית' בא להם גם בד"ת המורגש בגופני' וגשמי' ולכן מה שע"פ ד"ע אומר בתורה וזבחת ענין הזביחה כשנגלית לנו בדע"ת גילוי' הוא שתהי' דוקא מן הצואר בכל הפרטים. וכן כל משפטי התו' הן ע"פ מציאות כל הנמצאים בד"ע. אלא שלמקבלי התו' נמצא בד"ת שלהם. והיינו ודאי דוקא במה שיש לו מציאות בד"ע. אבל מה שבד"ע אין לו מציאות כלל כמו גדר חי מתנענע הנ"ל לא נמצא בו כלל משפט התו'. (והעורף והצואר יש להם מציאות גם בד"ע לפרטים מחולקים, אלא שהן בערך נבדל מד"ת וידוע בגוונא אחרא ולכן לא איכפת לי' כ"א במקבלי התו' גם בד"ת). ובזה יובן התמי' דגמ' וכי פריצותא אסר רחמנא שפריצות דתנועות מיעוך הדדים ונגיעה בערוה בשאר אברים אין לו מקום כלל בידיעת הד"ע ית' שזהו גדר חי מתנענע מכח התאוה המצוי בישותו. אף שכח התאוה עצמו יש לו מקום גם בד"ע. אבל התנועות לאיזה צד אין לו מציאות כלום בד"ע כמשנת"ל. אבל הכנסת האבר תשמיש במקום תשמיש שבד"ת יש לו מציאות גמור בד"ע ולמקבלי התו' בא גם בד"ת. עד שהמעשה הזה הגופני פועל בד"ע לטוב ולמוטב לעשות מצוה ממש. ויחוד הד"ת בד"ע. או עבירה לפגום אור ד"ע הבא בד"ת ע"ד מ"ש בזוה"ק שחת לו לא בניו מומם כמשנ"ת במק"א (ואפי' לב"נ הוא מהז' מצות דחקות שו"א לכן גם להם פוגם בד"ע וק"ל (ואי"ה ית' בפ' שלפנינו בע"ה). וזהו התמי' הקיימת וכי פריצותא אסר רחמנא דודאי א"א כלל לומר כן אף גם אחר מתן התו'. וכן כל מיני ידיעות והרגשות בד"ת הן מצד עצמן אין ואפס לגבי הד"ע דידע בגוונא אחרא דוקא (וכמשנ"ת במק"א שלכן אף אחר שאמר הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך אעפ"כ הוליך את הלוחות בידו עד שבא אל הד"ת וירא אח העגל ומחולות וגו'). אבל בני אהרן מרוב התקשרותם ודביקות בגוף ונפש בכל לב ונפש מאד באלקות בקדושת התו' והכהונה גם כל תנועות גופם הגשמיי' ידוע הוא עצמו בידיעת הד"ע כמו מעשה התוהמ"צ ע"י מתן התו':
5
ו׳ובזה מובן שכשאמר לו משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. ידע שבניו גם בד"ת שלהן ידועי המקום הן ולכן וידום אהרן. אך אעפ"י שידועי המקום הן אעפ"כ אומר בקרובי אקדש. שגם מהם הוא ית' קדוש ומובדל לגמרי ומציאותן כאין נגדו ית'. וכמ"ש תשמישי מצוה אף שנעשית בהם המצוה שהוא הוי' ממש בחילוף א"ת ב"ש דמ"צ אעפ"כ נזרקין (אבל תשמישי קדושה ממש אינן נזרקין וק"ל). וכן הוא בכל הנביאים אף שמתבטלים הרגשתם הגופני' ורואים את כבוד ה' ויחודו ית' אמר הכתוב אם יהי' נביאכם במראה (אספקלריא שאינה מאירה) אליו אתודע בחלום (ביטול ההרגשה גופני') אדבר בו. אין זה אלא כעין תשמישי מצוה הנ"ל. לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו ומראה ולא בחדות גם עם כל הרגשותיו הגופנים ה"ז כעין תשמישי קדושה שנגנזין ולא נמצא מהם שום מציאות מבלעדי הקדושה ולחוץ. וכמ"כ מרע"ה ולא ידע איש את קבורתו וד"ל. ויש להתבונן שזה הוא שנעשה כולו פנים ולא נשאר בו דבר שיהי' אחור וחיצוני' ולכן הוא ע"ה הוא ידוע המקום בבחי' פא"פ (משא"כ בני אהרן שגם שידועי המקום הן גם בד"ת שלהן. אך הן יש להן בחי' אחוריי' וחיצוני' נבדל מערך הד"ע לגמרי שלכן אמר בקרובי אקדש שאש ה' תאכל אותם שהן כאין נגדו ית' כמשנ"ת). וזה שאמר אשר ידעו ה' פא"פ ולא קם נביא עוד בישראל כמוהו. לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות באמ"צ. כלומר שהגם שע"י כל הנביאים נעשו אותות ומופתים. הנה מחמת שלהנביאים עצמן נשאר בחי' אחוריי' וחיצוני' לא יצאו על ידם בחי' האותות והמופתים כ"א בבחי' חיצוני' העולמות. אבל מרע"ה אשר ידעו פא"פ היו כל האותות והמופתים שלו גם באמ"צ בחי' בנין הקדושה עליונות בתכלית הפנימי' והוציא את עמו ישראל לחירות עולם. ויצ"מ נעשה חג לה' עד עולם וכן קי"ס וכו' והנה מרע"ה נק' עבד ה' כ"פ בלשון יחוס ומעלה על כללות עבדי ה' הנז' כ"פ הללו עבדי ה'. ועפ"י האמור מובן שלו ע"ה יתכן שם זה בתכלית השלימות שהוא עבד ממש לדיו דסקרסין דו"נ שנגלו באצי' בבחי' אנא אמלוך. וכפמשנ"ת הכוונה שבבחי' המלוכה על עם והי' גילוי בחי' העצמות דאנא אמלוך וזוהי מדרי' מרע"ה הנ"ל. משא"כ שארי עבדי ה' הן עבדי מלכותו ית' המיוחדת עמו. וההפרש ידוע בכ"ד שע"י כח המלוכה הוא ענין ביטול היש. ועבד ה' דמרע"ה הנ"ל הוא בבחי' ביטול בעצם (ובמ"א מבואר ההפרש שבין האבות שהן היו מרכבה לחג"ת דאצי' ועל מרע"ה לא נז' ענין בחי' מרכבה) וביטול בעצם מגיע בחי' הגילוי אנא שבאמלוך כמ"ש ונחנו מ"ה מ"ה בעצם. ע"כ ע"י דוקא נתנה התו' לישראל כמשנ"ת שהתו' היא כח ועוז וכשהוא ע"ה בגופו הגיע לגילוי דאנא אמלוך כנ"ל להיות נק' עבד ה' ירד הכח ועוז למקום נשמות בגופים להיות לכ"י בגופים הכח ועוז דעצמות א שהן יחוד דו"נ בבחי' מתן בסתר הידוע (וה"ז כענין הידוע שבתחלה ממשיכין להיות בבחי' גדלות הגמור דז"א ובאין בו מוחין דאו"א ממש ואז נגלה יחוד קוב"ה קק"ל ועל ידם מתגלה בתכלית הפנימי' דאו"א ועו"א כידוע בענין מוחין דגדלות משא"כ קודם הגדלות מתעלמים אור מוחין דאו"א בזו"נ ואין יחוד וזווג דקובהו"ש. דאף לפמשנ"ת דאוריי' וקוב"ה כ"ח. אך לעולמות אינו נגלה ושם אלקים דכלים מעלים שלא יאיר אור מהו"ע לעולמות. ואף שבלא"ה קוב"ה הוא בחי' סוכ"ע ואין אורו גלוי בעולמות אך ע"י בחי' השכינה שהוא המל' ממכ"ע נגלה אור היחוד וזווג גם בעלמין. כי המל' ממלא את העלמין מאור היחוד והיינו דוקא ע"י מוחין דגדלות אבל כשאין מוחין דגדלות אין המל' ממלא את העלמין כ"א בחיות שלהם בבחי' החיצוניות):
6
ז׳ועד"ז יתפרש בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. פי' בראשית שהוא התו' דמחכ' נפקת בה ברא הקב"ה ע"י שם אלקים את השמים לרבות תולדותיהן ואת הארץ לרבות תולדותי'. דהיינו בחי' דו"נ דעולם העשי' (וכן בעולם הברי' והיצי') או זו"נ דבמל' דמל' דעשי' כלפי עוה"ז החומרי דנוגה שהן בחי' סובב וממלא דכעו"ע. והארץ היתה תהו וגו'. פי' שהארץ הכוללת תולדותי' שהוא ישות הנמצאים דעוה"ז (וכן בבי"ע כנ"ל) היתה עדיין תהו שהוא הפלגת ריחוק הערך ממש ממציאות הישות ממש כנ"ל בענין תהו. וה"ז כענין מלכין קדמאין שקודם שבא אור החדש דתיקון אף שנאצלו המלכין כמ"ש וימלוך וכו' אך הי' תהו וימת וכו'. כידוע שהאור ניסתלק למעלה מן המציאות (ע' מה"ש סט"ז מבואר הענין וחשך ע"פ תהום יתפרש התהום על כח, האר עצמה להמציא הישות שהחשך דתהו ובהו מכסה אותו. ורוח אלקים אשר ברא, את השמים ואת הארץ מרחפת. נוגע ואינו נוגע כמארז"ל, ע"פ המים הוא השפע הבא מן השמים אל הארץ אינו נוגע ממש בהם כ"א בבחי' מקיף ולכן לא נתפשט שום ישות מן הארץ הכוללת תולדותי'. ויאמר אלקים יהי אור כלומר להאיר את החשך ימצא מאין ליש בריאת אור שלא יכסה החשך על התהום לגמרי ויבוא מזה מציאות החפשטות יש מן התהום. וכל הנבראים לדעתם נבראו וכו' פי' בבחי' ד"ת הידוע השייך אל מהות העלם העולמות. שנעלם מהן לגמרי דעת עליון ב"ה שיודע כל הנמצאים בידיעת עצמו ב"ה קודם שנברא בפועל כמו לאחר שנבראו כמש"ל ובכ"ד. לז"א וירא אלקים את האור כי טוב כלומר שנתפשט לדעתן וצביונן שהוא טוב להאיר את מציאות כל ישות העולם. ויבדל בין האור ובין החשך שלא יבטלו זא"ז ולמציאות שניהם יש צורך לעולם כעין ענין יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ביניהם ועי"ז בורא את הכל כמ"ש במק"א ועי"ז נבראו אח"כ כל הנבראים בפרטן ע"י המאמרות. אך הנה מארז"ל שהכל הי' עומד על פתח הקרקע עד שבא אדם. כמ"ש ואדם אין. ולכן טרם הי' וטרם יצמח. כי עיקר כל מציאות הבריאה הוא האדם ועל ידו דוקא בא ישות המורגש בנמצאים כי אחור וקדם צרתני עפר מן האדמה ונשמת רוח חיים מאלקות ממש וחבור הנשמת רוח, חיים עם העפר הוא הממשיך לכל תולדות הארץ מציאותם ליש ודבר מורגש גופני מן הארץ והתהום הנ"ל ועם זה יתיישב מ"ש ויעש אלקים את הרקיע אחר שכבר אמר יהי רקיע וכן ויעש אלקים את חית הארץ וגו'. אחר שכבר אמר תוצא הארץ וגו'. לומר שכל עשב השדה וכל עץ בא אל מציאות ע"י האדם דוקא כאמור. אבל באלו אומר שהאלקי' עושה את הפו"מ לא על ידי האדם. ולשון נעשה אדם ע', מש"ה ח"ג פ"ב שייך לדברים הללו. והוא ליתן באדם כח הבראשית (שהוא החו') ברא שנת' כאן. ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה במצות התו' למעשה האדם בעולם שעי"כ יהי' בעולם גילוי ד"ע בד"ת. ע"ד משנת"ל מענין דעת דמרע"ה. וממילא יבוא אור התו' בעולם כנ"ל שע"י מרע"ה נתנה התו' והי' הכל בגילוי ממש. ע"ד מ"ש בזוהר ובתיקונים שהי' אדה"ר אומר לבהמות וחיות בואו נשתחוה וגו' שהי' מאיר אור נשמת רוח חיים שלו דרך גופו ממש שהי' גם עקבו מכהה גלגל חמה. וכאמור שכל עיקרו של מציאות העולם הכל תלוי באדם. אך אחר חטא עה"ד נפלו הנשמות כמ' בכ"ד. וכל יצר לב האדם רק רע כלומר פרוד ד"ת מן הד"ע. עד שע"י נח שבא ויעל עולות במזבח וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם כלומר שלא יהי' תלוי ענין קיום מציאת העולם וסדרו עוד כל ימי הארץ וגו' באדם לבדו כ"א ימצא אות הברית בינו ובין כל נפש חי' ולא באדם עצמו דוקא וכמשי"ת אם יגזור ויגמור ה' בעדינו במקומו. והוא ענין סדרי השתל' בירידת המדרי' להיות נמצא יש ודבר בד"ת לבדו בלא שום גילוי מהד"ע ואור הד"ע דידיעתו של הקב"ה גלוי' רק קמי' ית' למעלה כידוע. ואח"כ נא' וירד הוי' על ה"ס היינו שאור דאוריי' וקוב"ה כ"ח ירד למטה (רק שלא ירד במקום הד"ת אלא שהי' נגלה אור ד"ע במקומו והאיר גם לחיצוני' העולמות להדיא עד שהנשמות זכו לכח ועוז דתו' אף בהיותם בגופים) וקיום המצות בבחי' מתן בסתר אמנם ד"ע של מרע"ה עצמו הגיע אף בגופו להיות ידעו ה' פא"פ כמשנ"ת עד שהי' בכחו ע"ה לעשות יד חזקה ומורא גדול. יד חזקה ידוע ומבואר בסה"ק שהוא ענין הגבורה עליונה והיינו כמארז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. ומבואר בכתבים ובכ"ד שהפי' הוא שהוא כח וגבורה נפלאה להיות בחי' אחדותו ית' הגמור דאנכי מצוי וגלוי גם במקום לא יהי' לך וכו'. והיינו חידוש מגילוי ית' ד"ע במקום הד"ת. וכענין אברין דמלכא שהן המצות בבחי' מתן בסתר הנ"ל. ומורא גדול מבואר בהגדה שהוא גילוי שכינה ע"ד האנשים הרואים את כבודי וכנאמר בדורו של משה וכו':
7
ח׳ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלקים כו', נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. שהתו' נק' דרך הוי' שע"י התו' נתגלה גילוי אלקות בעולמות. ולכן נצרך לקרותה מדי שנה בשנה מתחלתה עד סופה. שע"י קריאתה בטנת"א מתגלה אלקות בעולמות. וזה נעשה ע"י עיני כ"י דשנה שעבר כי הכל תלוי במעשה התחתונים כמ"ש כי המשפט לאלקים הוא. שהדין ומשפט בר"ה ויוכ"פ הוא על בחי' אלקות כמה יתגלה בעולמות ע"פ מע"ת משנה שעבר ככה גם כאן בראשית ברא אלקים וכו' תלוי ע"פ עיני כ"י דשנה שעבר וזהו נעוץ סוב"ת. ומאין יכול להיות היד החזקה והמורא הגדול לעיני כ"י זה דוקא ע"י בראשית כו' שע"י התו' נתהוה השני בחי' הללו וזהו נעוץ תחב"ס וכמשי"ת אי"ה:
8
ט׳כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' ושמרו דרך הוי' וגו'. דקדוק הלשון דלמען לפי סדר הלשון היל"ל בעבור. גם להבין פי' דידעתיו. יחוס הידיעה לאברהם מה טיבה. היתכן לומר ח"ו שיש שאינו ידוע לו ית'. וכמ"כ צ"ל הנא' במשה. ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פא"פ. ידיעה הלזו אינו מובן כלל. אם לומר שבא הכתוב להודיע שהידיעה למטה הוא פא"פ. היינו שמשה ידע אלקות כמו שקוב"ה יודע אותו. הלא כתיב ופני לא יראו. כי לא יראני אדם וכו'. (הגם שיש ידיעה באלקות. היינו רק השגה באלקות ולא ראי'). וא"כ צ"ל הלשון דלכל האותות כו' לכל היד כו' ולכל כו'. גם לפי פשט הכתוב הפסוקים הללו אין להם המשך כלל:
9
י׳בכדי להבין את כל זאת נקדים לבאר פי' דרך הוי' הנא' באברהם. הנה הוי' נק' ע"ש שמהוה עולמות וידוע עפ"י קבלה שהוי' הוא ע"ס דז"א דאצי'. וא"כ צ"ל איך נק' הוי' ע"ש שמהוה עולמות הלא העולמות כבר נבראו במח' וכמ"ש במח' אחת נבראו כל העולמות ובזהר איתא הל' גליף גליפו בטה"ע שבטה"ע כבר התהוו העולמות ובכדי שיוכל להיות ז"א דאצילות מוכרח הי' להיות תחלה צמ"פ וטה"ת ועקודים נקודים וברודים. עו"א או"א ואח"כ זו"נ ע"ס דאצי' ומאחר שנת' שבטה"ע כבר היו העולמות איך שייך ומר שהוא יהי' נק' ע"ש התהוות העולמות. אך אין הפי' דהוי' שמהוה עולמות להיות מציאות העולמות. כי זה כבר הי' במח' וטה"ע כנ"ל. כי לא כמחשבות ב"ו שאינו נתהוה שום מציאות ממחשבתו. אבל כשעלה במחשבתו ית' להיות עולמות כבר נמצאו ונבראו העולמות. רק הפי' דהוי' ר"ל הוא שיהיו העולמות מרגישים מציאותם לעצמן. וזה נעשה ע"י או"כ דאצי' דוקא. אבל במח' הגם שאם שם היו כל העולמות אבל הכל הי' בחי' א"ס. כי א"ס פי' א"ס להתפשטותו ולזאת יכול להיות גם בא"ס עולמות. הגם שעולמות הם בע"כ. אבל העולמות הם רק קמי'. ולא מציאות לעצמן כדוגמת שמחשב ב"ו במוחו בנין עם עצים ואבנים וברזל וכל הדברים אינם חלוקים מהותם כ"א הכל מהות א' במח' עצמה. ככה ג"כ ענין ההתהוות עולמות דבמח' הגם שנתהוה המציאות לא כמחשבת ב"ו וכנ"ל עכ"ז אינם מרגישים מציאותן לעצמן. וכמ"ש אדון עולה אשר מלך בטרם כל יצור נברא. ולכאורה יקשה מאחר שלא הי' עדיין שום נברא על מי מלך. אך הענין הוא כנ"ל שבמחשבתו ית' כבר נתהוו נמצאים ונבראים. ויתכן לומר שפיר בחי' מלוכה קמי' רק שלא היו עדיין מורגשין לעצמן. אבל ע"י הוי' או"כ דאצי' הכלים מעלימים על האור שלא יתגלה למטה בחי' אא"ס כ"א שיהיו העולמות בחי' יש ודבר לעצמן. ומצד זה יכול להיות האדם בעל בחירה לעצמו. וגם מלאכים אף שהמה תמיד בביטול עכ"ז הם מציאות לעצמן. רק מחמת השגתם תמיד המהוה הם בטלים אבל לא כמו שהי' במח'. ולכן נק' הוי' ע"ש התהוות פעולות היינו שיהי' מציאות ודבר לעצמן. משא"כ בלתי האו"כ וכנ"ל:
10
י״אאך להבין לפמשנ"ת שגם מלאכים הם מציאות לעצמן חי ומדבר וכו' ובאמת אין שום דבר זולתו ית'. נמצא שהעולמות הם מילין דהדיוטא. ולא אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא. אך ע"ז נא' לא תהו בראה לשבת יצרה פי' לשבת הוא להכניס בהעולמות דרך הוי' היינו שבהעולמות אף שהם יש ודבר יתגלה זאת גופא. שאין זה המורגש עתה אמתת המציאות שלהם כלל. כ"א כמו שהוא ית' יודע את העולמות שאינם מציאות כזה המורגש להם עתה כלל (וכמו דאיתא בזהר ע"פ והעלהו שם לעולה אתמול א"ל כי ביצחק כו') אין העולמות מציאות כלל כמציאות המורגש לנו. וע"י ההתגלות דרך הוי' הנ"ל בעולמות יתבררו בירורי הניצוצות שנפלו בשבה"כ. וההתגלות דרך הוי' בעולמות הוא רק ע"י נש"י מצד שהנשמה היא חלק אלוה ממעל כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כו' היינו שהנשמה יש בה כח להכיר את בוראה משא"כ בלא הנשמה א"א להיות כלל הכרה בהבורא. ואף מלאכים אין להם רק השגה באלקות, ולכן הי' ביכולת אדה"ר לומר לבהמות וחיות באו נשתחוה ונכרעה כו'. כי הגוף דאדה"ר הי' חומר יש ודבר כמ"ש וייצר ה' אלקים עפר מן האדמה. והנשמה שהיא חלק אלוה ממעל כנ"ל נתלבשה בגוף החומרי מצד זה הי' יכול להביא גילוי אלקות אף בבהמות וחיות דוגמא כמו שהי' בבהמ"ק שכל מי שבא לבהמ"ק הי' משיג ביטול שזה הי' מחמת שהשראת השכינה היתה על העצים ואבנים גשמיים לכן הי' הגילוי אלקות על כל הגופים הגשמיים הבאים שמה אף שהמה היו יש ודבר לעצמן. כמ"כ ע"י נשמה שנתלבשה בגוף יכול להיות גילוי אלקות אף בבהמות וחיות גופניים. אך ע"י החטא דאדה"ר נתקלקל הבחי' אדם הנ"ל והאבות התחילו לתקן זאת כמ"ש אברהם הכיר את בוראו שמאברהם הותחל להיות הכרה בהבורא. וההכרה גדלה אצלו כ"כ עד שהי' בחי' מרכבה בכל הרצון ושכל ומדות שלו אליו ית' ולא הי' מרגיש א"ע כלל ליש ודבר בפ"ע. וזכו להוריש לבניהם אחריהם אף שאינם בחי' מרכבה. שיוכלו להשיג גדולת הבורא ולהתפעל מאלקות מצד הנשמה שיש בכאו"א מישראל. וע"ז כתי' כי ידעתיו (מל' והאדם ידע כו') שהי' שוה בו ידיעת הבורא אותו לידיעת עצמו של אאע"ה. רק שאברהם בידיעת עצמו הי' חלוק מכל הנמצאים כולם. שמרגישים מציאותם ליש ודבר בפ"ע ולכן קוב"ה יודע מציאותם בגוונא אחרא כאשר נת"ל. אבל אברהם נתאחד עם הקב"ה שלא הי' מרגיש מציאותו כלל וכלל נתאחד עם ידיעת הבורא ב"ה ממש למען פי' כדי שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' שיהי' כח בבני איו"י אף שאינם בחי' מרכבה להשיג דרך הוי'. וזהו מצד ידעתיו. פי' מלשון התחברות מלשון והאדם ידע. שהיו בחי' מרכבה בכל הרשו"מ שלהם זכו שיהי' גם לבניהם אחריהם השגה בדרך הוי' היינו כפי שהוא ית' יודע העולמות. אך כ"ז הוא רק השגה איך שהוא ית' יודע העולמות. אבל בהעולמות לא נתגלה עדיין גילוי אלקות. ותכלית שלימות המכוון מבה"ע הוא דוקא שיהי' נגלה למטה בעולמות גילוי אלקות ושיבררו גם למטה ניצוצות קדושות שנפלו בשבה"כ. ממילא לא יהי' עוד קיום. כלל לקליפות. כי כ"ז שלא יתברר למטה. אף שבעולמות עליונים כבר נתברר. אין הבירור רק שיהי' קדושה בפ"ע ורע בפ"ע. שלא יהי' תערובות טו"ר. אבל קיום להרע יש עדיין גם בעולמות עליונים. והסיבה הוא מחמת שבעולם עשי' הלזו עדיין יש תערובות טו"ר לכן יונקים עדיין הקליפות מקדושה ויש להם קיום גם בעולמות שנתבררו. ושיתבררו העולמות דלמטה זה נעשה דוקא ע"י התורה. כי אורייתא וקוב"ה כלא חד. וכמו שהיא למעלה כמ"כ נתלבשה למטה בדברים גשמיים ממש. והתורה נק' מוחין לז"א היינו לפמשנ"ת שענין או"כ דאצי' הוא שהכלים מעלימים על האור א"ס שלא יתגלה למטה כ"א שיהי' העולמות יש ודבר לעצמו אבל ע"י התורה נזדכך הכלים שיהי' נגלה ע"י הכלים גם למטה בעולמות יש ודבר ענין אלקות. אך עתה הוא עדיין מתן בסתר. ולעתיד אחר שלימות כל הבירורים. כאשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אז יגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כו'. וזה נעשה ע"י התורה שניתנה ע"י משה דוקא. אבל האבות אף שגם הם קימו כהתו"כ עד שלא נתנה. אין זה רק השגתם שהשיגו התורה למע' קיימו ג"כ התורה למע'. אבל לא שיהי' מזה שום גילוי למטה. ולכן כתי' וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי כו' לתת לזרעו דוקא ולא לאברהם. כי הכנעני והחתי כו' הוא מקור דכל הקליפות. כי ז' כלול מעשר הם ע' נגד ע' אוה"ע. וזה אין ביכולת אברהם להכניע הקליפות למטה. מטעם האמור שענין דאברהם הי' רק השגה והכרה באלקות איך שהיא ית' יודע כל הנמצאים כולם. אבל לא שום גילוי למטה. רק כרת עמו הברית שזרעו יכניעו הקליפות ע"י מתן התורה שנתנה ע"י משה דוקא. כי הידיעה דמשה באלקות הי' חלוק גם מידיעת אברהם. כמ"ש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פא"פ. שהידיעה הי' פא"פ כמו שקוב"ה יודע את משה. כן ידע משה א"ע. הגם שהרגיש מציאותם (לא כאברהם שהי' בטל בתכלית הביטול ולא הי' מרגיש מציאותו כלל אבל משה הי' מרגיש מציאותו) אך לא הרגיש מציאותו לעצמו ח"ו. כ"א כמו שהקב"ה יודע אותו שאין שום דבר זולתו ית' ולכן כתי' במשה ויקבור אותו כו' ולא ידע איש את קבורתו כו'. מאחר שמציאותו הוא כידיעת הקב"ה. ממילא נתעלה בגופו למע' וכמו שלא יודעים את ה'. כן לא ידע איש את מקום קבורת משה. ולא כעליית חנוך ואליהו שאצלם הי' רק עלי' ממדריג' למדריגה שהחיצוני' נתעלה לפנימי' ופנימי' למדות שלמעלה. ואליהו יען שהשליך אדרתו מעליו נכלל לגמרי בידיעת הקב"ה את כל הנמצאים שהוא בידיעת עצמותו. אך אימת זכה משה שיהי' אצלו הידיעה דפא"פ בתמידיות כאשר הי' בן מאה, ועשרים שנה סוף ימיו. אבל קודם לכן לא היתה אצלו הידיעה דפא"פ הנ"ל גם לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול כו' היד החזקה מקו הכח שיהי' כ"א מישראל חזק לידבק באלקות. אף שעשה עונות אל יאמר אשלמה רע ק כי לא יטוש ה' עמו כו'. ונש"י הם חלק אלוה ממעל ואעפ"י שחטא ישראל הוא ק המורא הגדול ובמורא גדול זה גילוי שכינה כי הענין דלכל היד החזקה כו' הוא הדביקות בקוב"ה בחי' סוכ"ע שקמי' כחשיכה כאורה. ולכן אף אם עשה עונות אל יאמר נואש לנפשו. כ"א ישליך מעליו כל חטאיו. אך הכח שימשיך ע"ע בחי' ביטול וישים ע כמי שאינו זהו דוקא ע"י ובמורא גדול גילוי שכינה בחי' מלכות. כי ענין המלוכה למטה היא. אף שלב מלכים אין חקר. ורחוק הוא מאד מעם הפשוט. עכ"ז מפני אימת המלכות המתפשטת עליהם נעשה ונשלם הרצון של המלכות על ידיהם. כמ"כ בעבודת אלקות ע"י גילוי שכינה יכול להמשיך ע"ע אף שהוא בתחתית המדרי' בחי' ביטול. ויעשה א"ע כמי שאינו. אשר עשה משה לעיני כ"י שמשה עשה זאת שיהי' היד החזקה והמורא הגדול בחי' ראי' ע"י התורה כמשי"ת אי"ה אבל לא כמו בחי' ראי' ומשה עשה זאת שיהי' כבחי' ראי'. וגם בעת עשייתו זאת הי' ידיעתו פא"פ. כמ"כ ע"י בחי' משה (בחי' דעת) שיש בכאו"א מישראל בחי' משה וגם אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא. כמ"ש משה שפיר קאמרת והיינו בראשי ב"י יכול כל אדם לעשות בנפשו ע"י את השני בחי' יד החזקה והמורא הגדול שיהי' בבחי' ראי'. כלומר שירגיש איש הישראל את בחי' יד החזקה ומורא הגדול שיש בקרבו בודאי ולהיות מזה פעולה מורגשת בגופו ונפשו:
11
י״בועתה נבוא לבאר ענין דנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. כי ע"י לעיני כ"י דשנה שעבר. נתהוה בראשית כו' את השמים ואת הארץ. הענין הוא. כי הנה ענין דעולם שנה נפש הוא. עולם נק' חומר מכל דבר ודבר. ונפש נק' הכח אלקי שמחי' אותו הדבר. כי בכל דבר יש חיות אלקי המחי' אותו כמ"ש בתניא שבכל דבר השם שקורין אותו מחיה הדבר. אך מה הוא המחבר הבחי' נפש בהעולם חומר הגשמי הוא השנה. שנה נק' זמן. והוא הוא המחבר הנפש בהחומר. כמ"ש והחיות רצוא ושוב ולכאו' יפלא היפך הי' להיות תחלה השוב מלמעלה למטה. ואח"כ הרצוא ממטה למעלה אך הנביא שאמר זאת ראה העולם דלא כמו שאנו רואים גם עולם הלזו שהיא מקליפת נוגה למציאות. אבל הנביא ראה שאין בזה שום מציאות כלל מצד שאין בזה בחי' רצוא כלל בחי' ביטול לאלקות (כמו לעתיד שלא יהיה כלל העולם מק"נ) ואיזה עולמות יש בהם חיות (היינו התחברות הנפש בהעולם כנ"ל) שיש בהם רו"ש דוקא. הרצוא ליבטל לאלקות ואח"כ השוב. ולכן נק' שנה ג"כ החיבור דנפש בהעולם. כי זמן הוא ג"כ רו"ש. עבר הוה עתיד. מה שעבר אין וגם מה שיהי' עדיין אין. אף שאיתא בתניא שבחי' זמן לא שייך כ"א דוקא בבחי' מל' מלך מלך וימלוך. ולא בהוי'. היינו בהוי' גופי'. אבל בדרך הוי' שייך שפיר בחי' זמן. וראשית נק' ג"כ זמן רו"ש. כי ראשון הוא תחלת המנין. וראשית הוא תחלת הזמן רו"ש. וזהו הפירוש דנעוץ סופן בתחלתן כי ע"י לעיני כ"י נתהוה בראשית (רו"ש) לבריאת את השמים ואת הארץ. את לרבות תולדותיו ונעוץ תח' בסופן כי השני בחי' יד החזקה והמורא הגדול נעשים ע"י בראשית ברא אלקים כו'. כי הנה סיפורי מעשיות דתורה הם ג"כ ל תורה, ולכן כחי' ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ומה שהיה ביני לביני לא כת בתור'. מצד שכל מה שיוכל לבא למטה בהאותיות שהם למעלה הוא תורה. זהו נכתב בהתורה. וכל מה שלא יכול לבא בו למטה אותיות דלמע' אינו תורה ולא נכתב בהתורה נמצא שהסיפורי מעשיות שבתו' הם תורה וע"י התורה נתהוה היד החזקה והמורא הגדול הנ"ל. אך להבין איך אנו אומרים שע"י התורה נתהוה השני בחי' הנ"ל וכן באמת איתא אלפים שנה קדמה תורה לעולם. שתורה היא למע' מבחי' עולמות. ובמ"א מצינו להיפך אור שנברא ביום הראשון היו צופים בו מסה"ע וע"ס ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו גנזו והיכן גנזו בתורה. נמצא שהתורה היא לבוש לאור דברה"ט. א הפי' הוא שע"י התו' יוכל לבא למטה הגילוי אור דברה"ע. כי הנה להבין הל' מסוף העולם ועד סופו. ולא מתח' העולם ועד סופו. ידוע שיש חילוק בין אור ושפע בשפע שייך תח' כמשל הרב שמשפיע לתלמיד יש תח' וסוף. אבל באור הנר אין שייך ל' תח' כי מיד שמביא האור נעשה האור בכל מקום בפעם אחת ולכן: (ע"כ נמצא)
12
י״גדרוש הנ"ל בסגנון אחר:
13
י״דלעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים. נעוץ סופן בתחלתן ותחב"ס שלפי ענין ומצב עיני כל ישראל כן הוא ענין בראשית ברא אלקים שבתו'. וכן מבראשית ברא דתו' נמשך ענין לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כ"י. כי התו' היא דרך הוי' כמ"ש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' שארז"ל במשנה קיים אברהם אבינו ע"ה כל התו"כ. ופי' דרך הוי' היינו שהוא ית' בכבודו ובעצמו מתהלך בעולמו. כמשל מלך בו"ד שיוצא מהיכלו ונוסע במדינה שהגם שכונתו נעלמה מבני המדינה אבל יודעים שבודאי תיקון המדינה הוא. ככה ע"י בחי' דרך הוי' נמשך גילוי אלקותו ית' בעולמות מבחי' מהו"ע ית' (שזהו נעלם מן העולמות לגמרי כידוע בענין ביו"ד נברא העוה"ב ובה"א נברא העוה"ז) לתקון ובירור ממלכין קדמאין בענין ואופן שלמעלה מהשגת הנבראים אך אעפ"כ תקון העולמות עצמן הוא וכמשי"ת אי"ה לפנינו. ונתן לנו את תורתו דרך הוי' הנ"ל שגם אנחנו הנבראים נלכה באורחותיו בדרך הזה בכדי להביא התקון שהוא ית' עושה בעולמו אל בחי' הגילוי בעולמות ממש. וזהו שאנו משלימין התו' בכל שנה ושנה. כי בר"ה מתחדש חיות העולמות ובבחי' החיות שמתחדש בכל שנה ושנה צריך לקרות כל התו"כ להביא בחיי העולמים אור התו' וחיי העולמים תלוי בעיני כ"י. כמ"ש כי המשפט (דר"ה) לאלקים הוא. כידוע שעיקר הדין והמשפט הוא כמה ואיך ומה יהי' ענין גילוי אלקות בעולמות (וזהו בנין הנוק' הנז' בסה"ק כמ"ש במ"א) ומזה נמשך שעל המדינות בו יאמר וכל באי עולם עוברים כבני מרון. ועיקר גילוי אלקותו ית' הוא ע"י ישראל עם קרובו ולכן אחר גמר החתימה בהו"ר יגמר הזווג דשמ"ע שנתקוממו במצב קיים עיני כ"י לראות היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה (כמשי"ת) אז הוא מתקומם ג"כ עפי"ז. וכפי אופן וענין הזה הבריאה דבראשית ברא שזהו סיפור מה שהי' ענין בריאת העולם וע"י הקריאה בס"ת כמצותה ממשיכים דרך ה' שעושה בכבודו ובעצמו כנ"ל גם תוך העולמות. וזהו נעוץ סוב"ת שהסוף הוא סיבת וגדרי אופני התחלה והנה על ידי המשכת דרך ה' בעולמות בקריאת התורה מתגדל ומתקדש ק משה אשר ידעו ה' פא"פ) היד החזקה והמורא הגדול לעיני כ"י בתוס' מרובה על מה שנעשה במשפט לאלקים וכו' ככל הנ"ל זהו נעוץ בתחלתן להיות סיבה להיות היד החזקה והמורא הגדול לעיני כ"י בתוס' עילוי:
14
ט״וולבאר הדברים יש להעיר במ"ש ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פא"פ דלכאורה מ"ש אשר ידעו ה' אין כאן עדיין שום שבח למשה. כי את הכל יודע הוא ית' וענין כונת הכתוב במה שסיים שהידיעה של משה היתה פא"פ שלפי הנראה לכאורה משמעות הכתוב הוא שכמו שידע הקב"ה למשה כן ידע משה להקב"ה. אבל זה אינו שהרי כבר נא' ופני לא יראו. וא"כ צ"ל מהו זה שאומר פא"פ. וגם מ"ש אח"כ לכל האותות והמופתים וגו' אין מובן הל' לכל. ולכאורה הי' ראוי לומר (לסיפור שבחו של משה שלא קם עוד נביא כמוהו) וכל האותות וגו' וכן וכל היד החזקה וגו' ולא לכל אך באמת גם מ"ש אשר ידעו ה' בלא מ"ש אח"כ פא"פ הוא ג"כ שבח למשה. כמ"ש של אאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' דודאי מ"ש ידעתיו הוא סיפור שבחו של אאע"ה וצריך להבין הלשון למען אשר יצוה וגו' שלפי הענין הול"ל בעבור אשר יצוה וגו' ואין נופל כאן ל' למען. הנה שם הוי' ב"ה ידוע שהוא בחי' ע"ס או"כ דז"א א שנק' הוי' ומבואר בספרים ובתניא שנק' שם הוי' ע"ש שמהוה עולמות מאין ליש וי"ל דהלא ידוע דבמח', א' נבראו כל העולמות כמ"ש במדרש וכן הוא בזוה"ק בריש הורמנות' דמלכא גליף גליפו בטה"ע. וכמה וכמה צמצומי' היו עד שנמצאו או"כ דאצילות. ואיך אומרים ששם הוי' דאו"כ דז"א הוא דוקא מהוה עולמות שלכן נק' בשם זה. והענין הוא דודאי כשעלה ברצונו לברוא העולמות מיד נבראו כי מי מעכב ע"י. אך מה שעלה רצונו במח' הוא מ"ש שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל וכמ"ש אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא ועל מי מלך אלא שבמה ששיער בכח בעליית הרצון זהו מ"ש במח' א' נבראו ממש כל העולמות. כי המח' והרצון הוא כח ואור א"ס שאין מונע להתפשטותו עד סוף כל מה שעתיד להיות. אך אע"פ שנמצא הכל שם במח' ועליהם מלך אין נק' עדיין הוי' לעולמות לומר עליהם שנתהוו. כמשל אדם שחושב ומצייר במחשבתו בנין שלם מאבנים ועצים וברזל וכו' אף שהוא מצייר ומרגיש אותם כעצים ואבנים וכו' ממש אעפ"כ אין האבנים והעצים והברזל הווים ממש כי אינם אבנים וכו' אלא הכל הוא מהות א' שהוא מהות מח' וציור. ככה יובן שהגם דגליף גליפו בטה"ע ונבראו כל העולמות במח' דא"ס ב"ה אין הויה לעולמות אלא הכל הוא רק אור א"ס ב"ה. ואף שמח' זו הוא עצם עיקר כל העולמות שממנה נמצאים במציאותם שלפנינו (שלא כמדת בו"ד שאין נעשה ממחשבתו כלום) אך בעודם במח' זו דטה"ע אין שם אלא אור הא"ס שהוא לבדו כל יכול. וז"ש בע"ח שהי' אא"ס מתפשט ולא הי' מקום לעמידת העולמות. והיינו הווייתם לומר שהן הווים שאין הוה אלא אור הא"ס ב"ה לבדו כנ"ל. ולכן נעשה הצמ"פ וצמצום דאד"ק וכל הצמצומים עד שנאצלו או"כ דזו"נ שהכלים מעלימים את אור הא"ס ועי"ז נעשה בחי' הוי' לעולמות עצמן וכמ"ש במאמר פתח אליהו ובהון אתכסיאת מב"נ שנכסה אור הא"ס והוא נק' שם הוי' ב"ה שמהוה הכל עי"ז גופא דבהון אתכסיאת ונעשו הנמצאים דבריאה יש ודבר לעצמן. ואפי' מלאכים ונשמות שיש להם ביטול לאלקות היינו מצד השגתם שהוא מהווה אותם. אבל אין זה כלל לא מיני' ולא מערך כלל ממה שהי' במח' כי הם בחי' יש ובטל ואין זה אלא ביטול הישות ולא ביטול ההויה. אך לפ"ז שאין מציאות הנבראים הוה למציאות רק מחמת שנעלם מהם האמת דאא"ס ב"ה שלבדו הוא א"כ מציאות בריאותם הוא מלין דהדיוטא לגבי הקב"ה ולאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא. אמנם ע"ז נאמר לא תהו בראה לשבת יצרה פי' להיות לו ית' ישיבה בעולמות יש ודבר ע"י מה שיתהלך בכבודו ובעצמו בדרך הוי' בעולמות. אך הגילוי הזה בעולמות הוא רק כפי מה שהוא ית' יודע העולמות שהוא בגוונא אחרא מידיעת העולמות א"ע. כמ"ש באברהם אתמול אמר כי ביצחק יקרא לך זרע והיום אומר והעלהו שם לעולה אלא הקב"ה ידע בגוונא אחרא כי בידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים ולכן עדיין אין כאן גילוי לעולמות כפי מה שהה יודעים א"ע. וע"ז אמר נעשה אדם שיהי' כלול מכל הכחות שבעולמות ויפח באפיו נ"ק שהנשמה מכרת את בוראה כפי מה שהוא נבדל לגמרי מערך החיות שבעולמות [ובמ"א מבואר משל הנשמה כמו שעושה נקב וחלון במקום מחיצות המאפילים את אור שמשא דאכולא עלמא נייחא. שע"י הנקב בא אור השמש גם תוך המחיצות. וכן הנשמה בהכרתה את בוראה (שפרגודות ומחיצות ופרסות מבדילים בינו ית' לעולמות שברא) מביא את אור ה' גם במקום העולמות] ועל ידה בא ומאיר בעולמות ממש מדרך ה' שהוא בכבודו ובעצמו מתהלך בעולמות הנ"ל. ע"י שהנשמה באה בגוף גשמי. לכן אי' בזוהר ובתיקונים שאדה"ר הי' אומר לבהמות וחיות באו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו. שזהו כמו שבבהמ"ק הבנוי מעצים ואבנים ששרתה בו השכינה היו הגופים הבאים שמה מתפעלים באימה ופחד ה' לפי שבא שם בחי' גילוי שכינה בהשראה תוך גשמיות כן הוא ע"י הנשמה בגוף גשמי של אדה"ר קודם החטא. וגם אחר חטא אדה"ר ובא אאע"ה נגלה עליו אדון הכל וראה והשיג את דרך הוי' בעולמות הנ"ל וגם הוא נעשה מרכבה ממש לאלקות גם בגופו. שכמו שהמרכבה מתנהגת רק ברצון ושו"מ של הרוכב עליו ככה הי' אאע"ה בבחי' ביטול גמור הרצון ושו"מ שלו שלא להשתמש בהם מבלעדי שפע אלקי הבא עליו מהכרתו את בוראו בבחי' שנגלה עליו כנ"ל דהיינו שנגלה לו דרך הוי' שהוא כמו שהוא ית' יודע את העולמות בגוונא אחרא כנ"ל. ומחמת שהוא הי' בטל לגמרי בבחי' מרכבה לגילוי הזה קיים את כהת"כ עד שלא ניתנה. וזהו כי ידעתיו. פי' שידעתי אותו כמו שהוא יודע א"ע כי ידיעת אאע"ה א"ע היתה רק ביטול מהותו בבחי' מרכבה לידיעת ה' את כל הנמצאים בידיעת עצמו ית' כנ"ל וכן הי' גם הקב"ה יודע אותו. שהוא בגוונא אחרא מידיעת העולמות א"ע. אבל אאע"ה אין שייך לומר עליו שהוא הי' יודע א"ע כמו שהקב"ה יודע אותו כי הוא הי' בבחי' מרכבה וביטול לגמרי מלהרגיש א"ע. וכ"ז בא לו ע"י שנגלה עליו אדון הכל. וז"ש כי ידעתיו פי' שזכיתי אותו שיהי' בבחי' מרכבה ביטול כמו שאני יודע את העולמות בגוונא אחרא. למען אשר יצוה וגו' פי' בכדי שיהי' לו לאאע"ה כח לצוות את בניו וכו' ושמרו דרך הוי' ע"י ההשגה וההכרה שילמדם לדעת את דרך הוי'. ולכן קיום האבות את כהת"כ הי' רק למעלה ששמרו את דרך הוי' בכבודו ובעצמו הנ"ל להיות משומר ובא הארתו בעולם בבחי' העליונה של מדרי' העולמות דהיינו במקום ההשגה וההבנה בהכרה הנ"ל רק וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו' לתת לזרעו ולא לו כי הוא הי' בבחי' מרכבה. ולכן לא האיר אורו רק למעלה לשמור דרך הוי' אך לא במקום ישות העולמות ובמקום שיש שם גם קליפות דכנעני וחתי וכו' רק שכרת עמו לתת מתן התו' לזרעו שאינם בבחי' מרכבה אלא שכמו שהם בישות העולם נתן להם כח התו'. כענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת. אבל משבאת לידי מדה זו (דקבלת התו') מזיק החלב והחילול שבת לרוח החיים שבא בקרבם ע"י קבלת התו'. וזהו ממש נתינת וקבלת התו' כמ"ש במ"א. ומתן התו' הי' ע"י מרע"ה דוקא שהוא לא הי' בבחי' מרכבה וביטול מהרגשת עצמו (כמ"ש במ"א במשארז"ל והאיש משה עניו מאוד יכול אף מן הראשונים ת"ל מכל האדם אשר על פני האדמה ולא מן הראשונים שהם היו מרכבה כנ"ל) רק שידיעתו והרגשתו א"ע היתה ידיעה זכה וברה שלא הי' כמוהו בעולם. וז"ש ולא קם. עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פא"פ. פי' ידעו ה' הוא כנ"ל שהקב"ה בידיעת עצמו ית' שהוא בגוונא אחרא בה ידע את משה כמו שהוא בעולם אך לא כמ"ש באברהם שהוא לא הי' יודע א"ע כלל רק בחי' מרכבה אבל מרע"ה ידע ממש א"ע בידיעה זכה כמו שהקב"ה יודע אותו. וזהו פא"פ שכמו שהוא פני משה בידיעתו ית' כן הי' גם בידיעת מרע"ה א"ע. נמצא שהפנים דידיעת מרע"ה א"ע הוא דומה ממש אל הפנים שהקב"ה יודע אותו: ולכן נאמר בו ויקבור (הקב"ה בידיעת עצמו ודרך הוי') אותו בגיא ולא ידע איש את קבורתו בכל גופו שהוא מצוי בעולם כמו שהי' בחייו אלא שמן בני העולם נעלם שלא יוכלו לראותו כלל (ואין זה כענין חנוך ואליהו שבהם נתכללו היסודות התחתונים בעליונים עד המדרי' שנשארו בה למעלה. רק שאליהו נפלה אדרתו מעליו לכן יכול לירד ולהתלבש מדרי' אחר מדרי' עד למטה וכן לחזור ולעלות כמ"ש בסה"ק. אבל במרע"ה נשארו התפשטות המדרי' עד למטה ובכולם ידעו ה' פא"פ עד שויקבור אותו שנתעלם מעיני כל ע"ד מ"ש שדרך הוי' נעלמה מן העולמות). וזה הי' לו בסוף ימי חייו. אבל קודם לכן לא בכל עת הי' בבחי' זו דידעו ה' פא"פ רק לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' וגו' פי' מה שידעו ה' פא"פ הי' לצורך האותות והמופתים וכו'. וכן לצורך היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה לעיני כ"י. פי' היד החזקה הוא כענין מ"ש ויתחזק דוד בהוי' אלקיו והוא התוקף והחוזק שיש בישראל שלא יתייאש מן התשובה וכמ"ש אל תאמר אשלמה רע. כי לא יטוש ה' את עמו ושערי תשובה לא ננעלו. וכמ"ש בספרי מוסר כשבא לעשות תשובה ישליך מעליו כל חטאיו. והיינו ע"י שהוא ישראל בני בריתו של הקב"ה ואע"פ שחטא ישראל הוא וחטאים ופשעים הם דבר שחוץ ממנו רק שהשתרגו ועלו על צואריו ע"י שנמשך אחריהם וטמאוהו גם מבפנים אך הוא עצמו בעצם הוא ענין נבדל לגמרי מערך ענין החטאים והעונות. וכשבא לעשות תשובה חוזר אל עצמותו ומתחזק בה' אלקיו וישליך כל חטאיו שהם אינם מגדרו וערכו כלל. ועל עצמו ביהדותו ע"ז נאמר ואתם הדבקים בה' וכו'. ועי"ז מצפצף ועולה בכל הכחות שנשתקעו בעוונותיו להשיבם אל ה'. ושרש הענין הוא כי עצם היהדות במקומו עומד ואעפ"י שחטא ישראל הוא וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שאפי' העע"ז ועוברים על כל התו"כ יענשו בעוה"ב על חלול שבת וטלטול מוקצה וכדומה כו' שכשבא לידי מדה זו דקבלת התורה רוח אלקי שורה בו ומחמת זה מצותיו הם מצות ועונותיו הם עונות. וזה בא לכל ישראל בשעת מתן תורה כמ"ש את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לכולם נתנה התורה שהיא הכח אלקי הזה. וכמ"ש במ"א באריכות שכל ענין המ"ת הוא אנכי ה' אלקיך פי' כח אלקי שלך ממש. וכמו שלמעלה רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא כן למטה אברים של כח אלקי שבא בהם ע"י הדבור אנכי ה' אלקיך הם מצות והגידין הן הל"ת וזה הוא תכלית ענין החיזוק שיוכל כל איש ישראל בה' אלקיו כמ"ש אנכי ה' אלקיך וכח הזה לא סר ולא יסור מכל ישראל לעולם. ומרע"ה הוא שרש הדעת דכל ישראל שתהי' היד החזקה הזאת לעיני כ"י שיראו אותה וע"י הראי' שרואין אותה ממילא מתחזקים וכן הוא גם ראשי ב"י שבדורם הם אתפשטותא דמשה דבכל דרא ובכחם לחזק לב ב"י לאביהם שבשמים וכן אפי' בכל יחיד מישראל כח הדעת שלו יש לו יניקה מדעת דמרע"ה כמ"ש במ"א שהוא משבעה רועים המפרנסים לישראל אברהם באהבה ויצחק בפחד וכו' ומשה בדעת. וע"י הדעת בא היד החזקה בגילוי לעיניו וכשבא בגילוי ממילא הוא מתחזק. וזה ר"ל ענין היד החזקה הוא בחי' דכורא דלעילא ואנכי הוי' אלקיך. ולכל המורא הגדול הוא כמ"ש בהגדה ובמורא גדול זו גילוי שכינה שהוא ענין הביטול לשום א"ע כמי שאינו וכמ"ש כי אתם המעט שממעטים א"ע לפניו כידוע שהוא כמו היפך ענין החוזק דיד החזקה. אך שניהם כאחד טובים זה בחי' דכר וזה בחי' נוק'. ושניהם עשה משה בבחי' הדעת לעיני כ"י שיהיו רואים אותם שכבר ישנם בקרבם מכח המ"ת דאנכי ה' אלקיך כידוע דה' אלקיך הוא בכ"מ בחי' קובהו"ש רק ע"י הדעת יתפעלו מהם במורגש ולעיני כל ישראל הללו הוא בראשית ברא אלקים. ויש לבאר לשון בראשית דהל"ל בראשונה כמו שדקדק רש"י ז"ל. והענין דכשם שלשון ראשון הוא התחלת המספר ומנין כן לשון ראשית הוא התחלת הזמן כמו בראשית ממלכת יהויקים שהפי' הוא התחלת הזמן של מלכותו וצריך לבאר ענין הזמן מהו דהנה ידוע שיש עולם שנה נפש עולם הוא חומר וצורה המורגש בעולם. נפש הוא החיות של העולם כמ"ש בתניא דשמות של כל הנמצאים לפרטיהם הן הן אותיות שבהם מתצמצם החיות אלקי המהוה את כל הפרטים למיניהם. וזמן הוא המחבר את הנפש לעולם. וז"ש והחיות רצוא ושוב פי' החיות של העולמות הוא רו"ש (ואף שנא' על בחי' החיות דמרכבה הכל דבר א' הוא ואין כאן מקום הביאור לזאת) ולכאורה הי' ראוי לומר בהיפך שביאת החיות לעולם הוא קודם לחזרתו. אך זהו מאמר הנביא שרואה בעינא פקיחא. והוא שהחיות דבחי' נפש הנ"ל שממנו מתהוה העולם בחומרו וישותו אין זה נק' באמת חיותו של העולם כי כמו שהוא חומר מורגש אינו מציאות אמת כידוע וכמ"ש בתניא שאין העולם מורגש אלא מחמת שהחיות נעלם ואילו ניתן רשות לעין לראות את החיות לא הי' החומר מורגש כלל. רק שעלה ברצונו ית' שיהי' בחי' יש ובטל דוקא. וכשהחיות בא לעולם וחוזר ליכלל במקורו שזהו בחי' ביטול העולם למקורו אז מציאות העולם נק' בשם מציאות אמת כרצונו ית' ולכן אומר שהחיות להיות העולם נק' חי ומציאות אמת הנ"ל הוא הרצוא תחלה ואח"כ בהכרח להיות שוב תומ"י שלא יתבטל העולם לגמרי בהסתלק החיות ממנו לגמרי ח"ו. וזהו ענין הזמן שהעבר אינו עתה במציאות והעתיד לא בא עדיין למציאות והמציאות הוא ההוה ואין ההוה נמצא אלא רגע כמימרא ותיכף חוזר למקורו ונעשה עבר. ומה שהי' עתיד נעשה הוה בבחי' השוב. וזהו שהזמן מחבר הנפש לעולם להיות גם חי ומציאות אמת כנ"ל. ובזה יתפרש לשון בראשית כלומר בהתחלה של הזמן שהוא בחי' הרצוא עי"ז דוקא הוא ששייך לומר ברא אלקים שבלא הרצוא אינו עולה בשם בריאה ומציאות אמת כלל כנ"ל. וענין ואופן ערך הראשית הזה הוא תלוי ממש בענין ואופן דעיני כל ישראל ביד החזקה ובמורא הגדול שאם עיניהם של ישראל רואים בראי' גדולה ומעולה גם הרו"ש דעולם הוא בערך אותה המעלה ומדריגה וכן בכל בחי' ומדריגה דמעמד ומצב עיני כ"י ביד החזקה ובמורא הגדול כן הוא ערך מצב החיות דעולם להקרא בשם בריאה כנ"ל. אך זהו עדיין רק סיפור ענין בריאת העולם. אבל מה שזה כתוב בתורה הוא ענין דרך הוי' בעולמות הנ"ל שע"י הקריאה בתורה כמצותה ממשיכים בחי' הדרך הוי' בעולמות כמו שנתבאר לעיל:
15
ט״זוביאור הדבר דהנה כתי' ה' קנני ראשית דרכו (ואף שכתוב בתניא שבחי' הזמן אינו שייך אלא במדת המל' מלך מלך ימלוך. אבל בחי' הוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחד למעלה מבחי' הזמן. היינו הוי' ב"ה עצמו. אבל דרך הוי' שהולך בה בעולמות אף שהוא בידיעת עצמו כנ"ל אעפ"כ ההליכה היא בצדק ובמשפט כפום עובדיהון דב"נ והוא תלוי בזמן. לכן בדרך הוי' אמר לשון ראשית שהוא התחלת הזמן) כי אנו רואים שבסיפור המעשיות שבתורה אין כל אותו הענין נכתב בתורה כמו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין וגו' שכמה דברים עברו ביניהם בעת היותם בשדה עד שויקם קין וגו' והיינו שלא בא שום סיפור בתורה רק מה שהוא דוגמא לדרך הוי' בכבודו ובעצמו כנז"ל. אך הנה אין ערוך לך ה' אלקינו בעוה"ז ואין שייך לומר בזה שהוא דוגמא ושמתלבש באותו הסיפור הבא בתורה ענין הדרך הוי' עד שע"י הקריאה ממשיכים בעולם בחי' גילוי ממש מדרך הוי' כמו שנת' לעיל אמנם זהו כח וחכמת התורה דוקא שקדמה לעולם אלפים שנה. וכלומר שקדמה לבחי' י"ס דז"א שהוא הקב"ה שנקרא עולם כמארז"ל והתורה היא בחי' מוחין דז"א. וע"י בחי' המוחין דוקא הוא בחי' דרך הוי' שבידיעת עצמו ית' בא בעולמות. דבלא בחי' המוחין אין בא בעולם אלא מה שצריך לחיות העולמות במדריג' עצמן של העולמות. ואף הצדק ומשפט שכפום עובדיהון דב"נ גם הוא אינו בא אלא בערך המדריג' השייך לחיות העולמות. אבל על ידי בחי' המוחין דתורה אז בא דרך הוי' בכבודו ובעצמו בעולמות. וזהו ה' קנני להיות ראשית הזמן להתחברות כבודו ועצמו בדרך הוי' בעולמות (כמו שהזמן מתבר הנפש לעולם) לכן בכת הפודה לחבר ולקשר בחי' הדרך הוי' בסיפורי מעשיות שבעולם ג"כ שהוא (ר"ל הסיפור ההוא) במהות העולמות עצמן כפי מה שהעולמות יודעין את עצמן שיהי' מכון לשבתו ית' כענין לשבת יצרה. והנה מ"ש בראשית ברא אלקים שע"י ראשית שהוא התחלת הזמן דרו"ש הוא עיקר הבריאה בכללה שהוא את השמים לרבות תולדותיהן ואת הארץ לרבות תולדותיה ועדיין הוא חיות העולמות כנ"ל. וע"י התורה שנתלבשה בסיפור הזה נעשה גוף הסיפור בבחי' דרך הוי' כמו שהוא בידיעת עצמו ית' עד שהי' ראוי להיות כל העולם כולו כעין בחי' ידעתיו דאאעה"ש. אלא שכבודי לאחר לא אתן כתיב ועד שלא העביר את רוח הטומאה מן הארץ אין ענון התומ"צ אלא בבחי' מתן בסתר כידוע. אבל בבחי' מתן בסתר נעשה בחי' חיבור ממש לידיעתו ית' בעולמות ע"י התורה שהיא ראשית דרכו כנ"ל. ותיכף ומיד שנעשה מעשה בעולם. שעפ"י חכמת התורה הוא מקבל לדרך הוי'. מתחבר דבר זה וענין זה בדרך הוי' ממש קמי' ית'. וכשבא אאע"ה ונגלה עליו אדון הכל וזכה לבחי' כי ידעתיו שמר דרך הוי' פי' שמר מל' ואביו שמר את הדבר פי' שלא הסיח דעתו ממנו. וזהו שקיים את כהתו"כ ע"י שלא הסיח דעתו מן מה שנגלה עליו אדון הכל והכירו ממש כנ"ל עי"ז קיים במחשבותיו והשגתו שהי' בבחי' מרכבה שבבחי' מחשבה שלו בגופו הי' דבוק אור הדרך הוי' ב"ה דידיעת עצמו ית' וזכה בזה וזיכה את בניו ואת ביתו לשמור דרך הוי' כפי מה שלימד אותם. גם וכרות עמו הברית לתת גם במקום הכנעני וכו' מתן התורה ושיהי' התחברות דרך הוי' בעולם ע"י בנ"י אף שלא יהי' בבחי' מרכבה. וזהו שע"י בראשית ברא דתורה שנעשה חיבור לעולם שברא עם ידיעת עצמו ית' בדרך הוי' וקמי' יתברך ממילא ע"י האדם שיש לו נשמה אלקית ומכיר את בוראו מתגלה זה החיבור גם לעיני כל ישראל אפי' שאינם בבחי' מרכבה. רק בכח היד החזקה והמורא הגדול שזכו במתן תורה כנ"ל. וע"י משה רבינו ע"ה נעשה זאת לעינים הרואות דכל ישראל. והכל בא מן התורה דבראשית ברא אלקים שנתלבשה בגוף הבריאה דסיפור ענין זה ע"י כח התורה שהוא ראשית דרכו ית' ככל הנ"ל וזהו נעוץ תחלתו בסופן:
16